הדמיון העז ורוגז-העצבים קרובים זה לזה באיזו מדה בפעולתם על נפש האדם ורחוקים זה מזה בשרשם. עוז הדמיון הוא סגולה טבעית לאנשים ידועים במזגם וגם לעמים ידועים ע"י מצבם הגיאוגראַפי, ורוגז-העצבים הוא מחלה הבאה לאדם על ידי נדודים, פחד ממושך, תקוות נכזבות וכיוצא בהם והנמסרת לפעמים במדה יותר גדולה אצל הבנים הנולדים בעת מחלת האבות. אמנם, גם רוגז-העצבים מחולל דמיון, אבל לא דמיון עז, אלא דמיון לקוי, מעין טירוף-הדעת. דמיון עז הוא אבי השירה, ודמיון לקוי הוא אבי ההויה והמסתורין המשונים.

אם נתבונן בדברי-ימינו נראה, כי בשעה שבני-ישראל היו חיים בדרכם לא משל בהם הדמיון העז ממשלה בלתי מוגבלת. חיי-מתושלח אינם כלום לעומת חיי מלכי-בבל הקדמונים, שחיו כל אחד מהם, לפי דמיונם העז של הבבלים, עשרות אלפי שנים; גבורותיהם של שמשון הגבור וגבורי דוד אינן כלום לעומת גבורותיו של הירקולס גבור היונים¹, וחזיונותיהם של מיכיהו בן ימלה² וישעיה³, ואפילו מרכבת יחזקאל, יכולים להחשב לספורים פשוטים לעומת דמיונות המיתולוגיה של הבבלים והיונים. אין אני מתכוון לומר, שחסר לישראל כח הדמיון לגמרי, שהרי הנחה כזו מוכחשת בתכלית על ידי השירה הנשגבה של התנ"ך; אבל רוצה אני לומר, שיחד עם הדמיון מָשַל בישראל גם השכל, אשר שָׂם גבול להדמיון ולא נתן לו להתפשט עד בלי מצרים.

אחרת היא לגמרי פעולת רוגז-העצבים על ישראל. בילדותו של העם הזה, כשעדיין היה חי חיים כדרכם על אדמתו, היה בריא בגופו ובנפשו ולא ידע שום רוגז-עצבים. אבל מזמן נבוכדנאצר ועד עתה, מלבד הפסקה קטנה מתקופת שמעון החשמונאי עד הורקנוס השני, הוא חי חיים שלא כדרכם, ואי-אפשר שלא יתרגזו עצביו ושרוגז-העצבים הזה לא ישפיע עליו במדה מרובה, וביחוד בזמנים שהצרות תוקפות ומתגברות עליו ביותר.

הרבה חזיונות בקורות ישראל בזמן ארוך מאד אפשר היה, לדעתי, לברר על ידי הנחה זו, וראוי היה, שרופא, בקי בתולדות ישראל ומומחה בכל סעיפי מחלת רוגז-העצבים ופעולתה על הנפש, בין הנפש היחידית ובין הנפש הצבורית, – יקח על עצמו את העבודה הזו. במאמרי זה רוצה אני רק לתת ראשי-פרקים בזה.

וקודם שאבוא אל עיקר מאמרי אקדים הקדמה קטנה:

מדרגות שונות יש במחלת-העצבים והגדולה שבהן היא – השגעון. פעולת השגעון על הנפש אינה אחת בכל אדם, שחלה במחלה זו, ושונה היא לפי תכונת החולה, מזגו, סביבתו וכיוצא בזה. יש משוגעים אוהבי-בדידות ויש משוגעים שמחים; יש שקטים ושלוים ויש רַתְחָנים, שכל הפוגש אותם לא ינקה; יש משוגע לדבר אחד, שאם נשיח עמו יום תמים בלי לנגוע במקצוע שגעונו, נאמר עליו, שאדם בריא הוא, ויש משוגע לדברים הרבה; יש משוגע, המדמה עצמו שהוא אליהו הנביא או מלך-המשיח, ויש משוגע, המדמה עצמו שהוא ישו הנוצרי, אבל גם בפרט זה תלוי הדבר באישיותו של החולה ואף בלאומיותו: אדם מישראל לא יחלום, שהוא ישו הנוצרי, כמו שנוצרי לא יחלום, שהוא משיחם של ישראל.

ולפיכך, כשם שמחלת –העצבים במדרגתה היותר גדולה, כהשגעון, מתחלקת לפרטיה לפי תכונת החולים, מזגם וכיוצא בזה, כך גם במדרגותיה הנמוכות מתחלקת היא לפרטים שונים בפעולתה על נפשו של המושפע ממנה, בין שיהיה המושפע יחיד ובין שיהיה צבור שלם. ועל כן אין השפעת המחלה על חולה של צבור זה אחת עם השפעת המחלה על חולה אחר מאותו הצבור, או השפעתה בדור זה אינה אחת עם השפעתה בדור אחר. הכל לפי תכונות חלקי-הצבור, הלאום או הדורות, לפי החנוך והסביבה וכיוצא בזה.

ובצבור הישראלי מתגלית השפעתו של רוגז-העצבים על-פי-רוב במשיחיות, כלומר, באמונה בתשועה קרובה בדרך שלמעלה מהטבע ומסדרי העולם. וגם בזה אין כל חלקי-הצבור שוים: השקטים יושבים בשלוה באפס מעשה ובטוחים, שהישועה קרובה, והרתחנים, איש לפי מדרגת רתחנותו, עושים מעשים להחיש את הגאולה הבלתי-טבעית באמצעים דמיוניים שאין בהם מועיל. למותר הוא להעיר, שגם המשיחיות הזו עצמה אינה אחת לכל צבור ולכל דור. עוד זאת: לפעמים מתגלה איזה רעיון דמיוני שלא בסבת רוגז-העצבים של הצבור וגם קודם לו, אלא שרוגז-העצבים של הצבור מסגל אותו לקבל באהבה וברצון את הרעיון הדמיוני, שכבר נתגלה במוחו של איזה יחיד לרגלי איזו סבות ושֶצבור בריא לא היה שם אליו לב.

עתה נבוא לחקר הדורות.

התקופה הראשונה, שהיתה צריכה להרגיז את עצבי עם ישראל, היא, בלי ספק, תקופת הריסות הממלכה בימי צדקיהו: חורבן הבית הראשון וגלות בבל, לצערנו, לא נשארו לנו כמעט שום רשמים מן הזמן ההוא, חוץ מפסוקים אחרים בספר יחזקאל, שמובאה בהם דברת בני ישראל:" יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו, נגזרנו לנו"⁴ ושמהם אנו רואים, שהיתה בתוך הגולה תשוקה להושע על ידי התבוללות: להיות “כגוים, כמשפחות הארצות”⁵. ואולי מצבם הטוב במדה ידועה בארץ בבל, שאחר כך לא רצו לעזוב אותה מצד אחד – והכרתם, שגלותם לא תמשך יותר משבעים שנה, כמו שהבטיח להם ירמיה⁶, וגם תנחומות יחזקאל, שהיה עמהם בגולה⁷, מצד שני, – כל אלו הצילו אותם מרוגז-עצבים במדה מרובה.

יותר נראה פעולת רוגז-העצבים בימי השמד של אנטיוכוס אֶפיפנס. בספר דניאל, שנתחבר באותה תקופה, כבר נמצאו דברים, שלא נשמעו כמוהם עד זמנו. הוא רואה בחזון “עתיק יומין”, אשר “שער ראשה כעמר נקא”⁸, “עם ענני שמיא כבר אנש אתה וגו' ולה יהב שלטן ויקר ומלכו וכל עממיא, אֻמיא ולשניא לה יפלחון, שלטנה שלטן עלם” וגו‘⁹. ומלכותא ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמיא יהיבת לעם קדישי עליונין וגו’¹⁰; “ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול”¹¹. והימים הטובים האלה יבואו בקרוב בעוד “ימים אלף שלש מאות שלושים וחמשה”¹², שהם פחות מחמש שנים.

כאן לפנינו המשיחיות בתמונה, שלא נראתה להנביאים הקודמים.

ובשעה שמצד אחד נגלו לפנינו בתקופה זו מחשבות חדשות, נראו לנו בה או זמן מועט אחריה,מצד אחר, גם מעשים שלא שערום אבותינו. נולדה בישראל כת האיסיים, שהתבודדו במדבריות, קבלו עליהם פרישות דרך-ארץ, התעמקו בסודות שם המפורש¹³, ואחרי זמן ידוע, בימי הורדוס, קראו לתשובה ולהכנה לקראת מלכות-השמים, שקרבה לבוא, לדעתם¹⁴.

אין ספק, שגם הספר “חנוך” הושפע הרבה מן המצב, שנמצאו בו ישראל בזמנו, במובן האמור בזה.

עוד יותר נגלה רוגז-העצבים בישראל בכל תקפו קרוב לזמן החורבן השני. רציחותיהם של הורדוס ובניו ותועבות הרומיים עשו רושם עצום על העם ועוררו אותו למרד. מרד ורוגז-העצבים פועלים תמיד זה יל זה ומחזקים זה את זה. אך בעת ההיא עלה רוגז-העצבים למדרגה נוראה ונתעבה, שלא היתה כמוה בישראל. סיקריים “שטו בכל הארץ ובכל אשר פנו הרשיעו. במקהלות עם, בעת ריבוי אוכלוסין בימי הפסח וחג הסוכות, בהר הבית ובים האולמים והעזרה, שוטטו הסיקריים, חפשו ומצאו איש עברתם וידקרוהו קבל עם ויעלמו בתעופת עין, וכדֶבר באופל התהלכו ויפילו פחדם על כל בני העם. איש לא האמין בחייו, וישמר מרעהו, אוהב נשמר מאוהב ועל אח לא בטחו”¹⁵. גם הכהנים משרתי-המקדש לא נקו מעון רצח, עד שאמרו עליהם: “קשה עליהם טהרת-כלים יותר משפיכות דמים”¹⁶. ולא יפלא הדבר, אם בעת הגזרות על “שמנה עשר דבר”, שהיו בזמן ההוא, קמו תלמידי בית-שמאי על תלמידי בית-הלל בחרבות וברמחים¹⁷.

זאת היתה פעולת הרתחנים שבחולי עמנו, אלה, שכל הפוגש אותם לא ינקה. השקטים שבהם נתעו אחרי משיחי-שקר, שנגלו אז והתעו את ישראל, כי יגאלום “באותות ובמופתים יוצאים מגדר-הטבע”¹⁸.

הרתחנים נכחדו במלחמה ובקרקסאות של הרומיים, הלכו בשבי ונמכרו לעבדים. נשארו רק השקטים. אלה מן השקטים הללו, שדמיונם היה יותר חזק, התמכרו ללימודי “מעשה-מרכבה”¹⁹. ואלה מהם, שדמיונם לא היה חזק כל כך, יצאו לדרוש הלכות על כל קוץ וקוץ שבתורה, והמצב הזה נמשך עשרות שנים על מרידת בר-כוכבא ואחריה.

מאות שנים עברו בלי מהפכות גדולות בחיי ישראל. העם הורגל מעט-מעט במצבו השפל, ובכח האינֶרציה המשיך את עבודת הדורות שקדמה לו.

את תוצאות הרושם שעשו על בני ישראל מסעי-הצלב וההריגות הנוראות הכרוכות בהן, קשה להגדיר. אבל קרוב לשער, כי תגבורת הפלפול, שיש בו מן הרתחנות, מצד אחד, ותגבורת ההזיה שבאו הבלית ב“ספר חסידים”²⁰, היקר כשהוא לעצמו, וגם תחלת תעתועי הקבלה, מצד שני, היו פרי רוגז-העצבים, שהיה מוכרח להתגלות בתקופה נוראה זו. אך בכל אופן לא גדלו תוצאות הרושם הזה, מפני “שאין בשר המת מרגיש באיזמל”.

הצרות, שבאו על ישראל בראשית האלף הששי, היו גדולות ועצומות מאד. “בממלכת אשכנז נפלו אלפי יהודים חללים בכל שנות המהומה בין מלכא למלכא”. גם “בכל שנות מלחמת שערים, אשר נלחמו הגהיביליגים והגוולפים בחרון-אף ושצף קצף, רָוְתה ארץ אשכנז מדמי יהודים נהרגים על קדוש השם”. ובעת ההיא “חזרו ויסדו שנית בכל תוקף ועוז את גזרותיו של האפיפיור איגוקינטיוס השלישי והבאים אחריו לתת את היהודים לדראון עולם”²¹. בצרפת ישב על כסאו לודווִיג התשיעי ש“כל זמן שהיה מזקין היה מוסיף שנאה ליהודים”²². ובשנת ה“א ס”ו (שנה אחת אחרי מותו של משה די ליאון) נגרשו כל היהודים מצרפת בעוני ובחסר-כל. בספרד “בקשה הכהונה תנואות עליהם להשפיל כבודם ולהרוס עמדתם, וחברי הנזירים מררו חייהם בויכוחים ודרשות”²³; ועל ידי העלילה, שהיהודים גנבו עוגה קדושה, “נחרבו מאה וארבעים קהלות ונהרגו יותר ממאה אלף יהודים”²⁴, כל הרדיפות הנוראות הללו, ביחד עם עוד גירושים ורציחות, שהיו בזמן ההוא במדה גדושה מאד (למשל, גזרת הרועים והמצורעים, שהיו חמש-עשרה שנה אחרי מותו של משה די ליאון)²⁵, הרגיזו את עצבי ישראל במדה מרובה ופעלו עליהם לקבל את התורה החדשה, שנתן להם משה דיליאון בצורת “ספר הזוהר”, ולהפיץ ספר זה ואת הקבלה בכללה בתוך המון בני-ישראל, והרתחנים שברגזני-העצבים עשו תחבולות של הבל להביא את המשיח בחוזק-יד.

השמדות, שהיו במשך יותר מעשר שנים, ושנת ת“ח, בשעה שנהרגו קרוב לשלש מאות אלף יהודים והמונים-המונים ברחו לאשר ישאם הרוח²⁶, הרגיזו את עצבי ישראל במדה, שלא היתה כמותה אולי מזמן החורבן השני. ופרי המצב הזה היתה המשיחיות בצורתה היותר פראית, בצורת האמונה הגדולה בשבתי-צבי, שהתפשטה בישראל כמעט במדרגת שגעון לדבר אחד. שבתי-צבי עצמו, כאדם פרטי, יכול היה לבוא לידי אמונתו המשונה, שהוא משיח-ישראל, (ובמובן זה היה משוגע לדבר אחד), מסבה פרטית; אך אמונת העם בכחו ובתשועת-ישראל על ידו היתה יכולה להיות רק תוצאות של רוגז-עצבים נורא, כזה שהביאה גזרת ת”ח לישראל.

כיוצא בזה ראוי לשער, שיש יחס ידוע בין טבח אוקריינה, שבכל רוגזו התגלה בשנת תקכ“ח, אבל כבר התחיל בשנת תצ”ד²⁷, – ובין תעתועי הנוכל יעקב פראנק ותלמידיו מצד אחד, והתפשטות החסידות החדשה מצד שני. כאלו כןאלו היו קרוב לזמן ההוא וכאלו כן אלו (למרות ההבדל הרב והעצום שביניהם) היו תוצאותיו של רוגז-העצבים.

התורה והגלות מתישות כחו של אדם. על כן, בכל הזמן הארוך, שעבר מן החורבן ואילך, לא היו עוד בין בני ישראל נרגזי-עצבים רתחניים כהסקריים, שהיו אָנַסים ושופכי-דמים, ולעומת זאת רבו בימי הגלות הרתחנים, שכל כחם אינו אלא בפה: מצד אחד – המפולפלים העצומים, ומן הצד השני – בעלי הזיה, שחברו להזיותיהם גם “פעולות”, כאברהם אבולעפיא ותלמידיו²⁸, שלמה מולכו²⁹, יוסף די-לא-ריינה ועוד, ואולי גם תלמידי פראנק.

אחרי זמן בלתי-ארוך, שבו כאילו נחו בני ישראל מעקת הגלות ועצביהם הספיקו למצוא איזה מרגוע, נתחדשו עלינו משנת תרמ“א ואילך הפרעות, הגֵרושים, הטלטולים והחוקים המעיקים, זמן קרוב לשלשים שנה של פחד יום-יום מפני פרעות ותקופה של נדודים וצער, ביחוד אחרי שהעם חדל להיות כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, ולהפך, בא לידי הכרה, שיש לו זכות לחיות בשלוה ככל האדם, – עוררו בקרב רבים מבני ישראל רוגז-עצבים במדה מרובה מאד. והשפעתו של רוגז-עצבים זה גדלה עוד יותר על הבנים הנולדים שירשו אותו מאבותיהם, להרבה מן הצעירים, בני האבות חולי-העצבים, בא גם גורם חדש, נוסף על הירושה שנחלו מאבותיהם: יגיעה גדולה במשך שנים לבא אל בתי-הספר הבינוניים והגבוהים ומפח-נפש כשראו, שהדלת נעולה בפניהם. בתקופה כזו, בשעה שהתורה, שהונחה בקרן-זוית, שוב אינה מתשת כח-ההתמרמרות של האדם וחיי הגלות לא נחשבו עוד לגזרה-מן-השמים, אלא לגזל משפט, התגלה רוגז-העצבים בכל כוחו. המשיחיות, כלומר: השאיפה לגאולה, שצריכה לבוא בדרכים שהם למעלה מסדרי העולם ועל ידי קפיצות בהיסטוריה, שבה לשפוך את ממשלתה על כל נרגזי-העצבים, כמו בתקופות הקודמות, אלא שאז חשבו להביא את הגאולה על ידי השבעות וצירופי-שמות, ועתה– על ידי דמיונות אחרים. אבל אף כאן נראתה לנו המשיחיות החדשה בשתי צורות שונות: השקטים חלמו לבנות את ארץ- אבותינו על ידי איזו אסיפות וע”י נסיעותיו של אדם יחידי לערי-מלוכה שונות, והרתחנים נלוו אל הריבולוציה. אבל בעוד שהשקטים כבר הכירו ברובם את טעותם והבינו, שכל חזון הסטורי מתפתח רק לאט-לאט, בלי קפיצות, ועל כן שמו פניהם לעבודה ממשית ומודרגת, – עדיין חולמים הרתחנים על נפלאות שלמעלה מחוקי ההיסטוריה, ולצערנו, בעוד שלפני שנים אחדות השתתפו בהריבולוציה רק יחידים, תלמידים וצעירים משכילים, ששכחו את עמם ודאגו רק לשלום האכר הרוסי, ומבני-ההמון לא נלוה איש עליהם, נסחפו עתה אל הריבולוציה גם הרבה מצעירי ההמון, ביחוד אלה שלא קבלו שום חנוך עברי. ולא עוד, אלא שיש בינהם גם כאלה, שאחזו בזמן האחרון במעשי הסיקריים, וקלה עליהם שפיכות דמי-אדם כהריגת עכביש, – שערוריה, שלא נראתה בישראל כמוה זה יותר מאלף ושמונה מאות שנה!…

לאסוננו, אין בידנו תרופה למחלה זו; כי להמציא מנוחה להעצבים הנרגזים לא בכחנו הוא.

“אחד העם” אומר: " אנו מוצאים בכל מחנות ה“משיחיים” גם בדור הזה, לא פחות מבדורות שעברו, משטמה עזה לכל נסיון של בקורת בקרב המחנה מבפנים וחוצפה בלי גבול ביחס להעומדים בחוץ"³⁰, אבל מדה זו הלא היא כמעט טבעית לבעלי רוגז-העצבים, ומשיחיות וחוצפה הם ילידי אב אחד.

סופר אחר אמר, שהסוציאליסמוס הישראלי הוא תנועה של כתה ישראלית, ההולכת ומתדלדלת³¹, היא שָנה את ההלכה בתור מעשה קיים; אבל סבת הדבר יש לבקש בזה, שהתנועה הזו בישראל היא אך פרי רוגז-העצבים.