מחזה קדומים
הנפשות:
תֶּרַח.
הָרָן.
נָחוֹר.
מִלְכָּה.
יִסְכָּה.
שָׂרַי.
עֶלֶם זָר.
גְּבָרִים, נָשִׁים וִילָדִים.
מקום המחזה:
בִּקְעָה בְּאוּר־כַּשְׂדִּים.
(הבקעה מוצפה באור־התכלת של הלבנה. חרולים וקוצים מכסיפים בקרני־זויות, ובתָוֶך מלבינים גלי אבני־גיר מנופצות. עצמות חרוּכות ושברי־אלילים מלוכלכים בקמח־סלת. אצל המזבח ההרוס, סביב למדורה, מסובים הגברים. נחוֹר, אבי תרח, יושב על אבן רחבה מוצעת ביריעת־עזים. ראשו כפוף וידיו הגרומות והחשופות מורדות לצדיה של אבן־מושבו. לסתותיו בולטות וקרחות, והן שוקעות ועולות, ויחד עמהן מתנועע גם זקנו הארוך והחד, שהלובן שלו כבר הפך צהוב־כהה מזקנה ומראהו כפשתה חרוכה. תרח יושב על האדמה ומטפּל בשברי האלילים. בפתחי האהלים הפזורים בבקעה יושבים נשים וילדים ובוכים ומתאנחים בחשאי. על חוף־הנחל, העובר לא הרחק ממקום המזבח, רועים גמלים, חמורים, צאן ובקר. מעבר הנחל מזה נראה יער של ברושים וארזים. מגיעה נבחת־כלב. מצד האהלים הולך ומתקרב למקום המזבח עלם צעיר חגוּר אזור ומטה־שקמים בידו. פניו דלים ועיפים ובידו טלה.)
העלם
(נופל על פניו לפני המזבח ומניח את הטלה על האדמה:)
בְּרוּכִים הַיּוֹשְׁבִים!
כְּבָר עֶשֶׂר פְּעָמִים וְאַחַת
לִי נִגְלְתָה כִימָה וְשָׁקְעָה
מִיּוֹם שֶׁעָזַבְתִּי בֵית־אָבִי.
כִּי נָפוֹץ הַדֶּבֶר בַּמִּקְנֶה
וָאֶחְבֹּשׁ אֶת גְּמַלִּי וָאֵלֵךְ
לְעֵבֶר־הַנָּהָר, אֶל תֶּרַח,
לִקְנוֹת לִי אֱלִילִים חֲדָשִׁים.
לְמַעַן יֵעָצֵר הַנֶּגֶף,
וְהִנֵּה גַּם גְּמַלִּי מֵת תַּחְתַּי…
וָאֵבְךְּ עַל נִבְלָתוֹ יוֹמַיִם,
עַד אֲשֶׁר נִרְדַּמְתִּי.
כְּבָר עֶשֶׂר פְּעָמִים וְאַחַת
אָנֹכִי עִם צֵאת הַכּוֹכָבִים
מִתְפַּלֵּל לַכְּסִיל וְלַכִּימָה, –
וַתַּעֵל הַלַּיְלָה תְּפִלָּתִי!
כִּי רָאֹה רָאִיתִי: עֲנַן־עָשָׁן עוֹלֶה וּמְתַמֵּר –
וָאֵדַע: כָּאן אָהֳלֵי־תֶרַח נְטוּיִים…
הוֹי, רַחֵם־נָא, תֶּרַח, הוֹי חוּס־נָא
וּבְחַר־נָא בְּטוּבְךָ לִי פֶסֶל
מִמֵּיטַב פְּסָלֶיךָ…
תרח
(נגש אל העלם ומסתכל בו בעינים בוחנות, כשהוא צוחק צחוק ארסי:)
בְּרוּכִים הַיּוֹשְׁבִים? בְּרוּכִים הַבָּאִים!
לִבְחוֹר לְךָ פֶּסֶל, הָעֶלֶם הַנָּעִים?
לִבְחוֹר לְךָ פֶּסֶל מִטּוּבֵי־הַפְּסָלִים?
הָאֻמְנָם עוֹד תִּשְׁגֶּה, הַבֵּן, בַּהֲבָלִים?
הַאֻמְנָם עוֹד תַּאֲמִין, כִּי הַמְשֵׁל לָהֵמָּה?
וְכֹחַ וְעָצְמָה, וְרַחֲמִים וְחֵמָה?
הָאֻמְנָם לֹא תֵדַע, בֵּן תָּם וֶאֱוִילִי,
כִּי שֶׁקֶר הוּא פִסְלִי וְהֶבֶל אֱלִילִי?!
הֵן כֹּה דְבַר בְּנִי אַבְרָם וְכָכָה נְאוּמוֹ,
עֵת הֵנִיף קַרְדֻּמּוֹ…
(משתתק פתאום ומהדק את שפתיו כמכאב פתאומי. אחר־כך הוא פורש את ידיו כמחכה לתשובה וממלמל חרש לעצמו, בתמיהה:)
מִי מִלֵּל?
מִי פִּלֵּל?!
עוֹד קָטָן הַנַּעַר וְעֵינָיו נְשׂוּאוֹת
לִשְׁמֵי־הַשָּׁמַיִם,
וּזְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת נִפְלָאוֹת חֲבוּיוֹת
בִּתְהוֹם־הָעֵינַיִם…
וַיְהִי זֶה חֲלוֹמִי:
הוּא יֵדַע רְמָזִים וּלְחָשִׁים,
הוּא יִירַשׁ מְקוֹמִי,
הוּא יִהְיֶה אֲמַן־הֶחָרָשִׁים;
וַיְהִי זֶה גְאוֹנִי:
הוּא יַרְגִּישׁ, הוּא יָבִין כָּמוֹנִי,
כִּי פְסָלַי לֹא עֵץ הֵם… כִּי אֶרֶץ בָּהֶם וְשָׁמָיִם,
רְמָזִים נִסְתָּרִים, נִפְלָאִים,
כַּוָּנוֹת עֲמֻקּוֹת וְנִסִּים…
וּפִתְאֹם – הוּא נִפְּצָם לִרְסִיסִים!
מִי פִּלֵּל?
מִי מִלֵּל!?
כָּל מֵיטַב תִּקְווֹתַי, כָּל יָמַי וְשָׁנַי,
הֵן שַׂמְתִּי בְעֵצַי, הִשְׁקַעְתִּי בַאֲבָנַי,
רְאִיתִים כְּאַחִים, רְאִיתִים כְּרֵעִים
וָאֶמְסֹר לָהֶם חֲלוֹמוֹתַי הַגֵּאִים.
וַיְגַלּוּ גַם הֵם לִי בְּסִתְרֵי־נְאוּמָם
אֶת צְפוּנוֹת־חַיֵּיהֶם וּפִלְאֵי קִיּוּמָם.
שׁוֹרַרְתִּי שִׁיר נַפְשִׁי לְרֶגֶב הַחֹמֶר,
וַיַּעַן הָרֶגֶב, הִבִּיעַ לִי אֹמֶר
מִנַּפְשׁוֹ הַחַיָּה, אוֹן כָּמוּס רְוָיָה,
מֶרֶטֶט הַחַיִּים בִּמְלֹא הַהֲוָיָה.
הַכֹּל, אֵלָיו שָׁעֲתָה נַפְשִׁי הַצְּמֵאָה:
הַשְּׁדֵמָה הַפּוֹרְחָהּ, הַצִּיָּה הַלֵּאָה,
הַשּׁוֹשָׁן הַצָּץ וְהַצִּיץ אֲשֶׁר קָמָל,
הַנֶּשֶׁר הַטָּס, שֶׁלֶד יָבֵשׁ שֶׁל גָּמָל,
מְשׂוּכַת־חֲרוּלִים מִסָּבִיב לְכֶרֶם,
וּבְלִיטַת הַסֶּלַע וְקֶצֶף הַזֶּרֶם,
וּמִסְתְּרֵי נַפְשִׁי עִם חִילָהּ וּגְאוֹנָהּ
עִם סַעֲרָהּ הֶעָנֹג וְאֶנְקַת צִמְאוֹנָהּ, –
הַכֹּל חֻבַּר יַחַד, הַכֹּל שׁוֹרֵר יַחַד,
אַךְ בָּחֹן בָּחַנְתִּי אֶת שִׁירַת כָּל אֶחָד.
בִּגְוָנִים מַאֲלִיפִים הַכֹּל רָתַח, זִנֵּק,
אַךְ גַּוָּן אֶת גַּוָּן לֹא בָלַע, לֹא חִנֵּק,
וְצָמוּד וְחָבוּר הַזֶּמֶר אִם הָמָה –
בּוֹ הַקְשֵׁב הִקְשַׁבְתִּי אֶת שִׁיר כָּל נְשָׁמָה…
וַיְהִי זֶה חֲלוֹמִי: יָבוֹאוּ עוֹד יָמִים
וְשָׁמַע כָּל אִישׁ שְׂפַת הָרְמָזִים הָרָמִים,
וְנִגְלָה לַכֹּל אָז הַסֵּפֶר הֶחָתוּם,
וּפָרַץ עַל גְּדוֹתָיו הַמַּעְיָּן הַסָּתוּם…
בִּמְקוֹם פִּזְמוֹן אֶחָד בְּלִי סוֹף וַחֲלִיפוֹת
אָז יִשְׁמַע הָאָדָם מַנְגִּינוֹת מַאֲלִיפוֹת:
שִׁיר נֶפֶשׁ וָנֶפֶשׁ, נְשָׁמָה וּנְשָׁמָה
שֶׁל צְבָא־הַשָּׁמַיִם וּצְבָא־הָאֲדָמָה…
זֶה הָיָה חֲלוֹמִי וַתִּהְיֶה תִקְוָתִי:
בְּכִשְׁפֵי־מַעֲצָדִי וְרָז־מְחוּגָתִי
אֲדוֹבֵב אֲבָנִים, עַד חֵרְשִׁים יִשְׁמָעוּ…
אֲנוֹפֵף גַּרְזִנִּי וְאַךְ בּוֹ וְאַךְ בּוֹ,
אֲבַלַּע הַלּוֹט מֵעַל נִשְׁמַת אִילָנוֹת…
וּנְשָׁמוֹת, שֶׁהָיוּ חֲבוּיוֹת בַּמַּחְבּוֹא,
תִּפְרֹצְנָה עַלִּיזוֹת, מַבְרִיקוֹת וְרַנּוֹת,
עַד עֵינֵי הָעִוְּרִים יִפָּקְחוּ וְרָאוּ…
וּפִתְאֹם, – הָהּ, אַבְרָם… הוּא בָז לַחֲלוֹמִי,
לֹא הֵבִין תִּקְווֹתַי, לֹא הִרְגִּישׁ הֲדָרָן…
וּמִי עַתָּה יָבוֹא לָרֶשֶׁת מְקוֹמִי?
הָאֻמְנָם בְּנִי נָחוֹר, אוֹ אוּלַי בְּנִי הָרָן?
(צוחק ביאוש.)
הרן
(שומע שמו יוצא מפי אביו ונגש אליו בחפזון משׂפת־הנחל, ששם ישב על־יד העדרים.)
הִנְנִי, כִּי קָרֹא קָרָאתָ לִי, אַבָּא!
בַּמָּה אוּכַל אָקֵל עֱנוּתְךָ הָרַבָּה?
הַאֵלֵךְ לַיַּעַר וְאֶחְטֹב אֳרָנִים?
אוֹ אַעֲלֶה הֶרָה וְאַסַּע אֲבָנִים?
אוֹ אוּלַי רְגָבִים וּרְסִיסִים נִפְזָרִים
פֹּה אֶאֱסֹף וְאֶעֱזֹר לְרַפְּאוֹת הַשְּׁבָרִים?
תרח
(מבלי להביט אל הרן. קולו מלא ארס ובטול:)
הֶאָח! סָר יֵאוּשִׁי… הֶאָח שָׁב לִי גִילִי!
הֵן עֶזְרִי כֹה קָרוֹב וְהָרָן מַצִּילִי!
הִגִּידָה לִי, הָרָן: הַאֻמְנָם לֹא אַתָּה
הַקַּרְדֹּם בְּיָדוֹ שֶׁל אַבְרָם נָתַתָּ?
אַךְ אַל־נָא תִּכָּלֵם, אַל תֵּבוֹשׁ הַיָּקָר!
לֹא תְמוֹל הֵן אֵדָעֲךָ, כִּי אוֹתְךָ אוֹכִיחַ:
אֶת יָדְךָ מִזֶּה וּמִזֶּה לֹא תַנִּיחַ…
לִמְקוֹם שָׁם הָרוּחַ פָנֶיךָ מוּעָדִים,
כִּי קַל אַתָּה, קַלִּיל כְּרוּחַ הַקָּדִים…
לֵךְ שׁוּב אֶל הַגְּמַלִּים, לַצֹּאן וְלַבָּקָר…
(הרן הולך בבושת־פנים.)
אַךְ מַה־זֶּה לְאַבְרָם? לֹא אוּכַל אֵדָעָה?
הָאֻמְנָם רִמַּתְנִי אֵשׁ־עֵינָיו נִפְלָאָה?
וּמַה־תָּמִיד הִבִּיט לַשְּׁחָקִים הַגְּבוֹהִים?
וּמַה בָּמוֹ חִפְּשׂוּ מַבָּטָיו הַתּוֹעִים?
מָה רָאָה בִתְכֶלְתָּם? מֶה חָזֶה בֶעָבִים?
אֵין זֹאת, כִּי הוּא הֵבִין אֶת שְׂפַת־הַכּוֹכָבִים –
וְלָמָּה עֲבוֹדַת־כּוֹכָבִים יְחַלֵּל?
לֹא אָבִין, לֹא אָבִין… הָהּ, דַּעְתִּי נִטְרֶפֶת!
המסובים
(סופקים כף:)
סַכָּנָה נִשְׁקֶפֶת! סַכָּנָה נִשְׁקֶפֶת…
תרח
(מוסיף לדבר לנפשו:)
וּמִי הוּא אֵל אֶחָד, שֶׁכָּכָה יְהַלֵּל?
הוֹי, אַבְרָם, אֵי עֵינְךָ? חוּשֶׁיךָ, הוֹי, אַיָּם?
הַאֻמְנָם בַּכֹּל, שֶׁמִּתְרַקֵּם וְקַיָּם,
שֶׁמַּפְרִיא וּמַצְמִית וּמֵשִׁיב לִתְחִיָּה,
שֶׁמּוֹלִיד בִּי גִּילָה, שֶׁמֵּעִיר בִּי פַחַד,
בִּנְגֹהוֹת־הַצְּפִירָה וְחֶשְׁכַּת־שְׁאִיָּה,
בְּרוּחַ־צַח־שְׁפָיִים, בַּסַּעַר הַדְּרוֹמִי,
בְּלַהַט־חֲרוֹנִי וּבְעֶדְנַת־חֲלוֹמִי,
תֶּחֱזָיָה, תִּשְׁמָעָה רַק אֶחָד, רַק אֶחָד?
הָאֻמְנָם לֹא תַקְשִׁיב הֵד תְּרוּעוֹת־מִלְחָמָה –
מִלְחָמָה נַעֲרָצָה בֵּין אֵלִים לְאֵלִים –
בִּזְרֹחַ שַׁלְהָבוֹת עִם שְׁקִיעוֹת וּזְרִיחוֹת,
בִּשְׁרֹק סוּפוֹת־מִדְבָּר, מִסִּתְרָן מְגִיחוֹת,
בִּנְבוֹל פִּרְחֵי־חַיִּים, בִּפְרֹחַ בּוּל־קְבָרִים,
בְּנוּעַ בְּךָ לִבְּךָ – וְסָבִיב לְךָ דְּמָמָה –
מִתְּעוּפַת חֶזְיוֹנוֹת מַבְרִיקִים־אֲפֵלִים,
מִשֶּׁטֶף רְגָשׁוֹת כֹּה קְרוֹבִים כֹּה זָרִים?
הָאֵלִים נִלְחָמִים, נֶאֱבָקִים, מַשְׁלִימִים,
מֵרַעַשׁ־מַפַּלְתָּם רְעָמִים מַרְעִימִים,
מִבְּרַק נִצְחוֹנוֹתָם חֲזִיזִים מוּצָתִים,
חֲסֻנִּים מִתְחַזְּקִים, חַלָּשִׁים נִצְמָתִים –
וְלוֹהֵט קְרָב נִצְחִי… מִתְחַדְּשָׁהּ וְשָׂשָׂה
לְסַעֲרוֹ תֵבֵל… וְשׁוֹאֲנָה הַלְמוּת־
לְבָבָהּ כְּשִׁירָה לָנֶצַח חֲדָשָׁה,
זוֹ שִׁירָה בַת־אַלְמוּת…
(תרח משתתק לרגע, רועד כולו מהתרגשות עצומה. הגניחות העצורות, שנשמעו מפתחי־האהלים, מתגברות. הנשים והילדים מתקרבים אל המדורה.)
העלם
(מביט, משתומם, לכל עבריו. מבטו נתקל ברגליו הפצועות ובטלה השוכב על האדמה, וכזוכר דבר־מה הוא נופל שנית על פניו ואומר:)
כְּבָר עֶשֶׂר פְּעָמִים וְאַחַת
לִי נִגְלְתָה כִימָה וְשָׁקְעָה
מִיּוֹם שֶׁעָזַבְתִּי בֵית־אָבִי.
בְּאַבְנֵי־הֶהָרִים הַחַדּוֹת
וְקוֹצֵי־עֲמָקִים הָעוֹקְצִים
כַּתּוֹתִי אֶת רַגְלַי…
הוֹי, חוּסָה־נָא, תֶּרַח, הוֹי, רַחֵם!
כְּבָר זָקֵן הוּא יוֹלְדִי וְחַלָּשׁ
וְאִם גַם בְּיָדוֹ הָרָפָה
עוֹד יַחֲזִיק אֶת מַטֵּה־הָרוֹעִים,
אַךְ מִרְעֶה לַמִּקְנֶה לֹא יָתוּר,
כִּי כָּהֲתָה עֵינוֹ מִזֹּקֶן,
וְרֵיחַ מַעְיָנוֹת לֹא יָרַח
בֵּין סְלָעִים שְׁזוּפֵי־הַשֶּׁמֶשׁ
לְנַהֵל עֲלֵיהֶם מַרְעִיתוֹ…
וְנָפוֹץ, הָהּ, צֹאנִי וְנִדַּח
בֵּין סְלָעִים, עַל גְּבָעוֹת, בִּבְקָעוֹת;
וְהָאוֹבֶדֶת מִי יָשִׁיב?
וְלַנִּשְׁבֶּרֶת מִי יַחֲבֹשׁ?
וְהָיְתָה כָל פְּלֵטַת־עֲדָרַי
לְאָכְלָה לְחַיַּת־הַשָּׂדֶה
וּבִזָּה לָרוֹעִים מִסָּבִיב…
הוֹי, חוּסָה־נָא, תֶּרַח, הוֹי, רַחֵם
וְתֵן לִי אֱלִיל כַּבִּיר־כֹּחַ,
שֶׁיַּעֲצֹר הַנֶּגֶף…
וְאֶשָּׂא אֶת רַגְלַי וְאֵלֵךְ
בְּטֶרֶם עוֹד אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה:
רְחוֹקָה הִיא דַּרְכִּי, רְחוֹקָה…
תרח
(מחטט בגל־השברים, מוציא משם שברי אבן ועץ וזורקם בפני העלם כשהוא צוחק בכעס אכזרי:)
הֲרֵי לְךָ פְּסָלִים מֻבְחָרִים
מִכָּל מִינֵי מִינִים:
רַחֲמָנִים, אַכְזָרִים,
קַפְּדָנִים,
סַלְחָנִים…
קַח כֻּלָּם, אֶת כֻּלָּם קַח חִנָּם!
(הוא מוסיף לזרוק רגבים וכפיסים בפני העלם. הלז קם מעל הארץ, מביט רגע כנדהם – ומתחיל לרוץ בצעקת־פחדים. תרח רועד תחתיו לקול הצעקה, כאילו פג שכרון־עברתו פתאום. קולו הולך הולך ורפה, הלוך ועמוק:)
הוֹי נִכְזְבָה, הוֹי, נִכְזְבָה תוֹחַלְתִּי!
וּסְלַח לִי, עֶלֶם אֻמְלָל, כִּי נוֹאַלְתִּי
לִנְקֹם בְּךָ אֶת נִקְמַת בְּנִי הַנִּדָּח,
אֶת נִקְמַת בְּרַק חֲלוֹמִי, אֲשֶׁר נִדְעַךְ…
וְסִלְחוּ, שִׁבְרֵי־אֶבֶן, סִלְחוּ, כְּפִיסִים…
הָהּ, יוֹתֵר לֹא יִתְרַחֲשׁוּ עוֹד נִסִּים…
הֵן מָחָר־מָחֳרָתַיִם יָבוֹא נַעֲרִי
וְגִדַּע אֶת כָּל יַעֲרִי…
(הוא יושב לארץ כפוף־ראש ומביט בעינים חודרות אל היער הנשקף מעבר לנחל. אד־תכלת דק עולה מן הנחל, מתמתח על האדמה ונתלה בסבכי העצים. הלבנה צוללת בערפלים שוקפים ועולה מתוכם לרגעים, והככר הרחבה אחוזה כולה ברשתות אפלוליות־סהרוריות. הנשים והילדים רועדים מפחד כמוס.)
אשה אחת
(נושאת עיניה אל כימה:)
כִּימָה, כִּימָה!
אָנֹכִי רִמָּה,
אָנֹכִי רֶמֶשׂ
וְאַתָּה חָסוֹן:
אַל תָּבִיא אָסוֹן!
אַל טוּבְךָ תָּמֶשׁ,
כִּימָה חָסוֹן!…
אשה שניה
(נושאת עיניה אל כסיל:)
בִּמְסִלָּתְךָ
רוּצָה, כְּסִיל!
בִּמְרוּצָתְךָ
הָבֵא גִיל…
בְּרַק נֶחָמָה
שַׁלַּח חִישׁ
לָאֲדָמָה
וְלָאִישׁ…
אשה שלישית
(נושאת עיניה אל עש:)
עָשׁ, עָשׁ!
רוּחִי דָךְ…
חַדֵּשׁ לִי
לֵבַב זָךְ,
רוּחַ שָׂשׂ
תֵּן לִי, עָשׁ!
רוּחַ שָׂשׂ,
לֵבַב זָךְ…
מָחָר טָלֶה
אַקְרִיב לָךְ!…
הילדים
(אוחזים איש ביד אחיו ומסתובבים במעגל:)
כּוֹכָבִים בַּמַּעְגָּל,
יָרֵחַ כַּמַּגָּל…
וְאֵד וַעֲרָפֶל
בָּרֹם וּבַשָּׁפֶל…
עַד יָנֵץ הַיּוֹם
נִסְתּוֹבְבָה דֹם…
כּוֹכָבִים, כּוֹכָבִים!
לִבּוֹתֵינוּ דָּוִים…
מַזָּלוֹת, מַזָּלוֹת!
עֵינֵינוּ כָלוֹת…
הַעֲבִירוּ מְהֵרָה
אֶת רֹע־הַגְּזֵרָה…
כּוֹכָבִים בַּמַּעְגָּל,
יָרֵחַ כַּמַּגָּל…
וְאֵד וַעֲרָפֶל
בָּרֹם וּבַשָּׁפֶל…
עַד יָנֵץ הַיּוֹם
נִסְתּוֹבְבָה דֹם…
תרח
(עיניו רתוקות כקודם ליער המשחיר מעבר לנחל. הן מפיקות התרכזות עצומה של כחות־הנפש וסערה פנימית, חזקה וכבושה:)
וְאֵיפֹה פֵּשֶׁר־דָּבָר? אֵי הַשֹּׁרֶשׁ?
מְאוּמָה לֹא יְגַלֶּה לִי הַחֹרֶשׁ…
הֵן יַחַד שָׁם סַבּוֹנוּ בֵין עֲנָפִים,
בִּנְפוֹל בֵּינוֹתָם כּוֹכְבֵי־אֵשׁ בַּנְּשָׁפִים,
וְחֶרֶשׁ לוֹ דִבַּרְתִּי בִדְמִי־לַיְלָה,
עַל סוֹדוֹת וְתַעֲצוּמוֹת כּוֹכְבֵי מַעְלָה,
עַל פִּלְאֵי עֲצֵי־יַעַר, צִמְחֵי שָׂדַי,
עַל חֹסֶן הָאֱלִילִים מַעֲשֵׂי־יָדַי…
סִפַּרְתִּי לוֹ עַל כֹּחוֹת־רָז, הַצְּפוּנִים
בַּפְּסִלִּים הָעֲנֻגִּים, הַחֲסֻנִּים;
עַל זִרְמַת אוֹנִים כְּמוּסִים וְכַבִּירִים
בִּבְלִיטוֹת וּמִשְׁקָעִים שֶׁל הַשְּׁרִירִים,
בְּמַבַּט עֵינֵי־עֵץ וְעֵינֵי־אָבֶן…
גִּלִּיתִי לוֹ, מַדּוּעַ רַב שִׁלְטוֹנָם
עַל רִגְשׁוֹת בְּנֵי־הָאָדָם וְרַעְיוֹנָם,
וְנִדְמָה לִי: הוּא יַרְגִּישׁ וְהוּא יָבֶן.
הֵן תָּמִיד הָיְתָה אָזְנוֹ כֹה קַשָּׁבֶת,
בְּעֵינָיו יָקְדָה תָּמִיד הַשַּׁלְהָבֶת –
וּפִתְאֹם אָבַד הַכֹּל… כֹּה מְהֵרָה…
אַף מִי בְעֵינָיו הִצִּית הַתַּבְעֵרָה?
לְמִי. לְמִי זֶה הִקְשִׁיב תָּמִיד קֶשֶׁב
בִּשְׁאוֹן הַיּוֹם, בְּדִמְמַת־הַנֶּשֶׁף?
הָאָמְנָם גַּם בַּדְּמָמָה, גַּם בַּסְּעָרָה
הָ"אֶחָד" אֵלָיו קָרָא?
(קולו נעשה פתאם נמוך וקטוע, והוא רועד לרגעים מתוך תמהון וחרדה:)
"אֶחָד, אֶחָד, אֶחָד –
"וְאֵין עוֹד מִבַּלְעָדָיו;
"הַכֹּל עַל פִּיהוּ נִבְרָא,
"הַכֹּל הוּא מַעֲשֵׂה־יָדָיו;
"הַכֹּל בְּיָדוֹ חֹמֶר,
"בְּלִי רוּחַ וּבְלִי נֶפֶשׁ,
"הוּא יוֹצֵר וְהוּא מַחֲרִיב
"וּבִלְתּוֹ הַכֹּל אָפֶס…
"אֶחָד, אֶחָד, אֶחָד –
“וּפָנָיו הֵם חֲבוּיִים”…
וְאֵין עוֹד קְרָב נֶאְדָּרִי
בֵּין אֵלִים חַיִּים, גְּלוּיִים…
וְאֵין עוֹד שִׁפְעַת קוֹלוֹת
וּשְׂחוֹק מְשׁוּבַת־גְּוָנִים…
הָאֶחָד הִדְבִּיר תַּחְתָּיו
הַשּׂוֹחֲקִים, הָרָנִים…
אֶחָד, אֶחָד, אֶחָד…
וְשָׁמְעוּ זֹאת נְשָׁמוֹת,
שֶׁצָּרוֹת הֵן מֵהָכִיל
בְּלִי קֵץ וּגְבוּל עוֹלָמוֹת,
שֶׁמַּהֵר הֵן מִתְיַגְּעוֹת
מִשִּׁפְעַת קוֹלוֹת, צְבָעִים,
וְקָרְאוּ: “אֶחָד, אֶחָד!” –
זוּ קְרִיאָה לַנִּכְנָעִים…
אֶחָד, אֶחָד, אֶחָד…
זוֹ קְרִיאַת־הַשִּׁמָּמוֹן,
אַךְ לָהּ עַם בַּעַר יַאֲזִין,
אַחֲרֶיהָ יֵלֵךְ הָמוֹן…
וְסַעֲרוֹת־אוֹן יִדֹּמּוּ
וְרֻתַּק דְּרוֹר־אֲפִיקִים,
אֲפִיקֵי שָׂשׂוֹן קַדְמוֹן
מִתְגּוֹשְׁשִׁים, מַבְרִיקִים…
(משתתק. מבטו, מבט של אובד עצות, תועה לכל עבר, לשמים ולארץ. אימת ימים באים מקפיאה את גלי־מחשבותיו.)
המסובים
(כורעים על ברכיהם:)
הוֹי, בָּאִים יָמִים רָעִים, יָמִים מָרִים…
תרח
(לוחש חרש, מלה במלה, כשחוא מקשיב רב־קשב:)
וְסַעֲרוֹת־אוֹן יִדֹּמּוּ,
וְרֻתַּק דְּרוֹר־אֲפִיקִים…
כְּבָר אֶשְׁמַע מִמַּעֲמַקִּים
הֵד צִלְצַל־הָאֲזִיקִים…
המסובים
(מרימים את ראשיהם אל הכוכבים:)
הוֹי, חוּסוּ, אֵלִים גְּדוֹלִים וְנֶאְדָּרִים!…
תרח
(מתעורר ומביט אל המתפללים. לעג מר נראה על שפתיו:)
לֹא יִפְרֶה עֵץ, אִם כֻּרְסְמוּ שָׁרָשָׁיו…
הַקֵּץ בָּא לָאֱלִילִים הַנֶּאְדָּרִים!
(פונה אל החורש):
עֲרִירִי עַתָּה תֶאֱבַל, הַחֹרֶשׁ!
קוֹץ יַעַל בְּמִשְׁעוֹלְךָ, שְׁבִילְךָ יֵשַׁם.
עוֹד יַשְׁקֶה אוֹתְךָ טָל, יְגַדֵּל גֶּשֶׁם,
אַךְ לֹא עוֹד אֶכְרוֹת לִי מִמְּךָ אַלּוֹנִים
לִפְעוֹל מֵהֶם אֶת פְּסִילַי הַגְּאֵיוֹנִים!
לֹא אֵתַע עוֹד בַּפִּנּוֹת הַחֲבוּיוֹת
לְחַפֵּשׂ עִנְקֵי תְרָזוֹת וְתִדְהָרִים…
הַקֵּץ בָּא לָאֱלִילִים הַנֶּאְדָּרִים!
לֹא אַעַשׂ עוֹד בִּמְחוּגָה וּמַקְצוּעוֹת
אַשְׁלִיכָהּ אַחֲרֵי גֵוִי אֶת הַשֶּׂרֶד,
אֲשַׁבֵּר וַאֲפוֹצֵץ אֶת הַחֶרֶט!
לֹא חָרָשׁ וְלֹא אָמָן עוֹד אָנֹכִי…
מָה־אוֹנִי, כִּי אִלָּחֵם, וּמַה־כֹּחִי?
מִי יִהְיֶה לִי לְעֵזֶר בַּמִּלְחָמָה?
הֵן בּוֹדֵד אָנִי, בּוֹדֵד עַל אֲדָמָה…
עוֹד אָבִי אָמְנָם חַי, זֶה רַב־אֳמָנִים,
שֶׁהֵבִין חַיֵּי עֵצִים וַאֲבָנִים,
שֶׁנָּתַן לִי אֶת אִשּׁוֹ לְמוֹרָשָׁה;
אַךְ זָקֵן הוּא וְאִשּׁוֹ כְבָר חַלָּשָׁה…
רַק שָׂרְדוּ הַהֲמוֹנִים הַנִּבְעָרִים
וְנִשְׁאֲרוּ הַכֹּהֲנִים, הַכְּמָרִים:
אֱוִילִים אוֹ מִתְחַסְּדִים…
(פניו מתעוים רגע כאילו נשכוֹ נחש ובידו הוא עושה תנועה נמרצה באויר, תנועת־החלטה:)
לֹא חֵלֶק לִי וְנַחֲלָה בְאוּר־כַּשְׂדִּים!
עוֹד מָחָר אָשִׂים מַטֵּה־נוֹד בְּכַפִּי
וְאֶקְחָה לִי אֶת נָשַׁי וְאֶת טַפִּי,
אֶת גְּמַלַּי וְאֶת צֹאנִי וְאֶת בְּקָרִי,
אֲקַפֵּל אֶת יְרִיעוֹת־הָאֳהָלִים
וְאֶבְרַח מֵעֲבָרִי…
לֹא אַעַר נַפְשִׁי עוֹד בְּקַו וָשֶׂרֶט
וְאֶשְׁכַּח, כִּי הָיִיתִי חוֹטֵב־פְּסָלִים…
הַמַּלְמָד עַתָּה יִהְיֶה לִי לְחֶרֶט
וְאַחֲרִישׁ אֶת סְעִפַּי הַנִּסְעָרִים
בִּשְׁרִיקַת הָעֲדָרִים…
(הוא קם מעל הארץ ופנה אל נשיו:)
הַאֲזֵנָה, נְשֵׁי־תֶּרַח, קוֹלִי שְׁמַעַן:
עוֹד מָחָר אָנוּ יוֹצְאִים אַרְצָה כְנַעַן.
לְפִתְחִי חַטָּאת רוֹבֵץ… לִבִּי רוֹעֵד…
נוֹרָאִים הָאֱלִילִים וְנִקְמָתָם…
נָחוּשָׁה לָנוּ מִפְלָט בְּעוֹד מוֹעֵד,
עַד לֹא עוֹד אֲכָלַתְנוּ אֵשׁ חֲמָתָם…
הִפָּרֵדְנָה מִמּוֹלַדְתְּכֶן כֻּלְּכֶן,
כִּי לֹא תָשֹׁבְנָה עוֹד לִגְבוּלְכֶן…
מלכה
(בשערות ראשה קלועות שושני־עמקים. בידיה שבלי־דגן ופרחי־שדה. בצמחים שעל ראשה ובידיה מבריקים אגלי־טל:)
עִם שַׁחַר, עִם שַׁחַר
עָזַבְתִּי אֶת אָהֳלִי
וּפְרֻעַת שְׂעָרוֹת
רְטֻבּוֹת מִטָּל,
מִהַרְתִּי לַנַּחַל
הִתְפַּלֵּל לַשֶּׁמֶשׁ
הַמֵּאִיר נִצָּנַי
וּמַאְדִּים הַגָּל.
עִם שַׁחַר, עִם שַׁחַר
טָבַלְתִּי בַגַּלִּים,
וְזַכָּה וּטְהוֹרָה
כְּפֶרַח הַגָּיְא,
גָּלַשְׁתִּי לָעֵמֶק
וָאֶקְלְעָה זֵרִים
לְשִׁמְשִׁי הַצּוֹחֵק,
לְאֵלִי הֶחָי.
בַּזֵרִים הָרְטֻבִּים
עָדִיתִי אֱלִילִי,
הַמְחַכֶּה לִי מַזְהִיר
בְּשַׁדְמַת־הָאוֹר,
וְרְטֻבָּה, רַעֲנַנָּה,
לְפָנָיו חוֹלַלְתִּי,
הִסְתּוֹבֵב וְשׁוֹרֵר,
הִתְרוֹנֵן וּדְהוֹר…
אֱלִילִי עוֹד חַי הוּא,
אֱלִילִי לֹא שֻׁבַּר…
הֵן כָּכָה אֲהַבְתִּיו,
לֹא יַעֲשֶׂה לִי רָע…
עוֹד אוֹסִיף עֲבוֹד לוֹ
בִּשְׁבָחִים וּפְרָחִים
עַד יוֹמִי לֹא פָנָה,
עַד שִׁמְשִׁי לֹא בָא.
אִם בָּדָד תַּעַזְבוּנִי,
לֹא בָדָד אִשָּׁאֵר:
לִי אָחוֹת כָּל בִּקְעָה
וְאָח לִי כָּל הָר,
צִפֳּרִים וּרְמָשִׂים.
שִׁבֳּלֵי־הַזָּהָב,
שׁוֹשַׁנֵּי־עֲמָקִים
וּפִרְחֵי־הַבָּר!
אֱלִילִי עוֹד חַי הוּא,
לֹא שֻׁבַּר, לֹא חֻלַּל:
אֱלִילִי מִפְּרָחִים,
אֱלִילִי מֵעֵץ!
כָּל עוֹד יַפְרִיא אִילָן,
כָּל עוֹד יָנֵץ פֶּרַח –
עַל חַיֵּי אֱלִילִי
לֹא יָקִיץ הַקֵּץ.
יסכה
(על ראשה זר של חבצלות־מים. בידיה ענפים של אילני־סרק. על צוארה מחרוזת של אבנים קטנות, אבני־צבעונים, המצויות בנחלים חרבים ובגאיות):
בְּלֵילוֹת־זֹהַר שׁוֹתְקִים, מְעֻרְפָּלִים,
תָּעִיתִי לִי לְבָדָד בַּגֵּאָיוֹת,
בַּיְּעָרִים, בָּם לֹא עָבְרָה רֶגֶל אָדָם,
עַל גְּדוֹת נְחָלִים קְדוּמִים וַחֲרֵבִים…
מָצָאתִי שָׁמָּה עִקְבוֹת הָאֱלִילִים,
שֶׁנִּשְׁכְּחוּ בְּמַעֲבֵה יַעַר אָפֵל,
שֶׁנֶּעֶזְבוּ בֵין אַבְנֵי בִקְעָה כְמוּסָה
וְאָבְלוּ עַל יַתְמוּתָם וְעֶלְבּוֹנָם…
וּנְגֹהוֹת סַהַר חִוֵּר דֻּמָּם נָפְלוּ
עַל עֵינֵי הָאֱלִילִים הָעֲזוּבִים
וְנִמְשְׁכוּ עַל פְּנֵיהֶם אֲשֶׁר חֲרָשׁוּם
הַבְּרָקִים וְהַסְּעָרוֹת וְהַגְּשָׁמִים,
וְנִדְמֶה: חֶרֶשׁ בָּכוּ הָאֱלִילִים,
וְנָפְלוּ דִמְעוֹת־זֹהַר בַּדּוּמִיָּה
עַל עַנְפֵי הָאִילָנוֹת הָעֲבֻתִּים,
עַל שָׁרְשֵׁי הַחֲרוּלִים הַנִּחָרִים,
עַל צַלְעֵי הָאֲבָנִים הַמְּנֻפָּצוֹת,
עַל כַּנְפֵי עֲטַלֵּפִים נָמִים, הוֹזִים,
מִתַּחַת לַאֲצִילוֹת־זְרוֹעוֹתֵיהֶם…
וְנִמְשַׁךְ חֶרֶשׁ אָז בְּכִי עָצוּר, מַזְהִיר,
בְּדִמְמַת הַלֵּילוֹת הַסַּהֲרוּרִים,
הַלֵּילוֹת הַמְּעֻרְפָּלִים וְהַכְּמוּסִים…
כֹּה הָמָה אָז לְבָבִי, כָּכָה הָמָה…
וָאֵתַע לַאֲפִיקִים בּוֹכִים־רָנִים
וָאֶקְטֹף חֲבַצָּלוֹת חִוְּרוֹת־סַהַר
לְכַסּוֹת בָּם מַעֲרוּמֵי הָאֱלִילִים…
וָאֶצְבֹּר שִׁבְרֵי־אֶבֶן לַמִּזְבֵּחַ
וָאַקְטִיר דֹּם עֲלֵיהֶם לָאֱלִילִים
עֲשָׂבִים וְנִצָּנִים נוֹתְנֵי־רֵיחַ…
וָאֵצֵא גַם בִּמְחוֹלוֹת וָאֲשׁוֹרֵר,
וְהָיוּ מְחוֹלוֹתַי כָּכָה נוּגִים
וּצְלִילֵי־מַנְגִּינוֹתַי כֹּה עֲצוּבִים
בְּדִמְמַת הַלַּיְלָה הַקַּשָּׁבֶת
לִנְגֹהוֹת סַהַר שׁוֹתֵק, צוֹפֶה הַכֹּל…
אַךְ שָׁמְעוּ הָאֱלִילִים וְהֶאֱזִינוּ,
וְרָעַד אוֹר־תַּנְחוּמוֹת בְּעֵינֵיהֶם,
וְאַהֲבָה לִי הִבְטִיחוּ עַד הָעוֹלָם…
וְאִם גַּם תַּעַזְבוּנִי פֹה לְבָדָד
לֹא אֶשְׁכַּח וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת אֱלִילַי…
שרי
(כורעת על ברכיה ופורשת כפיה:)
הוֹי נַפְשִׁי כֹּה אֲבֵלָה, כֹּה חֲרֵדָה…
מוֹלַדְתִּי, הַאֻמְנָם נִפָּרֵדָה?
הַאֻמְנָם עַל הָרַיִךְ עוֹד לֹא אַעַל
בְּלֵילוֹת טְבוּלֵי־תְכֵלֶת, שְׁטוּפֵי־צְלָלִים,
לְעוֹנֵן עַל פִּי מֵרוּץ עָבֵי־מַעַל,
לְנַחֵשׁ עַל־פִּי זֹהַר אֶגְלֵי־טְלָלִים?
הַאֻמְנָם לֹא אוֹסִיפָהּ עוֹד בַּלֵּילוֹת.
עֵת נַפְשִׁי חֶצְיָהּ נָמָה, חֶצְיָהּ עֵרָה,
לְקוֹנֵן אֶת קִינוֹתַי הָאֲבֵלוֹת,
לְהִתְפַּלֵּשׁ בֵּינוֹת שָׁרְשֵׁי הָאֲשֵׁרָה,
לְהַקְרִיב לָהּ מִשַּׁמְנִי וּמִלַּחְמִי –
כִּי תִשְׁמַע לִי וְתִפְתַּח גַּם אֶת רַחְמִי?…
הָהּ, אוֹיָה לִי, לָאִשָּׁה הָעֲקָרָה!
מַה אַעַשׂ שָׁם, בְּאֶרֶץ זָרָה, זָרָה?
מִי יִהְיֶה בִּבְדִידוּתִי לִי מְנַחֵם?
מִי יַחְמֹל עָלַי שָׁמָּה, מִי יְרַחֵם?
לֹא אֵדַע אֶת יוֹשְׁבֶיהָ וְאֶת טִיבָם,
לֹא אֵדַע אֱלֹהֶיהָ, אָרְחָם, רִבְעָם,
וּמָה הֵמָּה: אַכְזָרִים אוֹ רַחֲמָנִים…
הֲיֶשְׁנָם שָׁם אֲשֵׁרוֹת וְחַמָּנִים?
הָהּ, תִּגְדַּל צוּקַת־נַפְשִׁי שָׁם פִּי שִׁבְעָה…
וּפֹה כָּל גַּיְא לִי מוֹדָע וְכָל גִּבְעָה,
כָּל אִלָּן לִי כְּאָח, כָּל צִיץ – כְּיֶלֶד,
וָאֶשְׁמַע שְׂפַת־עֲמָקַי, רִמְזֵי הָרַי…
לֹא הָיְתָה נַפְשִׁי בוֹדְדָה בֶחָלֶד!
הוֹי, אַבְרָם, מַה־פָּעַלְתָּ לִי, לְשָׂרַי?
(שרי בוכה וכל העדה עונה אחריה בבכי.)
הילדים
(מסתובבים במעגל ושרים:)
כּוֹכָבִים בַּמַּעְגָּל,
יָרֵחַ כַּמַּגָּל…
וְאֵד וַעֲרָפֶל
בָּרֹם וּבַשָּׁפֶל…
עַד יָנֵץ הַיּוֹם
נִסְתּוֹבְבָה דֹם…
כּוֹכָבִים, כּוֹכָבִים!
לִבּוֹתֵינוּ דָּוִים…
מַזָּלוֹת, מַזָּלוֹת!
עֵינֵינוּ כָלוֹת…
הַעֲבִירוּ מְהֵרָה
אֶת רֹע־הַגְּזֵרָה…
כּוֹכָבִים בַּמַּעְגָּל,
יָרֵחַ כַּמַּגָּל…
וְאֵד וַעֲרָפֶל
בָּרֹם וּבַשָּׁפֶל…
נִסְתּוֹבְבָה דֹם…
עַד יָנֵץ הַיּוֹם
(הילדים משתתקים ומוסיפים להסתובב במעגל. פתאם עובר רעד במחנה: נחוֹר הוקן, אבי תרח, שישב עד אז על הסלע עצוּם־עינים, מתעורר פתאם וקם. שני זקנים תומכים בו.)
נחור
לִי הֻגַּד חָזוּת קָשָׁה, חָזוּת קָשָׁה…
רַק יָצְאוּ כּוֹכְבֵי־לַיְלָה הָרִאשׁוֹנִים –
וָאֶשָּׂא מָרוֹם עֵינַי וָאֶתְפַּלֵּל.
אַךְ זָקֵן אֲנִי, זָקֵן וְאֵין אוֹנִים,
וַתִּפֹּל עָלַי שֵׁנָה תוֹךְ הַתְּפִלָּה
וָאַרְא, וְהִנֵּה… אֵין בִּלְשׁוֹנִי מִלָּה…
עוֹד עַתָּה אֲנִי רוֹעֵד כְּמִסַּעַר…
הוֹי, הִבְרִיק קַרְדֹּם חַד בְּיַד הַנַּעַר…
מַה שְּׁמוֹ שָׁכַחְתִּי… כֵּן. זֶה הָיָה אַבְרָם…
תָּמַהְתִּי וְהֶחְשֵׁיתִי… וָאַרְא דֹּם
וְהִנֵּה הוּא מְנוֹפֵף אֶת הַקַּרְדֹּם
עַל פִּסְלֵי הָאֱלִילִים וּמְשַׁבְּרָם,
מְגַדְּמָם וּמְקַטְּעָם וּמְעַוְּרָם…
וָאֶרְעַד מִבַּלָּהוֹת – וְנִתַּרְתִּי…
עוֹד עַתָּה קִרְבִּי נַפְשִׁי כֹה נִרְעָשָׁה…
(הוא מסתכל מסביב בעינים פקוחות לרוחה ופורש את ידיו בחלל־האויר, כאילו הוא רוצה לתפוש איזה דבר המשתמט ממנו. מבטו נתקל במזבח ההרוס ובשברי־הפסילים. הוא רועד בכל גופו וסופק את כפיו:)
הוֹי, אוֹיָה לִי! נִזְכַּרְתִּי, נִזְכַּרְתִּי…
לֹא הָיָה זֶה חֲלוֹם, לֹא חָזוּת קָשָׁה…
בְּהָקִיץ נָפַל דָּבָר, נָפַל דָּבָר…
בְּהָקִיץ אֶת הַפְּסִילִים נָתַץ, שֶׁבֶר…
כְּבָר זָקֵן אֲנִי, יוֹמִי עוֹד לֹא יֶאֱרַךְ,
סְעִפַּי נִתְּקוּ, אָבְדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹתַי,
וְזֶה אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ חֲלוֹמוֹתַי
לֹא אוּכַל עוֹד לְהַבְדִּיל מִן הַמַּעֲשִׂים
אֲשֶׁר בְּהָקִיץ הֵמָּה נַעֲשִׂים…
לֹא אֵדַע, אִם בְּהָקִיץ אוֹ בִשְׁנָתִי
בְּאָזְנַי צָלְלָה הַחְלָטַת תֶּרַח
לָנוּד מֵאַרְצִי, מִמְּכוֹרָתִי…
אַךְ אַחַת לִי: בְּהָקִיץ אוֹ בַחֲלוֹמִי –
אָנֹכִי לֹא עוֹד אֶעֱזֹב אֶת מְקוֹמִי,
וּבוֹדֵד, דֹּם, כָּל יֶתֶר יָמַי סְפוּרִים
אֲבַכֶּה אֶת אֱלִילַי, אֶת הַשְּׁבוּרִים.
כִּי רוֹאֶה אֲנִי: בָּאִים יָמִים רָעִים…
הַנֵּצֶר אֲשֶׁר פָּרָה מִשָּׁרָשַׁי,
לֹא יַחְמוֹל, לֹא יְרַחֵם עַל קָדָשַׁי,
לֹא יָחוּס עַל אֱלִילַי הַנִּפְלָאִים…
(הוא עוצם את עיניו וקולו מנסר מתוך הערפל קרוב־רחוק כבא מעולם אחר.)
(שמחת־נקם וכאב־חמלה מעורבים בו:)
אַךְ עָנְשׁוֹ בַעֲוֹנוֹ יִהְיֶה כָּרוּךְ…
וְנִקְמַת הָאֱלִילִים לֹא תְאַחֵר:
הוּא יִחְיֶה עַל פְּנֵי אֶרֶץ, הוּא וּבָנָיו,
וִישׁוֹרֵר לוֹ הָעוֹלָם מַזְהִיר, בָּרוּךְ,
אֶת שִׁירַת אִילָנוֹתָיו וַאֲבָנָיו,
וְגִלְּתָה לוֹ רָזֶיהָ הָאֲדָמָה
הַגְּדוֹלָה וְהַחַיָּה וְהַיָּפָה
בְּצִלְלֵי־עֶרֶב וּבִנְגֹהוֹת־שַׁחַר,
בְּשִׁפְעַת־זֹהַר, בַּעֲבִי־חֲשֵׁכָה,
בְּרֵיחוֹת־פֶּרַח וּבְנִדְנוּד־קָמָה, –
אַךְ זָרָה לוֹ תְצַלְצֵל זוֹ הַשָּׂפָה
הַחַיָּה, הָרַעֲנָנָה וְהָרָמָה –
וְנַפְשׁוֹ לֹא תְחַיֶּה, לֹא תְרוֹמֵם…
לֹא יָבִין סוֹד צוֹמֵחַ, רָזֵי־דוֹמֵם,
לֹא יַרְגִּישׁ פִּלְאֵי פֶסֶל וּמַסֵּכָה
וְעִוֵּר־חֵרֵשׁ יִחְיֶה עַל אֲדָמָה;
לַשְּׁחָקִים תִּהְיֶה עֵינוֹ נְטוּיָה –
וְלֹא בָהֶם יְשׁוּעָה…
(הוא משתמט פתאם בלי כח מזרועות הזקנים התומכים בו ושוקע על האבן אשר מתחתיו. הנשים והילדים נופלים אפים ארצה ובוכים בחשאי, בפחד כמוּס. הגברים. שהשתחחו לארץ להרים את שברי האלילים, נשארים במצב זה כקפואים. תרח מביט לחורשה בעינים פקוחות לרוחה, מביט ואינו רואה כלום, כהלוּם־רעם. הערפל הולך ומתעבּה, הולך ומכסה אנשים ואלילים.)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות