על חיים ארלוזורוב

בחדשי פעולתו המעטים כמנהל המחלקה המדינית וכראש הסוכנות העברית בארץ – כעשרים חודש – הצליח חיים ארלוזורוב להכות בלבבות שורש עמוק, שורש לתקוה גדולה. השורש הזה נחשף בשעת האסון, כאשר יחַשף חין כל יש עם חדלונו. נתגלתה העובדה, כי הישוב המפורד והנמק בפירודו הגה לפינותיו במעמקים מחשבת־אמון לארלוזורוב. כאילו במכיתת הציבור הישובי, המוּכּה רסיסים ללא מרפא כמעט, צמחה ועלתה בעשרים חודש אלה אמונה חבויה, כי על אדם זה יש להטיל יהב, כי הוא יבין לכלכל דבר, גם בשעת גזירות בלתי־מצויות וגם בשעת פורענויות מצויות – וכאלה הם רוב ימינו המדיניים בארץ, רובם ככולם. בעמידתו של ח. א. כלפי יריביו ומתנגדיו – היה דבר־מה שחייב אותם: הוא היה איש מדיני גלוי־דרך; שבילי עקיפין ועיטופי ערפל – אלה לא היו ממידותיו.

אזכירה אחדות משיחותיו בציבור, העולות כיום לפַנַי.

לועדה המתמדת, אשר הוטל עליה גם תפקיד הועדה המדינית באסיפת הנבחרים – נקרא ח. א. לתת דין־וחשבון על המועצה המחוקקת. בדברים פשוטים, בפרקי שיחתו, שנקראו כמו שהם, מתוך התיק, ובהעתקי מכתבים – הוסבר המצב והואר, ללא כל תעתועי־העלמה וגניבת דעת, ללא כל קריצות עין לעֵבר סודות, שהם, כביכול, למעלה מהשגתם של המסובין, סודות שלא מעלמא הדין. והדיבור הזה כוחו היה גדול לקנות לבבות ולהדביר מתנגדים מתגעשים. אחד מאלה היה מוכרח לקום ולהודות בו במעמד: זאת לנו הפעם הראשונה לשמוע הסברה בנוסח זה.

באחת מישיבות הועד הלאומי, בטרם יעבור החינוך לכנסת ישראל, הושם מצור על הנהלת הסוכנות, מצור מורים ועסקני חינוך. היה זה אחד מאותם המעמדים המדאיבים אשר ידענו כפעם בפעם בענין החינוך… הנהלת הסוכנות החליטה לקצץ בתקציב החינוך של הקונגרס – המשכורת החיה לא שוּלמה – המורים רואים כל איש האומר לפרוק את החינוך מעל כתפי הסוכנות ולהעמיסו על כתפי כנסת ישראל – כמתנקש במפעל החינוך ובעובדיו. על ח. א. יצא הקול, כי הוא האיש הממריץ מדעת את התפתחות העוּבדוֹת, מתוך שיטה, לשם העברת החינוך. ח. א. לא נרתע. הוא קם, הגן על עצמו, על הנהלת הסוכנות, על השיטה, הסביר דברים כהוָייתם – ובמידה שהסביר נתפשטו כמה עקמוּמיות שבלבבות מתמרמרים, שככה החימה… ונדמה כי הוידוי “אהבנוך”, אשר נאמר אחרי מיטתו מפי מורה, לא בדרך רבים של פרט נאמר, כי אם בשם רבים ממש…

עוד ישיבה של הועד הלאומי. ח. א. עומד, תיקו בידו, והוא מספר והולך על המשא־ומתן בינו לבין אנשי הממשלה, בענין שינוי סדרי המשטרה, ועל היחסים המופלאים שבין הנהלת עירית תל־אביב לבין המחלקה המדינית של הסוכנות בענין זה. אחת לאחת – והחשבון עולה ברור. העלילה הרקומה הולכת ונפרדת חוטין חוטין… עוד שלב אחד – והרודף הקל נהפך לנרדף, המאשים ברעש – לנאשם בלי רעש, בפשטות. בהספדו על ח. א. אמר מאיר דיזנגוף את המלה: כּנוּת. כן, במידתו זאת כבש ח. א. כיבושים גדולים ונאמנים. הודו לו יריביו.

ושוב בישיבה אחרת של הועד הלאומי – וענין אחר: מס הכנסה.¹ האוויר מסביב לח. א. מעוּבה. כבר צוּלצל בפעמונים… כבר נערכו העצים למדורה, להעלות אותו את ח. א. הוא מפרש את עמדתו בלי רתיעה, מגולל את יריעות המשא־ומתן והדין והדברים – ולהב המוקד עולה לא ח. א. כי אם רקמת השוא, אשר אמרו לשית סביב הענין…

רק עשרים חודש! כמה מדורות היו ערוכות לו מבפנים! וכמה פורענויות עדו עליו, להזריק שיבה בשערות ראשו ולהשקותו לענת המציאות המדינית שלנו כמו שהיא! אשר הוטל על שכמו – נשא, ידע לשאת. אדם זה, אשר דרכו היתה גלויה, קשה היה להכריעו במלחמת־כבוד בשער בת־רבים. הוא צעד ועלה מעלה בכוח מידותיו וסגולותיו. מגינו היה משוח שמן כשרון וטעם – והשיקוצים כאילו צנחו מעליו, בלי לנגוע בבשרו.

הוא שאל גם את רוצחיו שאלה פשוטה: “מה אתם רוצים?”.

הם רצו במותו. כזאת לא פּילל.

סיון תרצ"ג.