מאמרו של ה' ראזענפעלד ב“המליץ” נו' 29, 30 “עלילות שוא” – כשמו כן הוא.

שתי עלילות הוא משים לי: א) כי בכונתי בררתי מתוך דבריו חצאי פסוקים ושברי רעיונות, כמו הדברים: “איננו יכולים להבטיח כי התחיה בעתיד לא תיגע בענף זה או עיקר אחר בדת; איננו יכולים להבטיח שנשתדל להגן על כל אותן המצוות המעשיות המקובלות בידי העם” וכו' (“הרבנות והציוניות” בלוח “אחיאסף” לשנת תר"ס צד 64), ולא הבאתי דבריו באותו מאמר: “אם יאמרו לך אין ההתעוררות לתחיה באה אלא לעקר דבר או כמה דברים מתוך הדת – אל תאמין” (שם צד 58). כן לא הבאתי את דבריו: “הרואה את ישראל נגוע על ידי שאינו יכול לקיים את אלפי המצוות וכו' יכול להאמין כי עם תחית האומה תחיה התורה עמה” וכו‘. כן לא הזכרתי את דבריו שבהם סיים את דבריו בצד 64: “אנחנו נוכל לומר בברור רק אחת, כי כשישתנו פני חיינו באמצעות תנועת התחיה, אז תקבל גם הדת בלי ספק פנים אחרות מן הראשונות וגם מן האחרונות”, שבזה הקדים ואמר “ממש כדברים הללו” שאמרתי אני: "גם אנכי מאמין, כי כאשר יהיה אלהים עמנו וכו’, אז ישתנו הרבה דברים בחיינו ובתמונותיהם לטובה".

ב) אמרתי, כי הנלהבים (ה' ראזענפעלד הוסיף בשמי “הנערים הנלהבים” שלא אמרתי על הסופרים, רק על “הילדים” בעלי המכתב לאביהם הזקן שנדפס ב“הצפירה”) רוצים שתהיה הציוניות רק לפי הגון הרצוי להם, ואם תהיה בעלת גון אחר אין להם חפץ בה, וזוהי עלילת שוא, כי ה' אחד-העם אומר בפירוש להפך (מלבד שלא הזכרתי את ה' אחד-העם במאמרי, וגם לא הבאתי שום דבר ממאמריו, הנה דיה היתה מלתי האחת “נלהבים” להגיד ברור, כי לא בו אני מדבר, כי הכל יודעים שהוא איננו נלהב) וגם ה' קלוזנר והוא עצמו, ה' ראזענפעלד, סוברים כן.

טענתו הראשונה מעוררת צחוק. הדברים שהבאתי אני ממאמרו (איננו יכולים להבטיח וכו') הם בצד 64, ודבריו שהביא הוא (אם יאמרו לך וכו') הם בצד 58, ועם זה הוא אומר, כי הבאתי מדבריו “חצאי פסוקים”.האמנם יש לו עוד מקום לטעון, שלא הייתי צריך להעלים עין מדבריו אלה, אף-על-פי שנאמרו במקום אחר; אבל הוא בעצמו הביא פה “חצאי פסוקים” מדבריו, שהרי תוך כדי דבור הוא מבאר שם, שכונתו רק שאין צריך להאמין, שאין ההתעוררות באה אלא לעקור לבד, כי אם גם לעקור גם לנטוע. הלא כה הוא מסיים דבריו ההם: “אבל אם יאמר לך אדם: התעוררות התחיה באה גם לעקור נטוע וגם לנטוע; גם לשרש אחרי שרשים וגם להגן על שרשים ידועים – האמן והאמן! וכך היא מדת התחיה באמת…” (שם 58). אם כן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, וסוף-סוף הוא מכניס אל הציוניות הנחות היכולות להרחיק ממנה לב רבים מאחינו, אשר על זה היתה טענתי. אם דברי אני: "גם אנכי מאמין כי כאשר יהיה אלהים עמנו וכו' אז ישתנו הרבה דברים בחיינו ובתמונותיהם לטובה " הם “ממש כדברים הללו” שאמר הוא: “אנחנו נוכל לומר בברור, כי כשישתנו פני חיינו וכו' אז תקבל גם הדת בלי ספק פנים אחרות” – וביחוד אם דברי ההם יכולים להדיח רבים מאחרי הציוניות כמו דבריו הוא, ישפטו הקוראים המבינים עברית. אחרי ההנחה הברורה הזו, שהדת תקבל אז בלי ספק פנים אחרות, הרי הוא שולל בעצמו מאת “הרואה את ישראל נגוע על ידי שאינו יכול לקיים את אלפי המצוות” , את היכולת להאמין, כי “עם תחית האומה תחיה גם התורה עמה”, ועל כן לא היה לי צורך להביא את הדברים שהוא בעצמו הורס אותם.

כן אין יסוד גם לעלילתו השנית. אנכי אמרתי: “אלה האנשים (הנלהבים שזכרתי שם) אשר כנראה אין הציוניות חשובה בעיניהם כשהיא לעצמה וכו‘, ורק מפני שהם רואים בה אמצעי טוב להביא על ידה בקרב העם את התקונים הרוחנים שהם שואפים אליהם עוד קודם שהיו לציונים וכו’, אינם דואגים כמובן להציוניות עצמה וכו‘, הציוניות חביבה להם רק אם תהיה לפי רצונם וכו’, אם תהיה הציוניות בעלת גון אחר – אז אין להם בה כל חפץ ואיש לאהליך ישראל!” (במאמרי הקודם צד 277). אם כן אמרתי דברי לא בהחלט כי אם בדרך השערה, “כנראה”. חושב אני, כי רשות לשער כך, היינו שיש ציונים כאלה, ובתוכם גם ה' ראזענפעלד בכבודו ובעצמו, אם גם בפיו אומר הוא אחרת. ואלה יסודות השערתי זו:

א. הד“ר אֶהרנפרייז הוציא לפני הקונגרס השני חוברת בשם “רעיונות ע”ד הקונגרס הציוני השני”, ובה הוא אומר על-דבר הקולטורה: “ענין הקולטורה הלאומית הוא עצם מעצמנו וממנו אין אנו יכולים לותר אף כחוט השערה” (צד 13). אם נזכור כי הד“ר אהרנפרייז ידע היטב, כי מעולם לא עלתה ולא תעלה על דעת שום איש לדרוש ממנו ומאחרים להזמין את “פורה שר של שכחה” ולהשביע אותו כי יסיר לב קולטורי מהם וישליך אותו “על טורא רמתא”, והדברים אמורים רק על קביעת הפצת הקולטורה ברבים, כחפץ הד”ר אהרנפרייז, ליסוד בשיטת הציוניות, וגם בזה, בעת שאין איש דורש ממנו קרבנות רוחניים, אינו יכול לוַתֶּר אף כחוט השערה, אם גם תהיה אחרית הקפדנות הזו מה שתהיה, - יכול אני להוציא מזה, כי הציוניות בלי הגון שלו אינה חשובה בעיניו.

ב. ה' ראזענפעלד בעצמו מתאונן במרי-שיחו על עסקנינו שבערי-השדה, שאינם יודעים שאין להם הרשות לותר גם על שלהם (בשאלת הקולטורה) יען אין וִתּוּר בפרינציפים ובהחלטות פנימיות (“הקונגרס הבזילאי השלישי” צד 32). הנה גם הוא, כהד"ר אהרנפרייז, אינו רוצה לותר על דעותיו. עוד יאמר, כי “בדרך זו (בהחלטתם שלא תעסוק הציוניות בקולטורה) המה מביאים את הציוניות כלה למדרגת שרפת נשמה וגוף קים, ולא קים באמת, כי אם הולך ויבש, הולך וכלה ונפסד”. בעיני אין ספק כי איש נאור ומצדיק לרבים כה' ראזענפעלד לא יחפוץ בדבר שהוא כלה ונפסד.

ג. למרות דברי פלוני שאמר “אל תלמדו ממעשי רק מדברי פי” נמנו וגמרו, שהמעשה מוכיח יותר מדברים בעלמא. מטרת מאמרו של ה' ראזענפעלד “הרבנות והציוניות”, כפי שאני מבין אותה, היא לברר שהרבנות והציוניות אינן יכולות לדור במחיצה אחת, כי הרבנות היא “העמידה וההתכוצות בתוך ארבע אמותיה, והציוניות היא ההליכה לפנים, התפתחות והתחדשות” (לוח הנ"ל צד 57). “הפשרה ביניהן אי אפשרית” (שם צד 58). עוד יותר – בהרבנות “הפסד ורקבון”, ובהיות הציוניות תנועה של תחיה הלא מובן, כי התחיה והרקב הם שני הפכים שלא יכונו בנושא אחד. זהו המוסר היוצא לנו מן המאמר הזה, ובאמור ה' ראזענפעלד, כי בשם “רבנות” הוא “מכוין לכלול בתוכה את היהדות הדתית בכללה ובפרטיה ובדקדוקיה, כמו שהיא חתומה ונתונה לפנינו בספרים ובחיים, באמונות ובדעות מימות רב אשי ורבינא עד החופ”ק “הקטן” בתורה ובדברי הלכה שבזמננו" (שם צד 57) – הלא כונתו גלויה, שהיהדות שבזמננו אינה יכולה להתאים עם הציוניות, והאחרונה על כן צריכה לדחות מפניה את הראשונה. אבל יודעים אנו, ויודע גם ה' ראזענפעלד, כי רוב מנין של העם לא יוכל, על-פי אמונת לבו ורעיונותיו הקבועים בו, להמיר את “ההפסד והרקבון”, את “העמידה וההתכוצות” שירש מרבינא ורב אשי, בהתחיה וההתחדשות אשר בהציוניות, וכל האומר להמשיך את העם אל הציוניות לא יוכל לבוא לפניו בשם תחיה כזו, אשר לפי שיטתו של העם תזכיר לו את המאמר הנודע: “מה יעביר אינש וימות? יחיה את עצמו”. דברים כאלה, הצריכים בהכרח להרחיק את הרבנים והחרדים מעל הציוניות, יכולים לצאת אך מפי איש, שכל ציוניות שבעולם, מלבד ציוניות על-פי הגון שלו, אין בה חפץ לפי דעתו.

ה' ראזענפעלד אומר, כי בהיות המושג “עם” כולל אנשים בעלי השקפות שונות ובעם יש גם אריסטוקרטים, חסידים וכו‘, צריכה הציוניות להיות גם אריסטוקרטית, חסידית וכו’, והוא תומך דבריו במה שאמרתי, “תלך לה כל מפלגה בחייה ובספרותה כטוב בעיניה”. אבל הוא לא הבין את דברי וגם פילוסופיותו בעצמה תמוהה. אם אל הציוניות יתחברו גם קראים, כמו שיש ציונים בין הנוצרים, תצטרך, לפי דבריו, הציוניות להיות גם קראית, גם מחמדית, גם אלילית, אם יחפוץ בזה ה' ראזענפעלד. אבל האריסטוקרטית או החסידות לא על הציוניות נוסדה, רק על שיטת בעליה הפנימית, איש לפי דרכו. הציונים, מי שהם, יכולים להיות אריסטוקרטים, דימוקרטים, חסידים, פילוסופים, חרדים, חפשים, פורקי-עול, וגם בני דתות אחרות יכולים להיות ציונים, כפי שאנו רואים באמת; אבל כל אלה אין להם דבר עם הציוניות עצמה ולא היא המקור והסבה להם. האור, המים והאויר אין להם עצמם צבע מיוחד או טעם וריח מיוחד, ובאופן אחר לא היו הדברים האלה, שאי-אפשר לשום אדם לחיות בלעדיהם, טובים לכל אדם, אשר לרבים מהם צבע פלוני או טעם וריח פלוני אינו חביב כל-כך. גם להציוניות, הנחוצה לכל בני עמנו, אין צריך להיות שום גון ורעיון של איזו מפלגה מיוחדת. על הציוניות רק להשיב לעמנו את החיים שאבדו לו בצאתו מציון, והחיים ההם רק הם חיי עם על ארצו, כי יתר הדברים לא אבדו לנו בצאתנו מציון, וגם התורה, גם הפילוסופיה, גם ההשכלה וכל מיני שיטות המפלגות השונות ישנן לנו גם בימי הגלות, ולא על הציוניות להחזיר אותן לנו. אמת, כי הגהיטא והגלות קלקלו הרבה מאד בחיינו ורוחנו, אבל לא על ידי דרשות הציונים תסירנה לגמרי הקלקלות הלאה, כי אם בסוד סבתן, ואת אשר עותו החיים יוכלו לתקן רק החיים בעצמם. גם אני כשאני לעצמי הנני חובב את ההשכלה והחקירה החפשית כמו בימי חרפי, גם אנכי חפץ שיהיה עמנו מלא קולטורה; אבל חבתי זו וחפצי זה אין להם דבר עם הציוניות, ולא ממקורה הם נובעים, רק ממקור השקפתי הפרטית ושיטתי הפנימית. את הדברים האלה אמרתי גם במאמרי “סמל הקנאה והמשטמה”: “לא רק חפץ אני, כי גם בטוח אני שהמחשכים ההם (שבהם הקיפו רבני אשכנז ופולין את עצמם ואת עמם במשך מאות שנים) ינוסו סוף-סוף כצללים עוברים… אבל חפץ אני, כי אלה אשר יבואו להפיץ את המחשכים האלה יקחו את כלי-מפצם לא מאוצר הציוניות”. את הדברים האלה אמרתי לא לפני הרבה שנים אך לפני איזו חדשים, וה' ראזענפעלד בלי ספק עודנו זוכר אותם, אם גם גבוריו אשר קרא לאפו, הם המלאכים היוצאים מן השופר שלו, מעיזים פניהם לומר עלי כי הנני מיעץ לבקש הסכמת הרבנים על קריאת ספרים כמו “מורה נבוכי הזמן” ו“דור דור ודורשיו”, ואילו הייתי אני מבקר ספרותנו לפני ההדפסה היו הסופרים צריכים להדפיס מאמרים רק על אדות מקוה כשרה וכיוצא בזה. העזות הזו נתעבה ביותר, אחרי שגם במאמרי האחרון דברתי רק על המכניסים את דעותיהם החפשיות אל הציוניות, ולא על הסופרים סתם.

אשוב לדברי. “מטרת הציוניות צריכה להיות רק להשיב לעמנו את החיים שאבדו לו בצאתו מציון”, כי כל השאלות הגדולות האחרות אשר הצלחת עמנו תלויה בהן, אינן קשורות בהציוניות. הנה בעלי הקולטורה מרעישים עולמות על-דבר הפצת שפת-עבר, ידיעת לשונות, דברי-ימי-ישראל, חבה להעם, עבודת הגוף, השקפות נכונות על החיים וכו' וכו‘. אך האם לא כל אלה דרשו ריב"ל, אדם הכהן, מאפו, וכל משכילי הסופרים העברים אשר מעולם לא הטיפו להתבוללות, בטרם היה לנו מושג מחבת-ציון במובנה עתה, או מן הציוניות? מי חבר דברי-ימי-ישראל אם לא הפרופיסור גראֶטץ, אשר לא היה לא ציוני ולא חובב-ציון במובן הלאומי? מי עוסק גם עתה ביותר בדברי-ימינו אם לא רבים ממלומדי אחינו בחוץ-לארץ, שאינם לא ציונים, לא לאומיים, אבל אשכנזים בני דת משה? מי הוא מחבר הספר היותר מצוין בהקולטורה הדתית שלנו, אם לא ה’ א. ה. ווייס, המתנגד הגמור לישוב ארץ-ישראל ולהרעיון הלאומי? האם רבים ממתנגדי הציוניות לא יחתמו בשתי ידיהם על דרישות בעלי-הקולטורה? אמנם יש מהם אשר לא יתרצו אולי להקולטורה של ה' אחד-העם; אבל גם הציונים עוד לא באו לכלל הסכמה אחת, והקולטורה של ה' אחד-העם, הדורשת שמירת הקנינים הלאומים הרוחניים מתוקנים על-פי תורה שבלב, אינה הקולטורה של המו“ל “הצפירה”, הדורש קולטורה אירופית בהעתקה עברית (אין כונתי רק להעתקה בשפת עבר ), וקולטורות שניהם אינן דומות להקולטורה של ה' יהודי הדורש תרבות עברית על טהרת הקדש ברוח הרמב”ן והרשב“א, וקולטורת שלשתם בלי-ספק אינה דומה להקולטורה שדורש הד”ר גאסטער, שכפי שצריך לשער היא קרובה לרוח מטיפי עמנו באשכנז. עם זה חושב אני, כי ה' דובנאוו, המתנגד הגדול להציוניות ומדמה את הציונים לעובדי-הבעל, באמרו שהם רוצים באליל מוחשי, יסכים לגמרי להקולטורה של ה' אחד-העם כשהיא בפני עצמה. אם כן מה ענין הקולטורה להציוניות, או יותר נכון, למה נכניס אל הציוניות, הדרושה להיות קנין כל העם, שיטות מיוחדות שאינן דעות כל העם כלו ולהרוס על ידי זה את השלום והאחדות, אשר בלעדיהם לא תתקיים הציוניות עצמה? יכול אני להיות ציוני ולהתרצות שיהיה עמנו רחוק מהשכלה וקולטורה במובנן היותר רחב, כמו הבורים בנגב אפריקה (אשר אם גם ינוצחו במלחמתם עם האנגלים תהיה הסבה לא במעוט השכלתם רק במעוט אוכלוסיהם), ויכול אני להיות מתנגד גמור לציוניות ולחפוץ שיהיו בני עמנו יודעי שפתנו, מוקירי קנינינו הרוחניים, אוהבי אחיהם, רחוקים מדעות קדומות, חוקרים בהשכל על כל מראה עיניהם, מוכשרים לעבודת הגוף ומושלמים בכל מלאכה וחרושת-המעשה וכו‘. אם הציונים חפצים בכל מדה טובה – טוב מאד, אך אל יערבבו מין בשאינו מינו לעשות את הציוניות עצמה בעיני החרדים למינות. אם כאוהבי עמם ובאמונתם להציוניות בכל לב ישתדלו להרבות בישראל אנשים המוכשרים לעבודת הגוף וביחוד לעבודת-האדמה על ידי יסוד בתי עבודת-האדמה לנערי ישראל, - אז יודה להם כל איש, בין שהוא ציוני ובין שאיננו ציוני; אם הזקוקים לכך ישתלמו בינם לבין עצמם בידיעת שפת-עבר ודברי-ימי-ישראל, אז לא תעלה גם על לב החרדים להקפיד עליהם. אבל אין להציונים הנאורים רשות לדרוש שהמון-העם יתן את בניוביד משכילי הציונים לחנך אותם, ושהחרדים יביטו על זה בעין יפה; אין להם רשות לדרוש משליחי הציונים של כל ישראל, החרדים והחפשים יחד, היינו הועד הציוני, שהוא יקבל את הקולטורה כסעיף בפעולת הציוניות, כל זמן שיש בהקולטורה איזה צד רוחני שאין החרדים מסכימים עליו, כי הועד הציוני הוא גם שליחם של החרדים, כמו שאין החרדים יכולים לדרוש להעמיד ועד רבני על יד הועד ההוא, שהוא גם שליחם של החפשים; אין להם רשות לדרוש, כי מכסף השקלים שיש בהם חלק גדול של כסף החרדים, יוציאו הוצאות לצרכי הקולטורה הפסולה בעיניהם. אין איש דורש מן הציונים הנאורים לותר על דעתם ופרינציפיהם; הם כעצמם יכולים לעשות כטוב בעיניהם, אבל אל ידרשו מאת אחרים שישתתפו באופן ישר או עקלתון במעשים כאלה. אם יתקבצו עשרה ראזענפעלדים יחד ויעשו להם שעור קבוע לקרוא מדי יום ביומו ספרים כטוב בעיניהם, יהיו אפילו מן היותר גרועים בעיני החרדים, אז לא ישית איש אליהם לב, כי גם בלא זה כבר הוציאו החרדים אותם מכלל ערבותם; אבל אם יאמר איזה מהם להיות מפיץ קולטורה בעל-פה בין המון-העם או להיות מחנך לבניהם הקטנים בעצמו או על-ידי ספרי-למוד שלו שיטיל עליהם, הלא יש רשות להחרדים להתנגד לזה וגם להרים קול צוחה. טענות המלאכים היוצאים מן שופרו של ה’ ראזענפעלד: “למה לנו כל ההבטחות הללו להרבנים והחרדים? אינהו בדידהו ואנן בדידן” – אין להן שום מקום בשעה שאנו נכנסים לרשותם.

עוד זאת, עלינו לדעת, כי מסוכן מאד למסור בפועל ענינים רוחניים לכל הרוצה ליטול את השם, וכל-שכן בשעה שהרוצים ליטול שם כזה רבים הם, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר להוציא ענינים רוחניים אל השוק לפני ההמון. ענינים רוחניים דקים הם מאד, ואם ידים גסות ממשמשות בהם הרי הן מחבלות אותם. מופתים הרבה יש לזה בדברי-ימי מפלגות שונות בכל העמים וגם בדברי-ימינו.

ותמוהה היא עצת ה' קלוזנר שהביא ה' ראזענפעלד, באמרו: “רק על הצעירים מוטלת החובה להשתדל כי המתישבים בבואם לארץ (ישראל) ימצאו לפניהם “ספירה” עברית אמתית, מלאה רוח יהדות אירופית ומקורית כאחת” (לוח “אחיאסף” 112). הן דברים כאלה אינם אלא צירופי “שמות קדושים” וכל אחד יכול לפרשם כאות נפשו, ויכולים אנו לשער בנפשנו את הערבוביא והמהומה שתהיינה בארץ-הקדש, אם כל צעיר החושב עצמו לבר-סמכא (ומי הוא הצעיר החושב עצמו לאחד מן “הצעירים” שאינו בר-סמכא בעיני עצמו?) יישר דרך לפני המתישבים בארץ-הקדש לפי דרכו! עוד זאת שכח ה' קלוזנר, כי יתרון הצעירים הוא רק בעוז רוחם ובטוהר רגשותיהם; אך לא באלה לבד יהיה איש מורה דרך לעם, כי לזה דרושות גם חכמה ודעת יתירה, גם מתינות והתבוננות עמוקה, שעל-פי-רוב אין הדברים האלה מסגולות הצעירים. לא אכחד, כי אם גם חלקי עתה עם הזקנים לא אציע למסור גם להזקנים “בריאת “ספירה” עברית אמתית מלאה רוח יהדות אירופית ומקורית כאחד” בארץ-הקדש, כי בכלל אינני רוצה בבריאות הנעשות בכונה ובהשתדלות, תהיינה על-ידי זקנים או צעירים, כי סוף-סוף בריאות כאלה אינן חפשיות מעצמיות בוראיהן וטנדנציות שלהם, ועל כן בהכרח הן מביאות נזק. לדעתי, עלינו רק לעמוד על המשמר לבלי יתגבר בארץ-הקדש רוח צרפתי או אמריקני וכו', ואז נוכל להיות בטוחים, כי בתוך בני-ישראל בארץ מולדת ישראל ימצא הרוח העברי את דרכו הנכון מעצמו, כי רוח בני-ישראל לא יוכל להיות אחר ממה שהוא, אם לא יטוהו לצדדים בכח. והרוח הזה, אשר מלבד תתו לבני ישראל את כתבי-הקדש, מלא גם את לבם רוח חכמה עוד בימי קדם, כאשר העיד עליהם הסופר היוני טעאפראסט, שחי כמאתים שנה לפני החשמונאים, שביום הם משיחים על אדות האלהות ובלילה הם מתבוננים אל הכוכבים; והסופר היוני מענאסטהען, שחי יותר ממאה שנים לפני החשמונאים, בעת שלא היו עוד האֶליניסטים, אומר, שכל חקי הטבע שנודעו להקדמונים נודעו גם להיהודים בסוריה (“וואסחאד” חוברת ט' לשנת 1896 במאמרו של פערעפערקאוויטש) – הרוח הזה יקלוט גם עתה אל תוכו את כל הטוב שבכל החכמות והמדעים גם בלי קנאת הצעירים. אבל אין ספק, שאם יקבלו הצעירים שבימים האלה על עצמם את האפיטרופסות על העם אז יביאו לו רעה רבה.

בדאבון לב עלי להזכיר את המאמר הידוע: “הראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, והאחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם”. גם לפני שלשים שנה ויותר היו צעירים בעמנו, גם הם היו לוחמים, ועוד יותר בחרף-נפש מגבורינו היום, ואת מלחמתם הזו זוכרים עתה סופרים הרבה בגעגועים. אבל הם גלו את מחשבותיהם ברור: דרשו למוד שפת-עבר, לשונות העמים וידיעות, דרשו לעבודת-האדמה ומלאכה, דרשו תקונים בהשלחן-ערוך, הפיצו הבנה ישרה בהתלמוד, נלחמו כנגד דעות נפסדות; סמולינסקי נלחם עם האומרים כי אין אנו רק מפלגה דתית, וכלנו, גם הצעירים הלוחמים אז, גם קוראי דבריהם, ידעו מה הם מבקשים וקץ דרישותיהם. בזמן האחרון, כשנתגברה החסידות בישראל על-ידי הצרות האחרונות, באה רוח חסידות גם בההשכלה, והננו שומעים כל היום: “שאיפות, זרמים, מגמות, יצירות, אצילות, אידיאות, פרינציפים, מחשבות זכות, תחיות” וכאלה, שבכללם הם ברורים לשומעיהם לא יותר מן “זעיר אנפין, שבירת הכלים, ניצוצות וקליפות”. אוי לנו, אם צעירים כאלה, אשר בעצמם אינם יכולים לברר מה הם רוצים, יהיו האפיטרופסים לעמנו לברוא לו דרך ישרה בארץ-הקדש.

הנה לפנינו דוגמא מן השאיפות של אחד הצעירים החדשים, אשר לשמחת לבי איננו מן הציונים, רק “גדול הדור” סתם, ואשר שאיפותיו אינן מכוסות כל-כך בחשכת ערפל, ונודעות לנו באיזו תמונות ברורות מתוך מאמריו וחוברותיו. ושאיפותיו – כלליות בנוגע להספרות, ופרטיות בנוגע לו לעצמו. שאיפותיו הספרותיות – להביא בה בכלל מהפכה, למשל, כמהפכת סדום ועמורה, ובפרט – לבער מן העולם את ספרותנו, ואולי גם התנ“ך בכלל (אין כלל בלי יוצא, ובלי-ספק ברוגז רחם יזכור וישאיר לנו את המזמור “ברכי נפשי”, פסוקים מ“שיר השירים” שאין בהם מליצות משונות לפי המהלך החדש, פסוקים מ“קהלת” וכיוצא בזה), ולהביא תחתיה את תורת ניטצשה וסודות הדיקדנטים; להשאיר מכל היהדות את נגוני החסידים ורקודיהם ולמלא את כל חלל עולמנו רנת כוכבי-בוקר ושירי-זמרה על האהבה, החליקה על הקרח, על רקודים וכיוצא בזה. ושאיפותיו לעצמו (דבר קטן!) – למצוא את סוד ההויה הכללית, סבתה ומטרתה. אף יש לו שאיפות גבוריו. גבורו החביב לו, אשר מאהבתו שאהב אותו ומשמחתו ששמח בו קרא את שמו כשם עצמו, שואף לישא לו לאשה אשכנזית נוצרית, אשר יובילנה מברלין עד אומאן אשר בפלך קיוב לטייל עמה בגן המלך שם, ולהציגה לפני אביו שהוא רב ומו”ץ בעיר קטנה בפלך פודוליה. אלה הן שאיפותיו בחדשים האחרונים, ויש תקוה, כי בעוד שנים-שלשה חדשים תהיינה לבר חלפתא זה שאיפות אחרות לגמרי, עד עבור עוד איזו חדשים אחרים ותהיינה עוד שאיפות חדשות… וכן הלאה.

אינני אומר כי שאיפות כמו אלה הן גם שאיפות רוב הצעירים החדשים; אבל בכל אופן שאיפותיהם, כמו שאמרתי, מכוסות בערפל, ורשות לנו לומר, שבעצמם אין הצעירים ההם יודעים בברור ובחיוב מה הם רוצים, ולא מאנשים כאלה נוכל לקחת מורים להעם ובוראים לו “ספירות” עבריות.

לא, עבודת הקולטורה אינה יכולה להמסר לכל הרוצה להיות מחנך ומפיץ קולטורה; היא עבודת הסופרים, אשר אם גם הם עלולים לשגיאות ולפעמים, לדאבון לב, גם לזדונות, הנה פעולתם גלויה לכל, ובזה עצמו אינה מסוכנה. אך גם הפעולה הזאת אינה צריכה להיות בשם הציוניות,הצריכה להיות קנין כל העם מבלי יוצא מן הכלל, אך בשמה עצמה. לעינינו שבו לתחיה עמי איטליה ובולגריה, ולא שמענו כי בעת העבודה להשגת התחיה ההיא רעמו בשם התחיה ההיא וביחס אמיץ אליה קולות וברקים על-דבר הקולטורה של העמים ההם, קניניהם הרוחניים, “פרינציפיהם” ושאיפותיהם הספרותיות והדומה לזה. כל איש שהוא מן הישוב מודה,שהקולטורה נחוצה גם לעם העומד ברשות עצמו, גם להעם התלוי בדעת אחרים, וגם לעם מפוזר ומפורד כמונו, וכל הנאמן להישוב המעשי ולהציוניות במטרתה החמרית ואינו חפץ להשתמש בהציוניות כדי להפיץ בעם את השקפותיו ודעותיו – אינו מערב שאלה בשאלה.

עוד לי איזו דברים על טענות המלאכים היוצאים מן השופר של ה' ראזענפעלד, ולא בשבילם אלא בשביל הקוראים שאינם יודעים אותם ואת תנואותיהם. לא אדבר על העקיצות שהם אומרים לשלוח לי בתור “בעל תשובה ושב ממערכות המלחמה”, כי חושב אני למותר להשיב על דברים כאלה. אינני מאלה השונים פרקם מאה ואחת, ובמשך יותר משלשים שנות עבודתי בספרותנו כבר דברתי הרבה על שאלת הרבנים, ההשכלה, העבודה ועוד, ואם עתה בעתי המצומצמת לי אני מוצא יותר לנכון לכתוב מאמרים כאלה שכתבתי ב“הפרדס” חוברת ג' ובשלשת שנות “השלח”, מאמרים שאין בהם סימני תשובה, מאשר להכפיל דברי שכבר אמרתי בעיקרם על-דבר הרבנים, ההשכלה והעבודה וכו‘, ביחוד בעת הזאת, עת העוני המדכא והשפלות הנוראה ועת הגבלת כל פעולה על-ידי סבות מחוץ, שאין בידנו לעשות כל פעולה נכרת בענינים האלה – הנה אינני רואה לחוב לי לתת דין-וחשבון על פעולותי לפניהם. אבל רואה אני לנחוץ להעיר את הקוראים, כי דברי בעל המאמר “הסופרים והעם” כנגדי בנומר 35 הם סמיות עינים מצד איש היודע את האמת ומתכוון למרוד בה. שמעו ושפוטו: בבאזיל נתנו לפלוני עטרה שאינה הולמתו, ויבוא פלוני ההוא ויברר במכתב-חוזר להציונים כי אין הציוניות נוגעת חלילה בסעיף אחד מן הפרוגרס. אם הרבנים כותבים היתרים על חבת-ציון והציוניות ומוכיחים כי אינן מתנגדות להדת – מהתלים בהם ואומרים: כלום חבת-ציון צריכה להכשר הרבנים כמו מקוה ויין? אבל מן הפרוגרס הגדול, הגבור והנורא בודאי צריך לקבל היתר, ואילו היתה הציוניות מתנגדת חלילה לסעיף אחד מהלכות הפרוגרס הרי אנו ובנינו ובני-בנינו חייבים להיות משועבדים לכל פרעה ולכל המן עד סוף כל הדורות. אמת הוא, כי האנטיסמיטים אינם חוקרים ודורשים כלל, אם האנטיסמיטיזם מתאים אל הפרוגרס או לא; אבל הלא עם חכם ונבון אנחנו, ואם חדלנו לשאול את פי הרבנים אם הציוניות מותרת על-פי דת, הנה עלינו לשאול אם הציוניות מותרת על-פי השלחן-ערוך של הפרוגרס. והנה פלוני דנן מצא היתר להציוניות על-פי הפרוגרס (יגעתי ומצאתי – תאמין!), וההיתר הזה מלבד שנשלח להציונים, עוד נדפס גם במכתב-עתי הזשארגוני “דער יוד”, למען ידעו כל בעלי-המלאכה הפשוטים, כל נשי “צאינה וראינה” וכל השפחות, תלמידותיו של שמ"ר, כי הציוניות מותרת על-פי השלחן-ערוך של הפרוגרס, “ויאכלו ענוים וישבעו”. בהיתר הזה דרש המחבר דרשה של פלסתר, ובתוך יתר דבריו אמר, כי "זרם החיים שהכניסה לעולם האלילים תורת ישראל, תורת המוסר של היהדות, זאת התורה הכלולה בציוניות שבימינו אלה, הזרם הזה השפיע וכו’“. בדעתי כי התורה הזאת אינה תורת ישראל, שאמרה לא יחדל וגו', רק תורת האיסיים, אשר חז”ל חשבו אותה למדת “עם הארץ”, כי היא יכולה להביא רעל על הציוניות, וכי הציוניים האמתים, כהד"ר מאנדילשטאם, חושבים אותה לפגול להציוניות, שאלתי: “מי הרשה להאיש הזה לשפוט על תורת ישראל? ומי הרשה לו לחוות דע, כי בהציוניות של ימינו כלולה איזו תורה מיוחדת!” (במאמרי הקודם צד 278). ובאמת מי הרשה לאיש שאינו יודע מלה אחת עברית, ושרוב ימיו הקדיש לחכמת הרפואה ולחכמת הכלכלה, לשפוט על תורת ישראל? הלא לאיש כזה היו אומרים תמיד: מה לך אצל דברי תורה, כלך לך אצל נגעים ותחלואי חדרי בטן! אחרי כל אלה עוד מוצא איש ריבי עוז בנפשו להשיב: “היו ימים שרבות רבות מאד נדרש בספרותנו על תורת ישראל” (הוא עושה עצמו כשוכח, כי הדרשנים ההם היו לפחות בקיאים מעט או הרבה במקרא ובאגדות), ולהוסיף עוד, כי “גם על האומר שהציוניות של עתה כוללת בתוכה את תורת ישראל (מפוזר גם אצל איש ריבי, היודע יותר מפלוני את תורת ישראל) לעמוד לדין לפני שופטי הבקורת הקדושה”. על דברים כאלה אין נוהגים להשיב.