כבישי אירופה הוצפו בפליטים, כולם משתוקקים להגיע הביתה. לראות מי, אם בכלל, נותר בחיים. גברים ונשים באלפיהם וברבבותיהם, שלדים אנושיים, חיפשו נואשות מקום ברכבת, משאית, מכונית, בכבישים משובשים. ברגל.

ד"ר משה ברנר לא היה ביניהם. הוא היה מפוכח מכדי להאמין שאידה ושלוש בנותיהם יכולות להיות עדיין בחיים. הוא ידע שגם אחיו הצעיר יששכר, אשתו רוזה ובנם הפעוט דוד, שנקרא על שם אביהם, כבר אינם. הדבר היחיד שיכול היה לחכות לו בעירו, טארגו מורש שברומניה, היה קברה של אריקה, בתו הבכורה, שמתה בגיל ארבע מדיפטריה.

חמישה חודשים היה באושוויץ, ועוד שישה חודשים בדכאו, שם שוחרר בידי הצבא האמריקאי ביום 29 באפריל 1945. הוא החליט להישאר שם, כעת בן חורין, ולתעד את הזוועות שפקדו אותו ואת אחיו היהודים. הוא לקח עט ונייר ובכתב יד, בהונגרית, החל לרשום את כל פרטי השנה וחצי האחרונות. הוא כתב בשטף, בקדחתנות. מהרגע שבו חזר הביתה מאוקראינה אחרי שנה וחצי במחנה עבודות כפייה. הגזירות. הטלאי הצהוב. הכליאה בגטו. ולבסוף, הנסיעה בת ארבעת הימים בקרון בקר לכיוון לא ידוע. בנותיו המשוועות לטיפת מים. סירובן לאכול את הממתקים והעוגיות שנותרו להן מהבית ולשמור לאחר כך – הכל נלקח מהן בכוח והילדות האומללות לא זכו לטעום דבר. הגעתם למחנה אושוויץ־בירקנאו ב־29 במאי – באותה עת הוא חשב שזה רק מחנה עבודה.

קטעים שלמים היו חקוקים במוחו. הוא לא רצה לשכוח דבר.

נזכרתי בכך, שאחד הקצינים קרא בחזרה את בנותי, כדי להציג את התאומות שלי לפני הרופא המברר. פתאום גברה בי מתיחות כבירה. לא יכולתי להמתין עד אור הבוקר, העירותי את רעי ושאלתיו: “אמור נא, אחי, ייתכן שכבר סיפרתי לך, היו לי גם שתי בנות תאומות. יש סברה, שאת התאומות הניחו בחיים. מה ידוע לך על כך?” רעי לא רגז על שהערתיו משנתו. עדיין היה, כמוני, אב באבלו. אסיר אחר ודאי היה שופך עלי זעמו על שהערתיו משנת הלילה.

“ייתכן שהבנות התאומות עדיין בחיים הן”, השיב, “משום שמנגלה רגיל לבחור בתאומים ולהניחם בחיים למטרות ניסויים”

"ניסויים?”, שאלתי.

“כן. בתאומים מבצע הוא ניסויים, מדידות; אך על כל אלה עוד נשוחח. יש היודעים לספר על כך יותר. מכל מקום, ייתכן שמותר לך לקוות, שבנותיך התאומות עדיין חיות הן. יתר על כן, בדרך כלל רגיל הוא לבחור בתאומים מיד עם בואם הנה, ואותם רגילים לשאת לחוד למחנה התאומים. את שלך לא לקחו?”

"לא. שלי הלכו ביחד עם אִמן ואחותן הבכירה”. ואני מספר לרעי על התמונה, כיצד קראתי להן חזרה, אך מנגלה אפילו לא הביט בהן, ורק אמר שאין הוא פנוי לכך.

“ייתכן שאחר־כך עוד בחר בהן, שם על־יד המישרפה”, ניסה ידידי להרגיעני, “ואולם”, הוסיף “כעת השתדל לישון, כי מחר עליך לעבוד”.

כן, מחר עלי לעבוד, אך כעת מכרסם בי הספק. מה אירע לכן, בנותי, שם בחצר הזוועות למטה, לפני המישרפות! האומנם הבחינו בכן שאתן תאומות? הלגה שלי, נורה שלי, האומנם ניצלו חייכן בשל כך?

…. אך לאֵילו נסיונות חפץ להשתמש בכן אותו מטורף? והאומנם לא מוטב למות יחד עם אמא, ומלהיות כלי־נסיונות בידי מנגלה? הדאגות והספקות הללו ייסרוני כל אותו הלילה. ריבונו־של־עולם, תן לי כוח, תן עצה, הראני את הדרך. מה שׂוּמה עלי לעשות! כעת כבר איני ירא את המוות. יתר על כן, משתוקק אני למות, למות באותו אופן, וללכת באותה דרך שהלכו בה הן. לא, לא מפני המוות אני ירא עוד, אלא מפני השיגעון, ושמא כבר הגיע הזמן שאפרוץ אל התיל המחושמל.

(ד"ר משה ברנר: “מכל העמים”. אתר פרויקט בן יהודה)

הוא תיאר את האירועים בסדר שבו התרחשו או התבהרו לו. הכל היה טרי בזיכרונו. הוא כתב רק את מה שראה בעיניו או חווה בעצמו: הוא תיעד את סירוסם של גברים צעירים, שאשך אחד או שניהם הוסרו, ואז עברו ניסויים מפלצתיים. הוא עצמו בדק אותם כאשר באו אליו בייאושם לבקש עזרה.

כבר הייתי צריך להתרגל בכך, שאין זוועה, שהדמיון עלול להמציא, שלא תבוצע כאן למעשה. ערכו בבני־אדם ניסויים כאלה שגם בבהמות יכול היה להצדיק אותם רק מדע־המחקר, אך הליגות להגנת בעלי־חיים רגילות היו למחות עליהם. נזכר אני בבנותי התאומות הקטנות־המיסכנות וב"ניסויים" של אותו מנגלה.

הוא תיאר את זוועות המחנה אבל גם את רגעי החסד האנושי. את הרצון הפתאומי להוסיף ולחיות כאשר גילה כי במחנה הנשים שסמוך אליו נמצאות חמש צעירות מעירו, ביניהן שתי אחייניות של אשתו אידה. מדי יום סיכן את עצמו כדי להשליך להן פרוסות לחם שחסך מפיו ובגדים שגנב ממחסן הבגדים שבו עבד.

הוא תיאר את חיי התרבות במחנה. את האנשים שנקבצו בחשאי לשחזר מהזיכרון מחזות ושירים כדי לשמור על צלם אנוש. את המעקב אחר ידיעות בדבר התקדמות בעלות הברית, והתקווה לשחרור שנכזבה שוב ושוב. את מרד הזונדרקומנדו. את הרצח ההמוני של אלף נערים יהודים ששרדו עד אז את חיי המחנה.

ספר העדות של ד"ר משה ברנר, “מכל העמים”, ראה אור ב־1947 בהונגרית, ובהמשך תורגם לעברית ולגרמנית. הוא נכתב הרבה לפני שהתפרסם מחקר כלשהו על השואה. בתקופה שבה עדויות אישיות כאלה היו נדירות, או לא היו קיימות כלל. ספרו היה מספרי השואה הראשונים שפורסמו אי פעם. הוא היה חשוב־ ועודנו חשוב־ משום שלא הושפע ממידע שיכול היה לקרוא מאוחר יותר בספרים אחרים.

דבריו הפכו למקור ראשוני ואמין. ספרו צוטט במאמרים וספרים שעסקו בהיבטים שונים של “הרפואה הקטלנית” של הנאצים. לימים גם היה למסמך שסייע להרשיע את הפושע הנאצי ד"ר ויקטור קאפזיוס.

בביוגרפיה של קאפזיוס מאת הסופר הגרמני דיטר שלזיאק ישנם אזכורים רבים לד"ר ברנר ולעדותו על זוועות אושוויץ. הוא אולץ להיות עד ראייה לניסויים בעיקור שערך הרופא הנאצי ד"ר הורסט שומאן. מסופר שם על זוג נאהבים ותיקים, פאול ולוטה. הם עברו תלאות ותמיד דבקו זה בזו. אבל כעת, הטיפול בהם כלל סירוס ועיקור אכזרי. המטרה היתה לבחון את ההשפעות הנפשיות כתוצאה מההליך הכירורגי האלים והבלתי הפיך. כעבור זמן הוכנסו יחד לחדר. כתוצאה מ"הטיפול" הם כבר לא גילו זה בזו שום עניין. גם כאשר התיזו עליהם מים קרים, הם לא ניסו אפילו להתקרב ולהתחבק אלא כל אחד מהם התחפר, רועד, בפינתו. “ד”ר ברנר נקרא לשם גם הוא בתור רופא אסיר, וראיתי אותו עומד שם אובד עצות. הוא צחק צחוק מר ולחש לי בהונגרית, ‘למחקר אין שום גבולות’… האם פירוש הדבר כי בנקודה מסוימת של האומללות כבר אין אפשרות לממש את האהבה?" (דיטר שלזיאק: “קאפזיוס: הרוקח מאושוויץ”. תרגום לעברית: חנה לבנת. הוצאת כנרת זמורה ביתן. עמודים 248־252).

ד"ר משה ברנר סיים את הכתיבה בתוך מספר שבועות. והוא חתם בשורות הבאות:

באותה דרך טראגית ובתחנות הביניים שלה, באושוויץ ובשאר המחנות, נשרו כל אלה שאהבנו אותם ושלמענם חיינו. היינו הוגים באותו קרון רכבת שבו שוּלחנו, ופקפקנו אם עוד יש טעם לשיבתנו, בשעה שאנו יודעים שהמטרה הסופית, הבית, ובעיקר אלה שהיווּ את הבית – אינם עוד…

ואף־על־פי־כן יצאנו לדרך, משום שאם נגזר דיננו לחיות, נשוב הביתה וננסה להתחיל בחיים חדשים.

האומנם נצליח? רק אתה תוכל להגיד, אל־אלוהים!

הוא טמן את כתב היד היקר במזוודתו. כעת מיהר לחזור, 1,300 קילומטרים מדכאו, גרמניה, לעירו ברומניה. רק באוגוסט 1945 צלח את תלאות הדרך והגיע לטארגו מורש.

הכרתי את ד"ר ברנר בשמונה השנים האחרונות לחייו. הייתי כלתו, אשת בנו יחידו. זו הייתה המשפחה הראשונה של ניצולי שואה שפגשתי. זה היה בית שבו השואה לא הוסתרה, אלא דובר בה בכל הזדמנות. חלק בלתי נפרד מחיי היומיום.

לשכת ראש העיר מיקאסאסה, רישום לידות מס' 1938 ־ 1902 19 בדצמבר ־ לידתו של מור ברנר, בנו של דוד ברנר, חנווני, בן 26, יליד מיקאסאסה, ושל ג’ני פריד, בת 19, ילידת טורדה, תושבי מיקאסאסה.

אלה הם המסמכים המתעדים את לידתו של מור ברנר, (BERNER MOR) ששמו העברי היה משה־מאיר; כינויו, מארצי, שבו השתמשו משפחתו וחבריו, ליווה אותו עד מותו בירושלים בעשרה ביולי 1976. הוא היה בעיניי כה מכובד ומלא הוד עד שמעולם לא העזתי לכנותו בשמו הפרטי. אף שהיה חם ואוהב כלפיי, כמו כלפי בת שעדיין הייתה לו. הוא יסלח לי אם אקרא לו כאן מדי פעם בשמו הפרטי או בכינויו.

אחיו, אדולף־אברהם, שכונה דודו, (DODO) נולד 18 חודשים אחריו, בשנת 1904. השלישי והצעיר ביותר, שנולד בשנת 1906, היה איזידור־יששכר. שלושה תינוקות בשלוש שנים בלבד. אמם נפטרה זמן קצר לאחר מכן, והקטנים אפילו לא הספיקו לזכור אותה. אביהם נשא אשה שנייה, שלא היו לה ילדים משלה, והיא הייתה להם אם אוהבת ונערצת. הם היו אסירי תודה לה כל ימיהם. ביתם היה בית יהודי לא אורתודוקסי, שכיבד את המסורת אך לא היה כבול לכללים נוקשים.

שני האחים, מארצי ודודו, עברו יחד לווינה, מרחק 800 ק"מ מביתם, כדי ללמוד רפואה; כבני האימפריה האוסטרו־הונגרית הם דיברו גרמנית רהוטה. אבל דודו התעלף בשיעור נתיחת הגופות, ממש בתחילת הלימודים, ופרש מהרפואה. הוא נשאר בווינה ולמד הנדסה. היה זה פלא איך חנווני מעיירה קטנה הצליח לממן לימודים באוניברסיטה לשני בניו, אבל זו עובדה. הוא עשה זאת.

מארצי התרשם עמוקות מהרצאותיו של זיגמונד פרויד, ואם כי לא נעשה פסיכיאטר אלא רופא עור ומומחה למחלות מין, תמיד נקט בגישה פסיכולוגית כלפי מטופליו.

עם סיום לימודי הרפואה הוא חזר לטרנסילבניה, לעיר המחוז, מרכז היסטורי, תרבותי ויפהפה המונה כיום 140,000 תושבים, במרחק של 100 ק"מ בלבד מכפר הולדתו. בני משפחת ברנר תמיד השתמשו בשם ההונגרי, Marosvásárhely, מארושוואשארהיי, שפירושו “השוק על נהר המורש”, אף שהשם הרומני Targu Mures נפוץ יותר כיום.

ב־1926 נשא לאשה את אידה סלומון: היא הייתה בת 20, הוא בן 23. תמונת החתונה שלהם מציגה זוג יפה תואר בנוסח הוליוודי, לבושים באופנה האחרונה של התקופה. שנה לאחר מכן נולדה להם אריקה. היא הייתה בת יחידה, נבונה ומושלמת. הם העניקו לה גם שם עברי, רות. כשבגיל 4 בלבד חלתה בדיפטריה, אביה ייסר את עצמו על כך שהוא, רופא, לא מצליח להציל את ילדתו.

הפניצילין התגלה כבר ב־1928, אך נכנס לשימוש קליני רק 15 שנה לאחר מכן. אריקה נפטרה ב־1931. סוזי נולדה כעבור שנה. לידתן של התאומות, הלגה ונורה, ב־1935, הקלה במקצת על האובדן. לבנות ניתנו גם שמות עבריים: סוזי היתה תל אביבא, כשם העיר החדשה בארץ הקודש המתעוררת. הלגה קיבלה את השם רחל, ונורה זכתה לשם לאה.

זו הייתה משפחה מורחבת ומלוכדת. בת אחיה של אידה ברנר הייתה נשואה ליהודה ־ארנסט הירשהורן המכונה “ארנו”, ובני משפחות סלומון, ברנר והירשהורן גרו בסמוך ונפגשו בקביעות. עד כדי כך, שהצעירה, החכמה ומלאת החיים ביותר מבין בנות הירשהורן, קורנליה, זכתה לשני מחזרים ממשפחת סלומון: האחד היה בלה, אח אחר של אידה, רווק זקן, והשני היה הסטודנט יפה התואר ארווין, בן אחותה של אידה. בני המשפחה נהגו להתלוצץ שאחד הגברים היה מגיע בבוקר, והשני בערב. קורנליה נתנה את לבה לארווין. הם החליפו שרשראות זהב שעליהן חרוטים שמותיהם. הם קיוו להתחתן אחרי המלחמה ולהקים בית בארץ ישראל. היא היתה גאה בשמה העברי, יהודית, על שם סבא שלה, יהודה, שעלה לארץ ישראל בערוב ימיו ומת בצפת.

אחיו האמצעי של משה ברנר, דודו, כבר היה שם באותה עת. חרד מעליית היטלר לשלטון, החליט לעזוב, אף שהייתה לו מישרה נוחה בווינה כמהנדס. הוא היה נחוש כל כך, עד שהתגרש מאשתו, שהתעקשה להישאר; הוא קשר את גורלו עם ביבי סימון, צעירה ממנו ב־11 שנים ובת למשפחה ציונית ידועה. הם היגרו לפלשתינה ב־1933. הוא וגרושתו נשארו בקשר חם. שנים אחר כך היא דאגה שיקבל את הפנסיה שלו מממשלת אוסטריה על שנות עבודתו כמהנדס. פעם ראשונה שהדנ"א המחבק של משפחת ברנר בא לידי ביטוי.

כל שנות השלושים וראשית הארבעים, ד"ר ברנר ניהל מרפאה פרטית משגשגת בטארגו מורש. הוא ואחיו איזידור חיו שם בנוחות ורווחה. הם התכתבו עם אחיהם בירושלים עד שהמלחמה לא אפשרה זאת עוד.

מראשית שנות הארבעים, רוב הגברים היהודים נלקחו ממשפחותיהם לעבודות כפייה באוקראינה. זו הייתה עבודת פרך חסרת תועלת כמו העברת סלעים ממקום למקום; או קטלנית, כמו מציאת דרך בטוחה בשדה מוקשים על ידי צעידה בתוכו. המטרה הייתה לדלל את הקהילות, לשלול מיהודים את פרנסתם ולמנוע אפשרות של מרד: הנשים והזקנים, שנשארו לבדם בעיירות מגוריהם, היו חסרי אונים.

ארנו הירשהורן נקרע מאשתו הצעירה אולגה, ואילו אחיו שומה נאלץ לעזוב את אשתו פרידה ואת בנם בן ה־9, אנדרי.

מארצי ברנר חזר ממחנה עבודת הכפייה, ב־14 במרס 1944. אבל היו לו רק חמישה ימים לחגוג עם משפחתו. ב־19 במרס כוחות גרמניים פלשו לאזור. מיום ליום הוטלו עליהם עוד ועוד גזירות. הם נדרשו למסור את מקלטי הרדיו שלהם, את כספם, את התכשיטים. נדרשו לענוד טלאי צהוב. בסוף אפריל גורשו מבתיהם. בית החרושת ללבנים בטארגו מורש שימש מכלאה פתוחה לא רק ליהודי העיר, אלא לכל הכפרים והערים הסמוכות. 7380 נפש. בימים ובשבועות הבאים גורשו לשם עוד ועוד אנשים מהמשפחה המורחבת. חשופים תחת כיפת השמיים, רעבים ללחם ומבוהלים בגלל חייהם שנהפכו על פיהם. החקירות היומיות מידי מעניהם, במטרה לחשוף אם החביאו את חפצי הערך שלהם, ואם כן, היכן.

מקץ חודשיים של עינויים וחרדה כולם הוסעו יחד, בקרונות הבקר לאושוויץ. והם הגיעו לשם יחד, ביום שני, ה־29 במאי, צאת חג השבועות.

ב־30 באוגוסט 1940 הוכרז “תכתיב וינה השני”, שבו כפה אדולף היטלר יחד עם איטליה הפאשיסטית, את העברת צפון טרנסילבניה מרומניה להונגריה. למעלה משניים וחצי מיליון תושבים הועברו מריבונות רומנית להונגרית, ולמשטר פרו־נאצי.

וכך, 450,000 יהודים תחת שלטון הונגריה, גורשו לאושוויץ. 90% מהם נרצחו שם.

יהודי רומניה, אף שלא גורשו למחנות השמדה, עברו פוגרומים מחרידים שארגנה הממשלה ומפלגת “משמר הברזל” הלאומנית הקיצונית. בין 280,000 ל־380,000 יהודים נרצחו באזורים שהיו בשליטת רומניה.

אהרון סלומון, אחיה של אידה, אשתו רגינה ובנם בן השמונה שמעון היו מבני המזל. לגמרי במקרה, העיר שבה חיו נשארה בחסות רומניה, והם רוכזו בגטו הפתוח בעיר טורדה. בתום המלחמה הם עברו לטארגו מורש, שם היו רוב נכסי המשפחה. הם גרו בדירה בקומה העליונה, מעל לבית המסחר שלהם, והמתינו לשובם של בני המשפחה: הם ידעו שרובם גורשו לאושוויץ, ואחדים נמצאים בעבודת כפייה באוקראינה.

במסגרת “הפתרון הסופי” הועברו קהילות יהודיות שלמות, משפחות מורחבות של עשרות אנשים, למחנות ריכוז או השמדה. במקרים נדירים שרד בן משפחה אחד. שניים היו נס.

עשרים מבני משפחות ברנר־הירשהורן־סלומון הגיעו לאושוויץ. בנוסף למשה ברנר, אשתו ובנותיו, היו שם גם אחיו עם אשתו ובנם. אחיה של אידה. אחותה והבן ארווין. רוזה ואלכס הירשהורן עם בנותיהם־ אירמה, אמליה ויהודית־קורנליה. אשתו ובנו של אחיהם שומה. ושתי אחייניותיה של אידה, שרי ואולגה. כולם היו קשורים אלה לאלה בעבותות של אהבה, בקשרי דם או נישואין.

חמישה עשר מהם נרצחו. רק חמישה שרדו. מאוחר יותר, יהודית סיפרה על הפעמים הרבות שאחיותיה הצילו אותה, כשלא יכלה לעמוד עוד, עירומה ורועדת, במשך שעות ארוכות של מיפקד הבוקר, והן תמכו בה.

הכרתי את יהודית כעבור שנים בירושלים. תמיד תהיתי כיצד היא, ובנות המשפחה האחרות שלה, אשר ללא ספק היו באושוויץ־בירקנאו, שום מספר לא קועקע על זרוען. הסיבה הובהרה לי רק כעבור זמן.

“ביוני 1944, בעיצומה של השמדת יהודי הונגריה, הוקמו בבירקנאו מחנות מעבר לקליטתם של משלוחי היהודים שהגיעו לאושוויץ. הדבר היה הכרחי בשל ממדיו העצומים של המבצע ובשל הפיגור המצטבר של הס”ס בניהול הסלקציות. נוסף על כך, מאחר שמספרם של הקרבנות עלה על כושר ההרג של תאי הגזים, הוחזקו נשים יהודיות מהונגריה ומגטאות שחוסלו במתחם BIIC ובמתחם הבניה השלישי הלא גמור של מחנה בירקנאו שכונה “מקסיקו”.

“מאחר שהנשים לא עברו הליך רישום, מבחינה טכנית הן לא היו אסירות אושוויץ ועדיין היה צריך להחליט מה יעלה בגורלן. לרובן היו מחנות אלה חדר המתנה לתא הגזים. חלקן שולחו למחנות בגרמניה כדי לעבוד במפעלי חימוש מקומיים. אחרות הפכו לאסירות דה־פקטו של אושוויץ. בקיץ 1944 הן מנו כ־30,000 נשים”.

כן, המלים האלה נשמעות אכזריות, אבל זוהי הסיבה הפורמלית והמדויקת שניתנת בספרות ההיסטורית־ במקרה זה, בספר “אושוויץ־אנטומיה של מחנה מוות” בעריכת פרופ' ישראל גוטמן ופרופ' מיכאל בירנבוים (“הנשים”, עמ' 389, הוצאת “יד ושם”).

בנות המשפחה הגיעו לאושוויץ יחד בסוף מאי 1944 ושוכנו במחנה BIIC. הן קראו לזה “לאגר צ”.

יהודית הייתה בת 24, אחותה אמליה בת 30, ואירמה בת 34. אולגה, גיסתן, הייתה רק בת 26, אך היא הייתה המנהיגה הבלתי מעורערת. כולן היו רווקות ורק היא נשואה, מנוסה ובעלת ביטחון עצמי מופגן. הן כינו אותה “הקפיטן” – כינוי שדבק בה כל ימיה, גם עשרות שנים לאחר מכן בישראל. באושוויץ, היא הייתה זו שציוותה על האחרות לא לוותר. היא הזהירה אותן מפני גיחות ההפתעה של מנגלה, ולפעמים הן הצליחו להסתתר. במפקדים היומיומיים, שבהם עמדו עירומות כדי להיספר שוב ושוב, היא צבטה את לחייהן כדי שיראו אדומות ובריאות. היא חילקה כל פרוסת לחם לחמישה, ושמרה את שלה כדי לעזור לאלה שהתמוטטו. והיא ניצבה לפני כל אחת מהן שנראתה חלשה מדי, כדי להסתיר אותה בגופה שלה.

הן הופתעו לראות את ד"ר ברנר במחנה הגברים, ממש מאחורי גדר התיל. הן לא יכלו להאמין כשסיפר שאשתו, דודתן אידה, מתה. כמו גם שלוש הילדות הקטנות שהכירו ואהבו כל כך. הן חשבו שהסבל גרם לאיש החכם הזה לאבד את שפיותו.

נוכחותן העניקה לחייו משמעות חדשה. לעתים קרובות נתפס והוכה באכזריות, והן הביטו בו בזעזוע מעבר לגדר. הוא סימן להן שזה לא נורא, שהוא בסדר.

פעם אחת, כשהוא זרק להן סוודר, אולגה החביאה אותו ושמרה אותו לזמנים קשים יותר. ואז, באחת הסלקציות, אחותה הצעירה שרי בת ה־22 נבחרה למוות. אולגה רצה לקאפו. הקאפו לקחה את הסוודר ושיחררה את שרי.

מארצי דחק בחמש הצעירות לנסות ולהישאר באושוויץ, כדי שיוכל להמשיך לסייע להן. בסתיו, כשהרוסים התקרבו, זה נעשה כמעט בלתי אפשרי.

ביום הכיפורים, בסוף ספטמבר 1944, כולן עברו שוב מול עיניו של מנגלה. המאמץ המלחמתי נזקק לידיים עובדות, והוא בחר נשים לעבודת כפייה בגרמניה. מפעל תחמושת באלטנבורג, מחנה לוויין של בוכנוולד.

הוא בחן אותן בקפידה – ארבע נמצאו כשירות לעבודה. אחותן הבכורה, אירמה, נשלחה למוות מיידי. היתה לה פריחה על הפנים, גם אצבעותיה, אצבעות של פסנתרנית, נראו לו דקות וארוכות מדי לעבודה. מנגלה החליט שאין בה שום תועלת.

*

ביולי 1945 חזרו אולגה ושרי סלומון לטארגו מורש. הן מצאו שם את אימן ואת אחיהן בן השמונה. הסתבר להן ששלושה חודשים קודם לכן, אביהן מת ממחלת הטיפוס. אמא שלהן, הדודה רגינה, התעקשה שיהודית ואמליה היתומות תישארנה לגור איתם. החיילים האמריקאים שפגשו את ארבע הבחורות לאחר שחרורן אמרו להן שכל קרוביהן מתו בוודאות, והציעו להן כרטיסים לארצות הברית. הן סירבו ואמרו שהן רוצות לחזור הביתה. אולגה קיוותה שבעלה ארנו עודנו חי. יהודית קיוותה שארוסה, ארווין, יחכה לה.

ארנו חזר, וגם שומה חזר ממחנה כפייה אחר. הסתבר ששומה הושאר למות בצידי הדרך מטיפוס, עד כדי כך היה מצבו הגופני נורא. חיילים איטלקים שמצאו אותו החליטו לטפל בו ולהשיבו לחיים.

מארצי ברנר חזר אף הוא. הוא היה רק בן 42, אבל שיערו הלבין. ההלם מאובדן יקיריו והעינויים במחנות גרמו לו לסוכרת קשה. הוא בכה ללא הרף על בנותיו.

עם שובו לעירו, הקים מחדש את המרפאה שלו, ופירסם בעיתונות המקומית את המודעה הבאה: חדשות רפואיות: ד"ר ברנר, רופא מומחה למחלות עור ומין, חזר מחו"ל ומחדש את עבודתו". הביטוי המרוכך, אפילו המכובס, של “חזר מחו”ל" הסתיר את הטרגדיה של ימיו באושוויץ.

באוקטובר של אותה שנה, שבועות בודדים לאחר שובו, הוא נשא את יהודית בת ה־25. החיים היו חייבים להימשך. עשרות שנים לאחר מכן, בראיון להיסטוריונית גרמנייה, היא אמרה ששאלה את עצמה שלוש שאלות: האם אני יכולה לאהוב את האיש הזה? האם אני מסוגלת לשכב אתו? והאם אני יכולה להביא אתו ילד לעולם? היא הצליחה לענות על שלוש השאלות ב"כן" נחרץ.

כמעט לא ייאמן שהם התחתנו כל כך מהר, אבל זו עובדה. בצד הפנימי של טבעות הנישואין שלהם חרוט התאריך 2 באוקטובר 1945. על הטבעת שלו חרוט הכינוי שלה, “דוצי”, ואילו על הטבעת שלה, השם “מארצי”. נכדתם, ענבל ברנר, שומרת עליהן בקפדנות בביתה בירושלים. חרף הנסיבות והפרש הגילים של 17 שנים, הם נהנו מנישואים מאושרים.

ארנו ואולגה הירשהורן היו מחמשת הזוגות היהודיים היחידים בטארגו מורש שבהם גם הבעל וגם האישה שרדו. אצל כל האחרים, אחד מבני הזוג, או שניהם, נרצחו. שומה, אחיו הבכור של ארנו, איבד את אשתו ואת בנם בן התשע, ילד מבריק ששמו אנדרי. גם ארווין בן ה־22 נספה: האמריקאים ששחררו את בוכנוולד נתנו לו מזון, אך גופו לא עמד בעומס. אלפים מתו כמוהו, אנשים שהיו חופשיים רק כמה ימים. הוא נקבר בקבר אחים עם מאה אנשים אחרים.

בתוך שנתיים בלבד, כל בני המשפחה נישאו והביאו ילד לעולם. ביולי 1946 חגגו אולגה וארנו את לידת בתם, שנקראה אף היא יהודית. כעבור שנה, שומה ואשתו השנייה, זלמה – שגם היא איבדה את בעלה – הביאו לעולם בן, שנקרא אנדרי על שם הבן הראשון שמת, והיה מבריק כמוהו. כיום, פרופסור אנדרי קרן הוא קרדיולוג מוביל בישראל.

וב־18 בינואר 1948, משה ויהודית ברנר סוף סוף הביאו לעולם את בנם המיוחל.

שמו היה פטר אלי ארווין יששכר צבי: שלושת השמות האחרונים הנציחו את ארוסה של יהודית ואת אחיו הצעיר של משה.

היתה לו ילדות מושלמת. באלבום התמונות שלו רואים אותו, בן 5 או 6, מנגן בכינור. בתמונה אחרת, יושב ליד הפסנתר, רגליו לא נוגעות ברצפה. הם הזמינו פסל שלו, ילד מחייך ומקרין אושר. יהודית למדה בקונסרבטוריון למוזיקה והופיעה על הבמה. היא הייתה זמרת קלאסית, מצו־סופרן ששרה יצירות מורכבות של בארטוק וקודאי. בעלה האוהב קנה לה תכשיטים מרוזנת גרמנית שירדה מנכסיה. הרוזנת הזו גם לימדה את אלי גרמנית.

המשפחות גרו זו ליד זו, ובני הדודים היו קרובים כאחים, שכן כל אחד מהם היה ילד יחיד. ב־1948 התינוקת יהודית חלתה בדיפטריה. מארצי עשה מאמצים אדירים ויקרים כדי להשיג פניצילין, אותו מצא רק בווינה. הוא הציל אותה ומנע ממנה גורל דומה לזה של בתו אריקה 17 שנים קודם לכן.

ארמין סלומון, אחיהן של אולגה ושרי, ששרד מחנה כפייה באוקראינה, ואשתו פרי, הביאו לעולם בת, מריאן, ואחריה תאומות. היה ברור ששמותיהן יהיו הלגה ונורה. כיום בישראל הן נעמי ונאווה.

בימי ראשון כולם נאספו יחד לסעודה משותפת באחד מבתי המשפחה. השלטון הקומוניסטי, שהוכרז בשנת 1948, היקשה על החיים. חירויות אזרחיות בוטלו. משפחות של זרים שוכנו בבתיהם. יהודית נאלצה לחלוק את מטבחה עם משפחה שקיבלה גם כמה חדרים בביתה.

ד"ר ברנר ניהל קריירה משגשגת, והיה אמיד ומבוקש; מחלות מין נפוצו ברומניה באותה תקופה. הוא גם מונה לרופא הראשי של תלמידי בית הספר בעיר. כלפי חוץ הוא חייך, אבל כל הילדות הזכירו לו את בנותיו המתות.

הוא התענה במחשבות עליהן. הוא זכר שבאותה תקופה, תאי הגז והמשרפות היו עמוסים כל כך, עד שלא יכלו להכיל את כל הבאים החדשים. הוא ראה בורות פתוחים שלתוכם הושלכו ילדים קטנים ואחר כך הוצתו בבנזין. הוא ייסר את עצמו במחשבה שאולי זה היה המצב גם כשהם הגיעו ב־29 במאי, וסוזי, הלגה ונורה מצאו את מותן באותו אופן. הוא התדפק על דלתות בתי המרקחת בעיר, מתחנן לכדורי שינה. הרוקחים, שכולם ידעו את סיפורו, סירבו. אשתו הצעירה ניסתה לשכנע אותו שהבנות הומתו בגז ולא נשרפו בעודן בחיים. היא תפסה אותו מספר פעמים עם מזרק קטלני בידו, ועצרה אותו ברגע האחרון.

יהודי רומניה ביקשו להגר, אבל השלטונות סירבו לתת לאיש לצאת. במשך 17 שנים ניסתה משפחת ברנר שוב ושוב, אך כל הבקשות נדחו. רק ב־1961 יכלו לעלות לארץ כאשר ה"ג’וינט", ארגון הגג של יהדות אמריקה, סיכם עם שלטונות רומניה ושילם סכומי עתק, אלפי דולרים, עבור כל “ראש” של יהודי שהורשה לצאת.

משפחת ברנר יצאה בלי פרוטה. הם נאלצו להשאיר הכל לשלטון הרומני. הם השתקעו בקריית היובל בירושלים, בשיכון שנבנה בעיקר עבור עולים חדשים מאירופה ומצפון אפריקה. ד"ר ברנר עבד בסניף קופת חולים כללית ברחוב בורוכוב, והיה ידוע כרופא החביב, בעל רעמת השיער הלבנה שלו שהזכירה את ראש הממשלה בן־גוריון. שני האחים, דודו ומארצי חידשו את הקשרים ביניהם והיו מבקרים זה את זה לעתים קרובות עם משפחותיהם. בשלב זה, דודו וביבי בר־נר כבר היו הורים לשתי בנות, נאוה ומירי.

ישראל הביאה להם שלווה ואושר רב. מארצי לא ניסה להתאבד שוב. איכשהו, במולדת החדשה, השדים הישנים שחררו את אחיזתם.

אלי התקבל לתיכון שליד האוניברסיטה. אמו, יהודית, נהנתה בעבר מחיי פינוק ונועם, אבל כעת הרגישה שהיא חייבת להתגייס ולסייע בתשלום המשכנתא על דירתם. היא לקחה קורס קצר בספּרות שניתן במיוחד לעולות חדשות. היא פתחה מספרה בדירה הקטנה, ששטחה לא עלה על 50 מ"ר. בבקרים, אחרי שאלי הלך לבית הספר ובעלה יצא למרפאה, יהודית היתה מזיזה את הספה ומחליפה אותה בכיסאות גדולים עם מייבשי שיער. כשאלי חזר מבית הספר, גם הוא היה חופף שיער. הלקוחות אהבו אותו. הוא גם עבד כנער שליחויות בצרכניה, סחב סלים והיה גאה שהוא עוזר להוריו.

בערבים, הם היו מזיזים שוב את הכיסאות למרפסת והחדר היה הופך לסלון אלגנטי. יהודית היתה מארחת מושלמת. רוב חבריהם היו דוברי הונגרית. שניים מהזוגות, יהודה וחנה מרטון ואריה ונלי גוטליב ניצלו יחד עם עוד כ־1,600 מיהודי הונגריה הודות ל’רכבת קסטנר' שאורגנה באביב 1945 בעקבות משא ומתן מול אדולף אייכמן.

רכבת זו היוותה מעין ‘מקדמה’ לעסקת ‘סחורה תמורת דם’ שיזם הימלר, והייתה חלק ממאמץ נואש ורחב היקף של קסטנר ושל חברי ועדת ההצלה להצלת יהדות הונגריה כולה.

נוסעי הרכבת ייצגו את כל שכבות האוכלוסייה היהודית במדינה, ובהם פסיפס אנושי רחב של חלוצים מחברי תנועות הנוער, פליטים, יתומים, אנשי רוח, ויהודים מכל הזרמים הדתיים ומכל רחבי הונגריה.

משה ברנר נדהם לגלות שגם הוא היה ברשימה עם אשתו ושלוש בנותיו. הוא מעולם לא ידע זאת. כשהרכבת סוף סוף יצאה לדרכה אל מקום מבטחים, משפחתו כבר לא היתה בחיים.

כשהגיע מועד הגיוס, אלי ידע שהוריו לעולם לא יחתמו לו על שירות קרבי. הוא ביקש לשרת בצנזורה הצבאית, כיוון שידע שפות רבות. בקשתו נדחתה, ובמקום זאת נשלח לנהל קנטינה של השק"ם: כל מי שהגיע ממזרח אירופה היה חשוד באותה תקופה והורחק מענייני מודיעין, מחשש שממשלת רומניה שתלה מרגלים בקרב העולים. אלי לא כעס על הוריו. הוא נהג לומר, “אני הילד החמישי והיחיד”. הוא הבין כמה הוא יקר להם.

בשנים 1963 עד 1965 התקיימו בפרנקפורט משפטים של פושעים נאציים ששירתו באושוויץ. ד"ר ויקטור קאפזיוס היה אחד מהם. הוא הכחיש כל קשר לפשעים. התביעה הזמינה את ד"ר ברנר כאחד העדים.

כבר ב־1962, זמן קצר לאחר עלייתו, ד"ר ברנר מסר הצהרה לחוקר מהתביעה הגרמנית שעסק בגביית עדויות בישראל. הוא תיאר את התנסותו באושוויץ והעיד על היכרותו עם קאפזיוס. ספרו “מכל העמים”, שהיה מוכר לרבים, הוא שעורר את עניינה של התביעה הגרמנית.

ד"ר ברנר הופיע בפני בית המשפט בפרנקפורט ב־27 באוגוסט 1964 וסיפר בפירוט על היכרותו המוקדמת עם קאפזיוס ועל המפגש איתו באושוויץ. עשרים שנה קודם לכן הם עמדו זה מול זה, כאשר ד"ר ברנר היה אסיר, נתון לחסדיהם של קאפזיוס ומנגלה. באותה עת, הוא חשב שקאפזיוס מנסה לעזור לו: הם הכירו מטארגו מורש, כאשר קאפזיוס היה תועמלן תרופות שניסה למכור לו את מרכולתו. אבל הוא לא ידע שקאפזיוס היה כעת הרוקח הראשי של אושוויץ והוא לקח בשתי ידיו את התאומות הלגה ונורה והוליך אותן אל מנגלה, כי ביקש למצוא חן בעיניו ולהוסיף עוד דגימות ל"גן החיות" האנושי שלו.

עדותו של ד"ר משה ברנר, ביום ה־78 למשפט, גרמה קיפאון וזעזוע בקרב הנוכחים באולם בית המשפט. עדותו צולמה לטלוויזיה, היא הופצה בעיתונות ברחבי גרמניה והדיווחים הגיעו עד לניו יורק טיימס. דבריו העניקו נקודת מבט טראגית על סיפור משפחתי אחד: משפחה אחת בתוך מסע הרצח הגדול האחרון של הנאצים, רצח של למעלה מ־400,000 יהודי הונגריה. עדותו גם הוכיחה מעבר לכל ספק שקאפזיוס היה קצין אס־אס ומעורב בסלקציות על הראמפה בבירקנאו. קאפזיוס נדון לתשע שנות מאסר על חלקו ברצח של לפחות אלפיים בני אדם.

משפחת ברנר היו ניצולי השואה הראשונים שהכרתי. הורי הגיעו כילדים לארץ ישראל באמצע שנות ה־30, ולמזלי היו לי שני זוגות סבים וסבתות. לאלי לא היו.

על קיר הסלון בביתם היה ציור שמן של ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות – זו הייתה ז’וז’י, בתו של ד"ר ברנר. בתי ענבל שומרת את הציור הזה בביתה, והדמיון ביניהן מדהים. היו שם עוד הרבה תמונות של ילדות קטנות, ומאוחר יותר נודע לי מי הן. ימי ההולדת שלהן סומנו בנר זיכרון אלקטרוני שהוחדר לשקע, וכך גם תאריכי מותן. אבל זה לא היה בית עצוב. הוא היה מלא הומור, מלא אורחים, מלא חיים.

אלי ואני נישאנו ב־29 באוקטובר 1970, יומיים אחרי יום הולדתי התשע עשרה. התחלתי ללמוד ספרות אנגלית ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ומאוחר יותר עשיתי תואר שני בתקשורת המונים. אלי כבר למד מתמטיקה ופיזיקה לתואר ראשון, סיים בהצטיינות והמשיך לתואר מוסמך במדעי המחשב.

העדות בפרנקפורט הביאה למשה ברנר קצת שקט ושלווה. הוא רצה שהסיפור יפורסם ברבים. הוא כתב את ספרו בהונגרית ורצה שיופיע גם בעברית. בסופו של דבר זה קרה ב־1973. הוא לא יכול היה לקרוא את השפה, אבל היה סקרן לשמוע את דעתי. כשקראתי לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שהוא יכול היה למות אלף פעמים; כל החלטה יכלה להוביל למוות מיידי או לעוד יום של חיים מלאי ייסורים. הוא נהנה לדבר גרמנית ולא נטר טינה למכרים גרמנים, מפריד בין העבר להווה.

בעדינות ותבונה ידע להשפיע על חיי אחרים ועל גורלם. כאשר הרופא הצעיר אנדרי קרן, אחיינה של יהודית, עלה לארץ, הוא גר זמן מה בבית דודו ודודתו. מארצי סלל לו את הדרך להתמחות בקרדיולוגיה בבית החולים הדסה, ובכך סייע לעצב את עתידו. ד"ר ברנר היה גם סגן נשיא התאחדות עולי הונגריה בירושלים, ידוע ואהוב כרופא וכסופר. הוא חש גאווה להיות נציג הארגון בקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים ב־1972.

בננו עמיר נולד ב־19 במאי 1975. קראנו לו על שם סגן עמיר וייס, בנם בכורם של ידידים יוצאי הונגריה, ניצולי שואה אף הם, שנפל תשעה חודשים קודם לכן בהגנה על גבול הצפון.

לידת נכדו גרמה לו אושר רב. הוא היה דוחף את עגלת התינוק ברחוב, סבא גאה, כמעט שלא מאמין. בכל פעם שעמדנו לצאת הביתה היה מניח את ידו על ראשו של התינוק ומדקלם את ברכת הכוהנים:

יבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ/ יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: /יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

כשאושפז בבית החולים ביולי 1976, זה היה לאחר 14 חודשים של אושר עז כסבא.

בעיות הבריאות הכרוניות שלו השיגו אותו: סוכרת חמורה, יחד עם אמפיזמה, נפחת־הריאות, הנגרמת מעישון כבד. הוא הובא לבית החולים.

“את כל כך יפה!” אמר לאשתו יהודית על ערש דווי. זו היתה בעיניה הצהרת האהבה העזה ביותר שהוא יכול היה לתת לה. הוא פנה לבנו ולנכדו, ודחק בהם במילותיו האחרונות: “הילד הזה צריך להישאר בחיים. הוא חייב לחיות!”

כשהלך ד"ר משה ברנר לעולמו, בעשרה ביולי 1976, יהודית נותרה כספינה ללא הגה. היא הייתה בת 56, והוא היה עבורה לא רק בעל אלא גם דמות אב. הייתי חברתה וידידתה הקרובה. רק אז העזה לספר על כך שניסה להתאבד. על התלאות והזוועות שהיא עברה באושוויץ.

כשהיה בחיים, משה תפס את מרכז הבמה; לפני כן, לא הייתי מודעת לכך שיהודית היא “ניצולת שואה אמיתית”. רק אז היא סיפרה את סיפורה הנורא. על הפעמים במחנה שרצתה לוותר ולמות. איך, כשקיבלו מדי פעם פיסת מרגרינה, היא השתמשה בחלק ממנה כדי למרוח על פניה, שהיו יבשות עד כאב. אני תמיד נזכרת בזה כשאני מורחת קרם על עורי.

היא דיברה על שימור האנושיות, הכבוד והמוסר בקרב האסירות. הן אסרו על עצמן לגנוב. הן חילקו ביניהן את כל מה שהיה להן.

והיא סיפרה לי על חוויותיה במפעל התחמושת באלטנבורג: עיניה האדימו כל כך, עד שלא הייתה מסוגלת לבצע את העבודה המדויקת הנדרשת לייצור תחמושת. היא מצאה דרך להתחלף עם נערה אחרת. יהודית נאלצה לסחוב ארגזי תחמושת כבדים כל היום, אבל זה הציל אותה מלהישלח למוות כבלתי כשירה לעבודה. היא סיפרה לי כמה עמוק היה הרעב, עד שהיא, שהתרגלה למעדנים בבית הוריה, לא נגעלה מכדי לאכול חלזונות קטנים שמצאה בלילה בעשב הרטוב.

והיא תמיד חזרה לסיפור על העלבון הגדול שספגה כשהיתה כלואה בבית החרושת ללבנים, לפני ששולחו לאושוויץ: שוטר צעיר מעיר הולדתה אמר לה שתמיד היה מאוהב בה, אך לא העז להתקרב אליה כי היא הייתה משכילה ממנו ובמעמד גבוה בהרבה משלו. עכשיו הוא ביקש ממנה להיכנס איתו ליער “רק ל־15 דקות, לא יותר”. הוא וידא שהיא מבינה את כוונתו. היא ענתה שהיא שומרת את עצמה לחבר שלה, ארווין. הוא אמר לה שגם החבר שלה וגם היא נידונו למוות בכל מקרה, ואין טעם לשמור על בתוליה. איכשהו היא הצליחה להתחמק ממנו, אבל צריבת הכאב לא שככה מעולם.

היה אופייני לה, לא לקבל כל שילומים מגרמניה – היא סירבה, לדבריה, למכור את דמם של הוריה, אחותה וארוסה תמורת כסף. מעולם לא סלחה לשכנים הרומנים שבזזו את בית הוריה, ושאלו אותה: “למה חזרתם? היה הרבה יותר טוב בלעדיכם”. היא מעולם לא כינתה את רומניה “המולדת שלי”, אלא “ארץ גלותי”.

יהודית אימצה את ישראל בשתי ידיה. היא הצטרפה למקהלת שירי לאדינו וטיילה ברחבי הארץ. לקחה קורסים בהיסטוריה ישראלית. היא קנתה ידידים. היתה מאושרת כפי שלא היתה אי פעם ברומניה. ידיד צייר, פאול פוקס, הפך אותה למוזה שלו והיא מופיעה ברבים מציוריו. יהודית חשה כאילו התנ"ך קם לתחייה בארץ ישראל. כל הנשים שחורות העין, כמו אחותה אירמה ואימן, נראו לה כאילו נלקחו מתוך “שיר השירים”. היא היתה משוכנעת שמשפחת אמה מוצאה בגלות ספרד.

בראשית 1987 אלי ואני נפרדנו. התגרשנו בשנה שלאחר מכן. הוא נשא לאשה את נירה כהן, והם הביאו לעולם את עומר, בנם, ב־1989. נאמנה לדנ"א של משפחת ברנר, יהודית נשארה איתי בקשר קרוב. הוספנו להיות קרובות חרף כל השינויים במשפחה.

עשרים וארבע שנים אחרי פטירתו של ד"ר ברנר ביקרתי באושוויץ בפעם הראשונה. בן זוגי, יהודה קורן, ואני, כתבנו ספר על משפחת אוביץ, חמש אחיות ושני אחים, קומת כולם פחות מתשעים סנטימטרים. הם חיו בטרנסילבניה, בכפר הקטן רוזאבליה. לפני מלחמת העולם השנייה הם ניהלו קריירה אמנותית משגשגת ונודעו כ"להקת הגמדים".

במאי 1944 הם הובלו לאושוויץ. ממש כמו משפחות ברנר, הירשהורן וסלומון. וכמו כל יהודי טרנסילבניה.

משפחת אוביץ הפכו לשפני הנסיונות של מנגלה. הוא ערך ניסויים גם על בנות משפחתם שקומתן היתה רגילה, ועל שני ילדיהן. כולם שרדו. 22 נפש שכללו גם שכנים מהכפר שהתחזו לבני משפחתם. הצעיר בחבורה היה תינוק בן שנה וחצי. המבוגרת, דודתו הגמדה בת ה־58. זו היתה המשפחה היהודית היחידה שנכנסה לאושוויץ עם ילדים וקשישים, וכולם יצאו ממנה בחיים.

במהלך התחקיר ראיינו עשרות זוגות של תאומים ותאומות שהיו אף הם שפני ניסיונות של מנגלה. כאשר שמענו את סיפוריהם לא יכולנו שלא לחשוב מה יכול היה להיות גורלן של התאומות הלגה ונורה.

יהודית ברנר הפכה לאחת מהתחקירניות שלנו. היא תרגמה עדויות ומסמכים מהונגרית, ושיתפה אותנו בעוד פרטים מחוויותיה שלה.

אלי היה מעשן כבד, עוד מגיל 17. כל התחנונים שיפסיק לא הועילו. ב־14 ביוני 2002 הוא נפטר, רק בן 54, לאחר מאבק קצר וחסר סיכוי בסרטן ריאות מהיר וקטלני. זו היתה מכה קשה לכל מי שהכיר ואהב אותו.

ב־2009, כאשר יהודית היתה בת תשעים, הרמטכ"ל גבי אשכנזי ביקר אותה בדירתה ביום השואה. היא סיפרה לו את סיפורה וגם העניקה לו את ספרו של בעלה. הרמטכ"ל אמר לה שכל חייל וחיילת לומדים שמדינת ישראל היא התשובה לשואה. יהודית השיבה לו שתמיד חלמה לחיות בישראל, אבל לא שיערה שתפגוש את הרמטכ"ל. והיא סיימה במלים שחייבים להשיג שלום. חייבים להאמין בשלום.

יהודית ברנר חיה עוד עשר שנים אחרי מות בנה. היא הלכה לעולמה ב־7 במאי 2012. בת 92 ושישה חודשים.

ארבע הנשים מקבוצתה זכו להגיע לזיקנה ושיבה: אמליה היתה כבת תשעים. אולגה נפטרה בגיל 99, ושרי סלומון־דסקל היתה בת 102 במותה. אותה שרי, שנלכדה בסלקציה בדיוק שמונים שנה קודם לכן, בגיל 22, והייתה נרצחת בו במקום אלמלא הסוודר שד"ר משה ברנר השליך לה מעבר לגדר המחושמלת.

רק אירמה נשארה בת 35 לנצח.

ובכל תהפוכות החיים, נשארנו משפחה אחת, אוהבת ודואגת. כולנו חוגגים את החגים יחד, נירה ואני, שתי אמהות עם שלושת ילדיהן ושלושת נכדיהן. עומר ברנר הוא רופא, מתמחה באונקולוגיה. ד"ר משה ברנר היה מתרגש מאוד אילו ידע שנכדו, שנולד 13 שנים לאחר מותו, הוא ד"ר ברנר צעיר ומוכשר.

“אידה סלומון ומשה ברנר ביום חתונתם - 1926”