לחמש־עשרה שנות עמק־יזרעאל

לא תהיה זו התפארות־שוא, אם נגיד לעצמנו כי העמק, המסמל את העבודה החקלאית החלוצית של עם ישראל במולדתו, הנהו אחד המקומות הגבוהים בדור האנושי הזה ומקור עָצמה מוסרית לתנועה הציונית. כל צורות ההתישבות הפועלית – קיבוץ, קבוצה ומושב – כָּללוּ יָפיוֹ. אל חיק אדמתו שוּפּכוּ יחד להט הצמאון לגאולה של העליה השניה והכוחות הרעננים המתפרצים של העליה השלישית, עלית הבנין והכבישים, מחוֹננת אבני הארץ.

אמונה רבה באדם, כי טוב הוא, כי יש בו נשמה יתרה ליצירה, כי עלול הוא, בתוך חברה עובדת ושואפת אל על, לחדש יום־יום את יחסיו אל החברה ולהתחדש אתה יחד – אמונה זו העלתה את הקבוצה כדרך לרבים, כדרך עממית. לאו דוקא יחידים, לאו דוקא מתוך כוונה למפרע, כי אם הכלל כמו שהוא – יש בכוחו ליסד, לקיים ולבסס משק־חברים רב־ברכה ורב־פנים.

בתפיסה החדשה הָעתק מרכז הכובד מן הקרקע האישי אל הקרקע המשקי. מחשבה כלכלית יסודית, אשר איננה חוששת לקליפות – לוּ גם מקובלות – העזה לנבא כי יש יתרון באחדות המשק הגדול, המשתרע על שטח רחב, השליט בכלים, בשרירים ובמוחות מקוּבצים. וחמש־עשרה שנות עין־חרוד ואחיותיה קיימו את הנבואה הזאת.

הנה הוא המפעל הגדול, המחנך כבר בתוכו דוֹר צעיר לאהבת העבודה, לאהבת האדם, לשלום עמים ולגאולתם – ואליו ינהרו כוחות־נוער חלוציים מכל קצות פזורי ישראל.

הנה הוא מפעלנו! הוא צידקנו וגבורתנו, בתוך מהומת הפצצות והמוקשים, אשר העטו כוחות רשע על הארץ בעצם שלוָתה ופריחתה. לב פועלי ארץ־ישראל כולם יפעם עם לב העמק וברכתם ליוצריו.

תרצ"ו.