עיכוב נוסף – ואיחור מיותר, כפי שנתברר לבסוף – נגרם לחידושו של “מולד”. מפוכחים אנו פותחים בסדרה החדשה ומתפללים – בעונה זו של גשמים מאוחרים – ליבולי שפע בעתיד. מקוים אנו למילוי המשאלה שהבענו בחוברת הקודמת (209–210) לגבי תכנונן ואיזונן של החוברות, אך דבר זה יוכל לבוא רק לאט. עם זאת לא נעלים צפייתנו להפתעות. כל חוברת טובה יאה לה יסוד ההפתעה – תחלה למתכנניה ואחר־כך לקוראיה. רגע מסוכן הוא ביחסים שבין כתב־עת לקוראיו כשהללו נעשים בני־יכולת לנחש את רוב הדברים שהם עתידים לקרוא בו. כמובן, גם כוח השיפוט (והניחוש) של קהל הקוראים עלול להידלדל במקום שרמת הכתיבה וכתבי־העת וחילופיהם אינדיפרנטית. המנוּעים מבּר, סופם קוראים לתבן בר. כי אין צורך בצנזורה דוקא כדי להשרות חדגוניות על ביטויו הרוחני של ציבור. די לכך בדמוקראטיה מאורגנת החסרה תודעה מושרשת בדבר החובה לסייע ולעודד יזמה רוחנית של יחידים וקבוצות שאינם עולים בקנה אחד עם החלוקה המוסדית או הפוליטית המקובלת. המוסדיות היתרה של חברתנו והשתרעותה אל תחומים לא־לה מטפחת ביודעים ובלא יודעים את התחליפים ומצמיחה גידולי־סרק וכבר הבשילה כמה בזיונות תרבותיים למדינת ישראל.

אין תקנה לכך אלא שינוי ערכים בכלי השלטון ובציבור כאחת. על הראשונים להבין כי עליהם לתמוך – ולא רק לסבול – את צמיחתה של יזמה רוחנית חפשית. אחרת אין לחזור ולמזג את כוח הבקורת עם רוח האחריות שנתפרדו בעטייה של המוסדיות ובעטיין של תפיסות מוטעות על תחום סמכותם והתפשטותם של מוסדות. אחת הדרכים להחיש מיזוג זה הוא קיומם של כתבי־עת פתוחים ובני־חורין מבחינה רוחנית, שאפשר להם שיהיו נתמכים על־ידי מוסדות או צירופי מוסדות ובלבד שמוסדות אלו יתרחקו מכל כפיית־דעת מתוך ראיית אחריותם לטיפוחו של אותו חופש שבלעדיו אין תנופה ליצירה ואין איכות לעשיית תרבות ואין שיעור־קומה ותקומה לכל מעשינו.

שום ביוגרפיה עתידה של ד. בן־גוריון לא תוכל עוד לפסוח על צרור מכתבי־הנעורים שנתגלה באקראי, ובהיסח דעת בעליו, ושעיקרו הובא בחוברת זו בלוויית הקדמתו של יהודה ארז. הביוגרף הנכון, המצוייד בכלי הבחנה והמשכיל בשימושם, יראה בהם לא רק רמז והבטחה לאיש העתיד, אלא, יש לשער, ימצא בהם נקודות־מוצא, ואף קני מידה ובדיקה, לכמה וכמה קוים שנתרחבו ונתבלטו בהתפתחותה של האישיות במרוצת השנים. לפי שעה אי אפשר שלא להשתאות באיזו מידה מקופל במכתבים אלו של בן השבע־עשרה, כבעוּבר זה, מכלול התכונות שחרת חריתה כה עמוקה ומכרעת בדברי ימי היהודים. – לחוברת זו נועד גם מאמרו של ב"צ דינור על בן־גוריון, אך מצב בריאותו של פרופ' דינור לא איפשר לו לסיימו למועד. בין כך ובין כך דברים על דב"ג כל שעה שעתם.

לא היינו צריכים לפרס נובל כדי להודיענו גדולתו של ש"י עגנון. חלקו בספרותנו קיים ועומד, וממילא הוא מובטח גם בספרות העולם, שבמידה מסויימת לפחות הריהי צירופן של ספרויות העמים, בין שהגיעו להיתרגם הרבה בין שלא הגיעו. לכאורה אין נגרע כלום מהווייתה של אחת הספרויות אם אין מודיעים טיבה בזירה הבין־לאומית, ואף על פי כן יש בקביעת זהותה בעזרת פרס נובל כעין הוספת מימד. ספרותנו הקדומה היתה במידה ניכרת לנחלת העולם, אולם הודייה זו בחטיבה מובהקת לעצמה ששמה הספרות העברית החדשה מעלה את זו לתודעת מיליונים של קוראים אשר רבים מהם אף לא ידעו על קיומה. – אברהם בנד משמש בקתדרה לספרות עברית באוניברסיטה של לוס אנג’לס וספרו המקיף על עגנון עומד לצאת בקרוב על־ידי אוניברסיטה זו.

שני המאמרים על נלי זקש נלקחו מקובץ חיבורים (מאמרים, רשימות וגם שירים) שיצא לאור בגרמנית לכבוד יום הולדתה השבעים וחמישה של המשוררת. הקובץ הנאהNelly Sachs zu Ehren, ובו גם ביבליוגרפיה מפורטת של יצירתה ושל ספרים ומאמרים שנכתבו עליה, הוצא על־ידי הוצאת זוּרקאמפּ בפראנקפורט. – ואלטר א. ברנדסון הוא סופר שוודי נודע, שנולד בשנת 1884 ונפטר זה לא כבר, ועיקר עבודתו היה בחקר הספרות בכלל והספרות הגרמנית והסקאנדינאוית בפרט. בשנת 1962 פירסם ספר על מדינת ישראל. – ה. בינק, יליד שנת 1930, הוא סופר ומשורר גרמני היושב במינכן. – בנימין גוריאלי הוא סופר יהודי יליד רוסיה שישב רוב ימיו בפאריס והרבה לכתוב על הבקורת והפילוסופיה של הספרות, וביחוד על הזרמים בבקורת הרוסית. ספרו הגדול על תולדות התנועה המודרנית בספרות ובאמנות יראה אור בקרוב באיטלקית בהוצאת פאֶלטרינאֶלי. מר גוריאלי ביקר פעמיים בארצנו. – הארולד קלורמן, שמאמרו המעניין על המבקר והתיאטרון נדפס במקורו ב"אֶנקונטר" הלונדוני, הוא במאי ומבקר אמריקני נודע, הזכור לקהלנו מהצגות שהציג בארץ, וביחוד מביוּם “בני ערובה” ב"הבימה". ג’ורג' סטיינר הוא מבקר צעיר ושנון, מרצה באוניברסיטה של קיימבריג', שנודע בספריו “טולסטוי או דוסטוייבסקי” (1959) ו"מות הטראגדיה" (1961). – מאמרה של רבקה ש"ץ הוא פרק מתוך חיבור שנתקבל כעבודת דוקטור על־ידי האוניברסיטה העברית בירושלים והעומד לצאת על ידי הוצאת הספרים על שם י"ל מאגנס. – ש"י בלוך הוא מרצה להיסטוריה חדשה באוניברסיטה של תל אביב.