יובל חמש־עשרה שנים – לאו שמיה יובל. עוד הימים קרובים ונער יזכרם. אפס, בקראנוּ שתים־שלוש דלתות בתיאור פעולות היסוּד – והנה נושבת עלינו רוח דומה מאד לזו של ספר נחמיה:

"…צמאי מעש, לוהטים ונפעמים, עמדו בני העליה השניה לפתח העמק. פה ביקשו פתרון לחזון לבם, חזון עבודה וחיי צדק אחרי עָברם ללא נחת את נתיב הנסיונות במושבות הקימות.

שמע הפדות לאדמת העמק עָבַר עד למרחוק כבשורת ישועה, ישועת אמת, לציבורים מקרב מחנה העובדים בארץ, שרגלם בָּצקָה בנדודים ממקום למקום וידיהם עיפו מכיבוש אדמה ועבודה לא להם.

…תוך כדי הכנותינו נתקבלה הודעה מועד הצירים לבלתי עלוֹת, כי אין הכסף הדרוש לכלכלת התישבותנו. המרכז החקלאי – אף דעתו כן. לא הסכמנו בשום פנים לדיחוי זה, כוחות החיים ביקשו סדן. יום העליה היה קבוע.

…העמסנו את המטלטלים על העגלות, את יריעות האוהלים ואת שאר הכלים הדרושים למחנה – ויצאנו לדרך ממרחביה לטבעון, והשמים מכוסים קדרות – והגשם יורד, יורד ויורד, הבוץ דבק בגלגלי העגלות, נאחז ומכביד עלינו את הדרך כאילו גם מן השמים מעכבים.

…אחת העבודות, שנעשו בציבור בימים ההם, היתה מלאכת החפירה הגדולה, חפירת המגן סביב המחנה. החפירה היתה גדוּרה חוטי־ברזל דוקרים, להיותה מסוגלת להכיל בקרבה, לקול האות הראשון, אותנו ואת טפנו ובעירנו. העובדים עבדו.

…הימים ימי מצור בארץ. בלבנו חתומים מאורעות הדמים ביפו ובתל־אביב והאבל על אחינו הגדול יוסף חיים ברנר שנעקר מתוכנו. היו שמועות וחששות – וכל נקודות העמק עמדו נכוֹנוֹת להשיב אָחור כל אורב ומתנקש. אולם מעצם הימים הראשונים חשו בני הכפרים שמסביב בבני העליה הזאת: עליה בציבור גדול ובבת אחת, כוח שלא יסוג אחור, כוח בונה, הבא להקים את חייו בשלום והנכון להגן על עצמו בכל שעה ובכל תוקף. לא יִסוֹגוּ.

…שלושה ימים בשבוע יצא חבר לעבודת שדהו ובשלושת הימים הבאים יצא חברו, שותפו לזוג הבהמות ולכלי העבודה אשר עמן. חליפות יעבודו: האחד בשדה והאחד במשק – בבית, בחצר, בגן הירקות.

…החשש, אשר התגנב אל הלב למראה המכשולים הגדולים, פן לא ירָצה עמלנו – חלף עבר. גברו כוחות הארגון המשותפים. גברה הערבוּת הפנימית. את כף הזכות הכריעה הַחֲבֵרה למן היום הראשון לעליתנו, מעצם יִסוּד המשק.

…החברה־הרעיה השרתה, גם בימים הקשים, את אורה באוהל, בסוכת המחצלת ובצריף, ונטעה פינת מנוחה אחרי עמל היום. בעינה הפקוחה תמיד, ביד השקדנית, ידעה לצרף דברים קטנים, פרט לפרט, ולעשותם רוָחה גדולה.

…בגבול המושב מזרחה, ליד הנחל, במדרונים העמוקים, המהוים להם עמק לעצמם, נטענו את היער הציבורי שלנו: עצי אורן־ירושלים ואורן־הסלע. צמרות האורן המתנשאות בירקותן המאפילה פורשות צל עָרֵב על המקום ומשרות עליו דומיה ושלוַת אֵלַם. וליד יער זה קבענו מקום למנוחתנו, לעת יגיע יומנו¹".

כך הוא טבעו של המעשה הנאמן: נפלאותיו צרורות בעצם פשטותו וצניעותו.

כמרחק עשר שנים (ובתוכן שנות המלחמה העולמית) – מיסוּד מרחביה, כנרת ודגניה עד יסוּד עין־חרוד ותל־יוסף, נהלל וכפר־יחזקאל – כל אלה יצירות־אֵם לחקלאות העובדת.

אל חקלאות זו ינהרו מאז מחנות נוער עברי, להאדירה. במשכנותיה לא תגע כנף גיאות קלוקלת ובאש מאורעות יעשו עובדיה לילות כימים: במשכנות העמל האלה ישכון כבוד שר ישראל.

"כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ –

וְשָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם".

טבת, תרצ"ו.