לזכרו של בעז נוימן 1
כשאינטלקטואל צעיר מת ומתים אתו כל הספרים העתידיים שלו, האובדן הוא כה בלתי נסבל, שהוא מופיע בפנינו כציווי מוסרי. הקהילה האקדמית וקהילת הקוראים והקהילה האינטלקטואלית בכללה אינה יכולה להרשות לעצמה להיות קבוצה של בודדים, איים מסוגרים המתחרים בינם לבין עצמם על מעט משאבים. היא חייבת לעשות עבודת אבל קולקטיבית. היא חייבת לסמן את האובדן הזה.
אני ניגש לכתוב את החיבור הזה בענווה גדולה מאוד (שהרי אני כותב על אינטלקטואל גדול ממני במידה רבה) ומתוך תחושה של יראת קודש והיענות לציווי המוסרי הזה.
אני אוהב שאנשים אומרים “פתאום חשבתי”. יש בזה משום וידוי כמובן, גם על כך שעד כה פעלו בלי לחשוב וגם על כך שהמחשבה אינה בדיוק שלהם: היא הפתיעה אותם. כזו הייתה היכרותי עם בעז נוימן, אנקדוטלית. ב־2005 התקלקל לי איזה רכיב חשמלי באוטו. החשמלאי בקרית־שאול בירושלים הודיע לי שהתיקון ייקח יותר זמן משנדמה היה מלכתחילה, והציע לי לטייל בינתיים.
“ישנה חנות עודפים של ספרים מעבר לכביש,” הוא אמר, “שב קרא ספר.” בחנות, על המדף, מצאתי את “ראיית העולם הנאצית” של נוימן. הספר עשה עליי רושם גדול והשפיע על ציוריי וכתיבתי. לקחתי ממנו את התובנה העמוקה והמסחררת כי הנאציזם לא היה רק תוכן, כי אם גם, ושמא בעיקר, צורה. והתחלתי לצייר ציורים שניסו להבין את ההיגיון הצורני, האסתטי של הפאשיזם.
אינני זוכר מתי זה היה ששמעתי את סדרת ההרצאות “נאציזם” שנתן ברדיו, אבל הקלטתי את כולן בקלטות והייתי חוזר ושומע אותן. הייתה לדברים משמעות עמוקה על אופני החשיבה שלי, שהיו אז בשלבים מוקדמים של עיצובם (תמיד הייתי מהמאחרים לפרוח).
החלטתי, כעבור זמן, שאני חייב להכיר את הבנאדם. לאחר התכתבות קצרה במייל קבעתי אתו לארוחת צהריים בחדר האוכל של שפיים. ציפיתי לפרופסור זקן, נביא, משהו בין בובר לישעיהו ליבוביץ'. שערו את הפתעתי כשאת פני קיבל אדם צעיר, נאה ותמיר, שהיה אז בוודאי בגילי כיום, וניהל אתי שיחה קלילה, פרוזאית. הסתייג מהלהט ומהנחרצות שלי והבהיר לי שקל למדי לקחת טיעון ולעשות ממנו קריקטורה. שוב ושוב במהלך השיחה הצביע לפני על דקויות ורב־רבדיות בכל קו מחשבה. פתאום חשבתי לעצמי שהוא מגן על כתיבתו בדיוק כמו שאני – ואמנים בכלל – מגנים על יצירות אמנות מפני פרשנות רדוקטיבית ובריונית. היה זה שיעור מאלף שאני עדיין, כפי שמכריי יודעים, נאבק אתו.
אני אוהב את הביטוי “לך תדע”. זה ביטוי שמשמר משהו מתלמידי סוקרטס החושבים במהלך הליכה, ומשהו מציוויו של אלוהים לאברהם: “לֶךְ־לְךָ!”. לך, ומההליכה תדע. לך, ותגיע אליך. נוימן טייל אתי לכיוון האוטו ובהליכה הזאת ראיתי את נדיבותו של האינטלקטואל: המשאב הזה שיש לו, מחשבות ורעיונות, אינו מן הסוג שאוזל: ההפך, הוא מהסוג שככל שאתה נותן יש לך יותר.
היה קיץ. השמש הייתה טובה. דיברנו על שפה. ניסיתי למכור לנוימן את הרעיון שהעברית היא תמונת ראי של הגרמנית: יפהפייה נרדמת שהוקצה בבהלה. בעוד בגרמנית אין ממש מטאפורות (אוסטריה, אוסט־רייך – הממלכה במזרח; חתימה, אונטר־שטרייב – לכתוב למטה וכיוצא באלה), העברית היא כולה מטאפורות ומשלים – אדם כי מאדמה נוצר; מצרים כי ממיצר צרים יצאנו; חתימה כי היא סוגרת, חותמת את העניין וכולי. בעוד הגרמנית מעשית וביצועית ויש בה משום חיי המעשה, העברית היא שפת החלום. האם הציונות תשנה את אופיה החלומי של העברית ותהפוך אותה לקונקרטית?
אני אוהב שאנשים אומרים “שכח מזה”. “שכח מזה, אין סיכוי שהוא יבוא”. כל עוד אתה זוכר את זה, הזיכרון שלך כמו אבן על פי הבאר: אולי אם תשכח הוא יבוא. אולי, השיכחה היא־היא בואו.
שנים אחדות לאחר מכן נתקלתי בנוימן כשהייתי סטודנט במכון כהן. חשבתי שהוא ישכח אותי אך הוא זכר. החלפנו כמה מילים ולא הצלחתי להירשם לשיעור שלו בגלל אילוצי מערכת. אבל אדיבותו ונדיבותו הובנה אצלי מחדש, הפעם כאהבה לידע.
המילים הפותחות את ספרו “להיות־בעולם”, הסיפור שהוא מספר שם על הנסיונות שלו לקרוא את היידיגר, זהו מניפסט אהבת הידע השלם: הוא מצא ידע. מצא שהוא לא יודע לאכול, ללעוס, לעכל את הידע הזה, אבל התאווה לידע השחיזה את כליו, והוא תקף אותו שוב ושוב עד שיכול לו: כלומר הוא לא ידע מה יש בידע הזה, אבל הוא ידע שמה שיש בו נחוץ לו. קורא לו. ואולי זה השיעור השלישי שלמדתי מבעז נוימן: חיי הרוח הם היענות לקריאה.
אני אוהב שאנשים אומרים “מי ישמע”. “אז הוא הגיע באיחור – מי ישמע”, והרי הוא תמיד מגיע באיחור. אנחנו נולדים באיחור. מה שהיה בזמן, אם היה באפשר להגיע בזמן, היה האל שאינו באפשר, ובין כה וכה אנחנו באנו מאוחר מדי אליו; ובפשטות ניתן לומר שהתשובה ל"מי ישמע?" היא: אף אחד. מי שהיה בזמן – כבר עבר.
זו הנקודה שנוימן חוזר אליה שוב ושוב ב"להיות בעולם". זהו ניסיון לכתוב את ההיסטוריה ללא יחסי סובייקט־אובייקט. ללא ציר זמן. מבלי לאנוס מהויות על העולם ושחקניו. להשאיר את האדם במילותיו של היידיגר “מרחב של אפשרויות הפותחות וסוגרות את הכאן ואת השם”. ברגע של גאונות טהורה, מושלמת, כותב נוימן: “במושג Dasein (“היות בעולם”. י.ה) אני מזהה במידה מסוימת גרסה חילונית של ה’אֶהְיֶה אשר אֶהְיֶה' התנ”כי'." זוהי היסטוריה של האדם כפוטנציאליות טרם עצמה.
מי ישמע? “אהיה אשר אהיה” ישמע.
אנשים אומרים “אין לי כוח!”. בכל כוחם הם אומרים זאת. “אין לי כוח” הוא לשון השבועה של התבוסה הפוסטמודרנית להיגיון של הסחורה והפרסומת. משמעותו היא: אין לי כוח להתנגד, אני יושב לראות טלוויזיה. אין לי כוח לאהוב. לחשוב. אני רוצה רק לקבל פאסיבית את הבידור ואת השלטון.
כוחו של בעז נוימן בשני הספרים הגדולים האלו, “ראיית העולם הנאצית” ו"להיות בעולם", הוא ביחסים המיוחדים של החומר עם ההגות. אומר זאת כך: בעוד שמישהו כמו סלבוי ז’יז’ק משתמש בפילוסופיה (רעיונות) כדי להגיע אל הסבג’קט־מטר (התוכן, כמו התרבות הפופולרית או התת־מודע הקולקטיבי) הרי שבעז נוימן השתמש בסבג’קט־מטר (במקרה שלו, היסטוריה) כדי להגיע אל הרעיונות הפילוסופיים (של פוקו או היידיגר). היפוך היחסים הזה, משמעו שהספרים אינם משתמשים בידע באופן תכליתני אלא הופכים את הידע למושאם. בדיוק כמו באהבה – אינך רואה באהוב כלי ולא אמצעי, כי אם תכלית כשלעצמה.
לטעמי, מחשבתו של נוימן ניתנת להבנה גם כמפעל של התנגדות. בדיוק משום שהיה לו הכוח הזה לבצע את ההיפוך.
אני אוהב שאנשים אומרים “שמע רגע”. כי אם הם לא אומרים, אז בשקט אפשר לשמוע את הרגע, קוביית זמן מלבנית, משפשפת את שולי ההוויה הצרים בתנועתה, וצרימתה היא שירת אימת המוות; ורק כשאומרים “שמע רגע” היא נבלעת ברעש המילה ההורגת את הדבר ומאפשרת את החיים.
כתיבתו של בעז נוימן היא כתיבה נעימה. ממש כמו טון דיבורו בהרצאות בגל"צ ואופן הילוכו, כך כתיבתו. מתונה, איטית, בונה טיעון שורה עוקבת שורה פסקה אחר פסקה, נדבך על נדבך. כאילו ניגש אליך ואמר לך “שמע רגע”. אפילו בכתיבה על דבר מה סתום וקשה כמו הגותו של היידיגר, נוימן כותב בצורה בהירה ונעימה. אחת לכמה פסקאות או לכל היותר עמודים הוא חוזר על המילים: “כבר בעולמו, לפני עצמו, ובקרבת הדברים”, הקואורדינטות של ה"היות בעולם" ההיידיגריאני. החזרתיות נותנת לטקסט מוזיקליות. אבל משרתת גם בהירות. בכל פעם שמופיעות הקואורדינטות הקורא יודע איפה הוא נמצא.
אני אוהב את הביטוי “אני מת” במובן “אני אוהב”. אני מת עָלַיִךְ. אני מתה עָלֶיךָ. אפשר לומר שזה חלק מנטיית ההיפוך הרגילה של העברית (כך רגע הולדת האור נקרא שחר, המולידה נקראת עקרת הבית, ועל המיצוי הכי טוב של הזמן אנחנו אומרים שהיה “חבל על הזמן” וכך הלאה). אבל אני איני נוטה לכך. אני חושב שאהבה ומוות הם צמד בל ייפרד. אני חושב שאהבה דוחפת אותנו אל זרועות המוות והמוות אל זרועות האהבה. אני חושב שהאהבה מרה כמוות. שהמוות מתוק כאהבה. אני חושב שבאהבה אנחנו אחד חלקי שישים מן המוות, מתים בתוך הזולת כדי לאפשר לו לחיות בתוכנו.
ואני חושד בנו, שבטירופנו הנרקיסיסטי הנוראי אנחנו נוטים יותר מכל לאהוב את המתים. פולחן עתיק זה שקדם לכל התרבויות חי בנו גם כיום. הכתיבה של בעז נוימן על השואה הצליחה להיות מצבת זיכרון למתים מבלי להפוך אותם מושא לפולחן. למעשה, הוא עסק הרבה יותר בנאצים מאשר ביהודים. ובבני אדם שהתגלגלו להיות נאצים יותר מאשר בנאצים מוגמרים.
באותו ביקור חטוף בשפיים נוימן נתן לי במתנה את ספרו האוטוביוגרפי “חייל טוב”. הספר מסתיים במות אביו המחובר למסכת חמצן. בדומה לדברים שפתחתי בהם, ניתן לחוש כי בעז נוימן הבין את מות אביו כציווי מוסרי לסימון האובדן.
אני אוהב את הביטוי “אני מת” מלשון “אני אוהב” גם כי הוא מדבב את המתים. מהביטוי הזה קמים המתים ואומרים: אנחנו מתים עליכם החיים!
צ’סטרטון כתב כי “המסורת אינה אלא הרחבה של זכות ההצבעה: היא מעניקה קול לנידח שבכל המעמדות – לאבות אבותינו”.
“המסורת”, ממשיך צ’סטרטון, “היא הדמוקרטיה של המתים. היא מסרבת להיכנע לאותה אוליגרכיה צרה ויהירה שהקימו לעצמם אלו שנתמזל מזלם להלך תחת השמש”.
נדמה לי שאפשר לומר דברים אלו ממש על ההיסטוריה שכתב בעז נוימן.
-
בעז נוימן היה היסטוריון של רעיונות שהתמחה בשואה ובנאציזם. הוא נפטר במאי 2015, באמצע שנות הארבעים לחייו. בין ספריו: “להיות־בעולם: עולמות גרמניים במפנה המאה העשרים”, “נאציזם”, “ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה” ועוד. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות