באסיפת־האבל בגן־רינה, בתל־אביב

בן־זקונים למשפחה עניה, מבורכת בילדים ומחוסרת פרנסה – בידיו הופקדו המפתחות להיכלי־הרוח של האומה! לו, לחיים נחמן, ניתן לעמוד במרומי־מרומיה! גם גדולים בישראל, גם חכמים וסופרים, גם אישים מנהיגים ציבוריים – מרחוק יביטו אל חיים נחמן: אליו לא יגיעו. אי אתה יכול להאמין כי הכוח העליון הזה, כוחו של חיים נחמן, הוענק לבשר־ודם פשוט. ואי אתה רוצה להאמין כי נפקד הקץ על חיים נחמן והוא נאסף אל עמיו.

אילמלא יראתי להמשיל מעולם החומר על עולם הרוח, הייתי אומר: ח.נ. ב. הוא אשר גילה את הרדיום העברי – ולוֹ נודעו כל סודותיו ודרכי שימושו: לנוֹי, לפירות ולריפוי. והיה אם הקרין אותו על שמים וארץ – וידעו גם בני העם העברי כי אוצרות חיים לא שיערום מתרחשים מסביב, ואם הקרין אותו על פצעינו – והרגשנו צרבת עמוקה, צרבת רפאוּת.

אין שתי מלים בשירת ביאליק, אשר מתוך צירופן לא יקרין חסד אלהים. בכוח ניצוץ אחד חצוב מסלע לבבו ידע הוא – כאשר לא ידע איש לפניו – לדובב את המלים העתיקות בשפה העתיקה אשר לעם העתיק ולהפיק מתוכן אור גנוז, אור אין־סוף.

ב"לא הראני אלהים" רצה ח. נ. ב. לדעת איפה ידבקנו יומו האחרון ומה דמות לקצו: אם ימות בעודנו חי, או נפשו, בטרם תשקע, “בכל להבותיה תתלקח והפיצה בעבים אשה ומדוּרותיה בראשי ההרים”. אכן, הדביק אותו יום המות, כשהתלקחה נפשו בכל להבותיה!

ח. נ. ב. בן הששים הפנה את שלהבות נפשו מחדש עד ארגיעה אל עֵבר פני ילדותו והאיר את פני אמו באלמנותה – ונתחלחלו לבותינו! כה גדל כוחו בהעלותו לפנינו אותו ערב, בו החליטה אמו למסור אותו לבית חמיה, באין מפלט וישע אתה, והיא שוחקת ובוכה אליו, בהעמיקה להציץ לתוך עיניו פנימה ו"לחשוף משם את גזר־דינה".

לא! גזר־דינה לא נחרץ לחובה! בן האלמנה ובן “איש יהודי מוזג מפרבר הזַפּתים” ידע “מה עמוקה יכולה להיות ענוּת אדם על אדמות”.

והוא, אשר שלח ריבואות קרנים כרץ אחר רץ לבשר את בָקרה של ציונות הבנין והעליה – השמרת לבוקר? – ראה אותנו אך זה עכשיו בקוצר־ידנו האומלל והמביש, ושאל:

היש מי

"אֲשֶׁר יֹאחַז בְּצִיצִית רֹאשְׁכֶם וִינַעֶרְכֶם בְּחֹזֶק רָב

כְּנַעֵר שִׁכּוֹר הֲלוּם סָבְאוֹ וּמִתְבּוֹסֵס בְּקִיאוֹ

לְמַעַן הָשֵׁב רוּחֲכֶם וְכֹחֲכֶם אֲלֵיכֶם וּלְמַעַן הֲקִימְכֶם".

תמוז, תרצ"ז.