[ז’בוטינסקי הקדים לתרגומיו את ההערה להלן; יצוין שבזמנו נהגה ההברה האשכנזית בכתיבת ובתרגום שירה עברית באירופה ובארץ-ישראל]

הֶעָרָה כְלָלִית

רֹב כללי המבטא הסְּפַרדִּי ידוּעים הם לקהל: מלעיל וּמלרע, קָמַץ שֶׁמבטָאוֹ ā, חוֹלָם שֶׁמִּבטָאוֹ ō, תָיו רָפֶה שֶׁמִּבטָאוֹ t, וכדוֹמה.

נוֹסף לאלה, יוּשׂם-נָא לב עוֹד לשלֹשה כללים:

א. צֵירֶה מִבטָאוֹ ē ולא ej.

ב. דָּגֵשׁ חָזָק מכפּיל את האוֹת. נוּן בַּמִּלָּה “הֵנָּה” מִבטָאוֹ “הֵנ-נָה”.

ג. שְׁוָא-נָע מִבטָאוֹ סֶגוֹל-חֲטָף. בּחוֹברת זוֹ ינֻקּד רק השוא הנע; השוא הָאִלֵּם לֹא יְנֻקַּד לגמרי. למשל “בֵּרְכַנִי” = “בֵּרֱכַנִי”; “צְחוֹק” = “צֱחוֹק”.