לְבִתִּי,

לְדינה אוֹרִית

בּאהבה

ואשר לתמוז – מאז אותה פגישה אחת ויחידה בבית־הקפה “תרנגול הזהב” ועד לשובי ארצה, לא ראיתי את תוֹמַס אַסטוֹר וגם לא בטוח הייתי בכך שהוא־הוא תמוז עשתרות אשר אתו דילגתי בין קברות הסנהדרין שלושים שנה קודם, הוא בנו של המשורר העברי אשבּעל עשתרות, והספקות המשיכו לנקר בי אף־על־פי שמראהו עורר בי בכל עוצמתו את כאב מותהּ של נִין־גָל אחותו אשר אהבתי. תמוז עשתרות הרי נעלם מן הארץ ומעולמי עוד לפני מלחמת־השחרור, ולא אותו הלכתי לפגוש אלא את תוֹמַס אַסטוֹר עורך מדור התיאטרון ב"פריס ריוויוּ", ולא בעניינַי שלי אלא מטעמו של אהרון דן, ומשנתגלה לי פרצוף הפנים הנושא את השם תוֹמַס אַסטוֹר, מנעה ממני התנכּרותו המוחלטת אלַי כל אפשרות של התוודעות טבעית פשוטה. רק אחרי הפגישה, כשהתנערתי משצף הרגשות והזכרונות שהציפוני החלטתי בנפשי, כזכור², להתקשר אתו מיד ולשאול אותו גלויות וישירות אם אין הוא תמוז, ואם אמנם הוא־הוא תמוז חברי מימי ילדותנו, מדוע זה מתנכּר הוא לי, ואכן כך עשיתי, אלא שהוא כבר יצא את העיר לצורך עבודתו העיתונאית.

היה בדעתי לחזור ולהתקשר אתו כעבור שבוע, עשרה ימים, עם שובו לפריס, אלא שכבר למחרת היום, כשנתקלתי על מדרגות הכניסה לבניין המשרד באריק ויסוצקי, נזכרתי במשהו שהיה לי כמין הארה. נזכרתי במה שאמר לי אריק שעות אחדות בלבד לפני הפגישה עם תוֹמַס אַסטוֹר בקפה “תרנגול הזהב”, באותם דברים שנאמרו דרך־אגב “… החבר הכי טוב שלי הוא יורד, ולא סתם יורד, אלא יליד הארץ בעל שם ישראלי־כנעני, תמוז – זה השם הפרטי שלו. תאר לעצמך באיזו אווירה נולד וגדל אם הוריו כבר נתנו לו שם שכזה…” אריק נראה בהול למלא את שליחויותיו, ועד שלא הספקתי לפנות אליו לבירור פרטים נוספים בכל הנוגע לחברו הטוב הנושא את השם תמוז, כבר נעלם מעבר לשער, ואני לא ניסיתי לעכב בעדו. הרי בלאו הכי עתידים אנחנו להיפגש בשעה חמש אחרי־הצהריים עם שובו משליחויותיו, ואז נוכל להיכנס לבית־קפה ולברר את העניין בהרחבת־הדעת בזמננו הפנוי, כלומר – את עניין זהותו של תמוז היורד. האם תמוז היורד, חברו הטוב של אריק, הוא תמוז היורד בנו של המשורר העברי אשבעל עשתרות – שהרי בהחלט ייתכן שפֹּה, בפריס זוֹ בה שורצים יורדים למיניהם, יימצאו שני תמוּזים, ואולי יותר – ואם כן, האם המיר את שמו לתוֹמַס אַסְטוֹר, כפי שעשה אביו בשעתו שהפך מבֶּרְל רַבָּן לאשבּעל עשתרות. אני נוטה הייתי, כמובן, לסברה שתוֹמַס אַסטור הוא תמוז עשתרות הוא תמוז היורד חברו הטוב של אריק ויסוצקי, וזאת למרות דבריו של אריק שמהם השתמע – אם לא במישרין, לפחות בעקיפין – שאני כּלל וּכלל אינני מַכּיר את חברו הטוב הלז שנקרא תמוז ושהחליט לרדת מן הארץ ושקבע את מקום מושבו בפריס. הרי אפשר שאריק סבור שאני אינני מכּיר את תמוּז מפני שהוא עצמו לא הכּיר את תמוּז ולא ידע דבר על קיומו לפני שזה נקלע לפריס, ומשהתוודעו זה לזה ונעשו פה חברים טובים, לא עלתה על דעתו של מי מהם להזכיר את שמי, גם לא היתה כל סיבּה לכך, ולפיכך אין אריק יודע שאני זוכר את חברו הטוב עוד מימי ילדותו של הלז שעברו עליו בשכונת מונטיפיורי הישנה שנקראה גם “ימין־משה” וגם “משכּנות שאננים”. ואשר לאותה שנה שעשה אריק בימי ילדותו בירושלים בבית־ספרנו, ושבּה צריך היה, בתוקף הנסיבות, לפגוש גם בתלמיד תמוּז רבּן – כפי שהיה שמו רשום ביומן הכיתה – הרי באותה שנה בדיוק חדל תמוז לבוא לבית־הספר, שמו לא נרשם כלל ביומן הכיתה ואיש לא ידע מה עלה לו בגורלו אחרי שאביו עזב גם את הבית וגם את העבודה והשתקע במרתף ביתה של הגברת ג’נטילה לוריא בכדי לכתוב שם שירים. בקושי רב הצליח אריק אז, באותה שנה, לְהַכִּיר את התלמידים הרשומים, ספק רב הוא אם זכר את מחציתם, ואין כל ספק בכך שלא הִכִּיר ולא שמע כלל את שמותיהם של אלו שכבר נמחקו מן היומן.

כשחזר אריק אחר־הצהריים עם חבילות הדואר נראה טרוד לא פחות מאשר ביציאתו בבוקר, דילג על המדרגות ברגליו השמנמנות וחילק את הצרורות במצח מקומט ובמבט מושפל ומרוכז. “אחרי העבודה נצא יחד לבית־קפה לשתות משהו,” אמרתי לו משהגיש לי את המיועד לי, והוא ניענע בראשו לאות הסכמה ומיהר לחדר הסמוך. גם בבית־הקפה היתה עננת דאגה מעיבה על מבטו. “אמא שלך שוב לא בסדר?” שאלתי, והוא ניענע בראשו על דרך הספק. “כשיצאתי בבוקר לעבודה הרגישה דווקא טוב, אבל התחלתי לדאוג אחר־כך כשצילצלתי הביתה כמה פעמים והטלפון היה תפוס.” “זה דווקא יכול להיות סימן טוב,” אמרתי לו. “כן ולא,” אמר לי, “מצד אחד זה יכול להיות סימן טוב שהיא ערנית ושמחה לדבר עם החברות שלה, אבל, מן הצד האחר, זה יכול להיות סימן רע שהיא מתקשרת עם הרופאים שלה ומחפשת עזרה, ואולי, מי יודע – אתה הלא מכיר את הדמיון החולני שלי – אולי נתקפה חלשוּת תוך כדי שיחה, התעלפה והשפופרת צנחה מן היד שלה, ולכן הטלפון נשאר תפוס כל הזמן. אני יושב כאן ונהנה לי בנחת מן החיים בזמן שאמא שלי שוכבת חולה וחסרת־אונים בבית.” מראהו הדאוג כשהוא לעצמו, גם בעיני מי שלא שמע ולא ידע דבר על החרדות המכרסמות בו, העיד בו שהוא האדם האחרון בעולם שיכול להעיד על עצמו שהוא יושב לו בנחת ונהנה מן החיים. “אני לא אעכב אותך הרבה,” אמרתי לו. “לא, לא – אתה בכלל לא מעכב אותי,” נחפז אריק להניח את דעתי ואפילו הניח את כף־ידו על ידי בכדי למנוע מהסתלקות פתאום. “אילולא הזמנת אותי, הייתי אני מזמין אותך – גם בדעתי לברר משהו יחד אתך” – כאן הסמיקו פניו פתאוֹם, ואחרי היסוּס־מה הוסיף, " הייתי בא לכאן לשבת קצת ולהסתכל בעוברים ושבים ולשתות משהו בנחת לפני שובי הביתה; לנשום קצת אוויר צח, להרגיש את עצמי חופשי. אתה מבין – הצרה היא שאני יודע שהחרדות שלי אינן מוצדקות, שהטלפון התפוס הוא הסימן הטוב ביותר שאמא שלי עסוקה בשיחות עם החברות שלה, ושברגע זה איננה זקוקה לי בכלל, ובכל־זאת אין הידיעה כשהיא לעצמה משחררת אותי מן החרדה, גם לא ממוססת את התמונה שאני רואה בדמיוני, את השפופרת המשתרבבת מן היד שצנחה לרצפה, את התכווצות הפנים מן הכאב הפתאומי… טוב, נעבור לנושא אחר – הלא לא התכוונתי בכלל להטיל עליך את החרדות שלי. בעוד חמש דקות אצלצל הביתה מכאן ואיווכח לדעת שהכל בסדר. כן – על מה דיברנו? נדמה לי שבבוקר רצית לשאול אותי משהו, לפני שהופיעה יעלי לנדאו עם הפתקים שלה." “כן”, אמרתי לו, “רציתי לשאול אותך משהו על החבר שלך. אתה זוכר שאמרת לי שיש לך חבר טוב ששמו תמוז…”

עם השמעת השם “תמוז”, ועוד לפני שהספקתי לשאול, צלף שוב גל של סומק עמוק בפניו והוא נתן בי מבט מוזר – כלומר, מין מבט שאני לא ידעתי איך לפרש אותו ושגרם לי לקטום את השאלה בעודה בּאִיבּהּ. “כן, כן,” דחק הוא בי, “רצית לשאול…” “אותו תמוז – האם הוא בנו של המשורר אֶשְׁבַּעַל עַשְׁתָּרוֹת? שמו תמוז עשתרות, או תמוז רבּן? אתה יודע – השם האמיתי של אביו היה בּרל רבּן, וכשהיינו ילדים היינו קוראים לו תמוז רבּן, כך היה שמו רשום ביומן הכיתה, וכך קראו לו המורים…” תוך כדי שאלה נדלק אור בעיניו של אריק והוא הינהן בראשו בשמחה. “כן, כן, זהו זה… בדיוק. חבל שאז, כשהיינו ילדים, לא פגשתי אותו ולא ידעתי עליו שום דבר. אני הִכּרתי אותו רק פה, בפריס. אדם יוצא־מן־הכלל! אדם נפלא!” כל עקת־הנפש עם ענני הדאגה נמוגו מעליו מדי דברוֹ בחברו הטוב תמוז, וכשהמשיך ודיבר הבנתי גם את פשר הסמקת־הפתאום עם המבט המוזר שלו כשהזכרתי את השם תמוז. “למעשה,” אמר, “התכוונתי אני לשוחח אתך עליו. רציתי גם לבקש ממך משהו. לפעמים קורים בחיים מקרים שכאלה, או צירוף מקרים, או טלפתיה: במשך כל היום התלבטתי אני מצידי אִם לפנות אליך בעניין הזה ואם לאו, בו־בזמן שאתה מצידך רצית לדבר אתי על תמוז מפני שהיכרת את אבא שלו כשהיית ילד. בעצם הבקשה שלי קשורה באבא שלו. אתה הרי צריך לטוס ארצה בשבוע הבא, אז בהזדמנות זו הייתי מבקש ממך טובה אישית – שתתקשר עם אִמו. אני מבין שאביו מת, כבר לפני הרבה שנים, אבל אין ספק שהיא שומרת את כל המסמכים והתעודות והניירות הקשורים בו.”

“כן, כמובן, ברצון ובשמחה – בלאו הכי הייתי אני, מצידי, מעוניין לראות אותה אחרי כל אלה השנים. אמנם אינני יודע היכן היא גרה כיום, אבל לא יהיה לי קשה לעלות על עקבותיה. היום הרי היא אלמנתו של משורר מפורסם – אשבעל עשתרות!” ליבּי נצבט בכאב־פתאום עם תמונת הפעם האחרונה שראיתי את אשבעל עשתרות עולה במדרגות בית־החולים לבקר את נִין־גָל בּתו הגוססת. ראיתיו שוב כוֹרע תחתיו ומתיישב על המדרגה ותומך את ראשו בשתי ידיו וכל העולים והיורדים מצטדדים ושולחים בו מבטים תמהים.

“אתה הלא יודע שאשבעל עשתרות עבד בזמנו בקליניקה של דוקטור לנדאו, ותמוז סיפר לי שאביו נסע יחד עם דוקטור לנדאו לפָרס כדי לטפל בעיניו של מישהו ממשפחת השאה הפרסי.”

“כן – אני זוכר, סיפרו אז שדוקטור לנדאו וכל אנשֵי הצוות שלו קיבלו מֶדליות של זהב עם מכתבי תודה אישיים חתומים בידי השאה עצמו. זה היה, כמדומני – ואולי אני טועה – אביו של השאה הנוכחי, שיש לו כל־כך הרבה צרות עכשיו. ייתכן אפילו שטיפלו בעיניו של השאה הנוכחי שהיה אז בחור צעיר, בן המלך.” אריק עקב אחרי מוצא פי בעיניים נוצצות: כל הקשור בחברו הטוב תמוז הרנין את ליבּו. “כן, כן,” החרה־החזיק אחרַי בהתלהבות, “ותמוז גם סיפר לי שהוא זוכר חבילה שלמה של כרטיסי כניסה לארמון המלך. אם נשאר עדיין משהו מן החבילה הזאת או כל תעודה אחרת מאותה נסיעה, הזמנה לסעודת־ערב חגיגית או למסיבת־גן, הייתי מבקש, אם אפשר, שתביא לי אחת מהן, או תצלום של אחת מהן.”

“ברצון,” אמרתי לו, “אם רק נשאר בידיה משהו מן הימים ההם, ואם היא תסכים לתת לי.” יופי," אמר אריק, “עכשיו אחזור הביתה בהרגשה טובה.”

עוד לפני שנפרדנו עלה על דעתי לשאול אותו מדוע פונה הוא דווקא אלַי בבקשה כל־כך פשוטה שקשורה באביו של החבר הטוב ביותר שלו, שהרי מטבע הדברים צריך היה לפנות ישירות לתמוז, אלא שחששתי שמא השאלה תתפרש כדחייה מצידי, ומה גם שעלולה היא לפגוע באֵילוּ שהן נקודות כואבות שבהן לא יהיה לו נעים, לאריק, לחטט בנוכחותי. אפשר שתמוז, מסיבה זו או אחרת, ניתק את הקשר עם אמו, או אולי ניתקה אמו את הקשר אתו, ואפשר שלמרות החבֵרות הגדולה, ואולי דווקא בגללה, אין אריק רוצה לפנות ישירות אליו, אלא להפך – מעוניין הוא להסתיר את הדבר מפניו, וטעמו ונימוקו עמו. ראָיה לכך יכולתי אפילו למצוא בעובדה שגם אחרי שאמרתי שאינני יודע את כתובתה של אלמנת אשבעל עשתרות כיום, לא התנדב אריק להמציא לי אותה. כנגד זה יכול גם להתקבל על הדעת שאריק פשוט לא שם לב להערה זו שלי, ושהפניה אלַי לא קשורה בכל סיבוך שהוא אלא בעצם טיסתי ארצה. שהרי יגיע לכאן כל הדרוש לו – אם אמנם קיים הוא עדיין – הרבה יותר מהר מכל שהיא התכתבות. ואחרי שנפרדנו, עם שֹביעוּת־הרצון מן הוודאות שחברו הטוב של אריק הוא אכן תמוז בן אשבעל עשתרות, הלם בּי ליבּי בכעס פתאום על עצמי שלא שאלתי את העיקר – לאמור, אם תמוז מכנה פה, בפריס, את עצמו בשם תוֹמַס אַסטוֹר, ושהספק ממשיך לנקר בי אחרי הפגישה לא פחות מאשר לפניה, אמנם כל הסימנים חברו יחד כדי להוכיח לי שתמוז עשתרות הוא תוֹמַס אַסטוֹר, אבל דווקא משום כך עלה סימן השאלה הגדול של ההתנכּרוּת המוחלטת אלַי: זאת לא היתה העמדת־פנים מצידו. תוֹמַס אַסטוֹר פשוט לא הִכּיר אותי. הוא הרי לא ידע עם מי עומד הוא להיפגש, ואילו היה הוא באמת תמוז שמסתתר תחת שם אחר, צריך היה איזה שהוא זיע של פתיעה להופיע בחזוּתוֹ או בהתנהגותו עם הפגישה הבלתי־צפויה, איזה שהוא מִצמוץ עיניים או העוויית פה או תנועת יד, וזאת גם אילו נמצאה לו איזו שהיא סיבה נסתרת ובלתי־מובנת לי לחלוטין להתנכּר לי, אחרי שנוכח לדעת שלא עם מחבר המחזה “חזון האדם” נפגש, אלא אתי. ואם תוֹמַס אַסטוֹר, הוא תמוז עשתרות, לא ביקש כלל להתנכר לי, גם לא התנכר, אלא פשוט לא זיהה אותי אחרי ניתוּק גמור של כשלושים וחמש שנים – כּימי דור שלם – וסבור היה, לפי תומו, שלפניו יושב אהרון דן מחבר המחזה “חזון האדם”, מדוע זה דיבר אליו צרפתית דווקא ולא גילה כל רמז שהוא לעובדה שהוא עצמו יליד הארץ, שהבעיות המופיעות במחזה ידועות לו מנסיון חייו שלו, ולא השמיע אפילו הגה עברי אחד – כאילו לא הוא בנו של המשורר העברי אלא נוכרי גמור לארץ ולשפתה ולבעיותיה ולכל המתרחש בה?

ואולי, באמת, נוכרי הוא? אולי תוֹמַס אַסטוֹר איננו אלא סתם גוי גמור שנקרא תוֹמַס אַסטוֹר, וכל הקשר בינו לבין תמוז עשתרות איננו אלא פרי הדמיון המתפרע בי? מכיוון שעלתה השאלה, השתחזרו בי כל האירועים עד לפגישה עם תוֹמַס אַסטוֹר לכדי שלשלת מוצקה שכּל אחת מחוליותיה הוכיחה לי בעליל שפקעת־הזהוּיוֹת המשונה הלזאת המציקה לי כל־כך אין לה כל אחיזה במציאות־שמחוץ־לעיני־רוחי. הכל התחיל בַּפגישה המקרית עם אריק ויסוצקי ובעובדה שאני לא זיהיתי אותו. אילולא פגשתי במקרה את אריק בדרכי לפגישה עם תוֹמַס אַסטוֹר,³ לא היה כלל עולה על דעתי לייחס לאדם הזר הזה בעיר הזרה הזאת איזו שהיא זהוּת אחרת, קודמת, שקשורה בילדותי שלי ובעברי שלי, אך מכיוון שנתגלה לי פתאום ברחוב דֶטוּרנוֹן, מתחת לַפַּרצוף הזר בעל השֹפם המאפיר ואניצי־השֵׂער העוטרים כזר מדולדל ונובל את הקרחת האפורה, הילד אריק ויסוצקי בעל הפּוֹנפּוֹן האדום, ומכיוון שזה פתח במשך שעתיים את מגופי הסכר, וגלים מן הימים ההם התפרצו בזה אחר זה והשתברו זה בזה, נשארתי מוצף לכל אורך הדרך עד לפגישה עם תוֹמַס אַסטוֹר. בין כל הגלים האלה עלה וירד, ריחף ושקע וחזר וצף וריצד מרחוק השם תמוז שאותו פלט אריק דרך־אגב, ופעם אחת בלבד, מבלי שאני אתייחס אליו. לא התייחסתי אליו ולא הגבתי עליו דווקא מכיוון שהיה זה תמוז, אחיה של נִין־גָל אשר אהבתי, שפגיעתו בי עמוקה היתה הרבה יותר מכּל השאר, עמוקה ותהומית עד כדי כך, שאפילו עכשיו, משנפגשתי עם אריק בכוונה מפורשת כדי לדבר עליו, על תמוז עשתרות, לא עלה כלל על דעתי לבקש ממנו שיפגיש אותנו. וכך, נתפס לריצודו של תמוז על־פני הגלים האופפים אותי, הגעתי לפגישה עם תוֹמַס אַסטוֹר והדבּקתי לו את תולדותיו של תמוז, תוך כדי היתלות באֵילו שהם קווי דמיון בין האיש הזר, כפי שהוא כיום בעיר הזרה, לבין הילד שהיה פעם קרוב לי בעירי שלי.

כּן – ואשר לאותו ילד שהיה בימים הרחוֹקים ההם קרוב לי בעירי שלי – אפילו לגביו קרה לי, וזאת ממש ערב צאתי לשליחות בפריס, שאיעצר לשאול את עצמי אם באמת קיים היה אי־פעם כשהוא לעצמו במציאות שמחוץ להכרתי שלי. זה קרה לי דווקא כשנפגשתי במשרדים שונים, אגב הוצאת הדרכּון והטיפול במסמכים השונים, עם בני המחזור שלי מבית־הספר התיכון. כל מיני שמות של מורים ותלמידים מאותם הימים צצו ועלו, כרגיל בפגישות מקריות מסוג זה, וכשנפלט מפי השם תמוז, לא אמר זה להם ולא כלום. לא יום ולא יומיים אלא במשך שנים רצופות למדוּ הם אתו ביחד בכיתה אחת, ועכשיו לא זכרו לא אותו ולא את שמו גם אחרי שאני הבאתי סימנים וסיפרתי דברים שאירעו בו. רק אחד, עיתונאי חשוב כיום, שכותב את המאמרים הראשיים ביוֹמוֹן רציני, קרא, “כן, בוודאי! שירי התמוז לאשרה! כן, כן, כמובן שאני זוכר אותו – היום הוא משורר שכּוֹתב שירים דתיים־לאומניים!” לא ניסיתי אפילו להעמיד אותו על טעוּתו הכפוּלה והמכופלת, גם לא היה כל טעם בכך. אותו עיתונאי, שלא זכר כלל את הילד תמוז, לא אִכפּת היה לו אם היה זה אותו ילד שכוּח או אביו שכתב אֵילוּ שהם שירים אשר בּהם הוא עצמו לא קרא ולא רצה לקרוא. אך באשר הוא עיתונאי ער וממולח, נזכר בכך ששמע פעם משהו על “שירי התמוז לאשרה”, ומכיוון שבזריזותו העיתונאית תפס שיש בשירים הנושאים שם כזה משהו מעולם המקרא, קפץ מיד למסקנה שאלו הם שירים דתיים, ואם דתיים הריהם בוודאי לאומניים. לגביו לא היה זה לא מעלה ולא מוריד אילו שמע מפי שלא תמוז הוא המשורר אלא אביו, ושאותו משורר לא זו בלבד שאיננו ולא היה דתי, אלא אף היה אנטי־יהודי חריף, שהיה לוֹחֵם בכל גילוי של הלָך־רוח יהודי גלותי ושל פלפול מחשבה יהודי ושל מסורת יהודית גלוּתית, ושבכל תפיסתו ינק דווקא מתוך התשתית העברית הקדומה שבתנ"ך, ושלדעתו המהות היהודית הגלותית בעולם כולו ובארץ, בין בלבושה הדתי ובין בלבושה החילוני, היא האויב המכרסם ומפורר את מדינת ישראל מבפנים כעין גייס חמישי.

אחרי אותה פגישה מקרית עם העיתונאי התחוור לי פתאום שלמעשה אין כל פלא בכך שהאחרים, שאינם מתפרנסים מן הרדיפה אחרי השמועות הפורחות בחלל העולם, שכחו לגמרי את דבר קיומו של תמוז. תמוז לא זו בלבד שהעדיף להישכח כליל, אלא אפילו באותם ימים שחי בקרבנו השתדל להיטשטש ולהיבלע ברקע בכדי שאיש לא יתן בו את עיניו ולא יבחין בו. מבחינה זו היה היפּוּכוֹ הגמור של אריק שהופיע בכיתה שלנו דווקא באותה שנה שהוא נעדר ממנה. אריק שבּא מבחוץ עם הפּוֹנְפּוֹן האדום שלו, עשה את הכל, הפך עולמות בכדי להתקבל, “להיות אחד מן החברה”, “להיות בפנים”, ואילו תמוז, שנמצא בפנים, עשה את הכל כדי לצאת החוצה, וכל עוד נאלץ להישאר, טישטש ומחק את עצמו ככל יכולתו.

זה התחיל אצלו כבר בגן־הילדים, ואולי עוד קודם־לכן. אני, מכל־מקום, זוכר איך היה משחק בָּדָד, עם עצמו, בגן־הילדים. היה אוהב לשחק בקוביות ולבנות ארמונות. זה היה המשחק האהוב עליו ביותר – לבנות לו מן הקוביות ומן הקרשים ומכל מה שנפל לידו כל מיני בתים יפים, עד שהיתה מופיעה איזו שהיא רגל, או כמה וכמה רגליים בבת אחת שהיו בועטות בבתי־חלומותיו ומעיפות את הקוביות לכל עבר בשמחה פראית. הוא לא היה בוכה ולא צועק ולא רץ להלשין לפני הגננת ולא בועט בחזרה, אלא מסתכל על סביבותיו בפחד ובפתיעה ובכאב, אוסף מחדש את הקוביות ומנסה לבנות לעצמו ארמון באיזו פינה אחרת, מרוחקת ונסתרת יותר. הוא לא ביקש להתקוטט ולא רצה להשיב מלחמה שערה ולא מיהר לשפוך את שֹיחו לפני הגננת, אלא רצה לבנות לו ארמון. אמנם גם אילו רץ להתלונן ולתבוע צדק לא היה מצבו משתפר מכיוון שהגננת, שנהגה לפי כלל הקִדמה החינוכית של אותם ימים, (ואולי נמשכים הם והולכים בכל תוֹקפם מאז ועד עצם היום הזה – זאת לא אֵדע. זה עשרות בשנים שכף רגלי לא דרכה בגן־ילדים) היתה עונה לו “אם הרביץ – אז תרביץ בחזרה”, אך לא זה הדבר שמנע אותו מן הפניה אליה, או מן הקטטה, אלא אופיו. “זה עניין של אופי” – כפי שנהגו אז לומר. היה לו מין אופי שכזה. הוא אהב לא רק לבנות אלא גם לצייר כל מיני בתים יפים מוקפים גינות וחומות גבוהות של אבן, וזאת באותם ימים שלא היתה לו בעולם פינה משלו, ואפילו לא מיטה משלו. היה יָשֵן בבתיהם של כל מיני קרובים רחוקים יותר ורחוקים פחות. התגורר אצל “האוזן האדומה” – כפי שכינתה הגברת לוריא את החנווני הזקן, ר' עקיבא רַבָּן שהיה דוֹד אביו של תמוז, ואצל “חיים־ארוּכּים”, שהיה דודו שלו, אחי־אביו, וזמן־מה אפילו אצל דוקטור לנדאו. בתחילה, עוד בגן־הילדים, היה זה בגלל הפְּרעוֹת. הערבים היו מתקיפים את השכונות היהודיות המרוחקות והבודדות, ומכיוון שגר בבית האחרון שבשכונת מוֹנטיפיורי הישנה, מול הרובע הערבי דֵר־אבּוּ־תוֹר, פונו הילדים למרכז העיר בבתיהם של קרובי משפחה. אחר כך שוב מצא את עצמו פתאום בלי בית, כשחדל אביו לעבוד ולא זו בלבד שרהיטיהם נמכרו במכירה פומבית כדי לכסות חלק מן החובות, אלא אף הילדים שוב נשלחו להתגורר אצל קרובים ומכרים.

פעם אחת בלבד השיב מלחמה שערה בגן־הילדים, זה היה ביום משונה מכל הימים ולא בגן־הילדים עצמו אלא מחוצה לו, בחורשת שנֶלֶר. באותו יום באו סיידים לסייד את החדרים והגננת הובילה אותנו לבלות אותו בחורשת שנלר. כל ילד נשא אתו את הפירות ואת הכריכים שהביא מן הבּית לארוחת־עשֹר, ותמוז נשא בידו השניה את השֹקיק עם קוביות העץ לבניין הארמון שלו.

הגננת השתמשה בהזדמנות זו להעניק לנו “יום־שֹדה”. לימדה אותנו שמות של עצים ושיחים וקוצים ופרחים ואפילו עננים. אני זוכר במיוחד את השמות “ענני נוצה” ו"ענני כבשֹים", שמילאו אותי, משום־מה, השתאוּת מופלגת. כן זוכר אני איזו שהיא מהומה שהתעוררה בשעת הארוחה רחוק ממני, בראש המדרון, סמוך לחומת שנלר, ואת מראה הגננת – קראו לה “הגננת שֹרה” – שנחפזת לשם בפנים אדומות מכעס על שנאלצת היא אפילו תוך כדי לעיסת פרוסת הלחם שלה להשליט סדר בקרב הילדים. פשר אותה מהומה ופרטיה נתגלו לי רק שנים רבות לאחר מעשה, כשהיינו זה מכבר בחורים מבוגרים, באחת מפגישותי האחרונות עם תמוז, עם תום לימודינו בבית־הספר התיכון. הוא סיפר לי שבאותו “יום שדה”, תוך כדי שיטוט בחורשה, נגלה לו פתאום, הרחק מכל קבוצות הילדים, מראה של מרפסת חלקה ונקיה וריקה שעליה יוכל לבנות בשקט ובשלווה כל מה שיתחשק לו. רוטט משמחה ושקוע כל־כולו בבניין הצריח, שקע ליבּו בקרבו כשהגיע לאוזניו גִרגור של צחוק מן הסוג המוּכר לו ועוד מעט קט גם תשתלח הרגל, כרגיל. כרגיל גם הציץ אחורנית לראות לאיזו פינה יהיה באפשרותו לסגת, משנפערה תהום לרגליו: המרפסת לא היתה אלא גג שטוח של איזה שהוא מבנה זנוּח במדרון. תהום זו היא שגרמה לו לזנק קדימה בכל כוחותיו במקום שיירתע לאחור, כדרכו. הוא הפיל שניים בבת־אחת, ודווקא מן הבריונים שבהם. כפי הנראה פגע בהם קשות, מכיוון שהשנים פרצו ביבבות ורצו אל הגננת. בהרגשה נפלאה, הרגשה שכמותה לא ידע עד אז, הרגשת ניצחון, חזר לקוביותיו. עוד הוא עושה כה וכה, והשניים חזרו בלוויית הגננת שהודיעה לו שאין זה שטח פרטי שלו, ושגם לילדים אחרים מותר לשֹחק פה. על דבריה של הגננת, שמהם השתמע כאילו הוא שמפריע להם, או למי שהוא אחר בעולם לשחק, לא ידע מה לענות, ניענע בראשו לאות הסכמה והמשיך בשלו. עכשיו כבר היתה קבוצה שלמה של ילדים הומה בסמוך. לא היו להם צעצועים לשחק בהם, אך מכיוון שגילו גם הם את המקום, היו רודפים זה את זה בקריאות ובצעקות. ושוב, כרגיל, נשתלחה רגל בארמון הקוביות, אלא שהפעם, מבלי שיסתכל אחורנית ובניגוד למנהגו, התנפל על הבועט הנדהם מחוצפתו של זה. במהומה המתרחשת מכל עבר הופיע מחדש ראשה של הגננת. “פרא־אדם שכמוך,” צעקה עליו בפנים אדומות מכעס, “אתה כל הזמן מתקוטט. מתנפל על כל העולם.” “אבל הם התחילו…” ניסה תמוז להתגונן, “הם לא נותנים לי אף פעם לבנות…” בשלב זה הבחינה הגננת בקוביות הפזורות ושאלה, “ומי הביא הנה את הקוביות מן הגן?” “אני,” אמר תמוז בתקווה שהפעם יצא צדקוֹ לאור, “אני הבאתי אותן בחבילה כל הדרך לכאן.” “כָּכָה,” ניענעה זו בראשה, “ומי בכלל נתן לך רשות להוציא צעצועים מן הגן? אני הלא אמרתי לכם בפירוש שאסור לכם להוציא שום דבר מן הגן! אני רואה שאני אצטרך באמת להזמין את אמא שלך לשיחה…” תוך כך גילתה גם היא את המדרון הנפער לרגליה, והוסיפה, “וחוץ מזה, אני גם לא מרשה לכם לשחק פה, זה מסוכן. אני רואה שאנחנו נמצאים על גג שטוח בלי מעקה, ואתם עלולים ליפול למטה בזמן המשחק. באמת אני לא מבינה אותך, תמוז! לא די שאתה משוטט בלי רשות, לבדך, בכל מיני מקומות מסוכנים, אלא שאתה גם גורר אחריך ילדים אחרים ומפריע דווקא בשעת הארוחה. עכשיו תן לי את כל הקוביות וכולנו נלך לשבת מתחת לברוש ונגמור בשקט את האוכל.”

כשסיפר לי תמוז את כל אלה הפרטים, לא התכוון כלל להעלות זכרונות שכוחים מגן־הילדים, אלא פשוט הסביר לי את הרקע למערכון שכתב. באותם ימים חלם על עשיית סרט קולנוע, ואם לא יצליח להשיג את כל המערכת המסובכת הדרושה לכך – אינני יודע אם בכלל זו קיימת היתה אז בארץ – ינסה סרט אילם, מין קומדיה בדומה לסרטים הקצרים של צ’רלי צ’פלין הנערץ עליו כל־כך. בנוסף על אותו מעשה שאירע בו בגן הילדים, שזור היה במחזה שלו חלום חוזר, שהיה פוקד אותו בשנת־הלימודים האחרונה בבית הספר התיכון. אני הייתי באותו שלב חבר ועד־הכיתה, והיה זה מתפקידי לאסוף חומר מתאים לקראת מסיבת־הסיום. תמוז לא חשב כלל על הצגת הקומדיה שלו במסיבת־הסיום, אלא חשב, כאמור, על עשיית סרטים שבהם יהיה הוא, בדומה לצ’רלי צ’פלין, גם מחבר המחזה, גם הבמאי וגם השחקן הראשי, אך מכיוון שפניתי אני אליו, סיפר לי על המערכון המתלבט בדמיונו ומבקש להתגשם בסרט או בתיאטרון, גם נתן לי לקרוא אותו. אינני יודע מדוע קרא לוֹ בשם “החיזיוֹן” – שם כל־כך מיוּשן ונקוּע, חורג ממסגרת הזמן והמקום, שאיננו אומר בעצם ולא כלום לצעיר בן־זמננו. הוא נמצא באולם מואר חגיגית שבו נערך מעין נשף, כּמִין מסיבת סיום, עם קבלת תעודות ועיטורים. הוא בונה שער ניצחון שבו אמורה לעבור תהלוכת החוגגים. בעצם אין זה שער ניצחון ממש עשוי אבן, בדומה לשערי הניצחון של טיטוּס או של נפוליאון, אלא תפאורה שנועדה להצגה, עשויה לוחות עץ צבועים. שטוף זיעה הוא פושט מעליו את בגדיו ונשאר במכנסים קצרים בלבד. למרות כל מאמציו אין הוא מצליח להקים את השער, מכיוון שללא הרף מפילים החוגגים עצמם, שלמענם הוא טורח, את העמודים ואת הלוחות. רגע נדמה לו שהנה כבר עומדים העמודים הכן לקראת קורת־הגג, משחולפים על־פניו מכל הצדדים אנשים שבועטים בַּמבנה ומפילים אותו במרוצתם לעבר המזנון. מכיוון שכך, זונח הוא את השער הנתוּץ ונחפז לאותו כיווּן. הכל שולחים ידיים לעבר השולחן וחוטפים ואוכלים ושותים. גם הוא מנסה להגיע ולשלוח יד, אלא שאין מניחים לו. נותנים בו מבטים תמהים ומזדעזעים מן החוצפה שלו. מה לזה בתוכנו, ומי בכלל הרשה לו להיכנס? או אז מתחוור לו שאכן אין לו זכות להימצא פה מכיוון שאין לו חגורה אדומה. אין זכות כניסה למי שלא עבר קודם־לכן את מסלול הריצה והקפיצה שבמגרש האחורי. על־יד הפתח האחורי עומד המפקח על המסלול שבוחן את הנכנסים ומגיש את החגורה האדומה רק למי שעבר את המבחן. תמוז נחפז לעבר המסלול, ותוך כדי מרוצה מתחילים מכנסיו להשתלשל וליפול מכּיוון שאין לו כל חגורה שהיא, לא אדומה ולא אחרת. הוא מנסה לרוץ אגב החזקת המכנסיים ביד אחת, אלא שהיד התפוסה אינה מניחה לו לקפוץ ולעבור את המכשולים. נמלך הוא בדעתו וחוזר לאולם לחפשֹ איזו שהיא רצועה מתאימה. על הקיר ליד הדלת מגלה הוא מין רצועה מתאימה כרוכה לוַו. הוא קורע אותה מעל לוו וקושר בה את מכנסיו, וכאן הוא נוכח לדעת ששלשלת הנוּרוֹת הצבעוניות שהיו אחוזות בה מתחילה להתמוטט. הוא גורר בדל חבל תלוי, מצליח איך שהוא לחבר אותו לוו, ומיד מזנק החוצה אל המסלול ועובר אותו בנשימה אחת. בשובו כבר אין הוא מוצא את המפקח מחלק החגורות האדומות. מציץ הוא כה וכה לתוך האולם ורואה את המפקח מנסה, יחד עם עוד אנשים, להחזיר אל מקומה את שלשלת הנורות הצבעוניות שצנחה לרצפה. הוא ניגש לעזור, גורר את קצה השלשלת, ואז נותן עליו המפקח בקולו ומגרש אותו החוצה. מתוך תנועותיו והעוויותיו של זה מבין תמוז שהוא נאשם גם בכניסה ללא רשות ובלי חגורה אדומה וגם בהריסת מערכת האורות וגם בכל המפולת סביב, שהרי מגודל הכעס לא יוצא שום דבר ברור מפיו של המפקח חוץ מנהמות וצעקות וחִרחורים. כּשהמפקח מנסה לאחוז בו כדי לזרוק אותו החוצה, מבחינה עינו של תמוז בחגורה האדומה המיועדת לו שמתגוללת מתחת לשולחן. הוא נחלץ בכוח מידיו של זה ומזנק בין רגלי החוגגים אל מתחת לשולחן. מושך אחריו את המפה שמשמשת לו מסך להסתירו מכל עין, חוגר את החגורה האדומה, מנגב את הזיעה השוטפת את פניו בקצה המפה ונושם לרווחה ממאמץ המסלול ומכּל מה שהתרחש. לשמחתו מבחין הוא, עם שהתרגלה עינו לאפלולית, במערכת קוביות שמהן אפשר לבנות ארמון נפלא. עוד הוא מזין את עיניו וממשש בידיו את הקוביות והמלבנים והקמרונות והכיפוֹת ועוקצי הצריחים והעמודים והמשקופים, וכבר מרחפים ובאים מעבר לגבו קולות של לעיסה ונגיסה ועילוּע וגרגוּר ומציצה ובליעה וצִחקוקים ולחשושי מזימות. נשימתו נעצרת בחרדת־פתאום. הרי אלו הם שני הבריונים שאותם גירש קודם מִשטח הבניה שלו. הם מתחבאים פה בסתר המפה עם כל השלל שחטפו מעל לשולחן, ועכשיו זוממים הם גם לחטוף את מערכת הקוביות מידיו. מיד נחלץ הוא ומזנק עם קופסת הקוביות אל שטח הבניה שלו, והבריונים השניים בעקבותיו. בקצה הגג השטוח הוא מניח את הקופסה, נפנה לאחור בתנופה ומתנפל על השניים. תוך כדי התכתשות מרגיש הוא פתאום שמישהו גורר אותו מאחור, גם מנסה להכות אותו כדי למנוע את נצחונו על השניים. הוא מנער אותו מעליו במחי־מרפק, ורק אחרי בריחתם של הבריונים מתפנה הוא להסתכל אחורנית. ילד צנום ונפחד כורע שם על ברכיו ומתחנן על נפשו בפינת הגג השטוח על פי התהום. “אל תזרוק אותי למטה. אני אעשה כל מה שתבקש, רק אל תזרוק אותי למטה!” תמוז נזכר שלמעשה הבחין בו מקצה העין עוד בשעת הזינוק לכאן, אלא שלא התפנה לתת את דעתו עליו בגלל הבריונים הדולקים בעקבותיו. על דעתו לא עלה כלל לזרוק את זה המסכּן הקטן מן הגג, ועצם המראה שנגלה לעיני־רוחו בעקבות הקול־הנחנק־מאימה המתדפּק על אוזניו, איך הוא מניף את הגוף הצנום הרועד כלפי מעלה כדי להטיח אותו אל תוך התהום הפעורה, ואיך זה מתרסק על הטרשים, מעביר בּבשֹרו צמרמורות צמרמורות. אפילו המחשבה, בשיעורי התנ"ך, על השֹעיר לעזאזל, שנזרק לתהום בכדי שיתרסק על חודי הסלעים, היתה מקוממת אותו. איך זה עולה בכלל על דעתם של בני־אדם לקחת איזה שהוא תיש תמים, מלא אמון באיש המוביל אותו, וכך להתעלל בו עד שתצא נשמתו מתוך האברים המרוסקים? “ולמה אזרוק אותך למטה?” שואל תמוז, והמבוכה בעיני הילד הנפחד גדלה והולכת עם הסומק הפושט בפניו. עכשיו הוא כבר כולו פקעת של ריטוטים. תמוז נתפס למבוכה למראה הסילון המרטיב את מכנסיו של זה, עם החשש שמא עוד מעט קט הקטן הלז גם יחַרבֵּן במכנסיים מרוב פחד.

“אל תפחד,” מנסה תמוז להרגיע אותו, גם מעביר כף־ידו על תלתליו השחורים השופעים ומסתלסלים סביב פניו הצחורות. עור פניו צח ורך ועיניו גדולות ומשוקדות. אפילו הליטוף הקל מפחיד ומרתיע אותו. “מה שמך?” “חֶמְדָן,” עונה זה כנאשם שמודה באשמתו.

“שם יפה,” אומר תמוז, “שם מקראי יפה: חֶמְדָן בּן־דִישָׁן. הוא גם מתאים לך.” ובליבּו הוא ממשיך לומר שהשם חמדן מתאים לילד נחמד שכזה.

“אבל בדרך־כלל קוראים לי חֶמֶד,” מוסיף הילד דיוּק לאמת הנדרשת ממנו.

“זה לא משנה הרבה. זה אותו דבר בהשמטת הנוּן,” ממשיך תמוז להרגיע אותו, גם נראה לו שכבר הצליח בכך. “ועכשיו תוכל לשבת שם, בפינה ההיא, ולבנות כל מה שתרצה.” חמד שיושב עכשיו על־ידו ונצמד אליו ככל יכולתו אינו זז ממקומו. “אני אעשה מה שתרצה,” חוזר הוא על מה שהבטיח, “אני אגיש לך קוביות ואעזור לך. אני לבד לא יודע מה שעושים.”

“בסדר,” אומר לו תמוז, “תתחיל בניקוי השטח. תוציא מפה את כל האבנים והעלים והלִכלוכים.” וזה מזנק מיד למלא את הפקודה בכל מאודו. נראה להוט כל־כך להשביע את רצון אדוניו, עד שלרגע חושש תמוז שמא יפול לתהום תוך כדי השלכת האבנים וניעור הסמרטוטים המשמשים לו כמטאטא. עם־זאת טורדת אותו ההרגשה שבכל־זאת משהו כאן לא בסדר. הרי הגיע לכאן כדי שיוכל לבנות במקומו שלו, בשקט ובשלווה ובאין־מפריע, את הבית שעליו חלם כל הימים, והנה מתרוצץ לו פה הקטן הזה וצץ בכל אשר יעשה ולכל אשר יפנה. אמנם, בניגוד לכל הבריונים, אין הוא מבקש להרוס אלא להפך – לעזור, ועזרתו באמת טובה היא ומועילה, ויש בה אפילו מן הנעימות, אך בכל־זאת יש בה משום הפרעה, ודווקא מבחינת עצם הריכוז בבניה. אין הוא מסוגל לשקוע במימוש הבּית שאותו רואה הוא בדמיונו, מימוש שמוּתנה בחומר הקוביות ובצורתן ובמספרן ובאפשרויות הגלומות בצירופיהן השונים, כל עוד מתלבט הקטן הלז בין רגליו. אילו התייחס אליו כאל מכשיר בלבד, מין עבד, היה זוכה בהנאה הכפולה, הן של הזרועות הנוספות העומדות לרשותו והן של האדנוּת והשלטון, אך לכך אין הוא מסוגל. עם כל התענוג הבלתי־צפוי שנפל בגורלו להיות אדון ושליט, תענוג אשר הוא, כשלעצמו, כבר מסיח את דעתו מבניין הבית, נמצא הוא פתאום מוטרד מעולמו ומן האושר־של־יצירת־מציאות־מתוך־הדמיון, על־ידי הדאגות לשלומו ולטובתו של מי שהתלבש עליו לשרתוֹ. חֶמֶד זה, בוֹ־ברגע שאין נדרש ממנו סיוע כלשהו בבניה, ממלא את השטח כולו מהומה. מתרוצץ אנה ואנה, עושה קפיצות לגובה וקפיצות לאורך, משלשל את עצמו בצינור למטה ונתלה במרזב ביד אחת וראשו חוזר ומציץ בפינת הגג וקורא קוּקוּריקוּ עד שליבּו של תמוז שוקע בקרבּוֹ מן החרדה שתיכף ימעד ויפול לתהום. “עכשיו בוא הנה ושב בשקט!” פוקד הוא עליו, וזה מזנק ובא אצלו קרוב כל־כך עד שהבל פיו נושב לו, לתמוז, בפניו, ונוכחותו מונעת את אפשרות העבודה.

“לא כל־כך קרוב, עשֵׂה עשרה צעדים ושב שם בשקט, בלי להוציא הגה, עד שאקרא לך,” וחמד, כּכלב נזוּף מושפל זנב, סופר את עשרת הצעדים ומתיישב בשֹיכול רגליים ובגב מופנה כלפי תמוז ובכתפיים שמוטות. תמוז מנסה להתרכז עכשיו בעבודה, וכשנדמה לו שהנה הצליח לחזור ולמצוא את החוט המנחה, נשמע קול חבטה. חמד מוטל לכל אורכו אפיים ארצה וכתפיו רועדות. “שיילך לכל השדים והרוחות,” אומר תמוז לעצמו ומנסה לחזור ולהתרכז בשלו, אלא שמצבו של חמד אינו מניח לו. “הוא משחק את הנעלב. שייעלב! ואולי לא נעלב אלא קרה לו משהו כשטיפס בצינור, נשרט ונפצע, ואולי נקע קרסול או אפילו נשבּרה לו איזו עצם? שטויות! אילו היה שובר או נוקע משהו, לא היה ביכולתו כך לצעוד מהר את עשרת הצעדים. עכשיו הוא כבר משמיע גניחות משונות, וכל התיאטרון הזה לא נועד אלא למשוך את תשומת־הלב שלי ולהפריע לי. שיילך לעזאזל! הנה, שוב צץ ועלה עזאזל!” תמוז קופץ ומטלטל את חמד בכתפו. זה מציץ אליו בעין אחת דומעת. באמת פרחה לו חבורה במצח – מן החבטה בּרצפה, כפי הנראה. “זה כואב,” מלחש חמד ותמוז עונה לו בכעס, “אתה בעצמך אשם! מי אמר לך להטיח את הראש ברצפה? ועכשיו לך ושטוף את הפצע במים ושב שם, בפינה, בשקט, והפסק לעשות לי דאווינים!” חמד מזנק כחתול, חיוך קונדסי מטביע גומות־חן בלחייו ומטפטף בין דמעותיו, וחרון אין־אונים מציף את תמוז שתופס אותו בזינוקו וצועק עליו, “אמור לי מדוע התנפלת גם אתה עלי, בשפלוּת וּבנבזוּת – התנפלת עלי מאחור בשעה ששני המנוּולים רדפו אחרי וניסו לחטוף ממני את התיבה ולזרוק אותי למטה?”

החיוך נמחה מעל פניו של חמד, שנשאר נטוע חיוור ודומם על עומדו. “אמור,” צועק עליו תמוז, “ענה לי!”

“חשבתי שאתה רוצה לזרוק אותי למטה.”

“ומדוע חשבת? מפני שאתה בעצמך ניסית לזרוק אותי?”

“לא ניסיתי.”

“אז למה התנפלת עלי, ועוד מאחור, ודווקא כשהחראינים התנפלו עלי מלפנים?”

חמד נועץ עיניו בחרטומי נעליו ואינו עונה, ותמוז מסמיך את פניו לפניו באיום. “אינני יודע…” מלחש זה, “רציתי רק… קצת… לעזור לאחים שלי…”

רגע נעתקות מילים מפיו של תמוז ההמום מן המידע הבלתי־צפוי, ומשנהו הוא תופס את חמד בגרגרותיו ושואג עליו, “עוּף מפה! התנפנף! לך אל האחים הנחמדים שלך, רוּץ לעזור להם. הם זקוקים לעזרתך – ואתה הלא אוהב אותם כל־כך. אתה לא תישאר כאן אפילו רגע נוסף אחד – אם אראה אותך שוב פה, אזרוק אותך ישר למטה בלי שום מילה נוספת!”

חמד נרתע פסיעות אחדות אחורנית, ודווקא לעבר התהום, ולואט בקול שבור, “הם שוב יכּוּ אותי. הם שוב יתפסו אותי, כמו בפעם הקודמת, ויחזיקו אותי בקצה הגג ויגידו לי שהם יזרקו אותי למטה אם אני…”

“אם מה?” שואל תמוז תוך כדי משיכת הילד לעבר המרכז, שלא יפול אחורנית לתהום מרוב חרדה ובלבול.

“אם שוּב אלשין עליהם. הם אומרים שאני רץ תמיד אל אמא להלשין עליהם, אבל זה לא נכון. הם אומרים שאמא צועקת עליהם וצובטת אותם מפני שאני מלשין עליהם, ואוהבת אותי מפני שאני מתחנף אליה.”

“ונאמר, אפילו, שאתה כּן הלשנת עליהם…” אומר תמוז, אך לפני שמספיק הוא לגמור את המשפט, מתריס חמד, “לא, לא – זה לא נכון. אני לא רצתי אף פעם להלשין. אני רק סיפרתי לאמא את האמת אחרי שהיא שאלה אותי. הם לועגים לי וכועסים עלי סתם כך.”

“אם כך, מדוע עזרת להם? הלא אתה צריך לשֹנוא אותם!”

“הם כועסים עלי,” אומר חמד, “אבל אני לא כועס עליהם. אני כועס עליהם רק לפעמים. אני שונא אותם כשהם מכים אותי.”

“אמא שלך אוהבת אותך, והם מקנאים בך,” אומר תמוז.

“אני לא מקנא.”

“נכון,” אומר תמוז, “אתה ילד טוב, ועכשיו – רוץ אל אמא שלך ושׂחק בּבּית.” ושוב נופלות פניו של חמד, ועיניו מציצות בחרדה ובתחינה. “אני לא יכול לשחק בבית כשהוא שם. זה מפריע לו. אסור לי”.

תמוז מחניק בעודה בּאִיבּה את השאלה המתבקשת מאליה מי הוא זה בדיוק אותו “הוּא” מתוך החשש שעלולה זו לגרד בפצע עמוק אפילו אם אותו “הוא” איננו אלא אביו, ועל־אחת־כמה־וכמה אם איננו אביו של חמד. ייתכן שאביו התגרש מאמו ועזב את הבית לַבָּא אחריו, וייתכן שאביו מת ויש לו אב חורג, וייתכן שאין זה אלא מאהב. אם כך ואם כך, עובדה היא שאין הוא יכול עכשיו לשחק בבית. “וגם אילו הורשה לו לשׂחק עכשיו בבית,” אומר תמוז בליבּו “אילו יכול היה להפוך שם עולמות, להרעיש ולקפוץ ולהכפיש ולנתוץ, איך אוכל אני לגרש אותו מפה – כלומר, באיזו זכות? אמנם אני נמצאתי פה הרבּה לפניו, וכבר בניתי פה והחרבתי פה עוד לפני שעלה על דעתו לבוא, אך בכל־זאת כשחזרתי מצאתי אותו במקום, והוא הרי איננו אשם בכך שאני הלכתי לחפשׂ את החגורה האדומה. כשהוא הגיע לכאן, כבר לא מצא אותי, ומבחינתו שלו הקדים הוא אותי, וזכותו לגרש אותי מפה. כנגד זה בעינה עומדת העובדה שזה היה שטח הבניה שלי לפני בואו, ולי יש זכות קדימה על המקום, ומה גם שאני באתי לבנות, בה־בשעה שהוא לא בנה כלום, גם לא מוכשר היה לכך ולא ביקש אלא סתם לשחק, לקפוץ ולרוץ ולטפס. ומדוע לא? רצונו לטפס על הקירות החלקים – שיטפס! כל אחד עושה בתוך שלו מה שמתחשק לו, ואין כל זכות שהיא, ובוודאי שאין כל טעם או אפשרות, לצוות עליו שיעשה דבר שלא יכול היה לעשותו גם אילו התחשק לו. כל זאת, כמובן, בתנאי שיימצא בתוך שלו, ואמנם נמצא הוא בתוך שלו, אלא שבמקרה זה שלו הוא שלי, ושלי הוא שלו. זכותו לגרש אותי מפה, אבל אין לו הכוח לכך, וזכותי לגרש אותו מפה, וגם יש לי כוח לממש את זכותי. מכאן שאין זאת אלא שאלה של כוח! שני כלבים נלחמים על עצם אחת; לכל אחד מהם זכות מלאה ושלמה לכרסם אותה, ויזכה בה מי שחזק יותר. נכון. אמת־ויציב – ואולי אפילו טוב ויפה בעולם של כלבים. אבל אנחנו לא כלבים! ואפילו אם הוא התנהג כלפי כמו כלב קטן שהתנפל עלי מאחור בדיוק כששני הגדולים התנפלו עלי מלפנים, אין זאת אומרת שאני צריך לרדת לרמתו ולהתנהג כמו כלב לגביו. דווקא מכּיוון שאני הרבה יותר חזק ממנו, גם יותר גדול וחכם, צריך אני להתנהג כבן־אדם שקול ואחראי, והתנהגותי צריכה לשמש לו דוגמא אישית. אצלו פועלים עדיין רק הדחפים הבסיסיים: מבלי יכולת להיעצר אפילו לשניה אחת כדי להרהר ולשקול, קופץ הוא אינסטינקטיבית לעזור דווקא לאותם השניים שהרביצו בו ואיימו לזרוק אותו לתהום, וזאת רק מכיוון שאותם שניים הם במקרה אחים שלו. לתופעה הזאת, כפי הנראה, מכוּון הביטוי שלהם ‘קול הדם’: אין זה משנה כלל איזה מין אדם הוא, מה טיבו ומה מעשיו ומה יחסו אלי – אני אקפוץ לעזרתו בו־ברגע שמישהו זר יתקוף אותו, וזאת רק מכיוון שהגחנו שנינו, במקרה, מאותה בטן. התנהגות של עדר בהמות ושל כנופיית כלבים ושל נחיל דבורים. ההתנהגות שלי תפקח את עיניו של הקטן הזה, החביב על אמו יותר מכולם (ובצדק, מפני שבאמת הוא ילד מקסים), ותחנך אותו להיות אדם. אדם איננו כלב־רחוב. לא כלבים ולא מלחמות. אין כל צורך במלחמות, ובוודאי שאין בהם כל תועלת, אלא להפך – רק סבל וכאב ונזק ומוות והרס, ואני לא באתי להילחם אלא לבנות בשלום ובשלווה, ויש כאן מקום די והותר גם לי וגם לו, ומה גם שהוא נחמד כל־כך ומוכחותו מוסיפה לי חוויות ומעשירה אותי ברגשות ואפילו בבניה שלי משתדל הוא לעזור לי, בדרכו שלו, ככל יכולתו ואפילו בהתלהבות.”

“שמע חֶמדן –” משווה הוא לקולו טון חמוּר, גם מקדיר את גבותיו לייתר תוקף, וזאת כדי לאלף אותו אחת ולתמיד, “אני ארשה לך לשׂחק שם, בפינה ההיא, רק בתנאי שלא תפריע לי ולא תיגש אלי עד שלא אקרא לך, ואם עוד פעם אחת – אתה שומע היטב, חמד – אם רק עוד פעם תתחיל שוב עם הדאווינים שלך, אתפוס ואזרוק אותך למטה בלי מילה נוספת. אתה מבין?”

חמד מנענע בראשו במרץ רב, מתוך הבנה מלאה והסכמה גמורה, ושוב מרצד לו חיוך קונדסי מבעד לעננת הפחד שנמוגה. מדלג הוא לפינה ומשמיע שִקשוק כקטר של רכבת. השִקשוק לא נגמר אלא מתגבר והולך גם אחרי שהוא מגיע למקומו המיועד ומשם ממשיך להקיף את השטח כולו כרכבת שמתאמצת לעלות בהר תוך התנשפות וטִרטורים וצפירות אזהרה. ברגע בו תופס הוא את מבטו של תמוז, מתנפנפת ידו לשלום ותמוז נענה לו בנִפנוף. “אתה לא תזרוק אותי למטה!” קורא חמדן תוך כדי נסיעה.

“ולמה לא?” תמה תמוז.

“מפני שאתה טוב!”

“אתה תמצא את עצמך למטה ברגע שתתחיל שוב…” חוזר תמוז לנעימת התראה שנמוגה והולכת עם המבט השובב של חמד שנשלח אליו בין שתי גומות־החן. “ובאמת איך אוכל לעשות לו דבר שכזה?” שואל תמוז את עצמו, ורואה בחמד את בבואת עצמו כמסתכל בראי־קסמים שמשקף לא את ההוֹוה אלא את העבר. כזה היה הוא וכזה היה גורלו בימים ההם, הרחוקים, כשהיה ילד כבן שבע או שמונה ומצא את עצמו בּן־בלי־בית מסתופף בצל קורתו של הזקן ר' עקיבא רבּן, דוֹד־אביו, שהיה מכוּנה בשכונה בשם “החנווני בעל האוזן האדומה”, ומתגורר אצל דוקטור לנדאו וזמן מה אפילו במרתף של דוֹדוֹ חיים־ארוכים. יותר מכל מעכירה את חייו השהייה בבית “האוזן האדומה”. משׂחקים אינם באים בחשבון כלל, ואפילו שיעורי בית אינו יכול להכין פה. השולחן עמוס תמיד צלחות וכוסות וסכינים ומזלגות ובקבוקים של תרופות ומזלפים לטיפות עיניים, ועליו לפנות לעצמו פינה קטנה, לנקות אותה ולהניח עליה את הספר ואת המחברת ולקרוא ולכתוב, וזאת רק בזמן שגם הזקן וגם הזקנה עסוקים במקום אחר, ולהיחפז ולהסיר אותם מעל השולחן ברגע שאחד מהם חוזר אליו. פעם שכח את המחברת על השולחן, וכשחזר מצא עליה בקבוק של שמן. למחרת ניפנפה המורה את המחברת לעיני כל תלמידי הכיתה כדוגמה וכמופת לכתמי שמן גועליים שמציינים את הילד העצל והמרושל. הזקן עומד על רגליו בקושי, הזקנה עינה האחת עיוורת והשניה מתובללת, ואין בכלל אל מי לבוא בטענות. להפך, תודה הוא חייב להם על שמסכימים הם לאסוף אותו לביתם למרות כל הטרדות והטרחות שמוסיף הוא על החיים הקשים עליהם בלאו הכי. והריח הנורא שממשיך לרדוף אותו – הַטַחַב וּמלבושי הזיקנה ושייר המאכלים העבשים, המהולים בריח של תרופות ובפיח של פתילות נפט ובצחנת־דגים־מלוחים ובעיפוש־מי־הבּיבים־וסירי־הלילה. אצל דוקטור לנדאו הסיפור מתהפך, כאן חושש הוא ללכלך במגע יד את השולחן המיוחד לו ולהדביק את סדיני המיטה בריח האוזן האדומה שממשיך לקנן בנחיריו, גם מתבייש בַּחוֹרים שבּגרביים ובטלאים של המכנסיים. רק דבר אחד נשאר קבוע ועומד – זה רגש התודה שחייב הוא לבעל־הבית, איך זה קרה ובמה זכה הוא, הקטן והמלוכלך, כך להתקבל בביתו של דוקטור לנדאו במאור־פנים ובחביבות? כן – אבל חמד לא מתגלגל מביתו של “האוזן האדומה” לבית דוקטור לנדאו ומשם למרתף של חיים־ארוכים, אלא גר בביתו שלו אצל אמו שאוהבת אותו יותר מכל הילדים כולם. יש רק שעות מסוימות שבהן אסור לו להקים רעש ולהפוך את הבית כולו על־פיו, מפני שהדבר מפריע לאותו איש שאיננו חייב כלל וכלל לסבול את התעלולים של הילד המפונק. אפילו אם אותו איש אביו־מולידו הוא, אין כל סיבה לכך – ובוודאי שלא כל טעם חינוכי – שיוסיף נופך פינוקים משלו על תפנוקי האם, ויהפוך את חמד למין עריץ קטן כובש את אביו ואת אמו ואת אחיו הגדולים לעבדים לכל מה שרק יעלה בדעתו ויצוץ ברצונו ויתחשק לו ויתחמד לו בכל רגע ורגע מרגעי היום והלילה, ועל־אחת־כמה־וכמה אם איננו לא אביו־מולידו ולא אביו החורג ולא אביו הרוחני. שיילך להפוך עולמות מחוץ לבית, במגרש משחקים שנועד במיוחד לכך, בכל מקום שימצא כנגדו הרבה ילדים משחקים. גם פה הוא מפריע, וגם זה איננו מגרש משחקים, ואני בוודאי ובוודאי אינני חייב לסבול את תעלוליו. עם־זאת אסור לי להעמיד את חייו בסכנה. ברגע שאגרש אותו, יתנפלו עליו אחיו לזרוק אותו לתהום, כפי שאחיו של יוסף זרקוהו לבור בהזדמנות הראשונה שניתנה להם.

תמוז נושא את עיניו מעל לצוהר של הצריח, שקוביה אחת בלבד חסרה לו להשלמתו, ומספיק לתפוס במבטו את ראשיהם של שני האחים המציצים ונעלמים מאחורי גזעי האורנים שלחוֹרשה, הוא חש בהם כל הזמן עם כל היותו שקוע בבניה, ועכשיו הנה תפס אותם בעליל. חומקים הם ועוברים כצללים מעץ לעץ, מציצים ומסתתרים, מתקרבים בדילוגים ובורחים ואינם מעזים לגעת בחמד כל עוד תמוז מגן עליו.

“בוא הנה,” קורא תמוז לילד ומסיר את נדבך הקוביות העליון של מגדל השמירה, כדי שיוכל לדבר מבלי לקום ממקומו, “אני רוצה לשאול אותך משהו.”

חמד מפסיק את נשיפת הקטר ונשאר על עומדו בהיסוס. “אבל אמרתָ לי להישאר בפינה. רחוק.”

“כן. אבל עכשיו אני אומר לך לבוא הנה.”

חמד מושך במצילה, משנה מסילה, והרכבת שועטת לעבר תמוז במלוא הקיטור. “לא כל־כך קרוב. אתה לא רואה שכמעט הרסת לי את חומת הארמון? חצי צעד אחורנית. כך. ועכשיו שֵב ואמור לי אם אתה שונא אותו מפני שהוא לא מרשה לך לשחק בבית.”

“הוא לא מרשה לי לשחק בבית רק משעה שתיים אחרי־הצהריים עד שעה שש בערב.”

“טוב. לפני־הצהריים הלא אתה בבית־הספר. אתה כבר לומד בוודאי, בכיתה בֵּי”ת…"

“לא, בגימ”ל." “טוב, בגימ”ל. לפני־הצהריים אתה לומד בכיתה גימ"ל ואינך נמצא בבית. ואחרי שעה שש בערב אתה אוכל ארוחת־ערב והולך לישון…"

“אני אף פעם לא הולך לישון מיד אחרי ארוחת־הערב.”

“גם אם אינך הולך לישון מיד, גם אז רוב השעות שאתה יכול לשחק הן בין שתיים לשש, ובשעות אלה אסור לך לשחק בבית.”

“לפעמים מותר לי.”

“זאת אומרת שלפעמים הוא מרשה לך ולפעמים הוא לא מרשה.”

“לפעמים הוא לא בבית.”

“אבל כשהוא כן בבית, הוא מרשה לך לפעמים לשחק?”

“כן. הוא מרשה לי, אבל צועק עלי אם אני משחק.”

“ואתה אינך שונא אותו כשהוא צועק עליך ולא מרשה לך לעשות כל מה שאתה רוצה?”

חמד מניע בכתפיו ושפתיו מתרפטות בהעוויה בלתי־ברורה, ספק כן, ספק לא, ספק אינני יודע מה שאני צריך לענות על מין שאלה שכזאת.

“מדוע זה בכלל צריך להעסיק אותי מה שהוא מרגיש או איננו מרגיש לגבי אותו אדם שאיננו מרשה לו לשחק בבית?” תמֵיה תמוז וחשרת־כעס־על־עצמו מציפה אותו. “אדם שאינני יודע מי הוא ומה הוא שמו, שלא ראיתיו מעודי ושבוודאי לא אראה אותו לעולם, שאינני יודע אפילו מה הוא לגבי חמד, ושגם אילו ידעתי, לא היה זה משנה ולא כלום. מה לי ולו? ואילו ידעתי, ואילו היה הוא חבר טוב שלי, ואפילו היה אותו אדם אני בעצמי, הוא אני ואני הוא – מה זה אני מתעסק ברגשותיו של הפרחח הקטן הזה עכשיו, דווקא ברגע הזה, כששני האחים הבריונים מתכוננים שוב להתנפל עלי?” צל עובר מימין לשמאל על חומת הקוביות, ואחריו חומק השני משמאל לימין. גופו של תמוז רוכן קדימה, ראשו מוטה ושריריו כולם מתכוננים לקראת הזינוק אלא שהוא נעצר, פונה אל חמד ואומר לו, “שמע, אתה תסתתר פה, מאחורי החומה שבניתי, ואל תזוז עד שאגרש אותם. הם עוד עלולים לתפוס אותך ולזרוק אותך למטה.” עד שאינו מספיק לגמור את דבריו כבר מדלג חמד ורוכן מאחוריו כאילו צפה מראש את כל מה שהוא עומד לומר. תמוז מזנק בכל כוחו, ותוך כדי זינוק ניגפת הרגל השמאלית במשהו, והוא משתטח בחבטה עמומה אפיים ארצה עם הבזק־המחשבה שהנה הוא נתקל ברגל של חמד. חמד לא הספיק להתכנס בתוך המסתור, ושׂם לו רגל – כפי הנראה, שלא במתכוון. שני האחים שפנו עורף והחלו להימלט עם הזינוק של תמוז, חוזרים עם חבטת הנפילה ומתנפלים עליו, וכבר הם גוררים אותו אל שפת התהום. תמוז נאבק בשארית כוחותיו, מצליח, למרות הכאב בצלעותיו והאבק הממלא את פיו ואת נחיריו, להתהפך ולהפיל מעליו את השניים ולהיאחז בצינור. עכשיו הוא כבר רואה גם את חמד רץ לעזרתו, אלא שברגע האחרון משהו משתבש. במקום שיתנפל חמד על התוקפים, רץ הוא ישר אל תמוז ובועט בידו האוחזת בצינור. מעוצמת הכאב מרפה היד מאחיזתה, ותמוז צונח אל תוך התהום לפני שמספיקה הבעיטה השניה לפגוע בפניו: סוליית הנעל של חמד רק חולפת ברִפרוף על שערותיו ובועטת בעיטה ריקה באוויר אי־שם במרומים, הרחק מעל לראשו.

לא אדע מה עלה בגורלו של התסריט הזה, גם לא אם המשיך תמוז לכתוב תסריטים אחרים אחרי שירד מן הארץ. הוא הרי הראה לי אותו באחת מפגישותינו האחרונות, ומאז נעלם מעיני, נעלמו גם עקבותיו ושוב לא קיבלתי ממנו שום איגרת, אף לא מילה אחת קטנה, ואפילו לא דרישת שלום ממישהו שנפגש לו, אולי, בנסיעותיו לצרפת. גם אין אני יודע אם ניסה, ערב ירידתו, למצוא פה, בארץ, אפשרויות כלשהן להפקת הסרט שלו. אותם מתי מעט צלמים בעלי מכונות־הסרטה וייתר הציוד עם האביזרים הדרושים עסוקים היו למעלה ראש במאורעות ההיסטוריים האקטואליים, ואורכם של הסרטים המצויים בידיהם לא הספיק להם אפילו לצילום ירידתם. של הכוחות הבריטיים מן הארץ. בשעתו, כשקראתי את התסריט בנוכחותו של תמוז, הצעתי לו שיקרא לו בשם “על הגג”,⁴ במקום השם “החיזיון” או “החזון”, שהוא עצמו הציע ושבעיני נראה היה כבלתי־מתאים, או, לפחות, כחסר משמעות מוגדרת ברורה לאוזנו של הצופה בן־זמננו. התסריט העלה אז בדעתי את המימרה העממית הנפוצה ביידיש, “משוגע – רֵד מן הגג!” – המטפס על גגות נחשב למטורף, ומי שדעתו נטרפה עליו החל מטפס על הגגות, ואם לא כל טְרוף־דעת, לפחות הסהרורים למיניהם טיפסו על הגגות, אלה מוּכּי־הירח שלא זכו, כגבריאל בשעתו, בקידוש הלבנה אלא בקללתה.

כעבור שלושים וחמש שנים, כשסיפרתי לה, ליעלי לנדאו, את תוכנו של התסריט, כשנפגשנו במועדון של בית־האמנים בירושלים, ביום בו נערכה תערוכת עבודות שלה, הצטמררה ואמרה, "זה נורא, נורא! הלא זה בדיוק מה שעומד לקרות לכולנו אם נמשיך כך. "

“מה פירוש אם נמשיך כך?” שאלתי אותה. הסתבר לי שהתסריט העלה בדעתה דברים אחרים לגמרי, שונים בתכלית מכל מה שהייתי אני מסוגל לתפוס או לחווֹת או לצפות בימים בהם כתב תמוז את תסריטו.

“אם נמשיך להניח להם.”

הייתה זו תשובה סתומה, ניתנת לפירושים הרבה לכאן ולכאן, אך מכיוון שהגיע תורי להצטמרר, משנפערה ונסקה לקראתי התהום שלרגלי, לא המשכתי ללחוץ אותה בכיווּן זה, אלא העדפתי להיתלות בגשר המוצק, הבטוח והמרגיע באשר הוא כלל־אנושי, של מחשבותיו של פַּסקַל. נתליתי באותה מחשבה שלו שהדהימתני במוֹדרניוּת אשר בה, וביחוד לגבי זמנו של פסקל, ובייתר יחוד לגבי דרך חייו, זו שאותה הלביש בשפת המילים לאמור:

ובכן, – צרת רבים חצי נחמה: לא רק אנחנו, לא רק אנחנו! מכיוון שלנו אין מקום אחר עלי אדמות פרט לאותה פינה של גג, אל נא נניח להם, לאותם השפויים בדעתם, לזרוק אותנו בבעיטה אל פי התהום. כך, מכל־מקום, פירשתי אני את תגובתה של יעלי לנדאו.

כשחזרתי ופגשתיה פה בירושלים, מול הר־ציון, ובנסיבות בלתי־צפויות, עשו היחסים שבינינו תפנית בלתי־צפויה, וזאת ללא כל ספק, מכיוון שנגלתה לי באור חדש, שונה בתכלית מצבעי הסילונות שדרכם חלפה, נכנסה ויצאה בחדרי הסוכנות היהודית בפריס. כשפגשתיה לראשונה במשרדי הסוכנות בפריס היה לה בליבּה עלי ולי היה בליבּי עליה. היא הרגיזה אותי בדרך דיבורה ובדעותיה ובהתנהגותה בכלל, ואפילו במה שדומה היה עלי כזִלזול שנוהגת היא בחברי הטוב משכבר הימים, באריק ויסוצקי, שיכול היה, על־פי גילו, להיות לה לאב. אני – ואפילו ערב שובי ארצה, כשזמני כה דחוק היה, וכשביקשתי לברר את זהותו של תמוז – לא ניסיתי לעכב את אריק הבהול וטרוד כדרכו, אלא חיכיתי עד שיתפנה, ואילו יעלי לנדאו זו הופיעה בראש גרם־המדרגות וקראה אחריו, “רגע אחד, רגע אחד! שכחתי שאני צריכה להוציא חבילה מן הדואר.” ראשו של אריק חזר והציץ בפתח בחיוך נבוך ומתנצל. “אני נורא מצטער. אני ממהר לתחנה המזרחית, ואני עלול עוד לאחר את הרכבת.”

“אתה לא בסדר!” הטיחה זו כנגד הראש הנבוך שחזר ונעלם, וירדה שלוש מדרגות בְּפנים נְקוּטוֹת בּכְדי לאסוף את פתק הדואר שזרקה לעברו. כּכל הכּתבניות הצעירות במשרד כבר הורגלה לכך שאריק יסכּים למלא את השליחויות הפרטיות שלה, שאינן כּלוּלוֹת כלל בתפקידו שלו, ומשסירב הפעם האחת הזאת התכּעסה ונעלבה, גם היתה צודקת בעיני עצמה בַּגערה שהטיחה בפומבי בפניו של מי שחיבב אותה ושמח לעשות למענה שירותים משירותים שונים, ושעל־פי גילו יכול היה להיות לה לאב. למנהל המשרד, שנכנס באותו רגע, הבזיקה חיוך של סלחנות ואמרה, “אין דבר – אריק ויסוצקי הוא בכל־זאת זקן נחמד, ואני נורא מחבבת אותו.”

“את מעליבה אותי,” נענה לה המנהל בחיוך רחב ולפת את מותניה בידו הפנויה מן התיק תוך כדי עליה במדרגות, “אם מר ויסוצקי זקן בעינייך, אז כּבר גם לי אין סיכּוי. אני הלא מתקרב לגילו, זה עניין של רק כמה שנים, חמש, שבע…” לא שמעתי מה בדיוק השיבה לו, אבל שניהם פרצו בצחוק עליז. גם הוא חיבב אותה, ולמעשה אפשר לומר שחיבב גם פינק יותר מכּל שאר העובדים. פשוט היתה בּת־טיפוחיו, וכולם האירו לה פנים, כּל העובדים – פרט לכמה וכמה מן הבחורות שלא סבלוּ אותה, לא יכלו דַבּרהּ לשלום ומנו בה, מאחורי גבּה, כמה וכמה חסרונות. אמרו עליה שהיא אֶגוֹאיסטית מפונקת, שהיא בכלל לא נחמדה למרות כל ההתחנחנות הזאת שלה שאיננה מכוּונת אלא לגדולים ולחשובים, לכל אלה שמהם אפשר להפיק תועלת כלשהיא, ובקיצור – מתחנפת לגבוה ובועטת בקטן ומתנהגת בכלל כאילו היתה נסיכה יפהפיה שמואילה ברוב חסדה לחייך לפעמים אפילו לַפּחוּתים ולבּזוּיים – אבל אלה לא היו, כמובן, אלא השמצות מתוך קנאה. קנאת נשים. אני ראיתיה בעבודתה ונוכחתי לדעת עד כמה ממלאת היא את כל חובותיה ותפקידיה לא רק בסדר וכראוי, אלא במסירות ובדייקנות ומתוך תחוּשת אחריות שאין בה אפילו שמץ של התפנקות, גם לא צל־צילה של השתמטות מן הקשה או הבּלתי־נעים. להפך – היתה נשארת, לפעמים, גם אחרי שעות העבודה במשרד כדי לסיים, בזמנה הפנוי שלה, את הדפסת המכתב שיכולה היתה לסיים, ללא כל נזק, גם למחרת היום. אילו נתבקשתי אני לחפשׂ בּה מומים – דבר שהוא פסול מעיקרו, גם מאוּס – הייתי אולי טוען שיש בּה יוֹבש מסויים, מין גרעין קשה ויבש אשר סביב לו קרמה עור וגידים דמוּת של נערה ישראלית נאה ופורחת שעוֹרהּ בוהק ומשתזף כראוי ושׂערה ערמוני וגולש גלים־גלים ועינה כחוּלות ומתנצנצות ותתנועותיה החלטיות ונמרצות וקולה מהדהד ברמה ודומה לרגע, עם פגישה ראשונה, עם חמדה ראשונה שמפעימה את הלב למראיה, שכּולה מחמדים עם נופת צופים, עד שלא פניתָ אליה ונתקלת בצוּר החלמיש. אך בכך הרי אין היא מיוחדת במינה, אלא להפך – עותק אחד מיני רבּים, אחת מכל אלה המשתייכת על סוג מסוים של נערה ישראלית כהלכה שבּה נתקל אדם במשרדי הצבא וּבלשכות המשפט ובסניפי הבנקים.

אותה מעשיות נמרצת ויבשה בוודאי שבמקומה היא בלשכת המח"ט או בסניף הבנק, ואשרינו וטוב חלקנו שיש לנו, בין הייתר, בחורות שכאלה, שיודעות גם מסוגלות “להרים ולסגור את הנושא”, כפי שהם אומרים כיום (הוי, ה"נושא"! ה"נושא"! מאז מלחמת־ששת־הימים כבש ביטוי זה את הכּל והשתלט על הכּל, בּכל אשר הוא מחוץ למקומו, מיוּתר ומסורס, החל בביצי כינים וכלה בחברי כנסת ובשרי הממשלה ובנשיא המדינה. מאז שוב אין אדם חשוב פוצה את פיו מבלי שיתפרץ מתוכו ה"נושא": הוא יטפל ב"נושא" הכינֶמת בּבתי־הספר ויָרים את “נושא” שיטת הבחירות לכנסת ויסגור את “נושא” התנהגותו של שר הדתות ויעלה את “נושא” מיטתה של רעיית נשיא המדינה ויגיד את מה שיש לו להגיד ב"נושא" שכונות המצוקה והתייקרות הדלק בישיבת הכנסת שתעסוק ב"נושא" התקציב). אמנם כּל פעם שנופל בגורלי להימצא בצידו השני של השולחן ולהזדקק למין צעירה שכּזאת מתוך עמדה נחותה, חמרמרים בני־מעַי ואני מצייר לי בדמיוני עד כמה היה הכל נוח ונעים הרבה יותר אילו זו האירה לי פנים, או לפחות – מאחר שמטבע ברייתה נעדרת היא כּל חביבות – היתה נוהגת בי בסבלנות ובנימוס, ולוּ רק כּראוי לאדם מבוגר שנחשב בעיניה לזקן, ואילוּ לא אינפּפה כך את קולה כנגדי בחשיבות ובקוצר־רוח גלוי וחסר כּל התחשבות, אך בכל־זאת, ולמרות הטעם המר שבּהיתקלות, אני מרגיע את עצמי ושמח בכך שזו עשתה את שלה ביעילות הראויה לשבח. או אז אומר אני לעצמי שהרי זו, כּכלות הכּל, גם נערה נאה שמראיה, כשהוא לעצמו, משובב־לב, וגם דוגמא נאה ומשמחת של הימצאותה של הבּריה המתאימה במקום המתאים. הצרה, לאמיתו של דבר, מתחילה רק כאשר אותה צעירה מעשית מחליטה בנפשה פתע־פתאום – ואולי אין זה פתע־פתאום אלא דווקא אחרי "לבטים רבּים ועיוּן מעמיק בַּנושא " – להקדיש את מלוא הקיטור של נמרצותה לרוּח האדם, לכל שהוא פרי הרוח וההגות בכלל, והאמנות בפרט, כפי שאירע לה, ליעלי לנדאו, שהגיעה לפריס כסטודנטית שמבקשת להשתלם פה בתולדות האמנות ובפילוספיה של האסתטיקה, ושעבודתה בסוכנות היהודית איננה לא משרה מלאה ולא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי קיום עד שתסיים את לימודיה.

מין יעלי לנדאו אשר כזאת, מכיוון שנמלכה בדעתה וגמרה אומר ללמוד אמנוּת, הריהי מיד חורצת משפט וגוזרת פסקי־דין חמורים, גם שׂשׂה אלי קרב, ואוי לו לאויב הניצב בדרכה: היא תעשה בו שַמות ותדרסנו כעפר הארץ. ומי הוא בדיוק האויב, איפה הוא נמצא ובאיזה כיוון יש לחפש את מארביו המסוכנים ביותר – את כל אלה לומדת היא בעיון נמרץ מפיו של המרצה המתקדם והנועז ביותר שבקרב מרבּיצי תורת האמנוּת הקוֹנסֶפְּטוּאלית. לפיכך אהובה כל־כך עליו, על אותו מרצה, שנותן בה אמון מלא שלא תסטה ימין ושמאל מן הדקדוקים הדקים ביותר של אחרוני חידושיו, גם תלחם ללא פשרות, בחירוף נפש, על כל קוצו של יוֹד.

ואשר לי – אני שמח אילו ניהלה את מלחמותיו של זה בין כותלי בית־הספר לאמנוּת, בשיעורים ובתרגילים ובסמינריונים, ואפילו מחוץ לכיתה – בכל מקום שהוא בעולם, היכן שרק יתחשק לה, ובלבד שאני לא אימצא בו, ובלבד שיהיה מעבר לטווח השמיעה שלי, כי על־כן התרופפו עצבַּי עד למאוד ושוב איני יכול לעמוד בהם אפילו רגע אחד, וביחוד לאחרונה. באלה הימים האחרונים די לה, ליעלי לנדאו, לזרוק משפט אחד שיש לו נגיעה כלשהי בענייני אמנוּת כדי להבריחני ממחיצתה. ויתֵרה מזאת: גם כשאיננה בתוך החדר, כאשר רק פסקי־הדין האמנותיים שלה מרחפים ובאים מעבר למחיצה – שהרי אינני שליח חשוב ואינני ראוי לחדר משלי עם אפשרות לנעול את הדלת בשעת הצורך, ורק מחיצת עץ מבדילה ביני לבין חדר הכתבניות – מתחילים ריטוטים של עצבנות לזרום בי עם התעוררות הדחף לסתום לה את הפה או לברוח מכאן. אני משתדל, כמובן, להימלט מפורענות זו במֵרַב העדינות כדי לא לפגוע בה. לפעמים אני מצליח בשתיקה או בהעמדת פנים של מי שלא שמע או בנענוע ראש של הסכמה פושרת להסיט אותה מן האמנות אל זוּטוֹת המשרד ושגרת היומיום, ולפעמים אני נזקק לתחבולות, כגון שיחת טלפון בהולה בעניין שאינו סובל דיחוי, או זינוק החוצה לתפוס מישהו ברגע האחרון לפני צאתו, או התקף של סחרחורת – ואפילו יציאה לעשיית הצרכים. אלו הם הרגעים החמורים בהם עומד אני תמיה ומשתומם לשלהבת האמנות שיוקדת בה עד כדי כך, שכּופה אותה לשׁחֵת את זרע הגיגיה היקרים לה ביותר על אוזניו הערלות של מין אדם שכמוני שנחשב בעיניה לזקן שאינו מבין כלום, גם חסר הוא כל עניין בחידושיה, ומה שגרוע מכל – מאוס הוא בעיניה. אולי “מאוס” מילה חריפה היא יתר־על־המידה. לא – אין היא מואסת בי, ולפעמים נדמה לי, אפילו, שמבקשת היא את קרבתי, משום־מה, אך עם־זאת ניכּר בעליל שנוכחותי מעיקה עליה, שלא נוח לה במחיצתי, שמשהו בי מפריע לה לנהוג על־פי טבעה ולהגיד את מה שיש לה לומר בדרכה שלה – ועל כך, דווקא, אינני מתפלא. לא, אין כל פלא בכך שיש לה בּליבּה עלַי, ששומרת היא לי טינה מן הרגע הראשון להיכּרוּתנוּ: אני הרי הצלחתי להעליב אותה, להלבּין את פניה ברבים, כלומר – בנוכחות כל הכתבניות שפרצו במצהלות צחוק לאידהּ – וזאת אף־על־פי שלא התכוונתי לכך, אלא להפך – ביקשתי לתת לה מחמאה, לומר לה את שבחה בפניה, ולא סתם שבח, אלא, כמדומני, דבר שבח שאין למעלה הימנו בשביל אשה, ולא מפני שביקשתי להתחנף לה או למצוא חן בעיניה, אלא מכּיוון שאמנם כּך נראתה בעינַי. הדברים פשוט התמלטו מפּי מכּוֹח עצמם, מבּלי שתהיה לי שליטה עליהם, וזאת בּוודאי מגודל ההתרעשות. ביום הראשון לעבודתי פה, עם ההכּרוּת בחדר הכתבניות, נשארתי נטוע במקומי למראיה ושמעתי את עצמי אומר “אַתּ דומה בדיוק לסבתא שלך!” מצהלות הצחוק הפרוע הידהדו מכל עבר, ודומני שאפילו ראש או שניים הציצו בדלת משתאים לפשר השמחה. אני ניסיתי, כמובן, להסביר מיד במה דברים אמורים, אבל ככל שהארכתי, כּן הסתבכתי בלשוני וכן העמיק הסומק בלחייה של יעלי לנדאו, שזרקה לעברי “תודה עבור הַקוֹמפְּלִימֶנְט. כּן, כּן – אני יודעת. אל תנסה להסביר לי מי היתה סבתא שלי – חבל על המאמץ שלך.”

המאמץ שלי לתקן את המעוות עלה בתוהו גם אחר־כך, כשניסיתי בשעת רצון לספר לה מי ומה היתה הסבתא שלה, אין צריך לומר שכל צעירה עלולה להסמיק לשמע המשפט “אַתְּ דומה בדיוק לסבתא שלך”, שמוּטח בפניה בלתי־צפוי מפיו של אדם זר קבל עם ועדה, וביחוד שזה מתקבל בתרועות צחוקן של כל החברות לעבודה ששמחות לאידהּ, אבל עלבון הנסיבות שבטעוּת יסודו יהפוך עד מהרה לשביעות־רצון זחוחה וגאה משיתחוור לכל אלה החברוֹת שאותה סבתא היתה בשעתה נערת הזוהר של ירושלים, האשה שסובבה סביב אצבּעהּ הקטנה את כולם, החל בראש־העיר וכלה בנהג הפרטי דָאוּד אבְּן־מחמוד. יעלי לנדאו, כפי שנוכחתי לדעת במשך אותם נסיונות סרק, ידעה גם ידעה מי היתה ומה היתה סבתא שלה, ובכל זאת לא שובב את ליבּה אותו דמיון שגיליתי ביניהן, – דמיון מדהים למרות השוני בצבע העיניים, שצבע עיניה של סבתא אוריתה חוּם היה ולא כחול, – ובמקומה של הגאווה המיוחלת נתכרכמו פניה במורת־רוח כל פעם שנזכר שמה של הסבתא, אֵם־אביה, הלא היא אוריתה לנדאו המפורסמת מימי ילדותי שלי, זוֹ אשתו של דוקטור לנדאו, מנהל מרפאת העיניים אשר בה עבד בֶּרל רבָּן לפני שנודע בקרב קוראי השירה העברית בשם אשבּעל עשתרות, מחבר שירי התמוז לאשרה.

על אמהּ של יעלי אינני יכול לומר אפילו מילה אחת מפני שמעולם לא ראיתי אותה, אבל מה שבָּרור לי למעלה מכל ספק הוא שאותן תכונות שבּיעלי שמוציאות אותי מכּלַי, לא מסבתא אוריתה באו לה בתורשה, ואם אכן ירשה אותן במישרין מאמהּ כפי שזוֹ נצטיירה בדמיוני מסיפוריה של שושי, הרי שיכול אני להגיד לה במצפון נקי “בזה אַתְּ דומה בדיוק לאמך!” – כלומר, למעשה, לא להגיד מכּיוון ששוב לא אָעֵז לעולם להגיד לה שדומה היא למישהי או למישהו, אלא לחשוב כך בליבּי. כשנתקלתי ביעלי בפתח המשרד ברחוב פורטוני וראיתי את החיוך המסויים שהבזיקה לעבר המנהל אחרי שגערה באריק ויסוצקי, שאיננו, בסופו של דבר, אלא נער־שליח זקן ומוזר, אמרתי אני בליבּי, "לא, לא, – בזה את לא דומה בכלל לסבתא שלך, בזה אַתְּ דומה לדאוד אבן־מחמוד הנהג שהיה מקפיד תמיד לפנות לכל אדם על־פי מעמדו וידע בדיוק נמרץ מי למעלה ומי למטה ומי באמצע. גם סבתא שלך ידעה בדיוק מקומו של כל אדם – אם כי זה לא חפף כלל את מושגיו של דאוּד – וגם היא היתה אשה גאה, ולמעשה – גאה הרבה יותר ממך מכיוון שהיתה בטוחה בעצמה. כל־כך בטוחה היתה בעצמה וגאה ומשוחררת שהרשתה לעצמה כל מה שהתחשק לה מבלי לחשוש למה שיאמרו ולמה שירננו. אילו עמדה פה, במקומך, סבתא אוריתה, לא היתה צועקת על אריק אלא רצה לעזור לו עם החבילות שלו; ואילו, למשל, היתה נשמעת פתאום מנגינת ריקודים מתסיסה, היתה ללא כל היסוס יוצאת במחול חבוקה בזרועותיו של אריק – גוררת אותו לרקוד אתה באמצע הרחוב ולעין השמש. אמנם כאן קשה קצת לרקוד באמצע הרחוב בין גלגלי כל המכוניות, והשמש גם היא איננה זורחת כל־כך מבעד לכל שכבת העננים האפורים, אבל אני נשבע לך בּחַיַי שפה, על המדרכה הזאת, היתה מרקידה אותו בחיבוק. אַתם, בדוֹרכם, כבר אינכם מתחבּקים יותר בריקודים: כל אחד מתנענע לעצמו, או לכל היותר אתם מכרכרים זה כנגד זה, אבל אז, כשהיו רוקדים עדיין ואלס וינאי וּואלס אנגלי וטנגו וּסְלוֹאו־פוֹקְס ופוֹקְסְטְרוֹט, היו הזוגות רוקדים בחיבוק. אני עצמי, כשהייתי ילד בן עשר, ראיתי במו עיני את סבתא אוריתה (שהיתה אז אשה הרבה יותר מבוגרת ממך, היתה כבת שלושים, ואולי יותר. אם היתה בת־גילו של גבריאל לוריא שנולד עם הולדת המאה העשרים, ויש להניח שהיתה בת גילו וגיל כל המחזור ההוא של סְרוּליק שושן הספרן הקטן ושל הרוקח דוקטור בּלוּם, הרי שהיתה בת שלושים ושש בדיוק!). איך זו גוררת את בּוּלוֹס אפנדי הזקן השמן שירקוד אתה באמצע רחוב הרב קוק, מול פתח קפה גת, בצהרי יום אביב. אילו עמדת שם אז לצידי היית מבקשת לקבור את עצמך מרוב בושה, מגודל הביזיון הנורא הזה שמבזה סבתא אוריתה את עצמה ואותך, נכדתה, בפומבי; היית בורחת בפחי־נפש מן המקום ממש כפי שברח דאוד אבן־מחמוד הנהג, וזאת אך־על־פי שאת חושבת את עצמך לבחורה מתקדמת ומשוחררת מדעות קדומות ולוחמת אמיצה בכל עולם המושגים הנחשלים וצרי־האופקים של האתמול, את הרי לוחמת למען האמנות הקוֹנסֶפְּטוּאָלית! ואין את מרגישה כלל בכבלים הנוראים שבהם אַת כפותה לאלילים שלך, ממש כפי שהיה הנהג הערבי כפות לשלו. אבל איך אוכל, בכלל לבוא אלייך בטענות, בה־בשעה שהאלילים שלך הם עצמם משועבדים לעריצות אופנת זמנם עוד יותר ממך, כשהם מוגי־לב עוד יותר ממך, כשחיים הם בחרדה המתמדת שיאחרו לרכבת וישארו מאחור. אבל אילו היה המורה שלך מסביר בכיתה שהריקוד בזרועותיו של אריק ויסוצקי בצהרי היום באמצע רחוב פורטוני מהווה חלק בלתי נפרד ממוּשָׂגיות האמנוּת הקוֹנסֶפְּטוּאלית, וכל התלמידות – גם התלמידים שלו נראים, משום־מה, כמו תלמידות לאמנות – היו מתחילות לכרכּר בּרחובות, היית גם את עושה זאת ברגע זה ממש, ובשצף־קצף, ומתוך אמונה מוחלטת במקוריוּת של מעשייך, ומתוך הרגשה של שִחרור גמור מכל שיעבּוּד למוסכמות, ומתוך מצפון נקי של מילוי חובה כראוי; כן, כל אלה היו משתזרים באותו ריקוד, חוץ מן העיקר – חוץ משִׂמחת החיים הספּוֹנטנית התוססת בגוף הרוקד שמבקש להמשיך ולרקוד עם כל מי שהמקצבים מחלחלים בדמו, ובִדלֵית ברירה – אפילו עם אריק ויסוצקי או בּולוֹס אפנדי הזקן השמן.

“ובכן, זה הוא זה,” אמרתי לעצמי משהתיישבתי אל שולחן העבודה אחרי שנכנס מנהל המשרד ללשכתו ויעלי פנתה למדור הכתבניות. “מה שהרגיז אותי עכשיו כל־כך היה זה שיעלי צעקה על אריק במקום לרקוד אתו באמצע הרחוב. זאת באמת סיבה טובה ומובנת מאליה ומוצדקת לכעוס על הבחורה היפה והאחראית הזאת. צריכה היתה, לדעתך, לחבּק את צוארו השמן של אריק ולצאת במחול טַנגוֹ באמצע הרחוב, וגם אילו עשתה זאת עדיין היית ממשיך להתרגז עליה מפני שאין מספיק התלהבות בריקוד שלה, מפני שאיננה קורנת מספיק שמחת חיים.” כּל עניין הריקוד הלז שבּיצבץ פתאום בהגיגי לא עלה אלא בגלל שומר־הסף עם הטְרַנזיסטוֹר הנצחי שלו. בו־ברגע שהטיחה יעלי לנדאו את פתק הדואר לעבר גבּו של אריק, פצחה מתוך הטרנזיסטור מנגינת טַנגוֹ “הקנאה” משכבר הימים והעלתה לנגד עינַי אותו מעמד שמלפני ארבּעים שנה: כמפל מים פורץ פתאום לתוך ערוץ צחיח ומאובק הופיעו גבריאל ואוריתה מעבר לפינת רחוב הרב קוק. שניהם מיהרו פנימה, לתוך קפה גת להזמין משהו קר לשתיה, משנתקל מבטו של גבריאל בכּינור המונח בתוך נרתיקו הפתוח על השולחן, והוא נעצר לפניו. מבלי לשעות לאיש הוציא את הכינור מתוך נרתיקו, כּיוון את מיתריו כּה וכה, והתחיל לנגן. כשעבר מן המנגינה הצוענית לטנגו “הקנאה” שהיה להיט הריקודים אז, לא יכלה אוריתה כלכל עוד את המקצבים המכרכּרים בתוכה, והניחה את ידה על שכמו של דאוד כדי לגרור אותו לריקוד. היא ביקשה, כמובן, לרקוד עם גבריאל, אך מכּיוון שידיו של זה החזיקו בכּינור, פנתה אל העומד לצידה. למגע ידהּ התפצפצו פניו של דאוד בשרשרת ריתותים מעין אלו שחולפים, לפעמים, בזה אחר זה, מתחת לעורו הבוהק של הסוס. כּשסיים גבריאל את טנגו “הקנאה” ועבר למנגינת “החיוך” – סְלוֹאוּ־פוֹקס מודרני שרק לאחרונה החלו שומעים ורוקדים אותו פה־ושם – הרקידה אוריתה את בּולוס אפנדי השמן. כּשוֹר מזקין התנער השמן הלז פתאום להוכיח לעולם כולו שעוד כוחו במותניו ואונו בשרירי בטנו הדשנה לכרכר כאחד הפרחחים, ובחיוכו המתחטא, בו הודיע בפומבי שהוא רואה את עצמו כמות שהוא, על כל הגיחוך שבתנועותיו, שם לאל מראש כּל לגלוג מבחוץ, ועם־זאת קנה לעצמו זכות אבהית לרקוד עם אוריתה כאוות נפשו. משהתיישב על הכיסא מתחת לסוכך הירוק, נושם ונושף וּמַנטיף זיעה, חטפה אוריתה את מגבּעת הפַּנַמָה מעל ראשו של גבריאל והחלה סובבת בקהל שנאסף לחזות בריקודי הרחוב, לקבּץ את דמי התצפית. דאוד אבן־מחמוד הנהג, שלא יכול היה לעמוד בּבּיזיון האחרון הזה, הנורא מכל קודמיו, בּרח מן המקום ולא ראה שאוריתה ניגשה, למעשה, רק אל בּולוֹס אפנדי שבּהתפעלותו שלח ידו אל כיסו וזרק לתוך הכובע מלוא־החופן שטרות־כסף. “ועכשיו,” קראה אוריתה, “אני מזמינה את כולכם לארוחת־צהריים במלון המלך דויד.” עם המחזה חזרה אלי תחושה שבחלום חוזר שהיה פוקד אותי אחת לכמה חודשים בשנים האחרונות לפני צאתי בשליחות זו לפריס: אני הולך לחפש את אוריתה בקפה גת כדי לבשר לה בשורה משמחת. אוֹריתה עדיין לא הגיעה ואני יושב ומחכה לה. יוסף שווילי, בעל בית־הקפה, גורר פנימה אלונקה שבה מוטלת גווייתה של אוריתה. אני מזמין אצלו כוס קפה עם עוגה ומאיץ בו שיזדרז להגיש לי מפני שאני ממהר לפגישה עם אוריתה. אני שותה ואוכל בתאבון ובהנאה מופלגת, ואחר־כך אני מדלג על־פני הגוויה שחוסמת את דרכי החוצה. אני יודע שאוריתה מתה, וידיעה זו אינה פוגמת בעליצות הציפיה לקראת הפגישה אתה.

העליצות שבּחלום נובעת מן הוודאות שבחלום שאוריתה שפרחה מתוך גופהּ גרה עכשיו בגוף אחר, חדש, ועם־זאת נשארה אותה אוריתה עצמה. הגוויה המוטלת באלונקה היא הבּית הישן שחדל לענין אותי מן הרגע שהתרוקן מתוכנו ומשימושו, ואני יוצא לחפש אותה בביתהּ החדש. אבל האם באמת ממשיכה אוריתה להיות חיה וקיימת אחרי שפרחה מתוך גופהּ – פרט להיותה חיה וקיימת וממשיכה את פעולה באנשים שהכירוה – והאוּמנם חזרה להתלבש בגוף חדש? בין כך ובין כך עלי לחפשה בתוכי ולהסתפק בזכרונותי ובמחשבותי ובדמיונותי ובהרהורי ובחלומותי, שכּן אין לי כל סיכוי שהוא לפגוש אותה שוב. הרי גם אם ממשיכה היא את קיומה כנפש ערטילאית, לא יוכלו עיני הבשר לראותה בהיותה מחוץ לתחום עולם החומר, ואם אמנם התלבּשה בגוף אחר, נוכל כולנו להיות סמוכים ובטוחים שהשתנתה עד כדי כך, שלא רק אני לא אכּירנה, אלא היא עצמה לא תכּיר את עצמה ולא תזכּור דבר וחצי־דבר מגילגוּלה הקודם. אין אדם טוֹבל פעמיים באותו נהר – בפרשת חיים אחת. קל־וחומר בשתיים.

מאז נגלתה לי נכדתה של אוריתה, משהתמלטה מפי הקריאה האווילית “אַתּ דוֹמה בדיוק לסבתא שלך”, ועד המקרה על הסף עם מנגינת הטנגו, לא שב אלַי החלום החוזר ולא חזרה לפקוד אותי התחושה שהיתה ממשיכה ללפף אותי עם יקיצה. אולי עצם הפגישה עם הנכדה, כלומר – עם העתיד ששרוי במרחק ארבעים שנה מיום הריקוד ברחוב, עתיד רחוק שהתממש ברגע של מציאות פה ועכשיו – אולי פגישה זו היא שחסמה את החלום ומוססה את אווירתו. רגע מציאות זה היה בעיני כעין התגשמותו של החלום החוזר, הופיעו בו אותם יסודות עצמם, אך בצביון שונה וּבמִשזר כל־כך בלתי־צפוי, שטעמו השתנה עד לבלי הכּר. בו־ברגע שאמרתי לה, ליעלי לנדאו, “אַתּ דומה בדיוק לסבתא שלך” נדמה היה לי שהנה זה מצאתי את אוריתה בביתה החדש, אך תוך כדי דיבור התהפכו היוצרות והעליצות הנפלאה נמוגה והפכה לטעם של סיגריה כבויה בפי. משהו אירע במציאות מוזר הרבה יותר מן החלום. לא את אוריתה מצאתי אלא דווקא את הבּית הישן שלה שחדל בחלום לעניין אותי מן הרגע שהיא פרחה מתוכו. כבחזון יחזקאל נפתח הקבר והעצמות קרבו עצם אל עצמו ועליהם גידים ובשר עלה ויקרַם עליהם עור מלמעלה ויהיה הגוף צעיר ורענן ואולי אפילו יפה יותר משהיה בזמן שאני הכרתיה, גם רוח נפחה בו ונשמת חיים, אבל לא אוריתה שכנה בו אלא מי שהיא אחרת. אל תוך הגוף שקם לתחיה פלשה נשמה אחרת, ונשמתה של אוריתה, מה? האם גם היא, כמוני, מסתכלת מבּחוץ בּבית נעוריה וּמשתאה לטיבהּ של בעלת־הבּית החדשה הלזאת אשר, ככל הפולשים מאז ומעולם, אין היא אוהבת את הדיבורים על מי שקדמה לה?

אבל דווקא לגבי יעלי לנדאו זו עתיד היה להתממש רגע של חלום בהקיץ כמות שהוא. כחודשיים או שלושה אחרי שובי ארצה עם תום השליחות שלי בפריס, ראיתיה רוקדת ממש כפי שרקדה מול עיני־רוחי על סף המשרד, וממש כברגע ההזיה, כן גם במציאות, אמרתי לעצמי “הכּל יש בּריקוּד שלה חוּץ מן העיקר – חוץ משׂמחת החיים.” זה היה בבית עתיק בשיפולי שכונת אבו־תור, מעבר גיא־בן־הינוֹם מזה, ועמק יהושפט מזה, אל מול פני הר־ציון עם צריח כנסיית הדוֹרמיטיון המתנשא בראשו. בית זה משך אל ליבּי מאז ומעולם, עוד מן הימים שקדמו למלחמת־ששת־הימים, כשהוא היה ניצב על הגבול ממש, אחוריו בשטח ההפקר מעל לעמדת הליגיון הערבי, וחלון חדרו המזרחי משמש כנקודת תצפית במשך היום. באחד משירותי המילואים, כשהייתי עומד אז באותה נקודת תצפית, עלה בדעתי שבמקום זה עבר הגבול בין יהודה לבנימין, כפי שכתוב: “ועלה הגבול אל־ראש ההר אשר על־פני גי־הִינוֹם ימה אשר בקצה עמק־רפאים צפונה…” ופה, במקום זה בואכה עין־רוגל, גם עמד ירמיהו והשקיף על גיא בן־הינום ועל התופת ועל מי גיחון ועל העופל ומסילת שדה־כובס וראה איך שאחיו בני יהודה ובנימין עובדים לבַּעַל ולעשתורת ולשמש ולירח ולכוכבים ומעבירים את בניהם בּאש לַמוֹלֶך. כשנצבט ליבּו של ירמיהו בקרבּו למראה ההתעללות הלזאת של אחיו בילדיהם הקטנים והחלשים הנתונים בידיהם לשבט או לחסד, האם עלה על דעתו זֵכר אברהם אביו שנעצר במקום זה עצמו בדרך להר המוריה ואמר לנעריו: “שבו־לכם פה עם־החמור ואני והנער נלכה עד־כּה ונשתחוֶה ונשוּבה אליכם”? אברהם ששיקר לנעריו התמימים כַּחמורם התמים כפי ששיקר לבנו התמים, לבנו יחידו אשר אהב, ליצחק, שאותו הוביל לשחיטה. ושמא לא שיקר להם כלל, אלא סיפר להם את האמת העמוקה ביותר שבליבּו, ורק לאלוהיו שיקר, ורק בזכות השקר הגדול ששיקר אברהם לאלוהיו נתקיים זרעו בעולם, ואלוהים בּירך אותו רק בזכות אותו שקר? והרי אותם רחמי אב, אותה חמלה אנושית כל־כך, עמוקה ופשוטה כל־כך, היא שאילצה גם את ירמיהו לשַׁקר, והשקר ששיקר ירמיהו היה לאין־ערוך גדול וכללי וגלוי־לעין־כל מן השקר של אברהם אביו. כשהכריז ירמיהו בראש חוצות באזני העם כולו, “ובָנוּ בָּמוֹת הַתֹפת אשר בגיא בן־הינוֹם לשׂרוֹף את־בניהם ואת־בּנותיהם באש אשר לא צִוִּיתי ולא עלתה על ליבּי”, התיימר לדבר בשם אלוהים, וכל שומעיו האמינו שאכן אלוהים מדבר מתוך גרונו. בשמו ומשמו של אלוהים יצא ירמיהו בהכרזה הפומבית שהוא, אלוהי אברהם, לא העלה על ליבּו, גם לא ציווה מעולם, להעלות איזה שהוא בּן לקורבן לו! הא כיצד? והרי ירמיהו עצמו ידע היטב, לא פחות מכל אחד משומעיו, שאלוהים בכבודו ובעצמו – לא על־ידי מלאך ולא על־ידי שרף – אלא הוא במו פיו אמר לאברהם אבינו “קח־נא את־בנך את־יחידך אשר־אהבת את־יצחק ולך־לך אל ארץ המֹרִיָּה והעלהו שם לְעוֹלה”! והעובדה שאברהם לא היסס ולא פיקפק ולא התריס ולא צעק חמס ולא התקומם ולא התווכח ואפילו לא התמקח, אלא קם מיד, מיהר – השכּים בבוקר־בבוקר לבקע את עצי־העולה ולהשחיז את המאכלת שבה ישחט את בנו, את יחידו אשר אהב, את יצחק – דווקא עובדה זו היא שרוממה את אברהם מכל האדם, נישאה אותו למעלת קודש־הקודשים, הכשירתהו להיות לאבי העם הנבחר! אם כן, מה זה אתה, ירמיהו, בא בטענוֹת אל בּניו של אברהם שהולכים בּדרכיו ודבקים באלוהיו במסירות־נפש אשר כזאת? ומעניין שאברהם גילה את הדבֵקוּת באלוהיו, את הלהט המזורז למלא את מצוותו, דווקא כשהוטל עליו לשחוט את בנו ולשרוף אותו בעצי העולה, וזאת אחרי שהתקומם נגד אותו אלוהים עצמו, עירער על פסק־הדין שלו בשם המשפט, “השופט כל־הארץ לא יעשה משפט?” העז להתייצב כנגדו פנים־אל־פנים כשווה מול שווה ולהטיח בו את ההאשמה “האף תִספֶּה צדיק עם רשע?” ואחרי־כן עוד המשיך להתמקח אתו כדרך תגרני השוק – בעד חמישים אתה מסכים? – בעד ארבעים וחמישה אתה מסכים? בעד ארבעים? בעד שלושים? בעד עשרים? בעד עשרה? ואלוהים כאחד הרוכלים מסכּים בּכל פעם להוריד את המחיר עד שהוא מידרדר מחמישים עד לעשרה – וכל זאת עושה אברהם למען מי? למען אנשי סדום ועמוֹרה! על חייהם של אלה הוא נלחם כארי נגד גזֵירת אלוהיו, אבל כשנגזר עליו לשחוט את בנו את יחידו אשר אהב, את יצחק התמים, החף מכל פשע, או אז הוא משתתק פתאום ומקבל עליו את הדין לא רק ביראה ובהכנעה, אלא בזריזות ובלהט! העובדות מדברות בעד עצמן, וידועות היו לו, לירמיהו, גם מפורסמות בעם כולו, ובכל־זאת, ולמרות הכל, אפשר להניח – וזה אמנם הרושם העמוק שמתקבל מכל מעשיו ודבריו – שירמיהו דיבר אמת ושאלוהים אכן דיבר מתוך גרונו, ושהאלוהים שבליבּו התפלץ למראה הילדים העקודים על המזבחות בגיא־בן־הינום בתוך לשונות האש ותימרות העשן, ושהאלוהים שבליבּו הוא שזעק “לא צִוִּיתִי ולא דִבַּרְתִּי ולא עלתה על־ליבּי.” התעללות אשר כזאת בילדים חפים־מפשע איננה יכולה לקרות אלא בפקודת השטן, והשטן הוא שאמר לאברהם: קח־נא את־בנך את־יחידך אשר־אהבת את־יצחק", ואברהם נכנע לשטן כניעה מוחלטת, ללא תנאים, ורק ברגע האחרון יצא רצון מלפני האלוהים להציל הן את אברהם והן את יצחק מידי השטן, והוא ששלח את המלאך לצוות על אברהם “אל־תשלח ידך אל־הנער ואל־תעשה לו מאומה” ואשר לעצם העובדה המתמיהה שאלוהים הסגיר את אברהם בחירוֹ בידי השטן – אין זו הפעם היחידה שכך התעלל אלוהים הטוב והמיטיב, הרחום והחנון, בעבדיו הנאמנים. הן אלוהים בכבודו ובעצמו הוא שזרק את עבדו איוב, אותו איש תם וישר וירא־אלוהים וסר מרע בידי השטן – אלא שבמקרה איוב נאמרים הדברים במפורש ובגלוי, אולי מכיוון שהשטן נשאר בחוץ ולא חדר לתוכו. מקרהו של אברהם חמור, כמובן, הרבה יותר – לאין־שיעור יותר – מכיוון שהשטן חדר לליבּו והפך ליֵצר עליון ומוחלט, והוא נכבש לו בשקיקה עילאית. ואשר לשאלה איך אירע הדבר שאברהם כלל לא הבחין בכך שהאש היוקדת בליבּו איננה אש־קודש אלא תבערת השטן – זו איננה קשה כלל. מן המפורסמות שאין השטן נמצא אלא במקום שיש בו אלוהים. אברהם ובניו המשיכו לעבוד את השם ולקדש את השם, אך לא תמיד הצליחו להבחין מי משני הפנים האלה מסתתר מאחורי אותו שם.

גם הרהורים ושׂרעפים והגיגים ועיונים ותמונות וחזיונות בצבעים אחרים וממין אחר ריצדו בי בימים ההם שקדמו למלחמת־ששת־הימים כשהייתי משקיף מאותו בית על־פני התופת וגיא־בן־הינום ומדרון הר־ציון, ומהם העליתי על הכתב באותם ימים את הסיפור “אשת בעלת האוב”. עכשיו, כשהגעתי לאותו בית עצמו, אחרי שובי מצרפת, לא עלו בי הרהורים שכאלה אלא סתם נתפסתי ליפי המקום והתחשק לי לצייר אותו כפי שהיה מתחשק לי בימי ילדותי תמיד לצייר כל מה שנקרה לי על דרכי ודיבר על ליבּי; עיקול של רחוב וגג רעפים מבצבץ בינות לנוף של עצי זית ומוכר פלאפל תימני בוחש במחבת מאחורי הדוכן. אילו רשמתי את מה שעיני רואות, ואילו הצלחתי לרשום כפי שהייתי רוצה, היה הרישום מזכיר, בוודאי, את הרישומים של רוֹבֶּרטס ושל אנה טיכוֹ ושל הוֹלמס, כי על כן אותם רישומים היו מעוררים בי תמיד את החשק לצייר לא פחות, ולעיתים קרובות אף יותר, מן הנופים עצמם. ובכלל – כל ציור שדיבר אל ליבּי היה מעורר בי את החשק לצייר, בין שיהא זה מעשי ידיו של סוּטין או של לבנון, של וַן־גוֹך או של רֶמברנדט של טוּלוּז־לוטְרֶק או של ליאונרדוֹ דא־וינצ’י.

הגעתי עכשיו שוב לאותו בית יחד עם אהרון דן. כלומר, הוא שגרר אותי עד הלום, והכל בגלל המחזה שלו “חזון האדם” שנדפס ב"פריס ריוויו". כשחזרתי מפריס ובציקלוני המחזה המודפס, תקפתהו רוח־תזזית והוא החליט “לחזור לכתיבה” מיד, מבלי לחכות יותר אפילו רגע אחד. בעצם – כך התוודה לפנַי בדרך – עוד לפני שידע ולפני שראה במו עיניו את המחזה המודפס, אמר לו ליבּו שעליו לחזור לכתיבה, והוא גם התחיל לחפש חדר עבודה שבו יוכל להתמסר לה באין־מפריע. בין כל החדרים שראה נמצא חדר אחד בשכונת אבו־תור מתאים לו ביותר גם מבחינת המחיר וגם מבחינת המקום, שהוא גם זול יותר מן האחרים וגם מבודד יותר. “בוא ונלך מיד,” אמר לי “לפני שבעל־הבית ישכיר אותו למישהו אחר.” וכך הגענו לאותו בית. ילד ששיחק בחצר ענה לשאלתו של אהרון שאבא איננו בבית, שהוא תיכף יבוא ושאפשר להיכנס ולחכות לו. כשנכנסנו נפלו פניו של אהרון: החדר כפי הנראה כבר הושׂכר לאיזה שהוא צייר. נמצאו שם בדים גדולים וקטנים וכַן־ציירים עם מכחולים וצבעים ושאר אבזרי ציור. כַן הציירים ניצב לפני החלון ששימש לפני מלחמת־ששת־הימים עמדת תצפית, ואני רצתי ישר אל החלון כדי לצפות שוב על אותו נוף שעורר בי עכשיו חשק רב כל־כך לצייר. כשהסתכלתי אל הבד הפונה אל החלון חלפה בי הרגשה נקועה; משהו כאן לא בסדר. זו נבעה, בוודאי, מן הציפיה שלי למצוא על הבד ציור שיש בו קשר כלשהו עם הנוף הנשקף בעד החלון. במקום זה מצאתי בו ממרח צבעים לרוחב חצוי על־ידי קו אופקי שבצידו מתנוססת נקודה אדומה. כל התמונות האחרות גם הן עשויות היו באותו נוסח, ובכולן עבר אותו קו אופקי לכל רוחב הבד, ובכולן ריחפה אי־שם בסמוך לקו אותה נקודה, וכולן נראו כחלקי מוצרים תעשייתיים, שיירים שאינם במקומם מול הר־ציון. רגע נתקפתי אפילו כעס על אותו צייר שיושב מול הר־ציון ומורח פסים של צבע רדוד, סתמי ומשעמם. האם עד כדי כך עיוור הוא ואטום לכל הסובב אותו? ואם אמנם אינו מבקש לצייר אלא את תמונת העולם הפנימי שלו, האם באמת נשמתו עד כדי כך נבובה היא, סתמית ומשעממת? אם כך, מדוע מתעקש הוא להציג לרווחה את ריקנותו הפנימית בכל מערומיה במקום להניח לכל השפע הזורם בעד לחלון הפתוח שייכנס לתוך הַבַּלוֹן הריק שבתוכו?

אהרון דן, שלהוט היה למצוא לו מיד חדר עבודה, לא התפנה למיני הירהורים שכאלה, ועם שקיעתה הפתאומית של שמש החורף והעלטה שהקיפתנו באחת, אמר לי “החדר הזה כפי הנראה כבר מושׂכר, ואלי גם השני שמעבר לחצר, ובכל־זאת כדאי שאתה תשאר פה עד שיחזור בעל־הבית, ואני ארוץ בינתיים לעמק־רפאים לראות אם החדר שעל־יד תחנת־הרכבת עדיין פנוי. אתה תחכה לי פה – זה עניין של רבע שעה, עשרים רגע לכל היותר.”

מתוך חשכת החדר ראיתי את האור הדולק בחדר ממול, בצידה השני שלחצר, ואת הצעירים והצעירות הסובבים בו. ברור היה לי עכשיו שהחדרים השניים כבר מושׂכרים, ושייתכן שמי ששכר את החדר הזה, נמצא עכשיו בשני יחד עם חבריו שעורכים שם מין מסיבה. מנגינת ריקודים בקעה משם. רגע נדמה היה לי שאני שומע את קולו העמוק של פּוֹל רוֹבּסוֹן מלווה את מקצבי הריקוד, ואחר־כך נשמעו הצלילים האנושיים כל־כך של החצוצרה של לוּאי אַרמסטרוֹנג עם קולו החם והצרוד של זה. מתוך החדר החשוך נמשכתי אל השמחה והאורה והנעורים והריקודים שבשני. על מפתן הדלת הפתוחה נעצרתי לצידו של בן בעל הבית, שאמר לנו לחכות עד לשובו של אביו. על הספה ועל הרצפה ישבו צעירים וצעירות, שניים עמדו נשענים על הקיר לצד הפטֶפוֹן, ובאמצע החדר היה זוג רוקד. זאת היתה יעלי לנדאו שרקדה עם אחד הצעירים בדיוק כפי שראיתיה רוקדת בדמיוני אז, על סף משרד הסוכנות היהודית ברחוב פורטוני בפריס, אלא שבדמיוני היתה רוקדת עם אריק ויסוצקי. ממש כברגע ההזיה, כן גם עכשיו, במציאות, אמרתי לעצמי “הכּל יש בריקוד שלה חוץ מן העיקר – חוץ משמחת החיים.” אותה שמחת חיים ששפעה מקולו הצרוד של לואי ארמסטרונג, שהידהדה מבעד ליבבת החצוצרה, שריטטה דרך גלי העצב והגעגועים והסבל של מנגינת הכּוּשים, שמילאה אותי חשק לרקוד עם כל מי שנמצאה במקום – זו לא נקלטה ביעלי לנדאו שהתנועעה, פחות או יותר, על פי המקצבים במרץ ניכר ואפילו במין להיטות למלא את חובת הריקוד עד תוּמה. וזאת אף־על־פי שלא רק המנגינה, אלא גם נסיבות המעמד, כפי שהתחוור לי אחר־כך, חברו יחד כדי שתהיה יעלי קורנת חדווה “ככנף־רננים־נעלסה”, כפי שהיו בעלי־המליצה נוהגים לומר. זאת היה מסיבה שנועדה לחגוג לא רק את פתיחת התערוכה של יעלי בבית־האמנים, אלא גם, ובעיקר, את כלולותיה עם הבחור שרקד אתה, ושאִתו נכנסה לגור באותו בית. היה זה כאילו אירע נתק באיזה שהוא מקום, מין חיץ שבגללו לא יוכל אותו נחשול לחדור לתוכה ולהצית בה את הנר הפנימי; מין נתק בדומה לזה שחל בין כל השפע החודר דרך החלון הפונה להר־ציון לבין הבד המותקן על הכן מולו. מכיוון שהנר שבתוכה נשאר כבוי, בהעדר אותה קרינה פנימית, לא מופיעים על הבדים שלה אלא פסי צבע מֶכאניים בצורות גיאוֹמטריות שונות, כפי שגופה המתנועע מֶכאנית רושם שרשרת מעגלים וקווים בחלל החדר. בן־זוגהּ השתלב קצת יותר טוב ממנה במקצבים, אך גם הוא לא הקרין שמחה, והאחרים גם הם עשו רושם כּבוּי. רגע התעוררה בי חמת־זעם והתחשק לי לצעוק עליהם: לעזאזל ולכל השדים והרוחות – מה זה כל־כך רע לכם? הלא כל אחד מן הזמרים הכושים בתקליטים שלכם סבל מן הרגע שחיבּלתהו אמו הרבה יותר מכם, התגולל באשפתות וספג חרפות וגידופים ובזיונות וצרות ורעב יותר מן הכלבים שברחובות – שלא לדבר על כלבי־הבית שגדלו יחד אתכם בעולם שהוא גן־עדן־עלי־אדמות לעומת כל מה שעבר על אותם כושים – ובכל־זאת, שמעו איך הם שרים! ואתם – לא רק שאינכם מסוגלים להאציל חדווה על סביבותיכם, אם אפילו לא יכולים לקלוט ולהידלק בשפע החיים, באותו תזז גיל שמחלחל מבעד ומעבר לכל הסבל והעצב והגעגועים ששירתם של אלה ומנגינתם מעניקה לכם. הלא זה פשע כך להתמסר לדכדוך! ומה, בכלל, חייב לכם העולם, ומה פשר הרחמים המאוסים האלה על עצמכם? הלא בעולמנו זה ובימינו אלה ובארצנו זו, כל צעיר, ולא רק צעיר, אלא בכלל, כל מי שחי ורואה בעיניו ומהלך על רגליו ושומע באוזניו ובריא בגופו, ושבנוסף על כל אלה ניתנת לו האפשרות לצייר תמונות כאוות נפשו מבלי שירעב לפת־לחם – ואתם כולכם, ברוך השם, בדומה ליעלי לנדאו, נראים שבעים ומטופחים היטב, מה שנקרא “בני־טובים” שאינם יודעים מחסור – הלא כל אחד ואחד מאתנו צריך להשתולל מרוב שמחה, לפקוח את עיניו בבוקר ולהודות למזלו הטוב שבּירך אותו בזוג עיניים שרואות את האור הטוב והמתוק, ובזוג נחיריים ששואפים את האוויר הצח של ירושלים ואת ריחות האורנים וכל הפרחים הנותנים ריח, פרח פרח למינו, ובחֵיך שמתענג על כל הטעמים הטובים שבעולם, ובאוזן ששומעת את כל הצלילים, החל בציוץ הציפורים ועבור דרך קולות הזמרים וכלה במנגינותיהם של מוצרט ובטהובן וּויואלדי ובאך, וברגל קלה שמדלגת בין הסלעים, וביד למוש את הגוף האהוב; וכמו אותו משורר בספר תהילים צריך כל אחד להשכּים בבוקר ולהרגיש שטוב לשיר תודה לאלוהיו על חסדו, אלוהיו שעוטה אור כשׂלמה ונוטה שמים כיריעה וּמְקָרֶה במים עליותיו ושם עבים רכובו ומהלך על כנפי רוח. ואתם מפונקים כפויי טובה שכמותכם, במקום לברך ולהודות ולשמוח בחלקכם, אתם מכבידים על עצמכם ומעכירים את האווירה סביב. זה פשע!

כך וכך הייתי מטיף להם מוסר בליבּי משנתקלה עיני בעינה של יעלי, או, לייתר דיוק, משנתקלה עינה של יעלי בי. היא הסמיקה, נבוכה, המשיכה לחוג פעם נוספת ואחר הפסיקה וניגשה אלי לומר לי שלום, להסביר את פשר המסיבּה ולהזמין אותי לתערוכה בבית־האמנים. החיוך הנבוך והמבט שלה הם שפקחו את עיני לראות שאין זה פשע, כפי שסבור הייתי עד לאותו רגע, אלא מחלה: לא מחלת הגוף ולא מחלת הנפש, אלא מחלת הרוח. נָכים הם – נכי־רוח. אותו נתק כפול, נתק מן השפע שבא מבחוץ ונתק מנֵר־הנשמה שבפנים, הוא שמחליא אותם, קוטם את הזרם ומטיל מום ברוחם, והם, שחשים וסובלים וחוזים אותו מבּשׂרם, נותנים לו, לאותו מום, את הביטוי במעשה ידיהם, משקפים אותו באותם פסי צבע מתים – וכפי הנראה נהנים הם מן המחזה, מתענגים על הצורות המוחשיות והגלויות לכל עין של כל החוטים שפקעו בסוללה הכבויה שבפנים. נזכרתי במה שקראתי פעם, לפני הרבה שנים, אצל הרמב"ם, שנתן סימנים באדם החולה. אחד הסימנים למחלה הוא השוני שחל בחוש הטעם. לאותו מאכל עצמו, לאותו מתוק או מלוח או חמוץ, יש טעם אחר, שונה, ובדרך־כלל תפל, מן הרגע שהגוף חולה. לפיכך, כפי הנראה, אין הם מסוגלים להינות מכל מה שמענג אותי, ואילו אני צריך ראשית כל לשקוע בדַכדֵכָה, לאבד את טעם החיים ולבקש את נפשי למות בכדי שיהיה באפשרותי להתענג על מעשי ידיהם של אלה.

ובכל־זאת הייתה מעין התנצלות, מעין תחינה, מין בקשת עזרה במבט עיניה של יעלי. לא – היא כלל וכלל לא דרשה ממני שאני אכבה את הנר שבתוכי. להפך, נדמה היה לי שהיא מבקשת את עזרתי, מחכה לאותה יד שתחלץ אותה מתוך הבור כדי שתוכל לשוב ולנשום לרווחה על קרקע מוצקה בעולם פתוח תחת שמים גבוהים ובהירים. פתאום נגלתה לי באור אחר, חדש: כל אותה נוקשות שבהתנהגותה ובתנועותיה, כל מה שנראה היה לי כמין יובש החלטי ונמרץ, כל אלה לא היו אלא מסימניה החיצוניים של המבוכה העמוקה; נסיונות להיאחז בכל מה שנראה לה כמוצק ובטוח, היצמדות מבוהלת לכל מה שעשוי להיות לה למשען. אותו מבט הוא שהביא אותי לתערוכה שלה שבעצם לא היתה רק שלה, אלא של קבוצת אמנים צעירים – כפי הנראה אלה שהשתתפו במסיבה שלתוכה נפלתי באופן בלתי־צפוי. גם באולם־התערוכה נפלתי באופן בלתי־צפוי, וזאת עם הצעדים הראשונים בו: לא הספקתי להגיע עד לבּד הראשון שמשך את עיני מעל לקיר מולי, מששקעתי פתאום בתוך גבעת חול ונפלתי אפיים ארצה. רק משנחלצתי מתוכה תוך כדי דִשדוש ופיזור חול על סביבותַי, נוכחתי לדעת שכּבר קילקלתי יצירת אמנות, ולא סתם יצירה, אלא את היצירה המרכּזית של יעלי. היא, מסכֵּנה, דווקא לא כעסה עלי אלא מהירה לעזור לי לקום על רגלי ואחר־כך ראיתיה עם דלי בידה, מלא חול – בגלל המבוכה שטישטשה אותי לגמרי לא ברור לי כלל איך הגיע זה לידה, ומהיכן הביאה את החול – כורעת לרצפה ומתקנת את גבעת החול שפרעתי בנפילתי. אחר־כך התחוור לי שיצירה זו, שתפסה את מרכז האולם, מורכבת היתה משני יסודות. יסוד אחד עלה מן הרצפה בדמות גבעת החול אשר שירטטה במרחב האולם מעין קשת צהובה, כיפה מתרוממת כלפי מעלה, וכנגדה, מן התקרה, גנחה לקראתה קשת הפוכה ורודה מתנצנצת, עשויה בּד משי, כעין מצנח הפוך. אחרי הצעד המוטעה שעשיתי עם כל החורבן שהתרגש לבוא בעקבותיו, נשארתי על עומדי משתאה ארוכות, בקרב שאר הצופים, לשני חצאי הכּדורים המרחפים זה מול זה בחלל. לאמיתו של דבר נראתה לי יעלי כתינוקת משחקת בגן־ילדים בחול ובבּלונים פורחים באוויר. כך נראו לי גם שאר המציגים ומוצגיהם המוצגים לראווה: על הקירות היו תלויים שקים ופקעות של חבלים ומסמרים צבועים תקועים בלוחות של עץ ובאמצע האולם נפוצו כל מיני גרוטאות צבועות, חלקים חלודים של מכונות עתיקות ומסגרות עץ ממוקמקות של חלונות שנקרעו מקירות מטים לנפול, ועדיין היו גושי הטיח העתיק דבקים בהם. אפילו מה שנראה היה בעיני במבט ראשון, לפני הנפילה, כציור תלוי על קיר, לא היה אלא קרע של בד מודפס שעליו נוספו כמה מריחות מכחול. בכל התערוכה כולה של כל עשרת האמנים הצעירים לא היה אף ציור אחד, אף תמונה אחת, שמהם השתקף החשק לצייר, להחזק עיפרון או פחם ביד ולרשום בו את מה שהעין רואה מבחוץ או מבפנים, להחזיק את המכחול ביד ולמרוח את הרמוניית הצבעים הנוטפים, ללפות מפסלת ביד ולפסל באבן או בעץ את הצורות החיות, הכל היה בתערוכה חוץ מן העיקר – חוץ מייצר היצירה ומתענוג היצירה וממשב־העולם־שמעל־ומעבר שמשתקף בכל יצירת אמת ומעניק לה את מֵמד הכיסופים ואת הִתעלות הנשמה שמעשירים את הצופה בה והופכים לו לנכס פנימי ולמקור של אושר. ואמנם, באיחור־מה, נוכחתי לדעת שאין המילה “ציור” או “פיסול” או “יצירה” מופיעה בשום קטלוג או פרוֹספֶּקט או מודעה או הזמנה, ושאין מדובר באלה אלא על “עבודות”, אך עם־זאת התעלתה המילה “עבודה” למדרגה עליונה של הישגים אמנותיים. כל התערוכה לא נועדה אלא להוכיח לי – וליתר המוזמנים – שבימינו אלה כבר אין כל צורך לא בכישרון ולא בייצר של ציור ופיסול וכיוּר ואפילו לא בכמיהה ובגעגועים אל מה שהוא מעל ומעבר, אל מה שהוא מיסוד השיר והחלום והרוח אשר בבשר והאהבה אשר בעץ־השדה והרטט אשר באבן. אין צריך אלא לגבּב סמרטוטים ולהלחים גרוטאות ברזל ולהדביק בלויי שמלות ולסדר שברי כלים ולנתק מסגרות של חלונות. אשר לי, אין לי כל התנגדות לכך שמי שיש לו זמן ואין לו כשרון לצייר או לפסל, יוציא את מרצו בהלחמת גרוטאות ברזל ובטלטול קורות של עץ. אדרבה – יקומו הנערים והנערות וישׂחקו לפנינו, יעקמו ברזלים וידפקו מסמרים בלוחות של עץ וידביקו סמרטוטים על הקירות, אך מדוע מחייבים הם אותי ואת שאר הצופים לראות באותו משחק או באותו ריפוי בעיסוק יצירה של אומנות? כל דבר שבעולם, כולל צינורות חלודים וקרעי שקים שזורים בפקעת של חבלים, יכול – בנסיבות מסויימות – להביא אנשים מסויימים לידי התפעלות־הנפש, אך אם נתעקש לראות גם בו יצירה של אמנות, הרי אותו אמן שיצר אותו הוא בית־החרושת לצינורות שהפליט אותו לערֵמת הגרוטאות או טוֹוה החבלים שזרק אותו לאשפה בסיוע הגשם שהחליד את הברזל והרקיב את השקים. חלקם של אלה המציגים באותה יצירה, אינו גדול יותר מחלקהּ של עקרת־הבית שמסדרת פרחים באגרטל, ביצירתם של הפרחים ושל העלים ושל האגרטל ושל המים אשר בתוכו, ואין ביניהם לבינה אלא שַחַץ היומרנות שלהם. עקרת־הבית שלא איבדה לא את השכל הישר שלה ולא את טעם החיים ולא את הטעם הטוב לא תעלה כלל על דעתה לטעון שהיא־היא האמן אשר יצר את הפרחים, אם כי הזֵר שהיא אספה, ויהי אשר יהי הסידור שלו, תמיד – בכל המקרים וללא יוצא־מן־הכלל, יפה יותר ומשמח יותר וגורם יותר קורת־רוח מן הקוֹמבּינַציות המחוכמות של אלה.

אחרי שהקפתי את האולם פעמים מספר, מימין לשמאל ומשמאל לימין, משתהה ממושכות פעם לפני גרוטאות צבועות ופעם לפני חלקים חלודים של מכונות עתיקות שנפסלו לשימוש כבר בימיו של יהודה פרוספר בק – ועוד לפני שיצא גבריאל להשתלם בלימודיו בצרפת – מתעכב על ימין לצד מסגרות־עץ ממוקמקות של חלונות שנקרעו מקירות מטים לנפול, וסובב על שמאל סביב לקרע של בד מודפס שעליט טופטפו טיפין טיפין של אדום מבריק, ותוך כדי כך נזהר מאוד שלא לחזור ולשקוע בגבעת־החול של יעלי מתחת, ולא לנגח במצחי את הבּלון המרחף עליה ממעל, דומה היה עלי שהנה מילאתי כבר כראוי את תפקידי כצופה חרוץ, וכבר יצאתי ידי חובת העיון הנמרץ בעבודותיו של כל אחד מעשרת המציגים, וירדתי במדרגות למועדון למטה להשיב רוחי בכוס קפה ולאושש את גופי בעוגת גבינה אשר לה בוודאי ראוי הייתי אחרי כל המאמצים שהשקעתי באמנות הקונסֶפטוּאלית. בבית־הקפה למטה גם נדברתי להיפגש עם יעלי אחרי שתתפנה. היא סיפרה לי שעומדת היא לחזור לצרפת יחד עם בעלה להשלמת לימודיהם מאחר ששניהם קיבלו שם מילגות, אם כּי לא יהיה באפשרותם לעבור את שלב הסיום מבּלי שיצטרכו לחפש פרנסות צדדיות בסוכנות היהודית או בתפקידי ביטחון ב"אל־על". היא ביקשה לשאול משהו ממני, ואילו אני רציתי לספר לה על כשלון השליחות שהטיל עלי אריק בעניין כרטיסי ההזמנה לארמון השאה הפרסי ותעודת ההצטיינות עם העיטור הפרסי שקיבל בּרל בשעתו: ברל עצמו הרי מת כבר לפני עשרים שנה ומעלה, ואילו אשתו, הגברת לאה הימלזך, אשר מידיה אמור הייתי לקבל את הניירות הדרושים או את תצלומיהם – זו נמלכה בדעתה והסתלקה מן העולם בדיוק ביום בו הגעתי אני ארצה, כפי שכבר סיפרתי בפרק “יום הרפאים”. אמנם יכול הייתי להתחיל בחקירות ובדרישות שלאחר המוות, לברר מה עלה בגורלם של המיטלטלים ושאר נכסים שלה, ואולי גם מצליח הייתי לעלות על עקבותיהם, אבל גם אז לא היתה כל סיבה שהיא לאדם המטפל בהם שאיננו מכיר אותי כלל, לתת לי גישה אליהם, ואפילו אילו השתכנע באמיתות הסיפור שלי שהכרתי אותה מימי ילדותי. ולאמיתו של דבר, גם אילו היתה זו בחיים, האם מובטח היה לי שהיא תיעתר לבקשתי? ומה גם שאין זו בדיוק בקשתי אלא בקשתו של אריק, ומדבריו גם לא ברור היה לי אם מבקש הוא אותם לעצמו או לתמוז חברו, ואם אמנם ביקש אותם לתמוז – הרי בנה הוא ויכול לפנות ישירות אליה מבלי להזדקק לי, או לכתוב לה שבבואי תמסור לידי את הדרוש וכולי, אבל לא תמוז פנה אלי אלא אריק, ואני גם אינני יודע אם פנה משמו של תמוז, ויתכן שהייתי מכניס עצמי לאיזו שהיא פקעת של יחסים סבוכים ומסוכסכים בין האם לבנה היושב בפריס, מעלה עלי את חמתה של זו ומוסיף סכסוך על התסבוכת, אילו הזכרתי את שמו של הבן וטענתי שבעצם זה מיועד בשבילו. אם כך ואם כך היתה זו שליחות שנועדה מראש לכישלון, ואני בעצם לא הסכמתי לה אלא כדי לעשות לו, לאריק המסכן, נחת־רוח, ולעזור לו במידה שאפשר לעזור לו גם אם כרוך הדבר בטרחה ובאיזו שהיא אי־נעימות. חשבתי שעם שובה של יעלי לפריס מן הראוי שתספר לו, לאריק, את דבר מותה של אמו של החבר הטוב שלו תמוז, אבל עוד יותר מזה רציתי לפגוש אותה כדי לברר אצלה – וזאת היתה המטרה הראשית שלי – את העיקר החשוב לי כל־כך, את מה שלא עלה בידי להציל מפיו של אריק, לאמור: האם תמוז מכנה את עצמו בפריס בשם"תוֹמַס אַסטוֹר" ועוסק שם בעיתונאות מן הסוג הספרותי.

בכניסה לבית־האמנים, מצד ימין, תלוי היה תצלום מוגדל של הבית מימיו הראשונים, מן הימים בהם יסד בּוריס שץ את בית־הספר לאמנות “בצלאל”, והוא עצמו מופיע בו בגלימתו הלבנה על רקע האבנים העתיקות של הגדר הקיימת עד היום לצד גדרות שנעלמו זה מכבר יחד עם חלוקי אבני השבילים העתיקים. כשירדתי למועדון שנמצא בקצה אולם־הכניסה, נתקלו עיני שוב בּתצלוּם שמשך אותי אליו כהִבהוב של חלום חוזר. הרגע המצולם חלף עבר מן העולם כעשרים שנה לפני שאני באתי אליו, אך אין ספק שכּלוּל היה במסכת חייה של “הדודה אֶלקה” – כפי שכינה אותה הספרן הקטן של ספריית בני־ברית – ויתכן אפילו שבּו עצמו נמצאה היא מעבר לגדר המצולמת ומעבר לאבני הקירות, פה, באולם זה בו עומדות רגלַי עכשיו, תלמידה צעירה בקרב שאר תלמידותיו של בּוֹריס שץ, בכיתה של רקיעת כלי נחושת. באותם ימים לימדוה להטביע מספר ציורים, שהיו, כזכור, חוזרים ונישנים אצל כל התלמידים – הלא הם ציורי הרועה המַכֶּה בחליל ושלוש כבשׂים פוסעות בעקבותיו, שיירת גמלים נמשכת אחרי איש רוכב על חמור קטן, קבר רחל אמנו בצל עץ רב־פּאֹרוֹת וציורי מגדל דויד למיניהם, וכל אלה ריקועי הנחושת מעוטרים במסגרות מעשה תשבץ של מגיני דויד ושופרות – אלה הציורים הכפותים לאופנה שיצר יוצר בית־הספר “בצלאל”, האופנה שעברה ובטלה מן העולם יובל בשנים לפני שנכנסה בו אופנת האמנות הקונספטוּאלית של יעלי לנדאו. אבל הדודה אלקה, מתוך דחף דחף אותה “רוח־הפקרות” המיוחדת לה, התחילה להתפקר גם מתורת “בצלאל” כשהיתה עדיין בבחינת תלמידה, וכשאני הכרתיה כבר פסקה זה זמן רב מן הנוסח המקובל, ולא היתה חוזרת אליו אלא בעל־כורחה, “למען הפרנסה” כפי שהיתה אומרת, על־פי הזמנות מיוחדות של סוחרי המזכרות. נזכרתי במאפרת הטווס הנפלאה שרקעה: איך שלחה ידה אל ערֵמת הכלים שלימינה, העלתה מאפרת נחושת כבדה, אדמדמה־כתומה, והחלה מכה בקצב מכוּון, מזורז, נמרץ. האִזמל נראה כחורט שורות קווקווים מלוכסנים נמשכות ממרכז המאפרה אל הֵקפה כמין שמש קורנת. רק כעבור כמה ימים, כשראיתי את התבליט הגמור, נרעשתי למראה הטווס הממלא את המאפרה. ללא כל שִׂרטוּט מוקדם בלט הטווס הניצב על־פני גבעה, גופו וציצת ראשו מופנים קדימה וזנבו פרושׂ על־פני כל המאפרה בכל תפארת נוצותיו. לאחרונה ראיתי את אותה מאפרה כשיצאה אוריתה לנדאו, סבתהּ של יעלי, לטייל שלובת זרוע עם גבריאל לוריא בעמק־רפאים. אני הייתי אז ילד בן עשר עומד על מרפסת הכניסה הרחבה של ביתנו ברחוב הנביאים וצופה בגבריאל לוריא המקוּשט במעיל הספורט הכחול ובשפמו העשוי כקוּביא ובמקל ההליכה כסוּף הגוּלה, שיורד במדרגות לטייל עם אשת הרופא שנתלית על זרועו, ותוך כך מרצד ברק זהוֹב־אמוֹץ מעומעם ועמו עולה באפי ריח חריף מתכתי רומץ. הברק והריח באו ממאפרת הנחושת העומדת על השולחן – המאפרה שהבֶּק הזקן, אביו של גבריאל, קנה מידיה של אלקה. לתוך המאפרה המלאה בדלי סיגריות ניתזו מים מאגן הגילוח, והללו הדיפו את הריח העז של הנחושת בתערובת האפר שלא נעם לי ביותר, אם כי לא היה מאוס. בנוסף על הריח הלז, חבל היה לי על שהמאפרה היפה הזאת משמשת לצורך כל־כך נחות כאפר סיגריות; קרקעיתה כולה היתה מעשה תבליט של טווס פורש את זנבו כמניפה, וכל סיגריה שהונחה על דופנותיה היתה מטפטפת את אפרה לתוך עיקולי צואר הטווס או ציצת ראשו או רקמת נוצותיו עד שהיה שוקע כולו תחת מפולת האפר הכבוי ולא נשתייר ממנו אלא בדל זנב פה־ושם כאבר מן הקבור החי, ואני ניגשתי להריק את המאפרה ולשטוף את האפר מתוך חריצי זנב הטווס. מתחת לה נגלתה לי חוברת השירים של בּרל רבּן, אלה “שירי התמוז לאשרה”, שמהם למדתי לראשונה, כפי שכבר סיפרתי בפרק “יום הרוזנת”, שבֶּרל רבּן הוא־הוא המשורר אשבעל עשתרות, ושמאז ועד היום נשארו קשורים במאפרת הטווס של הדודה אלקה עד כדי כך שלפעמים אני מוצא את עצמו אומר ביני לביני חרוז מתוכם, “עַל מוּת לַבַּעַל בֶּאֱשוּן לֵיל קַיִץ”, או “שֶפִי חֵשֶׁק עֲרָבוֹת” ללא כל הֶקשר למצב בו נתון אני, או למה שנאמר לי, ורק לאחר מעשה מבזיקה בי הזיקה בין החרוז הנחרז לבין ריח של אפר סיגריות טחוב או מראה של מאפרת נחושת. כשהרקתי את המאפרה אחרי צאתו של גבריאל לוריא, עלה במדרגות תמוז בחיוך ממתיק סוד ורמז לי בעיניו המתנצנצות לעבר זוג היורדים שלובי זרוע. “אתה יודע?” לחש על אוזני. “לא, אינני יודע,” לחשתי לו בחזרה מבלי לדעת אפילו באיזה עניין ולגבי מי מתייחסת הידיעה הסודית. “מרננים,” אמר, "יש רִינוּנים " – זאת היתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את הביטוי “רינונים” במובן של שמועות ורכילויות. הוא גרר אותי לפינת הגדר, ואני הקשבתי לו בלב פועם. כל מה שסיפר הרעיש אותי כארץ־לא־נודעת שנגלית לעין ממקום בלתי־צפוי, אם כי לאחר שבאתי בסוד “הרינונים” התפלאתי על עצמי איך זה לא עלה על דעתי עד כה לחפש באותו כיווּן, אני שנמצאתי במוקד התצפיות.

ננערתי ופניתי אחורה עם תחושת־פתאום של אצבע מרפרפת־מנקשת על הכתף, ומבטי נתקל בחיוכה של יעלי. “מה יש בתצלום הזה שמרתק אותך כל־כך? כן – יש בו אווירה – אווירת הימים ההם. עולם רחוק כל־כך מן העולם שלנו. זהרה שץ סיפרה לי שהאיש הזה בגלימה הלבנה הוא אבא שלה, בּוֹריס שץ, מייסד ‘בצלאל’, עם כובע טרופי לבן שגם הוא אולי מכוסה בּגלימה הלבנה – זה לא ברור. גם לא ברור אם יש לו מקל ביד או שזהו החריץ בגלימה הלבנה בין הגב לחזה, או אולי התֶּפֶר. מי שאינו יודע יכול לחשוב שזה איזה אפנדי או שיח' מן הימים ההם. הוא עומד ומשוחח עם ארנולד לכוֹבסקי, צייר שהיה מורה בבצלאל באותה שנה, שנת 1909. לגבּיו אין כל ספק – לבוש אירופית עם מגבעת אירופית. אני יושבת שם – על־יד השולחן שבפינה. חשבתי כבר ששכחת שקבענו להיפגש במועדון, ורק במקרה ראיתי אותך עומד מרותק לתצלום ומנותק מכל העולם. בוא נשב. אני נופלת מן הרגליים מרוב עייפות. התערוכה, וכל מה שקדם לה – אני ממש סחוטה. עכשיו – אחרי הפתיחה אני כמו בּלון שנעצו בו סיכה – כל האוויר יצא בבת־אחת.”

הלכתי בעקבותיה אל השולחן שבּפּינה והתיישבתי לצידה. היא התחילה לספר לי משהו על הדירה הנוכחית שלהם – שלה ושל בעלה – אותה דירה שאהרון דן ביקש לשכור לעצמו, ושבה נפגשנו פה בירושלים, משהו בנוגע לחוזה השׂכירות עם בעל־הבית, אלא שהפסיקה פתאום, באמצע המשפט, ואמרה לי במבט מוכיח ובקול שקט מחמת הכעס, “אתה אינך מקשיב לשום מילה שאני אומרת. אני רואה שאתה בכלל אינך נמצא פה על־ידי. אתה רחוק ומנותק. אתה צמוד עדיין לעולם של בּוריס שץ, של התצלום העתיק ההוא מן הימים ההם”.

“אינך יודעת,” אמרתי לה, “עד כמה… עד כמה… שאני קרוב… שאני מאזין בתשומת־לב לכל מילה שיוצאת מפיך.”

אמרתי לה את האמת – אבל לא את כל האמת, ואפילו לא את מחציתה. וגם אילו חלשה עלי דעתי והייתי מבקש לספר לה עד כמה קרוב הייתי לה בעומדי שקוע בתצלום, אסור היה לי לעשות זאת, ובייתר יחוּד מנוּע הייתי מלגלות לה את מה שגילה לי תמוז אז, אחרי שיצא גבריאל לוריא שלוב זרוע עם אוריתה לנדאו לטייל בחוצות ירושלים. היו לי כל הסיבות הטובות והנימוקים שבעולם לעבור על כך בשתיקה, ומה גם שתמוז עצמו לא התייחס אליהם אלא כאל “רינונים”, שמועות שפרחו ונגוזו שנים רבּוֹת לפני שבאה היא לעולם. הייתכן שאותן שמועות בנות־חלוף עברו את כל המחסומים והגיעו עכשיו עד לאוזניה של יעלי? לא – זה לא יתכן! ואם אמנם כן – קל־וחומר שאסור לי להשמיע הגה באוזניה. מכל־מקום לא התכוונתי כלל לומר לה דבר וחצי־דבר באותו עניין. כשריפרפה ידה על כתפי, סמוך לעורף, ואני פניתי אחורה – נדהמתי מיופיה. הגבות המקושתות על העיניים המלוכסנות, הכּחוּלות־אפורות, עצמות הלחי הגבוהות, השפתיים המלאות הנפשקות על ברק השיניים הצחורות, השֵׂער הערמוני המתפרע קווּצוֹת־קווּצוֹת על המצח הרחב ועל קו הצואר הענוג – כל אלה והכל יחד הרהיבוני עד ללא הכיל. אילולא עצרתי בעצמי הייתי אומר לה “את יפה כל־כך! את יפה כאחת כוכבות הקולנוע היפות ביותר: כמו אינגריד ברגמן – אותו חיתוך פנים, אותו חיוך נלבב. הרי בעלך צריך להיות המאושר בבני־האדם עלי אדמות! הלא אשה כמוך – מספיק שאשה כזו קיימת, הוֹוָה! אין לה כל צורך בעשיית דברים, ביצירת יצירות של אמנות כזאת או אמנות אחרת, בהצגת ‘עבודות’, בפיתוח אידיאולוגיות ‘קונספטואליות’ או אידיאולוגיות ‘מינימליסטיות’. עצם הווייתך הרי זו כבר תרומה לעולם, שמחה לעולם – וכי מה יש בעולם חשוב יותר מאשר יצור שמעניק שמחה? ליבּבתִינִי באחד חיוך מחיוכייך, באחד מבט מקצה העין – ומה עוד תבקשי ולא ניחנת בו?” גם אילולא אותו ניסיון מר ונמהר שהיה לי במשרדי הסוכנות היהודית בפריס, כאשר למראיה לא עצרתי בעצמי וקראתי בקול רם “את דומה בדיוק לסבתא שלך – לאוריתה לנדאו”, גם אילולא כן לא הייתי, כמובן, משמיע בקול רם את מה שחלף בי למראיה, וביחוד לאחר שראיתיה רוקדת עם בעלה ולאחר שראיתיה אוספת בּדלי את החול שאני פיזרתי על סביבותי תוך כדי שקיעה ביצירה שלה. היא ירתה בי מבט עם קצה חיוך של פיקפוק בדברַי והמשיכה בעניין חוזה השׂכירות שלה. הבנתי שמעונינת היא ביותר שאהרון דן ישכור את הדירה למשך תקופת שהותם הקרובה בפריס, שעשויה להשתרע על־פני שנתיים־שלוש “ואולי יותר, בהתאם לנסיבות”, ושהחוזה מעניק להם את הזכות להשכיר את המושכר לדייר־משנה כטוב בעיניהם. עם־זאת עדיין לא ברור היה להם, לבני־הזוג הצעיר, אם יזדקקו לדמי השכירות בפריס, או שמא עדיף שהכּסף ייכנס פה בירושלים לחשבון הבנק שלהם ויעמוד לרשותם עם שובם ארצה. ואשר למקרה שבו יזדקקו הם לכסף הזה בפריס, האם אהיה אני מוכן, בנסיעתי הבאה, לעשות להם את השירות הזה של העברת הכסף אף־על־פי שמשהו מעין זה “איננו בדיוק במסגרת התקנות הקיימות”? “כן, כמובן – וכי פיקפקת בדבר?” אמרתי ותמהתי שוב – כפי שתמהתי בפריס – על הצד הזה שבאופיה של יעלי לנדאו – על אותה מעשיוּת, יעילות ערנות ונמרצות בכל הנוגע לחיי יומיום – צד שכּלל לא פגם בּנהיות האמנותיות שלה, גם לא חיספּס את הנימים הדקות של רגישויותיה. “העיקר – שהחוזה יחתם לפני הנסיעה שלנו עם אדם כמו אהרון דן, שעליו נוכל לסמוך מכל הבחינות. הוא גם ישמור על הדירה ועל הרהיטים שלנו ועל כל העבודות שאני משאירה פה, וגם יכניס בזמן את דמי השכירות לחשבון הבּנק שלנו, וגם יפנה אותה עם שובנו. זה היה באמת מזל יוצא מן הכלל שאתה הופעת אִתו בזמן המתאים. חששנו כבר שנצטרך לדחות את מועד הטיסה או שנצטרך לנסוע מבלי להשכיר את הדירה”.

פנייתה של יעלי סיפקה לי את ההזדמנות אשר לה פיללתי מבלי שאזדקק לפעולת הסחה. סיפרתי לה שהופעתו בדפוס של המחזה שלו, “חזון האדם”, היא שעודדה את אהרון דן והמריצה אותו לחפש מיד מקום שקט שבו יוכל לחזור ולהתמסר לכתיבה שלו, וכן גם את דבר השליחות שהטיל עלי למלא אצל תוֹמַס אַסטוֹר. “כן, ובעניין תוֹמַס אַסטוֹר…” – בו ברגע שהשם המפורש “תוֹמַס אַסטוֹר” יצא מפי, הבחנתי במעין קשיחות שמסתמנת בקצות שפתיה ובמבטה – “רציתי לברר משהו.” אותה קשיחות־פתאום, זו המוכּרת לי מתקופת עבודתה במשרדים ברחוב פורטוני, היא שמנעה בעדי מהמשך הבירור. יעל לנדאו המכונסת בתוך עצמה המשיכה לתת בי את מבטה האטום בקשיחותו מבלי להוציא הגה, ואני נאלמתי דומיה מתוך איזו מצוקה. פִּשפשתי בכיס לחפש את קופסת הסיגריות שלי והרתעתי את הכיסא לראות אם לא נפלה ארצה. היא, כפי הנראה, פירשה זאת כאילו מתכוון אני לקום ולצאת, ואז אמרה בקול נמוך, במין לחישה רוטטת מתח, “כּן – מה רצית לברר?”

“רציתי לברר,” אמרתי לה, אם כי הטוֹן שבו תיזזה את שאלתה לא היה בו כדי לעורר את הבּירור, “אם תוֹמַס אַסטוֹר הוא החבר של אריק ויסוצקי, זה שאריק קורא לו בשם ‘תמוז’, ואם כן, האם הוא תמוז בנו של המשורר אשבעל עשתרות.”

מבטה סקר את פני, שפתיה היפות התכּווצו כנשאבות פנימה, ועם־זאת הגיע תורה לפשפש בתיק־היד שלה ולשלות סיגריה, “ולמה אתה שואל דווקא אותי?” המשיכה באותו קול נמוך תוך כדי הפרחת העשן מן הפה.

“מפני שלא הספקתי לברר זאת אצל אריק לפני שובי ארצה,” אמרתי לה. דומה שהקשיחות החלה מתפוגגת, ואז, עם התרת המתח, סיפרתי לה באריכות את כל פרשת פגישתי עם תוֹמַס אַסטוֹר. כפעם בפעם, תוך כדי האזנה, היתה מתחייכת בינה לבינה ואותו זיק שובב חוזר היה ומרפרף במבטה.

“כן, כמובן שזה אותו אדם,” אמרה. “זה החבר הטוב של אריק. אריק הכּיר לי אותו זמן־מה אחרי שהתחלתי לעבוד בסוכנות. הייתי אז חדשה בפריס ולא הכרתי אף אחד, ואריק היה האדם היחיד שאִתו היה לי קשר כלשהו, שאִתו יכולתי לדבר.”

“ואני בטוח הייתי שאת מזלזלת בו. אני זוכר שיום שלם היה לי בליבּי עלייך, לא סלחתי לך על התנהגותך כלפיו, על הזלזול הזה שלך באדם היקר הזה שיכול היה להיות אבא שלך.”

החיוך בפינת הפה התרחב מלוא כל זוהר שיניה. “אינני יודעת מה גם לך להגיע למסקנה המשונה הזאת. בין כל העסקנים והפקידים והפקידונים של הסוכנות, אריק הוא היחיד שאפשר בכלל לשוחח אתו. אבל חוץ מזה – וכאן תרשה לי להעיר לך הערה אישית – בכל התקופה שלנו יחד בסוכנות חיפשת תמיד אמתלות להעיר לי הערות לא־נעימות, תירוצים להתחמק מעימות אתי – וביחוד בשאלות החשובות לי, בבעיות האמנות – ובכלל היית נורא גועלי אלי. באמת אינני יודעת מדוע זה הגיע לי. הנה אוּדי הגיע,” הפנתה מבטה לעבר אהוד בעלה, שהיה עושה דרכו אלינו בין כל המבקרים בתערוכה שירדו עכשיו למלא את בית־הקפה – “אז בוא נקבע פה פגישה יחד עם אהרון דן – נאמר מחר בערב בשעה תשע כדי לסכם את כל הפרטים.”

“בסדר. אשתדל לראות אותו כבר היום, ובעניין תמוז –” לא המשכתי בעניין תמוז מכיוון שמבטה חזר והתאטם ופיה חזר והתכווץ כשקמה ממקומה לקראת בעלה. שניהם נראו כנחפזים לצאת, ואני אמרתי בליבּי שאחזור לפרשת תמוז בפגישתנו הבאה, אחרי שיְכלו את עניין השכרת הדירה לאהרון דן. בסך־הכל לא נותר לי אלא לספר לה שלא הצלחתי להשיג את התעודות הדרושות לו, לאריק, פשוט מכיוון שאמו של תמוז מתה בדיוק ביום בו הגעתי אני ארצה, אך עם־זאת קיננה בי ההרגשה שלא זו בלבד שעדיין לא בררתי את הדרוש, אלא שהעיקר העמיק להסתתר עוד יותר, ושמאחורי הסוד המבוקש מתחבאים סודי־סודות אשר לא שיערתים מראש. ידעתי, כמובן, שאין זו אלא הרגשה פרועה ומוגזמת, פרי חוסר הנינוחות שלי. התקשחות־הפתע עם התאטמות המבט של יעלי לשמע השם “תמוז” מחד, והגילוי המפתיע מאידך, שאריק היה החבר הטוב ביותר שלה בפריס למרות כל מה שראו עיני – אלה, בוודאי, גרמו לכך שיצאתי מן הפגישה עם יעלי בהרגשה נקועה של אי־נוחות עם חוסר סיפוק מלוּוים במין האשמה עצמית מעורפלת ומציקה. כפי הנראה באמת הייתי “נורא גועלי” ביחסי אליה במשרדי הסוכנות בפריס, אם כי בכלל לא התכוונתי להיות כזה, ואין כל צל של ספק בכך שהפירושים שלי להתנהגותה מוטעים היו ונעוצים ברשמים מעוּוָתים. ואותו עיוות ברושם שעשתה עלי – מה מקורו? האם זה משהו שנבע ממנה, מִיַחסהּ אלי, או משהו שנבע מיַחסי שלי כלפיה? וכאון שוב לא היתה לי בּרֵירה אלא להגיע למסקנה שהאשמה נעוצה בי, כלומר – ביַחסי שלי אליה, שהרי אני ידעתי מי היא. ידעתי שזו נכדתה של אוריתה לנדאו, ואילו היא – היא לא ידעה ולא שמעה מעודה דבר וחצי־דבר עלי, ושמי לא אמר לה ולא כלום; ואני – להפך: בו־ברגע שנגלתה עלי אורו עיני. שמחתי עליה והתרעשתי לזכר אוריתה שנשקפה אלי כך, פתאום, מבעד לתווי פניה של הנכדה! אני פשוט לא הבנתי שהתנהגותה הקשוחה איננה אלא פרי מבוכתה במחיצתי. ומכיוון שגילתה לי פנים קשות, השבתי לה מנה אחת אפיים של אדישות מהַתלת אשר, כפי שהתחוור לי זה עתה מדבריה, פגעה בה עמוק הרבה יותר משיכול הייתי לשער. מכל־מקום עכשיו, אחרי הפגישות פה בארץ, וביחוד אחרי שראיתי את המבט בעיניה בתערוכה, וכל־כולה, ואמנותה בכלל, התגלתה לי באור חדש – עכשיו משהיה העקוב למישור בקשרים בינינו – עכשיו בוודאי שעלי לנהוג זהירות יתר בכל פירוש שהוא ובכל הסבר להתנהגותה, ובוודאי שאינני יכול לפטור כלאחר־יד ובקלות־דעת את מה שעיני רואות, ועיני ראו בבירור, ולא פעם אחת בלבד, אלא פעמיים, איך התקשחה פתאום, איך הזדגג מבט עיניה ברגע בו הזכרתי את שמו של תמוז! מה פירוש יכול אני לתת להתאטמות זו, לזו ההסתגרות הקיפודית שאיננה משלחת כלפי עולם־החוץ אלא את הקוצים? ואין להסיק מכאן שנוטה הייתי להתעלם ממה שראו עיני, או לבטל זאת במחי־יד – להפך, מיד חשתי בה את עומק המבוכה, ומבוכתה שלה לא זו בלבד שהביכה אותי, אלא אף הצליפה בי מערבולת של ריגושים וחששות והרהורים משונים – ומהם גם רחוקים ומנוגדים לשכל־הישר. הייתכן – אמרתי לעצמי – הייתכן שבפגישתה הראשונה עם תמוז בפריס – והיה זה, כדבריה, אריק שהכיר לה את חברו הטוב, את “תמוז היורד” – אירע לה אתו מה שאירע לי אתהּ? הייתכן שגם תמוז נרעש, כמוני, למראה, וגם הוא פלט, ובדיוק כמוני, אותה אִמרה מטופשת, “אַת דומה בדיוק לסבתא שלך – לאוריתה לנדאו”? הרי בימי ילדותנו שלנו, של תמוז ושלי, הכיר הוא את אוריתה לא פחות ממני, ולמעשה הרבה יותר מקרוב – זו הרי אשתו של דוקטור לנדאו היתה, אשת ה"בּיג בּוֹס" של אבא שלו במרפאת העיניים! ואם כי אני גרתי בביתה של ג’נטילה לוריא, היה זה תמוז שלחש על אוזני את דבר ה"רינונים", את מה “שמרננים” – והוא לחש זאת באותו יום גדול ומופלא בחיי, ביום בו גיליתי מתחת למאפרת הטווס מעשה ידיה של הדודה אלקה את קובץ “שירי התמוז לאשרה”, פרי־רוחו של אביו המשורר אשבעל עשתרות, הוא היום בו רקדה אוריתה באמצע רחוב הנביאים עם בולוס אפנדי לצלילי טַנגו “הקנאה” שניגן גבריאל לוריא בכינורה של ברונהילדה, חברתו לחיים של פרופסור ורטהיימר! אותו יום גדול הפציע בחיי שלי הרבּה שנים לפני שבאה יעלי לנדאו זו לעולם. ואולי הרחיק תמוז זה לכת עוד יותר ממני, ומבלי להסתפק בדמיון שבינה לבין סבתא אוריתה, נמלך בדעתו והחליט לספר לה את דבר ה"רינונים" שסיפר לי אז, באותו יום גדול ומופלא בחיי כשהייתי אני כבן עשר שנים והוא בשנה־שנתיים גדול ממני? ומכּיוון שסיפר – ובמרחק שנים גדול כל כך – בוודאי סיפר את הסיפור לא כ"רינונים" ולא כשמועות שפרחו באותם ימים ולא כדברי רכיל ובוודאי שלא כהוצאת לשון־הרע אלא כמעשה שהיה, וכך היה – ובעצם, גם אילו הדגיש באוזניה של יעלי שלא היו אלה אלא “רינונים” – וכי היה בכך כדי לשנות את הרושם עליה? אני זוכר היטב את הרושם שאותם “רינונים” עשו עלי!

“אתה יודע?” לחש על אוזני.

“לא. אינני יודע,” לחשתי לו בחזרה מבלי לדעת אפילו באיזה עניין ולגבי מי.

“מרננים,” אמר, “יש רינונים”

“איזה? על מי?”

“על גיורא!”

“מי זה גיורא?”

“מה זאת אומרת מי זה גיורא? אני מדבר על גיורא הבּן הבּכור של אוריתה לנדאו. אל תגיד לי שאינך יודע מי זה גיורא! זה שהחל ללמוד במקווה, בבית־הספר החקלאי של מקווה־ישראל!”

זה שגיורא נמצא במקווה־ישראל הסביר את העובדה שלא ראיתיו מעודי, שהרי אנחנו באנו לגור בביתה של ג’נטילה לוריא אחרי שהבחור יצא מירושלים. גם לא ידעתי דבר על עצם קיומו מכיוון שאיש לא הזכיר את שמו, לא באוזני ולא בנוכחותי – לא גבריאל ולא ג’נטילה אמו ולא דוקטור לנדאו ולא אוריתה אשתו ולא חבריו של גבריאל ואפילו לא בּרל רבּן – לא לפני ולא אחרי שהיה למשורר אשבעל אשתרות. אין צריך לומר שלא היתה בכך שום השתקה מדעת או שלא מדעת. פשוט לא חברו הנסיבות כדי שידובר בו במחיצתי ושיעלה שמו באוזני עד לאותו רגע. ובאותו רגע שנודע לי דבר קיומו של גיורא, נזכרתי באחותו הקטנה שאותה פגשתי בדרכי לספריית־בני־ברית. ידעתי שזו בתם של אוריתה ודוקטור לנדאו, ושקוראים לה גבריאלה, ובקיצור “גַבּי”. באותם ימים היה זה שם נדיר לבנות, וגם כיום אינני מרבה לשמוע אותו. ראיתי מבט שוקק נדלק בעיניו של חבשי אחד מתולתל־זקן למראה גַבּי לנדאו הקטנה בחצאית סקוֹטית משובצת ועשויה קפלים־קפלים שהיתה מחליקה על־גבי סקֶטים בזיגזוגים לאורך רחוב החבשים. הוא אמר לה בעברית, “דרישת שלום לאבא” – וכשבקונדסותה חגה על גלגיליה במעגל מהיר ומסוכן סביב לו, פשט את ידו לתופסהּ וקרא בעברית – אותה קלט מילדי הרחוב, ושעל־כן יצאה כה מוזרה, מזולזלת, עילגת ונקועה מפיו של הכומר השחור כסוּף־השֵׂער – “אוי ואבוי לך אם אני יתפוס אותך, תראי מה שאני יעשה לך!” שניהם צחקו, והוא ליווה במבטו החומד גלויות את מחול החצאית על הרגליים המרחפות על גלגילי המחליקיים ועושות שמיניות על־פני האספלט עד שנעלמו הגלגיליים והרגליים והחצאית המחוללת בשער הברזל הירוק של גדר ביתה של הילדה, אותו שער שלתוכו השתוקקתי להיכנס תמיד, בדרכי אל הספריה ובשובי ממנה ועל משכבי בלילות הקיץ הצלולים, כשמבעד לו בקעו צלילי פסנתר חבוי בחדרי־חדריו של הבית הנסתר כליל מעבר לחומת הגדר הגבוהה וריחפו לאורך כל רחוב הנביאים ונכנסו בחלונות ביתנו הפתוחים לרווחה לכוכבי השמים. עם פריטות המנענעים הראשונות היתה הגברת ג’נטילה לוריא נתקפת כאבי־ראש עזים עד כדי בחילה ומזעיקה לעזרה את פנינה אחותה, “מהרי וטבלי את המטפחת במים קרים” – אותה מטפחת ספוגת מים צוננים שהיתה קושרת כצניף לראשה לשיכוך מכאוביו – “וסגרי את החלונות. מהר. מהר! אינך שומעת שהינשוף הפולני של הדוקטורית כבר התחיל לנקר בפסנתר! תיפח רוחו ורוח גבִרתּוֹ גם יחד. אילו היה בעלי בחיים לא היו קורים דברים כאלה. היה אומר לו, לראש־העיר, לראגב ביי נשאשיבי, שיאסור עליו להקיש בלילה ולהפריע את מנוחת השכנים ברחוב כולו. הנשמע כדבר הזה שרחוב שלם יצטרך לסבול רק מכיוון שאשתו של דוקטור לנדאו לא הצליחה לצוד לה מאהב אחר פרט לאותו ינשוף פולני שאינו מסוגל אלא לדפוק על מנענעי הפסנתר? אילו לפחות השמיע מנגינות של ממש שמחממות את הלב! אבל הרי גם לכך אינו מסוגל. וכי מה פלא יש בדבר? אילו היה פסנתרן של ממש, לא היה נזקק לה, לחתולה ההיסטֶרית הזאת שלא עלה בידה למצוא לה גבר של ממש – כולם היו שברי־כלים שחשבו את אנחותיהם וגניחותיהם למעשי אמנות.” הגברת ג’נטילה לוריא סמוכה היתה ובטוחה ש"הינשוף הפולני" – כפי שכּינתה את הפסנתרן המסכּן – הריהו למעשה המאהב של אוריתה, ובכך נאמנה היתה לחשדנות הטבועה בה, אם כי – לפחות באשר לאותו “ינשוף” – התחוור לי ברבות הימים שלא היתה כל אחיזה במציאות לחשדותיה, וזאת לא רק מכיוון שאותו אומלל מנוגד היה בעצם טיבו וטבעו ומראהו ל"טיפוס" הקרוב לליבּה של אוריתה, אלא, ובעיקר, מכיוון שזה זכה להתפרסם בירושלים לא כפסנתרן אלא דווקא באשר הוא מה שבימינו מכונה בתואר “הוֹמוֹ” ובימים ההם “משכַּב־זכורניק”, להוט במיוחד אחר ילדים שלא הגיעו לבגרות, ואותו פרסום גדול הוא שאילץ את האומלל לברוח מן העיר ולטשטש את עקבותיו, והוא גם שזרה אור בלתי־צפוי, ומזווית אחרת, על אימת הקהל ששיבשה את נגינתו של הפסנתרן. ואינני מתכוון לומר בזאת שאימת גילוי הסוד – שנחשב אז לעיווּת איום ולאחד החמורים ביותר שבפשעים הנוראים – נעוצה היתה בשורש אימת הקהל על הפסנתרן באשר הוא פסנתרן. כלל וכלל לא: זו עשויה לפקוד כל אמן רגיש, ותהיינה נטיותיו המוצנעות אשר תהיינה. כוונתי לעצם ההיחשׂפות בפרהסיה, ויהי אופיהּ אשר יהי.

אבל כל הרעש שהתגעש סביב שמו של פאול דורנוי המסכּן לא הצליח להצמית את חשדותיה של הגברת ג’נטילה לוריא, גם לא הזיז אותה כהוא זה מעמדתה כלפי אוריתה. היא המשיכה בשלה וחזרה על דבריה לאמור שאותו “ינשוף פולני” שימש מאהב ל"דוקטורית הפרועה" עד שלא נאלץ לברוח על נפשו מחמת השוטרים ובית־המשפט ובית־הכלא שמזומן לו בעקבות המשפט. “מעניין, מעניין,” אמרה באותו חיוך מסויים גונז־הנאה־למפרע ובאותו מיצמוץ עין של התעמקות מיתממת, “מי פילל ומי מילל ומי בכלל יכול להעלות על דעתו שאיזה פרחח, ילד־רחוב, סתם ערבי קטן משער האשפתות שנקרא בשם ‘עאבֶּד’, כלומר עבד, יצליח במקום שבו נכשלו כל השמות הגדולים מעולם המוסיקה! למרות כל אלה הגדולים – בטהובן, מוצרט, שוּבֶּרט, שופֶּן, שוּמַן וכל השאר – למרות כל המוסיקות שלהם, כל הקונצרטים שלהם שבהם היה מפוצץ לי את הראש כל הלילות, איש לא שם לב לינשוף הפולני עד שלא בא עאבּד משער האשפתות והלשין עליו לפני הזַאבֶּט במשטרה וגרר את כל כנופיית הפרחחים לחזק עדותו: הלשין עליו שפיתה אותו ואת כל החברים שלו. אילו שילם לו את מה שהבטיח לו, לא היה מלשין עליו. ומדוע לא שילם? לא מתוך רוע־לב, חס וחלילה – מעולם לא אמרתי שהוא אדם רע. להפך – הוא דווקא איש רך וטוב ועושה בדיוק כל מה שגברתּוֹ פוקדת עליו לעשות. פשוט לא היתה לו פרוטה לפורטה. כפי הנראה החליטה הדוקטורית להעניש אותו ביום ההוא ולא נתנה לו דמי כיס, או שנתנה לו פחות מן הרגיל – מספיק בשביל קופסת סיגריות אבל לא בשביל חשׂוּפי־השֵׁת משער האשפתות. מכּיוון שכּך הראו לה אותם חשׂוּפי־שֵּׁת שכּוחם גדול מכּוחה – כל כמה שניסתה היא עם כל הגדולים שלה והקשרים שלה להכניס מאמר אחד בעיתון על נגינתו של הינשוף הפולני שלה, לא הצליחה, ואילו אותם זאטוטי־רחוב הצליחו בלחישה אחת להדפיס את שמו בעמודים הראשונים של כל העיתונים. הֵא לָךְ, גברת אוריתה לנדאו היקרה, מאהב, והא לך שם גדול בעיתונים!”

גבריאל, שהיה מתגלח בישיבה, כדרכו, אל שולחן שלוש־הרגליים שעליו מוצבים היו כלי־התגלחת, ואשר לעברו זרמו הגיגיה אלה של אמו, האדים מתוך חרון־אין־אונים מתחת לקצף הלבן של סבון הגילוח, והפסיק באחת את תנועת הלהב שהספיק לפצוע אותו. כל כמה שהיטיב לדעת את המתרחש במוחה של אמו, ולמרות כל נסיון החיים שלימד אותו שאין כל טעם בוויכוחים עמה, ועם כל התאמצותו לא להאזין כלל לשטף דבריה ולהתאדש כּליל לאותם דיבורים שמצליחים בכל־זאת להיקלט בתודעתו, לא יכול היה להתאפק הפעם וקרא לעברה, “כמה פעמים אצטרך עוד לחזור ולספר לך שפאול דורנוי התוודה לפני פה, על המרפסת הזאת, וזמן רב לפני שהפרשה התפוצצה בעיתונות, שלא רק נרתע כל חייו ממגע עם אשה, אלא שעצם המחשבה על שכיבה עם אשה מעוררת בו בחילה! וכל זאת למרות העובדה שהוא מעריך נשים ומכבד את דעתן ואוהב לשוחח אתן ורגיש לכל הרגישויות שלהן, ושאת אוריתה הוא ממש מעריץ! ומדוע לא תהיי מסוגלת להשלים עם העובדה שאוריתה עשתה הכּל למענו מבלי שיעלה כלל על דעתה להפוך אותו לג’יגוֹלוֹ שלה? הלא כגבר היא בוחלת בו לא פחות, ואולי יותר, משהוא בוחל בכל אשה באשר היא אשה לשכיבה!”

ארשת בהלה פשטה בפניה של הגברת לוריא, ובעיניים דאוגות ובידיים פשוטות קדימה ובזריזות מפתעת לגבי גֵווהּ הכפוף ואיטיותה הרגילה, זינקה לעברו ובחנה מקרוב את הסנטר המרווח בקצף “תראה, גַבִּילֶה, מה שעשית! הנה כבר פצעת את הסנטר שלך! הנה הדם נוזל כבר על סבון הגילוח! הלא תמיד הזהרתי אותך שלא תתרגש בזמן הגילוח, שסכּין הגילוח הוא אחד הדברים הכי מסוכנים שבעולם, שתתגלח לאט־לאט ובזהירות. רוץ מהר לחדר האמבטיה ותנקה את הפצע באלכוהול ומרח עליו יוד. אוי, אוי, – אני אשמה. אני אשמה בכל. לא הייתי צריכה לדבר אתך ולא הייתי צריכה לספר לך את האמת – וביחוד את האמת המרה שמרגיזה אותך יותר מכל הדברים האחרים שבעולם, בדיוק בזמן שאתה מתגלח. הייתי צריכה לחכות עד אחרי הגילוח, ומה בכלל אתה מתגלח הרבה כל־כך, כל יום גילוח. כל יום גילוח. מספיק להתגלח פעמיים בשבוע. כל הגילוחים האלה מגרים את העור ומזיקים לו. כל הסיבּוּנים והאַפְטֶר־שֵייבִים מסירים מן העור את השומן הטבעי שלו ומייבשים אותו וחוֹשׂפים אותו לכל הגירויים והאלֶרגיות ומחלות העור שבעולם – ואתה יודע שיש תמיד קשר בין מחלות העור למחלות המין – כל רופאי־העור הם רופאי־מין, וכל רופאי־המין הם רופאי עור…”

גבריאל פנה לחדר האמבטיה פחות מתוך הציות להוראותיה מאשר מתוך כוונה לצנן את עורפו במים ולהימלט לרגע קט מזרם דיבורה ולהירגע ולהשתלט על געש הזעם־ללא־מוצא החומר־גואה בקרבו: ההרהור של הרמת יד על אמו מנוּע היה מלכתחילה, ועוד לפני שנקטם בעודו בּאִיבּוֹ, ואילולא זרם מי הברז השוטף את עורפו לא נותר לו אלא לשאוג כאריה ולנפץ את הכיסא אל הקיר ולבעוט בכל הרהיטים שבבית. “זרם מים קרים על העורף זאת הטובה שבתרופות,” אמר לעצמו והתחיל אפילו לגחך משריחפו ובאו מבעד לטיפות צלילי קולה הממשיך בשלו, “…ושוב גילוח היום, אחרי שכבר התגלחת אתמול! זאת אומרת שבוודאי שוב תופיע פה תיכף הגברת אוריתה לנדאו. ולאן תצאו לטייל היום? לקברות המלכים או ליד־אבשלום? ומתי, אמור נא לי, עלה על דעתך לאחרונה לקחת את אמך לטיול? אתה הלא יודע שאני נחנקת פה מחוסר אוויר ושהתרופה היחידה שתוכל להועיל לי עדיין בגילי ובמצבי הוא קצת אוויר צח לנשימה, טיול קצר בחיק הטבע, ושאין לי שום אדם בעולם כולו, חוץ ממך, שיוציא אותי קצת החוצה. אני נמקה פה זה שנים בין ארבעת הקירות; כל השנים הרבות שהתפרעת והתהוללת בצרפת חיכיתי לך בכליון־עיניים, ציפיתי ליום שתחזור בשלום, שתושיט לי יד, שתוציא אותי לאוויר העולם מן המאורה האפלה והעבשה שלי, אז במקום להתעניין בבריאותי קמת והתעופפת לטיולים עם הדוקטורית הפרועה שכלל אינה זקוקה לך שאתה תבוא ותוציא אותה לטיולים – כל העולם עומד עליה לשרתה, להסיע אותה לכל מקום בעולם שרק יתחשק לה – החל בבעלה ובדאוד הנהג של אביה, וכלה בכל חבריך שלך ובכל שברי־הכלים שמסתופפים בצל קורתה וחושבים את אנחותיהם וגניחותיהם למעשי אמנות. ומה שנוגע לינשוף הפולני – וכי טענתי אני מעודי שהוא איננו ‘מִשכַּב־זכורניק’? לדידי יכול הוא גם לשכב עם בהמה. ואין זו סיבה כלל שלא ישכב עם אוריתה. ובאשר לכל אותם סודות אינטימיים של הפסנתרן שהזדרז להתעופף הלום, עם שובך מצרפת, ולגלותם דווקא פה, על המרפסת הזאת, ודווקא באוזניך שלך – עליך בראש ובראשונה לשאול את עצמך מה בדיוק מסתתר ממאחורי גילוי־הלב הפתאומי הזה שלו, ומה הסיבה לכך שבחר דווקא בך לווידויים אינטימיים מן הסוג הזה. וכי במשך עשר או חמש־עשרה השנים – אני כבר לא זוכרת בדיוק כמה שנים חיכיתי לך; נדמה לי שזה כבר חמישים שנה – האם במשך השנים האלה המרת את דתך כמו חברך הטוב סרוּליק הספרן הקטן, ונהפכת פתאום לכומר קתולי וחזרת ארצה להיות הכומר המוודה של הינשוף הפולני? לא, לא, גבּי יקירי. אל נא תהיה לי נאיבי כל־כך! היתה לו, לאותו נוכל פולני, סיבה טובה מאוד לגלות דווקא לך מין סוד שכזה שלא היה ולא נברא, כדי שאתה תאמין שהוא מעולם לא שכב עם אוריתה, מפני שהשכיבה עם אשה בכלל ועם אוריתה בפרט מעוררת בו בחילה! ומה שנוגע לבחילה – וכי אני טענתי מעודי שאוריטה לא מעוררת בחילה? להפך, בי היא עוררה בחילה מן הרגע הראשון שהתחילה להתחנחן לפני באותה ערמומיות נשים. תפסתי מיד מה מסתתר מאחרי המתיקות הזאת, המזוייפת! ואפילו אם נמצא קורטוב של אמת בוידויים של הנוכל הגליצאי בעל עיני הינשוף, ונאמר אפילו שהשכיבה עם אוריתה עוררה בו בחילה – אז מה אתה מנסה להוכיח לי בדברים האלה, שהוא לא היה המאהב של אוריתה? באמת, גבּילה יקירי – פקח נא נא את עיניך למציאות כפי שהיא. וכי מאיפה היה לאותו פסנתרן כושל, שלא מצא אפילו עבודה בנגינה בבתי־קפה, מספיק כסף כדי לפתות את הממזרונים הערבים? את הכסף נתנה לו אוריתה, כפי זו שהיא זו שנתנה לו קורת־גג לראשו, והאכילה אותו, והלבישה אותו, ואפילו פסנתר העמידה לרשותו כדי שיוכל לפוצץ לי היטב את הראש כל הלילות! הלא הוא חי אצלה ועל חשבונה כמו לורד שיכול להרשות הכל לעצמו, וגם עומדים לרשותו אמצעים למימוש כל התאוות החולניות והמעוּוָתוֹת שלו. האם תמורת חיים שכאלה לא כדאי לשלם בכמה רגעים של גועל־נפש בשבוע? אנשים, ואולי רוב האנשים בעולם, משלמים הרבה יותר מזה תמורת הרבה פחות מזה.”

הטובה שבתרופות, זרם המים הקרים על הקודקוד ועל העורף, הצליחה מעל ומעבר לציפיותיו של גבריאל עצמו שדילג בחזרה אל שולחן הגילוח נוטף לא רק טיפות מים אלא גם חיוכים ממתיקי סוד, כראי המחזיר את בבואת חיוכיה של אמו. מכיוון שהצליח להשתחרר מחרון־אין־האונים ולהשתזר בנימי רוחה של הגברת ג’נטילה לוריא, שסירבה בכל בכל תוקף להשלים עם הרעיון שאוריתה זו תהיה מסוגל לעשות דבר־טובה־לאיש־ללא־כל־חישוב־נסתר, קרא לעומתה בצהלה: “הינשוף הפולני! הינשוף הפולני הרי זה זהב פרוויים כנגד האחרים – כנגד כל הדברים האחרים, הנוראים, שעשתה עם האחרים…”

“מה? אילו דברים? עם מי?” כל נימי הקנטרנות, הנובעת ממחשבותיה הנסתרות, נמוגו מקולה של הגברת לוריא לקראת השעשועים הצפויים לה. מנעימת קולו של בנה, מבּרק מבטו ומעקימת החיוך שבסתר שפמו ידעה, כמובן, שהנה עומד הוא להפריח גוזמאות שאין הדעת סובלתן, וזאת רק כדי להוכיח לה שכל דבריה שלה אין להם כל אחיזה במציאות, אך ידיעתה זאת לא פגמה כלל בקורת־רוחה, כפי שהידיעה שאין זה אלא משחק עם בובות לא גורעת כמלוא הנימה לא משמחתה של הילדה הקטנה לקראתו, גם לא מן הרצינות שבּה היא נכנסת לתפקידי המשחק, וכאותה קטנה, היתה גם הגברת ג’נטילה לוריא עוברת מן הכעס אל מצהלות הצחוק בדילוג חד אחד, וללא כל שלבי־ביניים.

“התערוכה שאירגנה בשביל הוֹלמס הזקן, למשל…”

“אתה מתכוון לצייר האנגלי הזקן”? כבר המון זמן לא שמעתי עליו, ובאמת אינני יודעת אם עודנו בחיים. הלא הוא היה מרותק לכיסא־הגלגלים כבר לפני חמש־עשרה שנים. מה זה אני אומרת חמש־עשרה? הלא חצי־הגוף שלו משותק זה עשרים וחמש שנים!"

“כן, כן!” קרא גבריאל כנגדה בהתעוררות, אך בכל־זאת לא הזדרז להמשיך בגילוייו, משום שההצצה בראי גילתה לו שעדיין אין הסנטר מגולח למשעי והוא ביקש, לכאורה, לכלות קודם לכל את מעשה הגילוח. ואם כי השהיה מכוּונת זו הגבירה את סקרנותה של אמו, לא דחקה היא בו שיוסיף ויספר, אלא, להפך, עודדה אותו לזהירות יתר משום שסכין הגילוח הריהו אחד הדברים המסוכנים ביותר בעולם, ומשום שהבריאות קודמת לכל. רק אחרי שכּילה גילוחו, גם רחץ פניו המגולחים למשעי בסבון, גם הטפיח אותם בבושם שלאחר הגילוח וכבר עלה החשש בליבּהּ שהנה עומד הוא לפרוח החוצה “ולהשאיר אותה באוויר” קראה לעברו, “ועכשיו אל תברח לי פתאום! שב פה, על הכיסא הזה, וספר לי מה בדיוק קרה בתערוכה של הוֹלמס. שמעתי שאוריתה עשתה אז סקנדל שלם לתלמי המסכן – העליבה אותו בפרהסיה…”⁶

וגבריאל התיישב בכיסא שנועד לו ואמר בחיוך, “זה בכלל לא זה, אמא, ואַת בכלל לא תפסת את העניין! העניין הוא בעצם קיום התערוכה: כל המאמצים שהשקיעה אוריתה, ימים שלמים של התרוצצויות, של ארגונים, של פגישות עם כל מיני אנשים שבכלל אינם אהובים עליה. מה זה פתאום יוצאת אוריתה זאת מעוֹרהּ לעשות טובה למישהו, ולא סתם למישהו, אלא דווקא לצייר מן האסכּולה הישנה, האסכּולה עליה אבד כלח, אסכּולה שבה היא נלחמת בשם המודרניזם – דווקא הולמס שאיננו מתחיל להבין את משמעות אמנות הקוּבּיזם? וכי מה זה עלה על דעתך שאוריתה זו תעשה סתם כך טובה למיסטר הולמס. ‘שכר מצווה – מצווה’ כמו שהיה אומר האוזן האדומה, זה החנווני הגליצאי שלך? באמת, אמא, אני מתפלא עלייך! וכל הכּסף שהשקיעה בתערוכה שלו! הלא ברישומים ובתמונות שקנתה ממנו ובתערוכה שאירגנה למענו השקיעה הרבה יותר כסף והתרוצצויות וטרדות מאשר בינשוף הפולני שלה! למענו התגברה על כל ההסתייגויות והרתיעות – שלא לדבר על איזו שהיא נקיעת־נפש – והלכה אפילו אצל לאה הימלזך כדי לבקש מזאת הפחותה בעיניה שהיא תכתוב מסה על יצירתו…”

"באמת אל תחשוב שאני לא התפלאתי על מסירות־הנפש הזאת שלה, אמרה הגברת לוריא, שהיתה שותה בצמא את דבריו ועוקבת אחר מוצא פיו בעיניים נוטפות עליצות מסוקרנת, “ובאמת שאלתי תמיד את עצמי, ‘מה פתאום?’ בּוודאי מסתתר משהו מאחורי טוב־הלב הפתאומי הזה, איזו שהיא arriére pensée, כמו שהיה אבא שלך אומר: איזו שהיא ירושה רומזת לה מרחוק, מאנגליה, בה־בשעה שמותו של הולמס קרוב לנו פה – וכי עוד כמה זמן יוכל ישיש משותק־למחצה להחזיק מעמד עלי אדמות?” ועם אלה הדברים נמוגה עליצותה והיתה למין סבר של צדקנוּת עגמומית מלוּוה גניחה קלה. אותה ארשׁת צדקנית מאוּששת במיני המהוּמים דואבים קורמת היתה על כל ישותה כל אימת שזכרון הירושה שהיא עצמה קיבלה היה מפעים אותה פתאום בהבזק של עינוג נסתר. זכר ההצלחה המושלמת שהכתירה את כל פעולותיה הגלויות והנסתרות, ובכללן השמדת צוואתו של הזקן וחתימתה על כל המסמכים המזוייפים וההצהרות הכוזבות שהפילו, בסופו של דבר, את הירושה כולה בחיקה, ובחיקה בלבד, היה הולם בה זרם עז כל־כך של תענוג פנימי, עד שממנו ובו נוצר קרום של מעטה חיצוני, מעין קליפה קשה שנועד להגן על התוך הרך, פרצוף דואב וגניחה של צער מופנים כלפי העולם, כלומר – כנגד צרות־העין וכנגד עין־הרע וכנגד לשון־הרע וכנגד הרשעות סתם שדרכה תמיד לילך ולהזיק ולהשבית את שמחתו של הזולת.

“הלוואי!” קרא גבריאל כנגדה, “הלוואי וגם היא הייתה זוכה באיזו שהיא ירושה! אבל היא הרי ידעה כמוך, ועוד טוב ממך, שאין בכלל ממי לצפות לירושות, שהולמס עני מרוד הוא, ובודד בעולם כערער בערבה, ולא לירושות נשאה עיניה אלא למשהו אחר לגמרי, משהו…”

“למה אתה מתכוון?” צימצמה זו את עיניה בתמיהה עם שבב לא־נוח שהשתרבב בהגיגיה לשמע המילים “גם היא,” שמהן ניתן להסיק שנמצאה מישהי אחרת שאמנם כן זכתה בירושה, ושאותה מישהי איננה אלא היא בכבודה ובעצמה, ושבהן מבקש גבריאל לרמוז שהוא עצמו יצא מקופח מכּל וכל. אך מכיוון שזה מכבר הסבירה לבּנה הסבּר היטב שכּל מה שעשתה לא עשתה אלא למענו, שכל הסיכונים הגדולים שנטלה על עצמה וכל הטרחות והיגיעות לא נועדו אלא לסלק את האשה האחרת ואת כל צאצאיה וכל יתר התובעים חלק בירושה, כדי שהכל יובטח לו, לבנה־יחידה גבריאל, ושמן הרגע שהכל רשום על שמהּ הרי זה כבר מובטח לו, ומכיוון שידעה עם־זאת שבנה חף ומנוֹער מכל תאוות־בצע, ושאין הוא מזכיר את עניין חלקו שלו בירושה אלא בשעה שמבקש הוא לקנטר אותה, ומכיוון שבכלל לא נעים היה לה להיכנס לאילו שהם חילופי דברים שיש להם נגיעה כלשהי בירושה שנפלה בחלקה, אך כנגד זה להוטה היתה לשמוע דברים מענגים על אופיה הנלוז של הדוקטורית הפרועה, טרדה מדעתה את ההרהור המציק והתרכזה בשאלה העומדת על הפרק, לאמר “מה פירוש ‘אחר לגמרי’?”

גבריאל לא השיב דבר אלא העלה מין חיוך ממתיק סוד בינו לבינו, ואמו נתנה בו מבט בוחן שיש בו, לכאורה, מן ההזדעזות לרעיון המבחיל ומופרך מעיקרו המסתתר מאחוריו. “לא, לא,” קראה גם שלחה זרועה לפניה כמבקשת להרחיק מעליה את הדבר הנורא, “אל תגיד לי שאתה בכלל מעלה על דעתך שאוריתה, עם הולמס הזקן בכסא־הגלגלים… לא, לא – גם לסטיות יש גבול, ואני אף פעם לא טענתי נגד אוריתה, אם כי אני יודעת, כמובן, שיש בעולם כל מיני תופעות מפלצתיות, אבל עד כדי כך לא טענתי נגדה! ודבר שכזה לא היה עולה כלל על דעתי. אבל, בעצם – מי יכול לדעת מה מסתתר במעמקי מוחם של בני־אדם? כמו שכתוב שם, באיזה שהוא מקום בתנ”ך – עקוֹב הלב מִכֹּל ואנוּש הוא, ומי ידענו? הרי אילולא החוקים הנוראים האלה שכתובים שם, בתנ"ך שלכם – של סבא שלך, עליו השלום, ושל בּרל, ואפילו שלך ושל דוקטור לנדאו – הרי אילולא אותם עונשי־מוות איומים – שרֵפה, סקילה, הרג וחנק – לא הייתי מעלה כלל על דעתי שיש בעולם מיני בני־אדם שכאלה שמתחשק להם, למשל, לשכב עם בהמה! כל השוכב עם בהמה מות יומת! משמע שנמצאו כאלה, ומשמע שהחשק שלהם לשכב עם בהמה גדול היה כל־כך עד שרק עונש־מוות יכול היה למנוע אותם ממילוי תאוותיהם החולניות, או, לפחות, אילץ אותם לכבוש את יצרם בפרהסיה ולשכב עם הבהמות בסתר, רחוק מכל עין רואה. ומשנודע לי על קיום התאוות החולניות האלה, וזאת תודות לתורה הקדושה שלהם, וכי עלה על דעתי אי־פעם לחשוד בה, באוריתה שגם בתוכה בוערות מיני תאווֹת משונות ומגעילות שכאלה? וכי טענתי אי־פעם, למשל, שהיא הפכה עולמות, שיבשה את הטקס בארמון הנציב העליון אז, בקבלת־הפנים שנערכה לכבוד יום הולדת המלך, כירכרה מסביב לאיזה כלב קטן שלדעתה נשקפה לו סכנה שידרס תחת גלגלי האופנוענים המלכותיים, רק מכיוון שאותו כלב נועד לספק את התאווה שלה? והלא גם בדברים האלה מתעסקת התורה הקדושה שלהם – אתנן זונה ומחיר כלב. הֵא לך כלב והֵא לך מחיר של כלב!"

היה זה הרגע המתאים לפקוח את עיניה לעובדה שבדיוק כבמקרה הכלבלב וכבמקרה הצייר הזקן, כן גם במקרה הפסנתרן הצעיר, “הפכה אוריתה עולמות”, יצאה מגדרה לעזור, וזאת ללא כל כוונה נסתרת ובלי חשבונות, אך יצר ההוכחה והשכנוע נפוג כליל ובמקומו התמלא גבריאל המון רחמים על אמו: הרי זו משמיצה כל־כך את אוריתה מתוך כאב־לב, מתוך גאווה־פצועה־של־אם, מתוך איזו שהיא קנאה לי – לגבריאל בנה – לרגשותיו ולכבודו שלו. אין היא סולחת לה על שנחפזה כל־כך להינשא לו, לדוקטור לנדאו הזקן ממנה בעשרים שנה, אחרי שהפליג גבריאל להשלים את לימודיו בצרפת. אם באמת ובתמים אהבה אותו, הרי יכולה היתה לחכּות לשובו, או, אפילו, לקום ולהפליג בעקבותיו – אבל מחשבות אשר כאלה לא עלו אפילו בקצה דעתה המסולסלת. לא, היא לא חיכתה אפילו לרגע נסיעתו. עוד בהיותו בארץ, ובנשף הפרידה עצמו, כבר החלה בתרגילי החיזור אחרי רופא־העינייים! ואמו מנסה גם לשַכּך את כאב־ליבּו שלו – כי על־כן מתעקשת היא להמשיך ולהחזיק בדעתה שליבּו כואב למרות אלף הפעמים שהניח את דעתה שזה כלל וכלל לא כואב –ולהוכיח לו באותות ובמופתים שאין אוריתה ראויה כלל וכלל לא לאהבתו ולא להערכתו ולא לשום ריגוש אחר שיתרגש בליבּו. משום־מה גם התעקשה לאטום את אוזניה לגילוי־הלב שלו כל־אימת שסיפר לה דברים כהוויתם, שלא היתה זו אוריתה שהפנתה לו עורף, אלא הוא האיש אשר קם ועזב אותה סתם כך, ופתע־פתאום – וללא הסבר, גם בלי התנצלויות! משום־מה התעקשה אמו לטעון שאפילו כך, צריכה היתה אוריתה לחכות ולא להזדרז כל כך בנישואיה לדוקטור לנדאו. לא היו אלה הנישואים כשלעצמם שפגעו בה עד כדי כך – למעשה הללו לא פגעו בה כלל, ואולי אפילו להפך – אלא אותה זריזות יתרה שגילתה אוריתה, אותה להיטות בה נתלתה על צוארו של דוקטור לנדאו עוד לפני שסיים גבריאל את הכנותיו לנסיעה. ואשר לנישואים עצמם – אלה, כפי שעינינו רואות עכשיו, לא מונעים אותה כלל מהתעופף ובוא אל גבריאל מתי שרק מתחשק לה כדי לגרור אותו לטיולים בחוצות ירושלים, ואילו “התיש המזקין הזה” – כפי שנוהגת היתה לכנות את בנה בשעת כעסה – נגרר והולך אחרי אוריתה למרות הכל, למרות כל השנים שעברו מאז ולמרות הנסיון ולמרות כל התנהגויותיה וכל שברי־הכלים האסופים בסתר אברתה וחושבים את אנחותיהם וגניחותיהם למעשי אמנות.

כשסיפר לי תמוז את דבר ה"רינונים" אחרי שירד גבריאל שלוב זרוע עם אוריתה לטייל בעמק־רפאים, נשענה אמו על מעקה המרפסת והסתכלה אחריהם במבט מהורהר, ולפיכך היתה הקושיה הראשונה שצצה במוחי קשורה בה: האם ידוע לה דבר הרינונים? מתוך כל מה שחלף ביניהם פה על המרפסת בזמן הגילוח – ואני הייתי עד ראיה ושמיעה למתחולל בין בעלת־הבית לבין בנה מאז חזר זה מפריס – סמוך הייתי ובטוח שלאוזניה לא הגיע אף שמץ מנהו, ואם אמנם היה שמץ של אמת באותם רינונים, בוודאי ובוודאי שגבריאל עשה כל שביכולתו להסתירו מפניה. כל אותם רינונים לא מבוססים היו אלא על מיני חישובים וסיכומי חשבון ערמומיים: אוריתה ילדה את בנה גיורא – שעל עצם קיומו לא ידעתי דבר עד שלא לחש תמוז באוזני את רינוניו – בחודש השמיני לנסיעתו של גבריאל לפריס, וכחצי שנה אחרי נישואיה לדוקטור לנדאו. כשלחש תמוז את הסוד הזה באוזנַי לא עלה על דעתי לחקור ולשאול מפי מי הגיעו אלה הרינונים לאוזניו ומי זה שטרח כך לחשב חישובים ולספור ימים וחודשים. אני פשוט נתפסתי למצוקה, מכיוון שלא תפסתי בדיוק את משמעות הדברים, ומה מסקנה עלי להסיק מאלה החשבונות – כלומר, מה היא המסקנה שהסיקו המרננים. תמוז, שהבחין במבוכה שבמבטי, גם התאכזב מהעדר אותה תגובת־פתיעה אשר לה ציפה, דחק בי והוסיף, “מה זה אתך – אתה לא תופס? גיורא הוא הבן של גבריאל לוריא ולא דוקטור לנדאו.”

“והיא… בעלת־הבית שלנו… אמו של גבריאל… היא יודעת?” לחשתי על אוזנו משראיתי את מבטה המהורהר ניסוט אט־אט מפינת הרחוב אשר מעבר לה נעלם בנה עם אשת הרופא הנתלית על זרועו, חולף על־פנינו וממשיך בכיווּן בית־החולים האיטלקי. תמוז ירה בי מבט של זלזול כעוס. ברי היה לו עכשיו שאין בכלל עם מי לדבר, שאני לא מתחיל אפילו להבין את העיקר ושעל־כן אני מתלבט בשאלות צדדיות של שטות שאין להם כל נגיעה ללב הרינונים. “זאת השאלה?” הטיח בי סימן שאלה זועם. “לא גיורא ולא אביו ולא אמו, אלא סיפורי סבתא – מה חושבת סבתא?”

מאחר, שכאמור, לא ראיתי את גיורא מעודי – גם לא עתיד הייתי לראותו אי־פעם – ואפילו לא ידעתי דבר על עצם קיומו עד לאותו רגע, לא נכנס הוא כלל לתמונה, או ליתר דיוק לתמונות החולפות לעיני־רוחי עם קליטת הרינונים. גם אביו ואמו – אם כי הללו מוכרים היו לי היטב, ואף־על־פי שזה עתה ירדו שלובי זרוע במדרגות הללו – לא הופיעו בתמונות הראשונות, אלא דווקא סבתא, ואחריה – גבריאלה אחותו הקטנה המחליקה בגלגיליים על אספלט רחוב הנביאים לעיניו השוקקות של הכומר החבשי. זו בוודאי שאיננה בתו של גבריאל אלא של אביה, דוקטור לנדאו, שהרי הורתה ונולדה בשנים שהיה זה עושה בצרפת. אם כך, מדוע קוראים לה גבריאלה? גם זו שאלה של שטות – וכי נהוג לקרוא לבּת בשמו של האב, ובפרט כשזה עודנו בחיים? ובכל־זאת יש פה משהו – גבריאל – גבריאלה – איזו שהוא סוד מסתתר מאחורי השם הזה, סוד שקשור בשמו של האח הגדול – גיורא: השמות קשורים זה בזה. גיורא – גבריאלה – גבריאל – כולם מתחילים באות גימ"ל ויש בהם רי"ש. האם הילדה עצמה קשורה בשם שלה, כלומר – האם יש איזה שהוא קשר בין אישיותה, בין מהותה לבין השם שהוריה נתנו לה? ידעתי שאמה אוהבת את שמה, את השם אוריתה, גם גאה בּוֹ – שהיא מרגישה שיש קשר מהותי בין שמה לבין טיבה וטבעה ואישיותה, ועם־זאת זכרתי שהספרן הקטן, סרוליק, שׂוֹנא את שמו. נזכרתי בכך שגם בּרל רבּן שונא את שמו. הספרן הקטן המיר את דתו אבל לא את שמו השנוא עליו, שממשיך ללפּף אותו גם בדתו החדשה, ואילו בּרל רבּן הפך למשורר העברי אשבעל עשתרות מבלי שיטרח כלל להמיר את דתו שנשלה מאליה עוד בראשית דרכו, כגלד הנושר מעל פצע שהבריא.

תמוז צדק, כמובן, באכזבתו ממני ובכעסו על שאני מתלבט בסִמטאות צדדיות במקום לרוץ בדרך הראשית, וכשהפנה לי עורף ונפטר מעלי בדילוג אחד לעבר הרחוב, לא ידע עד כמה הרחיקו הירהורי מן העיקר. בּאותה שעה, ועוֹד ימים רבּים אחר־כּך, ובכל פּעם שחזר וצף זכר אותו מעמד, הפליגוּ הרהורַי והסתבכו במבואות נידחים ואפלים של שאלות משונות שקשורות לא בגבריאל ולא בגיורא ולא באוריתה ולא בדוקטור לנדאו, אלא דווקא בו, בתמוּז, ובאביו המשורר ובספרן הקטן, כגון: בּמה יכולה ועד כּמה יכולה רוח האדם לשחרר אותו מִמה שהתורשה טבעה בו. האם יש בכוחה להחליף את הגוף בגוף אחר ואת הנפש בנפש אחרת כפי שהיא משנה את השם וממירה את הדת? ומה נשתנה בּבּרל מן הרגע שקרא לעצמו אֶשְבַּעַל, ומה נשתנה בסרוליק מן הרגע שהתנצר? ואם הבזיק בי הדחף, לרגע, לרוץ בעקבותיו של תמוז ולעצור אותו, לא היה זה בכדי לגעת בעיקר, בכל מה שנוגע לגבריאל ולאוריתה ולדוקטור לנדאו ולנער עצמו, לגיורא, אלא בכדי לברר אצלו מה שינויים השתנו אצל אבא שלו מן הרגע שקרא לעצמו אשבעל עשתרות. נשארתי במקומי למרות הדחף וחשבתי שבכל־זאת השתנה בו, בּבּרל, משהו, ואם לא בצורתו ואף לא בטבעו ובאישיותו, לפחות בחייו החיצוניים: הרי התפטר ממשׂרתו ונטש את ביתו והסתגר במרתף של הגברת לוריא כדי להתמסר שם לכתיבת השירים הנולדים ברוחו. עם־זאת גם נמנעתי מחיטוט בכל מה שנוגע לבּית ולחיי המשפחה מחשש שמע ייפָגע תמוז מן הנגיעה בהתנהגותו של אביו.

עכשיו, משחזרה פרשת “הרינונים” וצפה בזכרוני בשעת הפגישה עם יעלי בבית־האמנים אחרי הביקור בתערוכה שלה, הוכּיתי בתמהון־לבב מן העובדה המשונה שבמשך כל עשרות השנים שחלפו מאז גילה לי אותם תמוז בימי ילדותנו לא עלה על דעתי כלל לשאול את השאלות החשובות, לברר את הנקודות העיקריות, עובדה שכיום אינני יכול להבין אותה או למצוא לה הסברים, פרט, אולי, לכך שאת גיורא לנדאו עצמו לא ראיתי מעודי ושום תמונה לא הצטיירה לי ממנו, לא במישרין ולא בעקיפין, ושעצם קיומו נשאר עד כדי כך מחוץ לתחומי ולמעגלותי שאפילו כשנגלתה לי לראשונה, במשרדי הסוכנות בפריס, בתו יעלי, צצה מיד סבתא אוריתה דווקא, והיא בלבד, מנותקת מכל “הרינונים”. עד לפגישתי עם יעלי בבית־האמנים לא חשבתי כלל על אבא שלה, ובוודאי שלא על סבא שלה, ולפיכך גם לא עלתה המסקנה המתבקשת מאליה שאם אמנם יש יסוד לאותם רינונים, הרי זו היא נכדתו של גבריאל לוריא. ומכיוון שנזכרתי ברינונים – ולא היתה זו הפגישה עם יעלי, כשהיא לעצמה, שהזכירה לי אותם, גם לא כַוונתי לברר מפיה את זהותו של תוֹמַס אַסטוֹר, אלא דווקא התמונה המוגדלת של התצלום העתיק של בוריס שץ על רקע בית־הספר “בצלאל” – נפקחו עינַי פתאום לעובדה מדהימה יותר של מין עִוורון־הנפש, מין נתק, אשר חל בי בו־ברגע שראיתי את יעלי בביתה באבו־תור. זכרתי הכּל כשנכנסתי יחד עם אהרון דן לחדר העבודה שלה – כלומר, זיהיתי מיד את החדר ששימש בשעתו עמדת תצפית עד למלחמת־ששת־הימים, גם נחפזתי להשקיף בעד לחלון על הר־ציון ועל גיא־בן־הינום, אך עם ההתקלות הבלתי־צפויה ביעלי עצמה בחדר השני, פרח העיקר מן הזיכרון, נמחק ולא הותיר אלא מין חשרת מועקה רוחשת הרהורים נוגים על כל האימים שהתרחשו פה מאז עקֵדת יצחק ועד התעללות המולך בילדים הקטנים בימי ירמיהו. הלא פה, בחדר זה עצמו, אשר אליו הגעתי במקרה בשעה שיעלי היתה עורכת בו את מסיבת כלולותיה, שמעתי מפיו של רחמים הנהג לפני עשרים ושבע שנים את דבר מותו של אביה, של גיורא לנדאו, בנו של רופא־העיניים המפורסם, שנהרג בטעות חודשים מספר לפני שבאה היא לאוויר העולם, כשנכנס בלילה עם הג’יפ שלו לשדה־מוקשים שאנחנו זרענו. גם יעלי עצמה כמוני, לא ראתה את אביה, אבל אין ספק שבניגוד לי שמרה הרבה עליו מפי אמה ומפיהם של קרובים וחברים, הסתכלה בתצלומים, דיפדפה באלבומים וקראה מכתבים ואולי אף כתבים שהשאיר אחריו. בוודאי שתתה בצמא כל טיפת מידע, כל רסיס שקשור בדמותו, גם פנתה ישירות אל כל מי שעשוי היה אי־פעם לבלות במחיצתו, לעשות יחד עמו כברת דרך. אין ספק בכך שגם מפי תמוז ביקשה לשמוע סיפורים על אבא שלה, אחרי שאריק הכיר לה אותו עם בואה לראשונה לפריס. בניגוד לי, הרי תמוז הכיר היטב את גיורא לנדאו לפני שזה יצא ל"מקוה־ישראל", ואולי גם מצא דמיון לא רק בינה לבין סבתא אוריתה, אלא גם בינה לבין אבא גיורא, ואם כן יש לשער שכדרכו מאז ומעולם סיפר דברים שהיו ושלא היו מעולם, עירבב עובדות ברכיליות ומעשים ברינונים, ועל אלה הוסיף נופך משלו, כיד הדימיון הטובה עליו, כדי שיצא תסריט טוב לסרט טוב שיעשה ביום־מן־הימים, אם רק תינתן לו ההזדמנות המתאימה ויועמדו לרשותו האמצעים המספיקים. ואולי באותו תסריט שגולל לפניה, שנוצר ממנו ובו תוך השמעתו באוזניה, עלי לחפש, אם לא את המקור הראשי, לפחות את המאיץ, לאותה נבוכות שלה במחיצתי, לאותה הרגשה נקועה שלה בנוכחותי, לאותו קימוץ שפתיים של הסתייגות ומצמוץ עיניים של ריחוק. כלומר – מאחר ששמעה מה ששמעה מפיו של תמוז, ומאחר שהתחוור לה שאני בילדותי הכּרתי היטב את סבתא אוריתה והייתי בן־דורו של אביה – שלא היה מבוגר מתמוז וממני אלא בכמה שנים – ואם בכך לא די, גרתי בביתו של גבריאל לוריא, וידוע לי כל מה שסיפר לה תמוז, יצאה לקראתי באותו שריון של אתגר.

פתאום שקע ליבּי בקרבי. חשתי את רחש התלהטות הלחיים מעוצמת הבושה. ומה אם תמוז סיפר לה? סיפר לה לא רכילויות ולא רינונים ולא לשון־הרע אלא מעשים שהיו, דברים כהווייתם, וגרועים מהם המחדלים הנוראים שאינם אלא בגידה שפלה, ולא בכל הנוגע לסבא ולסבתא וללשון־הרע־עליה־אבד־כלח שנים רבות לפני שיעלי עצמה באה לעולם, אלא מעשים ומחדלים שהיו בי? אם נחפז לספר לי שמועות על אוריתה ועל גבריאל, מדוע ימנע מעצמו את תענוג הגילוי באוזניה של כל הבזיונות של חיי שלי, ומה גם שבכל מה שנוגע ליעלי יש לו גם עניין מיוחד, לאמור: עניין מיוחד במציאת חן בעיניה ועניין מיוחד בסילוקי מעל דרכו, ולא רק עניין אלא גם סיבה מספקת לנפנף אותי בבעיטה – ובצדק! הרי כפי שצדק אז, בימים הרחוקים ההם, כן גם יצדק עכשיו בכל מה שיעשה כדי להתנקם בי על התנהגותי השפלה כלפיו בימים ההם הרחוקים, על בגידתי בו – בחבר האמיתי האחד והיחיד שהיה לי אז, הקרוב כל־כך לליבּי, על כל זרויותיו ותהפוכותיו וחלומותיו ודמיונותיו הפרועים. דמיונותיו הפרועים! עם דמיונותיו הפרועים של תמוז היבהבה קרן אור ופילחה רגע את חשרת־המוּעקה: דמיונותיו הפרועים השתלטו עליו תמיד, ובהם היינו מוצאים את טעם החיים, המעשה כפי שקרה, העובדה כשהיא לעצמה ועמה כל שרשרת ההתרחשויות – כל אלה תפלים היו וחסרי־פשר עד שלא בא תמוז וסיפר לנו אותם על־פי דרכו, כלומר – קבע את רסיסי העובדות ואת שברי־המעשים־שהיו כאבני פסיפס בתמונה מושכת את הלב שמשקפת באבני הפסיפס עצמן, ודרכּן, את העולם שמעבר להם, כמין ראי־פלאים נוֹגֵה אור של חלומות. אם סיפר לה, ליעלי, לא סיפר אלא כדרכו, רסיסי אמת בּמשזר דמיונות. ובאשר לדמיונות – יהיו דמיונותיו אשר יהיו, ויהיו הם נוראים ומשפילים הרבה יותר מן המעשה שעשיתי ומן המחדל שחדלתי, עדיפים הם בעיני – משום־מה – מן האמת. משום־מה קיננה בה ההרגשה שכּל השמצה שתגיע לאוזניה של יעל על־אודותי תשפיל אותי פחות בדעתה, תגרום לי שאהיה פחות מזולזל ובזוי בעיניה, מאשר אמת המעשה שעשיתי והמחדל שחדלתי, אם כי – כמובן – לא להשמצות עלי נשאתי את נפשי אלא לדברי הלל ושבח שיעניקו לי כבוד בעיניה, גם יועילו לחבּב אותי עליה. קרן האור שהרגיעה את חששותי הכבדים ביותר היתה אותה ידיעה שאם אמנם סיפר לה תמוז, לא סיפר אלא בדרכו שלו, ולפיכך אין השד נורא כל־כך. דמיונות, השמצות, רכילויות, סירוסים, שמועות־מצוצות־מן־האצבע – לכל אלה אינני חושש. הַשֵד הנורא ביותר הוא האמת, ואת אמת המעשה במערומיו אין הוא יכול לספר.

ובכל זאת החלטתי, ממנו ובו, להתעלם מתמוז בפגישתי הבאה עם יעלי, לחדול לחקור אותה בכל מה שנוגע לו, וגם לא לספר לה את מה שחייב הוא לדעת – ומה שבוודאי נודע לו כבר, ממילא, מקרובי המשפחה שלו פה בארץ – הלא הוא דבר מותה של אמו. משער הגדר שלבית־האמנים יצאתי ופניתי ימינה לעבר מורד רחוב המלך ג’ורג', בקטע המכונה היום ‘קרן היסוד’ שמשתפל ופונה לעמק־רפאים בכיוון ביתו של אהרון דן. נחפזתי אליו לפנות ערב – אחרי שחזרתי לבית־האמנים כדי להציץ שוב בתצלום העתיק של “בצלאל” – לבשר לו שהבית אשר אליו נשא נפשו בשכונת אבו־תור ואשר ממנו נואש כשהגענו אליו ומצאנוהו תפוס – עומד לרשותו, ולא רק עומד לרשותו, אלא שהוא הדייר הרצוי ביותר לזוג הצעיר שעומד לטוס לפריס. כל כוונתי לא היתה אלא להגיע אליו בדרך הקצרה ביותר שבמקרה זה היתה גם הישרה, אלא שלפתע פניתי שמאלה במעין חצי־קשת לעבר מלון המלך דויד כאומר להציץ לאולם־הכניסה לפני שאמשיך בדרכי שלי. שם, באולם־הקריאה שמעבר לאולם־הכניסה, סיפר לי תמוז בשעתו פרשה מפרשיות חייו של ריינהולד, ובתוכה טווה את תווי הסוד. כעבור שנים רבות, אחרי מלחמת־יום־הכיפורים, העליתי על הכתב את הדברים בספר “סוכן הוד מלכותו”, ובאותו אולם עצמו, מימין לאולם־הכניסה, שזרתי בכתוב את סודו של תמוז. הדברים ראו אור, ומאז אינני יכול לחלוף על־פני מלון המלך דויד מבלי שיתעוררו בי רגשות מעורבים. אני דומה ביני לביני לאדם אשר בידיו הופקד מכשיר אלקטרוֹני עדין שמשמיע מנגינות כמוסות, והנה הולך הוא ומוסר את הפיקדון היקר, שבכלל איננו שיך לו אלא לחברו הטוב, לטיפולו של שרברב גס־רוח שהוא, בנוסף על כך, גם סר־רוח, אטום לניגון ורע־רצון – ובמו עיניו רואה הוא איך זה השרברב ניגש להרוס אל הקודש בידיו הגסות ובמכשיריו הגסים עוד יותר. אין זה, כמובן מאליו, אלא משל, וכפי הנראה גם איננו מוצלח ביותר, כי על־כן אותם שרברבים שאני פגשתי בדרכי היו כולם, וללא יוצא־מן־הכלל, עדיני נפש, רגישים לניגון, ישרים ובעלי שכל ישר ורצון טוב הרבה יותר, לאין־שיעור יותר מן העסקנים והדברנים למיניהם שעטו על ריינהולד כדי לפסול בו את כל המומים של עצמם. זמן־מה הצטערתי, גם כעסתי על עצמי על שהפקרתי ברשות הרבים את רישומי תווי הסוד – וזאת, כמובן, מתוך הכוונה הרצויה להעניק לכל מבקש את האפשרות הפתוחה להאזין אל הניגון הטמיר ונעלם – אך עד מהרה נוכחתי לדעת שלא פשעתי, לא בריינהולד ולא בתמוז, כשהעליתי על הכתב ופירסמתי את רישומי הסוד. כל אותם עסקנים יצרני השערוריות והדברנים הקופצים בראש הוכיחו לי בעליל שאין הם רואים ואינם שומעים ואינם חלים ואינם מרגישים ואינם חשים בתווי הסוד השזורים בסיפור, ומבחינה זו, לפחות, דבר לא נשתנה. סודם של תמוז ושל ריינהולד – ככל סוד של מַהוּת – נשאר סוד גם כשגלוי הוא לכל עין. ברגשות המעורבים שמתעוררים בי שזורים גם אותם ריטוטים כמוסים שהציפוני לראשונה עדנה־ללא־הכיל כשגילה לי תמוז את הסוד, וחזרו בצמרור מדליק כשהעליתי את הדברים על הכּתב באותו אוּלם עצמו. אבל עכשיו, כאמור, לא עברתי על־פני מלון המלך דויד אלא פניתי אליו תוך כדי סטיה מדרכי, ולא על ריינהולד חשבתי אלא על אהרון דן, וכשסטיתי מן הדרך אמרתי לעצמי שזה לא בסדר, שאני צריך להמשיך ישר בדרכי שלי מבלי לסטות הצידה, ומה גם שהגורם הישיר לסטיה זו אינו לשבחי אלא לגנותי, כלומר – סקרנות ובילוש אחר חייהם של אחרים. לא היה כל צידוק לסטיה זו, ואם כי ידעתי זאת בשעת מעשה, לא הצלחתי להתגבר – ולאמיתו של דבר גם ללא ניסיתי להתגבר – על הדחף שסחף אותי בעקבות אותה מכונית מיוחדת במינה שפנתה שמאלה לעבר מלון המלך דויד. היתה זו מכונית רֶנוֹ עתיקת־ימים שחלפה על־פני, מכונית עתיקה זוהרת בצבעים חדשים – צבעים של גבעות חול בשפלת החוף – חוּם של חֲרָסים וירוק של דשא וצהוב של עין המרגנית ותכלת השמים ולבן של ענני נוצה, ובקיצור – היתה זו מכוניתם של יעלי לנדאו ושל אהוד בעלה הצעיר (ואינני יודע אם קיבלה על עצמה את שם משפחתו של בעלה, או כדרך אשה צעירה ומתקדמת בימינו – וביחוד כשפועמת בה רוח ההגוּת, המדעים או האומניות – ממשיכה היא לשמור על שם משפחתה שלה כאות לעצמאות ולשוויון זכויות מוחלט, כפי שעשתה זאת כבר לפני חמישים שנה אמו של תמוז, הגברת לאה הימלזך, שהיתה, כזכור לנו היטב, חלוצה לא רק בתחום התנועה הפֶמיניסטית). את מכוניתם זאת ראיתי לפני־הצהריים, כשבאתי לתערוכה, חונה לפני פתח בית־האמנים, והשתאיתי לחֵן הציור שהשׂכּיל להעניק למכונית המשומשת נוי של עשבים נוטים ברוח השוטפת את גבעת החול, ומשטח של חרציות בשמש וענני נוצה מרחפים בשמים הבהירים ממעל. ידעתי שיעלי חוללה במו־ידיה את הפלא הזה עוד לפני שסיפרה לי זאת בחיוך נבוך מחפּה על גאווה נסתרת, ואחר־כך ראיתי אותה ואת אוּדי נכנסים לתוכה עם תום הפגישה שלנו במועדון.

זוהר מלוכסן, פורץ בינות לענפי עץ מחפה על השמש השוקעת, האיר עכשיו פתאום את פּרוֹפיל פניה של יעלי במכונית החולפת על פני ופונה שמאלה, ואני נמשכתי ופניתי אחריה בריצה, כמעט. באותו רגע גם קטמתי בעודה בּאִיבּהּ את הקריאה בשמה, ורק אחרי כמה עשרות צעדים מזורזים חזרתי אל קצב ההליכה הרגילה ואל השכל הישר, ועם־זאת גם בקע ממעמקים חרוז עתיק־ימים נוגהּ אור חדש ואישי, חרוז שפנה ישירות אלי בשאלה האינטימית הנוקבת כל־כך:

הוֹי, הימים החמוּשים, הימים החמוּשים להתעוֹפף! מאז מצאתי באורח כה בלתי־צפוי את תמוז כשהלכתי לבקש את תוֹמַס אַסטוֹר, אין הימים החמושים להתעופף מרפים ממני, כלומר – החשש שמא לא אספיק לסיים את סיפורו לפני שיתעופף לו היום האחרון, אבל דווקא עכשיו נמחק החשש מבפנים ולא חזר אלי אלא ככתב אישום מופנה כנגדי מבחוץ ומנוסח כשאלה מלגלגת של שופט־חוקר. השאלה ששאלתי אני את עצמי באותו רגע אחרת היתה, מסוג שונה לגמרי. אני שאלתי את עצמי, אגב הליכה מזורזת בכיוון המכונית הפונה שמאלה, אם כך הייתי נחפז לסטות מדרכי אילו נגלתה לי פתאום צדוּדית פניו של בעלה של יעלי ליד ההגה, וממנה השתלשלה השאלה אם בעלה אמנם יושב לצידה אלא שאני פשוט לא הספקתי להבחין בו. שתי השאלות האלה, כמותן כשאלה שקדמה להן, לא שינו את מסלול הסטיה, גם מיותרות היו מן הרגע שנעלמה המכונית מעבר לפינה. מכיוון שנעלמה המכונית, ומכיוון שכבר סטיתי, אמרתי להמשיך עד למלון המלך דויד ולהציץ לאולם־הכניסה לפני שאמשיך בדרכי שלי לביתו של אהרון דן. הלכתי לאורך מדרכת הרחוב המתעקל ומקיף את חומת מגרש הספורט של בניין הצעירים הנוצרים עד להשתלבותו ברחוב המלך דויד מול המלון. שם קשה לחצות את הכביש, וכשפניתי כה וכה עד שתשכך תנועת המכוניות ותניח לי לעבור, ניחתה בי שוב הלמות לב: בקרב המכוניות החונות זו בצד זו באלכסון ליד הכניסה לימק"א ניצבה המכונית המחייכת בזוהר החום והצהוב והירוק ותכלת השמים ולובן ענני הנוצה. במקום לחצות מיד, פסעתי לעברה והצצתי לתוכה. יעלי כבר לא נמצאה בה, כמובן, וגם לא אודי – אם אמנם ישב לצידה בנסיעתה זו. אמרתי בליבּי שהם בוודאי נכנסו לבניין ימק"א – לברֵכת השחיה או למגרש הטניס או לקפטריה או להקביל פני אורחים מחוץ־לארץ שהשתכנו פה באכסניה מפני שאינם עשירים די הצורך להתאכסן במלון המלך דויד. שום דבר לא מנע בעדי מלעלות גם אני בגרם המדרגות החגיגי כל־כך אל המרפסת המרחיבה כל־כך דעתו של אדם במרחבה ובעמודיה ובמבניה עד לכניסה אל המגדל הנפלא עצמו, ואכן גם נדחפתי לעלות, אלא שהפעם עצרתי בעצמי, הפניתי עורף לבניין ימק"א וחציתי את הכביש מול פתח מלון המלך דויד. לא שיעשתי את עצמי, ואף לא לרגע, ואף לא בשעת מעשה, בהרהוּר המתנשא ומרומם את הלב שהנה הפעם הזאת עמדתי בנסיון, התגברתי על הדחף, הייתי גיבור שכובש את יצרו – לא ולא! להפך – כשחציתי את הכביש לא גיבור הייתי בעיני עצמי, אלא דווקא פחדן, כלומר – לא בדיוק – שהרי לא היתה לי כל סיבה שהיא לחשוש למה שהוא או ממי שהוא, אלא כמתחמק מן העימות הבלתי־נמנע עם הבעל. בוודאי קבעה אתו פגישה לשעה זו בבנין ימק"א ומה אעשה שם אנוכי, ומה זה בכלל דוחק בי לחפש אותה בכל מקום, ומה גם שעצם התמונה של פגישתם במקום זה שעלתה בעיני־רוחי כבר העיקה עלי מבפנים, ומדוע זה אוסיף עליה את מועקת הממש של המציאות המקיפה אותי מבחוץ?

מבחוץ, מבעד לדלת הזכוכית המסתובבת, נשקף אלי אוּלם־הכניסה של מלוֹן המלך דויד לאורָן של כל המנורות שהודלקו כבר, כשרוי בעולם קסום אשר בו גם ההתרוצצויות של השרתים הנושאים מזוודות ושל המלצרים הנושאים מגשים ושל התיירים האמריקנים המקיפים את פקידי הקבלה, ואפילו קמטי הדאגה המקדירים את פניה של התיירת החרדה למטען שלה שלא הגיע, נדמו כאפופים שלווה טמירה משַגרת בנות־הדים־רחוקים לאותה עדנה שהציפתני אז, באולם הקריאה שמעבר לאולם־הכניסה, מצידו הימני, אחרי שגילה לי תמוז את הסוד.

דחפתי את דלת־הזכוכית־המסתובבת־על־צירה, וכשנמצאתי עדיין בתוך התוֹף הסובב, בין הזכוכית הנדחפת לפנַי ובין זו המתקדמת מאחורי גבּי, ניחתה בי שוב הלמוּת לב, בַּשלישית תוך עשר הדקות האחרונות, וזו השלישית עלתה על כולן. מתוך הכּורסה שבּמעמקי האולם, בּפינת החלון הפונה אל המרפסת האחורית שנשקפת על־פני חומת העיר העתיקה ומגדל דויד, זהרו לקראתי שתי עיני התכלת של יעלי על מילאת־בּרק־שיניה בעד לשׂפתיה הדשנות הנפשׂקות בחיוך מלבּב. איך זה נעלם ממני דבר פשוט וברור זה, שלעולם אין כיווּן המכונית החונה מוֹרה ממילא על הכיווּן שבו יש לחפש את בעליה, אם כי, כמובן מאליו, אין הוא מצביע דווקא על היפוכו, כפי שאין צד המדרכה של בניין הצעירים הנוצרים מונע את האפשרות המתקבלת כל־כך על הדעת שיעלי קבעה את הפגישה באולם־הכניסה של מלון המלך דויד. עוד דחיפה אחת, ויעלי קמה לקראתי ללא חציצת־כנּף־דלת־הזכוכית, קרבה ובאה ישר, ובזרועות פרושות. באותו רגע פגעה בי מאחור טפיחת־כּנף־הדלת־הבּאה־בתור, ועִם הכּעס שנדלק בי על זה הדוחף אותי במין חוצפה שכזאת, ללא כל התחשבות, חשתי במשב התאוצה החזק שמטיל אותו לעברה ומביית אותו למרכז המטרה, בין זרועותיה הנסגרות על גבו בחיבוקן ההדוק של כל אצבעותיה היפות, הדקות ומוארכות.

סכלות ללא שיעור, אווילות מהבילה, טִפשות מרוּטפשת ומי יודע עוד מה – כל אלה בקעו זרחו, בוודאי, כנגד כל המנורות של אולם־הכניסה, מתוך אותו חיוך נבוך ששילחתי כנגדה, מלוּוה במלמולים של מין התנצלות משונה, לפני ששיקעתי עצמי בכורסה רחוקה בפינה, מצטמצם ומתמחק ושופע זיעה קרה של מצוקה. כל אלה בקעו זרחו לעיני כל – כל מי שנמצא במקרה או שלא במקרה באולם־הכניסה, כולל התיירת המודאגת – חוץ מאשר לעיניה של יעלי, וכמובן לעיניו של אותו אדם שבחיבוקו היה גבּוֹ מוּפנה אלי. לא שיעלי התעלמה ממני, או ניסתה להתנכּר למבּטי או לנוכחותי בכלל – לא ולא. היא פשוט לא הבחינה בי, כלומר לא ראתה אותי, פנתה יחד עם אותו אדם לעבר המרפסת האחורית, כאילו שאני לא הייתי בנמצא כלל, כאילו לא היה לי כל קיום, ואילולא נרתעתי בחופזה במין דילוג מתמוטט, היתה בוודאי דורכת־עוברת דרכי כמו אותו אדם שדחק־חצה אותי בזינוקו אליה. הוצאתי מטפחת מקומטת להספיג בה את הזיעה הפורצת מכל הנקבוביות יחד עם הזעם חסר־האונים על עצמי. לא יכולתי לסלוח לעצמי על אותה התנצלות מתחטאת וכנועה, על אותו חיוך מתרפס באווילותו ומטומטם בהתנצלותו. וכי על מה ולמה חייב אני לה התנצלות? וכי אין לי זכות, כמו לכל אדם, וכמו לה עצמה, להיכּנס לכאן בעל עת ובכל שעה? ואם ברגע כניסתי תפסתי אותה בקלקלתה, האם אני הוא זה שצריך להיתפס למבוכה, להילכד במצוקת־הנפש, להמהם מילמולים ולהתעקם בחיוכים ולהעמיד פנים כאילו כלום לא אירע, ואם אירע לא ראיתי, ואם ראיתי לא תפסתי, ואם תפסתי לא פירשתי לגנותה את מה שראיתי וגם תפסתי, אלא להפך – דווקא לשבחה, ומתוך איזו שהיא תמימות מתחסדת? הלא היא זו שצריכה להתפתל בכל אלה הנפתולים מגודל המבוכה, ולא אני – הלא היא זו שנתפסה בקלקלתה! ואם אני בסכלותי ביקשתי למנוע ממנה את המבוכה, באה היא מיד והוכיחה בעליל, וקבל עם ועדה, שכל אלה הדקויות שלי, אלה גינוני־עדינות־הנפש המופרזת, מיותרים הם לגמרי, מבוזבזים לריק, בטלים ומבוטלים מעיקרם. היא אפילו לא טרחה לבוז לי. ברגע פגישתה עם אהוב ליבּהּ חדלתי אני מהתקיים, פשוט נמחקתי, ואין כל ספק בכל שגם שמי וגם זכרי נמחו מליבּהּ.

ואשר לאהוב ליבּהּ – כן, אני אומר “אהוב ליבּהּ” אם כי, לפחות מן הבּחינה של הטיעון החוקי בבית־משפט, למשל, אין לי כל הוכחות לכך, ומה שראתה עיני איננה ראיה, שהרי יכולה היתה זו להיות פגישה עם איזה דוד או קרוב משפחה מבוגר אחר מאיזה שהוא צד, או משהו בדומה לכך – אשר לאהוב ליבּהּ, אמרתי, היה זה מין יצור נתעב בעיני, מאוס ומרגיז מן הרגע שפרץ דרכי לקראתה. תמוה הדבר שמן הצד גיליתי קו דמיון ברור בינה לבינו בכל מה שנוגע לתווי המצח, הגבות, עצמות הלחיים והעיניים. עצמות הלחי הגבוהות, הגבות המקושתות והעיניים המלוכסנות הכחולות־אפורות שיקפו אלה את אלה, ואילולא ידעתי שאביה נהרג עוד לפני שנולדה, הייתי חושב שאדם זה אביה של יעלי הוא, ועם־זאת הייתי מתפלא על פגישת אב ובתו שנושאת בפרהסיה אופי של פגישת האוהבים, של אותו סוג של פגישות שדרכן להימשך באחד החדרים של המלון במזמוטי חתן וכלה ולהסתיים בתעלולי אהבהבים. הדמיון החריג הלז הִזכּיר לי את הדמיון שנשקף, מעבר לכל ההבדלים ולכל השוני, בין אוריתה לבין אביה שופט בית־הדין העליון דן גוטקין (וזיכּרון זה יש בו משהו מפעים ומפחיד כאחד: מן הנקודה שאליה כבר הגעתי בקו הזמן, נקודת־ביניים בצד ומחוץ לסולם הדורות שבשלבו האחרון, לעת־עתה, עומדת יעלי זו, שנקראת, כמסתבר, על שמה של יעלי גוטקין, אחותה של סבתא אוריתה, כבר יש באפשרותי להקיף בסקירה שלושה דורות אחורנית עד לאבי־סבתא שלה שהרשים אותי כל־כך בימי ילדותי הרחוקים בקו הזמן וקרובים כל־כך אצלי מבפנים. ואם אני כך, הרי מבחינת ההיגיון הפשוט אסור לי להוציא מכלל אפשרות את הימצאותה של אותה עין רואה ושל אותה אוזן שומעת ושל אותו ספר אשר בו נרשמים כל מעשינו לכל אורך הדורות שעברו עד לאדם הראשון. אלף שנים לגביה הריהם כיום אתמול כי יחלוף ואשמורה בלילה – אם לא הרבה פחות מזה על־פני לוח־השעות של שעון־שנות־האור שמודד את פעימות היקום ואת נשימות ונשיפות שבילי־החלב המתכווצים ומתפשטים על־פני קרומו. ומכיוון שעצם הרהור חולף זה יש בו כדי להראות שאני אינני יכול לשער בנפשי קיומו של שעון מבלי השען שבנה אותו, ושהוא עצמו הוא בעל אותה עין רואה ואוזן שומעת ויד רושמת, אין לי בּרֵירה – וזאת למען שלוות־הנפש שלי – אלא לאחוז במסקנה שאותו שען הריהו חף ונקי מכל שהוא זיק שנקרא בלשון בני־אדם “רגש מוסרי”, כפי שמנוֹער הוא כליל מן הרחמים ומן ההשתתפות בצערם של בני־אדם ובכאבם ובעינוייהם וביסוריהם ומכל שהוא רגש אנושי. אילו יחסתי לו רגש אנושי, חייב הייתי להגיע למסקנתם של בני כל אותן כיתות־מינים שטענו שהעולם נברא בידי השטן, ואם אותו שען איננו השׂטן בכבודו ובעצמו, הרי – כפי שאמר אותו חכם וטוב [ואִמרה זו קשורה בזכרוני בשמו של הסופר הצרפתי הדגול סטנדהאל, אך הדבר טעון בדיקה.] – הצידוק היחיד שאפשר למצוא לזכותו הוא בכך שאיננו קיים, ושהשעון יצר את עצמו לסיבוב גלגלי המזלות על־פני הבלימה וללא כל פשר). סבתא אוריתה ירשה את תווי פניה מאביה השופט: אותן עצמות לחי גבוהות ואותן עיניים מלוכסנות ואותן שפתיים מלאות ואותו שסע בסנטר המרובע, אלא שכל אלה הוטבעו בה בקווים עדינים של אשה יפה להפליא. ובכל־זאת היתה נשקפת מפניו של השופט עדינות רבה יותר משנבעה מפניה של בתו, והתווים הגסים והמחוספסים של פניו רשמו צֶלֶם נאצל יותר מהעתקם הענוג והיפה. דומה היה שאטימות פני השופט גונזת ומשמרת משהו מופלג בדקותו, רוחני בתכלית, בה־בשעה ששקיפות פניה של בתו מקרינה את משב רוח הבשר, ואני בנעורי נוכחתי לדעת שדווקא קרינה זו של רוח־היסוד־הארצי היא שמושכת את ליבּי, שאותו רטט רוח החושים הנשקף מהווייתה כולה – מגופה, מתנועותיה, מדרך דיבורה ומצליל קולה הוא שמלפף אותי בעבותות קסם.

עכשיו, על סף הזיקנה, מפינת הכורסה, מסולק במחי־יד, בטל ומבוטל ועלוב בעיני כל מי שבמקרה עבר על־פנַי בדרכו ומבטו נתקל בי – כולל התיירת הצוהלת לקראת מטענה שנמצא בדיוק למרגלות הכורסה שלתוכה צנחתי בהתמוטטותי – ומחוק לחלוטין, כלומר: לא קיים, אֶפֶס וָאַין לגבי יעלי בזרועותיו של אותו אשמאי מזקין – עכשיו, כאמור, נוכחתי שוב לדעת שאני נמשך דווקא אל קרינה זו של רוח־היסוד־הארצי, של רטט־רוח־החושים, שחוזרת ונובעת מתוך נכדתה של אוריתה כמתוך ראי שחוזר ומשקף בבואה במרחק שני דורות.

ועם־זאת חשתי בה, בנכדה, מה שלא חשתי בזמנו אצל סבתא שלה, שאותו תסס חושים שואף אל משהו מעל ומעבר לו, שישַׁקף את הנעלם החבוי עמוק בפנים. אינני אומר, כמובן, שזה לא קיים היה אצל סבתא אוריתה, אך בין אם היה ובין אם לא היה, אני אז, בימים ההם הרחוקים, לא הבחנתי בו, וייתכן גם שבאותו שלב ובאותן נסיבות לא מסוגל הייתי להבחין בו. עכשיו – רואה ואינו נראה מן הכורסה שבפינה, צר היה לי – ליבּי ממש התחמץ בקרבי למראה כל אלה הגעגועים הענוגים של יעלי אל גן־העדן האבוד שכך הם מתבזבזים והולכים. “חבל, הוי מה חבל!” אמרתי בליבּי, “הרי העולם מלא אנשים טובים והגונים ויפים ונחמדים, ומתוך כל אלה הלכה זו, פִּשפשה ומצאה לה דווקא את הנוכל הנתעב הזה כדי להשחית עליו את המון אהבתה לריק.” גם בתווי פניו של זה, כבסברו החמור והסגור של השופט הזקן בשעתו, יצוק היה משהו רוחני, ואפילו שזור דקויות, אלא שטיבו של הרוחני הלז, על הדקויות המרצדות בו, מאוס היה בעיני ומפחיד. מראהו עירבֵּל בתוכי משקע עתיק, רבוץ עמוק כל־כך ובמשך זמן רב כל־כך, עד שעצם קיומו השתכח ממני. הוא נִנעץ בַּמרבּץ כּתרווד הבוחש, וכל הצלול בכוס הזכרונות הדליח מן המערבולת של הירוקת העכורה שפרצה מתוך מה שנראה קודם כקרקעית אִזמרגד מוצק ושעיע.

אותו אדם זכור היה לי מימים משכבר. מן הרגע שפרץ דרכּי לקראת זרועותיה הפשוטות של יעלי, לא היה לי כל ספק בכך שהוא מוכּר לי, כפי שלא היה לי, בזמנו, כל ספק בכך שהאיש המתקרא “תוֹמַס אַסטוֹר” בפריס, זה שיושב מולי בבית־הקפה “תרנגול הזהב” ופונה אלַי בצרפתית וממשיך לדבר בה תוך התנכרות מוחלטת אלַי, כאילו לא נפגשנו מעולם, גם לא ידוע לו כלל מי אני, מוכּר לי מימי ילדותנו בירושלים. הם נעלמו שניהם, הוא ויעלי, עד שלא הספקתי להספיג במטפחת את זיעת המצוקה הפורצת־שופעת מכל נקבוביות פנַי. כשהחזרתי את המטפחת לכיס ונשאתי סביב עיני בהחלטה נחושה לקום לקראתם מן הכורסה בסבר אומר כבוד עצמי ולתת להם שלום מנומס, כבר לא ראיתי אותם. ייתכן שיצאו אל המרפסת האחורית הפונה לעבר חומות העיר העתיקה ומגדל דויד, וייתכן שפנו לעבר המעליות לאחד החדרים למעלה, וייתכן שיצאו החוצה לעבר המכונית של יעלי. חזרתי וצנחתי בכורסה מבלי לשכוח שאני נמצא כרגע בדרכי לביתו של אהרון דן כדי לבשר לו שהבית אשר אליו נשא נפשו בשכונת אבו־תור, ואשר ממנו נואש כשהגענו אליו ומצאנוהו תפוס – עומד לרשותו, ולא רק עומד לרשותו, אלא שהוא הדייר הרצוי ביותר לזוג הצעיר שעומד לטוס לפריס. הצצתי בשעון הקבוע בקיר המסדרון מול דלפק הקבלה ונוכחתי לדעת, לתדהמתי, שלא חלפו אפילו שלוש דקות מאז נכנסתי לכאן. גם אם אמשיך להשתהות פה רבע־שעה, חצי־שעה ואפילו שעה שלמה, גם אז לא אאחר את מועד הבשׂורה לאהרון, ומה גם שקיים סיכוי מסויים שיחול שינוי כלשהו בטיבה של הבשורה, שהרי מחצית הזוג הצעיר שעומד לטוס לפריס, כלומר יעלי, מתייחדת כּרגע פה למעלה, באחד החדרים, עם הקודקוד השלישי שבחוּט המשולש אשר לא במהרה יינתק – כלומר, מבחינה מסויימת, לאמור: הוא לא יינתק גם אם במהרה יינתק פתיל חייה של יעלי, כי על־כן ימשיך להתקיים ולהשתזר בשני הקודקודים האחרים בכל מקום ולכל אשר יפנו. ושוב הוצאתי את המטפחת המקומטת ורטובה עדיין מן המחיטות הקודמות כדי להספיג בה את פרץ הזיעה החדש שחזר להציפני עם המחשבות הרעות, הנוראות, החולפות במוחי. תמונת זוועות חלפה רגע לעיני־רוחי. ראיתי את ידיו של האדם השלישי נסגרות בלפיתה על צוארה של יעלי שם, למעלה, בקומה השלישית, מהדקות את הלפיתה וחונקות פתאום, בבת־אחת, אם כי כלל לא ברור היה לי שאכן עלו הם למעלה. העובדה כשהיא לעצמה שיעלי קבעה את הפגישה עם האדם השלישי באולם־הכניסה של מלון המלך דויד, מחייבת את התייחדותם בחדר ההוא בקומה השלישית למעלה – לא משום שיעלי חשבה על כך, אלא כדי להשלים, שלא מדעת, את מעגל הדורות. יעלי המסכנה – אין היא יודעת כלל בתוך איזה מחזה אימים הטלתי את צוארה הענוֹג על לא עוול בכפה, ובניגוד לשאיפותי הכמוסות ביותר, שהרי גם אילו הִנחתי שאין זה אלא פרי הקנאה עליה נאמר שהיא קשה כשאול, כי אז מבקש הייתי להרוג אותו ולא אותה, כדי שאוכל אני להתענג במקומו על צוארה הגבוה וצח ורך ומלא חיים. ואשר לעיקר, כלומר לשאלה המתבקשת מאליה, האם באמת ובתמים היתה יעלי מתמסרת לי אילולא ניצב פתאום בינינו האדם השלישי, והאם אחרי שהפקירה את צוארה בידיו היתה פונה לעברי כדי שאבוא אני תחתיו – שאלה זו אינה במקומה, אם כי יכול הייתי לענות עליה ללא כל היסוס. אין היא במקומה מכיוון שבאותו מחזה זוועות לא הוא נחנק, אלא ידיו שלו הם שחנקו אותה. במחזה ראיתי את ידיו שלו לופתות את צוארה, מהדקות וחונקות, אם כי ברור היה לי שהוא איננו גבריאל לוריא ושהיא איננה אוריתה גוטקין⁷, ושאילו היו אלה ידיו של גבריאל, היו הן מהדקות, אולי, את הלפיתה, אבל לא חונקות, ומעל ומעבר לכל אלה ריחפה הדעה הצלולה שיעלי לנדאו לעולם לא תחולל מצבים אשר כאלה, כי על־כן שונה היא במהותהּ מסבתא אוריתה, וזאת למרות כל מה שבא לה בתורשה מן הסבתא המהוללת, כל אותם תווי פנים וחמוקי גוף וצלילי קול ותנועות יד. מבעד לצלם המדהים בדמיונו לסבתא, נשקפה המהות השונה של הנכדה מתוך מבטיה, בעיקר, ומתוך עוד משהו כולל וכללי שקשה להגדירו – מן ההילה המקיפה את הגוף, מן הקרינה הנאצלת ממנו. רגע עלה על דעתי להשווֹת את המהות השונה למנגינה שונה, אחרת, שנובעת מאותו כלי עצמו, ותוך כך חשבתי שאין ההשוואה הזאת מספקת, שחסרה היא את הדקויות שבמהות. אולי יהיה עלי להוסיף על משל הכינור את הכּנר המנגן בו, ולהמשיל את המהוּת האחרת לכּנר האחֵר. אם נאמר שהגוף הוא הכלי, הוא הכינור, ושהנפש היא המנגינה, הרי אין כל ספק בכך שכל מי שאוזנו כרויה לצלילים יבחין מיד במשהו שונה, אחר, גם אם הכלי המנגן יהיה אותו כינור עצמו, ואפילו כשאותו כינור יפיק את אותו ניגון עצמו של אהבה, כי על־כן פעם ניגן בו ישה חפץ ופעם ניגן בו יהודי מנוחין או ארתוּר גרוּמיוֹ או יוסף סיגֶטי. אולי לאותה מהות, לאותו משהו טמיר, התכוונו ההוגים שקבעו הבחנות בין התכונות הגופניות והנפשיות שבאות בתורשה או נרכשות, לבין הנשמה והרוח. נשמה אחרת שרה את אהבת־נפשה־של־אוריתה. יעלי לנדאו המתעופפת בזרועות פשוטות לקראת האדם השלישי לא היתה אוריתה גוטקין שמגיחה בזרועות פרושות לעבר גבריאל לוריא. הנשמה האחרת, זו של יעלי, נשקפה מן המבט בעיניים האוהבות שלה, מן ההתמסרות שבזרועותיה, מאותה התמוגגוּת שבּכל הווייתה המבקשת להעניק לנאהב עוד ועוד. באותו פסק זמן, שלא היה בוודאי אלא חלקיק של רגע, בו ראיתי את ידיו של האדם השלישי חונקות את צוארה של יעלי, חלף בי גם ההרהור שאילו היתה זו נשמתה של הנכדה־לעתיד־לבוא שהיתה נכנסת לגופה ולנפשה של אוריתה ביום ההוא, לא היתה תמונת החניקה באה עכשיו להטריד אותי. הכּנרת האחרת היתה מקרינה תמונה אחרת.

תמונת הידיים הלופתות את הצואר בהידוק מחניק בחדר ההוא למעלה, בקומה השלישית, באה לקראת סופה של אותה מערכה שהתחילה במקום בו יושב אני עכשיו פה באולם־הכניסה, בתמונתה של אוריתה שעטה על גבריאל בזרועות נטויות. היתה זו המערכה השלישית בפרשת גבריאל ואוריתה אשר הביאה לעולם את אביה של יעלי – בכך לא היה לו, לתמוז, כל ספק. הוא אמנם התחיל לשזור את הסיפור שלו על שתי־וערב הרכילויות ששמע בילדותו, אבל כּכל שהלך התסריט והתרקם בו, כן התגברה בו הוודאות עד שלבסוף הפכה לו לאמת, ומתוך מה שקרה לי עכשיו נוכחתי לדעת שפרי־רוחו וצלמי־דמיונו־הנִשׂערים נחרטו בנפשי עמוּקות לא פחות מאשר דברים שראיתי במו עיני, ובוודאי הרבה יותר מן המקרים שאליהם לא שמתי לב בשעתם, אם כי הייתי עד־ראיה להם: מה שראיתי בעיני הבשר כשרוחי ריחפה במקום אחר החוויר ונמוג ככוכבי לילה עם עלות השחר כנגד האור־הראשון הגנוז בדמיונו של תמוז אשר שיגר אלומת זוהר על גבריאל ואוריתה בימים שקדמו להולדת שנינו.

התסריט התחיל ברגע של אושר. אינני יודע אם בשעה שהגה תמוז בתסריט שלו, שיווה לנגדו את ספר בראשית שמעניק לאדם התחלה של רגע מאושר בעולם של אושר, ועד שלא מספיק זה להתענג עליו, כבר הוא תופס אותו בציצית ראשו ומגרש אותו בחרפה מתוך גן־עדן, ואם בכך לא די, הריהו גם מציב בפתח את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת כדי שלא יוכל אותו אומלל לחזור אליו אי־פעם. אני עצמי לא חשבתי כלל על הקשר בין הדברים הללו, ועכשיו, במבט לאחור, לא נראה לי שתמוז עצמו העלה מין קשר אשר כזה על דעתו. מכל־מקום, בין אם היה תמוז מודע לכך, ובין אם לאו, רגע האושר בחייו של גבריאל לא התרחש בגן־עדן מִקֶדם, וגם לא בגן השושנים או בכל גן אחר שהוא אשר בו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. הוא לא התרחש אפילו בתוך חדר נחמד למראה, או בּתוך חדר אשר מראה נחמד נשקף מבעד לחלונותיו. רגע האושר התחולל בתוך מרתף. במרתף ביתה של הגברת ג’נטילה לוריא בו נערמו והרקיבו בלוֹאי כל השנים והחלידו גרוטאותיהם. גבריאל היה שרוע אפרקדן על מצע של שקים, סומך ראשו בידו האחת ומחזיק סיגריה אנגלית בשניה, סיגריה שנקראה “בלֶק־קֶט” – לאמור, החתול השחור – אם כי הוא העדיף לכנותה בשם “החתולה השחורה”. פרט לגבר הצעיר עצמו המפריח עשן מתוך סבר של התרכזות־במיצוי־התענוג לא של הסיגריה בלבד, אלא גם של איזו שהיא התעלות־הנשמה המסתלסלת ועולה מעלה־מעלה מעל ומעבר ללשונות העשן, נמצאו עוד יוצאי־דופן באפלולית המרתף המעופש – אגרטל בדולח ובו שלושה ורדים לבנים פורחים בענווה מכמירת־לב על אדן הצוהר כנגד האור המסתנן פנימה, סדין לבן פרוש על־גבי מצע השׂקים וכן גם ראי מרובע גדול במסגרת עץ עתיקה, מוּזהבת, מגולפת פיתוחי ציצים, קנוקנות ופרחים. אגרטל הפרחים והסדין באו מידיה של בֶּלָה, ואילו הראי המפואר הניצב על כּנוֹ העתיק הוחבּא פה למשמרת בידי ג’מילה הזקנה. כשערבייה זקנה זו הודתה לבעלת־הבית על הסכּמתה לאחסן את היקר שבקנייניה במרתף ששימש לה מעין כספת של בנק, לא יכולה היתה להעלות על דעתה כלל, כפי שלא עלה על דעתה של הגברת לוריא, שראי זה עתיד להעניק טעם נוסף למטעמי גן־עדן של גבריאל, ודווקא מן הבחינה ההגותית – אם אפשר לומר כך. ואשר לבּלה, היא תרמה את הסדין עם האגרטל והפרחים מתוך כוונה מפורשת להוסיף נופך של מנעמים לגן־עדן הגנוב שלה, ואילולא אסר עליה גבריאל היתה מטאטאת החוצה במטאטא השמד את כל הבלואים עם הגרוטאות, מטייחת ומסיידת ומרהטת במיטת כּלוּלוֹת את המרתף והופכת אותו להיכל פאר גנוז במסתרים כמו אותה מערת־פלאים של עָלִי בַּבָּא מסיפורי אלף לילה ולילה. ואפילו את הסדין עם הפרחים היה גבריאל משתדל להסתיר אחרי כל התייחדות בכדי שלא יתעוררו אצל אמו תמיהות עם חשדות כשתמצא נחיצות לרדת למרתף.

העיניים העצומות־למחצה עם החיוך המרחף על ארשׁת־מיצוי־העינוגים עשויים היו לעורר את הרושם המוטעה של התמסרות סבילה לתחושות ולרחשושים – כפי שזו מצטיירת מתוך התיאורים המקובלים של הנירוונה, מין שלוות־נפש על גבול האַיִן המוחלט, או המוות – בה־בשעה שלמעשה שימשה זו מצע לפעילויות נפשיות ורוחניות מופלגות לא פחות מן הפעלולים הגופניים אשר עד לפני שעה קלה היו מתלהטים והולכים על מצע השׂקים מתחת. העיניים העצומות־למחצה הסתכלו אחורנית אל הבבוּאות הפנימיות המקרינות תמונות נבחרות מכל שהתרחש קודם, בה־בשעה שמתוך אותן תמונות עצמן נסקו סילונות ופרצו למעלה, הלאה הרחק מעבר ומעל למסך החושים, זרמים שהרטיטו בו הבזקים מפעימים לא פחות מהבזקי־זִרמת־הבשרים. אותם ריטוטי־ריטוטים היו, לפעמים, אוחזים בו עוד לפני צאתה של בֶּלה, וקרה גם שקפץ מן המצע כדי לרשום שניים־שלושה משפטים חפוזים בפנקס הגדול, המוארך, הדומה כל־כך לפנקסי הנהלת חשבונות, בעוד בלה שׂרועה מוּתשת תחת ריגושי־הריגושים שניחתו בה. כשהבחינה בפנקס הפתוח ובידו הכותבת, התגברה גם על נִמנוּמה הענוג וגם על אזהרתו של גבריאל – שהיה חוזר ואוסר עליה, לא פחות מאשר על כל אדם אחר, לפתוח את פנקסו – והתגנבה בצעדים יחפים רכּים להציץ מעבר לכתפו, והוא נחפז מיד לסגור את הפנקס. הוא טען שאין זה מכוּון כלל כנגדה, ושאין זה אלא מכּיוון שלא תצליח להבין כלום בכל הקִשקושים והשִׁרבּוטים החפוזים והמקוטעים, ושאם אמנם תצליח פה־ושם, ומחוץ להֶקשר, לפענח משפט וחצי או שניים, לא תבין את משמעותו, או תבין אותו בצורה מוטעית, ושבּבוא העת, כשיהיה החיבור שלם ומושלם, או, יתֵרה מזו – כשיהיה אפילו פרק קטן אחד בו מותקן, תהיה היא הראשונה שתזכה לקרוא בו. “ועד אז?” שאלה בקול נחנק של עלבון, “אצטרך לחכּות ולחכּות, כמו אותו גדי במשל הערבי, שאומרים לו: חכּה, חכּה הוֹי גדי עד שיצמח העשב! ובינתיים מה? בינתיים צריך הגדי למות ברעב?”

“חס וחלילה, יקירתי – אני לעולם לא אתן לך למות ברעב!” אמר לה ונשק את כפתור פִּטמתהּ הקטנה, המזדקר אדום בגובה פיו. איזה שהוא צליל של הפרזה, גוון של גוזמה, ולפרקים אפילו תהודה של מליצה נדושה, התלוו תמיד לדרך דיבורה, אך גבריאל למד להבחין בין צליל לצליל, והפעם ידע שבנפשה הוא. הוא באמת פגע ב"ציפור־הנפש" שלה, כפי שאמרה, “בכך שטרק את הדלת בפניה”. “אתה הלא יודע, אהוב נפשי,” לחשה בקול חנוּק, קטוע־הברות מעוצם תחושת העלבון ששיבּשה את קצב נשימתה, “שאין לי בעולם כולו דבר חשוב ויקר יותר ממך. נפשי יוצאת אליך – אל נפשך. אני משתוקקת לחדור לנפשך, כמו שאתה משתוקק לחדור לגופי, וכשאתה כך טורק את הדלת ולא נותן לי להציץ אפילו לרגע אחד במחשבות שחולפות בך ברגע הזה, רגע האושר הגדול ביותר שלי, אתה פוגע בציפור־הנפש שלי, אתה כורת אותי ממך במכּת־להט־החרב־המתהפכת, כמו אותם המלאכים שכּורתים מגן העדן את האדם וזורקים אותו החוצה שותת דם.” ועוד מעט קט היה אגל של דמעה מפרפר בריסי כל אחת מעיניה להכמיר בו המון רגשות חמים כלפיה. רגע אמר אפילו לפתוח את הפנקס ולהניח לה להציץ כאוות נפשה, מתוך ידיעה ברורה שאותם שִׁרבּוטים באמת לא יאמרו לה ולא כלום, ושכּל מה שתצליח ללקט ולתפוס יהיה מחוץ לזיקה – ומשנהו חזר בו והשאירו בכל־זאת סגור, מכיוון שנראה היה לו פשוט יותר וקל לומר לה כמה מילים על מה שחלף בו כשקפץ זה עתה לשרבט משהו בפנקס. תוך כך שהיה מדבר על יצירתו הבלתי־גמורה של ברוך שפינוֹזה, זו המכוּנה בשם חיבור “על תיקון ההבנה האנוֹשית” או “על תיקון ההבנה”, הבחין בזיקי פִּקפוק מרצדים במבטה ובאותו ריפוט שפתיים של חוסר אמון ושל עלבון. כסבורה היתה שהוא מסיח את דעתה בדברי פילוסופיה, משטה בה כדי להסתיר את האמת שבליבּו, אותה האמת הנעולה בפניה בפנקס הסגור דווקא משום שקשורה היא בה, והיא לא מבקשת היתה עכשיו לדעת אלא מה רוחש ליבּו אליה.

“תפתחי,” דחק את הפנקס לידיה, “ותראי במו עינייך.”

בבת־אחת אורו פניה. אחזה בפנקס ואימצה אותו אל ליבּהּ בעצימת עיניים ובשפתיים מלחשות. בין שדיה הלבנים, הקטנים, המפרכסים חיוניות, נראה הפנקס הגדול הכּחול כגולם־עץ מיותר, וצר היה לו, לגבריאל, על נשיקתה המתבזבזת על כריכת הקרטון הקשה. כשחזרה ופקחה את עיניה, הגישה לו את הפנקס ואמרה, “לא אני. אתה תפתח ותראה לי.”

“ומדוע לא אַתְּ?”

“זה דבר אחר. זה יהיה, בכל־זאת, כאילו שלקחתי בלי רשות.”

גבריאל פתח והצביע על הדף הכתוב האחרון.

“אבל כתב־היד שלך ברור לגמרי – ברור ויפה כמו תרגיל בכתיבה תמה!” קראה בשמחה, “הוא הרבה יותר ברור מכתב־היד שלי, וגם הרבה יותר יפה – ואתה קורא לזה שִרבּוּטים!” גבריאל קיבל את הרושם שההסתכלות, כשהיא לעצמה, כבר הניחה את דעתה, ושהתוכן חשוב לה פחות מן הרגע שניתן לה לשמוח בכתב־ידו הנאה. “אבל אצלי זה בדיוק ההפך,” קראה בקול רם את המשפט האחד והיחיד הכתוב בדף האחרון, וקולה נשמע כקולה של תלמידה קטנה שנדרשת לקרוא לפני כל הכיתה. מן המעגל המקיף את המשפט נמשך קו אחורנית אל העמוד הקודם הכתוב כולו לועזית, חלף־על־פני שורות אחדות, עד שנתקע ראש החץ במשפט ארוך אשר גם אותו זיכּה גבריאל במעגל מקיף.

“אצלך זה בדיוק ההפך ממה שכּתוּב פה?” שאלה אחרי שנוכחה לדעת שאין זה כתוב אנגלית אלא צרפתית, והיא צרפתית לא ידעה. גבריאל ניענע ראשו לחיוב, ובֶּלה הוסיפה, “אבל גם זה כתב־ידך. אז אצלך בצרפתית זה בדיוק ההפך ממה שזה אצלך בעברית? או אולי אצלך היום, ברגע שכתבתָּ, זה בדיוק ההפך ממה שזה היה אצלך לפני שבוע כשכתבת בצרפתית? או אולי כשזה בעברית זה להפך תמיד? גבריאל הוא מישהו אחר כשהוא כותב בצרפתית? ואותו מישהו אחר לא חייב להיות, כמובן, דווקא גבריאל אחר בזמן אחר או בשפה אחרת או במצב־רוח אחר. מתקבל יותר על הדעת שאצל כל הגבריאלים המתרוצצים בך, בכל שעה ובכל מקום ובכל שפה, זה בדיוק ההפך ממה שזה אצל אותו מישהו שאיננו גבריאל כלל, אם כי כתב־היד הוא של גבריאל. זאת אומרת שגבריאל העתיק בכתב־ידו משהו של מישהו צרפתי, אבל אתה דיברת קודם לא על מישהו צרפתי אלא על שפינוזה, אז אני שואלת אותך – מדוע העתקת את שפינוזה דווקא מצרפתית ולא, למשל, מתרגום עברי או אנגלי שגם אני אוכל לקרוא ולהבין? זאת שאלה מספר אחד. ושאלה מספר שניים: מה כתוב פה, בצרפתית, שהוא בדיוק ההפך ממה שזה אצלך? ושאלה מספר שלושה: אתה לא חושב שמגיע לי פרס שהצלחתי בכל־זאת לתפוס משהו בהֶקשר של משהו?” כולה תססה שמחה וריצוּדי ניצחון ניצנצו בעיניה מן הרגע שהרגישה שגבריאל נותן בה אמון מלא ואינו מנסה להעלים ממנה דברים שקשורים בה. הוא הסביר לה שהעתיק קטעים מתוך החיבור “על תיקון ההבנה האנושית” בשפה הצרפתית כיוון שבספריית־בני־ברית לא מצא כל נוסח אחר בשום שפה אחרת, ושהקטע המסויים הזה עוסק בהנאות החושים. ואשר לשורה המסומנת בחץ, שורה זו טוענת שאחרי ההתענגות בא עצב כבד אשר גם אם איננו מעכב את פעילות הרוח, הריהו משבּש ומקהה אותה.

“אז אצלך זה בדיוק ההפך ממה שזה אצל שפינוזה?” קראה־צעקה כמעט מתוך התלהבות, “אצלו בא עצב כבד אחרי ההתענגות, ואצלך באה שמחה גדולה?” גבריאל ניענע ראשו לאישור שאמנם כך הוא הדבר, והיא הוסיפה ושאלה בקול נמוך, מהדהד היסוסים, “אצלך באה שמחה גדולה תמיד, אחרי כל פעם?” ואחרי שחזר ואישר בנענוע ראש, השפילה מבטה ולחשה, “אחרי כל פעם… עם כל אשה שהיא?” וגבריאל שידע בחוש ששאלה זו צפויה לו, גם חשש קצת מפני העלבון הנזעם שעלול להתלקח בה, הֵישיר מבּטו כלפיה ואמר, “לא, בּוּבָּהל’ה – רק אִתךְ. רק אתך, אהובתי. וחוץ מזה, את הרי יודעת שאין לי אחרות. אַתְּ היחידה בעולם!” ושוב זהרו עיניה והיא ספקה כפיים מרוב שמחה, כמו ילדה קטנה. גבריאל, שהרגיש בכל־זאת איזו שהיא דקירת מצפון קטנטונת אי־שם בפנים על השקר הגדול, הכּפול, שיצא זה עתה מפיו במין ארשת של צדקנות, נגרף בשמחתה. התמלא אושר על השמחה הרבּה שגרם לה. ההרהור החולף שכל האמיתוֹת שבעולם לא זו בלבד שלא מסוגלות היו לגרום לה, לבֶּלָה, מידת אושר כאושר שמרעיף עליה השקר הזה – אלא להפך – כל אחת מהן היתה מוסיפה מכּה על פצע – הרהור זה שילח בו פעימות של ריטוטים בוזקות בזו אחר זו כּמכּות חשמל, כהבזקי ברק, כהפלטות זרע, והוא אץ להרים את העיפרון שנפל ולרשום עוד משפט אחד בפנקס, שבו אמר לכבול את קצה הרעיון שנראה לו כפותח את השער לאופקים חדשים שעצם קיומם נעלם ממנו עד לזה הרגע, למרחבי העולמות היפים, הנאצלים, שנבראו מתוך השקר הגדול, שממשיכים להתקיים ולינוק את חיותם מתוכו, ושבקיומם הופכים הם אותו לאמת גדולה, “כך למשל”, זה היה המשפט האחד שרשם, “בוודאי שצדק המשורר הגדול שלחש ביומנו לאמור שאפשר לייסד אימפריות מפוארות על הפשע, כפי שאפשר ליצור דתות נעלות ואציליות על הרמִיָּה”, אם כי האופקים החדשים שלקראתם נשא עיניו נמשכו הרחק מעל ומעבר לאימפריות ולדתות.

והפעם לא נחפזה בּלה להציץ מעבר לגבו, וגם לא לבקש ממנו שיפתח את הפנקס ויראה לה את מה שכתב. היתה נשענת על מרפקה ומשתאה לו שלווה ונינוחה. “אתה יודע, אהוב ליבּי,” לחשה כמעט בינה לבינה, “אף פעם לא תיארתי לעצמי שבתוך מין מרתף עתיק ואפל שכזה אזכה למין אושר שכזה. פעם ציטטת לי פסוק של מישהו – אולי זה היה שייקספיר, אינני זוכרת בדיוק – שאמר ‘הלא גם בתוך קליפת אגוז יכול הייתי בנפשי להיות מלך על־פני תבל, אילולא חלומותי הרעים’. אז לא תפסתי – ועכשיו אני מבינה. אני מבינה, ואני נמצאת במצב־עוד־יותר־טוב ממנו: אין לי חלומות רעים, אלא דווקא חלומות טובים, ואני באמת מלכה בקליפת אגוז, במרתף מעופש. אמור לי – מה בדיוק פירוש המילה ‘מוּזָה’? כולם מדברים על המוּזה, על המוּזוֹת – כל אלה החברים של אוריתה, תלמידי הסמינר ותלמידי ‘בצלאל’ – וביחוד הציירים.”

השאלה היוצאת מפיה הממה אותו כהד בלתי־צפוי שחוזר צלול ורם על משהו שחלף בו באותו רגע – מעין משב רוח שהרעיד בלי קול וללא מילים מיתר גנוז בתוכו. במבוכתו החל פולט דברים זכורים לו מן המיתולוגיה היוונית על תשע המוזות, בנותיהם של זאוס ושל מְנֶמוֹזינָה, אך כמה שניסה וחיטט לא הצליח להעלות בזכרונו אפילו שם אחד מתוך תשעת השמות.

“זה כבר לא חשוּב,” אמרה לו ומעין זיק של קונדסות חלף במבטה, “השם של כל אחת מהן בעצם לא כל־כך משנה. ומה זה ‘סנוֹבּ’ או ‘סנוֹבּית’ – למה הם מתכוונים כשהם אומרים, למשל, שאוריתה היא ‘סנוֹבּית נורא’, שכּל מה שהיא אומרת ועושה בא מתוך ‘סנוֹבּיזם’?” במבוכתו הגוברת לא הצליח גבריאל להעלות על דעתו שום מילה עברית מתאימה, ועד שלא החל מחפש דוגמאות לשימוש המילה בתוך משפט, באה היא לעזרתו בדוגמה של לורד רֶדְקְלִיף הצעיר. “האם זה יהיה נכון לומר, למשל, שאוריתה נעשתה הידידה של אותו איש גועלי, ושהיא מופיעה אתו בכל מקום רק מפני שיש לאבא שלו תואר של לורד – לורד רדקליף – רק מתוך סנוֹבּיזם, רק מפני שהיא סנוֹבּית?”

“מצויין, מצויין,” קרא גבריאל מתוך התלהבות חריגה במקצת, “זאת דוגמה מצויינת. אני לא יכול הייתי למצוא דוגמה טובה יותר!” הזיק השובב שבמבטה השתקף בקצות שפתיה המחייכות כמו אצל תלמידה שזכתה לציון מצויין על תשובה שאיננה אלא כמעט טובה, בשעה שברור לה שאין זו ראויה להתפעלותו המופלגת של המורה. "מצויינת, כמובן, רק בתור דוגמה של שימוש נכון של מילה בתוך משפט – " חזר בו גבריאל והיה בעיני עצמו, באותו רגע, כמין מלמד דרדקי מוגבל שהתאבּן בטפשותו מרוב שנות הוראה, “אני, בעצם, אף פעם לא עלה על דעתי שאוריתה היא סנוֹבּית. הייתי אומר אפילו להפך: היא עושה כל מה שמתחשק לה בלי להתחשב כלל בדעת הקהל. משונה, באמת – זאת הפעם הראשונה שאני שומע שיצא לה שם של סנוֹבּית. בכל־אופן, עד כמה שידוע לי, היא המארחת של רדקליף פה בארץ – מבחינה מסויימת. הרי אביו למד משפטים יחד עם אביה באוֹקספוֹרד, ולשופט עצמו אין זמן להתרוצץ אתו ברחובות כדי להראות לו את ירושלים, ועד כמה שידוע לי הוא זה שביקש ממנה להתלוות אל האורח בסיורים שלו. היא ממלאת מעין חובה של מארחת. וחוץ מזה, מדוע את אומרת שהוא גועלי? הוא דווקא בחור מרשים, גבוה, וכשהם הולכים יחד ברחוב הם בולטים כזוג נאה. כל העוברים ושבים מסתכלים בהם, פונים אחורה להמשיך ולשלוח מבטים לעברם. אני בכלל לא חושב שהוא זקוק לתואר של לוֹרד כדי שבּחוּרה תימשך אליו, או שאפילו תתאהב בו למעלה ראש.”

“גועלי בהתנהגות שלו. ראיתי אותו שם, בזמן הביקור שלו ב’בצלאל'. ומה שנוגע ליופי שלו – אני לא מצאתי בו כלום, ואם לזה אתה קורא יופי, אז זה מין יופי דוחה, לפחות אותי. אני – אני לא מסוגלת בכלל לראות גבר במישהו אחר חוץ ממך. אמור לי, אמור לי שוב שאני המוּזה שלך. אמור לי עוד פעם שאני המוּזה היחידה שלך. שבעולם כולו אין מלבדי עוד מוּזה בשבילך.”

במבוכתו הגוברת ניענע גבריאל בראשו לאישור, ואפילו חזר על דבריה כבקשתה מתוך איזו שהיא מצוקה על הדגש שהיא שמה על המילים “שוב” ו"עוד פעם": “אמור לי שוב”, “אמור לי עוד פעם”. וכי אימתי כבר אמר לה שהיא המוּזה שלו? ובאיזו הזדמנות אמר לה, בפעם הראשונה, שבעולם כולו אין ולא היתה בשבילו מוּזה אחרת? מעודו לא אמר, לא לה ולא למי שהיא אחרת, שהיא “מוּזה”, גם לא השתמש בביטוי זה בכלל בכל הנוגע לעצמו. סלד מפניו גם כששמע אותו יוצא מפיהם של אחרים: משהו לא־נעים, צורם, מין יומרנות, צליל מתרברב מתלווה היה תמיד לכל השיחות שנסַבּוּ על המוּזה הלזאת, וביחוד במועדון של “בצלאל”, שיחות שאליהן היה מאזין לפעמים מתוך פיזור־הנפש ומבלי להשמיע הגה. מעולם לא גילה לאיש, גם לא לחבריו הטובים בסמינר, את עצם קיומו של הפנקס הגדול הכחול שבמרתף, ואפילו אוריתה, שהפתיעה אותו פעם לפני הפנקס הפתוח עם עיפרון בידו באחד מביקוריה הבלתי־צפויים קרוב לחצות הלילה, לא זו בלבד שלא שמעה מפיו את המילה ‘מוּזה’ או איזה שהוא רמז הקשור במוּזוֹת ובהשראתן, אלא אף לא הצליחה להציל מפיו שום דבר שקשור בו, בפנקס. במקום תשובה על הפצרותיה, חיפה בכף־ידו על עיניו ואחר החליק את שׂערו כמי שמבקש להתנער מעייפות כבדה או מהגיגים קשים, ואחר עשה באותה כף־יד עצמה תנועת ביטול, לאמור שאין העשיה מספקת, או שהנעשה חסר־חשיבות הוא, ועם־זאת הסיח את הדיבור לאפיקים אחרים הקשורים בה ולא בו – הלא הם אפיקי חייהם של הבדווים בנגב. אוריתה התעניינה בימים ההם באורחות המדבר, ומכיוון שביקשה לכתוב מחקר עליהם, הסיקה שגם הוא רושם בפנקס משהו שקשור בנימוסים שלהם. גבריאל לא ניסה להזים את השערתה, ושמח על עצם העובדה שאין היא חוזרת אל סודות הפנקס. מבוכתו העמיקה והפכה לחרדה ממש – חרדה לצפונות נפשו שלו, לסודות השמורים מכל משמר עמוק־עמוק בפנים, שהנה הם נחשפים פתאום כבתצלום של קרני רנטגן למבט החודר דווקא של זו הנשענת עכשיו על מרפקה על מצע השקים – זו בֶּלה המזולזלת כל־כך בעיניה של אוריתה, זו המכונה בפיה “ברווזה קטנה וטיפשה” – כשזו לחשה “אני יודעת, אהוב ליבּי. אני יודעת שאתה משקר לי. אני יודעת שלא רק אני. כולנו משמשות לך… כמו שכתוב במחזור של יום־הכיפורים… כי הנה כַּחומר ביד היוצר. ברצותו מאריך, וברצותו מקצר… עד שתמצא את התיקון….ואני יודעת שאתה תמצא אותו… ובכל־זאת טוב לי. טוב לי מאוד לשמוע מפיך שאני המוּזה שלך. שאני המוּזה היחידה שלך… השקר הזה… אתה יודע, אהוב ליבּי… כששׂפתיך לוחשות לי אותו הוא הופך לאמת. לאמת הגדולה ביותר בעולם שלי.”

“אני מקווה שבאפלה, פה, היא לא הרגישה בכך,” חשב גבריאל בליבּו כשחש בגל־הסומק שהציף את פניו, ובכל־זאת – לייתר ביטחון – הפנה אותם לעבר הצוהר כמבקש להתענג על מראה שלושת הוורדים הלבנים המלבלבים שם. ועוד שעה ארוכה אחרי שנזכרה בלה פתאום בשעה המאוחרת, וקפצה ממקומה להתלבש מהר ולהעניק לו נשיקת פרידה חפוזה על פיו ולפרוח החוצה, ואחרי שנָדַמו נקישוֹת עקביה העולים בגרם המדרגות, המשיך גבריאל לשבת מרותק בּמבטו אל שלושת הוורדים הלבנים המלבלבים על אדן הצוהר. לא כל אלה החכמים והמתוחכּמים, המלומדים והמחודדים, ובמיוחד לא אוריתה שעולה על כולם בעינה הבוחנת ובדקות רגישויותיה ובלשונה המושחזת המהירה כל־כך לחתוך ולהתיז ראשים על ימין ועל שמאל, אלא דווקא עלובה זו, בֶּלָה, “הבַּרווזה הקטנה והטיפשה” – ולאחרונה לא טרחה עוד אוריתה לפרט את כל תאריה והסתפקה בכינוי “הבּרווזה”, כלומר – באותם מקרים נדירים בהם אירע לה להתייחס אליה, כי על־כן נמנתה בּלה על אותו ערב־רב סתמי ובלתי־נחשב שמחוץ למעגלות חייה. ייתכן שאוריתה לא היתה טורחת להדבּיק לה תווית, ואולי היתה אפילו מגלה בּה אֵילו שהן מעלות אילולא ניסתה בּלה, בשעתה, להתקרב אליה, ואוריתה שׂאת לא יכלה את כל אלה שמחוץ לתחום, המנסים להתפרץ פנימה. אין להסיק מכּאן שאוריתה חששה להיראות בפומבי עם הפשוטים והפחותים – להפך, היא, אוריתה היפה, בתו של שופט בית־הדין העליון, המעוטר בעיטור של מפקד האימפריה הבריטית, אוריתה המוזמנת למסיבות־גן בארמונו של הנציב העליון, לא זו בלבד שלא חששה, אלא אף שמחה להוכיח לכל הגדולים והחשובים שמצפצפת היא על דעת הקהל, שחופשיה היא לעשות ככל העולה על רוחה, וכשיתחשק לה להזמין את דָאוּד הנהג לארוחת־צהריים במלון המלך דויד, תושיב אותו לצידה, את הנהג הפחות, אל שולחן אחד עם כל גדולי־עולם, ואם ישיאנה ליבּה לצאת לטיול אל קבר רחל אמנו דווקא בחברתה של הכובסת הזקנה רוזה, תצרף את העוזרת הזקנה שאינה יודעת קרוא וכתוב לחברתם של הפרופסורים המלומדים שיוצאים לעשות סקר מדעי, אבל זאת אך ורק כשיתחשק לה, לאוריתה, ומתוך הכרה ברורה שהעוזרת יודעת את מקומה, כפי שהנהג נשאר נהג למרות הכבוד הגדול שנעשה לו, כי היד שהעלתה אותם היא גם היד שתוריד אותם, אם יהיה צורך בכך. אך אותה יד שמפילה מחיצות לא מוכנה היתה בשום פנים ואופן להניח ליד אחרת מבַּחוּץ שתפיל את מחיצותיה שלה, ובוודאי שלא היתה מתמסרת ללחיצתה של זו. וזו בדיוק היתה ידה של אותה ברווזה קטנה וטיפשה שנתפסה משום־מה לאשליה שיש בכוחה להפיל מחיצות, לעמוד במקום בו עומדת אוריתה וללחוץ את ידה לא רק כשווה לה, אלא מתוך קירוּב לבבות! חוצפה זו ממש הרתיחה את דמה של אוריתה – אבל לא לאורך ימים. אחרי הכּישלון המחפּיר האחד לא עשתה הברווזה הקטנה והטיפשה שום ניסיון נוסף, ומשחזרה ושקעה באפרוריות הסתמית שמחוץ לתחום, שכחה לה אוריתה את חוצפתה, ובמידה שנתקלה בה בתוקף הנסיבות, התעוררה בה אפילו מעין חמלה על הברווזה, גם נכונה היתה להכריז עליה שאילולא המלבושים הנוראים האלה והטעם האיום שלה בכלל, אפשר היה לומר עליה, על הברווזה, שהיא נאה למדי, ושיש לה אפילו עיניים יפות עם חיתוך פנים אצילי, אלא שההליכה הבּרווזית שלה מקלקלת את הכל, שלא לדבר, כמובן, על האישיות הברווזית המגעגעת.

המוזר שבכל הפרשה – והרהור זה חלף בו, בגבריאל, רק עכשיו, ותוך כדי השתאות ליופי הענוג כל־כך של עלי הכותרת הלבנים של הוורד שנראה לו כהתגשמות חלומו הטוב של יוצרו – נעוץ בכך שהיתה זו אוריתה, דווקא, שהכירה לו את בֶּלָה בבית־הקפה קנקן. “פסח הבָּריא – כך נקרא בעליו של קנקן בפי כל הסמינריסטים ותלמידי “בצלאל” שהיו מקבלים מידיו את ארוחותיהם, בין במזומנים ובין בהקפה, בימים ההם לפני שהבריא עוד יותר והפך ל”פסח השמן"⁸ והכפיל את שטחו של המקום וצירף כשותף לעסקיו המשגשגים את “יום־טוב העצוב” – “פסח הבָּרִיא”, שהיה בדרך־כלל שמח וטוב־לב, האיר פניו באותו יום עוד יותר מהרגלו לשניהם ביחד, גם לאוריתה וגם לגבריאל, אך בעיקר, כמובן, לאוריתה “ושוב תודה רבה, תודה רבּה מעומקא דליבּא, משמה של זוגתי ומשמי, כמובן, גם לגברת וגם לכבוד אביה שליט”א שופט בית־הדין העליון," אמר “פסח הבָּריא” בחיוך מכּיר־טובה מלוא כל שיניו הקצרות כשהגיש להם את כוסות הקפה, וגבריאל הפך בפיו, בינו לבינו, את הביטויים הנושנים הללו שהדיפו ריח כּה עבש, “עומקא דליבּא”, “זוגתי”, “שליט”א". נוסח דיבור זה אילו יצא מפיו של כל אחד מיושבי המקום, היה מצטלצל כהתחכּמוּת מבודחת ועוקצנית, כּהתלוצצות שעלולה אפילו לפגוע, אלא שמפיו של בחור שומר מסורת זה נבע הנוסח ברצף טבעי ומובן מאליו כחלק מעולמו הפנימי השלם עם עצמו – ולא רק עם עצמו אלא גם עם עולמם האחר של כל אלה החופשים להתפּרפּר כאוות נפשם. אוריתה קיבלה את הנוסח שלו ברוח טובה, גם נענתה לו בלשונו שלו, ובזריזות מדהימה, “וכן למר – יישר־כוח משמו של אבי מורי, וּמֵאִתִּי העלמה הצנועה והכּשרה והקטנה – איחולי ברכה והצלחה מעומקא דליבָּתי.” וכולם פרצו בצחוק גדול. פסח הבָּריא שבע נחת הרבה כל־כך שמיהר להוסיף לשולחנם מלוא הצלחת גרעינים ובוטנים על חשבון קנקן. אחרי שפנה לשולחן אחר, הסבירה אוריתה לגבריאל את פשר “שביעות־הרצון המתמוגגת הלזאת” – כך ביטאה זאת – “של הפונדקי בּריא־הבּשׂר”. ורק אז, ומפיה, נודע לו, לגבריאל, דבר קיומה של בֶּלה. הפונדקי בריא־הבשר מתמוגג מרוב נחת כי על־כן זכתה בּלה להתקבל כמזכירה פרטית אצל השופט – לא בלשכתו בבית־הדין העליון, אלא לצורכי מחקר פרטי שהוא עורך בסוגיית יחסם של היהודים בספרד המוּסלמית להוֹמוֹסכּסוּאליוּת – כיצד משתקף זה בספרות בכלל, ובמקביל לה במקורות המשפטיים. המחקר אמור להתפרסם ב"רבעון החברה המלכותית האנגלית", שיוקדש כולו לימי־הביניים, והצרה היא רק שבֶּלה איננה יודעת אנגלית די הצורך. האנגלית שלה קלושה כל־כך שאין השופט יכול לסמוך עליה בכלל. אבל כנגד זה טובה היא מאוד, ואפשר אפילו לומר מצויינת, בכל מה שנוגע לספרות העברית בימי־הביניים. אילו השתדל יותר, היה השופט מצליח למצוא מזכירת מחקר שיודעת גם מספיק אנגלית, אלא שהשופט הפסיק את בדיקת הכשָׁרים של המועמדות האחרות אחרי התייצבותה של בּלה. החליט לקבל אותה לעבודה לא רק משום הצטיינותה בספרות ימי־הביניים, שהיא, בסופו של דבר, העיקר החשוב לו, אלא גם משום סיבּוֹת נוספות מן הסוג הסנטימנטלי, אם אפשר לומר כך. בֶּלה זו התייתמה בילדותה מאביה, ואמה שנותרה אלמנה עניה עם חמישה פיות של יתומים רעבים ללחם, שלחה אותה להדיח כּלים ולשטוף רצפות ולכבּס לבנים בבתיהם של זרים. היא היתה הבכירה ונחשבה בעיני אמהּ לבחורה מבוגרת שצריכה כבר לדאוג לעצמה ולעזור לאחיה הקטנים, אם כי לא מלאו לה עדיין שלוש־עשרה שנים. כשעבדה בבית אמו, הבחין השופט בכך שקטנה זו מציצה בהסתר, ובכל הזדמנות שניתנה לה, בכל ספר שהוא שנופל לידיה. בּלהיטוּתהּ אחר כל שורה של דפוס היתה שוקעת, לפעמים, בספר שלוף מן המדף ונקרא בעמידה, עד כדי כך שלא שמעה את קולה של הגברת הקורא אליה מן המטבח, גם לא את רִשרוש נעלי־הבַּית המתקרבים אליה מאחור. אמו של השופט היא שהכניסה את הקטנה לבית־היתומות, והוא פיצה בַּסתר את אמהּ של בּלה על אובדן ההכנסות שנגרם לה עקב כך. עשה זאת בחשאי, כדי שלא להעלות את חמתה של אמו שלו. כשפתחה אמו בצעדים הדרושים להבטחת מקום לקטנה בבית־היתומות, הסתבר לה שאין האלמנה עניה מרודה כל־כך, ושיש לה הכנסות חודשיות משׂכר־דירות רשוּמות על שמה, הכנסות קטנות אמנם, אך מספיקות כבסיס לקיום. ובכל־זאת, סירבה האלמנה להשתתף בשכר הלימוד של בֶּלה, ואם בכך לא די, עוד הספיקה לה החוצפה לדרוש פיצויים על הנזקים הכּספיים שלימודי הבּת גורמים לה! אמו של השופט זרקה את האלמנה מן הבית וטרקה את הדלת אחריה, וזאת אחרי שהטיחה לה בפניה את הפסוק המתאים מן המקרא, לאמור: מצח־אִשה־זונה, גם איימה עליה שתזעיק את המשטרה. דעתו של השופט על האלמנה לא נשתנתה מדעתה של אמו, ואם בכל־זאת פיצה אותה במשהו, לא היה זה אלא למען בתה הקטנה שנשארה בכל־זאת, למרות בית־היתומות וכל המורות, נתונה לרשותה ותלויה ברצונותיה עד שתתבגר, ועד אז מוטב לה, לקטנה, שרצונות אלה יהיו מפוייסים לגביה. אחרי שהתבגרה בֶּלה, כלומר משהגיעה לגיל שבע־עשרה וסיימה את לימודיה ומגוריה בבית היתומות, זכתה האלמנה לניצחון־בסתר גדול לאין־שיעור יותר מנצחון בית־היתומות, ניצחון יחיד ומיוחד במינו שההתענגות עליו, כשהיא לעצמה, כבר ריכּכה את סבר פניה. מן המפורסמות שיתומה עניה שיוצאת לעולם מפתח בית־היתומות בחוסר כל, בשמלתה לעורה בלבד ובצרור הקטן בידיה, אין לה כל סיכוי למצוא “שידוך הגון”, כפי שהם אומרים. אפילו “שידוך” סתם לא יזדמן לה, ועלולה היא, חס וחלילה, להזקין ברווקות מרודה, אלא אם כן יתעוררו הקרובים לה לערוך למענה “הכנסת־כלה” – והאלמנה אכן התעוררה לכך עוד לפני צאתה של בלה מבית־היתומות. היה לה, לאלמנה, אח, שהיה בן־ישיבה, וזו האיצה בו שיתחיל לדאוג ל"הכנסת־כלה" למען אחייניתו בּלה, כלומר – שיפנה כבר עכשיו לראש הישיבה ולכל הרבנים הגאונים ולכל הרבִּיים הצדיקים שיחתמו על תעודות עוני ועל קריאות התעוררות לקיום מצוות הכנסת־כלה, ושיזעיק את חבריו בחורי הישיבה שילכו מבית אל בית לאסוף תרומות. האלמנה נזהרה, כמובן, מאוד־מאוד שלא ייוודע דבר וחצי־דבר לבֶּלה עצמה, כי על־כן הכירה את בתה וידעה שזו “בטיפשותה ובתמימותה ובגאוותה וברוח המודרניות שלה” תבעט בקערה ותנפץ אותה לרסיסים עוד לפני שתספיק היא לבשל את הדייסה, ולמגינת־ליבּהּ ולחלחלתה כי רבה הצליחה בלה גם לבעוט בקערה וגם לנפץ אותה לרסיסים, וזאת למרות שלא הגיע לאוזניה שמץ מכל המבצע הגדול של “הכנסת־כלה” שמתרקם והולך מאחורי גבה ובשמה. בראש ובראשונה לא חזרה כלל הביתה. אחרי צאתה את בית־היתומות נעלמו עקבותיה, וכשפנתה האלמנה אל מנהלת המוסד, נדהמה זו מעצם השאלה, מפני שבֶּלה סיפרה לה שהיא פשוט חוזרת הביתה. הדבר היחיד שהדאיג, קצת, את המנהלת היה אותו רמז של בלה שמבקשת היא למצוא דרך להמשיך בלימודים, כאילו אין די לה בכל מה שרכשה בבית היתומות, וכאילו אין בכוונתה לעשות מיד להקמת בית יהודי כשר כיאות לכל הנערות, הבתולות הצנועות חניכות המוסד. וכי איזה רב או רבי או ראש ישיבה יסכים לתת תעודת עניות וצניעות ובתוליות וכשרות ויראת שמים לנערה שהתפקרה מכל רשות שהיא ושמסתירה את עקבותיה אפילו מפני אמה? להַוותה של האלמנה היה זה דווקא אחיה הצעיר, אותו בן־ישיבה שאמור היה לערוך את “הכנסת־הכלה”, שגילה במקרה את עקבותיה של אחייניתו בשעת לילה מאוחרת, קרוב לחצות. בדרכו חזרה מן הכותל המערבי שמע, לתדהמתו, את קול צחוקה של בלה בוקע מבית־הקפה קנקן. הציץ פנימה וראה את בלה יושבת בחברת בעל המקום, “פסח הבריא” עצמו, הוא ועוד כמה בחורים ובחורות, וכולם עורכים מין משתה של חברת לצים בחצות הלילה – אוכלים ושותים וצוחקים בקולי־קולות. נרעש והמום פרח מיד מפינת הפתח ואץ להעיר את אחותו האלמנה ולספר לה מכל מה שראו עיניו ושמעו אוזניו. ידוע ידע ש"פסח הבריא" בחור טוב הוא, גם שומר מצווֹת על־פי דרכו, אך עם זאת הרי אינו נמנה עם עדת החרדים, גם מתערב בחברת הציירים והסֶמינריסטים הפוקרים ושאר אפיקורסים למיניהם שממלאים את בית־הקפה שלו. ואפילו היה בעל־הבית עצמו צדיק גמור – מה עושה נערה יתומה בודדה בחצות הלילה בחברת הציירים האפיקורסים המופקרים הידועים לשמצה בעולם כולו? לא ולא – הוא לא ילך לשקר לראש הישיבה ולא יבקש מחבריו בחורי הישיבה שיאספו תרומות לנדוניה למופקרת הלזאת! בשׂערותיה הפרועות ובפניה המעוכים ובעיניה טרוּטוֹת־השינה שמרה האלמנה, הנדחפת־להתעורר־בבהילות, על ערנוּת מספקת כדי הגנה על האינטרסים שלה. ראשית, ולמרות הבהלה בחצות הלילה, לא נחפזה להגיב אלא האזינה מעבר לקורי השינה לסיפורו של אחיה התמים, זה הגולם המתפלל יומם ולילה לפני הכותל המערבי, ורק אחרי שזה חזר בפעם הרביעית או החמישית על הצהרתו שהוא לא ישקר לראש הישיבה שלו, קראה לעברו, “חמור מטומטם שכמותך! וכי מי דרש ממך שתשקר לראש הישיבה שלך? אני לא יודעת מה שראית ומה ששמעת בבית־הקפה, אבל את בלה שלנו, היתומה האומללה, בוודאי שלא ראית ולא שמעת שם! פשוט נדמה היה לך שאתה רואה ושומע אותה. חוזר לו בחור ישיבה מתיקון חצות אצל הכותל ועובר על פתחו של בית־הקפה של פסח הבריא ושומע קולות, וביניהם גם קולות של נקבות, ונדמה לו שהוא שומע את קולה של בלה שלנו, ונדמה לו שהוא רואה את פרצוף־פניה! ועכשיו אינני רוצה לראות יותר את פרצוף־פניך! הסתלק לך מפה מיד ולך לישון, ואל תעז עוד פעם כך להבהיל אותי באמצע הלילה. הלא בגללך עוד עלולה אני לקבל התקף לב, חס וחלילה. הלא אתה בדמיונותיך החולניים עוד תגרום לי לשבץ הלב – על כל שונאי ישראל!” והאח הממלמל ומתבלבל ומצטדק ונשבע בנקיטת חפץ, נדחף החוצה ועוד הספיק לשמוע את המפתח הנועל את הדלת מבפנים. בחוץ אחזוֹ פיק־ברכיים, והוא קרס תחתיו וירבץ על המפתן מגודל החלשוּת ובלבול העשתונות. מן הצד האחד ידע שאוזניו שמעו ועיניו ראו את בלה, ומן הצד האחר כירסמו בו דבריה של אחותו והחלו מפוררים את הוודאות. שמא בכל־זאת לא היה זה אלא מין תעתוע של חושים, וכבר קראנו בספרים על כל מיני לצים ומזיקים, רחמנא ליצלן, שמתעתעים בו, באדם, ומתגלים לו בכל מיני פרצופים וצורות, ומה פסוקים חייב אדם לומר, ואֵילו תעניות חייב הוא לגזור על עצמו כדי להיפטר מאותם שדים. וכדי להיפטר מיד, ובו־במקום, מן הספק, אזר כגבר חלציו וקם בסייעתא דשמיא ונטל רגליו ורץ בחזרה אל בית־הקפה של פסח הבריא בהחלטה נחושה להיכנס פנימה ולדבר עם בלה פנים־אל־פנים, אלא שאז איחר את המועד. בית־הקפה כבר סגור היה ונעול על כל מנעוליו ולפתחו חיטטו החתולים בפח הזבל. על־פי השכל הישר לא נותר לו, עכשיו, אלא לעשות את מה שמתבקש להיעשות כשעייפה נפשו של אדם וכשגופו עייף עוד יותר ממנה, וכשכל אבריו מותשים ושואפים לצנוח אל תוך המיטה – ואכן כך גם נהג, אלא שלמרות השׂכל הישר ועל אף תסיסת כל אבריו משום העייפות, לא מצא מנוח במיטה והשינה נדדה ממנו והלאה. שמא תאמר לפנות פשוט בשאלה לראש הישיבה כדי שהוא יפסוק כיצד, באיזו דרך נוכל לסלק את הספק מליבּנו, אם אכן היה ממש במה שעינינו ראו ובמה ששמעו אוזנינו, והרי בעצם השאלה כבר נטיל ספק בליבּו של ראש הישיבה באשר לצניעותה ולכשרותה של הבתולה דנן, ויימצא בה, חס וחלילה, משום אבק רכילות עם הוצאת לשון־הרע, כמו שיאמר משל העם בשפת יידיש “אַ שאלה איז טרייף”, לאמר – השאלה עצמה כבר מטריפה. מאותו טעם עצמו גם לא יוכל לפנות בשאלה זו לפסח הבריא, אם אמנם בחצות־ליל־כך־וכך־לפרשת־כך־וכך נמצאה גם הבתולה היתומה הצנועה המתקראת כך־וכך בקרב עדת הלצים המתהוללים במסעדתו.

התהפך דודה של בלה על מיטתו מצד אל צד, ויחד עמו התהפכו מחשבותיו ושקלו את הסוגיה מכל צדדיה, מכאן ומכאן ומלמעלה ומלמטה וישר והפוך עד שנוכח לדעת עם קריאת שמע של שחרית שנגזר עליו לחזור מדי לילה בלילו, עם חצות, לפתחו של בית־הקפה, להציץ פנימה ולצותת לקולות, עד שישמע שוב את קולה ויראה את פניה, ואז יגש אליה וידבר עמה פנים־אל־פנים, כי על־כן חזקה עליה לחזור לאותו מקום ובאותה שעה, אם אכן נוהגת היא כך להתרועע עם באי־הבית.

אבל אחותו לא חיכתה עד חצות הליל הבא. בבוקר־בבוקר, כשחזר הוא וצנח למיטה, ודווקא אחרי קריאת שמע של שחרית, ושקע בשינה עמוקה, התעוררה זו בהחלטה נחושה לברר מיד את פשר השערוריה אצל פסח הבריא, ולגרור הביתה את הבת הסוררת ממקום מחבואיה. בדמיונה ראתה עצמה אפילו, לרגע קט, סוחבת את הקטנה החצופה הלזאת בשערות ראשה, אלא מיד התעשתה וחשבה על דרכים אחרות, משנזכרה שהקטנה כבר איננה קטנה כל־כך, ושאולי יהיה כבר בכוחה של זו לגרור אותה עצמה בשערות ראשה אם יגיעו הדברים לידי פולמוס של זרועות נטויות. משחיזקה עצמה בכוס קפה של שחרית ובפרוסת לחם טבולה בשמן זית ובשוּם כתות, לא התמהמהה עוד אפילו רגע אחד, אלא צנפה את שׂערותיה במטפחת שחורה ונחפזה לבית־הקפה להשמיע דברים כדורבונות באוזניו של הבריא הלז ולגלות את מחבואיה של בתה לפני בואם של הקליינטים הראשונים, הלא הם הפועלים שנחפזים לארוחת־בוקר לפני צאתם לעבודה.

דלתות המסעדה סגורות היו עדיין, אבל דלת המטבח הצדדית פתוחה היתה למחצה, והאלמנה התגנבה פנימה בצעדים רכים – מציצה אנה ואנה בזהירות, מוכנה ומזומנה לקראת כל אפתעה שהיא, ואמנם ציפתה לה אפתעה, ומצד בלתי־צפוי, למרות כל הכנותיה. כל אם, וביחוד אלמנה מרודה, היתה רואה בה לא רק אפתעה טובה, אלא מעין נס מן השמים, אך לא כן האלמנה המרודה אמהּ של בלה. לגביה היתה זו אפתעה רעה, מעין תקיעת סכין בגבה. פסח הבריא, שהיה עומד במטבח בשרווּלים חפותים ומנצח על העובדים העסוקים בהכנת ארוחת־הבוקר, לא נבהל כלל למראה, גם לא סילק אותה בטענה שהיא מפריעה עכשיו, דווקא ברגע הבוער, אלא קידם את פניה בחיוך מלוא רוחב פיו קצר־השיניים, גם הציע לה להיכנס ולשבת אל אחד השולחנות לארוחת־הבוקר. מבלי שתזדקק כלל לכל התחבולות השמורות עמה, גילה לה מרצונו הטוב, ואפשר לומר אפילו בהתלהבות, את כל שביקשה לדעת על בלה. עם צאתה מבית־היתומות שׂכרה לה בשותפות עם עוד בת בשם שושנה, המתקראת שושי⁹, חדר בנחלאות אצל תימניה זקנה אחת. מאחר שזקוקה היא, כמובן, לכסף, ומכיוון שמבקשת היא להמשיך וללמוד, הריהי עובדת פה בלילות, מארבע אחר־הצהריים עד חצות הלילה, והוא עצמו דואג ללווֹת אותה לחדרה, כדי שלא יאונה לה כל רע. ואם בכך לא די, הנה בדיוק אמש – רק אמש היה הדבר – ניאותה בלה סוף־סוף, אחרי חודש ימים של לבטים, להסכים להצעת הנישׂואים שלו, והרי מגיעה המחותנת שלנו ברגע המתאים למזל טוב – מזל טוב לכולנו. מזל טוב אשר כזה שיתומה עניה תזכה ללא כל נדוניה וללא כל תנאים בשידוך הגון, בחתן בעל־בית, שייתן לה חיים של רווחה וכבוד, ואם לא עושר ממש, לפחות אמידות מהוגנת מעל ומעבר לכל הצפוי לכל היתומות העניות יוצאות המוסד – זה ניחת והלם בה, באלמנה, כדקירת־פתאום עוצרת נשימה: וכל התרומות ל"הכנסת כלה" מה יהא עליהן? והיא עצמה – מה יהא עליה, ואיך תוכל להמשיך ולפרנס את כל הפיות הרעבים? וביחוד עכשיו, אחרי שיצאה בלה מן המוסד, ועם צאתה חדלו להגיע התשלומים מן השופט – אפילו אותם תשלומים קטנים של כלום, אפילו אלה כבר אינם! האלמנה, כמובן, לא העלתה אותם על דל שפתיה, אבל את כל הייתר, את הצרות כולם, חשפה אחת לאחת באוזניו של חתנהּ, ועוד הוסיפה עליהן כהנה וכהנה כיד־רחמיה־על־עצמה־הטובה־עליה. החתן לא הופתע. מכל סיפוריה של בּלה, שביקשה בכל מחיר לנתק כל מגע עם אמה, גם ביקשה ממנו שלא יניח לה, לאלמנה, לכפות את עצמה עליו, ידוע ידע היטב עם מי שיש לו עסק. מבלי לשמוע דבר על השופט – כי על־כן בּלה עצמה לא ידעה זאת – הגיע בכוחות עצמו לאותה מסקנה שאליה הגיע השופט בזמנו, והחליט לפצות בסתר את זו בתנאי המפורש, שאם, חס וחלילה, יגיע אותו מתן־בסתר לאוזניה של בּלה, יפסיק הוא אותו מיד. וכך זכתה האלמנה לניצחון־בסתר, לאותו ניצחון יחיד ומיוחד במינו, שלא זו בלבד שהצליחה להשיא את בתה ללא כל נדוניה, אלא אף זכתה היא עצמה לשכר נאה. ההתענגות על אותו ניצחון נסתר היא־היא ששיוותה ארשׁת של נחת־רוח למחותנת, גם ריכּכה את כניסתה של בּלה לחופה ולמעשים טובים.

היתה זו, כאמור, אוריתה שהכירה לו, לגבריאל, את בּלה בבית־הקפה קנקן אחרי ש"הפונדקי בריא־הבשר" – כפי שכינתה אותו – הוסיף לשולחנם מלוא הצלחת גרעינים ובוטנים ופנה לעיסוקיו במטבח. אוריתה עצמה קמה בתנועת־פתאום לפרוח לה החוצה, משטפפה פנימה מישהי במטפחת צבעונית לראשה. אוריתה נעצרה רגע, גחנה ולחשה על אוזנו, “והרי זוגתו של הפונדקי.”

“זוגתו של פונדקי הרי היא פונדקית,” נענה לה גבריאל בלשונה והניח את כף־ידו על כף־ידה הנשענת על השולחן. באותה פתאומיות החלטית שקמה מן השולחן, חילצה אוריתה את כף־ידה מתחת לכף־ידו, הניחה אותה על כתפה של בּלה העוברת בסמוך בדרכה אל המטבח, ואמרה לה, “שמחתי לשמוע שקיבלת על עצמך לעשות איזו שהיא עבודת מחקר בשביל אבא” – מעבר לביטחון העצמי ולמעמדה בעולם, אלה שני העמודים המוצקים אשר ממרומיהם הפריחה את חיוכיה וחיבּוביה למי שהתחשק לה, ניצנץ עכשיו זיק של קונדסות בּמאור־פניה ובנוסח בו הפכה את היוצרות מתוך גדלות־הנפש החביבה והמצטנעת שממנה השתמע שהיא־היא, אוריתה, שחייבת, כביכול, תודה לבּלה על שניאותה להעניק את השירות הנזכר לאביה שופט בית־הדין העליון. עד שלא הספיקה בּלה הנפעמת להתעשת מרביבי הליבּובים המורעפים עליה כחתף־פתאום ולמלמל “להפך, להפך… אני היא זו המאושרת שזכיתי…” פנתה אוריתה לגבריאל ואמרה, “תכּירו בבקשה, בּלה – גבריאל.” גבריאל התרומם ממושבו, הושיט ידו ואמר, “נעים מאוד,” וכשהוסיף “מדוע לא תשבי…” כבר הִפנתה אוריתה עורף לשניהם ופרחה לה החוצה. למעשה הוסיף גבריאל את הפניה לאוריתה והתכוון לבקש ממנה שתשב עוד קצת כדי שיוכל לומר לה משהו בקשר לְמה שחלף ביניהם, אך לא הספיק לסיים את פנייתו בגלל הסתלקותה, ובמקומה התיישבה בצייתנות של תלמידה טובה ונרגשת זו “זוגתו של הפונדקי”, כולה דרוכה השתאות למוצאות אותה. גבריאל הסתכל רגע בלחיים הסמוקות מבלי להוציא הגה מפיו, ואלה התלהטו והלכו. אילולא טעתה זו בפנייתו, ואילולא נחפזה כל־כך לציית לה, היה גבריאל פורץ החוצה בעקבותיה של אוריתה, מדביק אותה בדרכה ומשמיע באוזניה כמה וכמה דברים קשים, שלא כדרכו, כי על־כן בערה בו חמתו עליה באותו רגע להשחית. “ואולי בכל־זאת מוטב כך,” הירהר בינו לבינו נוכח הלחיים המסמיקות של בּלה. “אולי טוב שלא רדפתי אחריה ולא אמרתי לה מה שצריך הייתי להגיד לה, וזאת, בראש ובראשונה, מבחינת הכבוד העצמי שלי. עצם הרדיפה אחריה עם הטענות והמענות – כל אלה היו משפילים את כבודי בעיניה, וספק רב אם היה בהם כדי להועיל. האם היה אי־פעם בכוחן של טענות ומענות לשנות את התנהגותו של אדם, וביחוד של אשה, ובייתר יחוד של מין אוריתה שכזאת? אלה הם דברים שבטבע האדם, ודברים שבטבע האדם – כל הוויכוחים והבירורים וההוכחות והראיות עם הטענות והמענות לא יצליחו לשנות אותם. אלה מועילים היו רק להעניק לה, לאוריתה, תחושת ניצחון בלתי־צפוי עם ההתענגות על הידיעה שכּל נקיפת אצבע קטנה שלה מחוללת אצלי רעידת־אדמה, ולמעשה, ובסופו של דבר, הרי הטענות עצמן – אם לא המהות המסתתרת מאחוריהן – כלל אינן נוגעות לי, ואינני יודע אם הייתי בכלל נוגע בטענות שלי בנגיעות שלה בי ובנגיעות שלי בה. בנגיעות האלה שביני לבינה ובינה לביני בוודאי שלא הייתי נוגע. הייתי רק מטיף לה מוסר על התנהגותה לגבי סרוליק, והיא היתה בוודאי מתפלאת על הלהט שלי ונהנית ממנו בסתר ליבּהּ, גם שואלת אותי מה זה אני עושה פתאום עסק כזה גדול מדבר קטן שכזה, ועם־זאת, כדרכה, היתה עוברת מיד להתקפת נגד באותו חיוך־מפוקח לגלגני שלה ושואלת אותי באיזו רשות אני מתערב בדברים שאינם שייכים לי, ומי זה מינה אותי למפקח על היחסים שבינה לבין סרוליק – ובזאת היתה כמובן צודקת! לא רק שאיש לא מינה אותי למפקח עליהם, אלא שסרוליק עצמו היה נפגע עד היסוד בו אילו נודע לו שכזאת וכזאת אמרתי לה, לאוריתה, באותו עניין שעליו הוא עצמוֹ לא ידע את כּל האמת, אם כי במרכזו עמד – וזאת על דעת עצמי ומבלי שהוא יבקש כלל את התערבותי. לא היה סולח לי על כך, ובלאו הכי כבר הצליחה זאת, ללא כל כוונה ומבלי שתחוש בכך, להכניס פקעת של סיבּוכים ביחסים שביני לבין סרוליק. כזאת היא אוריתה – בלי שום כוונה רעה, ולהפך, עם כל הכוונות הטובות שבעולם, בשמחת החיים ובשביעות־הרצון התוססת בכל אבריה, בעליצות המצטלצלת בקולה ובשקיקות ליהנות מלוא חופניים מכל מה שמזדמן – מפילה היא בדרכה, כמו שכתוב שם, חללים לרגליה, והוא, כלומר סרוליק, זה סרוליק הקטן, הוא־הוא הגדול שבהם.”

בניגוד לאחרים שחוזרים וקמים ועומדים על רגליהם, מי מהר יותר ומי לאט יותר, מנערים את אבק הכּלימה מעליהם ואת הייצר או הרגש מִלִיבָּם, ופונים מיד ימינה או שמאלה למצוא להם מי שהיא שתהיה בהישג־ידם וכפי כוחם ומעמדם, לא הצליח סרוליק להתעשת ולעמוד שוב על רגליו, ודומה היה לו, לגבריאל, שגם נוח לו, לקטן הלז, להישאר שרוּע, נופל אפיים ארצה לרגליה. ואולי, אפילו, אינו מבקש, או שאינו מעז לבקש משהו למעלה מזה: שטוח כמרבד על הרצפה, ובלבד שיהיה שטוח לרגליה שלה, שיוכל לשווֹת אותן לנגד עיניו תמיד, ותפילתו האחת שתניח לו ליפול לרגליה, שלא תרחיק אותו מעליה, שלא תסלק אותו מן הרצפה שעליה דורכות רגליה. ואם בכך לא די, סיפר לו לגבריאל, בשעה של גילוי־לב טנדו, מעשה שהיה בו ובאוריתה כשהיו שניהם יוצאים מפתח ספריית־בני־ברית. בשנת הלימודים האחרונה בסמינר, קיבל סרוליק, כזכור, חצי־משרה בספריית־בני־ברית, שבה נאלץ לא רק לפרנס את עצמו, אלא גם לסייע לאמו החולה, ומאותה תקופה החלה ההיכּרות שבינו לבין אוריתה מקבלת צביון של קִרבה מסויימת. כשהיתה באה לספריה היה מיד עומד עליה לשרתה בכל דרך אפשרית שהיא, כולל הגשת קפה עם השאלת הספרים שלא נועדו, על־פי התקנות, להשאלה, שלא לדבר על החיפוש עצמו בקטלוגים ואפילו על הכנת אֵילו שהם תקצירים למענה מתוך הפרקים הדרושים לה. באותו יום באה אחרי הרגע האחרון, כשהיה הוא נועל את הדלת בדרכו הביתה. היא הגיעה בריצה קלה, מחלפות שׂערה הערמוני מתבדרות ברוח וזרועותיה החשופות המנפנפות לו שיעצור בּוהקות בשזפונן כנגד קרני השמש השוקעת. למראה נעצרה נשימתו, ועוד לפני ששילחה לו חיוך מתחטא וחיננה קולה, כבר חזר ופתח את הדלת במאמץ עליון שלא תבחין היא ברעד המשַבֵּש את אצבעותיו בפעולה הפשוטה ביותר של הכנסת המפתח לחור המנעול. היא באה לחפש בספריה משהו על צייר בשם מוֹדיליאני. מן הצעירים, שמצא את מותו לאחרונה בפריס, ושעליו דיבר בהתלהבות הצייר האנגלי הזקן הולמס. זה זמן־מה פסקה להתעניין בחיי הבדווים ושמטה אותם כליל מדעתה באותה פתאומיות בה התחילה בשעתה לעסוק בהם, ובאותה פתאומיות עצמה, ובאותה התלהבות, החלה עכשיו הוגה יומם וליל בציור המודרני. היא ידעה שבספריית־בני־ברית תמצא אך מעט מזעיר חומר מתאים – ספרים שניים־שלושה שהיו מודרניים לפני עשר שנים, ועוד כמה כתבי־עת אנגליים וצרפתיים שגם עליהם אבד כלח, אך עם־זאת גם ידעה שהספרן הקטן, הפוזל הממושקף הלז, לא יחסוך כל מאמץ, יהפוך שמים וארץ, כדי להשיג למענה מה שניתן להשׂיג בירושלים. למזלה, ומעל ומעבר לציפיותיה הטובות ביותר, המציא לה סרוליק חוברת של כתב־עת צרפתי לאמנות שהקדישה למודיליאני שני מאמרים – האחד על אמנותו והאחר על חייו ומותו ועל חברתו שאיבּדה עצמה לדעת אחרי מותו – בתוספת העתקים בשחור־לבן של תמונות עירום. החוברת נמצאה בערֵמת חוברות של אמנות שהשאיר בספריה, על שולחנו של סרוליק, תייר אחד מצרפת, מחברי לִשכת־בּני־ברית בפריס, אותה לשכה שמשתתפת בתקציב אחזקתה של הספריה. התייר ערך ביקור חטוף בחדר הקריאה בלוויית המנהל, וסרוליק לא הצליח להבין בדיוק אם ערֵמת החוברות היא תרומה לספריה, שעליו לקטלג אותה, או אם אין עליו אלא להחזיק אותה למשמרת עד לשובו של התייר מן הסיור שעומד הוא לערוך בגליל, ולא נותר לו אלא לנעול אותה בארון ולחכות להוראותיו של המנהל או של התייר עצמו. מכיוון שרצה אוריתה לקראתו בחיוך מתחטא ובזרועות פשוטות, נמחקו כליל גם המנהל וגם התייר, ולא ביקש עוד אלא את הוראותיה שלה. פתח לפניה את הארון הנעול ושטח את החוברות על השולחן הארוך בחדר הקריאה, ושניהם החלו מחפשים בחוברות – זו בערֵמה שמשמאל, וזה בערֵמה שמימין. כמין הארה, מעין נס מן השמים, נראה לו הדבר, שדווקא בערֵמה שלו נמצא אותו מודיליאני – הוא ביטא את השם בקול רם “מוֹ־דִיג־לִי־אַנִי” – והוא שהושיט לה אותו במו ידיו. בשמחתה לחצה אותו בשתי ידיה, רכנה עליו – שהרי מצוארה ומעלה גבוהה היתה ממנו – ונתנה לו נשיקה אחת על לחי ימין ועוד אחת על לחי שמאל. בּמצוּלת הרגע הנסער, הלחיצות והנשיקות, נשמטו משקפיו והוא גישש באצבעות חרדות לתפוס אותם ולהחזירם הכן על מקומם לפני שיפּלו ארצה ויישברו, ובלב חרד עוד יותר שמא יפול הוא עצמו ארצה ברגע שירפו זרועותיה מלחיצתן. חלף מהומת־הפתאום, ולמרות אובדן שיווי־המשקל, הצליח סרוליק להישאר על רגליו גם אחרי ששמטה אותו ופנתה בדילוג־פתאום לעבר הדלת. לפני שפרחה החוצה נעצרה רגע, נפנתה אחורה אליו ואמרה לו: “אני יודעת, כמובן, שאסור לך להוציא להשאלה את החוברות האלה, אבל אני מבקשת… רק לכמה ימים… אני…” המילים האחרונות אבדו ברעש משאית ענק חולפת ברחוב. “אם תבקשי ממני ברגע זה לקפוץ החוצה ישר אל גלגלי המשאית, אני אקפוץ,” אמר לה. היא חייכה, הפריחה לו נשיקה באצבעותיה והתעופפה לה, והוא ידע שהוא פרח ונעלם מהגיגיה עוד לפני שנעלמה היא מעיניו מעבר לדלת.

“ומה היית עושה אילו אמרה לך ‘קפוץ’?” שאל גבריאל, ותוך כדי שאלה התחרט עליה, משהרגיש שאין בה צורך ושיש בה אפילו משום צרימה של גסות שכּלל וכלל לא היתה מכוּונת מצידו.

“הייתי קופץ,” לחש סרוליק, “היה רגע… נדמה היה לי… שאני משתוקק שהיא תבקש ממני… שתיתן לי פקודה לקפוץ… שאני מתרסק מתחת לכוח העצום של הגלגלים.”

“ולזאת ייקרא ‘אהבה’,” אמר גבריאל בליבּו, “אהבה במלוא מובנה של המילה,” ושפע של חום ורחמים הציף אותו על הנשמה הגדולה, הסובלת הלזאת, הכּלוּאה בתוך הגוף הקטן הלז של סרוליק. נזכר במה שקרא אי־פעם על מישהו שאמר שהאהבה כמוה כרוחות־הרפאים: כל העולם מדבר על רוחות־הרפאים, אך מעטים מאוד יכולים להתפאר בכך שבאמת ראו במו עיניהם רוח־רפאים. כולם – ובייתר יחוד המשוררים והסופרים – מדברים על האהבה, אך כמה מהם יוכלו להתפאר בכך שמבּשׂרם חזוּ בה, כפי שסרוליק זה חוזה בה ומשלם בּבשׂרוֹ את נוגה השלהבת הבוערת? “סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני” – בשיר השירים אשר לאהבה, אפילו האוהבת המאושרת שזכתה להיות אהובת ליבּו של אהוב ליבּה – ואפילו בעולם המאושר והתמים של החבצלות והשושנים והתפוחים ושירת הזמיר ונופת הדבש וגוֹני כל הבשמים, נֵרד וכרכּוֹם, קנה וקינמון, עם כל עצי לבונה – אפילו השולמית השלמה עם עולמה השלם בעידן השלום של המלך שלמה, חשה שהאהבה היא מחלה – כי חולת אהבה אני. סרוליק הקטן חולה־אהבה־גדולה. היה זה שלום עליכם שאמר שהחיים הם מין מחלה חשׂוּכת־מרפא אשר במוקדם או במאוחר מתים ממנה. בתולדות העולם כולו לא מצאנו אפילו מקרה אחד בו שׂרד אדם בחיים מחייו. הם מתו כולם ללא יוצא־מן־הכלל, אבל מן המחלה הזאת הנקראת אהבה הם נרפאו ברובם הגדול במוקדם או במאוחר, ולפני מותם ממחלת החיים הספיקו להירפא עוד כמה פעמים מסימני ההיכּר החוזרים ונשנים של מחלת האהבה. ואולי ברגע ההוא מיאן סרוליק הקטן להישאר בחיים אחרי מותו של סרוליק האוהב את אוריתה?

אבל לא על הרגע ההוא ביקש גבריאל לדבר עם אוריתה, או – לייתר דיוק – להטיף לה מוסר, לשפוך את חמת־זעמו עליה: מה שקרה בליבּו של סרוליק קרה בליבּו של סרוליק, וליבּו של סרוליק הוא שאחראי לליבּו של סרוליק, ולא אוריתה אחראית לו, ולמרות הנטיה המתעוררת מאליה להטיל על הנאהב את הָאָשָם ואת האחריות לאוֹהב המבקש לטרוף את נפשו בכפו, וביחוד כשזה מצליח בכך, ידע גבריאל היטב שלא זו בלבד שאין אוריתה אשמה כלל, אלא שהיא אף, מבחינה מסויימת, הקורבן של כל החומדים אותה למיניהם. אך לפני חצי־שנה קרה הדבר, כשנסעה אוריתה יחד עם יעלי אחותה לטיול קצר בפריס בתקופת החופש הגדול. אילולא שמע זאת מפיה של יעלי, לא היה גבריאל יודע כלל, כי על־כן אוריתה עצמה לא זו בלבד שלא התפארה בכך, אלא אף לא מצאה לנחוץ להזכּיר זאת ברמז בין כל הסיפורים שסיפרה לו מכל המוצאות אותן בפריס. יעלי סיפרה זאת אגב שיחה שהתעוררה בקפה גת בעניין כּיסוּי פני האשה בארצות האִסלאם, אחרי שערביה רעוּלת־פּנים יצאה מן המטבּח ועברה לפני שוּלחנם. כשהיו הן מטיילות בראש גבעת מוֹנמַרטר, באותה רחבה מרוצפת עתיקת־ימים בקרב כּל המוני התיירים מכּל העולם שבּאים בעקבות זכרם של האמנים הגדולים שהתגוררו פה בזמנם, נאלצה אוריתה לעטוף את הצעיף כּרעָלָה על פניה להסתירם מן העיניים החומדות של כּל אותם איטלקים וספרדים וגרמנים ויוונים וכל הייתר שהטרידו אותה על כל צעד ושַׁעל וביקשו, כל אחד על־פי דרכו, לקשור עמה דברים, ברמז דק או גס, בהתחכּמות זולה או מעודנת, באבּירות מנומסת או בקריצת עין ובשריקה של התפעלות המונית. ואולי נאלצת אוריתה להגן על עצמה מפני אהבתו של מין סרוליק שכּזה הרבה יותר מאשר מפני הטרדות חולפות ואפילו מפני הצקה מחוצפת ועיקשת של נואף בטוח בעצמו, שאינו משתוקק אלא להתענג על בשריה. גבריאל ביקש לדבר עם אוריתה על משהו אחר, מסויים, בו היה הוא עצמו מעורב שלא מדעת ובניגוד לכוונתו: כשמיהר הביתה לרשום משהו ביומן הכּחול הגדול שלו, משהו שנראה לו כחשוב ביותר, מין רעיון בלתי־צפוי שהבהיק בו פתאום כקרן אור פולחת שמים מעוננים, שמע טפיפת צעדים מאחור וידה של אוריתה נשתלחה אליו לעצור בו. “אתה שקוע בחלומות,” אמרה. “נכון,” אמר לה ותוך כדי דיבור הרגיש שהנה מתעמעמת קרן האור ועוד מעט קט תפוג, “החלום כבר נמוג, ועכשיו אני רץ הביתה לרשום אותו לפני שאשכּח.” זה היה ברחוב הנביאים פינת רחוב החבּשים, ודומה היה לו שאוריתה אומרת לפנות, כדרכה, לבית־הקפה גת שמעבר לפינה שמנגד. כדי לקצר בדברים, אמר לה בחיוך, “אני אלווה אותך בריצה קלה עד לפתח בית־הקפה, ואמשיך לרוץ הביתה.” אבל לא ליווה אותה בריצה קלה, גם לא המשיך לרוץ הביתה, אלא מצא עצמו, כנגד זה, יושב מולהּ במסעדה מזרחית ברחוב אגריפס, וסועד את ליבּו בטחינה ובחומוס ובקבּאבּ ובחמוצים ולוגם מן הבּירה הקרה ותוססת. כּשענתה ואמרה לו, “תלווה אותי בריצה קלה קצת רחוק יותר, עד המסעדה של בן־שאול, ושם אתן לך נייר ועט נובע ותנציח למען הדורות הבאים את החלום שנמוֹג,” חלף בו לרגע זיק של כעס על זוֹ שבּתנוּפת גחמנוּת אחת אומרת לקטום בו בעודה באִיבָּהּ את השלהבת שזה עתה ניצתה בפנים, ושלעולם אין היא עולה להציף באור־יקרות את הארמון שבּפנים אלא ביחידות ובפרישות מן העולם החיצון, ושכּל חברוּתה שהיא מצמיתה אותה כפי שהמגע – ויהי זה מגע – היד של החבֵרה היקרה ביותר – לעולם קוטם את החלום. אין חלום בִּשניים – בשנתו חולם כל אדם את חלומו שלו לבדו גם בערש כלולות לצד כלתו שחולמת את חלומה שלה: כּך בּא הוא לָעולם לבדו, גם אם יאחז בעקבו אחיו התאום המגיח אחריו, וכך עתיד הוא למות את מותו שלו לבדו, גם אם בשדה־הקרב מתים סביב לו חבריו מהתפוצצות אותו פגז עצמו. רק מפני שהתחשק לה, לאוריתה, באותו רגע לאכול טחינה עם חמוצים, ולאכול בחברתו שלו מפני שבמקרה נפגש לה בדרכה, הרי סמוכה היא ובטוחה שדי לה בחיוך אחד וברמז קל למשוך אותו אחריה. לא ולא; הוא יראה לה שהוא, גבריאל, אינו סרוליק הקטן. לא סרוליק הקטן ולא כל הייתר. אין הוא תלוי במוצא פיה, ואותו היא לא תשלח בניד עפעף להתרסק מתחת לגלגלי משאית ענק. לא ולא!

ניד עפעפיה של אוריתה לא אל ההתרסקות שילח אותו, אלא אל האכילה ואל השתיה ואל השמחה. לא היה בו אפילו שמץ מן “האכוֹל ושתֹה כי מחר נמות”. להפך, היה זה אכול ושתֹה כי מחר נחיה ונתענג על עוד כמה וכמה דברים מעל ומעבר לכל חלומותיך הטובים ביותר, אם אך לא תהיה שוטה גמור ותבין את הרמז הדק־מן־הדק. מעל ומעבר לרמז הדק־מן־הדק שפעו עיניה החומות החמות המלוכסנות קמעה אור זהוב שהִדהָה ומוגג לגמרי את נֵר־החלום, ועמו גם את חשיבותו ואת עצם הצורך לשַׁמר אותו בכתב ביומן הכחול הגדול. זיק הכעס עליה הפך כהרף־עפעף לכעס גדול עוד יותר, לחמת־זעם ממש על עצמו – לאמור, על טפשותו העמוקה מני ים – ותוך כדי כך שהיה מכנה את עצמו בכל התארים ההולמים אותו – טיפש, אוויל, כסיל, מטומטם, כלומר בשקט, בליבּו פנימה, כי על־כן לא ידעה היא את כל שהתחולל בקרבו באותו הרף־עין – לא חיכה עד שתמשוך היא אותו, אלא תמך במרפקה ומשך אותה לעבר המסעדה בהרגשת רווחה ובעליצות מופלאה של ניצחון, נצחון הבזק על טפשותו שלו עצמו, זו העמוקה מני ים, שבעטיה היה עלול להפסיד, על חודו של רגע, את היקר ביותר שהוגש לו כך, פתע־פתאום, בהיסח־הדעת על סילון האור של אלה העיניים החומות החמות המלוכסנות קמעה. וכשפִּשפשה היא בארנקה אחרי שקיבּל המלצר את הזמנתם ופנה למטבח, ושלפה מתוכו עט נובע ואחריו פנקס קטן בּכריכת עור בוהק בצבע השני כעין הדובדבן הרענן בטללי לילה – כפי שהיתה נוהגת לעשות בילדותה, ולא היא בלבד אלא כולם, כל החברים והחברות, בחגיגות יום ההולדת, שהיו רושמים באלבום כל אחד את “הזיכּרון” או “המחשבה” או “הרעיון” או “האיחולים” שלו, וזאת, כמובן, מתחת לתצלומו האחרון, המעודכּן ביותר – עלה בדעתו לרשום ביומן הפרטי שלה את הפסוק שאומר: איזהו שוטה – המאבּד את מה שנותנים לו, ולי זה כמעט קרה לפני רבע־שעה, ותוך כך דחה אותו בשאט־נפש כביטוי לרמה הירודה ביותר, התועלתנית, וחשב שפסוק אחר יתאים הרבה יותר לרגע גדול זה, לא היגד של חוכמת־חיים מעשית, אלא חרוז מתוך שיר שמלבּיש בשפת המילים את המתחולל בקרבו: “הוא ראה רק האחת – הוא ראה עיני־אור”. רצינות תמימה נשקפה ממבטה עם הגשת הפנקס, כמתוך עיני ילדה קטנה שופעת אמון, ודווקא ילדותיות זאת הפורצת מתוכה גלויה ושלמה עם עצמה ליבּבה אותה עוד יותר, הוסיפה נדבּך של עומק לרגש שלו כלפיה ונתנה טעם מיוחד במינו לאותו רמז דק־מן־הדק, מין רקע של תמימות ילדותית, לבדַל החיוך המבטיח ולעפעוף המבט המתוחכּם. “אז מה,” אמר לה אגב נטילת הפנקס עם העט הנובע – אז, בימי הילדות, עוד לא ניתן להם עט נובע. היה עיפרון והיה עט רגיל בעל ציפורן פלדה שאותה היו מטבילים בקסת הדיו, והציפורן היתה חורקת, גם נשברת על־נקלה, וצריך היה להחליפה מדי פעם בפעם, שלא לדבר על כל כּתמי הדיו שהיו ניתזים לכל עבר, על המחברת ועל הידיים ועל המכנסיים ולפעמים גם על המצח ועל הלחיים – “שני האינפַנטילים חוזרים אל אלבּוֹם הזכרונות?”

“מדוע שניים?” נתנה בו מבט ספק מיתמם ספק תמים, ורק אז נזכר שהבטיחה לתת לו, לכשיגיעו למסעדה, עט ונייר, כדי “שינציח למען הדורות הבאים את החלום שנמוג.”

“כן,” אמר לה, והיא יכולה היתה, אולי, להבחין בנימת פחי־נפש בצליל קולו, “אני פה האינפנטיל היחיד!” רגע חשב לכתוב זאת באלכסון, מקצה הדף ועד קצהו, עם סימן קריאה בסוף: אני פה האינפנטיל היחיד! אלא שקטם את המחשבה בעודה בּאִיבּהּ מחשש שמא תפרש היא, שלא בצדק, כאילו מופנית כלפיה אצבע מאשימה מבעד לכתוב, והניח את הפנקס הקטן שעינו כעין־הדובדבן־הרענן־בטללי־לילה סגור על השולחן.

כקוראת את מחשבותיו, הניחה אוריתה את כף־ידה על כף־ידו המונחת על היומן הקטן, ואמרה, “אתה נוטע בי רגש של אשמה. בגללי שכחת את הרעיון. בגללי נגוז החלום.” כבנעימת קולה, כן גם בחיוכה ובדבריה שזורה היתה נימה של היתול אופיינית לה שדווקא חביבה היתה עליו. נימת ההיתול האופיינית לה דומה היתה עליו כמהדהדת את האופייני לו, אותו קו של היתול קליל בו נהג הוא להתייחס דווקא אל הדברים החשובים, העמוקים, היקרים לו ביותר, ובו הִרשה לעצמו לנהוג לגבי כל החשוב והיקר בעיני מי שקרוב לו קִרבת־נפש, וכלפיו בלבד, שהרי מי שאינו קרוב די הצורך עלול, ובצדק, לראות בהתייחסותו זלזול וביטול גמור ולהיעלב עמוקות.

“החלום שנגוז,” השיב לה ברצינות מהתלת כנגד ההיתול שברצינותה שלה, “הריהו כאין וכאפס כנגד החלום שנקרא אוריתה!”

אצבעותיה הידקו את לחיצתן על כף־ידו כּבתוֹדה ומתוך התעצמות הרגשות, ואגב כך חש, עם רִפרוף שמלת הקיץ הקלה, במגע החמים, המוצק ורך של הירך שלה המתחכּכת מתחת לשולחן בכּף הבּרך שלו. חלום־יום־הקַיץ שנקרא אוריתה והתגשם עכשיו פתאום בעיניים הנוטפות אור וברמז החיוך ובריח האביב הנובע מן העור הרענן הבּוהק בשזפונו שאינו מטשטש את צחותו אלא, להפך, מוסיף לה נופך זהוב, ובמגע הבשרים הבלתי־צפוי מבעד לרפרוף־השמלה מתחת – כל הממש אשר בחלום המציאותי פרץ כאשד את סכר ריגושיו המתערבלים־מזנקים לקראתו. את ידו הפנויה מכף־ידה הניח על חמוקי צוארה לחוש אותם, ואת פניו הסמיך לפניה, אך עוד לפני שהספיק להעניק את נשיקתו לבדל האוזן הקרובה לו ולהחליק על הקו הענוג המשתפל אל מילאת הכתף, נרתעה ופנתה לצלחתה לנקר במזלג ובסכין בפלחי הקבּאבּ. עוד יותר מן המהירות, נדהם גבריאל מכוח תנופת ידה שהסירה את ידו מעליה, ועוד יותר ממנו הלמה בו הפסקנות הגוזרת בה קטמה את נביעתו הגואה לעברה ובה פנתה אל נגיסת הקבאב. נשימתו נעצרה.

“לא פה,” אמרה אגב לגימה מן הבירה ומחיטת השפתיים במפית הנייר, “אני נורא לא אוהבת הצגות שכאלה במקומות ציבוריים, וחוץ מזה אני לא סובלת יד על הצואר שלי. אני זוכרת שנורא סבלתי מזה כשהיינו קטנות והפקידו אותי בידיה של יעלי, שנראתה לי נורא גדולה וחזקה, אם כי האחות המבוגרת הזאת לא גדולה ממני אפילו בשנתיים מלאות. עם חוש החובה המפותח שלה – המפותח קצת יותר מדי – ובדאגנות שלה, ממש לא נתנה לי לנשום מן הרגע שהטילו עליה את האחריות ל”ריתה הקטנה". לכל אורך הרחוב ובכל מעבר חציה היתה מניחה את היד שלה על הצואר של “ריתה הקטנה” כדי שלא תלך לאיבוד ולא תיפוֹל תחת גלגלי המכונית. הקבאב טוב מאוד. אתה יודע מה – בוא נזמין עוד שפּוּד ונתחלק בו, ועוד בירה."

“מדוע רק עוד אחד?” הקשה עליה, “עוד שני שפודים!” ואולי הרטיטה בקולו נימה של עליצות־יתר אשר בה לא הבחינה היא כלל, כפי שלא הבחינה בבולמוס לעיסתו ונגיסתו וגריסתו שיש בו הרבה יותר חמת־זעם מאשר תאבון, וכפי שלא הבחינה בהסתמרותו ובשני אגרופיו החזקים הנקפצים ברגע בו סילקה בהֶנֶף ידה הפסקני את כף־ידו מעל צוארה. לא היה לה מושג קלוש שבקלושים איזה מאמץ אדיר נדרש ממנו באותו רגע לכבוש את כל גופו – את אגרופו שלא יוטח באשר יוטח ואת רגליו שלא יקומו באחת להפוך את השולחן ולהסתלק מן המקום מבלי להפנות פניו אחורנית. כוח אגרופיו היה לו לרועץ תמיד, והוא למד מאז ימי התבגרותו לא להשתמש בו אפילו לגבי הבחורים בני־גילו, שלא לדבר על הבחורות. עצם ההרהור על הרמת יד על אשה נורא היה בעיניו, נורא לאין־ערוך יותר מאשר הרמת יד על איש חלש, ולא רק משום שבמכת אגרוף עלול הוא, חס וחלילה, להרוג אותה, אם לא להטיל בה מום קשה לכל ימי חייה. הרמת יד על אשה נראתה לו, משום־מה, כאובדן צלם הגבר אשר באיש, ואמנם באותם מקרים בודדים בהם נתקל בגברים שמכּים נשים, היו אלה מיני אנשים עלובים, חלכּאים ונדכּאים ופחותים וחלשלשים למיניהם. גבר שמכבד את עצמו לא ירים לעולם יד על אשה, והאגרוף הקפוץ – אילולא השתלט עליו – לא בפניה היה מוטח משום אותו בּלם טבוע עמוק בנפשו, אלא בשולחן לנפץ אותו, או בעמוד שמאחורי הכיסא שלה. משום אותו בּלם, לא נשקפה לה, לאוריתה סכנה ממשית – פרט, אולי, לרסיסי בקבוק הבירה הניתזים לכל עבר – גם אילולא השתלט על עצמו והחניק את חמת־זעמו בעודה בּאיבּהּ. ומשהשתלט על עצמו, ותוך כדי הזמנת עוד שני שפודים ועוד שני בקבוקי בירה, וכשהיו אבריו עוד תוססים באחרוני־זרמי־הזעם, ניסה להבין מה, אחרי ככלות הכל, אירע פה שעד כדי כך הקפיץ אותו, ולא יכול היה למקד את רסיסי ההיגיון סביב למקרה זערער טפל זה. כנגד זה לא יכול היה להשתחרר מתמונה שבקעה וצפה ממעמקי ילדותו – תמונת כלבלב לבנבן נחמד שנקלע למרפסת הבית שעליה היתה אמו יושבת ומכינה בקערה גדולה כל שהוא דבר מאכל. ייתכן שזרקה לעברו איזה שהוא נתח, או שזה נשמט, בכל־אופן הכלבלב קרב אליה מכשכש בזנבו ומתחטא ועושה כווני חן חן בתנועות ראשו ובאוזניו המזדקפות ונשמטות וכולו שופע אהבה ואמון ומבקש ליטוף. ברגע בו אמר להניח את חרטומו הלח על ברכיה, נשתלחה רגלה בתנועת בעיטה, וזה המסכן ברח ביבבה, בזנב שמוט בין רגליו, אל מתחת לשולחן. נשימתו נעצרה ומערבולת רגשות האפילה את אור השמש. הלוואי והיה זה כלב גדול וחזק – אמר בינו לבינו – שבמקום לברוח בזנב שמוט בין הרגליים, היה נותן נשיכה שכזאת ברגל הבועטת שהיתה קוטעת אותה, אך עם־זאת, ברגע בו ראה בדמיונו את הרגל הקטועה בפי הכלב הגדול, נתמלא רחמים על אמו, ולא יכול היה לתפוס כיצד ייתכן הדבר שאמו הטובה שכל־כך אוהבת אותו ומטפלת בו בעיניים נוטפות חום ורכות, כך תבעט בגסות־רוח ובאכזריות בקטן הנחמד הזה. זה לא ייתכן. זאת מין אשה אחרת, רעה, שנכנסה לתוכה, ואי־אפשר לדעת מתי, באיזה רגע תתפרץ האשה הרעה, הנוראה הזאת, מתוך הגוף של אמא. הוא לא אהב להיזכר בכך.

עם קינוח הסעודה במנת גלידה ובקפה תורכּי, נמוגה גם תמונת הכלב הקטן וגם תמונת הכלב הגדול שגורר רגל קטועה בפיו, ועמם גם פגו אחרוני־זרמי־הזעם. משהצית את סיגריית “בְּלֶק־קֶט” האהובה עליו כבר החלה עדנה מחלחלת ופושטת בכל אבריו, מסתלסלת ועולה עם טבעות העשן ומשתזרת בהרגשת הניצחון על עצמו ובקורת־הרוח מן הידיעה שאוריתה לא חלה ולא הבחינה בשמץ מכל מה שהתחולל בתוכו. הרי לא היתה לה כל כוונת־זדון, ובדרכה שלה גםִ התנצלה וגם שיגרה הבטחה כמוסה שלא נקלטה בו ושהיתה הולכת לאיבוד עם ניפוץ היחסים שביניהם שבוודאי היה מתחולל יחד עם ניפוץ הארוחה הזאת לצלילי כמה צלחות וגביעים מתנפצים לכל עבר, אילולא הצליח לכבוש את כעסו. “לא פה,” אמרה, ובהתגעשות החומרת־גואה בתוכו לא תפס כלל שהיא מבטיחה לו “כן” במקום אחר, פרטי, פרוש מן העולם, מוצנע מכל עין רעה וסקרנית וגסת־רוח – מקום של התבודדות, כגון, למשל, מרתף הבית בו יוכלו להתייחד באין־מפריע! ובאשר לתנופת היד הפסקנית שלה, תוך כדי מעשה נדהמה היא עצמה ממנה וטרחה להתנצל ולהסביר שלמעשה איננה מכוונת כלל נגדו, ואין היא אלא תגובה אוטומטית ששׂרדה בה מימי הילדות הרחוקים, תנועת הִשתחררות מעקת ידה של האחות הגדולה. זה שנים רבות שאותה יד רחקה מעליה, אך אינסטינקט ההִשתחררות מעוּלהּ ממשיך לפעול. ובכל־זאת גמר גבריאל אומר בליבּו שלהבא ישתלט לא רק על כעסו, אלא בעיקר על שפע רגשותיו הגואים לקראתה: לא ייגע בה באצבע קטנה, ובשום פנים ואופן לא יגחן עליה לנשק אותה, אלא אם כן תתפרץ היא לקראתו ותנשק אותו ראשונה ותחבק אותו ראשונה. או אז ייעתר לה, כמובן, ושוב, כקוראת את מחשבותיו, הניחה את פיסת ידה על זרועו, גם ליטפה אותה, הידקה את אחיזתה וגחנה לעברו, אך הפעם השתלט על משיכתו לקראתה למרות הקישוי, וחיכה עד שתפגע נשיקת שפתיה בעורפו או בבדל האוזן שלו בהתאם לזווית הגחינה. נאמן להחלטתו המשיך להסתכל ישר נכחו מבלי להטות ראשו אליה ומבלי להפנות פניו לעברה, וברגע בו אמור היה, לפי חישוביו, לחוש ברִפרוף שפתותיה, קראה היא בצהלה, “תראה מי שהגיע!”

בפתח המסעדה נכנס בצעדים מאוששים ובמבט זחוח מפקח משטרת מחנה־יהודה ביל גורדון. “שיילך לעזאזל,” אמר גבריאל בליבּו למרות החיבּה הרבה שהיה רוחש תמיד לאנגלי תמהוני זה שמצליח לאין־שיעור יותר בתחביב הצילום שלו מאשר בתפקידו במשטרה, אף גאה הרבה יותר בתצלומיו מאשר בדרגותיו. גם עכשיו היתה המצלמה תלויה לו על צוארו ומתלבטת לה לפניו עם כל צעד ושעל, וכשנתקלה עינו בשניים אורו עיניו והוא נחפז להציע להם שיתלווּ אליו בנסיעתו לים המלח לסדרת תצלומים. יותר מכל מקום אחר ממשיך ים המלח וכל כיכר סדום להקרין את המשב עתיק־הנשימה, הנורא בקסמו, של אלוהי המקרא. הם לא יצטרכו לחכות הרבה, כי על־כן את ארוחתו כבר אכל בתחנה, ולא בא הלום אל לשמח את ליבּו בבקבוק בירה לפני צאתו לדרך. “אתה נראה מודאג,” אמר לו, לגבריאל, אחרי שאוריתה קפצה מיד על ההזמנה בצהלת “יופי, יופי!” כעל מציאה נפלאה שנפלה לידה בהיסח־הדעת. “אל תדאג, אתה תצליח בבחינת הגמר עוד יותר אם במקום ללמוד עד הרגע האחרון, תצא לנשום את אוויר המדבר.”

“בבחינה כבר הצליח,” אמרה אוריתה, “היא כבר מאחורינו. הוא רק כועס עלי, קצת־קצת, שהוצאתי אותו מן ההרהורים המטאפיסיים שלו לארוחה פשוטה של קבאב עם חמוצים. בוא אתנו –” משכה את גבריאל בזרועו, בה־בשעה שזרועה האחרת השתלבה בזרועו של גורדון.

“אני חוזר אל ההרהורים המטאפיסיים שלי,” אמר גבריאל ונשאר יושב על מקומו גם אחרי ששניהם קמו לצאת החוצה. ברגע שיצא מפיה של אוריתה הביטוי המבודח, “הרהורים מטאפיסיים” נזכר במה שאמר מי שאמר שאין המטאפיסיקה נותנת לו, לאדם, אלא את הנימוקים המוּטעים לְמה שהוא ממילא יודע בחוש. בחוש ידע שעליו להתגבר ולא להיגרר אחרי אוריתה, שמשהו ישתבש בסופו של דבר, ואם הצליח להתגבר גם על כעסו ואחר־כך גם על הימשכותו אל מגע שפתיה, צץ לו והופיע פתאום האדום הלז כדי להפוך את הקערה על פיה. אבל, בעצם, הרי המסכן הזה אינו אשם בכלום, ובוודאי שאיננו אחראי לאותה התלהבות שבה נדלקה אוריתה לקראת הטיול לים המלח ביחד אתו, ומה גם שמטבע הדברים, עד כמה שידוע, לא נשקפת מצד זה כל סכנה שהיא, כלומר השמועות הפורחות בדבר הנטיות המיוחדות במינן של הצלם החובב הלז. מעניין שמשום־מה דבקות הנטיות הללו דווקא באנשים שקשורים בצילום ובמוסיקה, כגון דורנוי הפסנתרן – ואולי אין אלה אלא מקרים אשר עליהם אסור לבנות תיאוֹריוֹת והכללות. ובאשר לנטיות, במידה שקיימות הן מתחת לעור האדמוני המתקלף תדיר, אלו בוודאי שהיו גורמות לו שמחה רבה יותר אילו הצטרף גבריאל לטיול, ואולי אפילו היה מעדיף שגבריאל בלבד יצטרף. התלהטותה של אוריתה, אותה שקיקת־פתאום לקראת המסע־אל־ים־המלח, היא־היא שהלמה בשנית תוך הארוחה הזאת בנשימתו של גבריאל, אך הפעם הזאת, בניגוד לקודמתהּ, לא נקפצו אגרופיו בחמת־זעם. מין חשרת־עצבות ירדה עליו כערפל שמכביד על הנשימה ומכהה את האורות, בלוויית איזה שהוא טעם תפל עם רצון להניח את הראש על הכר ולהתעטף בשמיכה ולהפנות את הפנים אל הקיר ולעצום את העיניים ולשקוע בשינה עמוקה. ובעצם – איזו זכות בכלל יש לו לבוא עליה בטענות? כפי שהתחשק לה קודם להזמין אותו לארוחת־צהריים בחברתה, כך מתחשק לה עכשיו לנסוע לים המלח בחברתו של גורדון – מה רע בכך? זוהי זכותו הבסיסית של כל אדם ואדם; ואותה השקיקות אשר בהּ ליהנות מכּל הדברים הטובים, אותה סקרנות עליזה, קלילה, אותה נכונות לקפוץ בכל רגע לתוך כל הרפתקה בלתי־צפויה – הם־הם האוריתה שבּאוריתה; האור שבה, היפה שבה, שמפעים את הלב כהתנצנצות הצבעים על כנפי הפרפר המרפרפות פעם פה ופעם שם ונעלמות וחוזרות ומופיעות במקום אחר: פעם ברחוב אגריפּס ופעם בים המלח. ים המלח! ושוב ניחתה בו הלמות לב, אלא שעכשיו גאה ורחב הלב, והערפל נפוג, והתגלו השמים הגבוהים, הבהירים. ים המלח של גורדון המצלֵם עם ההרהורים המטאפיסיים המבודחים של אוריתה נקשרו בהבזק אל אותו רעיון שבו הגה ברגע שנפגשה לו ברחוב הנביאים פינת רחוב החבשים מול קפה גת, גם הוסיפו לו מֵמד חדש: ים המלח הוא־הוא ההרהור המטאפיסי. התגשמותו של ההרהור. ובכל־זאת טוב שנגרר־הלך אחריה, שאילולא ההשתלשלות הזאת לא היתה נוספת שלשלת שהוסיפה ממד חדש לכל המקיף אותו סביב – למדבר יהודה ולהר־הצופים ולנחל אגוז ולאורן העתיק הנטוע בחצר מול פתח קפה גת. הוא עשה דרכו חזרה בדיוק לאותה פינה בה קטמה אוריתה את הגיגיו והשתהה בה כדי שאותה מסגרת חיצונית תיתן חיזוק לנביעה הפנימית, כפי שהמסגרת החיצונית של הכר ושל השמיכה נותנת חיזוק להופעתו של עולם החלומות, גם מאפשרת, לפעמים, את החזרה אל אותו חלום שנקטם.

קולו של סרוליק פרץ לתוכו מתוך המסגרת החיצונית, מכיווּן קפה גת, וכשנשא עיניו לעברו, ראה מבעד להבהקי הזגוגיות את חברו עושה דרכו החוצה לקראתו בין השולחנות, “בוא ותשב אתי קצת” – נימה של בקשת עזרה הידהדה מקולו, ואם כי זו הגיעה אליו כשחזרו והרטיטו בו הזרמים לקראת הפנקס הטמון במרתף, ולמרות כל מה שעבר עליו קודם, לא היסס אף לא לרגע אלא נכנס בעקבותיו לבית־הקפה. “בעצם הייתי צריך להסתלק מפה כבר לפני שעה,” המשיך סרוליק, וחזר והתיישב במקומו.

“אז בוא ונסתלק ביחד,” הציע גבריאל, “ונשב במקום אחר.”

“לא. במקום אחר אין טעם. אני לא יכול להסתלק ואני לא יכול להמשיך ולשבת לבדי. פשוט איבדתי את כוח ההחלטה.”

“אני אחליט בשבילך,” חזר גבריאל על הצעתו תוך שיגור מבט חטוף בשעון־הקיר שמעל לדלפק. בעוד רבע שעה לכל היותר, בשעה שלוש, ייאלץ סרוליק, בין אם ירצה ובין אם ימאן, להסתלק מפה כדי לפתוח את הספרייה ולהתחיל בעבודה. “ואני אלווה אותך עד לפתח הספרייה.” רגע עשה רושם כאילו יזדקק לידיו החזקות של גבריאל שישאו אותו על כפיים עד שם, עד כדי כך נראה ממוטמט. “קרה משהו?” שאל גבריאל ותיקן מיד את השאלה ל"מה קרה?" כי על־כן ברור היה שמשהו קרה.

“הצרה היא,” מין חיוך הסתמן בקצות שפתיו של סרוליק ועיניו בהו מבעד לזכוכיות המשקפיים, “שלא קרה מה שצריך היה לקרות. אני יושב ומחכה פה לאוריתה כבר למעלה משעתיים. קבעה לי פה פגישה לארוחת־צהריים בשעה אחת.”

“היא לא תבוא,” קרא גבריאל וקפץ בחמת־זעם ממקומו, “יצאה לטיול לים המלח יחד עם גורדון!” וגם אחר שחזר למרתף ורשם מה שרשם בפנקס הגדול הכחול, לא הִרפתה ממנו הפגישה עם סרוליק ולא ידע את נפשו. מדוע לא גילה לו את כל האמת; מדוע הסתפק בטיול עם גורדון ולא הזכיר את ארוחת־הצהריים שקדמה לו. אפשר לומר, אמנם, שמאותו רגע שסרוליק ידע שהיא לא תבוא, כבר לא היה צורך במחצית האחרת של האמת, ושחוץ מזה סרוליק עצמו לא הניח לו, פשוט, להמשיך ולספר – פרץ במין צחוק ממושך, היסטֶרי, ואפילו מחא כפיים, ועם־זאת גם חזרו אליו כוחותיו, כולל כוח ההחלטה, והחליט לצאת מיד לעבודה ולפתוח את הספריה רבע־שעה לפני הזמן, ובכל־זאת חייב היושר שיגלה לו את האמת כולה, מתחילתה, וללא כחל ושׂרק! אילו נמצא לו אומץ־הלב הדרוש, היה מגלה לו את הכל גם אם היה בה, במחצית הנסתרת של האמת, כבמחציתו הנסתרת של הירח, לפגוע בסרוליק עוד יותר, למחוץ אותו – והרי זה בדיוק מה שאירע לו, לגבריאל, באותו חלקיק של שניה, שביקש למנוע את הדריסה: מחציתה הנסתרת של האמת נראתה לו כגלגלי הענק של המשאית שעלולה לדרוס את הטוב שבחבריו. על כך בדיוק ביקש עכשיו לדבר עם אוריתה כשקבע לה את הפגישה בקפה קנקן – כלומר, להטיף לה מוסר, לצעוק עליה, “להוכיח אותה על פניה” כמו שכתוב שם. הרי זה פשע לא יסולח! איך מסוגלת היתה לקבוע פגישה עם סרוליק הפגיע הזה, ולצאת עם הטוב שבחבריו שבמקרה הזדמן לה בדרכה, וזאת מבּלי לעשות את המאמץ הקלוש ביותר לבטל את הפגישה, להתנצל, לא להניח לו כך לכלות את נפשו בציפיה – לגמור אותה, נטף אחר נטף, במשך שעתיים רצופות! הלא הוא, גבריאל, נקרה לה כשהיתה היא בדרכּה אל פּגישתהּ שלהּ עם סרוליק, במרחק עשרים צעד בלבד מבית־הקפה, ולא היה זה אפילו בבחינת מאמץ להיכנס פנימה ולומר לו, לסרוליק, בוא ונצרף את גבריאל לארוחת־הצהריים שלנו, ואין כל ספק בכך שלמרות מפח־הנפש היה סרוליק ניאות לצירוף משום שהיה מתבייש לסרב, ולוּא רק מן הטעם הזה שאוריתה מעוניינת בכך, ומתוך ידיעה שאם יסרב ייפגם מצב־רוחה והארוחה כולה תהפוך משמחה לריטוטים של מורת־רוח לשניהם. במקרה זה – כלומר, בו־ברגע שהיה נודע לו, לגבריאל, דבר הפגישה שנקבעה – היה כמובן מסרב בכל תוקף מתוך התחשבות ברגשותיו של סרוליק; וגם אילו ברור היה לה שהוא יסרב, חייבת היתה לעשות זאת. אם באמת ובתמים ביקשה להיפגש אתו, יכולה היתה באותו מעמד לקבוע אתו פגישה ליום אחר ואפילו לשעה אחרת, מאוחרת יותר, באותו יום עצמו ובאותו ערב. את כל אלה הדברים, ועוד כהנה וכהנה, התכוון לומר לה עכשיו, אלא שאוריתה פרחה לה פתאום אחרי שהציגה לפניו את אשתו של “הפונדקי בריא־הבשר”, את בּלה זו שמתוך טעות שטעתה בפנייתו של גבריאל המכוּונת לאוריתה, התיישבה מולו בצייתנות של תלמידה טובה ונרגשת, כולה דרוכה השתאוּת למוצאות אותה ולמוצא פיו.

עוד לפני שיצא מבית־הקפה של פסח הבריא, בעודנו מגלגל דברים עם בּלה משני צידי השולחן, התחייך בינו לבינו עם ההרהור, שמכיוון שהתהרהר נראה לו עכשיו ברור ואפילו בולט לכל עין – ועם־זאת גם הִתמיה אותו כיצד לא מודע היה לו עד כה – שהוא עצמו דומה הרבה יותר לאוריתה מאשר לסרוליק בשקיקותיו, אם כי בשום פנים ואופן לא מסוגל היה לעשות כמעשיה ולהניח לאדם, ויהי זה הפחות שבפחותים, ודווקא למי שנחשב לפחות, שיחכּה לו עד בּוש, סתם כך. דווקא לגבי אלה שנחשבו עלובים או פחותים בעיני עצמם או בעיני זולתם, הקפיד גבריאל תמיד למלא את הבטחותיו, ואפילו התאמץ למעלה מן השיעור, אבל גם לגבי אחרים עשה תמיד ככל יכולתו לעמוד בדיבורו, ולא רק משום שהיה זה יסוד מוסד בהתנהגותו של אדם שמכבד את עצמו. היה זה משום תכונה מסויימת מוטבעת בו עמוק־עמוק, קשורה, כפי הנראה, באותם רישומים שהיה רושם בפנקס הגדול, שגורמת היתה לו תמיד לחוש את הד רגשותיו של האחר, ולא רק לחוש, אלא גם לראות בעיני־רוחו את האחר היושב, למשל, בשעה זו בקפה גת ומחכה ומצפה ודואג. מראהו של סרוליק – או של כל אדם אחר במקומו, שאתו היה קובע פגישה – בלוויית הרגשת כל המתחולל בקרבו ברגעי הציפיה, לא היו נותנים מרגוע לנפשו, היו מציקים לו כל־כך שהיה עושה הכל ובלבד שיושם קץ לאותה ציפיה. אוריתה, למזלה, משוחררת היתה מן הכבלים האלה. גם אם הרגישה, וגם אם ראתה בעיני־דמיונה – ולגבריאל לא התחוור כלל שאמנם הרגישה ודימיינה – התנערה מאלה המציקים כברווז המתנער מן המים, ויתֵרה מזאת – היתה פשוט שוכחת. מי שמחכה חדל להתקיים והשאיר את הדלת פתוחה לרווחה לקראת ההנאות הצפויות לה מחברתו של זה הבלתי־צפוי שנקרה לה בדרכה.

אבל פרט לכך, הרי לא פחות מאוריתה, ואולי עוד יותר ממנה, היה הוא עצמו פתוח לכל הרפתקה שתיקָרה לו על דרכו, ולפרקים אף להוט ופרוץ לכל רוח מצויה, והציר האחד והיחיד שהחזיקו הכן במקומו לבל יתעופף ברוח חזקה לא היה אלא אותו פנקס גדול כחול. הנה, למשל, זה עתה – עוד לא נדַמו אחרוני ניקושי עקביה של אוריתה על המדרכה בחוץ, וכבר נתפס לַלחן הענוג של אלה העיניים הכחולות־אפורות הניבטות אליו מסתר המטפחת הצבעונית החופנת בצניעות את המחלפות השחורות, העבותות, המתפרצות פה ושם קווּצות־קווּצות מעבר לבדל האוזן הקטנה, הלבנה, כנגד הלחיים המלאות המסמיקות והולכות על גומות־החן. “אילו היה סרוליק במקומי” – ההרהור חלף בו תוך כדי כך שנענה ממנו־ובו לאותו לחן מפכּה בחשאי, בעוצמה חרישית, מעיניה של בּלה – “היה נשאר אדיש לבּלה, מכיוון שאיננו רואה אלא את אוריתה. הוא הלא יקפוץ לקראת מותו, אם רק יתחשק לה לתת לו את הפקודה.” ועם־זאת התחוור לו שהוא לא זו בלבד שלא יקפוץ, אלא שבעצם אף לא יהיה מוכן לשום קורבן למענה. אילולא היתה מתעופפת לה החוצה פתאום, אלא פונה ואומרת לו, לפני הופעתה של בּלה, “יקירי, אני אהיה שלך, ורק שלך, לעד ולנצח־נצחים, בתנאי שתעזוב את הפנקס הכחול. או אני, או הוא!” היה לוקח את הפנקס הכחול ופונה לה עורף למרות כאב הקרע העמוק. בכך לא היה לו כל ספק, כפי שלא היה לו כל ספק בכך שהדבר היקר לו ביותר הוא הפנקס הכחול, ושבלעדיו לא יהיה עוד טעם לחייו. למענה נכון היה לעזוב כל דבר אחר, אבל כל דבר אחר לא היה, לגביו, בבחינת קורבן, וייתכן אפילו, במקרים מסויימים, שהיה זה היפוכו של קורבן, נטישת תפלוּת ושעמום, דברים טפלים, חסרי־ערך או משמעות בעיניו, זוטות־של־כלום למען אוריתה שהיא־היא התגשמות הטוב שבחלומותיו. כנגד זה הרגיש מלכתחילה, אם כי רק עכשיו, נוכח המבט השלוח אליו מסתר המטפחת הצבעונית צף זה ברור ומוגדר בדעתו, שהפנקס הכחול הוא־הוא אבן־הנגף, החומה הסינית, שלמרות כל ממשותה המוצקת ואטומה אין היא נראית לעין, שניצבת בינו לבין אוריתה; שמונעת עכשיו, גם תמנע להבא, את הגשמת החלום. הפנקס הכחול ימנע ממנו לעשות את הדרוש כדי להשתייך באמת על עולמה, ובוודאי שלא יניח לו להיות אי־פעם ציר מרכזי בחייה, וזאת אם כי, למראית עין, ולפחות כל עוד אביו הקונסול משתייך באמת על עולמו של אביה קצין האימפריה הבריטית, וכל עוד שרד משהו מעושר הירושה שכלתה זה מכבר כעשן, הוא עצמו לא רק שייך, אלא טבוע בו, לכאורה, כאחד מאבני־הפינה. היא עצמה בטוחה בזאת, ועל־כן הריהי מרשה לעצמה לעלות עליה ולקפוץ ממנה לכל עבר בכל מיני דילוגים משונים לכאן ולכאן מתוך אמונה עמוקה שאבן־פינה זו תישאר תמיד הכן במקומה לא רק לתמוך בה, אלא גם לקלוט אותה במילואה אם ומתי שרק יתחשק לה. אין היא יודעת כלל שעם כל הימצאותו בעולמה, אין הוא שייך לו. עוד פחות מזה שייך הוא לעולמה של בֶּלה, אבל בֶּלה לא ניתקה אותו אתמול מן הפנקס הכּחול רק מכיוון שהתחשק לה, במקרה, שהוא יבדר את דעתה בזמן הארוחה במקומו של סרוליק חברו הטוב.

לא התחוור לו מה ראתה אוריתה פתאום להכיר לו את אשתו של “הפונדקי בריא־הבשר”. יכולה היתה לקטוע את השיחה אתו ולהתעופף לה החוצה גם מבלי להכיר לו את בּלה, שנכנסה במקרה באותו רגע, ואפילו מבלי לחפש תירוצים, שהרי תקיפה היתה ודעתנית די הצורך להכריז כדרכה, “עכשיו בכלל לא מתחשק לי לדבר על כך. זה יקלקל לי את מצב־הרוח,” או, למשל, “אני באמת מצטערת נורא. תסלח לי: אני מוכרחה להפסיק באמצע ולרוץ הביתה. שכחתי בכלל שהלורד הצעיר מחכה לי עכשיו. קבעתי לו פגישה אצלי בבית בשעה שלוש כדי לערוך אתו סיור על הר־הצופים.” בתוקף הנסיבות אמנם לא היה שום דבר חריג בהצגתה של בּלה, ואשר לאוריתה – היא נהגה כמנהג אוריתה בדחף־פתאום־על־חודו־של־רגע, ואף בזאת נאלץ להתוודות בליבּו שהוא עצמו לא נשתנה ממנה, ושבפחזותו, ועם כל הכוונות הטובות שבעולם, מוּעד הוא תמיד להעמיד אנשים זרים זה לזה בכל מיני מצבים נקועים. בנוסף על פחזותה, קפצה, כמובן, על ההזדמנות להיחלץ מן השיחה שהחלה לנטות לאפיק בלתי־נעים לה, אשר לתוכו לא היה לה כל חשק להיגרר, אך מעבר לכל אלה הרגיש הוא במין זיק של קונדסות מרצד במבטה, בקצה החיוך שלה ואפילו בנעימת קולה כשהציגה אותה לפניו ואמרה, “תכירו בבקשה: בּלה – גבריאל.” ואותו זיק של קונדסות לא היה מן הסוג הנחמד האהוב עליו כל־כך. היה בו משהו צורם, ואם כי לא ניתן להצביע על שום נקודה מסויימת, הרגיש הוא באיזו שהיא כוונה רעה להעליב או להשפיל, את בּלה או אותו, את שניהם ביחד או את כל אחד מהם לחוד.

אותו תעלול שלה התקשר בדעתו, תוך כדי הֶבזקו, עם סרוליק, ולוּא רק משום שהיא קטעה את השיחה ברגע בו העלה הוא את שמו של סרוליק, כשהפליט כבדרך־אגב, כדי להכין את הקרקע לקראת כל מה שיש לו להגיד לה בנידון ולבחון מראש את תגובתה, “ראיתי את סרוליק יושב בקפה גת אתמול כשחזרתי מארוחת־הצהריים שלנו…” מכיוון שעלה שמו של סרוליק, ומכיוון שתפסה מיד את הצפוי לה, התעלמה מן העיקר, מהתנהגותה שלה שעלתה על הפרק, ממה שעוללה היא לסרוליק, והסיטה את הזרקור אל סרוליק המסכן עצמו. באותה קונדסות־זדון שלה השתמשה ב"זוגתו של הפונדקאי בריא־הבשר" שנפלה לידיה כמציאה מן השמים, כדי להטיח אותה בראשו בהתקפת הנגד המאולתרת שלה: “אם אתה תרצה להטיל דווקא את סרוליק לזרועותי, בתור בן־הזוג המתאים לי ביותר, אז אני אקלע בך את הברווזה הקטנה והטיפשה. אתה לא ראוי ליותר מזה.”

גבריאל בכעסו באותו רגע לא יכול היה להעלות על דעתו כלל מה צופן לו אותו זיק של קונדסות שנדלק באוריתה, ואיזו שלהבת עומד הוא להצית בחייו שלו. כשהסתכל בו במבט לאחור חשב על כך שרבים גם טובים התייחסו לתופעה הנפוצה שמצאה לה ביטוי במימרה המפורסמת שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, אך כנגד זה לא מצא הרבה שנתנו את דעתם על הכוונות הרעות שפותחות את השער לגן־עדן – לפחות לפני האדם שכּלפּיו כוּונו הכוונות הרעות. אך האם אותו אדם שנקלע לפתח גן־עדן רוחש בליבּו רגשות חמים של תודה ליד שקלעה אותו מתוך כוונת־זדון להטילו במבוי סתום? בדרך־כלל, ובה במידה שדעתו פנויה להגות בהשתלשלות המאורעות, יכיר טובה לאותה יד בהגיונו, אך ליבּו לא יוכל לסלוח לכוונה הרעה שהפעילה אותה – גבריאל בכעסו בטוח היה בכך, אבל הכעס נפוג עד מהרה, ומשנפוג, פגה יחד אתו גם אותה ודאות שבליבּו שאכן הסתתרה איזו שהיא כוונת־זדון באותה יד שהציגה לפניו את בּלה. הרי ייתכן שבכעסו יִחס לה כוונה רעה שלא היתה קיימת אלא בהרהורי ליבּו שלו, וגם אם ריצד בפחזותה שמץ זדון, לא גרע זה מן הכוח המושך שבה אלא להפך – הוסיף נופך של חריפות לשובבותה המתפרעת. בזכותה של אוֹריתה ממוּקד בו עכשיו השפע החרישי המוזר הקורן בסתר המטפחת מן העיניים הכחולות־אפורות, ואילולא היא, לא היה מעלה כלל על דעתו מה שצפון מתחת לעטיפת הלבוש האפור, העלוב ועגום כלשהו, של בֶּלה; של זו עקרת־הבית השומרת מצווֹת. נדמה היה לו שמשהו מסויים, מיוחד במינו, מוקרן אליו, גם ביקש להיענות לו, אך לא ידע איך, והיתה זו לו גם הפעם הראשונה שבּפגישה ראשונה לא נמצא לו הדיבור המתאים הן לנסיבות והן לנפגשת. גם היא לא נמצאו לה מילים, ובמבוכתה הלכו לחייה והתלהטו ומי יודע כמה זמן עוד ממשיכים היו לשבת פנים־אל־פנים בשתיקה רוטטת אילולא פלט הוא – לא משהו משלו, כדרכו, אלא חרוז מתוך שיר – “מה אומרות עיניך?” לחייה בערו בהתלקחות האחרונה של השלהבת, ואז נשבר הקרח. בקול משתבר התחילה לספר לו שהוא אמר פעם משהו שהרשים אותה מאוד, אלא שאז לא נמצא לה אומץ־הלב לפנות אליו בשאלה. זה היה לפני כשנתיים וחצי כשבּא לכיתה שלהם למלא את מקומה של המורה שחלתה. היה אז תלמיד הסמינר למורים, ואם כי לא הוסמך עדיין להוראה, גם חסר היה כל ניסיון, הרשים אותה השיעור שלו יותר מכל יתר השיעורים של כל המורים המוסמכים והוותיקים. אמר אז, בין הייתר, שאותו אדם מן הכתוב שעמד לדיון “לא חי את חייו”. עכשיו, אחרי שנתיים וחצי או שלוש, ניתנת לה ההזדמנות המתאימה לשאול אותו, סוף־סוף, למה התכּוון במשפט “הוא לא חי את חייו”? היא עצמה ניסתה כמה וכמה פירושים משלה, אבל בעצם עליה להודות ולהתוודות שאין היא מבינה אותו, אם כי מרגישה היא שאיזו שהיא אמת עמוקה מסתתרת מאחורי אלה המילים.

“אמת עמוקה!” חזר בליבּו על דבריה מבלי לדעת מה תשובה צריך הוא לתת לה. האמת העמוקה האחת והיחידה הממלאת אותו ברגע זה עד ללא הכיל היתה אמת התאווה אל האשה בסתר המטפחת ומתחת לשמלה ארוכת השרווּל, ואותה החניק בעודה בּאִיבָּהּ – ובניגוד להרגלו. “אסור לי,” פסק בינו לבינו, ורק אחרי שקם מן השולחן להיפרד מבֶּלה, ובעקבות הדבר המדהים שאמרה לו, החל לשחזר את כל מה שהתחולל בקרבו כדי להבין מה אירע לו; כלומר, מה מקור אותה ודאות שאסור לו, ובתכלית האיסור, לפנות אל האשה אשר בּבֶּלה ולהשתעשע אתה במשחק החיזורים. תחילה היתה זו, משום־מה, דמותו של הבעל, של פסח הבריא שנמצא באותו רגע במטבח, שצפה לעיני־רוחו בינו לבין אשתו היושבת בזה גלויה לעיני הבשר. “הפונדקי בריא־הבשר” חביב היה עליו מאוד, ובשום פנים ואופן לא היה רוצה לפגוע בו באיזה אופן שהוא, ובוודאי שלא היה מעלה על דעתו לגזול מידיו את “כבשת־הרש” האחת והיחידה לו, אשר מבלעדיה לא היתה לו בעולמו, גם לא בּיקש שתהיה לו, אחרת. שעשוע החיזור, כשהוא לעצמו, וללא כל כוונות קרובות או רחוקות, כבר היה בו כדי לפגוע בבחור הישר והטוב, ואשר לכבשה שלו – הרי גבריאל כלל לא נתן דעתו עליה, למרות כל הפעמים שנפגשה לו בבואו ובצאתו מבית־הקפה, עד לרגע זה בו הפנתה אוריתה את תשומת־ליבּו אליה והציגה אותה לפניו. משמע שאין היא כלל “הטיפוס” שלו, ומה שהתעורר בו איננו אלא נצנוץ חולף שאין כל טעם לשלהב אותו, קל־וחומר לזעזע שלום־בית בגללו. זאת, כמובן, בה־במידה שכבשת־הרש אכן היתה נכנסת, באופן כלשהו, במהלך או בשניים, למשחק שלו – מה שכּלל וכלל לא ברור היה מראש. להפך, אשת־איש מן הסוג הזה עלולה היתה להיפגע, לראות כוונת השפלה בתגובה מעין זו. זה שנתיים וחצי או שלוש הוגה היא בשאלת יסוד של עצם הקיום, אפשר לקרוא לה שאלת יסוד בפילוסופיה או במטאפיסיקה, בפסיכולוגיה או בדת, ומכל־מקום שאלת חיים שהעסיקה את גדולי ההוגים ואנשי־הרוח אשר מעולם, וכשהיא פונה אליו לשמוע מפיו מה יש לו להגיד בנידון, וזאת מתוך אמון מלא בו ובהתייחסותו, ובמין שקיקה של רצינות תהומית לרדת לסוף דעתו, הריהו פוטר אותה בדברי ליצוצים ומנחית מיד את הפגישה לרמה הירודה ביותר של רמזי מבט ושעשועי לשון, כמבקש להשמיע לה שתדע את מקומה שהוא נחות בהרבה מן הדרוש לדיון אשר כזה, ושאין היא ראויה אלא להתחכמויות נדושות שבינו לבינה. אבל מה שבעיקר חתך בו, ובעודה בּאִיבּהּ, את נטייתו הטבעית בפגישה עם אשה מושכת, היה דווקא מין פחד־פתאום לגורלה שלה, חרדה נוראה למה שעלול לקרות לה אם תיענה היא בו־במקום לרמז הדק שלו – וליבּו אמר לו שאמנם תיענה מיד. הוא עצמו נמצא מחוץ לכל סכנה שהיא מכיוון שנמצא פשוט מחוץ לתחום שלטון התורה, אבל מִסכּנת זו שכּל חייה משועבדים לו – מה צפוי לה, ואפילו כעונש על פעם אחת שתסטה מן המוּתר לאשת־איש? כל אותם עונשי־מוות נוראים באכזריותם צפו עלו בזכרונו מן הפסוקים, “ואיש אשר יִנאַף את־אשת איש, אשר יִנאַף את־אשת רעהו – מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת”. ואחר־כך הפירוטים והדיוקים הטכניים של ארבע מיתות בית־דין – סקילה, שרֵפה, הרג וחנק. לא זכר בדיוק איזה סוג של המָתָה צפוי לאומללה זו, אבל לא היה לו כל ספק בכך שהיו כאלה שנסקלו וכאלה שנשרפו וכאלה שנחנקו, ובכל אותם מקרים היו אלה מיתות איומות מלוּווֹת בביזיון לעיני כל הקהל: והם קראו לזה מצווה, “מצוות הנשרפים – היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנים סודרים קשה בתוך הרכּה וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שהוא פותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת וחומרת את בני מעיו… ומעשה בבת כוהן שזנתה, והקיפוה חבלי זמורות ושרפוה… ומצוות הנחנקים – היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנים סודרין קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו, זה מושך אצלו, וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצאת…” ואפילו במקרה של חשד בלבד, כל אותו סיפור על האומללה הנחשדת, שנאלצת לשתות מן המים המאוררים ומוקעת על עמוד־הקלון לכל העיניים האכזריות המתענגות על עינוייה ועל בזיונה – היא גילתה עצמה, והמקום גילה עליה, הירך התחילה בעבֵרה תחילה, ואחר־כך הבטן, ולפיכך תִלְקה הירך תחילה ואחר־כך הבטן, וכל הגוף לא פלט. כל מה שלא היה עד כה אלא פסוק מן התורה או מן המשנה – והוא אהב לקרוא בהם גם כשהיו אלה מצווֹת ודינים וחוקים מאוסים עליו ונתעבים בעיניו, כי על־כן התענג על יפי הפסוק, על הסוד הטמון בשפה עצמה ועל מקצבי המנגינות של המילים – הפך להתעללות נוראה בּבֶּלה זו שמחכה למוצא פיו במין מבט של אמונה תמימה, ילדותית, קורנת מן העיניים הכחולות־אפורות בסתר המטפחת הפרחונית, המוסיפה נופך של חן צנוע ללחיים הסמוקות. הנה, בגללו, מתנפלים עליה שוטרי הצדק האלוהי וגוררים אותה אל הכּוהן שיעשה בה את דין התורה שניתנה למשה בסיני. והכוהן אוחז בבגדיה של בלה, בזו השמלה המפוספסת ארוכּת השרוול, וקורע ופורם עד שהוא מגלה את ליבּה וסותר את שׂערה ומנוול אותה, וכל הרוצה לראותה מן הגברים יבוא לראותה, וכל הנשים חייבות לבוא ולראות, ומכיוון שסטתה משַקעים אותה בזבל עד ברכיה וחונקים אותה בשניים, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שנפשה של בּלה יוצאת לעיני המון החרדים המשתוללים בהילולה של התעלות־הנשמה. “לא, לא,” אמר לעצמו עם תחושת החנק שלפתה אותו. בתמונת דין התורה שנעשה בה, הוא לא רק ראה את בלה משוקעת עד ארכובותיה בזבל ונחנקת בחבל הנמתח בידי השניים, אלא העמיד את עצמו במקומה והרגיש איך הוא עצמו מתחיל לפרפר מחוסר אוויר לנשימה. “הלא בימינו הם חדלו כבר לעשות זאת. ובכל־זאת אפשר בהחלט לסמוך על הרבּנים הללו שימצאו דרך להתנקם בה ולהשפיל אותה קבל עם ועדה על שקיימה את מצוות ליבּהּ שלה ולא נכנעה למצוות שלהם,” וכמעט שעלה על דעתו לשאול אותה מה הם עושים כיום לאשה סוטה. כיעכע בגרונו פעם ועוד פעם להשתחרר מן השנק, נשם עמוקות ואמר לה, “קשה לי לענות כרגע. אני חושב על דברים אחרים. אני נמצא בעולם אחר. לְמה התכוונתי בדיוק כשאמרתי ‘הוא לא חי את חייו’ אינני יכול להעלות עכשיו על דעתי. אני צריך זמן להיזכר, לחזור לאותו הלָך־רוח, לשעה המתאימה למחשבות…”

“והמחשבות שלך באות לך ביום או בלילה?” השאלה המשונה, הבלתי־צפויה, שנשאלה בכל הרצינות, הזכירה לו את הביטוי “חכם־בלילה”, והוא פרץ בצחוק רם שאליו הצטרפה היא בתהודה מִיָדית, טבעית, לא מכיוון שתפסה מה זה שהצחיק אותו פתע־פתאום, אלא מכּיוון שנדלקה בה צהלתה שלה בגלי צחוקו האופפים אותה. היתה נחמדה כל־כך בצהלת צחוקה, בעיניה שהפכו לשני פסים מלוכסנים מתנצנצים, בלחייה האדומות המבריקות, כה ילדותית – ילדה שקפצה עליה שמחה מכֵּיוון שהמבוגרים סביב צוחקים – שביקש לחבק בשתי ידיו את הראש הזה ולנשק את הלחיים והעיניים והשפתיים הללו חזור ונשק. הוא לא נישק. הניח את אמַת כף־ידו השמאלית על זרת כף־ידה הימנית שהיתה קרובה אליו ביותר מכל אצבעותיה, ואמר לה בקול משוחרר מכל ליבּוּטי השנק, וברוח גבוהה נקיה מאחרון־ערפילי־החרדות־לגורלה, ובלשון תזזית שהשתלטה על לשונו: “שְׁמָעיני בלה וישמע אליך אלוהים” – ביקש לומר “בלה יקירתי” אלא שהבליע את “יקירתי” בעוד מועד – “מה תשובה אשיב לך ולא אחטא? אם אומַר לך שאני חושב בלילה, תאמרי שאני חכם־בלילה, ומי שהוא חכם־בלילה בוודאי שלא יוכל לדעת מה פירוש ‘הוא לא חי את חייו’. ובאמת, אני שואל אותך בלה – מדוע זה אצלנו נקרא הטיפש ‘חכם בלילה’? המקור נעוץ, בוודאי, במֶנטליוּת של דוברי יידיש. מי היה האיש שעליו אמר המשורר שהוא ‘היה חכם ביום וחכם בלילה’? מי שהיה חכם גם ביום וגם בלילה היה בוודאי טיפש מופלג ואין כל ספק שאני מופלג בטפשות עוד יותר ממנו. כשאני נתפס למשהו, אני הוגה בו יומם ולילה – כמו שכתוב שם. אותו דיבוק לא מניח לי להיפנות לדברים אחרים, ולא מרפה ממני. אוריתה אומרת עלי שאני ‘One-track minded’. צריך לכוון את המוח לאותה מסילה, כדי שימשיך לדהור בה. למענך, בלה” – ושוב הבליע בעודה בּאִיבָּהּ את “יקירתי” – “אתחיל עוד היום לכוון אותו למסילה… שלך.”

"למסילה שלי – " חזרה בתהודה משתאה, נפעמת. שקעה בשתיקה חֲלוּמה ואחר הוסיפה, “ולי זה בא בלילה. כשאני עוברת בשדה בלילה בדרך הביתה או בדרך לכאן. אתה תעבור למסילה שלי ותספר לי.”

אחרי שנפרד מעליה ופנה לצאת מבית־הקפה, הציץ אחורנית ברגע שנכנסה היא למטבח להצטרף לבעלה בעבודתו, כפי הנראה. “והצרפתים קוראים לאשה מסוג זה בשם ‘mignonne’,” אמר בינו לבינו וחיפש את המילה העברית המקבילה. אין היא תמירה כאוריתה, למשל, להפך: נמנית היא על הסוג הקטן, החמוד והחינני. הגובה ממוצע ואולי אפילו טיפ־טיפה למטה ממנו, אלא שבנוי הוא היטב על־פי יחסות האברים ושיעורי החמוּקים. גזרת המותן הדקה והגמישה משתפלת בקו מתעקל אל חמוקי פלחי העכוז העגולים, המלאים, הענוגים במוצקיותם ומתזיזים בהילוכה אפילו את השמלה המפוספסת, הסתמית בצניעותה, של עקרת־הבית הצעירה השומרת מצווֹת. אילולא אוריתה היתה זו נשארת סתמית לגביו ומחוץ לתחום, ככל שאר בנות־מינה. עיניו לא היו נפקחות לאותו תזז של חמוקי הבשרים הגנוזים מעבר לקפלי השמלה, כפי שלא היו נפקחות לַתזז התמוּה המקציף את רוחהּ ומשתקף במבטה ומהדהד בדברים המשונים, הרחוקים האלה “…אתה תעבור למסילה שלי ותספר לי.” לא היה בכך שמץ מן הפקודה או מכּפיית הרצון שלה עליו ואפילו לא מן הפניה והבקשה. להפך, היא חזרה על דבריו שלו מתוך התפעמות של הודיה, ואגב כך הפליגה במסילתה שלה שאליה עתיד הוא לעבור על־פי הבטחתו שלו, הפליגה בטוחות אל הכיווּן הבלתי־נמנע, כרכבת שוצפת על פסיה, אלא שפסי רוחה נמשכו והלכו בנוף החלום שאליו מופנה מבטה שלה, אותו נוף רחוק וזר לו, מתוך איזה שהוא ביטחון סהרורי שלא רק היא תיסע מעדנות על־פני גיא והר, אלא שגם הוא יחדור לאותו נוף ויידע באיזו תחנה לעלות על הרכבת שלה ולהיכנס לקרון שלה ולשבת על המושב לצידה. הוודאות שבאותה אמירה חולמת שלה שהוא יעבור לפסים שלה מבלי לפרט כלל מתי יעבור, באיזה יום או באיזה לילה, ובאיזו שעה משעות היום או הלילה, ואיפה – באיזה מקום מן המקומות או פינה מן הפינות – היא־היא שהלמה בו מהלומת תדהמה. לא עלתה על דעתו, גם לא היה מקום – כך הרגיש הוא, מכל־מקום – לקטום את הפיוט שבחלום ולהוריד את הדברים לרמה של קביעת פגישה. בלב התדהמה ניצנץ הבהק כמין בבואה משקפת את הוודאות הסהרורית שלה שאכן אין כל צורך בקביעת שעה ומקום מכֵּיוון שממילא נגזר עליו, בין אם יכוון את צעדיו מראש ובין אם לאו, לעבור לפסי המסילה שלה במועד הנכון לו.

ובכל־זאת נדדה מנוחתו ממנו, ולמחרת היום, בשעת בוקר מוקדמת למדי לגביו – שהרי היה מתייחד עם הפנקס הכחול שלו בעיקר בשעות הלילה, וכשלא נאלץ לקום בשעה מסויימת היה משתהה במיטה לפחות עד תשע או תשע וחצי – מצא עצמו פונה בפסיעות נמרצות לעבר קנקן – מסעדתו של פסח הבריא. רגע נראה כעומד לעבור את הסף ולהיכנס פנימה, ומשנהו המשיך, בצעדים נמרצים עוד יותר, במורד רחוב יפו לעבר רחוב הנסיכה מרי (זה שעתיד היה, כעבור חצי־יובל בשנים, לשאת את השם “רחוב שלומציון המלכה”) בכיווּן מלון המלך דויד. מפתח בית־הדואר נשמעה חריקת מתכת של גלגלי שיניים, והשעון העתיק החל מצלצל, בהפסקות גונחות, פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שסיים את עשר השעות. “כבר שעה עשר!” אמר לעצמו משכילה לספור את הצלצולים כולם במורת־רוח גוברת והולכת. עם הצלצול האחרון ורחישת המתכת האחרונה כבר היה מאוס על עצמו. כל ההליכה הזאת הרגיזה אותו, וככל שגבר הרוגז על עצמו, כן נעשתה זאת נמרצת יותר וכן העמיקה בו את ההרגשה שהוא סובב־סובב סחור־סחור במעגל סגור כסוס רתום לאבן־ריחיים, מבלי להגיע לשום מקום, ומה שגרוע עוד יותר – מבלי שהריחיים יטחנו אפילו גרגר אחד. סתם טחינת מים לריק בה – בשעה שהזמן היקר הדרוש לו כל־כך נוזל ומתבזבז בדליפה בלתי־פוסקת. למעשה פנה תחילה לעבר “בצלאל” מתוך כוונה מפורשת לפגוש שם את בּלה. מאחר שידע מפיה של אוריתה שזו עובדת בחצי־משרה, עד שעה אחת, במזכירות בית־הספר לאמנויות, באגף למלאכת־יד, החליט בנפשו לא לחכות עוד אפילו רגע אחד ולקבוע אִתה פגישה מיד. שׂאת לא יכול עוד את מצב־הביניים הזה של מין יחול בערפל זר שנכפה עליו לשבש את עולמו שלו למשך זמן בלתי־מוגבל שעלול להימשך מי יודע כמה שבועות או חודשים, בה־בשעה שחצי־יום עם לילה אחד כבר הספיק לו להוציא אותו מכליו. עם־זאת התברר לו, כשכבר היתה גדר־האבן העתיקה מקיפה סביב סביב את בנייני “בצלאל” נשקפת ועולה עם כל צעד שעשה במעלה הרחוב, שאילולא החליט כך לגזור, עלול היה לצפות ולייחל עד לביאת המשיח, שהרי היא, מצידה, לא היתה נוקפת אצבע. לא מתוך כוונת מכוון, איזו שהיא תחבולה של נשים לקצר את רוחו, אלא דווקא להפך: מתוך אותה יראת־כבוד מופלגת שלה. אם במשך שנתיים וחצי או שלוש ביקשה לשאול את שאלתה ולא העזה לפנות אליו, למרות כל הפעמים הרבות שנכנס לקנקן, ולא שאלה עד שלא הציגה אותה אוריתה לפניו כראויה להיכרוּת אישית עמו, על־אחת־כמה־וכמה שלא תעז היא לקבוע לו מועד לפגישה! היא נרעשה מעצם כוונתו להפנות את מחשבותיו למסילה שלה, וכשחזרה על דבריו שלו ציפתה להמשך שצריך לבוא מצידו. הוא־הוא שיצר את הציפייה, והוא־הוא שצריך, גם יכול, לשים לה קץ.

משער הגדר נמשכה מסילה של מַרצפוֹת אבן בינות לעצים הנטועים לעבר מדרגות הפתח של הבניין. בחור ובחורה, שניים מן התלמידים לציור, נמצאו ליד הפתח. הבחורה היתה יושבת על המדרגה ותומכת את פניה בשתי ידיה בתנוחה של ציפיה, הבחור הנושא תחת בית־שחיו תיק גדול של גליונות ציור ניגש אליה ושר לה את שיר הילדים הידוע בנימה של התלוצצוּת מתגרה:

“באמת, אַתם הבחורים,” פלטה בקוצר־רוח, “אינכם מסוגלים בגלל להבין. אני מחכה לתשובה שלו, אבל הוא עצמו…” וגבריאל סבב מיד על עקביו ופנה בצעדים מהירים למרכז העיר. עשתה רושם כמחכה לחוות־דעתו של אחד המורים על העבודות שלה, או משהו שקשור בתערוכה, אך בין כך ובין כך פגעו דבריה בעיקר: אותה ציפיה –לְמה מצפה בלה? ולְמה הוא מצפה? יהא אשר יהא ההקף – כל אותן טבעות הגלים המתרחבות והולכות במעגלים דוחקים זה את זה מן המרכז שבו נפלה האבן ועד לשפת האגם – הוא הרי עדיין לא יודע את התשובה אשר לה מצפה בּלה, את העיקר החשוב לה, עדיין לא כיוון את הגיגיו – כמו שאמר לה – למסילה שלה, עדיין איננו יודע אפילו באיזו רוח מרוחות השמים צריך הוא לחפש אותה, וכבר מזדרז הוא להתעופף ולחדור לקרון שלה כדי להתענג על המסע המשותף אתה. אם ברגע הראשון בו פנתה אליו בשאלה עוד נדמה היה לו שהוא יודע את התשובה, עוד ריצד בו הבהק של אותו מצב־רוח בו שרוי היה כשאמר מה שאמר לפני שנמוג בתאווה הגואה בו לקראת האשה היושבת מולו, הנה ככל שחלפו הרגעים, כן גבה המסך החוצץ וכן התעבּה והתאטם, עד שעכשיו כבר ברור היה לו שאיננו יודע. אילולא הרגיש שהתשובה חשובה לה באמת, חשובה לה עד מאוד כי על־כן נוגעת היא בציר חייה שלה, ואילולא אותה רצינות תמימה, אותו אֵמון ילדותי במוצא פיו שנשקף מעיניה, היה בוודאי ממציא משהו בו במקום שיש בו כדי להניח את דעתה. “אבל זאת תהיה בגידה באמון. אסור לי להוליך אותה שולל,” אמר לעצמו ברגע שמצא את עצמו פונה פתאום להיכנס לקנקן, ומיד סבב על עקביו ונחפז לעבר מלון המלך דויד. “אסור לי לקבוע אִתה פגישה לפני שאדע את התשובה, כלומר – לפני שאיזכר בתשובה.” ומחשבה זו, שחלפה בו משנדם העשירי שבצלצולי השעון העתיק, דווקא התירה משהו מן המתח, ואפילו העלתה חיוך על שפתיו. אם כך, שוב אין הוא תלוי אלא בו בעצמו, והמגוחך ביותר הוא שכל אלה הלבטים מתעוותים ומסתכסכים ונלפתים סביב משהו משלו – רעיון שצץ בו, שהיה פעם ברור לו מכל צדדיו ושנמחק דווקא ברגע שניתנה לו ההזדמנות לפתח אותו. אז, לפני שנתיים־שלוש, לא תיאר לעצמו שמה שצץ בו, יקלע בנקודת המוקד של אחת שנקראת בּלה להכּות מעגלי־מעגלים של גלים סביב לה עד עצם היום הזה, ולא־כל־שכן שלא יכול היה לשער בנפשו שהיא תחזור עכשיו ותקלע אותו בנקודת המוקד שלו. תקלע בו בחזרה את הכדור שהפך לסימן שאלה, לחידה. חידה מסוג אותן חידות שבאגדות מימים משכבר: היה היתה, לפני יובלות בשנים, נסיכה אחת יפת־תואר ויפת־מראה כחבצלת־השרון וכשושנת־העמקים. ובלילות נדדה שנתה של בת־המלך מעיניה, כי על־כן לא מצאה את המפתח לסוד שנטמן בליבּהּ. וישלח המלך רצים אל כל מדינות ממלכתו להכריז בקול גדול: מי האיש אשר יפתור את החידה, תהיה בתי הנאווה לו לאשה. ומי האיש אם לא האיש שטמן את הסוד בליבּהּ? אבל האיש שטמן את הסוד שכח את הסוד. הוא לא יבוא עד שלא יעלה ויצוד אותו בזיכרון.

ובינתיים דחף האיש את כנף־דלת־הזכוכית־הסובבת־על־צירה ונכנס למלון המלך דויד כדי לפוש באחת הכורסות העמוקות ונוחות באווירת השלווה האופפת את בעלי־הממון ובעלי־השלטון המקרינים שׂביעות־רצון מעצמם וביטחון בעצמם. בחר לעצמו כורסה נוכח קיר הזכוכית הנשקף על־פני המרפסת האחורית והר־ציון שמִשתפל לעבר גיא־בן־הינום וחומות העיר העתיקה ומגדל דויד. עד שלא הספיק להתרווח בכורסתו, ניחתה בו הלמות לב: מעבר לפינת העמוד שמאחורי גבו ריחפו ובאו אליו צִלצלי צחוקה של אוריתה, רודפים ומכסים כגלים את קולו של הגבר הדובר אנגלית במבטא אוקספורדי מודגש. הקול היה קולו של אותו לורד רדקליף הצעיר שהיה מספר לה, לאוריתה, משהו משעשע להפליא. היתה ממש מתפתלת מצחוק – וכשאוריתה צחקה, הזדקפו כל האוזניים, וכל המבטים הופנו לעברה. הוא הצטמצם בכורסתו כדי שלא תבחין בו, לא היא ולא רדקליף. לא היה לו בליבּו על רדקליף, גם לא היה לו שום דבר נגדו, אם כי בפגישה הראשונה עשה רושם לא־נעים ואפילו דוחה, רושם שהיטשטש ושינה את גווניו עד כדי איזו שהיא השתתפות בצער אחרי שהתגלה לו המום. המום היה בידו הימנית. באותן פעמים ספורות שראה אותו לא התברר מה זה בדיוק, אם כי ברור היה שזו מדולדלת ואולי אפילו קטנה וקצרה מן האחרת. הוא אמנם עשה בה תנועות, אך עם־זאת התקבל רושם שאין לו שליטה מלאה עליה, שחל בה איזה שהוא שיתוק חלקי. כל אותה זקיפת כתף מודגשת בצד ימין, אותה קוממיות עם ניפוח החזה בליווי המבט הקשה של העיניים שצבען כּחלחל־ירקרק דהוי, כל אותה אדנות תקיפה ומזלזלת, לא באה אלא כדי להדוף מראש כל פגיעה בנקודת התורפה שלו. כפי הנראה ספג בשעתו הרבה עלבונות ובזיונות וכשלונות ותסכולים מצד הילדים והנערים שבחברתם בילה את ימי ילדותו ולימודיו באותם בתי־ספר שבאנגליה המיוחדים לבני האצולה. כשהיה נקלע לחברה בלתי־מוכּרת לו היה מתמתח אוטומטית, עובר למצב “היכּון”, שכּולל מצד אחד את הניסיון להסתיר את המום מתוך תקווה שאיש לא יבחין בו, ומן הצד האחר את האתגר לקראת כל מי שיעז לפצות פה באיזה שהוא רמז מעליב: אם הימין המדולדלת שלי לא מוצאת חן בעיניך, אז מיד תראה איך השמאל שלי מפצפצת גם את הימין וגם את השמאל שלך. ואכן התקבל הרושם, פה־ושם, שיש בכוחו של הלורד הצעיר לקיים את המֶסֶר של מבטו, ושאילולא המום היה תופס את המקום הראוי לו בכל תחרויות החתירה שבין הקוֹלג’ים השונים של אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג'. אך כשנחה דעתו שאין כל כוונת־זדון סביב לו, היתה היוהרה נמוגה, ופניו היו לובשים ארשׁת סתמית של מין בחור תמיר ונאה שמקבל כמובן מאליו את מעמדו הרם בעולם ושנוהג אדישות מנומסת בכל הנעשה סביב לו. בקבלת־הפנים שערך אביה של אוריתה, נוכח גבריאל לדעת לתדהמתו – תדהמה מן הסוג המשמח דווקא, מעין אפתעה נעימה לו – שכּל אותם שליטים בריטים, קצינים גבוהים ומושלי מחוזות אזרחיים – היו, למעשה, נחותים למדי בעיניו של אורח־הכבוד שנהג בהם בכל גינוני הנימוס הצונן והרחוק שנוהג הרם והנישא בקטנים ובפחותים. הללו לא היו בעיניו אלא מיני פקידים וחיילים שממלאים את תפקידיהם כראוי בפינות הנידחות של האימפריה, ושעל־כן ראויים הם לפגוש אותו פנים־אל־פנים ולבלות ערב אחד – ואחד בלבד – במחיצתו. תדהמה רבה הרבה יותר נכונה היתה לו, לגבריאל, בפגישה הבאה עם רדקליף, שבה לא נכחו אלא אוריתה ועוד איש אחד, ואשר בה נמוגו לא רק ההתנשאות המעליבה, אלא אפילו האדישות עם הנימוס הצונן מסבר פניו, מקולו, מתנועותיו ומהתנהגותו בכלל של הלורד הצעיר השלול בשלשלת היוחסין העתיקה והנכבדת כל־כך. את מקומם של כל אלה תפסה תשומת־לב, התעניינות עמוקה שגובלת אפילו ביראת־הכבוד, בכל מילה ומילה שיוצאת מפיו של אותו אורח, והמילים האנגליות היוצאות מפיו של זה התגלגלו וניסרו בחדרה של אוריתה בהיגוי גרמני כבד וצורם כל־כך עד שנשמעו כחיקוי היתולי של יֶקֶה שמדבר אנגלית. אוריתה הציגה אותו לפני גבריאל כ"מקס ברנשטיין הצייר שהגיע עכשיו מן הבָּאוּהָאוּז בוויימר, עבד ולמד אצל הגדולים ביותר – פיינינגר, איטן, קלֵיי, קנדינסקי. גר בחדר אחד יחד עם פאוּל קליי." גבריאל זכר את פניו של זה ואת קולו מאחד המשרדים הממשלתיים. עמד בתור יחד אתו לפני האשנב, והפקיד התייחס אליו בגסות־רוח בולטת. אותו פקידון, שהיה ללא כל ספק נמוך בעשרים דרגות לפחות מן הנמוך שבראשי המשרדים שנמצאו ראויים לקבל הזמנה לקבלת־הפנים לכבוד רדקליף, הרשה לעצמו אפילו לצעוק על מקס ברנשטיין הנבוך בגלל מראהו ולבושו המוזנח ועלוב בכלל, ובגלל הניירות שלו בפרט, שהיו חסרים איזה שהוא אישור רשמי. מקס ברנשטיין הצנום והקטן, שקצווי פרעות ראשו הגיעו בקושי לגובה חזהו של רדקליף – ושערותיו המתפרעות ומתנפנפות כיסו בדי עמל את הקרחת המוקדמת שכבר סימנה את גבולותיה הרחבים לעתיד לבוא – שהיה מספר בהתלהבות גוברת והולכת, בטלטול זרועותיו וברקיעת רגליו הרזות, מצא מיד חן בעיניו של גבריאל לא פחות מאשר בעיניו של רדקליף, אם כי מבחינות שונות לגמרי. גבריאל נתפס מיד להתלהבותו של מקס, לאותה אש עצורה בעצמותיו, בה־בשעה שרדקליף לא התעניין אלא במשמעות דבריו על כל מה שנעשה ומתחדש ב"בָּאוּהָאוּז", ולמרבה הפלא היתה משמעות הדברים מנוגדת בתכלית לאיש המדבר, סותרת את טבעו. בכל התזז הלוהט בו, הסביר מקס את הרַציוֹנליזם הקר שצריך לשלוט באמנות המתקדמת, את ההפשטה הגיאוֹמטרית, את הקו הפוּנקציוֹנלי, את ביטולו של כל ביטוי סוּבּייקטיבי, אירַציונלי, ואת הצעידה לקראת יצירה קולקטיבית שתשתלב בחברה התעשייתית וברעיונות הקִדמה הסוציאליסטית. גבריאל, שהיה מתייחס אל האדם הרבה יותר מאשר אל דעותיו המוצהרות, ושהיה מעדיף את חברתו של מי שחביב עליו, גם אם דעותיו של זה מנוגדות לשלו, על־פני מי שמאוס עליו אף־על־פי שישמיע דעה מקוּבּלת עליו – שמח בכל־זאת, גם רווח לו מעל ומעבר למה שעשוי היה לשער בנפשו, כששמע מפיו של אותו מקס ברנשטיין הרצאה בבית־העם על וינסֶנט וַן־גוֹך, הרצאה נלהבת לא פחות, ואולי אפילו יותר, מדבריו על מונדריאן ופאול קליי וקנדינסקי ושאר האמנים שיצרו את אסכולת “בָּאוּהָאוּז”. מקס היה מתפרנס בקושי מהרצאותיו על האמנות, ובמשך הזמן שמע גבריאל מפיו הרצאות נלהבות על אמנים שונים זה מזה כרֶמברנדט וּוֶרמֶר מבְּראק ופּיקסוֹ, כי על־כן זו היתה דרכו בהרצאות כבכל הייתר – בהתרגשות, בכל ליבּו ובכל נפשו ובכל מאודו, ומה שהפתיע יותר מכל היתה היצירה היוצאת מתחת ידיו של זה: כל אותה מערבּוֹלת רגשות, כל השלהבות וגִיצי האש ותימרות העשן, הולידו לוחות שעיעים צוננים, קווי אורך וקווי רוחב כמשורטטים בסרגל מדוייק, ובהם משבצות צבועות על טוהרת האדום והצהוב והכחול בינות ללבן ולשחור ולאפור. הללו נראו לו, לגבריאל, כמיני קוּבּיוֹת קרח צבעוניות שלא באו לשקף אלא להפך – לצנן את המצח הלוהט של מקס, ושצינון הלהט הפנימי שלו חשוב לו יותר מן התיאוריות החדשות, מן הקוּביזם ומן הדַאדַאיזם ומן האבְּסְטרַקט, שהרעישו את אמות־הסִיפים של אולפנת “בָּאוּהָאוּז”. כנגד זה, כאמור, לא התעניין רדקליף אלא באותן תיאוריות, ולא ביקש בכל תמונה אלא את האישור ואת האישוש להן. לא ברור היה לו, לגבריאל, אם רדקליף ביקש בסתר ליבּו להיות צייר, אם ניסה גם הוא את כוחו באמנות המכחול (ואם אכן ניסה, לא היתה לו ברֵירה אלא לנסות בידו השמאלית, כפי שבוודאי כותב הוא בה, וזו, כידוע, אינה מנועה כלל מציור יצירות מופת אם אך מפעמת נפש של אמן בבעליה) אך ברור היה, מכּל־מקום, שזו יקרה לו, מרטיטה ומפרכּסת את ציפור־הנפש שלו, ושזה הצייר מקס חשוב עד מאוד בעיניו כי על־כן קיבל את תורתו מן ה"בָּאוּהָאוּז," דיבר עם מונדריאן פנים־אל־פנים וגר בחדר אחד יחד עם פאול קליי. ולעניין החשיבות, גבריאל נוכח לדעת שרדקליף אינו מהסס כלל להתאבּק בּעפר רגליו של מקס דווקא מכּיוון שהוא מקבל את סדר הדברים, גם נאמן לו: כפי שברור לו ששושלת היוחסין שלו מחייבת את כל החברה הבריטית, ויתֵרה מזו – את כל האימפּריה הנאמנה לכּתר הבריטי – לתת לו את הכבוד הראוי לו, כן ברור לו שבעולם האמנות המודרנית חייב הוא לתת כבוד לשליטיה, ושכבוד זה אינו חיצוני בלבד אלא עמוק כעומק אמונתו בחשיבותה, וחשיבותה אין בה, כמובן, כדי לפגום כהוא זה בחשיבות שיִחס הוא עצמו למעמדו שלו באימפריה הבריטית. כן גם התחוור לגבריאל שבעולם האמנות המודרנית אירע לו, לרדקליף, מה שקרה בדרך־כלל לאותם פשוטי־עם, האנשים מבחוץ שזכו לחדור לחברה הגבוהה הסגורה שלו הנערצת עליהם: מכיוון שלא היו בטוחים בעצמם, מכיוון שחששו להיכשל באיזה שהוא צעד מוטעה שיעורר גיחוך או זלזול במוצאם, נצמדו בכל כוחם לכל הנהוג ומקובל בה, הקפידו למלא כל תג במסכת גינוניה, בה־בשעה שהוא עצמו, שהיה אדון בה, הרשה לעצמו לעבור עבֵרות קלות וחמורות ככל אוות נפשו. רדקליף זה, שלא חשש לנפץ אלילים של לורדים מקורבים לבית־המלכות, חשש להוציא מפיו משפט אחד שיחרוג מן המקובל על המקורבים לכתר־האמנות־הנערצת־עליו, ובכך לא נשתנה מכל אלה הקטנים והבינוניים שבאמנים עצמם ובמבקריהם המקצועיים שנושאים את עיניהם אל הכנופיה שהשתלטה עליה. משפטיו ריחפו ובאו מעבר לפינת העמוד לאוזניו של גבריאל המצטמצם בכורסתו בהרגשה נקועה גוברת והולכת. במקום למצוא פה את השלווה, להתרווח מול הר־ציון שמעבר לזגוגיות, להינתק מן המהומות החיצוניות בנסיונו לחזור פנימה ולגשש את דרכו אל המסילה הגנוזה, נקלע הוא פתאום למערבולת שמַרחיקה אותו עוד יותר מן הסוד שנשכח. אילולא חשש להתגלות לעיני הזוג שמעבר לגבו, היה קם מיד ובורח מן המקום ולא מתמעט ומתמחק במעמקי הכורסה כמין מרגל בעל־כורחו שנאלץ להאזין לדברים מרגיזים. עלה אפילו על דעתו לקום ולפנות בזינוק לעבר הדלת־המסתובבת, אלא שממנו־ובו עצר בעדו מתוך הידיעה הברורה שאוריתה שתבחין בו תזנק בעקבותיו, שלא יימצא בו הכוח לסרב לה, ושהתגלותו תגרום לו להיגרר לכל אשר ישׂאוה רגליה לצידו של זה שמרגיז אותו כל־כך בדבריו. כנגד זה קיווה שאם כך ימשיך להיסתר מעבר לגב כורסתו, לא ירגישו הם במציאותו ויפנו, תוך זמן קצר, לעבר אולם־המסעדה או החוצה, מבלי להסתכל אחורנית ומבלי לראותו. נס נעשה לו שבהיכנסו היו הם שקועים בעצמם מכדי שיבחינו בו.

בקול המרחף ובא מאחור הבחינה אוזנו של גבריאל בנימה אשר נעדרה ממנו בפגישות האחרות שבהן בעל הקול היה גם גלוי לעין. היתה זו נימת צליל של מי שאומר דברים שלא נאמרו עד כה. היה חוזר על אותם מושגים ודברים ששמע מפיו של מקס, גם קרא בכל החוברות המתאימות, כמי שמביע רעיונות שנובעים מתוכו ואמיתוֹת שאותן חזה מבשרו וחידושי־חידושים שאותם גילתה עינו החדה. עם הציתות הכפוי עליו הבין גבריאל שרדקליף משחזר לפני אוריתה מעמד מסויים שבו השתדל הוא להחדיר את התורות החדשות, את הקוּבּיזם ואת האבּסטרַקט, לתוך איזה שהוא מוח פרימיטיבי סתום. צִלצלי הצחוק ליווּ את התגובות הבלתי־צפויות של אותו מוח רחוק כל־כך מעולמנו. “אז למה הצייר מתאכזר כל־כך לאשה המסכּנה הזאת? תראה איך שהוא מעך אותה: כּל הגוף שלה, הפנים והידיים וכל האברים מעוכים כאילו שטרקטור עבר עליה ודרס אותה. זה נורא! איך אפשר לסבול מין אכזריות שכזאת!” גבריאל בפינתו התחייך גם הוא, אך מתוך עניין גובר והולך בתגובותיו של אותו מוח נקי וחף ממושגי עולמנו החדש. “אז מדוע אנחנו צריכים לשבור את הצורות?” שאל אותו מוח, ואז התחוור לו מדבריו של רדקליף שאותו מוח, מוח של אשה היה. אותה אשה נבוכה עוד יותר, התבלבלה לגמרי, כשהגיע מורה־הדרך האציל שלה לפרשת האבּסטרקט. "אז איזה צורה יש, " שאלה בחרדה, “לאמנות־הציור שמתנגדת לצוּרות?” וכאן נעצרה נשימתו של גבריאל. נדמה היה לו אפילו שבינו לבינו חולף סומק על פניו: בֶּלה! מדובר פה, מאחורי גבו, בבֶּלה! רדקליף מתאר את הביקור שערך באגף למלאכת־יד ואת השעה שבילה במחיצתה של בּלה אחרי תום הביקור הרשמי שלו. מה ראה זה לבזבז שעה שלמה – וייתכן שהיה זה אפילו הרבה יותר מאשר שעה אחת – על אוזניה הערלות של אותה “ברווזה קטנה וטיפשה”, כפי שבוודאי הקדימה אוריתה לתאר את טיבה של זו לפני שהציגה אותה לפניו? איפה, באיזה מקום בדיוק, ישב אִתה ועילעל בחוברות האמנות המודרנית? ומכיוון שבעינו החדה ראה מיד עם מי יש לו עסק, מדוע זה הוסיף לבטל מזמנו ולזרות את פניני־הגיגיו־המקוריים לפני אותה פחותה, שלא זו בלבד שאינה מסוגלת כלל לתפוס את ערכן, אלא אף אינה מבינה איזה כבוד מופלג נפל בחלקה שיהיה נצר למשפחת רוזנים מקוֹרבת לבית המלכות טורח בכבודו ובעצמו לרומם אותה לגובהי רוחו שלו? מה זה פתאום כה חשוב לו לפקוח את עיניה – חשוב עד כדי כך שלא פסח על שום פרט קטן בתיאור שלו: היה חוזר ומשמיע באוזניה של אוריתה את כל מה שאמר לה, לבּלה, מתייגע לחזור אפילו עד להמצאתה של הפוֹטוֹגרפיה ולהיכנס להבחנות הדקות והעמוקות שבין הצילום לבין הציור. דומה היה שהחזרה על אותם דברים, כמוה כקולו שמשמיע אותם, גורמים לו, לרדקליף, קורת־רוח שאינה נופלת בעוצמתה מן ההשתעשעות בתגובותיה של הברווזה הקטנה והטיפשה. או שמא מסתתר מאחורי כל זה משהו עמוק יותר, שאותו אין הלורד הצעיר מספר לה, לאוריתה? שמא אין זה אלא מסך צפוף של מילים שנועד לחפות על העיקר לא רק מפני אוריתה, אלא מפניו שלו עצמו? אט־אט, בתנועות זהירות ומדודות, שלף גבריאל מטפחת מכיסו להספיג את אגלי הזיעה שהחלו מציפים את פניו עם נקיפות־הלב והחשדות המשונים המתעוררים בו, חשדות שדבר אין להם, כמובן, עם המשבר העמוק שחל בכל אמנות הציור בעקבות המצאת המצלמה במאה שעברה. עם החזרת המטפחת לכיס גם חשב, רגע קט, שפרשת בֶּלה הסתיימה עוד לפני שעלתה המצלמה על הפרק, ושרק זה עתה, בעקבות השחזור של שיחתו – או שיחותיו – עם בּלה, צצו בו, ברדקליף, הרעיונות הללו שאותם משמיע הוא לראשונה באוזניה של אוריתה. תיירים איטלקים מילאו פתאום את הפתח בהמולה צוהלת, וגבריאל החליט לא להחמיץ את ההזדמנות להתמזג בהם, לכשיפנו מדלפק הקבלה לעבר האולם, ולהתגנב החוצה, משהלם בו ליבּו עם פרץ צחוקה של אוריתה שהפנה מיד לעברה את פרצופיהם הזורחים של כל האיטלקים. עם ההלם קפץ ועמד עוד לפני שקרבו התיירים לבוא. זאת לא היתה צהלת הצחוק כשהיא לעצמה, אלא העילה לה שהקפיצה אותו, אותה שאלה ששאלה האחרת־ששמעה־לפניה־את־הגיגי־המצלמה. אחרי כל היגיעות שהתייגע רדקליף, וכל הטרחות שטרח, מה העסיק את מוחה של בֶּלה? מה ביקשה היא לדעת? בלה לא מצאה לנכון לשאול אלא האם המצלמה רואה את התמונה שהיא מצלמת. “הנה גבריאל!” קראה אוריתה וקפצה ועמדה גם היא וכרכה את זרועה סביב לזרועו למשוך אותו לעבר רדקליף. החיוך נמוג מיד מעל שפתיו של זה, ופניו לבשו ארשׁת רשמית סתומה ודוחה. "פרצוף־פנים שכזה היה לי בוודאי כשאותו מפקח משטרה עלוב הופיע פתאום במסעדה לשבש לי את הפגישה עם אוריתה. עכשיו הוא שולח אותי בליבּו לכל השדים והרוחות – " אמר גבריאל בינו לבינו, וכל חשרת־המועקה נמוגה באחת. ברי היה לו שאם יסכים להצטרף אליהם, ימצא רדקליף כעבור שהִיה מנומסת די הצורך, תירוץ מספיק להסתלק לו, ולמרות ההזדמנות שתיפול לידיו לבלות ביחידות עם אוריתה, ידע גם שהוא לא יסכים. לא זו בלבד שבניגוד לכל חששותיו הקודמים, עמד לו כוחו לסרב להזמנתה של אוריתה, אלא אף עשה זאת ברוח קלה ובלב טוב ומבלי להיזקק לתירוצים: רק ניפנף בידו וחייך לעברם וניענע ראשו לשלילה ורמז בעינו לעבר הפתח ויצא החוצה בטפיפה קלה.

“האם המצלמה רואה את התמונה שהיא מצלמת?”

מוצף עליצות הגה גבריאל את השאלה בינו לבינו בחרדת־מה, רק שפתיו נעות וקולו לא יישמע. כהבהקי־תבניות־הצבעים הנעלמים וחוזרים ומופיעים ברפרופי־כנפי־הפרפר, ריצדו בשאלה הנימים הדקות הנמשכות אל הסוד שנשכח, והוא חזר עליה כמבקש לצוד את קצות הנימים ולקשור אותן אליו לפני שייעלמו שוב בפרפור הכנף. כל אותה עת שנתפס במעמקי הכורסה, מתוסכל בזעם־אין־אונים על הציתות הכפוי עליו לאופני הדיבור שמוציאים אותו מכליו ומרחיקים אותו מעולמו, לא יכול היה לשער בנפשו שדווקא מהם תישלח אליו, כמתוך ראי עקום, בבואת הגיגיה של בלה, אותה השתאוּת שלה, שתעיף אותו בחזרה, בטיסה ישירה, אל הכוונת שלו. לא נותר לו עכשיו אלא להישאר צמוד אל הכוונת המאוּפסת הניצבת הכן בזווית המתאימה, כדי ללחוץ על ההדק בו־ברגע שיחזור ההבהק למרכז המטרה.

גבריאל נשאר צמוד לכוונת, אבל ההבהק לא חזר. הוא לא חזר גם אחרי שקיעת השמש, כשחזר גבריאל וכיוון את צעדיו לעבר קפה קנקן. ידע שבשעות הערב נוהגת בּלה לבוא, לפעמים, בכדי לעזור לבעלה או סתם לבלות שעה פנויה, וכסבור היה שמראה פניה יעזור לו להיזכר, יבזיק את ההבהק למרכז המטרה, אך על הסף ממש, עם התגלותה של צדוּדית פניו של סרוליק היושב בפינה שקוע בקריאת עיתון, חזר על עקביו והחל צועד נִכחו במורד בקצב מהיר. מראהו של סרוליק היה תמיד מציף אותו בגל של חמימות טובה, ולאחרונה, עם פרשת אוריתה, נמהלה בה גם רִגשת רחמים עליו – רחמים שזורים בנקיפת־מצפון כלשהי – איזה שהוא מוסר־כליות על זו שביעות־הרצון מעצמו שטבועה באותם הרחמים עצמם על סרוליק: מתעוררת בו שביעוּת־רצון, הוא ממש שמח בחלקו על שמקרה סרוליק לא קרה לו, על שהוא עצמו לא נפל, גם לא עשוי ליפול, מעצם טבעו, קורבן לאהבה, לאותה מחלה שהיא, כידוע, עזה כמוות וגוררת תמיד בעקבותיה את החולי הקשה ממנה, את עינויי הקנאה הנוראים כשאוֹל – ואותה נחת־רוח מעצמו היא־היא שממאיסה את עצמו על עצמו, מוכיחה לו בעליל את פחיתוּתוֹ שלו, את יסוד הרע הטבוּע ברוחו שלו. ואולי אין זה טבוע אך ורק ברוחו שלו אלא בעצם הקיום? משהגיע לשאלה זו כבר מצא עצמו פונה שוב לעבר מלון המלך דויד, אך בעצם לא היה לו כל חשק להיכנס לתוכו ולא אליו נשאוהו רגליו אלא אל המדרון שמשתפל מאחוריו לעבר שכונת מונטיפיורי, שנקראה לפנים “משכנות שאננים”, ומעבר לה אל עמק יהושפט וגיא־בן־הינום, אל אותו ערוץ שנפתח לעמק־רפאים. מעֵבר לאותה שביעות־רצון השזורה, כרגיל, ברחמים על סרוליק, היבהבה הפעם הזאת גם איזו שהיא הרגשת ניצחון – ניצחון על עצמו: הצליח לכבוש את יצרו, להתגבר על עצמו ולא להיכנס ולא לשבת שם ולא לגלגל שיחה עם כל הבטלנים המשעממים תוך הגנבת מבטים לפתח וציפיה לרגע שבֶּלה תופיע בו. אמנם ביצבץ בו, באותו ניצחון, איזה שהוא סימן שאלה – לאמור: האם היה מצליח להתגבר על עצמו גם אילולא נגלה לו פרוֹפיל פניו של סרוליק על כל מוסר־ההשׂכל שזה טומן בחובו, אך על סימן שאלה זה עלה בידו לענות בלב שלם, ובלא לכחד מאומה, שעוד באותו בוקר עצמו ניצח את עצמו, ולא פעם אחת אלא פעמיים, מבלי שיצוץ פתאום על דרכו סרוליק הקטן כּדוגמה חיה שנועדה להזהירו מפני מה שצפוי לו, לכל מי שמניח לה שתשתלט עליו: בפעם הראשונה כשלא נכנס למשרד המזכירות שבו היא עובדת בבקרים, ובשניה כשלא עברה כף־רגלו את סף אותו קנקן עצמו. על סף שורת הבתים הראשונה, הגבוהה ביותר של שכונת מונטיפיורי הישנה, זו שחלונותיה פונים לעבר מלון המלך דויד, עצר בעצמו ועמד מלכת. אחת הדלתות נפתחה, ובסילון האור הפורץ דרכה ומלפף את הברוש הבודד בפינה, חלפה דמות שחזרה ונעלמה בחשיכה: מן הפח אל הפחת, מִסְרוּליק אל בֶּרְל – אמר בינו לבינו, כי על־כן דומה היה לו שדלתו של חברו הטוב היא שנפתחה, ושהנה עומד הוא להיתקל בבּרל שנחפז ברגע זה, דווקא, לתורנות הלילה שלו במרפאת העיניים של דוקטור לנדאו. הם שניהם, גם סרוליק וגם בֶּרל, היו הטובים שבחבריו, ובכל־זאת, ברגע זה, לא יכול היה להעלות על דעתו מטרד מציק יותר מאשר הפגישה אִתם – עם שניהם ביחד או עם כל אחד מהם לחוד. כל אחד מהם, עם כל קרבת־הלבבות, ועם כל הרצון הטוב שבעולם, לא מצליח היה אלא לקטום את הנימה הדקה, זו שאינה נראית אלא לעיני־רוחו שלו, שנמשכת והולכת עמוק־עמוק אל ההיכל שבו גנוז הסוד. כל מי שאינו חבר או קרוב, כל מי שאינו מַכּר או מוֹדע לו מתמול־שלשום, כל מי שהוא זר ורחוק וסתמי, לא היה גורם לו שינסה לשנות כיווּן ולהיעלם מן העין בעוד מועד לפני שייאלץ להחליף עמו כמה מילים – ויהי זה שלום חטוף בלבד – ובכך לגזור את החוט הפנימי ולהיסחף החוצה להשתזרוּת בָּרקמה של העטיפה החברתית. אך עם שחשב לסטות מדרכו בכדי למנוע את הפגישה הבלתי־נמנעת בַּשביל הזה בו נוהג בּרל ללכת לעבודה, הסתגלה ראייתו לעלטה והוא נוכח לדעת שאין בו איש, ומה שנראה היה לו כדמות עולה לקראתו לא היה אלא אחד הסלעים בעיקולי דרך העפר. מי שיצא החוצה פנה לכיווּן המנוגד ונעלם במדרון הדרומי של גיא־מן־הינום. עם־זאת גם התחוור לו שהבּרוש עומד בפינת הבית המקביל לביתו של בּרל, ושאלוּמת האור שהציפה אותו קודם פרצה מדלת אחרת שנפתחה, ולא מדלתו של בּרל. הדמות לא דמותו של בּרל היתה, ולא לקראתו עלתה, והוא יכול היה להמשיך בדרכו בעקבות אותה דמות ללא כל חשש.

רגליו נשאו אותו לקודקוד הערוץ בו משתלב עמק יהושפט בגיא־בן־הינום וממנו הוא מתעקל ונשפך לעמק־רפאים, לאותו מרבּץ טרשים למרגלות הזית העתיק שממנו ביקש להשקיף על הירח העולה מעבר לרכס הר־הזיתים. כשנגלה לו בקרקעית המדרון הזית העתיק בצד שביל העפר, הוצף מורת־רוח: למרגלות העץ, על אותו סלע עצמו בו חשב הוא לשבת, היתה אותה דמות יושבת ומניעה את זרועותיה כאילו זה עתה פשטה חולצה או לבשה חולצה. זו הקדימה ותפסה את המקום שאליו נשא נפשו, והמיתר הפנימי שהוזח הצידה התפתל פתאום לפקעת סביב איזו שהיא שאלה שלא לעניין, שאלה של לשון, של משמעותה של מילה שמשתנה עם השתנות המקום והזמן והמזל: היא תפסה את המקום שלי. המקום – כל עוד חיו אבות־אבותינו העברים הקדמונים בארצם ושלטו בה, היה המקום מקום, פשוטו כמשמעו: המקום הזה, המקום ההוא, המקום שלי, המקום שלך; אך מן הרגע שאיבּדו את השליטה על המקום, מן הרגע שהפכו ליהודים נשלטים, מפוזרים ומפורדים, ומן הרגע שכּל מקום, כולל ארץ־ישראל, הפך להם לגלות, הפך המקום את משמעותו ונהיה להם לאלוהים, לאותו אלוהים שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף ולא יעריכוהו מעריכי הגוף. המקום – הוא ירחם עלינו. המקום – הוא ישבור עולנו מעל צוארנו והוא יוליכנו קוממיות לארצנו. ועד אז, ובינתיים – גם אבדה להם הערכת מקום ותחושת מקום זה או אחר ומשמעותו של מקום זה או אחר, ואווירתו של מקום וצבעיו וריחותיו וטעמיו ורוחותיו וקולותיו ותהודות גליו הסמויים. מבחינה זו – כך אמר לעצמו מתוך איזו שהיא קורת־רוח מבודחת – דומה אני יותר לאותו כלב שמרחרח פה־ושם ובודק בכל הפינות ופונה לכל צד ועורך הקפות עד שמוצא הוא את המקום המדוייק היפה לו, ומשמצא, לא תנוח דעתו עד שלא ירבץ ויתכּרבּל בזווית המתאימה לנחיריו באותו רגע. הצרה היא רק בכך שבאותו רגע רבץ והתכרבל באותו מקום בדיוק ובאותה זווית ממש איזה שהוא יצור אחר, ולא נותר לו אלא לתור אחר מקום אחר רחוק יותר באותו כיווּן, וכך אמנם עשה. המשיך ללכת בדרך העפר וחלף על־פני הזית והסלע שבצידו ועמד דום. בּלה! שתי תגליות־פתאום בהרף עין אחד: הדמות דמותה של בלה היא, ובלה גרה ב"ימין־משה" בבית מקביל לביתו של בּרל רבּן, באותה שכונה שנקראת גם שכונת מונטיפיורי הישנה וגם “משכנות שאננים”.

בלה – הקריאה שבּקעה מעצמה הידהדה ממבוֹא־עֵין־רוֹגל ועד כּפר־השילוח, והיא נענתה לה בצלצול של צחוק כבוש כפעמון קטן רחוק של עדר רחלים.

“אז מה פתאום אתה קורא לי ‘בלה’?” לא עשתה כל תנועה להזמין אותו שישב לצידה, והוא נשאר נטוע במקומו כבמין מבוא סתום.

“זה בכלל לא פתאום,” התחיל בשלו, אלא שהיא קטמה אותו, לא בכעס אלא דווקא בקול צוהל ואמרה, “עכשיו זה פתאום בשבילי.”

“אז איך את רוצה שאקרא לך עכשיו.”

“זאת באמת שאלה משונה,” נתנה בו עין בוחנת כמבקשת לרדת לסוף דעתו הרחוקה כל־כך מן השׂכל הישר, ותלתל אחד פרח ברוח הלילה החרישית וצנח על עינה השניה. התלתל הזה הסב את תשומת־ליבּו לשפע שׂערה המתבדר חופשי, ללא כל כיסוי, גם הסביר לו את פשר תנועות ידיה שהסירו את המטפחת מן הראש אחרי שהתיישבה. “עכשיו אני רוצה שתקרא לי בשמי.”

“ומה שמך עכשיו?”

שאלתו זו התירה את חרצובות הצחוק הכבוש, וזה פרץ והתגלגל בצלצלי צהלה. הוא הצטרף לצחוקה, ומבלי משים, ללא כל הזמנה מפורשת מצידה, התיישב לצידה.

“השם שלי עכשיו,” אמרה אט־אט בקול צלול, כמורה שמסבירה דבר פשוט וברור לתלמידים סרבנים או קשי הבנה במיוחד, “הוא בדיוק כפי שהיה עם שחר.”

“ומה היה שמך עם שחר?”

נתנה בו מבט שובב וניענעה כנגדו אצבע מוכיחה. “אתה באמת מתעקש לא להבין ולא לדעת. אתה רוצה שאני אומַר לך מה שאתה יודע ואינך רוצה לבטא בשפתיך.”

“אני נשבע לך,” מצוקתו גברה ברגע שהתגבר על עצמו ולא הוסיף “בלה יקירתי”, “שאינני יודע. אין לי כל מושג.”

“השם שלי עם שחר היה איילת־השחר, וכך הוא נשאר גם אחרי צאת הכוכבים.”

“ומאימתי התחלת להיקרא?…”

“אני בכלל לא התחלתי. זה הוא שהתחיל אתי, והוא התחיל אתי כשהתחילו השמים להחוויר והכוכבים התחילו להיעלם בזה אחר זה.”

“ואַת בכלל לא?…”

“אני לא יכולה להגיד שאני בכלל לא. אני דווקא כן חיכיתי לו. הוא הבטיח לי שיבוא בזמן המתאים, ואני ידעתי שהוא יקיים את הבטחתו. הוא באמת הגיע בדיוק ברגע שציפיתי לו שיבוא.”

“זאת אומרת,” לחש גבריאל בקול מקוטע מעוצם ההתפעמות שאחזה בו למשמע דברים מפורשים אלה, “שאַת ציפית לו שיבוא לפתות אותך…”

היא קפצה ממקומה והושיטה את ידיה השתיים לעבר הירח העולה. “הוא לא צריך היה להתאמץ בכלל. העפעפיים.”

“איזה עפעפיים?” קפץ ועמד גם הוא, ושוב פרצה היא בצלצלי צחוק.

“עפעפי שחר,” אמרה, “מספיק לו לפקוח את העפעפיים שלו. ברגע שהוא פוקח אותם אני מתמסמסת כולי, אבל אתה כבר שכחת. אתה כבר לא זוכר אפילו שהוא קיים. אתה מתעורר כל־כך מאוחר שקרה לך מה שקרה אז לאיש ההוא.”

“איזה איש?”

“זה האומלל המקולל שקיווה לאור ואין, שלא ראה בעפעפי שחר.”

“אני נשבע לך שלמענך אקום לפני שהוא יפקח את עפעפיו. אני מבטיח לך…”

“אל תישבע ואל תבטיח,” מיהרה היא להניח את כף־יד על פיו, “מפני שהיא תעשה בדיוק את ההפך. היא תהפוך לך את הקערה על פיה.” הוא נחפז לנשק את קצות האצבעות המרפרפות על שפתיו, אך לפני שהספיק להצמידן אל פיו ועם־זאת לשאול מי היא זאת ואיזו היא האיומה שמבקשת לשבור את רצונו ולהפר את הבטחותיו, הרתיעה היא אותן והצביעה על הירח הנוסק שכבר הגיע אל חודו של טור־מלכא. “הלבנה הזאת,” לחשה לו על אוזנו בסודי־סודות. “– תסתכל: תראה. צריך לדעת איך. צריך לעלות על הגל המתאים. היא מתעתעת בנו. אם לא תעלה אתה על הגל בעוד מועד, תעלה היא עליך ותרמוס אותך.” רגלו של גבריאל עלתה על דרדר ורמסה אותו כשביקש להקיף בידו את המותן שסבב־חמק פתאום לעבר דרך העפר, ובמקומו השתלבו אצבעותיה באצבעותיו ומשכו אותו אחריה. “תראה, תראה: הוא קורא לנו.” מגדל דויד עלה במעלה השביל וריחף מעל לברֵכת השׂולטן. “מגדל דויד?” שאל, “לא, לא, אילן־גבריאל,” זכר במעומעם שיש עץ שנקרא “אַלּוֹן בָּכוּת” ושיש פרח שנקרא “אמנון־ותמר” ושיש אילן־סרק, ושיש, אפילו, אִילַן־יַחַס, אבל מעודו לא שמע על אילן־גבריאל עד שלא הגיעו אל אורן גבוה, גאה ומכונס בתוך עצמו. הִטתה אוזן אל הגזע ואחר־כך חיבקה אותו בעיניים עצומות ובאוזן כרויה לכל המתחולל בקרבו. “הוא חי ורוטט כולו. הוא שואף אלי. אני מרגישה בתוכי את פעימותיו,” לחשה בינה לבינה, גהרה עליו, ובגהירתה סייעה לו להפשיל בתנופה את שמלתה ולגלות את שתי הלבָנות המלאות הבוהקות מתחת לאוֹרהּ הכּסוּף של הלבנה המלאה ממעל. קפל הקרקע הסתיר את טור־מלכּא הרחוק, ומתוך צמרת האורן נראה עתה מגדל דויד ננעץ בלבנה המקיפה אותו סביב־סביב בּאוֹרהּ הצונן כּעוֹרן הצוֹנן של שתי הלבנוֹת החפוּנות בידיו ברטט רענן, מוצק וגמיש כאחת. “חבל שיש לי רק שתי ידיים,” אמר גבריאל שביקש למשש ולחוש וללטף וללפות וללפף ולחפון ולהדק וללחוץ ולמחוט ולמזמז בבת־אחת את כל הגוף הזה, את השדיים השניים, הקטנים, ואת הירכיים המלאות ודשנות, ואת הבטן ואת מילאת־פלומת־האגן בין הרגליים הפשוקות בשעה שנעץ את “אילן־גבריאל” – כפי שהיא קראה לו – אל תוך הלהט השואב ומעלע שבין שני הפלחים המלאים הבוהקים בעזוז־הלובן־הכסוף של קרום הירח הצונן כלפי חוץ. “הוא ממלא אותי, אילן־גבריאל שלי. אני מרגישה איך הוא פועם בתוכי חזק־חזק.” אילן־גבריאל חי את חייו של גבריאל ופעם את פעימות ליבּו כעבור שני לילות, כשכרעה ברך לפניו, חיבקה ונישקה אותו סמוך למסעפי השורש, ואחרי שלחשה תפילה בליבּהּ, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע, פנתה אל גבריאל ואמרה כממשיכה מעבר ליומיים וללילותיים שחלפו בינתיים את קו הגיגיו כשפלט “חבל שיש לי רק שתי ידיים,” –"עם השתיים שלי יש לנו ביחד ארבע, ועשרים אצבעות." בידיו השתיים, החזקות, חיבק אותה ואימץ אל ליבּו את זה הגוף הקורן תזז של חיוניות רעננה, נישק את העיניים המלוכסנות, את הלחיים הגבוהות, המלאות, את השפתיים הנפתחות לקראתו בשקיקה, וכשרכן להשעינה אל העץ סירבה ואמרה, “לא, לא. אתה הישאר דום במקומך, ואני אעשה את עבודת־הקודש.” עבודת־הקודש שעבדה לאילן־גבריאל גם כשחצצו קירות המרתף העבים בינו לבין אור הירח וכוכבי השמים ועפעפי השחר, היא שעמדה לה ב"ימי־החול", כפי שכינתה גם את השבתות והמועדים והחגים, על כל המצווֹת הכרוכות בהם. היא הבדילה בין קודש לחול, ואותה הבדלה שהבדילה, היא היא שאוששה אותה, העניקה לה עוצמה במקום שגבריאל החל מתרופף – לאמור, ביחסיו עם הפונדקי בריא־הבשר. מאז “קידוש הלבנה” – כפי שכּינתה היא את הלילה הראשון – הרגיש הוא שלא בנוח בנוכחותו של הבעל החוקי: היה חביב אליו למעלה מן השיעור, ועם־זאת גם הדיר רגליו יותר ויותר מבית־הקפה קנקן עד שזה אפילו בא אליו בטרוניה של “מדוע כבר לא רואים אותך אצלנו?” וגבריאל הימהם מה שהימהם והרגיש שלחייו מסמיקות. למעשה לא יכול עוד לשאת פניו אליו, וכפי שהם אומרים כיום “להסתכל לו ישר בעיניים”, וכששוחח אִתה על כך זכה לחיבוק לוהט עוד יותר ולנשיקה עמוקה יותר. לא, לא! אין שום קשר בין הדברים, והמושג “בגידה” לא תופס כלל. בעלה בחור טוב הוא, נפש יקרה, והיא גם אוהבת אותו מכּמה וכמה בחינות, גם טוב לה שיש לה אותו, גם נאמנה היא לו מכל הבחינות, גם מקיימת בקפידה את כל החובות המוטלות עליה הן כאשת־איש והן כעקרת־בית, גם שלמה היא עם עצמה, ומאז קידוש הלבנה לא זו בלבד ששלמותה לא נפגמה, אלא להפך – התמלאה שפע רב. מאז קידוש הלבנה מעניקה היא לבעלה תוספת של ניצוצות מן העולמות העליונים, מִקדושת הירח ומִקרינת כוכבי השמים ומן הזוהר הראשון, הקדמון, של עפעפי השחר, ומן הרוח החיה באילן־גבריאל, הרוח החולפת מבעד למלבוש החיצון, לקליפת העולם.

עניין זה של מלבושים וקליפות העסיק אותה ביותר, ומנקודות ראוּת שהדהימו אותו כל פעם מחדש, ולא רק כשמזג האוויר השתנה ורוחות ים החלו מקדירות את פאת שמי המערב בעננים. רגישה היתה ביותר לרוחות; ביקשה תמיד לדעת מה מזג האוויר “בחוץ”, ומחשש רוח־זלעפות ושבר־ענן וגשמי־זעף היתה יוצאת במעיל עליון מעל לחליפה ובמטריה, גם כשרוחות הערב לא התגברו ולא נשאו במשביהם הקלים המרפרפים ענוגות אלא ענני נוצה בגובה רב. היתה זו “יראת־שמים” פשוטה כמשמעותה: הפחד מפני ארובות השמים שייפתחו מעליה ברגע שתוציא החוצה את האף החטוב בעדינות כה רבה על נחיריו הדקים, הרוטטים. המעיל הנוסף יגן תמיד מפני הקרה, וגם לא יזיק אם זו תבושש לבוא, כי על־כן אפשר תמיד לפשוט אותו ולשׂאת אותו על יד, וכן גם את המטריה. יראת־השמים שלה היתה חלק מאֵימת החוץ, ולאו דווקא חלק הארי. דומה היה שחברת בני־האדם שלתוכה נקלעה הטילה עליה אימה רבה עוד יותר, וביחוד מיום שהוטלה לבית־היתומות. מאז אותו יום השתדלה ככל יכולתה “ללבוש בחוץ מה שכולם לובשים בחוץ”. וכשסיפרה לו מעשים מאותם ימים השתמשה גם בביטוי המוזר “לבשתי”, “לבשתי את המנהגים שלהם ואת הדיבורים שלהם והתכסיתי באמונות שלהם ובדעות שלהם כדי שלא ירגישו בי. הייתי כמו זיקית שנעלמת ברקע הכללי. קיבלתי באמת את הצבע של הקליפות”. אותן “קליפות” שלה, שלא תמיד ברור היה לו אם מרמזות הן לטוב או לרע, הצליחו להדהים אותו אפילו אחרי שכבר הניח לה להציץ בפנקס הכחול שלו. כשפתחה אותו יום אחד באשר פתחה, מבלי משׂים, והחלה מרפרפת בהיסח־הדעת על־פני הכתוב, חזרה וסגרה אותו בבהלה. כשהרים את עיניו עם טריקת הסגירה, ראה את כתפיה והנה הן רועדות, ולא רק כתפיה אלא גופה כולו מרטיט בצמרמורת, וידיה צמודות ושלובות בישיבתה המכוּוצת ובראשה הרכון מטה. ראה גם את הדמעות הזולגות מעצמן, נטף אחר נטף מנצנץ ונופל ממקור השפע הכחול־אפור הקורן מעיניה המלוכסנות, כשחפן את סנטרה להרים את פניה אליו. וגם אחרי שהצביעה על המשפט בפנקס הכחול, לא במהרה ראה מה יש בו כדי לזעזע אותה בהלם אשר כזה של צמרמורת הגוף ועצבות הנפש. לא היה כל קשר שהוא בין המשפט הזה ונסיבות כתיבתו לבין מה שקורה עכשיו לנגד עיניו, ועם מבט ראשון הרגיש עצמו כמי שידה אבן בחמת־זעם בעורב זקן ומרושע מקרקר להכעיס, ופגע לא בו אלא דווקא באפרוח בן־עפרונים מפרכס בדד בּקן העזוב. רשם אותו בפנקס עוד לפני שאוריתה הכּירה לו את בּלה, בעקבות קריאה באחת ממסותיו היומרניות של אותו עורב אשמאי שהוציאה אותו מכליו. אחרי שהתגבר על אותה כתיבה סרת־טעם, תוקפנית בבלבולה ומטושטשת במושגיה, גילה שתוכנה גרוע עוד יותר מצורתה, ורשם בפנקס, “את קליפתה פיצחתי ואת תוכה זרקתי לחזירים” – הדגיש את המילה “חזירים” מכּיוון שידע שהכלבים בררנים הם במזונם, בה־בשעה שהחזירים יאכלו אפילו אותה. “אתה זרקת אותי לחזירים –” אלה היו המילים שלה. משום־מה ראתה בכל מה שכתוב בפנקס הכחול רמז כלשהו אליה, או ליחסו שלו אליה, וכאן לא הועילו לו כל השבועות שנשבע לה שהדברים הללו נכתבו עוד לפני שידע דבר על עצם קיומה שלה, ושאינם נוגעים כלל בדברים שבינו לבינה. המשפט הכתוב שם ניסח בצורה חדה וברורה, שחור על־גבי לבן, את החרדה העמוקה המקננת בה לאותו גורל שצפוי לה מן הרגע שתיחשׂף, מן הרגע שהעולם יפצפץ את שריון המגן של הקליפה שלה. ורק אחרי שנוכחה לדעת שהוא עצמו נפגע, נפגע עמוקות, מעצם המחשבה שלה שהוא עלול להעלות בדעתו לזרוק אותה ביום־מן־הימים לחזירים, נרגעה היא, ואחרי היסוסים כשלהם לחשה לו על אוזנו משהו מדהים לא פחות מאותה מחשבה, ועם־זאת הרבה יותר סתום. “הקליפות שלי,” לחשה לו ממש לתוך האוזן, עד שחש את הרטט ואת ההבל החמים של פיה, “מגינות לא רק עלי, אלא גם עליך.” אֵילוּ קליפות? ומפני מי מגינות הן גם עליו? מתוך נעימת קולה הרגיש שאיזו שהיא סכנה כלל־עוֹלמִית אורבת תמיד גם לו, ושגורלו שלו גם הוא תלוי בעוצמתו של אותו שריון קליפות שלה. היא הניחה את אצבעה על שפתיו למנוע אותו מכל שאלה שהיא שנוגעת בַּסוד־הכּמוס־בלב־ציפור־הנפש שלה שהחליק זה עתה פנימה עמוק לתוך אוזנו שלו, מכיוון שאפילו זו עלולה להזיק להם אם יעלה אותה על דל־שפתיו. אחת מאותן קליפות נגלתה לו כעבור יומיים בלבד, בתוקף הנסיבות, אם אפשר לומר כך, ופקחה את עיניו לכל הייתר. פסח הבריא הוזעק אל דודו הזקן בפתח־תקווה בעניין מפותל של ירושה והשאיר את אשתו שתנהל את בית־הקפה בימי היעדרו. ערב אחד, בין השמשות, כשעלתה מן הרחצה, ובעודה מספיגה את מפשׂעותיה במגבת, קפצה פתאום לחדר הסמוך, עטפה את ראשה באותה מגבת, הדליקה את הנרות ובירכה עליהם. רק אז נזכרה שזוהי שעת הדלקת הנרות של ערב־שבת. מעורטלת מקליפות הלבוש, לא הגנה עליה עכשיו אלא קליפת עורה הצח, החלק, הקטיפתי וריחני כקליפת האפרסק שנרטב בטללי לילה בוהקים כנגד קליפות האור הניתקות מלשונות הנרות ונתלות על עוקצי פטמותיה, אלה קליפות־אור־המצווה שמסוככת עליה ברגע זה, כפי שקליפות הלבוש הגנו עליה קודם מפני הקור והרוחות והגשמים. קליפות המצוות לא רק גוננו עליה, אלא גם היו לה לכנפיים שהסיעו אותה אל אור השמש הזורחת שם למעלה, מעבר לחשכת העננים. אחרי שחצתה את האזור המסוכן ויצאה ממחשכי הסופות המשתוללות, יכולה היתה להתמסר בשלוות־הנפש לשחר העולה, ל"מלך הכבוד" כפי שכינתה אותו אחרי שבירכה על הנרות. היא הסירה בתנופת יד את המגבת המצעפת את ראשה, שטחה אותה על הרצפה, דרכה עליה בשתי רגליה וקראה בצהלה, “ועכשיו עלינו עליה. הקליפה למטה, ואנחנו בשמים העליונים. אתה הלא יודע שבשמים העליונים כבר אין לה שליטה.” גבריאל שלח מבט מפקפק במגבת הנרמסת תחת רגליהם. “ואיפה יש לה כן שליטה?”

חיוך קונדסי האיר את פניה. היא הצביעה שוב על המגבת הנדרסת ואמרה, “לה אין שום שליטה בשום מקום שבעולם.”

“אַת הרי יודעת שלא אליה התכוונתי,” אמר והתיישב על המגבת. הושיט לה יד שתשב לצידו, אלא שהיא התעלמה ממנה, חמקה והתיישבה לה על הכיסא לצידו והקיפה רגל על רגל בהעמדת־פנים שובבה של גברת חשובה בעיני עצמה.

“אם כך, הסבר נא לי בבקשה למי התכוונת?”

“אני התכוונתי בדיוק למי שאַת התכוונת.”

“בדיוק?” חזרה על דבריו והגביהה גבת עין אחת בסימן שאלה משועשע.

“כן – בדיוק לקליפה.”

“קליפה זה לא בדיוק,” חזרה אל נעימת הקול של מורה שמסבירה משהו פשוט וברור לתלמידים קטנים גם קשי הבנה, זו דרך הדיבור שהיתה לה בלילה הראשון, ליל־קידוש־הלבנה, כשגילתה לו שהשם אשר בו תיקרא הוא “איילת־השחר”. “קליפה זה לא בדיוק, ואפילו לא בערך. יש קליפה של לימון שנותנת צבע של לימון וריח של לימון וטעם של לימון, ויש קליפה של בצל שנותנת צבע של בצל וריח של בצל וטעם של בצל, ויש קליפה ירוקה שמכסה על הבשר האדום, כמו, למשל, קליפת האבטיח. יש קליפות טובות ויש קליפות רעות, ויש סתם קליפות חסרות־טעם וחסרות־ריח. ויש גם קליפות מסוג אחר לגמרי, לגמרי.”

“ואַת, למשל,” נכנס לדבריה, “אַת קליפה מן הסוג הטוב או מן הסוג הרע?” ותוך כדי שאלה התחרט עליה. היה בולע אותה בחזרה אילו ניתן לו. הרגיש בה מין קנטוּר לא־מוצדק ושאינו במקומו. השד יודע מנַיִן צצה זו – איזו רוח רעה נשאה אותה בכנפיה. להרווחתו לא קדרו פניה אלא, להפך, זרחו בחיוך רחב.

“יופי, יופי – שאלה טובה מאוד.” המורה נוכחה לדעת שהתלמיד הזה היושב על המגבת לפניה מַתחיל לתפוס את משמעות הדברים. “שם, למטה –” הצביעה שוב מטה אל עבר המגבת הדרוסה, “העולם שמתחת לשמים הנמוכים מלא קליפות. יש שם אחת, קליפה שקוראים לה בֶּלה, ויש שם עוד אחת, קליפה הרבה יותר קשה וחשובה שקוראים לה אוֹריתה, ויש שם גם הרבה קליפות חשובות בעלות זקן ופיאות שנקראות ‘רבנים’. אתה רואה – יש אלף ואחד סוגים של קליפות. מה זה אני אומרת אלף? – יש אינסוף מינים וסוגים ומשפחות של קליפות שונות ומשונות זו מזו – יש קליפות ממין זכר ויש קליפות ממין הנקבה – וכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו, אבל בכל־זאת יש צד אחד שווה לכולן –” גבריאל, שנתפס בהרהוריו לשאלה לאיזה סוג של קליפות הוא עצמו שייך, או, לייתר דיוק, לאיזה סוג מייחסת היא אותו – האם מייחסת היא אותו לסוג הקשה והחשוב של אוריתה – לא התעורר בזמן לשאול את השאלה המתאימה, והמורה ניענעה כנגדו באצבע מוכיחה. “כן –” התנער וקרא, “אז השאלה היא לא מה ההבדלים שביניהן, אלא מה הצד השווה. במה הן כולן דומות זו לזו!”

מגודל שביעות־הרצון מהתקדמותו בלימודים, ניתרה המורה לקראתו והעניקה לו נשיקה על המצח. הוא ניסה לנצל את ההזדמנות כדי להחטיף נשיקה בפִּטמה המרחפת נגדו בגובה פיו, אלא שזו ניתרה אחורה לעבר הכיסא.

“והכוונה,” המשיך גבריאל בהיסוס־מה, “גם לקליפות מן המין המיוחד, זה המין בעל הזקן והפיאות?”

“התכוונתי בדיוק לְמה שאמרתי,” אמרה המורה בחומרת־מה, ולייתר תוקף הוסיפה, “המשותף לכל המינים, וביחוד למין הזה. למין הזה ולכל יתר המינים, וקצת יותר מייתר המינים.” גבריאל הציב בשורה לנגד עיני־רוחו לימון ובצל בצידם של סרוליק ואוריתה והרב סלונים ופסח הבריא, ולא יכול היה בשום פנים ואופן למצוא את הקו המשותף לכולם. “בין הלימון לבצל,” חשב בקול רם, “אני עוד יכול למצוא משהו משותף, אבל סרוליק ואוריתה… וכל שאר בני־האדם,” העדיף שלא להזכיר את שמו של בעלהּ של המורה, “מקלקלים את התמונה.”

“אתה צודק בהחלט!” פסקה, “הלימון והבצל עדיין אינם מקולקלים, ולכן נוציא אותם, לעת־עתה, מן התמונה.” גבריאל עשה כדבריה וניסה להתרכז בתמונה המקולקלת, שאליה הצטרפו בזה אחר זה עוד פרצופים מוכּרים של בני־אדם מקולקלים, וככל שאלה התרבו, כן קשה היה לו להתרכז ולמצוא את הקו המשותף.

“והקו המשותף הזה, שאליו את מתכוונת, הוא קו־אורך או קו־רוחב?”

“יפה. יפה. שאלה טובה מאוד,” אמרה וקירבה את הכיסא אל התלמיד היושב על המגבת כאות וכסימן לכך שהוא מתקרב והולך אל הפתרון. “הוא גם קו־אורך וגם קו־רוחב.”

“ובאיזו נקודה אנחנו נמצאים בין קו־האורך לקו־הרוחב?” הִקשה עליה תוך תזוזה לעבר קצה המגבת הקרוב לכיסא, אבל השאלה הזאת, שהוכיחה לה שהנה שוב חלה נסיגה בהתקדמותו, היתה לה למורת־רוח, והיא פקדה עליו שיחזוֹר בדיוק אל הנקודה שלו על המגבת.

“אילו תפסת את הנקודה העיקרית בכל מה שאמרתי לך, לא היית מסתבך עכשיו בכל הנקודות הצדדיות שבין המגבת לכיסא,” אמרה תוך כדי הרתעתו של הכיסא למקומו הקודם, וגבריאל, שלא היה ברגע זה מעוניין אלא באלה הנקודות הצדדיות, הבין שכדי להגיע אליהן חייב הוא בראש ובראשונה, לתפוס את הנקודה העיקרית שלה. השעין את שני מרפּקַיו על ברכיו השתיים, ואת ראשו תמך בשתי ידיו בתנוחה הבדוקה ומנוסה של התרכזות מעמיקה בנקודה העיקרית, אבל שתי הנקודות החצופות של הפטמות המזדקרות כנגדו פיזרו את הגיגיו מן הנקודה העיקרית והלאה. מכיוון שכך, עצם את עיניו בהתרכזוּת מעמיקה עוד יותר, אך הרגיש מיד שהנה הוא נופל מן הפח אל הפחת. במקום שתי הפטמות החצופות, הופיעה נקודת־החן של אוריתה אשר בפינת הרקה והלחי הימנית, ונקודה זו בוודאי שרחוקה היא מן הנקודה העיקרית, לאין־שיעור יותר משתי הפטמות, שלמרות סטייתן המופלגת ממנה, קרובות הן בכל־זאת קִרבה יתֵרה, מבחינה מסויימת, לליבּהּ של המורה.

“והנקודה העיקרית קרובה לליבֵּך?” שאל ופקח את עיניו. ראה שעיניה עצומות־למחצה במין הפלגה נינוחה על נימי האורות הרכים הנובעים מלשונות־אש־הנרות. “אני מתכוון – קרובה לליבּך ברגע זה?”

“ברגע זה,” לחשה בינה לבינה מבלי לפקוח את עיניה לעברו, “אני נמצאת מעל ומעבר. וגם אתה.”

לא ברור היה לו אם נמצאים הם שניהם מעל ומעבר לנקודה העיקרית או למשהו אחר לגמרי, אך לא רצה להפריע לה מן הרחיפה הענוגה שלה בשאלה נוספת, ובמקום זה פלט, “אנחנו שנינו מעל ומעבר לכּל.”

“זהו זה. בדיוק,” לחשה.

“לכל הנקודות ולכל קווי־האורך וקווי הרוחב,” המשיך הוא מתוך החלטה להיפטר מן הנקודות הצדדיות המטרידות אותו, ומתוך הטשטוש בקווי־האורך־והרוחב של הכיסא שעליו ישבה עם הבהוב הנרות.

“שם, רחוק־רחוק למטה,” המשיכה היא בעיניה העצומות־למחצה, “הם כולם טועים. הם טועים לָרוחב וטועים לָאורך. זה הקו המשותף לכולם, כולם, ללא יוצא־מן־הכלל. הם נושאים את עיניהם למעלה, אל השמים הנמוכים שמעל לראשיהם הנמוכים, ונדמה להם שאלוהים הוא שיושב שם ושולט עליהם. הטעות שלהם שקעה כל־כך עמוק בליבּם, עד שהפכה להם לאמונה. נדמה להם שיראת־השמים שלהם היא, כמו שהם אומרים, יראת־השם.”

“זה הוא זה,” קפץ גבריאל ועמד, ועם־זאת פקחה היא את עיניה. הדברים האלה, האחרונים, הם שהזכירו לו את המעמד המדוייק, שבו אמר, כשבא למלא את מקומה של המורה החסרה, “הוא לא חי את חייו”. כּשפלט אותו ראה לנגד עיניו את חברו הטוב, המשוֹרר. השתמש באותה הזדמנוּת לקרוא לפני הכּיתה באחד משיריו, בשיר הפותח בחרוּז “שֶׁפִי חֵשֶׁק־עֲרָבוֹת”. אחר המשיך ממקום שאליו הגיעו עם המורה שלהן בּשיעור בספר איוב. הזיכּרון הזה הוא גם שפתר את כל החידות שחָדָה לו. שם, למטה, בשמים הנמוכים, לא אלוהים שולט, אלא השטן, והוא־הוא ששופך את ממשלתו על־פני הארץ. והשטן שולט בארץ מכיוון שאלוהים הפקיר אותה בידיו, כפי שכתוב במפורש, וכפי שחזה איוב מבשׂרו. יראת־השם שלהם היא יראת השׂטן השולט בגורלם, והנקודה העיקרית הרי זו אותה נקודה שבה חצינו את הגבול שבין השמים הנמוכים לשמים הגבוהים. מכּיוון שחצינו אותה, השתחררנו משלטונו, שהרי אין לו, לשׂטן, שליטה אלא מן השמים הנמוכים ומטה. ואם כי ביקש להניח לה שתמשיך כך לרחף בהרגשתהּ המענגת שהכל טועים, וללא יוצא־מן־הכלל, ושהיא בלבד מחזיקה באמת כפי שמחזיקה היא בכתר המלכות, ואם כי בכלל לא היה לו כל חשק לעסוק בלימודיות ולהזכיר לה את כל כיתות־המינים, בכל המקומות ובכל הזמנים, שלא זו בלבד שהרגישו בשליטתו של השטן, אלא אף קבעו שהעולם כולו נברא בידי האלוהים הרע ולא בידי האלוהים הטוב, בכל־זאת פלט מפיו: “לא כולם. לא כולם טועים. אַת הלא יודעת – כל המינים, והשטן… הם הלא – ותמיד היו הרבה כיתות של מינים, וגם בימינו… לא כולם טועים לרוחב ולאורך… יש הרבה מאוד שיודעים…”

“שיודעים מה?” הפעם הגיע תורהּ לקפוץ ולעמוד.

“כלומר, שיודעים בדיוק מה שאַת יודעת.”

“ומה בדיוק אני יודעת?”

“מי ששולט שם, למטה,” הצביע על המגבת הנלפתת.

“ומי הוא ששולט שם, לדעתך?” הצביעה גם היא על אותה מגבת אומללה.

“לדעתי שולט שם מי ששולט שם לדעתך.”

“ומי לדעתך שולט שם לדעתי?”

“השטן, כמובן –” והמורה פרצה בצחוק, באותו צחוק מלבב שלה שמסתלסל ועולה בסולם שלושה צלילים. “ידעתי, ידעתי, ידעתי שאתה תגיד שזה השטן!” התגשמותהּ של התוצאה המיוחלת מילאה אותה עליצות של ניצחון, ומגודל השמחה העניקה לו, לתלמיד, עוד נשיקה על המצח, אלא שהפעם לא היה זה פרס על התשובה המעולה, אלא על הטעות הבלתי־נמנעת.

“תראי –” הימהם בניסיון לתקן את הטעות ולהסביר את הנקודה העיקרית של הרעיון במילים אחרות, “יכולתי גם לומר ‘אשמדאי’ או ‘הרע’, או ‘האל הרע’ או כמו שאמר איוב, ‘ארץ ניתנה ביד רשע’, או…”

“האל הרע, אשמדאי…” חזרה על דבריו בעליצות גוברת. “אתה רואה שאפילו אתה חוזר על הטעות של הצד השני. זה הצד השני של הטעות. אלה טועים מן הצד האחד, והאחרים טועים מן הצד האחר של אותה מטבע.”

“אז תגידי אַת. תגלי לי –” לא נותרה לו, לתלמיד, ברֵירה.

“כבר אמרתי וכבר גיליתי –” נימה של חוּמרה מסויימת, של קוצר־רוח, הידהדה בדבריה של המורה. “ולא רק אמרתי אלא אתה בעצמך חזרת על הדברים שלי. אבל כשהתלמיד חוזר על הדברים של המורָה שלו, זאת כלל וכלל לא הוכחה שהוא תופס מה שהוא אומר. לפעמים זה בדיוק ההפך.”

“אז תגידי לי עוד פעם אחת. רק עוד פעם אחת, בבקשה. אני מבטיח למורָתי שאני אקשיב לה.”

"זאת היא, הצבּיעה שוב לעבר המגבת הנדרסת תחת רגליו. “הקליפה היא ששולטת בעולם.” כאן כבר חש התלמיד שנעשה לו עוול כּלשהו בציון הבּלתי־מספּיק שקיבּל, אבל לא העז אלא למלמל “כן, אבל… איזה… מה שמה…”

“זאת בדיוק השאלה!” קראה המורה בתרועת ניצחון והניפה אצבעה כלפי מעלה. “מי היא זו ואיזו היא הקליפה שהשתלטה על העולם! זאת המכשפה הזקנה ההיא. לא סתם קליפה רעה, אלא הכי גדולה והכי רעה. הכי איומה והכי נוראה. מלכּת הקליפות שיושבת שם בשמים. זה לא הוא, לא השטן ולא אשמדאי, אלא היא שיושבת שם, בשמים למטה: זאת האלה הקנאית, הנוקמת והנוטרת, שגחלים בערו ממנה וערפל תחת רגליה. מלכת השמים הנמוכים, היא היא קליפת העולם שחוצצת בין השמים הנמוכים לבין עפעפי־השחר. רק אני יודעת זאת. רק אני יודעת איך לקרוא לה.”

“ואיך קוראים לה. כלומר – איך אַת קוראת לה? מה שמה…”

“זה סוד!” קירבה המורה את פניה אליו.

“ואפילו לי לא תגלי אותו?” חינן התלמיד את קולו.

“אם תהיה תלמיד טוב, וגם צייתן, אז אולי אגלה לך משהו. לא את השם המפורש – זה אסור בתכלית האיסור!”

“אַת הלא רואה שאני התלמיד הכי…”

“אם כך, עליך לרמוס אותה ברגליך. חזק. אל תפחד ממנה. עכשיו אתה עליה.” וגבריאל עשה כאשר צוּוה, רמס את המגבת ברגליו, ולתוספת ציות למורה ועזוז בביצוע, גם קפץ עליה פעם ועוד פעם. “יופי, יופי – עוד פעם אחת, כך, חזק –” קראה ואחר הסמיכה את פיה אל אוזנו ולחשה, “מותר לך לכנות אותה בתואר ‘האלמנה השחורה’.” מיד עלה לנגד עיניו סוג מסויים של עכבישים שוכני מערות, ובאמת מכל השורץ ורוֹמשׂ וזוחל ורוחש ומבייץ ומנטיף ריר לא היה נתעב בעיניו יותר מן העכביש, הוא־הוא הנתעב ביותר, עוד לפני ששמע על זו “האלמנה השחורה”, הנקבה שרוצחת את בעלה תוך כדי הזדווגות, גם זוללת אותו. קפץ פעם נוספת ורמס אותה חזק־חזק בעקבו מבעד למגבת, ששימשה לו שכבת מגן מפני עקיצתה, ואחרי שווידא שאכן נמעכה ונרמסה כליל, ולא תשוב לתפוח ולחיות מחדש, כדרכן של המפלצות הנוראות בסיוטי החלום, התייצב זקוף פנים־אל־פנים אל מול המורה וראה את עיניה והנה הן זוהרות לקראתו כלקראת המנצח שחוזר מקרב־פנים־אל־פנים, לחיים ולמוות, עם האיומה שבתפלצות. עוד מעט קט תצא לקראתו בתופים ובמחולות לשיר באוזניו “הִכּה שאול באלפיו – ודויד ברבבותיו”. ואכן מגדל דויד חזר לעמוד דום לקראתה, כפי שהזדקר בפעם הראשונה אחרי־הצהריים, בעבודת־הקודש שהסתיימה באותה רחיצה והסתפגות במגבת שקדמה לדילוג שלה לקראת הדלקת־הנרות־של־שבת. רכן עליה להרימה אל־על לקראתו, כפי שהניף אותה בחיבוקו הראשון, אלא שהיא נשארה יושבת על הכיסא וקראה, “לא לא. אל תתכופף. אילן־גבריאל נטוע זקוף ואיתן על מקומו וצמרתו מפריחה כוכבים, ואני אשזור כתר מלכות לכבודו.” ותוך כדי ישיבה אכן החלה לשזור בלשונה את ראש העטרה, ואחר כרעה על ברכיה ארצה לפניו. כך גם נהגה אחרי שובו של פסח, משהותרה פקעת סכסוכי הירושה בפתח־תקווה, ומקדש־כוכבי־האילן חזר למקומו במרתף בית אמו של גבריאל. תקרת המרתף הקמורה, האטומה בעלטה, התמלאה כוכבי־שביט בוזקים מצמרת האילן; זיקוקים די־נור פורצים מתפוצצים באורות צבעוניים, זרי כוכבים חגים במחולות, זרמי זוהר תוזזים בכתר המלכות ויורים סילונות גוונים מתקמִרים בקשתות בכיפת־השמים־הגבוהים שֶׁלַּמִּקדשׁ. מחולות־הקודש של כוכבי־הרקיע־העליון היו פותחים בהופעתם של שני כוכבים, זוג עיניה הקורנות אור כחול־אפור מעל לחיוך השפתיים הנפשׂקות לקראתו עם פתיחת שערי המקדש, זו דלת המרתף הכבדה שאותה נחפז לנעול אחרי כניסתה של איילת־השחר. בידו האחת נעל את הדלת בפני העולם החיצון שמתחת לשמים הנמוכים, ובשנית הקיף את גזרתה של כוהנת המקדש, ובניצוץ המתלקח, עוד לפני שעשתה צעד אחד בפנים, בגבהּ הנתמך בדלת, הצמיד אותה אליו. בשמאלו חפן ממעל את הקווּצות השחורות של שׂערה העבות עם הנשיקה העמוקה, ובימינו חפן מתחת פלח אחר פלח את מילאת הבשרים המוצקים־נכנעים, ליטף ועיסה וגישש והחליק פנימה אל החריץ החמים־מתלחלח בין שתֵי הלבנות המלאות, תוזזות ומתהדקות. ביד אמונה, אם כי רוטטת מקוצר־הרוח, שלפה היא את כתר המלכות מבין כפתורי הפרוכת, וכרעה לפניו ברך, קדה ונישקה את ראש העטרה והצמידה אותו, בזה אחר זה, אל מצחה, אל עיניה העצומות, לחייה, אוזניה, צוארה ולוח־ליבּהּ הפועם כנגד הד פעימותיו. באילן־הקודש ביקשה לנגן את כל מלוא־קשת־הגוונים, להעיר ולעורר את כל נימי הכוסף במלוא כף־ידהּ החופנת, מהדקת רכות ומשפשפת, ובשפתיה המוצצות ובלשונה הטופחת מלקלקת ענוגות לכל האורך, מִכֶּתר־המלכות מעל ועד ליסוד מתחת, אל שורש הגיד, לשלח את ריטוטי הניצוצות העקודים נקודים וברודים ממעמקי השורש לכל אורך הגזע ועד לראש הצמרת. שני הנרות הסגולים נשקפו בראי המשקף את איילת־השחר העולה מן הקידה וכריעת הברך עם הופעתו של מלך־הכבוד. כך היתה לוחשת, בעיניים עצומות למחצה, תפילה של הלל: “שׂאו שערים ראשיכם, והינשׂאו פתחי עולם, ויבוא מלך־הכבוד.” מלך־הכבוד היה יושב על כס המלכות, נוכח האספקלריה המשקפת את נרות־הקודש, ורואה את איילת־השחר פושׂקת ירכיה ועולה, ובעוד הוא לופת ומהדק את שני הירחים המלאים בידיו השתיים ומתענג על המילאת הנלושה באצבעותיו, היתה היא אוחזת בשרביט המלכות ומעבירה אותו, רפרף־והעבר, רפרף־והַשֵׁק, על כּפתור הפרח הנפתח לקראתו, ועל עלי הכּותרת, כּפתור־ופרח כּפתור־ופרח, עד שננעץ נבלע ראשו ורובו פנימה למלא עד ללא הכיל את לשכת־הקודש הרוטטת כולה, מעלעת ושואבת את השפע המוצק, הפועם, הקורן רוח־חיי־עולם. לשכת־הקודש שלה היתה נפערת וננעלת על שרביט המלכוּת, וּשׂפתיה נפשׂקות וננעלות על שפתיו וידיה החובקות ננעלות על גבּוֹ ורגליה המהדקות ננעלות על חלציו, ואיילת־השחר כולה היתה נוֹעלת וננעלת בזרועותיו, אך לא על כּיסא המלך היתה עבודת־הקודש ננעלת, אלא על ערשׂ המלכות, מתחת לוורדים הלבנים המלבלבים על אדן הצוהר.

עַל ערש המלכות היתה לוחשת את תפילת הנעילה לפני מלך־הכבוד שישוב ויפתח, מעתה ועד עולם, את עפעפי השחר לקראת איילת־השחר, ואכן פתח את עפעפיו גם הושיט שרביטו לאיילת־השחר שתעלה ותבוא ותתלבלב בּחיקו, ואגב עבודת־הקודש המתלהטת והולכת, ועם מחול־כוכבי־עליון, היו נצנוצי הגיגים אחרים מעולם אחר חולפים־בורקים בו, במלך־הכבוד עצמו. נצנוצים של השתאות על הפלא: בראשית היה הפלא, והפלא היה, והפלא הוֹוה, והפלא יהיה להשתאות תמיד – יום אחד, או, לייתר הדיוק, ערב אחד, אחרי צאת הכוכבים, יורד אדם בדרך עפר בגיא־בן־הינום, רגליו נושאות אותו לשער־הגיא המתחבר עם עמק יהושפט ונשפך בערוץ היורד לעמק־רפאים, והנה, הפלא ופלא, הופך הוא למלך־הכבוד ברקיע העליון של העולמות העליונים של נפש קסוּמה אחת שעולם הקליפות כּפה עליה את השם “בֶּלה”. הרי קרה לו מה שקרה אז, במעמקי העבר, לאותו בחור שיצא לחפש את האתונות ומצא את המלוכה. משמע שאותם סיפורי מעשיות מימי קדם, אותם נִסים ונפלאות, עשויים לקרות גם בימינו אנו, ולכל בחור שהוא, ובמיוחד למי שאינו ראוי שיקשרו כּתרים לראשו. אך האם המלכים האחרים, לכל אורך ההיסטוריה ולרוחבה, ראויים היו יותר ממנו? הרי ההיסטוריה, זו המכשפה הזקנה והאכזרית, מלאה וממולאה בכל מיני פחותים ומטומטמים, עקומים ובעלי־מומים, נכי־גוף ונכי־רוח, אכזרים־תקוּפי־בולמוס ואכזרים־במחשבה־תחילה־ובדעה־קרה־וצלוּלה, שנולדו לתוך הכּתר המיועד להם מבּטן ומלידה, או שחטפו אותו בכוח הזרוע ובפרץ האכזריות והלבישו אותו במו ידיהם על ראשיהם המבוֹהמים. אין זאת אומרת, כמובן, שלא נמצאו גם טובים וראויים, אך הללו היו היוצאים־מן־הכלל, ואם התעלו בטובם על הרמה המקובלת לא איחר הכּתר להישמט מידיהם, כמו שנאמר על אותו בחור תמים וטוב שהלך לחפש את האתונות ומצא את המלוכה, אותו שאוּל שנפל קורבן לרחמים הגואים בליבּו הטוב והרך. מדוע נפל בית־שאול? מפני שלא נמצא בו דופי. אך פרט ליוצאים־מן־הכלל הללו – ואפילו הגדולים באכזריותם ובמעללי רשעותם היו חריגים – הרי רובם המכריע של המלכים היטשטש ונבלע באפרוריות הכללית, ובצדק, כי על־כן הרוב הגדול, המכריע, של הכּתרים מכל הסוגים ומכל המינים, בכל התחומים ובכל הזמנים, נפל ונחבש, כל אחד בזמנו שלו, על הראשים הבינוניים ביותר, המשתלבים היטב באופנות זמנם ובזרם העיקרי של העֵדר המשׂתרך ונמשך אחריהם במסלול הכפוי עליו. “ואולי, בכל־זאת, יש הבדל אחד חשוב, ביני ובין כל הייתר,” חלף ההרהור המעודד במקצת, עם הרפרוף המענג החולף על קצה כתר המלכות, “– כל יתר המלכים לא ידעו, גם אינם יודעים עכשיו, מה שאני יודע: הם אינם יודעים שהם ערומים.”

המלך הזה השׂרוע בכל מערומיו על ערשׂ מלכותו שלו, ידע, עם־זאת, שלמרות ההבדל שבינו לבין כל יתר המלכים הערומים, ולמרות כתר המלכות הנכון איתן בכל זיווֹ והדרו בראש שרביט המלכות הנטוי ועומד, היתה איילת־השחר מפנה לו עורף, ואפילו מתרחקת ממנו בשאט־נפש, כמִכֹּל יתר הקליפות המוכתרות ומעוטרות בעולם הזה, עולם הקליפות, אילולא פיצח הוא את קליפת השמים הנמוכים וטס כטיל אל־על לקבוע את מקומו על כּס הרקיע העליון. והרי זה הפלא שבפלאים, הסוד שבסודי־הסודות והרז שברזי־הרזים, אשר לעומתו יחוויר ויהיה לזוטה־של־כלום כל סיפור על רועה אתונות שהפך למלך ועל טיפש הכּפר שהפך לנביא הממלכה: מעשה באדם אחד שהיה מוּדע היטב לקטנותו, שתפס בדעה שׁפויה ובהכרה צלולה שהוא עצמו הריהו אין ואפס, הן מבחינת הנפח שהוא תופס בממדי החלל, בקווי האורך והרוחב והעומק של היקום על כל מערכות כוכביו, והן מבחינת קַו המֶשֶךְ שׁרוֹשֵׁם קיומו על־גבי מיתר הזמן; ושעם ידיעה זו, ומעל ומעבר לה, גם ידע והכּיר והרגיש עד כמה קצרה בינתו וּפעוטה השׂגתו בהכָלַת הקיים ומתרחש: היה עומד נבוך, נדהם ומשתאה לא רק לאינסוף הבריאה, אלא לכל דבר ודבר, כגון, למשל, לאותו הקטן והרופף והחולף שֶבַּבְּרוּאים, אותו פרפר בן־יומו. עודנו משתאה לפלא הגדול ללא שיעור של ביצה זערורית שהופכת לזחל שהופך לגולם שהופך לפרפר מפעים־לב־ביפי־צורותיו־ובהוד־מלכות־צבעיו; עודנו עומד הוא עצמו כגולם שיודע שהוא גוֹלם פְּעוּר־פּה, שלוטש עיניים מתפעלות נוכח הנס הגדול של הפרפר הקטן, והנה רוח גדולה באה ומעיפה אותו בהנף מסחרר אחד אל הרקיע העליון ומצניחה אותו על כס המלכות, כאילו היה הוא־הוא המלך בכבודו ובעצמו, האל הפוקח את עפעפי השחר.

האל הפוקח את עפעפי השחר פקח את עפעפיו, שנעצמו לרגע תוך מיצוי שעשועי הלשון של איילת־השחר המרפרפת על־פני כתר המלכות, ומחזה נפלא־הוד נתגלה לעיניו: בה־בשעה שהיו פניה רוכנות על ראש העטרה לשעשע אותה בלשונה, נשתלחו שני כיכרות־הסהר־המלא של איילת־השחר לעברו להבהיק בלובנם כנגד הנרות הסגולים המלטפים אותם באורם הרך ומרפרפים על־פני פרוכת השני של מסכי־פתח־לשכת־הקודש המסתתרת מתחת לנקודת המפגש של חמוקיהם. מיד השתלחה יד אלוהים לחוש ולמוש וללוש את מלאותם הדשנה של כיכרות־הסהר השניים, ואצבעות ידו השניה החליקו ביניהם לרפרף על־פני פרוכת־השָׁני ולהפריד בין קלעי המסך ולפלוש אל כפתור הפרח המרטיט בטללי התשוקה לאל חי. ועד שלא נמלאה ידו טל ואצבעותיו רסיסי חמדה, התנער אל השחר בכל גבורתו ושלף את השרביט מבין שפתותיה להכניסו בין קפלי מסך הפתח אל תוך מעמקי לשכת־הקודש. לשכת־הקודש התלהטה מפעימות אל השחר העולה הממלא אותה עד ללא הכיל, ממעמקיה הנסתרים ועד אל מעבר לגדותיה, וכשהיו דופנותיה רוטטות ריטוטים־ריטוטים ואדניה מעלעים עילועים־עילועים, היו כפותיו חופנות את שני שדיה הקטנים, המוצקים, של איילת־השחר, ואצבעותיו מעסות ומלטפות ומרפרפות על־פני הפטמות, וחלציו מתהדקים והולכים על חמוקי הפלחים הדשנים, לוחצים והולמים לפתיחת קרן השפע הזורמת בכוח לכל אורך השרביט ופורצת מראש העטרה להאיר את מלוא ההיכל בחגיגת הזוהר העליון של זרי כוכבים חגים במחולות בוזקים ניצוצות־קודש, עקודים נקודים וברודים ותכולים ואמוצים ותרוגים וכסופים וזהובים וסגולים וכתומים וכחולים וספיריים כעין החשמל מתוך האש.

מתוך לשון־אש־הקודש של הנר הדולק בפנים וקורן חוצה מבעד ללחיים הסמוקות ולשפע הרך, הכחול־אפור, שנובע מן העיניים העצומות למחצה שאותן חוזר היה ומנשק, אותן ואת הלחיים ואת הצואר ואת בדל האוזן הקטנה, היתה עולה להתעטף שוב בקליפות שמגינות על בֶּלה בעולם הקליפות מפני הקליפות, ומשמרות את לשוֹן־אש־הקוֹדש הפנימית שלא תדעך בכל ימות־החול עד לעבודת־הקודש הבאה. ויש שהיתה נחפזת, קוֹפצת בדילוג להתלפף בכל הקליפות בעודה נוטפת מור־קודש־עובר־על גדותיו כי על־כן ידעה, גם מבלי לשלוח מבט אל השעון, שהגיעה העת לרדת שוב אל אפרוריות החולין של העולם הנמוך. פעם, כשדעתו זחוחה היתה עליו ולא הרגיש שנחפזת היא, שאל אותה אם אל השחר יודע שהוא עֵרוֹם. השתעשע במחשבה שכּפי שאין המלכים יודעים שהם עירומים, הרי יש להניח שהאֵלים עצמם לוקים באותו שִׁגְעוֹן־הגדלוּת, ובמידה רבּה עוד יותר שהופכת אצלם לעִוְרוֹן־הגדלות – וביחוד עיוורון לגבי כל העובדים להם ותלויים בהם.

“אל השחר,” אמרה במין חיוך מוזר, מופנה פנימה, תוך רכיסת כפתורי החולצה, “נוֹלד לבוּש. הלא אתה יודע היטב שזה נאמר בפירוש: הוד והדר לבשתָּ. עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׁלְמָה, נוטה שמים כּיריעה.” הפריחה לו נשיקה חפוזה בידה, כל־כך אצה לה הדרך, ובעודה עוטה את המעיל האפור, פרחה לה אל אפרוריות הדלף הטורד הנוטף מן העננים האפורים, הנמוכים.

אל השחר הזדקף וקם ועמד על קצות אצבעותיו על פאת ערשׂ המלכות ונאחז באצבעות ידיו באדן הצוהר להציץ מבין הוורדים הלבנים הממלאים את נחיריו בבוֹשׂמָם העז אל אותו מעיל אפור וסתמי שפונה במעלה הרחוב לעבר קנקן. מין המיית־לב טמירה הקיפה אותו, נמשכת והולכת אחרי המעיל שאינו יודע, כפי שאיש בעולם כולו אינו יודע, שהוא עוטף בחובּו את איילת־השחר.

המעיל האפור נעצר פתאום בדרכו ועמד. יעלי, אחותה הבכירה של אוריתה, בחברת עוד אדם – רק אחר־כך נזכר המציץ־מבין־השושנים שאותו איש הוא התייר שתרם את חוברות האמנות לספריית־בני־ברית, וביניהן את החוברת המוקדשת למוֹדיליאני – היו עושים דרכם במורד הרחוב, ונעצרו לומר שלום ולהחליף מילים מספר עם בֶּלה. ליבּו של המציץ נחמץ בקרבו: ברי היה שהללו נחפזים לדרכם לא פחות משנחפזת בֶּלה לדרכה שלה, ושהיו בהחלט מסתפקים בשלום חפוז, אך בֶּלה האירה להם פנים, גם התעכבה עמהם למעלה מן השיעור הדרוש להם, ובוודאי בניגוד לעניינה שלה. באותו רגע עשתה עליו רושם כמבקשת לרַצות אותם ולהסיח את דעתם מחשש שיתפסו אותה בקלקלתה, שיגלו את הסוד שלה מנַיִן היא באה ומה היו שם מעשיה – ואין ספק שאמנם נימה זו השתזרה בהתנהגותה – אך לא היתה זו אלא נימה אחת קלועה בּמשזר הקבע של אורחה היומיומי. בּאוֹרח קבע נמצאה בֶּלה בקוטב המנוגד לקוטב של אוריתה. בה־בשעה שאוריתה הרגישה עצמה כבתוך שלה בכל מקום, לא היתה לה, לבֶּלה, הרגשת בית בשום מקום, ובכל מקום הרגישה שחייבת היא לשלם תמורה על החסד שעשה עמה בעל־הבית שהניח לה להיכנס, שצריכה היא תמיד לשׂאת חן וחסד, לרַצות את השייכים למקום ולהשתלב באורחם. היתה זו מין הרגשת יסוד שבעצם לה לא מגיע שום דבר, ושהיא לא תשיג שום דבר ללא מאמץ מתאים. גבריאל חיבב את יעלי, שהיתה היא עצמה, ביסודהּ, בחורה נעימת־הליכות ומאירת־פנים, גם ראויה למאמציה של בֶּלה, ואם נחמץ בו ליבּו בקרבו, היה זה משום שהפגישה אתה הזכירה לו את כל אותם פחותים, גסי־רוח וסתומים שעליהם היתה בֶּלה, כדרכה, מבזבזת את מאור־פניה – כל אלה שאינם מגיעים לקרסוליה, שאינם ראויים להתאבק בעפר רגליה. אך האם אפילו יצור עדין ורגיש כיעלי מסוגל לתפוס את הגנוז בה? גם יעלי, כמוה כעולם כולו וכמעיל האפור הסתמי, לא יודעת שאיילת־השחר נפגשה לה בדרכה.

“כן, יעלי מביאה עכשיו את התייר לארוחת־חמש. הלא היום יום שלישי,” נזכר גבריאל. ביום שלישי בשבוע נוהג היה השופט לקבל אורחים בשעות בין־הערביים, ואשתו היתה עורכת לכבודם, בין עצי הגן שלפני פּתח הבית, כּיבודים קלים למיניהם, מן המתוקים ומן המלוחים, מן המשקאות הקלים ומן החריפים, מן הקרים ומן החמים. השופט ורעייתו נמצאו “בּבּית”, “At home” כפי שהיה נוֹהג זה מכוּנה באנגלית, ובעלת־הבית היתה מכינה את ה"Five O’clock" לפי מיטב המסורת האנגלית, אך בניגוד לאותה מסורת היתה לפעמים – אם לא הופיעו אלא מעט אורחים, ומן הקרובים לליבּה ביותר – מזמינה אותם להיכנס פנימה ולהישאר גם לארוחת־הערב. גבריאל נמנה עם המוזמנים גם לארוחת הערב, ומקרב הצעירים – חבריהם של הבּנוֹת, של יעלי או של אוריתה – היה היחיד שהוזמן לא רק מכּיוון שכּך יצא רצון מלפני אוריתה, אלא מכּיוון שאפילו אמהּ רצתה בכך, וזו רצתה בכך מכּיוון שלא עורר חששות בליבּהּ שיקלקל את האווירה הנעימה והחגיגית של סעודת־הערב בוויכוחים ובהתנצחויות קולניות, ובנוסף על כך גם מובטח היה לה שמקרב כּל אותם רעשנים נמרצים, הוא יהיה היחיד שידע להעריך את המטעמים מעשי ידיה, וגם לא ישכח להבּיע את הערכתו בקול רם. ובאמת שמח גבריאל תמיד לאכול על שולחנה, ואהב במיוחד את מרק הזהב ואת הדגים הממולאים שלה, אך עוד יותר מכּן מעוניין היה באותם סיפורים של השופט שנדלוּ מתוך נסיונו בבית־המשפט כאותם פתיתים ממולאים מתוך המרק שמפתיעים בטעמים הגנוזים בהם, טעם לפנים מטעם; שמאירים פינה מעבר לפינה הבּלתי־צפויה, שמגלים את סיפור הנפש המסתתרת מעבר לדיבורים ומאחורי המעשים המובאים לשיפוטו. מאז התחמקותהּ של אוריתה מן העימוּת אתו בפרשת התנהגותהּ לגבי סרוליק, כשמצאה לנכון, משום־מה, להציג לפניו את “זוגתו של הפונדקי בריא־הבשר”, לא חזר גבריאל לקבלות־הפנים של יום השלישי בבית־השופט, ואוריתה גם לא באה לברר מדוע. רק עכשיו, למראה יעלי הפונה לביתה בחברתו של המוזמן הלז, עלה על דעתו לתמוה על היעלמותהּ של אוריתה. “כפי הנראה,” אמר לעצמו, “עסוקה היא עם רדקליף שלה למעלה ראש. אולי יצאו הם יחד לטיול לגליל העליון. הרי היה רגע שחשבה להצטרף לקבוצה שיצאה עם התייר הזה לסיור בגליל.” הִרפּה מאחיזתו באדן הצוהר והחליק בחזרה למצעים, משהתגלגלה ובאה פתאום מן הרחוב שעטת פרסות סוסים שהרעידה את אגרטל הוורדים. גבריאל חזר להציבו איתן על מקומו ולהציץ החוצה. היו אלה שני הסוסים החומים של כרכרתו המפורסמת של באשיטי, אותה כרכרה שאינה משמשת כבר, למעשה, אלא את התיירים מחוץ־לארץ שמבקשים להצטלם בה לצידו של העגלון הערבי המשופם בעל התרבוש האדום ולהרגיש את טעמה של הנסיעה בכרכרה בעלת האפיריון השחור כלפי חוץ והאדום מבפנים. “בַּכּרכרה הזאת צריכה היתה אוריתה…” ועד שלא הספיק להשלים את הדברים החולפים בו, ראה במו עיניו את מה שהבזיק בדעתו, את אוריתה לצידו של רדקליף בסתר האפיריון. אין ספק שחוזרים הם עכשיו הביתה מן הסיור בכרכרה, להצטרף, עם יעלי והאורח שלה, למסיבּת־הגן. כּשׂחקנים על הבּמה שמשלימים את ההצגה בדיוק כפי שחזה אותה הבמאי בעיני־רוחו, וזאת עוד לפני שהדריך אותם בהנחיותיו, חלף משהו ביניהם, והם נתנו הוראה לעגלון לעצור. הכּרכּרה נעצרה עם ההרהור החולף בו, בגבריאל, שהנה אוריתה תיזכר בו ותחליט להזמין אותו שיצטרף גם הוא אליהם. הוא ישמע את נקישות עקביה העולים אל המרפסת. היא תמצא את הדלת סגורה ונעולה על מנעול, כי על־כן אמו נמצאת עכשיו במרפאת העיניים של דוקטור לנדאו, ומכּיוון שכּך ישמע את נקישות העקבים החוזרים ויורדים במרוצה עד למרתף, ואחר־כך את הנקישות החפוזות, חסרות־הסבלנות, של אצבעותיה על הדלת. הוא לא יפתח אותה, כמובן, ולא רק מכּיוון שעדיין עירוֹם הוּא כביום היוולדו, ולא רק מכּיוון שבּניגוד לאיילת־השחר לא תראינה עיניה שלה את אֵל השחר הלבוש הוד והדר, מכּף־רגל ועד ראש, העוטה אור כשׂלמה ונוטה שמים כיריעה: לא אור עליון ולא שמים, לא הוד ולא הדר, לא עפעפי שחר ולא כתר מלכות יתגלו לעיניה אלא אפלולית של מרתף טחוּב, ובתוכה מין דמות מעורטלת, מקרטעת, של ברנש משעשע. ולא רק משום כך לא יפתח לה. הוא לא יפתח לה כי פשוט אין לו כבר כל רצון לפתוח לה וכל עניין בה.

ההרהור החולף בגבריאל לבש מיד את ממשות מעשיה של אוריתה בעולם המציאות. היא דילגה מעל לרדקליף, קפצה מן הכרכרה ונכנסה לחצר, ומשנעלמה מן העין המציצה בה בינות לוורדים הלבנים, שמעה האוזן את נקישות עקביה הנחפזים לעלות למרפסת. העין הרואה והאוזן השומעת נתמלאו – בנוסף על רטט השמחה של היוצר הרואה בהתממשותה של התמונה שאותה חזה בדמיונו, ומעל ומעבר לשביעות־רצונו מן השליטה בחומר שנשמע לידיו והפך לכלי העשוי כרצונו – השתאות לכלי עצמו, מעשה ידיו, השתאות עמוקה שחרגה מן העובדה שבּרגע מסויים חדל הכלי לציית ליוצרו, ושגאתה בו עוד לפני־כן, עם התגשמותה של אוריתה מסתר־האפיריון־השחור באותו הרף־עין בו עלתה בדמיונו.

אשר להפרת הפקודה, זו התרחשה בסוף ולא היתה למעשה חמורה. לא היתה זו אפילו התפרעות קלה אלא סטיה מזערית מן המסלול, ולאו דווקא משום שהכלי החליט להשתחרר מיוצרו, למרוד בו ולמלוך במקומו, אלא בגלל תקלה טכנית קטנה, אם אפשר לומר כך, במערכת התקשורת. אחר שדפקה אוריתה על הדלת ולא נענתה ונוכחה לדעת שאין איש בבית, החליטה להשאיר לו, לגבריאל, פתק בחור המנעול, אבל לא נמצאו בידיה לא פיסת נייר ולא כלי־כתיבה. הפנקס הקטן עם העיפרון הדק הצמוד לו וכן גם הדפים והעט נשארו בתוך התיק שלה המונח על המושב המרופד בכרכרה, והיא מיהרה לחזור אליה כדי לכתוב את הפתק. בחפזונה פשוט פרח המרתף מדעתה, אותו מרתף בו נוהג גבריאל להסתתר כשהוא בורח מן העולם, ולפיכך לא נשמעו לא נקישות העקבים האמוּרים לרדת בּמרוּצה למרתף, ולא הנקישות הצפויות על דלת המרתף. במקומן התגלתה לעין הרואה מסתר המרתף התמונה של אוריתה שחוזרת במרוצה לכרכרה כדי לרשום כמה מילים, לקפל את הפתק ולחזור בדילוג למעלה. מורת־הרוח שאחזה בו כל עוד לא נשמעו הנקישות הצפויות, הפכה לנחת־רוח מן הרגע שגילתה אוריתה את היוזמה, שלא עלתה כלל על דעתו, לכתוב לו פתק קטן. אחרי שתיעלם הכרכרה מן העין, יעלה הוא הבּיתה לראות מה כתוב בו, אך בינתיים, באותן דקות ספורות שחלפו מאז הגשים דמיונו את אוריתה מתוך האפיריון השחור של הכרכרה, כקוסם ששולף ארנבת חיה ומפרכּסת מתוך מגבּעת־השֹרד הנוקשה, השחורה, ועד שחזרה אוריתה בפעם השניה אל הכרכרה, חלפו בו, עם ההצגה הנערכת לפניו מבעד לשפופרת־משקפת־הצוהר, מחזות מבדחים כל־כך שצריך היה להתאפק בכל כוחו מהתפרצות בצחוק רם, שעלול היה להסב את תשומת־ליבּם של היושבים בכרכרה אל צוהר המרתף הנמצא למרגלותיהם. המחזות הללו נבעו דווקא מן הכעס שהתעורר בו כשלא צייתה אוריתה להנחָיה שלו המוקרנת אליה, ולא ירדה למרתף לדפוק על הדלת. עד לאותו רגע, במשך כל ימי חייו, וללא יוצא־מן־הכלל, היה בכל נפשו ובכל מאודו מתמרמר על האלוהים המעניש, על אותו כל־יכול נורא ואיום שעד שלא הספיק לברוא את האדם הקטן והחלש, הנתון לגמרי בידיו כחומר ביד היוצר, וכבר הוא שופך עליו את כל חמתו, פוסק לו עונש־מוות ומגרש אותו מגן־עדן, וזאת אך ורק מפני שאותו אומלל לא עשה בדיוק כרצונו, לא היה אוֹטוֹמט חסר־רגש. עכשיו, עם הכעס המתעורר בו עצמו, ראה לליבּו של האלוהים: הרי אני הוא שיצרתי אותו. לפני שאני יצרתי אותו לא היה קיים כלל, היה אפס ואין, עפר מן האדמה. לא היה בידי אלא קומץ עפר, ואני שנתתי לו צורה ונפחתי נשמת חיים באפו והפכתי אותו לאדם, ואהבתי אותו כאדם, וקיוויתי שיתנהג כאדם, והנה לא זו בלבד שאין בליבּו שום הכרת טובה, אלא אף מוליך הוא אותי שולל, עושה מעשים מאחורי גבי בה־בשעה שאני בתמימותי נותן בו אמון מלא. די היה לי לעצום עין לרגע אחד, כדי שהוא יזדרז לבגוד בי. יצרתי אדם, גידלתי ורוממתי אותו עד לצלמי שלי – והוא פשע בי בשנתי. וכי אין גם לי זכות לעצום עין, לישון, לנוח קצת אחרי עבודת־פרך של שישה ימים רצופים שבהם יצרתי עולם שלם, עולם ומלואו? ומה, אחרי ככלות הכל, ביקשתי ממנו? מה הוא התפקיד הקשה כל־כך שהטלתי עליו, על אותו מפונק כפוי־טובה שנולד ישר לתוך גן־עדן, שלא צריך היה לעמול, כמוני, וליצור במו־ידיו את הגן כולו, ושלא נדרש ממנו אפילו לטעת עץ אחד? לא ביקשתי ממנו אלא שיניח לי לישון את שנת אחר־הצהריים – שיניח את בגדי־החג שלי לצד מיטתי, ושיעיר אותי בעוד מועד למסיבת־הגן שבה ביקשתי להופיע רענן, מאיר פנים וטוב־לב. זה הוא, בסך־הכל, מה שנדרש ממנו, ואני בתמימותי לא פיקפקתי אפילו לרגע אחד בכך שהוא ישמח לעשות זאת. הנחתי את ראשי על הכר בלב בוטח וקל, ונרדמתי מיד. נמתי ונרדמתי – וחרד קמתי! מה החלום אשר חלמתי? לא חלמתי, בעצם, אלא הרגשתי משהו. חרדה לפתה אותי שהנה אני אסור בחבלי שינה בה בשעה שהכּל, כּל מה שהוא שלי, מתחלק ונשמט מידי, מתרחק והולך ונסחף ואובד. לא, לא אובד אלא נקרע מידי בכוח הזרוע. נגזל ממני. מי שהוא גוזל ממני את הכּל, בה־בשעה שאני כבול בשלשלאות ואינני יכול לזוז. אני נלפת, מתנער וקורע מעלַי את חבלי השינה ומסיר את קוריה מעל עפעפי. אותו אדם לא העיר אותי בעוד מועד למסיבת־הגן, והשמש כבר שוקעת מאחורי אמירי העצים. אני קופץ מערשֹ המלכות ורץ להתרענן ברחיצה בנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, אותו נהר אשר משם ייפרד והיה לארבעה ראשים: שֵם האחד פישון, הוא הַסֹבֵב את כל־ארץ החוִילה אשר־שָׁם הזהב. וּזהב הארץ ההיא טוב, שָׁם הבּדֹלַח ואבן השׁהַם. ושֵם־הנהר השני גיחוֹן, הוא הסובב את כל־ארץ כּוּש. ושם הנהר השלישי חִדֶקֶל, הוא ההֹלֵךְ קִדְמַת אַשׁוּר, והנהר הרביעי הוא פְּרָת. מתוך החיפזון אני טובל בכל ארבעת הנהרות בבת־אחת. מי היה זה אותו חכם שאמר – ובצדק, כפי הנראה – שאין אדם טובל פעמיים באותו נהר? פעמיים לא טבלתי אני באותו נהר, אבל קפצתי וטבלתי פעם אחת בּארבּעתם גם יחד: רגל ימין בפישון, רגל שמאל בגיחון, הגוף והידיים בחידקל והראש בנהר פרת. בין נהר פרת ונהר חידקל, על ההר מיתמר דקל, ובדקל, בין עופאיו, תשכון־לה מַגֶבֶת זהב. אני עולה מן הרחצה ומושיט יד ימין לאחוז במגבת, והנה – המגבת איננה. לא מגבת זהובה ולא מגבת כסופה, ואפילו לא מגבת רחצה פשוטה, לבנה. מציץ אני כלפי מעלה ורואה שגם הדקל נעלם ואיננו. לא נמצא שם אלא שיח נמוך שקצותיו עודם מהבהבים לשונות זהב קטנות, מתחמקות, כנגד אחרונות־קרני־השמש־השוקעת, ובגן, בין העצים, כבר נדלקו הנורות הצבעוניות. במה מתנגבים כשאין מגבת בהישג־יד? כשעולים מן הרחצה מתנגבים בבגדים שעלו מן הכּביסה ומן הגיהוץ. מתנגבים בחולצה ובמכנסים שדרכם להיכּבס ולהיגהץ, ובמקום שאין מגהצים אלא מכבסים בלבד, מתנגבים במלבושים המכובסים בלבד, הכל כמנהג המדינה: מתנגבים בתחתונים ובגופיה ובמטפחת הכיס ובמטפחת הראש ובצעיף הצואר וברדיד ובשביס ובכפפה ובגרב ובחלוק־הבית. אין מתנגבים בחלוק־המטבח אלא אם כן לא דבק בו לא כתם של שמן ולא ריח של דג מלוח, ואין מתנגבים במעיל העליון אלא אם כן אין חומר הבּד מרגיז את העור הרגיש, ובמיוחד את עור הפנים, וכיוצא בו האפודה והמיזע והצמריה וכל שהוא מכונה בלע"ז סוודר עשוי צמר, שדרכו של הצמר לילך ולהרגיז את עוֹר הפָּנים.

שולח אני יד אל השרפרף, שעליו אמור היה אותו אדם, פרי רוחי ויציר כפַּי ומעשה ידַי וברוא אצבעותי, להניח את בגדי־החג אשר לי, והנה השרפרף ריק, אין עליו מלבושים. אילו נמצא הוא עצמו בהישג־ידי, הייתי מיד, ובו־במקום, מלמד אותו לקח פעם אחת, ולתמיד; הייתי הופך אותו עצמו למגבת ולגופיה ולתחתונים! אבל אותו פרא־אדם לא נמצא לידי. כשהצצתי מבעד לענפי השיח ראיתי אותו שם, בין העצים, מתחת לשרשרת הנורות הצבעוניות, יושב אל אחד השולחנות וזולל בכל פה מעוגיות השוקולד של הגברת אשת־השופט. לא, לא רק מעוגיות השוקולד – הרי זה חוטף ובולע מכל מעשי המאפה בגבינה ובפירות, בתפוז ובלימון, ועם־זאת איננו שוכח להאיר לו פנים, לשופט, ולהקשיב לדבריו מתוך העמדת־פנים של יראת־הכבוד ושל ההתעניינות המופלגת בכל מילה שיוצאת מפיו. הוא שם, במקום־הכבוד, לימינו של השופט אל השולחן הערוך, ואני פה, עירום ועריה ונוטף מים ומצומרר מציץ מרחוק, מסתר השיח. בראש ובראשונה עלַי לשמור על בריאותי מפני ההצטננות, להתחמם ולהתייבש, ואחר־כך אמצא דרך להתכסות במשהו. אין יפה, במקרה אשר כזה, מאשר לרוץ במעגל סביב לשיח, להמריץ את מחזור הדם, לחמם את הגוף מבפנים ולייבשו מבחוץ בלשונות־רוח־הערב הנעימה, ואין המעגל חייב להיות מושלם דווקא, על־פי חוקיהם של חכמי הגיאוֹמטריה. הכּל רצים סביב לשיח בהתאם למוּטוֹת־ענפיו ולעובי גִזעו ולפני הקרקע סביב לו. סובב אני ורץ במעגל סביב לו, ועד שאינני מספיק לסיים את ההקפה הראשונה, מגיע קול לאוזנַי, קול מבוהל, מעין צריחה של אשה. “הוֹי –” צועקת אשת־השופט, “מי שהוא נמצא שם. שם – מאחורי השיח. יש שם…” ואני מתחבא מיד מאחוריו.

“יש שם –” אומר השופט ומחייך ומתרווח על מושבו, “עין רואה ואוזן שומעת…” ואותו אדם, באותו חיוך מתחנף שלו, ומתוך שביעות־הרצון על ההזדמנות שנפלה לידו להראות לו, לשופט, ולכל יתר המסובים את בקיאותו בַּכְּתובים, מסיים את הפסוק ובנימה ברורה של התראה מתבדחת במארחת שלו – “… וכל מעשַׂיִךְ בספר נכתבים.”

“אתם מתחכמים,” עונה לו זו, “בפסוקים סתם, במילים פורחות באוויר, ואני אומרת לכם שראיתי אותו במו עיני.”

“אלו לא סתם מילים,” אומר אותו אדם, מקדיר את מבטו ומנפח את חזהו בגאווה פגועה. בַּצֶלֶם שהענקתי אני לו כדמותי, ובחליפת־החג שגנב ממני, יש בו, באמת, כדי לעשות רושם. “יש בהן אמת רוחנית עמוקה. צריך לתפוס את רוח הדברים.” ועם אלה המילים האחרונות מגניב הוא מבט לעבר השופט לוודא שאכן כיוון לדעתו, שהרי שניהם הותקפו בדבריה, ובהדיפת התקפתה מגן הוא גם עליו. השופט איננו פונה לעברו, כי רחוקים הם עדיין מרחק רב מן השלב הרוחני העליון שבראש הסולם, שהרי עוד לא התחיל הוא לבדוק אפילו את השלב הגשמי התחתון ביותר שבלעדיו לא קיים הסולם בכלל. “ובכן, יקירתי –” פותח הוא בשלב העדין והמסובך כל־כך של בּדיקת העדים מתוך כוונה לרדת אל עובדת היסוד, וזאת עושה הוא בקול רך ובמאור־פנים, כדי לעודד את עדת־הראיה המבוהלת למסור את עדותה בדעה צלולה ובנפש חפה ונקיה מכל לחץ, “ספרי נא לנו בבקשה מה בדיוק ראית?”

“שם –” מצביעה היא לעברי, ואני מתכוץ עוד יותר מאחורי השֹיח, “שם ראיתי אותו.”

“יפה. יפה. ראית אותו עומד לפני השיח.”

“לא, לא עומד.”

“אם כך, ראית אותו יושב?”

“לא, לא יושב.”

“שוכב?”

לא, לא שוכב."

“כורע ברך?”

“לא, לא כורע ברך.”

“אם כך,” אומר השופט, באותה נעימת קול רכּה, אם כי איזו שהיא נימה של פִּקפוק משתזרת בה, “נסי נא, בבקשה, לתאר לפנינו באיזה מצב ראית אותו?”

“ראיתי אותו,” אומרת היא ומטפיחה את הזיעה המבצבּצת על מצחה במטפחת לבנה, מקוּשטת פרחים רקומים בקצותיה, מגוהצת ומקופלת יפה לארבע, שאותה שולפת היא מן התיק התלוי על מסעד הכיסא, “במצב של ריצה.”

“כלומר, ראית אותו רץ?”

“כן. ראיתי אותו רץ.”

“רץ מימין לשמאל, או משמאל לימין?”

הזיעה חוזרת ופורצת ממצחהּ בייתר עוז, ושוטפת את כל פניה. במבוכתהּ הגוברת חוזרת היא לנגב אותה במטפחת שמאבּדת את גל גיהוצה ובוהקה, מתרפטת ומתקמטת.

“מכּאן,” עושה היא תנועה בידה, “לכאן. זאת אומרת – רגע אחד – מפּה לפה –” ושוב מתווה היא בידה את המסלול – “מימין לשמאל.”

“כלומר מצד ימין שלך…” וכאן מסתמן קוצר־רוח בעֵדה הנחקרת והיא מוסיפה, “כמובן שלי. אלא מה? של השֹיח?”

“כשאת יושבת ופניך אל השֹיח,” ממשיך השופט באורך־רוח, “הימין שלך הוא השֹמאל של השֹיח, והימין של השֹיח הוא השׂמאל שלך, ואם לא נדייק, עלול לבוא לעולם בלבול גדול בין ימין ושׂמאל, כי הימין הוא תמיד השֹמאל של מי שפונה אליך. ובכן, הוא רץ מימין לשׂמאל. ועכשיו ספרי נא לנו, בבקשה, מה היה צבע החולצה שלו?”

“צבע החולצה?” חוזרת הנחקרת על השאלה במצוקת־מה, “לא היה צבע, זאת אומרת – לא היתה לו בכלל חולצה.”

“אם כך, מה היה צבע הגופיה?”

“לא היתה לו גופיה.”

“האם היית מסיקה מעובדה זו,” ממשיך הוא בחקירתו, “שהיה זה ספורטאי שרץ במכנסי ספורט מסביב לשׂיח?”

הנחקרת מחווירה, משפילה את עיניה ואומרת בלחש, “לא היו לו מכנסי ספורט.”

“אז איזה סוג של מכנסיים לבש לבשרו?”

“שום סוג –” עונה זו בלחישה, והשופט רוכן קדימה במבט מרוכז כדי לשמוע היטב את התשובה ולתפוס את משמעותה, “לא היו לו בכלל מכנסים לבשרו.”

“כלומר, היו לו רק תחתונים לבשרו?”

הנחקרת, המחווירה ומסמיקה חליפות, נשטפת זיעה, שאותה כבר אין היא מנסה לנגב. היא מנענעת בראשה לשלילה, והשופט ממשיך ואומר, “כלומר הוא היה עירום. עירום לגמרי. ונעליים – האם היו לו נעליים לרגליו, או שהיה גם עירום וגם יחף?”

“הוא היה עירום ויחף,” אומרת היא בקול חנוק דמעות, “הוא רץ מסביב לשֹיח עירום ויחף כביום היוולדו.”

הירגעי, הירגעי – " משדל אותה השופט ומגיש לה כוס מיץ לימון. “שתי לאט־לאט. גם אילו הִגענו למסקנה שהיה זה מציצן, ואפילו מציצן מתערטל לראווה, הרי אין מכאן עדיין ראָיה שהוא משתייך על הסוג המסוּכּן, האַלים. להפך, הללו, בדרך־כלל, אינם אַנסים אלימים. עכשיו אמרי נא לי, איך הוא היה – כלומר, האם הוא נראה צעיר, מבוגר או זקן?”

“הוא נראה –” אחרי כוס המיץ שבה רוחה אליה, וקולה התאושש והצטלצל בתוקף כמימים ימימה, “בחור צעיר ורענן, כבן עשרים, בנוי היטב, בעל כתפיים רחבות ומותן צר ורגליים שריריות ויפות…”

החיוך נמוג מעל פניו של השופט, גבותיו מתקדרות ומבט עיניו מתקשח. “כלומר, האם אפשר להסיק מעדותך שהוא…”

“בחור נאה ומושך־לב,” מסייעת לו הנחקרת מתוך שיתוף־פעולה נלבּב, "ממש בּן־אֵלים! ועם־זאת משגרת היא מבט מלוכסן אל אותו אדם. “הוא נראה בדיוק כמו האורח שלנו. באותו רגע שראיתי אותו רץ מסביב לשֹיח, נדמה היה לי שרדקליף התפשט פתאום והחליט לצאת למירוץ.”

השופט קם פתאום ממקומו ומכריז, “גבירותי ורבותי, הישיבה בגן הסתיימה, ואנחנו נעבור לחדר־האוכל לארוחת־הערב.” הנוכחים קמים כולם, והשופט פונה באותו קול חמור לעבר אותו אדם ואומר לו, “ואתה, בינתיים, לך לבדוק את השֹיח. אם עדיין הוא נחבּא שם, תמסור אותו ישר לידי המשטרה.”

“כן,” ממשיכה זו בעדותה אחרי קומה ממקומה, וזאת למורת־רוחו הגלויה לעין של השופט, שאינו יכול לקבל, כמובן, לא עדוּת ולא הצהרה בשבועה אחרי נעילת הישיבה, אך עם־זאת גם אינו יכול לפסול אותה, כי על־כן בשלב זה יצאה כבר מגדר עדוּת ונכנסה לתחום השיחה החברתית הנלבּבת שמגלגלת המארחת עם אורחיה. “והיית צריך לראות איזה עיניים יפות יש לו! ממש העיניים של רדקליף – ואותם עפעפיים ארוכים, מקסימים! הלא כשהוא מסתכל בָּך, סתם כך, אַתּ מרגישה כאילו עולה השחר. כן, יקירי – וכאן משלבת היא את זרועה בזרועו של השופט זְעוּם־העפעפיים – אל תשכּח להזכּיר לי להגיש לו את המתנה אחרי ארוחת־הערב. הלא מחר הוא חוזר לאנגליה, ואני בחרתי לו למתנת פרידה עניבה יפה, מתאימה לצבע העיניים שלו.”

מטומטמת שכּמותה! איך מסוגלת היא למצוא איזה שהוא דמיון ביני לבין רדקליף הנתעב הזה! ואני יותר מכל מתעב את העיניים המימיות שלו, עיני דג אטומות חסרות כל הבעה וכל רגש. לא הייתי יכול להעלות בדמיוני עלבון משפיל יותר מאשר הדמיון שהברווזה הזקנה והטיפשה הזאת מוצאת בין עיניו של רדקליף לעיניים שלי. היא, כמובן, תטען לפני בעלה השופט, שעיניו דומות לעיניים שלי מן הסיבה הפשוטה והברורה והגלויה לכל עין שאני יצרתי אותו בצלמי וכדמותי, ומכּיוון שכּך, לא ייתכן בכלל שעיניו לא תהיינה תצלוּם העיניים שלי. אבל השופט, שהוא שופט כל הארץ ללא משוֹא־פנים, לא ישא־פנים במשפט לאשתו, ודווקא משום שאשתו היא – כפי שנוכחנו כבר לדעת בחקירה המוקדמת – ויענה לה שמסקנה זו, שתופסת לגבי האחרים, אינה תופסת לגבַּי, מן הטעם הידוע שדווקא בנקודה זו נעוץ ההבדל המהותי בֵּיני לבין כל היתר. מה ההבדל בֵּין מלך שאיננו אלא סתם בשר־ודם, לבין מלך־מלכי־המלכים הזוקף את שרביטו ופוקח את עפעפי השחר, כפי שכבר העידה עלי איילת־השחר בכבודה ובעצמה? – שמלך בשר־ודם טובע את צלמו במטבע, וכל המטבעות כולן דומות זו לזו, ואילו מלך־מלכי־המלכים טובע את צלמו באדם, ואין אדם אחד דומה לאדם אחר, ואין העין המציצה בינות לעלי השֹיח דומה לעינו הדהויה, האטומה, של אורח־הכבוד, שחוזר מחר, בשעה טובה, לאנגליה!

ועד אז, ובינתיים, מפנה אורח־הכבוד את פעמיו לעבר השֹיח, וזאת בפקודתו של השופט. אהה! עכשיו הגיעה שעתך, כלב בן כלב מנוּול, ממזר בן הנידה, גנב במחתרת, עבד־כי־ימלוך! כך – צעד ועוד צעד אתה צועד אל חורבנך. עוד עשרה צעדים ותלמד לדעת את נחת־זרועי, תרגיש מה שקורה למי שמעז להפר את הפקודה שלי, לגנוב את בגדי־החג שלי יחד עם כל התעודות, ולתפוס את מקומי, מקום־הכבוד, בראש השולחן הערוך! אפס ואין שכמותך, חתיכת רפש נוטפת שקרים – הנה, כך – ואני תופס בשתי ידַי את ידו השלוחה למשש בסבך. אני תופס בידו השמאלית, זו ידו הבריאה, החזקה, והוא משמיע צעקת־פתיעה־מבוֹהלת ומנסה להיחלץ. אני לופת היטב ומרגיש כוח רב מן המשוער באותה יד – ומה הפלא שבדבר? אחרי כל העוגיות למיניהן שחטף וזלל, אותן עוגיות שהיו מיועדות לי, התמלאו שריריו אוֹן, אבל מה כוחו ומה גבורתו לעומתי? ואני קם ומתיצב נגדו פנים־אל־פנים.

“אה – זה אתה?” תדהמתו רבה עוד יותר מכּאב הלפיתה, “מה אתה עושה פה? אלוהים אדירים! ומדוע אתה עירום ורטוב ורועד כמו כלבלב שנפל למים?”

“ואתה עוד מעז לשאול אותי, מה אני עושה פה?” אני מרגיש שהחוּצפה שלו מוציאה אותי מן הכלים, ממש מטריפה עלי את דעתי. הוא שגנב את בגדי־החג שלי והשתמש בהזמנה השלוחה אלי כדי להיכנס לכאן, והעמיד פנים שהוא זה אני, וגזל את כל הכיבודים שלי והשתלט על מקומי – הוא עוד מעז לשאול אותי מה אני עושה פה! “מיד אַראה לך מה שאני עושה פה!” ואני מסובב את ידו ומפיל אותו ארצה. “ועכשיו,” אומר אני לו, “אקח ממך בחזרה את כל מה שמגיע לי.”

“בבקשה –” נחנק קולו תחת רגלי הלוחצת על חזהו, “לא בכוח. אתה עוד עלול… אתן לך… כל מה שתרצה, רק הסר מעלַי את רגלך…”

אני מסיר את רגלי מעליו, והוא גונח ומזדקף ויוֹשב ומסיר את פירורי הרפש שדבקו בחליפה שלי. “ואני חשבתי שאתה…” מחנן הוא את קולו ומלכסן את מבטו לעברי במין הבעה לא־ברורה.

“כן. מה חשבת?”

"חשבתי – " אומר הוא לי ומשפיל את מבטו ארצה כתינוק פגוע, “שאתה מתנגד לשלטון הזרוע, לאלימות. שאתה בעד שלטון החוק והמשפט, וביחוד פה, במקום הזה – בבית־השופט!”

כך, כך! הוא, השודד והמִתחזה, מתנגד לאלימות ודורש את שלטון החוק והמשפט! “בבקשה!” עונה אני לו, “נשב למשפט,” ואני מתיישב על הסלע מולו ופותח בחקירה: “מה יש לך לומר להצדקתך?” באמת מבקש אני לדעת מה מתחולל במוחו של זה האדם, ועם־זאת משתדל אני בכל כוחי להשתלט על חמת־הזעם שלי שמוציאה אותי מכלַי. רק זה חסר לי – שאצא מדעתי! לא די בכך שאני עירוֹם! אֵלים עירומים היו למכביר – היו והוֹוים עוד רבּים וטוֹבים עד עצם היום הזה. אנחנו הרי מכּירים כולנו את התמונות שלהם שהגיעו אלינו מיוון ומרומא ומסין ומיפן ומהודו, אבל אֵל שיהיה גם עירוֹם וגם משוגע – הרי זה מופרז במקצת. לא, לא. עלי לשמור על שפיוּת־דעתי, על המחשבה הצלולה, על ההיגיון הקר – הלא אחרת אהרוס את העולם הזה שלי, שאותו יצרתי במו ידַי במשך שישה ימים של עמל מפרך.

“יש לי,” אומר הוא באותו מבט מלוכסן, “כאב בַּיָרך. היפלת אותי על אבן חדה, והיא דוקרת אותי.”

“הרשות בידך לקום,” אומר אני לו, והוא מזדרז וקם ועומד על רגליו. “ועכשיו אמור נא לי, מדוע לא הערת אותי בעוד מועד למסיבת־הגן ומדוע גנבת לי את חליפת־החג שלי?”

“לא הערתי אותך מפני שאמרת לי לשמור על השקט. אמרת לי שאתה עייף וזקוק למנוחה, לשינה ארוכה.”

“זה נכון,” משתדל אני לשמור על קור־הרוח, “אבל אמרתי לך גם…”

“אמרת לי גם שאדם שעיניו פקוחות לדעת טוב ורע, לא ילך עירום למסיבת־גן; שאם יתחשק לי ללכת למסיבה, יהיה עלי ללבוש את בגדי־החג שלי.”

“כך אני אמרתי לך?” נוֹתן אני עליו בקולי, והוא נרתע צעדים אחדים אחורה, ומסוכך על פניו מפני סטירת הלֶחי הצפויה. אני משתדל לחזור ולהירגע, ועם־זאת גם להניח את דעתו – “אל תחשוש, המשך במסירת העדוּת שלך.”

“אני מפחד,” אומר הוא לי ושולח מבטים ימינה ושמאלה כמבקש להימלט. “אתה הלא החלטת להעניש אותי עוד לפני ששמעת מה שיש לי לומר.”

“זה נכון שהֶחְלטתי להעניש אותך עוד לפני ששמעתי את דבריך, מכיוון שידעתי שאתה גם הפרת את הפקודה שלי וגם גנבת את בגדי־החג שלי וגם תפסת את מקום־הכבוד שלי פה, ליד השולחן־הערוך. עכשיו גם נוכחתי לדעת שאתה מעז להסתכל בּי ישר בעיניים ולסרס את כל מה שאמרתי לך, לשקר לי במצח נחושה מבּלי להניד עפעף.”

“ולזה אתה קורא דין צדק!” פולט הוא ונסוג צעד נוסף לאחור. “זה הוא שלטון החוק, משפט אמת – כשהאדון הוא גם המאשים וגם השופט?”

“כל שופט אחר שבעולם היה…” אך לפני שאני מספיק לסיים את המשפט, מרים זה את רגליו ונמלט פנימה כחץ מקשת, ואני בעקבותיו. מִיָדַי הוא לא יימלט! “הצילו!” צועק הוא, “הצילו!” הוא מסתתר מאחורי כיסא השופט, ומכיוון שנדמה לו שהגיע למקום־מבטחים, הריהו מתמלא עוז נפש, דופק בידו על השולחן וקורא במין קול תקיף ובטוח בעצמו: “כבוד השופט, אני דורש משפט צדק! אני מבקש הגנת החוק! העבריין צריך להיענש בּכל חומרת הדין!”

“לא, לא”, קורא אני כנגדו, ובקול תקיף עוד יותר, “אני הוא שדורש משפט אמת וצדק! אני הוא שדורש שהעבריין ייענש בכל חומרת־הדין”

“בית־המשפט!” נשמע קול עמוק וניחר, כקולו של מעשן ותיק שהתעמעם מרוב העשן. קול מוּכּר לי. מפנה אני את פנַי אחורנית ורואה את העגלון הערבי, את בּאשיטי, בּתרבּוש האדום לראשו וּבַשוֹט שבּידו. “הה – זה אתה. מה אתה עושה פה?” אך זה אינו עונה לי. נותן הוא מבט קשה ומתנכּר וחוסם בכל משמני בשרו את הדלת, כאילו מבקש הייתי להימלט מן המקום, וכאילו היה זה תפקידו לעצור בעדי. המסובים כולם, שקפצו ממקומותיהם במהומה המתחוללת, מפנים את מבטיהם אלַי. השופט גם הוא קם מן הכיסא, דופק במזלג שבידו על בקבוק היין שלפניו, וקורא: “יש להוציא מן האולם את הנשים כולן.” הנשים נדחפות במיני מילמולים וגיחוּכים וצריחות קטועות למטבח, חוץ מאשתו של השופט. מכּל המסובים כולם, היא היחידה הזכורה לטוב, מבחינה מסויימת, ודווקא בגלל הטעות שטעתה בי: מקרב כל המבטים המופנים אלַי, מבטים של זעם ומבטים של שנאה, מבטים של שערוריה ומבטים של סתם תדהמה, מבטים של זילזוּל ומבטים של בּוּז, מבטים של גיחוך ומבטים של זחיחות־הדעת, מבטים של בדיחות־הדעת ומבטים של שמחה לאיד, היה מבטה המבט היחיד שהיה בו גם מן האהבה וגם מן העידוד, גם מן התשוקה וגם מן הגיל, גם מן הרטט הנלבב וגם מן הקונדסות המתפרעת. מאחורי גבו של השופט מנפנפת היא לי בידה האוחזת בחבילה קטנה. חבילת מתנה היא זו, עטופה בנייר מצוּייץ פרחים צבעוניים וקשוּרה בסרט מוזהב. בידה השניה מסמנת היא כנגדי שמתנה זו מיועדת לי, ומחשש שלא אבין היא קוראת, “זה בשבילך – בצבע העיניים שלך!” השופט מפנה אליה מבט של חרון־אין־אונים. ניכּר בו שאך בקושי מצליח הוא להתגבר על הדחף העצום המחלחל בו לתת לה שתי סטירות לחי ולדחוף אותה למטבח. “אמרתי להוציא את הנשים כולן, ללא יוצאת־מן־הכלל,” קורא הוא ועיניו מופנות אלַי, כאילו אמור הייתי אני לבצע את הוראתו, אך עד שאינני מספיק להחזיר לו מבט של סימן שאלה, מתחוור לי שמבטו חודר דרכי אל אשר ניצב מאחורַי – כלומר, אל באשיטי העגלון. השוט של העגלון תוזז מתנפנף בחלל האולם, עף ומפיל את המתנה לתוך קערת המרק, נלפף סביב מותנה של הגברת אשת־השופט וגורר אותה בהנף אחד לתוך המטבח. “גם זו לטובה,” אומר אני לעצמי, “לפחות דבר אחד יצא מן המשפט הזה. העניבה היפה של רדקליף הלכה לאיבוד במרק.” מחיאות־כפיים סוערות מקדמות את הביצוע מרהיב העין ומפעים הלב של השוט המעופף, והשופט, הרוֹוֶה נחת והנושם לרווחה מהיעלמותה של אשתו, קורא לעבר רַשַם בּית־המשפט: “יש להעניק את עיטור הגבורה לרשוּת המבצעת!” הקהל נחצה לשניים, ואוריתה, צעירת בנותיו של השופט, טופפת בצעדיה הקלים, הנמרצים, ובאה לקראתי בזרועות פשוטות. סרט משי אדום־לבן מתוח בין ידיה, ובאמצעו תלוי העיטור הגדול, הנוצץ. דומה שעוד מעט קט תענוד אותו לצוארי, אך היא פוסעת ישר, כאילו לא הבחינה בי כלל, או כאילו שלא הייתי קיים, ועם שאני מצטדד ומפנה לה דרך, עונדת היא אותו לגרגרותיו של באשיטי, גם מעניקה לו, כדרך הצרפתים, נשיקה על כל אחת מלחייו התפוחות, השמנוניות, המכוסות עוקצי זקן שלא גולח זה יומיים־שלושה. תשואות רמות מלוות את טקס העיטור, ועד שלא חוזרת אוריתה ונעלמת בקהל, דופק השופט בכף המרק על השולחן ורומז לרשם בית־המשפט שהגיעה העת. זה קם, מטפס על כסאו וממנו עוֹלה על השולחן, ורק אז מתחוור לי, להרווחתי, שאין זה אלא ידיד נעורַי, סרוליק, הספרן הקטן של ספריית־בני־ברית. ברור שמבטו קצר־הראיה המרפרף־חולף על־פנַי אינו מבחין בי, כפי שאינו מבחין בכל יתר הפרצופים שבקהל, באותו גוש מטושטש שאינו נוגע לו. מתקין הוא את המשקפיים הכן על מקומם בשורש האף, שולף חבילת ניירות מכיס מכנסיו האחורי, ומתחיל לקרוא בקול רם “ועל המעשֹים הנפשעים הנזכרים לעיל, ועל המעשׂים המגונים שנעשו במטרה ברורה לשדל את הגברת אידה גוטקין לדבר עבירה…” מי זו הגברת אידה גוטקין? ותוך כדי תמיהה נזכר אני שאין זו אלא אשת־השופט, אִמהּ של אוֹריתה, ואני נושם לרווחה ומתרווח בכסאי מתוך נחת־הרוח, כך נאה לו וכך יאה לו, לרדקליף! ומדוע מסתפק בית־המשפט בהאשמה של שידול? בוודאי גם עשה בה כהנה וכהנה מעשים מופלגים מכל הסוגים, הגדולים והקטנים, ומכל הצדדים, שאחרת לא להוטה היתה כל־כך לקנות לו מתנות. שפלות אשר כזאת! הרי לך ג’נטלמן – לורד מקורב לבית־המלכות! במקום להיות אסיר־תודה למארח שלו שיוצא מגדרו לקבל את פניו בכל הכבוד וההדר, הריהו עושה מעשי זימה עם אשתו מאחורי גבו – כך הוא גומל לו על הכנסת־האורחים! השופט מקדיר את פניו במורת־רוח, מושך את רשם בית־המשפט בשרווּל מכנסיו, ואומר לו בקול שקט, אך חמור: “טעית. זה העמוד החמישי בכתב־האישום. התחל מן ההתחלה.” סרוליק מתבלבל, מתנצל, מעלעל בחופזה בניירות שבידו והמשקפיים נשמטים לו מעל אפו. כשהוא מתכופף להרימם מן השולחן, מתעופף גיליון אחד וצונח למרגלותי. אני מתכופף להרימו, אך יד קשה נוחתת עלַי מאחור ומחזירה אותי למקומי – ידה של הרשות המבצעת שזכתה זה עתה בעיטור הגבורה, ובתוספת לה בשתי נשיקות מנשיקות פיה של אוריתה. יהא כך – אומר אני לעצמי – כפי הנראה אלו הם ההליכים המשפטיים. “והוא ארב לו מאחורי השֹיח,” קורא סרוליק ידידי הטוב בקול רם, “התנפל עליו, הִכָּה אותו, הִפּיל אותו ארצה ודרס אותו בּרגלַיו, וזאת אחרי שהוא עצמו, במו פיו, נתן לו את ההוראה המפורשת לקחת את ההזמנה וללכת למסיבת־הגן בבגדי־החג…”

“זה שקר גס ונתעב,” צועק אני ממקומי, “אני מעולם לא נתתי לו הוראה כזאת. להפך, אמרתי לו…”

השופט נותן לי הוראה באצבעו לשתוק, פונה אלַי – ודווקא במין חיוך שמשמעותו אינה ברורה לי – ואומר, “אדוני, הרי זה בדיוק מה ששמע המאשים במו אוזניו!” אני מנסה להתנגד, אך הוא אינו מרשה לי וממשיך כמורה שמסביר דבר פשוט באורך־רוח מופלג לתלמיד קשה הבנה, “הוא פעל בהתאם לדרישת החוק. בית־המשפט דורש מן המוסר את עדותו, שימסור אותה בדיוק כפי שראה – כפי שראה בעיניו שלו ולא בעיני זולתו, וכפי ששמע באוזניו – במו אוזניו שלו, ולא באוזני זולתו.”

הוא לא שמע זאת, מפני שאני אמרתי…"

“אתה יכול,” משתדל השופט לשמור על סבלנותו ועל קור־רוחו, “למסור בעדותך, אם תתבקש לכך, ובשעה שתתבקש, מה שאתה שמעת או לא שמעת, אבל אינך יכול, בשום פנים ואופן, למסור בעדותך שלך מה שהוא שמע או לא שמע. באוזניו שלו רק הוא שומע – הוא ולא אחר, כפי שבאוזניך שלך, רק אתה שומע – אתה ולא אחר.” צניפת סוסים מפסיקה את דבריו. השופט מתחייך ושואל אותי, “שמעת משהו?”

"כן – " אומר אני לו, “יש לי דווקא שמיעה טובה.”

“אם כך, ספר נא לנו, מה שמעת.”

“שמעתי צהלת סוסים.”

מצהלות צחוק פורצות באולם, צחוק של שמחה לאיד, והשופט, עם כל שביעות־רצונו מתגובת הצחוק, דופק שוב בכף המרק להשלטת שקט. “ואתה בטוח ששמעת צניפת סוס?”

"בהחלט, " עונה אני לו.

“ואינך משקר?”

כאן פוקעת סבלנותי, ואני קם, למרות התנגדותה של הרשות המבצעת, שלוחצת בשתי ידיה על כתפי להושיבני במקומי, וצועק, “אני לא משקר – זה הוא שמשקר. הוא ששיקר, והוא שגנב לי את חליפת־החג שלי!”

“הירגע ושב,” אומר הוא וחוזר אל נעימת קולו של המורה. “אמרת עכשיו דבר חמור עוד יותר. האשמת אותו בגנֵבה. עליך לדעת את חוקי היסוד: המוציא מחברו, עליו הראָיה. עליך להוכיח שהחליפה בה הוא לבוש, איננה שלו אלא שלך, ובתיק שבידינו לא נמצאה לכך כל ראיה וכל הוכחה שהיא. להפך –”

“הראיה נמצאת בתוך החליפה, בכיס הפנימי של המעיל. שם נמצאות כל התעודות שלי, תעודת־הזהות עם התמונה.”

השוֹפט רומז בעיניו לעבר בּרל, שיושב בקצה האולם, וזה קם ממקומו וניגש עד לשולחן־המשפט־הערוך. “חפשֹ בכליו של המאשים,” פונה הוא אליו ואומר לו במבטא עברי מדוייק, תוך הדגשת החי"ת והכ"ף, שנשמע כחיקוי למבטאו המדוייק של בּרל, שמנסה לחקות במבטאו את דרך דיבורם של יהודי תימן. מצד אחד, שמח אני על כך שחברי הטוב בּרל הוא שיערוך את החיפוש, שעליו אני יכול לסמוך בכל מאת האחוזים שישלוף את כל התעודות כולן ולא יעלים אותן, אך מן הצד השני חולפת בי איזו שהיא הרגשה מבשֹרת רעות מעצם העובדה, עליה עמדתי במעומעם עוד קודם־לכן, שבמשפט הזה, אותו גנב ושקרן ומתחזה הוא־הוא המאשים, ואילו אני, הנגזל, יושב על ספסל הנאשמים. הרגשה זו נמוגה ומפנה את מקומה לעליצות מופלגת ברגע בו נוכח אני לדעת שבֶּרל ידידי הטוב ניגש אל רדקליף, שקם ממקומו שמאחורי גבו של השופט, ומתחיל לחפש בכליו במרץ רב, וללא כל גינונים, והריהו שולף ומוציא מן הכיס הפנימי של המעיל את כל התעודות שלי. מניח הוא אותן על שולחנו של השופט, ואת תעודת־הזהות שלי שוטח הוא ופורש לעיני השופט, כדי שיראה במו עיניו, ומיד, את תצלום פני. השופט מעיין בו היטב, מרים את עיניו להסתכל בי, וחוזר ומביט בתצלום. ליבּי חוזר ושוקע בקרבי: הבעת פניו מבשֹרת רעות.

“אני רואה,” אומר הוא, “את תצלום פניו של המאשים, ולגבּי, ולגבי החוק, הרי זו ראָיה מספקת, אך בכדי להניח את דעתו של הנאשם אבקש גם את חוות־דעתם של כמה מן הנוכחים באולם.” ומיד, וכאילו על־פי פקודה נסתרת, נערך לצידו תור הנוכחים. בזה אחר זה ניגשים הם לשולחן, מסתכלים בי ובתצלום, ומנענעים בראשיהם מתוך הסכמה גמורה אתו. וכי לְמה יכול הייתי לצפות מאלה מבטי השמחה לאיד?

"כבוד השופט! קורא אני במצוקת־הנפש, “כל אלה הם עֵדים עוינים. עדים זוממים. ראיתי את מבטיהם העוינים מן הרגע שנכנסתי לכאן. אני מתנגד לכל אלה העיניים הרעות. אני דורש עין טובה!”

“בבקשה,” אומר השופט. “איזו עין?”

“אני דורש את עינה של הגברת אידה גוטקין! לה יש עין טובה ואוהבת וחמה ומעודדת!”

המולה מחרישת אוזניים מקדמת את דברי. הם כולם, ללא יוצא־מן־הכלל, גועים בצחוק, ואפילו השופט מבליע, בעודם בּאִיבּם, כמה וכמה גיחוּכי צחקוּקים. ידיד נעורַי סרוליק, מחמל־נפשי היקר לי כבבת־עינַי, קופץ ועולה שוב על השולחן, מתקין היטב את משקפיו על שורש חוטמו וקורא שוב את מה שקרא כבר מתוך העמוד החמישי של כתב־האישום “…ועל המעשים המגוּנים שנעשו במטרה ברורה לשדל את הגברת אידה גוטקין לדבר עבֵרה.”

“אילו מעשים מגונים? במה אתה מאשים אותי סרוליק?”

“הוצאנו את כל הנשים מן האולם,” פונה השופט אלַי ואומר לי, “בכדי למנוע מהן את המראה המביש של הגבר המתפרץ עירום ועושה מעשים מגונים בפרהסיה, ואתה עוד מעז לדרוש מבית־המשפט שיביא לכאן את אשת־השופט!”

עלי להודות ולהתוודות, לבושתי כי רבה, שעם שמיעת הדברים הללו שקע ליבּי ורפו ידַי, רגע דומה היה עלי, באמת, שאני אשם וראוי לכל הזִלזולים והביזוּיים והבּיוּשים והעונשים שבעולם, ומשנהו התנערתי מתוך כעס על עצמי שאני מניח להם כך לקלקל את העולם כולו במושגיהם המעוּותים. “כבוד השופט!” אומר אני, “להווי ידוע לך, שאני נתתי הוראה למאשים לבוא למסיבת־הגן עירום כביום היוולדו, ואם אמנם הגיע לכאן לבוש, עשה זאת בניגוד להוראתי, ומתוך הפרת פקודה.” והפעם, לא צלצלי צחוק מקדמים את דברי, אלא שתיקה של תדהמה מהולה בחרדה. דומה שהשופט בלבד אינו נחרד. נועץ הוא מבטו בי ושוקל בדעתו מה בדיוק עליו לעשות לאורה של תגלית בלתי־צפויה זו. “זו הודאה חמורה ביותר,” אומר הוא לאיטו, “ואם לא יחזור בו הנאשם מדבריו, יהיה עלי לזמן לכאן את המומחים.” מכעכע בגרונו, ומוסיף, “כוונתי, כמובן, למומחים לבריאות… הנפש.”

“אינני חוזר בי מדברי,” אומר אני, “ואשר לבריאות־הנפש – זו בקשתי וזה רצוני: להחדיר לכאן, למקום הזה, קצת בריאות־הנפש.”

השופט לוחש משהו על אוזנו של סרוליק, וזה נחפז לעברי מבלי לראות אותי, כמוהו כאוריתה שקדמה לו, ואומר לבאשיטי, “המומחים!”

“כבוד בית־המשפט,” רועם קולו של העגלון, “המומחים נוכחים באולם!”

“יפה!” קורא השופט, מסתכל דרכי אל אשר מעבר לי, ומשנחה דעתו ממה שנגלה לעיניו, מרכז הוא מבטו בי ואומר, “הנאשם מתבקש למסור את עדותו.”

“בהחלט,” קורא אני בשמחה, ולייתר תוקף אני עולה על הכיסא, מתמתח ומזדקף וקורא בקול רם, “הנה נתתי לכם עיניים לראות את ההוד ואת ההדר, ולב טוב נטעתי בקרבכם לשמוח על עפעפי השחר העולה ועל כתר המלכות הניצב איתן. הרואה – יראה, והשומע ישמע…” צניפת סוסים מפסיקה את דברי.

“כן,” אומר השופט, “האם שמע הנאשם משהו?”

“בהחלט,” עונה אני לו, “יש לי שמיעה טובה. אני שומע בדיוק מה ששמעתי כבר פעם, לפני כחמש או עשר דקות, או אולי רבע או חצי־שעה, אני שומע צהלת סוסים!”

“ואתה בּטוּח בּכך ששמעתָ ברגע זה קול צהלת סוסים?”

“כן. אני בּטוח בּכך.”

“יפה!” פוֹסק השופט והמתח נמוג מעל ארֹשת פניו. “ועכשיו מפנה אני את השאלה אל שני המומחים, אל פרופסור דוקטור הוד ואל פרופסור דוקטור הדר, ורק מתוך התחשבות בדעתם, ואחרי שיקול מעמיק, יקבע בית־המשפט את פסק־הדין, כלומר את המקום שאליו יש לשלוח את הנאשם. אם שפוי הנאשם בדעתו ואם אחראי הוא למעשיו, יישלח לבית־הסוהר, ואם אין הוא שפוי בדעתו ואין הוא אחראי למעשיו, יישלח לבית־החולים לחולי־רוח. בית־המשפט יאפשר, כמובן, לשני המומחים לערוך את כל הבדיקות והתצפיות הדרושות להם מחוץ לכותלי האולם הזה, בו נערך המשפט, בכל מקום שהוא ובאילו תנאים שהם ככל המקובל והנדרש על־פי קני־המידה המדעיים ובהתאם להליכים הרפואיים ולחוות־דעתם. ובזאת אני נועל את ישיבת בית־הדין הנוכחית.” השופט מכה בכף המבשלים על השולחן, ובּאשיטי העגלון קורא מאחוֹרַי בּגרונו העמוק, הניחר, “בית־המשפט!” והקהל כולו קם ממקומו ומתחיל לצאת החוצה אחרי שהשופט נעלם במטבח.

המקום מתרוקן מיושביו, אין בו איש. מפנה אני את פני אחורה, ובּאשיטי העגלון נרתע בחרדה. בנסיגתו נשמט השוט מידיו. אני מתכופף, מרים את השוט ומושיט לו אותו. חרדתו הופכת לבהלה למראה השוט בידי – זה השוט המעופף שזיכה אותו גם בעיטור הגבורה וגם בנשיקות שתיים מנשיקות פיה של אוריתה. כורע הוא ברך לפני, מתנשם, מתנשף וגונח כי על־כן נחפז יתר על המידה האפשרית לכרסו, הנלחצת פתאום, ובמין שריקת נפיחה, כפרץ האוויר מתוך החור שנבעה בבלוֹן, מתחלק הוא ונופל אפיים ארצה. כך, כך: השוט המעופף כשהוא לעצמו כבר יש בו כדי להפיל אימים, ובייתר יחוד כשנתוּן הוא בידי שלי. הרי זה עתה שמע את הדברים יוצאים מפורשים מפיו של השופט שאני ספק פושע מסוכן ספק משוגע מסוכן, ובין כך ובין כך חייו נתונים ברגע זה בסכנה גדולה, ואין לו ברֵירה אלא לכרוע ולהשתחווֹת, ליפול אפיים ארצה לפנַי ולרצות אותי ולחלות את פנַי בהלל ושבח. לא נותר לו אלא איזה שהוא שמץ של תקווה שיצליח להסיר מעליו את רוע הגזֵרה אם יפליג בתחנונים, בדברי חלקלקות וחנופה. ואכן זוחל הוא על בטנו השמנה לפנַי ומנסה לנשק את כף־רגלי. אני מרתיע את כף־הרגל מתוך הבחילה מן המגע ומן הריח הרע העולה מדוֹק השמנוּניוּת העוטה את הגוּף הנפוח הזה, ריח הזיעה השופעת על הלכלוך המצטבר. “אלף הסליחות והמחילות,” מחנן הוא את קולו. “חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך. הנה אני כבר־כבר מתפשט כּמִצוותך. אני אתפשט לגמרי, אצא לפניך עירום כּביוֹם היוולדי. למענך, הוד מעלתך וקדושתך ומלוכתך, אני כבר משיל את נעלַי מעל רגלַי…”

“אסור!” צועק אני עליו, והוא טומן בעפר פיו ומסוכך מאחור על עורפו וראשו בשתי ידיו מפני הבעיטה הצפויה. רק זה חסר לי – העיפוש שיעלה בנחירַי אחרי שיָשיל את נעליו מעל רגליו. תמהני על המומחים שאמורים היו, על־פי צו בית־המשפט, לערוך בי את כל הבדיקות והתצפיות, שהסתלקו להם גם הם בקרב כל הקהל, והשאירו אותי לבדי בידי הרשות המבצעת. וגם זו חדלה להיות מבצעית מן הרגע שהשוט בידי. “והמומחים –” שואל אני בקול תקיף, “איפה הם המומחים שאמור היית לזמן לבית־המשפט?!”

“הנה הם, שם –” מתרומם הוא קמעה וזיק של תקווה מרצד בעיניו. הוא מתישב, מצביע אחורנית בידו האחת, ואילו השניה, מתוך הזהירות, ממשיכה להגן על ראשו.

“אתה הישאר במקומך!” פוקד אני עליו, עם שמנסה הוא לקום ולהצטרף אלי בחיפושים אחר המומחים. אין אני רוצה בחברתו, ובוודאי שלא בשעת פגישתי עם המומחים. הוא נחפז לציית לי, כורע־רובץ תחתיו ושתי ידיו על ראשו, ואני פונה לבדי לקראת הבדיקות והתצפיות הצפויות לי. ייתכן שהייתי קצת חמור מדי, שלא הייתי צריך כך להרים את קולי עליו. הלא בסך־הכל הוא בחור טוב – כלומר, כבר לא כל־כך צעיר, ואולי אפילו קצת זקן מדי לתפקידו זה, אך בכל־זאת יש בו רצון טוב, נכונות־תמיד לנפנף בשוט לפקודת כל אדון שמזדמן בדרכו. אך למרות כל אלה המעלות הטובות שלו, הרי אני אינני חייב לחוש את נוכחותו לצידי, ולסבול, במיוחד, את זה העיפוש הנודף ממנו. ובאמת, פלא ההוא איך לא טרחו כל האדונים הרבים שלו, במשך כל אלה השנים הרבות והארוכות שהוא עומד לרשותם, ללמד אותו קצת ניקיון, לאלף אותו ברחיצה ובסיכה ובטבילה ובשפשוף ובקרצוף – ובשלב זה, דומני, כבר זקוק הוא לקרצוף בצמר פלדה, הדחה בסבון כביסה ובצמר פלדה, כמה וכמה רחיצות וכמה וכמה שטיפות במים חמים מאוד, ואחר־כך סחיטה ויבוש.

עושה אני צעדים מספר, מסתכל על ימין ומסתכל על שמאל, גם מעיף מבט לאחור ורואה שהעגלון נאמן לפקודתי: רובץ ארצה וידיו על ראשו, אבל המומחים אינם. ושוב פונה אני לעבר הסוסים השניים, החומים, העומדים באורך־רוח־אין־קץ במקומם, ורק מצליפים בּזנבותיהם כפעם בפעם לגרש את הזבובים. “והמומחים!” קורא אני בקול רם, “איפה אתם?”

“ששש… אל תצעק כל־כך,” אומר לי הסוס השמאלי.

“ומדוע לא?” משיב אני לו בכעס. וכי כבר נפלתי למצב משפיל אשר כזה שאסור לי אפילו לצעוק?

“מפני שאתה עלול להעיר אותו משנתו,” עונה הוא לי ומצביע בּאוזנו לעבר חבֵרו העומד לידו.

“מה אתה סח?” אומר אני בקול נמוך יותר – כלומר, בקולי הרגיל, שאינו קול של צעקה אלא קול של דיבור, “הלא הוא עומד ועיניו פקוחות.”

“ומה אתה רוצה, שגם הוא ירבץ לפקודתך כמו העגלון הטיפש הזה?”

“אני לא רוצה שהוא ירבּץ, ובעצם לא אִכפת לי כלל אם יעמוד או ירבץ. רציתי רק לומר לך שאני לא יכול הייתי לדעת שהוא ישן כך, בעמידה ובעיניים פקוחות.”

“גם הוא אינו יודע עכשיו שהוא ישן. הוא יֵדע רק אחרי שיתעורר, כמוך וכמוני וכמו כל אחד אחר. מבחינה זו הוא לא שונה מאתנו. אז את מי, בדיוק, אתה מחפש? מה שמו?”

“שמו הוד,” אומר אני את השם הראשון שהזכיר השופט מבין המומחים השניים, “פרופסור דוקטור הוד.”

“ולמה דווקא אותו?” תמיה הוא עלַי.

“מפני שכך החליט השופט,” עונה אני לו.

“השופט!” חוזר הוא על המילה במין הדגשה מופרזת שיש בה אבק זלזול, “מה מבין השופט בתורת בריאות־הנפש? אבל זה בכלל לא מפתיע: כל העולם, כל אלה שאינם מבינים כלום, בטוחים שהוד הוא המומחה הראשון במעלה, וזאת רק בגלל הרעש שהוא מקים סביבו.”

“גם אם הוא לא גאוֹן גדול,” אומר אני, “אין לי ברֵירה אלא להפקיד את גורלי בידיו. זה הוא פסק־הדין.”

“גם לי אין ברֵירה,” אומר הוא, “גם אני רתום אליו.”

“אז תקרא לו מיד!” ושוב מרים אני את קולי.

“אמרתי לך שהוא ישן, ואסור להעיר אותו.”

“ולמה אסור לך להעיר אותו?”

“מפני אלף סיבות ואחת. אילו אמרתי לפרט לך עכשיו אחת לאחת את כל הסיבות, לא היו שבעה ימים ושבעה לילות רצופים מספיקים לכך.”

“אם כך,” אומר אני לו, בכדי לקצר בּתהליך, “תתחיל בסיבה האחרונה.”

“הסיבה האחרונה יכולה להיות גם הסיבה הראשונה,” אומר הוא אחרי היסוס מסויים. “אילו היה הוא עֵר עכשיו, היה הוא גונב לי, כרגיל, את ההצגה כולה. אני תמיד עושה את כל העבודה השחורה, מושך בעול, מתגבּר על כל הקשיים, והוא מקבּל תמיד את כל הפרסים. אני מקבּל את השוט, והוא מקבּל את הגזר. הנה – גם אתה מנפנף עלי בשוט, ולא עלה אפילו על דעתך להגיש לי גזר אחד, או חתיכת סוכר.”

“אני באמת מצטער,” אומר אני לו במצוקת־הנפש. “פשוט לא עלה הדבר על דעתי. אתה יודע, גם אני הייתי שמח עכשיו על חתיכת גזר. מאז הבוקר לא בא דבר אל פי, ואפילו לא עוגית קטנה אחת, מאלה העוגיות של הגברת אידה גוטקין – ואני השתוקקתי במיוחד לעוגיות התפוז.”

“אז מדוע רק השתוקקת ולא אכלת?” נעימת קולו משתנה, ונימה זרה משתזרת בה, נימה של חקירה שנועדה להפיל אותי בפח דווקא מכיוון שמוסווית היא יפה כל־כך מאחורי אותה אר‏שׁת פנים מיתממת. הוא בוודאי מתכוון להוכיח שאני מופרע קשות, שמצבי חמור עד כדי כך שאני סוגר את פי ומהדק את השיניים ומסרב לאכול, למרות הרעב המציק לי מאז הבוקר, ואף־על־פי שהקערה המלאה מוגשת לי אל השולחן.

“לא אכלתי,” עונה אני לו ברורות, ובתוקף, “מן הסיבה הפשוטה ביותר שאיש לא הגיש לי אוכל. הגברת אידה גוטקין לא הואילה להציע לי אפילו עוגיית תפוזים קטנה אחת.”

“איך יתכן כדבר הזה,” מקשה הוא עלַי קושיה גדולה, “אחרי שהיא עצמה הזמינה אותך למסיבת־הגן, ואפתה את העוגיות במיוחד בשבילך – לפחות את עוגיות התפוזים?”

“שאלה גדולה שאלת!” אומר אני לו, אך לפני שאני מספיק לתת את התשובה, נשמע קול צליפה גדולה, צליפת הזנב החובט בזבובים. ענן הזבובים המתרומם מקיף אותי, ואני חובט בשתי ידַי לפזר אותו מעלַי. “הזבובים הנוראים האלה,” אומר אני, “צריך למצוא דרך להיפטר מהם.”

“נכון,” אומר הוא באותה ארשׁת תמימה ועצובה כלשהו, שנועדה, כידוע, לנטוע ביטחון בנבדק, ולא רק ביטחון אלא אמון מלא ואפילו רגש של אהבה, “אתה אומר דברים נכונים. נכון ששאלתי אותך שאלה גדולה, ונכון שהזבובים נוראים, ונכון שצריך למצוא דרך להיפטר מהם. מה אתה חושב, שהזבובים אשמים?”

“בהחלט לא!” אומר אני לו. עם הכעס המצטבר בי, מתעוררת בי גם הרגשת סיפוק כלשהו מעצם העובדה שדעתי לא חלשה עלי, ושלא הנחתי לו שיסיט אותי מן המציאות ויגרום לי לומר דברים רחוקים מן השכל הישר. “לא הזבובים אשמים, אלא הוא – אותו אדם שתפס את מקומי. הוא גם גנב את בגדי־החג שלי וגם תפס את מקום־הכבוד שלי בראש השולחן וגם אכל את עוגיות התפוזים שלי וגם עשה מעשים מגונים בגברת אידה גוטקין.”

“אילו מעשים?” שואל הוא ומנענע בשתי אוזניו וחושף את שיניו ומנפח את נחיריו ומשמיע צניפה חמורה.

“לא אוכל לתאר אותם בדיוק, מכיוון שלא הייתי נוכח בשעת מעשה ולא ראיתי במו עינַי.”

“אם כך,” אומר הוא ומשמיע נחרה חמורה עוד יותר, “איך הגעת למסקנה שהם מגונים?”

“לא אני הגעתי,” אומר אני לו, “אלא השופט.”

“דבריך,” אומר הוא לי, “רחוקים מן השכל הישר, גם יש בהם סטיה חמורה מן המציאות. אם הגיע השופט למסקנה שמעשיו הם מגונים, הרי לא היה מושיב אותו בראש השולחן, במקום־הכבוד, וגם לא היתה לו האפשרות לחטוף את כל עוגיות התפוזים!”

“ודווקא זו המציאות,” עונה אני לו, “ויש בה גם מן השכל הישר. השופט הגיע למסקנה שמעשיו הם מגונים דווקא מכּיוון שהם מצאו חן בעיני אשתו. הם העניקו לה עינוגים מופלגים עד כדי כך שלא רק האכילה אותו בכל מעשי המאפה שלה, אלא גם קנתה לו עניבה יפה במתנה. עניבה יפה כּצבע העיניים שלי.”

“אהה!” משמיע הוא חִרחור, מעין תרועת ניצחון על שלבסוף הצליח לתפוס אותי ולדחוק אותי לאבחון הרצוי לו, “היא קנתה לו במתנה עניבה בצבע העניים שלך?”

“בדיוק כך!” אומר אני לו, “מכיוון שהוא גנב לא רק את מקום־הכבוד שלי ואת חליפת־החג שלי, אלא גם את צבע העיניים שלי.”

“גם את צבע העיניים!” חוזר הוא על דברַי מתוך ההתעמקות. זאת אומרת שהוא עושה כמעשיו של הוד, שגנב ממני לא רק את כל התגליות שאני גיליתי ולא רק את המקום הראשון שמגיע לי, אלא גם את צבע העיניים שלי. אם כך הוא שווה להוד. אין לך בכלל צורך לחפש את הוד, מפני שאותו אדם יספיק לך בהחלט."

ברגע הראשון אינני תופס כלל את משמעות דבריו. עומד אני נדהם ואינני יודע מה להשיב לו, עד שהוא מנפח את נחיריו בכעס ואומר, “אינך רואה כלל שאתה מפריע לי באמצע האוכל? אני מוכרח לאכול מהר, לגמור את הכל לפני שהוא יתעורר.”

הוא משקיע את מלוא צוארו לתוך האבוס ולועס מהר־מהר, כל־כך מהר עד שנדמה לי שהנה עומד הוא להיחנק.

“אל תמהר כל־כך,” אני אומר לו, “אתה עלול עוד להיחנק.” אניצי שחת פורחים ממלאים את החלל בנשיפות הנזעמות שהוא נושף לתוך האבוס. “אם לא אמהר,” מלמל הוא לתוך האבוס, “הוא יתעורר לפני שאגמור.”

“אתה בכלל לא חייב לגמור את הכל,” אומר אני לו מתוך חשש לבריאותו. אבל בריאותו, כפי הנראה, לא מעסיקה אותו ברגע זה. “כשהוא ער הוא גומר את הכל, ולי הוא לא משאיר כלום. וזאת הסיבה השניה.”

“הסיבה השניה למה?” אני שואל וחוזר ושואל, אלא שהוא כלל לא טורח להשיב לי בפיו הטוחן ולועס בתאוצה גוברת. כנגד זה מתרומם זנבו ומצליף, צליפה עזה לימין וצליפה עזה לשמאל, צליפות שמחזירות אלי את ענן הזבובים המתערבב באבק השחת. אין לי ברֵירה אלא להצליף באוויר בכל כוחי בשוט שבידי כדי לטהר אותו. עם צליפת השוט הראשונה כבר מרים הוא את ראשו ובולע בבת־אחת את כל מה שבפיו, וזאת תוך העמדת־פנים שכלום לא קרה, שדבר לא בא אל פיו, ושאין בכוונתו ואין ברצונו אלא לעמוד הכן לשירותי. באותה ארֹשת תמימה ועצובה כלשהי אומר הוא בלחש, כמדבר אל עצמו, “הסיבה השניה לכך שאסור להעיר אותו. אסור להעיר אותו מפני שהוא יגמור את הכל, ולי הוא לא ישאיר כלום. אתה רואה, עכשיו אתה יכול כבר לפנות אל רדקליף כדי לקבל את האישור.”

ושוב, לבושתי ולחרפתי, עלי להודות ולהתוודות שממנו־ובו כמעט שנשמעתי לו; כמעט שנראה לי הדבר כטבעי וכמתבל על הדעת, שמכיוון שהסתיימה פרשת הבדיקות והתצפיות אצל המומחה הדר, ומכיוון שהמומחה הדר הוא ששולח אותי להשלמת הבדיקות ולקבל האישור אצל המומחה רדקליף, אין עלַי אלא למלא אחר הוראותיו ולהשלים את הטיפול אצל זה. ורק אחרי ששילשל הדר את צוארו בחזרה אל האבוס, התנערתי ותפסתי את מלוא האֵימה; האֵימה והעוול שבמסקנתו של המומחה הזה: הוא שולח אותי בחזרה אל אותו אדם. הוא החליט שמי ששיקר וגנב ותפס את מקומי, הוא גם מי שיקבע את גורלה של נפשי לכאן או לכאן.

“אני לא יכול, וגם אסור לי, לפנות אל רדקליף!” ועם הכרזה זו אני מצליף בשוט – כך סתם, באוויר, לייתר תוקף.

הדר זוקף מיד את צוארו בתמיהה – ומדוע לא?"

“מפני שהשופט החליט שהמומחה הראשון – כלומר, השני, אבל בעצם הרי אין זה משנה – יהיה הוד. רדקליף אינו נחשב בכלל בגדר מומחה, ולאישוּר שלוֹ לא יהיה שום תוקף משפטי.”

“רדקליף שווה להוד,” אומר הוא, ואחרי הרהור מסויים מתקן הוא את ההשוואה ומדייק, “לא רק שווה, אלא עולה עליו. הוד לא הצליח אף פעם לעשות מעשים מגונים בגברת אידה גוטקין, למרות כל הנסיונות שלו. היא סירבה לו סירוב מוחלט, גם הענישה אותו קשות על הנסיונות החצופים שלו.”

“כל התירוצים שלך לא יועילו לך,” אומר אני לו. “לא אתה אלא השופט הוא שקובע מי הוא המומחה.”

“כן! זה נכון,” מאשר הוא את דברַי. “הוא עושה זאת בכוונה. הוא יודע מן הניסיון שהוד יגיע תמיד למסקנה ההפוכה. כשאני אגיד ‘לא’, הוא יגיד ‘כן’ – והשופט יהיה חופשי לפסוק את הדין כרצונו.”

תגלית זו מעודדת אותי דווקא. מכיוון שהדעות תהיינה חלוקות, תינתן לי האפשרות לערער על פסק־הדין. “בין כך ובין כך,” אומר אני לו, “הרי אין לך ברֵירה אלא להעיר אותו. כך החליט השופט.”

“נכון,” אומר הוא לי, “אבל הלא אסור לי להעיר אותו מן הסיבה הראשונה.”

“ומה היא הסיבה הראשונה?”

“אמרתי לך כבר,” עונה בקוצר־רוח, גם מנפח את נחיריו ומשמיע נחרת חרון. “הוא יגנוב לי את ההצגה. ברגע זה הוא חולם עליך.”

“אני מתמוגג מרוב נחת מן הכבוד הגדול שהוא חולק לי בכך שהוא חולם עלי,” משיב אני וחוזר ומצליף בשוט ימינה ושמאלה, לפנים ולאחור. עם הפניה לאחור, רואה אני שהעגלון, שממשיך לסוכך על ראשו בשתי ידיו, עוצם את עיניו ומתכוץ לקראת הצליפה שעלולה ללפף אותו. “תעיר אותו מיד. שיראה אותי בהקיץ ולא בחלום, בעיני הבשר ולא בעיני־הרוח!”

“אתה טועה –” אומר לי הדר. “ברגע שהוא יתעורר, אתה תיעלם יחד עם החלום. אתה לא תישאר אפילו בזיכרון שלו, מפני שהוא ישכח שבשנתו ראה חלום. אתה רק משהו בחלום של הוד, וכלום לא יישאר ממך.”

“רגע אחד,” אומר אני להדר – כלומר, לוחש על אוזנו, ממש לתוך האוזן, וזאת לייתר ביטחון ששום־רעש־פתאום לא יעיר את הוד, אם כי במעמקי ליבּי סמוך אני ובטוח שיש לי ראָיה ניצחת לכך שלא אני טועה אלא הדר טועה, שיש לי נימוק בלתי־ניתן־להפרכה שישכנע אפילו את השופט העויין אותי ביותר. “רגע אחד: אל תעיר ואל תעורר את הוד עד שיחפץ! אני אומר זאת לא מפני שאני חושש לגורלי, או מפני שהצלחת לשכנע אותי שאני טועה. לא ולא! אני אומר זאת רק כדי שתוכל לגמור בשקט את הארוחה שלך, וגם לענות לי על השאלה שלי, לענות לי במלוא הכנוּת וביושר־לב ובלי שום העמדת־פנים: איך יכול אתה לדעת מה שהוד חולם ברגע זה? הלא הוא זה שחולם, ולא אתה. הלא זה החלום שלו, ולא החלום שלך!”

“הלא כבר אמרתי לך שהוד הוא גנָּב,” עונה לי הדר, “הוא גנב לא רק את התגליות שלי, ולא רק את צבע העיניים שלי, אלא גם את החלומות שלי. החלומות שלו הם החלומות שלי גם אחרי שנגנבו.”

אני מרגיש כלשהו רחש חשוד מאחורי גבי ומסתובב על עקבי – באשיטי, אותו עגלון ערמומי, זוחל אט־אט לעברי. במבוכה שאחזה בי לשמע דבריו של הדר, נשמט השוט מידי, כפי שמתחוור לי עכשיו, והנוכל הלז מנסה לחטוף אותו ממני. אני מתכופף ומרים בבת־אחת את השוט, והעגלון משמיע נאקת אימים לקראת הצליפה שאינה יורדת עליו. “ששש… אל תצעק כל־כך!” צועק אני עליו בשקט ככל שניתן לי להשתלט על חמת־זעמי, “הלא אתה עלול עוד להעיר את הוד! חזור מיד למקומך, כך. וגם את היד השניה – שתי הידיים על הראש!”

וכאן עלי להעיד עלי שמים וארץ, להישבע בכל הקדוש ובכל היקר לי, באור השמש ובנוגה הירח ובניצנוץ הכוכבים ובעיני איילת־השחר, שאין לי בליבּי לא על הוד ולא על הדר. מעדיף אני עשרת מונים להיות משהו, ולו גם הקטן ביותר והפחות נחשב, בחלומו של הוד או בחלומו של הדר או בחלומו של כל סוס אחר, מאשר להיות משהו בחלומו של באשיטי העגלון או אפילו בחלומו של לורד מקורב לבית־המלכות הבריטית, כגון רדקליף, למשל. הלא הסוסים יפים כל־כך, שופעים אצילות ובכל צעידה ובכל ריצה ובכל דהירה ובכל דילוג ובכל צליפת זנב; הלא הם תמימים וטהורים כל־כך בכל מחשבותיהם והגיגיהם ואפילו בקנאותיהם, כגון קנאתו של הדר בהוד. למרות קנאתו המקצועית, למרות תחרות המומחים, אין הוא עושה לו כל רע – להפך, מניח הוא לו לישון את שנתו, שנת־ישרים, בשקט ובשלווה, ושומר עליו בשנתו מפני כל המפריעים והטרדנים והמציקנים למיניהם, כל אלה החכמים והמחוכמים והמתחכמים להרע, כל אלה שדרכם לילך ולהזיק. מניח הוא לו שישן את שנתו ויחלום אותי. ובכל־זאת, ואף־על־פי כן, הרי מוטב – לפחות לי – שיהיה הוד או שיהיה הדר, שיהיו שניהם ביחד, או שיהיה כל אחד מהם לחוד, משהו בחלום שלי, משאהיה אני משהו בחלום שלו, בין אם חלום זה אמנם שלו הוא, ובין אם גנוב הוא עמו. הרי זו, כפי שאומרים הם, שאלת־חיים־ומוות! ללא כל כוונה רעה, ללא כל מזימת זדון, בתום־לב גמור, יהרוג אותי הוד ברגע שיתעורר, ולא נותרה לי ברֵירה אלא להפוך את היוצרות, ולהרוג אותו ברגע שאני אתעורר, וזאת למרות כל הרגשות הנלבבים שמעורר הוא בי.

כן, המצב ברור, וההחלטה בלתי־נמנעת – אבל איך מבצעים אותה? איך הופכים את היוצרות? כאן יש לפעול במֵרב הזהירות, לשקול כל מילה – חיים ומוות ביד הלשון! – ואני מתקרב אל הדר, בודק את השיניים שלו ומסתכל היטב בלשון, אם אכן יש בה ממש. “אתה יודע,” אומר אני לו, אך לפני שאני מספיק לסיים את המשפט, מפליט הוא בכעס, “לא אינני יודע, וגם אינני רוצה לדעת מדוע אתה מציק לי כל־כך.”

“רציתי רק לומר לך ששיניתי את דעתי. אני אעשה כפי שאמרת לי – אני הולך לפנות עכשיו אל רדקליף –” רציתי לבחון את תגובתו, לראות באיזו מידה ישנה הדבר את יחסו אל הוד ואת יחסי הכוחות.

“כבר מאוחר מדי,” אומר הוא לי, “אתה כבר לא תמצא אותו.” הרי זו בשורה טובה, ואפשר לומר אפילו טובה מאוד – וכי יכול הייתי לצפות לבשורה טובה ממנה? ובכל־זאת בשורה טובה זו מבשרת רעות, איזו שהיא אֵימה אורבת מאחוריה. “וכי כבר נסע – הקדים את שובו לאנגליה?” מנסה אני לשווֹת שוויון־נפש לדברי.

“לא,” אומר לי הדר ומנענע בעצב בִּשתי אוזניו בבת־אחת, “לפני רגע פסק הוד לחלום אוֹתוֹ.”

“מה, הוא התעורר?” ושוב נשמט השוט ארצה.

“לא. הוא ממשיך לישון וממשיך לחלום, אבל רדקליף כבר נעלם מתוך החלום, ובמקומו מופיעה מי שהיא. עדיין לא ברור מי היא.”

הרי זו בשורת אימים! כדי למחוק אותי, אין לו, להוד, כל צורך להתעורר. יכול הוא להמשיך ולישון לו בשקט את שנתו עד עולם, ולהמשיך ולחלום לו את חלומותיו הערבים, ורק לשנות את התמונות ולהחליף את הדמויות, וכפי שסילק את רדקליף מן התמונה, והכניס את בֶּלה במקומו, עלול הוא למחוק אותי, ולהכניס את מַקס הצייר במקומי – ודבר זה עלול לקרות בכל רגע, ברגע זה ממש, ואם לא אתעורר מיד – ויהי המאמץ הדרוש לכך אשר יהיה – ימחַק הוא אותי לפני שאצליח אני למחוק אותו.

אך לא היה זה גבריאל, אלא אוריתה – היא־היא שהצליחה בקפיצה אחת למחוק גם את הוד וגם את הדר, ולהחזיר את רדקליף לתמונה, כשחזרה בפעם השניה אל הכרכרה אחרי שהשאירה את הפתק המיועד לו, לגבריאל, שם למעלה בחור המנעול של דלת הבית הפונה אל המרפסת הקדמית שרצפתה משמשת תקרה למרתף. הבוהק הזהוב של צוארה הגבוה, השזוף, ושל חמוקי כתפיה המלאות, החשופות כליל לזוהר השמים, הנחית בגבריאל מכת השתאות: אחרי שעטתה בֶּלה על כתפיה את המעיל האפור, יצאה החוצה אל הדלף הנוטף מן העננים הנמוכים, ואילו כתפיה החשופות של אוריתה בוהקות בשיזפונן כנגד שמים בהירים, גבוהים ונקיים מכל עננה קלה שבקלות – והרי בין יציאתה של בֶּלה לכניסתה של אוריתה לא עברו אפילו עשר דקות. אמנם בעונה זו של השנה, בזה האביב המוקדם, ובמיוחד פה בירושלים, עננה דולפת שחולפת כלעומת שבאה איננה בבחינת תופעה חריגה, גם אין כל ספק בכך שזו לא גרמה לה, לאוריתה, שתעלה בדעתה לקחת עמה מעיל לכרכרה היוצאת לדרך, כפי שלא מנעה בעדה את היציאה בשמלה האביבית, אך המראה כשהוא לעצמו של השמים הזוהרים על אוריתה מיד אחרי שהקדירו פניהם לבֶּלה פתח צוהר לאיזו שהיא משמעות טמירה שמסתתרת מאחורי שינויי מזג האוויר הרגילים שמציינים את תקופת השנה. היה זה כמין הבהק של קשרים סמויים בין תופעות רחוקות זו מזו, וגבריאל חשב על הפנקס הכחול ועמד לפנות אליו משהרימה אוריתה את רגלה על כבש הכרכרה וקפצה לתוכה בתנופה אחת. זה אירע כהרף־עין: שולי השמלה התבדרו וחגו וגילו את חמוקי ירכיה הגבוהות, שכבר הספיקו, אף הן, להשתזף – כפי הנראה באותה נסיעה לים המלח בחברתו של גורדון – והרטיטו הבזקי זהב על מילאת השפע הרענן, התוזז לעומתו. וגם אחרי שנעלמה הכרכרה במורד הרחוב על הזוג הצפון בסתר האפיריון השחור והתרבוש האדום של באשיטי המתנוסס מעליו, המשיכו ריטוטי הזהב להתסיס את תשוקתו אל אלה הירכיים הגאות, המוצקות ברכותן ומתוחות על השפע הנרמז בהן ומעירות ומעוררות את ראש העטרה שיחזור להתנוסס בגאון מלכות על מגדל דויד – כפי שהיתה איילת־השחר אומרת. מלך־הכבוד הבוגד הלז, בוגד מעצם טבעו ומהותו, מבטן ומלידה, שעד שלא הספיק לצאת מן ההיכל של איילת־השחר ולהתנער מרסיסי כל ראשי הבשֹמים וקטורת הסמים של קודש־הקודשים אשר לה, וכבר הוא מזדקף להצדיע ולחלוק מכבודו למקדש אוריתה. אבל מדוע צריך ההיכל האחד למנוע את השני? ואם יֵצא הֹשֶמש כחתן מחופתו, ואם ישֹישֹ כּגיבור לרוץ־אוֹרַח, האם חייבת עבודת השמש בּיוֹם למנוע את קידוש הלבנה בלילה? השמש ביום והירח בלילה – שלא לדבר על צבא השמים, על כל הכוכבים והמזלות – הם־הם שהקפיצו את גבריאל מנקודת התצפית שלו אצל הצוהר, מבין הוורדים הלבנים, אל הפנקס הכחול, מתוך תחושת רווחה, שאפפה את עצם “הרעיון הגדול” – כפי שכינה אותו בינו לבינו בחיוך אירוני, אותו “רעיון גדול שיגן עלינו מפני הטענה הגדולה של סרוליק הקטן.” סרוליק המסכן לא בא, למעשה, בשום טענה שהיא, לא בגדולה ולא בקטנה. להפך, כשישבו אז בבית־הקפה גת בא בטענות על עצמו, האשים את עצמו על שתימרן את עצמו לתוך אותו צינוק־כלא נורא שקוראים לו “אהבה”. שלשלאות הצינוק אינן מניחות לו לפנות ימינה ושמאלה. הוא כפות בנפשו לאוריתה. “הלוואי והייתי חופשי כמוך,” כך אמר לו, לגבריאל, “חופשי להתאווֹת לכולן ביחד ולכל אחת מהן לחוד. הוי, החופש, הוי החופש! יחי הייצר החופשי! מה אתה אומר, גבּי – אני אצליח לצאת אי־פעם מן השעבוד הנורא הזה לחירות?” משהו דק־מן־הדק, ואפשר לומר אפילו נאצל ונשגב קָרַן מן הסבל של סרוליק זה, זה שקוראים לו “אהבה”, ועם־זאת, וללא שום משמעות לוַאי צדקנית של בעלנֵי־המוסר־המקובל, השתמע ממנו שהייצר החופשי, זו סערת־החשקים, עומדת בדרגה נמוכה מן האהבה, ולגביה, בעצם, התייחס אותו “רעיון גדול” שהזעיק להגנתה שמים וארץ, גם זימן את השמש ואת הירח שיעידו במשפט. בראש ובראשונה – ואפילו אם אין מדובר אלא ב"יצר החופשי", באותה תאווה סתמית ומעורטלת מכל זיקה אישית לחשוקה – לא יכול היה גבריאל להעלות על דעתו מפלצת מצמררת ודוחה יותר מאשר מין־יצור־ללא־יצרים כּמין חידלון חַי מהלך על שתיים ומאיים בּריקנותו על מלֵאוּת חייהם של היצורים החיים. אך באותו “יצר חופשי” בו ידובר בּפנקס הכחול אחרי שגבריאל יתרחץ וילבש את בּגדיו, עתיד להופיע יֵצר בעל זיקה אישית מאוד למהות אחת המכונה “בֶּלה” מתחת לשמים הנמוכים, ומתקראת “איילת־השחר” מעל להם, ובעל זיקה אישית מאוד למהות אחרת הידועה בֹּשֵם אוריתה גם מתחת לשמים הנמוכים, וגם מעליהם. זיקה אחת, אישית מאוד וחזקה מאוד, שמקבלת את צביונה של איילת־השחר, וזיקה אחת, אישית מאוד וחזקה מאוד, שמקבלת את צביונה של אוריתה, ואין צביון האחת פוגם בצביונה של האחרת, ובוודאי שאין הוא מונע אותה, ואפשר לומר, אפילו, שהאחת מאוששת את חברתה, מעניקה לה רקע של עומק, משמשת מעין תיבת תהודה לנגינתה של הקשת על מיתרי הכינור. כאותה קרן אור כחולה, למשל, שמעוררת את תחושת־הצבע־הכחול הטבועה בו, בגבריאל, מבטן ומלידה, וכאותה הקרן האחרת, האדומה, למשל, שמעוררת בו את תחושת־הצבע־האדום, שגם היא טבועה בו מבטן ומלידה – כן היה צביונה של בֶּלה פורט על הנימים המקבילות לו בנפשו של גבריאל, כפי שצביונה של אוריתה האיר בה את הצלם שנועד לקלוט אותו מבטן ומלידה. אין אוריתה מונעת את איילת־השחר, כפי שאין הקרן הירוקה מונעת מן העין את קליטת הקרן האדומה, וכפי שאין היא מונעת את קליטת הכסף וקליטת הזהב. כל אחד מאלה הצבעים הריהו ערך בפני עצמו ושונה מחברו עם כל היותם כולם גם יחד משתייכים על המהות הכוללת האחת שנקראת אוֹר, כפי שאלה השתיים, השונות כל־כך זו מזו, שייכות לאותו יסוד כללי וכולל בבריאה שנקרא בשם אשה. הבוהק הזהוב של צוארה הגבוה, השזוף, ושל חמוקי כתפיה המלאות של אוריתה שבוקעות ועולות מעלה־מעלה לקראת זוהר השמים אחרי צאתה של בלה בעלטה, שיקף את זריחת השמש בה צפה גבריאל אחרי שקיעת הירח המלא כשנתיים או שלוש לפני שבאותו מקום עצמו, בקודקוד הערוץ בו משתלב עמק יהושפט בּגיא־בן־הינום, וממנו הוא מתעקל ונשפך לעמק־רפאים, נגלתה לו בֶּלה המקדשת את הלבנה על הסלע. כל אבריו תססו מרוב עייפות אז, אחרי הלילה התמים על מילאת הירח, אבל מחשבתו צלולה היתה לגמרי, והוא גם נכון היה לכוון את צעדיו אל המרתף כדי לרשום מילים מספר בפנקס הכחול, משנעצר בדרכו ופנה אחורה: עם שקיעת הירח במערב, החל אור ראשון מפציע מאחורי גבו במזרח. חזר ועלה בגבעה עד לכנסיה הסקוֹטית המשקיפה מכיפתהּ על תחנת הרכבת מזה ועל עבר הירדן מזה. פס בהיר לכל אורך האופק של שמי המזרח הסתמן מעל הרי מואב ובישר את הזריחה הקרובה. כמה הרבה שלווה יש בזריחה; איזו נשימה ארוכה, עתיקת־ימים ועם־זאת רעננה וצלולה וחדשה כל־כך יש להרי מואב עם אור ראשון, הירהר גבריאל ועיניו נעצמו. עם קרני הזריחה המרצדות בין שמורותיו הנעצמות מילמל בינו לבינו, “אני אתחרט על מה שעשיתי. זה ייגמר לא־טוב. יהיה לזה סוף מר ונמהר.” ובכל־זאת, למרות הידיעה הברורה שיהיה לזה סוף מר ונמהר, גבה ורחב לבבו למראה אמא שלו כפי שהיתה בילדותו יוצאת מחדרה זקופה ומחייכת בכובע רחב־שוליים ובכפפות גבוהות שמגיעות עד למרפק, כמעט, ובעקב גבוה ובתיק בידה ובחיוך ממתיק סוד ואומרת לו במין עליצות קצרת־רוח, “בוא, יקירי, ונצא לטייל קצת.” עכשיו, משחזר החלום שפקדוֹ באותו הרף־עין בו נעצמו שמורותיו עם הזריחה, נפעם פתאום מאותו דמיון שעליו לא יכול היה לעמוד בשעתו, אז, כשנתיים־שלוש לפני שהכּירה לו אוריתה את בֶּלה, בין תמונת אמו בהזיית החלום לבין בּלה, וביחוד בפּרוֹפיל: בשפע השֵׂער השחור החפון מעל לקו העורף הצח כשַיש שקווצותיו מתפרעות וגולשות על בדל האוזן הענוֹג, ובקו המצח והאף העדין, דק־הנחיריים־הרגישות, ובגומת־החן בין שיפולי הלחי לקצה השפתיים. “ומעניין,” אמר בינו לבינו והתחייך בינו לבינו, “שדווקא בֶּלה היא זו שקוראת לעצמה איילת־השחר בשמים העליונים, בה־בשעה שאוריתה זורחת עם עפעפי השחר ובֶּלה מקדשת את הלבנה.” אז, באשמורת השלישית של ליל־הירח־המלא שקדם בשתיים או בשלוש שנים לקידוש־הלבנה־של־איילת־השחר, כבר מלופף היה וכפות כולו לקסם־ליל־האלילים. כדור הירח השוקע החל משיל את צעיף־הכסף־הצונן, טובל בחמימות הכתומה שבשולי האופק ותופח ומסמיק והולך כבשעת הגיחוֹ מן העבר השני עם מולד הליל. הרגיש שעוֹד מעט קט ויישאב אל תוך הוויית־ליל־הירח־הצונח; ייעלם גם הוא מתחת לקו האופק בכל ליבּו ובכל נפשו ובכל מאודו. ואם דחה את עצימת העיניים והתגבר על הצניחה אל האושר־שבהתמוגגות־עד־תום בתוך אותה הוויה של הוד חודר ורחוק ואדיש וקדמון ונורא של הירח הנעלם המקרין גליו בו – ודרכו אל אשר מעבר לו – לא היה זה אלא מתוך אותו דחף שכפה עליו, משום־מה, לרשום כמה מילים בפנקס הכחול; אותה חובה סתומה, טמירה, שלא תניח לו להיסחף אל העולם שמעבר למסך השינה עד שלא ימלאנה. כסבור היה שיפוֹל כאבן אל תוך באר השינה אחרי שירשום מה שירשום בפנקס, והנה במקום לדדוֹת אל המרתף, עולה הוא לקראת עפעפי השחר הנפקחים לפניו מעבר להרי מואב. השמש בגבורתו מציף את העולם כולו באור חדש, עז, מלא שמחת חיים רעננה נושמת עמוקות שמים גבוהים ובהירים. המעבר מהוויית ליל הירח אל הוויית יום השמש היה כמעבר מתמונת־רגש אחת לתמונת־רגש אחרת באותה נפש, או כמעבר מפרק אחד למשנהו באותה סימפוניה, או כמעבר מהיכל הירח אל היכל השמש בפנתיאוֹן הכוכבים והמזלות, צבא השמים, וכפי שעתיד היה להתרחש עכשיו – מקץ שתיים־שלוש שנים – המעבר מן השמים הנמוכים, הקודרים, מעל למעילה האפור של איילת־השחר, אל השמים הגבוהים, הזוהרים מעל לכתפיה החשופות, השזופות, של אוריתה. אך כשניגש גבריאל אל הפנקס הכחול, אחרי שהתרחץ והתלבש, גם ריענן עצמו בבזיקת בושם שלאחר הגילוח, לא על המעבר ממקדש־איילת־השחר אל מקדש־אוריתה נסַבּו המילים שרשם בו, אלא על שביל־החלב, ולא נרמזו בהם כלשהם הגיגים או רעיונות. גם לא רחשי לב וְלֹא נצנוצי פיוט. לא נמצא בהם אלא תרגום מדוייק שתירגם הוא עצמו לשפה העברית מתוך הערך “גַלַקסיה” שבאנציקלופדיה הצרפתית: “…אוסף של מיליארד ועד אלף מיליארד שמשות אשר ביניהן פועל כוח־משיכה… השמש שלנו נמצאת בגלקסיה המכונה בשם ‘שביל־החלב’, ואין היא אלא אחת מתוך אלף־מיליארד השמשות האחרות המרכיבות את ‘שביל־החלב’. מלבד שביל־החלב קיימות באזורנו עוד כשלושים גלקסיות נוספות, וכולן ביחד מהווֹת את החבורה המקומית. לגלקסיה שלנו, לשביל־החלב, צורת דיסקית שקוטרה מאה־אלף שנות אור…”

אלף־מיליארד שמשות בשביל־החלב בלבד! היו גם שקראו לו “נהר־די־נור”, נהר האש – שֵם מתאים הרבה יותר למהותו, אם כי למראית העין בלילות הבהירים לא נשקפת בשמים אלא מעין רצועה חיווריינית, דלילה ומפוסקת שבאמת דומה יותר לשובל של טיפות חלב שנשפך בדרך. אלף־מיליארד שמשות בגלקסיה האחת שלנו שאיננה אלא אחת משלושים בחבורה המקומית שלנו, שלא לדבר על מיליארדי החבורות האחרות – לא לחינם ייקרא לכך מספרים אסטרוֹנוֹמים ומרחקים אסטרוֹנוֹמיים – מאות אלפי שנות אור! השיעורים העצומים הללו, שלא יוכל הדמיון להכילם וילאֶה הלב מֵהגוֹת בּם חֵלֶף מלוֹא־צלילות־הדעת שמסוגלת להמשיך ולגלגל חשבונות צוננים אינסוף, הִשׁרוּ, משום־מה, איזו שהיא שלווה טמירה ביד הכותבת בפנקס הכחול. ורק אחרי שסיים את כתיבתו וסגר את הפנקס, אמר להשֹתרע אפרקדן ולהינפש קמעה בעיניים עצומות, לפני שיעלה בלב קל לקחת את הפתק שנעצה אוריתה בחור המנעול. דומה היה עליו שעיניו נעצמו לרגע אחד בלבד, אבל כשחזר ופקחן כבר אפף אותו הלילה. במצית המונח על חפיסת הסיגריות שלידו הדליק את הנרות השניים, ומיד התנצנץ כנגדם אגרטל הבדולח ובו שלושת הוורדים הלבנים הפורחים בענווה מכמירת לב על אדן הצוהר. בשיפולי־שמי־הליל שבמסגרתו העגולה שֶׁלַצּוֹהר התלכסן קטע קטן, חיווריין, מתוך שביל־החלב, כעין הוכחה חיה וגלויה לכל עין לעליבותה של המציאות הדלילה המבליחה באפלה כנגד שלהבותיה הפרועות שֶלֶאֵש דמיונם של התוֹכְנים. גבריאל פנה לה עורף בדרכו מעלה אל הפתק של אוריתה, וכשפתח בתנופה את דלת המרתף, נכון להסתער אל ראש המדרגות, נקטמה תאוצתו והוא נשאר נטוע במקומו, נפעם וּמוּכֵּה־אֵלֶם מול זוהר השפע החרישי המוּזר הקורן מִסֵתֶר העפעפיים הנפקחים לקראתו של איילת־השחר.