אנו חיים בתקופה, שבה רבו צרות ההמונים עד כדי כך, שהן מונעות בעדנו לקרוב אל גורלו של היחיד עד הבין לאשורו. נראה כאילו תקף והאדיר עלינו גורלו של ההמון, של הצבור, של הרבים עד כדי כך, שאין אנו רואים את גורלו של היחיד כדאי שנתן דעתנו עליו. אותו זמן, המבקש בתחום הפסיכולוגיה התחקות נאמנה על כל זיע קל בתהליכי הנפש של החיים האינדיבידואליים – אותו זמן נוהג בשעת השואה ההמונית בגורלו של היחיד, כאלו לא היה אלא הערת־שולים או תו מן הצד לנוסח קבוע, או לכל היותר ציור להסברה.

מתוך כך אנו מחסרים עצמנו מאפשרות של נסיון חשוב: לידע בדוגמה דמות אדם, שחל בו גורל טיפוסי, את הקוים, שעל פיהם צריך היה אותו גורל להגול בכח הכרח אלמנטרי: אותם הקוים, שאינם כלל וכלל בגדר מקרה אינדיבידואלי והעשוים – אם נכירם אל נכון – להרחיב את אופק נסיונותינו הרחבה כבירה… לו רק היינו נכונים, לבנות את עולמנו הפנימי של נסיונות נפש ורוח, כשם שאנו נכונים לבנות את עולמנו החיצוני, את עולם תרבותנו החומרית, על נסיונות של טכניקה ומדע מדויק.

אולם זוהי שאלת־ספקה גדולה וטראגית, אם יודעת האנושיות בכלל, אגירה כזו של נסיונות־נפש מהי: או שמתוך התחמקות חוזרת ונשנית מפני ההתחיבות, הכרוכה בכל נסיון – היא חוזרת ושומטת עצמה, מחצה עוורת ומחצה מסונוורת, לתוך אדישות שבשיכחה. ועוד ועוד נוספת שאלה: אם אפשר בכלל, לדרוש מעמים כצבורים פעולה זו של צבירת נסיון, או שזהו מענינו של היחיד, איש הרוח, של המבודד היוצר, של איש החלומות והחזיונות, לכנס בחובו כל אותם הנסיונות, שיד ההמון רפה או מעומסת מלכנס. ולאחרונה השאלה: היש עמים, אשר הנסיון בא להם בדרך אימפולסים קצרים, ולעומתם עמים אחרים, אשר שנות אלפים של יחוד־גורל שננו את חושם להיסטוריה במדה, שאנו רשאים לתבוע מהם ראית־הנולד והנסיון הכרוכים בזה?

מקצת שאלות אלו נניח כאן כהבעת ספק מבלי תשובה. אולם שתי תשובות מתבקשות מאליהן. ישנו עם אחד, אשר רציפות ימיו הסטוריים היא כה עתיקה, כה סמיכה, כה תכופה ועמוסה זכרונות ללא מנוס – עד שכעוללות בצירו יפלו לו יתרון הכרה ערה בלתי שוגה של מצבו בהיסטוריה של כל תקופה, ומתוך זה דעת נכוחה וקימת של גורלו החיצוני, אשר מצבו בעולם הביא עליו וגם מוסיף ומביא.

ברור, שכאן מדובר בעם היהודי. אמת: אוצר נסיונות זה היה פעם נוכח עמו. הוא היה ברשותו, כל עוד תמך מחשבתו במושגי משיחיות, וכל עוד היתה חיה בו האמונה, שמקומות מגוריו בעולם אינם אלא ארעיים. ולאחר שנתישנה ורפתה אמונה זו מחמת העדר הגשמה, קיים בו יחסו של העולם החיצוני אותו אי־בטחון בחיים, אשר ממנו צומחים זהירות, המתנה, אי־אמון והסתיגות רוחנית. ואחר כך נפלו בזו אחר זו המחיצות החיצוניות, שמנעו עם פרדוקסלי זה בדברי הימים מהסתפח בחיי הסביבה. נפלו המחיצות החיצוניות, אבל לא הפנימיות. הללו מוקמות מחדש כיום הלוך והוקם ובכל אתר ואתר בעולמנו.

ובזה התחיל תהליך מכריע. העם היהודי נתפורר לגופים גופים רגיונליים, שפיתחו כל אחד ואחד הרגשה חדשה של לויליות לגבי אותו תחום חיים, שבו ניתנה להם אפשרות־קיום ממועט־סייגים. ומהרגשה זו של לויליות צמחה עם גבור השתתפותם בחיי העולם הרגשה אחרת: זו של זכאיות פעלם. במה שהדבר נוגע לקבוצים יהודיים בתור יחידות רגיונליות, נפנתה הרגשה זו של הכשריות בעיקר לתחומי־החיים הכלליים: לתביעת שויון ככל האדם בשדה הכלכלה, המשפט והחברה. אבל במקום שאחד יוצרני התבלט בהשגיו בכלל ההמון, הגזימה שוב ושוב הרגשה זו של זכאיות עד כדי חווית זהות: הוא דבר לא רק בקרב תחום תרבות, שהיה שייך לו: הוא דבר גם בשם תחום זה. הוא היה המיצג שלו. יכול היה להיות כך בפני עצמו, כי בצע בנפשו מה שהוכח ונשנה והוכח במרוצת הימים להיות פזיזות היסטורית: לאחר שנפלו המחיצות החיצוניות, הוא פרץ גם את המחיצות הפנימיות, שהפרידו מאות בשנים בין חיי הרוח של היהודי לבין אלה של סביבתו.

אין להסביר כפי הצורך הזדהות זאת בכנוי הפשטני “התבוללות”. לכך היו הצורות שלבשה שונות מדי; ובשום מקום לא היו גווניה מרובים מאשר בתחום הלשון הגרמנית. בתחום זה אנו נתקלים אפילו בדוגמה מופתית מיוחדת במינה: באחד הפורץ את המחיצות הפנימיות עוד לפני נפול החיצוניות. כך עשה משה מנדלסון, זו דמות־הראַוָה בתולדות התרבות היהודית־גרמנית, אשר ראשית מפעלו ספרותי היה, שהוכיח את הגרמנים על חוסר יראת־הכבוד אל הפילוסופים בני־עמם, ושנהפך אחר כך למבקר מקצועי של הספרות הגרמנית.

מגמה זו, לקבוע יחס לתרבות הסביבה באמצעות הבקורת ועל ידי כך להשפיע על דרכה ועצוב דמותה, נתקיימה בעקשנות משונה עד ימינו אלה. לא זו בלבד, שבשטח המדיניות, הספרות, המוסיקה והאמנות המעצבת אישרו היהודים את זהותם עם העמים הבעלים, אלא גם הפריזו עליה באורח מוזר: בדורשם, בסופו של דבר, מהחוג האנונימי של קוראיהם, שיקבלו עליהם את עקרונות הסתכלותם ובקורתם. מה שהם הכריזו שריר וקים, צריך להיות שריר וקים. הם עשו עצמם חולקי ציונים על ההישגים של אותה תרבות, שאמצה אותם לה.

את הטעם החיצוני להצלחה, שזכו לה זמן רב בדרכם זו, יש לראות בזה, שפעולתם הוקלה עליהם מאד עקב נכונות־קליטה להפליא מצד סביבתם. חיתוך דבורם, לשונם, תפיסתם האינטלקטואלית היה בהם מהגירוי שבחדש ומכח־המשיכה שבאגרסיביות רוחנית, שעוד לחה בה. אכן זעיר פה זעיר שם נשמעו ונשנו קולות פוסלים מתוך רסנטימנט אנטי־יהודי; אבל יכלו להתעלם ממנו, כי נתמכו בהודיתם – לפחות מתוך שתיקה – של רוב־רובם של המעונינים בדברים אלה. אמנם יש להגיד על רוב זה, שהיה מורכב בתחום התרבות הגרמנית בעיקרו מבני אותה בורגנות יהודית צמאת תרבות, שהיתה בהשתתפותה הפעילה והסבילה חלוץ ומודד כאחד של חיי הספרות והאמנות בחצי המאה האחרונה.

אבל בקרב היהודים הפרודוקטיביים שבספרות אותו זמן ואותו תחום היו מרובים הגונים כרבות האישים. הקף נושאיהם היה נרחב כרוחב תמונת־עולמם. לפעמים תפס בו מקום נושא יהודי. אצל משורר אחד – ודרך הערה משורר לאמתו – כמו בר־הופמן היה הנושא היהודי תמיד אקטואלי מתוך זיקה נפשית עמוקה. אחר כמו הופמנסטאל לא ידע כבר כלום מקשרי־עבר אלה. אחרים בחרו לעתים – ולפעמים כמעט כלאחר יד – בנושא יהודי: סטיפן צוויג בירמיהו, ווסרמן ב"יהודים מצירנדורף", וורפל ב"שמעו את הקול", (מה שלא מנעהו דרך אגב, לשמוע את קול הקתוליות ביתר שאת), ואפילו דמות־בינים טראגית כמו וולטר רטנוי כתב בימי נעוריו ספר שקרא לו “שמע ישראל”. ובזמן שהטפול העיוני במצב היהדות עמד על הפרק, נסו אחרים לתרום תרומתם האישית, כמו שעשו מכס ברוד בספרו “יהדות, נצרות, אליליות” וארנולד צוויג ב"קליבן".

אולם אין הכוונה לעשות התעסקות זו בנושא יהודי קריטריון בעד או נגד איש היצירה. הנושא היהודי לכשלעצמו איו קנה־מדה מדויק, ביחוד אם נפליג אל מחוץ לספרות. אם צייר כליברמן בוחר לו נושא יהודי, אין בזה כלל משום הערת נימה מיוחדת ביצירתו האמנותית. ואם הרמן שטרוק, במקום לציר¹ את “הפרצוף היהודי” עושה לו תחריט לפי תמונה מאת דומניקו וונציאנו – הרי בזה אינו סר אף כמלא נימה מהקו הכללי של אמנותו בגרפיקה. תפקיד מסובך יותר נודע לנושא היהודי רק בבואנו לדבר בספרות, באותו תחום של תצורה, שבו ברירת החומר קובעת את ערך היצירה במדה לא פחותה מאשר עצובו.

וכאן חשוב ביותר להבחין, מה המקום הנודע לנושא בכלל־יצירתו של היחיד; אם הוא מהוה נקודת־טבור, מקור הכוח המרכזי, שממנו פורץ מעוף־החיים; או שאינו אלא אחת מהאפשרויות, המשמשות מדי פעם לפעם לשם נמוק ובסוס הנחות מעולם שכלו זר. מבחינה עיונית נראה מאד, שאדם יוצר יהודי נפנה לכל נושאים שבעולם ומסוגל לראותם רק דרך האספקלריה של מהותו היהודית, מבלי להעלות אף פעם את המלה יהודי או יהדות. מבחינה עיונית הדבר אפשרי, ואולי יהיה אפשרי גם למעשה בעוד חמשים או מאה שנה, אבל רק במקום אחד בעולם: במקום בו תוולד מתוך התרכזות אנשים יהודים אותה אוירה של חיים והגות, שממנה בלבד יכולים לנוב גידולים טבועים בחותם תרבות מקורית. למרות אי־הוודאות שבתצפית ההיסטורית והמדינית, מן הסתם שאותו מקום יהיה ארץ־ישראל. אולם כל עוד שאותה אוירה לא הפכה ממשות – ועודנה רחוקה מאד מהיות ממש – בולטת פרובלמטיקה אחת, שטרם מצאה פתרון ושהיא כנראה גם חשוכת־פתרון, בעיה שאפשר לנסחה בהגדרה אחת: היהודי בעולם.

הרעיון, כי היהודי שרוי בעולם, ז.א. שהוא מופץ ומשוקע בכל מקום בתוך נדבכי־בנין לאומי־זר – אם בקבוצות גדולות או קטנות או אפילו כיחיד לנפשו – רעיון זה נתקבל כל כך עלינו, שאנו נכונים לדון ולהתווכח לכל היותר על הסבוכים וההפרעות, החוזרות ומתרגשות ממצבו המשונה הזה בעולם. אבל כמעט שאבד מאתנו כל רצון, לחקור את השינוי בנפש היהודי, המתרחש על ידי כך הן בסטרוקטורה של הקבוצה הן בזו של הפרט, וביחוד בשעה שהוא בעל תצורה עצמית מובהקת, כשהוא איש יצירה, כשאינו עוד נשוא, אלא נושא נוהג שבתרבות. מן ההכרח, ששרטוטי פרובלמטיקה זו יתבלטו בו יותר, מכיון שאדם יוצר נוטה לשוות מול התמונה של העולם תמונת עולם משלו.

אם נערך רשימה של אישים כאלה, ונבוא לנסות אנליזה אל אישיותם, נמצא – למרות כל ההבדלים בכשרון ובתצורה – תכונה אחת משותפת לרובם המכריע: התכונה או אפילו התשוקה, לבוא לידי זיקה אל העולם על כל מאורעותיו כאל אחדות מקיפה; לעבר ופעמים גם לשלול את הגבולות המתוחים בין התחומים שבעולם זה; לבנות לעצמם במרחב עולם במה לרוחם, אשר ממרומיה הם חושבים, להשקיף עליו בכללו ובאחדותו ולשאת דברם אליו כאל תחום אחיד. ומכיון שאנו רגילים, לציין את השוני שבגושי האדם בשם “לאומיות”, נוהגים אנו לומר עליהם, שהם עושים עצמם בין־לאומיים או על־לאומיים.

אכן, יודעים אנו, כי במקום שאדם, בן כל עם שהוא, הוגה רעיון גדול חד־פעמי בסמן מקרה־השראה נדיר – אין הגבולות הצרים של לאומיות יכולים להתקיים לפניו; ולא בשביל שהרעיון הגדול מכחיד את הגבולות הצרים, אלא מפני שהוא נולד בשטח נישא מגבולות. אולם שנות אלפים של נסיונות בחיי־אדם והיסטוריה למדונו – לו רק רצינו לקנות דעה – כי הרעיון הגדול נגאל ממרומי ההפשטה של רחוף מעל לגבולין רק אם הוא משכיל לבנות בתוך הגבולין מציאות משלו, נוסחת מציאות כדמותו. על כן כל רעיון יצירה לאמתו על־לאומי הוא. לערבבו במושג בין־לאומי, – זכיה זאת היא חלקה של תקופת מעוטת־דמות, שאינה נגשת אל החיים ממרומי חזיון, אלא מזקקת בעמל או בקלות ראש סיבוכי חיים קיימים במחשבות שלאחר המעשה.

דברים אלה נאמרים כאן לא לשם שיקול ערכי־רוח אלה באלה – אף על פי שנדון כאן לא ספק באפיגונים של המחשבה ולא בדמיורגים שלה – אלא כדי להראות על יחס ראשוני, (שהוא אמנם נפוג כבר בתוקף הגורל), השכיח ביותר ובעליל דוקא אצל האינטלקטואלי ממוצא יהודי. אף על פי שדבקותו בתחום הלאומי של מקום הוולדו עזה וחמורה ביותר – כפי שאנו רואים זאת תכופות אצל אנשים, שנסתפחו בנחלה זרה – אינו מוכן בכל זאת להסתפק במחשבתו ובשיחו בתחום זה. עם כל שהוא מצפה להתקבל כמייצג רוחני של תחומו הלאומי ולהכבד כאזרח לדוגמה ולמופת של תרבות מולדתו, אינו פוסק למרות זאת מנסיונו, להעשות אזרח־עולם; ז.א. אדם שמקומו וביתו בכל מקום, שם הוגים באותם דברים שהוא הוגה. מסתבר, שאין אלה יכולים להיות דברים, שהם רק־לאומיים, ולא דברים, שהם אופיניים לתפיסתו ולדרכי מחשבתו של עם אחד בלבד. אלה יכולים להיות רק דברים, הקרובים מחמת ערכם הכללי ללבו של כל אדם בכל מקום: חרות, שויון, אחוה, צדק, חסד, מוסר, שלום – בקצור: כל אותן המופשטות, המודחקות מאי־שלמות החיים ובוקעות אל על כמאוה, מטרה וחזון עתיד.

אם נרד פעם לסופן של מופשטות אלו, יתגלו לנו בגלגול צורות ולעתים בצורה קלושה וקלוקלת נכסי־מורשה עתיקים של היהדות. נכונות זו, לכלול את כל האנושות במצב של חרות נעלה, נחת־רוח עמוקה, עשירות הוויה ואשר יתר, היא הד אחרון מחזיונות נביאים, אמונות משיחיות וצווי, מוסר מעולם חויותיה של היהדות הקלסיות. בין שאינטלקטואליים אלה מתהדרים בשם, שאינו הולמם בדיוק: אזרחי־עולם, בין שהם מתכוונים לאחד את הפרולטריון של כל הארצות, בין שהם מדברים – בהתעלם מרבבות הרבבות של העמים הבלתי־אירופיים – על העל־לאומיות של האמנות: שלא מדעת הם הולכים בקו, שנטה אותו עם קטן ומשונה, שהכיר ראשון את מושג האלוהים כאחדות, הכוללת את העולם כלו, ואשר הסיק מתוך הקטנות בתכלית של הויתו הוא את החזון הנשגב של גאולת היקום־ומלואו באחרית הימים.

הכרה זו אינה באה כדי ליחס אזרחי עולם אלה על היהדות או לעשות את היהדות קנה מדה להם, אלא רק כדי להראות לדעת, שגורל מיוחד עולה להם עקב קשר לאומי זה ועקב כשרונם לחרוג מן הגבול הלאומי, חריגה שהיא עמוסה מורשי־יהדות. כי אין זה יוצא כאן מזה, לא בזמן ולא במקום. שני הדברים עומדים כאן מכל בחינה זה על יד זה: בוחרים כאחד – וכמעט באין חורג מן הכלל – גם במולדת וגם בעולם. כשהם מעבירים על הגבול ומתמכרים כביכול לעולם, אין בדעתם לוותר על המולדת, אשר עשו להם, או שהם דורשים לה, (ואם כי רק לעתים רחוקות יקרה, שמולדת זו דורשת אותם). כבר דבר זה עצמו, שמחשבות ארץ מולדתם אינן המחשבות, שהם נושאים לתוך העולם, יכול להיות סבה להתנגשות. לפעמים הם מעניקים לעולם רעיונות מהפכה, שהם חרם במולדתם. ואם עליהם לעזוב אז את מולדתם? אחדים מהם נאנסים לעשות כך. מעטים מוצאים עוז להחלטה זו מרצונם. אבל, הקונים הם לעצמם בזה בית חדש בעולם? לא. לעולם לא יקנו להם עם שלם או לאום שלם, שבו ימצאו בית ועולם כאחד. הם קונים לעצמם רק קרבת־יחידים, השוים עמם בדעת, או הסכמת קבוצות בודדות; סוכות־מגורים, אולם לא בית; מפלט־מעט, אולם לא מבטח. רק בזמנים של מהפכות מדיניות גדולות יכולים אלה, שהרבו להפקיר עצמם לעולם (משמע המהפכה הכללית) למצא את החיבור החיצוני לאידיאולוגיה הסוציאלית או הפוליטית של עם שלם… כדי להיות בסופו של דבר כלי שרת או אפילו כלי משחית בידי המנגנון המדיני של עם זה.

העוזב את ביתו ויוצא אל העולם סופו תמיד גולה. רק איש המדע יכול לצאת למרחב העולם מבלי הנזק. את המלחמה בטבע על תעלומותיה אפשר לנהל בכל מקום, שם תנאי העבודה נוחים לכך. אולם המשורר, הצר צורה לניב־שפתים, המעצב של הבלתי־מושכל, שהוא הערבון לקיומו הרוחני של העולם – הוא יכול להתקיים בעולם רק אם מתקיימת עליו מולדתו, ולו באותה משמעות מזוככת של טומס מאן במכתבו החשוב לנגיד האוניברסיטה בבון – שבו הוא קורא לעצמו גולה. יהא מגנה בכל לשון של גנוי את נוהגה של מולדתו בשעה זו – היא מוסיפה להיות נחלתו החוקית למשכן רוחו לעולם. רשאי וזכאי הוא, ממקום מחסהו בעולם, להגיד למולדתו פשעה. רשאי הוא להתעלם ממחאותיה. רשאי הוא, להכריז כי הוא, הגולה, השרוי לעת־עתה בחוץ, לו הצדקה והזכות לדבר בשם כל זה, שהיה פעם נחלתה, בשעה שמטוטלת תרבותה – המטלטת תמיד מן הנשגב ביותר ועד הנוול ללא שעור – עוד היתה במעלה.

אולם עם כל השויון המדומה שמבחוץ: מה שאירע לו ולכיוצאים בו, שונה תכלית שנוי ממה שקרה לאנשים ממוצא יהודי, שהיו פעילים באיזה משטחי התרבות הגרמנית, ואחת היא, אם היו השגיהם של ערך או של מה בכך. הללו – הוכחשה זכותם למולדת, מפני שהבדילו עצמם והעיזו לקטרג על תנועת־המטוטלת הזמנית כעל נפילה תרבותית. ואלה – הופקעו מתוך עקרון ולמפרע, שהיה להם בזמן מן הזמנים יחס אמתי ולגיטימי למה שהם קראו לו בפני עצמם “בית”. הללו נרדפו כבנים סוררים ומורדים, ואלה כנכרים ואויבים. ואין זו סמיות־עינים, יותר מכך: זוהי סמיות־הלב, אחיזת־עיני עצמו שלא לראות הבדל יסודי או להעלים עיניו ממנו.

אולם מכיוון שאין בדעתנו כאן לדון, ואין צורך לומר לדון לכף חובה, יהא אולי ממדת הצדק להניח, שלא יכלו לראות את ההבדל. רק לעתים נתעורר אחד מהתמכרות זו למולדת ולעולם, כמתוך הברקת־הכרה פתאומית, (שלא היתה על פי רוב אלא שועה של רגש פצוע שאיחר זמנו) והשיב אל לבו את מולדתו־בכוח, שמעולם לא ייחס עצמו עליה ברצינות – את היהדות שלו. יש להטעים כאן: יהדות שלו, ולא סתם יהדות. כי היהדות לא היתה קיימת לגבו קיום ממש והיתה חסרה מדות אוביקטיביות. היא לא היתה לו אלא כעין צבע־עור, שאי אפשר לשקר בו, אבל שאין לו על הצד הטוב ביותר אלא ערך ביולוגי בלבד. ואם פתח איש מהם לפתע בשיר ושבחה על עמו – כמו שעשה למשל המשורר וולפסקהל – לא היה בזה משום חזרה למכורה מתוך הכרה עמוקה, או מעשה תשובה מאשלית עצמו כל הימים – אלא התאמתות עצמית מתוך עקשנות, קומפנסציה יתרה של מפלה נצחת. לא קם בקרבם אדם כהרצל, אשר כנגוע בו יד הגורל, עד ארגיעה גדל ונתרומם ממנו והלאה ונעשה לנקודת־מרכז יוצרנית לעם שלם. ואפילו אותם המעטים, שלא התימרו בלבם, שבגלל חשיבותם האישית גזרו עליהם כרת ממולדתם, אפילו אותם המעטים, שפסקו מלהחזיק באשליה חסרת היסוד, שהם אירופיים ואזרחי עולם, ומפני זה היו קרבן לרדיפות, אלא הכירו דבר כאמתו וכפשוטו, שמדיחים אותם סתם מפני יהדותם – אפילו אלה לא נהפכו מתוך כך ליוצרנות. האם הגיעו מתוך כך לדעת אחד מחטאיהם, ויהא שלא באשמתם? הבאו מתוך כך עד הבן טעות אחת, שטעו בזמן מן הזמנים, ותהא מחובת מציאות היסטורית? או ביצעו תקון – ולו בזהירות שבזהירות – של היחסים, שבדו להם בינן לבין מולדתם? אפילו לא במעט מן המעט. הם מצאו להם – לפעמים בכעס עצור, לפעמים בתוגה גלויה – מקום גולה, להמשיך בו את קיומם ומעשיהם; או ששמו קץ לחייהם תוך הפגנות והכרזות מכל המינים.

על הראשונים לא נרחיב כאן את הדבור אלא עד כמה שנחוץ כדי לסלקם מעל הפרק. עדין אינם ענין לנושאנו, כי עוד לא עברה עליהם כוס גורלם. הם טרם האמידו בדעתם, מה פרוש אבדן המולדת בשבילם. עדין הם נישאים על גל־התנחומים, שעולם מוחרד משאננותו עודנו משלם להם כנדבת־עזרה בצרה. עדין נמצא להם קהל שומעים מבין הפליטים היהודים שמתחום הלשון הגרמנית. ומאמינים קשי־עורף הם, המחזיקים במעשיהם מתמול שלשום ומבדילים על דעת עצמם בין כבשים לתישים, היינו: נוטלים לעצמם רשות לקבוע, מי מיצגי־אמת ומי מיצגי־שקר של מולדתם האמתית. כי על המולדת, על ביתם אינם מוחלים. עודם מזדהים עמו. עודם כותבים על בעיותיו, כאילו הועדו והוזמנו לכך. ויתכן מאד, שבסתר לבם לא ויתרו על שיבתם לצמיתות לבית. כי הטעות, שקבעה את גורלם, לא בם היא, אלא באחרים. וכה לא אבדה להם כל תקוה, כי אלה, שגרשום פעם, יעמדו בעוד זמן על טעותם וינחמו וישיבו אותם אליהם בחייהם ובימיהם כבנים נדחים. כי גדולי־־הדור הם. הם יכולים להוכיח זאת במספר מהדורות ספריהם. אולם אלו היה מספר המהדורות קנה מדה לערך מעשהו של איש היצירה, היינו מוצאים בין המהגרים היהודים “אנשים גדולים” אפילו במקום, שאין לנו מצווה מפגיעה יותר מאשר להסתייג הסתייגות גמורה מזריזותם ברוחניות־הכזב שלהם, למען שמור על הבראת חיינו הרוחניים. אכן, זהו נסיון שלמעלה מכוחות אנוש, לבקש לפרוץ חומת התנשאות. מן הצורך שתתמוטט עליהם מעצמה.

אולם ישנם לפנינו גורלות אחרים, מוגמרים ומושלמים במינם, שיש בהם אולי ללמדנו, מה טיבם של הזעזועים, המביאים חומות כאלו לידי התמוטטות. הסכוי ללמד על פי זה דבר, הוא הוא הטעם, מדוע אישיות כסטפן צוייג מופיעה עכשיו בפרוש שמו, בעוד אשר כטיפוס עמד כבר מבתחילה ברקע הנושא. אך אין הכוונה כאן להעמיד לווכוח את ערך מפעלו הספרותי. כי ערך זה שנוי במחלוקת. יש אומרים שנתעשרו מידיעותיו הרבות. אולם ערכו של מפעל רוחני אינו עומד על הידיעות, שהוא מקנה לקורא, אלא על הדעת, שהוא נוטע בו, אפילו אם נניח, שגדול כשרונו לתת מדת־שעשועים לקהל מאשר לעצב בו מדות מסוימות.

הנה נודעת לגורלו האישי חשיבות כללית, המעוררת תשומת לבנו וכומרת את רחמינו.

אין צורך בפרוט ביוגראפי, כדי לתאר את הסביבה, האישית והרוחנית של התפתחותו. על פי הרבה דוגמאות אנו מכירים אותה אוירה של בטחון ונוחיות של הבורגנות היהודית האמידה, בה יכלו להרשות לעצמם מתוך גאווה ונחת־רוח לתת בן אחד לעבודה בקודש בהיכל אלת־האמנות, בעוד שהאחרים מוסיפים – מתוך זהירות ובהצלחה – לעבוד את הממון. יודעים אנו כמו כן, כי בימי נעוריו נפגשו שלשה דורות, אשר מדגימים בהתחלפותם המהירה שלש דרגות של התפתחות, התפתחות שאפשר לכנותה לפי ראות עיני איש ואיש עליה או ירידה. האב הזקן היה עוד דבק דבקות פרטית ואינטימית באל קנא, אלהי האבות וסיני. האב טפח פולחן מנוער מכל אמונה טפלה, שהיה מהדרו מלגו בנר “יאהרצייט”, ומלבר בצדקה לעניים. הבן כבר בקי במיתולוגיה היונית יותר מאשר בספרות המקרא, ועגמתו, שאילן היוחסין שלו מתחיל באברהם אבינו ולא בקרלוס הגדול, שוככה רק על ידי הרגשת הרווחה, כי סרו כבר הכבלים, שכבלו אותו לעבר ועכבוהו מלהכנס לעולם חדש חפשי מנטל קדום.

בנים אלה מאמינים כולם, שהנם עומדים על סף תקופה חדשה. ומבחינה מסוימת כך הוא באמת. הטיפוס של המסתפק במעט רוחניות, שניטשה קרא לו בשם גנאי קרתני־ההשכלה, הולך ועובר מן העולם. ובמעבר המאה – ז.א. כשסטפן צוויג היה בן עשרים – נושרות מהחברה הרבה התקשרויות, שהעניקו עליה בצרות מוח, בקהות ובמוסכמות מוסר שנשתקרו. מותר עכשיו לבטא דברים, אשר השתקתם בכוונה עשתה עד כה את האדם מעוקם וכפאו. וכה זוכים הם בגישה חדשה אל הטבע, החיוני, הנאה. ובמדה שהם מרחיקים חשוב מעבר למושגי זמנם והלאה, הולך ומתרחב אופקם וסופג לתוכו אותה כללות, המנוגדת מעולם לכל מסגרת צרה של מוסכמות חברתיות עקרות: אנושיות, הומאניות, כל השייך לקוסמוס, או – אם נרתע מפני מלה גדולה זו – כל השייך לעולם.

אמנם דבר אחד נעלם מדעת בנים אלה: ששכר חרות זו יוצא בהפסד קשרות. אין הכוונה בזה לאותה קשרות קטנה מאתמול, שלא היתה בעצם אלא תופעת שיתוק, תהליך של הסתיידות נפשית; אלא לאותה קשרות גדולה מימי קדם, אשר בלעדה אין עמידת בטח לרגל אדם בעולם, ואשר בלעדה לא נצורה צורת שום עולם: זוהי הקשרות בדת.

איננו מדברים בזה על איזו דת מסוימת, אלא על הדת כשלעצמה; על אותה עמדה נפשית, אשר בה גם המחשבה וגם המעשה מתנמקים ויחד עם זה גם מתנהגים על ידי הקשרות המטפיסית העמוקה בסוד הבריאה ובאמונה העמוקה בתכלית הסופית של כל הנברא בצלם. על כן אנוסה תקופה, הנטולה קשר זה, לאשר, הוסף ואשר לעצמה, את חרותה המדומה, ובעודה מבקשת טעמים חדשים לבקרים, הריהי הולכת – כדוגמת ההווה שלנו – מדחי אל דחי, לבטול עצמה. ואין מועיל שאדם ממנה עצמו לאזרח עולם, שהוא עובר גבולות לתומו או לגאותו, שהוא נפנה בשיחו לעולם כלו ויקרא “אחא” לכל אדם, הנושא אתו נכסי מחשבה דומים לשלו. השם אח, כשהוא נקרא על העולם, הוא יותר מכנוי של קרבת־דם; הוא גדול לאין־ערוך ממושג חברותי או מדיני או ספרותי. דעת מושג זה והזכות לשאת אותו, צרורות במושגי הבראשית של הדת ושל האמונה; או אם תרצו: הן צרורות בשם אלוהים.

אולם מדה רבה כזו של יחס והכרה אין לדרוש מכל אדם ואפילו לא מאיש היצירה הרוחנית שבדור האחרון. אולי היתה אף מידה קטנה מזו של יחס ודעת עשויה להועיל להם: יחס אל מכורתם ודעת הרפיפות הגורלית, שההיסטוריה מינתה לעם זה. אולי היה זה מועיל להם לזכות באותו שויון־־רוח, שנאצל לאחד כזיגמונד פרויד מעסקו במדע, ובהגרשו – והוא אז בן 83 – קבע במקום הגלותו מתוך קור־רוח, כי תמיד היה שולל את עליונות התרבות וידע, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. או אולי היה זה מועיל להם לקיים לעצמם קצת מאותה הסתייגות, מאותה זהירות רוחנית, שעליה דברנו בפתח דברינו. אולי לא היו עומדים אז כה נבוכים וכה נדהמים נוכח גורלם, כשהתרגש עליהם. מנכסי הנסיונות של קורות עמם ובפנה נדחת של נשמתם היו יודעים, שדבר זה אינו בלתי־צפוי או בלתי אפשרי. וזה היה מחליש הרבה את כובד המהלומה שנחתה עליהם.

אבל לא ולא. מיחס כזה ומדעת כזו היה נודף ריח של לאומיות, ומזה היו צריכים להמנע, כי כל לאומיות היתה מוקצה עליהם מחמת צרות־רוח, צרות שהיתה הופכת אמנם למרחביה, כשהמדובר היה במולדתם. אבל גם זה עשו, כפי שמחויבים להודות, מבלי כוח־שכנוע ומבלי שתוף עצמו, כי – לאחר שפרשו מלאום מכורתם – לא יכלו לראות יותר כל תוכן מחייב בלאומיות בכלל. ובכל זאת היה סטפן צוויג שרוי פעם בסכנה להצטרף לתנועה הציונית. הוא היה נכון לכך, לא למען הציונות, שהיתה כלה זרה לרוחו, אלא בגלל הערצתו האישית להרצל. ולמה לא הלך אחרי הערצתו זו? הוא עונה על כך בעצמו: “דעתי לא היתה נוחה מחוסר המשמעת וחוסר יראת הכבוד בשורות חסידיו”.

יותר מזה ועמוק מזה לא נגעו עד לבו לא היהדות ואפילו לא אחת התנועות שביהדות החדישה. האפשרות, לקנות לעצמו אחיזה בה, חוסלה עם מעשה זה ללא שוב. לראות בדרמה שלו “ירמיהו” הצהרת “אני מאמין” ביהדות או הפעלה אמנותית של עצמיות יהודית שבו, אין זו אלא טעות. הוא בא להשתמש בחומר מקראי ובדמות מקראית – ואם בהצלחה דרמטית רבה – כדי לעשותם משל לרעיון, שהשתייכותו לנושא “ירמיהו” בכלל מפוקפקת מאד מאד. אולם אין לחשוב לו את הדבר לחטא. יכולים אנו להאשים איש יצירה על שלא עשה שמוש נכון או מספיק בנכסי רוחו. אבל איננו יכולים להוכיח אותו על מה שאין בו. זאת מותר לנו לזקוף לחובה במאזן גורלו רק בשעה שאנו באים להסביר לעצמנו את דמותו.

ובמקרה זו אין לך עדות ברורה יותר על חוסר־נכסים משהעיד צוויג עצמו בספור תולדות חייו. הוא מביט אל בני סביבתו ושואל את עצמו בתמהון: למה עמדו ביהדותם? והוא גומר: “מתוך לויליות או עצלות־הלב, מתוך פחדנות או גאוה”. נמוק נעלה יותר לא נודע לו. ואינו שוקל, איזה נמוק מנמוקים אלה הולם אותו. אולם עם שלהי חייו מנצנצת בו הכרה, והיא מזעזעת ביותר, מכיון שהוא עושה אותה קנה מדה למדוד בה את הזולת מתוך דיסטנץ צונן, ופוטר את עצמו, הראוי לה שבעתיים… ואינו יכול להפיק ממנה כל תועלת. הוא קובע, שאין יהודי זמנו יודעים עוד, על מה ולמה הם נענים בעולם. הוא אומר: “יהודים מדורות עברו האמינו עוד באלוהים ובבחירה שבחר בהם. מבית זה “אלהים” לא יכול לגרשם שום כוח. אולם היהודי של זמננו אין לו בעולם אלא שאיפתו להתבוללות”.

כאן מדבר סטפן צוויג האירופאי ואזרח העולם על סטפן צוויג היהודי. אבל הרי זה דו־שיח שאינו נושא פרי. זהו אחד מאותם סלסולי־שכל, השכיחים הרבה בכתביו. אולם בעוד שיתר דבריו מעין זה מעוררים בנו את החשק, לפסח עליהם מתוך מורת־רוח מה – מפני שחוסר הליח שבהם עונה בם, שמקור מחצבתם הוא לא הלב, אלא המוח – מעממת כאן מתוך משחק זה במלה “בית” הויה. כי “הבית” הוא הוא שהיה לו ולכל האחרים למנת גורלם. מבלי “בית” לא יזכה איש היצירה לאותו רקע שאנן ובוטח, שממנו הוא יכול לצאת בפורשו למרחבית־היצירה, ואשר אליו הוא יכול לחזור, כשהמרחביה לא קיימה מה שהבטיחה. בית זה יכול ללבוש צורות שונות: של עם, של דת, של תחום תרבות, של גוף. בחוות דעתו על היהודים שמקודם וכיום קובע צוויג נגוד זה: הראשונים היה להם בית, והאחרונים קיימת בהם רק השאיפה להתבוללות. היה עליו איפוא, להסיק על עצמו, שחלקו עם אלה שהיו תמיד משוללי בית. וודאי היתה זאת הודיה של אמת מתוך חויה של אמת. אבל הוא משתייך לאותו דור בנים, שנכנסו לתוך הווה, שבעברו לא היה להם חלק, לא להם ולא לאבותיהם. ומכיוון שאינם יכולים להתקיים בלי בית, ובית מכורתם אבד מהם, נצמדים הם לבית של הווה ושל סביבתם. מהצד הפסיכולוגי מובן ביותר, שהם עושים כך, אולם הדבר גם מסוכן ביותר. היה הדבר – מצדם הם – מעשה שבכוונה תחילה, ולא התחברות טבעית, הגדלה עם חיי שתוף של דורות. ולכן כה קל עליהם לפסח על גבולות לאומיים ולבוא במה שהם קוראים לו “עולם”. אבל הסתפחות זו על הבית שבהווה הוא – מבחינת הסביבה הזרה – מעשה שרירות שאפשר לבטלו בכל זמן. הכרה זו וסכנה זו מסכם סטפן צוויג עם נטות ימיו במאמר אחד: “כל כמה ששאפתי במשך יובל שנים, שרוח אזרחות עולם תפעם לבי – ביום בו נטלה ממני דרכיתי, גליתי שאבדן ארץ מולדת פרושה יותר מאשר פרידה מכברת קרקע”. נתנה כאן, איפוא, הודיה כפולה: הוא אבד את ביתו, ופסיחת הגבול, הפרישה לתוך העולם, לא יכלה למנוע או למלא אבדה זו. ועכשיו – כדי להקל עליו את כובד גורלו או להופכו אפילו לכוח יצרני – מן ההכרח היה להכיר, איפה נעוץ הגורם האוביקטיבי לאבדה סוביקטיבית זו. נראה כאילו קל מאוד להגיע להכרה זו. אולם היא נפלאת ממנו. כי לא ינקה אדם, החי כל ימיו מתוך אשליה, אשליה ללא שיעור, שהוא רק אירופי. אין אנו באים כאן להתווכח, אם המושג אירופי מציין בכלל ממשות, שיש בה חיי עצמות משלה. מצב עולמנו עתה אינו מעיד על סברה זו. די לנו להראות, שהמושג אירופי, ברגע שהוא מקובל על יהודי ההתבוללות, חזקתו דיה למנוע אותו מניעה גורלית מהכרת מצבו. בדוגמה שלפנינו אנו רואים, שאיש יצירה מזהה עצמו עם אירופה ומסיק מזה, שהוא נרדף על אירופיותו. וכל מה שקרה, קרה לו בתורת פרט, בתורת אירופי. וזוהי הטעות הגדולה. כי אליו אישית לא נתכוונו כלל. אולם הוא מסרב, להמנות עם אותו צבור, שאליו נתכוונו באמת. הוא מכניס דרגת ביניים: זו של אזרח עולם. אותו חוש ראיה פנימית, שבו חשפו משה הס, דוד פינסקר ובנימין הרצל את סבת הסבות של הנגישות – חוש זה לא היה חלקם של אירופיים אלה. לכן חסר הוא גם אותה הסתייגות מתוך שמירה על הקרן של נכסי־הרוח, אותו נסיון של מאות בשנים, שעשו את היהודי זהיר וחשדני לגבי העולם שמבחוץ. ולכן מכשילה אותו אמונתו באירופה בו ברגע, שניטל ממנו “הבית”. הוא נהפך לקדוש־מעונה. אולם הוא עולה על מוקד, שלא הוכן בשום פנים למענו.

ובדומה לו עלו אירופים אחרים ממוצא יהודי על המוקד. אבל מוקד זה לא שרף אותם. רבים מהם רק נתחממו, כנראה, לאורו. לעומת זה נשא סטיפן צוויג בעצמו את האש למוקד, בישוב הדעת ובמחשבה ברורה, וכבה במו ידיו את נר חייו. הוא עשה זאת לא מבלי הצהר חגיגית מראש קבל עולם מפני מה יעשה כך. הצהרה זו נכתבה בלשון גרמנית. אולם נאמן לדרכו באזרחות עולם – או מוטב שנאמר: בהתבוללותו – רשם למעלה כותרת בשרטוט רבת משמעות: “הצהרה” בלשון הפורטוגיזית, כי נמצא בעת ההיא בארץ ברזיליה, שלשונה פורטוגיזית.

תעודה, בה מודיע אדם חי על מעשהו לאבד עצמו לדעת, דין הלב הוא, שנקראנה ביראת כבוד ובדומיה. אולם אם אפיה מוטעם במפורש כ"הצהרה", הריהי פונה ביודעים אל צבור אלמוני וחולקת לו את הרשות, לפשפש בתוכנה. וזה הטעם, שבגללו אנו אומרים לעמוד עליו כאן. לשם כך צריך לנו להכיר קודם את תוכנה של הצהרה זו:

"קודם שאני פורש מרצון עצמי ובדעת צלולה מהחיים, מצוה אותי לבי למלא חובה אחרונה: לתת תודה מקרב לב לארץ נפלאה זו ברזיליה, שקבלה פני ונתנה לי ולעבודתי מנוח. עם כל יום הוספתי אהבה לארץ זו, ואין ארץ מלבדה שהייתי בוחר להקים בה מחדש את חיי מיסודם, לאחר שעולם לשון־סגולתי אבד לי ומולדת רוחי, אירופה, מאבדת את עצמה.

"אולם לאחר מלאת לאדם ששים שנה, צריך הוא לכוחות יתירים, כדי להתחיל את הכל מחדש. וכוחותי אני כבר כלו בשנות נדודים רבות ללא מולדת. וכה רואה אני שאין טוב לפני אלא לסיים בעוד מועד ובקוממיות חיים, שבהם היתה עבודת רוח תמיד הנשגבה בשמחות וחרות אישית היקר בכל נכסי עולם זה.

"אני נותן שלום לכל ידידי. יהי רצון שיראו בהבקע שחר לאחר הלילה הארוך. אני מקדים לעבור, כי קצרה רוחי.

פטרופוליס. 22.2.1942."

מבלי להטות את משפטה הכללי של הצהרה זו רשאים אנו לחשוף מתוכה מספר אמרות. אין ברצוננו למתוח בקורת ולהטיל ספקות. רואים אנו רק להציג בצד כל אמרה שאלה והסבר לישובו של הענין.

ראשית: מולדת־רוחו, אירופה, איבדה את עצמה. – אם יש לבן אדם באמת מולדת רוחנית, כלום אין מולדת זו בת בלי הרס? כלום אין זה מטבעו של בית רוחני, שאפשר לשוב אליו בכל עת ולשבת בו לבטח?, שמתחת חסותו יכול אדם – כמו שעשה טומס מאן – לעמד על דעתו מבלי פקפק ולכחש בכל המשוגה והמשובה והנוון שבעולם המציאות? אולי לא היתה לו, לאמתו של דבר, כל מולדת רוחנית בת־קיום כלל?

ושנית: מתאווה היה לשוב ולהקים את חייו מיסודם, להתחיל שוב את הכל מחדש. – ובכן, לא היה לכל מה שעשה עד כה כל המשך? כל זה תם ונשלם? ומה כוונתו: לבנות את הכל מן היסוד “חדוש גמור”? הוא לא יכול להתכוון למצבו הכלכלי, כי לא סבל מחסור. מהו החדש כליל שאליו נתכוון? האם רצונו לבנות על המסד הישן, או להכין מסד חדש, מכיוון שהישן לא עמד בנסיון? האם יעשה זאת בנכסי מחשבה חדשים או באלה מתמול־שלשום? אינו אומר על זה ולא כלום.

ועוד: כוחותיו כלו בשנות נדודים ללא מולדת. – ובכן היה העולם, שמתמיד נשא עיניו אליו, מולדת לו רק כל זמן שהליכתו אליו היתה מרצון?, והוא נהפך לו לא־מולדת, כשהליכה זו נעשתה אונס, עד שגרמה לכליון כחו?

ולבסוף: הוא מאחל לידידיו, שעוד יזכו לראות בהבקע שחר, והוא מקדים לכת לפניהם מקוצר רוח. – מה פירוש מלים אלו? האם להסתלקות הצדה יקרא הליכה קדימה? האם לזאת יאמר אמונה בהבקע שחר, כי יצלול בחשכת לילה? הגם כאן תבוא מליצה שכלתנית כדבר וודוי אחרון?

כדי שלא לסיים ברושם כזה הרהורים אלה, נשארה בעומד ותלוי אמרה אחת, היינו זו בה הוא טוען, שעולם לשון סגולתו נחרב עליו. זוהי טענה, החוזרת ובאה בנסוחים שונים בפרקים האחרונים שבספר תולדות חייו. הוא קובל על תחום לשונו, שאבד ממנו. הוא קובל על כך, שספריו האחרונים לא זכו כבר להתפרסם בגרמניה. וודאי שכך תהי קנתו של אדם, על אחת כמה וכמה של יהודי, שגדל על טהרת ההתבוללות, הפונה מהכרה ומדעת אל בני תחום הלשון הגרמנית. אולם כסתירה לכך נראים דבריו, שהוא קובע תכופות מתוך ספוק־רוח רב, שספריו בתרגומיהם הרבים נעשו כביכול קנין העולם כלו. אולם בעצמם אין בכך כל סתירה. כאן מתיצבת בעיה, שחשיבותה קיימת הרחק מעבר לגורלו האישי של אחד כסטפן צוויג: הבעיה של יצירה בכלל, במדה שהספירה של יצירה זו היא המלה שבכתב או שבעל פה.

הזמר, הציר, הפסל עומדים מעבר לבעיה זו. האזן, העין הן פתחים ישרים ובלתי־אמצעיים לצליל ולצבע ולצורה. אבל מי שכותב בכל לשון את המלה “כן” או את המלה “לא” יבין לו רק המבין מלים אלו בלשון זו עצמה. ושיח אדם בלשון אחת – פרט למכניקה של האספרנטו – מעורה עמוק עמוק במהותה, במבנה, ויותר: בחוויתה של לשון זו. לסופר היוצרני השפה היא הרבה יותר ממכשיר סתם. במדה מרובה היא כאחד גם החומר ליצירתו. וככל שרבה שליטתו בה, כן ידבק בה כבעל חובה; כי אין לך, בעצם, דבר המחייב כמו השפה.

סופר יוצרני יכול ליצור או להוכיח את כושרו ביצירה רק בספירה של הלשון, שנתלווה עמו משחר ילדותו. נדירים מאד המקרים, שנאבק אדם בשנות העמידה עם שפה אחרת וגם יכול לה עד כדי כושר יצירה בה. בדרך כלל יהא צולע בשפה שאולה על שתי ירכיו כל הימים. אבל האם יש בזה משום עיכוב להיות יוצר בשפתו הוא? אמנם כי כן. כל יצירה רוחנית צריכה, כדי שתכנס בה רוח־חיים, לבת קול משלה: לפגישה מפרה עם האדם, עם הזולת, השומע, הרואה, הקורא. האמן, שספירת יצירתו היא הלשון, יכול לדבר בכל כוח השפעתו רק לאותו תחום, בו עשויה לשונו שלו לעורר בת קול. ואם חסר לו תחום זה, אז אינו יכול לנהל אלא מונולוג, אשר יארך כל עת כתיבתו, ויסתיים עת יטמון את כתב־היד במגרה. את הדיאלוג עם העולם אנוס הוא לנהל בשפות זרות, בתרגומים, בהעתקות פחותות־איכות, בחיקויים מעשי ידי בעלי־מלאכה, המורקים מעל התמונה, כפי שהוא רצה להראותה, את זיו המקוריות.

סטפן צוויג קורא לבעיה זו: אבדן תחום לשונו. אולם מי שלא נאבד בכל זה, נכון יותר לומר עליו, שתחום לשונו שלו בודד. אבל נקרא לזה מה שנקרא: יש בזה דבר, שלא הובן עדיין לא בנכר ולא בארץ זו של תרבות לקויה: השתלחות יד הגורל בחופש יצירתו של האדם. בזה נעשה סטפן צוויג, שלא מדעתו וכל שכן שלא מרצונו, אח לצרה לאותם יהודים, שמצאו מזמן את מולדתם ביהדות, ושלא נשברו ממפח נפש שגרמו לעצמם, ושאפסה גם מהם כמעט כל תקוה להד לדבריהם לאחר אבדן תחום גלותם, תחום לשונו גרמנית. אבל מה שמיחד את גורלם מעקרו מזה של צוויג, אינו בזה, שהם מאריכים קיום, אלא בזה, שלמרות ההפסד, שכל עולה גולה מתחייב בו בקנס על עברו, הם מנסים בכל זאת להמשיך בעבודתם לאותם הרעיונות, שהיו עובדים אותם בשעה, שהיו עוד נושאים את דברם בשפת כשרונם לתוך תחום של מאזינים ומבינים.–