לזכרך,

אחותי מִרים

ובכל־זאת עכשיו, עם העלאת הדברים על הכתב, שוב איבדתי את הוודאוּת שהאיש אשר אותו הציגה לוטֶציה לפנַי בתור החבר שלה תומאס אסטור הוא אמנם חברי מימי ילדותי תמוז עשתרוֹת, וזאת לא רק עקב התנכרות מוחלטת שלו לא רק אלי, אלא אל כל מה שנוגע לישראל, אלא בגלל המקרה המוזר שקרה לי בשדה־התעופה לפני עלייתי למטוס שהחזיר אותי לישראל אחרי הפגישה האחרונה שלי עם לוטֶציה, וליתר דיוק: אחרי שהיא נעלמה לי בנשף־המסיכות.

הכובע גרם לכך. כובע של לֶבֶד כּחול־כּהה עם מצחייה מן הסוג החבוש בדרך־כלל לראשיהם של דייגים ושאר יורדי־ים. קניתי לי אותו בעיר־הנמל העתיקה סן־מָאלוֹ אשר בשעתה מפורסמת היתה כקן של שודדי־ים וסוחרי־עבדים מצד אחד, וכנמל־הבית של מגלי־ארצות ואיים רחוקים מן הצד האחר, כגון ז’אק קַארְטְיֶה שגילה את קנדה. היא הפעימה אותי בחומות־השחם העתיקות שלה ובמַרצפות השחם של סמטאותיה המתפתלות ובצוּקי־הפרא של מפרציה שאליהם משתברים גלי חוף האִזמָרַגד. עם קנייה חבשתי אותו לראשי ויצאתי לצפות מן המזח במעבורות המבהיקות בצִבען הלבן המגיעות מאנגליה, ובספינת־הדיג הירוקה הגדולה המפליגה הרחק הרחק עד לחופי טֶרְנֵב ונובה סקוטיה, ומאז שוב אינני יוצא בלעדיו, גם התרגלתי אליו כל־כך עד שאינני מרגיש כלל שהוא חבוש לראשי. וכשהִגעתי לשדה־התעופה, כולי עמום עדיין מן הפגישה האחרונה עם לוטציה המתרחקת והולכת, ומפרצופה החמוץ של הלן המשוררת המתקרבת ובאה, לא תפסתי כלל שאותו אדם שרץ אחרי ומצביע לעברי מתכוון אל הכובע שלראשי. גם לראשו היה קסקט כזה, אלא שהוא היה יורד־ים באמת, ובחליפה שלמה. לא הבנתי לא את שפתו ולא את רצונו ולא את בקשתו ממני, אך ממאור־פניו ניכר היה שהוא שׂשׂ לקראתי, שפגישתנו הבלתי־צפויה פה היתה לו להפתעה משובבת־לב. “הנריק פֶּר” קרא לעברי ופשט את זרועותיו החזקות לחבקני חיבוק של ממש, מין טלטלת־גבר. בצרפתית ובאנגלית ובשפת התנועות וההעוויות ניסיתי להסביר לו שאיזו שהיא טעות חלה פה, שאני אינני “הנריק פר”, שמעולם לא נפגשנו, ושבכל זאת הייתי ברצון יושב אתו לשתות כוסית לחיים אילולי מיהרתי כל־כך להספיק להגיע למטוס בעוד מועד. מן הדרכון ששלף הבנתי שהוא נורווגי, ומצרור התצלומים שנשרו מחיקו אמור הייתי להודות בעובדה שאני הייתי פעם אחד משני הילדים המצולמים בסירת־המשוטים. הוא דיבר כמה מלים באנגלית, וקרא לי גם “אח” וגם “חבר”. אולי ביקש להזכיר לי שאני הייתי החבר היקר ביותר ללבו בימי ילדותו, שהייתי כאח לו. וגם אחרי שהסרתי את הקסקט מראשי בניסיונותי להראות לו שלא אני האיש, והסמכתי את פני לפניו שיראה מקרוב, ומתוך בחינה מדוקדקת של תווי־הפנים, סירב להרפות ממני. ככל שנשמטתי מידיו, כן הפכה שמחתו לעֶברת־זעם. סמוך ובטוח היה שאני מתנכר לו, משום־מה, ומי יודע מה צפוי היה לי בצבת־זרועותיו אילולי באו לעזרתי אנשי־הביטחון שלנו מצד אחד, והשוטר הצרפתי מן השני, שמנעו ממנו בכוח את הכניסה למדור השמור לנוסעי “אל־על” בלבד. אחרי שהורחק מן הכניסה עוד המשיך לצעוק ולנפנף באגרופיו כנגדי.

בפגישותי הבלתי־צפויות עם תומאס אסטור אמנם לא קראתי לו בקול שמח “תמוז, איפה נעלמת לי כל השנים,” ולא התנפלתי עליו בחיבוקים ובטלטולים, ולא שלפתי תמונות מימי ילדותנו – בדרך־כלל אינני נושא אתי תמונות מן הילדוּת, גם אינני בטוח שנשמרו אי־שם תצלומים מאותם ימים, ובכלל כל־כך מעט מצלמות וצלמים נמצאו אז בירושלים – אך בכל־זאת, מאותם מבטים ורמזים והערות שלי, ייתכן שאני הייתי בעיניו מה שהיה יורד־הים הנורווגי בעיני. גם היו לו סיבות מספיקות לרצות להיפטר ממני, לשלוח אותי לעזאזל ולכל השדים והרוחות, וזאת לפחות במסיבת יום־ההולדת של לוטציה.

אחרי שהתיישבתי במטוס ורכסתי את רצועת־הביטחון לקראת ההמראה, המשיכו דמויותיהם של תומאס אסטור ושל יורד־הים הנורווגי לרחף לסירוגין לעיני רוחי, בה בשעה שאני ביקשתי לרכז את הגיגי לא בהם אלא בפגישה האחרונה שלי עם לוטציה. אלה המשיכו להטריד אותי, וכאילו כדי להגביר את מצוקת־הספק, ראיתי בידי הנוסע שלצִדי ספר שנקרא בשם “על הוודאות” מאת לודוויג ויטגנשטיין. “בבקשה,” אמר זה בחיוך אדיב, “תוכל לעיין בו. אני בלאו־הכי חושב לעצום את העיניים ולהירדם עד לארוחה. אינני אוהב את ההמראות ואינני אוהב את הנחיתות, וחוץ מזה הם טעו, אלה שהוציאו את הרשימות האחרונות של ויטגנשטיין אחרי מותו. צריכים היו לקרוא להן בשם ‘על חוסר הוודאוּת’.” ובאמת, מיד אחרי שלקחתי את הספר מידו, עצם את עיניו ונרדם, שקע בשינה עמוקה כל־כך שצריך הייתי אני להעיר אותו שיתקין את הלוח שלפניו לקראת חלוקת מגשי־הארוחה. בסערת־רוחי קינאתי באדם זה שמסוגל כך להירדם מתוך החלטה, שכפי הנראה אינו יודע באיזו ברכה נפלאה התברך, זו בּרכּת השינה הנכונה. עם זאת, ובעקיפין, ותוך השתלשלות נפתלת, הֶאצילה בּרכּת השינה שלו מרגוע גם עלי – מרגוע מסוג משונה שעליו לא יכול הייתי לחשוב אילולי עיינתי ברשימות הקצרות, האחרונות, שרשם ויטגנשטיין ביומנו ימים ספורים לפני מותו. אילולי כוח השינה של זה, לא היה הספר עובר לידי, ואילולי עבר זה לידי לא הייתי אני מגיע לאותו הרהור מרגיע.

מתוך המבוא לספר למדתי לדעת שוויטגנשטיין מת בקיימברידג' שבאנגליה בעשרים ותשעה באפריל, 1951, ואחר־כך, תוך כדי עלעול, נתקלתי בדברים שרשם ויטגנשטיין ביומנו ב־21.4.51, כלומר – שמונה ימים בלבד לפני מותו! – דברים שגילו את תולעת־הספק שהחלה מכרסמת בלבו לגבי עצמו. “לודווויג ויטגנשטיין הוא השם שלי. ומה עם יקומו עלי עוררים להכחיש זאת?” ושמונה ימים לפני מותו מחפש ויטגנשטיין דרכים שבהן יוכל לשכנע את זולתו, לטעת באחר את הוודאות שלודוויג ויטגנשטיין הוא לודוויג ויטגנשטיין. בתחילה, עם קריאה, נתפסתי למצוקתו של ויטגנשטיין ועקבתי אחריו בנפתולי־חיפושיו, עד שפתאום, עם הדיילת החיננית שריחפה מעלי להושיט לי את מגש־הארוחה שלי, היתה לי הרווחה. לודוויג ויטגנשטיין פתר לי את הבעיה שלי בכך שפטר הוא אותי מן הצורך לחפש ראָיה ניצחת לכך שתומאס אסטור הוא חברי משכבר הימים תמוז עשתרות. אם אותו פילוסוף חשוב, אחד הגדולים ביותר שקמו לנו במאה העשרים, המשיך להתלבט בשבוע האחרון לחייו בוודאות השם שלו עצמו, מי אני ומה אני שאתיימר להביא לעולם איזו שהיא ודאות בדבר זהותו של מי שהוא אחר, וביתר ייחוד אחרי שהלז שינה את שמו, גם התנכר לי, ואפילו התכּחש לעברו! באשר לאותו יורד־ים נורווגי – אני אינני אחראי לו. זכותו, אם ירצה בכך, לכתוב את סיפור המקרה הנורא שקרה לו בשדה־התעופה, שבו שמח כל־כך לפגוש את חברו הטוב, חברו שהיה כאח לו, את הנריק פֶּר; לתאר בפרוטרוט את כל גוֹני עוגמת־הנפש עם כאב־הלב שגרם לו חברו היקר מִשכּבר הימים שהתנכּר לו כליל, שהעמיד פנים כאילו אין הוא מכּיר אותו כלל, שהפנה לו עורף ואפילו הזעיק שוטרים שיסלקו אותו מעליו כאילו היה הוא מין מטרד מאוס, ואולי, אפילו, גם מסוכן! אינני יודע אם יורדי־ים נורווגים שולחים ידם גם בכתיבה, ואולי, אפילו, לא היה הוא יורד־יַמים יותר ממני, למרות הקַסקֶט והמעיל שלו? ובמה שנוגע ליורדי־ים, אין כל סיבּה לכך שהללו לא יכתבו ספרים. הנה, תוך כדי כתיבה, עולים שני שמות של יורדי־ימים עם גדולי הסופרים בעולם, והלוא הם ג’וזף קונראד והרמן מלוויל. אך, כאמור, זאת הבעיה שלו ולא שלי. באשר לי, הלקח שאני למדתי מן העיון החטוף ברשימותיו האחרונות של ויטגנשטיין, ותוך כדי אכילה, הוא אותו לקח עתיק־נושן, לקח נדוש בעל צליל בנלי שהיה כבר חבוט אז, כשיצא מפיו של הזקן שנתן את ברכת הדרך לבנו הצעיר המפליג לצרפת:

בושה היא כבר לומר זאת, ובייחוד בימינו אלה, אך דומה שלקח טוב הוא, למרות הכול, ושתוקפּו לא פג במרוצת־הדורות, אם כי אין לי כל ודאות בכך שוויטגנשטיין עצמו התכוון דווקא אליו, אך בין אם התכוון ובין אם לא התכוון, חייב אני לו תודה, ומקרב לב, לא רק על דבריו כשהם לעצמם שהִדהדו באופן כל־כך פשוט, צנוע וסימפטי את מה שהתרחש בקרבּי, אלא בעיקר בגלל מרחבי החופש הגדול שהעניק לי אחרי ששִחרר אותי מעול הראיות וההוכחות והשכנוע. הוא נתן לי את האור הירוק להיות נאמן לעצמי ולספר את הסיפור בדרכי שלי. אני מספר את הסיפור אך ורק מכיוון שפשוט דוחק בי היֵצר לספר אותו, ועם זאת גם מתוך התקווה, שעוד לא אבדה לי, שהוא יגרום קורת־רוח, ולוּא אך לשעה קלה. אפילו לתומאס אסטור, אם אמנם יתגלגל אי־פעם גם לידיו בדרך מקרה.

כן. דיברתי על התקווה שלי, הפרטית והאישית כל־כך, והיתה זו מנגינת “התקווה” הלאומית שלנו, זו שהיתה לנו להמנון, שהושמעה באופן כה בלתי־צפוי בערב בו באתי למועדון־הלילה “מגדלור” לפגישה עם לוטציה בפעם הראשונה. אך לפני שאפתח באותה מנגינה שהציתה את הזיקה בין לוטציה לביני, לא אוכל לא לעבור בשתיקה ולא להתעלם מן המצב בו הגעתי אני אליה.

לפגישה הראשונה עם לוטציה הגעתי ממוּטמט. בהרגשת השֶנק הלופתת אותי, בדפיקות־הלב המואצות, בלחץ הכובד המעיק על בית־החזה, בפיק־הברכיים – בכל זאת ההתמוטטות הכללית שהניעה אותי עד סף הרגשת הצורך באִשפוז, למרות הפחד הנורא הנופל עלי עם עצם המחשבה על בית־חולים – היה לי ברור דבר אחד: עלי להיפרד מהֶלֶן! כך בוודאי שאין הדברים יכולים להימשך בינינו. ההחלטה כשהיא לעצמה להיפרד מהלן – לצרור במזוודה קטנה ממוּרטת את מה שיש לי ולהסתלק מן הדירה שלה, המחשבה על מקום אחר שבו לא אהיה שרוי במחיצתה כבר היתה לי כגלולת־הרגעה. השאלה אם בעקבות הפירוד אצטרך גם להודיע לה על התפטרותי מן המשׂרה שלי במשרד שלה היתה משנית, ובעצם גם היא ברורה היתה. הלן לא תמשיך להעסיק אותי – גם אם אני מצִדי ארצה בכך, וגם אם אנסה לשכנע אותה שהקשרים שבינינו כמעסיקה וכמועסק, קשרי העבודה, ישתפרו מן הרגע שהקשרים האחרים ינותקו ויחדלו לסבּך לנו את החיים. היא תזרוק אותי מיד החוצה למרות הדמוקרטיה והסובלנות – אלה שתי המלים האהובות עליה כל־כך, החוזרות ונשנות בפיה לגבי כל עניין ומצב שהוא. ואשר למצב, כלומר לנסיבות שבהן הגעתי אני להתמוטטות, לגבי כל מישהו אחר היו הן נראות כל־כך קלילות. מיני זוטות של כלום שאין בהן להזיק אפילו לזבוב שעל הקיר, שהיה הוא מיד מגיע למסקנה שההתמוטטות שלי, עם ההחלטה להינתק מהלן, לברוח על נפשי מפניה, אין בהן כדי להצביע אלא על מצבי הנפשי המעורער, על מה שהם מכנים בשם “משבר נפשי” חמור ביותר. וכי מה קרה כאן, בסך־הכול? כלום. שום דבר מיוחד במינו לא קרה, ובוודאי שהנקודה העיקרית לא נגעה בדברים שביני לבינה. הנקודה העיקרית היתה תערוכה גדולה מוקדשת ליצירותיו של חיים סוטין אשר על פתיחתה הקרובה קראתי בעיתון. בדחף הראשון, מתוך השמחה, רציתי לקרוא, “ראי, הלן – תערוכה של סוטין!” אך בלעתי את הדברים בקרבּי בעוד מועד, מכיוון שנזכרתי בכל מה שקרה לי כשביקרנו שנינו ביַחַד בתערוכה של ואן־גוך. “לא, לא!” אמרתי לעצמי, “אני עם הלן לעולם לא אלך עוד לתערוכה, ובוודאי שלא לתערוכה של צייר אהוב עלי!”. קיפלתי את העיתון ונימת שמחה מוצנעת ריטטה בי עם המחשבה של טיול קטן במקום בו התגורר בשעתו סוטין, מין טיול של הכנה נפשית לקראת הביקור בתערוכה. בשבילי גנוז היה משהו נוגע אל הלב באותה פינה סתמית, אפורה ופרוזאית כל־כך, באותו מבוא־סתום שנקרא “וילה סֶרָה”, מבוא סתום בשכונת־עוני שבו צרר המקרה באמצע שנות השלושים בצרור אחד שלושה אמנים שונים כל־כל זה מזה, שלושה אמנים גדולים שכל אחד מהם האיר פינת־געגועים משלו. בַקוֹמה שמעל לסוּטִין גר אז הסופר האמריקני הנרי מילר, ובשכנותם, מעבר לגדר, התגוררה הפסלת ילידת ארץ־ישראל חנה אורלוף, וגם הנרי מילר וגם חנה אורלוף סיפרו דברים מזיכרונותיהם עליו אחרי מותו. חשבתי לרדת לתחנת המטרו מיד אחרי העבודה כדי להגיע מהר ככל האפשר לאותה פינה נידחת, משנתקל מבטי במבטה הבוחן של הלן. נעצרתי ליד הפתח ואמרתי לה בנעימה של התנצלות, “אני קופץ לברר משהו.” תוך כדי דיבור נזכרתי בכך שהלן הודיעה לי בבוקר שהערב מוזמנת היא לקבלת פנים בביתו של הנספח התרבותי הספרדי לפגישה, בין היתר, עם מישהו חשוב לפרסומים שלה, ושאוכל להצטרף אליה. “אתה, כמובן, אינך חייב לבוא” – כך אמרה בבוקר מפורשות – “אנחנו הרי חיים, לעת־עתה, בעולם דמוקרטי, ואחרי העבודה אתה אדם חופשי, אבל בכל־זאת אני חושבת שיהיה רצוי שתבוא גם אתה.” ועכשיו, מכיוון שהודעתי לה שאני עומד לצאת, אמרה בכעס, “מה פירוש אתה ‘קופץ’? לאן אתה ‘קופץ’ פתאום? הלוא אתה בא אתי הערב אל קבלת הפנים!” חששתי להזכיר את שמו של סוטין, ומלמלתי משהו על חנה אורלוף שאת שמה לא שמעה מעודה ועל הנרי מילר שהיה הסופר הנתעב ביותר בעיניה. ביקשתי שתיתן לי את כתובתו של הנספח התרבותי, והבטחתי לה שאבוא ישר לשם אחרי הסיור במקום בו התגורר אותו סופר נתעב לפני חמישים שָנָה. משנוכחה לדעת שהפעם לא אבטל את רצוני מפני רצונה, הסתכלה נִכחהּ רגע ואחר קפצה ממקומה ואמרה, “אתה יודע מה? אני אבוא אתך, ואחר־כך ניסע יחד אל בית הנספח. אין צורך לקחת מֶטרו. אחרי שנתלבש שנינו לקבלת־הפנים, אזמין מונית על חשבון המשרד שתיקח אותנו לסיור ותחכה לנו, ואחר־כך תסיע אותנו לקבלת־הפנים.” בדרך הסבירה לי בקולה הרך ובסבלנות של מורה טובה את כל חסרונותיו של הנרי מילר. היא הביאה הוכחות חותכות וראיות ניצחות לכך שהוא סופר גרוע ביותר מכל הבחינות, ועל־פי כל קנה־מידה ספרותי־אובייקטיבי שנשפוט אותו, ובאשר לפורנוגרפיה הגועלית שלו – לא אִכפת היה לה, להלן, שימשיך לנבל את פיו כאוות־נפשו אילולי היתה זו התגלמותו הנפשית ביותר של ה־"Male Chauvinist". זאת לא סתם פורנוגרפיה, אלא פורנוגרפיה מסוכנת, באשר היא מחנכת את הקורא הצעיר לזלזל באשה ולבוז לאשה באשר היא אשה, לרמוס ברגליים את כבודה ולעולל בעפר את קרנה.

כשהגענו לפינת רחוב דֶלַטוֹמְבְּ־אִיסְוַואר סִמטת וילה סֶרָה, נעצרה המונית, ואני יצאתי לסיור. הלן נשארה לשבת במקומה והסתפקה בהצצה דרך החלון. כל החשק לסייר במקום פג עוד לפני שהחלה למנות לי את כל חסרונותיו של הסופר הנתעב הלז, ולמעשה ברגע בו הודיעה לי שהיא מצטרפת אלי. החזית המרובעת האפורה, של בית־הבֶּטון מספר שמונה־עשרה, נשארה אטומה למבטי, לא הִדהדה שום נימה ולא הקרינה שום סוד מהימים ההם, ורגע אפילו הִרהרתי בכך שאילולי היה המבוי סתום, הייתי נמלט לי על נפשי מן הצד השני ומניח לה, להלן, לחכות לי עד לקבלת־הפנים, אבל מיד טרדתי אותו מעלי באשר זה הרהור שפָל של מוג־לב. בעדינותה, לא קידמה את פני, כשחזרתי להתיישב לצִדה במכונית, בחיוך של ניצחון ובקריאה “אמרתי לך שכך יהיה, ששום דבר לא יצא מזה,” אלא להיפך – בחיוך רך עוד יותר של מורה שבעת־רצון, חיוך של עידוד לתלמיד שגילה התקדמות נאותה בלימודיו. בדרך לביתו של הנספח התרבותי הספרדי דיברה על התופעה הנפוצה כל־כך של עלייה לרגל למקום הולדתם, או אפילו לקבורותיהם, של אנשים מפורסמים, כגון הלוֹאִיז ואבֵּילרד, או סטרטפורד־אַפוֹן־אַייבֶן. באנינות־נפשה לא התייחסה עכשיו לאותו נבזה נתעב אלא דווקא לגדול שבסופרים, לוויליאם שיקספיר בכבודו ובעצמו. היא לא דיברה לא עלי ולא עליה אלא על “ההבנה האמיתית, העמוקה” של בעלי הנפשות האמנותיות הרגישות ביותר. אלה, “המבינים האמיתיים”, לא יטרחו לעולם לכתֵת רגליהם למקום זה או אחר שקשור בחייו או במותו של האמן הגדול. הללו שואבים הכול וממצים את הכול מן הקריאה ביצירה עצמה, מן הטכסט הכתוב או מן התמונה המצוּירת, ואילו האדם שיצר וכל הכרוך בפרשת חייו אינם אלא בעלי חשיבות משנית ליצירתו, וברוב המקרים אפילו טפלים ומטעים. בדבריה היתה נאמנה לעצמה. למעשה בני־אדם סביב לה לא עניינו אותה אלא במידה שיכלו להיות לה לעֵזר או להביא לה תועלת, אם בפרסום שמה כמשוררת אמריקנית מן הדיוֹתה העליונה ביותר, ואם בעבודתה פה, בפריס, כנציגת הוצאת הספרים הגדולה “דבלמן אנד קומפני”. היא לא התעניינה אפילו בחייהם של הסופרים והמשוררים האהובים ביותר עליה, כגון ורהארן, טִי. אֶס. אֶלְיוֹט, עזרא פַּאוּנְד או רילקה. אני, שאינני מבין גדול, בכלל אינני בקי בשירתו של אף אחד מהם, אני בשעתי השתאיתי לפרשות־חייהם, גם לאופן בו פקד המוות את כל אחד מהם. ביתר ייחוד נדמה היה לי שאלו שהם הבהובים של אמת נסתרת בוקעים מעבר לקוץ־הוורד שדקר את רילקה למוות, ומעבר לגלגלי הרכבת שריסקו את ורהארן. ורהארן ששר את התפעלותו מתפארת מעשי־ידיו של האדם ומעוצמת המכונות פרי־רוחו והמצאותיו עם שריקות הקטרים, נדרס למוות תחת קטר שועט, ואילו רילקה הענוג המתעלס בחיק־סוד־הוורד ומתרפק על ריחו, נשלח אלֵי מותו בדקירת קוץ של ורד אשר כפי הנראה זיהם את דמו בחיידק הטטנוס. כשהזכרתי זאת בחיוך באוזניה של הלן, אגב עלעול באנתולוגיה של שירה, פקחה היא את עיניה בתמיהה מכיוון שמעודה לא התעניינה בחייהם של השניים הללו, האהובים עליה כל־כך, וכסבורה היתה שאני סתם מהתל בה ובמשוררים היקרים ללִבה. ואגב המשורר רִילקֶה, שהיה כֹּה נערץ עליה, כעל רוֹב הנשים השוחרות שירה כיוֹצְאות בה, תוך כּדי עלעוּל בספרו של ויטגנשטיין קפצה עלַי מין שִׂמחה משונה כשלמדתי לדעת מדברי המבוא שנכתב בידי הנריק פוֹן־רַייט, שוויטגנשטיין – לפחות בערוב־ימיו, לא העריך במיוחד את רילקה מפני שמצא ששיריו מלאכותיים הם, ומהדהדים צליל מזוּיף, וזאת אף־על־פי שבסֵתר ובעילום־שם היה תומך בוֹ כספית. ועם זאת, ולמרות אטימותה, היתה בה, בהלן, נכונוּת לטרוח ולעשות ולבזבז מזמנה למען אחרים הרבה יותר ממני. היתה זו מין חובת־עשייה שלא נועדה אך־ורק לשמור על יחסים טובים של תן־וקח, של שמור לי ואשמור לך, אלא גם מצוות־עשׂה מן הסוג המוסרי. כך, למשל, לא היססה כלל לשכן בדירתה, וזאת אחרי שאני כבר גרתי בה גם כן, את חברתה מימי לימודיה שצנחה פתאום בפריס, היא ושתי בנותיה הצרחניות הקטנות, ונוסף עליהן גם הבחור ההיפּי בעל־הצמה אשר ביחד אתו ברחה מבעלה האמריקני המהוגן. שבוע ימים היה הבית מלא צריחות ומהוּמות וּויכוחים וריחות של מזון־תינוקות שנקרש עם טינופת־חיתולים זרוקים עד שהגיע באמצעות ה"אמריקן־אקספרס" הכסף הדרוש להם להשתכן באיזה שהוא מלון־דירות. אני, למשל, אילו הייתי במקומה של הלן, לא הייתי נוהג כך בשום פנים ואופן. הייתי מלווה לחברה את הסכום הדרוש ואפילו נותן לה אותו במתנה שתוכל לשׂכּור בינתיים חדר במלון סמוך עד שתגיע ההקצבה שלה מאביה, ובלבד שתניח לי לנפשי, שתהיה לי שלווה. ובעצם לא ביקשה החברה כלל להטיל עלינו את עצמה ואת בנותיה ואת החבר הצעיר שהתנהג כמין בן מגודל ומופרע ומפונק הרבה יותר מן הפעוֹטוֹת. היא לא ביקשה אלא הלוואה לשבוע־שבועיים, והלן לא רק פתחה לרווחה את ביתה לפניה, אלא גם היתה לה לעֵזר בהאכלת הפעוטות ובהרגעת־הרוחות בינה לבין בעל־הצמה המופרע המתפנק הלז. ואשר להלוואה, כשאמרתי לה, להלן, שאילו היה לי כסף הייתי בשמחה ובשׂשׂון נותן לה כמה שתרצה ובלבד שתסתלק, גם דחקתי בה שתיתן לה את ההלוואה המבוקשת, נתכּרכּמו פניה, והיא קטמה את הרעיון בריפוט־שׂפתיים נרגן ובהינף־יד. הסבירה לי ששומרת היא בקפידה על העיקרון שאוסר הלוואות בין חברים; “עיקרון בריא” – כך אמרה – “שנועד לשמור על החברוּת הטובה והנאמנה. המלווה לחברו מאבד גם את כספו וגם את חברו”. הדברים הצטלצלו באוזני כהד למשהו מוכּר ונדוש מימים־משכבר, אך בכל מה שנוגע לכסף, זימנה לי הלן אפתעות חדשות לבקרים. פתע פתאום הזמינה אותי לארוחת־ערב מפוארת במסעדת “מגדל הכסף”, שעלתה לה כמחצית־המשכורת ששילמה לי לחודש, וזאת כשבוע בלבד אחרי שסירבה לבקשתי לקבל העלאה מזערית בשכר הצנוע שלי, ופעם אחרת החליטה לבלות אתי שבוע של חופשה במלון “לוטציה”, חופשה שעלתה לה כשיעור שלוש משכורות שלי, אך הגדולה שבאפתעות מזומנת היתה לי עם המציאה שמצאתי. היה זה בדרכנו לאופרה. כשהתחלנו לעלות, ועל המדרגה הראשונה ממש, ראיתי שטר ירוק של כסף מתלבט בפינה. בוודאי נפל מכּיסו של אחד התיירים האמריקנים הרוחשים סביב. “ראי” – קראתי והתכופפתי להרימו. זה היה שטר של עשרים דולר. בזריזות מדהימה, בעודני גהור, שלחה הלן את ידה וחטפה את השטר מבין אצבעותי. “אני אהיה זקוקה לדולרים בביקור שלי בבוסטון,” אמרה אחרי שהצפינה אותו בתיק שלה, ואחר הוסיפה, “אתה היית ממיר אותו פה בשער נמוך.”

בביתו של הנספח היתה לי הרווחה. בניגוד לחששותי להיתקע שוב לתוך קוקטייל רשמי שבו אנשים־שמכירים־בערך־עצמם סובבים עם גביע ביד ומחליפים דיבורים של נימוסיוּת עם האורחים הזרים להם, ריחפה והגיע לאוזני, עם כניסה, מנגינת־ריקודים. בסלון הקדמי, שבו גם נערך המזנון, סבבו אמנם האורחים עם הגביע או הכריך ביד, אך בפנימי ראיתי כמה גבירות יושבות וזוג שרוקד במרכז לצלילי הטנגו. הצלילים הרגיעו אותי, גם עוררו בי מיד את החשק לרקוד. אחרי הכריך הראשון וגביע השמפניה הראשון, ואחרי שסיימה הלן את שיחת העסקים שלה עם האדם שלשמו הגיעה הלום, הצעתי לה לרקוד. היא ירתה בי מבט משתאה ואחר אמרה, “הָנח. אין לי חשק.” חזרה למזנון לגביע נוסף בשבילה ובשבילי, ובשובה העירה, כבדרך־אגב, “ובכלל הריקוד זאת לא הנקודה החזקה שלי.” פנתה לחפש לנו מושבים פנויים, ואז קלט מבטי בחדר השני את מראה פניה של אשה במחשוף גדול. היתה בישיבתה סופגת את הקצב ונמשכת אליו, וראשה נע בכיסופי־הריקוד. ניגשתי אליה, ועוד לפני ששאלתי אם תסכים, קמה לקראתי ובעיניים נוצצות ובחיוך נלבֶּב. כרכתי את ימיני סביב לגִזרתה ושנינו נסחפנו מיד, בקצב אחיד במחול הטנגו. לא החלפנו מלה בינינו, וגם כל מלה והגה שהוא מיותרים היו. היא התערסלה בזרועותי על כיסופי־המנגינה בעיניים עצומות, וגם אני עצמתי את עיני לרגע להתמסרות עמוקה יותר, אך לרגע אחד, וכבר נתקלנו בכיסא. מאז חזרתי ופקחתי אותן כדי לא לעלות על שִׂרטונות נוספים תוך כדי ניווט הסִחרורים הבאים. לא הפסקנו עם תום הריקוד אלא נשארנו חבוקים ומחייכים לבא אחריו. רגע של שׂמחת־חיים משוחררת אשר כזאת לא ידעתי מאז עברתי לגור בביתה של הלן. באמצע הריקוד השני פגעה בי מועקה למראה החולף תוך כדי סחרור של הלן העומדת בפתח עם הגביע בידה. הבעת פניה היתה קשה. התעלמתי ממנה וחיבקתי חזק יותר את גזרתה של בת־זוגי, ובמחול השלישי, שגם אליו הגענו מבלי להרפות מן החיבוק, נחלצה פתאום מזרועותי ועמדה. “תסלחי לי,” אמרה לה הלן בקול יבש אחרי שתפפה על גבה כמו שדופקים באצבע על הדלת, ומבלי להפנות לה את פניה. עלי פקדה לאמור: “הגיע הזמן לחזור הביתה.” היא שילבה את זרועה בזרועי תוך ניווט צעדינו בין הרוקדים, ואני פסעתי לצִדה המום וממוּרמר אל המונית שהביאה אותנו הלום והמשיכה לחכות לנו.

בנסיעה חזרה הביתה לא החלפנו מלה בינינו והיינו מסתכלים איש לעברו החוצה דרך החלון. “עוד מעט,” אמרתי בלבי, “תתחיל היא כדרכה בניתוחים ובבירורים ובהטפת־מוסר,” אך הפעם הזאת טעיתי. כאילו כלום לא קרה, התחילה היא באמצע הדרך לשוחח על הסידורים הדרושים לקראת נסיעתה הקרובה לבוסטון לכנס שנתי של כל נציגי החברה. נראתה שׂבעת־רצון מן הפגישה עם האדם הדרוש לה בבית הנספח, גם נתנה לי את ההנחיות המתאימות לחמשת ימי היעדרותה מן המשרד, הנחיות מפורטות, אם כי אמורה היתה לצלצל אלי אחת ליום. נִענעתי בראשי ולא הזכרתי אלא זאת שביום חמישי הבא אהיה מוזמן לביתו של הסופר הצועני. “בזבוז זמן” – אמרה, “כבר ביררתי את התיק שלו. הוא אף פעם לא הופיע ברשימות רבי־המכר, שום עיתון חשוב לא התייחס אליו, והוצאת־הספרים הקטנה שפִּרסמה אותו כבר פשטה את הרגל.”

הזכרתי כבר למעלה את מנגינת “התקווה” הבלתי־צפויה שהושמעה בפגישה עם לוטציה, כשהגעתי ממוטמט למועדון הלילה “מגדלור”. כֵּן: נגינת מנגינת “התקווה” היא היא שרקמה את לילות לוטציה על כל מה שהתחולל ולא התחולל בהם ובימים שביניהם, על כל מה שהתחדל ונעלם והתאיין וחזר ופרץ כמו הַיֵש שנתקע אל תוך הַאַיִן שנבקע, ביני לבינה. ובעיקר ביני לבין תמוז, וזאת אף־על־פי שאין זו, ומעולם לא היתה, לא המנגינה שלי ולא הנגינה שלי.

אין היא נמנית אפילו עם המנגינות הרבות כל־כך המדברות אל לִבִּי – רבות מדי היתה לוטציה אומרת, שהרי לדעתה בכך דומה אני לצועני שמתערסל על כל מנגינה מרחפת ובאה במקרה מאיזה שהוא כיוון, אך באשר לצוענים אין לצפות ממנה לשום חוות־דעת אובייקטיבית דווקא מכיוון שנשואה היא זו הפעם השנייה לצועני, ובשנית הנה עומדת היא להתגרש ממנו בדיוק כפי שהתגרשה מן הצועני הראשון, וזאת אך ורק משום שאִינה לה המקרה לפגוש בתומאס אסטוֹר ברגע קשה בחייה, רגע של “התרוקנוּת” – כפי שאמרה – ולהתאהב בּוֹ. פסולה היא לעדוּת – כפי שהיו המשפטנים אומרים – מפני שהיא נוגעת בדבר, ולא סתם נוגעת, אלא נוגעת בו, או בהם, נגיעות הדוקות ועמוקות. אין מנגינת “התקווה” נמנית, אמרתי, אפילו עם המנגינות החביבות עלי, ואפילו לא עם אלה – האפוּרוֹת – שנסבלות בשעות־ביניים של ריקנות.

עם זאת לא אוכל לומר ששׂנואה היא עלי. בילדותי היה לי בלִבּי עליה מכיוון שנדמה היה לי שאין היא ממלאת את תפקידה כראוי – לא כך צריכה להתנגן מנגינת ההמנון הלאומי שלנו. מין רוח־נכאים נדפה ממנה שהִשרתה דכדכה בלב במקום למלאו תעוזה ושמחת־ניצחון כיאות להמנון של עם – עוצמה, ניצחון ותפארת כפי שהִדהדו, למשל, מן ההמנון הבריטי או הצרפתי. אפילו מנגינת “תחזקנה” והאינטרנציונל הסוציאליסטי “קום התנערה עם חלֵכה –עם עבדים וּמזי־רעב” עדיפה היתה ממנה בעיני באותם ימים. אך מכיוון שדווקא זו נבחרה לסמל אותנו, לא נותרה לי ברירה אלא לקבל אותה. אילולי נכפּתה עלי רשמית כמנגינת ההמנון יתכן והייתי מסוגל אפילו ליהנות ממנה ולהתערסל על זרימתם הרחבה של גלי הנהר אשר את רוחו היא מבטאת. אם כך ואם כך מעולם לא הייתי מעלה על דעתי שדווקא היא, בנסיבות הבלתי־צפויות ביותר, תפגיש אותי עם אשה שקוראת לעצמה בשם “לוטֶציה”, ושתהיה זו האשה הזרה לוטציה שתחזיר לי את תמוז. בזכות מנגינת “התקווה” פגשתי לראשונה את לוטציה בביתו של הסוֹפֵר הצועני מתיאו מקסימוף, והיתה זו לוטציה שהפגישה אותי שוב עם תמוז. היא הציגה לי אותו בתור “החבר” שלה. זה היה ביום ההולדת הארבעים שלה. לכבוד יום־הולדתה הארבעים הזמינה אותנו, את תמוז ואותי, למועדון לילה רוסי באחת הסמטאות המשתפלות מן הפנתיאון וגבעת סנט־זֶ’נְבְיֵיב לעבר בּוּלְבאר סֶן־זֶ’רמֵן והסיינה. באורות האולם המעומעמים סבבו כנרים צוענים בחליפות כהות ובעניבות פרפר, ונַגן בללייקה בחולצה רוסית, שישב על השרפרף הגבוה ליד הדלפק, הרעיד את הלב באצבעותיו הפורטות להפליא על המיתרים, אם כי בחזותו דומה היה יותר לפרופסור קירח וממושקף שפרש לגמלאות לפני שנים רבות אחרי שסיים לזעזע את מוחות תלמידיו בבעיות של פילוסופיה. כנגדו נראה היה הזמר יותר זמר ויותר רוסי־במלוא־אונו, וזאת אף־על־פי שנולד וגדל והתחנך בפריס, כפי שהסתבר לי מן השיחה שגלגלתי אִתו לפני שיצאנו. את השירים הרוסיים למד מאביו שהיה רוסי־לבן שברח לפריס אחרי המהפכה. המנגינות ברובן היו מוכּרות לי מן הימים שהיינו אנחנו בארץ־ישראל שרים שירים רוסיים במלים עבריות, או שומעים אותן ברוסית. גם זמרת נתנה שם קולה בשיר, וגם מנגינות שיריה מוכּרות היו לי מאותם ימים. זמרת רוסית זו נראתה לי צעירה למדי, ואינני יודע איך ומתי התגלגלה לכאן מכיוון שלא הזדמן לי להחליף מלים אִתה. מאוחר יותר, כשהחל המקום מתרוקן, ישבה בחברתם של כמה אנשים שנראו כמהגרים רוסים והחלה לשיר ממקום מושבהּ. עכשיו כבר לא היה זה כדי למלא את תפקידה פה, אלא מתוך הדחף הפנימי שלה. במנגינת השיר “מיין שטעטעלי בעלז” השתלבו מלים רוסיות, ואחר־כך הגיעו לאוזני כמה מלים ביידיש שהסתיימו במלה “ישראל”.

“אולי תספר לנו משהו על ישראל,” פנתה לוטציה אלי, “אתה שנולדת בישראל, דור חמישי לילידי ירושלים.” היא פנתה אלי בלבד, וברור היה שאין היא מעלה כלל על דעתה שיש איזה שהוא קשר בין תמוז – שאותו הציגה בתור החבר שלה “תומי” – צורת־ליבּוּבּים של השם “תומאס” –לבין ישראל, כפי שלא העלתה כלל על דעתה ש"תומי" שלה היה פעם, שנים רבות לפני שידעה דבר על עצם קיומו, חבר שלי לספסל הלימודים, וכפי שלא העליתי אני על דעתי, עד שלא נכנסתי למועדון־הלילה “מגדלור” והבחנתי בעורפו המעיב על פניה המופנים אל הפתח, שהחבר הטוב של לוטציה, שאותו “תומי” שלה האהוב עליה כל־כך עד שאין היא הוגה את שמו ללא מין קימוץ־שפתיים נרגש, איננו אלא אותו תמוז מימי ילדותי שלי. היתה זו הפגישה הבלתי־צפויה השנייה שלי אתו בפריס. בראשונה הלכתי, כזכור¹ לחפש במערכת ה"פריס רוויו" את עורך מדור התיאטרון, אדם בשם “תומאס אסטור”, וזאת בשליחותו של אהרון דן, שביקש לוודא את הדפסת המחזה שלו “חזון האדם”. אז חיפשתי את תומאס אסטור ומצאתי את תמוז, ועכשיו אמור הייתי לפגוש את תומי של לוטציה ושוב הופיעה פתאום דמותו לנגד עיני כחלום חוזר שמחזיר את החולם להוויה אחרת, עמוקה כל־כך עד שנדמה שחדלה להתקיים, וזאת כדי לחזור ולפתוח לפניו את הצוהר אל אותה הוויה נסתרת שממשיכה לרמוז לו בדממה. גם הוא נדהם, אלא שהפעם לא התנכר לי כליל כבראשונה, אלא להיפך – קם ממקומו והושיט לי ידו לשלום ואפילו מצא לנחוץ להתנצל לפנַי אם פגע בי בדברים שאמר על המחזה “חזון האדם”. מתוך דבריו התחוור לי שבפעם ההיא לא התנכר לי, אלא שבאמת ובתמים לא זכר כלל אותי מימי ילדותנו – שלא הייתי לגביו, כפי־הנראה, אלא אחד מחַשרַת־הילדים המקיפה אותו במציאות הכיתה ובית־הספר, מציאות־חיים מעיקה אשר ממנה ניסה להיפטר – ושמאז פגישתנו הראשונה בפריס ממשיך הוא להאמין שאני הוא אהרון דן, מחבר המחזה המאוס עליו. ולא זו בלבד, אלא שהמציאות בכלל של חיינו בארץ היתה עליו, בוודאי, למעמסה קשה כל־כך עד שקם וברח ממנה בהזדמנות הראשונה שנפתחה לפניו עם סיום לימודינו בבית־הספר התיכון, ומטעם זה, כפי הנראה, גם לא התחשק לו לדבר עליה אפילו באוזניה של לוטציה שלו. וכאז, כן גם עתה, לא ניסיתי להעמידו על טעותו, אלא שהפעם לא בכדי להציל את הדפסת המחזה המאוס עליו, אלא כדי למנוע שיבּוש דברים שבינו לבינה, ועל אחת כמה וכמה שמנוּע הייתי מלעשות זאת בחגיגת יום־ההולדת שלה. אמורים היו לחגוג אותה שניהם בלבד, טַנדוּ, ורק ברגע האחרון הזמינה גם אותי מבלי להיוועץ בו, מתוך פזיזות־הדחף האופיינית לה. “אתה מוכרח להכיר אותו,” אמרה לי. בלהט־אהבתה היתה גם גאה להציג את “תומי” שלה, ואני נמצאתי ראוי לעשות את היכרותו גם מחמת הנסיבות. סיפרה לי שהוא עיתנאי שבא להיפגש עם בעלה, הסופר הצועני מתיאו מקסימוף, לצורך כתבה גדולה על הצוענים בפריס־רבּתי שכבר התפרסמה במגזין של “לפיגארו”. הניצוץ ניצת ביניהם עם עפעוף־עין ראשון, ואם כי לא חלפו עדיין שלושה חודשים מאז, הריהי מרגישה עצמה קרובה אליו יותר משהיתה קרובה מעודה אל אדם כלשהו עלי־אדמות. “ולא סתם נשמות אחיות, אלא נשמות שחוצבו מאותו מקור עצמו” – כּך אמרה – ואיך אוכל אני לבוא, ובדיוק ברגע החגיגי ביותר של יום־ההולדת. במכת־דיבור אחת, לכרות מעליה את הנשמה התאומה? לעורר מהומת־ריגושים וּטרוניה של ספקות ופקפוקים – הא כיצד? הייתכן שהאדם הקרוב ביותר ללִבָּהּ עלי־אדמות הסתיר מפניה את אמת־חייו? כיחד את כל מה שהיה מיום־הולדתו ועד השנה התשע־עשרה לחייו, ואפילו את ירושלים אשר בה נולד? ייתכן, אמנם, שלגבי אשה כלוטציה אין פרטי־חיים, זוטות של מקרים בגלגול הנוכחי, אין כל אלה מעלים ואינם מורידים, אך עם זאת ייתכן גם, כנגד זה, שדווקא אלה הם הם החשובים ביותר הגונזים בקרבּם את המשמעויות הנסתרות הקובעות גורלות. תמוז לא הגיב והמשיך להסתכל נכחוֹ, ואני פשפשתי רגע בכיס מכנסי לשלות חפיסת סיגריות. “אז ספר משהו,” האיצה בי, ורק אז נזכרתי במה שפרח לגמרי מדעתי פה בפריס, שלפני שבועיים ימים חגגו בישראל את ארבעים שנותיה של המדינה בחג־העצמאות. “כן, בוודאי,” אמרתי לה, “הרי שתיכן בנות אותו גיל, ואפשר לומר אפילו בדיוק בנות אותו גיל, בנות ארבעים – בהבדל של שבועיים.”

“יופי, יופי!” קראה בשמחה. בשלב זה דומה שמידע זה לא רק שִעשע אותה, אלא גם הביא את סקרנותה על סיפוקהּ. הִטתה אוזן אל המנגינות שהסעירו את רוחה – ולא רק מנגינות הריקודים והשירים. גם כשניגנה התזמורת קטעים קלאסיים מתוך הרפסודיה ההונגרית, היתה נסחפת בעצימת־עיניים וגוף רוטט על מקצבי המנגינות, ובכך שונה היתה מכל האחרים: לא בכדי נשואה היתה זו בשנית לצועני. אל השולחן שלנו ניגשו הכנרים לנגן את מנגינת יום־ההולדת לכבודה של לוטציה. בת־בית היתה במקום הזה מאז התאהבה ב"תומי" שלה והיתה לחברתו. פה נוהג היה לערוך את פגישותיו העיתונאיות ואת סעודותיו “המקצועיות” עם מוזמניו המרואיינים – על חשבון “לפיגארו”, כמובן – ואפילו לכתוב את מאמריו וכתבותיו, ולכאן גם היה מזמין את לוטציה לפגישות־האוהבים־והנאהבים. מאוחר יותר גיליתי שפינת־הסתרים של מפגשי־הנפש שלהם איננה כלל במקום הזה, אלא ב"קאפּלת המלאכים". בעלת־המקום הצטרפה אלינו, וכולנו הרמנו את גביעי השמפניה לחייה של לוטציה שניפצה את שלה אחרי השתייה. המלצרים נחפזו לנקות את רחבת־הריקודים מרסיסי הגביע, והיא יצאה לרקוד לצלילי־המנגינות.

מוזר היה הדבר בעיני, מוזר ומכאיב, למעשה מכאיב הרבה יותר מאשר מוזר, לראות את התנהגותו של תומאס בשעת ריקודה. דומה היה כאילו זה משהו מובן־מאליו אשר בשעת התרחשותו אפשר לשוחח עם בעלת המקום על כל מיני זוטות של כלום, על עטלפים ועל שודדי־ים ועל איזה שהוא נשף־מסיכות, שנערך שלשום או, אולַי יערך מחר־מחורתיים, באיזה שהוא מקום. קטעי הדברים הבטלים שריחפו ובאו לאוזני בניגוד לרצוני רק העמיקו בי את צריבת־הקנאה בתומאס שנהג כמי שיש לו פת בסלו. הפת היא שלו ומונחת היא בתוך סלו שלו, והוא בטוח בה והוא יתענג עליה מתי שרק יתחשק לו ויעיף עין של פטרון שׂבע־רצון, מדי פעם בפעם, ברגליה המחוֹללות. צריבת־הקנאה זינקה כטיל בִּספירה־לאחור אל מעמקי־ילדותנו להרעיל את הזיכרונות היקרים ביותר. הרי הוא היה החבר הכי טוב והכי יקר ללבי. לא יכולים היינו להיפרד זה מזה: הייתי מלווה אותו לביתו והוא היה חוזר ומלווה אותי, וכך היינו ממשיכים הלוך ושוב עד שבאמצע הדרך, בפינת רחוב יפו וקינג־ג’ורג', היינו נקרעים זה מעל זה. חלומות ילדוּת. למעשה אהבתי והערצתי אותו יותר מכל אדם עלי־אדמות, ויותר מכול הערצתי את אומץ־הלב שלו.

אני זוכר איך התחלתי לרעוד מפחד כשלילה אחד, לפני הפרידה בקרן הרחובות יפו וקינג־ג’ורג, הודיע לי פתאום, סתם־כך, כמשהו רגיל, שהוא מפסיק ללכת לבית־הספר מפני “שזה סתם בזבוז זמן. זה מפריע לי לקרוא מה שמתחשק לי וללמוד באמת מה שאני רוצה ללמוד, ולעשות, ולהבין…” ובאמת הפסיק את לימודיו למשך שנה שלמה, אותה שנה שבה הופיע אריק בכיתתנו. כבר אז השתזרה הקנאה באהבתי לו. כבר אז הרגשתי שהבּנות נמשכות באופן טבעי אליו ולא אלי. היא רקדה לא רק בגופה התמיר והגמיש, אלא בכל נפשה ומאודה. המקצבים חִלחלו בכל עצימת־עין וניד־עפעף, בכל הטיית־צוואר ונקיפת־אצבע. לוטציה הרוקדת הזכירה לי את שירו של מַס פֶליפ דֶלַווּאֶט, זה המשורר הפרובנסאלי הכותב שירה פרובנסאלית ומתרגם את עצמו לצרפתית:

לצִדנו ישבה קבוצה של כחמישה אנשי־עסקים מצליחים שאכלו ושתו ודיברו בינהם בקול רם מבלי לשים לב כלל לא אל המנגינות ואל אל המזגנים והשרים, ואפילו לא אל הכנר הצעיר הצועני יפה־העיניים אשר ניגש, על־פי התור, אל שולחנם כדי לנגן במיוחד לכבודם. להיפך – דומה היה שמבקשים הם להפגין את אדנותם ואת חשיבותם דווקא בכך שאינם מתייחסים אל השירות המוסיקלי שניתן להם, בין יתר השירותים, תמורת המחיר הגבוה שהם משלמים פה, ושהעיקר, אחרי־הכול, הוא הכסף שבכיסם שלהם. אל השולחן שממולי ישבה קבוצת אדונים שחומים בחליפות ובעניבות שדיברו ערבית ביניהם, ואילו הגבירות הבלונדיות שהתלוו אליהם נראו כבנות צרפת שיצאו זה עתה מתחת לידיו של ספּר־הצמרת. גם אלה לא הִטו אוזן במיוחד אל המנגינות. כשניגש אליהם הצועני המכנֵר יפה־העיניים בלווית הכנר השני, ושניהם ביחד החלו מנגנים לכבודם, פסקו הדיבורים מפיהם ופניהם קדרו לשֵמע הדהוד הצלילים – הדהוד מערבי של סלסולי־מנגינות מן המזרח – כאילו רִחרחוּ פה איזה שהיא כוונה נסתרת להעליב אותם בּמנגינה זו שמיועדת במיוחד להם. אחת הבלונדיות הביטה כה וכה וקראה בניצחון “זה הוא השוק הפרסי של רימסקי־קורסקוב!” הטעות המוסיקלית הקטנה שבדבריה, שייחסה את המנגינה למלחין הרוסי, מובנת היתה, וכמעט שהתבקשה ממחרוזת הקטעים השונים. באמת פתחה הנגינה בנעימות מתוך ה"שאחרזאדה" של רימסקי־קורסקוב, ולתוכה באמת השתרבב “השוק הפרסי” של קֶטְלבִּי. חמורה ממנה לאין ערוך היתה הטעות הפוליטית שהשתרבּבה לתוך עולם המוסיקה בכדי לנפצו לרסיסים. אך בלונדית זו, לפי תוּמה, מדושנת עונג היתה מן הידע המוסיקלי שהפגינה באוזניהן של חברותיה לשולחן ובאוזני היושבים אל השולחנות מימין ומשמאל. שיגרה מבט חטוף אפילו לאחור, לעבר השולחן שלנו, לבחון את התרשמותנו, אבל כוונתה התמימה והטובה פגעה כחץ־מורעל דווקא בלִבּותיהם של האדונים חבריה לשולחן, אלה שעל חשבונם יושבת היא בזה במועדון היקר וּמִתענגת על המאכלות המפורסמים בפריס כולה בטעמם המופלג בדקותו ועל יינות היקבים של הברון פיליפ דרוטשילד ועל סלסולי מנגינת ה"בַּקשיש בַּקשיש" של השוק הפרסי: חן־עלבון בכבוד הערבי, וביתר ייחוד עכשיו, אחרי שכל הכותרות הראשיות של כל עיתוני־הערב בפריס הכריזו על הצלחתה הגדולה של המתקפה של הצבא הפרסי להבקיע את המערך העירקי ולפלוש לתוך אדמת עירק, ואם בכך לא די, גם לשגר טיל שנחת והתפוצץ בלב־לִבָּה של בגדד הבירה. היו אלה, אולי, חברי המשלחת העירקית המתאמת פה, בפריס, את הסיוע הצרפתי לצבא העירקי. או אולי סתם אֵילי־הון־ערבי ונסיכי־נפט סעודיים. בעיתונות נמסר גם על תגרות קשות, ריצוץ גולגלות ותקיעת־סכינים בין סטודנטים עירקים לפרסים פה, במעונות האוניברסיטה של פריס. אבל כל ההתרחשויות הבינלאומיות הללו רחוקות היו מעולמה של הפריסית הקטנה והחמודה שלא ביקשה אלא ליהנות מתענוגות החיים. אפילו אם רִפרפה עינה על פני כותרות העיתונים, ואפילו אם אירע לה לפתוח את הטלוויזיה דווקא בשעת החדשות, ולראות במו־עיניה את ההפצצות ואת מראה הפצועים הפרסים נפגעי הפצצות הכימיות הנוראות, לא העלתה על דעתה שתיתכן איזו שהיא נגיעה בינה לבין הזוועות המתחוללת בקצהו האחר של העולם, ובוודאי שלא היתה רואה אפילו ברעים שבחלומותיה שהיא עצמה עתידה לגרום לפיצוץ פה, על שולחנה זה, שקשור ישירות במלחמה הנוראה שם. “הרגשתי מיד שהמוּסיקנט עושה זאת בכוונה” – אמר בעל־השפם לחברו הקירח השמן, "ראיתי מיד שהוא פרסי! – בחמת־זעמו כבר הוסר כל ספק מלבּו בדבר מהותו הפרסית של הכנר הצועני. “הירגע, הירגע – חכה רגע,” הניח השמן הקירח את כף־ידו על זרועו של חברו. אמר בערבית, “חכה רגע – סְטֶנֶה, סְטֶנֶה שוויה.”

“אה, סְמֵטָנָה!” נדלק זיק של הבנה בעיניו של הכנר הצועני החשוד בפרסיות, שנבוך ממורת־הרוח שעוררה נגינתו. “סטנה, סטנה,” חזר רודף־השלום המיושב־בשדעתו וקרא לעבר חברו שנראה כמתרומם מכיסאו לקראת עימות פנים־אל־פנים עם המוסיקנט הפרסי המתגרה בו.

“לכבודכם אנגן את סמטנה,” הכריז הכנר אחרי ששמע מפורשות, ולא פעם אחת אלא פעמיים, את מה שבאוזניו הצטלצל כשמו של המלחין הצ’כי המפורסם, ומיד התייצב מולם, הרכין ראשו אל הכינור, פשט את ידו האוחזת בקשת, וצלילי־הפתיחה המפורסמים של ה"מולדאווה" מילאו את האולם. הפטריוט הערבי בעל־השפם לא שמע מעודו על סמטנה, אבל את ההמנון של האויב הציוני שמע גם שמע, ועכשיו, אחרי העלבון הפרסי, כשתוקע לו זה, במיוחד ובמזיד, גם את ההמנון של האימפריאליזם הישראלי, לא יכול לשלוט עוד ברוחו וקם להכות בפּחוּת ובזוי הלז; בזה הכלב־בן־כלב החצוף שמעֵז כך להתגרות בו לעיני כל הקהל הנכבד היושב פה. בזינוקו לתפוס בגרגרותיו של הכנר נטה השולחן על צדו, ולקול נפץ הגביעים וצריחותיה של הבלונדית שלא העלתה כלל על דעתה שהשֹכלתה המוסיקלית היא שגרמה לפורענות־הפתאום, חשו לעברם גם שומרי־הסף וגם הגברת בעלת־המקום. הגברתנים שומרי־הסף, שעלו לפריס זה עתה מקורסיקה, ושהיו להוטים להצטיין במקום עבודתם החדש, עטו למלא את תפקידם בזריזות מדהימה, ועד שלא הספיקה בעלת־הבית לגשת אל שולחן־השערוריה. כבר היה הלוחם המשֹופּם נגרר בעורפו ובאחורי־מכנסיו לעבר היציאה.

“Arretez, arretez!” פקדה האדונית על שומריה, ואלה נעצרו בפתח עם השבוי המשתולל. על חוּדהּ של שנייה פִּרכס ניגוד אינטרסים בתוך הצמרת עצמה: מן הצד האחד, חוק בל יעבור הוא שיש לסלק מיד, ובכוח, כל פורע ומשתולל כדי לשמור על קהל־הלקוחות הנכבד ועל השם הטוב שבו תלוי קיומו של המקום, ומאידך אותו פורע משתולל הריהו הפעם אחד מבחירי הקליינטים, מן הפזרנים הגדולים ביותר החביבים עליה במיוחד. אמרה להרגיע את הרוחות, ליישב את ההדורים, להושיב חזרה במקומו אחר כבוד את הקליינט החשוב, אלא שאיחרה את המועד. הוא וחברו הקירח השמן כבר חרצו את דין המקום: השמן הוציא חופן שטרות מכיסו, הטיח אותו בפניה בלוויית יריקה וקריאה ערבית שפשוטה כמשמעה, “אני יורק בפרצופך,” ועוד הוסיף ביזוי ערבי מובהק לאמור, “שינייך מסמרים הן לנעלַי,” ויצא בראש מוּרם ובכרס נטויה בעקבות חברו שנזרק החוצה. הבלונדית המוסיקלית אמרה לרוץ בעקבותיו, אלא שחברתה, הבלונדית גם היא, עיכבה בידה ממש, ובכוח, ועד שלא הספיקו אלה ליישב את חילוקי־הדעת ביניהן, כבר היתה בעלת־הבית גחונה על ארבע, מלקטת וחוטפת בפה פעור את השטרות הפזורים על הרצפה, כמבקשת לקיים מיד את ההתבזות שייעדה לה הנאצה הערבית הבלתי־מובנת לה. כל אחד מן השטרות הפזורים על הרצפה – עד כמה שהספקתי אני לראות – היה בן חמש־מאות פרנקים חדשים. “פזורות פה לפחות שלוש משכורות חודשיות של פקיד בתחנת־הרכבת,” לחש תמוז באוזני כשהתכופף להרים את השטר שצנח ליד הכיסא שלו. הוא קם והגישוֹ לבעלת־המקום, שהיתה עדיין בוחנת את סביבותיה אם לא נותר שטר חבוי באחת הפינות.

“תודה רבה, אדוני,” אמרה לו, ומבעד לחיוכה המנומס בִּצבּץ החשד שמא שִלשל לכיסו כמה וכמה שטרות מאחורי גבה.

כאותו פטריוט ערבי משׂופם, כן גם אני בימי ילדותי לא שמעתי את שמו של סמטנה, אבל כנגד זה, כמוהו כן גם אני שמעתי גם ידעתי מה פירושה של מנגינת “התקווה”. הניגוד הגדול בין זה הגברתן שעורר פה זה עתה מהומה בין־לאומית בגלל מנגינת “התקווה”, לבין הילד שהייתי אני פעם, לפני שנים רבות, נעוץ היה בכך שהיה לי בלבי על המנגינה לא מכיוון שהיא ההמנון הלאומי של האויב שלי, אלא מכיוון שדווקא זו נכפּתה עלי, משום־מה, כהמנון הלאומי שלי, אך מה ששילח בי ריטוט מוזר, כרעד־מיתר רוטט ברוח־שלא־מן־העולם־הזה, היה הזיכרון הברור שאת שם המלחין הצ’כי בֶּדֵרִיך סְמֶטָנָה שמעתי לראשונה מפיו של ברל רבן, מפי אביו של תמוז זה שיושב עכשיו פה מולי כמי שאינו נוגע בדבר, גם אינו תופס את פשר השערורייה הלזאת שהתחוללה פתאום כדי להוסיף נופך של שעשוע בלתי־צפוי לקהל המסובים. לא זו בלבד שאין הוא זוכר אותי כלל מימי ילדותנו ונדמה לו שנפגשנו לראשונה בפריס לפני חצי שנה כשבאתי למסור לידיו איזה שהוא מחזה מפרי־רוחי שעורר בו סלידה, וששמי הוא אהרון דן, ולא זו בלבד שנראה לו כטבעי וברור מאליו שחברתו לוטציה, זו המחצית־הטובה של נפשו, לא תדע שיש קשר כלשהו בינו לבין מדינת ישראל, אלא שאפילו מאזין הוא לסיפור שאני מספר לה עכשיו – אותו סיפור עצמו ששמענו שנינו בילדותנו מפיו של אביו – כמי ששומע אותו לראשונה בחייו. התנהגותו זו עוררה בי הרהור מוזר על תורת הקארמה האהובה כל־כך על אהובתו: כפי שאין אדם זוכר כלל מה שאירע לו בגלגול קודם, גם לא יעלה על דעתו שקיים קשר כלשהו בין מה שאירע למי שהוא אי־שם עלי־אדמות לפני יובלות ומאות בשנים, לבין חייו שלו פה ועכשיו, כן גם אין “תומי” של לוטציה זוכר את מה שקרה לו עצמו בגִלגולו הנוכחי עד לשנה התשע־עשרה בחייו – ואם אמנם כן זוכר הוא, הרי לפחות לגבּיה אין כל אלה הדברים שייכים כלל לגִלגולו הנוכחי.

“תשמע, תשמע תומי,” לחשה לוטציה על אוזנו ולפתה את זרועו כשהאזינה בשקיקה, בעיניים מתנצנצות, להסבר שלי לשערורייה הנחמדה שאירעה פה בעקבות הידע המוסיקלי של הבלונדית הקטנה, ולסיפור שסיפרתי לה על הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה עוררה נגינת “התקווה” שערורייה דיפלומטית בין־לאומית – תקרית דיפלומטית שהתחוללה כּשמונה או תשע שנים לפני שאני עצמי באתי לאוויר העולם. לא סיפרתי לה, כמובן, שלראשונה שמעתי עליה מפי אביו של “תומי” שלה, ומה גם שכאשר שמעתיה לראשונה כלל לא הבנתי במה מדובר, ולא קיבלתי כל תמונה ברורה עד שלא קראתי, כעבור שנים רבות, את תיאור אותה תקרית עצמה, שבה היה מעורב אביו של “תומי”, כפי שמעורבת היתה בה אמו של גבריאל לוריא, בספר זיכרונותיו של רונלד סטורס – המושל הבריטי הראשון של ירושלים אחרי שצבאותיו של לורד אלנבי כבשו את הארץ.

את שמו של סמטנה בהקשר למנגינת “התקווה” שמעתי לראשונה מפיו של ברל רבן בוויכוח שפרץ בינו לבין הגברת לוריא במרפאת העיניים של דוקטור לנדאו. לא הרופא בכבודו ובעצמו, אלא עוזרו ברל הוא שטִפטף לעיני את הטיפות הדרושות לטיפול השגרתי כשנכנסה הגברת לוריא למרפאה. היא אמרה שיש לה “הרגשה משונה בעין”, ושהיא תחכה עד לבואו של הרופא עצמו, מה שלא הפתיע כלל את ברל שידע שגברת זו לא תיאוֹת לעולם ליפול בּידיו שלו. למרות “ההרגשה המשונה בעין” לא נראה כל ליקוי שהוא בעיניה השקדיות החולמניות, וכשניצבה בפתח מאופּרת בשִכבות הצבע השחור העז שלשֹערהּ ומפוּרכּסת בוורד לחייה ובאודם שֹפתיה נשקפה כבבואה מעוּותת, מכמירת־לב ומדהימה של מי שהיתה פעם, לפני חמש וארבעים שנה, יפהפייה צעירה בת עשרים. בכובעה הלבן ובסֵתר שִמשיית התכֵלת שקיבלה במתנה מאת סר רונלד סטורס נראתה מוכנה ומזומנה לנסיעה אל תוך עברהּ שלה. כך מקושטת במיטב מחלצותיה ומתחייכת כלפי פנים בעיניים חולמות כמפליגה אל הימים הטובים ההם, היתה הגברת לוריא מתלבשת – מאז מות בעלה – לעוד יציאה אחת בלבד, זו שנועדה לביקור השבועי בביתו של שופט בית־הדין העליון, קצין האימפריה הבריטית, דן גוטקין אסקווייר. היא ניגשה לחלון וצפתה ממושכות לעבר גג הטירה המבצבּץ בינות לעצים ולחומת האבן המקיפה אותה. עצי ברוש וארז־הלבנון ופִלפלון ודקל ואֵשל וחרוב הקיפו את הטירה שנקראה בשם “מחניים”, זו טירת האבן המוצקה בה שכן בית־הספר לבנות על שם אוולינה די־רוטשילד, ובה ריצדו זיקי הזיכרונות היקרים ביותר ללבהּ: איך נבחרה היא, היפה והטובה שבכל תלמידות המוסד של מיס לנדאו – בכל ירושלים, ואפילו בקרב צמרת הממשל הבריטי, לא נודע המוסד אלא בשמהּ של המנהלת הנמרצת, זו הגברת אני לנדאו, היהודייה־האנגלייה הקטנה והחזקה ככדור של פלדה, שהניפה את דגל האימפריה הבריטית מעל לטירה – איך נבחרה היא מכל התלמידות כולן להגיש זר פרחים לקונסול ספרד שערך ביקור־נימוסין במקום, ואיך נתן בה הקונסול – יהודה פרוספר בּיי שהיה אז גבר במלוא־אונו – מבט כחץ־שחוט, מפחיד ומרחיב־לב כאחד, ואיך שוב, כשהיתה כבר אשתו של אותו קונסול עצמו, בחר בה מושל ירושלים, סר רונלד סטורס, שתערוך את רשימת הנשים הראויות לשמש בועד הציבורי למען בית־הספר למוסיקה שביקש להקים בירושלים, ואיך נשמר לה מקום לצִדו בקונצרט הראשון שנערך בטירה אחרי שחרור ירושלים מעול השֹוּלטן התוּרכּי. ברל רבן זה, שמתנפח פה במרפאה כתרנגול־הודו, לא היה אז אלא זאטוט זב־חוטם, אחד הפרחחים־בבלוֹאי־סחבות שהגברת לנדאו, ברחמיה, אספה אותם כמשרתיה הקטנים לעשות כל מלאכה בזוויה, שירות ושליחות לעצמה ולבית־הספר שלה, ועכשיו מעֵז הוא בחוצפתו להקדיר כנגדה פנים על שאין היא מוכנה להפקיר את עיניה לבדיקה בידיו. דוקטור לנדאו אמנם מעיד עליו שהוא “בחור מוכשר כשד”, וטוען גם שאפשר לסמוך עליו במאה אחוז, ואפילו מעביר לידיו את כל “המקרים הקלים” – ובכל־זאת! בכל־זאת איך אפשר – איך תוכל היא להפקיר את מאור־עיניה בידיו?

“תוכלי להיכנס לחדר־המנהל ולחכות לו שם,” הציע לה ברל ברוח־טובה, דווקא, שמִסמסה מיד את חשרת־הטינה כנגדו והעלתה חיוך רך על שפתיה. “אתה זוכר” – אמרה והוסיפה לצפות לעבר הטירה – “את הקונצרט הראשון שערך סר רונלד אצל מיס לנדאו אחרי שחרור ירושלים – אתה היית אז ילד, אבל הרי… בכל־זאת גם אתה… השתתפת באותו קונצרט… אני זוכרת גם אותך…” נמנעה מלהזכיר לו שהיה אחד המשרתים הקטנים שגררו כיסאות לאולם הגדול והתרוצצו עם סחבות לשטיפת־הרצפה ועם מטליות לאיבּוק הארונות במסדרון. “המנצח והכנר הראשי היה אז הבחורצ’יק הסימפטי הזה, מה שמו? זה החלוץ מרוסיה… כן – צ’ייקוב! כנר נפלא, מעולה! הוא גם היה המנצח…”

“והוא גם היה הראשון בהיסטוריה שניגן לסיום את “התקווה” בקונצרט פומבי שערך המושל הבריטי, אם כי קיבל הוראה מפורשת לנגן את ההמנון הבריטי. זה היה סקנדל בין־לאומי… אַת זוכרת את השערורייה… איך כולם, כל היישוב החרים את מיס לנדאו… אותה ואת… כל האחרים שהתיישבו…” חיוך דק מן הדק הסתמן לו מתחת לשֹפמו – כי הפעם הגיע תורו שלו להימנע מלהזכיר לה את החרפּה שלה, שגם היא כלולה היתה באותו חרם.

“איזה שערורייה? מה שערורייה? על מה אתה מדבר בכלל, ברל? מדוע זה אתה צריך להכניס תמיד את ‘התקווה’ שלך ואת החלומות הפרועים שלך על מלכוּת־בית־דוד לכל עניין ודבר שעליו אנחנו מדברים?”

“אַת צודקת,” אמר לה ברל, “אבל לא מן הבחינה שאַת חושבת עליה. מנגינת ‘התקווה’ באמת איננה לא שלי ולא שלך ולא של כולנו פה. זאת מנגינת העממים המִתגוררים בּארץ בוהמיה, מנגינת־עם שאותה כלל הקומפוזיטור הצ’כי בֶּדְרִיך סְמֶטָנָה בסימפוניה האֶפּית הלאומית שלו, הסימפוניה שקרא לה בשם ‘ארצי שלי’, ושם הפרק שבו מופיעה המנגינה הוא שם הנהר החוצה את בוהמיה, נהר המולדאווה – זאת לא ארץ־ישראל וזה לא נהר־הירדן, ורק היהודים שהגיעו מאותם אזורים של הממלכה האוסטרו־הונגרית, והביאו אתם את המנגינות של אותם המקומות, הדביקו את המנגינה הלאומית של סמטנה לארץ־ישראל.”

ושוב גאתה חשרת־טינה בלבהּ על זה שאינו יכול להרפות מן “התקווה” שלו ומן הרעיונות הפרועים שלו, ושנדחף לשרבּב ולגרור אותם אפילו לתוך הזיכרונות האינטימיים היקרים ביותר ללבהּ. מבלי להתייחס לדבריו אלה, וּבעוֹדוֹ מדַבּר, פנתה לו עורף ונכנסה לחדר־המנהל. “יש לה בלִבה עלי” – אמר ברל יותר לעצמו מאשר לי – “מפני שהייתי עד־ראייה לחרפּה שלה, שגם היא התיישבה יחד עם הגברת לנדאו, ושאני יודע שגם היא היתה כלולה בַּחרם.” אבל מתוך כל השיחות שהיו לי אתה אחר־כך נוכחתי לדעת שבאמת ובתמים “אותה שערורייה בין־לאומית” – כפי שכינה אותה ברל – לא זכורה היתה לה, כפי שכלל לא ידעה שהיא עצמה כלולה היתה באותו “חרם” שעליו דיבר ברל, ואם היה לה בלבהּ על ברל, לא היה לה אלא על כך שזה מתחכם תמיד להכניס את “הרעיונות הפרועים שלו” לכל דבר שבעולם, כולל הזיכרונות האינטימיים שלה. “לעולם לא אסלח לעצמי” – כך אמרה – “שברגע של חולשה, כשנדמה היה לי שהוא מאיר לי פנים, פתחתי לפניו את לבי.” היתה זו הפנינה אשר בצדף – אותה היזכרוּת־פֶתע ברגע היפה שבחייה, איך היא – אשתו הצעירה והיפה של יהודה פרוספר ביי – ישבה לצדו של מושל ירושלים בקונצרט החגיגי לעיניהן הנשואות המתפקעות מקנאה של כל הנשים הנכבדות – גם היהודיות וגם המוסלמיות וגם הנוצריות – ומה שהתרחש עם תוֹם הקונצרט, איזה מין שיבוש קטן שלא נמשך אלא חצי רגע, של אנשים שקמים ואנשים שמתיישבים, לא היה שייך בכלל לעניין. היא כלל לא שֹמה לב ולא הבחינה בהתרחשות של אותו רגע קטן אחרי סיומו של הקונצרט, רגע שהפך לעיקר בזיכרונו של ברל, כפי שהפך לעיקר בזיכרונו של סר רונלד עצמו אשר את היושבת לצדו לא זכר, ואם אמנם כן זכר – לא הזכיר כלל, אך כנגד זה מצא לנחוץ לכתוב דווקא אותו בספר זיכרונותיו, ולהזכיר דווקא את מיס לנדאו בהקשר אליו. את דבריו קראתי כעבור שנים, ועכשיו, עם העלאתו של הסיפור הזה על הכּתב, חזרתי לעיין בהם ונהניתי מחוש ההומור שלו בו תיאר את התקרית הבינלאומית הראשונה בהיסטוריה שפרצה בעקבות מנגינת “התקווה”.

“…מיס לנדאו” – מספר סר רונלד, ואני אינני יכול להימנע ממסירת אופן־התיאור שלוֹ במילוּאו, – “היתה עד מהרה להרבה יותר מאשר מנהלת בית־הספר היהודי הטוב ביותר לבנות בפלשתינה. היא היתה הרבה יותר בריטית מן האנגלים, והיתה מניפה תמיד את הדגל הבריטי – ואך ורק אותו – מן הרגע שקיבלה היתר לכך מן המושל הכללי האזרחי. היתה יותר יהודייה מן הציונים – לא היא, אפילו לא משרתיה, לא היו עונים לצלצולי הטלפון בשבת. היא קיימה יחסים של ידידוּת עם הטורקים והערבים לפני המלחמה, והכנסת האורחים הנדיבה שלה היתה במשך שנים רבות הקרקע היהודית היחידה, כמעט, שעליה יכלו להיפגש מתוך אחווה עליזה אנשי ממשל בריטים, ציונים נלהבים, בֶּקִים מוסלמים ואֶפנדים נוצרים. פעם אחת בלבד פרצה התקוממות נגד עליונותה החברתית, וזהו דווקא בקרב בני העדה שלה. הדבר אירע בעקבות קונצרט שאני ארגנתי בסתיו 1918… אני נתתי הנחיה למנצח, לאותו כַּנר מעולה צ’ייקוב,…להסתפק, עם סיום הקונצרט, בנגינת ששת המקפים הראשונים של ‘אל מלך נצור’… בהיות הקהל מעורב מבני כל העדות, והוא הבטיח לקיים את תנאַי. משצעד קדימה על הבימה אל פני הקהל, קפצנו לעמידת דום ולהצדעה. לחלחלתי לא הגיעה לאוזנַי המלודיה המלאת־ביטחון, הבסיסית שלנו, אלא אותה רוח־נכאים של סמטנה הנודפת מן ההמנון הלאומי הציוני (ובהערה בשולי העמוד מסביר סר רונלד לאמור: ‘נכתב בידי נפתלי הֶרְץ אִימְבֶּר, שחי עם לורנס אוליפנט על הר הכרמל באמצע שנות השמונים’). אחרי נגינת מקף או שניים (ותוך כדי כך היה צ’ייקוב נושא אלי מבט מְיוּסר של מי שכּפאוֹ Force majeure) שאל אותי הנָגִיד העליון בקול צרוד ‘מה זה?’ וכשאני עניתי ‘התקווה’, חזר ושאל, ‘ומה זה?’ ‘ההמנון הלאומי הציוני.’ מיד התיישב בטריקה, ובעקבותיו התיישבו כמובן כל קציני פמלייתו, ובאומץ־לב בריטי אשר לא ידע חת (אך בשעה רעה לעצמה) התיישבה בעקבותיהם גם מיס לנדאו. מיד הוקעה אל עמוד־הקלון כבוגדת, אם כי לא נמצאה כל דרך מיידית להענשתה. ההזדמנות הנאותה לקנאים הגיעה עם נשף־הריקודים הראשון שלה. הם הכריזו ברבים ששוּם יהודי המכבד את עצמו לא יציג את כף־רגלו בנשף של זו. כל אהדתי נתונה היתה למיס לנדאו – כידידה, כמארחת, כמיטיבה בין־לאומית ראשונה במעלה, אך חסר־אונים הייתי להקל מעליה את עוגמת־הנפש הטבעית כל־כך לכל מי שבני־עמו הטילו עליו חרם. בערב הנשף חיכו לי שלושה אבות יהודים בבניין הממשל. הם באו לחקור ולדרוש אם יצא רצון מלפנַי שהם ישתתפו בריקודים, ונראו מאוכזבים מסירובי לתת להם איזו שהיא הוראה ישירה. מסכנים אלה – הבגידה חתרה תחתם ועִרערה אותם מבית: נשיהם ובנותיהם קנו שֹמלות חדשות, ואלה נחרצות היו בדעתן לעשות בהן את השימוש הנאות. כשהייתי מתבונן, כעבור ארבע שעות, בַּתוֹר של הפטריוטים, מהם בסֵבר של טינה ומהם בסבר של אתגר, אך כולם ממלאים כראוי את מצוות העלייה במדרגות בעקבות הניצחון של בנות ישראל, היתה שביעות־רצוני מהולה בהשתתפות בצערם של הבעלים ושל האחים, משנוכחתי לדעת שבפרשת יחסים אחת בחיים אין הבדל בין יהודי לבין גוי.”

כשעלתה הגברת ג’נטילה לוריא באותן מדרגות לא ידעה כלל שעוברת היא על החרם אשר בו היא עצמה כלולה, חרם שהוטל עליה מכיוון שעשתה בתום־לב כמעשהו של סר רונלד – כשקם, קמה גם היא, וכשהוא התיישב, התיישבה גם היא, שהרי הוא המושל ובקי במנהגים של קונצרטים ויודע בדיוק מתי צריך למחוא כף ומתי צריך לקום ומתי צריך לחזור ולהתיישב. מן הבחינה הזאת קרה לה בירושלים מה שעתיד היה לקרות כעבור שבעים שנה פה בפריס במועדון־הלילה לבלונדית הקטנה, לזו הצרפתייה הנחמדה, שלא ביקשה אלא ליהנות מן האווירה ומן החברותה ומן המנגינה, ונמצאה פתאום מסובכת בשערורייה לא־לה רק מכיוון שהפוליטיקה השתלטה על המנגינה.

“אתה יודע” – פנתה לוטציה בעיניים נוצצות־עליצוֹת אל תומי שלה, שזרועו לפותה היתה בשתי ידיה החובקות ומלטפות אותה, “הלוא זה מה שהוא יוצא מן הכלל! יופי, יופי! – לא תיארתי לעצמי שגם זה יקרה לי ביום־ההולדת שלי! עד היום הזה הייתי בטוחה שזאת היא מנגינה צוענית, ליתורגיה של צוענים משבט רומנישל – אתה יודע שמתיאו שייך לשבט רומנישל. פעם לקח אותי מתיאו לביקור בבית־התפילה האֵוונגלי של הרומנשיל, ושם שמעתי את הצוענים הזקנים שרים את המנגינה הזאת. אילו הסכמתי לטקס נישואים צועני של שבט רומנישל, היו הם שרים לכבוד הנישואים שלי את ההמנון של מדינת ישראל!” תומי האזין לה בחיוך ושאל, “ושבט הציגאנים של בעלך הראשון – גם הם התפללו בנוסח הזה… של בוהמיה?” נמנע מלומר “ההמנון של מדינת ישראל.” “אינני יודעת” – אמרה, “בוריס עצמו לא הלך אף פעם להתפלל אתם, ולא התעניין כלל בדברים האלה.” עיניו שוטטו לעבר שולחן השערורייה שלצִדנו, והוא קרא, לפני שסיימה היא את תשובתה, “תראי – הבלונדיניות כבר מצאו להן ממלאי־מקום,” ואמנם כבר נמצאו שני צעירים – שנראו צרפתים לכל דבר – יושבים במקומותיהם של הפטריוטים הערבים ומשמיעים דברי ליצוּצים נלבּבים על אוזניהן של אלה השתיים המתמוגגות מהנאה. לוטציה שיגרה מבט חולף לעברם, אבל אלה לא הצליחו להסיח את דעתה ממנגינת “התקווה”. “כששמעתי אז את המנגינה הזאת מפיהם של הזקנים, היא דווקא נגעה אל לבי… היה בה המון רגש… ובכלל לא תיארתי לעצמי… ופתאום, כך… כן, והלוא אז…” – כאן פנתה אלי – “אז ראיתי אותך… נפגשנו בפעם הראשונה. והלוא שם עשה לי מתיאו הכרה אתך. רגע אחד! זה היה שם, או ביריד בפלאס קלישי? נדמה לי שבכל־זאת ראיתי אותך בפעם הראשונה לא שם אלא בפלאס קלישי.”

תומי התנצל וקם לפנות לעבר השירותים. היה לי רושם שאין זה הצורך בלבד שמריץ אותו, אלא גם איזה שהוא דחף להסתלק מן הדבר שמעסיק ברגע זה את רוחה של חברתו, שנפשו פשוט נקעה מאותו עניין שהיה לו לזרא, אך באשר למקום בו ראתה אותי לראשונה אין ספק בדבר שלוטציה צדקה: היא ראתה אותי לראשונה ביריד־הצוענים בפלאס קלישי, ואת ההיכרות בינינו עשה כעבור שבועיים בעלה מתיאו בבית־התפילה המאולתר של האוונגליסטים הצוענים. וכאן נשאלת כמובן השאלה – איך זה הגעתי אני פתאום ליריד־הצוענים, אני שלא ידעתי אפילו שקיימים וחיים צוענים בפריס. אני הגעתי ליריד־הצוענים בעקבותיו של אריק ויסוצקי. אריק הרי ביקש ממני, ערב נסיעתי לחוּפשה ארצה, להתקשר עם אמו של תמוז חברו כדי לברר אם נשארו בידה אילו שהם ניירות שקשורים בנסיעתו של ברל לפרס ביחד עם דוקטור לנדאו לטיפול בעיניו של השאה² – איזה שהוא כרטיס־כניסה לארמון, הזמנה לסעודת־ערב חגיגית או למסיבת־גן – וכשחזרתי לפריס בידיים ריקות מכיוון שהגברת לאה הימלזך מתה בדיוק ביום בו הגעתי אני לירושלים, הרגשתי שלא בנוח. התנצלתי על כך שלא עשיתי בירושלים שום ניסיון לברר בידי מי נמצא כל מה שהותירה זו אחרי מותה, כי באמת הצטערתי על כך שבפעם האחת והיחידה שאריק ביקש ממני משהו קטן השבתי את פניו ריקם. אריק זה הרי לעולם אין הוא בא לא בטענות ולא בדרישות ולא בקובלנות ולא בבקשות. אריק משך בקצה שפמו המאפיר, ואניצי שׂער־השֹיבה המקיפים את קרחתו הזדקרו כנגדי כאצבעות מאשימות, אם כי הוא עצמו כלל לא האשים אותי, ואפילו לא במבט. להיפך – נראה אפילו כמנסה להניח את דעתי. “כן, כן” – אמר, “נודע לי כבר שהיא נפטרה. חבל רק שהטרחתי אותך לריק, ובלאו־הכי חדלתי לאחרונה לטפל באוסף שלי. בינתיים קרו כל מיני דברים.” אחר הוסיף וסיפר לי שלאחרונה נפקחו עיניו לצוענים המשוטטים בחוצות פריס – ובייחוד אלה הצועניות הסובבות בבתי־הקפה ומבקשות להגיד לו לאדם את עתידו על־פי סימני כף־היד תמורת שלושה פרנקים או כל שהיא נדבה. יש משהו מופלא ומאוּים בעצם קיומם של הצוענים הללו – מין קיום שמִן הצד האחד אפשר לומר שהוא קיום של קללה – נע ונד תהיה בארץ, אף מן הצד האחר יש בו יסוד של חופש: שוּט בארץ והתהלך בה. מאין הם באים ולאן הם הולכים? הוא לא סיפר לי מה בדיוק גרם להן, לעיניו, שתיפּקחנה לצוענים, אך כנגד זה התוודה בביישנות – מתוך המבוכה אפילו הסמיק כלשהו – שהתחיל ממש לחקור את תופעת הצוענים בפריס. “זה נשמע בומבסטי,” כך אמר. “תאר לעצמך, ואדם בגילי שיתחיל להשתמש במלים מפוצצות…” ובקיצור, בגילו שלו – והוא הרי בדיוק בן־גילי שלי, וכשהסתכלתי באיש המזקין הלז, האפור, שאלתי את עצמי אם גם אני נראה בדיוק כמוהו בעיני המסתכל מן הצד – התחילה לפעֵם בו הרגשת ייעוד חֵקר הצוענים בפריס, (ואני סמוך ובטוח היתי שעם כל מבוכתו, לא ייפול המחקר שיעשה הוא מכל המחקרים שעושים אנשי המקצוע הממוסדים והעולים בסולם הדרגות האקדמיות). כן – והנה עכשיו בדיוק מתכנן הוא לקחת את המֶטרו לפלאס קלישי אשר בו מתקיים יריד של צוענים. “תתקיים שם גם עצרת צוענים שבה יישא את דברו מתיאו מקסימוף. מתיאו מקסימוף הוא סופר צועני – והרי זה פלא, מכיוון שהצוענים אינם יודעים קרוא וכתוב. ובכן, מסתבר שזה כן למד איכשהו קרוא וכתוב, והריהו הסופר הצועני היחיד בעולם המערבי. במזרח־אירופה יש עוד סופר אחד. יש בדעתי לפגוש אותו ולראות באיזו מידה יסכים לשוחח, לקבוע פגישות נוספות. ואם תרצה תוכל לבוא אתי, ובוודאי שלא תתחרט… זה מעניין… והכנרים הצוענים…” הוא קם ממקומו ואני בעקבותיו, אבל רק אני הגעתי לפלאס קלישי. אריק המסכן! ברגע שיצאנו מבית־הקפה, על המפתן ממש, נזכר שעדיין לא צלצל היום לאמו לדרוש בשלומה, ולבי ניבא לי משהו. עוד קודם־לכן, כשהתוודה לפני על הרגשת הייעוד שהחלה מפעמת בו לאחרונה, חלף בִּי ההרהור, “הלוואי שיהיה לו מספיק זמן; זמן ונפש רגועה, ומוח פנוי…” זה הנער השליח המזקין של הסוכנות היהודית שלא יכול להיפנות אלא אחרי שעה חמש אחרי־הצהריים, ובהרהור זה לא כללתי את מה שנשתכח ממני, את חֶרדות־התמיד שלו לאמו הישישה הבודדה שם, בדירה הקטנה שלה. הוא חזר אל הדלפק לקנות אסימון ואני חזרתי אל המושב שלי עד שיגמור את שיחת הטלפון היומית שלו, אלא שהפעם, בניגוד גמור לכל קודמותיה, היתה היא קצרה ביותר. עד שלא הספקתי לשלוף סיגרייה מתוך החפיסה, כבר נחפז לעברי בפנים חיוורות וקרא, “אני לוקח מיד מונית. ענתה לי שכנה של אמא, משהו קרה לה… תסלח לי.”

“כמובן, כמובן”, אמרתי לו, גם גמרתי אומר בנפשי לעשות לו את השירות הקטן הזה של קביעת פגישה עם מתיאו מקסימוף. “אל תדאג,” הנחתי את דעתו כשנכנס למונית, “אני אסע לפלאס קלישי ואתאם את הדבר עם הצועני שלך” – וכך הגעתי לשם במקומו בפעם ההיא ובפעמים הבאות של הפגישות עם מתיאו מקסימוף, שבהן רשמתי אני את תשובותיו לשאלות שהעסיקו את אריק. אריק רוּתק למיטת חוליהּ של אמו. בשעות עבודתו טיפלה בה אותה שכנה, ובשעות החופשיות מן העבודה עשה הוא את כל הדרוש.

במהומת יריד־הצוענים נמשכתי אל צלילי־כינור שריחפו ובאו מכיווּן של יריעה מתוחה כמין אוהל. נדחקתי לעברה ומצאתי את עצמי מול פני קהל, לצדו של כנר מושך בקשת. שֹער השֹיבה הארוך, השופע כמסגרת לפּנים הצמוקות, השחומות, היה מתנפנף עם כל משיכת־קשת ומסתיר לסירוגין את עיניו המלוכסנות, העצובות, המדהימות במבטן הבהיר והלח, אותו מבט שרִפרף עלי לרגע ועצר את נשמתי כמין צוהר שנפתח פתאום לעולם אחר, שכוּח; עולם אשר בו הייתי אני עצמי שרוי פעם, ובו כבר נפגשנו, גם היה לנו שיג ושיח. המנגינה הצוענית הזכירה לי את חרוזי־השיר של טשרניחובסקי:

כל העיניים היו נשואות אלי, ואני נחפזתי להתחמק מן הבימה שאליה נקלעתי ולהיבּלע בקהל. מחמת הצפיפות נפלטתי אל השוליים ונעצרתי מעבר למיתרי־האפּריון. פה מצאתי את עצמי עומד לצִדה של צוענייה זקופה. מין הדר־מלכות תקיף נאצל ממנה, בדומה לזה שמקיף את רקדניות הפלמנקו הספרדיות, וכמותן גם היא לבושה היתה בחצאית צבעונית ארוכּת־שוֹבֶל והדוקה למותן ובחולצת־תחרה ועדוּיה במחרוזות מתנצנצות ובעגילי־זהב ובאצעדות ובשֹהרונים ובנטיפות ובהינומה שמקיפה את ראשה ואת כתפיה. מה שהדהים אותי ביותר היה עורה הצח והחלק. לא תיארתי לעצמי שיש בקרב הצועניות שזופות־העור גם יפהפיות מן הסוג הזה. בעורה הצח ובעיניה הכחולות ובשחור שֹערה הזכירה לי את האחות האנגלייה היפה שעבדה פעם במרפאת־העיניים של דוקטור לנדאו. עם תום המנגינה אמרתי לשאול אותה אם מכּירה היא את הסופר הצועני מתיאו מקסימוף, ואיך אפשר למצוא אותו בזה, אלא שבאותו רגע ממש משכה אותה ילדה קטנה שעמדה לצִדה, ואשר בה לא הבחנתי קודם, לעבר השני, ואני הפניתי את השאלה לעומד לימיני. “אה, רועֵה־העדה שלנו!” אמר זה. “אני אביא אותך אליו.” וכך נמשכתי הלאה בעקבותיו, מפקפּק בלבי אם אמנם זה האיש. אריק ביקש שאתקשר עם סופר, ואילו זה מדבר על “רועה־העדה”.

“מתיאו מקסימוף הוא רועה־העדה שלכם?” תמהתי. “לא בדיוק,” ענה לי מורה־הדרך המתנדב שלי, “הוא המטיף. הדרשן הנושא דברו לעדה שלנו.” לא הייתי בקי בדקויות ההבחנה הללו שלא הועילו להסיר את הפקפוק, שהרי בין אם דרשן ובין אם רועה־עדה או כומר, אין זה עולה בקנה אחד עם דמותו של סופר כפי שזו נצטיירה בעיני־רוחי. הפקפוק לא נָמַר אלא התגבּר כשהגענו למין דלפק אשר לפניו השֹתרך תור של צוענים וצועניות, רובם זקנים וּסחופים. אליו יושב היה איש ממושקף ומקריח, מין שמנמן קטן בחליפה בלה ובעניבה דהויה, כמין פנקסן עלוב שלא הספיק להתגלח לפני צאתו לעבודה. היה יושב ורושם בפנקס ממוּרטט את שם העומד בתור לפניו ואת סכום הכסף שזה תורם. מורה־הדרך ניגש ישר אליו ולחש לו משהו על אוזנו, וזה הפנה אלי את מבטו קצר־הרואי מבעד למשקפיו וגירד בקצה העט את קובּיית שֹפמפּמוֹ. שאלתי אותו אם אמנם הוא הוא הסופר. עיניו אורוּ ומין עדנה פשטה בכל סֵבר הפנים האפור והמבוּטבּט כשהִנהן בראשו לאישור עובדה מרנינת־לב זו. לא היה כל ספק בכך שעצם הידיעה שיש מי שהוא שמתעניין בו באשר הוא סופר חשובה לו הרבה יותר – לאין ערוך יותר – מן הכבוד שחולקים לו בני־העדה באשר הוא מטיף דתי, כל אלה שאינם יודעים כלל שהוא סופר, ושגם אילו הגיעה שמועה זו לאוזניהם לא היו תופסים מה יש בו, בספר שזה כתב או יכתוב, כדי לעזור להם בכל הצרות הצרורות של חייהם וכנגד כל הפגעים הרעים האורבים להם בדרך. “בוודאי באת בעקבות הכתבה על הצוענים שהופיעה במגזין של ‘לפיגארו’. גם אתה עיתונאי?”

“לא, לא” – אמרתי לו. “אינני עיתונאי ולא ידעתי שהופיעה כתבה.” ועד שלא הספקתי להסביר לו את דבר־שליחותי כבר קבע לי פגישה בבית־הקפה “קְלוּני” בפינת הבולבארים סן־ז’רמן וסן־מישל. כפי הנראה הסיק מדברַי שאני מעוניין לכתוב בשיתוף עם עוד חוקר ספרות איזה שהוא מחקר שבו כלולה יצירתו שלו, ודבר זה שימח אותו עוד יותר מאשר אילו באתי מתוך סקרנות עיתונאית בעקבות הכתבה שהופיעה בעיתון. הפעם כבר באתי לפגישה לא רק במקומו של אריק, ולמענו, אלא מתוך ההתענינות שלי עצמי. אילולי ידעתי מי הוא ומה הוא, הייתי בטוח בו שהוא יהודי קטן וממוּרטט, מין פקידון או רוכל באחד השווקים. לא כך תיארתי לעצמי את הצועני, ובוודאי שלא את הצועני שהוא הסופר היחיד בקרב צועני מערב־אירופה, הסופר הצועני שהוא הסופר היחיד בקרב צועני מערב־אירופה, הסופר הצועני הכותב בשפה הצרפתית. ואמנם היתה זו השאלה הראשונה שעוררתי בקפה “קלוני”. הוא סיפר לי שלמד קרוא וכתוב בגיל שש־עשרה בזכותה של קטטת־רחוב אשר בה הסתבך. מכיוון שלא היה צרפתי אלא צועני, החליטו השוטרים הצרפתים שהוא האשם בקטטה וחבשו אותו בבית־הסוהר, ומכיוון שלא היתה לו פרוטה לפרוטה, מינו לו עורך־דין מטעם השלטונות, והלה, שהתעניין בנער, האיץ בו ועזר לו בלימוד הקריאה והכתיבה. מאז חלה התהפוכה הגדולה בחייו, ומכל הבחינות, ובעיקר לטובה – אך לא רק לטובה. התחוללו בו דברים לא ישוערו, ובייחוד בכל הנוגע לתחושות הפנימיות שלו, לתחושות ולרַחשושים ולזיכרון בכלל. הוא סיפר לי כמה וכמה סיפורים מימי ילדותו ונעוריו, מן הימים שבהם לא ידע עדיין קרוא וכתוב. ובכן, יום אחד, כשהיה עושה בשוק־הפשפשים בצפון פריס, נודע לו מפי צועני אחר שנקרה למקום שדודו הצועֵן במרסיי לקה במחלה קשה וימיו ספורים. מיד קם מתיאו ונסע למרסיי. עד שלא נכנסה רכבת הלילה לעיבּוּרה של מרסיי, כבר אמר לו לבו שדודו מת, ושלא נותר לו אלא לנחם את דודתו באבלהּ. מתיאו עצמו לא היה, קודם־לכן, מעודו בעיר מרסיי, גם לא נאמר לו היכן מתגורר דודו, ובכל־זאת הובילוהו רגליו מתחנת־הרכבת דרך כל הסמטאות המפותלות אל דודתו שכבר שרוּיה היתה באֵבל. “ובאמת, איך מצאת את הבית?” שאלתי אותו. “איך אתה מסביר עכשיו את הדבר?”

“עכשיו כבר לא הייתי מוצא מפני שהחוש אבד לי,” אמר מתיאו, “אבל אז עדיין הייתי יודע בחוש באיזה מקום יחנו בני השבט שלי כשיגיעו לעיר כלשהי. היה אפילו משהו בָּריח של המקום, במראה בתי השכונה ובאנשיה, באוויר… באווירה… הנה גם הזיכרון אבד לי מיום שלמדתי קרוא וכתוב. לפני־כן לא הייתי שוכח דבר, לא הייתי שוכח פני אדם אפילו אם חלף על־פני באלכסון בשוק הומה. פעם, כשהייתי מתקן קדירות בשוק־הפשפשים בפריס, הצלחתי להכות בהלם צרפתי נכבד אחד כשעבר על־פני ואני שאלתי אותו פתאום, ‘אמור נא, אדוני, מה שלום הזמיר שקנית לפני ארבע שנים בקורדובה?’ לא ממני קנה הוא אז את הזמיר, גם לא היה לי כל שֹיג־ושֹיח אתו בקורדובה. רק ראיתי אותו בקהל הקונים בחנות הציפורים… כן, כמובן, מקהות השנים את החושים, ההזדקנות… אבל אצלי היה המעבר חד וברור מן הרגע שידעתי קרוא וכתוב.”

שלף קופסת סיגריות וקרא, “הנה, אתה רואה? שכחתי את הפגישה…” הצביע על סימן משורבט בעט־כדורי על החפיסה, הציע לי סיגרייה, העלה עשן בשלו והוסיף, “עכשיו כשאני יכול לרשום בפנקס או על קופסת־סיגריות, צריכה הקופסה לזכור ולהזכיר לי. נזכרתי בנסיעה שלי למרסיי לפני ארבעים שנה, ושכחתי שקבעתי אתך את הפגישה עכשיו כדי שאוכל להביא אותך לפגישה שלנו.” קמתי ונחפזתי בעקבותיו לתחנת המטרו שמעבר לכביש.

“החפרפרת הזאת” – אמר משנסגרה עלינו דלת הרכבת התחתית שהסיעה אותנו לאחד הפרברים הצפוניים – “בכל־זאת יותר מהירה היא מן המכוניות שנוסעות מעלינו.” אני מעודי לא עלה על דעתי להמשיל את הרכבת התחתית לחפרפרת, ובשלב מאוחר יותר, כשהזמין אותי לארוחה צוענית טיפוסית, חזרתי ונזכרתי בה מתוך טעות שטעיתי בשמות בעלי־החיים. הוא דיבר על “מנת־קיפוד” ואני סבור הייתי שנגזר עלי, מתוך הנימוסיוּת, לאכול חפרפרת. תוך כדי הודיה על ההזמנה תפסתי שמדובר בקיפוד ומשום־מה רווח לי קצת, אם כי לא ראיתי במה מאוס הוא לאכילה פחות מן החפרפרת.

כשיצאנו מחפרפרת־הברזל שהסיעה אותנו לקצה־העיר, עוד המשכנו והלכנו ברגל לאורכן של סמטאות עד שהגענו למין מבנה שנראה לי כמחסן של בית־חרושת נטוש. “זה בית־התפילה האֶוונגליסטי שלנו,” אמר, ודומה היה לי שאני מבחין בשמץ של גאווה בנעימת־קולו, “ואני שֹכרתי אותו מבעל־הבית היהודי… הוא הגדיל את המתפרה שלו והעביר אותה לרונג’י, על־יד שדה התעופה של אורלי.” נכנסנו למסדרון ארוך וחשוך ומדיף טחב עד שהגענו לדלת בית־התפילה. כשפתח אותה בדחיפה מחריקה, נתגלה אולם מלא נשים זקנות. בתחילה לא הבחנתי אלא בזקנות, ורק אחר־כך ראיתי גם את המתפללים הזקנים הפזורים בתוכן. הן היו יושבות על הרצפה ומקוננות, מתנענעות ומכות על לוח־לבן. “מכות על חטא”, אמרתי בלבי ונזכרתי באותן יהודיות פרסיות, אותן צמוקות עניות ומרודות שהִכו על לוח־לִבן בבית־הכנסת הפרסי בשכונת הבוכרים מימי ילדותי: חטאנו, עווינו, פשענו… ועל כולם, אלוה הסליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפּר לנו… וכאז, כן גם עתה, אמרתי בלבי שאם אמנם יש לאומללים אלה אלוה שהוא אביהם שבשמים, צריך הוא להכות על חטא שחָטא לפניהם ולבקש מהם: ועל כולם, ילדַי האומללים, סִלחו לי, מחלו לי, כפרו לי… ואפילו על מחסן עבֵש זה שאותו שֹכרו בפרוטות העלובות שהצליחו לאסוף מתוך הגדת־העתידות על־פי כף־היד ומתוך גניבת דמי־השירות שנשארו על שולחנות בתי־הקפה ומנגינה בפינות תחנת־המטרו ומתיקון קדירות ומכירת סלסילות־קש – מחסן אפלולי מחופּה קוּרי־עכביש פה בפריס המעטירה הגאה בהמון בתי־התפילה המהודרים שלה, האחד גדול ומפואר מחברו – כל אלה הכנסיות והקתדרלות והבּאזיליקות המפורסמות בעולם כולו. עד כה לא ראיתי בתי־תפילה עלובים, מוזנחים ומלוכלכים כל־כך, אלא בשכונות יהודיות – מן השְטִיבְּלַךְ של שוק מאה־שערים שבירושלים ועד רֹי דְרוֹזְיֶה בפלצל של פריס. וכהד להרהור זה – הד שבא מן העולם החיצון בצורה הבלתי־צפויה ביותר, וממקום לא ישוער – נתמלא האולם פתאום בצלילי מנגינת “התקווה”. בשפתם הזרה, המשונה הלזאת של הצוענים בני שבט הרומנישל, זִעזעו צלילי מנגינת “התקווה” את קורי־העכביש בפינות התקרה, ודומה היה שהם הודפים אפילו את הדלת שמאחורי ומרחישים גלים מעבר לגבי. מין רחישה מצמררת את חוט־השִדרה. הפניתי את פני אחורה ונשימתי נעצרה: הצוענייה היפה מן היריד של פלאס קלישי נכנסה בצעדים רכים ונעצרה מאחורי גבי, וכשנרתעתי ופיניתי לה מקום, שיגרה לי חיוך רך ועשתה לי סימן שלא אטרח. לא טרחתי, אבל כנגד זה טרח מתיאו ממקומו ועשה בידו סימן נמרץ לשנינו לצאת בחזרה למסדרון ובעקבותיו. פה הצביע עלי ואמר לה, “זה החוקר שסיפרתי לך עליו,” ולי אמר, “הכֵּר נא בבקשה את אשתי לוטציה.”

“נעים מאוד,” אמרתי והושטתי לה את ידי.

זו לא היתה נוסחת־נימוסים בלבד. באמת ובתמים נעים מאוד היה לי להכיר אותה, אם לא למעלה מזה: לבי ממש עלץ בקרבּי על ההזדמנות הבלתי־צפויה להכיר יפהפייה צוענייה – וזאת תודות לאמו של אריק שנמלכה בדעתה ונפלה למשכב, ובכך ריתקה אותו אליה וגרמה לי לבוא לפגישה זו במקומו – ועם זאת גם נחמץ משהו בקרבּי. משהו נקוע נראה היה לי כצורם בצמד זה, ועם זאת גם אמרתי לעצמי שאין צרימה זו אלא פרי הקנאה המתעוררת מאליה למראה האיש הקטן והמחוק הלז שזכה ביפהפייה צעירה ממנו לפחות בעשרים אם לא בעשרים וחמש שנים ומעלה. הייתכן שעד כדי כך נעלה יוּקרתו של סופר – או, אולי, של מטיף אוונגליסטי – בעיניהן של צועניות? השאלה לא באה על פתרונה אלא הסתבכה בפיתול נוסף אחרי ששניהם הזמינו אותי לארוחת־ערב בביתם, ושם נודע לי מפיה של לוטציה עצמה שהיא כלל וכלל איננה צוענייה אלא צרפתייה, ולא סתם צרפתייה אלא צרפתייה בת למשפחה בורגנית פרוטסטנטית, משפחת בנקאים ידועים בנוּקשותם הבורגנית לא פחות מאשר בחוּמרתם הקלוויניסטית. אלה נחפזו, כמובן, להטיל על הבת הסוטה חרם ולהדיר אותה מנחלתה ומירושתה, וזו מיום אחד למשנהו נאלצה להיהפך מבת של בעלי־הון לעוזרת־בית ומדיחת־כלים במסעדה. בשלב בו עשיתי אני את הכרתה, היתה עובדת כּגַהֶצֶת במכבסה ברחוב סן־דני, ועל משכּוּרתה הדלה נשענה, בעיקרה, פרנסת המשפחה, שהרי הכנסותיו של הסופר והמטיף הצועני דלות היו הרבה יותר. אילולי ידעתי מה שנודע לי, ואילו נפגשנו לי סתם ברחוב, תמֵה הייתי על צוענייה גאה ופראית זו שמהלכת שלוּבת־זרוע עם החנווני העלוב והמזקין הלז. עכשיו, משנודע לי, קיבלה התמיהה פנים אחרות מפליאות הרבה יותר: מה מצאה בו, בזה הצועני העלוב והאביון, יפהפייה צרפתייה בת־טובים, שיהיה יקר בעיניה ואהוב עליה עד כדי כך שתשליך מאחורי גווה את כל מעמדה בעולם ואת על עושרה, ותהיה נכונה לעשות כל מלאכה בזויה ובלבד שתימצא במחציתו.

זו היתה לי להוכחה חיה, ניצחת, לכוחה של הרוח. הנערה הצרפתייה התאהבה ברוחו של מתיאו, בנפשו כפי שזו השתקפה מתוך כתביו, וזו יקרה היתה בעיניה לאין־ערוך יותר מן הלבוש הגופני שבו התגלתה לה, מן המראה החיצוני של האיש היושב מולי ומשמיע מיני עילועים וגרגורים ומצמוצים וגיהוקים בשעת האכילה. "יש אור למאור בכלי מכוער – " אמר המשורר, והאור המאיר הוא העיקר, ומה גם שאין הכלי עצמו מכוער – הוא סתם עלוב, מין איש מחוּק, בטֵל ומבוטל. אך הוכחה חיה וניצחת זו לא נמשכה יותר מדקה אחת או שתיים: הדלת נפתחה ונערה שמנה, נושאת גיטרה, נכנסה, חצתה את החדר מבלי לשעות אלינו, פנתה ישר לשידה, פשפשה במגירה אחת ובעוד אחת וחזרה ויצאה והטיחה עלינו את הדלת בטריקה. “זאת אלינה” – אמרה לוטציה בחיוך של התנצלות – “בתי מבעלי הראשון. אתה רואה שהיא בשלב של התמרדות, ויש לה בלבּה בעיקר עלי. היא כועסת ומתביישת בי – רואה בי אשה נלוזה! אני חושבת שהיא מתגעגעת לאבא שלה אף־על־פי שהיה בשִכרותו מכה לא רק אותי, אלא גם אותה. היא גם יודעת שאילולי לקחתי אותה וברחתי אִתה בעוד מועד, היה הוא מוכר אותה לראש השבט, או לכל מי שהיה מוכן לשלם את המחיר שדרש. לראש השבט היו כבר מספר ילדים וילדות שעבדו בשבילו – ביקשו נדבות או גנבו מן הנוסעים בשעות הלחץ במֶטרו או יצאו לזנוּת. חבל לי עליה שירשה ממנו את תווי־פניו. לא את הגוף – הוא דק וגבוה – אלא דווקא את תווי־הפנים…” כאן התכנס מבטה פנימה והיא הוסיפה: “אינני יודעת מדוע ואיך זה קרה לי. אפשר לומר ששני הבעלים שהיו לי הם אנשים שאינם מושכים את הלב. כל אחד פגום על־פי דרכו. בוריס הוא פשוט מכוער: פרצוף־פנים גס ומכוער, ואילו מתיאו – אתה רואה. הוא כלל איננו מכוער, ויש לו אפילו תווי־פנים קטנים ועדינים, אלא שאלה הולכים לאיבוד בעיגוליות השמנמנה, ובסך־הכל יוצא משהו מחוק ומבוּטבּט – ואני כל חיי נמשכתי דווקא לגברים נאים…”

“ובוריס זה” – שאלתי מתוך התעניינות של אמת ולא רק כדי להסיט את הנושא מן הבעל הנוכחי אשר בפניו חיוותה את דעתה במין גילוי־לב מדהים ומביך, כאילו לא היה אלא מין חתלתול שאינו מבין כלל את הנאמר עליו בפניו, “האם גם הוא היה… לפני שהתחיל להשתכר… סופר או מטיף…” השאלה הצחיקה אותה. היא פרצה במצהלות צחוק שזִעזעו את העגילים שבאוזניה והבזיקו רצי־אורה בעיניה, ובהיסחפותה בצחוקה המשוחרר המצטלצל בשלושה תווים חזרה והיתה לנערה בת שבע־עשרה בלִבלוב עליצותה. “בוריס מטיף… סופר… האנאלפבית הפרוע הזה, הגועלי. הלוא בשבט כולו אין עוד פרא־אדם כמוהו.” לא כוחה של הרוח ולא נפשו הפיוטית של הסופר, אלא פרא־אדם שאינו יודע קרוא וכתוב. זה דווקא כן יכול היה להתקבל על הדעת לא פחות, ולגבי סוג מסוים של נערות אולי יותר מאשר הרוח הנאצלת מן השיטין ומבין השיטין של הספר המודפס: הצועני הפרוע ששבה את לבהּ של הנערה הרכה הנחנקת בכלוב־הזהב המרובע של ביתה ההוגינוטי הקר והיבש – הצועני שבא כרוח־סערה מן המרחבים הפתוחים, הרחוקים, בכינורו ובשירתו ובשלהבת מבטו. אך אותו בוריס אשר בגללו השליכה מאחורי־גווה את כל עושרה ואת על מעמדה בעולם הלוא הוא לא רק מכוער בעיניה, אלא אפילו גועלי בהתנהגותו, ומה שנוגע לכינור ולקול יפה, ענתה היא ואמרה לי שהוא אחד מיוצאי־הדופן האטומים לעולם הצלילים. בקול הפַּחי שלו הוא מזייף את שיר־העם הפשוט ביותר עוד יותר ממתיאו, ומתיאו כבר נחשב אפילו בעיני הצוענים לחצי־רוֹם, כלומר חצי־אדם, חצי־צועני. לא שירה ולא נגינה ולא שמחת־חיים, אבל כנגד זה יש בו, בּבּוֹריס, כל מום וכל מדה רעה וחיסרון שאפשר למנות בצוענים: הוא מלוכלך וחסר־אחריות ורמאי ומתפרץ בהתקפי־זעם וערמומי ועכשיו הוא גם אלכוהוליסט גמור ולא סתם שותה לשוכרה.

חיוך – ודווקא חיוך של מעין הבנה והשתתפות ברגשותיה, היה מרחף על פניו של מתיאו כשהיתה היא מדברת על בעליה השניים.

מבעד למשקפיו היה מסתכל בה כבתינוקת המסיחה לפי תוּמה גם נראה כמשתתף בצערה על המזל הרע שלה שאִינָה לחיקהּ שני בעלים מכוערים, כל אחד דוחה על־פי דרכו, והשתתפות זו בצערה מלוּוה היתה בזחיחות־הדעת.

“אתה יודע” – פנה אלי – “מספרים עליו, על שארְלמַן, על אותו קיסר גדול, שבערוֹב־ימיו התאהב בנערה גרמנייה עד כּדי כּך ששכח את תפארתו ואת ענייני הממלכה שלו. הנערה מתה, אבל אהבתו אליה לא גוועה במותה, והוא שמר על גופתה בארמונו. איש סודו, ההגמוֹן טוּרְפּין, שהתחלחל מִן התשוקה הנוראה הלזאת, ביקש לדעת מה יש בּה, בגווייה הזאת, כּדי לעורר בּו, בקיסר, לַהַט־אהבה אשר כזה – והוא מצא! מצא טבעת תחת לשונה, והחביא אותה בכיסו. אהבתו של שארלמן לגופה המתה פסקה מיד, אבל כּנגד זה דבקה עכשיו כּל תשוּקתו בהגמון איש־סודו. טורפין הנבוך ונכלם מאהבה משונה זו, זרק את הטבעת לתוך אגם קונסטנצה, ומאז התאהב הקיסר בּאגם.” שלח בּי מבט בּוחן לדעת אם אמנם תפסתי את הנקודה, ואחר הוסיף, “אני מרגיש שהטבּעת כּבר לא נמצאת תחת הלשון שלי… אוּלי, מי יודע? אולי, למזלהּ הרע, תתאהב לוטציה מחר בנהר הסיינה.”

לוטציה עצמה, במין ילדותיוּת טובת־מזג, כלל לא קוננה על אותו מזל־רע שלה אלא להיפך – סיפרה איך זה התל בה ברוח טובה ותוך כדי התפרצויות של צחוק שהזכירו לי דברים שקראתי פעם על האסקימואים שהם מטבע ברייתם טובי־מזג ושמחים. בתור דוגמה הביא הכותב מעשה שקרה לקבוצת אסקימואים שהצליחה לדוג־דיִג שהיה בו כדי לספק את צורכיהם בחורף, והנה ברגע שסגרו עליו, נבקע הקרח והמזון בו תלויים היו חייהם צלל לתהומות והקרח חזר וסגר עליו. בניגוד למצופה, פרצו כולם בצחוק.

ואותו מזל־רע החליט להתאנות לה, כפעם בפעם, לא רק בגדולות אלא גם בקטנות, כגון הארוחה הזאת שאליה הוזמנתי. המטעמים הצועניים המפורסמים העשויים מבשר הקיפוד שצריכים היו לעלות על השולחן במיוחד לכבודי בוששו לבוא, ולבסוף נאלצנו להסתפק, לרַווחתי העצומה, בחביתה רגילה שברגילות עם מנת אורז וסלט. מטעמי־הקיפוד, שאותם התקינה צוענייה זקנה מכיוון שלוּטֶצְיה עצמה, למרות כל ניסיון חייה הצועניים, לא הצליחה ללמוד את הסוד, הלכו לאיבוד בדרך. הם נשלחו בידי שני נערים צוענים והללו לא הגיעו לתעודתם – לא הם ולא ארוחת־הקיפודים שנשאו אתם בצרור. אחר־כך, בעת החקירות והדרישות שערך מתיאו, טענו הם ששכחו את הצרור מתחת לספסל במֶטרו, וכשחזרו, כבר לא נמצא לא אותו קרון ולא אותו ספסל – והקיפוד איננו. מגודל המבוכה ברחו לביתם, כי חששו לבוא בידיים ריקות. אך עוד לפני־כן, כשהיינו מחכים לבואם ולוטציה רמזה שכדאי, אולי, להכין בינתיים איזו שהיא ארוחה קלה רגילה, קדרו לרגע פניו של מתיאו ואחר חזר וחייך וענה לה, “כן, כמובן. את צודקת: הם כבר מתענגים עליו, ואנחנו נאכל חביתה. הטעות היתה שלי ששלחתי את החתול לשמור על החלב.” מן הקיפוד לא טעמתי, אך כנגד זה למדתי מפיו של מתיאו פרטים על דרך הכנתו של הקיפוד למאכל־תאווה. הצוענים בני שבט מאנוש ובני שבט רומאנישל מבתרים את הקיפוד מלמעלה כדי לבשלו, בה בשעה שבני שבט יֶניש מבתרים אותו מלמטה, מנפחים ומוסיפים שום, אלא שמנַת השום שהללו מוסיפים קטנה יותר. בהדליקם את האש בשדה, נוהגים בני שבט יניש להקיף אותה באבנים, ולפיכך מכוּנים הללו גם בשם “ברנגרה”, שמקורו במלה “בר” שפירושה “אבן”. כן גם נבדלים הינישים מכל השבטים בכך שאין הם נשבעים בשם המתים, ובכלל הם שבט לבדד ישכון ובצוענים לא יתערב מתוך ההתנשאות. גאים הם ומהירי־חימה, ובכעסם יטילו אימה באולרים שלופים. אלו הם אולרי העבודה שלהם. בני היניש קולעי־סלים הם ועושים בכל מלאכת־הקש ורהיטי הנצרים.

רגע דומה היה לי שמתיאו בוחן אותי במבטו לראות אם אמנם קלטתי את ההבחנות הדקות בין הקיפוד של הינישי לבין זה של הצוענים האחרים, ומבט זה די היה בו כדי להכניס פקפוק בלבי: מי מהם מבתר אותו מלמעלה ומי מהם מבתר אותו מלמטה, ומי הוא שמרבה בשום, ומי הוא שממעיט, ומי הוא שמקיף את האש באבנים. הפקפוק טרד בי לא מכיוון שייחסתי איזו שהיא חשיבות להבדלים הללו, או לתורת הבישול הלזאת, אלא בגלל הַבטחתי לאריק שאמסור לו בדיוק את כל מה שאלמד על הצוענים מפיו של מתיאו, וחוץ מזה גם הבזיק במבטו של מתיאו איתות בלתי־מובן לי, מעין רמז למשהו שמסתתר מעבר לפרטים הללו. מאלה דילג פתאום לעניין שֹפתם של הצוענים שמקורה בהודו הצפון־מערבית. לפני כאלף שנים עזבו את הודו והתחילו לנדוד מערבה וצפונה תוך שמירה על שֹפתם הארית ומקורם הארי ואמונותיהם ההודיות. רגע עלה על דעתי לשאול אותו אם ממשיכים הם להחזיק באמונותיהם גם אחרי שנפקחו עיניהם לאמת האוונגליון והפכו למטיפים לברית־החדשה, אך לפני שהספקתי לקטום את ההרהור בעודו באִבּו משום הנימוס ומתוך הרהור נוסף שמטִבעו אין דבר זה ניתן לתשובה ברורה ופסקנית של אמירת הן או לאו, ואפילו כשזו באה מתוך גילוי־לב, קרא הוא “חוץ מן הַיֶניש!” וחזר ונתן בי את עינו הבוחנת מבעד לעדשה העבה שלמשקפיו. עניתי לו במבט של סימן־שאלה, והוא התחייך בסֵתר קובּיית־שפמו והוסיף: “תראה: הצועני קרא לעצמו בשם ‘איש’. ‘רום’ – פירושו איש, וכך יכנה את עצמו בן השבט רום או רומאנישל, והמאנוש יאמר ‘מורש’ – אך לא במלה זו בלבד יש הבדל. כל שֹפתם של היניש, אין בינה לבין שפתנו ולא כלום, חוץ מכמה מילים בודדות שקלטו בדרך. הם מדברים במין שפה גרמנית שדומה לשֹפתם של היהודים שקוראים לה יידיש – שמעתי זאת מפיו של אוסטרטג, המטיף שלהם בג’נבה. אני עצמי אינני מבין לא את שפת היניש ולא את שפת היידיש, והלכתי לשאול לדעתו של חוקר הצוענים באוניברסיטה של ג’נבה, הפרופסור דוד. הפרופסור דוד הוא עצמו יהודי, והוא סיפר לי דברים מדהימים. אמר שהמלה ‘יֶניש’, היא מלה עברית, ‘אנוש’, ועוד השתמרו בשפתם, כמו בשפת היידיש, מלים עבריות רבות. אינני זוכר את כולן, אבל מלה אחת אני זוכר מפני שהם משתמשים בה הרבה, וזאת המלה ‘לחם’. כך הם קוראים לפת הזאת שאנחנו אוכלים.”

“נכון,” אמרתי לו. “שתיהן מלים עבריות, גם ‘אֱנוֹש’ וגם ‘לֶחֶם’.” הוא, כמובן, לא ביטא “לחם” אלא “לֶאֶם”, ורק אז דומה היה לי שאני תופס אל מה ירמוז האיתות שבמבטו ובחיוכו, ומה טעם ראה להרחיב את הדיבור דווקא על בני־היניש.

“אני לא יודעת להכין קיפוד לא נוסח יניש ולא נוסח מאנוש, אבל לפחות למדתי להכין תה של צוענים,” חייכה לוטציה כשהגישה לנו את הכוסות, והוסיפה מיד, “אבל זאת לא חוכמה גדולה. גם אתה תוכל להכין אותו בִּן־רגע.” בתה שהגישה ריחפו חתיכות מפירות העונה, אפרסק ומִשמש ושזיף, והוא באמת נעם לחיך בטעמיהם וּבְריחוֹתיהם של הפירות שהתמזגו בניחוח התה החריף. “…היֶניש,” העיר מתיאו, “שותה בדרך־כלל את התה בחלב, וגם בעניין זה של החלב יש הבדלים בינו לבינינו. רק בעניין הנדידה והעישון אין הבדל: הם מעשנים הרבה, כמונו.” ומכיוון שהזכיר את העישון, שלף חפיסת “מרלבורו” מכיסו והציע גם לי סיגרייה. “הצרפתי יעדיף, כמובן, את ה’גולוואז' או את ה’ז’יטָאן' – וכן גם כל מי שחי שנים רבות בצרפת, ואני עצמי, בתור ‘ז’יטאן’, צריך הייתי כמובן לעשן את הסיגרייה הנקראת על־שמי, ובכל־זאת אני מעדיף את הטבּק הבלונדי.” – ותוך כדי דיבור, כשחלף מבטו על־פני החפיסה, החווירו פניו והוא קפץ ממקומו. "ושוב שכחתי רק מכיוון שרשמתי. תסלח לי – תסלחו לי – " כלל גם את אשתו, “אני מוכרח לרוץ מיד למֶטרו סן־סולפיס כדי לקבל מידיו של אוסטרטג את רשימת־התורמים עם קופסת־התרומות. אתה רואה –” פנה שוב אלי, “מאז שאני קורא וכותב אני שוכח הכול. מיד אחזור, זה עניין של חצי־שעה, שלושת־רבעי שעה לכל היותר.” והוא פרץ החוצה עוד לפני שהספיק להדליק לעצמו את הסיגרייה שבפיו.

לוטציה התחייכה שוב וקראה בקול, “הוא חושש שהחבר הטוב שלו, זה המטיף הינישי, יזדרז לחזור מיד לשווייץ יחד עם כל התרומות שאספו פה בפריס.” ואחרי שסגר את הדלת אחריו, הוסיפה, “חצי שעה, שלושת־רבעי שעה! באמת היה רוצה לחזור מהר, אבל אפילו אם ירוץ לתחנה פה, ויקפוץ מיד לתוך קרון שעומד לזוז, לא יגיע לסן־סולפיס, עם שתי ההחלפות שבדרך, לפני עבור שעה מן הרגע הזה, או, לכל הפחות, שלושת־רבעי שעה! ועד כמה שאני מכירה אותם, הם ייכנסו מיד לאיזה בית־קפה ויתווכחו ביניהם במשך שעתיים עד שיחלקו את התרומות, ואחר־כך גם ישתו כמה כוסות טובות לחגוג את המאורע. זו היא אחת המעלות הטובות שלהם, שמאז ומתמיד מצאה חן בעינַי – הצוענים הללו מנצלים כל מאורע שהוא, לא חשוב מה – פגישה מקרית בדרך, גניבת תרנגולת, שחרור מבית־הסוהר, מכירת שלושה סלים ואפילו סיום־קטטה – לעריכת חגיגה, וכל שעה שהיא משעות היום והלילה יפה לחגיגה. אין להם אותה מסורת נוראית שקובעת ימים מסוימים לאֵבל וימים מסוימים לשמחה, ימים מסוימים לצום ולהלקאה עצמית וימים מסוימים לאכילה ולשתייה ולשמחה, כאילו שאפשר בכלל להיות עצוב או שמח ביום מסוים על־פי פקודה, ורק מכיוון שפעם, לפני שנים רבות, קרה משהו טוב או רע למישהו. ואפילו מתיאו וזה החבר הינישי שלו, אוסטרטג, אם כי שניהם כבר מטיפים לאוונגליון ולכל הימים הרעים והטובים שלו, נשארו צוענים בנפשם, ושניהם יקפצו על כל פגישה לעשות אותה לחגיגת־יום־טוב. תשתה עוד כוס תה?” “ברצון!” אמרתי לה, “התֵה שלך מצוין!”

כשרָקחה בשנית מן התה והוסיפה לו מפִּלחי פירות העונה שבקערה חלפה עננה על פניה, מבטה קפא וידה חדלה למזוג. “מה זה פתאום קבעו את הפגישה דווקא במֶטרו סן־סולפיס?” שאלה את עצמה ושקעה בשתיקה עד שסיימנו את השתייה. אשר לי – השתדלתי להתרכז בשתיית התה, להקיף במבטי את החדר העני הזה, את הטיח המתקלף מן הקירות, ואפילו לבחון את ציפורני אצבעותי מתוך המאמץ להתגבר על החשק העצום ששטף אותי פתאום לחבק את האשה היפה הזאת, לאמץ אותה אל לבי ולנשק את השׂפתיים הללו, השותות במין שקיקה פזורת־דעת מן הכוס. עם זאת גם לא ידעתי מה ראוי לי לעשות עכשיו, אחרי שהבהירה לי שבעלה לא יחזור אלא כעבור כמה וכמה שעות. האם פירושו של דבר שעלי לקום ולהסתלק אחרי כוס התה השנייה, או להיפך – האם מבקשת היא, דווקא, שאישאר במחיצתה עד לשובו. בין אם כך ובין אם כך גמלה ההחלטה בלבי לקום ולהודות לה אחרי השתהות מקובלת, כשיעור עישון סיגרייה אחת, ותגובתה היא שתכריע. אם תניח לי ללכת, משמע שטוב עשיתי שלא הטרחתי עליה בנוכחות ממושכת בלתי־רצויה לה, גם שמרתי על כבודי, ואם תפציר בי להישאר עד לשובו – הרי זה טוב עוד יותר להיעתר לבקשתה, אך היא גזרה באופן בלתי־צפוי עוד לפני שהספקתי להוציא אל הפועל את החלטתי שנראתה בעיני נבונה כל־כך. קמה פתאום ממקומה עוד לפני שמיצתה את הכוס עד תוּמה, עטפה את כתפיה המלאות, מוצקות וענוגות כאחת, באותו רדיד־תחרה בו ראיתיה לראשונה בפלאס קלישי, ואמרה, “ניסע לסן־סולפיס.” בחֶפזונה לא סגרה את הדלת אחרינו, ואני לרגע היססתי עד שנזכרתי באותה בת מן הבעל הראשון שנשארה בוודאי בחדר הסמוך, ולפיכך אין צורך לנעול או אפילו לסגור אותה. “נס נעשה לי” – אמרתי לעצמי, “שהצלחתי להתגבר על עצמי. רק זה חסר היה לי, להתחיל להתעסק עם לוטציה בו ברגע שהבעל יוצא החוצה, ולספק לבת הזאת ראיה נוספת לכל המחשבות הרעות שיש לה בלִבהּ על אמה.” בצעידה המזוֹרזת לעבר התחנה הסתכלה לוטציה ישר נִכחה בראש מוגבֶּה כלשהו ואני הזדרזתי לצִדה תוך שליחת מבט כפעם בפעם לעברה מבלי לחוש באיזה שינוי בסֵבר פניה האטום. בתוך קרון המֶטרו המלא כרגיל הצטופפנו בתוך קהל העומדים הצפוף, ואני שלחתי את היד להיאחז במוט. גם היא שלחה ידה אליו, וכעבור רגע, משנוכחה לדעת שנוח יותר להישען עלי, שילבה את זרועה בזרועי והמשיכה להסתכל נִכחה במבט רחוק וסגור. תחושת הזרוע שלה, החשופה, וכפעם בפעם, מבעד לרשרוש החצאית ולתחרת החולצה, פלחי יָרֵך ושקערורית של מותן ומגע של שד נלוש בלחיצתו מילאוני רטט עדנה עורגת, אם כי ברור היה מתוך קלסתר־פניה שבעלת־הגוף הנצמד אלי רחוקה ממני, ולא רק ממני אלא גם מכל הסובב אותנו בקרון השועט קדימה.

וכשעלינו במדרגות הנעות מן המעמקים אל פני הקרקע, לא פנתה אל בית־קפה הומה אדם רב ומשתפך, חוצה על פני כל הרחבה שלפניו בשפע כיסאות ושולחנות ומלצרים מתרוצצים – אותו בית קפה שעליו הצביעה ואמרה, “הם עכשיו יושבים פה,” אלא, להיפך – הִפנתה לו עורף וחצתה את הכיכר המרובעת רחבת־הידיים בצעדיה המזוֹרזים, ואני בעקבותיה, בין הספסלים ושׂדרת־העצים, חלוף על־פני פסלי־המזרקה הענקית לעבר כנסיית סן־סולפיס ונעצרה באחת לפניה.

מעל למדרגות הכּניסה הנמשכות לכל אורכה של החזית התנשאו עמודי ענק כסטָיו של מקדש יווני, ומעל למרפסת העלייה, בשני הקצוות, ניצבו שני מגדלים שונים זה מזה, והכול ביחד הדיף מין זרוּת של חלום סתום שמושך בכל־זאת את הלב. “צריך לשאול את אריק,” אמרתי בלבי. בשעתו התעניין בכל פרשת סגנונות הכנסיות בפריס, והוא בוודאי יכול היה לומר לי משהו. לוטציה לא אמרה כלום. לא הוציאה הגה מפיה מאז קמה פתאום, תוך כדי שתיית כוס התה השנייה, ונדחפה לצאת לכנסיית סן־סולפיס. נשאה את עיניה אל־על, אל היונים הפורחות מעל לזיזי המגדלים, ופתאום, בראש המגדל השמאלי, מתחת לכותרת המקיפה אותו, ראיתי את המלה העברית “יהוה” חרוטה באותיות מוארכות באבן.

“אַת מבינה את מה שכתוב שם, למעלה?” שאלתי אותה.

“כתוב איפה?” פנתה אלי, וזאת לראשונה מאז יצאנו התמקד בי מבטה הסתום ובוהה, וכאילו נפקחו עיניה לעצם נוכחותי לצִדה.

“שם, למעלה, בראש המגדל השמאלי.”

היא פסעה אחורה והשקיפה לעברו, וכשגילתה את הכתוב הפשיר המבע האטום בסברהּ, ושוב חזר החיוך הצוהל. “כן, כן,” קראה, “באמת כתוב שם משהו. אף פעם לא שׂמתי לב. זה עושה רושם של משהו יווני. בוודאי אותיות יווניות. כשהייתי ילדה רצה אבא שלי שאלמד יוונית כדי שאוכל לקרוא את האוונגליון במקור, ביוונית, אבל אני סירבתי, כמובן. הוא עצמו לא קרא יוונית, אבל סבא שלו היה מדען קלאסי, בקי ביוונית ובלטינית.”

“זאת לא יוונית,” אמרתי לה, “זאת עברית. אלה הן אותיות עבריות.”

“ומה כתוב שם בעברית?”

“בראש המגדל הזה כתוב בעברית שמו הפרטי של אלוהי העולם בכלל, ואלוהי ישראל בפרט.”

“ומה שמו הפרטי?”

“שמו יהוה. ליהודי אסור לבטא אותו, להגות את השם הזה באותיותיו, ובמקום לבטא אותו הוא קורא לו ‘השם המפורש’. ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לָעולם הבא.”

רגע קדרו פניה, כמתוך ניסיון לרדת לעוּמקם של הדברים, ואחר לחשה, “אני יכולה להבין את האיסור המשונה הזה. אדם לא מוציא מפיו, סתם כך, את מה שהוא הכי עמוק, הכי יקר, הכי כואב. הייתי אומרת הכי קדוש. זה כמו שאדם לא יתפשט ויסתובב עירום כביום היוולדו פה, בין כל העוברים־ושבים. אדם יכול להתפשט רק במחיצת מי שקרוב לו באמת. כמו שיש צניעות של גוף, יש גם צניעות של נפש, וזאת אפילו יותר עמוקה. לי, למשל, היה הרבה יותר קל להתפשט ולהסתובב פה עירומה לגמרי, מאשר לגלות לאנשים הזרים האלה את מה שהוא הכי עמוק בלב שלי.”

ודווקא מכיוון שדבריה הִדהדו, בכללותם, את הרגשתי שלי לגבי התנהגותי שלי, התפלאתי עליהם שיוצאים הם מפיה של זו אשר בגילוי־לב מדהים ומביך כל־כך סיפרה רק לפני שעה, ובנוכחותו של הבעל, את מה שהיא מרגישה וחושבת עליו, ועל הקודם לו, באוזניו של אדם זר לגמרי, אורח שהוזמן במקרה לביתה. ובניגוד להילוכה המזורז עד כה, פסעה ועלתה במדרגות אט אט, בראש מוּטה כלפי מטה, ונכנסה פנימה מבלי לעשות את סימן הצלב כפי, שמשום־מה, סבור הייתי שתעשה. כשדיברה, התעוררה בי הרגשה עמומה שאותה קדוּשה גנוזה עמוק בלִבהּ קשורה במקום הזה, ולפיכך לא תיכנס לתוכו מבלי להצטלב כמתחייב ממנו. בפנים פנתה ימינה ללשכה נפרדת מן האולם והתיישבה על ספסל. “פה קאפּלת המלאכים,” אמרה יותר לעצמה מאשר לי, ואני התיישבתי לצִדה. באור המעומעם התגלה לנו אט אט ציור מלוא כל הקיר מנגד. למרגלות עץ ענק נתגלו שניים במין חיבוק משונה, מעין מאבק של חיבוק. האחד נראה כבחור נאה ושרירי, שזוף־גוף, והשני עורו צח ולבן ועדין כגוֹן עורה של נערה נאה, וכל־כולו יש בו גם משהו מן האשה, ובנוסף על כך גם משהו מעין כנפיים מסורבלות שנראות כמתנופפות לו מאחור. ידו מחזיקה ביֶרֶך רגלו המוּרמת הנדחפת קדימה של הבחור המבקש להפילו. מעבר לערוץ נמשך היער של עצי־הענק, ובערוץ עצמו מעיז רועה רכוב על סוס עדר של כבשים. כובע־הקש רחב־השוליים של הרועה הרוכב, כמוהו ככובע־הקש המונח על הארץ על גבי הגלימה והמגן והחנית ואשפת־החיצים – השייכים ללא כל ספק לבחור שיצא להיאבק במלאך בלי כל נשק שהוא, בידיו ובגופו בלבד – הזכירו לי את הסומברירוס של הספרדים באמריקה הלטינית, והנוף גם הוא נראה כפאת־יער־בראשית באזור האמזונה. היא ישבה זקופה והתבוננה בתמונה, ואני הצצתי בה מן הצד. המבט הרחוק נעלם, ועמו גם הסֵבר האטום. מין חיוך רך הסתמן בקצות שפתיה, ועמו גם נשקפה מעיניה מעין השתאות שוקקת־צוהלת כמעיניה של ילדה שצופה בהצגת־בובות ידועה לה מכבר, והריהי שקועה בכל המתרחש מתוך ציפייה לכל המקרים הנפלאים והנחמדים שמזומנים לה מראש. רגע הִטתה את ראשה כמבקשת לרכז את מבטה בידו של המלאך המחזיקה ביֶרֶך הבחור הנאה, ועם זאת רִפרפו קצות אצבעותיה על זרועי, ואני מיד הקפתי בה את כתפה והצמדתיה אלי. היא נרתעה והסירה את ידי מבלי לגרוע את עיניה מן התמונה. “את זה אינני אוהבת,” לחשה כמדברת אל עצמה או כפונה אל המלאך שבתמונה, ואני נפגעתי עד היסוד בי. אילו נתנה לי סטירת־לחי לא הייתי נפגע יותר, ואולי אפילו פחות – בוודאי פחות. עם כל הסֵבר הילדותי, הרך, הענוג הלז שבו צפתה בתמונה, ברי היה מהירתעוּתה המיידית ומן האופן הנחרץ בו הסירה את ידי שזו לעולם לא תניח לשום אדם לגעת בה באצבע קטנה, אלא אם כן היא עצמה תרצה בכך, גם לא תבטל את רצונה מפני רצונו של זולתה, גם לא תניח לאיש לפתות אותה. היה זה כהֶבהק של פלדה כחולה מתחת לרפידת־קטיפה ולרוֹך־המשי. “ובכל־זאת לא צריך להגזים” – ניסיתי לשכּך בתוכי את צריבת העלבון המהול בכעס. רגע דומה היה לי שאין זה עלבון אלא כעס: הנה רק לפני רבע שעה, חצי שעה – או לכל היותר שעה – בנסיעה במֶטרו שילבת את זרועך בזרועי ונשענת עלי כבת־זוג מתרפקת, ועכשיו אסור לי אפילו להקיף את כתפך בזרועי? “את זה אינני אוהבת” – כלומר, אני אתרפק על מי שאני ארצה, ומתי שהדבר יהיה נוח ונעים לי, ואך ורק אז! כהרף־עין, פשוטו כמשמעו, נזרקתי לשֵפל־הדרגה, אם לא למטה מזה – לפחוּת ובזוי עוד יותר מצועני מכוער, בוּר גמוּר, גס־רוח ושיכור! היא, אמנם, כעבור שנים מספר – אינני יודע בדיוק כמה – התגרשה ממנו, מבעלה הראשון, אבל ברור כשמש – והראָיה החיה וקיימת הריהי נמצאת שם עכשיו, בבית שנשאר פתוח – שהניחה לו לא רק להקיף את כתפה בזרועו, אלא לעשות בה מעשים ככל העולה על רוחו, וכגודל תאוותו, וזאת לא פעם אחת בלבד, גם לא פעמיים, אלא כשיעור כל הזמן שחיתה אתו עד לגירושים, ואם לא משך כל אותן שנים, לפחות עד שגמרה אומר בלִבה להיפרד ממנו!

אילו קמתי מיד והסתלקתי לי כפי שהאיץ בי חוּדו־של־הרגע, הייתי מתבזה לעיניה מן הצד האחר, מייחס חשיבות מופלגת – אשר, למעשה, לא היתה בנמצא – לכל ניד עפעף מעפעפּיה, חושף לפניה התרעשות נפש מופלגת מעל ומעבר לכל פרופורציה, בה בשעה שהתאוצה להסתלק מן המקום נבעה מהרגשת־פתאום של זרוּת: כל המקיף אותי, זה הבית הגדול והמעיק שבתוכו אני יושב ואלה עצי־הענק המקיפים את הנער שהתפשט מן הסומברירו שלו ומכלי־נשקו כדי לצאת במין חיבוק של מאבק עם מין ברייה משונה, ספק אשה, ספק גבר כבול לכנפיים מסורבלות, זה הנער המושך אליו בחבלי־קסם את מבטה של לוטציה, ולוטציה עצמה – הכול הִדיף פתאום רוח זרה. מה לי ולכל המקיף אותי פה, במקום המשונה הזה? נשארתי יושב כמו שָבוי בחלום של מישהו אחר, יושב ומחכה עד שהלז יתעורר כדי שאוכל להיחלץ מתוכו. קולות מוּנמכים קרבו ובאו מן הפתח. קבוצה של צעירים הצטופפה סביב למי שנראה כמרצה צעיר לאמנות בעל שיער מקורזל חידודים־חידודים לכל עבר ומשקפיים עגולים קטנים. הוא השתדל להסביר להם את ציור־הקיר בשקט כראוי לבית־התפילה וליושבים בו, ומתוך דבריו הבינותי שזו היא התמונה המפורסמת, מעשה ידיו של הצייר אז’ן דלאקרוא, המתארת את מאבקו של יעקב במלאך, הכול ככתוב בספר הברית הישנה של הביבליה. לוטציה נעלמה. פניתי כה וכה – ולוטציה איננה. כפי הנראה קמה לה בלאט ברגע בו הופיע המורה הצעיר לאמנות עם צאן מרעיתו, ואני לא הרגשתי בכך כי השתאיתי לדברי ההסבר. נחפזתי לאולם ומשם נדחפתי החוצה, אבל לא היה כל טעם להמשיך בחיפושים. גם אם נמצאה עדיין בתוך ההמון הרוחש בכיכר, לא היתה כל אפשרות לאתֵר אותה, ואפילו אם כן – האם היתה שׂשׂה לקראתי? הלוא מעצם הסתלקותה החשאית ברור שחברתי לא נחוצה לה ברגע זה, ואולי אף הייתי עליה למעמסת־פתאום.

חזרתי לספסל והתיישבתי עליו. קבוצת הצעירים שוחרי־האמנות גם היא כבר חלפה־עברה לה, ואני נותרתי לבדי אל מול פני התמונה. לא היתה זו היעלמותה של לוטציה שהציקה לי, אלא, משום־מה, דווקא דברי ההסבר שהגיעו לאוזנַי במקרה. אשר ללוטציה – העלבון לא הֶחריף אלא, להיפך, נפוג עם הסתלקותה שהיתה לי לאישור לרושם העמום שעשתה עלי מן הרגע שקמה פתאום מכיסאה לפני שמיצתה את כוס התה ואמרה, “ניסע לסן־סולפיס”: רושם של משהו אחר, רחוק, שאין לו שום קשר לא אתי ואפילו לא עם בעלה שנחפז פתאום לסן־סולפיס. כנגד זה נמצאתי לפוּף ברקמת נימים שמשכה אותי אל התמונה שהתקרבה ובאה אלי כמעֵבר למחיצת־וילון שמתפוגג והולך, אלא שקשר זה שמתהדק והולך איננו הקשר הנכון, והיו אלה דווקא דברי־ההסבר שהציקו לי ונראו לי כמעַוותים אותו. אילולי הם נכון הייתי להסתופף פה בַּטוּחות בסֵתר הבית הגדול והמוצק הזה ולספוג את הצבעים המהבהבים מנגד, מתוך העלטה, כי תחושת־הזרוּת שדחתה אותי קודם נעלמה עם היעלמותה של לוטציה, ואת מקומה מילאה רשת הנימים הדקות שליפּפה אותי מכל עֵבר וּמשכתני אל התמונה.

מתוך מה שהמסביר כינה בשם “הברית הישנה של הביבליה” זכורים היו לי רק מלאכי־האלוהים העולים ויורדים בסולם, אותם ראה יעקב בחלומו, גם בטוח הייתי שאף אחד מהם לא קפץ מן הסולם כדי להילחם בחולמו, אך עם זאת זכרתי שהוא נאבק גם נאבק, ואפילו כל הלילה – אבל לא עם מלאך, ואם לא היה זה מלאך – עם מי נאבק? ואם כי ירד עלי איפול מוחלט בכל הנוגע לסיפור המקראי, הרגשתי שחלה פה טעות, ואני נעתקתי ממקומי כדי לחפש בתנ"ך שלי. נדחפתי לחפש בקדחתנות בלתי־ברורה לי עצמי, והיתה לי הרווחה עם הרגשת־ניצחון, זה הסיפוק שבכל־זאת, ולמרות הכול – כלומר, למרות כל הפירושים המקובלים המשתקפים בכנפיים המסורבלות שבתמונה – אני צדקתי! באותו לילה לא שלח אלוהים לא מלאך ולא שׂרף ולא שליח כלשהו אחר עושה־דברו, אלא הוא עצמו יצא כאיש להילחם ביעקב, ככתוב מפורשות בפסוק, “וייוותר יעקב לבדו, וייאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו, ויִגע בכף־ירכו ותקע כף־ירך יעקב בהיאבקו עמו. ויאמר ‘שלחני, כי עלה השחר.’ ויאמר, ‘לא אשלחך כי אם בירכתני.’ ויאמר אליו, ‘מה שמך?’ ויאמר, ‘יעקב.’ ויאמר, ‘לא יעקב ייאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שׂרית עם אלוהים ועם אנשים – ותוכל!’ וישאל יעקב ויאמר, ‘הגידה־נא שמך.’ ויאמר, ‘למה זה תשאל לשמי?’ ויברך אותו שם. ויקרא יעקב שם המקום פניאל, כי ראיתי אלוהים פנים־אל־פנים, ותינצל נפשי.' ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל, והוא צולע על ירכו.” לא כנף־מלאך ולא צל־צִלה של כנף, ואני ישבתי אל השולחן והעתקתי בכתב־יד ברור, ובניקוד מלא, את זה הסיפור. קיפלתי את הגיליון לארבעה ושׂמתי אותו בתוך מעטפה נאה, מרופדת, מאלה המעטפות הענוגות שנועדו לאיגרות בּעניינים של פיוּט ובדברים שבּלב. חבילה שלמה של מעטפות כאלה נמצאה במגירת השולחן של הלן, וזו לראשונה השתמשתי באחת מהן. סגרתיה, סגוֹר והדבּק היטב, וכתבתי עליה את הכתובת, “לכבוד הצייר האמן אז’ן דלאקרוא, קאפּלת המלאכים, כנסיית סן־סולפיס, רובע סן־סולפיס, פריס.” את הכתובת כתבתי, כמובן, בצרפתית, וכן גם את כתובתו של השולח, אם כי לא נתתי את כתובתי הארעית בפריס אלא את כתובתי הקבועה בירושלים. לא עלה על דעתי למעֵן את המעטפה לביתו של הצייר בפלאס פורסטנברג, הבית בּו חי בתקופת יצירתו של הציור, ובו גם הוציא את נשמתו, וגם לא למקום קבורתו. אשר לקברו – לא היה לי כל מושג איפה הוא, וגם אילו ידעתי, לא הייתי הולך להניח את המכתב עליו, שהרי לא נטמן בו אלא הגוף הריק. הבית סביר היה הרבה יותר, ונזכרתי בו עוד כשהיה המורה לאמנות מתאר את נסיבות חייו של דלאקרוא בשנותיו האחרונות. למשמע הדברים, “…ובסוף שנת 1857 עבר לגור בפלאס פורסטנברג כדי להיות קרוב למקום עבודתו על התמונה הזאת…” עלה המקום בזיכרוני מתוך ההשתאות על הנסיבות שהביאוני אליו כשבועיים קודם־לכן, כשנפרדתי מעל אריק שנחפז אל אמו החולה. אריק לקח מונית, ואני יצאתי בעקבותיו מבית־הקפה “דה מאגו”, וכשנמצאתי בהמון הרב של בולבאר סן־ז’רמן, דחוק בקהל המצטופף ברחבת הכנסייה סן־ז’רמן די־פרה סביב ללהטוטנים יורקי־אש, החלטתי לעשות את דרכי אל הסיינה דרך הסמטאות שמאחורי הכנסייה. כחודר מבעד למחיצה נסתרת מן העין, שמבדילה בין תקופה לתקופה, מצאתי את עצמי כעבור דקות ספורות של הליכה בעולם אחר: ההמון המתגעש עם רעש זרם המכוניות נמוגו כליל. בכיכר הקטנה המוקפת בתים בני מאות־בשנים שׂרר שקט מפיק רוגע־נפש, ואני אמרתי להתיישב על אחד הספסלים במרכזה, מתחת לעץ, משנתקלה עיני בכתובת על פתח הבית שבפינה. “מוזיאון דלאקרוא” כתוב היה שם, ומיד פניתי לעברו. חוץ משמו של הצייר לא ידוע היה לי דבר עליו, אבל ביתו משך את לבי. וכשנכנסתי לתוכו התמלאתי קִנאה באותו אדם שמזלו העניק לו את האפשרות להיות אדון הבית הזה – שהיה בוודאי כבר בן מאה כשהוא קנה אותו – ולצייר לו כאוות־נפשו את כל המצטייר בדמיונו הסוער באווירה הבטוחה, הפרושה מכל סכנות החיים וצרותיהם, הרגועה וּשלווה כל־כך. ביתר ייחוד משך את לבי הגן, שהתגלה לעין בסתר החומות המקיפות אותו סביב סביב, הגן שדרכו עבר כדי להגיע אל חדר־העבודה שלו. המוצגים בחדרים המשמשים כיום מוזיאון משכו פחות את לבי, ומהם – בניגוד להתפרעות הצבעים העזים שלו – לא נשאר לי אלא רושם אפרורי ומאובּק, אולי מכֵּיוון שרובם לא היו אלא רישומים בשחור־לבן שנראו לי נפוחי־מלודרמה עליה אבד כלח, אך עם זאת, במבט לאחור, חשתי במשהו קורא ומרמז מתוכם, גם נכון הייתי למעֵן את המכתב לאותו בית בו מרצדים קורי־רוחו של הצייר, אך השׂכל הישר נתן שאיוולת היא לפנות אל הצינורות המשניים, בה בשעה שהרוח בראשה וברובה ובעיקרה טבועה בתמונה עצמה, וכפי שהצייר עצמו רשם ביומנו, בציור הרי זה כאילו הוּקם איזה גשר מסתורי בין רוח האנשים שבתמונה לבין הצופה בה. על פני אותו גשר עצמו תעבור רוח־הכתוב במכתב אל רוחו של דלאקרוא הטבועה בתמונה, אך כשהגעתי אליה היה כבר השער סגור ונעול. אמנם הלילה ירד זה מכבר, אך בדרכי חזרה לא עלה כלל על דעתי, משום־מה, שתיתכן שעת סגירה לכנסייה בלילה, ועכשיו, לפני השער הנעול בפני, התמלאתי חמת־זעם על אותם הממונים בשם ומטעם דת־האהבה־והרחמים שנועלים את השער בפני הזקוקים ביותר לזה הבית, כל אלה הקלושארים הקרועים ובלויים שכבר התמקמו לשנת־לילה בפינות המדרכה ובכוּכי המבנה ובפאת המדרגות בצִינת הערב המחריפה והוֹלכת. הם עצמם לא נראו כמתרעמים על השער הנעול, אלא קיבלוהו כדבר המובן מאליו, וכמה מהם אפילו הצהילו פניהם לקראת המחזה הנערך ברחבה, כאילו לא נועד כל המתרחש, על כל ההמון ההומה ורוחש, אלא לכבודם, כדי שיתענגו עליו חינם אין כסף. גם ההמון הצטופף להתענג חינם אין כסף על היריד הנפרשׂ על הרחבה למרגלות הכנסייה. שתי נערות בחצאיות צבעוניות ארוכות, בחולצות תחרה וברדידים בדומה ללבושה של לוטציה בו ראיתיה לראשונה, פתחו את ריקוד הפלאמנקו ברקיעת־רגליים קצובה, מתגרה, מתלהטת והולכת בשקשוק קַסְטַנְיֶטוֹת לקול מחיאות־כפיים. כפות־ידיה של העומדת לצִדי גם הן נענו לַקצב בַּשֶּׁלִי, כמוחאת כפיים בינה לבינה לקצב־הרקדניות המהדהד את הקצב הפנימי הפועם בלִבה. הצצתי בה מן הצד ונפעמתי: לוטציה! לא לוטציה שנעלמה מצִדי לפני שלוש שעות, אלא לוטציה כפי שנראתה, בוודאי, לפני עשרים שנה ומעלה, בהיותה נערה כבת שבע־עשרה. לבושה היתה בפשטות ובקפידה חמורה כלשהו כבנות־הטובים הללו המחונכות על החסד הנוצרי ועל עקרונות הצופיוּת של נכונוּת־תמיד לעזור לזולת. מין תום נעורים שפע ממנה – ממבט עיניה היפות, הכחולות, מגבּות עיניה הקשותות, משׂערה השחור השופע וחפוּת מאחור בסרט־תכלת – טוהר זך מעורר המיית־לב עם דחף לסוכך עליה מפני כל הפורענויות האורבות לה. את פניה של העומדת לצִדה לא ראיתי, אבל בלבושה דמתה לה, ושתיהן, שלובות זרוע, משתאות היו לריקוד הפלאמנקו ולכל המתנצנץ ביריד־הצוענים לאור פנסי הרחבה. רחש עבר בקהל, והעומד לפני, מין הולך־בָּטֵל שמן ומרופט, מדיף צחנת זיעה קרושה מהולה ביין, קרא, “בָּרוֹן הצוענים! הם מחכּים לבָּרוֹן הצוענים!” לא ידעתי למי התכוון במלה “הם” – אם התכוון לצוענים עצמם, וגם לא ידעתי שיש להם ברון. “הוא יבוא רכוב על סוס מקושט בסמלי־השבט,” נענה לו חברו ההֵלך הצמוק שפיו הנודף הבל־יין נראה נקי וחף מכל שן. “שטויות!” פסק חברו השמן, “הנה שוב אתה מְבַרְבֵּר ברוב טיפשותך!” “לא אני – אתה הוא האידיוט הקופץ בראש!” השיב לו מנה אחת אפיים הצמוק הנעלב. “רכוב על סוס, רכוב על סוס!” – חזר השָמן בביטול על דבריו של זה – “וכי איך יכול סוס להשתחל בתנועה של בּוּלבאר סן־ז’רמן? ובכלל – אסור לרכוב על סוס בבולבארים, ולא רק בבולבארים – ברחובות פריס בכלל. רק למשמר־הרפובליקני מותר. את הסוס הוא השאיר בפורט דאיטלי, ומשם הוא יגיע לכאן במכונית מרצדס.”

“ואיך הגיע הסוס לפורט דאיטלי?” הִקשה עליו הפה נטול־השיניים, אבל לא זכה לתשובה. "תפסיק לזיין לי את השׂכל. הנה, שם – " והוא החל להידחק לעברו השני של היריד, והצמוק נטול־השיניים בעקבותיו. משהו התרחש שם, ולבוֹשתי צריך אני להודות ולהתוודות שבדחף הראשון אף אני פניתי לשם כדי שאזכה גם אני לחזות בזיו־פניו של ברון הצוענים. הפנסים ירו חיצי אורים בעלטה המתלהטת, ותֶזז ההמון גבר בעבר השני. הנערה העומדת לצִדי לא זעה אלא המשיכה להסתכל נִכחה, צמודה לבמת הריקוד. הרקדניות כבר גמרו את המחזור הראשון, והתיישבו על המדרגה האחורית להינפש ולנפנף במניפות שבידיהן, ורק עכשיו נתגלה לי גבר עומד נשען על הפנס. קשה היה להבחין בתווי־פניו. רק על שׂערו השחור, החלק, ועל עוקצי שׂפמו היו מרצדים הֶבהקי הפנס ממעל, ולרגע אף ניתז בי ריצוד של מבט, אך מיד תפסתי שאין זה מכוּון אלי אלא אל העומדת לצִדי. זו ניתקה פתאום ממקומה והחלה צועדת נִכחה, נדחקת ודוחקת בתאוצה מתגברת. “ז’נבייב חִזרי, חִזרי מיד –” נזעקה חברתה, אך קולה אבד בהמולה. ז’נבייב הגיעה לפנס, חלפה־רִפרפה על־פני העומד ועשתה תפנית חדה ימינה, אל הרחוב הצר הפונה לעבר גני לוקסמבורג, והוא בעקבותיה. רק אחרי ששניהם נעלמו בחשיכה הגיעה החברה אל הפנס, פנתה בבהלה חסרת־אונים ימינה ושמאלה, זעקה עוד פעם, “ז’נבייב, ז’נבייב, חזרי, חזרי מיד” – פנתה שמאלה, לָעבר ההפוך, רצה צעדים מספר, צנחה בקצה השני של המדרגות והליטה את פניה בידיה. רגע עלה על דעתי לרוץ אליה ולהראות לה את הכיוון שאליו פנתה ז’נבייב, ואחר אמרתי לעצמי שלא תהיה בכך כל תועלת. גם אם תתחיל זו עכשיו לרוץ בכיוון הנכון, לא תספיק להדביק אותם באותו רחוב, גם לא תדע לאיזה צד לפנות בהצטלבות הבאה. ואילו הצליחה לתפוס אותה, האם היה בכוחה שלה להתגבר על משיכתה של ז’נבייב אל אותו אדם? ואפילו אם נניח שהיתה מצליחה, באורח־פלא ובניגוד לכל ההסתברויות, להדביק את ז’נבייב ולהתגבר גם עליה וגם על אותו אדם – האם היתה זו אסירת־תודה לה על שהצילה אותה בעוד מועד? להיפך – סלוֹח לא היתה סולחת לה על שקטמה בעודו באִבּו אתהחלום המפעם בלִבה.

כל שרשרת הטיעונים הלזאת לא התחוללה אלא מכיוון שלא עשיתי את מה שאמר לי לבי לעשות, ולא רצתי מיד בעקבותיה כדי להראות לה את הדרך בה נבלעה ז’נבייב. באותו רגע עצמו נראה הדבר בעיני, משום־מה, כמעין פיקוח־נפש אשר בו חייב הייתי לסייע אפילו אילולי היתה זו נפשה של נערה הנקראת ז’נבייב, אלא רפרוף־רקמת־כנפיו של פרפר שנמשך אל לשון־האש, ומתוך הידיעה הברורה שגם אם אצילנו הפעם הזאת, עתיד הוא לחזור ולהתעופף ישר אל הלהבה אשר תאכלנו בפעם הבאה. לא עשיתי מתוך אנוכיות, מתוך עצלות, מתוך כך שלא התחשק לי להתייגע ולבזבז מזמני בעסק זר, ומתוך עוד משהו שנדלק פתאום באפילה, שם למטה, בשיפולי־הכותל הצדדי של הכנסייה, בפינה לצד רגליה של הרקדנית היושבת ונופשת ומנפנפת במניפה.

ייתכן שהאוֹר דוֹלק היה זה מִכּבר, אלא שאני לא הבחנתי בּו עד שלא הסתלקו שני הארחי־פרחי לחפש את ברון הצוענים, וכן גם אותו משׂוּפם בעקבותיה של ז’נבייב, ופינו מקום לקרן־האור להגיע עד אלי – קרן־אור מעומעמת, תכלכּלה־כתוּמה, בוקעת ועולה מצוהר של כוּך, מתחתיות הבּזיליקה, מאותה קריפטה עתיקת־ימים. הרי כל הבית הענק הזה, שפניו כפני מקדש רומי־יווני וירכּתיו וּקרביו ככנסייה ישועית שיסודותיה הונחו כבר לפני מאות בשנים, הוא עצמו רובץ על שרידיה של כנסייה שהיתה עתיקה, בת מאות בשנים, כאשר הוחל בבניינו, ומתחת לרצפתו שוכנות קריפטות רחבות־ידיים בינות לפרוזדורים מתעקלים וקמרונות מימי־הביניים וּשׂדרות עמודים עבים. ייתכן שמישהו, איזה שהוא שַמש, ואולי קבוצה שלמה של אחוזי־אש־דת עושה שם בסתר מעשיה, בלילה בלילה, מין תיקון של חצות, ואולי – מי יודע – אולי עושים הם שם מה שנקרא בספרים בשם “מיסה שחורה”, או “שבת של מכשפות” – מין חילול קודשים שהופך את מזבח האלוהים למזבח השטן, מיני הילולות פרועות של פריצוּת בבטן הקריפטה, בתהומות הבזיליקה, וכבר ראיתי בעיני רוחי תמונות מתיאורי אותם ספרים: הנה מובילים הם אותה, את הנערה אשר בלִבה מפעמת הרגשת הייעוד; את זו הבָּרה והתמה שגמרה אומר בנפשה להקדיש את חייה לעבודת האלוהים במנזר, להיות לנזירה, להיות כלתו המקודשת של אדוננו ישוע המשיח, אל המזבח במעמקי הקריפטה האפלה והצוננת. לבושה היא כולה בלבן, מהינומת־הכלה המכסה את ראשה ופניה, ועד לתחרת השוֹבֶל הארוך של שׂמלתה הנמשך בעקבותיה, ואילו הנזירים המוליכים אותה לחופת־הקודש, ובראשם אב בּית־המנזר, עוטים כולם שחורים, מקודקוד הברדס המשולש, המכסה את ראשיהם ומקיף את פניהם, ועד לשוֹבֶל גלימתם הטופחת על סנדליהם. רק האבנט הקלוע למותניהם על גדיליו וציציותיו בוהק בלובנו. נושאים הם כולם נרות בידיהם, ועם התקרבותה של תהלוכת הנרות אל המזבח, מתגלה מעבר לו מזה דמותו של החַשמַן בגלימה אמוּצה. שש שנים רצופות, שלוש ועוד שלוש, שלוש עד לקידוש הראשון, ושלוש עד להתקדשות נצחים זו – שש שנים של היטהרות, של ציות מוחלט, של השתעבדות ללא סייג לאֵם־המנזר ולכל חוקיו ומצוותיו וסייגיו של המסדר, עשתה זו עד שזכתה לרגע הגדול, הרגע בו יכתיר החשמן בכבודו ובעצמו את ראשה בנֵזר של פרחים וישחיל את טבעת־הכלולות על אצבעה, וייתן את הספר בידיה, הספר בו תתקדש – עטרת־הפרחים והטבּעת והספר אשר בהם תהיה מקודשת לעד ולנצח־נצחים לבן־האלוהים אחרי שייתן החשמן בפיה מלחם־הקודש ומיין־הנסך אשר הם בשרו־ודמו של המשיח. טקס רזי־הרזים אשר בו תכרע הכלה על ברכיה ואחר תיפול אפיים ארצה לפני החשמן בסוד הזיווג עם הטמיר והנעלם. “היזהרי, היזהרי,” זועק אני לה, רק שפתי נעות וקולי לא יישמע. “פִקחי עינייך וראי בידי מי נפלת – הימלטי, הימלטי על נפשך – תברחי מיד, בעוד מועד,” אך כל צעקותי ואזהרותי אינן מצליחות לחדור מבעד לווילון־ההתעלות־הקדושה האופף אותה. בכיסופי־הכיסופים של נפשה אל סוד הלחם והיין אין היא שומעת ואיננה רואה את המציאות שהתלבשה באדרת של חשמנים. בוריס – אותו צועני מכוער, מלוכלך, גס־רוח ושיכור, מציץ מבין החרכּים של מצנפת החשמנים בחיוך שוקק של זימה, ולעבר הנערה הרוטטת הכורעת על ברכיה לפניו נשלף מבין כַּנפות־האדרת שלו האבר הגס. “הנה נתתי בפיך את לחם הקודש,” מזמר קול השיכור השמנוני ומוצרד, ובעיניים עצומות ובחרדת־הקודש פותחת ז’נבייב את פיה, אוחזת בו, מוצצת וּמְעַלַּעַת. הנה הם, בגלימות־הנזירים השחורות, זה ההֵלך המזוֹהם שיצא לחפש את ברון הצוענים וחברו הצמוק נטול־השיניים, הם והזרוקים האחרים שנושאים אותה אל המזבח עליו נופלת היא אפיים־ארצה, שׂרועה לכל אורכה, ובה בשעה שמִן הצד האחד מכניס החשמן את לחם־הקודש שלו לתוך פיה, מפשילים אלה, מאחור, את שׂמלת־הכלולות מעל ומעבר לכיכרות השתיים שלה הרוטטות־בוהקות בלובנן לאור הנרות, פושקים מלוא־זרועותיהם את ירכיה, ומכניסים, איש איש בתורו, את כֶּלְיוֹ פנימה, כדי לצקת מיֵין־הקודש שלו אל תוך קודש־הקודשים שלה. ואב בית־המנזר שעלה במעלות הבמה והתיישב אל דוכן הצד, הלוא הוא מתיאו הסופר שהסיר את הברדס מעל לראשו כדי שייטיב לחזות בכל המתרחש למרגלותיו, פותח את ספר דברי־הימים ומתחיל לכתוב בו מכל מה שהוא רואה במו עיניו. “הנה הוא,” אומר אני ללוטציה, “הנה בעלך הסופר שאותו יצאת לחפש אחרי שנעלם כך, פתאום, מן הבית.” אני מצביע לעברו ופונה לעברה: לצִדי לא לוטציה עומדת אלא זקנה קמוטת־פנים שיורה בי מבטים מטורפים בעיניה הדלוקות מתחת לשׂער־השׂיבה המקורזל ופרוע; אחת הקלוֹשאריות מן הקלושארים שבאו להתמקם פה ללינת הלילה. עיפוש מהול בשתן וביין נודף ממנה, ואני נרתע ממנה ומן המקום בו דורכות רגלַי על ציבור של עיתונים ישנים שהם, כפי־הנראה, המצעים של מיטתה, ואכן מיד צונחת היא ומתיישבת בסֵבר של ניצחון נזעם של מי שהִכתה את הפולש שחדר לתחומה. “אַת צודקת” – אומר אני לה בלבי, ובלבי אני תמֵה על שחשבתי למצוא את לוטציה לצִדי, בה בשעה שלוטציה שׂרועה שם למטה, אפיים־ארצה על המזבח בסוד הזיווג־העליון, כלומר – לוטציה כפי שהיתה לפני עשרים שנה ומעלה. כיום היא נקראת ז’נבייב. ומחר – ובעוד עשרים שנה? לבי נצבט עם הלמוּת הידיעה שניחתה בי כהֶבהק של מראֶיהָ של לוטציה בעוד עשרים שנה כשאדרוס אני, שלא מדעת ובלי־משׂים, את ערימת־העיתונים הישנים בפינת הכנסייה העתיקה שתציע היא לעצמה לקראת שנתה בלילות. אמרתי להציע לה את המעטפה שבידי כאות לכוונות הטובות שלי ובתור מין פיצוי לעוול ולעלבון שגרמתי לה – שלא מדעת – כשכבשתי בנעלי ועוללתי בעפר את מיטתה, ותוך כדי הושטה ראיתי את האכזבה שעתידה להשתקף בפניה לכשתפתח היא את המעטפה ובמקום למצוא בה מתנת־כסף, ייפול לידיה מין מכתב משונה באותיות זרות שמיועד לצייר אז’ן דלאקרוא. לפיכך החזרתי מיד את המעטפה לחוֹצני והוצאתי במקומה את הארנק מכיס המכנסיים האחורי. אמרתי לתת לה חופן מטבעות, אבל לא מצאתי אפילו אחת ורק אז נזכרתי בכך שאת המטבעות האחרונות נתתי למוכרת־הכרטיסים בכניסה למֶטרו כשיצאתי עם לוטציה לכאן, ולא נותרה לי ברירה אלא לתת לה מן השטרות. שלפתי את הקטן שבהם – בן חמישים פרנק – ומסרתיו לידיה מתוך ההרגשה שהנה עושה אני עמה חסד יוצא מן הכלל: הנראה כדבר הזה שמישהו ייתן לקבצנית ברחוב נדבה שעולה על מטבע בת חמישה פרנק – או, לכל היותר, בת עשרה? בעשרה פרנק תוכל לקנות גם בקבוק יין זול וגם קופסת סיגריות “גולוואז”, או לקבל כוס קפה עם לחמנייה לארוחת־בוקר בבית־קפה, ואני, במשכורת האומללה של פקיד מקומי בסוכנות הספרותית האמריקנית של הֶלן מוֹרְלִי – אני שולף שטר בן חמישים פרנק, שבוודאי יחסרו לי עוד לפני שיגיע החודש למחציתו, ואם כרגיל אני לווה פה ושם לקראת סוף החודש, אצטרך עכשיו ללוות עוד יותר על ימין ועל שמאל. ובכל־זאת, וכנגד זה – בחמישים פרנק לא תוכל זאת להרשות לעצמה את המותרות הגדולים של בילוי של לילה אחד, ואפילו לא במלון הזול ביותר. במלונות הזולים של כוכב אחד כבר דורשים כיום בעד לינת לילה עם ארוחת־בוקר לפחות מאה פרנק. למרות הנדיבוּת היוצאת מן הכלל שנאלצתי לגלות, תמשיך אומללה זו לישון בזוּהמת מַרצפת המדרכה, בה בשעה שאני אעלה על מיטתי הנקייה בדירה המוסקת כהלכה – ואולי חמה למעלה מן המידה הרצויה.

נרדמתי מיד. אחרי חצות התעוררתי בהרגשה נוראה של מחנק, של חוסר אוויר לנשימה, של משא לוחץ על החזה ושל הלמוּת־לב פרועה מתוך חלום קשה. לא – זה לא היה סיוט ולא חלום־בלהות אלא חלום קשה, וכשהתעוררתי זרקתי מעלי את השמיכה ופרמתי את חולצת הפיג’מה ורצתי לשירותים להשתין ולפתוח את הברז כדי להזרים מים קרים על העורף: היה זה מחנק הסקת־היֶתר מתחת לשמיכה החמה בחלונות הסגורים, ורק אחרי שהתחלתי נושם לרווחה חזרתי לשחזֵר לעצמי את קרעי־החלום שנותרו בזיכרוני – קרעים מתוך משהו ארוך ומסובך ומשתנה. אנחנו – הסופר הצועני מתיאו מקסימוף ואריק ויסוצקי ואני – יושבים מסביב לשולחן בחדר הגדול של סבתא בשוק מאה־שערים. וכאן צריך אני להקדים ולומר שהישיבה כשהיא לעצמה בביתה של סבתא שלי – או אפילו המחשבה עליה – הריהי כבר, לגבי, משא מעיק. הזיכרונות הנוראים ביותר שלי, זיכרונות של סיוטים, קשורים באותה תקופה בילדותי ובשנות ההתבגרות שלי, שבה נאלצתי, מחוסר ברירה, לגור בביתה של סבתא בשכונת החרדים האיומה הזאת. שם למדתי פתאום שאני עצמי אינני יהודי אלא שֶׁקֶץ ציוני עוכר ישראל שהוא גרוע עשרת מונים מכל גוי, מפני שדיברתי עברית ולא יידיש ומפני שלא חבשתי מגבעת שחורה על גבי כיפה שחורה אלא קַסקֶט, ומפני שלא הלכתי לאחד ה"חדרים" הרבים הפזורים בכל השכונה, אלא לבית־ספר “ציוני” – עד אז לא ידעתי כלל שבית־הספר שלי הוא ציוני, כפי שלא ידעתי שאני עצמי “ציוני” – וכפי שלא ידעתי ש"הציונים" הם האויבים הגדולים ביותר של עצם הקיום היהודי. על דלת ביתו של השכן של סבתא, שהיה המנהיג היהודי הגדול ביותר הנערץ עליה מכל האדם, הלוא הוא ר' עמרם בלוי ראש לעדת “נטורי־קרתא”, התנוסס שלט ועליו הכתובת בשלוש שפות, באנגלית בערבית ובעברית, “פה גר יהודי. פה לא גר ציוני”. חוץ מזה אהבתי גם לצייר וגם לנגן במפוחית־הפה שאותה הבאתי מן הבית – והרי אלו, הציור והנגינה, סימנים מובהקים הם לשקץ עוכר ישראל. כעבור שנים, בדרכי לבקר אצל אחד מחברי לספסל הלימודים שהתפרנס ממתן שיעורים בנגינה, ראיתי את אחד מיהודי מאה־שערים במגבעתו השחורה ובבגדיו השחורים נושא מזוודה גדולה שחורה בידו כמי שנחפז לתחנת־הרכבת. כשחלף על־פני נתן בי מין מבט משונה, דומה שאפילו חיוך מתנצל הסתמן בזוויות פיו, נענע לי בראשו לשלום חטוף ונבוך והתחמק בפינת הרחוב. רק אחרי שנעלם מן העין נזכרתי בו. בשעתו היה אחד הילדים בשכונה, מן הבית הסמוך לבית־סבתא, שהיה מחליף אתי בחשאי בולים ואפילו מדבר אתי עברית. לא הבנתי את פשר המבוכה שלו עכשיו עד שלא סיפר לי חברי הכנר שהנה זה עתה נתן שיעור בנגינה לתלמיד המעניין והמוזר ביותר שהיה לו אי־פעם – יהודי חרד ממאה־שערים שנושא את הכינור שלו בתוך מזוודה כדי שאיש בשכונה שלו לא יחשוד בו, חס־וחלילה, שהוא נושא כינור בידו ואפילו לומד לנגן בו. לבי נחמץ בקרבּי, ועם הרחמים שהתעוררו בי על זה, עלתה בקרבּי חַשרַת המועקה הנוראה בה הייתי אני עצמי שקוע בימים ההם. בימים ההם עדיין הייתי מתווכח עם סבתא כשהיתה היא מטיפה לי מוסר בשם ולמען “תורתנו הקדושה”. ניסיתי להוכיח לה שאין כל קשר שהוא בין תורתנו הקדושה לבין השטריימל הרכוב על גבי הכיפה הרכובה על הראש. הייתי אפילו גאה בנוסחה שמצאתי להכות אותה שוק על ירך, נוסחת “הכובעים והריבית” – הנה כך, מכיוון שבתורה כולה, בכל ספרי התורה, בכל החומש, בכל מה שנקרא בפיה “תורתנו הקדושה”, אין שום איסור על הליכה בראש גלוי, על כן מקפידים אלה החרדים שמדברים בשמה לכסות את ראשם, ואין הם מסתפקים באחד בלבד, אלא נזקקים הם לשני כיסויים, אך כנגד זה, דווקא מכיוון שבתורה חל איסור מפורש על הריבית, דווקא מכיוון שלא פעם אחת בלבד, אלא כמה וכמה פעמים חוזרת התורה על האיסור לקחת נשך איש מרעהו ואיש מאחיו, על כן נתנו הם היתר לעצמם לקחת איש מרעהו ריבית וריבית דריבית. לי, כמובן, לא אִכפת היה – שיחבשו כמה כובעים שרק מתחשק להם, ולאחרונה ראיתי אותם בימי החורף לא בשניים אלא בשלושה: על גבי המגבעת החבושה על גבי הכיפה הרכיבו מין שקית של ניילון כדי להגן עליה מפני הגשמים – ובלבד שלא יכפו עלי את מלבושיהם שלהם ולא ישקיעו אותי בכוח בביצה המעופשת של עולמם החולה – וזאת בדיוק מה שאירע לי בבית סבתא. כל פעם ששמעתי את הביטוי – ושמעתי אותו שם ביידיש, לא בעברית – “להיכנס בראש בריא למיטה חולה” נעשה לי רע מן ההרגשה שהביטוי מתאר את מצבי שלי: אני, שאני בריא ושלם בגופי ובנפשי וברוחי, שאני מסוגל ליהנות מן הכול ושוקק לרוות מכל מה שהוא טוב ויפה ונעים מתוך שמחת החיים והחופש, אני נאסר פה למיטה של זקן חולה אנוש, זקן שאסור לו לאכול לא מן המתוק ולא מן המלוח, ואסור לו לשתות מכל מה שהוא מרווה ומחיה נפשות, ואסור לו לרוץ ולקפוץ, וחייב הוא כל הימים וכל השעות לקחת כל מיני גלולות מרות ותרופות מתרופות שונות ומשונות ערב, בוקר וצהריים, ולהיות קשור לכל מיני צינוריות, שאחרת לא תהיה לו תקומה והוא מוֹת ימות במחלתו האנושה. כל העֵדר הזה של לבושי־השחורים שאוסרים את עצמם ואת כל מי שנופל בידיהם – כמו שאירע לי – בכל מיני איסורים שונים ומשונים, ומחייבים את עצמם ואת כל הנופל לידיהם בכל־כך הרבה תפילות ובקשות ותחנונים מדי יום ביומו – עדר אשר כזה חולה אנוש הוא, שהרי רק מי שהוא חולה אנוש נזקק לכל־כך הרבה תרופות חמורות וטיפולים קשים, ורק מי שעומד על סף ההתפוררות זקוק לחגורה הדוקה כל־כך של תפילות ובקשות ותחנונים. היו ימים, ובייחוד בשבתות ובחגים ובמועדים למיניהם, ימים שלמים שנאלצתי לבלות בבתי־הכנסת במלמולי תפילות־אין־קץ, אשר בהם התחלתי להסתכל בדברים מן הצד האחר של הקו, כלומר – מצִדו של אותו אלוהים: איזו סבלנות של ברזל, איזה אורך־רוח־אין־סוף יש לו להאזין לאותה תשפוכת בלתי־פוסקת של בקשות ותחנונים והפצרות. על מיני נודניקים שכאלה הייתי אוסר לפנות אלי בכלל, הייתי אומר להם את אותם הדברים בדיוק שאמר להם הנביא: מי ביקש זאת מִיֶדְכֶם רמוֹס חצרי? חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוֹא! וּבפָרשְׂכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה – אינני שומע, וככל שתרבו, כן אתעלם מכם וכן אאטום אוזני משמוע. הסתלקו מיד מפה. נמאסתם עלי – לכו לחפש לכם אלוהים אחרים ונדנדו לו על הנשמה יומם ולילה, ובלבד שתניחו לי לנפשי.

אינני אוהב להיזכר באותם ימים, ועוד יותר מכן קשה לי לדבר עליהם ולתאר אותם, ומה שסיפרתי לא היה אלא הצצה אל המועקה של הישיבה בביתה של סבתא. בחלום קשורה המועקה בכך שמתיאו מקסימוף מוציא חפיסת סיגריות מכיסו, מציע לאריק ולי ומדליק את הסיגריות לשלושתנו. החלון הפונה לעבר בית־הכנסת פתוח, ודרכו נראים לבושי־השחורים הנחפזים לבית־הכנסת עם השטריימלים לראשיהם. השטריימלים הם הם שמזכירים לי שהיום יום שבת, ואלה נחפזים למוסף של שבת. לבי נצבט בחרדה נוראה – די לו, לאחד מהם, להציץ פנימה ולראות שלושה שיושבים בשבת מסביב לשולחן ומעלים עשן של סיגריות כדי להזעיק את כל העדר שיתנפל על מחללי השבת הללו. בעוד רגע עלולים אלה להתפרץ פנימה ולרסק לנו את העצמות. ואם אצעק ואסביר להם שמתיאו כלל איננו יהודי ואיננו חייב בשמירת השבת – האם אצליח בכך להציל לפחות אותו? כאן משתרבּבת בעיה של הלכה שאיננה ברורה לי: האם הגוי הגר בשערינו חייב בשמירת השבת או לא? זכור לי במעומעם – ואולי אני טועה? – שהגֵר הגר בתוכנו חייב בשמירת השבת, אבל לא ברור לי אם הכוונה היא לנוכרי סתם שגר בתוכנו או האם הכוונה היא לנוכרי שהתגייר והריהו מה שנקרא “גר” או “גר צדק”. אם כך ואם כך עלי לפעול מהר, לפני שאלה יתפרצו פנימה ויקרעו אותנו לגזרים. אני רץ אל החלון לסגור אותו, והנה סבתא מופיעה בו. כל־כך גדולה היא שראשה וכתפיה ממלאים את כל מסגרת החלון. “זאת את, סבתא?” אני שואל בחרדה, והיא אומרת, “הה, הה, ריח של ציגרטות נודף מפיך – שוב עישנת בשבת בבית־הכיסא?” אני מנסה לסגור את החלון, אבל הראש הענק נדחק לתוכי, מעיק על בית־החזה, ואני מתעורר בהרגשה נוראה של מחנק, של חוסר אוויר לנשימה ושל הלמוּת־לב פרועה.

סבתא זו – אומר אני לעצמי כשעיני כבר פקוחות ולא נותר בי אלא זֵכר חלום – היה לה כשרון יוצא מן הכלל לתפוס אותי בקלקלתי. למרות ראייתה המעומעמת משום הקטרקט שפשׂה בשתי עיניה וכיסה אחת מהן לגמרי ובשנייה לא הותיר אלא סדק של אור קלוש, למרות שבעצמה לא ראתה להבחין בין תרופה לתרופה ונזקקה תמיד לעזרתה של אסתרקה אחותה המשובשת אשר לה הוקצה מקום למגורים במרתף הבית, למרות שהיתה מגששת דרכה בבית – זה שנים לא יצאה אל מחוץ לפתח החצר – וממששת כל חפץ כעיוורת, בכל־זאת די היה לי להתחיל לרשום בפנקס מן הדמויות הנחפזות לבית־הכנסת, כדי שזו תעוט עלי פתאום מאחור ותקרא, “שוב אתה מצייר – וביום השבת!” היתה מבחינה בכך למרות הסידורים והגמרות שבהם הסתרתי את מחברת הציור. וכך אירע גם עם הנגינה במפוחית־הפה האומללה שלי. סבתא זו, שהיתה כבדת־שמיעה כל־כך עד שצריך היה לחזור ולצעוק לתוך אוזנה עד שתבין במה מדובר, שלא היתה שומעת את הדפיקה של הנכנס בדלת עד שזה לא ניצב לפניה ממש חוטם אל חוטם, היתה מגלה פתאום חוש שמיעה דק מן הדק חודר למרחוק ומבעד לדלתות סגורות, וזאת אך ורק משהתחשק לי לנגן במפוחית שלי. הייתי מסתתר למטה, במרתף של אסתרקה, וסוגר עלי את הדלת הכבדה, כלומר נמצא במרחק שתי קומות, בצִדה האחר של החצר, ובכל־זאת, עד שלא הספקתי לנשוב מרוחי אפילו קצת מן הקצת מכל מה שהתגעש בפנים, היתה הדלת נפתחת וראשה מציץ פנימה כדי להוכיח אותי שהנה שוב שיקרתי לה. היתה מגלה לא רק שמיעה חדה, אלא זריזות מופלאה כמין רדאר ששולח את קרניו כדי לבלוש אחרי כל החטאים שניסיתי אני להסתיר מפניה.

הזכרתי את הדפיקה על הדלת ואת הופעתו של הדופק חוטם אל חוטם עם סבתא. כדבר הזה היה קורה, לפעמים, גם לי. אם הייתי שקוע במשהו ולא זינקתי אל הדלת, היה אותו לובש־שחורים נכנס לו פנימה מבלי לחכות כלל להזמנה, וגם זה היה אחד ממנהגיהם שהיה מוציא אותי מדעתי מרוב כעס: כפי שהיו בכל משאם ומתנם ואורחם מתחכּכים זה בזה כּבהֵמות גסות ודקות בעדר נבהל לדרכו, כן גם היו מתפרצים זה לתחומו של זה כדבר המובן מאליו. באותה חברותא, באותה רוח של צוותא היו נכנסים זה לתוך גרגרותיו של זה ללא כל התחשבות בתחום הפרט, שלא לדבר על כיבוד הפרטיות של הזולת. הדעתנים שבהם היו בתחילה לוחצים על כף־המנעול ופותחים את הדלת, ורק אחר־כך היו דופקים על הדלת הפתוחה כדי להכריז על הופעתם. וכאן עלי לציין לשבחה של סבתא, שלמרות אדיקותה וכל הנמרצוּת שבה ניסתה לכפות גם עלי את כל מנהגיהם, היתה היא מגינה על הפרטיות שלה באומץ־לב ובעוז־רוח שהפתיעו אותי כל פעם מחדש. “הסתלק מפה מיד, עוף החוצה פרא־אדם שכמוך,” קראה פעם אפילו לעברו של ראש־הוועד של השכונה שנחשב מכובד על הבריות בנוסף על היותו נמנה בין העשירים, כשזה נכנס פנימה והתייצב פתאום לפניה מבלי שתשמע את צעדיו, ולעברי הוסיפה, “מנוול זה עלול היה, חס־וחלילה, לגרום לי לשבץ־הלב מפחד־פתאום! פתאום הוא מופיע לפני כבשׂורה־שחורה מבלי לדפוק על הדלת. יימח שמו וזכרו!”

ובאותו אופן עצמו היתה מסלקת החוצה גם את השכנות הצדקניות, ואפילו כשהן נכנסו לשאול לשלומה או להביא לה קציצות ברוטב ממעשֵׂה־ידיהן או לברר אם דרוש לה משהו מאצל החנווני או הירקן, וזאת כשהיה עולה החשד בלִבה שאלה לא הופיעו פתאום אלא כדי לבלוש אחריה, או כדי להוציא מפי “סודות” משפחתיים בקשר לאבא ואמא שלי, או מתוך כוונה רעה אחרת כלשהי שמסתתרת מאחורי מעשי־הצדקנות שלהן. “אם רק תניח לה,” כך אמרה לי פעם אחרי שסילקה את שכנתה, “לצבועה הזאת, היא תחדור לך כמו תולעת לתוך הנשמה.”

כשיצאתי שוב עם המכתב המיועד לצייר דלאקרוא לעבר כנסיית סן־סולפיס היו רשמי החלום עוד מהבהבים בי בדרכי, ואני אמרתי לעצמי שלמרות כל מאמצי בימי שהותי בביתה להיחלץ ממנה, הצליחה סבתא בכל־זאת לחדור עמוק כל־כך לתוך הנשמה שלי עד שהפכה לתשתית לכל תחושות־המחנק עם התפרצויות־חרון־אין־האונים, לכל הכעסים, התיעובים עם הסלידות, ואפילו לרגשי־רוך מלוּוים בחיוך סלחני שעתידים היו להתרגש בתוכי כעבור עשרות בשנים – עשרות שנים אחרי שהיא עצמה חדלה להיות חיה וקיימת בעולם הזה.

את המכתב הנחתי באפלולית הפינה מתחת לציור־הקיר וחזרתי לשבת על הספסל ממול כדי לחזור ולהסתכל בו. (עכשיו, לשם העלאתם של הדברים על הכתב, הרגשתי בצורך לחזור לאותו מקום. לא ציפיתי למצוא את המכתב בפינתו האפלולית שנתרוקנה ממנו – בוודאי זמן רב לפני שובי – אך, כנגד זה, הופתעתי, גם התאכזבתי מהיעלמותו של הספסל. אינני מבין מדוע סולק הספסל. אולי זה קשור באילו שהם שיפוצים שנעשים בכנסייה ושבסיומם יוחזר למקומו כדי לאפשר לבאים אחרי שיתבוננו גם הם בתמונת־הקיר בניחותא.) לא רק כנפיה המסורבלות של אותה ברייה, ספק אשה ספק מין איש שיוצא בחיבוק־של־מאבק עם אותו נער, חדלו לעניין אותי, אלא התמונה כולה, הפעם הזאת, כבר לא אמרה לי ולא כלום. נראתה לי כמין תפאורה נפוחה ומלוקלקת למחזה שנועד ללמד מוסר־השכל לתלמידים, אבל עצם קיומה שיקף משהו פלאי, איזו שהיא מהות נסתרת. איך אפשר למצוא הסבר – או מה הסבר אפשר לתת – לתופעה זו שבזמן החדש מוצא צייר צרפתי צורך נפשי להתייחס ביצירתו למשהו שאירע פעם, לפני אלפי־בשנים – אולי קרוב לארבעת אלפים שנים – בתוך שבט קטן של רועים נודדים בין מדבר לבין קצהו הרחוק של הים התיכון? ולמעשה, הרי לא הוא, ולא כל אדם אחר בעולם, לא יכול היה לדעת כיום מה אירע אז, ואם אמנם אירע משהו, אילולי נמצא מי שהוא שכתב את הדברים בספר. אבל מי שכתב כתב בשפתם של אותם שבטי־רועים אשר גם בימי גדולתם, כשהפכו לממלכה של עם, גם אז לא היתה אותה ממלכה אלא פרובינציה קטנה ודחוקה בין אימפריות גדולות אשר האחרונה שבהן, האימפריה הרומית, מחקה אותה כליל. איך קרה הדבר שמה שנכתב פעם בשפתו של קומץ קטן, בטל בשישים, דחוק בפינה רחוקה של האימפריה השלטת בעולם, ממשיך עד היום הזה לחלחל בנשמתו של מי שחי בחברה אחרת ובשפה אחרת ובתנאים אחרים ובמושגים אחרים ובכלל בעולם אחר? עם זאת נזכרתי בדברים שקראתי פעם על אלכסנדר מוקדון שקינא בגיבורים מימים משכבר – הגיבורים שהיו כבר לאגדה עתיקה בימיו – שזכו לכך שהומרוס, גדול משוררי העולם, יעניק להם חיי נצח בשירתו, אבל הומרוס כתב בשפתה של עיר שהפכה לאימפריה עולמית, בה בשעה שהסופר עלום־השם שכתב את סיפורי־המקרא, כתבם בשפה זרה לאימפריות השליטות בעולם, לשון שנכרתה אפילו מפיהם של צאצאי־צאצאיו באותה תקופה שהדברים שהעלה הוא על הכתב החלו מחלחלים ופושטים בקרב עמים זרים ורחוקים בתרגומים ובתרגומי־תרגומים, ונחשבים לקדושים בעיניהם; לדברים שיצאו מפי הגבורה – דברי אלוהים חיים. אותו אלוהים אשר שמו הפרטי חרוט באבן הכותרת, בראש המגדל השמאלי של כנסייה זו, ובשפת המקור – בשפה העברית אשר בה נכתב הסיפור המצוּיר על הקיר לנגד עיני – כפי שהסברתי לה, ללוטציה רק אתמול. ועכשיו, אל מול פני הציור שנפח את נפשו ולא הותיר אלא את קליפת־הצבעים הנבובה, בסילון הצינה שנשב פתאום בינות לעמודי־הענק, חלפה בי צמרמורת עם ערגת־פתאום לחמימות הרכה, הקורנת חיים מגופה של לוטציה. אילו ישבה עכשיו לצִדי, האם הייתי מספר לה מה שראיתי אמש בעיני־רוחי כשחזרתי לכאן עם המעטפה ונקלעתי לתוך יריד־הצוענים שנערך ברחבה לפני שערי הכנסייה הנעולים? ואילו סיפרתי – איך היתה היא מגיבה, ומה יכול הייתי אני לענות לה אילו, למשל, שאלה אותי מין שאלה שאינה נוגעת במישרין במה שנעשה בה באותו טקס כלולות תת־קרקעי, אלא בבעלה מתיאו המטיף והסופר, לאמור: כשעלה הוא אל הבמה כדי להסתכל מלמעלה ומן הצד אל הנעשה באשתו השרועה על המזבח, מה העלה הוא על הכתב בספר דברי־הימים? “לוטציה יקירתי,” אומר הייתי לה, ובתום־לב, “על שאלה זו הרי רק הוא יכול לענות, ואם לא הוא עצמו, רק מי שקרא את מה שהוא כתב.”

“הנה אתה שוב מתחמק מתשובה ברורה,” היתה היא עונה לי, ואני הייתי תמֵה על המלה “שוב” – וכי אימתי כבר התחמקתי מאיזו שהיא שאלה שלה? והפעם הזאת – מה התחמקות יש בתשובתי?

"אז מה – " היתה היא ממשיכה בשלה אחרי שליחת חיוך נוסף לעבר תמונת־הקיר, “אתה באמת ובתמים רוצה שאפנה אל מתיאו בשאלה הזאת, ‘אמור נא לי, בעלי היקר, מה כתבת בספר שכתבת בהזיותיו של ההוזה הזה?’ האם הוא, או אני, או מישהו אחר יכול לדעת מה שכתב הכותב בהזיותיך שלך?” כן, אבל בכל־זאת עובדה היא שאני בעצמי, ובשעת ההזיה, רציתי לדעת מה שנכתב שם, על דוכן הבמה, ולא הצלחתי להגיע לשם, מכיוון שהמסך ירד עליה – אם אפשר לומר כך – ברגע שנוכחתי פתאום לדעת שאני דורס ברגלי את מצעיה של קלושארית זקנה. עם זאת נזכרתי במבוכה – מבוכה מסוג מסוים – בה נתון הייתי בפגישה עם מתיאו. זו נעוצה היתה בעובדה שלא קראתי אפילו שורה אחת מכתביו, ולא ידעתי אפילו את שמו של אחד הספרים של הסופר אשר עמו נפגשתי בשליחותו של אריק. אני יודע, אמנם, גם יודע, שבימינו אלה אפילו עיתונאים שנשלחים, מסיבה זו או אחרת, לראיין סופר, לא יעמיסו על עצמם את הטורח המיותר, הבלתי־רלוונטי, של עיון בכתביו, בהיותם סמוכים ובטוחים שהמרואיין יספר להם את כל הדרוש להם בהתלהבות גוברת והולכת מתוך התעצמות הרגשת האושר אשר בו יתמוגג למראה נציגי התקשורת שהואילו לזכות גם אותו בתשומת־לִבּם – אבל ידיעה זו לא שינתה במאומה מהרגשת היסוד שלי, ולא רק מכיוון שאני עצמי אינני עיתונאי. כשדיבר מתיאו על בני שבט היֶניש החשודים במוצא היהודי שלהם, פלט, כבדרך־אגב, “אתה יודע, כמובן, שאנחנו הצוענים בזויים ושנואים בעולם הזה לא פחות מכם, היהודים, וזאת אף־על־פי שאנחנו איננו אשמים ברצח אלוהים. אבל אנחנו אשמים, כמוכם, בפשע אחר, חמור עוד יותר: החולשה. בכל מקום אנחנו זרים ומשונים וחלשים. אנחנו מעטים כל כך. ההמון השולט בכל מקום הוא שקובע את גורלנו. מי שהוא יוצא־דופן וחלש נולד להיות שעיר־לעזאזל. הנאצים זרקו לכבשנים כל צועני שנפל בידיהם, בדיוק כפי שעשו לכם.”

“ואתה… אתה כתבת על השואה… השואה הזאת… שלכם?” תוך כדי דיבור הרגשתי בטעם הרע של השאלה הנקועה הלזאת, שנפלטה מפי בניסיוני להתגבר על המבוכה שלי, וכן גם מתוך הכוונה הטובה להסתיר מפניו את הכעס שניצת בי על ההשוואה המשפילה הזאת שעשה הוא, לפי תוּמו, בינינו לבין הצוענים.

הוא חייך מתחת לשׂפמפמו ועיניו קִצרות־הרואי הרחיקו מבטן מבעד לזגוגיות העבות שלמשקפיו. “הייתי אז ילד, ולמזלנו היתה כל המשפחה שלנו בימים ההם חונה בספרד. על כל מה שעוללו הנאצים לאחינו בארצות הכבושות נודע לנו רק אחרי המלחמה – אחרי מפלתו של היטלר. אני אינני היסטוריון שכותב את ההיסטוריה של הצוענים, וגם לא עיתונאי שבא לתאר מה שקורה פה ומה שקורה שם בעולם. אני יכול לכתוב רק סיפורים ממה שקרה לי ומן הדברים שאני ראיתי ומן האנשים שבתוכם נולדתי וגדלתי. מן ההרגשות שלי ומן הדמיונות שלי.”

“ומדינת הצוענים” – תמהתי – “זה לא עלה אף־פעם על דעתכם להיות אדונים בארצכם שלכם? להפסיק את הקיום המפוקפק הזה של מי שנתון תמיד לשבט או לחסד בידי השליטים הזרים, של מי שתלוי תמיד ברצון הטוב או ברצון הרע של ההמונים הזרים המקיפים אותו!” השאלה הזאת התבקשה מאליה, וגם עכשיו, כמו בקודמת לה, לא זו בלבד שלא הייתי שלם עם עצמי, אלא אפילו התמלאתי נקיעת־נפש מן המסתתר מאחורי השאלות הללו: ראשית, עליך לכתוב על השואה, ושנית – עליך לכתוב את הספר “מדינת הצוענים”.

החיוך קפא על שפתיו. לשאלות הנוגעות לדרך כתיבתו ולנושאים המדברים אל לבו היה, כפי הנראה, רגיל, ואולי כבר נשאל, ואפילו על־ידי העיתונאי תומאס אסטור, מדוע אין השואה משתקפת בכתביו, אבל רעיון מדינת הצוענים הִכה אותו בהלם. זה היה לו כהוכחה ניצחת שאני אינני מתחיל להבין כלל במה מדובר, כאילו ציפיתי לכך שציפורי־נוד יבנו לעצמן כלוב גדול שיגן עליהן מפני כל הסכנות הצפויות להן בדרכן הארוכה, או כאילו שנתתי עֵצה טובה למטפס־הרים שיאסור את עצמו בבית־כלא אשר שם יהיה מוגן מפני כל מפולות־השלגים שקוברות תחתן את הרפתקני ההימאליה והמון־בלאן. הכלוב נשאר כלוב גם כשהוא עשוי זהב ויש בו כדי להכיל אלף ציפורים, ובית־הסוהר נשאר בית־סוהר גם אם ניתנות בו, חינם אין כסף, ארוחות־מלכים, ואתה פטור מדאגות פרנסה לכל ימי חייך. כשהביא הוא את משל־כלוב־הציפורים עלה בזיכרוני התוכּי של מסעדת־הדגים על הרציף של דינאר – זו עיירת־הקיט הרגועה לחוף־האִזמרגד הפונה לעבר איי בריטניה הגדולה. מסעדה זו על בית־הקפה שבצִדה אינה אלא חלק מן המלון המארח, בדרך־כלל – כמוהו כמלונות האחרים הפזורים פה – את התיירים האנגלים המגיעים עם מכוניותיהם במעבורות החוצות את התעלה הבריטית. כשישבתי בכורסת־הנצרים ולגמתי מן הקפה והסתכלתי בשורות הסדורות של צי המפרשׂיות וספינות־השעשועים הגדולות עם הקטנות למיניהן, ובספינות־הדיג מעבר מזה למזח, ובטיילת הפורחת בשִפעת הפרחים והעצים הנטועים בינותם למרגלות צוקי השחם, ובצוקי השחם של האיים הבוקעים מתוך נצנוצי־האִזמרגד של גלי־הים, ובחומות העתיקות של סן־מָאלוֹ אשר מנגד, מעברו השני של המפרץ, ובבתי־הפאר המטופחים על גגותיהם המחודדים וצריחיהם המעוגלים ושערי־הברזל המקושטים של גדרות־האבן הגבוהות הסוגרות על הגנים המקיפים את משכנות־העשירים, התמלאתי קנאה בצרפתים הללו השולטים בארץ־החמדה רחבת־הידיים הלזאת, השופעת חלב ודבש ויין. פינה זו, על כל העושר הצפון בה, על תרבות האכילה והשתייה ותענוגות ההפלגה והגלישה והרחיפה ושאר הנאות־העולם־הזה, איננה אלא אחת מן המאות הרבות של עיירות־הקיט וכפרי־הנופש, האחד מקסים יותר מחברו, הפזורים לאורך חופי ברטאן וחופי האוקיינוס האטלנטי וחופי הים התיכון! שחפים לבנים כסוּפי־כנף מרחפים היו עם רוחות הים וצוללים פתאום אל הגלים וחוזרים ונוסקים וחגים במעגלים רחבים עד קצה האופק. בין שולחנות המרפסת, מרחק שולחן אחד מימיני, ניצב כלוב של תוכי, ומפעם לפעם היו האורחים ניגשים להסתכל בו או להגיש לו גרעינים. ילדה קטנה ניגשה גם היא עם אִמהּ ובחֶפזונה להגיע מהר ולהחזיק בסורגים, נעתק המכסה כולו ונפל ארצה. הילדה פרצה בבכי מפחד מעשיה, ואמה ניסתה להרגיע אותה. קפצתי ממקומי, כמוני כאורחים אחרים, בתנועה אינסטינקטיבית להחזיר את הסורגים על ראש התוכי האסור, ותוך כדי כך חלפו בי שני הרהורים מנוגדים; האחד שאל אם אספיק להגיע בעוד מועד, והשני שאל מדוע זה אני נחפז כל־כך לסגור עליו את הכלוב ואינני מניח לו את הזדמנות־הפז, אולי האחת והיחידה שנותרה לו, להימלט אל החופש. אבל האסיר עצמו לא ניצל את הזדמנות־הפז. להיפך – ראשו שקע אל בין כנפיו מפחד, ציפורניו נצמדו למקל המרכזי של הכלוב, ובחשש גדול היה שולח כֶּרַע למשש אם תהיה לו נקודת־אחיזה בקופסת הגרעינים. המלצר שזינק מאחורַי הספיק להחזיר את מכסה הסורגים למקומו ולברג אותו, ורק כעבור רגע או שניים התעשת התוכי מפחד־פתאום וחזר לטפס במקורו ובכרעיו על הסורגים ולהתעופף מפינה לפינה.

מפינת הספסל שעליו ישבתי אל מול תמונת יעקב הנלחם באלוהיו ראיתי איש ניגש אל אגן־המים־המבורכים הצמוד לעמוד־הענק נוכח הכניסה. זה איננו אלא קוֹנכיית־ענק שניתנה במתנה מטעם העיר ונציה למלך פרנסוא הראשוֹן, ושלמראֶהָ נפעמתי מן האמנות הטבועה תמיד ביצירות הטבע, בסוד הצורה הלזאת על קסם קוויה ועיקוליה ויחסי מידותיהם וגילוף החומר כקערת חרסינה מופלאה ומיוחדת במינה. הלה עשה בדיוק מה שעשיתי אני כשנכנסתי עם המעטפה – ניגש ראשית אל הקוֹנכייה להסתכל בה מקרוב ולמשש ולחוש את חלקת החומר כפי שהיד נמשכת למשש את חלקת־השיש בפסל מעשה אמן – ואני זינקתי לעברו, אך באותו רגע נעלם הוא מעברו השני של העמוד מבלי לחוש בי, וכשהגעתי לאגן ראיתיו פוסע לעבר הנרות הדולקים מתחת לפסל הבתולה הקדושה. זה היה תמוז, ובדחף הטבעי, מתוך ההתפעמות של הפגישה הבלתי־צפויה, אמרתי להדביק אותו, אלא שעצרתי בעדי, ואפילו הסתתרתי מעבר לעמוד כדי לרגל אחריו, והוא, כצפוי, עשה סיבוב ופנה אל קאפּלת־המלאכים כדי לשבת על הספסל ולחכות לה במקום המפגש הקבוע שלהם. לגבַּי היה בכך כעין הֶבהק של הארה: זאת ידיעת הפתאום שקאפּלת־המלאכים היא נקודת־המפגש הקבועה שלהם, ושגם אתמול, בשעה זו – בערך – נחפזה לוטציה לכאן כדי לחכות לו, וזאת אף־על־פי שידעה שהוא לא יבוא, מכיוון שמראש סיפרה לו שבעלה הזמין אורח לארוחת־הצהריים ושעל כן יש להניח שהיא לא תספיק להגיע, וכך נקבע ביניהם לדחות את הפגישה ביום אחד. אבל הידיעה שלא תמצאנו בזה לא מנעה את פרץ הגעגועים אליו, ובו ברגע שבעלה יצא את הבית, קפצה היא לבוא הלום כדי לנשום, לפחות, את אווירת החלום, ואולי – מי יודע? – אולי בכל־זאת, בעטוף עליו נפשו שלו, ומתוך הטלפתיה הנבזקת בין האוֹהבים, יימשך גם הוא לכאן ויימצא יושב לצִדה. אבל לצִדה לא הוא ישב אלא אני.

הוא התיישב בפינה בה ישבתי, ומה שהפתיע אותי – ואפילו עורר בי מין כעס – היה יחסו אל המכתב המיועד לאז’ן דלאקרוא. הוא הרים אותו ללא כל סימן של השתאות, כדבר המובן מאליו, כלומר – כאילו ברור היה לו שמכתב נמצא בזה, ולא סתם מכתב, אלא מכתב המיועד לצייר, וכמוני כן גם הוא שלף את המכתב מתוך המעטפה, עיין בו בחיוך של שביעות־רצון – גם אני, כפי הנראה, חייכתי מתוך שביעות־הרצון שעורר בי הכתוב – חזר וקיפל אותו בקפידה, החזירוֹ למעטפה והחזיר את המעטפה לפינתה תוך כדי שליחת מבטים ימינה ושמאלה לראות אם אין איש משתאה למעשהו המשונה. עינו כמעט שלא פגעה בי, ואני התחמקתי בינות לעמודים והסתתרתי בפינת לשכּת־הווידויים. חיכיתי כחמש דקות וחזרתי בהתגנבות בין העמודים להציץ ולראות אם כבר הגיעה. לאכזבתי, מצאתי את הספסל ריק מאדם. היא לא היתה, וגם הוא כבר לא היה שם, ואני לא יכולתי לדעת אם אמנם הגיעה כבר ושניהם יצאו שלובי־זרוע לדרכם, או אם החליט הוא להסתלק מן המקום מכיוון שלדעתו כבר אפסו הסיכויים לבואה. נחפזתי החוצה והסתכלתי על כל סביבותי, אבל לא הבחנתי לא בו ולא בה, לא בשניהם ביחד ולא בכל אחד מהם לחוד בתוך ההמון הרוחש ברחבה. פניתי לעבר בית־הקפה שבו נפגש אתמול מתיאו עם הצועני המטיף משווייץ – שכחתי את שמו – ואמרתי להתיישב אל אחד השולחנות כדי להזמין משהו, משנתקלה עיני בגבו של האדם היושב בדיוק אל השולחן מאחורי. חמקתי לי בין העוברים־ושבים ועליתי שוב במדרגות הכנסייה אל פינת הספסל מתוך המסקנה שנראתה בעיני ברורה בתכלית שלוטציה עדיין לא הגיעה, ושתמוז יחזור לפגוש אותה אחרי שיסיים את שתיית כוס הבירה שלפניו. למזלי, הזמין הוא בירה ולא כוס קפה. את הקפה מגישים הם פה בכוסיות קטנות המכילות כשלוש וחצי לגימות שאותן אפשר לגמור ברגע אחד. כוס הבירה הגבוהה שלפניו מלאה היתה עדיין, ולפיכך כּלל לא היססתי לחזור לפינת הספסל, ולא עברו שתיים־שלוש דקות משנוכחתי לדעת, מתוך התפעמות נפלאה, שלא טעיתי בחישובי הבּזק שלי: היא הופיעה!

בניגוד לחששותי המבוססים על ניסיון ההתקרבות שלי אליה מיום אתמול, ובניגוד למה שניתן היה לצפות מהבעת פניה של אשה נכזבת למצוא פרצוף זר במקום המפגש שלה עם אהוב־לבהּ, פנים נכזבות שלקראתן שִריינתי את עצמי מראש בתירוץ שלמזלי לא היה לי צורך להשתמש בו, אורוּ עיניה לקראתי, והיא נחפזה להתיישב לצִדי. “יופי למצוא אותך כאן!” אמרה, ואני, מחמת הלם־התדהמה, מִלמלתי משהו בנוגע לכך שהוא צריך היה להימצא פה, אלו שהם דברים על האכזבה הצפויה.

“אבל בכלל לא קבענו פגישה להיום,” נענתה היא, וצליל של עליצות התהדהד בקולה. “נכון שקורה לנו לפעמים להיפגש פה גם מבלי לקבוע מראש, מתוך טלפתיה, בשעה חמש, אבל עכשיו כבר חמש וחצי, וכשבאתי ידעתי מראש שהוא לא יהיה פה, ובכל־זאת באתי מתוך איזו שהיא הרגשה טובה. והנה, עכשיו, אני יודעת…”

“אם כך, בואי ונצא מיד לטייל בגני הלוקסמבורג, לפני שיכסו העננים את פני השמש…” קראתי אני וקפצתי ממקומי, להוט להימלט יחד אתה מן המקום לפני שיסיים הוא את כוס הבירה שלו ויחזור בריצה קלה הלוּם בדחף הטלפתיה הלזאת. היא נענתה לי מיד, ואפילו שילבה את זרועה בזרועי כשירדנו במדרגות הרחבות, אלא שכאן, למגינת־לבי, התעוררה שוב הטלפתיה המפורסמת ודחפה אותה לעבר בית־הקפה הארור. “אבל ניכנס קודם לבית־הקפה,” אמרה, “תקף אותי חשק פתאום לשתות כוס בירה.”

"גם אותי – " נעניתי מיד, “ואנחנו ניכּנס לבית־הקפה ‘רוסטאן’ מול הלוקסמבורג, ונשתה שם ולא פה. רק עכשיו אני חוזר ממנו. הוא מלא עד אפס מקום, וצריך לחכות חצי שעה עד שמצליחים לאותת לאיזה מלצר שיבוא.” ותוך כדי דיבור הסטתי אותה לכיוון ההפוך.

שמש ערבית של בין־הזמנים, בּין שלהֵי־החורף לבין ראשית האביב, הגיהה את גני לוקסמבורג באור רך. ממרפסת בית־הקפה השקפנו על מזרקת הרחבה שלפנינו ועל הגנים המשתרעים מן העבר השני עד לארמון המשמש כיום כמשכן הסינט, ובזמנו נבנה על־פי מתכונת הפלאצו פיטי אשר בפירנצה כדי לשכן בו את המלכה מָארי לבית מדיצ’י. היושבים סביב לנו, ברובם תיירים צעירים דוברי אנגלית וגרמנית, שהסתכלו גם הם בניחותא במראה המרהיב, היו משלחים כפעם בפעם גם מבטים, מהם גלויים ומכוּונים, ומהם עקיפים ומתגנבים, לעבר לוטציה; מבטים שחלפו בדרכם גם על פני היושב לצִדה כעל פני משהו טורד, מין ברנש שאינו ראוי, גם לא ברור באיזו זכות קנה לו מקום ישיבה לצִדה. כך, לפחות, נדמה היה לי, ואלה לא באו אלא כדי להוסיף על הספקות שהיו מקננים בי ממילא מן הרגע שהסטתי אותה לעבר קפה “רוסטאן”. אילולי הסטתי אני אותה, היתה עכשיו יושבת לא פה אלא שם, ולא אתי אלא עם תמוז. אינני יודע אם זאת אמנם שאלה של “זכות”, אך מכל מקום אילו עבר תמוז על־פנינו באותו רגע הייתי בוודאי חש שלא־בנוח, כמי שפלש לתחומו שלו. ותמוז עצמו – האם הוא לא פלש לתחומו של מתיאו? אינני יודע איך התחילה הפרשה ביניהם, אבל אין כל ספק בכך שאילולי חשקה היא בו, לא היו מועילים לו כל חיזוריו וכרכוריו סביב לה. להיפך – ככל שהיה הוא מרבה בהפצרות, כן היתה היא משתדלת להיפטר מהר יותר ממה שהיה הופך לה למטרד מעיק. הרי מניסיוני שלי חזיתי עד כמה נחרצת היתה בסירובה לחיבוק ידי שלי ברגע בו היא לא רצתה בה, ועכשיו לא היה זה אלא מאור־עיניה וברק־החיוך וזרועותיה הפשוטות שסחפוני, ובהיסחפותי הִטיתי אותה הלום, ואילולי ניאותה היא, היינו יושבים עכשיו שם, ברחבת סן־סולפיס, בחברתו של תמוז, או, ליתר דיוק, הייתי אני מסתפח אל שולחנם. ובכלל – הרי היתה זו היא שפלשה לתחומי, כלומר – לאותה פינת ספסל שעליה ישבתי. הופיעה פתאום, ללא כל תחבולה מכוּונת מצִדי, כקרן־אור מפולשת נדלקת להרנין לב, ואם כי לא היה זה אלא צירוף־מקרים, בכל־זאת אי־אפשר להכחיש, גם לא להתעלם מן העובדה שקרן־האור נדלקה אחרי מסירת המכתב. כשאני הגיתי אותו, חקרתי במקור ועשיתי את כל הדרוש לקרבו לתעודתו, לא חשבתי כלל על תגמול ולא ציפיתי לשום פרס. היה זה דחף, נקי מכל פניות, לתקן עיוות שנעשה מתוך טעות נפוצה, או, כמו שסבתא היתה אומרת, עשיתי מצווה לשמה, שלא על־מנת לקבל פרס, ומיד, עם עשייה, נעניתי בפרס בלתי־צפוי שנחת עלי ממקום אחר. כמקרהו של יעקב אבי־אבות־אבותי קרה גם לי: מתוך העלטה הופיעה דמות לנגד עיני, וכבמִקרהו, כן גם במקרה שלי, לא היתה זו דמותו של מלאך. במפורש לא. ההבדל נעוץ רק בכך שבה בשעה שלנגד עיניו נגלה איש, הופיעה לנגד עיני אשה. הוא נאבק עם האיש כל הלילה, גם יכול לו, ואף אני נכון הייתי להיאבק כל הלילה בהתפתלויות־האוהבים עם האשה. לא ברור לי מן הכתוב המועתק במכתב ששיגרתי לתמונת־הקיר מה היה טיבו של המאבק של יעקב עם האיש – האם היה זה מאבק של שנאה או מאבק של אהבה, או של אהבה מהולה בשנאה, או שנאה שזורה בנימים אוהבות – אך באשר לי, לא היה לי כל ספק. אם רק תסכים לכך, לא אִכפת היה לי, באותו רגע, אפילו לצאת מן המאבק אִתה צולע על ירכי כיעקב בשעתו, אם אך בלהט המאבק תאחז היטב ותצמיד חזק אליה את כף־הירך שלי. באותו רגע נכון הייתי לכול. אותה קרן־אור צוהלת שופעת מעיניה על ברק־החיוך המלבּב וריצוד עגילי־הזהב העניקו הילה של קסם לכל הכיכר הטבולה באור השמש הנוטה לערוב. בעדנה האופפת אותי נותקתי מכל עומס־העבר הרובץ תדיר אי־שם כמטען אחורי ברכב, ומכל דאגות־המחר עם הציפיות והתקוות, אלה שמושכות את האדם שימשיך לצלוע וללכת כמשוך החַח את השור באפו שימשיך לפסוע ולשׂאת בעול, ומיציתי את הרגע במחיצתה של לוטציה כפי שמיציתי כל לגימה ולגימה מן הבירה. ושוב – וכאן כבר לא יכולתי להבליע בתוכי צחקוק שנפלט החוצה, בניגוד לקודמיו שנבלעו פנימה, מאז דבקה בי תמונת יעקב כדגם לי – כבמקרה יעקב אחרי המאבק יקרה גם לי אחרי מאבק־האוהבים. היא תברך אותי, כפי שבירך האיש את יעקב. היתה זו ברכה מכל הבחינות, ובעיקר מבחינת השחרור הפנימי. מאותו רגע בו נתן יעקב אמון בברכתו של אותו איש שהיה לוֹ לאלוהים – ויהי שמו אשר יהי, כפי שאמר – השתחרר מכל מצוקותיו הפנימיות וספקותיו והיסוסיו וחרדותיו. היה לו על מי להשליך יהבו. מובטח היה לו שכל עוד ימלא את משאלות־לבו של אלוהיו, ישמור אלוהיו עליו ויצילנו מכל צרה וצוּקה ויעניק לו כל טוב ככל אוות־נפשו.

"אתה חושב הרגע על משהו מצחיק – " אמרה וחייכה כנגדי.

“נכון,” אמרתי לה, “חשבתי על תמונת־הקיר, חשבתי על מאבקו של יעקב…” ועד שלא הספקתי לסיים את המשפט, קפא החיוך על שפתיה.

“וכי מה יש בה שיכול להצחיק?” לא רק אכזבה הִדהדה מקולה, אלא גם מעין תחושת־עלבון: הן הציור כשהוא לעצמו, והן המעשה המצויר בו, יקרים היו ללִבּה.

“זה לא בדיוק הציור, ולא בדיוק יעקב…” נחפזתי להניח את דעתה. “זאת רק מין מחשבה משונה. כלומר – אני הצחקתי את עצמי. אילו סיפרתי לך מה שראיתי פתאום בעיני דמיוני, היית…”

"אז ספר, ספר לי – " האיצה בי. “אם כבר התחלת.”

“תארי לעצמך שפתאום נכנסתי לתוך התמונה ומצאתי את עצמי שם, כלומר – במקומו של יעקב. אני עצמי נאבק אתו. כלומר עם האיש – למעשה, דלאקרוא טעה כשצייר מלאך. במקרא כתוב במפורש שיעקב נלחם עם איש ולא עם מלאך, והאיש שאתו נלחם יעקב היה אלוהים בכבודו ובעצמו.” היא עקבה אחרי כל מוצא פי בהתעניינות גוברת והולכת. "באמת – " אמרה, “אף־על־פי שלא ידעתי זאת, תמיד הפריעו לי הכנפיים המסורבלות הללו מאחור שנראו מודבקות באופן מלאכותי לגוף של המלאך. כלומר – אתה אומר שלא היה זה מלאך אלא אלוהים בעצמו. אבל, אתה יודע – למעשה, בשבילי, התמונה הזאת היא משהו אחר לגמרי, לגמרי…”

“ותארי לעצמך,” המשכתי, נלהב מן העידוד הבלתי־צפוי שבא מצִדה, “ותארי לעצמך שאני נאבק עם אלוהים. אלא שאלוהים שאתו אני נאבקתי לא היה איש אלא אשה!”

“אלוהים – אשה?” סימן־השאלה שבמבטה הפך לאשד של צחוק ניגר בשלושה תווים. “לא, לא!” התריסה, יותר לעצמה מאשר כנגדי, “אלוהים צריך להיות גבר. אני מוכנה אפילו לכך שיהיה אכזר – ובלבד שיהיה גבר ולא אשה. לא, לא – אני בשום אופן לא אסכים להיכנס לתמונה שלך!”

“אַת כבר נמצאת בתוכה!” נדמה היה לי שהדברים יצאו מפי בפסקנות שלווה, ושאכן גם היא התרשמה מאותה פסיקה שלווה, אם כי בתוכי התנפצו זה בזה מִשבּרי־רגשות מנוגדים לכל מה שעשוי להיכלל, ואפילו בדוחק, במושגי השלווה. מראש, ומבלי שיהיה לה עוד כל מושג על התפקיד שאני הטלתי עליה בתמונה שלי, דחתה את אפשרות הכניסה לתוכה. מוזרה מכול, גם מפתיעה, היתה צלילות־הדעת הגמורה שבה תפסתי את מלוא־הגיחוך שבמפח־הנפש שלי. וכי איך יכולה היא, איזו אפשרות יש לה, בכלל, לסרב להיכלל בדמיון שלי או בהזיה שלי או בחלום שלי? הרי בנקודה זו בדיוק נבקע הפער ונִבעה בין המציאות לדמיון. במציאות נזקקו רצונותי שלי לרצונותיה שלה. כשרצתה שילבה את זרועה בזרועי, גם נשענה עלי בנסיעה במֶטרו, גם נמשכה אחרי עכשיו בצהלת שמחה לבית־הקפה, וכשסירבה, הסירה את ידי מעל כתפה ללא כל גינוני־היסוס, שם – בקאפּלת־המלאכים. אבל בדמיון? הרי הדמיון איננו אלא שלי בלבד – דמיונותי שלי הם, ושלי בלבד, ואני בלבד קובע ופוסק מה ואיך יתרחש בתוכם, ומי ייכנס לתוכם, ומי הוא שיסולק מהם, ואין שום רצון אחר, חיצוני לי, גם לא שום חוק טבע שבעולם, שיהיה באפשרותו לשים מגבלות להם. הרי מטבע ברייתם נועדו הם, הדמיונות וההזיות והחלומות והכיסופים, לשחרור ולחירות מכל אלה הסייגים והמסגרות והמגבלות! ובכל־זאת! – בכל־זאת הצליחה זו בהבל־פיה – במלה של סירוב – לקלקל לי את התמונה שלי, כלומר – לטשטש את העיקר, את דיוקנה שלה, של זו האלוהית הלופתת בחוזקה את ירכי, ודווקא ברגע המכריע.

הרגשתי בו שהוא מכריע, אבל רק אחר־כך, למחרת־היום, נוכחתי לדעת שבאותו רגע עצמו לא ראיתי אפילו בדמיוני, זה הפרוע, עד כמה שעתיד הוא להכריע את כף־המאזניים. אשר לדיוקנה הצוהל, זה קיבל מראש, עוד לפני סירובה להיכנס לתמונה, מימד נוסף, צביון נסתר שעורר בי מיד את החשק לגלותו כשהודתה שהתמונה בקאפּלת־המלאכים הריהי, לגביה, “משהו אחר לגמרי, לגמרי…” ניכר היה מקולה, והבעת פניה העידה בה, שכל מה שהתרחש בתוכה רחוק היה לא רק משאלת המלאך או האיש, אלא גם שרוי בעולם אחר, עולם משלה, מחוץ לתחום הסיפור המקראי כשהוא לעצמו, ומחוץ לאופן שבו צוּיר על הקיר. מה הוא ה"משהו" האחר, הרחוק, שמכה בה גלים וסוחף אותה ברגע ההתבוננות? משהו נפלא, מעל ומעבר, שהייתי מבקש להיות שותף לו, ובמיוחד אחרי שהכריזה שאלוהים צריך להיות גבר ולא אשה. קריאה זו שהתמלטה מפיה כה ספונטנית וטבעית ייקרה אותה בעינַי שבעתיים, עשתה אותה עוד יותר נלבּבת וחמה וקרובה. והַרגשתי זו כלפיה לא נשתנתה אפילו אחרי ששמעתי מפיה את התשובה לשאלה שלי “ומדוע לא אשה?” – תשובה בכיוון שונה לגמרי מהלך־רוחי שלי. "אינני אוהבת נשים שַליטות – " אמרה, “ולא אסכים לחיות תחת שלטון של אשה. עם גבר אדע תמיד איך להסתדר, איך למצוא חן בעיניו, איך להשיג אצלו את מבוקשי, איך להטות לרצוני את שרביטו…”

"ובקיצור – " אמרתי לה, “אלוהים שעליו תוכלי אַת להשתלט.”

היא נתנה בי מבט. לא אדע איך לתארו, אך משננעץ חדרה בי הידיעה שהיא מרגישה שאני לא התחלתי, אפילו, לראות ללִבה. “כשאני מתאהבת…” אמרה, ואני המשכתי במחשבתי את אשר לא ביטאה היא, לאמור: “אז זה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך” – ככתוב וכמשונן. אבל היא, שלא דיברה בנוסח הידוע, או, אולי, לא הכירה אותו, הוסיפה אחר פסק־זמן, “אעשה למענו הכול, הכול. את כל חיי… ומתוך שמחה…” בכך לא היה לי כל ספק, והרי כבר נוכחתי במו עיני בדירתה העלובה באיזו רוח־טובה עושה היא הכול, וזאת אחרי עבודתה המפרכת כגהצת לפרנסת הבית – זו האשה המקסימה אשר, למעשה, כבר ויתרה על הכול – על כל הירושה שלה עם כבוד־מעמד־הבורגנות־הגדולה – באהבתה את הסופר הצועני העלוב והעני שלה. “אם ייתן איש את־כל־הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו.” פסוק זה עלה בדעתי עם המחשבה על כל בני־משפחתה של זו שבוודאי בוז יבוזו לה בלבּם אחרי שנתנה את כל הון ירושתה באהבתה. אהבתה למי? – לזה הצועני האביון והבּזוי בלאו־הכי. ועם זאת, באותו רגע, עלתה בדעתי האפשרות שאני נותן לו, לפּסוק, פירוש לא־נכון, הפוך לכוונתו המקורית ולפשוטו, לאמור: בוז יבוזו לו, לאותו איש, שיבקש לקנות בכסף – ויהי זה אפילו כל הון־ביתו – את אהבתה של האשה. זו תוּכל לתת לו הכול, להינשא לו – וכבר היו דברים מעולם, גם יהיו – חוץ מאשר את אהבתה.

תִרגמתי מילולית, כמיטב יכולתי, את הפסוק לצרפתית, כדי לשמוע מפיה איך היא מבינה אותו. להפתעתי הרבה הכירה אותו, גם ידעה שלקוח הוא משיר־השירים, וזאת אם כי לא זיהתה בתחילה את האותיות העבריות שבראש המגדל. ההנחה שהיא לא תדע במה מדובר מבוססת היתה, כמובן, על המסקנה המוטעית שלי – מסקנה בלתי מוּדעת, כפי שהיו הפסיכולוגים אומרים, שהרי עד לאותו רגע לא חשבתי עליה, גם לא ידעתי שהִסקתי אותה – שרק מי שיודע עברית קורא בתנ"ך ומכיר אותו. מסקנה מוטעית – כידוע – ובמיוחד לגבי הדוברים עברית. בחיוכה הנבוך הסבירה לי שהיא כלל וכלל לא בקיאה במקרא, ושהמעט הידוע לה בא תודות לחינוך הפרוטסטנטי הנוקשה שקיבלה בילדותה, ושהפרוטסטנטים מכירים את המקרא הרבה יותר טוב מן הקאתולים, ושהצרפתים שקיבלו חינוך חילוני בבתי־הספר הממלכתיים אינם מכירים בכלל את המקרא. מכל מקום, רק שלושה ספרים מן המקרא אהובים עליה, והם שיר־השירים וספר רות וספר יונה, והיא עצמה אינה יודעת להסביר לעצמה מדוע דווקא הם. הפתעה רבה הרבֵּה יותר, הייתי אומר אפילו תדהמה, גרם לי ההסבר שהיא נתנה לפסוק. "הוא מתכוון – " אמרה, “לריקנות שבלב.” לא הבנתי, ולא ראיתי שום קשר בין הריקנות שעליה היא מדברת לבין הפסוק האומר במפורש “אהבה” שהיא היפוכה של התרוקנות הרגש.

אבל אט אט, ככל שהיתה מספרת במקוטע ולסירוגין, התחיל מהבהב פה ושם הקשר לא רק עם הפסוק אלא גם עם פינת הספסל מול התמונה. “ההתרוקנות,” אמרה, “היא הנוראה מכול.” כשקרה לה כדבר הזה לראשונה ביקשה לקפוץ ישר לתוך הסיינה, אבל נרתעה מן הצבע העכור של המים הדלוחים. לא בתוך הזוּהמה הלזאת תוכל לשקוע בשינה האחרונה, וחוץ מזה, בחלשוּת שירדה עליה, לא היה לה מספיק כוח להתרומם ולעבור את מעקה הגשר – זה היה הגשר החדש – כך קוראים לו, אם כי הוא, למעשה, הגשר העתיק ביותר של פריס. היא ביקשה את נפשה למות – פשוטו כמשמעו – כי המוות נראה לה כשינה עמוקה, ואשרי האיש היכול כך לעצום את עיניו ולשקוע בשינה עמוקה, עמוקה, ללא סוף ותִכלה. פשוט לישון – הרי זה אושר עילאי! כיום אפשר כבר לשתול לב חדש, כלומר – לב אחר, משאבת־בשר תקינה במקומה של הקודמת, המקולקלת, אבל שום רופא־מומחה שבעולם לא יוּכל לטעת אהבה בלב – גם אם ייתן לו האיש את כל הון ביתו.

“ההתרוקנות הראשונה” אשר בה סחה, עם הדגש על “הראשונה”, העלתה מיד על דעתי את הביטוי “החורבן הראשון”. השתמעו ממנה התרוקנויות נוספות, או, לפחות, חורבן־בית־שני. השסתום הנסתר בתחתית הבריכה נפתח, ובהתרוקנות־הפתע הִדהדו באוזניה אפילו בִּקבּוקי־המים הנבלעים בתהום הנפערת מתחת עם גִרגוריהם. הוא שהיה עד כה מתערסל וצף על גלי־האהבה האופפים אותו בלב המלא על גדותיו, נפוג כמו כל צבעי־הקשת הנמוגים בענן, ובמקומו הרגישה במשהו בלתי־נעים, ממוגמג ודביק שנצמד אל דופן הלב המרוקן כמין מֶדוּזָה ענקית, גועלית ומפחידה. היא קרעה אותה מעליה בכל־כוחה.

שני פועלים בראש פיגום היו משוחחים ביניהם תוך כדי עבודה, מתלוצצים, צוחקים ונותנים כּפעם בּפעם את קולם בשיר מבלי דעת עד כמה משתאות אליהם עיניה. לא רק את כל הון ביתה, אלא גם שנים שלמות מחייה שעוד נותרו לה היתה נותנת אילו רק ניתן לה לשוב ולהיות אי־פעם מאושרת כמוֹתם. באותה שעה סימלוּ הם בעיניה את שיא האושר: האפשרות לצחוק. הרצון לשיר. הגשר עצמו שהיה פעם אהוב עליה מכל הגשרים איבד את קסמו. אבנים קרות, לחות למגע. “המאהֵב הירוק” – זה פסלו של אנרי הרביעי, הפסל האהוב של המלך האהוב עליה, נשקף אליה מעברו השני של הגשר נישא בגאון על סוסו האביר. הכינוי כשהוא לעצמו, “המאהב הירוֹק”, שניתן לאותו מלך עוד בימי חייו, שנים רבות לפני שהוקמה פה האנדרטה הנושאת אותו, ושנועד לציין את טיבו של אותו מלך־מאהב שלא נס ליחו, נשדף פתאום גם הוא ואיבד את כל טעמו. האנדרטה ניצבה סתמית ומיותרת, מעיקה בנוכחותה, אבל נוראה הרבה יותר היתה חזותם של העוברים־ושבים. יציקת־ברונזה זו על כַּן־האבן שלה, עם כל מהותה חסרת־־הפשר המלחיצה בעצם קיומה, לפחות לא הסריחה ולא איימה כמו אלה, כל האנשים הרבים המתרוצצים הלוך־ושוב על פניה. ריח־־רע נודף מהם, מפיהם, מבתי־השחי שלהם, מבין־רגליהם. מרגע ההתרוקנות, משפג הקסם שבלב ונצמתו כל כיסופי־האהבה ונשדפו החשקים כולם, לא נותר אלא סרחון־־הבשרים המגעילים. במקום שלא היו הם רחוקים וזרים, יצורים זרים ומשונים בעולם אחר וזר שנשקף כמו מבעד לזכוכיות של מוזיאון לשרצים ולרמשים ולזוחלים למיניהם, נראו הם לה כטורפים: יושבים צפופים במסעדות וטורפים את כל המוגש להם בצלחות, אוכלים ובולעים, ובמקביל, ובדרך אחרת, טורפים זה את זה – בדיבורים, ברמיזות, בתנועות, במבטים ובכלל.

ברפיון שבא עם ההתרוקנות היתה נעצרת ונשענת מפעם לפעם על קיר או על עמוד חשמל ומתפלאת על אותה התרוצצות נמרצת של כל האנשים הללו, הבּהוּלים לדרכם. כסף. כסף. מנין להם הכוח, ואיזה ערך יש לכל הכסף שבָּעולם, בְּעולם תפל ואדיש, בעולם בו אין לך כל חשק לחיות, בעולם בו שום דבר לא אִכפת, בעולם שאינו מעורר שום ריגוש חוץ מבּחילה ממושכת שזורה בנימים של פחד. באוֹתה שעה קינאה אפילו בקלושארים המתיישבים באמצע המדרכה, שולפים את בקבוק היין הזול מכיס המעיל הקרוע, שותים ממנו לפי התור, מגלגלים ביניהם דברי נאצה, רבים, מתלוצצים ולבסוף צונחים ונרדמים תחתם בתוך רעש זרם המכוניות החולפות על־ידם ומהומת העוברים־ושבים. גם היא היתה צונחת ונרדמת תחתיה, בו במקום ליד העמוד, אילולי זוּהמת המדרכה המבחילה ואילולי אותו רטט פנימי שדחף אותה להמשיך וללכת, לדדות ולפסוע הלאה למרות העייפות הנוראה שמשכה אותה מטה, מטה, אל תהום השינה המיוחלת, שנת־המרפא הנעולה בפניה.

אור נדלק בחלון, במין צוהר עגול בעליית־גג. פעם, בימים ההם שנראו לה כגן־עדן שנסחף לעד עם ההתרוקנות, היה כל אור שנדלק בחלון מדליק נר בלבהּ, מעורר בו געגועים לאותו עולם נסתר שמעבר לווילון, כיסופים לחבוק את הסודות המתרחשים בו. עכשיו נשאר הלב חשוך וריק. כלום לא נדלק בו, אף לא ניצוץ של סקרנות. עם ההתרוקנות, משלא נותרה בידיה אלא מדוזה מגעילה, כבתה גם הסקרנות, וכשדומה היה שהנה היא חוזרת ומהבהבת, היתה לוטציה נחפזת לקטום אותה בעודה באִבּה מחשש מדוזה חדשה שתיצמד אליה. הִמשיכה לדדות, ומי יודע עד מתי היתה ממשיכה להשתרך ברחובות אילולי הגשם. בגשם השוטף פנתה כה וכה עד שמצאה מסתור בינות לעמודי־החזית של הבזיליקה. כשנכנסה פנימה והתיישבה על הספסל בפינה לא נתנה כלל דעתה על כך שנמצאת היא בכנסיית סן־סולפיס, גם לא היה לה שמץ של מושׂג מה טיבה של התמונה המצוּירת על הקיר לפניה. שום ניצוץ לא ניצת בלב למראֶהָ, כפי שלא ניצת למראה האור שנדלק בחלון. להיפך – מעדיפה היתה קיר חדגוֹני, סתם קיר חלק, חשוך, שאינו תוקף את העין ואינו נועץ פנימה צורות וצבעים. עיניה נעצמו־למחצה. בעייפות הנוראה שהכבּידה על כל האיברים ביקשה לעצום את העיניים ולשקוע בשינה, אך התסס המרטיט לא הניח לה להתאטם כליל לעולם החיצון, וכך היו העיניים העצומות־למחצה בוהות כנגד הצבעים והצורות בה בשעה שביקשו הן לסגת פנימה אל מקלט המנוחה הנכונה. המנוחה המיוחלת ביער־עד על מצע של נשוֹרֶת־עלים תחת חסותו של אלון עתיק. אי־שם, בפינה, בערוץ משתפל למרגלות האלון, עובר עדר של כבשים, שׂיות תמימות משרות מין מהות של קיום רוגע מקרין שלווה על סביבותיו. הלב התחיל להתמלא מחולייתו עם הזיכרון של חוות־הסוסים, סוסי־המירוֹץ של אבא שלה. בילדותה היתה המשפחה מבלה את החופשות בבית הכפר שלה הגובל בחווה, וזֵכר הכבשים הרועות בין גדרי־העץ הלבנות המקיפות את משטחי־החווה הפיץ חמימות עם הדהוּד דבריו של הממונה על החווה שהסביר לה שהכבשים נועדו להרגיע את הסוסים. עצם נוכחותה של הכִבשה לצדו, מרגיע את הסוס הגזעי שמטבע ברייתו רגיש הוא במיוחד ועצבני. והנה גם סוס ורוכבו בעִקבי הצאן היורדות בערוץ, ומעבר לו. מתחת לענק שבאלונים, יוצא זוג במחוֹל. גבר ואשה חבוקים וּלפוּתים בריקוד של ואלס, אלא שמשהו עוצר את האשה מן ההתמסרות, ממיצוי־אושר־סחרור־האוהבים; מין קרס ענק נעוץ לה בגבה ומפריע לה בתנועותיה, ולוטציה שחזתה מבּשרהּ את מצוקתה של זו, קפצה ממקומה לשחרר אותה ועם זאת גם פרצה בצחוק משנוכחה פתאום לדעת שהכנפיים שנועדו להתעופף הפכו לאזיקים. היא יצאה משם בהרגשת אושר עובר על גדותיו מעצם העובדה שהיא אשה ולא מלאך לבוט בצבת כנפיו.

וגם אחרי “התחייה הראשונה” – כפי שכינתה זאת, אשר ממנה השתמעו הנוספות – לא ידעה מה באה תמונה זו להראות, ומה שעלול אולי להדהים עוד יותר – לא ביקשה לדעת, גם לא התעניינה בשמו של הצייר. כל הפרטים הנוגעים לצייר ולציורו נודעו לה לגמרי במקרה כשישבה יום אחד אצל הספּר ועלעלה באחד השבועונים המיועדים לנשים, מאלה שבהם אינה מסתכלת אלא בהמתנה אצל הספּר או אצל רופא־השיניים. פתאום ראתה את תצלום ציור־הקיר הזה לצד תמונות אחרות משל דלאקרוא. אותו שבועון הקדיש את מאמרו המרכזי ליצירתו של דלאקרוא לקראת תערוכה שעמדה להיפתח באחד המוזיאונים, והיא עצמה לא ידעה מה דחף אותה לפנות כה וכה ולתלוש באין־רואה את העמוד ולהצפינו בתיק שלה.

לוטציה פנתה כה וכה, קירבה את פניה לפנַי, ונתנה בי מבט בעיניה הכחולות־אפורות; מבט עצוב. דומה היה לי שאיזו חרדת־פתאום אחזה בה, ושזו קשורה במה שסיפרה לי זה עתה, בהרגשה שהנה מִתרוֹפף השסתום ועוד מעט קט יתרוקן הלב ושוב תבקש את נפשה למות, אך מיד התחוור לי מדבריה שטעיתי, ושהמתרחש בקרבּה נוטה, להיפך, לצד הגיאות העולה. "אני חייבת – " פתחה וקטמה. שתתה לגימה נוספת ומוללה את פתק־החשבון באצבעותיה. השפילה מבטה, התחייכה בינה לבינה, וחזרה ונתנה בי מבט. מבטה העצוב בחן את פני כאלומת־אור־זרקור שלוחה בחשכת־הליל לשוטט הלוך־ושוב, סבוֹב וחזוֹר על קרעי־עננים־נמוכים כדי לגלות מעל ומעבר להם, הרחק בשמים, את כיוונו של המטוס.

“…לגלות לך את האמת. כלומר – את שמי האמיתי. לא – זה לא בדיוק כך – את השם שהורי נתנו לי, בחרו בשבילי עם הולדתי. נולדתי בשם ז’נבייב. אבל מאז ומתמיד ידעתי שזה לא זה, שזה משהו חולף – שם זמני שהודבק עלי עד בוא הרגע… עד שיתגלה לי השם הנכון שלי, האמיתי.”

“לוטציה?”

משהו ילדותי, נוגע אל הלב בתמימותו ועם זאת מגוחך, פרח עם הסומק הפורח בלחייה והמבוכה הנשקפת מחיוכה כשנִענעה בראשה לאישור שאמנם כך הוא. הגילוי כשהוא לעצמו הצטלצל ילדותי, מין מלמול של מה־בכך. אינני יודע לאיזה גילוי מרעיש ציפיתי – רגע אפילו חלף בדמיוני קטע מתוך הזיית “שבת־המכשפות” המתחוללת במעמקי הקריפּטה – אך כל אותה התלבטות נפעמת שלה עם החלטת ההתוודות לפני, מתחה בי את הכוננות לקראת משהו נורא, וכשלא יצא מכל זה אלא חילוף של שמות, התגמד הכול לווידוי תמים של ילדה קטנה בשעת הֶתקף־פתאום של ייסורי־מצפון על השם הבדוי אשר בו השתלטה על בית־הבובות שלה. אני עצמי מעודי לא טרחתי להעמיק חקר בעניין השם שניתן לו, לאדם, אולי מכיוון שהייתי שבע־רצון מן השם שניתן לי עִם הולדתי ולא ביקשתי מעולם להחליפו באחר שיצטלצל יפה יותר או שיהיה, כביכול, תואם יותר את מהותי הפנימית אשר אף היא לא הִרבתה להעסיק אותי. העולם אשר לתוכו נולדתי – העולם באשר הוא ארץ ושמים ושמש וירח וכוכבים, אשר בו יום וגם לילה, וכן עולם האנשים הסובבים אותי, כולם ביחד וכל אחד לחוד, כל אלה עוררו בי מאז ומתמיד השתאות של מין פלא שעניין אותי לאין שיעור יותר מן החיטוט בעצמי וההסתובבות מסביב לטבור שלי. נזכרתי בפעם הראשונה בה דיבר אתי מישהו על היחס בינו לבין שמו – זה היה בימי ילדותי הרחוקים, ואת הדברים שמעתי מפיו של שׂרוליק: הספרן הקטן מספריית בני־ברית. הוא תיעב הן את שמו והן כינוי הליבּובים שלו, “ישראל– שׂרוליק”, וטען שהוריו כפו עליו שם הנוֹגד את עצם טבעו “ומהותו הנפשית והרוחנית” – ואף־על־פי־כן, ובניגוד לשאיפותיו “הנפשיות והרוחניות” לא שינה את שמו אפילו אחרי שהמיר את דתו והפך לכומר קלוויניסטי, ואילו היא, לוטציה – כלומר ז’נבייב. ריטוט של התפעמות חלף בי פתאום עם הבזקי קשרים מסתוריים שהחלו מרצדים בחשאי בין שמות ומקומות ואירועים כפקעת זיקוקין־די־נור מתפוצצת בחשכת־שמי־הלילה בזר־אורות צבעוניים נפוצים לכל עבר: הרי ז’נבייב נקראה הנערה הנאה שניתקה פתאום מחברתה ונמשכה כסהרורית אחרי אותו צועני, הנערה שנראתה בעיני כהתגלמותה של לוטציה בצעירותה ושנטעה בי את הרגשת החובה להציל אותה! ההתפעמות גאתה בד־בבד עם גל ההיגיון הצונן החולף ממעל עם הכתובת “צירוף מקרים”. גל ההתפעמות המשיך בהתפעמותו המתעצמת במקביל לגל ההיגיון, ובגיאותו עלה והשתזר בו. אם אמנם אין זה אלא צירוף־מקרים, הרי זה צירוף־מקרים מפעים, וביתר ייחוד כשמשתבץ הוא כאבן נוספת בפסיפס־המקרים. הדברים שביני לבין לוטציה זו שנולדה בשם ז’נבייב התחילו, למעשה, בשיג ושיח בעניין של שם, ולא סתם שם אלא שמו של “השם” כפי שהיו החרדים אומרים, שמו הפרטי של אלוהי העולם בכלל ואלוהי ישראל בפרט, זה השם המפורש יהוה החרוט בראש המגדל השמאלי – כשאתה ניצב ופניך אליו – של הבּזיליקה סן־סולפיס. היא הבינה: “…אדם לא מוציא מפיו, סתם־כך, את מה שהוא הכי עמוק, הכי יקר, הכי כואב. הייתי אומרת הכי קדוש…” היא הבינה, ואני הבנתי אותה, אם כי עכשיו, אחרי הווידוי, נוכחתי לדעת שתהום פעורה ביני לבינה בפרשת השמות, אלא שזו לא גורעת מהרגשת היסוד של שנינו. גם אני, כמוה, לא אוכל – למשל – לבטא את השם “לוטציה” מבלי שיתעוררו בקרבי נימים דקות מן הדקות, גם לא לשמוע אותו יוצא מפיו של מי שהוא מבלי להרגיש שהלז מחטט, שלא מדעת, במשהו מאוד אינטימי לי, אך הרגשה זו כלפי האדם לא גרמה לי מעולם להעלות את המסקנה שהשם שניתן לו ממצה את מהותו, מגשים ומשקף אותה כדם הזורם בעורקיו וכרגשות וכהגיגים המתחוללים בו. אילו הִכרתיה בשם “ז’נבייב”, או שם אחר כלשהו, היו אותם רגשות עצמם מתעוררים בי ומתקשרים בו: יהי שמה של לוטציה אשר יהיה – ושוב ריצד גל נסתר מבזיק חיצי אורים מעבר למסך־המקרים, והזניק אותי בחזרה אל תוך תמונת הקיר: כשישבה מולה, ויהי שמה אשר יהיה, לא ידעה כלל “בתחייה הראשונה” שלה שצופה היא ברגע הגדול של מהפכת השמות, הרגע בו הפך יעקב והיה לישראל. האיש בו נאבק יעקב סירב לגלות את שמו, אך כנגד זה העניק לו ברכה כרוכה בשם חדש, ונדמה היה לי שאילו שהן משמעויות – לכאן ולכאן, כלומר לצִדה של לוטציה ולצִדי – מסתתרות מאחורי וילונות סיפור־ליל־המאבק־ומהפך־השמות כשהניחה היא את ידה על ידי וסיפרה כממשיכה את חוט מחשבותי, “אתה יודע, זה היה צירוף־מקרים מוזר נורא. אני החלטתי לשנות את שמי, כלומר – ידעתי פתאום ששמי האמיתי הוא לוטציה – בתחייה הראשונה שלי. נכנסתי ז’נבייב ויצאתי לוטציה מבלי שיהיה לי כל מושג מן המתרחש בתמונת־הקיר. רק אחרי שגיליתי אצל הספּר במה מדובר, והלכתי הביתה לחפש בברית־הישנה נוכחתי פתאום לדעת שהדבר קרה לי בזמן שהייתי צופה בשינוי השם של יעקב.”

"אם כך – " פתחתי כדי להמשיך בקו־המחשבה שלי, אלא שהיא לא הניחה לי להמשיך. “לא, לא!” – אמרה כמתריסה – “להיפך – זה הרגיז אותי, ולא רק זה. העובדה, כשהיא לעצמה, שזה קרה לי דווקא בכנסייה – אני שאני מתעבת כל־כך את הצִדקנות הנוצרית, את הכנסיות למיניהן. די לי להיכנס לכנסייה כדי להרגיש את המחנק הנורא הזה. ודווקא לפני תמונה משל דלאקרוא! כן – הוא צייר חשוב. צייר גדול, אבל אני אינני אוהבת אותו. אף פעם לא אהבתי אותו, ואחרי התגלית במספרה הלכתי לגראן־פאליי לראות את התערוכה. הוא כל־כך תיאטרלי! גדול אבל בומבסטי מדי לטעמי. הנוסח הרומנטי הזה דוחה אותי. יש בכל זה משהו נורא משונה. משהו מעבר לכול. אני חלמתי. חלמתי שאני עולה במדרגות של מקדש בעולם העתיק – מקדש יווני או רומי – ואני שומעת קול קורא אלי מתוך המקדש, ‘לוטציה, לוטציה…’ וכשהתעוררתי נזכרתי שזאת היתה ההרגשה שלי כשעליתי בגשם בפעם הראשונה, בסוף ההתרוקנות הראשונה. נדמה היה לי שאני עולה במדרגות אל מקדש עתיק. ובאמת כל החזית של סן־סולפיס, המדרגות וּשׂדרת העמודים – כל אלה בנויות בסגנון של מקדש עתיק. סגנון קלאסי. מימי ילדותי, מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי את המיתולוגיה היוונית ושנאתי את היובש הפרוטסטנטי ועוד יותר ממנו את סיפורי הקדושה הקאתוליים – כל אלה הקדושים והקדושות, הממלאים בשמות הקדושים שלהם את רחובות פריס. זה בכלל לא היה מכוון. רק זמן־מה אחרי שיצאתי בשם לוטציה נזכרתי בכך שהיה זה השם הרומי העתיק של פריס. בימים ההם נקראה העיר בשם לוטציה. משהו אחר, שונה, מסתתר מעבר לזה – עכשיו אני כבר רואה, כלומר – אני רוצה לומר – אני מרגישה את הכוונה הנסתרת מאחורי הציור של דלאקרוא. זה סוד.”

פתאום קמה ממקומה, כבסופה של הארוחה הראשונה בביתה, עוד לפני שמיצתה את הכוס עד תוּמה, עטפה את כתפיה המלאות, מוצקות וענוגות כאחת, ברדיד התחרה הספרדי שלה, ואמרה במבט מכונס, כאילו לעצמה יותר מאשר לי, “אז ניפּגש מחר לפני התמונה באותה שעה.” קפצתי בעקבותיה, אבל היא הניחה את ידה על כתפי, לחצה עלי לשבת, ועד שלא הספקתי לכנס את עשתונותי נעלמה היא מן העין. לא ראיתי אפילו באיזה כיוון הלכה. מרוב בלבול לא הצלחתי לפענח בפתקית את הסכום שעלי להשאיר על השולחן – ההדפס היה חיוור ומטושטש – ונאלצתי לחפש את המלצר, ועד שלא פניתי כה וכה נמוגה היא כחלום טוב.

וכחלום טוב המשיכה להשרות עדנה על המציאות שלקראתה נפקחות העיניים, אניצי־זיכרון שאופפים את החוזר לחיי־החולין ומרכּכים את הלם גליהם הטופחים לו ישר בפרצופו. ככל שקרבתי והלכתי הביתה, כן נָפוֹגה עדנת־החלום וכן נעשה לי קשה יותר. קשה היה לי ללכת – פשוטו כמשמעו – הרגליים התחילו להתרפות ואפילו לכאוב. רגע קסם לי הרעיון ללכת לבית־מלון במקום לבלות את שארית הזמן שנותר לי עד לפגישה עם לוטציה במחיצתה של הֶלן מורלי. אילו היה לי מספיק כסף בכיסי, הייתי ללא ספק פונה למלון הקרוב ביותר – הרובע שלנו מלא מלונות מן הסוג הבינוני ומטה, אבל אחרי ההוצאות החריגות שהיו לי לאחרונה, החל בקניית בקבוק היין לארוחת־הקיפוד המובטחת, עבור דרך הנדבה הנדיבה שנתתי לקלושארית, וכלה בתשלום האחרון פה בקפה “רוסטאן”, לא נשאר לי אלא כדי קניית משהו כגון שתי חפיסות סיגריות “ז’יטאן” וכמה נסיעות בתחבורה הציבורית, ולא היה בכך כדי לכסות אפילו חצי־לילה במלון הזול ביותר. דומה היה לי שאילולי סגרו את שערי הבזיליקה ללילה, הייתי מבלה אותו על הספסל מול התמונה עד לבואה של לוטציה, כלומר – חוץ מן היציאות לקפה־עם־לחמנייה־של־שחרית ולארוחת־הצהריים ולשיטוט נעים של יום חופשה בסן־ז’רמן־די־פריי. אך זה היה חלום! לא הציק לי בו אלא עניין הרחצה, כלומר– רחצת הבוקר, ולא רק הפנים, אלא גם מקלחת־הבוקר אשר אליה הורגלתי במחיצתה של הֶלן. זו הפריעה לחלום הטוב הרבה יותר מאשר עצם השינה על ספסל קשה ללא מצעים. אשר לשינה – אני הרי מסוגל להירדם בכל מקום, בנסיעה באוטובוס או בטיסת “אל־על”, ובימים הרחוקים, שנראו לי פה כשייכים לגלגול־קודם, קרה לי גם, במסעות הממושכים בצבא, לנמנם תוך כדי צעידה, ובמה שנוגע לצמרמורת־עם־שחר שמעוררת את הישן ללא כיסוי – ריצת בוקר קלה לאורכה של הבזיליקה ולרוחבה, היתה מצמיתה אותה אחת ושתיים. אבל היכן הייתי שוטף מעלי את חמיצות־זיעת־הלילה עם תִפלות־הטעם־והריח בפה? ואולי יש שם, בבזיליקה עצמה, חדרי רחצה לשימושם של המשרתים בקודש? כדבר הזה מעולם לא עלה על דעתי לחקור ולדרוש. אם מדובר בה, בכנסייה, במים מבורכים ובמים קדושים, הרי אלה צריכים לנבוע מאיזה שהוא מקור של מים סתם, מים טהורים, מים חיים. מספיק ברז אחד לרחצת הגוף כולו, ואת הסבון – ואפילו המשובח ביותר – היה עדיין באפשרותי לקנות, גם להותיר לארוחת־בוקר ולקניית איזה שהם מצרכים לארוחת־צהריים קלה, נאמר – לחם וחלב וגבינה ופרוסת נקניק – שעליה הייתי מתענג על אחד הספסלים בגני־הלוקסמבורג. לא היה לי צורך לקנות גם מגבת מכיוון שהייתי מתנגב באחת מפרוכות הקדושה הנפוצות פה. ומה אילו נתפסתי בשעת מעשה על־ידי אחד הכמרים המשכימים לעבודת־הקודש? או־אז הייתי מסביר לו שאף אני עיסוקי בקדושה, והריני מטביל את עצמי לבקרים כמעשהו של אותו קדוש, ראש וראשון, שבתחילה הטביל את עצמו ואחר־כך את ישו בכבודו ובעצמו. כן – יוחנן המטביל! לפחות צד אחד של דמיון קיים ביני לבינו, גם אם איחרתי אני את מועד הטבלתו של המשיח. כמוהו כן גם אני מטביל את עצמי, אבל גם לפלפולי־קדושה אלה כבר איחרתי את המועד, כי הבזיליקה כבר סגורה ונעולה, ושום כומר לא עתיד מחר עם שחר לגלות בתוכה את יוחנן המטביל המודרני, ולא נותר לו אלא לישון מחוץ למקדש, בחברתם של כל הקלושארים המסריחים, ואולי לצדה של אותה זקנה מפלצתית.

למזלי כי רב, לא היה לי כל צורך בכך, ואפילו לוטציה לא דרשה זאת ממני. אילו דרשה, העמידה זאת כתנאי, או, נאמר, כניסיון, הייתי בו במקום פונה לשם ונדחק בין הקבצנים, ואפילו לצִדה של המפלצת הזקנה. הייתי אפילו רואה בכך מבחן קל, תשלום של מה־בכך תמורת האושר המיוחל. אבל היא כלל לא דרשה זאת, גם לא הבטיחה לי דבר. לא הבטיחה אבל קבעה לי פגישה מרצונה הטוב, מתוך דחף פנימי, ואני הרגשתי את סערת נפשה הכלואה בסוהר המבט המכונס ובקצב התנועות הנמרצות של הסתלקותה הפתאומית, סערה שנתקשרה בי והִקשתה עלי כל־כך את השיבה הביתה, והרי גם בלאו־הכי לא שובבה הלן מוֹרלי את לבי. אני עצמי תמיה הייתי בלבי על כך, וביתר ייחוד בגלל הקנאה. הרגשתי בה עוד לפני שאריק אמר לי מפורשות, “אין לך מושג עד כמה שכולם מקנאים בך בגלל הלן מוֹרלי. מזל שכזה!” בביטוי “כולם” התכוון אריק, כמובן, לכל אותם ישראלים שנשארו תקועים בפריס אחרי שאזלה מלגת־הלימודים המזערית, או אחרי תום השליחות הפרטית או הציבורית שהביאה אותם הלום, והיו בהולים לפשפּש ולמצוא כל מיני עבודות מזדמנות ופרנסות משונות שהיו בקושי רב מספקות להם לחם לאכול ובגד זרוק ללבוש וקורת־גג חשוכה וצוננת לראשיהם. והרי אני עצמי עלול הייתי להימנות עמהם אילולי אותו מזל יוצא מן הכלל שהאיר לי פנים בדמותה של הלן מוֹרלי, מזל שהתמזל לי בטעות, כלומר – עקב הטעות שזו טעתה בי. הכול קרה במקרה בדיוק ערב המועד בו אמור הייתי לשוב ארצה עם תום שליחותי במחלקה לחינוך עברי בגולה של הסוכנות היהודית בפריס. אני אמנם יכולתי להעמיד אותה על טעותה בשעתה, ואולי גם צריך הייתי לעשות זאת, אך בכל־זאת אין כל מקום לדבר על אפשרות של הטעיה. לא היה מצִדי כל ניסיון להטעות אותה, ואפילו אילו ניסיתי לא הייתי מצליח אילולי החליטה היא להתעלם כליל מן העובדה שאין לי כל מושג שהוא מן המתרחש בעולם התקשוֹרוֹת שעניינו אותה, ושלמעשה עליה להנחית עלי הוראות ברורות ומדויקות מה ואיך לעשות על כל צעד ושעל, ושפרט לתועלת שאני מביא לה כפקיד צייתן, עיקר היתרון שלי הוא בלשון, לאמור – בשפה הצרפתית, בקלות בה מתרגם אני בשבילה מן הצרפתית לאנגלית ומן האנגלית לצרפתית. אך בקרב כל הישראלים שנשארו תקועים פה, ולא מתמול־שלשום אלא זה שנים רבות, מצויים רבים וטובים שעולים עלי לאין ערוך הן בזריזות־התרגום בעל־פה ובכתב, והן בשימוש במחשב מקינטוש שהוא בבת־עין־עיסוקיה של הלן מוֹרלי ואשר בו אני בור גמור, ובכל־זאת הם רוחצים כלים במטבחי מסעדות וקושרים חבילות בגלרי לאפאייט או בפרנטון ונחפזים למלא את מקומם של שומרי־הלילה בבתי־המלון, בה בשעה שאני נהנה מכל חסדיה של הלן מוֹרלי, והרי לכך בדיוק התכוון אריק בדבריו על מין מזל שכזה. זה האיר לי פניו, כּאמוּר, ממש ערב המועד בּו אמוּר הייתי לשוּב ארצה: רגלי נשׂאוּני אז אל גדות הסיינה, חלוֹף ועבוֹר על־פני כנסיית נוטר־דם וכיכר סן־מישל ובולבאר סן־מישל לעבר הסמטאות עתיקות־היומין הרוחשות צעירים מכל העולם סובבים בינות למסעדות היווניות והלבנוניות ותיאטרון הִישֶט המציג באולמו הקטן בפעם האלף ואחת את מחזותיו הידועים של יוֹנֶסקוּ ורחוב החתול הצד דגים שאין בו אלא שני בתים בני מאות בשנים מכל צד ומועדון “מערות־הנשכחים” אשר בו משמיעים הזמרים והזמרות הסובבים בקהל שירי־עם עתיקים בנוסח המסורתי ובלבוש מימים־עברו ונימי נימים דקות ניעורו בלב, ריצדו ופיזזו. למקום הזה בּדיוק הביאני אריק ב"ליל הבילויים" הראשון שלי בפריס, אחרי שנתקבלתי לעבודה במחלקה, וכבר אז ניעורו בי נימי ההתפעמות לא רק מקסמו המיוחד במינו של הרובע העתיק הזה המאיר בריצוד אלפי מנורות החשמל והמכוניות בנות זמננו את הוויית הימים משכבר, אלא גם מהופעתו הבלתי־צפויה כל־כך של רחוב החתול הצד דגים כהתגשמותהּ פה ועכשיו בממש הבתים והמרצפות של הזיית־נעורים שכוּחה: בימי נעורי, ימי מלחמת־העולם השנייה, הופיעה לראשונה בארץ בכריכה רכה סדרה של תרגומים מספרות העולם – דומני שזו נקראה “הוצאת רימון” – ושם הספר שקסם לי ביותר היה “רחוב החתול הצד דגים”. לא זכרתי דבר וחצי־דבר מעלילות חייהם של המהגרים האביונים שהשתכנו בו, אבל קסמו של השם חזר וניעור בי בטפיחתה של הממשות על מיתרי־דמיונות־הילדוּת.

אחרי שפנינו מן הסמטאות העתיקות הצרות ומתפתלות אל בולבאר סן־ז’ק, הניצב כסרגל רחב־ידיים המנקז זרם מכוניות מכיוון גדת־הנהר והגשר, גם חצינו אותו, משך אותי אריק דרך הסמטאות שמנגד אל מועדון “מערות־הנשכחים”. בכוכי־המרתפים של המצודה העתיקה היו המלכים אוסרים את העבריינים, בני־אצולה מתפרעים שעלולים היו לסכן את שלטונם, או לערער אותו, ומכיוון שזרקוּם אל הבור השכיחו אותם מלִבם ודעתם נחה עליהם. צריחי־המצודה נעלמו זה מכבר, ועמהם גם הנשכחים, אך המערות ממשיכות להתקיים ולקיים בכבוד את מועדון־הלילה על מלצריו וזמריו וזמרותיו, וכשעברתי על־פניו עכשיו, שוב הפעם, ערב שובי ארצה, וזאת שלא במתכוון אלא מתוך שיטוט סתם בעקבות רגלי שנשאוני הלום, התפעם לבי בזיכרון מענג. אחרי שאריק הובילני אז פנימה, וסיירנו יחדיו במערות שבהן גם הוצגו שלשלאות וכלי־עינויים מאותם ימים, עלינו לתפוס מקום אל אחד השולחנות להזמין משקה ולהאזין אל שירי־העם. הזמר סיים זה עתה את מחזור שיריו בזמר שמח של “שמונים האבירים” שהצליחו בכוחות משותפים לכבוש את לבּה של האדונית, ועל הבימה עלתה זמרת נאה בקריצת־עין שובבה ובנענוע ירכיים מגרה ופצחה בזמר על אהוב־לִבה. פנתה כה וכה תוך כדי שירה, חיפשה אותו, את האהוב הלז בקרב הקהל, נתנה את עינה בי ועד שלא הספקתי לתפוס את המתרחש כבר התיישבה זו על ברכי ושרה לי את אהבתה: “אני יודעת שאתה פרחח – ובכל־זאת אני אוהבת אותך! אני יודעת שאתה לא שווה כלום, שלעולם לא תרוויח פרוטה – ובכל־זאת אני אוהבת אותך! אני יודעת שכל חתיכה מעכֶּזת תפתה אותך בקריצת־עין אחת – ובכל־זאת אני אוהבת אותך!”

ידעתי, כמובן, שאין זה אלא חלק מן ההצגה החוזרת על עצמה מדי ערב בּערבּו; שמדי עלותה על הבמה בוחרת היא לה קורבן אחר מן המצויים במקרה במקום, ושייתכן אפילו שאין זה אלא עניין של מקום, כלומר – מתיישבת היא על ברכיו של אותו איש שהתיישב אל השולחן הזה שנמצא בזווית המתאימה לה ביותר להצגתה – ובכל־זאת נסחפתי בגל של נחת־רוח־מתרוממת־נישאת־אל־על. ברגע אחד של הצגה הצליחה שחקנית זו להביאני לידי התעלות הנשמה, שלא לדבר על רוממות־הבשר, שהרי ברגע בו חשתי את רטט פלחי־העכוז הדשנים למעלה מן השיעור המשוער מבעד לחצאית הארוכה המהודקת למותן הצר, הזדקף לו האיבר במלוא אונו וביקש לפרוץ את סורגי־הרוכסן כאותם נשכחי־הכוכים האומללים בזמנם שהטיחו את ראשיהם כנגד סורגי־צוהר־התקרה־הנמוכה. אני עשיתי ככל יכולתי לדחוק ולהסתיר את המתפרע הלז שהמשיך בשלו גם אחרי שניתרה הזמרת בחזרה אל בימתה, ושאפילו עכשיו, עם זכירה, נזכר בזכרותו וּמשָכני לחזור לא רק לאותו מועדון, אלא לאותו שולחן ולאותו כיסא. כאן באה רוממות־הבשר כתהודה מוחשית בעולם החומר לתמונה־על־תחושתה שהעלה הזיכרון לנגד עיני־הדמיון, בה בשעה שעיני־הבשר נתקלו בשלט מעל לחנות־ספרים עתיקה ובו כתוב לאמור “שקספיר ושותפיו”. בליל הבילויים הראשון עם אריק עברנו, כפי הנראה, בסמטה אחרת, גבוה יותר וּבמקבּיל, ולפיכך נעלם אז מעיני. “שקספיר ושותפיו”! הרי זה שם חנות הספרים האנגלית שפתחה בשעתה סילביה ביץ', היא היא סילביה ביץ' אשר הדפיסה על חשבונה את “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס ואשר בחנותה נקבצו ובאו כל הסופרים הצעירים האמריקנים והאנגלים שהתגוררו בפריס, החל בארנסט המינגווי וכלה בהנרי מילר. משמע שחנות הספרים הלזאת ממשיכה להתקיים פה בפריס, וממשיכה למשוך אליה צעירים וצעירות מן הארצות הדוברות אנגלית כפי שנוכחתי מיד לדעת למראה כל הנכנסים ויוצאים ורוחשים סביב, ואנוכי לא ידעתי זאת כל תקופת שהותי ולא גיליתי זאת אלא במקרה ממש ערב שובי ארצה, וזאת רק מכיוון שתעיתי בדרך! אישור לכך קיבלתי מפיו של הבעלים הנוכחי, איש דק ונמרץ בעל זקן מחוּדד בשם ויטמן, שמוצאו ממשפחת המשורר האמריקני וולט ויטמן. זה העיד על עצמו שמעולם לא כתב לא שירים ולא סיפורים, ולא יצאו מתחת ידיו אלא מכתבי אהבה שמילאו, אכן! – את שליחותם וזיכו אותו בצעירה נחמדה ונאה שנישאה לו למרות הבדל עשרות־השנים בגיל, והרי היא כבר הרה לו ללדת – אינני יודע בדיוק מה, האם זה בן או בת. בַּמקום ניתן לא רק לקנות ספרים חדשים ומשומשים במחירים מוזלים, אלא גם להשתקע בכורסאות ממוּרטטות בחדרים האחוריים ולחטט כאוות־הנפש במצבורי הספרים, ואם בכך לא די, הנה בקומה העליונה, בצד דירתו של ויטמן־בעל־מכתבי־האהבה, עומדת דירה לרשותם של התיירים הצעירים שואפי הספרות שתשמש להם קורת־גג לזמן־מה, בהתאם לנסיבות, עד שימצאו להם מגורים ככל שתשיג ידם, ועד אז משמשים הם בתחלופת המוכרים בחנות והמשרתים את קהל הקונים. ובנוסף על כל אלה מקיים הוא אחת לשבוע, ביום ראשון, מפגש עם כיבוד קל לפרחי־־המשוררים והסופרים ושוחרי האמנות בכלל. עכשיו כבר איחרתי במקצת את המועד כי בשעה זו מתחילים הם להתפזר, אבל מאחר שאני מתעניין בכך, הריני מוזמן לבוא ביום הראשון הקרוב.

“לצערי,” אמרתי לו, ובאמת הצטערתי על כך! – “ביום הראשון הקרוב כבר אמצא במרחק של אלפי קילומטרים מכאן.” דיברתי על מרחקים במונחים של קילומטרים מכיוון שראיתי שכל הקונים דורשים מן הנערה המוכרת שתטביע להם בעמוד השער את החותמת העגולה הנושאת במרכזה את דיוקנו של שקספיר, ובהיקפה כתוב לאמור, “שקספיר ושותפיו. קילומטר אפס פריס”. קילומטר אפס מכיוון שאנחנו נמצאים מול כנסיית נוטר־דם שהיא נקודת האפס שממנה מתחילה ספירת הקילומטרים מלב פריס והלאה, לכל הכיוונים. מן השער שלצד החנות, אשר ממנו עולים לדירותיו של ויטמן בעל החנות ובעל מכתבי האהבה, החלו יוצאים ומתפזרים לכל הכיוונים פרחי־הספרות, וזה נתן בהם מבט מחודד מבעד לחלון־הראווה המאובק והֵעיר, "עיניך הרואות – הנה הם יוצאים הוולט ויטמנים של סוף המאה העשרים שלנו – " וקשה היה לי לעמוד על הנעימה בה נאמרו הדברים. דומה היה לי שזו שזורה מנימים של לגלוג ושל חיבה. “וזו, הגברת הגדולה – מה שמה?” פנה אל המוכרת היושבת אל השולחן במרכז. “איזו?” שאלה היא והרימה את ראשה מן הספר בו הטבּיעה את החותמת. “זו בחליפה התפורה שדומה למנהלת של סניף של בנק.”

“אה! הלוא היא הֶלן מוֹרלי, המשוררת מבוסטון!”'

“כן, כן. הֶלן מוֹרלי מבוסטון – היא באה לפריס עם תוכניות מרחיקות־לכת. היא אמנם ככר לא כל־כך צעירה. אבל בכל מה שנוגע לשירה הצעירה, זו שייכת לדברים שאין להם שיעור.” ברי היה שהעדפתו נתונה למשוררות אשר תֶסס־נעוריהן משתקף לא רק מבין־השיטין של בתי־השיר שהן מפרסמות בירחוני השירה הצעירה. תוך כדי גלגול דברים אתו, נתפעם לבי כפי שנתפעם למראה השם “רחוב החתול הצד דגים”, אלא שהפעם נתפעם לא למראה שם הספר, אלא למראה שם הסופר, סומרסט מוהם, על אחד מספרי־הכיס הנפוצים על השולחן, שלצדו היינו עומדים. באותה סדרה של ספרי־כיס מימי נעורי הופיע גם קובץ־סיפורים פרי־עטו של זה, בתרגומו העברי, ובניגוד לקודמו לא זכרתי את שם הספר אלא את שם כותבו, גם זכרתי את ההנאה הרבה מן הקריאה בו.

אחרי שהטביעה בו המוכרת את החותמת, גם העניקה לי במתנה גלויה שעליה מצוּיר בית־ממכר־הספרים, יצאתי עם הספר בכיסי לכיוון מועדון “מערות־הנשכחים” לא רק מתוך אותה נהייה בגיאומטרייה של החיים לקראת סגירת מעגלים, זו השאיפה לנעול את הלילה האחרון פה באותה נקודה בה התחיל הראשון, ולא רק בדחף כּיסופי־הזיכרון, אלא גם מתוך איזה שהוא יֵצר קטן שדחק בי לבחון את לִבה של הזמרת. לא יכולתי להתגבר על אותו שֵדון פוחז שפיתה אותי להיכנס ולשבת במקום בולט מול עיניה – ואולי מוּטב יהיה דווקא אל שולחן אחר בזווית אחרת – ולהסתכל לה ישר בעיניים כדי להיווכח לדעת שבּכלל אין היא זוכרת שאי־פעם נפגשה בי – שלא לדבר על כך שישבה בחיקי ושרה לי את שיר אהבתה. ומעבר לאותו שֵדון פוחז הסתתר פוחז גדול ממנו ומסוכן הרבה יותר שארַב לשעשע את לבּי בתקווה שזו זכור תזכור – אם לא למעלה מזה.

היא ניצבה לפני פתח המועדון ובדקה בעיון נמרץ את הכתוב בשלט שמספר את תולדות כלא הנשכחים. הבחנתי בה ברגע בו סבבתי את הפינה, ומאחור נראתה לי – ואחר־כך כן גם מלפנים – לא כמנהלת בנק כפי שטען ג’ורג' ויטמן, וזאת אולי מכיוון שמעודי לא היה לי שיג־ושיח עם מנהלות בנק בצרפת או בארצות־הברית – אלא כמנהלת סוכנות הנסיעות שבאמצעותה הונפקו לי כרטיסי־הטיסה. עובדה זו שאין המשוררת הלזאת – נושאת הדגל של השירה הצעירה, כפי שלמדתי לדעת מאוחר יותר – טורחת להפגין כלפי חוץ את נפשה הפיוטית לא בסוּגי השמלות הזרוקות המיועדות לכך בימינו, ואפילו לא במכנסי־ג’ינס ממוּרטטים ומטולאים, מצאה דווקא חן בעיני. בלבושה המחמיר כלשהו עם היותו אלגנטי הזכירה לי את התשובות שנתנו שניים מגדולי האמנים בתחומיהם השונים, הלוא הם תומאס מאן ופּבּלו פיקאסו, ואם כי הדברים ידועים, אחזור עליהם בזאת למען אותו רגע שלצערי לא גילה איזו שהיא נטייה טבעית לחזור על עצמו. כשנשאל תומאס מאן מדוע מקפיד הוא תמיד להתלבש כיאות לעורך־דין מרובע, השיב שדי לו בזרויותיו הפנימיות. לפחות כלפי חוץ ביקש להיטמע בנוסח המקובל, בזו האופנה המהוגנת, ואילו פיקאסו נדרש לענות על השאלה מדוע אין הוא גר באחד המבנים של הארכיטקטורה המודרנית, החדשנית, ומעדיף לחיות בַּבּתים עתיקי־הימים – הוא המהפכן הגדול ששבר את כל הצורות הישנות. “לגובה הרב ביותר – " אמר, “אפשר לנתר רק מן הבסיס המוצק ביותר.” ואכן קיננה בי מאז ומתמיד ההרגשה שגדולי־הרוח, אלה שהם באמת משִכמם ומעלה מכל העם, לא זו בלבד שבחייהם ובאורחם לא יבקשו להתבלט, אלא להיפך – יהיו בבחינת רואים ואינם נראים, ובה במידה שייראו הם זרים ומוזרים בעיני הסובבים אותם, יהיה זה רק מכיוון שפשוט לא אִכפת להם הרושם שעושים הם, או מתוך הרחיפה בעולמות רחוקים, ולפעמים אפילו מתוך ההשתדלות להיראות כמו כל אחד אחר. הרגשה מעין זו היתה, כפי הנראה, מפעמת בלִבם של כל אלה שהיו מסיחים בסודי־סודות על הלמ”ד ו"ו. לא חשדתי בה, כמובן, שנמנית היא עם שלושים ושש הצדיקות הנסתרות, וגם לא פיללתי לכך שבסֵתר חליפת־מנהלת־המשרד עתיד אני לגלות את שיעור קומתו הרוחנית של תומאס מאן, אבל הידיעה כשהיא לעצמה שמפעמת שם במסתרים נפש של משוררת כבר חיבבה אותה עלי, וברוח טובה ומתוך עליצות פניתי אליה בפתח המועדון ואמרתי לה, “הלוא אַת המשוררת המפורסמת מבוסטון, הלן מוֹרלי!”

פניה אורוּ. אני מתאר לעצמי שמין התמוגגות כזאת של נחת־רוח מהולה בגאווה ומקרינה כיסופי־כיסופים טמירים נשקפה מפנַי בשעה שטפפה לעברי הזמרת והתיישבה על ברכי לשיר לי את אהבתה. “ואתה?” שאלה. “אני מן הסוכנות היהודית פה,” אמרתי וביקשתי להוסיף את כל הפרטים על השליחות שלי פה במחלקה לחינוך עברי בגולה ועל כך שזה למעשה הסוף, שאני עומד לחזור ארצה, אלא שהיא לא הניחה לי להמשיך. “הסוכנות היהודית?” הפסיקה היא אותי בקולה הרך ובחנה אותי בעיניה החומות היפות, “אתה בדיוק האיש הדרוש לי!” וכאן עלי לומר משהו שבוודאי ייראה כמסקנה מאוחרת, פרי ניסיון חיי אתה בששת החודשים האחרונים. אך שׂהדי במרומים – אין לי כל דרך אחרת להוכיח את אמיתות דברי אלא באָלה ובשבועה – שבאותו רגע עצמו הרגשתי את מהירות־הבּזק בה פועל המחשב הצונן, נטול־הרגשות, מבעד למעטה החמים של העיניים היפות והחיוך הרך והקול המלבּב, זה השָקט ומתערסל מעדנות; מחשב שהניב את התוצאות הנכונות המתבקשות מן הנתונים המוטעים שבהם היא הזינה אותו מתוך דבקותה במטרתה. מאחר שבאה הלום להקים סוכנות ספרותית – על קיומם של סוכנים ספרותיים לא נודע לי עד שלא נהפכתי אני עצמי למין סוכן ספרותי משונה ברצונה של הלן מוֹרלי – ומאחר שהגיעה לאוזנה המלה “סוכנות” מפיו של אדם שזיהה אותה באפלת־סמטה בלילה, הסיקה מיד שאין סוכנות זו שאני משתייך עליה אלא סוכנות ספרותית. סוכנות ספרותית שעיסוקה במדעי היהדות. “אני אמנם לא חשבתי על יודאיקה,” הוסיפה אחרי שהזמנתיה להיכנס פנימה, “אבל זה יכול להיות רעיון לא רע. אולי אפילו רעיון טוב להקים גם מחלקה של יודאיקה, בצד המחלקה העיקרית של הספרות היפה הכללית.” מכיוון שהכריזה, עם הופעתו של המלצר, צעיר נחמד כבן שמונה־עשרה, שאין היא שותה משקאות אלכוהוליים, הזמנתי בשבילה מי־פרייה עם פלח־לימון והסתכלתי על סביבותי תוך כדי האזנה פזורת־דעת לתוכניותיה שנראו לי, בה במידה שתפסתי את דבריה, כמיני מגדלים פורחים באוויר, חלומות באספמיה של משוררת אמריקנית שבאה לעשות ביזנס בפריס. על עוניו ומרוּדיו של יוסף חיים ברנר ידעתי רק מפי השמועה, כי הרי נרצח באכזריות בידי השכנים הערבים כמה וכמה שנים לפני שאני באתי לעולם, אבל את ברל רבּן, הוא הוא

המשורר שהתפרסם אחרי מותו בשם אשבעל עשתרות הלוא הכרתי מקרוב מאז ילדותי, וזכרתי איך ירד למרתף כדי להתמסר שם לכתיבתו. וגם אילו הצליחה להקיף את עצמה בחמישים ברנרים ובמאה ברלים איזו פרנסה יכולה היתה היא להפיק מהם? להיפך – ככל שהיו מתרבים. היה הנֵטל עליה כבד והולך! עד כמה שטעיתי בחישובי – חישובים פרובינציאליים כל־כך – עמדתי רק כעבור חודש ימים, אבל באותו רגע זה נדמה היה לי כעסק של תמימות שלמעשה גם לא עניין אותי כלל, ובוודאי שלא ראיתי את עצמי כלול בו ושָלוּל אליו. הבטתי כה וכה ולא מצאתי את הזמרת אשר חיפשתי. גם הזמר, זה בעל “שמונים האבירים”, גם הוא לא נמצא. סבבו שם זמרים אחרים אשר שרו זמירות אחרות, והמלצר שהגיש לנו לא ידע מה לענות לי כששאלתי אותו אם הזמרת של “אהובי – אתה סתם פרחח” תופיע או לא תופיע הערב. “אני אשאל את שארל” – עיניו פנו אל המלצר האחר –"הוא הוותיק פה. עובד כבר כמעט שנה שלמה." דבריו יצקו גוון מבהיר על מסך המעמד כולו המדהים בשינויי־הצורות והצבעים כקליידוסקופ סובב על צירו: בבית העתיק הזה המשמר את זֵכר הנשכחים שמלפני מאות בשנים, כבר לא מצאתי את הזמרת אשר אשר לפני פחות משלוש שנים נראתה בעיני כחלק המרכזי, ובודאי המפעים ביותר, לפחות אותי, של ההצגה כולה. היא כבר איננה בה בשעה שבמקומות אחרים – והדבר בלט בייחוד כשחזרתי ארצה, למה שנקרא פה בלשון המליצה המתקתקה “חופשת מולדת” – מצאתי את אותו זקן אשמאי השונא את העולם כולו, זה שעשה לי כל־כך הרבה צרות, יושב ומתחמם לו בשמש ונראה אפילו יותר שזוף ובריא משהיה אי־פעם, ומתקן המזוודות בשוק מאה־שערים שאותו לא ראיתי זה עשרים שנה ומעלה, עדיין הוא במקומו כאילו קפא העולם על שמריו ושום דבר לא התרחש, ובייחוד בארצנו זו הקטנטונת, האומללה, שבה נהרגים לאסוננו כל־כך הרבה צעירים. אין להסיק מזה, חלילה וחס, שאלה אשמים בכך שכל־כך הרבה צעירים וטובים כבר אינם, אבל זה נראה היה משונה בעיני, ואפילו בשובי הלום, כשמצאתי בּבית־הקפה שבַּפינה ליד משרדי המחלקה את אותו מלצר עצמו מגיש מעבר לדלפק את כוס הבירה לאותם פקידונים צרפתים עצמם שנשארו מאובּנים באותן תנוחות והעוויות עצמן שבהן השארתי אותם לפני צאתי לחופשה. כן, אבל לגבי הצעיר הזה “כמעט שנה” זה הרבה, ואפילו הרבה מאוד זמן – זה כבר ותק! ואותה זמרת שמלפני שלוש שנים – היא כבר לא שייכת אפילו להיסטוריה – היא חלק מן הפרי־היסטוריה שעליה נודע לו במקרה מפי.

אך אפילו הוותק של שנה שלמה, כמעט, לא שמע את השיר. הלן מוֹרלי האזינה בחיוך סובלני לשיחה הבּטלה שאני מגלגל עם המלצרים, חיוך שטמן בחובּו קוצר־רוח לחזור אל הדברים החשובים, ומן הצד האחר, מכיוון הקופה, בחנה הפטרונית את המלצרים המתייעצים ביניהם. “לפני כמה זמן עבדה פה?” שאל הוותיק. “לפני כשלוש שנים,” אמרתי לו.

“שלוש שנים זה הרבה זמן! ואיך קראו לה?”

“אינני יודע,” אמרתי לו.

הוא נתן בי מבט של הבנה ושל השתתפות־בצער. “זה קורה,” אמר לי מתוך כוונה להקל עלי בצרת־הרבים שהיא חצי־נחמה, “שאפילו אחרי כל־כך הרבה זמן לא שוכחים. אבל מה – צריך אומץ־לב. פשוט לשאול אותה בו־במקום, ‘מה שמך?’”

“ולך עצמך – זה כבר קרה?”

הוא חייך והניד ראשו לשלילה. “לי לא – אבל לחבר שלי אנטואן, זה שעובד ב’קלוני'. היתה שם אחת שהיתה באה לארוחת־בוקר. היה מחכה בקוצר־רוח לבוקר הבא כדי להגיש לה את הקפה־קֶרֶם עם הקרואסנט. לבסוף, כעבור חודש ימים, החליט לתפוס אומץ־לב ולהזמין אותה שתצא אתו. הגיע מוקדם יותר לעבודה, ניקה היטב את השולחן שלה, הסתכל כל הזמן לכיוון שממנו היתה באה, ולכיוונים אחרים – והילדה איננה! פשוט הפסיקה לבוא. יותר לא ראה אותה. יותר לא ראה – וגם לא שכח. סיפר לי שבאותו לילה הטיח את הראש בקיר מרוב צער שלא בא לו אומץ־הלב יום אחד קודם. עכשיו הוא מחפש מקום־עבודה אחר בכדי לא לראות יותר את השולחן שלה, מחפש וגם חושש לעזוב את המקום אולי בכל־זאת יקרה הנס ושוב ימצא אותה שם בבוקר.”

“מעניין,” זרקה לעברו הלן, “מעניין מאוד!” גם הנידה ראשה וחייכה ברמז של נימוס דק מן הדק שיואיל להסתלק לעיסוקיו ולהניח לנו, אבל הוא לא נרמז כי עיניו מופנות היו אלי, גם הוסיף: “כדאי שתשאל את הפטרונית. אולי, בכל־זאת, היא תזכור מי היתה זו ששרה את השיר הזה… שלך.” קמתי ממקומי לעברה – למגינת־לבה של הלן – ובאותו רגע עצמו קמה הפטרונית ממקומה לעברנו מתוך חשש שמשהו השתבש בין המלצרים שלה לבין הקליינטים. “אה, אודט!” קראה הפטרונית וסֵבר רך פשט בפניה העסקיים. “היא היתה נפלאה. הטובה ביותר שהיתה לי. זה קרה לפני שנתיים ומעלה, ודווקא בארבעה־עשר ביולי! תארו לעצמכם – הארבעה־עשר ביולי, דווקא בליל החג המכניס ביותר. הקליינטים עמדו בתור על המדרגות. לא היה מקום לחתול. השעה כבר תשע בערב – והילדה איננה. הרגשתי שאני יוצאת מדעתי – לא, לא, זה לא ייתכן שאודט תעשה לי מין תעלול שכזה. צלצלתי אליה וצלצלתי – אין קול ואין קשב. ‘ז’ורז'', אמרתי לו. בעלי ז’ורז’ היה אז בחיים – ‘ז’ורז’, קפוץ מיד אל אודט. קפוץ מיד אליה הביתה. לא, אל תיקח את האוטו: עם כל הסמטאות החד־סטריות והארבעה־עשר ביולי תגיע הרבה יותר מהר ברגל. היא גרה פה, למעלה, בקצה רחוב מופטר.' בקיצור – אמרתי למוזיקנטים שיתחילו בלעדיה, שכל אחד ייתן מספר כפול עד שתגיע. ז’ורז' חזר חיוור כמת. אודט איננה. מצאו אותה מתה במיטתה. כדור בראש הרג אותה. בתחילה זה עשה רושם כאילו איבדה את עצמה לדעת, ואחר־כך הגיעו החוקרים למסקנה שהיה זה ללא ספק רצח, אבל הרוצח לא נמצא עד היום הזה. הקונסיירז' טענה בחקירת המשטרה שהיא לא ראתה איש עולה או יורד מן הדירה של אודט – זאת דירת־גג, ולמעשה אין זה אלא חדר־משרתות – לא ראתה ולא שמעה כלום. פשוט ביקשה להתחמק מכל הצרות והטרחות ומסדרי־הזיהוי והעדויות במשטרה ובבית־המשפט, ובעיקר – פחדה. כִּסְבוּרה היתה שהחבר של אודט שייך לעולם התחתון, וחששה שאם תצביע עליו במסדר־הזיהוי הם יתנקמו בה, החברים שלו, או שהוא עצמו יגמור את החשבון אִתה אחרי שייצא מבית־הסוהר. אינני יודעת כמה שנים נותנים היום על פשע מן הסוג הרומנטי. crime passionnel: הוא הלוא רצח אותה מתוך קנאה. אבל היא, בעצם, כן אהבה אותו, היתה מוכנה לעשות הכל למענו, אבל עם זאת היתה ציפור־דרור פורחת לכאן ולכאן ברגע שרק מתחשק לה. כשמישהו מצא חן בעיניה מקרב הקליינטים היתה מתיישבת לו מיד בחיקו, ואם נדלק הַזיק, היתה, לפעמים, אפילו מרשה לעצמו לגרור אותו אליה אחרי ההצגה לתענוג־של־לילה, ולא היה זה בכלל עניין של רווח־מן־הצד, אם כי, כמובן היתה מקבלת מתנות יפות מאוד שראוי להתכבד בהן, בכסף ובשווה־כסף, אבל לא עשתה זאת למען הכסף וגם לא דרשה ולא נעלבה אם נפלה, במקרה, על קליינט חסר־פרוטה. כמה וכמה קליינטים התאהבו בה. היה אפילו אחד, אנגלי עשיר, שהציע לה טירה באנגליה, ובלבד שתינשא לו, אבל היא רק צחקה. לא היתה עושה אלא רק מה שמתחשק לה באותו רגע. ציפור־דרור. אי־אפשר היה לאלף אותה. חתולת־בר.”

“תודה רבה לך,” החיוך ששיגרה הלן מורלי לעברה היה נדיב קצת יותר מקודמו שטוּוח לעבר המלצרים, “זה באמת היה סיפור מעניין ביותר. משהו מרשים!” ומכיוון שהסתלקו השלושה לעיסוקיהם, נשמה לרווחה עם האפשרות שניתנה לנו לשוב לעיסוקנו שלנו באין מפריע. אני הייתי המום עד כדי כך שאפילו הכעס שהתעורר בלבי פנימה על הצינה המנומסת בה דחתה הגברת מורלי את סיפור מותה של אודט נפוג בהתרוקנות הפתאומית של כוחותי כולם, באותו רפיון גמור בו צנחתי בחזרה על הכיסא, מתאמץ בכל כוחותי להחזיק בו מעמד ולהסתיר מעיני העולם כולו את כאב הידיעה שלעולם לא אראה עוד את אודט. הצלחתי, כפי־הנראה, להמשיך ולהעמיד כנגד הלן פנים של הבנה לדבריה, ואולי אפילו חיוך מלבּב של הסכמה, בה בשעה שבפנים סבבו ככוכבים במעגלותיהם הרהורי נוֹחַם סביב השמש השחורה של ה־Nevermore של אדגר אלן פו, שרק עכשיו, שנים רבות אחרי שקראתי את שיר העורב, היכתה בי בכל עוצמתה – הרהורי־חרטה וכעס־אין־אונים על עצמי על הפעמים שרציתי לחזור ולראותה גם יכולתי לעשות זאת בערבַי הפנויים, ובכל־זאת, משום־מה, בזבזתי אותם בחברה משעממת או בוויכוחים עקרים שבהם נסחפתי בניגוד לרצוני. ועם זאת גם ניסיתי להסביר לעצמי את פשר הכאב הזה, גם לשכך אותו בנימוק הפשוט כל־כך שאין זה אלא כאב חבטת־הפתע שעתיד לחלוף כלעומת שבא, ושאילו מצאתיה במקומה ייתכן שבכלל היה משהו בה מאכזב אותי, ושבוודאי חדל הייתי למצוא בה עניין כלשהו זמן קצר אחרי שהיו מתפתחים יחסים כלשהם בינינו. “זה בדיוק כמו סוס־העץ,” אמרתי בלבי עם זֵכר הצעצוע שחמדתי כל־כך בימי ילדותי. הייתי מסוגל אז לעמוד שעות רצופות לפני חלון־הראווה של חנות הצעצועים ולהשתאות ליפי הפיסול־בעץ של קווי הצוואר והעורף והמבט החולמני בעיניו. זה היה סוס לבן קטן בעל רעמה וזנב עשויים שיער אפור. הייתי מתעכב בטיול עם אבא או אמא עד שפקעה סבלנותם והם גררו אותי הלאה. ידעתי שאין כסף לקנות אותו, וחוץ מזה כבר אז, בילדותי, לא זו בלבד שלא ידעתי לעמוד על שלי, אלא גם לא סבלתי את הבכיינים המתעקשים לצרוח ולרקוע ברגליהם ולהתפתל כנגד הסירוב למלא את רצונם בו במקום. אינני זוכר איך קרה הדבר שסוף־סוף הלכנו יום אחד לקנות אותו, אלא שאז כבר איחרנו את המועד: הוא לא נמצא עוד לא בחלון־הראווה ולא בחנות פנימה. היו שם סוסים אחרים, עשויים פח צבעוני, גדולים יותר וקטנים יותר, עם קפיצים וגלגלים ובלעדיהם, אבל סוס־העץ שלי יפה־העיניים לא היה. עד כמה שלא ניסיתי להתאפק ולבלוע את דמעותי, הרגשתי איך זולגות הן על הלחיים ונוטפות אל קצות השפתיים, ומכת־האובדן, זו האבידה שלא תחזור לעולם, היתה כתהודה שהקדימה בעשרות שנים את מפּץ־מותה של אודט. היא גם החריפה את חרון־אין־האונים שלי על עצמי. אז הייתי ילד תלוי לחלוטין ברצונם או ביכולתם של הוריו, אבל עכשיו, שהייתי אדון לעצמי, שהייתי חופשי לעשות כרצוני, גם היה בהחלט באפשרותי ובכוחי לחזור אליה, מה זה עיכבתי את בואי עד לרגע האחרון ממש, ערב שובי ארצה? יש לשער שכעבור פעמים מספר היה הטעם המיוחד במינו של אותו ערב נפוג, ואולי – מי יודע? – אולי היתה אהבתו של החבר שלה דועכת אילו נשארה בחיים ואילו נשארה כרוכה אליו בשִגרת חיים ממושכת, אבל עכשיו, מכיוון שרצח אותה, אין ספק שדמותה שנחקקה בלבו ממשיכה ללפּות אותו בשלשלת הדוקה על כל צעד ושעל שעושה הוא בעולם החופשי מן המאסר. מכלא אהבתו אליה לעולם לא יוכל להשתחרר. לגביו, לפחות, צדק משורר־כלא־רדינג:

הלן מורלי הוציאה פנקס קטן מארנקה ושלפה עיפרון קטן צמוד ללולאה בכריכתו ורשמה בו את הנקודות העיקריות ברעיונות הסוכנות הספרותית שהעלתה באוזני, ובהזדמנות זו גם רשמה את כתובתי עם מספר הטלפון שלי. עכשיו, מכוון שסיימה את מלאכתה, נינוחו תווי־פניה ודעתה התפנתה להסתכל סביב ולספוג את מה שיש למקום הזה להציע לה. עם הפתיחוּת הזאת נפתחה גם לצלילי קולה של הזמרת, וקוֹל זה דווקא מצא חן בעיניה. בנחישותה ללמוד את השפה הצרפתית גם ביקשה ממני לתרגם לאנגלית את כל המלים שלא ידעה או לא תפסה משום דרך־הביטוי שאליה לא הורגלה עדיין. ברגע זה של פתיחוּת, כשהִתגלגלו הדברים בינינו לעבר אפיק מרגיע של הלך־רוח משותף, גיליתי משהו מן המתרחש בתוכי. לא היה זה אלא שמץ מן ההלם שניחת בי לשֵמע הסיפור על האיש שהרג את האשה אשר אהב, אבל עוד לפני שהספקתי להביא לשפתי את החרוז שהתנגן בי מתוך “כלא רדינג”, התקשחו פניה סביב לאותו חיוך מנומס שהיה מיועד קודם לבעלת המקום על מלצריו, אותו חיוך של סובלנות שחיפה על קוצר־רוח, והוא הוא שלימדני מיד לדעת שדברי הם למורת־רוחה. “באמת,” אמרה, “התפלאתי לראות עד כמה שאתה מתרגש. אתה ממש החוורתָ. הלוא זה סיפור בַּנָאלי של גנגסטרים ושל זונות שמתאים לסרט בּנאלי תוצרת הוליווד. אני מבינה שהוא מסוגל להביא לידי התרגשות אנשים רבים, ואין לי שום דבר נגד אמנות עממית מסוג זה, אבל תסלח לי אם אומר לך בגלוי את אשר בלבי: קשה לי לראות איך אנשים בעלי רמה, כמוך למשל, מדברים בנשימה אחת על אהבה ועל רועי־זונות. מה אלה מסוגלים, בכלל, להבין במלה ‘אהבה’?”

קשה היה לי להירדם באותו לילה. דפיקות־לב מואצות, מאיימות, השתזרו במחשבות של מצוקה ללא מוצא. לפני שנרדמתי מצאתי נחמה פורתא בכך שעמד לי כוח ההתאפקות, שכּבשתי את הדחף להשיב לה מנה אחת אפים על כל מה שבדבריה הוציא אותי מכּלַי מרוב זעם, ובתוך כך גם צצה התמיהה על עצם העובדה שהיא הבחינה בהתרגשות שלי. שמה לב לכך שהחוורתי בשעה שנדמה היה לי שאין דעתה פנויה אלא לתוכניות הסוכנות שלה. “לגביה,” אמרתי לעצמי, “ואולי לגבי העולם כולו, צריך ללמוד איך להסתיר טוב יותר את הרגשות.” בבוקר התעוררתי בהרגשה טובה, דווקא, הרגשת הקלה קשורה באניצי־חלום שנשארו דבוקים בזיכרון שבדרך־כלל נקטע במעבר ממציאות החלום למציאות ההקיץ. בחלום ראיתי את סוס־העץ הלבן מימי ילדותי, אלא שאין הוא סוס־עץ קטן אלא סוס חי, גדול ונושם, טופח בזנבו ורוקע בפרסותיו. ‘הוא שלי,’ אומר אני לעצמי בעליצות גוברת והולכת, ‘אוכל לעלות עליו מתי שרק יתחשק לי.’ אנחנו נמצאים בַּבּוּאָה־דֵי־בּוּלוֹן בצל אחד מאלוני הענק הנמשכים לאורך שבילי־העפר המיועדים לרוכבים, אך ברגע בו אני עולה עליו מסתבר לי שהוא קשור למעקה המזח הקטן שממנו מפליגה המעבּורת לאי־הברבורים. כן, מתחשק לי לטייל בשבילי האי בינות לעצים שהובאו לפני מאה שנה ומעלה מכל קצות העולם והיכו פה שורש וגדלו ופרחו, ולחזות בברווזים ובברבורים ובטווסים המדדים ופורשֹים זנב, ואני חוכך בדעתי אם לעבור לאי במעבורת או בחציית לשון המים ברכיבה על הסוס השוחה. הסוס עצמו נרתע מן הירידה במדרון לעבר המים, ובאותו רגע אני מתעורר בהחלטה – ולמעשה אין זו החלטה אלא ידיעה משמחת שהפעם אפעל בעוד מועד ולא עוד אתמהמה ואפסח על השֹעיפּים. לא עוד יקרה לי מה שקרה לי, שהלכתי לחפש את אודט אחרי מותה. עכשיו, כשעִתותי בידי ולא עוד שָלוּל אני לא לעבודה במשרד ולא לכל הפגישות המחייבות ממנה אחרי שעות העבודה, אלה שהיו תמיד מהלכות עלי שעמום במקום שלא היו פשוט למעמסה, עכשיו הגיעה לבסוף העת, ואסור לי להחמיצה, ליהנות מכל מה שאצליח לחפון במבוכת־העושר המוצע פה בפריס – כל אלה המוזיאונים והתערוכות והתיאטראות והקונצרטים והפַּרקים והגינות הציבוריות והירידים וחגיגת־התמיד של השיטוט ברחובות, שלא לדבר על כל הטירות והארמונות הפזורים סביב לה, אך בראש ובראשונה חשבתי על תערוכת־הענק של יצירות ואן־גוך. תערוכה כוללת לא רק מאוספי־מוזיאונים בעולם, אלא גם מתוך אוספים פרטיים שעמדה להיפתח שישה שבועות אחרי שאני אמור הייתי לחזור ארצה. ברור היה לי עם יקיצה שאסור לי להחמיץ אותה, ושאצטרך להישאר פה לפחות עוד חודשיים־שלושה. נימה דקה הרעידה פתאום עם הרעיון הילדותי כל־כך, כמעט מביש ברומנטיקה הנדושה שלו, להניח פרח על קברה של אודט: לא חשבתי על זֵר אלא על פרח אחד ויחיד – ציפורן אדום, נותן ריח חריף־מתוק כמין תבלין מיוחד במינו, מרענן, כזה שהיה צמוד לשֹערה כשהתיישבה על ברכי. לא יהיה לי כל קושי לאתר אותו – את קברה, וזאת באמצעות הפטרונית והקונסיירז' ואפילו המשטרה עצמה שחקרה את מותה. ומה היתה הלן אומרת אילו גיליתי באוזניה מין רעיון שכזה – פרח על קברה של זונה שנרצחה בידי גנגסטר? אני מצִדי מוכן הייתי, בדמיוני, למלוק את ראשה של הלן כשפסקה את פסוקה על הגנגסטרים ועל הזונות, למלוק ולזרוק אותו ישר לתוך אחד הכוכים ב"מערות־הנשכחים". וכאן עלי להקדים את המאוחר ולספר שאת קברה של אודט לא מצאתי, וזאת לא מכיוון שקשה היה לי לאתר אותו, אלא מכיוון שפשוט אין לה קבר. היא לא הובאה לקבורות אלא עלתה על המוקד. גופתה היתה לאֵפר במשרפות אחד־בתי־החולים, והאֵפר ניתן למשמרת בידי “אחד מבני־משפחתה”, כפי שסיפרה לי הקונסיירז'. על־פי גרסתה של הפטרונית לא היה אותו “בן־משפחה” אלא המאהב עצמו שרצח אותה. “ובתוך מה הוא שומר את האפר,” נפלטה השאלה מעצמה מכיוון שלא היה לי כל מושג שהוא איך ובמה טומנים את הגווייה שהפכה לאפר. בעיני רוחי עלה מין סרקופג של אבן, מאלה שהשתמרו מימי הרומאים, מגולף דמויות ועיטורים. “בוודאי בתוך צנצנת או קופסה,” אמרה ואני תמהתי איך ייתכן הדבר שקופסה תכיל את כל האפר. “קופסה כזאת” – הצביעה היא על פחית של תה על המדף שמאחורי גבה – “מספיקה”. אחר־כך הוסיפה בחיוך, “בעניין קופסת־האפר היה סיפור עם ז’ורז', בעלי הראשון שנפטר זמן קצר אחרי מותה של אודט. זה היה עם תום המלחמה – מלחמת־העולם השנייה. אז עדין לא היה הוא בעלי, וזה קרה עוד לפני שהציע לי נישואים. עם השחרור נפתח האוקיינוס, ודודו, אחי אמו, התחיל לשלוח למשפחה חבילות מזון. אמו, שלא ראתה את אחיה מאז השתקע באמריקה ארבעים שנה קודם, החליטה שהגיע הזמן לבקר ובהזדמנות זו גם קצת לראות עולם. זאת היתה גם הפעם הראשונה בחייה שטסה בּמטוס. בחבילת־המזון שהגיעה פעם אחת נמצאה גם קופסה שעל טיבה לא הצליח לעמוד. זו הכילה מין תבלין, כעין פלפל טחון במלח, ומאחר שהיה טבּח להוט אחר חידושים, ניסה את התבלין האמריקני הבלתי־ידוע לו בַּתבשיל שטיבַּח ולא מצא בו נותן־טעם מיוחד לא בהרכּב זה ולא בּהרכּבים אחרים. רק כעבור שבועיים־שלושה הגיע המכתב מדודו, שבו הוא הודיע לו בצער את דבר מותה של אמו, וכן גם שעומד הוא לשלוח את אֶפרהּ בחזרה למולדתה בחבילת־המזון הקרובה. ואינני יודעת אם שלח בַּצנצנת את כולו, או ששמר לעצמו את חלקו. לא התברר מעולם מה בדיוק ואיך זה קרה שהחבילה הקדימה את המכתב, אם היו אלה השיבושים בדואר של אותם ימים, ואם בטעות נשלח המכתב בדואר רגיל בה בשעה שהחבילה הגיעה בדואר־אוויר, אם כך ואם כך אכל המִסכּן מקצת מאפרה של אמו.”

עם המחשבה המשמחת שהכּול עדיין לפנַי פה, כולל תערוכת ואן־גוך, חייגתי את מספר־ההזמנות וביקשתי שיעלו אלי לחדרי את ארוחת הבוקר מיד ולא בשעה תשע ושלושים כרגיל, מאחר שקמתי מוקדם מן הצפוי. מאז סיום תפקידי עברה הדירה לרשותו של השליח הבא, ואני ביליתי את הימים האחרונים עד לטיסתי ארצה פה בבית־המלון, וזו היתה הכתובת שנתתי למשוררת האמריקנית. הניסיון אמנם הורני שכדאי הרבה יותר לרדת לארוחת־הבוקר המוגשת בחדר־האוכל, אך אני העדפתי את המגש המוגש אלי למיטה.

עם המגש המוגש אלי – לא ישר אל המיטה אלא על השולחן שלצִדה – הוגשה גם מעטפה חומה, עבה, מסוג מעטפות־המשרד השנואות עלי. מראֶהָ כשהוא לעצמו הפיל את רוחי מכיוון שתיארתי לעצמי מה כלול בתוכה, ולפיכך דחיתי את פתיחתה עד אחרי הארוחה. בכדי לשמור על התיאבון ולהאריך בהרהורים נעימים הזמנתי קנקן קפה נוסף ובין לגימה ללגימה נהניתי משאיפת העשן הריחני של הסיגרייה האהובה עלי מסוג “סטוּיוֶוסַן” אדום. לקראת סיום עבודתי החלו להגיע כל מיני חשבונות, האחד פחות נעים מרעהו, ואחרי שכּל אלה קוּזזוּ וקיבלתי במצורף לכרטיס הטיסה הפתוח לישראל את צ’ק התשלום האחרון, מיהרתי לבנק לפדות אותו לפני שמחלקת החשבונות תעלה על ההלוואה שקיבלתי ממחלקת הארגון. מכֵּיוון שהחשבון הזה לא נכלל בכל הקיזוזים קפצתי על ההזדמנות הבלתי־צפויה הלזאת לעשות פה חיים עוד לפחות שבוע ימים בבית־המלון הנעים הזה – אז עדיין לא העזתי בכלל לחלום על חודשיים־שלושה נוספים – ובכל מה שנוגע לפירעון, לא תהיה להם ברירה אלא לקבלו בתשלומים לשיעורים, ובמטבע ישראלי, אחרי שובי ארצה. עם פתיחת המעטפה כבר עשיתי את חשבון־הבָּזָּק שמיד אחרי עישון הסיגרייה אצלצל אל פקיד־הקבלה ואודיענו שאני עוזב את המלון כי לצערי עלי לטוס עוד היום בחזרה לישראל. אארוז את המזוודה ואעבור מיד למלון אחר, מן הסוג הזול, מה שיַקנה לי במכּה אחת שני יתרונות גדולים. אל"ף – במשרד יהיו בטוחים שכבר חזרתי ארצה ולא ימשיכו לחפש אותי פה ולהציק לי, ובי"ת – אחסוך מספיק כסף כדי שהייה נוספת של לפחות שבוע שבמהלכו אמצא דרך, “מן תחת אלארד,” כפי שהיתה הגברת לוריא נוהגת לומר, ובערבית דווקא, להשיג את הכסף הדרוש לי לשלושת החודשים הקרובים.

שירי־אהבה!

אפתעה נפלאה שכזאת לא היתה לי מעולם, ובוודאי גם לעולם לא תשוב. לא חשבון של חובות צנח מן המעטפה אלא חוברת של שירי אהבה. מעוצמת השמחה נישקתי אותה, את החוברת, בדיוק על שירי האהבה, ושֹפתַי כפי־הנראה, רפרפו גם על שיפולי שמה של המשוררת. מתי הספיקה הלן מורלי להביאה הלום, האם אחרי חצות־ליל־אמש, או השכּם השכּם בבוקר היום? האם טרחה היא עצמה למוסרה במו ידיה, או נמצא לה שליח? השאלות הללו, שהן כשלעצמן נעדרות כל חשיבות, לא באו על פתרונן עד עצם היום הזה מכיוון שפקיד־הקבלה, שהחליף את פקיד־הלילה, נכנס לתפקידו רבע שעה בלבד לפני שאני צלצלתי לארוחת הבוקר, ועם בואו כבר מצא את המעטפה בתא של חדרי וּמסרהּ לידי החדרנית שהעלתה אלי את המגש. וכעבור שלושה שבועות, כשיכולתי לקבל את התשובות מפי־הגבורה, מפיה של המשוררת עצמה אשר בצִלה באתי להתלונן, התעוררו שאלות הרבה יותר רציניות, חשובות באמת, אשר גם עליהן אין לי תשובה עד עצם היום הזה, וזאת למרות קרבתו של פי־הגבורה שהִשיק ממש לאוזני. לא צלצלתי לפקיד־הקבלה להודיע על יציאתי הבהולה, אלא שקעתי מיד בשירי אהבתה של הלן מורלי. דיה לצרה בשעתה: לכשיגיע חשבון החוב, אז אודיע.

מפִּסגת הנפלאה שבאפתעות חיי, צנחתי ישר לבור העמוק.

עם כל הרצון הטוב שבעולם, ולמרות המאמצים כולם, לא הצלחתי להבין אפילו אחד מכל ארבעים ושבעת השירים שבקובץ, ואת כישלוני זה, זה חוסר־האונים להתעלות לרמתם, הצפּנתי מפניה. אילו גיליתי שלא מדעת, במקרה, שמץ מן הסוד הכמוס הזה, היתה היא מיד נוכחת לדעת שבניגוד מוחלט לרושם שעשיתי עליה של “אדם בעל רמה”, אינני אלא אחד מכנופיית הגנגסטרים והזונות שאינם מתחילים להבין בכלל מה זאת אהבה. היו שם צירופי־מלים בתפזורת מתעקלת על פני הדף כענני־נוצה נמוגים ברוחות־השמים. הכול היה שם אוורירי ומתפוגג, והמפתיע ביותר באותם צירופי־מלים היה אובדנו המוחלט של משקל הדברים הכבדים ביותר: הופיעו שם גם עמודי־בֶּטון וגם רגלי־פילים, גם גורדי־שחקים וגם מִרבּצי־סלעים, וכל אלה היו מרחפים ונמוגים ברטט ענוג של כנפי־הציפור ורפרוף הפרפר מעל לפסגות הררי ההימאליה. אני נשארתי בבור העמוק, ומכל שיר־השירים אשר להלן לא הגיעו אלי אלא שלהי־הצינה הרחוקה המנשבת בשמים הגבוהים מעל לפסגות ההימאליה. אילו הצלחתי לטפס, הייתי בוודאי קופא מקור ונהפך לנציב־קרח במחצית הדרך.

הזמנתי עוד קנקן קפה מהבּיל, ריחני, מחמם את הלב, ועם כל גמיעה וגמיעה ממנו, ואגב הפרחת עשן הסיגרייה בין גמיעה לגמיעה, התחלתי לראות גם את הצד האחר של המטבע, הצד הנוגע אל הלב שבוודאי הוא בעל המשמעות האמיתית, הקובעת – לפחות לגבי: היא לא יכלה לחכות. בין חצות ליל אמש, או, ליתר דיוק, בין שעה אחת לפנות בוקר לבין השעה שבע בבוקר הספיקה לחזור למקום־מגוריה שעלול להימצא בקצה השני של פריס, לקחת את הספר, לכתוב עליו את ההקדשה ולהגיע אתו עד למלון כדי למסור אותו לשומר־הלילה. וההקדשה הנוגעת אל הלב לא פחות מן הדחף שפָּעם בה, “לזֵכר הערב הנפלא ב’מערות־הנשכחים' הבלתי־נשכחות”. בשבילה היה זה ערב נפלא! בין הדחף שכבש אותה, לבין צינת־השירים, לא היה לי כל ספק, שעליה אפשר לומר שלא השיר הוא העיקר המשקף את מהותה, אלא המעשה, וזאת בניגוד מוחלט לוודאות המחממת את לבה ששירתה היא התמצית הנפלאה ביותר של מהותה. ושוב חזר ועלה הסוס הלבן הקטן מימי ילדותי: בימים ההם אהבתי לצייר. היה זה הדחף החזק ביותר הפועם בי, ואני ציירתי וציירתי את הסוס, ועם זאת הלכה הרגשת הכישלון והעמיקה בלבי. דומני שבימינו מכנים זאת המומחים לטיפול בנפש האדם, אנשי־המקצוע, בשם “תסכול”. הסוסים שציירתי, ואפילו המוצלחים שבהם, אלה שזכו לתשבָּחות מפי המבוגרים, ואפילו לקריאות של התפעלות, לא הצליחו לשקף את אפס־קצהו של הרגש שעורר בקרבּי הסוס הלבן הקטן. כעבור שנים חזר אותו רגש והתעורר בי למראה הסוסים של דֶגָא ושל טוּלוּז לוֹטּרֵק ושל פרנץ מַרְק. כל אחד מאלה הציירים שיקף על־פי דרכו גוונים ובני־גוונים של אותו רגש, אם כי לא היו אלה הצבעים ולא הקו ולא התנוחות ולא הזוויות שבהם ראיתי אני אותו. כפי הנראה לא יודעת הלן מורלי כיום מה שידעתי אני אז, בילדותי, שאין במה שיצא מתחת ידה כדי לשקף את כל המתחולל בקרב לבבה. כך, מכל מקום, פסקתי אני באותו רגע של מחשבות טובות עליה, כשביקשתי לצלצל ולהודות לה, ואפילו לקבוע פגישה נוספת. רק אז עמדתי על כך שאין בידי לא מספר של טלפון ולא כתובת. כשרשמה היא מה שרשמה בפנקס שלה, ביקשה את הפרטים האלה שלי, אבל על דעתי לא עלה לבקש את שלה, והיא לא הציעה לי אותם מרצונה הטוב. היא גם לא רשמה אותם לא על גבי המעטפה ולא על גבי הספר עצמו. לא ידעתי איך להתייחס לכך. אפשר היה לראות בכך סוף־פסוק מנומס וברוח־טובה: תודה על הערב הנעים שביליתי בחברתך, ואני גם מקווה ששירי ימצאו חם בעיניך, אבל אין לי עניין בפגישות נוספות, וזאת אילולי שִרבּטה על גבי המעטפה – כפי הנראה ברגע האחרון ובעט־הכדורי שהגיש לה שומר־הלילה – “אודיע לך את החלטת ההנהלה ברגע שתתקבל.” לא היה לי קשה לנחש שההחלטה אמורה להתיחס לגבי מה שרשמה בפנקס הקטן, אבל לא תפסתי מה עניין ה"הנהלה" לגבי יוזמתה הפרטית שלה, וגם לא הסתבר לי איך אוּכל אני ליצור קשר אתה בשעת הצורך, כגון, למשל, אם איאלץ לעזוב את המלון לפני שתגיע החלטת אותה הנהלה מסתורית, ולא סתם לעזוב, אלא לעזוב פתאום ולהיעלם מן האופק ברגע בו יגיע חשבון־החוב. אם שִכחה היתה בכך, הרי זו גרמה לי, ללא כּל כוונה מצִדה, מתוך היסח־הדעת, להרגשת מצוקה של ריתוק למקום, לפסק־זמן בלתי־קבוע מראש עד שיעלה הרצון מלפני אותה הנהלה להחליט מה שתחליט.

אני מצִדי החלטתי, כלומר – לא היתה לי ברירה אלא להחליט – להסתלק מן המקום ולהודיע על טיסתי הבהולה בו ברגע שתגיע מעטפת חשבון החוב, וזאת תוך התעלמות גמורה מ"החלטת ההנהלה", שהרי לא יכולתי להודיע לפקיד שלגבי העולם כולו אני כבר במטוס, חוץ מאשר לגבי גברת מסוימת, אם ומתי שזו תבקש להתקשר אתי. ואפילו אילו היה באפשרותי לסמוך על הבנתו וזהירותו של פקיד מסוים שישתף אתי פעולה, גם אז לא היה בכוחי למנוע את כל השיבושים הבלתי־נמנעים במסירת ההודעה הסותרת הלזאת בין פקיד לפקיד בכל התחלופות שתעבורנה ביניהם עד שתואיל הלן לחזור ולהתקשר. עד כמה שצדקתי בשיקולי נוכחתי לדעת למחרת בשעת ערב מאוחרת כשמצאתי בתא של חדרי שתי הודעות בשני כתבי־יד שונים של שני פקידים שונים. זה היה עם שובי מן החיפושים אחר קברה של אודט. אם כי ידעתי כבר שאין לה קבר, בכל־זאת לא יכולתי להתאפק מקניית שושנה אדומה מידי הנערה שעברה בין שולחנות־המסעדה שבה ישבתי לארוחת־הערב לפני שובי למלון. ציפורנִים לא נמצאו בין פרחיה, וצבעו של ורד זה היה הקרוב ביותר לציפורן של אודט. חשבתי לשמור אותו באגרטל שבחדרי, אך למראה החיוך הנעים של פקידת־הקבלה שמסרה לידי את המפתח עם הפתקים השניים, הִגשתיהו לה. ידעתי שתודתה נתונה לי מקרב לב לשמע קריאת הגיל ומתוך הסומק שפרח בלחייה.

בפתק הראשון שקראתי – אם כי לא ברור היה מי מהם קודם – נאמר שהלן מורלי התקשרה. היא גם מסרה מספר טלפון בו ניתן להשיגה בין השעות עשר לשתים־עשרה לפני־הצהריים, ובין ארבע לשש אחרי־הצהריים. מכאן למדתי שההנהלה, ותהיה זו אשר תהיה, החליטה מה שהחליטה מהר הרבה יותר משחששתי, וכן גם שלא היתה זו שכחה מצִדה, ושרק עכשיו מצאה היא לראוי לתת לי מספר של טלפון. השני הלם בי מכת־תדהמה, אם כי היה הוא הצפוי ביותר. אני חששתי מפני מעטפת־משרד חומה – מן הסוג בו הגיעה חוברת השירים – זו שתכיל את חשבון־החוב, והנה את אשר יגורתי בא לי בצורה בלתי־צפויה של הודעה טלפונית להתקשר ללא־דיחוי, בהקדם האפשרי, עם גזבר המחלקה. הנס שקרה לי נעשה בצורת פתק־ההודעה מצִדה של הלן שהגיעני הרבה יותר מהר מן הצפוי. אילו איחרה ביום אחד, היתה היא מאבדת את עקבותי ואני הייתי מאבד את עקבותיה וכל תוכניותי כולן היו מתנפצות כנגד חומת־המחסור האטומה. לא הייתי מצליח למתוח את שהותי פה אפילו עד לפתיחת התערוכה של ואן־גוך, מפני שהמעבר למלון הזול, וזאת עם כל החיסכון בהוצאות המחיה, לא היה בכוחו להאריך אותה אלא בעשרה ימים או שבועיים לכל היותר, כפי שנוכחתי לדעת אחרי שעברתי למלון ברחוב מופטר. ומכיוון שהזכרתי את התערוכה של ואן־גוך אשר לה ציפיתי כל־כך, אינני יוכל להימנע מלהקדים את המאוחר ולספר שביקרתי בה בחברתה של הלן, ושאפילו הגענו אליה במונית שֹכורה על חשבון הוצאות המשרד. היא לבשה לכבוד המאורע חליפה כחולה תפורה היטב על־פי מידתה ונראתה יותר מתמיד כספורטאי נמרץ רחב־כתפיים. הזכירה לי אותן דמויות שפסֵל מיכלאנג’לו באבן – דמויות נשים שכל אחת מהן נראית כגוף־שרירי של גבר שהודבקו לו שדיים של אשה, אך, בסך־הכול, מבלי לחטט בדקויות, היה בה כדי למשוך את העין בשֹערה הבלונדי ובעיניה החוּמוֹת הגדולות ובאורחהּ הזריז. כשנכנסנו פנימה שקע לבי בקרבּי: האולם המה המון רב, וליד הפתח הצטופפה קבוצה גדולה שהאזינה להסבריה של מדריכה מקצועית. לא כך פיללתי להתייחד עם יצירתו, להיכנס להיכל המרטיט בסערת רגשותיו. יותר מכול הרגיז אותי קולה של המסבירה, ואני נחפזתי לברוח לפינה הרחוקה ביותר באותו אולם – התערוכה השתרעה על פני שלוש קומות – פינה שנראתה לי ריקה מאדם. למזלי, מצאתי את עצמי בחדרו של וינסנט, בתוך הקסם השופע אהבה חרישית מתרפקת על הקירות וקורנת כיסופים מכל קו ומכל מריחת־מכחול ומכל רגל של כיסא ומכל ריצוד זוהר בחלון. אך מזלי הטוב הזה נקטע בעודו באִבּו. עד שלא הספקתי לגמוע ממנו כלגימה מתוך כוס של יין־הקודש, החלה הלן להסביר לי את תכונותיה האמנותיות של התמונה. פתאום נמצאה היא שוב לצִדי אגב התנצלות על שהשתהתה יתר־על־המידה אצל המדריכה. ביקשה לנצל את ההזדמנות ללמוד את המונחים הצרפתיים ואת דרך הניתוח, ובגלל עיכובי הקושי בהבנה התחוור לה רק עכשיו – מה שאני, לדבריה, תפסתי מיד – שרמת־ההסבר נמוכה ביותר, ושעל כן מיהרתי כל־כל להימלט מפניה. כך פירשה היא את בריחתי הבהולה. רמת־ההסבר של הלן, כנגד זה, גבוהה היתה, גבוהה ביותר – התנשאה כמעט למרומי־שירתה, אך השפעתה עלי היתה הפוכה לזו שנבע מן השירים. בה בשעה שהשירים נשבו בי סילונות של צינה, התחלתי עכשיו להזיע. פתחתי את הצווארון מתוך הרגשת מחנק, ופתאום נמצאתי דחוק ופחוס בתוך קהל צפוף. אנשים יפנים הקיפו אותנו מכל עבר להקשיב בחיוך של התפעלות לדברי ההסבר של הלן. אחר־כך תפסתי שהם התקהלו סביב לה לא בעיקר, או לא בלבד, משום הרמה הגבוהה, אלא בגלל השפה האנגלית שהיתה מובנת להם הרבה יותר מן הצרפתית, וכן גם מכיוון שסמוכים היו ובטוחים שמשתייכת היא על צוות ההסברה של המוזיאון, ובייחוד בחליפתה הכחולה. כמה מהם היו מצוידים גם במיקרופונים שאותם שלפו והושיטו לעברה כדי לשמר בקלטות את כל מוצא פיה. ביתר ייחוד שובבו את לִבם ובאו כשמן בעצמותיהם דבריה על השפעתה של האמנות היפנית, ובייחוד של הציירים הירוֹשִיגֶה ואֵיזֶן, ושל מושג האוּקיוֹ־אֶ, לאמור – אמנות העולם הקצף, על טכניקת־הקו בסטרוקטורה התומכת את הזרימה הקונטראפונקטית של פַלֵיטַת־הצבעים שלו.

בפיק־הברכיים שאחזני עם השֶנק המתהדק והזיעה הנובעת שופעת מכל הנקבּוביוֹת שבעורי, חששתי שהנה עוד מעט קט אצנח מן המיקרופונים והחיוכים אל הנעליים היפניות. זה לא היה מכוּון. אינסטינקטיבית הצטדדתי וחמקתי, וכשנמצאתי במרחק בטוח התיישבתי על כיסא מאחורי עמוד להשיב את רוחי ולנשום לרווחה. רק אז חשבתי שבעצם צריך אני להיות אסיר־תודה לשוחרי־האמנות היפנים שנתנו לי את ההזדמנות לפוש מעוֹל־ההסברים. הלן, שהופתעה מהצלחתה הבלתי־צפויה, גם קיבלה עידוד, המשיכה במִשנה־תעוזה עם זחיחות־הדעת לתמונה הבאה. משום הלהק האופף אותה לא הבחינה בהיעלמותי, ואני, מפינת העמוד, מכיוון שהתאוששתי במקצת, ראיתי שיש, בכל־זאת, משהו נחמד בנכונותה להעניק ברוח טובה, ולאנשים זרים, מקצות העולם הרחוקים, שנזקקים לסיוע שלה. התגנבתי בחיפוי העמוד לעבר המדרגות המוליכות לקומה הבאה, אלא שכאן חל מהפך־פתאום בסיטואציה. אחד היפנים שהופיע מן העבר השני, והוא כמסתבר מנהיג הקבוצה, נופף כלפי מעלה דגלון משולש צהוב, ובבת־אחת כגדוד חיילים שקיבלו את הפקודה במסדר, “אחורה פנה – קדימה צעד,” פנה הלהק כולו אחורה והחל צועד בעקבותיו. מכאן ואילך שטף־זרם מפּל הדיונים האמנותיים עלי בלבד. אז עדיין לא ידעתי שבהתפתחות האחרונה הפכו הדיונים לחלק בלתי־נפרד מן האמנות הפלסטית, ושהמתקדמים שבקרב האמנים הם עצמם כותבים על יצירתם, בּתוכה ממש או לצִדה את דבר הפילוסופיה, המטאפיסיקה, או השירה הטמונה בּה. המלה תומכת בציור, והציור מאושש את המלה.

במדרגות לקומה השנייה דיברה הלן על כך שווינסנט ואן־גוך, עם כל גדולתו הבלתי־מעורערת, על כל חידושיו לגבי תקופתו, עדיין שבוי היה וכבול לקוֹנספציה, עליה אבד כלח, שהצייר צריך לצייר את מה שעיניו רואות. כל הטורַח הלז כבר מיותר הוא בימינו. הנה, למשל, אנדי ווֹרהול הביא לעולם את התגלית הנפלאה, אשר אין־ערוך לה, של הפיכת תצלום פניה המחייכות של מרילין מונרו ליצירה של אמנות. בהדפסים אמנותיים חוזרים־ונשנים של אותו תצלום עצמו הגיע לאפקט בקנה־מידה כביר שעליו לא יכול היה וינסנט לחלום. כמו בכל שאר התחומים, במדעים ובטכניקות, כן גם באמנות יש התפתחות בלתי־פוסקת: הפרוגרס עולה והולך.

בעלייה במדרגה האחרונה לקומה השנייה קרה משהו. בתחילה לא שמתי לכך לב, אבל תוך כדי שיטוט מתמונה לתמונה, ואגב האזנה פזורת־דעת לדבריה, הלך הכאב בקרסול וגבר, הלך והתעצם עם כל פסיעה ופסיעה, ועד שלא הגענו לאמצע האולם כבר קשה היה לי להניח לכל אורכה על הרצפה את כף הרגל השמאלית. קטמתי בעודן באִבּן את הגניחות שביקשו להתפרץ וקִרטעתי בעקבותיה, מתאמץ בשארית כוחותי להתעלם מן הכאב, להתגבר עליו לפחות עד לקצה האולם שנראה לי כקצה העולם – ובאמת לא הצלחתי להגיע אליו. צנחתי בחיוך אווילי על אחד המושבים הנמשכים לרוחב.

“ה לא כלום,” הרגעתי אותה, “כפי הנראה עשיתי צעד לא־נכון והגיד נמתח, או משהו קטן נקע בקרסול. זה תיכף יעבור. לא, לא – אין צורך לחכות לי. המשיכי לקומה הבאה ואני אתאושש אחת ושתיים ואצטרף אלייך.” אך לקומה השלישית כבר לא יכולתי לעלות אם כי בישיבה הממושכת אשר בה לא היה לי צורך לא לדרוך ברגל ולא להזיז אותה, נדמה היה לי שהנה הכאב עומד לחלוף כלעומת שבא. ממקום מושבי עשיתי ככל יכולתי להסתכל בתמונות, אך המבקרים המתקבצים ומתפזרים ועוברים־ושבים לא הניחו לי להתרכז אפילו רגע אחד באחת מהן, וניסיונות־השווא רק הוסיפו פחי־נפש על כאב הרגל. כטנטלוס בשעתו ישבתי במרכז, בבת־העין של ההיכל הקסום, כל התמונות הקיפו אותי סביב סביב, ואני חסר־אונים הייתי להגיע אליהן. היה באפשרותי לעמוד ולהיתמך במסעד המושב, ואילו היה משען לידי, מקל או קב, הייתי בוודאי מצליח ללא קושי להגיע אל התמונות ועם זוג קביים הייתי גם עולה לקומה השלישית.

קביים לא נמצאו לי, ולקומה השלישית לא הגעתי, אך כנגד זה התעוררה הבעיה איך לרדת לראשונה, וזאת ברגע שחזרה הלן. אני הייתי עומד נתמך בגב־המושב ולא עשיתי לקראתה אלא צעד אחד משפילח כאב חד עוצר־נשימה את גופי לשניים – כך נדמה היה לי כשהתמוטטתי ישר לתוך זרועותיה, בניגוד לכוונתי שהיתה באותו שבריר שנייה לצנוח בחזרה למושב. מכאן ואילך נוסף הביזיון על הכאב. הלן סייעה לי לחזור למושב וגילתה שהקרסול כבר נפוח כולו, ומיד כרכה את זרועי סביב לצווארה ותמכה – כמעט נשאה את כל כובד גופי – לכל אורך האולם לעיני העולם כולו. ושוב, להוותי, נמצאנו מוקפים ודחוסים בקבוצה היפנית. מראה המדריכה האלגנטית אשר בנוסף על שליטתה המוחלטת בשפה האנגלית ועל בקיאותה בהשפעות היפניות על יצירתו של ואן־גוך, כוחה רב גם בנשיאת־פצועים, מילא את לבּם הערצה ללא גבול. מבעד למסך הכאב והכלימה דומה היה לי שקול תשואות מגיע לאוזני, מחיאות־כפיים ואפילו קריאות “בראוו, בראוו!” ובעוד אני מבקש שהאדמה תפצה פיה ותבלעני חיים בו במקום, נשתלחו אלי זרועות נוספות ועד מהרה נמצאתי מונף ונישא מכל עבר על כפיים יפניות לעבר היציאה, בה בשעה שהלן מיהרה להזעיק את המונית שתיקחני לבית־החולים האמריקני בנֶאי־על־נהר־הסיינה – עד אז לא ידעתי דבר על קיומו. במונית עצמה ישבה היא ליד הנהג כדי לאפשר לי תנוחת־רגל נוחה ככל האפשר, וכל הדרך נעגמה עלי רוחי עם המחשבה שמכל התערוכה שאליה נשאתי נפשי לא יצאתי אלא עם הכאב הזה ועם הבושה הגדולה. ובושה אחרת הציפתני, מסוג אחר ומעולם אחר, ובעצם לא בושה היתה זו אלא גיחוך פנימי שגיחכתי ביני לביני על היעלמו המוחלט של כל חוש פרופורציה ברגע בו פוגע הכאב בך ולא בזולתך, וזאת אחרי הטיפול ברטיות־קרח לעצירת שטף־דם פנימי ומניעת התנפחות נוספת, ואחרי התחבושת האלסטית, כשחזרתי והרהרתי בכך שבדרך לבית־החולים היו מתחרזות בי מלות המשורר, “וגדול הכאב מאוד, וגדולה מאוד הכלימה – ומה משניהם גדול? – אמור אתה, בן־אדם!” ועם זאת גם ידוֹע ידעתי היטב שאין אפילו צורך בבית־החולים, שתחבושת אלסטית בבית־מרקחת היתה מספקת, שאין הכאב נורא כל כך – בעבר ובנסיבות אחרות התגברתי על כאבים גדולים מזה – והשד יודע, ורק הוא, מה זה קרה לי הפעם שבאופן מחפיר כל־כך, וקבל־עם־ועדה, מוֹט התמוטטתי ישר לתוך זרועותיה של הלן. מה לכאב הקטן הזה ולאֵימי הפוגרומים ביהודים שהולידו את שירת “בעיר ההריגה”? ואולי בכל־זאת – מי יודע? – לא היה ביאליק מתהפך בקברו, אלא, להיפך – שולח לי חיוך סלחני: משמע שאחרי שנים רבות כל־כך, ובנסיבות שונות כל־כך, ואפילו בתקלה המזערית ביותר כגון נקע בקרסול, או סדק קטנטן בעצם, או גיד שנמתח, ממשיכה שירתו להיות חיה וקיימת בלבו של אחד ברנש נתמך בזרועות אמריקניות ונישא על כפיים יפניות למונית שתביאנו לבית־החולים האמריקני בפריס.

כן, כן: זרועותיה החזקות – חזקות הרבה יותר משניתן היה לשער – הן הן שתמכו בי, ולא רק לעיני היפנים בתערוכה של ואן־גוך. קיומי כולו נתון היה בידיה של הלן. בתחילה לא הבנתי כלום, והדברים נראו לי מסובכים, וזאת אפילו כשעברתי להתגורר בדירתה כחלק מן המשכורת – ורק אחרי שבוע של הרצה, כשנכנסתי לשִגרת העבודה, תפסתי שאלה פשוטים הם ביותר. היא הגיעה הלום כִּנציגתהּ של הוצאת ספרים אמריקנית גדולה, “דבלמן אנד קומפני”, ותפקידה היה לקנות ולמכור: למכור זכויות אמריקניות ולקנות זכויות צרפתיות, וכשדיברה על “ההנהלה”, התכוונה להנהלת מעסיקיה בארצות־הברית, שהחלטתם הגיעה מהר כל־כך באמצעות הטלקס והפקס והעיקרון היה, כמובן, למכור ביוקר ככל האפשר ולקנות בזול ככל האפשר – והנקודה המכרעת בקנייה נעוצה היתה בחוש דק מן הדק לִצפות מראש מה ידבר אל לב הקונה האמריקני, ובו תלוי היה גם קיומה של הלן עצמה. אילו קנתה ספרים שהיו מונחים כאבן שאין לה הופכים במחסני ההוצאה באמריקה, היתה ההנהלה מפטרת אותה ללא כל היסוס. מדי שבוע בשבוע הייתי מחפש בדפים הספרותיים של העיתונות את רשימת רבי־המכר ומתרגם את כל דברי השבח שהורעפו עליהם לשפה האנגלית, ומתוכם, בחושהּ הדק מן הדק, ביתה הלן בוחרת את מה שעשוי להיהפך לרב־מכר גם באמריקה. מאנגלית לצרפתית הייתי מתרגם את רשימת רבי־המכר עם תשבּחות המומחים האמריקנים אשר, לדעתה של הלן – וכאן גם נוהגת היתה, לפעמים, להיוועץ בי – עשויים לדבר אל לבּם של הצרפתים. במקביל לתפקידה כמנהלת המשרד של ההוצאה האמריקנית בפריס, היתה גם עושה לנפשה כמשוררת שמפרסמת שיריה דווקא בהוצאות לא מסחריות, הוצאות ספרים של אוניברסיטאות אמריקניות שתפוצתן מזערית אך יוּקרתן זוהרת בקרב קהילת המשוררים. וגם באווירת־הפּסגות של הפואטיקה שלה גילתה הלן כשרון מעשי להשתלב, שתִי־ועֵרב, במרקם יחסי־הציבור. במשרד הדהימו אותי יותר מכול מדריכי־המשוררים שניצבו בצד מדריכי־הטלפון ומדריכי־הרכבות, ושהיו לא פחות עבי־כרס מהם. אילולי ראיתים במו־עיני לא הייתי מעלה בדמיוני שבאמריקה אפילו השירה וחייהם של המשוררים מאורגנים עד כדי כך בשנתונים מחולקים למדורי־הדרכה מועילים בכל התחומים: היו שם סדנאות לשירה ורשימות של כתבי־עת לשירה ואופנים להגשת כתבי־יד ודרכים למציאת מו"לים ורשימות של סוכנים ספרותיים ושל מחנות־קיץ למשוררים ושל פרסים למשוררים ושל משֹרות למשוררים באוניברסיטאות ושל מלגות למשוררים ושל מועדונים ושל איגודי־נשים־שוחרות־שירה, ועוד ועוד. אך לא די במדריך, כפי שלא די במילון ולא די במדריך־רכבות או במפה טופוגרפית. צריך לדעת איך להשתמש במפה, ואיזו מכל נקודות־הציון חשובה לו, למשורר, כדי להגיע לפסגות הנחשבות ביותר בעיני האנשים החשובים ביותר, ואיך ליצור עמהם קשרים אישיים, ובכל אלה לא זו בלבד שהיתה מעוּרה, אלא כבר הגיעה למעמד של השפעה.

במונית שהחזירה אותנו מבית־החולים חשבתי על ואן־גוך המסכן, שכל חייו לא היו אלא שרשרת של כישלונות בכל יחסי־הציבור שלו, ובמיוחד ציערו אותי מיליוני הדולרים ומיליוני השֹטרלינגים שהתגלגלו מידי סוחר אחד למשנהו בזכות יצירותיו שלא הכניסו לו בחייו אפילו פרוטה שחוקה אחת. כן – עשרות מיליונים של דולרים! – הנה גם אני כבר חושב במונחים אמריקניים! אבל האם מכן אפשר להסיק שהצלחה ביחסי־ציבור מוכיחה את כישלונו של האדם כאמן ואת חוסר־ערכן של יצירותיו? כלל וכלל לא! הנה, למשל, פיקאסו! הרי מן המפורסמות שהוא עצמו היה סוחר ממולח וערמומי יותר מכל הסוחרים שסחרו בתמונותיו. האם רק מכיוון שהצליח בחייו לגרוף מיליונים רבים ולהתפרסם בעולם כולו כראש וראשון לאמני דורו, יהיה עלינו להסיק שכל יצירותיו אינן אלא מעשי־תעתועים עם אחיזת־עיניים? ולא רק בתחום האמנות נמצא ששאר־הרוח עם הריחוף בעולמות העליונים לא יגרעו, בהכרח, מן הארציות המעשית עם כוח־הארגון המעולה, וזאת בעיקר בעדות הדתיות למיניהן, וכאן נזכרתי במה שקראתי פעם על אחת המיסטיקניות הנוצריות הגדולות ביותר, טֶרֶזָה מֵאָבִילָה, שבהתעלויות־הנפש שלה הגיעה עד לתחושות סוד־הייחוד עם המשיח, אלה התחושות הטמירות ונעלמות המתוארות בספריה בשם “נישואי־הרוח”. התפשטות־הגשמיות שלה באקסטזות־הזדווגוּיותיה־הרוחניות כלל וכלל לא מנעו ממנה את כוח־הביצוע בעולם המעשיות, ומיסטיקנית מרוממת זו היתה בעת ובעונה אחת גם מה שהיינו בימינו מכנים בשם “בּיצועיסטית” – אחת הגדולות ביותר בתולדות הכנסייה הנוצרית שיסדה בכוחות עצמה, וחרף כל ההתנגדויות, מִסדר שלם של בתי־מנזר הן לגברים והן לנשים, מסדר שאותו הקימה וניהלה בפיקחות שנונה, ושממשיך להתקיים עד ימינו אנו. ובאותה ספֵירה של פלאות נמצא גם פלא קטן נוסף של צירוף־מקרים, שבּאותה עיר עצמה, באָבִילָה אשר בספרד, התגורר כשלוש־מאות שנה לפני שנולדה בה המיסטיקנית הנוצרית, ר' משה בן שם־טוב די־ליאון, ושם גם המשיכו להתגורר אשתו ובתו שנותרו בחוסר־כול אחרי מותו. מחבֵּר “הזוהר הקדוש”, שעליו מתבססת הקבלה כולה עד עצם היום הזה, הוא עצמו, כידוע, ידע היטב איך לסחור בכתביו, גם לא היסס כלל לשקר ולייחס את פרי־עטו לרבי שמעון בר־יוחאי כדי להעלות את מחירו. יותר מכול, בסיפור הנפלא הזה, נוגעת אל הלב עדותה של אשתו שהסיחה לפי תוּמה, גם נשבעה לאמור: “כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף אם מעולם היה ספר זה עם אישי, אבל מראשו ולבו, מדעתו ושֹכלו, כתב כל מה שכתב. ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו: מדוע תאמר שאתה מעתיק מסֵפר ואתה אין לך ספר, רק מראשך אתה כותב, הלוא נאה לך לאמור כי משִׂכלתך אתה כותב ויותר כבוד יהיה לך. ויען אלי ויאמר: אילו אודיע להם סודי זה שמשִׂכלי אני כותב לא ישגיחו בדברי ולא יתנו בעבורם פרוטה, כי יאמרו כי מלבּו הוא בּודה אותם. אבל עתה, כאשר ישמעו שמתוך ‘ספר הזוהר’ אשר חיבר רבי שמעון בר־יוחאי ברוח־הקודש אני מעתיקם, יקנו אותם בדמים יקרים כאשר עינייך הרואות.”

ובִתו, מצִדה, למרות כל הפיתויים שהוצעו לה, העידה בדיוק כדברי אמה, לא פחות ולא יותר.

מכיוון שנזכרתי באותה קדושה קתולית ספרדייה שמלפני ארבע־מאות שנים, חזר ועלה גם הרושם שנטבע בי כשדִפדפתי פעם בכתביה, שיכרון־חושים עם תאוות־החץ שננעץ בבשרים התערבלו־להטו מתוך רקיעי־התייחדויותיה־הרוחניות של הנזירה משכבר הימים, בה בשעה שמתוך שירי־האהבה הארציים של הפרוטסטנטית החילונית המשוחררת היושבת לצִדי במונית לא ריצדו אלא הֶבהקים צוננים, חדים, משתברים בַּפּריזמות של טירת־הזכוכית הקפואה בראש הררי־הקרח. יפה להסתכל בהם מבעד לחלון של בית מוּסק כהלכה. גם חסרות בהם התפרעויות הדמיון המשתלהבות־לוחכות באותיות של משה די־ליאון, אך כנגד זה, בכל מה שנוגע לצד המסחרי שבאישיותה של הלן, היא לא זו בלבד שלא היתה מעולם מעלה על דעתה לייחס את יצירותיה למישהו אחר, ויהי זה שֵקספיר, או להיתלות בּאילן הגבוה של גִ’יזוּס קְרַייסְט בכבודו ובעצמו, אלא שבכלל לא מסוגלת היתה לשקר. כלומר – שקרנית כמֹשה די־ליאון בוודאי לא היתה. היה בה יושר מסחרי חמוּר, ואפשר היה לסמוך בכל מאת־האחוזים על כל מלה ומלה שיצאה מפיה. אצלה מלה – זאת היתה מלה, ועוד איך! הנה, למשל, במשא־ומתן שניהלה אתי היתה הגונה בתכלית הן לגבי ההנהלה והן לגבי. לגבי ההנהלה צִמצמה בהוצאות והציעה לי – ואני בשעת מעשה, ב"מערות־הנשכחים", כלל לא תפסתי שאני כלול בּמשא־ומתן, וזאת בגלל הלם מותה של אודט – את השֹכר הנמוך ביותר שניתן היה להציע במושגים האמריקניים, מה שלא שינה, כמובן, מן העובדה שלגבַּי היה זה קרש־הצלה בלתי־צפוי, ושֹכר אמנם לא טוב, אך עִם זאת גם לגמרי לא־רע במושגים המקומיים. ובאשר להגינותה כלפַּי: ברגע הראשון בו דרכה כף־רגלה במלון הזול ברחוב מוּפְטָר בו התגוררתי אחרי שברחתי מן היקר ומפירעון־החובות, נזדעקה וקראה, “לא, לא! זה לא ייתכן לגור בחור מסריח שכזה!”

“מה פירוש ‘לא יתכן’?” עניתי לה בחיוך של שביעות־רצון. “הנה עינייך הרואות שייתכן גם ייתכן!” ואחר־כך הוספתי ללא כל כוונת־מכַוון, פשוט כמין הלצה לשמה, “וכי מה באמת חשבת, שבמשכורת האומללה שאַת תשלמי לי בסוף החודש אוכל לגור במלון של חמישה כוכבים?” והיא החווירה. למען האמת, לי כלל וכלל לא אִכפת היה להמשיך להתגורר באותו “חור מסריח”. להיפך – היו בו וברחוב עצמו כמה וכמה דברים שממש ליבּבוני, אבל היא שֹאת לא יכלה את הרעיון שאני אמשיך להתגורר בו, ועם זאת גם לא היה באפשרותה לחזור בה ולבקש מן ההנהלה שֹכר כפול מיד אחרי הסכמתה של זו לתנאים המקוריים. “אתה ידוע מה,” אמרה במין רצינות שנגעה אל לבי, “אתה תעבור לגור בדירה שלי. זאת דירה מרוּוחת של ארבעה חדרים ששייכת לחברת־בת שלנו, והיא כלולה בתנאי השירות שלי פה.” ואכן אל ביתנו זה החזירה אותנו המונית מבית־החולים.

על השולחן מונח היה עותק מן המהדורה האחרונה של רב־המכר הצרפתי, “החדרנית”, ומראהו הרתיח בי את דמי. אילולי התאפקתי והסתרתי עמוק בתוכי את כל המתחולל בקרב לבבי, הייתי חוטף וזורק אותו ישר החוצה דרך החלון, אך מכיוון שבכל־זאת לא יכולתי שֹאת את מראהו, התיישבתי בגבי אליו כאילו משום כך נוח לי ביותר להסתדר עם הקרסול החבוש. הלן ניגשה אליו, החזיקה בו והחליקה על עטיפתו ביד רכה. ממקומי ראיתי את המבט בעיניה: מבט של הרגשת ניצחון – ודרך־אגב ייאמר שאכן הרגשת־ניצחון זו מוצדקת היתה, ומכל הבחינות. ספר זה היה סלע־המחלוקת הראשון – ועם זאת גם האחרון – בפרשת יחסי־העבודה שבינינו, והוא התגלע עוד בימים הטובים ההם – עשרת ימי החופש הגדול שלי ב"חור המסריח" שברחוב מופטר. הוא נכלל בצרור הספרים הראשון שעליו התחלתי לעבוד, וליתר דיוק: השלישי בו, ומן הרגע הראשון ממש העלה בי את חמתי עד להשחית, וזאת, אם אפשר לומר כך, על לא עוול בכפו, אלא בגלל הלן שצירפה לו פתק־הדרכה “ראוי לתשומת־לב מיוחדת. אל תטרח לתרגם את הביקורות שאינן חיוביות.” כך, כך – אמרתי בלבי, ועם זאת העליתי בוודאי גם חיוך איזה שהוא בקצות־שפתי – עוד לא התחלתי להיכנס ממש לתפקיד, וכבר היא נותנת לי הוראות מדויקות מה עלי לחשוב, ואיזו דעה צריכה להיות לי על ספר זה או אחר. היא כבר מתעלת את רוחי באפיק הרצוי לה – ולזאת ייקרא דמוקרטיה! ואשר לספרים עצמם – איפה ה־Fair play, Fair chance התחרות ההוגנת, האפשרויות השוות וההזדמנויות השוות? ואם לתרגם רק את דברי השבח, מדוע צריך רק הוא לזכות בכך מכל השלושה? הכוונה היא לשלושת הראשונים – מה צפוי לי הלאה, אינני יודע עדיין. מדוע זה חייב אני לתת לו יתרון ברור ומוחלט מראש, עוד לפני שהוּחל במירוץ? ועם הכעס הראשון הזה גם ידעתי שבעצם, באשר לי, זה לא אִכפּת לי, גם אין זה מענייני להתערב במדיניות של הלן. רצונה כך – יהא כך. אינני מקבל שכר אלא כדי לתרגם את הדברים החשובים לה, וכאן יש אפילו מקום לטעון שטוב היא עושה בכך שאין היא דורשת אלא את תרגומם של הדברים החשובים בעיניה. אם תבקש, בנוסף על כך, גם חוות־דעת, תהיה חייבת בתשלום נוסף, וגבוה הרבה יותר! אפילו הקריאה בספרים לא נכללה בהסכם שבינינו. תמורת השכר שנתנה לי לא אמור הייתי אלא לתרגם את הכתוב על דש העטיפה האחורית של כל אחד, ואת תמצית המאמרים בעיתונים החשובים, וזאת בנוסף על הפרטים הטכניים הקבועים: מקומו ברשימת רבי־המכר, וכן גם מספר השבועות שהצליח להחזיר מעמד בטבלה לפני שנדחק וצנח ממנה אל תהום הנשייה על־ידי הבאים אחריו בתור. ומיד אחרי שנרגעתי מגל הכעס הראשון הזה, ואפילו רווח לי ההרהור שאני עצמי משוחרר, ברוך־השם ותודות להלן, מן האחריות להחלטות שתחרוצנה את גורלות הספרים, התחלתי לקרוא בספר פשוט מתוך סקרנות לדעת במה זכה דווקא הוא ליחס מיוחד ונלבּב כל־כך מצִדה של הלן. וכאן נחתה עלי המכה המהממת: זה בדיוק זה – סיפור בנאלי של גנגסטרים ושל זונות שמתאים לסרט בנאלי תוצרת הוליווד! את ההגדרה הקולעת הזאת, שהיתה חופפת ככפפה את מהותו של הספר, הדביקה הלן למותה של אודט בקולה הרוטט ממורת־רוח, זה הקול שבכל־זאת המשיך להתערסל על נעימת־דיבור שקטה ורכה בפגישתנו הראשונה בִּ"מערות־הנשכחים". ושוב, כבאותה פגישה ראשונה, התחשק לי למלוק את ראשה ולזרוק אותו לתוך אחד מכּוּכי־הנשכחים. לא, לא: אני לא אתן לה הפעם הזאת, לעין השגרתית הזאת, להשליך לתוך המשבצות העיתונאיות הבנאליות של שוטרים וגנבים וזונות את חייה התוססים ואת פרפורי מותה של אודט!

מה שנותר לי מן הקרב־האבוד־מראש שנערך בבית־קפה קטן לא רחוק מן “החור המסריח” שלי, שבו המשכתי לשבת המוּם ומוּתש אחרי שאספה היא את החומר וחזרה למשרדה, היה זֵכר מימי החופשה שבּיליתי על חוף־האִזמרגד על־יד סן־מָאלו, זיכרון־מראה־הגלים המתנפצים־אל־חומת־השחם של המזח בכפר הדייגים, סמוך למרפסת המלון אשר בה, לפני־הצהריים, בּאותו יום, ראיתי את התוּכּי שנבהל מן ההזדמנות הבלתי־צפויה שניתנה לו להימלט מכּלוּבו. לאורך כל חוף־האִמרגד, מכאן ועד לאי של מון־סן־מישל, מתגעשת כל שנה, בתקופות האקווינוקס, הגיאות הגבוהה ביותר בעולם. כך אמרו לי הדייגים, ובאותו ערב, החל בשעה תשע, החל היום לרתוח ולהתנפח ולהשֹתער על החוף גלים גלים, אחד גבוה ורועם יותר מחברו, וכעבור כשעה כבר הציף לא רק את החוף והטיילת והמזח כולו, אלא התחיל ללחך את המרפסת שעליה עמדתי. אפילו המגדלור כבר שקע, ולא נראה אלא ככוכב מרחף ומנצנץ על פני הגלים. חבטת־פתאום קרה ומלוחה הבריחה אותי פנימה רטוב כולי, גם נעלב, גם חרד מן האפשרות העמומה שהגלים ימשיכו לרדוף אחַרי ולסחוף אותי במשך הלילה, יחד עם המיטה, אל תהום המערבולות. עם שחר יצאתי אל מרפסת רחוצה נשקפת על ים רגוע, מלחך מרחוק את מרגלות המגדלור הניצב גאה בקצה חומת־השחם האיתנה של המזח. מכל רעמי־המתקפה לא נותרו אלא שורות שורות של אצות ושאר־עשֹבי־ים משחירים על משטחי־החול המשתפלים רכות לעבר הים הנסוג ומחייך בריצוד בנות־גלים מפוּיסות מלקלקות את רגלי המגדלור ואת שיפולי־המזח לכל אורכו.

כאותו מגדלור בראש חומת־השחם של המזח, כן גם הלן יצאה מכל גלי המתקפה שלי, לא רק גאה וּשלווה ואיתנה כמימים ימימה, אלא אפילו מרצדת זהרורי־חיוך ומנפנפת לי בידה לשלום ולהתראות בלבביות, בה בשעה שבאפיסת־כוחותי לא יכולתי לשלוח לה ממקום מושבי אלא מעין חיוך רופס. אחרי שהסתלקה לה עוד המשכתי לבהות נִכחי מבלי אוֹמֶר עד שאספתי די מרץ לבקש עוד משהו מן המלצר – כוס חלב חם. כסבור הייתי שזה ירגיע אותי בשעה שעוד הצטלצלו באוזנַי קרעי דברים ששמעתי בזמן שהייתי נתון עדיין בסערת התפרצותי. “תראי את הבריון האמריקני הזה,” אמרה אחת היושבות לצִדנו, “איך הוא מתרתח עם הספר שלו,” ומי שהיא מן השולחן שמנגד דיברה על התקף־לב ועל הווטרינר שמטפל בחתול המסורס שלה. רק למחרת־היום, עם תפוגת הטעם הרע וכל הנוחַם והצער שכִּרסמו בי כל הלילה, וזה חרון־אין־האונים על עצמי שהִדיר שינה מעפעפּי, התחילה להתבהר לי חומת־אי־ההבנה החוצצת בינינו, והנה זו עבה ואטומה הרבה יותר משחשבתי בתחילה, גם נתגלו לי דברים מדהימים שלעולם לא היו מתגלים לי אילולי הטלתי את עצמי לאותו קרב־אבוד־מראש. אבוד מראש מכיוון שמראש ידעתי שזו תמשיך ללכת בדרכה ולדבוק בייעודיה, ועם זאת גם לא עלה כלל על דעתי להתפטר, ואפילו לא לאיים בהתפטרות בגלל משהו שבעצם אינו חשוב לי, וכל הקרב לא היה אלא, אם אפשר לומר כך, מַטָח של כּבוד לזכרהּ של אודט. מעין חובת־לבבות שפרעתי לה. הלן כלל לא הבינה איך אפשר לחפש ולמצוא קשר כלשהו בין מקרה שקרה לאיזו זמרית־זנזונת לבין דבר־ספרות, ואפילו כשזה עוסק בזמרית־זנזונת שנרצחה בידי גנגסטר. אחרי שוֹך אחרון גלי ההסתערות שלי, כשהאזנתי פזור־דעת ומוּתש לקילוח דבריה הממשיכים בזרימתם החרישית והמתונה, תפסתי במעומעם שדבריה סובבים סביב ציר מרכזי שאותו היא כינתה בשם “קומבינציה של מלים”. היתה מנסה להסביר לי שהסִפרות כולה, באשר היא אמנות המלה, איננה אלא “קומבינציה של מלים”. לדבריה, “המשורר האותנטי” – כפי שהתבטאה, וכאן תפסתי מיד שכוונתה לעצמה ולמשוררים המדברים אל לבה – הוא לא אותו אדם שמתרגם לשפת המלים את חוויותיו, אלא “חי ישירות, ובאופן אינטנסיבי, בשפת־המלים ואת שפת־המלים.” מוּתש הייתי באותו מעמד מכדי לנסות, אפילו, לתפוס מה פשר “חיים ישר בתוך המלה ואת המלה,” אך עם זאת ברור היה לי שאותו ציר מרכזי, אותה “קומבינציה של מלים” – הוא הוא הנימוק שאוסר עלי באיסור חמור לגרור את הזמרית־הזנזונת לתוך ויכוח ספרותי. קומבינציה מילולית היא קומבינציה מילולית, וזנזונת היא זנזונת.

מחמת התשישות הייתי, כפי הנראה, בוהה כנגדה במין חיוך שנראה לה כהסכמה וכאות להיסחפותי אל תוך עולם הקומבינציות המילוליות, זה העולם שעליו משתייכים גם שיריה שלה וגם רומן “החדרנית”, ומכיוון שנסחפתי במעגלותיה נמצאתי גם ראוי להצצה חטופה פנימה, ורק אז גילתה לי שלמעשה שום דבר לא מעניין אותה חוץ מן השירה הטהורה, מאותן קומבינציות של מלים שפורטות ישירות על הנימים הדקות ביותר של הנשמה. הקומבינציות האחרות, ובייחוד אלה הכבדות והמסורבלות הכלולות בסוג שנקרא “רומן”, משעממות אותה, גם חסרה לה הסבלנות הדרושה להשתֹרך על פני שורות צפופות לאורך מאות עמודים.

מעבר לתגלית המדהימה, שהלן כלל לא קראה בספר שלמענו נלחמה בהצלחה כה מרובה, ובכל החזיתות, ציפה לי גילוי מרעיש עוד יותר, שלא זו בלבד שהיא לא נבוכה ולא מצאה לנחוץ להתנצל על כך, אלא להיפך – התפארה בכך, ובכל הרצינות, כיאות לאישיותה. באשר היתה משוררת בנפשה, ראתה עצמה מוסמכת לשפוט רק בספֵירות השירה, וביתר ייחוד באותן קומבינציות טהורות שפורטות ישירות על המיתרים הדקים של הנשמה, ובאשר לאחרות, אלה המסורבלות והארוכות והגסות שנועדו להמונים, אותן השאירה לשיפוט ההמונים. היה זה חלק בלתי־נפרד מן היושר המסחרי והאישי שלה. יהי להמון אשר להמון, ולנו תזרח השירה! ואשר להמון, לשבחהּ ייאמר שהיא כלל וכלל לא בזה לו. להיפך – בשבילה היה זה פשוטו כמשמעו – קול המון כקול שדי, והמספרים הגדולים הילכו עליה קסם – ארבע־מאות אלף עותקים שנמכרו, ובצרפת בלבד! במקרה “החדרנית” היה זה, למען הדיוק, ארבע־מאות וחמישים אלף – כמעט חצי מיליון, והיא הספיקה לקנות את הזכויות בעוד מועד, לפני שהתעוררו הלווייתנים, המתחרים הגדולים שלה, לחטוף את המציאה מידיה, ובארצות־הברית עתידה היתה “החדרנית” להימכר בלמעלה ממיליון עותק, גם לזכות בסרט תוצרת הוליווד. היא לא צריכה היתה לקרוא בספר. בדומה לרופא המודרני שאינו צריך כלל לראות את החולה. די לו להסתכל בתוצאות הבדיקות כדי לדעת בדיוק אם לקה בסרטן ואם לאו. די היה לה להסתכל ברשימות רבי־המכר ובתמציות התגובות בעיתונות המובילה שאני תִרגמתי למענה, כדי לאסוף למשֹרדה את הפציינטים אשר מתוכם תבחר את הראויים להמלצתה ולטיפולה, ובטיפולה גילתה חוש ריח דק מן הדק. לא היתה קוראת בספר אלא מעלעלת בו, מדפדפת פה, מרפרפת שם, מרחרחת סביב כפי שהיתה הגברת לוריא מרחרחת בצלחת ובסכין ובמזלג לפני שהכניסה לפיה מן התבשיל, אך בניגוד לזו, לא נועד הרחרוח של הלן לעצמה אלא לאחרים – לוודא שאמנם יערב הנזיד הלז לחִכּם של ההמונים הגדולים שמעבר לאוקינוס, וברִחרוח זה גנוז היה הסוד הגדול שהִפליאני יותר מכול, זה החוש הגנוז שהִנחה אותה לעבר הספר שיקרוץ ממדף כל דרגסטור בכל עיירה ברחבי ארצות־הברית לעבר כל עקרת־בית.

כשחזרנו מתערוכת ואן־גוך והלן נחפזה ליטול בידיה את הספר אשר אליו הפניתי אני את גבי רק בכדי להתגבר על החשק לזרוק אותו דרך החלון, ראיתי את סֵבר פניה ואת ידיה האוחזות־מלטפות אותו. היה זה בעיקר מראה הידיים האוחזות בספר, הרבה יותר ממבט־הניצחון שבעיניה, שהוציא אותי מכלי והגביר בי את החשק לזרוק החוצה, ודווקא דרך החלון, לא רק את הספר אלא גם את הידיים הללו האוחזות בו עם החבילה כולה הקורנת ניצחון. ואז קרה הכל בבת־אחת: אני קפצתי מן הכיסא והלן הפילה את הספר ורצה לקראתי במבט מודאג ובזרועות פשוטות. כאב חד פילח את הקרסול השכוח. “מה קרה?” הזדעקה, “מדוע אתה חיוור כל־כך? שב ואביא לך כוס מים עם כמה טיפות ולריאן.” “לא, לא,” קראתי כנגדה, “אני קופץ לרגע החוצה. שכחתי לקנות סיגריות.” “עם קרסול שכזה – יצאת מדעתך? ובכלל אתה מעשן יותר מדי, וזה מזיק לבריאות.” “לעזאזל הבריאות. אני מוכח לצאת לקנות סיגריות,” וזינקתי לעבר הדלת למרות הכאב בקרסול. הדאגה בעיניה העמיקה. עכשיו כבר היתה מבוהלת. “לא, לא, יקירי. אתה תחזור לכיסא. לא לכיסא – היכנס למיטתך, ואני אביא לך מיד סיגריות. אביא שלוש חפיסות. אתה מעשן ‘סְטוּיוֶוסַן’. אדום. בסדר.” ובזריזותה הספורטיבית כבר נמצאה מעבר לדלת, ולא סגרה אתה עליה לפני שהפריחה לעברי, זו לראשונה מאז בואי הנה, נשיקה.

זה מה שקרה בינה לביני, אבל ביני לביני התערבלו, בכיוונים מנוגדים ובמהירויות של סיבוב מואצות והולכות, גיצי־דחפים עם קרעי־הרהורים מתנפצים זה בזה. כשקפצתי ידעתי שלא אזרוק אותה החוצה דרך החלון מפני שמין הנהגות אשר כזאת מנוגדת היא לאופי שלי, גם אין לי כל זכות לכך, ואם אמנם קיימת זכות כזאת, הרי זכותה היא ולא זכותי. היא עשתה עמדי צדקה וחסד והכניסה אותי לביתה ללון תחת צל קורתה, ואני עומד לגמול לה בכך שאזרוק אותה מביתה שלה החוצה דרך החלון! וחוץ מזה – האם יהיה בכוחי, בכלל, לעשות זאת? בחמת־הזעם שלי היתה לי הרגשה שאם רק אפתח את השסתום, כמטורף משתולל, אוכל לזרוק שתיים כמוה, ועם זאת, ברגע הזינוק, ידעתי שלא אותה אלא את עצמי עומד אני לזרוק החוצה, ולא דרך החלון אלא דרך הדלת: אל האויר הפתוח, לנשום לרווחה מן המחנק שאחז בגרוני. כאב־הפתע בקרסול לא מנע אלא, להיפך, האיץ בי לברוח, ואז ריתק אותי מבט הדאגה שלה. היא באמת דואגת לי. בדאגתה רמסה אפילו את הספר הארור שצנח מידה, וזאת מתוך החיפזון למלא את משאלת לבי, להביא לי סיגריות. באמת אִכפת לה, והפלא המשונה ביותר הוא זה שאִכפת היה לה מן הרגע הראשון: פגשה במקרה ברנש בפתח מועדון־לילה, שידע, במקרה, שהיא משוררת, ומיד רמסה ברגל־גאווה את זכרה של אותה זמרת אלמונית שנרצחה; רמסה וביקשה למחות את שמה בו ברגע שנודע דבר מותה, אך ורק מכיוון שנוכחה לדעת שזו יקָרה ללבו. והשירים ששלחה לו בבוקר בבוקר!

למעשה היתה לי חפיסת סיגריות שלמה, כמעט, בכיס, עם מלאי של שלוש בשידה בחדרי, ואחרי צאתה הלכתי להצפין את הכול במגירה התחתית, מתחת ללבָנים. כאב הקרסול פג, ולא חזר אלא אם כן עשיתי צעד חפוז או חד, ולפיכך ניגשתי למטבח להכין בינתיים משהו קל לארוחת־הערב, אבל הלן לא הניחה לי. היא שבה לא רק עם קרטון שלם של עשר חפיסות סיגריות, אלא גם עם בקבוק יין בורדו יקר למדי ופרוסות סלמון מעושן לארוחה חגיגית. את ארוחת־הבוקר, שכללה מיץ תפוזים טרי שהיא עצמה סחטה, הגישה לי – כלומר לשנינו – למיטה, כי על כן בין ארוחת־הערב לארוחת־הבוקר הייתי לה גם למאהב.

וליתר דיוק: הייתי לה למאהב עוד לפני שסיימנו את ארוחת־הערב, עוד לפני כוסית הקפה, כשעוד מקנח הייתי את פרוסות האִלתית המעושנת בלגימות מיין הבּורדו, ומתוך נקיעת־הנפש מנוסח הדיבור שלה שהיה כהמשך ישיר להרצאתה על סגולותיו האמנותיות של ואן־גוך לפני קהל שוחרי האמנות היפנים, אם כי נסב על משהו אחרי לגמרי, על “בעיית היחסים והתקשורת בין המינים בעולם המודרני” (אלוהים אדירים! כמה נתעבת בעיני המלה "בעיה, ובייחוד כשזו יוצאת מפיה, וביתר ייחוד כשאותה מדביקה היא ליחסים ולרגשות) – מתוך נקיעת־נפש, אמרתי, מדכאת לאין־ערוך יותר מנקיעת־הקרסול, נקיעת־נפש שהפכה לזעם חומר־גואה ברגע בו תפסתי שהיא משוחחת על היחסים שבינינו, “מאיזה קומפלקס מיני אתה סובל?” שאלה פתאום, ואז נפרץ מַגּוֹף־הסכר. לא אותה זרקתי דרך החלון, אלא את כוס היין שבידי, אך זו לא התעופפה החוצה דרכו, אלא התנפצה אל הקיר, ובו במקום, על הכיסא שלה, לימדתי אותה מה פירוש קומפלקס; הכנסתי לה אותו ישר לפיה ואחר־כך הפכתי אותה על פניה – לא הנחתי לה לחבקני פנים אל פנים – והכנסתי לה אותו מאחור כשהיא צונחת נאחזת בכיסא וגונחת לתוך מושבו, זאת מבלי להסיר אפילו את תחתוני־התכֵלת, אלא בהרתעתם קמעא הצִדה, ולחיצתם הרכה מן הצד על שורש הקומפלקס עודדה אותו והקשיחה את עמדתו עוד יותר, עוד ועוד בחמת־זעם בלתי־נלאית, וכששלחתי אחר־כך יד לעזור לה להתרומם, ועוד יד, והיא נישקה את האחת ואת האחרת, והידקה את ידַי השתיים לפניה עד שהתלחלחו מדמעותיה, שטפתני פליאה כמו השתקפוּתוֹ־הבּלתי־צפויה־בָּראי של הבוקר הראשון אחרי פגישתי הראשונה אִתה בפתח “מערות־הנשכחים”. עלה בזיכרוני הרגע בו פתחתי את מעטפת־המשרד החומה, המחוספסת, השנואה, זו שאמורה היתה לכלול את חשבון חובותי, והאפתעה הנפלאה שהיתה לי כשצנחה מתוכה חוברת שירי אהבה במקום התראה אחרונה לתשלום חוב בתוספת קנס־פיגורים.

באותו רגע של חסד הוצפתי גם עדנה מהולה ברגשי־אשם וברחמים עליה: כאילו דרך החור שנקבתי במסילת־הברזל היתה לי הצצה אל הנפש הענוגה הכלואה בתוכה.

פעם, בילדותי, שמעתי סיפורים על האיש הכלוא במסיכת־הברזל, וכעת היה לי רושם שֶהַהֶלן הלזאת שנשקפת לעיני היא היא המסיכה שאיננה משקפת את האמיתית, האסירה בפנים, אלא להיפך, חוצצת בינה לבין העולם. חשבתי אפילו שמתאים יותר להשוותה לא למסיכת־ברזל אלא למסיכת־בידוד עשויה חימר־אטום אשר, בניגוד לברזל, לא יניח לא לחום הפנימי ולא לשאר הקרינות לפרוץ חוצה. שום קרינה לא נאצלת ממסיכת־החימר. הדמעות שפרצו חוּצה נדמו לי כנובעות מפִרפורי האסירה־הכלוּאה־בגופה המהולים בשמחת רגע השחרור. רגע האושר שלה שקרן חוּצה הקרין־הֶאציל עלי רגע קטן של אושר שבו האשמתי את עצמי על כל המחשבות הרעות שחשבתי עליה, על כל הפעמים שרציתי למלוק את ראשה או, לפחות, לזרוק אותה החוצה דרך החלון. הרגשתי שאני אשם אפילו בכך שאין היא מגרה אותי בכלל, שזה הגוף השרירי דוחה אותי, בעצם, ושלמעשה באותו רגע עצמו נכון הייתי לפרוח החוצה לכל מקום אחר בעולם, ואפילו לרחוב סן־דני אשר בו כל זונה מגָרה מלהיטה אותי באחת קריצה מקריצות־עיניה ובאחד נענוע מנענועי־פלחי־עכוזה, וזאת לאין־ערוך יותר מכל התרגילים של הלן.

כשהעיר אותנו השעון המעורר של הלן, שאותו העבירה לחדרי בנוסף על עצמה, פקחתי את עיני במצב־רוח מרומם, וזאת בניגוד למה שקורה לי בדרך־כלל כשאני נאלץ להתעורר בשעת בוקר מוקדמת. היתה לי הרגשה שהנה העולם התחיל להאיר לי פניו, להיפתח לקראתי בחיוך של פיוס, להעניק לי ברכה בדמותה של הלן שדואגת לכל מחסורי ומגישה לי אפילו ארוחת־בוקר למיטה. מתוך השִׂמחה פרצתי בצחוק עם זיכרון הסיפור שסיפר לי גבריאל בימי ילדותי, אחרי שחזר ארצה מפריס, אותו סיפור־מעשה בשעון מעורר. היה לו חבר, אנרכיסט רוסי שהתגורר עם חברתו ברובע הלטיני. היה זה דווקא בחור נחמד, ואפילו מה שקוראים בעל “רצון טוב”, אלא שחולשה היתה לו לטיפה המרה, ובלילות היה חוזר הביתה בשעות הקטנות שיכור כלוט. חברתו, שנלאתה שֹאת זאת, הִתרתה בו שתקום ותעזוב אותו אם לא יחזור הביתה בשעת חצות הלילה לכל המאוחר, והוא הסכים עמה בכל־לב שאכן הגיעה העת לחזור הביתה בשעה סבירה ובמוח ער ומפוכּח, והיה זה גבריאל, שבימים ההם עוד המשיך לקבל את הקִצבּה מאביו, שקנה להם לקראת חייהם החדשים שעון מעורר משובח, בעל פעמונים שניים שמעטרים אותו משני צדדיו. באותו ערב יצא האנרכיסט לפועלו, כרגיל, לפגישות ולדיונים ולפולמוסים, הכול כדרוש לפיצוץ הסדר הישן ולהקמת הסדר הדרוש כל־כך לעולמנו זה הרקוב ומושחת עד היסוד בו. החבֵרה, שבּכל זאת הכירה את אהוב־לבה, ביקשה מגבריאל שיישאר אִתה עד לשובו של החבר. בחצות־הלילה פצחו הפעמונים השניים בצליל נמרץ ורענן – והילד איננו. גם השעה אחת אחר־חצות חלפה עברה לה, וגבריאל, שכבר נוכח לדעת שעדיין לא הגיעה העת להקים את הסדר החדש הדרוש כל־כך לעולם־זוג־הנאהבים הלז, וזאת למרות קיומו של השעון־המעורר, ביקש לקום ולהסתלק, אלא שהחברה ביקשה ממנו להישאר עד לשובו של החבר. בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר התגלגל ובא פנימה החבר, כדרכו, אלא שהפעם במין חיוך מטושטש. החברה זינקה לקראתו עם השעון־המעורר ביד.

“מה השעה?” תבעה ממנו תשובה ברורה.

הוא בחן היטב את לוח השעות, תחילה תוך עצימת עין ימין, ואחר עין שמאל, ואחרי שהגיש גם את אוזנו לוודא שאכן מתקתק הוא והולך, קרא בשמחה, “כן, כן. השעה כרגע היא בדיוק שתים־עשרה פחות רבע.”

“מה אתה סח?” התרתחה החברה, “הרי הוא אומר שהשעה שלוש וחצי!”

“כך, כך,” אמר החבר וכרע־צנח על הספה, “הוא אומר שלוש וחצי, ואַת מאמינה למה שהוא אומר?” וכאן החלו דמעות של רחמים על עצמו לזלוג מעיניו. “אַת מאמינה למה שהוא אומר, ואינך מאמינה למה שאני אומר, אני החבר שהשליך את חייו מנגד למענך! אַת סומכת יותר על שעון מאשר על החבר שהכי אוהב אותך בעולם? אם אַת נותנת אמון בשעון יותר מאשר בי, אז לכי והיי החברה של השעון המעורר!”

את סיפור המעשה הזה סיפרתי לה, להלן, בארוחת־הבוקר, מתוך קירוב־לבבות והעליצות של בידוח־הדעת, אך תוך כדי סיפור חשתי במשהו נבקע והולך, נבקע ונפער ביני לבינה, ועצם החשק לספר נפוג, ועמו גם שֹמחת־הסיפור. אגב סיפור ראיתי איך חיוך־הפתיחה שלה נקרש והופך אט אט לריפוט־שפתיים של מורת־רוח, ואין סבלנותה בכלל פוקעת והולכת משנייה לשנייה. “זה בכלל לא מצחיק!” פסקה, “זה סתם Male Chauvinism בהתגלמותו. מין חוכמה תפלה שיכולה לגרום נחת־רוח רק לשוביניסטים־זכרים מן הדור הישן.”

את התגובות, “זה בכלל לא מצחיק,” או “הפסק עם השטויות שלך,” עתיד הייתי לשמוע פעמים רבות, ואפילו “זה לא מצחיק – זה סתם מעליב,” כי על כן כל־אימת שזחה עלי דעתי, וביקשתי לשתף אותה במשהו מבדח, לגרום לה קורת־רוּח בּדבר־ליצוצים או בסיפור מעשה, לא הייתי מצליח אלא לקצר את רוחה, או להרגיז אותה, או להעליב אותה אישית, או לשעמם אותה, אך בפעם הראשונה ההיא נעתק הדיבֵּר מפי וחשתי במלחציים המתהדקים על לבי לא רק מכיוון שהסיפור המשעשע שלי נפל על אוזניים ערלות. זה קשור היה בזכרונות הילדוּת היקרים ביותר ללבי, זיכרון היום בו גיליתי שברל רבו הוא הוא המשורר הכנעני אשבעל עשתרות, ובו ראיתי את גבריאל לוריא עומד ומנגן בכינור על המדרכה בפתח קפה “גת”. את הסיפור התחיל גבריאל לספר לי בלבד, ואוריתה לא הגיעה למרפסת אלא כעבור רגע או שניים. “תתחיל מהתחלה. תתחיל מהתחלה,” התחננה לפניו כמו ילדה קטנה, ולמענה התחיל שוב מבראשית, ואפילו רץ פנימה להביא שעון מעורר, כי על כן כשהיה מספר סיפור היה זה מיד הופך להצגת־יחיד. הוא הציג גם את החברה וגם את החבר; גם את ידה של המחזיקה בשעון, וגם את ידו, ואיך זה בשִכרותו שומר בכל־זאת על צלילות־דעתו ומנסה להגן על עצמו ולרכך את לבּה בקומדיה הקטנה שהוא עורך למענה, ואיך הוא עושה ידו כמין שפופרת של טלסקופ אשר דרכו מציץ הוא, בעינו האחת, ואחר בשנייה, הרחק הרחק על לוח־השעות הקוסמי, ועוד לפני שסיים גבריאל את הצגתו, עטה עליו אוריתה במצהלות צחוק ובידיים פרושוֹת לחבק ולנשק אותו. באותו רגע של שמחת־חיים חלפה בי גם, לראשונה, השתאות טמירה מרעידת נימים כמוסות, חרֵדות, לפלא הזמן הזורם דרכנו.

ועכשיו, כשהתחלתי לספר לה, להלן, את אותו סיפור עתיק, נושן, סיפורם של השניים האוחזים בשעון, ביקשתי גם אני, כגבריאל בשעתו, להציג אותו, ואפילו שלחתי יד אל מעבר לראשה לקחת את זה המרובע הקטן, המודרני, שפעמונו חבוי בתוכו, אבל הַצגתי נקטעה בעודה באִבּה. בתנועותיה הנמרצות, ובלי אומֶר ודברים, הלן פשוט הוציאה אותו מידי והחזירה אותו למקומו. וכי מה סבור הייתי, שהיא תתנפל עלי בחיבוקים ובנשיקות. אני אינני גבריאל והיא איננה אוריתה, והזמן הזה איננו הזמן ההוא, ובזמן הזה עומדת הלן על משמר זכויותיה של האישה המקופחת, והיא עבוֹר לא תעבור בשתיקה על שום קיפוח, כגדול כקטן, וגם לא על זלזול, ואפילו כזה מסתתר מאחורי בדיחה תפלה של Male Chauvinist. ולזכותה ייאמר שלא רק על משמר זכויותיהן וכבודן של הנשים היתה עומדת, אלא היתה לוחמת למען המקופחים בכלל, ואפילו כשהללו היו גברים ולא נשים, כגון העם הפרסי הנאנק תחת שלטונו העריץ של השאה באירן או הכושים בבתי־הסוהר בדרום־אפריקה. היתה גם חותמת על עצומות של אנשי־הרוח בצרפת, ונחפזת להשתתף בהפגנות של האנשים הנאורים שוחרי־הטוב, אלא שכאן היו, לפעמים, הדברים משתבשים, ואפילו גורמים לה עוגמות־נפש, ודווקא באירועים הכי מפורסמים. כך, למשל, אחרי שהצליחה להכניס את שמה לצד השמות הידועים ביותר של אנשי־הרוח בצרפת שחתמו על עצומה חשובה מאוד לחיי התרבות בצרפת ומחוצה לה, ואחרי שלא עצמה עין כל הלילה בציפייה לצאתו של עיתון הבוקר “לפיגארו”, שבו זו נדפסה, גילתה לחַלחלתה שהמדפיסים עיוותו את שמה כליל, והפכו אותה מאשה לגבר. לא הלן מורלי הופיעה לצד שמה של הסופרת מרגריט דיראס, אלא איזה אָלֵן מַרלי. זה היה אבוד. לא ההי כל טעם לשלוח להנהלה בבוסטון גיליון עם דברי הסבר שתחת שמו של האדון אלֵן מרלי מסתתרת המשוררת הלן מורלי, והמזל הרע רדף אותה גם בסיקור הטלוויזיוני של המפגן הגדול נגד זיהום האוויר, וזאת אף־על־פי שנקטה מראש את כל האמצעים להבטחת הצלחתו. למרות כל רשתות הטלוויזיה הצרפתית שאמורות היו לסקר את המפגן הגדול, השפיעה היא על נציג אחת הרשתות האמריקניות, אינני זוכר אם היה זה סי.בי.אס. או אן.בי.סי, שהיה עומד אִתה בקשרי ידידות, שיסקר גם הוא, ואפילו הדריכה אותו מראש להתייצב במקום המתאים להבלטת הפרופיל שלה, אך כאן התערב השטן בדמותו של אחד השליטים המודחים מקצות־העולם שהופיע פתאום בפריס כגולה פוליטי, והידיד נצטווה לראיין אותו דווקא. על הרשתות הצרפתיות כבר לא יכלה לסמוך, ובכל־זאת ציפתה במתיחות לשעת החדשות, וגם כאן נפלה קורבן לעין־הרע. דווקא ברשת שצילמה מן הזווית המתאימה, הופיע פתאום, ברגע המכריע, כובע לבן רחב־שוליים של איזה כושייה שהיה מרחף לפני המצלמה ומסתיר דווקא את פניה שלה, אבל כל אלה התקלות עם עוגמות־הנפש לא ריפו את ידיה, והיא המשיכה לעשות במרץ למען המקופחות והמקופחים, וגם בתחום זה גילתה חוש דק מן הדק, כפי שגילתה בתחום רבּי־המכר. כּפי שידעה מי הוא רב־המכר הבּא בתור, כן גילתה בחוש מי הוא העריץ התורן באמריקה המרכזית או הדרומית אשר נגדו יש לצאת להפגנה, ומי בדיוק הם האומללים, החלכּאים והנדכּאים על־פני כדור־הארץ, אשר בּעונה זו של השנה נכנסו לאופנה, ושלמענם יש לכנס עצרות־עם ולערוך קונצרטים וערבי־שירה בציבור ולחתום על עצומות.

היה משהו בידיים שלה שעורר בי תמיד הרגשה מוזרה, בין אם היו חותמות על עצומה ובין אם היו הן עוסקות במלאכת בית, או מחזירות את השעון המעורר למקומו, ובמיוחד בנגיעתן בי. נגיעתן היתה נמרצת והחלטית: אתה, השעון המעורר, מקומך כאן, וזהו זה, אך עם זאת דומה היה לי שנעדרות מהן תחושות־המגע. שום חושניות לא קרנה מהן, והדבר בלט במיוחד כשניאותה לאסוף לביתנו – הנה אומר אני “ביתנו” אם כי לא הייתי בו אלא דייר־פקיד־מאהב בחסד בעלת־הבית – את החתלתול “בּודְלֵר” של אחד מידידיה בשגרירות ארצות־הברית שנאלץ להיעדר מפריס לשבועיים ימים. למעשה לא גילתה שום יחס לבעלי־חיים, לא לכלבים ולא לחתולים, ואשר לחתולים, אלה עוררו בה סלידה מסוימת, ובכל־זאת אספה את החתלתול מתוך אותה הגינוּת בסיסית שלה שחייבה אותה לעזור לידיד ואפילו לטרוח ולבזבז מזמנה בעשיות שאין בהן כדי לגרום לה הנאה. בּהגינותה גם לא הסתירה מן הידיד את מורת־רוּחה מן השֵם שנתן לחתוּל, ואם כבדיחה עשה זאת, הרי זוֹ הלצה בטעם רע. היא למדה מפיו את כל הדרוש לרַווחתו של החתלתול, ועשתה במשך אוותם שבועיים ימים בדיוק ומסירות למען “בּוֹדלֵר” שלו, ואפילו החליפה לו פעמיים ביום את החול בארגז־הצרכים שלו, אם כי לא נדרשה אלא פעם אחת. היא עשתה את כל הדרוש תוך התגברות ראויה לשבח על הסלידה שלה. לא היה זה כמובן מתפקידה גם ללטף אותו עשר פעמים ביום ולצייץ באוֹזניו מלמולי־ליבּובים, ולא הבעלים וגם לא שום אדם אחר שפוי בדעתו לא היה מעלה מין בקשה שכזאת. כשהיה “בודלר” פורץ מגבולותיו כדי להפריע לה בעיסוקיה או במנוחתה, מזנק אל שולחנה או בא להתכּרבּל למרגלותיה או בחיקה, היתה היא מיד תופסת אותו להשליכו אל מעבר לחדר ולסגור עליו את הדלת. לפיכך נדהמתי כל־כך כשחזרתי יום אחד עם חבילת־העיתונים למצוא אותה עומדת בחדרי ומלטפת במבט פזור־נפש, במין היסח־דעת רחוק, את החתלתול המִתקמר על שולחן־העבודה שלי. המראה נגע אל לבי. “הו, הו,” קראתי מתוך העליצות, "הנה היום המאושר בחייו של בודלר! כשהוא יכתוב במימוארים שלו ‘היום ליטפוני ידיה של הלן – זה היום יולד בו שיר’ – " גם אמרתי לחבק אותה, אלא שהיא הסירה את ידי מעל כתפה בתנועה חדה והחלטית, ירתה בי מבט מאשים, לחשה בקול רוחש־תוֹזֵז, “לא מצחיק – זה מעליב,” ובצעד נמרץ פנתה לחדרה וטרקה את הדלת בפני.

המבט המאשים, התרעומת, ריפוט־השפתיים של אי־שביעות־הרצון – כל אלה כבר מוכּרים היו לי היטב, ואם כי היו מפתיעים או ממרמרים אותי מדי פעם מחדש, למדתי מן הניסיון שאין כל טעם בוויכוחים או בבירורים, גם הייתי נמנע מהם כשביקשה היא “ללבּן את הנושא” בכך שהייתי מוצא מראש שהצדק עמה, וקונה לי את שלוות־הנפש שלי במלמולי סליחה ומחילה – אך הפעם הזאת ביקשתי אני, מצִדי, לברר, ובתום־לב, על מה יצא הקצף הגדול שלה, וזאת לא בכדי לשכנע אותה שמצִדי היתה אך ורק כוונה טובה לשעשע אותה ולגרום לה קורת־רוח, אלא כדי לנסות להבין מה בדיוק פגע בה הפעם הזאת, כי נדמה היה לי שנפתח לי צוהר אל ההלן הפנימית שמתחת למסיכת־החימר.

צוהר אמנם נפתח לי, אך בזווית מדהימה כל־כך שהדיבֵּר ניטל מפי, ועם מכת־התדהמה גם הבזיקה בי עליצות נסתרת על שגיליון האישום חמור הרבה פחות משחששתי. חששתי שמא גילתה, בכל־זאת, משהו; שמא התעורר בה פִּקפּוּק כלשהו. הקצף הגדול יצא בסך־הכול על מה שהיא קיבלה כפגיעה בשיר “המפורסם ביותר” שלה. בדברי מצאה “פָּרודיה זולה על השיר”, מין הלצה גרועה לא פחות מן החכמנות שמעניקה את השם “בודלר” לחתלתול. עם עצם היום הזה, ועם כתיבתן של שורות אלה, אינני יודע מי הוא ומה הוא השיר המפורסם ביותר שלה, ובאותן נסיבות גם לא העזתי לשאול אם זה נכלל בחוברת שקיבלתי במתנה ממנה, מה שהיה מועיל, כמובן, רק להגביר את הקצף. בסתר־לבי הוקל לי. ברגע בו ראיתיה נשקפת אל החלון במבט חולמני רחוק, אל אותו חלון עצמו שדרכו רציתי לזרוק אותה, ניחמתי על כל המחשבות הרעות שלי, ואפילו על הסלידה שלי באותו רגע של מה שאפשר לכנותו בשם “מוּסר כליות” – סלידה מפני היד הגדולה והחזקה המחליקה מבלי־משֹים על גב החתול שאמור, בדרך־כלל, לעורר בה סלידה. דומה היה לי שאני ניצב פתאום אל מול רגע של אמת, רגע של התפוררות מסיכת־החימר. אך זוֹ פּוֹר לא התפוררה, ואם אמנם כּן, נגלתה מאחוריה חזוּת תואמת לה, ואותה אמת נסתרת זֵהָה היתה כּל־כּך לַמסיכה החיצונית, עד שהרגשתי בעליל, מתוך עליצות פנימית, איך אני מתחיל לנשוֹם לרווחה עם התמוֹססותן של רַתוּקוֹת־הנוֹחם.

“אז ניפגש מחר לפני התמונה באותה שעה.” קולה של לוטציה הצטלצל באוזני ועודד אותי בשובי הביתה לקראת כל עימות שהוא הצפוי לי מכאן ועד לפגישה הבאה. כשאמרה לי זאת בקפה “רוסטאן” במבטה המופנם, כאילו לעצמה יותר מאשר לי, היתה השעה כבר מאוחרת, קרוב לארוחת־הערב עם הלן, אבל אני הבינותי שמתכוונת היא לשעה חמש אחר־הצהריים, זאת השעה שבה נפגשנו בקאפּלת המלאכים של כנסיית סן־סולפיס. להרווחתי, לא חזרה עדיין הלן מן הישיבה שלה במשרדו של רואה־החשבונות, ואני פנוי הייתי לערוך את החשבונות שלי ביני לביני. כמדומה שאלה פשוטים היו וברורים כשמש בצהריים, ועם זאת קשים לפתרון. מן הצד האחד ברור היה לי שאני לא אוּכל להמשיך ולחיות עם הלן תחת קורת־גג אחת, ומן הצד האחר ברור היה שמכיוון שנותרתי בלי פרוטה לפורטה, מכיוון שלא היה לי מספיק כסף אפילו כדי שהִיית לילה אחד במלון, אהיה נאלץ להמשיך ולחיות תחת קורת־הגג שלה לפחות עד לקבלת המשכורת הבאה שתהיה מצומקת הרבה יותר מן הרגיל בגלל נפילתו החדה של שער הדולר. פתאום נמצאתי לפוּת ומלופף בתסבוכת סכסוכי המדיניות הכספית ביחסים הבינלאומיים שבגללם היתה הלן עצמה יושבת ודנה ברגע זה ממש עם רואה־החשבון שלה. גם היא נפגעה, אבל במשכורת הגבוהה שלה תוכל להמשיך ולחיות פה כנסיכה גם אחרי נפילת השער, ואילו אני – במשכורת שהיתה בלאו־הכי קטנה כל־כך, אני אהיה תלוי עוד בחסדיה; לא אוכל להמשיך ולתרום את חלקי המלא בהוצאות השוטפות שאצלה הן תמיד כה גבוהות, ואם אמנם אתעקש לשמור על כבודי ולעשות זאת, לא יישאר לי מספיק כסף אפילו להוצאות הקטנות האישיות שלי – לסיגריות, לנסיעה במֶטרו, לקניית ספר־כיס, לביקור בתערוכה או להזמנת משקה קל בבית־קפה. לא אוכל להזמין את לוטציה אפילו לארוחה טובה אחת במסעדה נאה ונעימה, ובאותו רגע היתה אותה ארוחה הבעיה הבוערת ביותר שדרשה את פתרונה לפני כל היתר, כלומר – מכאן ועד לשעה חמש אחרי־הצהריים למחרת. מנוי וגמור היה עמי לבוא לפגישה מוכן ומזומן לכול – לכל אפשרות שהיא, ויהיו רעיונותיה של לוטציה אשר יהיו. מוכן אפילו לאפשרות הסבירה שהיא בכלל לא תופיע לפגישה, כלומר – מוכן הגיונית, אם כי נפשית הרי זה כבר סיפור אחר לגמרי. בניהול הפנקסים שערכתי ביני לביני מצאתי שההיגיון מחייב שגם במקרה של שיבוש כלשהו, אקרא למחרת בערב דרור לעצמי, אצא אפילו למה שהם מכנים פה בשם “Diner en Ville” לבדי, ללא כל ליווי שהוא, ובלבד שלא תהיה זו ארוחת־הערב הרגילה במחיצתה של הלן. במרחק המתאים ממנה יימצאו לי גם צלילות־הדעת וגם אומץ־הלב להחליט איך, מתי ובאיזה כיוון לחתוך, ובינתיים גם היתה לי הארה ונמצא לי פתרון־הביניים לארוחה החגיגית המזומנת לנו – ללוטיציה ולי – למחרת בערב. הקופּה הקטנה! זו ניצבה ממש לנגד עיני, על השולחן. איך זה לא עלתה זו בדעתי קודם? אני הרי הייתי האחראי לניהול הקופה הקטנה שנועדה לצורכי־המשרד השוטפים, להדפסת ההזמנות, לקניית הבולים, להוצאות הניקוי. ידעתי שאמצא בה לפחות כדי שלוש ארוחות, אך כשפתחתי אותה, התלבט בראש ובראשונה בין אצבעותי פתק בכתב־ידה החפוז של הלן שבו רשומים הסכומים ששילמה לנהג־המונית ולמנקה, ומתחת לו נמצאו הקבלות. לא נעלם ממני, כמובן, שהיא היא שנהגה כראוי, ועם זאת גאתה בי חַשרַת־כעס עליה, כאילו שוב הפעם הצליחה להקדים אותי ולסכּל את תוכניותי, ואם בכך לא די, גם לטעת בי רגשי־אשם על כוונותי הנלוזות בכל התחומים ומכל הבחינות. “לא, לא!” אמרתי לה בלבי, “הפעם הזאת לא תצליחי! אני אשתחרר וִיהִי־מה! אני אצא לחופשי!” ומנגינה עתיקה, מימים משכבר, מנגינת־שיר ששרנו פעם באחד הקורסים באחד משירותי המילואים חזרה וצפה והתנגנה לא רק בקרבּי, אלא פרצה בקול מפי. שרתי בקול רם, ובשמחה:

לא בטוח הייתי שאינני מסרס את מלות החרוז האחרון, ואם לא אני, משהו משובש מעיקרו צרם בהן, אך אם כך ואם כך הרגשת היסוד ברורה היתה. בקופה לא נותרו אלא כמה שטרות כדי ארוחה מספקת במסעדה עממית, ומיד עלתה בדעתי אותה מסעדה נחמדה ברחוב סנט־אנדרי־דזאר, פינת רחוב זִ’ילֵקֵר, מסעדת “פיצה נָבונה” שבה אפשר להתענג לא רק על המאכלים האיטלקיים הטעימים, אלא גם על המולת השמחה של כל הצעירים המקרינים כיסופים חדשים בפיתולי הסמטה העתיקה.

את השטרות שנותרו בקופּה הקטנה העברתי לארנק שלי – רגע אמרתי להשאיר בה שטר קטן אחד, על כל צרה שלא תבוא, ומשנהו לקחתי גם אותו בדחף חציית־הגבול, ומתוך הרגשת ה"אם כבר– אז כבר", שלפחות אוכל למצות להנאתי את כל מה שרק אפשר – והלכתי לפוּש על מיטתי עד לשובה של הלן. השתרעתי אפרקדן, ואגב חילוץ זרועות נפל מן הכּוֹננית ארצה אחד הספרים המשומשים שקניתי בחנות הספרים האנגלית “שקספיר אנד קומפני”. זה היה “דון ז’ואן” של לורד ביירון. הרמתי ופתחתי אותו במקום שפתחתי והתחלתי לעלעל בּו ולרפרף על־פני בתי־השיר, ותוך כדי רפרוף נתפסתי לחיוניות המקסימה הפורצת כזיקוקין־די־נור מפינת כּל בּית. שמעתי את סיבוב המפתח בחור המנעול ואת הדלת בהיפתחה ואת פסיעותיה של הלן בּהיכנסה, אך המשכתי לקרוא בעליצות גוברת, ואפילו פרצתי בצחוק רם כשהגעתי לשורות:

מבט מאשים וריפוט־שפתיים של בוז ריחפו מעלי. הלן נטלה בשתי אצבעות את הספר מידי, הציצה בשמו והניחה לו לצנוח ארצה. תיארתי לעצמי שתחזור במצב־רוח רע מן הפגישה עם רואה־החשבונות, ועכשיו, אחרי שבוודאי הספיקה בזריזותה גם לגלות את החסר בקופה, ידעתי שצפויה לי הטפת־מוסר קשה מן הרגיל על פיזור־הדעת הנורא שלי שלעולם אינני זוכר לתייק בעוד מועד את הקבלות, גם מסבּך אני תמיד את המשרד בהוצאות חריגות. ידעתי גם שלא איגרר הפעם לוויכוחים ולהתנצלויות, ובכל־זאת קשה היה לי לעמוד בסבר הפנים הלז.

עכשיו, כשכבר ברור היה לי שזה הסוף, שעתיד אני מחר להיות חופשי, התחוור לי שסבר־הפנים הלז הוא הוא שמירר לי את חיי אִתה יותר מכול, והוא שמנע בעדי את האפשרות להתענג על כל הטוב שבא לי מידיה, כפי שקטם כל הרגשת הודיה על איזה שהוא חסד שעשתה עמי. הוא הוא שקטם לי את התיאבון גם בארוחות הטובות ביותר, והמאיס עלי את המנות הטעימות ביותר שהוגשו לנו במסעדות־היוּקרה (על חשבון המשרד, כמובן, אבל ההוצאות המופלגות ביותר לא נחשבו לחריגות בעיניה כל עוד היתה זו היא שהחליטה עליהן). סֵבר־הפנים הנרגן הלז, ואפילו כשהיה מלוּוה בנעימת־דיבור רכה וחרישית ומתרחב בחיוך של נימוסיוּת, מצליח היה להרגיז אותי גם כשהוּפנה למלצרית הנחמדה שהגישה לנו, או לנער השליח שהביא למשרד חבילת־ספרים.

ואם כי החלטתי מראש לא להיגרר לוויכוחים ולא להיתפס לכעס, כלומר – להתאפק, לשלוט בעצמי, לשמור על קור־רוח שהוא בלבד יעניק לי את “השליטה במצב” (“השליטה במצב” – זה הנוסח החביב כל־כך על הפוליטיקאים ועל העיתונאים) – בכל־זאת גם נגררתי לוויכוח וגם התרגזתי, ובעיקר – הופתעתי. היתה זו ללא ספק האפתעה שהורידה אותי מן הפסים. לא נדרש ממני לא דין־וחשבון על היעלמותי מן המשרד במשך כל שעות אחר־הצהריים, ולא דין־וחשבון על היעלמות הכסף מן הקופה, ובכלל לא נדרש ממני דין־וחשבון. היא פשוט תפסה אותי בקלקלתי. אילו ידעתי שנתפסתי בעבירה, ולא סתם עבירה אלא בחמורה שבהן, הייתי מונע מעצמי ומהלן את כל רוגז המאבק חסר־התכלית הלז, אבל באותו רגע עצמו לא תפסתי כלל שאני משול למי שעבר על הראשון והחמוּר ביותר שבעשרת הדיבּרות, למי שעובד עבודה זרה, כורע ומשתחווה לאלוהים אחרים, ואם בכך לא די, גם מרהיב עוז בנפשו להגן על אלילי־השקר הללו, ובמקום להודות ולחזור בו ולהסתפח על מחנה בני־האור, אין הוא מניח להם לנפץ את אלוהי־בני־החושך. אני לא התכּוונתי אלא לשתף אותה בּקורת הרוח שלי מבּתי־השיר, שתיהנה גם היא מחוש־ההומור של ביירון, מזיקוקי־שאר־הרוח שלו שיסירו את עננת־מורת־הרוח מעל פניה, ולפיכך הרמתי את הספר שצנח מבין שתי אצבעותיה כשרץ מאוס עליה, והתחלתי לקרוא בקול רם, ותוך כדי קריאה הרגשתי שהעננה איננה נפוגה אלא להיפך, מתעבּה והולכת לחשרת־עננים שחורה ומאיימת, אבל אז כבר לא יכולתי להפסיק. חמור מכּול היה אותו ניסיון מטופש שלי, שעליו לא סלחתי לעצמי, להמשיך ולהסבּיר לה את חוש־ההומור גם אחרי שהתחוור לי מדבריה שבּיירון לא זו בלבד משורר גרוע, אלא שהוּא התגלמות כל הפּסול, הרע והמאוס; שהוא האנטי־משורר שבּו צריך להילחם כל מי שהשירה הטהורה יקרה ללבו. אילו ניסיתי לשוחח עם עיוור־צבעים על קסמי הגוונים ובני־הגוונים הייתי בוודאי גורם לו צער על כל שפע ההנאות המנוּעות ממנו מבּטן ומלידה, גם לא הייתי עושה זאת אילו ידעתי את דבר מומו, אבל באותה תסבוכת שהפכה מיד למריבה מרה, הוכיחה לי הלן שלא היא העיוורת לחוּש־ההוּמוֹר, אלא אני הוא בעל המום העיוור לסִינדרוֹם ה־"Male Chauvinism" שנקרא לורד בּיירון, ושבעיוורוני ובַנחיתות הנפשית והרוחנית שלי אני מקבל כהברקות רוחניות וכחוש־הומור את ההתחכּמוּיות התפלות שלא נועדו אלא לפגוע ב"ציפור נפשה" של האשה באשר היא אשה, את אלה חִצי־העלבּון שאותו דון ז’ואן נפוח שלא התחיל לדעת מה זאת אהבה, היה משלח באותן נפשות עדינות שלאסונן נפלו קורבן לאהבתן אותו.

גם היא נסחפה בלהט הוויכוח והגזימה בכל המומים הנוראים שגילתה בו, בביירון, מעל ומעֵבר למה שבאמת הרגישה וחשבה, ואילולי התעקשתי אני להפליג בשבחו, היתה היא עצמה מוצאת לומר כמה מלים טובות לפחות בזכות אילו־שהן מעלות משניות שמהבהבות פה ושם ביצירתו, אך בלהט הקרב לא היה זה מתפקידה של הלוחמת לפשפּש ולמצוא קווים לזכותו של האויב, ובוודאי שלא אמורה היתה להגן על הצדק שלו. ובכלל – אילולי כוונתי הטובה לשתף אותה בקורת־הרוח שלי, להעלות חיוך של ניחותא נעימה על הקלסתר המתוח שלה, לא היה נדחק מדעתי כל הצפוי לי, שהרי מראש צריך הייתי לדעת שדוגמת הפסוק המפורסם “וחוץ מזה, את קרתאגו צריך להרוס,” שהיה חוזר ומבצבּץ מפיו של קאטו הזקן בכל מקרה שהוא, לעניין ושלא לעניין, כן גם ה־"Male Chauvinism" של הלן, שרובץ היה לפתח תמיד בּלאו־הכי, יתפרץ כהר־געש לריח השם “דון ז’ואן” כשהוא לעצמו, גם אילולי הסתייע בפגזי־חרוזיו של לורד ביירון. אלוהים אדירים – אמרתי אני בלבי באותו לילה לפני שנרדמתי – אילו נמצא בה קורטוב של חוש־הומור, הרי היה זה משנה את התמונה כולה מן הקצה אל הקצה, כולל תגובותי שלי לאותה נימה מרטיטה בסֵתר מלחמת־התמיד שזו מנהלת בחירוף־נפש למען “הנפשות העדינות שלאסונן נפלו קורבן לאהבתן את דון ז’ואן.” האם ייתכן הדבר שאיזה שהוא חוש, או משהו בהתנהגותי שלי, גילה לה את מה שהסתרתי מפניה, הראה לה שמץ מסערת־הנפש המתגעשת בקרבּי לקראת הפגישה שקבעה לי לוטציה למחרת היום? אך בין אם חשה ובין אם לאו, היה זה הזעם המפעפּע בּפרצופה שקטם בי כל חשק שהוא להיענות לנימים הגנוזות מתחת לו ולפתח את חלצַי כגבר. לא נעם לי כלל, גם לא החמיא ולא החניף ליסוד ה־"Male Chauvinism" הטמון בי, כפי שהיתה היא מכנה זאת, זיכרון כל הפעמים הקודמות שבּהן נישקה את כּפות־ידי בעיניים דומעות אחרי שטעמה מנַחַת־הזַכרוּת. היא לא עוררה בי כל חשק לחזור על כך. קריצה אחת של מזמוטים מעיניה של כל אשה אחרת, צחקוק של תאווה משוחררת עם מלת זימה עדיפים היו בעינַי עשרת־מונים מכל מעמקי הנפתולים הטרגיים עם הרצינות הפתטית של זו.

כשעליתי למחרת היום בשעה חמש אחרי־הצהריים במדרגות, ועוד לפני שפניתי ללשכּת־המלאכים, ראיתי אותו ניגש אל קוֹנכיית־הענק להסתכל בה מקרוב ולמשש, באותן תנועות־יד עצמן כביום אתמול, את חֶלקת־הצדף, אך הפעם עשה זאת ביד ימין בלבד. בשמאלו היה מחזיק משהו שבאותו הרף עין נראה היה לי כספר בעל כריכה כחולה כהה. לבי שקע בקרבּי, ובניגוד ליום אתמול לא אצתי בדחף הראשון לקראתו, אלא להיפך – הצטדדתי בפינת הדלת ואמרתי אפילו לחמוק החוצה אלא שנשארתי מסוּמר למקומי: הנוכחות המדהימה שלו במקום זה ובשעה זו שהלמה בי כמכת־פתע, צפויה היתה, אלא שאיזה שהוא מסך אטום הסתיר מפני במשך היום כולו את אשר ניבא לי לבי ובא לי ברגע בו עברתי את הסף. הרגשה עתיקה, משכבר הימים, הציפה אותי, מין עצבות גואה עולה על מה שצריך היה להיות ולא היה, על מה שיכול היה לקרות ולא קרה, על מה שיכול היה להיעשות ולא נעשה מתוך טעות־יסוד שממשיכה לעוות את הכול, בדומה לכנפיים המסורבלות שהודבקו מתוך טעות לאיש שנלחם כל הלילה ביעקב.

אילו נעניתי לדחף הראשון הייתי מצטדד וחומק וחוזר בדלת השנייה לרגֵל ממרחק בטוח אחרי צעדיו כדי לראות איך ייפול דבר, אך עם התעוררותו הרגשתי את גל הסומק המציף את פני מחמת הבושה. בוֹשתי גם נכלמתי מפני עצמי על הפחדנות הלזאת שלי להתייצב מולו פנים אל פנים, הפחדנות שציינה את כל צעדי עד כה, את כל מעשי, ובמיוחד את מחדלַי; את כל מה שצריך הייתי לעשות ולא עשיתי. הרי זה הרגע ללכת לקראתו ולדבּר אתו גלויות, לשמוע מפורשות מפיו את כל מה שיש לו לומר לי, ותהי זאת האמת אשר יגורתי ואשר לחשה לי שעתיד אני למצוא אותו בזה בדיוק בשעה זו. שני תיירים צעירים בחולצות צבעוניות, שניהם משכמם ומעלה גבוהים ממני, נכנסו בפתח והסתירו אותו מפני. ראיתי רק את ידו השמאלית האוחזת בספר ונוכחתי לדעת שאין זה ספר בכלל אלא כובע. בוודאי הסיר את כובעו עם כניסתו כמנהג המקום. קבוצת תיירים אחרת, בעיקר נשים שדיברו ביניהן בשפה שהִדהדה באוזני צלילים צפוניים כשל אחת השפות הסקנדינביות, נכנסה בדלת המקבילה ברגע בו זינקתי לעברו, והסתירה אותו כליל. כשנדחקתי בין הנשים הללו, שהיו יותר שמנות מאשר גבוהות, עוד הספיק הרהור התימהון והספק לחלוף בי על מושג הסקנדינבית התמירה דקת־הגו שהתמסמס פה בין מִשְׁמַני־הבשר, ואפשר שאין אלה סקנדינביות אלא הולנדיות, שהרי פה ושם מבצבּצת מעין מלה גרמנית מפיהן. כשנחלצתי מהן ומיהרתי נִכחי, כבר לא מצאתי אותו. פניתי אחורה והספקתי לראותו בין שני הצעירים הגבוהים יוצא בדלת בה אני נכנסתי, ושוב נאלצתי להידחק בין השמֵנוֹת הללו ברדיפתי אחריו.

יריד של חפצים משומשים ומיני עתיקות היה נערך בכיכר, ואני פרצתי לתוכו בעקבותיו. בתוך המון המוכרים־והקונים נותר לי כסימן־היכר הכובע הכחול־כהה שאותו, כפי הנראה, חזר וחבש עם צאתו, ושהיה מבצבּץ בין הראשים לפני. בחֶפזוני נתקלתי בשולחן קטן ניצב על רגל אחת והפכתי אותו. למזלי, לא נמצאו עליו אלא כמה כלי נחושת, מאפרות ופמוֹטים שנפלו ארצה ברעש. מי יודע כמה נדרש הייתי לשלם אילו ברעש הזה היו נופלים ומתנפצים כלי בּדולח, זכוכית וחרסינה. החזרתי את הכול למקומו תוך מלמולי התנצלות מתחת למבטה הנזעם של המוכרת, וכשחזרתי לרדיפתי, כבר נעלם תמרור־הכובע המרחף לפני. התפתלתי לשווא בין הדוכנים. פה ושם מבצבּצים היו כובעים למיניהם, אך זה הכחול־כהה לא נראָה עוד. בתחילה אמרתי לחזור במרוצה לסן־סולפיס אל הספסל שממול לתמונת־הקיר, ואחר כך נזכרתי בבית־הקפה שבצד הכיכר. שם ישב אתמול לפני כוס־בירה. כל הכיסאות על המדרכה היו תפוסים, אך הוא לא נמצא בין היושבים, ורק כשהצצתי פנימה ראיתי את הכובע. רגע נעצרתי לשאוף רוח, וכשעברתי את הסף וניגשתי אליו קידם את פני מבט בוהה, מצועף דוֹק לח, מתוך פרצוף זָר, שמן, סמוק ומזיע. נראה היה כאחד מסבּלי תחנות־הרכבת שהספיק לשתות לשוכרה. הכּובע הטעה אותי. אחרי שראיתי את הפרצוף ברור היה לי שזה בוודאי לא מי שחמק־עבר זה עתה בהמון שלפני, ואשר לזה שחמק – גם לגבּיו נתפסתי לספק מכּיוון שלמעשה לא ראיתי את תמוז חובש לראשו את הכּובע. ראיתי כובע בידו, ורק אחרי שיצאתי ונתקלתי בהמון וכובע כחול־כהה התגלה לי בּין הראשים הסקתי שחבוש הוא לראשו של תמוז ונחפזתי בעקבותיו של זה בּה בשעה שתמוז עצמו ייתכן שנשאר אי־שם בין עמודי הכּנסייה. ושוב היה עלי להתפתל בּהמון בּין הדוכנים בדרך חזרה, ולהיזהר מפני ההיתקלות בכל השרפרפים והכּלים הקטנים ולמהר להגיע בעוד מועד לפגישה אתו פנים אל פנים לפני בואה של לוטציה. הפעם ברור היה לי שאני חייב לשוחח אתו – ואין כּל צורך בשיחה ארוּכּה ולא בחיטוטים דקים ונפתלים ולא בפירושים מתוחכּמים ולא בהסבּרים למיניהם – לשוחח אתו קצרות ולעניין; כּלומר – לשאול שלוש שאלות קצרות, פשוטות בתכלית, שהתשובה על כּל אחת מהן מסתכּמת במלה אחת: כּן או לא, ואפילו השתיים הראשונות היו מספיקות לי, בתנאי שהייתי מקבּל את התשובה הבּרורה עליהן לפני בואה של לוטציה. לבּי אמר לי שהוא יעמוד ליד קוֹנכיית־הענק וימשש שוב את חֶלקת־הצדף, ומיהרתי ישר אליה, אך הפעם רימה אותי לבּי. הוא לא נמצא שם. המשכתי דרכּי לאורך האולם ואחר־כך הקפתי אותו. הצצתי לתוך פתח של אחת הלשכות הפנימיות וקפאתי על עומדי. רחש חלף בחוט־השדרה שלי מתוך הרגשת־נוכחות של ישות קיימת מאחורי גבּי, והידיעה שהוא נמצא שם לא גרעה מהתאבּנות־הפתע של מי שנלכּד מאחור, אם כּי לא חיפשתי אלא אותו. זה התרחש כּהרף עין, אך הסיבּוב אחורנית דרש ממני מאמץ עצום.

הוא לא נמצא שם. לא הוא ולא כּל אדם אחר. בפּינה הרחוקה, בצִדו האחר של האולם, עמדה אשה והדליקה נר. בחלשוּת שתקפתני אחרי המאמץ העליון והמתח, צנחתי אל הכיסא הקרוב שבשורה הסמוכה לנשום עמוקות ולהחליף כוח. עצמתי את העיניים ואמרתי לעצמי שעכשיו יהיה עלי להכין את עצמי למכּה האחרונה. אחרי שלבּי רימה אותי ואחרי שכּל התחוּשות המוקדמות עם הידיעות הפנימיות התבּדו, לא נותר לי אלא להתקין את עצמי לגדולה שבאכזבות, להיות מוכן לה נפשית, אם כי עמוק עמוק מתחת לאותה התכוננות בִּצבצה בכל־זאת התקווה שהיא בוא תבוא, כלומר – לא האכזבה אלא דווקא לוטציה.

בעיניים עצומות ישבתי ושמעתי את רחש הצעדים של הזוג שחלף על פנַי לעבר הלשכה הפנימית. פקחתי אותן וראיתי איך ניגשים הם אל הכומר שיצא משם ומתחילים לשוחח אתו. היא ביקשה לבקר בקריפטה העתיקה, גם הראתה לו, לכומר, את חוברת ההדרכה שבה מתוארים נבכיה, אך הלז סירב להרשות להם לרדת אליה והודיע שהביקורים מותרים רק לקבוצות מאורגנות “באגודות ובעמותות מאושרות ומוכּרות,” הודעה שנמסרה בחיוך רַךְ אך בתוקף, ושהציתה מיד את רוּגזם של השניים שהתחילו לחקור ולדרוש מה פירוש “אגודות מוכּרות”, ומדוע אין זֵכר להן בחוברת שמוסרת את פרטי־הביקורים בקריפטה. גם אני התרגזתי עליו ורגע ביקשתי אפילו להצטרף אליהם במאבקם על זכות הביקור הפתוחה לכול, ולהביא ראיה ממני עצמי שהנה רק שלשום בערב ביקרתי בה, משנזכרתי שלא במציאות אלא בדמיון שלי בלבד הייתי עד־ראייה לעבודת נואפי־הקודש שנעשתה בה, בלוטציה, במעמקי־המרתפים שמתחת לרגלינו. ועם המחזה שחזר ונגלה לי, קפצתי מן הכיסא בחֶרדת־פתאום שבה בשעה שאני אומר להתערב בריב־לא־לי, נפגשת לוטציה עם תמוז בלשכּת־המלאכים, ושניהם ביחד יוצאים החוצה שלובי־זרוע ברגע זה ממש, ועד שאגיע כבר לא אמצאם שם, ועד שאצא לחפש אותם, יאבדו לי בהמון הרוחש ביריד־העתיקות ואני לא אדע אפילו באיזה כיוון לפנות.

היא ישבה על הספסל והסתכלה נִכחה בתמונת־הקיר, ואני נשארתי על עומדי ברגע שנגלתה לעיני. לבדה ישבה. איש לא פרץ את מעגל־בדידותה אל מול התמונה, וכשחשה בנוכחותי המַשיקה למעגל קמה ממקומה ופנתה לעברי. בידה הימנית אחזה בשוּלי הצעיף המקיף לכתפיה ובשמאלית החזיקה במזוודת־עור קטנה, ממוּרטטת בקצותיה וקשורה בחבל, ומן המבט החולם הזוֹרם אלי מעיניה הכּחולות־אפורות נשקפו גם ציפייה וגם חרדה וגם כמיהה וגם חוסר־ישע שליפּפו אותי בהרגשה שכל חייה מסוּרים לידי וקיומה תלוי בי. “הוא עוד לא חזר?” נפלטה השאלה מפי בקול רם קצת יתר־על־המידה ובנימה של דאגה, “רק לפני רבע שעה עשרים רגע ראיתי אותו עומד לפני קונכיית המים המבורכים.”

“טוב שבאת,” לחשה יותר לעצמה מאשר לי ושילבה את זרועה בזרועי אחרי שהעבירה את המזוודה הקטנה לידה האחרת. נטלתי אותה בידי כדי להקל עליה, ומצאתיה קלה עוד יותר ממה ששיערתי. כפי הנראה הטילה לוטציה לתוכה רק את הלבנים והבגדים הדרושים לה לטווח־קצר, שהרי קָטנה זו מהכיל גם אפודות־צמר וגם מעיל חורף, אך היתה זו דווקא קלות־המשקל הלזאת של כּל הצרוּר בּמזוודה הקטנה, הענייה, הקשורה בחבל, שבּה יוצאת היא להפליג על פרץ־כּיסופיה אל אשר זה יישׂאנה, שהדגישה את כל כובד־המשקל של האחריות שהטיל עלי מבט־עיניה. לכך לא ציפיתי ולא פיללתי, אם כי מאז נגלתה עלי לראשונה בחינניות המבּט הכּחול של עיניה ובקסם החיוך מלוא כל שיניה הצחורות ושׂפתיה החושניות אמרתי אני בלבי שאין בעולם אושר גדול מאושרו של האיש שזכה באהבתה של זו, של זה שנושא פה את השם תומאס אסטור, ומאז אתמול, מן הרגע שפתחה היא לי את פתח־התקווה, לא ראיתי בעיני־רוחי אלא אותה, ולא חשבתי אלא עליה, ולא נכספתי אלא אל זה הרגע, ולא התכוננתי אלא אליו. אך הכנותַי כולן, כולל גניבת כל מה שנשאר בקופּה הקטנה, הספיקו בקושי לארוחה במסעדה בינונית ולא יותר, ואפילו לא ללינת לילה אחד במלון העלוב והזול ביותר שבו התגוררתי ברחוב מופטר לפני שאספה אותי הלן להתלונן בצל־קורתה. אני, כמובן, לא הסתפקתי באותה ארוחה ולא ראיתי בה אלא את הפתיחה, את הצעד הראשון לקראת החיים החדשים שאחריו יבואו כל האחרים המתוכננים כבר. לא היה עלי, כלומר – עלינו, וברגע זה נוכחתי שעליה יהיה זה קשה עוד יותר מאשר עלי – אלא להתאזר בּסבלנות עוד שבועיים ימים עד לקבלת המשׂכּורת. בּו ברגע שתהיה המשכורת בכיסי אעבור לגור עם לוטציה במלון שלי ברחוב מופטר, וכבר היה מוכן בדעתי ומזומן קו הפעולה אותו אנקוט אם תפטר אותי הלן, מה שנראה בעיני כברור וכוודאי מראש, קו־פעולה אותו חשבתי לנקוט מיד, ממחרת־היום. אני אחפש ואמצא באחת החברות הגדולות שאִתן עומדת הלן בקשרים יומיומיים משׂרה דומה, ובתנאים טובים הרבה יותר. מתוך הניסיון הקצר שלי הרי למדתי משהו מאורחם ומנהגם של אלה אנשי־עסקים הגדולים והמכובדים, אם כי הצוֹפֶן הפנימי שלהם נשאר כסֵפר־החתום בפנַי. מן הצד האחד מחייכים הם זה לזה ואפילו משתפים פעולה ומסתייעים זה בזה, ומן הצד האחר לא יהססו להערים זה על זה ולחטוף זה מזה עסקות ולגנוב תוכניות ולהנחית זה לזה מכות קשות מתחת לחגורה. והלן עצמה, כשהצליחה לתפוס ממש מתחת לחוטמו של החבר שלה האנגלי, נציג החברה הלונדונית, את רב המכר “הצוללת הצהובה”, לא זו בלבד שלא התביישה בכך, אלא להיפך – שיגרה מיד בטלקס את בשׂורת הניצחון הגדול להנהלה בבוסטון, וזאת תוך התפארות בכל פרטי התחבולות השפָלות שבהן הצליחה לחטוף את בִּלעוֹ מפיו של החבר למקצוע שאתו אמורה היתה לקיים קשרי־ֿשיתוף־פעולה נלבּבים. חשבתי שגם אני אוכל לנהוג כך כלפיה – אוכל להציע להנהלה בבוסטון הסדר שיחסוך לחברה משכורת שלמה, הצעה שמבחינתה של ההנהלה, ומנקודת־הראות של מוּסר־העסקים בכלל, לא זו בלבד שאין בה כל טעם לפגם, אלא להיפך – ראויה היא לציון לשבח ככל מאמץ שנועד לצמצם בהוצאות. הרי אני עצמי, בנוסף על כל עבודות התרגום שאני עושה, ושהן הבסיס לעסקים, יכול עכשיו גם למלא את תפקידה של הלן, ובתוך המשא־והמתן שיתפתח אוכל אפילו לזרוק להם פיתיון נוסף – רמז לכך שאהיה מוכן למלא את התפקידים השניים תמורת משכורת אחת שתהיה נמוכה כלשהו ממשכּוּרתה של הלן. חשבתי על כך, וקטמתי את המחשבה בעודה באִבּה מכיוון שבכל־זאת נראתה היא לי כמעשה של שִפלוּת שבו לא אוכל לעמוד, ואותו לא אוכל לעולם לסלוח לעצמי. חסתי עליה, אם כי ידעתי שבמקרה הפוך לא היתה היא מהססת לעולל לי זאת, וכבר נכון הייתי להחזיק טובה לעצמי אילולי ההרהור הנוסף שאולי נקיפת־מצפּון מסוג זה איננה אלא סימן לחולשה. אך בין כך ובין כך גמרתי אומר למצוא לי מקום־עבודה אחר באחת הסוכנויות שעִמהן עמדתי בקשרי־מכתבים או בקשרים אישיים במהלך העבודה היומיומית שלי. חשבתי להתחיל בגישושים כבר למחרת־היום, לעבור לגור עם לוטציה במלון שלי עם קבלת המשכורת כעבור שבועיים, ואם תוך השבועיים הללו לא יימצא לי משהו, תספיק לנו המשכורת לעוד פרק זמן דומה שבמרוצתו בוודאי יימצא הפתרון, ובסך הכול: כחודש ימים שנראָה בעיני כהישג מזהיר של כוח החלטה, של נחרצוּת ושל מהירות, והנה נוכחתי פתאום לדעת שאין לפני לא חודש ולא שבועיים ואפילו לא יום אחד. היא ניצבה לפני באותו רגע ממש כמכּת־אושר שניחתה בי לפני זמנה, והמבט החולם, החרד, חסר־הישע שבעיניה עם המזוודה הקטנה הבּלה שבידה, שהוכיחו לי שהיא היתה לאין־ערוך יותר ממני נחרצת בהחלטתה ומהירה בחיתוך כל הקשרים ושריפת־הגשרים מאחוריה בזינוקה אל החיים החדשים, ושהטילו עלי בו במקום את האחריות לגורלה, הפכו את מכת־האושר לפחד־פתאום: אנה אנו באים, שנינו, אם חוץ מארוחה אחת, מתקבלת על הדעת, פחות או יותר, אין בכוחי להציע לה אפילו לינת לילה אחד במלון הזול ביותר?

“יקירתי,” אמרתי לה בחיוך מרגיע, “מה דעתך על ארוחת ערב בנוסח איטלקי? אני מכיר מסעדה איטלקית נחמדה ברחוב סנט־אנדרי־דזאר, אבל לפני־כן אני מוכרח לקפוץ לתא־הטלפון שבפינה, לצלצל באופן דחוף. חכי לי פה. תוך חמישה רגעים אהיה בחזרה…” היו אלה שני קשרי־דברים שביניהם לא היה כל קשר שנשאו אותי כשתי־כנפיים בו ברגע שדומה היה לי שהנה עומד אני להיכנע לפחד ולפתוח בכל מיני נימוקים מבישים על חוסר־האפשרות שבדבר ועל הצורך באַרכּה ועל שבועיים הימים הדרושים לנו עד שנוכל להשתקע במלון; שתי־כנפיים שהטיסו אותי מעל לתהום־כל־הימים־הדרושים בחיוך משוחרר מכל דאגה ופחד, אם כי כל אחת מהן לא ממשית היתה יותר מבּדַל־רעיון־חולף, ושתיהן גם יחד לא אמינות יותר מן הכנפיים המלאכותיות שהדביק דלאקרוא לבּרייה הנלחמת ביעקב. האחת היתה דמותו של אריק שצצה ועלתה ברעיוני – אותו נער־שליח מזקין שהרוויח פחות מכל האחרים, שהיה מטופל באמו הישישה שריתקה עצמה למיטה ושעל־כן, לדבריו, נשאר כל השנים ברווקותו, שבהתעניינותו בצוענים של פריס גרם לי לפגוש בנפש הלזאת המתקראת לוטציה; אותו אריק ויסוצקי היה האחד והיחיד שעליו יכולתי לסמוך בכל מאת האחוזים ומכל הבחינות. ידעתי שאוכל לצלצל אליו ולהפתיעו בידיעה שעדיין אני שרוי בפריס ושבכלל לא חזרתי ארצה עם תום השליחות שלי פה, מבלי שהוא יגלה זאת לאיש במשרד וללא כל סכנה של חובות נושנים, נוראים, שיתעוררו לרדוף אותי, ועם זאת גם ידעתי שאם אבקש ממנו, יהיה מוכן הוא, ובלב שלם, להלוות לי את הפרוטה האחרונה שבכיסו, ושאם לא תימצא בכיסו אפילו פרוטה אחת לפורטה, יהיה נכון להציע לי – כלומר לשנינו – להשתכן בביתו למשך אותם שבועיים ימים שדרושים לנו. הכנף האחרת שרוממה את רוּחי לא היתה קשורה כלל לאריק, ולא היתה אלא ההיזכרות בפסוק שפסק בשעתו שלום־עליכם, פסוק מתוך אחד הסיפורים הנפלאים שלו – לא זכרתי מתוך איזה מהם בדיוק – שבּקע ממרחק כל השנים שעברו מאז קראתי אותו בימי ילדותי הרחוקים ושהצחיק אותי אז כל־כך. “לעולם ימכּור אדם את זוג־מכנסיו האחרונים” – כך אמר– “ובלבד שיהיה גביר.” הוא התכּוון, כּמובן, למיליונר. כן, כן – אמרתי לעצמי ברגע בו אמרתי ללוטציה שאני קופץ לצלצל באופן דחוף – עכשיו אמכור את זוג־מכנסי האחרונים, כי הגיעה העת. אמכּור אותם אפילו בעד חצי־מיליון.

כשהִגעתי בריצה קלה אל תא־הטלפונים, ועוד לפני שחייגתי, פגע בי הרהור־פתאום בדבר דירתו של אריק. לא ביקרתי בה מעודי ולא ידעתי כמה חדרים יש בה, ולא היה זה כלל מן הנמנע שבמשכורת האומללה שלו מתגורר הוא ביחד עם אמו החולה בדירת חדר אחד שנקראת פה, משום־מה, בשם “סטוּדיו”, מה שימנע כל אפשרות של השתכּנות בה. עם זאת נזכרתי בכך שהם הגיעו הלום עוד לפני שאזלה הפרוטה מכיסה של אמו, עוד לפני שבִּזבזה את הירושה כולה, כשעוד היה ביכולתה לשכור, ואפילו לקנות, דירה מהוגנת בעלת מספר חדרים, ומבחינה זו לא יהיה לאריק כל קושי לשכּן אותנו לזמן־מה, אך פה צצה בעיה מסוג אחר, בדמותה של אמו. עם כל הרצון הטוב של אריק, עלולה היא, ובצדק, ובהתחשב במצבה ובטיפולים הדרושים לה, לסרב בכל תוקף להכניס לביתה אורחים בלתי־קרואים ובלתי־צפויים ואפילו ללינת לילה אחד. קולה בטלפון נשמע לי צעיר ומאושש יותר משניתן היה לשעֵר לגבי ישישה חולה, ובאותו "הלו, כן – " קצר ונמרץ שבקע מן השפופרת הִדהדה נימה קשה. “הגברת ויסוצקי?” שאלתי בחשש כלשהו. “לא. הגברת ויסוצקי ישֵנה ואסור להפריע לה.” רווח לי במקצת והוספתי לשאול, “והאדון ויסוצקי, כלומר הבן שלה?”

“האדון ויסוצקי איננו בבית.”

ההודעה ניחתה בי כפיצוץ פתאום. לכך בכלל לא פיללתי, משום־מה, אם כי היעדרותו מן הבית בהחלט יכולה היתה לבוא בחשבון למרות העובדה שמטופל הוא באמו החולה.

“עם מי יש לי הכבוד לדבּר?” שאלתי, ומיד הוספתי, “יש לי הודעה דחופה למסור לו. משהו חשוב שאינו סובל דיחוי.”

“אני השכנה של הגברת ויסוצקי.” קולה התרכּך ודומה היה שלא תתנגד לפתוח בשיחה נעימה על עצמה ועל השכנים שלה, “סוזן דיפון, ואני תמיד פוקחת עין על הגברת ויסוצקי כשהאדון צריך לצאת, כלומר – כשאני עצמי בבית ופנויה לכך. לערב הזה הזמין אותי במיוחד, ושבוע מראש, גם הודיע לי שיחזור מאוחר, ובוודאי שלא יגיע לפני חצות. הערב מציגים את ‘כַּרמן’ באופּרה והוא היה נרגש במיוחד לקראת ההצגה הזאת, ובינינו לבין עצמנו, היה לי רושם שזה ערב חשוב לו במיוחד…” כאן השמיעה מעין ציוץ־מצפין־סוד וקולה הונמך, “אני, כמובן, אינני אחת מאלה שדוחקים את חוטמם, ששואלים שאלות בלתי־מנומסות, אך זה כמה זמן שחל בו שינוי, שמשהו מתבשל, ובינינו לבין עצמנו אני בכלל לא אופתע אם יבוא ויודיע לי מחר־מחרתיים שתאריך הנישואים כבר נקבע. הגברת ויסוצקי ודאי שתהיה מאושרת. היא תמיד אומרת לי שהיא מקווה לראות אותו נשוי לפני מותה, ואשמח למסור לו כל הודעה שהיא בעניין – בעניין זה או אחר. עם מי יש לי הכבוד לדבּר?”

“עם חבר, חבר טוב – חבר טוב מאוד…” השפופרת נשארה רגע בידי, ולמרות הדחף לזנק מיד החוצה מתוך התא, הוספתי מתוך התחשבות בסוזן דיפון, “אני אתקשר כבר מחר. תודה. תודה רבה.” זה קרה בעת ובעונה אחת: עם הידיעה שאמו של אריק איננה מצפה אלא לרגע המאושר בחייה שבו תראה את בנה נשוי, וזאת אחרי כל השנים שקיבלתי כוודאית את טענתו של אריק שאינו יכול אפילו לחשוב על נישואים בגלל הריתוק שלו לאמו החולה, בִּצבץ לנגד עיני, מעבר לזכוכית־התא, בקרב העוברים־ושבים, הכובע הכחול, ובעוד אני משתאה לדברים־לא־לי, לדברים שבין אריק לבין אמו, עלול זה להזדרז ולהשתחל לעֵבר לוטציה.

כשהנחתי את השפופרת חזרה במקומה, השתחל הכובע לא לעבר לוטציה אלא לעבר בּולבאר סן־ז’רמן, ועם הזינוק החוצה דומה היה לי שהנה אני עומד להדביקו, גם חלף בי רגע ההרהור שזו ההזדמנות החוזרת, אחרי שהחמצתי את הקודמת, לתפוס אותו בעוד מועד, לפני השיחה עם לוטציה, ולקבל את התשובות מפיו, אך בתפנית מעבר לפינת תא־הטלפון אבד לי שוב מאחורי זרם המכוניות, ואני חזרתי ועליתי בדילוג את המדרגות אל קאפּלת־המלאכים מתוך החשש שמא גם היא תלך לי לאיבוד בינתיים. זה תפס כליל את מקומו של הפחד הגדול שבִּגללי ובאשמתי שלי תישאר לוטציה ללא קורת־גג לראשה, תלויה על בּלימה על פי התהום עם המזוודה הקטנה שבידה. שיחת־הטלפון, שצריכה היתה על־פי ההיגיון הפשוט והשׂכל הישר לאמת אותו, ושאמנם ברגע הראשון, כשהתחוור לי שאריק איננו וגם לא יימצא בשעות הקרובות, חתכה את חבל־ההצלה הדק שבו ניסיתי להיאחז והשקיעה את לבּי בקרבּי, הפכה בסופה והיתה לי לסם של הרגעה שנתן את מלוא אותותיו ברגע בו נעלם הכובע הכחול מעבר לזרם המכוניות. מה שהתגלה לעיני־רוחי, מראהו של אריק שמתקשט פתאום ומושיט את זרועו לאיזו שהיא גברת כדי לצאת אִתה להצגת אופרה, הִשרה עלי, משום־מה, מין שלווה מוזרה של חיוך נוגע אל הלב: אם אמנם כך הוא הדבר, אז הכול יבוא על מקומו בשלום. אריק הנאמן לחקר הצוענים שלו הולך לחזות בצוענייה כרמן שהשתלטה על כל בימות האופּרה שבעולם, ואני אצא שלוב־זרוע עם הצוענייה הקטנה שלי לארוחת ערב חגיגית בּשניים, מנותקים מן העולם כולו ומשוחררים מכל דאגה, חוץ מזו החולפת בזה הרגע שעד שאגיע אליה, היא תיעלם לי.

היא לא נעלמה לי. כילדה טובה וצייתנית נשארה יושבת על הספסל בידיים שלובות בחיקה לצד המזוודה הקטנה. “ידעתי שתחזור,” אמרה כשקמה לקראתי, “אם כי לרגּע נדמה היה לי שאתה בורח ממני.” “וכי מדוע אברח ממך?” תמהתי כנגדה בחיוך, אך בקרבּי הלם בי לבי לאפשרות שזו הרגישה במשהו כשמיהרתי לתא הטלפון.

“באמת אינני יודעת,” אמרה וחזרה ושילבה את זרועה בזרועי, “אינני יודעת מדוע היה לי רושם, לרגע, כאילו נבהלת מפני. אפילו חשבתי על כך כשהסתכלתי בתמונת־הקיר. אתה סיפרת לי אתמול שיש טעות בתמונה. לפעמים נבהלים מתוך טעות. מתוך טעות צייר דלאקרוא מלאך במקום איש, והמלאך שלו הוא משהו בין איש לאשה – זה לא ברור מכיוון שבכלל לא ברור אם המלאך הוא איש או אשה, אבל דבר אחד ברור – ברור שהוא מבוהל: יעקב מתקיף והוא במצב של התגוננות ופניו נבהלים. הוא מפחד מפני יעקב.”

" – ובצדק," נכנסתי לתוך דבריה, “הרי יעקב ניצח אותו אף־על־פי שהוא נהג בשפלוּת, ובניגוד לכל כללי־המשחק, כפי שהיינו אומרים היום, היכה אותו מתחת לחגורה כשהרגיש שהוא מוכרע. יעקב ניצח, וגם אחרי שנקעה ירכו החזיק בו ולא הרפּה ממנו, ואלוהים שנשבּה בידיו, חסר־אונים היה להשתחרר ממנו, ולא נשארה לו ברירה אלא להתחנן לפניו, ‘שלחני כי עלה השחר’.”

“אלוהים מפחד!” חזרה היא ואמרה ונעצרה בראש־גרם־המדרגות לפני ההמון הרוחש למטה בין דוכני יריד־העתיקות, ומשהִקיפה אותו רגע במבטה הרחוק והמוּפנם כאחת אורוּ פניה פתאום והיא פרצה בצִלצלי־צחוק. לקחתי את המזוודה שנשמטה, כמעט, מידה, והיא קראה, “יופי, יופי! זה נפלא ונהדר שאלוהים מפחד! אתה יודע – כשהייתי קטנה פחדתי מאלוהים. אלוהים גדול, אלוהים נורא, אל קַנא ונוקם ומלא כעס. הוא גם מרחם, לפעמים, וגם אוהב, לפעמים, אבל מעולם, אף פעם, לא שמעתי וגם לא עלה על דעתי עד היום, עד שראיתי את הפחד בעיניו שבתמונה, שייתכן שהוא עצמו שיצר את העולם כולו, את השמים ואת הארץ ואת השמש ואת הירח ואת כל הכוכבים ואת כל בני האדם הקטנים והמסכנים; שהוא עצמו הכּול־יכול יפחד מן האדם הקטן שיצר; שהגדול והנורא הזה שבּרא אותי, יפחד ממני הקטנה והחלשה.”

עד שלא הֵסבּה את תשומת־לבי לכך, לא הבחנתי אני במבּט המבוהל שבעיני המלאך, גם לא עלה בדעתי רעיון הפחד הסתוּם שמַפיל האדם הקטן על בּוֹראו הגדול והנורא ומִכּיוון שעלה מדבריה, קשרתי אותו מיד, כּמובן, לַסיפור על הגולם מפראג. חשבתי לגולל אותו לפניה במסעדה האיטלקית, אבל אליה לא הגענו. “חבל על הכסף – " אמרה משעברנו בדרך אליה על פני שלושה־ארבּעה שולחנות ניצבים על המדרכה לפני מזנון של הגשה עצמית בסמטה שנמשכת מרַחבת תיאטרון ה”אודיאון", “וחוץ מזה גם לא כדאי להגיע לשָׁם בּקיבה מלאה. הלוא שָׁם יגישו לנו מכל טוּב, אבל עד אז, מכּיוון שהקיבה קצת מהמהמת, נשתיק אותה בכריך עם כוס בירה.” ותוך כדי דיבור שלפה שני כריכים מן הדוכן, אחד לה ואחד לי, וביקשה מן הבּחור שאצל הדלפק שתי כוסות בּירה מן החבית. התיישבנו אל שולחן המדרכה הפונה אל מול עמודי חזית התיאטרון שמעבר לרחבה, ועם נגיסה ראשונה בלחם הטוב, הרֵיחני ופריך, וגמיעה מן הבירה הצוננת והתוססת, חשבתי שבכלל לא כדאי לנו למהר ולהגיע לשם, ולא רק מִכּיוון שלא לי, גם לא לה, לא לשנינו ביחד ולא לכל אחד מאתנו לחוּד, לא נועדוּ המנות הדשנות מבשר הלִווייתן וגביעי־הבדולח העוברים על גדותיהם יין־קונדיטון בגן־העדן שלהם. כנגד זה נוכל עכשיו, אחרי שביוזמתה שלה נחסכו לנו הוצאות ה־"Dîner en ville", לבלות את הלילה הראשון שלנו במלון שלי, והידיעה המרגיעה הזאת הוסיפה נופך של טעם טוב לכל לעיסה ולכל גמיעה שאותן ביקשתי למצות אט אט, עד תום, יחד עם חן השמחה הילדותית הקורנת מזוהַר־עיניה וממִצמוץ־שׂפתיה שהיו כהמראה רכה ומפעימה מרקיע לרקיע גבוה הימנו אל הרקיע השביעי המזומן לשנינו וכבר מובטח לנו.

הכיכר התמלאה המולה. ראשונה פרצה קבוצת צעירים מחופשים במצנפות ובסרבּלים הודיים כפי שהללו נראו פעם, בימי האימפריה, בסרטים האנגליים, וכלי־נגינה בידיהם. הם הגיעו מרחוב אודיאון ומיד פצחו בנגינה רעשנית שבה התמזגו מקצבים אמריקניים במקצבים מן המזרח כפי שאלוּ השתקפוּ במוסיקה של המערב. נשמעו בה גם צלילי בְּלוּז וגם צלילים מן “השוק הפרסי” ומן ה"השאחרזאדה", ותוך כדי כך הגיעה בעקבותיהם קבוצה נוספת שאמורה היתה להציג סוחרי עבדים משׂוּפּמים המניפים את השוטים שבידיהם על עדר של עבדים שנלכדו ברשת ענקית שהקיפה אותם מכל העברים. גם השבויים וגם השבויות השלולים בשלשלאות התרוצצו עירומים ברשת תחת צליפת־השוטים, והפעים במיוחד הלוֹבֶן של המערומים הבלתי־צפויים של הבנות שהסכימו להתערטל להצגת־רחובות זו. לוטציה מחאה כף מגודל השמחה. “זה נשף תלמידי־האמנות,” הסבירה לי, “והם הגיעו כרגע מן הבּוֹזָאר. בנשף הזה מכניסים המבוגרים את המתחילים בסוד הבּוֹזָאר, והחדשים חייבים לעשות את כל מה שהוותיקים מטילים עליהם, כל מיני דברים מצחיקים ומשפילים, אבל אתה רואה שזה לא כל־כך נורא. הם, בעצם, לא מטרטרים אותם. כולם ביחד נהנים מן ההצגה, גם האדונים וגם העבדים. כשהייתי קטנה פחדתי נורא ממסיכות. אז עדיין היו נוהגים לערוך מין קרנבל קטן, ובמיוחד לילדים, ב־Mardi-gras, ומכיוון שחיינו בסביבה קאתולית והוּזמַנו גם אנחנו לנשף־המסיכות, התחפשו גם ההורים שלי חוץ מן התחפושת שקנו במיוחד בשבילי. הם עשו זאת למעני, כמובן, כדי שאשמח עם כל הילדים, למרות הפרוטסטנטיזם שלהם. כשהלכתי הביתה ראיתי פתאום אנשים מחופשים ונבהלתי. זה לא היה מכיוון שהמסיכות היו מבהילות, בכלל לא. המסיכות לא היו מבהילות, אבל אני נורא נבהלתי מן העיניים המסתכלות בי מבעד למסיכה. מי שהוא מסתכל בי, ואינני יודעת מי זה. מיהרתי הביתה, וכשפתחתי את הדלת פרצתי בצעקה והתחלתי לרעוד כולי מרוב פחד מן המסיכה של התיש שקידמה את פני. החוש שלי אמר לי שזה אבא שלי שהתחפש, אבא שלי שאותו אהבתי כל־כך, ועם זאת, ואולי דווקא מפני שידעתי זאת, נבהלתי עוד יותר. שנים רבות אחר־כך הבנתי שהוא ניסה להתחפש לְמֶפִיסְתוֹפֶל.” כשהייתי מקשיב לה, חשבתי על־כך שאני עצמי, משום־מה, מעודי לא גיליתי עניין במסיכות, גם לא זכור לי שבעיית התחפושת העסיקה אותי אי פעם ערב נשף־מסיכות של פורים. ברגע האחרון הייתי מפשפּש ומוצא משהו, כובע עם נוצה או בּדל־צעיף או מסיכת־עיניים גזורה מגיליון נייר שחור, והיא, כממשיכה את חוט־מחשבותי, אמרה, “ידעתי שאצטרך לדאוג למסיכה גם לך,” וקמה לשלם לנער־הדלפק. “לא, לא –” קראתי אחריה, “אני המזמין,” אבל היא כבר הספיקה לשלוף את הארנק ואני לא הרביתי לעמוד־על־שלי מתוך חישוב־הבזק שהתנצנץ לי באותו הרף־עין שהכסף שהיה מיועד למסעדה יספיק לי עכשיו לא רק ללינת לילה לשנינו במלון העלוב שלי ברחוב מופטר עם ארוחת־בוקר לשנינּו, אלא גם יותיר משהו להוצאות קטנות ליום־הדבש הראשון שלנו. אני כלל לא כיוונתי את צעדיה שפנו בקצב אחיד עם שלי לעבר רחוב מופטר, חלוף ועבור על־פני גני־לוקסמבורג אל פינת בּוּלבאר סן־מישל ורחוב סוּפלו שנמשך ועולה בקו ישר אל הפנתיאון ואל גבעת סנט־ז’נבייב. “ז’נבייב,” אמרתי – לא כדי לבחון אותה אם עדיין עונה היא לשם שניתן לה עם בואה לאוויר־העולם, אלא מכיוון שעם שם המקום הזהה לשמה המקורי דומה היה לי שאני תופס איזה שהוא בדל־רעיון על הקשר שקיים – אם קיים – בין שם לבין מסיכה. “עם ההתרוקנות הראשונה שלך, כשנכנסת ז’נבייב ויצאת לוטציה, האם הרגשת שאַת יוצאת לנשף־מסיכות?” “לא, לא, לא!” קראה היא בתוקף ואפילו בכעס כלשהו. “זה דבר אחר לגמרי, לגמרי. הלוא לוטציה משקפת באמת את עצמי!”

וכעבור כמה צעדים נעצרה לפני בניין הפנתיאון, אוורירית ושבירה כנגד עמודי הענק. “אבל אני זוכרת שכשיצאתי החוצה ראיתי את הירח המלא ואמרתי לעצמי, ‘הנה אלוהים מחייך אלי מתוך מסיכת הירח’ ואחר־כך חשבתי שבעצם יש לו אין־סוף מסיכות – שמש וירח וכוכבים והר ועמק ונחל ונהר ועץ ופרפר. אבל אולי, בעצם, אלה בכלל לא מסיכות? לא, לא – נפסיק עם ההתפלספוּיות הטיפשיות האלה! בוא, בוא –” והיא משכה אותי דרך רחוב דיקארט אל כיוון המלון ברחוב מופטר, אך עוד לפני שהגענו אליו, בפינת כיכר קונטראסקארפ, פנתה פתאום לתוך כניסה אפלולית של אחד הבתים העתיקים הללו. “לא, לא,” התרסתי, “לא כאן.”

“דווקא כן,” אמרה ועלתה במדרגות העץ, ואני בעקבותיה. היא עלתה בדילוג קל, כמעט בריחוף, ואני בהתנשמותי ובהתנשפותי בעקבותיה נוכחתי לדעת שהיא הרבה יותר בריאה ממני. “לאן אנחנו הולכים?” שאלתי ועמדתי לפוּש על מפלס הקומה השלישית, כשהיא כבר היתה במחצית העלייה לרביעית. “להתכונן לנשף,” אמרה, “שכחת שאנחנו מוזמנים הערב לנשף־המסיכות?”

“נשף־המסיכות?” לא שכחתי מכיוון שכלל לא ידעתי שמתקיים הערב נשף־מסיכות, ואיש לא טרח להזמין אותי אליו, וגם לא להודיעני היכן מתקיים הוא, בדיוק. “רגע, רגע!” קראתי לעברה יותר מתוך הצורך לפוּש מאשר ללבּן את עניין ההזמנה לנשף־המסיכות, אך היא נחפזה לדלג ולעלות לעליית־הגג שמעל לקומה הרביעית ולצלצל בדלת, ואחרי שזו נפתחה לפניה לחזור אלי כשיעור מחצית הקומה כדי לחטוף את המזוודה הקטנה מידַי. כבר נסחפה בסחרור ההכנות לנשף, ורק אז תפסתי שאין במזוודה אלא הדרוש לתחפושות בלבד, ושאנחנו עולים אל חברה שלה שבביתה נתחפש וממנה נצא מחופשים אל הנשף שאליו לא הוזמנתי.

זאת היתה זקנה צמוקה שפתחה לנו את הדלת, אך מאור־עיניה וחיוכה הנעים שיוו לה שיעור־קומה ומלאוּת־חיים מעל ומעבר לגו השדוף הקטן והכפוף. היא חשבה להגיש לנו כיבוד קל, אך לוטציה התנגדה בכל תוקף. “לא, לא,” קראה תוך כדי התרת החבל ופתיחת המזוודה, “ברגע זה אכלנו ושתינו, ושם, בנשף, כבר הובטח לנו מכל טוב במזנון הפתוח: שמפניה וקוויאר וצלי־עגל ושטובריאן וכל מה שרק יתחשק לך!” ותוך כדי דיבור, וללא כל היסוס, התפשטה לפני, ונשארה עומדת עירומה כולה פרט לתחתונים צרים ושקופים מהודקים על פלחי־עכוז עגולים ודשנים הרבה יותר ממה שניתן לשער מבעד לשׂמלה. אינני יודע מה עלול היה לקרות אילולי ישבה לצִדי, על הספה, המארחת הזקנה שלנו, אבל אפילו נוכחותה לא הצליחה למנוע את שתי זרועותי מלהשתלח ולחפון בשתי כפות־ידי את פלחי־הבשרים הרוטטים מול עיני. לוטציה שילחה אלי חיוך מבעד לפריפות השׂמלה השחורה שבה התחילה להתחפש ונרתעה אחורנית. “אחר־כך,” אמרה בקול צופן־סוד, “אחרי הנשף, יקירי. הלילה יהיה כולו שלנו!” וכטעימה־מראש העניקה לי על פי נשיקה חטופה בה בשעה שכף־ידה רִפרפה־החליקה על הקישוי הבולט כאות להרגעה ולעידוד כאחד. כדי לכבוש את היצר על־ידי הסחת־הדעת, קמתי ממקומי והתחלתי לנוע על־פני הדירה הקטנה. הצצתי בעד לחלון על ארובות הבתים העתיקים ועל כיפת־הענק של הפנתיאון המרחפת, חֵלף כובדה העצום, מעל לכולם, ואחר החזרתי מבטי פנימה והלכתי לבדוק את השידה שבפינה. מתוך מסגרת־עץ מצועצעת, ומבעד לזכוכית, חייכו אלי פניה של אודט, אודט הזמרת שהתיישבה על ברכי ושרה לי את זמר אהבתה בִּ"מערות־הנשכחים"! נשימתי נעצרה. אחזתי את התצלום בידי וחזרתי והסתכלתי בו ממושכות – לא היה כל ספק בדבר – התצלום תצלום פניה של אודט הוא, ומתוך שהָייתי ממילא עסוק בכיבוש־הדחף, כבשתי גם את דחף־הקריאה בשמה. רגע עלה על דעתי שאני נמצא בבית־אמה של לוטציה, ושאודט שנרצחה היתה אחותה, ומשנהו הסרתי מחשבה זו כבלתי־מתקבלת על הדעת, שהרי לוטציה באה מבית־עשירים, ולא מעליית־גג ברחוב מופטר. על גבי אותה שידה עצמה, מעבר לקופסת חרסינה מעוטרת בכחול האופייני לסוור, נמצא במסגרת זהה, תצלום של בחור סימפטי בעל תווי־פנים רכים וחיוך נבוך כלשהו שהזכיר לי את אריק ויסוצקי בצעירותו. “זו היא אודט,” קראה לוטציה מעבר לגבי, “החברה הכי טובה שלי. וזה הוא ז’אן פייר, שהיה פעם החבר שלה. שניהם כבר אינם בחיים, ועכשיו אמהּ של אודט היא החברה הכי טובה שלי.” בגרסה שאני שמעתי, בשעתה, לא נזכר כלל דבר־מותו של החבר שרצח אותה, ואפילו אם גם הוא כבר אינו בחיים – הייתכן שהאם תציב זו לצד זו את התמונות השתיים, כאילו היו שניהם יקרים ללבהּ במידה שווה, רוצח בתה כבִתה הנרצחת, ואפילו אם הוא איבד את עצמו לדעת אחרי שבאהבתו רצח אותה? ייתכן שאין זו אלא תמונת אחד החברים שקדם לו, שהיה גם חביב על האם אשר בסתר לבה קיוותה פעם, כשהיו השניים עודם בחיים, שהוא יהיה לה לחתן. אם כך ואם כך נמנעתי, כמובן, מחיטוט בשאלות הללו בנוכחותה של האם, ואמרתי לדחותן עד לאחר צאתנו למסיבה, אבל עד עצם היום הזה, ועם כתיבתן של אלה השורות, אינני יודע את התשובה להן, מכיוון שמאותו רגע ואילך נתפסה לוטציה למין תֶזז של חיפזון שדבק גם בי, גם נעשתה פזורת־דעת ולא עוד הקשיבה לדברי ולשאלותי מן הרגע שחזרנו ויצאנו לרחוב. אך כשהיינו יורדים במדרגות, ועוד לפני היציאה, כשסיפרתי לה על האופן שבו נודע לי לראשונה על רצח אודט, הרהרה רגע ואחר אמרה, “הוא הרג אותה מפני שהיא פגעה בו בציפור־הנפש.” נעימת דיבורה הדהימה אותי. לא כך תיארתי לעצמי שתדבר על מי שהרג את החברה הטובה ביותר שלה. בדבריה היתה כמציינת דברים שבטבע, או לפחות דברים שבטבע האדם. באותה נעימה עצמה יכולה היתה לומר, “הוא הסמיק מפני שהעליבה אותו,” או “היא נתנה לו סטירת־לחי ברגע שפגע בכבודה.” אמנם לא כל אשה תעשה זאת, וסטירת־הלחי תעיד יותר על היסוד הגס, ההמוני, שבאופיה של האשה שנפגעה, אך במקרה שלה לא היתה סטירת־הלחי אלא תגובה צפויה וטבעית לה. אבל לגבי החבר, לא היה לא בדבריה של לוטציה ולא בנעימתם אף רמז להטלת דופי באופיו. היתה בהם עצבות רבה. אודט עשתה מעשה אשר לא ייעשה, “פגעה בו בציפור־הנפש”, ושילמה בחייה. אך מה פירוש “פגעה בו בציפור־הנפש”, ולמה התכוונה בדבריה, לאיזה מעשה מסוים? על מה ולמה שילמה בחייה? מן הרגע שיצאנו מחופשים אל הרחוב העתיק, הצר, ההומה המון רב, ובעיקר תיירים צעירים, כבר פרחה דעתה של לוטציה מרצח החברה הטובה ביותר שלה, ומין רוח־תזזית אחזה בה. בתחילה סבור הייתי שהיא מתחפשת למין פרפר ענק שחור, אבל אחר־כך הסבירה לי שאין היא כרגע אלא עטלף. על הרקע של הגלימה השחורה היו מתנצנצים בהֶבהקים מתכתיים זהובּים וכסוּפים וכחולים כנפיהם הפרושות של עטלפים גדולים וקטנים ובינוניים כעגילים לאוזניה וכרדידים לצווארה וכעטרת לראשה. מדוע דווקא עטלף? חשש עמום היה מאז ומתמיד מעורר בי אותו יצור בלתי־נעים, אותו עכבר קירח ועיוור שצימח כנפיים להתעופף בלילות. אך בעטלף הענק הטופף לצִדי גנוז היה משהו מושך את הלב ומעורר כיסופים של צלילה אל תהום הסכנות, ובאותו רגע של יציאה לא ראה גם לא שמע את שאלתי בדבר הבחור הרך והטוב הדומה בחיוכו המבויש לאריק ויסוצקי בנעוריו שתמונתו ניצבת על שידת־הזיכרון לצד תמונתה של אודט. הייתכן שבציפור־נפשו של זה פגעה היא, והייתכן שהוא הוא האיש שירה כדור בראשה? ותוך כך חזרה וניצבה לעיני־רוחי אותה תיבת־חרסינה מעודנת המונחת בין השניים, ובלבי אמרתי שייתכן גם ייתכן שבתוכה טמון קומץ־האֵפר שנותר מגופה של אודט. ואולי מעורב בו גם חופן־האפר שנותר מגופו שלו על מזבח הזיכרון לשניהם.

כשחזרנו והגענו לפינת כיכר הפנתיאון עלה פתאום זיכרון המזוודה הקטנה של לוטציה שהייתי מחזיק קודם בידי ונִלפַּתי עם החרדה שהנה איבדתי אותה. “המזוודה!” נפלטה הקריאה מפי תוך כדי היזכרות בכך שכלל לא יהיה לנו צורך בה עד תום נשף־המסיכות. לא היה שום קשר בין המזוודה לבין תיבת־החרסינה המונחת על השידה, פרט לעצם העובדה ששתיהן נועדו לשמש ככלי־קיבול, ובאותו רגע בו היתה המזוודה מיותרת מכיוון שתכולתה הקיפה את לוטציה – גם אותי, במקצת, בצעיף אדום לגַרגרותי ובחולצת־מלחים וברטייה שחורה מיועדת לעין שנוּקרה, מה ששיווה לי, לדבריה, חזוּת־מובהקת ומשכנעת של שודד־ים, ובייחוד אחרי שצבעה על פני פְּאוֹת־לחיים ושפם שחור ומפותל – באותו רגע, אמרתי, נקף בי לבי על שאינני ממשיך להחזיק בה, בַּמזוודה, בימיני ולתמוך בלוטציה בשמאלי בדרכנו למלון הקטן והעלוב שלי. אמנם זה עתה הבטיחה לי שאחרי הנשף יהיה הלילה כולו שלנו גם במבט וגם בדיבור וגם במוֹעַל־יד, אבל עכשיו ברור היה לי שרוח־התזזית שאחזה בה צנפה את כל מעייניה ממני והלאה. רושם כזה עשתה עלי בפעם הראשונה שיצאתי אִתה אחרי ארוחת־הקיפוד שלא התקיימה, הפעם הראשונה שנראתה לי נעוצה במעמקי העבר אם כי לא התרחשה אלא לפני שלושה ימים בלבד. כאז כן עתה הרגשתי שרוחה רחוקה, ובנוסף על כך גם נתפסתי הפעם הזאת למצוקה חסרת־פשר שהיא מתרחקת והולכת ממני באשמתי שלי. הידיעה, כשהיא לעצמה, שאין למחשבה זו כל אחיזה במציאות, לא גרעה במאום מן המועקה שלה. אני החמצתי את הרגע הגדול בחיי, הרגע בו באה לקראתי עם המזוודה הקטנה והממוּרטטת, זו הקשורה בחבל, בכדי שנתחיל ביחד בחיים חדשים. אילולי נבהלתי ממנה, מזו הקטנה והממוּרטטת, אילו רצתי מיד לקראתה בשמחה משוחררת מכל דאגה וחרדה וחישוב של פרוטה ליום מחר, הייתי עכשיו מחזיק בה בימיני וצועד ישר עם לוטציה אל אושר הייחוד בשניים, במקום להיגרר כסרח־עודף לנשף־מסיכות שאליו לא הוזמנתי.

אך עם זאת דבקה גם בי רוח־התזזית לקראת נשף־המסיכות, ובייחוד אחרי שנגלו לעיני, פה ושם, בקרב העוברים־ושבים, אנשים בתחפושות שנחפזו גם הם, כמונו, במורד גבעת סנט־ז’נבייב לעבר פינת הסִמטה העתיקה שבה הוא נערך. עכשיו גם תפסתי שאנחנו הולכים אל מועדון “המגדלור” שבו חגגה לוטציה את יום־ההולדת שלה. “הסתכל, הסתכל,” קראה בקול של פתיעה צוהלת אגב משיכה בשרוול שלי והצבעה לפינת רחוב דיקארט, מה שחימם מיד את לבי שהנה אין היא רחוקה כל־כך, שלא רק מרגישה היא בנוכחותי, אלא גם להוטה היא לשתף אותי בהתפעלויותיה – “הנה עוד עטלף אחד! אבל זה עטלף גבר.” מאוחר יותר, במערבולת הנשף, נוכחתי לדעת שלוטציה איננה העטלפה היחידה, שהופיעה עוד אחת בדיוק כמוה, כמו היינו נכנסים זה עתה לעידן־העטלפים! יותר מן העטלף־הגבר הפעים אותי כובע אנשי־הים שריחף רגע מעבר לו ונעלם, ואם כי צדודית־פניו בסֵתר המצחייה וחלק משִכמו לא ריצדו לפני אלא כהרף־עין, ידעתי מיד שהוא הוא האיש, גם נדחפתי לרגע לתפוס אותו בדרכו כפי שעשיתי קודם ברחבת סן־סולפיס, אך בניגוד לפעם הקודמת לא חששתי לאבד אותו. ידעתי בדיוק לאן הוא הולך. בפתח ניצב שומר־הסף הקורסיקני, זה שנִפנף החוצה ביום־הולדתה של לוטציה את המתפרע הערבי. לבוש היה במדים של שומר־ראש טורקי מימי עבדול חמיד, בטורבן לראשו ובסרבלים רחבים ובנעליים מחודדות ובחרב מעוקלת תחובה באבנטו, ומקדֵם את פני הבאים. אינני יודע על־פי איזה צופן נסתר קבע הוא את מי יש לקדם בבִרכּת סלאם עליך ולהכניסו ישר, ואת מי יש לעצור בדרישה שיראה את כרטיס־ההזמנה. האם הצליח הוא לראות בכל מקרה את העין המסתתרת מאחורי המסיכה, לזהות אותה ואת מבטה, או שמא היה איזה שהוא סימן־היכר מוסכם אחר, מין סיסמת־תנועה ביד או ברגל או בקריצת־עין שמאל? מן העטלף־הגבר דרש כרטיס־כניסה, ואילו מאתנו, שנכנסנו בעקבותיו, לא זו בלבד שלא בא בדרישות, אלא קידם את פנינו בהשתחוויה מכוונת בעיקרה ללוטציה. באפלולית האולם הרחב שבו נפוצו אורות קטנים, בעִמעום צבעיהם, ובתוספת הנרות הדלוקים על השולחנות, השמיעו הנגנים מחרוזות של נגינות, וביניהן גם מנגינות־ריקודים. לשֵמע צלילי הטנגו שמזגו בי מיד את מקצביהם אמרתי לכנוף מיד את לוטציה לעבר בימת־הריקודים, אך בזרם הנכנסים נשמטה ידה מידי והיא נסחפה הצִדה, ועד שלא הספקתי לחזור אליה, כבר עט עליה שׂעיר־המשתלח – כפי הנראה מישהו שניסה, כאביה בשעתו, להתחפש למֶפִיסְתוֹפֶל – והיא נמשכה אחריו לבימת־הריקודים. “חוצפה שכזאת!” אמרתי בלבי ועם זאת חשבתי שנשף־מסיכות נועד, בין־היתר, גם לפתוח את מְגוּפת הכיסופים הטמירים אל נסיך־החלומות המסתתר מאחורי המסיכה ואל קרסול־הנסיכה שעוטה בלוֹיי־סחבות, שיצאו לתור זה אחר זה מתוך אותו חופש ושחרור שהמסיכה, כשהיא לעצמה, מעניקה להם. וחוץ מזה, ובאותה מידה, חופשית היתה העטלפה שלי לסרב לו, כפי שאני עצמי חופשי לחדול או לכרכּר עם אחת האֵלות שיצאו זה עתה מתוך המיתולוגיה היוונית להסתובב פה עם גביע־שמפניה ביד. המזנון נמצא מעבר לבימת־הריקודים, ולפניו נקבצו ונדחקו הרבה יותר אנשים מאשר הללו היוצאים־במחולות על בימת־הריקודים. מן הצד האחר נמשך האולם לעומק רב הרבה יותר משזכור היה לי, ואל פינותיו האפלות היו פונים עם המגשים בידיהם כל אלה שכבר שירתו את עצמם אצל המזנון. כשפסעתי לעברו היו פרוסות־הקוויאר עם אומצות־השטובריאן הדבר האחרון בעולם שהעסיק את רוחי. עומס המאכלות לא זו בלבד שלא עורר בי כל תיאבון אלא, להיפך – נימה של מיאוס. היא עזבה אותי ונסחפה בזרועותיו של השׂעיר ללא כל היסוס, ללא כל מעצור, ואפילו לא טרחה לזרוק לעברי דיבור של נימוסיות, כגון, “סיבוב אחד, והריקוד הבא יהיה שלך.” ושוב צפה המזוודה הקטנה והממוּרטטת, ושוב אמרתי לעצמי שאני עצמי, אני בלבד, אשם בכך שהיא עוזבת אותי, ואז לפתע הוקל לי: הרי לא רק אותי עוזבת היא, אלא גם אותו! ועם זאת גם זירזתי את צעדי והתחלתי בוחן את תור־בולמוס־האכילה בחיפוש אחר הכובע. אמנם אין כל סכנה נשקפת לי שהוא ייעלם כל עוד נמצאת היא בזה, ויהי בן־זוגה לריקודים אשר יהיה, אך בכל־זאת רצוי שאתפוס אותו ביחידות, לפני שתסיים היא את הטנגו הראשון, כדי לקבל מפיו את התשובות הברורות, כן או לא. פסעתי לאורכו של התור מראשו ועד סופו ולא מצאתיו, כלומר את הכובע שלו. היו שם כובעים מכל כַּנפות הארץ ומכל הדורות, החל במצנפות ליצנים ועבור דרך כתרי־מלכים וכלה בברדסי־נזירים, ואפילו סיר־לילה אחד לבן קשור לראש בחוט אדום – כולם עברו בסך חוץ ממנו. מעבר לפינת המזנון, בקיר שמנגד, נמצאה דלת צדדית, וכשהגעתי אליה ראיתי זוג מחופשים חומק החוצה, ואחריו עוד זוג. מכאן פניתי לעברו האחר של האולם לחפש בין היושבים אל השולחנות והשקועים בכורסאות והעומדים עם הגביעים בידיהם. רק הנגנים, משום־מה, לא היו מחופשים, והכנרים הצוענים פסעו בעיניהם המבריקות, העצובות, לבושים בחליפות ובעניבות־פרפר כערוכים לקונצרט חגיגי באולם האופרה. ואולי לגביהם החליפות החגיגיות עם עניבות־הפרפר הן הן התחפושות? סבבתי על עקֵבי לעבר מעמקי האולם החשוכים יותר ולבי ניתר בקרבּי – באפילה, מבעד להִבהובי־הנֵרוֹת, ראיתיו פוסע ישר לעברי כאילו לא אני מחפש אותו, אלא הוא שמחפש אותי ובא לקראתי עד שכפסע בינינו נעצרתי לפני המראָה המכסה את הקיר לכל רוחבו וגובהו, והיא היא שמשַווה לאולם מעמקים שכאלה. ורק אז עמדתי על כל רוחבו וגובהו של טמטום־המוחים שלי שמנע ממני את השיקול הפשוט של השׂכל הישר שעלול הוא להגיע לכאן בכל תחפושת שהיא, ואפילו בדמותו של מֶפיסתוֹפֶל שדומה יותר לתיש.

השׂעיר המשתלח! הפעם החלטתי לגשת ישר אל בימת הריקודים ולחטוף אותה מזרועותיו. בדרך אל הבימה נרגעתי קצת למראה גלימת־העטלפה שלי שמבצבּצת וחגה פה ושם בין יתר הרוקדים, מכיוון שבינתיים הספקתי כבר להיתפס לחרדה שהיא חמקה עם התיש באותה דלת אחורית בה חמקו קודם הזוגות השניים. בתחילה אמרתי לחטוף אותה מידָיו באמצע הריקוד, אבל עכשיו כבר היתה רוקדת עם מישהו אחר שכובעו נראה היה כאהיל־זכוכית־אטומה שמקרין אור על סביבותיו. מקרוב נוכחתי לדעת שאין זה אלא אותו שמנמן מחייך שקשר לראשו סיר־לילה לבן קטן, של תינוֹקוֹת, בשׂרוך אדום, ומראהו הִרגיעני לגמרי. שום טינה לא היתה בלבי עליו והִנחתי לו שימשיך לחוֹג אִתה עד תום הוואלס הזה – עכשיו היו אלה מקצבי ואלס אנגלי.

מחיאות־כפיים קידמו את פני הרוקדים עם תום הריקוד שחתם גם את המחזור הראשון, והנגנים עברו לאותן מנגינות־ביניים קלות שזכורות היו לי מיום־ההולדת של לוטציה – קטעים מתוך “השוק הפרסי” ומתוך ה"שאחרזאדה". לא היתה להם עכשיו אותה סיבה שנמצאה להם שלשום לנגן גם מתוך ה"מולדאווה" של סמטנה, אבל למראה העטלפה היורדת מבימת הריקודים לעברי התחשק לי לשמוע שוב את מנגינת “התקווה” במחיצתה ויחד אתה. הרי היתה זו מנגינת הנישואים הצוענית שלה, ועכשיו, משרווח לי מן החרדה שמא איבדתי אותה עוד לפני שהספקתי להחזיק בה, משנוכחתי לדעת במו־עיני שהנה היא באה לקראתי כדי לממש את הבטחתה ש"הלילה הזה יהיה כולו שלנו" – הזה והבאים אחריו – דומה היה לי שהמנגינה הזאת, והיא בלבד, היא שתאציל לנו ברכה; היא שתאציל על ראשית דרכנו את קרינת־האושר־שנולד־בשניים, ועל כן ניגשתי אל הכנר ולחשתי משאלה על אוזנו שינגן לכבודנו את ה"מולדאווה" של סמטנה.

“סמטנה?” חזר הוא על בקשתי, ובקול רם. חשד ניצת בעיניו. רגע דומה היה שהנה עוד מעט קט גם הכינור וגם הקשת יצנחו מידיו הרועדות מפחד־פתאום, מזֵכר התקפת־הפתע הנוראה, המטורפת, של אותו קליינט שאך תמול־שלשום ביקש את סמטנה, ומיד אחר־כך ביקש בשיגעונו האכזר לרסק לו את כל עצמותיו. גם אני התחלתי לרעוד מפחד. הבהלה אחזה בכולנו – גם בה. כשהגיעה אליו והסירה את רעלת־העטלפים מעל פניה כדי להספיג במטפחת את הזיעה השוטפת־ניגרת אחרי מאמץ הריקודים, אחזתני חלחלה: זאת לא היתה לוטציה. זאת היתה עטלפה אחרת. זאת היתה בעלת־הבית בכבודה ובעצמה שבאה לתת הנחיות לנגנים לקראת מחזור הריקודים הבא. “הוא מבקש שוב את סמטנה –” לחש הכּנר המבוהל באוזניה. “את סמטנה?” חזרה היא על דבריו ונעצה בי עיניים קשות וחושדות שגם בהן החלה משתקפת חרדה עמומה. האם אני הוא האיש שבגללו איבדה היא שלשום את אחד הלווייתנים אשר בקליינטים שלה? ועוד משהו היה בחרדה שלה. “פה, במקום הזה, לא מנגנים את סמטנה –” חרצה היא משפט של פטרונית שמכלכּלת בשׂוֹם־שׂכל, בתקיפות ובנחרצות את עסקיה. “כבר אין צורך בדבר…” מלמלתי והחילותי מנענע בראשי לשלום מתוך החשש ויראת־הכבוד לשניהם, גם לה וגם לכנר הצועני. “חשבתי רק, לכבודה של לוטציה, הנה, לוטציה שחגגה פה שלשום את יום־ההולדת הארבעים שלה. חשבתי… לכבודה… הרי לכבודה, כלומר – ביום נישואיה – ניגנו את סמטנה, זאת אומרת, כאילו, את המולדאווה… והיא עצמה הרי היא פה, היא רוקדת, כלומר עד לרגע זה היתה רוקדת… וקבענו, זאת אומרת שנינו, כן, שנינו, להיפגש פה…” החשש לא נפוג ממבטה, אלא קיבל צביון אחר. שמא עומדת היא להזעיק את השוער הקורסיקני שיזרוק אותי החוצה כפי שזרק שלשום את הקליינט המתפרע?

“הרגע ראיתי אותה פונה למזנון,” אמרה וחזרה ונעצה בי מבט משונה, ואחרי היסוס קל הוסיפה, “ביחד אתו, עם המאהב שלה. הוא מחופש בדיוק כמוך. כשראיתי אותך עומד פה לא הבנתי. חשבתי לרגע שהוא פנה לכאן… אז מה, זאת קנוניה?… בדיחה־בשניים, או, אולי… בשלושה?” לא הספקתי למלמל את אשר יתמלמל, משהוסיפה היא כקוראת את מחשבותי, או מתוך שמחה־לאיד, “רוץ, רוץ למזנון,” ואני הוספתי בלִבּי את אשר לא ביטאה היא בשפתיה, “לפני שהם יתחמקו החוצה דרך הדלת האחורית.” ואכן, התחמקו הם, גם התחמקו, ברגע בו הגעתי לקצה־המזנון, ואני נדחפתי ונדחקתי בפראות, אגב הפלת צלחות וניפוץ גביעים מידי המחופשים, ופרצתי החוצה בעקבותיהם. “פרא אדם”, “חיה רעה”, מלוכלך שכמוך", פרצו הגידופים בעקבותי, גם הדהדו מעבר לדלת. תחנת מוניות נמצאה שם, בצד המדרכה שממול, והיו מן הזוגות שחצו מיד את הכביש כדי לקחת מונית, ואחרים נפוצו, זוג זוג לעברו, אלה הזוגות שחיפשו ומצאו את המבט של העין הנסתרת מאחורי המסיכה. פניתי כה וכה, ימינה ושמאלה, לעבר הזוגות המתרחקים לכל הרוחות, וחציתי את הכביש במרוצה לעבר תחנת המוניות ברגע בו נכנס הכובע אחרי הגלימה והדלת נסגרה עליו. המונית הותנעה והחלה לנסוע, אלא שלמזלי נעצרה כעבור כמה מטרים לפני האור האדום שלָרמזור, בהצטלבות מתחת לפנס הרחוב. גחנתי להציץ פנימה, ואפילו נשענתי רגע על גג המכונית. הוא החזיר לי מבפנים מבט מבוהל של מי שנלכד ונושא ממעמקים את עינו האחת שאינה חבושה ברטייה השחורה לראות מאין יבוא עזרו. אמרתי לפתוח את הדלת ולבוא במקומו ברגע בו חזרה המונית ופרצה קדימה, ואני לא הספקתי אפילו לברר לעצמי אם היתה זו דמותו שלו או בבואת פני שלי שנשקפה לי לאור פנס־הרחוב מחֶשכת־הזכוכית.

ובכל־זאת, באותו רגע, עדיין לא אמרתי נואש. פניתי לאחור והתחלתי צועד ברגל שוב לעבר רחוב מופטר – לא לבית־המלון אלא אל בית אמה של אודט, אל המזוודה הקטנה שנותרה שם פעורת־פה וריקה, אך ככל שקרבתי והלכתי, כן הלך לִבּי ונצבט עם הרגשת ההחמצה הבלתי־נסלחת שהחמצתי את הרגע הגדול בחיי בגללה.

בפינה בה נמשך רחוב דיקארט לרחוב מופטר היה כבר אפילו מראֶהָ המרחף לעיני־רוחי קשה עלי מנשוא, קל־וחומר מאמץ העלייה בכל המדרגות החשוכות כדי למשש אותה באצבעותי ולשאת אותה בכפי. לא הצלחתי לגרש אותה מדמיוני, וידעתי שאין לי ברירה אלא לברוח מכאן. לברוח מיד, ובלי מזוודה. ויתרתי לא רק על משכורת החודש האחרון שהלן נשארה חייבת לי, אלא גם על צרור הבגדים העלוב שלי, ועליתי למטוס ללא מזוודה וללא תיק של יד. בלי כלום. אפילו את הפואימה “דון ז’ואן” של לורד ביירון השארתי בדירתה של הלן, ולא היה לי מה לקרוא במשך חמש שעות הטיסה אילולי נמלך שכני למושב בדעתו והחליט לעצום עין ולהשאיל לי את יומנו האחרון של ויטגנשטיין שיצא לאור אחרי מותו ונקרא בשם “על הוודאוּת”.