תוצאה מיוחדת מה“השקפה”, שנה שביעית, בהוצאות מו“ל ה”השקפה“, שלמה ישראל שיריזלי, בירושלם. בשנת אלף תתל”ז

[עמוד מס' 1 חסר במקור המודפס – הערת פרויקט בן-יהודה]

[…] לי זאת אחרי כן, כשהייתי שכח להתפלל תפלת שחרית או מנחה והיתה מוכיחה אותי כי יותר ויותר אני הולך ורע.

את הזמן שלפני ה“חדר” אני זכר היטב, והוא מתחלק בזכרוני לשלש תקופות, לפי המכנסים שלבשתי.

התקופה הראשונה, כשאמי הטובה “ליתר בטחון” היתה מניחה פתח פתוח במכנסי מאחור, ומשם היה קצה חלוקי יוצא כעין זנב. בזמן הטוב ההוא היתה לי רק תאוה אחת, לאכל ולשחק ועוד איש לא הכה אותי.

בתקופה השניה, כאשר כבר הייתי ראוי והגון שתאמין בי אמי, מכנסי כבר היו מכֻפתרים מאחור. אזכר כי חשתי כבר צרכים יותר “עליונים”, כמו לרכב על העז אשר היתה לנו, ולרוץ בשדות בלי רשות אבא ואמא, ובשביל זה בלעתי אגרופים מעת לעת.

ובתקופה השלישית, כבר לבשתי מכנסים אמתים כמו אדם גדול ממש, במושכות מסרגות על שכמי שתי וערב, ובכיסים שהיו תמיד מלאים כל מיני סחורה, ושהייתי טומן בהם את ידי וצפר בחשיבות גדולה ומתהלך בגאון בכובע נטוי הצדה.

הכל היו משבחים אותי בשביל “הראש הטוב” שלי, והיו מובילים אותי אל בית המרחץ למען תפגשנה בי הנשים השבות מטבילתן ותלדנה בנים זכרים כמוני. אבל, גם הכל יראו ממני והכוני מפני שהייתי שובב גדול, ואם בחלון בית השכנים הוטל אבן או תרנגלת באה ורגלה שבורה, לא פקפקו אף רגע ויחסו לי את מעשה הגבורה והלכו לקבל עלי לפני אמי.

ומלבד הדברים החמריים כבר היו אצלי בעת ההיא ענינים רוחניים. אהב אהבתי אהבה עזה הגדות, הקשבתי להן בלב חרד, בפה פתוח, ולפעמים באצבע לא לגמרה נקי בפי. אבל עוד יותר אהבתי בעצמי לספר ספורים. הייתי מקבץ סביבי חבורה של נערים כמוני, ובפנה אפלה מאחורי לביתנו הייתי מתחיל לספר להם הגדות, מאוצר הגדול של הגדות נפלאות שהיו שמורות אתי, והייתי מוסיף עליהן מדמיוני מה שלא ידעתי בעצמי קודם. קולי היה הולך ורפה, עיני היו נפתחות יותר ויותר רחבות, והיו הלכות ומרטיבות והנשימה הולכת וקצרה… פתאם נשמע קול שאון קל ואני בעצמי בקול צורח החלתי לנוס ואחרי בקול זעקה כל חברי אל אשר תשאינה אותנו רגלינו.

כח דמיוני היה כל כך חזק, כל כך הייתי שתום העין וראיתי ממש מה שדברתי, שפעמים רבות הֻכיתי מפני שספרתי דבר שקר ואני בכיתי ואשרתי וקימתי כי בעיני ראיתי זאת. זכורני, כי פעם אחת שחקתי עם הילדים בגילי במחבואים, ואתחבא במגדל הבגדים שהיה בביתנו. ופתאם נבהלתי מפני שערות הפרוה של זקני שמששתי בידי, וכמו אור האיר בתוך המגדל האפל, ואראה בעיני את השד, כלו מכסה קשקשי ברזל, ראשו ראש תרנגול וקרנים לו ורגליו רגלי תרנגול, וזנב מפתל נורא לו. ואפל שם תחתי מפני הפחד, ותשמע אמי קול הנפילה ותמהר ותוציאני משם כל עוד נשמה באפי, וכל רגשי מתו. ודבר תמוה הוא, כי בכנסת הקתולית “נוטר דם” בפריז ראיתי אחרי כן, כשהייתי כבר תלמיד בית המדרש לאמנות, שֵד ממש בדמות זו.

ומלבד זה, בראשי הקטן כבר התעוררו אז שאלות עומדות ברומו של עולם. מה זה אלהים? מה זה אדם? מה זה בעל חי? איה השמש בלילה, והירח והכוכבים ביום? ואיה קצה הארץ? וכיוצא בזה שאלות גדולות. על כל השאלות האלה ענו לי תשובות עכורות, לא מובנות, או ענו בקצת גערה כי אסור לשאל מה למעלה ומה למטה. ולא נתקררה דעתי בהתשובות האלה, ובשכבי פרקדן התבוננתי להעננים השטים לאט לאט, והתאמצתי למצא בעצמי פתרון להחידות הללו.

ואת השאלה התכונית התרתי על נקלה. השמש יבוא לאהלו מעל להשמים ללון שם. והכוכבים הנוצצים הללו-הם נקבים דקים בשמים שמבעדם יאיר לנו אור השמש… וסמך לתורה זו מצאתי בזה, שהגשמים יורדים ומחשרים כמו דרך כברה. אין זאת, אלא שלכל טפה וטפה יש נקב ברקיע. התורה הזאת הניחה את דעתי, אך את קצה הארץ לא נקל היה לי למצא, וכמעט שעבר עלי גורלם הנורא של הנוסעים הגדולים.

פעם לפנות ערב, וערפל מלא חלל האויר, ואראה בחלון והנה השמים יורדים על הארץ לא הרחק משלשה האילנות בשדה שטילתי שם תדיר. ואחליט למהר לבוא שמה. ראה ראיתי ברור איך השמים יורדים לא רחוק ממני, אפס, אף על פי שהתאמצתי ללכת במהרה יכול לא יכולתי להגיע עד המקום ההוא. ויהי כאשר עיפו רגלי מהלוך ואין קץ לדרכי ואבהל, כי חשבתי כי רק מעשה “לץ” הוא המתקלס בי, יען ידע ידעתי את טיבו של ה“לץ” כי ידו רבה לו לעולל עלילות כאלה. שמע שמעתי מן זרח בעל העגלה, מה שארע לו בשובו מהיריד, שהלך וסבב כל הלילה ורק לפנות בקר כאשר קרא הגבר ראה כי הוא עומד בעגלתו בבצה מאחורי הרפת שלו. ובהבהלה אשר נפלה עלי סבותי לאחור, אך מה נבהלתי כשלא ראיתי את העיר אלא שנית את הרקיע הנושק את הארץ. כמו איש שנטרפה דעתו עליו וטולטלתי הנה והנה. רגע רצתי בכל כחי, ורגע התנפלתי ארצה וזעקתי בקול מר צורח. ורק בחצות הלילה מצאוני אבותי עיף בלי כח, וישיבוני הביתה.

ימים מעטים אחרי המאורע הזה נתנוני אבותי אל ה“חדר”. אדות ה“חדר” שמעתי כבר קודם, ונדמה לי דבר נורא מאד ואירא ממנו. פעמים הרבה אחרי תעלולי ילדות שלי גערה בי אמי ואמרה: המתינה, המתינה “שגץ”, במהרה יתנוך אל ה“חדר” ל“אשר ליב עם תשעה אצבעות וחצי”. זה אשר ליב היה דחליל אמתי לכל הילדים של העיר. שמו בלבדו היה מספיק להטיל עלינו אימה ופחד. פחדנו מפני שם הכנוי המוזר שלו, ומפני הרצועה בארבע לשונות, ומפני עוף תמוה שאורב להתלמידים ורואה מעשיהם והולך ומגלה את מסתריהם לאשר ליב.

ויהי היום ותרחיץ אמי אותי, ותסרק את שערותי, ותלבישני מלבוש שבת שלי, וטלית קטן חדש בציציות תלויות, ותנשקני נשיקה עזה, ואבי עטפני בטלית, ויקחני על זרועותיו וישאני אל ה“חדר”. ובדרך, החנונים שכמעט כלם היו קרובים או ידידי ביתנו, נתנו לי מתנות, צוקריות עטופות בנירים מגוונים רבים, ונשקוני, והשתאו עלי באהבה, ואמרו כי פני היו מאירים באור השכינה השרויה עליהם, ונבאו לי כי אהיה רב גדול כמו זקני. ותגס דעתי על הדברים הנחמדים האלה, אך לבי הלך וגוע מפני המחשבה כי נשאים אותי אל ה“חדר”.

ועוד כעת עמד לפני עיני שלחן ארוך שסביב לו יושבים תינוקות, וספר פתוח לפני כל אחד מהם. ובראשו יושב זקן, לפי מה שנדמה לי אז, נורא ואיום, זקנו ארוך, לבן, מצחו גדול מבהיק ועל ראשו כמת מחודד. וקודם כל דבר הרגשתי בהרצועה שהיתה מונחה מימינו, כמו מוכנה ומזמנה לעשות רצונו. היתה לה יד עבה, בלה, הקצה כרוך גדיל עור וממנו בלטו ארבע לשונות מפורדות ומתעקלות כמו נחש.

ויעמידני אבי לפני הדחליל, וארעד כלי, ולא נשאר בי רוח לעמד על רגלי שכשלו ורפו מפחד. ויפתח ה“רבי” החומש וירמז לי במתג דק מחדד על אות אלף וישאלני: מה זה? ולעיני נראה אצבעו הקטוע, שבלט באופן נורא, וקצהו היה עבה ומבהיק, וימת לבי מקרבי מפחד.

– מה זה? שנה שאלתו בקול יותר קשה. ולא יכלתי להתאפק יותר, ואחכך עיני ואריד בבכי. ובקושי גדול הניח אבי את רוחי מעט, ויפתח לפני ספר שמצא תחת ידו, ואקרא בלי גמגום שורות אחדות. על הספר נפלה פרוטת נחשת, והרבי אמר ברצון, כי זה נותן המלאך לתינוקות הלומדים טוב, ובדברו ככה גחך גחוך כל כך נפלא, ומסביב לעיניו היפות כעיני ילד נקמטו קמטים כל כך דקים, יפים, שברגע אחד מלאה נפשי רגשי עליזות. הבינותי, כי לא המלאך הטיל לי את הפרוטה, אך יראתי להראות הספקנות שלי, כי יותר מדי לא בידידות הביטה אלי הרצועה בארבע לשונות הנחש שלה. ובדרך הזה הביאני אבי גם הביתה, ודברי הראשונים לאמי היו: ה“רבי” למדני ולא הכני.

ואשר לא פללתי היה. בהחדר הרגשתי את עצמי טוב מאד. היו לי הרבה חברים שנתקרבתי עמהם במהרה בדעות, ולמדתי מהם משחקים ונפתולים וכל המדעים הנצרכים להיות “בחור החדר”. ומלבד זה, התענג התענגתי ללמד התורה. אמנם, בלמדי לפני ה“רבי” לא הבינותי מאומה ובתכי, שניתי המלים ותרגומן והסתכלתי כל הזמן באמצע האחד של הלמוד – הרצועה. אבל אחר כן התענגתי לחזר על הפרשה בקול זמר ובנענוע חזק. רק אז התחלתי להבין אף התעוררו בי קושיות מפני הסתירות הרבות שבתורה ואבי ז"ל שמע שאלתי וקושיותי בשמחה ואמונתו נתחזקה כי עתיד אני להיות רב גדול בישראל.

ובחדר חשתי השמחות הראשונות של יצירות אמנות, כשצירתי על הדף החלק של הסדורים והתנך יצורים תמוהים, וכמו כן על הנירים המכֻנים “נירי אשר יצר”, אשר חייבו אותנו להחזיק אצלנו בשביל טהרת הגוף… – הנירים האלה היו מפֻרסמים לתהלה בין חברי החדר שלי, אף שמש כשטרות “עובר לסוחר” בין תלמידי חדרים אחרים והגדילו כבודי בעיני חברי.

בחדר גדל אוצר ההגדות שלי שהחלו כל כך להבהיל את דמיון ילדותי, שלולא למדתי השבעות רבות, לא יכולתי להיות יחידי אף רגע אחד, מפני שבכל פנה וזוית אפלה ראיתי שדים, מתים, לצים, ואימים אחרים. בפרט היו מטילים עלי אימה בזמן החרף, כשהייתי שב בלילה מהחדר הביתה. היינו יוצאים חבורה יחד, והיינו מזמרים יחד שיר מהשירים, והיינו זורקים זה בזה שלגונים, ולא הנחנו אף אגם נגלד אחד שלא הראינו עליו את אמנותנו להחליק על הגליד. ושמחנו שמחה גדולה אם נקרה לפנינו כלב או חזיר, ונדמה לנו כי אנו רדפים אחרי הפלשתים. אבל, ככל אשר הוספנו ללכת לעומת ביתנו כן הלכה והתמעטה החבורה, ולבסוף נשארתי לבדי, מפני שבית אבותי היה בקצה העיר. מהקירים, ואפילו מפני כלבים לא יראתי, האמנתי בכחי, אף נחשבתי להיותר גבור בחדרי; אך אימה גדולה הטילה עלי תפלה ישנה שהיה עלי לעבר על פניה על דרכי הביתה.

התִפלה היתה בנויה עץ, ומוקפת לבנים גבוהים מתנועעים תמיד, כלה שחורה מרוב ימים, חלונותיה היו גבוהים וקציהם למעלה היו חדים, ודרך החלונות האלה עפו עופות איומים זה אחרי זה פנימה וחוצה. וכשהייתי מגיע למקום האימה הזה הייתי מסב את ראשי הצדה, ולוחש את ההשבעות שלי, ולוחץ את העששית הקטנה אל לבי ובאימה ופחד הייתי רץ וממהר לעבר את המקום הנורא הזה, ולא האמנתי אמונה שלמה אף בכח ההשבעות וחשתי את עצמי מאֻשר כשהגעתי עד החדר החיצון של ביתנו, תחת מחסה המזוזה.

זו הכנסת, ובית האסורים שהיה מוקף קורות מפוצלות בראשן, היו הבנינים היחידים של הבניה הנוצרית בעירה הקטנה שלנו שהיתה כלה יהודית, שמלבד היהודים דר בה רק “גוי של שבת” שלשון היהודית היתה שגורה בפיו, יצאה המלה ו“חלקלקות” שבכל עמלו כדי לקבל בשכרו חלה לבנה לא יכול בשום אופן להגותה מפיו כראוי.

הנוצרים מהכפרים מסביב באו אלינו רק ביום הששי בשבוע, שהיה יום השוק אצלינו, והיו לבושים עורות כבשים לא מצפים בגד למעלה וכובע גדול של עור על ראשם, ונעלי נצרים על רגליהם, ובמקח וממכר צעקו בלשון שלא הבינותיה ושנדמנה לי פראית מאד, ולעת ערב היו תמיד שכורים, כמו היתה זאת חובה. לעומתם לא יכולתי לא להתגאות במוצאי ממקור ישראל. היה היו בעיני כמו פלשתים, עמלקים ועממים חצי פראיים אחרים, שאבותי הגדולים נלחמו בהם תמיד לפני זמן מועט, לפי מה שנדמה לי. את שר השוטרים ושני אנשי חיל המזינים, ושר המאה, שהיו באי כח הרשות היחידים בעיָרתנו יראתי מאד ושנאתי מאד, בכל ערבי שבתות היתה אמי מטעמת אותם דגים ממֻלאים ובפסח היתה נותנת להם מצות, ושמעתיה מדברת בעברית, כדי שלא יבינו לאמר: אכלו והתבקעו! – ואז שמחתי שמחה גדולה ואמרתי בלבי: המתינו מעט, הנה יבוא משיח ונפרק מעל צוארנו עלם של כל אלה בני עֵשָו.

ואת טעמו של ה“גלות” הטעימונו לא בלבד אלה באי כחה של הרשות, שבה“שלמונים” שאנסו ממנו ינקו ומצצו את שארית הרוָח של אבותי, ולא בלבד הרועים מחוץ להעיר שהיו שוסים בנו את כלביהם בקריאות: יהודי הולך! – אלא כל החיים שלנו עם כל החגים והתעניות. חגג חגנו חג ראשית בכורי האדמה, אף על פי ששום בכורי אדמה לא היו לנו; ישבנו בסכות בקרח וגשמים טורדים וזכרנו בעצבון ובתוגה איך בימים קדומים היו נטויים אהלים נחמדים תחת האילנות על הר הכרמל, וענפיהם סככו עליהם מפני שרב השמש. נוגה וזר היה קול החזן כשקרא תפלת טל ומטר בעת שברחובותינו היה אי אפשר לעבר מפני הרפש והטיט ובכל בתי העיר היו דלף טורד מהגשמים המרבים.

וכל כך חשנו בפעל ממש תפלת “גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו” וצפינו בכל עת ובכל רגע לצאת מגלותנו, שלא הרגשנו כלל באי אפשרות תנאי חיינו ולא חשבנו כלל לנסות לתקן אותם.

הזקנים הסתפקו בתפלות ותחנונים, אבל אנו הילדים חפצנו חיים, התאוינו לחיות כמו בזמן המאשר של אבותינו שידע היהודי להחזיק מחרשת ולמשך בקשת. בל"ג בעמר יצאנו ברוח גבורה מזויינים בקשתות קטנות ודמינו את עצמינו כמו תלמידי רבי עקיבא נושא כליו של בר כוכבא. ומה היה חביב עלינו חג הפורים, באמת חג שמחת הילדים! באיזו קנאת עם של ילדים קרקשנו בקרקשים ובעטנו ברגלינו כשהזכיר הקורא את שם המן.

אפס, לבי המקנא לעמי לא הסתפק בזה, ודעתי לא נתקררה בענש זה של המן. ולכן חשבתי ומצאתי חשבון שלם, מכונה גדולה להכות את המן, למען ירגיש ויחוש צורר ישראל זה את ענשו בגלל אשר אמר להשמיד את היהודים. גליתי את זממי לחברי וכלם הסכימו עמדי. וחדש תמים היינו עסוקים רק בזה. המכונה נועדה להיות כעין תבה ממדה הראויה להתכבד בה, ובתוכה אמרנו לכונן גלגלים ופטישים, וכעין יד בולטת החוצה לסבב את הגלגלים. לזה היה נצרך חמר הרבה והכל היו עסוקים להשיגו.

אני נהייתי “גבור היום”, הכל שדלו אותי, עזרו לי, ולא עלה על דעת איש מהם להתקוטט אתי, אף לא התרעם איש אם קבל ממני מכת לחי מפני שהתרשל למלא חובותיו. והנה בא יום המקוה פורים. המכונה היתה מוכנה, ובנצחון הבאנו אותה לבית הכנסת.

ולוו אותנו לא בלבד תלמידי החדר שלנו, שתפים שהשתתפו בענין שלנו, אלא גם ילדים מ“חדרים” אחרים שהגיעה שמה שמועה אדות זממנו הגדול. שום חושק אינו מיחל בכל כך תאוה לשמע בפעם הראשונה הדבור: “אהבתיך”, שום אֵם אינה מחכה כ“כ בקצר רוח לשמע מפי בנה בכורה במלה “אמא”, כמו שחכינו אנו, בכלות הנפש, בעצר רוח, להתחלת קריאת הפרשה במקום שבפעם הראשנה נזכר שם אויבנו הארור המן. והשעה המאֻשרה באה. בכל כחי סבבתי את המכונה שלי ודמה לנו כי כל בית המדרש נזדעזע כלו מהמהלומה של גהנום, והיינו מאֻשרים בהצלחת פעל כפינו, אבל ה”שמש" לא הסכימה כנראה דעתו אתנו ולא התלהב כמונו ובלי חמלה השליך אותנו עם המכונה שלנו מבית המדרש. ולא נחה דעתנו, וכגבורים אמתים נשאנו את הקר ועמדנו כל הזמן בהמבוא האפל של בית הכנסת כל זמן קריאת המגלה, ולא עברנו בשתיקה על “המן” אחד בלי נקמה בו “כדבעי” ומצונן ובאצבעות קפואות מקרה בקושי הבאתי את המכונה שלי עד הבית, ונפשי מרה עלי מפני עולתם של הבריות ובגאוה הכרתי כי סבל אני בעד ענין של העם.

השכמתי למחרתו בבקר מפני שלא רציתי לאחר את קריאת המגלה של “בחור עני” אחד לאמי ואחותי שלא יכלו ללכת לבית הכנסת. ובגאות ממציא גדול נשאתי את המכונה שלי למען תת לה לעשות מעשיה בשעה הראויה. מפני הרעש פתאם נבהלה אמי עד למות, ואחותי התנפלה עלי ותגזם להשליך החוצה את המכונה שלי, והקורא סתם את אזניו באצבעיו. ואף על פי כן הרגש הרגשתי באמי, כי בסתר לבה שמח שמחה על המצאתי, והבחור העני אמר: “במקום תורה שם חכמה”. ואבי לא בלבד שלא יסרני אלא התענין בהמכונה ויבקש כי אפתחנה לו ויתבונן היטב לחלקי המכונה, ויאמר לי בחבה כי “שגץ” גדול אני.

הייתי כמו שכור מהצלחתי, וחשתי רגשי גאון והייתי מוכן ומזמן לפעל גדולות ונפלאות, ואחליט להוציא לפעל את זממי אשר זממתי מכבר, לציר את צורת המן בעצמו, ולהוציאו על הרחבה, ליסרו שם כ“דבעי”. ולעת ערב בצעתי את אשר זממתי, על לוח ניר גדול צירתי באברון צורה גדולה, לבוש מוקים גסים, בכפתורים כמו מוזהבים על בגדו, ובחרב על ירכו כמו אצל השוטר שלנו וגם בחוטם אדם כמו אצל השוטר, ובאזנים איומות, בלטות, ובכובע משלש על ראשו בדמות “עגות המן”. במעשה הגדול הזה השתתף אתי הרבה שכננו הרצען, א' ישראל אנציל בוֹם. האדם הטוב הזה לא הצטין במשך כל השנה במאומה משאר הרצענים היהודים. רק בשמחת תורה כשהיה שתוי, היה עוזר להחזן ובכל מלה ומלה של החזן היה הוא קורא, לבדח דעת הקהל, בוֹם, ועל שם זה היו מכנים אותו בוֹם. ואפילו זקנו הישיש לא מחה בידו, מפני שאחז מעשה אבותיו בידו, כי כך היה עושה גם אביו ז"ל וזכות זו ירש בירושה מאבותיו. זה ישראל אנשיל הטוב, לא בלבד שהוא תפר לי בחוטים המזפתים שלו את לוחות הניר שלי ובאזמל העקום של רצען קדר לי את המן שלי, אלא הטח את גבי לסבל ולשאת את יציר כפי עד חצר בית הכנסת. וזה היה קרבן גדול, כי כל ילדי העיר רצו אחריו וזרקו בהמן כדורי שלג ורבים מהם פגעו בישראל אנשיל בעצמו.

ואף על פי שיציר כפי לא זכה להאריך ימים, כי בקנאה הלאמית שלנו קרע קרענוהו באותו הלילה לקרעים, אף על פי כן נשאר לי שם “אומן יד” לעולם. ולמן השעה ההיא, בכל מאורע שארע בעירנו שהיה צרך במלאכת אֳמָן, הכל פנו אלי, ואבי בעצמו התיר לי לפנות לבי מדברי תורה ולעשות המלאכה שבקשו ממני כל ה“מזרחים” וכל הקשוטים בבית הכנסת, היו דוקא מלאכת ידי, ואבי היה גם מתגאה במלאכתי. אף לא זלזלתי בבקשות ה“עלמות” בעירנו, וצירתי להן מרשמות לרקימת “פרכת” וכיס של תפלין, אף רשמתי מרשמת לרקימת שמיכה. ולמלאכתי זו בטלתי הרבה מזמן מהמשחקים שלי.

וכבר בזמן ההוא החל לפעם בי רוח של צרך בשמחת אמנות, וכבר הרגשתי חליפות אשר וצער של אמן. היה הייתי “מאשר” כשראיתי בשבת כל “בעלי הבתים” של בית הכנסת עמדו מסביב לה“מזרח” החדש שעשיתי, והשתאו על הרשומים התמוהים שלי מצמחים שלא היו ולא נבראו אלא בדמיוני, מסתבכים זה בזה, וביניהם פה ושם כתבות ודברי חכמה, שהייתי בקי בהם. וכאב כאב לבי כששמעתי בקרת קשה על מלאכתי מפי איזה עם הארץ ובור. היו לי גם “חסידים” שלי, ואהב אהבתי להתחבא עמהם מאחורי למגדל ולציר בקרתון על פני הדופן המרוט שלו ציורים דמיוניים שהיו רמזים מוסריים ומאמרי חז"ל כתובים בתוכם.

אך היה, שהייתי נותן חרות לכח הדמיון בלי גבול שלי, והייתי מציר צורות כל כך פראים ופרצופים כל כך איומים, שבעצמי הייתי נבהל מהם ובבהלה היינו כלנו בורחים משם. אך ביותר עסקתי בחטוב, לאמר בפתוח באזמל בעץ. ועד היום, מלמדי ר' אשר ליב כשהוא מלמד את תלמידיו מלאכת המשכן הוא מראה להם תבנית המשכן מלאכת ידי, ובמקום מסך של ארגמן הוא מכסה אותם בממחטה האדומה שלו.

מלבד זה, משך משכתני אחרי חכמת המכניק. טחנת רוח שהיתה בעירה שלנו עשתה עלי רשם כל כך חזק שהעתקתי על ניר צורת הטחנה עם כל הגמלין שלה. גם המצאתי בעת ההיא עוף מעופף, אך לצערי אינני זוכר עתה את בנינה. רק זאת אזכר, כי היו לה כנפים ונוצות כמו לעוף אמתי. מהזנב עד הראש עבר בד כרוך חוטים, וכשמשכתי פתאם בחוט הניע העוף כנפיו ויעש חצי הקפה בחלל האויר. זמן רב עשיתי נסיונות מתחלפים בהעוף, ואפילו אנשים באים בימים השתאו עליו והתפעלו ממלאכתי, עד שפעם אחת התעופף העוף מעבר לסייג של גן אדם נכרי, והכלב הבער קרע אותו לקרעים.

מלבד מלאכת ידי לא עלה בידי לראות מלאכת אמנות. בכל העיָרה הקטנה לא היה אפילו צורה אחת של מלאכת פתוח, או דפוס אבן, או אפילו של ציור אור. הצורות הנוצריות שנמכרו בשוק היו בעיני תועבה וחשבתי לעון להסתכל בהן, והפסל המחטב האחד, פסלו של הנוצרי הצלוב בשער מבוא התִפְלה, היה עשוי מלאכה כל כך פראית, ומראהו בהפרגודים הרקומים שהנשים הזקנות היו תולות עליו משום צניעות היה כל כך נלעג, שלא יכול לעשות עלי רשם טוב.

באופן שאוכל לאמר כי בעירה הקטנה שלי בדיתי מדעתי את האמנות, אף על פי שנולדתי בארפה ובמאה התשע עשרה. רק כשהייתי בן עשר שנים ראיתי בפעם הראשונה בימי חיי ציורים שעשו עלי רשם עמק. אבל בעת ההיא כבר התחלתי ללמד התלמוד והוא המית בקרבי כל תשוקה לאמנות, לשירה, להטבע, ובכלל להחיים. ראה ראיתי את הציורים האלה רק פעם אחת, בדרך מקרה, רק אגב ארח, אבל הניחו בי זכרון חזק כמו אדות חלום טוב ונעים.

זה היה באחרית הקיץ, ביום אויר יפה. אבי הלך לאדון האחוזה סמוך לעירנו באיזה עסק, ובהיות שהוא ידע כמה אני אהב טיולים בשדה האויר חפשי, ואפשר גם מפני שירא מפני הכלבים וידע שאני אוכל להיות לו למגן מפניהם, לקחני אתו. וילך אבי עם אדון האחוזה לאחד המקומות, ויניחני לבדי במבוא הבית, והנה דרך פתח פתוח אחד נגלה לעיני פלא כל כך גדול, ששכחתי כל פחד ומורא מפני חדר איש נכרי ואדלג מעל להמפתן ואקרב אל המראה. ואראה על לוח מצֻיר איש יהודי מגאל בדם, מעֻנה, נפל תחת משא קורה עבה עם שתי וערב, ובתחנה מביט למעלה, ומסביב לו עמדים אנשים כמעט ערמים, לחצי מכוסים בכסות של פח ובכובעים של פח על ראשיהם, שהיו נוצצים כמו כלי הנחשת שלנו, והם מכים אותו המסכן וקוראים אחריו מלא, אצל הלוח הזה לוח קטן סגלגל בצורת ביצה, ועליו היו מונחים גושי צבעים מתחלפים, ובתוך הלוח היו נקבים ותחובים בהם מכחולים רבים.

עוד לא הספקתי לשוב לרגשותי, והנה שבו אבי ואדון האחוזה. ויהי כאשר ראה זה את התפעלותי, ויחל לבאר לי בלשון יהודית שבורה את מהות הציורים ותכנו, וכמו כן מהות ציורים אחרים שהיו תלויות על הכותל, שלא ראיתי קודם, ומכל דבריו הבנתי רק שהציורים האלה לא נעשו במכונה אלה הם מעשי ידיו של אדון האחוזה. ועושה הוא אותם בעצמו בהמכחולים הללו. בדרך גער בי אבי למה נכנסתי בבית איש זר בלי רשות, וכמו כן על חטא שחטאתי שהסתכלתי בצורה אסורה. ולא התנצלתי. לבי לא היה לזה. מחשבה אחת נקרה במוחי, איך הוא עושה את הציורים האלה. ומלבד זה, יכול לא יכלתי לשכח את היהודי האובד, שהכל מכים אותי, אף על פי שכבר נודע לי שזה הוא-אלהי הנוצרים.

עוד באותו היום, בזוית האפלה מאחורי להמגדל שלנו, אף על פי שידעתי והכרתי שאני חוטא חטאה גדולה, צירתי את הצורה אשר ראיתי, לבהלת כל חברי ומכבדי.

 

ב.    🔗

באחרית שנת עשר לימי חיי נתנוני אבותי אל ה“חדר” ללמד גמרא, לר' ליזר “עם ראש ברזל”. לשם כנוי זה זכה "ר' ליזר בשביל “חריפותו” בפלפול וסברה בתלמוד. אבל יותר ראוי היה לכנותו “יד הברזל”, ועדים נאמנים על זה יכולנו להיות אנו, שתדיר טעמנו טעם יד הגרם שלו על בשרנו. זה היה איש קטן, כחוש, פניו היו חורים, ירקים, מצחו גבנוֹני, קמוט, עיניו חיות, מפיקות צער ויסורים. שערותיו שחורות, מקוצות, זקנו דומה לזקן עז, צוארו גלוי, כחוש, מלא גידים, וגרגרתו גבנונית ונעה כמו תפוח עגול ממקום למקום. ככלל, טפוס נקי של “יהודי הגלות”.

הוא שנא ובזה אותנו, חשב אותנו לאויבים לו, ואנו יראנו אותו ותעבנוהו בכל לבנו. דרך הלמוד שלו היה היותר פשוט, כמו בזמנו של אדם הראשון. מושיב את התלמידים אצלו עם הגמרא בידו, מסתכל בעיניו קצרי הראות, קורא את השעור ואינו מתרגמו, ושוכח כי אין אנו מבינים היטב את הלשון הארמית.רק לפי קול הזמרה שלו ולפי תנועת גודלו התאמצו התלמידים להבין כונת הדברים המסוכסים, ואז לא הכה אותם. אך כשהיה רואה כי אין התלמיד מבין מאומה היה מסנן בין שפתותיו המלים " ראש כר"! אחרי השעור התאמצנו בכחות משתפים להבין מה שלמדנו, כי ידענו מדת הדין המתוח עלינו מרָבי כשנחזר לפניו את תלמודנו. והשעור של “חזרה” היה באמת נורא מאד. קרב יקרב התלמיד אל השלחן, ולבו מת בקרבו מפני פחד, והרבי יעמד בעמדתו הרגילה, חציו פונה אל התלמיד, וישען על ידיו הכחושות, ויוציא הגה מפיו: אמֹר! וכמו לא יביט בפנינו, וכמו לא יאזין לדברינו. אך ידע ידענו כי בעד כל מלה שלא “כדבעי” תשָלח יד הגרָם שלו וכפטיש של ברזל תכה בלי חמלה בפנינו, באזנינו, בכל מקום שתפגע.

ואנו הבטנו בעין אחת בתוך הספר ובשנית אל תנועות ידו, למען נספיק בזמנו להרתע לאחורינו. ומלבד זה, אחז אחזנו לפני שעור החזרה בתחבולות אחרות לשמר על עצמנו ממכות ידיו. שום שמנו מתחת להבגדים סמרטוטים וכיוצא בזה. ופעם אחת שלא נזדמנו לי סמרטוטים תחבתי תחת בגדי קערה של עופרת וכשהכה ה“רבי” בכל כחו השמיעה הקערה קול עמי, לשמחת כל חברי שצחקו על זה צחוק אדיר.

המעבר מן התנך המלא מליצה ושירה, עם ר' אשר ליב הטוב שהיה דומה לאחד האבות, אל התלמוד היבש ולא מובן לנו עם ר' ליזר השד הרע-היה פתאמי וקשה מאד. אצל ר' אשר ליב היינו עוד תינוקות, אהב אהבנו לשחק, לשיר, לטיל בשדה ואף על פי שלפעמים היינו נצים זה בזה, זה היה בלב טוב, בלי כעס, ואם אחד הודיענו את ידו יותר מדי בקנאה, לא נתבישנו לבכות קצת.

אבל, אצל ר' ליזר זה היה ממש גיהנום, ואנו התלמידים נהפכנו לרשעים הנדונים בכל יסורי גהנום עם שדים ורוחות רעים, ועם הרבי האשמדי בראשם. אני הייתי הקטן בחברי בחדר ונתקבלתי שם רק מפני חריפותי, אך חברי לא יכלו למחל לי זאת, והשתמשו בכל הזדמנות, ולפעמים בלי שום סבה ותאנה, להכותני. ואני, שהייתי מעולם התלמיד “הראשון”, ולא הסכנתי למכות כאלה, לא יכלתי להתאפק מבכי, ובשביל זה הכוני חברי עוד יותר וכנוני “מפנק”. אך האדם סבלן בטבעו ויוכל להתרגל ולהסכין לכל דבר.

וסוף סוף הסתגלתי לגהנום זה, אף לפעמים מלאתי כראוי תפקיד של שד, ובשביל זה שבחוני חברי וכבדוני מאד. למד למדתי מהם את הסוד לשאת ולסבל המכות היותר חזקות ולא לבכות. לזה צריך רק שהמֻכה ישך בשניו את צוארון בגדו ויצחק. והרגל זה נשאר אצלי לכל ימי חיי. לעולם אינני יכול לבכות על צרת הפרט שלי בעצמי. ולהפך, על כל צרה שלא תבוא עלי, נדמה כמו אני צוחק, ואלו ספר, נגינה או ציור יכולים להעיר דמעות בעיני. יכול אני על נקלה לסבל הכל אם רק יש איזה רעיון נשגב, אם יש איזה דבר ל“נשך”.

בגהנם זה שלטו תמיד צעקות ובכיות. ה“רבי” לא אהב שנשב ונשתק. צריך היה תמיד ללמד ולזמר ולהתנועע על “הגמרא”, וכשהיינו עושים זה תמיד מצאנו ערמה ותחבולה להטעות את הרבי ולשחק. לפעמים בנגון הגמרא אתה שואל את חברך “זוג” או “נפרד”, וחברך עונה לך על שאלתך באותו ה“נגון”. פתח תפתח את הגמרא במקום שיזדמן לך ותראה את מספר הדף, ומי שלא זכה במשחק ילקה כמספר הדף במקום שפתחת הגמרא. “כסף עבר לסוחר” אחר לא היה בגהנום זה, ואחרי משחק כזה יצאו שני “חברי המשחק” בידים נפוחות וצבות.

בשנות תלמודי אצל הלמדן ר' ליזר למד למדתי ביותר לשאת ולתת מכות. ובזועה זכר אזכר עתה את כל האכזריות אשר נתאכזרתי אז בילדים ובבעלי חיים, שאהבתי קדם מאד. ולא בלבד אני בעצמי הסכנתי להתאכזר באחרים, אלא שהיה לי נחת רוח אמתי כשראיתי אחרים מתאכזרים והשתדלתי להעיר אכזריות בזולתי.

פעם אחת הביאה אשת הרבי לבעלה קערה בדגים מבשלים ואני ידעתי היטב, כי ל“הרבי” העני, הרעב, זה מאכל לא תדיר, ואף על פי כן לא יכלתי להתגבר על יצר הרע, ואשתמש ברגע שיצא הרבי לטול את ידיו, ושפכתי אל תוך הקערה חצי הקופסה טבק השאיפה שלו. אותו היום היה יום “החזרה”, היום ש“הרבי” היה ביחוד מלא רוח מלחמה. וכל דבר קטן הרגיז את עצביו החולים. סכנה גדולה היתה פן אתפס בשעת מעשה השערוריה, ואף על פי כן סכנתי את נפשי, בשביל התקוה להמציא תענוג גדול לכל חברי במה שנגרם קטטה בין “רבי” ואשתו, אף עלה הדבר בידינו על צד היותר טוב. רבי ברך הברכה בכונה וימהר לגמע גמיעות אחדות.

– רבקה! דומה אני כי הדגים מרים, אמר כמו מפקפק.

והערה ענותנית זו העירה צעקות וקללות בלי סוף מהשפתים הדקות, התכולות, של אשת הרבי. מסכנה! יכול לא יכלה אפילו לחשב, כי הדגים היפים האלה לא יטעמו למי שיהיה.

– מה מבין “מלמד” במטעמי מלכים? עקצה אותו בקול שריקה.

הדבר הזה הקניט את רבי שלנו לגמרה, כי בפרט שנא הכנוי “מלמד”, ותהי ביניהם קטטה ומצה שארכה עד השעה שהלכנו מהחדר הביתה, וכל החברים היו ששים ושמחים על זה.

ואפילו בימי החגים מחוץ לעיר בחיק הטבע היפה, היה היו משחקינו כמו כן אכזריים: מלחמה או נפתולים, שביתר היו חשובים בהם הכח הגס, אי סבלנות ולא הרגשת הכאב. מלבד הרועים, שהם היו אויבים בנפש לנו, היינו אנו תלמידי “חדר” אחד יוצאים למלחמה והמלך בראשם על תלמידי חדר אחר. והמלך של ה“חדר” שלנו הייתי אני. ובהמערכות האלה הכו אותי בתור מלך, יותר ממה שהכו אחרים, מפני שנהגנו מנהגי המלחמה כמו שמספר בנביאים והכרזנו: למה נשפך דם חנם, יצא מלך לקראת מלך ומי אשר ינצח את חברו והיה המנצח של כל עם המלך המנוצח. האמנה הזאת לא נשמרה בכל דקדוקה. הצבאות המלאים רוח גבורה לא המתינו לאחרית מלחמת השנים, והסתערו זה על זה, והרשיעו זה את זה שעברו על דברי האמנה, ודחו את גוף המלחמה לשבת הבאה.

והמלוכה שלי לא השגתי כל כך על נקלה. היה לי מתנגד חשוב שבקש את המלוכה, ובני סיעתי עם בני סיעתו סדרו תדיר מלחמת שנים בין שני מבקשי המלוכה, והן שהוכיחו סוף סוף לכלם כי אני עדיף ממתנגדי ויותר ראוי למלוכה ממנו, עד שהתיאש מתנגדי לעולם מבקש המלוכה. היה הייתי אמנם קצר קומה ממתנגדי, אבל אמיץ כח ממנו, מהיר כמו שד ובפרט סבלן ממנו. אפילו מהמהלומות היתר חזקות לא הרגשתי בסערת המלחמה כל מכאוב, ובלחישה הוספתי להלחם באמצי את רוחי בדברי לנפשי: כלל אינו כאב, כלל אינו כאב, הוקר הוקרתי מאד את הכנוי מלך והתגדרתי בו מאד, אך התנהגתי בעריצות גדולה, מה שהביא לי הרבה ענג אבל גם הרבה צער.

זה היה בחג השבועות. נקבעה אצלינו מערכה כללית בשביל שאלות חשובות. כמעט שאלות גבולות הארצות, ובקצר רוח המתנתי לגמר הסעודה. בחפזון בלעתי לגימה אחרי לגימה, למען אוכל למהר למקום המערכה, אך אבי המחמיר התאוה פתאם תאוה לבחן אותי בלמודי. ויצו להביא “גמרא” גדולה. אזני הקשיבו קול חילי מכין עצמו למערכה, ולכן ישבתי כמו על גחלים. ממילה מובן כי גמגמתי, ואבי התרגש ועוד יותר בעיון הוסיף לשאלני ולבחנני. גדוד חילי ענה את נגינת המלכות, וקול הנגינה הזאת היתה באזני עצוב כקול נגינה של קבורה. ועוד יותר התחלתי לגמגם ולהתבלבל, ואבי התרגז עוד יותר. סוף סוף קצרה רוחו של חיל הגבורים שלי ויריעו קול גדול “יחי המלך”. הקריאה הזאת העירה את לבו של אבי. הוא הבין הכל, ואני נהייתי כנציב אבן מפני פחד.

– אם כן, אמר אבי, אתה הוא המלך? אתה “בחור של גמרא” אינך בוש לשחק ב“אנשי צבא”! את הגמרא אינך יודע והמליך המליכוך למלך? הודע אודיעך את ידי! קרא בקצף גדול, ויסיר מעליו את הרצועה וילקה את המלך…

לא חשתי כאב, אף לא בכיתי, אבל היה לי הדבר לכלמה ואתחבא בזוית אפלה בחדר השני ואחליט לא לצאת משם לעולם, ולבחר במות. שמע שמעתי התרגשותו של אביו ואת אשר הוכיח את אמי כי הבן שלה יצא לתרבות רעה ויהי פחוז וריק, ואמי בבכי למדה עלי זכות וקראה ושנתה ושלשה כי אני עודני תינוק!

וסוף סוף קמה דומיה. אבי כנראה נם שנתו. הדלת נפתחה ואמי, עצובת רוח, יצאה מהחדר. ואעצים את עיני ואעשה עצמי כאלו אני ישן. יגורתי מפני לטיפותיה, יראתי פן אפרץ בבכי. אוי לה לגאותנותה ויוהרתה של הילדות! מה עזה תשוקתי עתה כי תבוא אמי המסכנה ותחבקני ותלטפני! הייתי מבכה על לבה הנאמן את כל צערי! אבל, שבק שבקה חיים מזמן, ולא תוכל לחמם על לבה את הבדידות הקרה של בנה העטור כבר בזָקָן.

באחרית השנה השניה עוד הורעו הענינים ב“חדר” שלנו. הנהיה הרב רגזן יותר, או אנו נהיינו יותר רעים, יותר היינו מקניטים אותו? – אך הוא היה מכה אותנו בלי חמלה, וקצנו בחיינו, ובכן, באספה כללית, שדנו שם איך לשים קץ להרעה, החלט פה אחד, כי מי ממנו יפול ראשון בידי הרבי יגיד לו בפניו דברי עזות וחצפה כל כך, שישפך עליו הרבי כל חרון אפו. כי כבר ידענו ב“נסיון”, כי באופן הזה הנהיה אחרי כן בטוחים ממכות יום תמים. למן העת ההיא היה החדר שלנו בכל יום “שדה קטל” ממש. בבקר דומיה איומה כמו לפני סערה. אחרי כן קטל אכזרי, ואחרי כן אנחה חרישית, ולבסוף שאון עליז של המנצח והמנצח. השעות היותר נוראות היו שעות הבקר.

למד למדנו כלנו בשקידה, ובפחד וחרדה הבטנו אחרי הרבי. הוא היה דומם, זועף, שותק שתיקה לא טבעית, קר, כמו מקלע לפני הירייה.

והירייה לא נתעכבה הרבה, כי היה אי אפשר להמלט ממנה, בשביל איזה דבר של שטות היה צריך לפרע. מי שעלה עליו הגורל קים התנאי והחציף פניו נגדו, והרבי התחיל להתאכזר בהתלמיד בלי חמלה, ועל כל חבלה וחבלה ענתה בת קול מכאיב בלבותינו. ואותי הרגיזה הדומיה האיומה של הבקר כל כך, ומתחה את עצבי כל כך שבעצמי סכנתי את נפשי למען שים יותר מהרה סוף להמעמד הזה. ממילא מובן כי לא שכחתי בכל פעם לכרך סביב גופי תחת מלבושי כל מיני סמרטוטים ולהיותר יותר קרוב לפנת החדר להנצל שם מהמכות. ושם נצלתי. והמכות נדמו יותר למחזה צחק. חברי צחקו עד דמעות איך נרתעתי מדופן לדופן ויד הברזל של הרבי פגעה בכותל הקשה.

בשנה השלישית ללמודי לקחני אבי מהחדר ויתנני לישיבה בבית המדרש. ראש הישיבה שלנו היה מפרסם בלמדנותו, ולכן נהרו אל ישיבה זו בחורים מכל הערים מסביב. הבחורים האלה כבר באו קצת בשנים, ואני הייתי היותר צעיר ביניהם, ולכן שכר לי אבי חבר לעזר לי בלמודי ולהשגיח על הנהגתי. את חברי זה היו בני הישיבה מכנים “פלוגיאנסקי הגדול”, על שם העיר שמשם בא אל הישיבה, ולהבדילו משאר בני הישיבה מפני שהיה היותר זקן בבחורי הישיבה. הוא היה בחור טוב המראה, לבוש בדקדוק, והיה תמיד משתדל אדות חיצוניותו ונושא בכיסו תמיד מראה קטנה ועגולה.

חברי מצא חן בעיני מאד; אהבתי לשמע ספוריו על דבר הערים הגדולות שהוא למד בהן. בפרט גדלה אהבתי אליו כששמעתיו פעם שר בקול רך וחלק של בריטון איזו שירה עצובה. וגם הוא כנראה נקשר אלי והניח לי לשבת אתו בערבים כשהיתה מתכנפת אצלו כנופיה של חברים היותר באים בשנים. בכנופיות הללו דבר חברי אדות עלמות, אדות כלות, ושאל שאל אותי בפרוטרוט על דבר אחותי היפה, ועל בנות דודי הרבות. אף אני השתדלתי להשתתף בשיחה כמו “בחור” גדול, אף על פי שתמהתי עליהם שהם מתענינים בדברים בטלים כאלה. אני חשבתי את כל הנערות, וגם את אחותי בתוכן, לא ראויות כי יתבונן אליהן גבר: הלא אפילו להתגושש אי אפשר עמהן. הן שרטות בצפרניהן, בוכות ומלבד זה עוד הן הלכות להתאונן.

אבי ואמי וקרובי חשבוני כבר לבחור בוגר, לאיש, ואני התאמצתי להצדיק דעתם זו אדותי. בפרט כשהתרגשתי שמביטים עלי סמכתי את ראשי בידי כמו שעושים אנשים באים בימים ובקול גדול זמרתי את הגמרא.

ומעט מעט התחיל התלמוד לענין אותי, וחדל להיות בעיני כל כך יבש, שמות התנאים והאמוראים קבלו ברוחי צורה מוחשית; ראה ראיתים יושבים בבתי מדרש מפארים ונשאים ונתנים במשא ומתן בלי סוף של הלכה בענינים חשובים שונים, והשתאיתי מאד על ברק דבוריהם וחריפות שכלם.

בפרט אהבתי לקרא ההקדמות הארוכות בספרי המחקר מזמן המחברים הראשנים. עד כה היתה תכלית ידיעתי בדברי הימים של עם ישראל חרבן בית שני. דברי הימים שלאחרי זה, מן זמן החרבן ועד בואי בעולם בעירי הקטנה, היו עטויים לגמרה בערפל. שמע שמעתי רק אדות צורר יהודים אחד חמלניצקי, אבל גם זה לא ידעתי אם זו הגדה בעולם או מעשה שהיה. ובהקדמות הללו, הכתובות בלשון מבֻלבלת בסגנון הזמן ההוא, אך מובן לי היטב, מספר על דבר עולם שלם כלו חדש לי, על דבר שמדים איומים של נושאי הצלב, על “עלילות דם” נוראות, על הבלהות של ה“חקירה”, ועוד על צרות אחרות שבאו על היהודים בכל ימי הגלות; כל זה העיר בקרבי קנאה גדולה לעמי ותשוקה עזה כי יבוא משיח מהרה.

ואת הרוח הזה החזיקו בקרבי השירים בלשון עברית ששרו חברי בכל כך רך ותוגה.

והמחשבה אדות משיח הטרידה את מוחי תמיד, והחלטתי כי צריך לעשות דבר מה למהר בואו. ידע ידעתי כי יש חכמת ה“קבלה”, ויש אנשי מופת, שעל ידי הקבלה יוכלו להביא את משיח, אך בכל פעם שנסו לעשות זאת קרה איזה מקרה והפר את מחשבתם הטובה. והנה החלטתי לנסות בעצמי את זאת. ידעתי כי אצל זקני יש הרבה ספרי קבלה ואחליט ללמד אותם בשקידה ועיון גדול. מכל הספרים האלה מצא חן בעיני בפרט ספר רזיאל המלאך.

על שער הספר כתוב כי את הספר הזה חבר רזיאל המלאך בעצמו ונדפס “בבית הדפוס של האלמנה והאחים ראם בוילנה”. בספר הזה אין הרבה פילפולים ופלסופיה, אך יש בו “קבלה מעשית”, המלמדת איך להיות רואה ואינו נראה, ועוד יש בו סגולות אחרות מועילות מאד. ביחוד משכה את דעתי הסגולה להעלות מהקבר את רוחות האבות הקדושים, והחלטתי לנסות את סגולה זו והאמנתי אמונה שלמה כי יעלה בידי להביא את האבות לכלל הכרה גמורה כי כבר הגיע זמן קץ הפלאות וצריך שיבוא משיח. הנסיון הזה כמעט שהחליש כחי עד מות, וסופו היה שלא הצליח כלל, וזה הביאני לידי מסקנה כי אני חוטא ואינני ראוי והגון למעשה הגדול הזה.

לפי הכתוב שם היה עלי להתענות שנים וארבעים יום, ולהתפלל כל הימים ולקרא בסדר קצת מזמורי תהלים. ובפרט לא לחשב “מחשבות זרות” אדות אשה וכיוצא בזה.

ביום השני לתעניתי כבר ראיתי, לצערי הגדול, כי לא אוכל לעמד בנסיון זה. ככל אשר התאמצתי לא לחשב מחשבות זרות כן עלו המחשבות האלה במוחי. בפרט עמדו בפני עיני צורות בנות דודי עם כל הפרטים ששמעתי אדותן מחברי, ואשר לא עשו עלי שום רשם כששמעתי אותן.

נאנסתי להפסיק לזמן מה את הנסיונות שלי ולהסתפק לעת עתה להעתיק את הספר כלו עם הצורות שבו, צורות של עופות ובע"ח אחרים מצוירים על פי סודות הקבלה. אבל הצורות הללו ובקורי התדירים אצל זקני הזכירוני את האמנות ששכחתי כבר והניעוני להתחיל שנית במלאכת הרשום. זקני היה אז בן כמאה שנה ועוד היה עוסק יומם ולילה בתורה, ותדיר בשבתו על ספרי הגמרא היתה אונסתו שנה. ופעם התבוננתי אל פניו שהאירה השלהבת הרועדת של הנר והרגשתי כי נקל לציר אותם; נצרך רק לרשם את כל הצללים השחורים שנצטינו כל כך ברור. ואעש ככה. והתפעלתי מאד כשראיתי כי הצורה דומה הרבה לפני זקני.

אותה בת יון החושקת את צירה, כמו שמספרות ההגדות העתיקות על דבר ראשית מולדה של האמנות, את צורת דודה, בודאי לא היתה מאֻשרה ממני. מן הרגע הזה התחלתי לרשם ולציר ולאהב פני אדם, שגם עתה אני חושב שזה הענין היותר מענין להאמנות.

ובאותו הזמן נתודעתי עם הספרות העברית האמנית החדשה של מליצה ושירה. בארון הספרים הגדול של בית הכנסת מצאתי פעם במקרה את ספור האהבה של מאפו “אהבת ציון”. ובהיות כי לא היה לי שום מושג ממציאות ספורים בדואים, ובראותי כי ספר אהבת ציון כתוב במליצה צחה של לשון הנביאים חשבתי שזה ספר עתיק קדוש, וכלי נעתקתי אל אותו העולם הנפלא של זמן התנך שמצויר בספר הזה. אבל, חברי פוגליאנסקי הגדול, אמר לי כי ספר זה נתחבר בזמננו, וכתב אותו האפיקורס המפרסם מאפו, ולקרא ספרים כמוהו הוא– עון גדול.

ולא יכולתי לעמד בנסיון ולגבר על יצר הרע שהוסיף עוד יותר לפתותי לחטא, ואתחיל לחפש אחרי הפרי האסור, ומצאתי שהרבה ספרי מינות כאלה היו חבואים בירכתי הארגזים של כל אחד מה“בחורים” הללו.

הכינותי בכל יום את שעור הגמרא שלי, אך לזה היה נצרך לי זמן מועט, מפני שבפעל ממש לא ידעתי מה זו שכחה או איך אפשר לא להבין דבר. וכל הזמן הפנוי שלי הקדשתי כליל לקריאת ספרים קטנים שהייתי מחביא תחת הכרכים הגדולים של הגמרא, למען הסתיר מעיני רואים את עוני. אז חייתי באיזה עולם דמיוני יפה, דומה לאביב בהיר. לא הכרתי את הנעשה סביב לי, הייתי משתמט משאון ומאנשים, למען התמכר יותר בחפש אל דמיונותי וחלומותי. אהב אהבתי אז לשוטט בשדות ויערים, ולהתמכר כלי אל שלטון הדמיון, שנשאני הרחק הרחק. אז חלמתי חלומות בהקיץ.

ואני מדמה לי עתה מה נצחקה היתה אז דמותי, בבגד ארוך פתוח, במכנסים תחובים בתוך הנעלים שהלבינו, בטלית קטן ארוך, בצואר חשוף, בכובע על אחורי ראשי, חִוֵר הפנים, בשערות הראש ופאות ארוכים, מתהלך לאטו בתוך הטבע הנהדרה שהכל היה פורח ומזמר, ואני לא ראיתי ולא שמעתי כלום, ועיני היו נטויות למרחוק, לעולם הנעלם. זכורני כמה צחקו ברגעים כאלה האדונים ובעלי האחוזות שעברו בעגלה לפני, ואיך העגלונים העליזים היו מלקלקים בשוטיהם להבהילני ולהשיבני אל המציאות.

בין הספרים החיצונים שקראתי אז היו גם ספרי חכמה שזעזעו את השקפתי התמימה על התורה, על אלהים ועל העולם, וספרי הסתה אשר דברו על לב קוראיהם לצאת מהעולם הצר של הקנאות הדתית והחשך של ימי הבינים, ולהכנס אל עולם האורה של השכלה החדשה. הסופרים האלה, הידועים בספרות העברית החדשה בשם “משכילים”, כתבו בלשון צחה נפלאה במליצת התנך, והיו כלם מעונים ונרדפים מהקנאים מסביב להם. הם היו בעיני כמו נביאים, בעטרת זהר תפארה של אור על ראשם, עומדים ומטיפים את האמת להעם הפראי. הקשבתי לקולם ואלך אחריהם. התחלתי גם אני לכתב מזמורי שבח ותהלה להחכמה, לקרא אנשים לאורה ולחפש. אף על פי שבעצמי הבינותי כל זה הבנה עכורה, אך הרגש הרגשתי כי “בית המדרש” והתלמוד חונקים אותנו.

כשהייתי “בעל מצוה” שלחני אבי לישיבה אחת בעיר אחרת למען אלמד מעט מעט להיות אדם בפני עצמי, ושמי הטוב “עלוי” הלך לפני, אבל בה בשעה יצאה כבר קול הברה אדות אפיקורסותי. הדבר הזה גרם, שסביב לי נתקבצה חבורה של בני נעורים מה“משכילים” שבעיר ההיא. עמהם חייתי לא מעט שעות מאֻשרות בוכוחים נלהבים בשאלות מתחלפות, ובפרט בנינו בנינים דמיוניים להצלת עמנו.

ומענין הדבר, שאף על פי שכלם היו עוד צעירים לימים אף על פי כן חשבו את עצמם כבר אבודים וכל הדמיונות והחלומות שלהם אדות עולם שכלו טוב, נועדו לאחרים, לבני דור החדש, לא ידעתי אם מפני שלי היה כחות חזקים של חיים, או מפני שאני הייתי הרבה יותר צעיר מהם לימים, אבל אני חשבתי אדות עצמי. חשבתי מחשבות רבות כי אהיה מלֻמד גדול, עשיר, כי אושיע את עמי ואעשה אותו גדול ומהלל בעולם. השתוקקתי בכל כחותי להמלט מפה וללכת לעיר גדולה ששם, לפי מה שהגידו לי, נקל הדבר להשיג כל זה. רק כשהייתי בן חמש עשרה, אחרי מלחמה קשה עם אבי ואחרי דמעות רבות בלי סוף ששפכה אמי, עלה בידי ללכת וילנה. ממילה מובן כי לא אבי ולא אמי לא הרגישו כלום מזמתי. האמן האמינו אמונה שלמה, כי אני הלך לישיבה הגדולה ללמד תורה ולהיות רב בישראל.

 

ג.    🔗

וילנה לא הסבירה לי פנים ביתר ולא קבלתני במדת הכנסת אורחים גדולה מאד, וכמעט ביום ראשון לבואי הראתני מה קשה לחיות בזו ירושלם דליטה, ובפרט ליהודי לא בעל נסיון ובידים ריקניות, ובראש מלא רעיונות וחלומות. בעיר זו ידעתי לא מעט ימי רעב, ולילות בלי שֵנה, חשתי ענויים של שאיפה ותשוקה לאיזה דבר גבוה ויפה, ופה גם טעמתי בפעם הראשנה מרירות הטעם של פשירת הקסם מעלי, וכמו כן השמחות הראשנות של יצירה ותענוגי האהבה הראשנה. אבל, אף על פי כן, או אולי מפני כל זה, נשארה לי וילנה לעולם כמו עיר מולדת לי.

ביום הראשון לבואי קרה לי מקרה קטן שהיה בו מעין טרגדיה וקומדיה יחד, ושגרם לי להיות מהיום ההוא ומעלה יותר זהיר ולעזב את מדת בני העָירות הקטנות להתהלך כמו חולם בהקיץ, והכריחני להתבונן היטב להחיים הסובבים של כרך גדול ששם כל אדם צריך לפקח עיניו תמיד ולהזהר בזהירות גדולה.

באתי לוילנה ביום אביב יפה ואניח את החבילה שלי באכסניה ואצא לראות את זו העיר שהשתוקקתי אליה כל כך בתשוקה עזה. ותתן לי בעלת הבית הטובה את מען ביתה ותזהירני שאם יאבד לי המען לא אדע לשוב אל מקום משכני זה. ואקח את הפתקה שהיה כתוב עליה המען ואטמנה בשימת לב הרבה במעילי. אפס, האויר בחוץ היה חם מאד, ואלך לי בלי המעיל. הרגש הרגשתי בסכלותי רק אחרי שעתים של טיול ושוטטות בחוצות קריה. וכל עמלי למצא את האכסניה שלי היה לשוא.

ואטיל כך כל הלילה, והייתי רועד מקרה ועוד יותר מפני מגור פן יתפסני השוטר וישאלני מכתב מסע, שגם הוא נשאר בתוך המעיל רע-הגד הזה. ורק לפנות בקר עלה בדעתי לשאל איה תחנת מסלת הברזל, כי משם נקל היה לי למצא הדרך אל האכסניה. ותגער בי בעלת הבית בגלל הסכלות הזאת ותקראני שוטה בן עירה קטנה, ותגוד להאמהות השלחות לערים גדולות ילדים לא מנסים כמוני.

מעות היו בידי מעט. ולכן הלכתי לאחד מבתי המדרשות הרבים שאפשר לדור בהם בלי שכר דירה. מזוני היה רק פת חרבה, ויום ולילה למדתי לשון הרוסית, שחשבתי לצרך גדול לי עתה. מורה לא היה לי, אף לא חשבתי כי נצרך מורה. קניתי לי פשוט את המלון הרוסי עברי של שטינברג והתחלתי ללמד בכל יום כמה מאות מלים על פה. וכך עשיתי עד שלמדתי על פה כל המלון. אחרי כן קניתי לי ספר דקדוק ואלמדהו גם כן על פה בימים אחדים, ואז התחלתי לקרא ספרים בלשון רוסית מכל מה שבא לידי.

קראתי רוסית לא רע, אך לא ידעתי להוציא מפי אפילו מלה אחת, אף לא הבינותי אף מלה אחת כשדבר אדם רוסית. אדות ההברה לא היה לי שום מושג. לא ידעתי כי יש הבדל בין ובין ובין, וחשבתי כי מבטאן אחד כמו בעברית שהליטאים מבדילים בין האותיות האלה רק בכתב וקראים אותן באופן אחד. אך הדבר הזה לא בלבל דעתי כלל, מפני שחשבתי אז כי צריך לדעת הלשון רק למען הבין הכתוב בספרים.

ואת התלמוד עזבתי לגמרה, וחשבתיו בלי תועלת לי וגם מזיק, ושהוא הסבה העקרית של מעמדנו האיום: הוא מונע אותנו למוד חכמות ומדעים ולהיות דומים לשכנינו הנוצרים. ואת מחשבותי התאמצתי למסר גם לחברי הבחורים העניים, ובשביל זה החלו לגרש אותי מבתי המדרש כחוטא ומחטיא את הרבים. הרדיפות התמידות האלו העירו בלבי עוד יותר שנאה להתלמוד ולהקנאים, וקשרו אותי בקשר עז עם אנשים זולתי שגורלם היה דומה לגורלי אני.

היינו רבים. כלנו היינו רעבים, לבושי קרעים, בלי זוית ופנה למדור לנו, לא ידענו אנה נניח מחר את ראשנו. אבל, דאג דאגנו מעט מאד אדות זה. כל אחד ממנו חלם חלומות כי יהיה אדם גדול, כל אחד במקצוע שלו: מי חכם, מי משורר, מי מנגן גדול, מי סופר מפרסם, אֳמן מהֻלל, וכיוצא בזה. לעת עתה חיינו כלנו כמעט בלי מעשה ועבודה ובלינו ימינו בקריאת ספרים ובוכוחים בלי סוף אדות “שאלות עמדות ברומו של עולם” ובקנאה עזה התנפלנו על “בחורים עניים” חסידים, שרצינו להביאם על “הדרך הישר”.

לאיש ממנו לא היו אמצעים בטוחים קבועים למחיתו וחיה חיינו בנסים ונפלאות. אחד ממנו למשל מקבל חמשה רֻבלים מאבותיו. שכר ישכר לו דירה וחושב הוא כי יחיה על הסכום הזה עד שישיג שעור ללמד. אפס, התחל יתחיל להזמין אותנו אליו לשתיית תה, ומעט מעט אנו כלנו קבעים דירה לנו בחדרו, מעבירים ימים ולילות יחד בקריאה ובוכוחים ובשירים, עד שראים כי עבר כלתה פרוטה מן הכיס. אז אנו מעתיקים דירתנו לחבר מאֻשר אחר שעלה בידו לקבל רבלים אחדים מאבותיו או שכר למוד או בעד צורה אשר ציר…

כך חיינו מיום ליום.

הרגל זה לא להיות בטוחים כמחיתנו ליום מחר עשה אותנו לאנשים שלוים, שאינם דאגים דאגת מחר. אם השיג אחד מאתנו עשרים קפיק,– היינו קונים ככר לחם ומרתיחים אלפס של תה מאוס, ועליזים ובלי דאגה היינו מעבירים יחד את היום כלו, וזוממים יחד זממים גדולים אדות עתידנו הגדול.

חיה חיינו בשתפות, וכאחים חלקנו בינינו הפרוטה האחרונה, כמו כן הבגד, המטה, וכיוצא בזה, כלנו חשבנו את עצמנו גאונים גדולים, והאמנו אמונה שלמה איש בעתיד הבהיר של חברו, ובהוה חשבנו את עצמנו לקדושים מֻענים ונרדפים בשביל קנאת האמת וההשכלה מקנאים חשכים וסכלים הרודפים אותנו מפני שאינם מבינים אותנו. כמעט תמיד חיינו יחד, מפני שאיש ממנו לא מצא נחת רוח ותענוג ליהנות לבדו מעשרו, אם קרה מקרה שהעשיר פתאם. לכל אחד ממנו היתה תשוקה לחלק את עשרו עם זולתו, ובשעות של רעב נמשכנו איש לחברו מפני שבהיותנו כלנו יחד יותר נקל היה לנו לשאת צרתנו.

פעם אחת בעת רעב כזה נקבצה אצלי כמעט כל החבורה. ויהי אחרי דברנו על החדשות בספרות, בחכמה, ואחרי שרנו שירים, החילונו, כמנהגנו, לחשב מחשבות על דבר עתידנו הגדול. אני חשבתי את עצמי כי עתיד אני להיות אנטוקולסקי שני, וכל חברי האמינו בזה אמונה שלמה. וחברי באֳמנות יפה המראה כהן, רצה להיות רפאל והינה יחד, מפני שהוא כתב חרוזים בלשון זרגון, ואחד מחברינו, שחלם חלום להיות רֻבינשטין, חבר להם נעימה, ואנו, לשמחתם, שרנו אותם במקהלה. וקצתנו, שכח דמיונם לא היה כל כך עז ונלהב, הסתפקו בדרך בחיים יותר ענותית, כמו רופא, דר' פלסופיה, רוקח, וכיוצא בזה.

וראה ראינו כי כל זה אפשר להשיג על נקלה: נצרך לזה רק עשרים קפיק ללחם לכל החבורה. והנה העתיד להיות דר' פלסופיה החל וכוח על דבר ההלכה "המטרה מצדקת את האמצעים ועל נקלה הביא אותנו לידי אמונה כי בהיות שמטרותינו גדולות– כי בכשרונותינו אנו רוצים להביא ישועה לכל העולם, אפס בוערים סכלים אינם מבינים אותנו,– רשאים אנו וגם חיבים אנו להשתמש בכל הדרכים להשיג עשרים הקפיק ליום הנצרכים לנו.

ההצעה לנסות לגנב את הסכום הזה נדחתה מפני שלא חשנו בנפשנו א"ע מכשרים לכך כדי הצרך. אז על בדעתי, אני החַטָב, להשתמש בהאמנות שלי. ולכן הצעתי לעשות מטבעות מזיפות של עשרים קפיק, מטבע אחת ליום, מטבע אחת ליום. באופן הזה אין אפילו סכנה להתפס. הצעתי נתקבלה פה אחד, ופה אחד הסכימה כל החבורה לשים עלי המשרה הגדולה להוציא את הדבר לפעל.

רק אחרי ימים אחדים, כשעלה בידי החבורה שלנו להשיג מטבע של עשרים קפיק לדוגמה, הכינותי את המטבע המזיפה הראשנה והיחידה. יצקתיה מן עופרת וצפיתיה כסף, בכסף חי מהמראה של בעלת הבית, והשהתיה זמן מה בציר של דגים מלוחים למען תהיה נראית יותר ישנה. והעתיד להיות דר' פלסופיה לקח עליו המשרה המסֻכנה השניה, להוציא אותה בשוק.

הוא היה היותר בשנים בקרבנו, עלם בריא, גבה קומה, תאבונו היה נורא. המסכן הזה נשא הרעב יותר בקושי ממנו. הוא היה חורק בשניו הלבנים והיה אומר ושונה, כי מצטער הוא שבזמננו לא-השירי אין בעולם שדים קוני נפשות. בשביל פרוסה אחת לחם ימכר ברצון את נפשו לשטן.

ואת משלחתו הוציא העתיד להיות דר' פלסופיה על צד היותר טוב, וישב הביתה בככר לחם גדול ועצום תחת בית השחי ובידו סחב דג מלוח גדול, ושניו עבדו עבודה עצומה ללעס קרום לחם. המסכן לא יכול להתאפק ולגבר על יצרו!

ולא שאלנו אותו את פרטי העסק, ונתנפל כזאבי טרף על הככר ודג המלוח. אבל בה במדה ששברנו מעט מעט את רעבוננו ונודעו לנו פרטי הדבר איך הצליח לתחב בידי יהודיה עורת את המטבע המזיפה, בה במדה התחלנו לפקפק ביושר התורה שלנו. וכאשר אכלנו לשבע נוכחנו לגמרה, כי חטא חטאנו חטא נורא, הבאנו את עצמנו ואת האשה האומללה בסכנה גדולה. אז החילונו להאשים איש את חברו בעון זה.

ולו תפסה אז המשטרה אותנו, כי אז נשלחנו כלנו לסביר והעתון נובויה ירמיה וחבריו היו מבשרים בשמחה וששון כי נגלתה סיעה של “זידים” מזיפי מטבעות, והיו מוסיפים לזה כי היהודים משחיתים אפילו את האמנות ועושים אותה לכלי מלאכה לזיוף.

לא אוכל לכחד עוד מעשה קטן אחד מחיי הרעב שלנו בימים ההם, אפס מעשה קצת יותר עלז. היינו כלנו יחד. זה לא היה אצלי, כי בימים ההם לא היתה לי כלל דירה, כי אם אצל הצַיָר יפה התאר כהן והעתיד להיות דר' פלסופיה, שבימים ההם היו הם המאֻשרים בינינו והיה להם חור שקראו לו דירה. כלנו היינו רעבים, לא היתה נטיה לא לוכוחים ולא לשיר שירים. העתיד להיות ד' פלסופיה נקש בשניו וחזר את מאמרו הידוע: “אהה! לו בא עתה השטן, מכר מכרתי לו נפשי בשביל פרוסת לחם!” בחדר החל להחשיך, שמן אדמה למאור לא היה לנו. ונתקרב זה לזה צפופים כמו ערמה, ונחלם אדות עתידנו, שהאמנו אמונה שלמה שיהיה גדול ונהדר.

הכל היה לפנינו כל כך ברור, כל כך חלק. הכל היה אפשר לסדר, רק זו הצרה: מה לעשות עתה בזו הקיבה הארורה? אינני זוכר עתה למי מאתנו שיך הכבוד של המחשבה החדשה. אך הוצעה הצעה זו כי אחד מאתנו יביא את עצמו לקרבן לטובת כל החבורה. ובקרבן זה לא היתה כונתנו חלילה שפיכת דם ואפילו לא מכירת הנשמה להשטן, כמו שכל הימים חזר ושנה מי שעתיד להיות דר' פלסופיה, אלא פשוט שאחד ממנו ישא אשה, והנדן שיקבל יחלק בין כלנו למען נוכל כלנו להשיג מטרותינו.

ונמצא כלנו כי זה רעיון מבריק ומזהיר ונחליט מיד פה אחד כי מי שעתיד להיות ד' פלסופיה יקבל עליו את המלאכוּת הזאת בהיותו הוא היותר בשנים ממנו ויותר בעל הדרת פנים. והפלסוף המסכן אפילו לא הרהר אחר גזרתנו. הוא היה כל כך רעב שהיה מוכן ומזומן להכל, אפילו לשׂא אשה! ונחל יחד לחשב בפרטי מזמתנו, ונודע לנו ממי שעתיד להיות פלסוף כי לו אב עשיר חוכר אחוזה בכפר, אפס זה זמן רב שהוא בקטטה אתו מפני שמאן להוסיף ללמוד התלמוד ולהיות לרב בישראל. ונחליט כי ראשית כל דבר חיב המי שעתיד להיות פלסוף להשיג מאביו ברמאות מאה רבל, למען יוכל ללבש נאה, ולפנות אחרי כן לשדכן שימצא לו שדוך נאה, כלה בהרבה נדן, וכאשר ישמע אביו המחשבה הרצויה של בנו להתחתן ולקחת כלה עשירה נתן יתן גם הוא כסף. אבל, למען יאמין האב בכונתו הרצויה של בנו היה צריך לשלח לו, בתור עדות ממשית, תמונה ציור אורית של בנו יחד עם הכלה. אך זו עקה, איה נמצא נערה אשר תתרצה להצטיר יחד אתו? ולכן החלטנו להפך את כהן היפה שלנו לבתולה.

אומר ועושה. בעלת הבית הטובה שלנו השאילה את שמלת יום טוב שלה, ואני, בתור אֳמָן חַטָב, תקנתי בסמרטוטים את חסרונות הגופניות, ויצאה כלה נאה להוד ותפארה! פאה נכרית לא נצרכה, מפני שהיו לו לכהן שערות ארוכות, מתלתלות, ערמוניות, והאב הקמצן נפל בפח, וישלח מאה רֻבל.

אבל, התקוות שקוינו כלנו מהסכום הזה לא נגזר מהשמים שתתקימנה. החילונו לחג חגים לכבוד ההתחלה המאֻשרה הזאת וחגנו וחגגנו עד שאכלנו הפרוטה האחרונה. כך חיינו חדשים מספר בבטלה גמורה. רק זאת עשינו, שכהן יפה התאר חבר עוד שירים חדשים אחדים, ורבינשתין שלנו בדא להם נעימות, ואנו שרנו אותם בקנאה. כל הזמן עבר בלי כל תועלת לנו, אף הזיק לנו, מפני שאחרי כן היה לנו יותר קשה לחיות.

כך עברו שנתים שהשאירו בזכרוני רשם עטוף בערפל, כמו אחרי מחלה ארוכה, שנאבד להאדם כח רצונו והאדמה תחת רגליו נתמוטטה והוא חי בחלום ובהזיה ואינו חש בעצמו איך הלכים וכלים כחותיו הגופניים והרוחניים.

 

ד.    🔗

זה החדש השני שאני בלי דירה. בלילה אני לן פעם אצל זה פעם אצל אחר ממכרי העניים כמוני. אבל על פי רוב אני לן בחוצות, מתהלך כל הלילה ברחובות, או יושב על ספסל בודד בגן העיר אם השוטר אינו מגרש אותי משם. כל תקוותי וזממי כלו באפס ואין. למלאכתי, שעבדתי בה כל הימים, לא היה קונה. השעורים, שהבטיחו לי לא השגתי, מפני שמלבושי היה כבר יותר מדי לא נאה ושום אם טובה לא רצתה לצער בו את ילדי שעשועיה, והתקוה האחרנה שלי, להיות שומר בחנות מכירת מי סלטר בשכר שני רבל לחדש, אבדה גם היא: כלנו אמרנו ותבענו איזו תביעה מבעל הבית, ואני הייתי העומד מצד המאַמרים, וטוען טענותיהם ואף על פי שבעל הבית נכנע, אך בשכר גבורתי פטרני תכף ומיד. בעלת הבית העניה הטובה שדרתי אצלה לא דחתה אותי מהדירה, אבל בעצמי יצאתי. לא יכלתי יותר לדור בביתה, מפני שידעתי כי אני לוקח ממנה את הפנה היותר טובה שלה,– החלון וגוזל ממנה על ידי זה שמנים קפיק לחדש, שיכלה לקבל מאחר.

ולא היה כל מקום לחשב מחשבות אדות איזו רֶוח מפני שמלבושי, ובפרט, נעלי, קבלו צורה כל כך מכוערה שלא יכלתי להראות בו בין אנשים. חייתי חיי רעב על הפרוטות שלקחתי בעד שארית הבגדים שלי שמכרתי, ומעת לעת חזקתי כחי אצל אחד ממכרי בכוס תה ולחם. בימים האחרונים הגיעה הרעה עד קציה, קודם ישבתי כל הימים בבית הספר לרשום, ושכחתי את רעבוני. ועתה לא הניחוני להכנס לשום מקום.

בבית הספר אמר לי המורה כי לא נאה לשבת לבוש מעיל, ואני לא יכלתי לשמע בעצתו הטובה, מפני שאת הבגד התחתון והחזיה שלי מכרתי מכבר, ולכן יצאתי לגמרה מבית הספר. בבית הספרים לא מצא מלבושי חן בעיני השומר, בפרט הנעלים, שבכל עמלי לקנחם היתה להם הסגולה להניח עקבות אחריהם על הרצפה היפה, כי שולי הנעלים היו מנקבים ומהנקבים האלה היה בוצץ כל הטיט שהיו ספגים בחוץ. חדלתי ללכת בחוצות הגדולים, נדמה לי כי כל העוברים ושבים מתבוננים רק בי. ופעם אחת עגלון טוב הלב יעצני עצה טובה, להשחיר את צפרן בהן רגלי שהציץ מתוך הנקב, והיה נוצץ יותר מדי.

זה היום השלישי שלא אכלתי. לחברי לא מצאתי לבי ללכת לטעם דבר, נדמה לי שהם יודעים טוב מאד כי רעב אני ומגנים בטלתי ומצטערים שאני גוזל מהם לגם לחמם האחרון. בפרט נדמה לי כי כך התיחס אלי אחד מהיוּתר טובים בחברי, שלא פללתי ממנו כזאת. האדם הטוב היה אחד מאותם האנשים האומללים המכונים תמיד תלמידים להמבחן ובעצמם בכל פעם נכשלים ונפלים. הוא היה היותר בשנים ויותר חזק מכל חבורת הרעבים שלנו. היו מרננים שהוא מה“אדומים”. בעצמו היה בלי כל כשרון ואף על פי כן חזק לבם של כל מי שכתבו חרוזים או שעסקו בנגינה ואמנות.

לי, להאמן, נטה חסד בפרט. אבל פתאם, בפעם האחרנה שבאתי אליו, כמו שפך עלי קיתון של מים צוננים. הנכשל נכשל ונפל שנית בהמבחן, או היה לו לזרא ללמד ולחזר על פה לעולם את הלשון הרומית, על כל פנים החל החל לחרף ולגדף בלי חמלה את כל החבורה. אנו, כביכול, כלנו “בורזואים” ומתאוים דוקא להעשיר, משתוקקים לכבוד ותפארת סופרים ואמנים ואין אנו רוצים לחיות חיי העם, להיות פועלים פשוטים אבל ישירים. ממילה מובן כי קבלתי כל המזמור הזה על חשבוני, חשבתי כי נתכון בדבריו רק אלי, ולכן נמנעתי משתות כוס תה ואכול פת לחם אף על פי שבעל הבית בקש ממני לאכל ולשתות בסבר פנים יפות של הכנסת אורחים לו. הלכתי ממנו והודיתי בנפשי כי כל דבריו אמתים, והחלט החלטתי החלטה גמורה לא לבוא יותר לשום אחד מחברי, אך לשמע בעצתו לא עלה בדעתי.

בדמיוני הצטירו רק הזיות תמוהות. רגע ראיתי מרחוק גברת שאבדה ארנק מלאה שטרות כסף, ואני מגביה אותו ורץ אחריה, והיא בשמחה מקבלת את אבדתה, מבטת בחמלה על מלבושי, על נעלי, משתאה על ישר נפשי ולוקחת אותי אל ביתה. אני מלמד את ילדיה.. אני נעשה אֳמָן גדול,… בתה חשקת בי, וביום יפה אחד אני נשא אותה לאשה… לפעמים נדמה לי כי שמע אני זעקה מהנהר. שם טובע סוחר עשיר, או ברון, נסיך. אני קופץ אל הנהר ובנפשי בכפי אני מציל אותו. הכל סבבים אותי, הכל מהללים ומשבחים אותי, ובהודע להם אני אמָן עני הם מצוים לי לעשות להם מלאכה. או פתאם נדמה לי כי אפגש מכר משנים קדמוניות, והוא בעצמו ומרצונו הטוב מציע לי להלוות לי שלשה רבל שלמים. ובהון הגדול הזה אני חש לשוק הדברים הישנים, בעד רו“כ אחד אני קונה לי נעלים משֻבחים, בעד רו”כ שני שאר מלבושי, והרו"כ האחרון אני משאיר ליום השחור ובנעלים שלמים ומלבושים נאים לא יאבד איש! נמצאים שעורים, נמצאת מלאכה. אני משלים את בית הספר, נוסע לאקדמיה, שלח מלאכתי לתערוכה, ומפרסם את שמי ושם עמי לכבוד ותפארה בכל העולם!

פסעתי לאט לאט כמו בחלום, וראשי מרֻכן וממלא בכל מיני הזיות כזבות. אך הקיבה היתה ריקה בלי חמלה. ואף על פי שלא חשתי רעב, אך הרגש הרגשתי כי כחותי הולכים וכלים מרגע לרגע. הצמא ענה איתי, ורעדתי מקר, אף על פי שהייתי לבוש מלבוש של חרף חם ואף על פי שהשמש היה לוהט בכל תקפו. בפרט בלילה ענה אותי הקר הזה. גם אם הייתי עיף ויגע ושבור יכול לא יכלתי לישן.

בלילה השלישי לפנות בקר היתה לי פגישה נוראה אשר זעזעה אותי כלי. על מדרכת החוץ צעד איש, ידיו מכורפות על חזהו, ראשו נשוא בגאוה, ורגליו יחפות. פניו היו ירקית כמו פני מת, והעינים החיות מאד הביטו באיזה זלזול ויוהרה. וצעד צעד באיזה אופן מיוחד, כמו לוא הלך לא יחף אלא הכה בדרבן נעליו, באופן שלא יכול אדם להתאפק מצחוק לולא משך מבטי החשוב באופן תמוה. אני ידעתיו. ידעתי, כי זהו המורה הפרטי הידוע בכל העיר, שבימי החרף הוא מלמד, ובימי הקיץ הוא משגע לדבר אחד, שגעון של גדלות. ידע ידעתיו גם קודם, אך ברגע זה ראה ראיתי בו כמו במראה בהיר את עתידי אני בקרוב.

מה אעשה אם נעלי יקרעו כליל? האמנם תטרף דעתי עלי? או אגבר על הבושה ואתראה בין בני אדם?

נרעדתי כלי. מחשבה זוּ היתה לי איומה מאד. מדוע לא יאספוהו לבית חולים? שאלתי ברגז וצער. ומדוע אני בעצמי לא אלך לבית חולים כל עוד שדעתי אתי?

תפסתי במחשבה זו ואלך אל בית החולים. אבל, לא קבלוני שם. הרופא לא מצא בי כל מחלה, רק אמר כי נחלשתי מפני רוע מזוני, וכמו במכונה, במהירות הדבור כמו דברים שגורים על פיו, כמו קורא לחש, חשב לי כרוכל מה שאני צריך לאכל ומה לשתות וכו' ואחרי כן כתב לי כמו כן מהרה נוסח רפואה, שעוד על המעלות השלכתיו במרירות ואלך אל אשר תשאינה אותי עיני.

לאכל לא תאבתי. רק מעת לעת חשתי כאב של קויצה בקיבה ואיזה דאבון בחזה שקשה היה לנשם. הצמא היה נורא. שתיתי מים אך לא השיבו לי כחי. נהייתי כבד, ברכי כשלו, ומפני כל פסיעה לא בזהירות נראו לעיני עגילים ירוקים. בראשי היה כעין ערפל נורא. לא יכלתי לחשב אדות שום דבר מיוחד, אך לא יכלתי להפטר ממחשבות תמוהות, ממראות קטועים, שעברו זה אחרי זה במוחי בלי סדרים. לא יכלתי לרכז מחשבותי על שאלה זו: מה אעשה עתה? כי כל המראות מתחלפי הצבעים אשר ראו עיני היו מזמן המאשר בעתיד כשאהיה אֳמָן חַטָב גדול.

כך עבר היום החם ואחריו גם הלילה הקר. בבקר נמצאתי איני יודע באיזה אופן ביער, במקום בתי השדה, על ספסל ישן. מסביב לי ראיתי משלכים קלפות קשואים יבשות לחצאים. ואקח אחת מהן בבלי דעת ואשים בפי וכמו מכונה, בלי לעיסה, בלעתיה, וארגיש פתאם רעב חזק. ואבלע את כל חתיכות הקלפות זו אחרי זו, וברגע אחד אכלתי הכל, והרעב החל עוד יותר לענותני. והנה כמו להקניטני, אשה זקנה אחת עברה על פני ובידיה נשאה סל מלא חלות חמות, והכריזה בקול: חלות חמות! שתים בשלש פרוטות! זכורני מה שהרגיזני בפרט הוא ריח החלות. ובקושי התאפקתי ועמדתי על מקומי, כי הרגשתי שאם אקום ואתנפל עליה, ואגזל ממנה ואולי גם אחנקנה. והאשה כנראה ראתה מהרה בעליל שאין אני לקוח הגון לה, והשתמטה בפשפש של סיָג אחד. קמתי. לא יכולתי יותר לשבת. רעב נורא ענה אותי, רעב של חיה טורפת, הנכונה אפילו לאבד את נפשה ובלבד שתמלא את קיבתה בדבר מה. פתאם האיר אור בהיר בראשי ומחשבה אחת חדה כמו סכין עברה במוחי: מה לעשות? ראה ראיתי ברור, כי התורה הישנה שלי, לא להרתע לאחור מהמטרה שהתויתי לי, למות או להשיג המטרה, – התורה הזאת אינה נכונה: חשתי, כי לא אוכל למות מרעב, כי אבחר לעבר איזו עברה,… אבל, בית האסורים! והשיבה לעיר מולדתי בכי אמי… לא, זאת לא אעשה! מוטב אשים קץ לחיי…

היה עוד בקר, וערפל הבקר עוד לא נתפזר כליל. בהנהר היו צבורות רפסדות, ואעלה עליהן. נרעדתי מפני הקרירות אשר באה מהנהר. לא נורא היה למות, אך נוראים היו המים הקרים, העכורים, שנשקפו מבין להרפסדות, ששם החלטתי לקפוץ לבלתי תהיה לי אפשרות להחלץ משם. “אולי אמתין קצת עד שיחמו המים?” לחש לי איזה קול זר מקרב נפשי. – “לא!” עניתי לי בתקף " צריך עתה לשים קץ! אבל, אלך ואקפץ מן הגשר. משם לא אחוש מאומה". הדרך להגשר עבר על פני שורה של בתי שדה, נפוצות באופן ציורי בקצה היער. זכורני, שלא יכולתי לחשב אדות שום דבר. כל כתבת על פתח בתי השדה כמו קפצה לפני עיני וענינה אותי, וקרא קראתים אותן כמו לו היו דבר חשוב מאד, וכמו היה לי צרך גדול לדעת זאת ברגע זה. רגע נדמה לי דבר נלעג מודעה שראו עיני, כי עמד לשכירה בית שדה דבוק להסיג בראשו למטה וברגליו למעלה, ורגע נתעצבתי בראותי גור כלב רעב כחוש מקפץ על שלש כרעים ולא בדרך טבעי לחץ את כרעו החולה אל גופו ובפחד הביט אלי כמו מבקש רחמים. אצל סיג אחד שהיתי זמן ארוך, והתבוננתי איך משרתת לבושה חליקה אדומה תלתה לבנים ליבש, ולא זזתי משם עד שסגרה דלת המבשלה אחריה. בפשפש שער בית שדה אחד עמד פקיד צבא, יעקביתו פתוחה, בכתפות על כתפיו, בנעלים על רגליו היחפות. איני יודע מדוע קראתי לו “צפרה טובה”, והתרעמתי כשהוא לא ענה לי מאומה ויבט אלי באופן מוזר.

אל הגשר הגעתי בשעה מאוחרת. לאכל לא היה לי תאבון. אף נדמה לי כי לא חשתי חולשה. רק באזני היה שאון, כמו נהפך ראשי לחלל ריק. ונשב בו רוח. היה לי חם מאד במעילי, אך התבישתי לפתח אותו, פן יראו העוברים ושבים כי אין לי בגד תחתון. עליתי על הגשר בתוך, אך שוטר העיר הביט אלי בחשד, בפרט על נעלי. וילך אחרי. וירגיזני הדבר הזה מאד, והמחשבה אדות נעלי השיבתני אל הרגשת המציאות. לא החלפתי את החלטתי אך דמיתי לי איך בודקים אותי אחרי אשר משוני מהמים וראוני בלי בגד ובנעלים קרועים, ומתחילים לשער כי רק הרעה הכריחני לשים קץ באופן מעציב כזה לחיי, ואיך נודע הדבר לאמי המסכנה. ונפשי מלאה חמלה על אמי, ובה בשעה חמלתי גם על עצמי, ועיני זלגו דמעות. והשוטר כמו צלי עקב אחרי, החיש פסיעותו כשמהרתי אני ללכת, והלך לאט כשהתמהמתי אני. כך עברנו את הגשר. ולמען הפטר מהשוטר שהציק לי ישבתי על ספסל על שפת הנהר, והתענגתי על המראה היפה של ההר שנשקפה משם. והמראה היה באמת נפלא, ובפרט הצטירה ברור דמות המגדל המושחר על פני תכלת השמים. לרגלי ההר נראו אמירי אילנות מתחלפות הגונים, כמו צצו מעצמן מתוך הנהר, שהיה נוצץ כלו באור השמש כמו כסף נתך. ובצל, אצל הגשר נחפזו בעליזות פועלים יחפים, רטובים, קשרו את הרפסדות שנקרעו ושרו שירה נכאה. ואשכח את עצמי בהביטי לכל זה, והבקר הצח, והעבודה הזריזה החליפו את מזג רוחי, וכמו פתאם הבינותי את דברי ידידי. אף נדמה לי תמוה איך יכלתי לחשב כי הכל אבד לי, בעוד שיש עוד מוצא כל כך טוב. היה אהיה פועל, פועל פשוט, שאינו מתביש ללכת יחף ובלי חזיה, ולהפך זה כמו עוד יותר נאה לאומנתו. ואחליט. כי אינו שוה לבקש מוצא אחר. כי שטות לסבל עני ומחסור ולמות ברדיפה אחרי אמנות. התאויתי לחיות, לחיות חיים בריאים, כמו אלה הפועלים, לעבד בידים חזקות תחת השמש המבהיק. ולא פקפקתי הרבה ואלך לי אל ידידי לשאל עצה מפיו.

עוד על המדרגה שמעתי את קולו בנגינה אחת, חוזר על פה איזו מלים רומיות, שמכל אחת מהן נשמע זמזום אוס. ויפגשני באופן תמוה, בשתיקה, לא ענה אף מלה אחת על ודויי, שאני רוצה להיות פועל, ועל שאלותי איה אחפש לי עבודה יצק בשתיקה כוס תה מהמחם מפח שהיה תמיד חם אצלו, וישם לפני פרוסת לחם שחור. כל זה עשה כמו מבלי לפנות אלי, והוסיף ללמד על פה הלשון הרומית האומללה שלו, שאי אפשר היה לעכלה. אך קבלת פנים שלו לא הכלימני, לאיזו סבה, ובלעתי ברעבתנות התה ואכלתי על זה את הפת החרבה. התה לא הרוה אותי, ועוד יותר הרגיז רעבוני. ובעל הבית שלי התהלך והוסיף לצעד הנה והנה בחדרו ולא השגיח בי כלל, והוסיף לעבד עבודתו המועילה. ובמהרה לא נשאר מאומה מפרוסת הלחם ואני שניתי לו את שאלתי. – “אבל איזה פועל רוצה אתה להיות? אמר הוא בקול רטון, והסב את עיניו ממני.-”ואיך אפשר להתרפות ככה? הלא כך אפשר גם למות מרעב!" המה הוא עוד יותר חזק בחשבו שאני סבל רעב לתענוגי. “צריך אתה ללכת מפה”, אמר אלי בקול יותר רך. "בעיר אבד תאבד! נצרך לך אויר של כפר, מזון של בני אדם, ואם אין הלך תלך גם אתה ליוסף המסכן שלנו (זה היה אחד מחבורתנו הרעבה שבאחרית הקיץ העבר חלה בשחפת מהירה ובשלשה חדשים נשרף וימת).

הן! קרא בעל הבית בקול עלז. הלא למד למדת תלמוד ושאר החכמות היהודיות הגדולות שלנו. היה איפוא “מלמד!” אולי זו התועלת האחת תוכל להביא לך כל ה"חכמה " שלך, סים דבריו בכעס. הוא, המסכן, לא יכול כנראה למחל להתלמיד אשר גזל ממנו הנעורים שלו והוא מכרח עתה בבואו כבר בשנים ללמד על פה לשון רומית.

והנה החל לבאר לי בפרטות איך אוכל להשיג את זו המשרה הנכבדה, משרת מלמדות. בחצר בית הכנסת מתחת לה“מנין” של החסידים, בפנה אפלה, בחור רטוב היה מין “שוק” של מלמדים, שהם בעצמם קראו לו שם בולט “גבעת הערלות”.

ואבוא שמה, או יותר נכון לאמר נפלתי שמה, כי בחשך ששרר שם לעולם לא הרגשתי בהמדרגות היורדות ונתגלגלתי שמה כמו כדור. ויפגשוני בתרועת שמחה וב“ברוך הבא” רחב. נבוכותי מאד, ואמהר ואשב בפנה ואכפתר את מעילי שהוא נפתח בשעת נפילתי. היה שם קהל גדול, אפס בהיות שלא הסכינו עוד עיני עם החשך לא יכלתי לראות ולהכיר מי הם. אך הם לא הניחוני במנוחה. מכל עבר נשמעו חדודים אדותי, הקיפוני בשאלות.

– אם כן, גם אתה עתיד להיות דוקטור? פנה אלי בשאלה איזה אדם, פניו פני זקן אך גופו רפה כגוף ילד.

– סוף סוף גם אתה באת אלינו! נודע לך כי למען יגיע יהודי להיות דוקטור הוא צריך לעבר דרך שלשה בתי ספר: מלמדות, גמנזיה ואוניברסיתה…

– אבל הידיד הזה כנראה “משכיל” אמתי, אמר אחד מזוית אחרת אף אינו לובש טלית קטן!

– זה פשוט “מתהדר”, גם חזיה אין לו.

– אכל אכל אותם. הראה לא תראו כי הוא רעב, אף נעליו פתחו פה, – אמר שכני שהוא התבונן לנעלי אף על פי שבחדר היה חשך. ישבתי כמו על גחלים. היה לי נורא וקר. התעטפתי בלבוש החרף שלי וקפלתי תחתי את רגלי בנעלים הנקובים. הרעב ענה אותי, והיה תמוה בעיני איך האנשים האומללים האלה יכולים עוד לצחק ולהתלוצץ עלי ועל עצמם.

למזלי, כל זה נגמר במהרה. נפתחה הדלת בקול שאון ובקללות נתגלגל פנימה איש, פניו שעירים, על רגליו מוקים גדולים מלכלכים. ובהרף עין קפצה מאיזה מקום זקנה זריזה, שלא הרגשתי בה קדם בחשך, והתחילה לבקש מחילה מהאורח ולדבר על לבו לבלתי יקלל, מפני שלמעלה “מקום קדוש”.

האורח היה כנראה אדם לא תבען. וישקט, ויחל מיד בגוף הדבר.

– תני לי “רבי” בעד חמשה עשר רו“כ, אבל ממשי, “רבי” שלא יברח ממני, כמו ה”רבי" בשנה העברה.

–אצלי אין סחורה בזול כזו. אצלי אין “עמי הארצים” כמו שתמצא אצל ינתה של זרח. הבחורים שלי כלם למדנים, תורה וחכמה. כלם ידעים חומש ורשי וגמרא, וגם רומית, ורוסית, וחשבון, וכל החכמות. הלואי שנכדי יוסי יהיה כמותם! סימה הזקנה את דרושה בקול דק, בקול של תפלה.

– אם כן, אם באמת אצלך כלם כאלה, נתן אתן עוד “אדֻמה” אחת. רק שלא יברח!

– מי רוצה להיות “רבי” אצל יהודי טוב זה? פנתה הזקנה אל כל החבורה שלנו. איש לא ענה.

קמתי אני ואפסע שתי פסיעות לפני.

– אה, את זה לא אתן בזול כל כך. בפחות מחמשה ועשרים רו"כ מוטב אבָקע, לא אתן! הלא הוא יודע הכל! הביט אל מצחו, הלא זה תנא אמתי!

ויקרב האורח ויתבונן אלי מכף רגלי ועד ראשי, וישם את כפו העצומה על כתפי וינד ראשו, כמו לא הפקתי רצון ממנו.

– זה לא יצלח לי. הוא אפילו להלקות כראוי לא יוכל. תני לי אחד יותר ממשי…

אז החלו לשא ולתן. בעלת ה“שוק” אמצה כל כחה להלל ולשבח אותי, ותספר את כל פרשת רוב חכמתי, ותפאר לפניו את מצחי, ותחזר ותשנה כי לולא הייתי יתום בלי מכר וגואל כי אז יכולתי להיות לחתן לגביר היותר גדול. והאורח עמד על דעתו, כי זה רבי “נבלה”, שאפיליו להלקות לא יוכל. אבל, עם כל זה לא סלק את ידיו הכבדות מעל כתפי כמו ירא פן אברח ממנו.

המתנתי בקצר רוח את סוף המשא והמתן. היה לי כאב לב לשמע את בעל הבית עושה את אבותי לנפטרים, ולא נעים היה לי מראה עתידי ללמד להלקות את ילדיו.

ונגמר המשא והמתן ביניהם בשלשה ועשרים רו“כ בעד ששה חדשים. שלשה רו”כ לקחה לה הזקנה בעד הסרסרות שלה, חמשה קבלתי דמי קדימה, וכמו ערבון שלא אברח מסר מסרתי לו מיד את תעודת המסע שלי והותנה בינינו כי לעת ערב אבוא אליו בפרור, שזכורני שהיה מכנה “עיר חדשה”, בהמסבאה הראשנה על שוק הסוסים, ואשאל שם את “יעקב נפח”.

כשהרגשתי בידי הניר המרשרש קפצתי במהירות עזה החוצה. עבודה היתה לפני הרבה. היה צריך לקנות לי מלבושים מן כף רגלי ועד ראשי, ללכת למרחץ להסתפר, לאכל כדי שבע, למען יהיה לי מראה כראוי למשרתי החדשה. כל פרשת העבודה הזאת נמלאה על צד היותר מהודר. כסף הספיק לי לכל זה. אף עלה בידי לקמץ מעט “ליום השחור”.

ממילה מובן, כי כל זה לא קניתי בהחנויות הגדולות ברחוב הגדול, כי אם אצל היהודים “העלוקות” שלנו.

 

ה.    🔗

את המסבאה הקטנה מצאתי על נקלה אבל את ר' יעקב נפח חפשתי ובשום אופן לא יכלתי למצא. הכל אמרו לי בהמסבאה כי אין להם איש כזה, וכעסו עלי שבלבלתי להם את עסקם, שהיה עתה בכל תקפו. אך לבסוף אמרה איזו זקנה, שחמלה עלי:

– שמא את יעקב… אתה מבקש? שאלה האשה ותכנה אותו בכנוי שכל פני חפרו מבושה…

– כך היה צריך לאמר מיד, ואתה מבלבל המוח בלי תועלת. לך שמה! ותרמז לי הזקנה באצבע כחוש שלה אל פתח חדר קטן שהיה משמש כנראה לקבלת אורחים חשובים.

החדר היה מלא עשן טבק שהיה אוכל העינים, וריח חד של יין שרף. שם מצאתי את יעקב שלי. פניו אדמו, כובעו על ערפו, בידו אחז אדם חשוד קצת, בלבוש שרד בלי טוטפת, אשר מחא לו בלי חמלה על כף ידו והכריז: עשרים רו“כ ועשרה; עשרים ועשרים! וכו', והאיש מצדו קרא כמו כן בקול צרוד המקחים שלו. ואשעל שעול קל פעמים אחדות, ואעפי”כ לא עלה בידי לגרם כי ישים אלי את לבו ברצון. רק כאשר כלה יעקב את המשא ומתן שלו הרגיש בי.

ובמדי החדשים עשיתי עליו כנראה רשם יותר יפה. וישם לפני כוס יין שרף ויזמינני לשתות אתו יחד. ואמאן, ואמר כי מעולם לא שתיתי. אך זה היה לשוא. להפך, מאוני הרגיז אותו ואת חברו ויכרחיני דוקא לשתות עמהם. ולמען הפטר מידידי החדשים הקשתי כוסי בכוסותיהם ואגמע גמיעה קטנה.

נגד עָול כזה התקוממו שני החברים לבקבוק שלי, ויחלו לצעק כי חיב אני לשתות כל הכוס, הואיל והם כבר הריקו את כוסותיהם עד גמירה. לשוא היו כל מאוני ותחנוני. האיש בכובע איש הצבא קפץ עלי בחריצות, כמו חתול, ויתפס באיזה אופן מיוחד את ראשי תחת בית השחי שלוף ויגביה אותו למעלה ויתחב אל פי שני אצבעות גרם מלוכלכים, ויצק שמה כוס מלאה מהמשקה המאוס הזה… ותצר נשמתי בי, ואתבלעס, ובקושי עלה בידי להשתעל ולהשיב נשימתי. ור' יעקב, כמו לכפר על המעשה לא ההגון כל כך של חברו, הוביל אותי בחביבות אל העגלה שלו, למען אשכב מעט ואמתין לבואו שמה.

היה לי קבס. ברקותי דפק בחזקה. חשתי כאב בראשי, וכמו פגר צנחתי בהעגלה. שקעתי בהחציר הרך והרגשתי איזו הרגשה נעימה. נדמה לי כי שקעתי יותר ויותר, ומסביב לי הכל מחריש, מחריש… פתאם חשתי על פני דבר מה רטוב, טרי, וטלטול תמוה מצד לצד. ואפקח את עיני, ואתבונן זמן רב, אך לא יכלתי להבין מה אתי.

רציתי לקום… אך ראשי כאב כאב נורא, היה כבד עלי, ונדמה לי כמו לא שלי הוא, כמו דבר זר לי, וידי ורגלי כמו נקטעו.

תאבתי לישן… ואעצם עיני,. אך פתאם הקשבתי על עצם אזני לחישה תמוהה של לא ידעתי מי, ואד חם נגע בי… ואזעק ואזדקף כמו עקצני עקרב. ואראה: והנני ישב בעגלה נמשכת לאטה, מוקפה בסוסים אסורים בה, ואחד מהם כנראה לחש לי באזני… ולפני איזה גוש שחוף, מתגלגל. ואבין מיד כי זה ר' יעקב שלי מוביל אותי הביתה יחד עם קניותיו האחרות.

משני עברי הדרך עמדו דמויות אפלות של אילנות, ענפיהם פרושות באופן פראי שדמו לכפות חיות משונות. הלילה היה אפל, על השמים שום כוכב. רביב דק טפטף בעצבות. היה לי פחד בזו הדומיה.

– ר' יעקב: החילותי לקרא את בעל הבית שלי וקולי החנוק צלצל באופן משונה, כמו של חולה, באזני.

תשובה לא היתה… הסטתי את עצמי אליו, ובגסות החילותי להדפו בגבו, כי רציתי ויהי מה להעירו משנתו. אך להשיג זאת לא עלה בידי, יותר מדי כנראה שתה לגימה גדולה של יין שרף היום הזה.

והכרחתי להכנע לרצון מזלי. ושנית השקעתי את עצמי בהחציר, אך לא הניחה לישן הלויה החביבה של סוסים שהקיפתני שמשכו בלב בטוח כל כך החציר מתחת לראשי, שיראתי פן אחד מהידידים האלו יחטף יחד עם החציר גם תנוך אזני.

הגשם לא חדל… והנסיעה ארכה הרבה והביאה רק שעמום. אבל, כמו לכל דבר בעולם כן גם לנסיעה זו בא סוף סוף הקץ. היער פתאם נפתח, היתה יותר אורה, נגלו שמים טהורים ואפק ושהאדים באור די כהה.

וייקץ יעקב שלי בהדיה, ובקול צרוד זרז וגִפֵל הסוסים, ובמהרה עצר בהם בעז אצל בקתות קטנות, ומשם יצא כמו זוחל מחור בעששית בידו דמות גבוהת קומה.

– הנה הבאתי לכם רבי, הציגני בעל הבית.– עכשיו תתפללו, עורכם יפשט מעליכם!

לא יכלתי להתבונן היטב לפרצוף העתיד להיות תלמידי, אך דנתי לפי דמותו ולפי רגליו העצומות פקפקתי בהאפשרות להוציא לפעל המשרה הנתונה עלי מבעל הבית שלי. מי שעתיד להיות חניכי הפתח בזריזות את הסוסים מהעגלה ואני הלכתי אחרי אדוני הביתה. בחדר היה חם מאד, חלל האויר היה מלא ריח לחם שנאפה עתה, והיה אפל. רק שני חלונות קטנים, כמו שתי עינים כהות. הגיהו האפלה באור תכולה כהה. זכורני, כי שום דבר לא ענין אותי. אנסתני שֵנה. תאבתי לשכב באיזה מקום שיהיה, רק לפשט ידי ורגלי.

ובמהירות כמו בקדחת החילותי להשליך מעלי מלבושי הרטוב, ואשכב במהרה על ספסל, ואף על פי שלא נעים היה לי הרגש שהרגשתי במשוש הצמר מפרוה הקשה, שבעל הבית הדואג לי נתן לי לשים למצע תחתי. נמתי ונרדמתי בחזקה.

הקיצותי בהדיה וראיתי כי עומד אני בלבנים תחתונים, ומסביב לי המון רב אנשים נשים וטף צוחקים כמו מטרפי הדעת. ברגלי האחת היה קשור חבל, ובעל הבית הנכבד שלי אחז בה ובעליזות כמו ילד תמים משך אותה בלי חמלה הנה והנה, והכריח אותי בזה לקפץ על רגלי אחת, לנחת רוחה של כל החבורה הנכבדה הזאת, שהוסיפה לצחוק בצחוק של גהנום זה עד שעלה בידי בחפזון ובבשת פנים ללבש המלבוש שלא נתיבש עוד כליל.

ותתקומם נפשי עמק בקרבי מפני המעשה המגנה הזה ואודיע לבעל הבית לחלוטים כי רצוני לשוב ואדרש כי ירתם סוסים להשיבני אל מקומי. ואין צרך לאמר, כי רצוני זה לא נעשה. ולא עוד אלא שלקחו ויטמנו את נעלי. וכל ששה החדשים ששהיתי שם התהלכתי פשוט יחף, אף על פי שהיה לי כנוי כבוד של “אדון רבי”, שכנוני בו כלם, למן הרועה ועד בעל הבית הנכבד. אחרי נפתולים עזים, על ידי מאון למלא חובתי ועל ידי המנעי מקחת מזון אל פי, הכרחתי בכל זאת להכנע. ואולם הכל, למן בעל הבית ועד בתו היפיפיה של השכן, התהדרו ברצון בהליכה ברגלים יחפות.

בעת הראשנה היה קצת קשה לי לכון ל“הנגינה” של דרכי החיים החדשים. שכחתי כי אני מתהלך יחף והייתי מהדס ובוסה במי נקעים ומתיז הטיט על מכנסי החדשים ועל כל העומדים מסביב. אך במהרה למדתי לדלג מאבן לאבן והחלקתי בחריצות על הטיט הרך, אף חשתי קצת תענוג מהרטיבות והרטיות ברגלי.

ועבודה בתור “רבי” היתה לי מעט מאד. לא התלמידים ולא אני לא חשנו משיכה מיוחדה להלמודים, ולכן הקדשנו ל“החכמה” רק מעט מאד מעתנו היקרה. כל היום עבדתי ברצון בעניני הבית, בבית מלאכת הברזל, וטפלתי בהסוסים. העסק הזה הביא לי תענוג מיוחד, אף על פי שההתחלה הראשנה שלי לא עלתה יפה מאד.

הלכנו להשקות את הסוסים אל מקום רחוק מהבית כשתי ורסט. סרג, מתג וכל שאר ה“המצאות” של ההשכלה, לא הודו בהן אצלנו. הסוס הקטן שלי היה די מסכן, וגבו היה חד כסכין, קפצתי עליו בבטחה והחזקתי בידי האחת ברעמה ליתר בטחון, פתאם החל לרקע ברגליו האחוריות, ויזדקף על שתי כרעיו ויחל לסובב כמו בשגעון ובתנועה זריזה אחת, לשמחתם של כל הסובבים אותי, השליכני אל תוך הטיט הנדוק, שהוא היה לי כמו כנף כך של המלאך השומר עלי. לולא הטיט הרך בודאי נשברה מפרקתי. אחרי כן נודע הדבר כי תלמידי היקרים תחבו קמשון אל תחת זנב הסוס, ולסוסתי התמימה היתה הצדקה להתרעם.

אבל האויר החי, והעמל הגופני, ורכיבה ורחיצה בנהר, ולזה מזון מספיק אף כי פשוט, פעלו עלי פעולה טובה מאד, ומהרה חזקו כחותי, אף עשיתי לי מעט מעט עצלים אמיצים ואהיה כלל לא האחרון בהתגוששות עם בחורי הכפר, שברצון השתתפתי במשחקיהם. ויחד עם הגוף הבריאה גם הנפש. ברחו להם מראש דמיונות כזבים של דעת מטרפת. נתחמם הלב וחדל להיות כאב תמיד בלי סבה, והחל לדפק בחזקה מפני יפי הטבע שמסביב ומפני רתיחת החיים.

והטבע היתה נפלאה. היינו מוקפים יער עבה של אלונים זקנים משונות הצורה, ונהר רחב עבר דרך בו בהתפתלות ציורית זו היתה פנה שקטה, רחוקה מהדרך, וחיינו חיים תמימים של אדם הראשון בשעתו, בעולם לבדנו. בימי החול הכל עבדו כל הימים בעליזות, והתהלכו במלבושים של אדם הראשון כל כך, שבני אדם מנֻמסים בודאי היו קראים להם לא צנועים.

המלבוש המהודר של הגברים היה מכנסים של פועלים, בארכובות בלות נוצצות, ובשני טלאים מכרחים על האחורים וחלוק בבית צואר רחב פתוח. התהלכנו יחפים ועל ראשינו נשאנו כובעים של קש רחבים, באגנים כפופים למטה, ופרח שדה תחוב בו לקשוט. הגברות, ר"ל הנשים הזקנות והנערות בשמלות תחתונות צבעונות, קצרות, ובחלוקות אדמות, במטפחת על הראש וממילה מובן כמו כן יחפות. אבל, לעומת זאת בימים טובים היינו מזיעים בלי רחמים בהיותנו לבושים בכל המחלצות שלנו, והיער שהיינו רגילים לטיל שם היה הטוב מבגדי צבעונים של הגברות שלנו.

אבל שום עבודה בימי החול לא היה אפשר להעריך לעומת עבודת פרך של ימי שבת וחג.

למן הבקר ועד שעה מאוחרת בלילה לא חדלנו לחול, לרקד ולרוץ במוקינו, בקשת נחשת על עקביהם, והגרון לא שבת לרגע משירה וצחוק. ואף על פי שגם אני התקשטתי במועדים (בעל הבית הטה לי חסדו ויתן לי את נעלי בכל שבת ומועד) אף על פי כן לא השתתפתי הרבה במשחקיהם. הרגשתי את עצמי קצת נבוך מהמגע ומשא בלי טקסים של העלמות שלנו עם הזכרים, ובנפתולים עמהן נצחוני הן תמיד, מפני שלא מצאתי בו עז נפשי כמוהן… מלבד זאת היה לי לא נעים לראות בחברתן את בתו היפה של שכננו, את שרה.

היה לי קצת כאב לב לראות את המהתלות הגסות שלהם אתה ונדמה לי כי לא נעים לה זה והיא מתבישת ורק מראה פנים כמו היא שמחה על זה.

אהבתי לשוטט ביער הבודד, ולהתענג על עולמו היפה של הקב"ה ולחלם. חלמתי אדות תהלת אֳמן גדול, אדות חיים בכרכים גדולים, אדות עשר ותפארה ואדות מנעמי אהבה… והחשוקה שראיתי בדמיוני היתה בכל פעם עמדת לפני בדמות שכנתי היפה שרה, אף נראתה אלי במלבושה. חליקה אדֻמה שמתחת לה בלטו באופן ציורי דדי בתוליה, על ראשה מטפחת לבנה וסרט אדם במקלעת שערותיה, והיא כמו בגנבה מביטה עלי בעיניה הנוצצות, החיות, כמו עיני עכבר, ובבשת פנים מכסה בפרגודה את פיה הגוחך, ובקצר רוח משקשקת ברגליה הקטנות היחפות.

לזו הילדה התמימה שרה אני חיב הכרת טובה בעד אהבתי להטבע, שהרגשתי אז בפעם הראשנה בכל מלואה. היא העירה את נפשי הנקיה מכל חטא, והאירה את לבי בקרבי באור ורדי של האהבה הראשנה, ותלמדני להבין את יפיו בלי קץ של עולמו של הקב"ה, ולולא מקרה גמור היו חיי אחרי כן מקבלים בגללה לגמרה צורה אחרת.

למן הימים הראשנים להתישבי בכפר זה נקשר בינינו יחס מיוחד. הילדה הטבעית העליזה, היתה מצפצפת כל הימים, היתה מחרשת בקצת בשת פנים בפני, ובנגבה שרפתני במבט עיניה השחורות, שקצרה נשימתי בקרבי ממנו, והייתי עומד כמו פסל מבלי יכלת להוציא מפי אף מלה אחת. המצאתי בתחלה חן בעיניה מפני שהייתי האדם האחד שהתלהב מפני יפיה הטהור ולא נגע בה בידיו אלא הביט אליה בעינים טהורות ולא צחק צחוק גם בהראותה? או התמהתיה בימי שבת ומועד במלבושי, בהיותי עטוף טלית ומזמר לפני הארון תפלות קדושות לא מובנות לה, שכל הקהל הקשיבו בכונה, וכלם התיחסו אלי בכבוד מיוחד וקראו לי אדון “רבי” באופן מיוחד, וכבדוני לשתות ראשון אחר התפלה מהכוס היותר גדולה?

לא ידעתי במה יכלתי למצא חן בעיניה, אני בן כרך סגוף וכחוש מרעב ועני. אך כשקבלתי צורה של נער כפרי אמתי, בריא וזריז וחריף וחרוץ ועליז, אהב אהבה בי כנראה רק את זה, ובלב נכון מחאה לי בכפה על כתפי בעד כל מעשה כפרי של אמץ לב, וכעסה כשהרגישה בנפתולים עמה שאני כוזז מפניה.

תדיר היה לנו לעבד יחד, ובשובנו יחד מהשדה, אני, כאדם משכיל , שאי אפשר לשנות טיבו, נסיתי תדיר לפרש לפניה את פלאי החכמות והאמנות. אך בת לויתי הפראית לא הקשיבה היטב אל דברי אלה, ובמקומות היותר נלהבים היתה היא פתאם מפסקת את דרושי בהערה ממין זה: “לאדוני עוד אין שערות על חזהו”. “אדוני אינו עוד גבר כלל”, וליותר באור תקרץ לי בחזי שנשימתי תקצר באפי. אחרי זה, כונתי הרצויה להאיר את דעתה באור ההשכלה היתה חולפת ברגע אחד. החל קרב, מרוצה, ומשחקים נקיים אחרים. מעולם לא נשקנו זה לזה. נפתולים תמיד ומחאות בכתפים כנראה מלאו מקום הנשיקות בשלמות. חשתי תענוג מיוחד ממכות ידה, ובעצמי בתענוג מחאתי בגופה הרך, הספוגי.

רק פעם אחת, בזמן הקציר, בשובנו מהשדה, בשחקה בלי צדיה חתכה לי בחרמש שבידה את אצבעי חתך עמק, ובלי רצון התפרצה צעקה מפי. ותחורנה פניה, ותקפץ אלי, ותחבש לי האצבע ברוך והשתדלות במטלית שקרעה מחליקה. ותשתק מיד, ומראה היה כמראה אדם מרגיש אשמתו, ופניה כפני ילד רפרף בתוגה, והשפה הרכה בלטה באופן מצחיק, וכמו ילד החלה ליבב ובלעה הדמעות ולחשה: מה עשיתי כל זה! מה עשיתי כל כך היה לי נעים. היא נדמתה לי קטנה כל כך, בלי מגן, ואלטף אותה בראשה, ואשק לה. הפעם שבנו יותר במתינות מהרגיל, והיא הקשיבה בסבלנות את דרושי הארוך על דברים עמדים ברומו של עולם.

החשיך. האויר התקרר. החל לנשוב רוח מלא ריח מיוחד משכיר, של שדות קצורים. מסביב היתה דומיה. ונשב דומם תחת חרש, והיא כמו ילדה התלחצה אלי. וארעד כלי, אף על פי שבקרבי בער אש להבה, ואחוש חם נעים בכתפי, שכבשה שם את פניה הבוכיות. לא דברתי לה דבר, אך בלי הפוגות נשקתי ידיה וראשה בכל מקום שנזדמן לי, כמו לו חפצתי לאכול אותה, לשבע ממנה.. והיא בכתה, והתלחצה אלי יותר ויותר וכבשה פניה בחזי… והנה חריקת עגלה שעברה פתאם הכריחה אותנו לשוב לחושינו. אכר בעגלה טעונה עץ עבר לפנינו. ולא עצר האכר את העגלה, ויברכנו בשלום ויבקש מדלק וניר של סגרות ועוד דבר מה. אך בקבלו על הכל תשובה שלילית (מלבד המלה “אין” לא יכולתי להוציא מלה מפי) הלך לו לאט לאט לדרכו. ותקם שרה בהדיה, ובזריזות הלכה לה ולא השגיחה בזה כי בקושי טרפסתי אחריה. וכך בשתיקה הגענו עד ביתה, ובתנועת עצבים חבטה בפני את פשפש הגדר ומבלי לאמר לי “בטוב תלין” נעלמה מעיני.

ובזה נשלם מעשה אהבת רועים שלנו. תמה העבודה בשדה, ונפגשנו יותר ויותר לעתים רחוקות. החלו הגשמים, ובמלבוש הגס של אחרית הקיץ ובמוקים הגסים, נדמתה לי שרה יותר זקנה, וכמו זרה לי. ומלבד זה, החולוּת של החיים דחו מהראש כל המחשבות הזרות, והחלוּת היתה עצבה! בעל הבית הטוב שלי היה אומן חרש ברזל, ידיו היו גדולות עצומות, ועבד עבד בהן ברצון בשקידה. אך בראותו כי במלאכת ידו בלבדו לא יעשה חיל, נסה כח שכלו לסחר בסוסים. וסוסים נזדמנו לו ממינים מתחלפים. היו ביניהם גם יתומים (ר"ל גנובים), ובגלל סחורה כזאת נפל אל בית הסהר. דבר זה ארע באחרית הזמן שלי, מכוון לפני צאתי מהכפר. ממילה מובן, כי שכרי שהרוחתי בכל כך עבודה קשה לא קבלתי.

שמחתי, כי תעודת מסעי לא נאבד, ובכיס ריק אך בגוף בריא ובנפש בריאה שבתי רגלי העירה ישר אל “שוק” המלמדים של ינתה של זרח, לנסות מזלי אצל צרת אשת חסדי הראשנה. ומזלי האיר פניו אלי. קבלתי משרה בחמשה וארבעים רו"כ, בחדר מיוחד, אצל בעל בית אכסניה איש אמיד, לא רחוק מעיר וילנה.

פה יכלתי תדיר להשיג ספרים, שחברי האובד, עם הלשון הרומית הארורה שלו, הספיק לו בנדיבות. אף העברתי זמני בשיחות מועילות עם עוברי ארח מתחלפים שהתארחו תדיר באכסניה זו, ובסוף השנה שבתי העירה בהון, שעוד לא היה לי מעולם, ובנסיון החיים, ובהכרה ברורה מה לפני.

 

ו.    🔗

כבר הייתי עתה אדם בעל נסיון, והדבר הראשון אשר עשיתי היה לקנות לי מלבושים נאים, לבלתי ידע איש אדות עניי. שכרתי לי דירה בזול, פנה אחת בחדר, מזוני היה לחם בתה, למען יספיק הוני עד השעה שאוכל להרויח באמנות. בבית הספר עסקתי רק מעט בכיור, והקדשתי כל זמני כמעט לרשום, מפני שידעתי כי בזה אוכל יותר מהרה להרויח דבר מה. ובחַטָבָה האהובה לי ובמדעים החלטתי לעסק בשקידה אחרי כן כשתהיה פרנסתי בטוחה לפני.

אפילו מחברי הסתרתי את דירתי העניה, ואיש לא ידע כי זה הבחור חור הפנים הלבוש נאה ולמד בשקידה כל כך הוא נזון רק בפרוסת לחם שהוא קונה מהעניים המחזרים על הפתחים, ובתה גרוע. לאט לאט באתי בהכרות עם קצת משפחות, שחשבוני לאדם שיש לו כל צרכיו, יען לבלתי הראות להם רעבוני לא נשארתי מעולם אצלם לסעד אתם, ואמרתי כי ממתינים לי להסעודה בביתי.

אף על פי שעסקתי בשקידה בהתעמלות, שהאמנתי אמונה שלמה כי היא מועילה להגוף, ואף על פי שחייתי חיי פרוש, בכל זאת העבודה הרבה והמזון של מסתגף פעלו לרעה על בריאותי. הלכתי הלך ודל, אבדתי את עליזותי הטבעית, וששון החיים. ולזה עזר עוד לרעה שסבלתי מחלה תמידית – לחשק. על פי רוב לא הכרתי את הנפש החשוקה. בין מי שצוו לי לעשות להם צורותיהם היו עלמות בחורות, כלות ממשפחות הבינוניות של בעלי בתים, וקבלתי בעד כל תמונה שלשה רו"כ. ובכל פעם שבאה אלי עלמה מן העלמות חשקתי בה דוקא. בהיותי אדם מנֻסה כבר, ראיתי עד כמה גדולה האולת של נטייתי והתאמצתי להראות פנים חמורים וקרים, ובנפשי קראתי לעצמי שוטה, ואף על פי כן עניתי מאד מזה…

ולבסוף, אלה החיים לא כדרך הטבע היו עלי למשא, והחלטתי להחלץ מהם ויהי מה.

ובידעי כי כל מה שקראתי ושניתי וכל כשרונותי לא יפתחו לפני הפתח אל ה“חברה העליונה”, וצריך שאדע לדבר רוסית בדקדוק הראוי, שאפילו היהודים ה“אצילים” מדברים רוסית, החלטתי למצא מורה שילמדני הלשון. אפס, כי לא יכלתי אף לחשב מחשבות לשלם שכר למוד, ולכן החלטתי לעצר את תלמיד בית הספר התיכון שאפגש לראשונה ובקש אבקש ממנו שילמדני חנם הלשון רוסית.

אמרתי ועשיתי.

עמדתי אצל חלון של צורות נדפסות, ונדרתי כי התלמיד הראשון שיגש אל החלון אפנה אליו ואבקש ממנו זאת.

והנה נגש אל החלון תלמיד גמנזיה, קטן, עגל, ורדי, שערותיו פשתניות, עיניו תכלת, ואפו סולדת באופן מצחיק. אחרי כן נודע לי שהוא היה תלמיד במחלקת המכינה, ואני הייתי ראוי להיות לו אב. אך נשארתי נאמן לדבורי, ובלשון רוסית שבורה גמגמתי לו בקשתי. בתחלה כמו נבהל מפני, אך כאשר הבין סוף סוף מה רצוני ממנו, אמר לי בבישנות כי ישאל רשות מאמו, ויוליכני אל ביתם.

הוא היה בן אבות עשירים. אביו היה פקיד הממשלה, מבקר ראשון בבית הדאר, ושמו היה שלגל. ויהי כשמע האם את מה שספר לה בנה. ותשמח מאד על בנה ותנשקהו הרבה, אף זלגה עינה דמעה, והאב התנדב להיות לעוזר לבנו, ובאמונה מלא את נדבתו זו. ואחרי השעור קראני הזקן הטוב אל חדר אחר ויחל לשאלני בידידות אדות חיי ומעשי.

וכאשר נודע לו כי אני תלמיד בית הספר לרשום, שמח שמחה גדולה, כי אהב מאד את האמנות. הוא היה אחד מאותם האנשים האהודים שאפשר לפגש הרבה ברוסיה. ויעכבני לסעודת הערב ויכלתי לעשות הכרות עם כל בני הבית.

האם היתה לבנת פנים, גברת רוסית לכל משפטיה ודקדוקיה (האב היה ממוצא גרמני). הבת – שובבת, גוחכת תמיד, יפיפיה בעינים טהורות, מביטות ישר אל תוך הנפש. הבן הבכור תלמיד בית ספר תיכון מהמחלקות העליונות. אני הייתי להם “חדוש”, שהופיע באיזה אופן מעולם אחר לגמרה. תמה תמהו איך זה אדם בשנים כמוני בחר לו כמעט בילד למורה לו. פני האדימו, התבישתי מאד בשביל לא ידיעתי לשון רוסית, ואף על פי כן עלה בידי לבאר להם כי עשיתי זאת מפני שהכרת פני הילד העידה בו כי הוא “בן טובים”, ולפי ידיעותיו יכול יוכל בודאי להיות מורה לי. וכנראה היתה להם לרצון דעתי אדותיהם ומצאה חן בעיניהם ענותי, בפרט אחרי שבו בערב כבר ראו כי הרבה קראתי ושניתי בהספרות.

שעור נתנו לי מדי יום ביומו, אך לא היה לי מורה קבוע. למד למדוני כלם, מי שהיה יותר פנוי, זולתי האם שהיא שמה לחובה לה לפטם אותי תמיד בחלות ממולאוֹת ובקציצות בשר. וזה פעל עלי פעולה טובה מאד. בזמן קצר התרגלתי בדבור בלשון רוסית. ומנהגם הרך אתי הרהיב עז בנפשי לא להתביש ולדבר, והם האיצו בי לספר להם אדות דברים שונים למען יהי מקום להם לתקן שבושי, ורק לעתים רחוקות הניחוני ללכת לי מביתם מבלי שאסעד אתם.

אהבתי וכבדתי בכל נפשי את המשפחה הנפלאה הזאת, בגלל טובם אלי, ובגלל יחסם הרך זה לזה. מאד מצא חן בעיני שהילדים מנשקים את ידי אבא ואמא בכל פעם אחרי הסעודה, והאב והאם מדברים להילדים בדרך כבוד “אתם”, והשתאיתי מאד, שאפילו להקטן בבנים היו מבקשים כל דבר בלשון בקשה “נא”, והיו אמרים לו חן חן בעד כל דבר שרות היתר קלה.

ואף על פי שהעלמתי מהם ככל האפשר את דלותי, אף על פי כן הרגש הרגישו בדבר והמציאו לי שעור ללמד רשום בבית שר צבא. דימיאנוביץ שמו, ואחרי כן היה לי בבית זה דירה ושלחן לשנה תמימה. לזה האיש הרוסי הנכבד באמת חיב אני הכרת טובה בכלל שנפתח לפני אחרי כן אופק יתר רחב. האיש הזה כבר איננו בעולם. כבר מת. ובהיות שלא יכלתי להודות לו בעד חסדו בחייו, תהיינה נא אלה השורות החלשות מליצי להגות לו הכרת טובתי ורגשי כבוד לזכרונו.

אבל, קודם שאספר חיי אצל שר הצבא דימיאנוביץ, עלי להגיד מדוע הכרחתי לעזב את בית שלגל החביבים.

הזקן הטוב, ברצותו כנראה להמציא לי איזה מלאכה להרויח הציע לפני לגבל מטיט צלמה של בתו היפה אנה. כמעט מת לבי בקרבי מפני בהלה… ידע ידעתי, כי לא אמלט מצרה. עוד קדם יראתי להתבונן בתאר פניה החטובים מעשה אמן, נשימתי קצרה כשחשתי עלי מבט עיניה העמקות. אבל, למאן לא מצאתי את לבי, חששתי פן יתנני לכפוי טובה, וזה הוא דבר שגם עתה אני חשב המדה היותר מגֻנה באדם.

ואתחיל לגבל את הצלם, ומיד בהישיבה הראשנה חשקתי בה חשק חזק עד למות… אינני ידע ההרגישה היא בזה, או היה לה דבר נלעג איך “אכלתי” אותה בעיני, אבל ברור הוא כי השתעשעה הרבה בזה. היה היתה שמחה, ולא חדלה מהתלוצץ אתי בנפש טהורה, בלי כונה זרה. הישיבות האלה נהפכו לי למצוקי שאול ולתענוג אין קץ. עֻניתי שלא הבינה אותי, והתענגתי ענג גדול כשראיתי עיניה התמימות, הילדתיות, הצחקות תמיד. מדי יום ביומו כשהלכתי ל“הישיבה”, החלטתי להשלים את מלאכת הצלם ועם זה יחד את ענויי נפשי. אבל, כשראיתיה הייתי מוכן ומזמן להענות לנצח, רק לשמע צחוקה הדק, הכספי, ולחוש עלי את מבט עיניה, שלבי מת ממנו.

וזמן רב גבלתי אותה, והיא עשתה כהגן חובתה ו“ישבה” או יותר נכון צחקה, פטפטה פטפוטי דברים שהיו באזני יותר מתקים מכל זמר. אך סוף סוף גם ילדה נחמדה זו החלה להרגיש קצר רוח, ואני בתוגה הייתי מכרח להודיע כי הצלם נשלם. הכל שבחו את מלאכתי. אנה היפה שלי נתנה לי לזכרון צרור יפה אגוד בסרט ורד, כמדמני מלא ממתקים. והאב הטוב נתן מעטפה חתומה… הדבר הזה הדאיב את נפשי ועיני זלגו דמעות, שלא אהיה יותר בקרבתה והכלמתי שדמו לפרע לי בכסף ובמתנות ואני נתתי לה את נפשי… בעלת הבית שלי לא יכלה להבין בשום אופן תוגתי כשראתה באיזו נדיבות שלמו לי.

הרגשתי, כי הפעם זה לא היתה שטות רגילה שתקפתני בכל פעם שצירתי עלמה. ובהביני כל האולת של רגשותי, גזרתי לעקר הכל מהשרש ברגע אחת… ובהאפשרות הראשנה הגיתי להם חן חן בעד טובם בעבר, ואחדל מלבוא אליהם ללמוד רוסית. ובארתי להם הדבר, כי לפני המבחן אני צריך לעבד הרבה. ועמדתי בנסיון. ונמלטתי מכל המקומות שיכלתי לפגש אותה. אבל, יום ולילה עמדה דמותה לפני עיני, הציקה את לבי ומלאה נפשי ביגון בלי מוצא.

פעמים שמעתי ברור מאד את קולה הרך מחדר הקרוב לי. רצתי שמה, ואראה והנה שכנתי בקול בוכים מתאוננת באזני בעלת הבית שלי על גורלה המר. לא פעם אחת, בהתהפכי בלילה על משכבי החלטתי ללכת למחר בבקר אל ביתה. אבל בבקר, באור היום, ראה ראיתי כל טפשות החלטה זו, ובגבורה התמדתי לעמד בנסיון.

פעם אחת בימי החרף, ישב ישבתי בשעות העצבות של בין השמשות בפנה אפלה שלי, ובכונה לא הדלקתי מנורה. לפני עיני עמדה אנה שלי כמו חיה, ועֻנתי מפני ההכרה כי לעולם לא אראה יותר את פניה בהקיץ. פתאם נכנסה אלי בעלת הבית ותאמר לי, כי איזו עלמה שאלת עלי, והיא ממתנת לי למטה אצל המדרגה. המלה עלמה הלמה אותי כמו פטיש. איש אינו יודע מקום דירתי, זולתי בית שלגל, ולהם רק בת יחידה.

בלי כובע, ובלי מעיל קפצתי ורצתי מעל המדרגות ובדמות האשה העטופה במטפחת שעמדה שם הכרתי מיד אותה… וכמו ברק הבריקה מחשבה במוחי, כי גם היא לא יכלה להתאפק ולגבר על הפרוד, ובעצמה באה אלי. ובטרוף דעת מרוב אשר כמעט שכרעתי ברך לפניה. אך היא כנראה לא הרגישה במאומה, ותצו לי בפשיטות לקחת כובע ומעיל ללכת אחריה.

ובדרך, בהחזיקה אותי תחת זרועותי, הגידה לי כי המשרתת ברחצה החלון, אחזה בבגדה בהצלם והשליכה אותו ארצה ושברה ראשו, ואם תראה זאת אמה, לא ימלט הדבר מהתעלפות, והתרגשות וכו', כי עוד קודם מאנה אמה בצלם הזה, מפני שהאמינה כי אם ישבר צלמו של אדם ימות האדם בעצמו… אני לא הקשבתי היטב לדבריה. רעדתי מפני התשוקה הפראית שלי להתנפל לרגלה, והייתי מוכן להלקות את עצמי מלקות בגלל ילדותי הטפשית.

ותביאני אל חדר מטתה המחסי, ותסגר בחשאי הדלת לבלתי יודע לאיש כי שם אני, ובכל זמן עבודתי האירה לי בעצמה בנר בידיה. חשתי נעימות שקטה בקן הקטן החם הזה מטפולה ושרותה. וגם היא כמו נהפכה ונהייתה אחרת. כמו פתאם באה יותר בשנים. לא צחקה, התבוננה אל עבודתי בעינים רצינות, עצלות, ודברה בלחש. התקון עלה יפה. ובידידות לחצה לי את ידי, שנתתי לה בלי התרגשות הנפש, באחוה טהורה.

המעשה הקטן הזה רפא אותי רפואה שלמה. אחרי זה ראה ראיתיה פעמים מספר, התלהבתי ממנה אבל רק כמו אמן מתלהב כשהיא רואה בריאה גדולה, והרגש הרגשתי אליה רק אהבה טהורה, כמו שאהבים אנו שמש ואביב. ואף על פי כן, יראתי להיות אצלם תדיר…

וכמו שכבר הזכרתי קודם, גרתי אצל שר הצבא דימיאנוביץ כמעט שנה שלמה, ולמדתי את ילדיו רשום. בזמן הראשון ענינתי אותם כנראה רק כמו אֳמן וכמו מלמד אֳמנות לילדיהם. אבל במהרה החלו להביט עלי באופן אחר, והאיש יקר הערך הלזה התענין בי ברצינות, פסל פסלתי אז מעץ שחור איזו צורה, ואשת שר הצבא כל זמנה הפנוי שהתה בחדרי ועסקה ברקימה שלה. ידיה ועיניה היו עסוקות, אך פיה היה פנוי מעבודה, וממילה מובן כי דברנו כל הזמן, או יותר נכון דבר דברה היא. השיחות הללו קרבונו מאד, והראה הראתה לי אהבה אמתית של אם, ולבי היה מלא רגשי הכרת טובה.

פעם אחת התמיהה אותי בהציעה לי פתאם להכנס בברית דת הנוצרית, ותאמר לי שהואיל ואינני מאמין אין טעם בדבר שאסבל מפני יהודי. היא בעצמה תהיה אם הטבילה שלי והנציב של וילנה בעצמו יהיה אבי הטבילה שלי, והממשלה תקצב לי פרס ואכנס בבית המדרש העליון לאמנות (אף על פי שכבר השלמתי אז את בית הספר כתלמיד ראשון, אך לאקדמיה לא קבלוני מפני שאני יהודי ולא היתה לי רשות לגור בפטרבורג). ויבהילני היחס הקר ובלי לב הזה אלינו היהודים מצד אנשים כל כך טובים, וברור היה לי כי סבת זאת היא מפני שאינם מבינים ואינם יודעים את היהודים. ובקול מתרגש החילותי לבאר לה כי כל דת מרכבת משני חלקים: מתורת המוסר והמצוות המעשיות. בהמצוות המעשיות אינני מודה, וחשב אני שהן נועדו רק להמון העם, שאינו עלול להבין מהותה של תורת המוסר. אך המוסר שוה בכל הדתות, ורק הכהנים הבוערים הקנאים הם בדרך מלאכותי מפתחים ומחזקים את האיבה בין האֻמות, והחכמה והשירה והאֳמנות נלחמות נגד הרעה הזאת ומאמין אני כי הן תנצחנה נצחון שלם. ותורת המוסר של כל הדתות שבעולם מגנה את המאמרים דתם, שהם שכחים חובתם להוריהם ולאֻמתם ואינם מקריבים כחם לקרבן על מזבח אשר אֻמתם, עד שיתרוממו כל העמים עד אותה מדרגת הדעת שאז תתקים נבואת ישעיה כי כל העמים יהיו אחים, וידברו כלם לשון אחת ויעבדו אל אחד.

דברי והתרגשותי עשו עליה רשם עז, וכנראה הגד הגידה כל זה לבעלה.

ובו בערב אחרי הסעודה קראני שר הצבא אל חדרו לעשן ויכנס אתי בדברים כל כך מאירים על אדות אחוה וחרות ששכחתי את הכתפות שלו… ולפני צאתי אמר לי כי לו הסכמתי לעצת אשתו לא יכלתי להשאר עוד בביתו, כי הייתי אז בעיניו בוגד.

המעשה הזה, שאשה טובה, משכילה, יכלה ליעץ לי שבשביל טובות עולם הזה אבגד בהורי ובעמי, ומה שהאמינו בעלילה הפראית של ימי הבינים וישאלוני ברצינות אם אולי ידעתי איזו כתה בקרב היהודים שעודנה מחזקת במנהג זה, – כל זה הביא אותי לכלל הכרה כי להאשר הכללי אינו די שהיהודים ילמדו לשונות שאר העמים וידעו את חייהם אלא נצרך כי גם שאר העמים יעשו כזאת בּיחס אלינו.

הם אינם ראים איזה כח עצום אבדים הם על ידי הלחץ שהם לחצים אותנו ואינם נתנים לנו לפתח בחרות כל כשרונותינו, אינם נתנים לעבד לקדמה האנושית… ואף על פי שאין חיים בקרבם ונפגשים הם אתנו על כל פסיעה, ידעים הם אודותינו פחות ממה שהם ידעים אדות משפחה ממשפחות הפראים באפריקה. ועוד יותר מעציב שאינם יודעים, ומאמינים בהנטיה הטבעית הטפשית, שנחלו בירושה מימי הבינים…

החילותי להביא להם ספרי בהרוב, לונדה, וכיוצא בהם. האנשים הטובים האלה, שהיו מתאוננים קודם על גורלם המר שהוא מכריח אותם לדור בעיר יהודית, החליפו את המורים הרוסים לילדיהם במורים עברים, ואפילו למורה לשון רוסית לקחו יהודי.

– רוצה אני לעקר משרש מלב ילדי השנאה הפראית להיהודים, שלי בעצמי, בכל מאמצי כחי, קשה להפטר ממנו–דבר שר הצבא.

וכמה יש עוד אנשים טובים כאלה אפילו בקרב לוחצינו!

בילדותי, כשלמדתי תנך, ובפרט התלמוד, התבוננתי רק להרעיון בלבדו. והרבי שלי בעצמו מעולם לא הגה את המלים ברור, ולא דרש זה ממני. אף היה נחשב זאת לפאר מיוחד לדבר בחצאי מלים, בחצאי מאמרים, ולהבין רק על פי רמזים. ואחרי כן, כאשר למדתי בלי עזרת זולתי את הלשון העברית, מעולם לא קראתי בקול רם, לא האזנתי לצלצול המלה ולא שמתי לבי לבנין המאמר. התאמצתי רק להבין האמור. ולא פעם קרה לי, כי אחר ימים אחדים לקריאת ספר מהספרים זכרתי כל מה שקראתי, אך לא זכרתי כלל באיזו לשון היה הספר כתוב. ראה ראיתי בקראי, והבנתי מה שראיתי. אך לא שמעתי.…

משר הצבא דימיאנוביץ שמעתי בפעם הראשנה קריאה יפה, והרגשתי כל נעימות המלה. שהיה קורא לנו (לי ולילדים) שיר על הסוחר קלניקוב של לרמונטוב, לא בלבד שראיתי, אלא הרגש הרגשתי כל כח המלים האלה, שמהן נשב עלי אויר רוסיה העתיקה. אף נשם נשמתי באויר זה, ולולא מקרה שהכריח אותי במהרה לצאת מרוסיה הייתי אולי עתה שולט בלשון הרוסית וחש את כחו של צלצול הלשון הזאת כמו שאני חש עתה גמיותה של החטבה.

לשר הצבא דימיאנוביץ היה בית ספרים גדול מספרים רוסים וספרים בלשונות נכריות, ויתן לי הכל להשתמש בהם כרצונו, אף היה מיעץ לי בבחירות הספרים והם גלו לי עולם חדש ואופקים חדשים. ועל ידיו התחלתי אז בפעם הראשנה להרגיש יפי הדבור, צלצול וציוריות הלשון.

ואף על פי שלא חסר לי שם בפעל ממש כלום, ובימי הקיץ בשבתי עמהם בבית השדה הוּטבה בראותי הרבה, אבל ההכרה שלא יעלה בידי לבוא אל ה“אקדמיה” שללה ממני כל עליזותי, ועל כרחי התחלתי לחשב מחשבות אדות אותן הארצות שבתי המדרש דרשים שם מתלמידיהם כשרון בלבדו ולא יחוס…

בימים ההם בא לוילנה מן פריז החטב אנטוקולסקי, להתראות עם אבותיו. ואחליט לפנות אליו בבקשה לקבלני לתלמיד אצלו, ואף כי שר הצבא דימיאנוביץ לא פעם אחת חוה דעתו כמה מזיק לאמן ללמד בארץ נכריה (ועל פי זה באר העדר הרעיון בציורי צירי רוסיה בזמן ההוא, שהיו כלם מלאים “נמפות” ורוחצות ושאר ה“נושאים” היתרים שקלטו בארצות הנכר בלי אדמה תחת רגליהם בהיותם רחוקים מארץ מולדתם), אבל לי לא ראה מוצא אחר ויצדיק את זממי אשר זממתי לפנות אל אנטוקולסקי.

ועל פי מנהג רוסיה, שאין אדם פונה ל“גדולי עולם” אלא במכתב, חברנו יחד עם ידידי גרזובסקי אגרת ארוכה, תארנו בה מעמדם הנורא של בני עמנו ברוסיה ובסופה אמרנו כי רצוני לעזב את רוסיה ולהיות תלמיד אצלו. את האגרת הזאת וקצת ממלאכת ידי בעץ ובשיש שחור הנחתי במשכנו, ואמרתי כי למחרתו אבוא לשמע תשובתו.

כשמשכתי בפעמון הפתח למחרתו, נפתחה הדלת ואיש קצר קומה לבוש יעקבית תכלת הכנסני פנימה וירמז לי אל פתח פתוח לחדר עבודה. ואכנס שמה, וחשב חשבתי כי האיש הזה הוא משרת. אך באור החדר חשתי מיד כי הוא אנטוקולסקי עצמו. לא, הכרתיו קודם, אף לא ראיתי מעולם אפילו צורה ציור-אורית ממנו. אבל מבט עין אחד ממנו הספיק שתבין כי לפניך עומד אדם לא רגיל… הוא היה כחוש, קצר קומה, אך מרכב בערך נאה, בידים קטנות, כמעט של אשה. כל רשמי פניו היו נאים, אף נדמו כמעט קצת עזים, שפתיו נמרצות, סגורות. רק בעיניו, אך על פי שהיו חמורות, היה מרגש צער, או יותר אמת, תוגה,–אותה התוגה העולמית שנשאים בקרבם אנשים גדולי הרוח.

ויאמר לי האמן לשבת על כסא וישב בעצמו אל קצה השלחן. ויקח בידיו הצלמים מלאכת ידי ויחל להתבונן אליהם.

– זה טוב, כלל לא רע! במה עשה אדוני זה? שאלנו האֳמן.

ואוציא מכיסי אולר משחז ואראה לו בשתיקה, כי מרוב התרגשותי לא יכלתי להוציא מלה מפי.

– אדוני רוצה להיות תלמידי ולצאת מרוסיה?

– הן, אמרתי, ובגויעת לב המתנתי אולי יאמר לי להכין את עצמי לדרך. אבל הוא החל לדבר כי היהודים צריכים דוקא להתקרב אל הרוסים, ללמד לשונם, וספרותם, וחייהם, למען תהיינה שמחתם ותוגתם שמחתנו ותוגתנו אנו, למען נוכל להגותם באמנות, ואז נהיה אחים אמתים…

המסכן! האמן האמין כי כל צרותינו אינן אלא זמניות שהולידו אותן בדרך מלאכותי אנשים שהוא כנה אותם “בשיבוזוק”; האמן האמין כי קרוב היום שלא בלבד שיכירו אותנו שוים עם אחרים אלא אף במתן ומנחה יקדמו פנינו תחת כל אשר הרעו לנו עד כה.

ואותם הדברים בעצמם שמעתי ממנו אחרי כן, כשהייתי כבר ידידו, שנתים לפני מותו, ואף על פי שבכלל נטה נטה להציוניות, אך האמן האמין באחות הרוסים עם היהודים, וכי גם עזר יעזרו הרוסים ליהודים למטרתם הלאמית. וכך מת ולא זכה לראות אפילו נגה כהה של השחר שהתחיל להבקע על שמי רוסיה האפלים אחרי שלטון פלהוה.

ויקצב לי אנטוקולסקי תמיכה חדשית אף הבטיח להשתדל ולהשיג לי זכות להכנס ב“האקדמיה”. לצערי או לאשרי, לא עלה דבר זה בידו. הן אמנם, ה“אקדמיה” לא דחתה בקשת החטב הראשון שלה, אבל יכול לא יכלתי להכנס לה“אקדמיה” מבלי לדור בפטרבורג, ושר העיר לא נתן לי רשות לגור בעיר הבירה.

נמצאו אמנם אנשים טובים אשר רצו לרשם אותי בתור משרת להם, ונחמוני בזה כי אפילו משוררנו הגדול פרוג גר בפטרבורג בזכות כזאת. אבל אני לא אביתי בשום אופן בחיים כאלה, ואף בהתמיכה מאנתי.

כל המעשה הזה נודע בכל עיר וילנה ויסב עלי דעת כל הצבור, והחלו לקבל אותי בסבר פנים יפות בכל מקום, ולצוות לו מלאכות, ולתת לי תלמידים ללמד. באופן זה יכלתי לחיות והייתי בן חרים להתמכר כלי להאמנות. אבל אז נגלתה בי צרה אחרת:* אבד אבדתי האמונה בתועלת האמנות, אף על פי שהוספתי לאהבה. מובן, כי רחוק הייתי ממאמרו הידוע של פישרוב, שהיה אומר כי בקדרה של חרס יש יותר תועלת מבצלמו של אפולו מבילוידיר. נגד זה התקוממה כל נפשי האמנית. אפס לא יכלתי לא לראות את העובדה הזאת, כי בדורנו אותם המעונים “כהני האמנות” עבדים לא להאמנות כי אם לתענוגם של העשירים, המעריכים אותם כמו את החיטים והספרים שלהם.

ואני. בן עם עני שבצרתו לי צר ומרירותו מרה לי, הרגש הרגשתי עד כמה אין דעתו פנויה לאמנות, וכמה מעט נתנים לו האמנים היהודים. ולא חנם אמרים הרוסים “אנטוקולסקי שלנו”, כי באמת איננו יכול להקרא אמן יהודי. ואולם, באמת איננו שיך לשום עם. הוא שיך לאותם יחידים אחדים תקיפים, שהכריחו אותו לעבד לתועלתם הם.

ולא מצאתי את לבי להגיד את פקפוקי לשום אדם, אפילו למעריצי, והתמדתי לעבד, אבל כל קדושת הדבר הזה חלפה וחדלה בעיני.

בעת ההיא באתי בהכרות עם חבורה של בני נעורים נכונים להעלות נפשם לעולה, שעזבו את ה“אוניוירסתה” ושאר טובותיהם הפרטיות ויקדישו את כחם וזמנם להשכלת העם הדל. ואלך אחריהם… על האמנות התחלתי להביט רק כמו על אמצעי לפרנסתי, וידיעותי באמנות החלו להתמעט באופן נכר לעינים. נשארה האומנות שכבר היו ידי מאֻמנות בה. אך הנפש, החיים חלפו עברו! ופעם אחת גם נמנעו לקבל ממני צורת אדם שעשיתי, באמרם כי יש לו מראה אדם שורק בשפתיו, ובאמת, כשהסתכלתי היטב בצורה, ראיתי כי תארו נצחק כתאר אדם שורק, ובתחלה לא הרגשתי בזה.

הדבר הזה פעלה פעולה רעה מאד על מעמדי החמרי, ומלבד זה חדלה אצלי התשוקה לעשות את המלאכות האלה שצוו לי. קרה, שפתאם לא אוכל להתאפק ואכפר במחשבותי ובקדחת לקחתי הטיט בידי ואחל לגבל. אך האצבעות כבר לא יקהו אלי ולא שמעו בקולי. יותר מדי זמן מכרתים בבצע כסף, ולא יכלו לעשות התמונות היפות שרדפו אחרי, סוף סוף, זו המלחמה של השכל והרגש החלה לענות אותי, לא יכלתי לשאתה. ואחליט לעזב לגמרה את האמנות, ולבחר במלאכה אחרת שאוכל להשתמש בה בכשרונותי, שהם: דמיון חזק ואומנות יד.

ואבתר ב“מכניקה”. נזכרתי המצאותי בימי ילדותי, ואחל לחשב מחשבות כי אהיה סוף סוף אדיסון, והביא אביא הצלחה להעולם בהמצאות גדולות. החלותי ללמד ברצינות חכמת השעורים, חכמת הטבע, ואצליח הרבה. אך ככל אשר הוספתי ללמד כן יתר נתברר לי כי לזה נצרכות שנים הרבה של למוד ולקבל השכלה עליונה, ואלה דברים נמנעים לי. ומלבד זה, חשבתי בנפשי, הן רוב המהנדסים עבדים רק בבתי המעשה, ושם הם רק עזרים לבעל הבית להכין סחורה גרועה, ומנצלים את הפועלים. ממציאי המצאות מעטים בעולם, וגם הם אנוסים לחדד את מוחם להמציא מכונות שונות עושות מיני תחרים שאינם צריכים לאדם, ומקלעים מזיקים להאדם. ואשליך את חכמת הטבע, ויחד אתה את חלומותי…

הזמן ההוא היה לי כמעט היותר עצב בחיי. היה חסר לי דבר מה. חשתי איזו ריקות, לא תועלת מציאותי בעולם וכי לשוא אני סבל, אף על פי שהתאמצתי להאמין כי בתעמולתי אני עושה דבר גדול להעולם.

לצערי, כל תקופת חיי מן זמן ההוא ועד כה, תקופה של שבע עשרה שנה היותר טובות, שבמשך העת הזאת חייתי כל כך וחשבתי כל כך ועשיתי כל כך והייתי בכל כך ארצות, והייתי שייך לכל כך חברות, חברות, וראיתי כל כך הרבה אנשים מפרסמים,– את כל הזמן הזה אני צריך להניחו לא כתוב ולהסתפק רק בהזכרת קצת מעשים. דרך כל הזמן הזה עובר כמו חוט אדום, מעשה אחד, אשר בלבל וסכסך את כל עניני כל כך שאינני יכול לספר שום דבר בפרטות, מבלי לנגע במקום הכאב הזה… אולי יבוא יום ועלתה ארוכה על הפצע ואוכל לספר אדותיו בקרירות הנצרכה. הלא הזמן מרפא הכל–אך עתה אינני יכול.

השב השיבני אל האמנות המאורע היותר רגיל שאפשר לפגש החיים. פעם, בלמדי רשום לבני אדונים, שמעתי קול שירה תמוהה בפתח. אדם שר בקול נחר, חנוק, בקול כמו מאחורי להקבר רק שלש מלים: “הגדלה, הגדלה, פנסטבו” אך בהתמדה כל כך עזה, ובקול אחד נאמרו ונשנו הדברים, שקרצו את הלב והריקו את הנפש החוצה… וברגע אחד הזדקרו התלמידים החוצה, ובקולות שונים החלו למשך ולקלד את המשורר המסכן, ולא יכלו להתאפק, ובקול עלז צחקו ושכחו כנראה את השעור ואת המורה.

ואגש אל החלון ואראה מראה כל כך נורא. שרק חיינו האכזרים יוכלו להראות לנו כמוהו.

בחצר אפלה, צרה כמו באר, טחובה וקרה, עמד איש זקן קצר קומה, כפוף, איש יהודי מוכר בגדים ישנים. ראשו היה שב, דמה לראש “שליח”. דמותו הכחושה היתה עטופה בסמרטוטים ומגונים מתחלפים, מבטו הכהה היה נטוי כמו בתפלה למרום הגג ששם דרו אביוני אדם שהספיקו לו סחורתו. עמד עמד בגשם דק יחידי, ואיש לא הרגיש בו. רק למטה כלב מלכלך נבח עליו, ובמדיר היפה אלה הילדים הנקיים, היפים, הטובים, קלדו אותו וצחקו כל כך מלב תמים שצנת שלג עברה בכל גופי, ואלך לי מיראה פן אעשה איזה דבר יותר רע.

ואַכיֵר את דמותו בטיט.

זה היה הנסיון הראשון שלי של תעמולה על ידי האמנות. עבד עבדתי בתשוקה של נביא קנאי, ושל אמן בורא ויוצר יצירתו הראשנה הממלאה את כל נפשו. רציתי להראות לכל העולם כלו את נפשו של יהודי, שגופו ונפשו עיפים מענויי הרעב, הקר, ודֻכא בבוז הבריות, יהודי, שמפני הסמרטוטים הנלעגים שלו אין הבריות ראים בו את האדם המצטער.

ובקצר רוח חכיתי ליום פתיחת התערוכה וכמעט שאני הראשון הלכתי שמה. את “מוכר הבגדים הישנים” שלי העמידו בזוית אפלה, וזה היה לו עדיף, כי הגון הטבעי של הטיט, שממנו היה גבול, שהיה מצופה בשכבה דקה של דבק, נתן לו, באור הכהה של הזוית האפלה, חורה מיוחדה שהזכירה את הצורות העתיקות של המעֻנים הנוצרים. וימצא חן בעיני. עמד עמד אֻמלל בין כל הצורות המפארות במלבנים מזהבים, אך חזק בנגודו העז, מושך וקורא ודורש שיבואו אליו ולא ישכחו את אלפי האמללים כמוהו היושבים בקרבנו.

ישבתי לא רחוק על ספסל והמתנתי. באו כמרים, כהנים קתולים, ולא הסבו אפילו את עינם אל הזקן “מוכר הבגדים הישנים” שלי. וילכו ישר אל הציור הגדול, שלמטה היה בתור כ“דמון” (שטן המסית), אשה ערֻמה רגילה, (מהעתונים נודע אחרי כן כי סמל להציור הזה היה אשת האמן בעצמו) עטופה חציה בפרוה אצל האמבט. הדבר המצין בהציור זה היה רק, כי חיה בודאי לא היתה האשה הזאת מראה את עצמה במראה זה… ויעמדו הכמרים אצל הציור הזה זמן רב, וידברו על דבר מה, רגע התקרבו אליו ורגע התדחקו, והסתכלו בו מעד להאגרוף… אבל אל הזקן שלי אפילו בחזרה לא נגשו.

אחריהם באו עוד ועוד סירים, ומסביב “להדמון” נקבצו המון גדול. אבל, את “הגדלה” העור שלו שכחו כלם. למען משך אליו את הקהל עמדתי בעצמי אצלו, ואחוש, כי הוא פה אינו מתאים כלל למה שמסביב לו ובכלל בכל תערוכה ששם “דמון” מולך בכפה.

לאמנות כזאת יש טעם רק בהיכל ששם האדם, בראותו מצוקות זולתו, יזכר את האלהים ומוכן ומזמן לעזר להאנושיות הסובלת. נזכרתי מה שקראתי בספר מהספרים, כי יחד עם המלוכה והדת תמות גם האמנות, מפני שהיא עובדת רק לפאר את תקיפי העולם, ולחזק את הקנאות החשכה של הדת… ואני לא אביתי לעבד לא לזה ולא לזה, ונדמו לי עתה חלומותי להעיר רגש על ידי האמנות רק ילדות!

סבלתי כאב ולא יכלתי לשאת מכאובי; השתוקקתי תשוקה שאי אפשר לעצור בה לברח מפה, לברח רחוק משם. והנה ממש באותו הרגע באה חבורה של בני נעורים וילכו גם הם אל “דמון”, ויסקרו אותו, ויתלחשו, וילכו להם, ואחד מהם עמד אצל “הנדֶלֶה” שלי. ישבתי על קצה הספסל ויכולתי היטב להתבונן אל פניו. נשימתי נעצרה בקרבי מרוב גילה, כשראיתי ארשת פני “הנדלה” שלי על הפנים היפים של ה“פַן” הזה… הרגש הרגיש אותו… הבן הבין אותו.

ולמחרתו קראתי בעתון בקרת יפה מסופר צעיר אשר יסר ברוח עז את כל האמנים בכלל ריקותם, בגלל ה“יפי” בלי טעם, שנעשה למעמסה ולמאוס. ובגלל אשר אינם רואים היפי האמתי של החיים, שהם גדולים אפילו בחסרונותיהם. וכמופת לאמנים הזכיר את “הנדלה” שלי, ויאמר כי לפי המלאכה נראה כי זה מעשה ידי אמן צעיר, אך בעל נפש אוהבת, ואמנים באים בימים צריכים ללמד תורה אצלו, וכיוצא בזה. ששתי ששון של נצחון! מצאתי לי את דרכי. ראיתי לפני תעודה בחיים. הלך אלך קדמה והשג אשיג הכל.

ידעתי והכרתי רפיון אמון ידי, הכרתי כי אמן צריך קודם כל דבר לשלט באומנותו כמו משורר בהלשון, כי רק אז יוכל היטב למסר את רגשותיו, ומה שיצא חפשי מלבו של אמן מחויב להכנס בלב בני אדם על כרחם. וברצינות החילותי ללמד את האמנות שלי ולמורה לקחתי לי את האמן היותר טוב,– את הטבע.

כל הימים שהיתי בשוקים והתבוננתי איך נשאים ונתנים ומתענים עניי עם בגלל פת לחם, ואיך שם פני האנשים, מבלי להעלים דבר, הוגים לרגעים צער, ולרגעים צחוק, רגעים גסות ורגעים חמלה, והתאמצתי לרדף בעיני אחרי המחוגים שלהם ולשמרם היטב בזכרוני. עשיתי לי הרבה מסכות מפני אדם, הוגות הרגשות מתחלפות, ולמדתי בעיון רב את ספרו של דרוין אדות שאלה זו.

על התערוכה עלה בידי לראות קצת מלאכת חטוב של האמנים הצרפתים המפרסמים, והשתוממתי על שפר מלאכתם וקלות מעשה ידם. החטוב שלנו נדמה לי עתה כבד, גס, עשוי בעמל וענוי נפש, שצריך להתבונן להם היטב ולחשב הרבה. והחל החלה החטבה שלנו לדחות אותי ממנה, כמו דבור איש זקן, המשעל ומוציא מפיו בקושי מלים מגמגמות אם כי מלאות מחשבות עמקות. והחטבה הצרפתית נדמתה לי להזַמָרות שלהם, ליפת תאר משחקת וגוחכת, משחקת בקול הכסף שלה ומתרוננת איזו שירה קלה, שאינך מבין אפילו פרוש המלים שלה.

אהה! לו היה לי קולם, כי אז פצחתי פי בשירה אחרת!

והחלט החלטתי ללכת פריזה ויהי מה!

 

ז.    🔗

אף על פי שבאתי פריזה באמצעים מצמצמים מאד והיתה עלי אחריות אשה ואב זקן שהיה עלי לדאג להם, לא החלפתי זממי ואכנס להאקדמיה של “קורמון” ללמד מלאכת הציור, מפני שחשבתי כי אי אפשר יהיה לי בחטוב לבדו להגות כל ה“נושאים” שעלה בדעתי. היה עלי ללמד במאמצי כח הרבה, ובה בשעה לעבד כדי להרויח מחיתי. אבל זה לא הוגיע אותי, כי גופי היה בריא. ובראשי היה זמם ברור לעתיד; לבי היה שקט, מפני שהיה אתי “ידידי” הנאמן שבו שאבתי מרץ לעבודה הקשה.

למחיתי נאנסתי לעשות מלאכות מתחלפות במקומות רבים, רוב הזמן עבדתי אצל אנטוקולסקי וגבלתי סמלים לבית מעשה יוצר המפרסם של דריפוס, וזה הניע אותי להתבונן וללמד את אמנות הגוי, שאהבתי אחרי כן הרבה. בימים הראשנים לחיי בפריז עקר רצוני באמנותי היה שאוכל לעשות מלאכה יפה, ולא להגות בה איזו מחשבה. הייתי תחת השפעת האמנים הצרפתים הגדולים והם שללו ממני כל אישיות, והכריחוני להתפעל רק מהם, מיפי אומנות ידם. החיים שסביב לי והאנשים היו לי זרים לגמרה, גם לא היה לי פנאי להסתכל בהם. את האדם ראיתי יותר בציורים ובצלמים או כמו סמל בהאקדמיה, ואמצתי כל כחי למסר את הצורה החיצונית בכל פרטיה. את הטבע לא ראיתי, אם לא לחשב את האילנות הגזוזים והנטועים בסדר קבוע בגני העיר, ששמתי לבי אליהם הרבה פחות מלהצלמים המקשטים את הגנים האלה. ואף על פי שהתקדמתי הרבה במלאכתי בהאקדמיה של “קורמון”, אף הייתי היחיד שפטרו מתשלומים בעד הלמוד, ועוד בסוף השנה הראשנה קבלתי מספר השני ברשום, אך בציור לא הצלחתי. הציור שלי, אף על פי שהיה מלא גונים מבהיקים, היה יבש, חד, קשה, ו“קורמון” קרא אותו תמיד “חמץ”, וייעץ לי ללכת לדרום צרפת, ששם הגונים כל כך מבהיקים, רוחניים ומסכימים, שבכל עצם רואה אתה לא צורה אלא הרכבת גונים, אשר יחד הם מעין נעימה של נגינה. ואלך אל ים התיכון בעיר הצרפתית בניולס, על גבול ספרד, ואעבד שם ששה חדשים. נסיעה זו היתה הסבה לא בלבד שלמדתי להבין את הגונים, כי אם גם שהתעוררה בי אישיות בתור אמן ובתור אדם… אם אמת נכון הדבר כי מלאכתי כמו “שדכן”, “ברכת הרב”, “הבדלה”, “הדלקת נר שבת”, “אם עבריה”, “זקנה ונכדה” וכו' נשאת עליהם חותם זכרונות ילדותי, וכמו שצין אותה היטב דר' אהרנפריז, היא השירה של הגלות,– הנה אין ספק גם בזה, כי כל המלאכות שעלו בדעתי בעיר בניולס אינן “בת צחור מבעד לדמעות”. אלא שירה נשגבה של עברי חפשי, אמיץ הרוח, המזמר אדות העבר הגדול שנאבד ואדות העתיד המבהיק הקרוב. ובאמת המלאכות האלה לא עלו במחשבה לפני, אלא ראה ראיתין…

כשטילתי בין הרי פירינה הנהדרים, הבודדים, או כשישבתי בחגוי הסלעים, כשהקשבתי קשב מלולו של הים, ראו עיני פתאם זקן גדול עם לב גבור של עלם, את מתתיה החשמונאי הקורא למלחמה, ומקבץ סביביו את השריד הקטן של עברים חפשים אשר שרד עוד ואשר החליטו כי מוטב למות מלחיות חיי עבדות. ראיתי את הנביא המענה ירמיה, שנרדף מבני עמו בעצמו, שלא הבינו את תשוקתו להצילם, ולכן כלאו אותו בחצר המטרה. העם לא שמע לקולו ויאבד, והוא, בודד במדבר, מבכה על שבר עמו וכותב שירת הדמעות “מגלת איכה”, השירה היותר נוגה שנכתבה מעולם… ראה ראיתי את הגדול בגאוני עולם, אשר האיר את כל האדם בעריסתו, ומאיר לו עוד עד היום הזה. הוא מורנו ורבנו הגדול משה. הוא כל כך גדול, חייו ופעליו כל כך למעלה מהטבע האנושי, שלא בלבד שאינם פוחתים, כמו אצל אנשים גדולים אחרים, כשאתה מגלה מעליהם את מסוה ההגדות, אלא עוד מתגדלים לאורה המבהיר של החכמה. ראיתי חיים נפלאים בתבת גמא מוטלה ביאור עד ימי זקנתו הבודדה בין הרי המדבר… גבלתי “דוגמאות” לחמש חבורות עם הרבה לוחות בולטות. כל זו המלאכה חפצתי לקרא: “חיי משה”. ה“מחזור” הזה עוד לא השלמתי, כי לעת עתה אני מקבץ חמר לזה והחקירות הנצרכות, ובבואי לארץ ישראל אקדיש את עצמי כלי לזה. ואם הזמן יאיר פניו אלי יותר ברחמים, ונתן יתן לי מנוחת נפש לעבד ולהשלים כל מה שעלה במחשבתי, אוכל לאמר לפני מותי: ידעתי למה חייתי, למה סבלתי ולמה מתי.

זו הפנה השקטה הנהדרה של בניולס קרבה אותי אל הטבע, למדתני להבין אותה ולאהב אותה. שם בפעם הראשנה ראיתי את עצמי ואת אחרים קטנים כמו גרגירי אבק, לעומת הטבע הגדולה האלהית. הבינותי, כי האשר היותר גדול של האדם הוא– להיות קרוב לה, להסתכל בה ולהבין אותה.

זכורני, כמו היום הזה, איך המראה הגדול של הים ושקיעת החמה מאחורי להרים השכיחוני פעם את עצמי, את מציאתי והפכני לחלק מהטבע המקיפה אותי… זה היה לפנות ערב. אנו, רצוני לאמר אני ואשתי, הפלגנו עם דיגים רחוק הימה, להשליך רשת לצידת דגי סרדין. היינו רחוקים מאד, חפי הים לא נראו. למטה מסביב אך לאט לאט התנדנד הים רחב הידים לאין סוף, ועל ראשנו היה פרוש רקיע, עמק, תכיל, בהיר ומבהיק, ובקצותיו כמו טבע בים… פתאם, במרחק, על עצם קצה השמים, התרשם דמות אדמה של הר וכמו ברזל אדום באש נבלט מעל פני זהב השמים וההר האדים והאדים, ויאדים כזהירית, ויחליף את כל גוני הקשת מן חלמוני אדמדם עד תכלת סגולית, וכל המראה הדמיוני הזה נשק עם פני הים המתנדנד לאטו, שבקרבתו האדם כארגמן. וממול המראה הזה נשתנו גם כן מראה פני השמים, וקבלי גון תכלת כהה, כמעט כעין הצדף, מנומר חברבורות זהב קטנים, לא נכרים כמעט, ונדמה עמק לאין סוף, ועליו היו זרועים הירח וצבא הכוכבים, שמעולם בחיי לא ראיתי כמוהם. האיר האירו כמו השמש והאצילו מהם אור נוח, משקיט, ובצבצו מארגמן הים והאירו בו נתיבים כמו זרועים כסף וזהב… עמדנו והחזקנו בחזקה איש ביד אחיו, ועצרנו את נשימתנו, והיינו מלאים התפעלות מפני ההדר הזה והיינו מוכנים להתפלל. מדוגת דיג אחד הגיע לאזננו קול שירה עליזה של רחובות פריז.

זכרתי את פריז, את בית הנכת, את האנשים, ונדמו לי דלים… צר היה לי על האנשים הללו המכוננים ומקשטים את כלובי האבן שלהם, הצוברים ושומרים כמו קדש תמונות שזהר נאצל רפה מהטבע הנהדר הזה!… ובכל יצורי חשתי מה דל הוא שוכן הכרכים, ומה אומלל הוא עמנו האנוס לחיות כך כלו… אמנם, ידידי החדשים, הדיגים, לא הרגישו מאומה מכל זה. ולא חשו עוד פחות מהצורים שסביב לנו, שגם הם שרו בעת זו. אבל האמנתי אמונה שלמה, שאם במקומם ישבו אנשים משכילים עם טבע ורגש מפותחים ועם עצבי שרים, זו טבע היפה תעשה אותם האנשים היותר מאשרים בעולם.

בעצם ילדותי הרותחת, כשראשי היה מלא דמיונים ורדיים על דבר אחוה גמורה של כל האדם, ראה לא ראיתי את האדונים הללו לבושים מגבעות עמודיות, יושבים ברחובות פריז. בלעים דגי רקק, ומציפים אותם ביין שמפן. אז חלמתי חלומות על דבר אנושיות מתקנה, שתחיה חיים טבעיים. עתה חשתי בנפשי כי רק כשיחיה האדם בתוך הטבע יוכל האדם לראות את כל האין והאפס של המותרות ולהיות בן חרים. וחלמתי שנית אדות חבורת אנשים טבעיים שיחיו בתוך טבע כמו זו של ארץ ישראל, ושיהיו כמו זרע להאנושיות העתידה. החכמה תהיה מקדשם, והאמנות והעבודה תתן להם חיים. אבל לא אותה עבודה שבבתי המעשה שהמכונות הפכו את האדם לעבד שאינו חשב שום מחשבה, כי אם עבודה בדעת, המשמחת את נפשו של האדם ושהוא נותן בתוכה את טעמו את רעיונו, את כח היצירה שלו.

מהדמיונות הורדיים הערפליים האלה נוצרה אצלי מעט מעט אחרי כן המחשבה על דבר בצלאל, שכל הבקיאים ובני סמך הסכימו כי זה מפעל מעשי.

למן העת ההיא, שהייתי משוטט בין הסלעים הפראים אשר על שפת ים התיכון יד ביד עם ידידתי, וחלמתי בקול רם על דבר תקופת הזהב שהיהודים יתנו שנית להעולם, ועד היום הזה, שבגזרת הגד הרע נדחיתי לבולגריה חצי הפראית, ובלילה בלילה, כשהשנה נודדת ממני, אני מתהלך בודד בחדרי הנה והנה, עברו שתים עשרה שנה. שתים עשרה שנה של עבודה עזה, של תקוות ושל פשרת הקסם. הרבה חייתי, הרבה גדולים קברתי, אבל דבר אחד נשאר לי: האמונה בהאנושיות. אני מאמין כי האנושיות הכאבת תיקץ משנתה ותראה כי סבת מכאוביה היא שהיא מענה את בני אדם כצלמה ודמותה, וקום יקום דור של אהבה, שהשכל ילמדנו איך לאהב עת עמיתינו. ואם עוד רחוק היום שאבוקת האהבה תאיר את העולם כלו באורה, הנה כל אחד ואחד ממנו צריך להדליק לעת עתה לפחות נר קטן בחדרי לבו, שיאציל אורו לפחות על חבורה קטנה סביב לו. וברבות הימים, הנרות הללו יתאחדו ויהיו לאבוקה אחת שתאיר ותחמם את “עמק הבכא”.

 

ח.    🔗

אספר לכם אדות החיים העצובים של שלשה מתלמידי. אף על פי שאני תפסתי בהם רק חלק קטן מאד, אך המעשה הזה יראה לכם היטב על כמה מיני מסבות מיוחדות צריך היהודי להתגבר למען פתח את הכשרונות הטבעיים שלו, והכלל המסכם כי הכשרון האמתי לא יאבד הוא כלל אמתי בנוגע לבני כל אמה ולשון אבל לא בנוגע לאמת ישראל.

הֶכרותי עמהם התחילה בזמן שכל מחשבותי לא התרכזו יותר על הקיבה הרעבה, אלא עסקו גם בדברים עומדים ברומו של עולם זמן רב אחרי ימי מלמדותי בהכפר. כל החבורה שלנו, אף על פי שעוד כלה רעבה ללחם במדה מספקת, מכל מקום היתה נתונה כלה להמחשבות אדות ישועת ישראל. הרעיון של חובבי ציון,–אבות הציוניים הנכחיים,– לא הספיק לנו. ראה ראינו בו רק פעולה טובה של צדקה, ודמיון הנעורים שלנו לא מצא בו די ספוקו. חלם חלמנו אדות מעשים גדולים, על דבר אחוה, על אשר כל האנושיות ועל ישועה אמתית לעמנו, כמו שאמר זה על צד היותר נאה המשורר העממי שלנו פרוג:

חלמנו: משתה נצחון.

חג האמת… ובו,

עמנו, הכואב הדל,

כמו כן עם כוס בידו,

לא עבד הוא, לא במקרה אורח.

לחם נלחם, סבל סבל…

האמן האמנו לא בלבד בהשכלת כל האדם, אלא גם באחותנו עם הרוסים כי חשב חשבנו לא את סובורין ולא את פובידונוסצב, כי אם את דוברוליובוב ואת צרנישבסקי להדמות האמתית של האיש הרוסי. האמן האמנו כי עלינו רק להתרומם עד מרום מדרגתם הם ואז ראה יראונו, ואז יקבלונו ויאהבונו… ובכל לבנו ונפשנו התמכרנו להשתלמותנו ולהרחיב הדעות החדשות בקרב היהודים. ולי, האמן, היה לנחת רוח מיוחדה לבקש כשרונות אבדים ולא חסתי על כל עמל למען הצילם, ולשדה פעולתי בחרתי לי את בתי הכנסיות שהכרתי אותם היטב, והרבים כל כך בוילנה. שבהם מפני העדר אויר ואור בני הנעורים שלנו, “בחורי” הישיבות, למאות ואלפים הולכים ומבלים את חייהם על התלמוד.

פעם אחת “במנין” קטן שהיה עומד בפנה חשכה, שלפנים בקשתי בו מחסה בימי החרף מצנת השלג, ואשר גרש גרשתי משם מפני שהייתי מחטיא את הרבים בדברי האפיקורסות שזרעתי בקרב הבחורים שם, פגשתי בחור אחד, שבחתיכה דלה של אברון ציר דבר מה על פסת ניר מטשטש, בודאי קרועה מתוך איזו גמרא.

– מה תעשה פה? שאלתיו.

– כלום, נשמע קולו, איזה קול כמו נתיבש, כמו מתוך השֵנה, ויסתכל בי בעינים מוזרות, חשכות, עצובות, ויושיט את הניר. לא הכנתי את עצמי לראות צורת נערה יפה כמו, שבני הנעורים מאמות העולם רשמים להם כמעט בלי כונה בשעות שהם משוטטים במחשבות שונות. אף לא פללתי לראות מחזות מתֻבלים כעין אותם שבני הנעורים הללו אהבים לרשם על ניר. בני הנעורים שלנו אינם ידעים תענוגי עולם הזה כאלה. בני הנעורים שלנו אף לא הסכינו לחזות בדמיונם מחזות כאלה. אנו “עם הספר”, וכמעט כל ה“אמנים” שלמדו מעצמם ראשית מלאכתם היא– צורת יהודי בספר בידו.

ותמה תמהתי כשראיתי את מעשה ידיו של הבחור לגמרה בצורה חדשה, ומעולם חדש. על הניר היה מצֻיר קשוט, שהיה דומה קצת להסגנון הגותי, וקצת לסגנון הויזנתי. אך יותר היה זה פרי דמיון חולה של ה“סימבולסתים” מסגנון הזמן החדש. תחת הקשוט, הזה היה גזע עב של אילן. ששרשיו הרבים פשטו לכל עבר הסתכו זה בזה באופן תמוה, והם קלוטים ונאחזים באדמה באצבעותיהם המלאים קשרים, ולמעלה אבד הגזע את צורתו הטבעית, ענפים רבים מאד פשטו ממנו בצורה תמוה של נחשים עקלתינים מסתבכים ומתפתלים זה בזה, מתמרים ועלים למעלה, ופתאם נכפפים ומתקמטים כמו בחלו ומסתבכים ופושטים לכל עבר בסגנון ביזנתי. ועל כל הרצועות החיות האלה היו יבלות, כמו עלים חולים שנצטמצמו כמו בציורים הגותים, ומביניהם בלטו יצורים תמוהים, דמיוניים, שהיו דומים קצת לחיות ובני אדם, וקצת לשדים.

ולא הבינותי מאומה בכל זה, ואשאל בתמהון:

– מה זה?

– חיי, ענה בפשיטות הבחור, והביט ישר בעיניו שהיו שקועות עמק במחשבות. אימה ופחד נפלו עלי. נדמה לי כי ראיתי את הצעד המבדיל בין הגאון ובין המשגע.

– איה פה חייך? נסיתי להתלוצץ קצת. אינני רואה בהם שום קשוטים! מוטב לוּ צירת כמו בן אדם איך אתם חיים פה ומאבדים את חייכם בבתי המדרשים החשכים בד' אמות של הלכה.

והתחלתי לשיר לו את הפזמון הישן על דבר תקונים, על דבר השכלה… כי צריכים אנו להשליך מעלינו כל ישן… ולהתקרב עם האמות האחרות, וכו' וכו'.

ויקשב הבחור כמו בשימת לב לדברי, אך אחרי כן אמר בפשיטות:

– צַיֵר צִיַרתי פה באופן ברור את חיי. חיי נפש חוטאת שמשתוקקת למרומי שמים, אך היא מסֻכנה ומעֻנה בחטאיה… וכך תענה עד שיוטל הגוף באדמה והנפש תטהר בגהנום…

– אבל, השליכה את ה“שטותים” האלה, אמרתי לו בקצת רגז מה האולת אשר אתה מספר לי פה על דבר הגוף החוטא? ומלבד זה, הלא לנו היהודים אף אין גוף כלל! רק עצמות ועור נשאר לנו. רב לנו להשתקע בהזיות האלה, ובדאגות אדות גן עדן ואדות חתיכה יפה של לויתן, ומנה הגונה משור הבר. לחיות אנו צריכים, חיים פשוטים של עבודה, חיים אנושיים. עלינו ללמד לעבוד עבודה מועילה לכל האדם, ולא להיות יבלת טריה על נוף האנושי. וצדקו מי שמכנים אותנו “פרזיתים”.

בכל הזמן שדברתי דברי לא גרע הבחור ממני, עיניו שהיו פתוחות לרוחה והפיקו מורא ומגור, וילחש ביגון:

– אדוני מדבר כמו ה“ימח שמוני” ש' …

– אבל, היודע ומכיר אתה את ש' זה? שאלתיו בצחוק, הן הוא כלל לא כל כך ארור כמו שנדמה לך, וחי הוא חיים עליזים יותר ממך.

– לרשעים, ענה הבחור בקול של מורה מוסר, משלם הקב"ה טובה בעולם הזה בשביל קצת המעשים הטובים שעשו, וזה ש' אהב לחלק עם חבריו הפרוטה האחרונה שלו. אבל הוא היה אפיקורוס גדול…

כל הוכוח הזה הצחיקני הרבה, ואמחא לו בכתפו ואמר לו בידידות:

– בוא אתי ואראך כי ש' אינו כלל כל כך איום. אני ש', חיה תחיה אתי, ולמד אלמדך לציר דברים יפים.

וירעד, ויבט אלי במגור, וילך אחרי.

בדרך נחשל קצת אחרי, ובהיות כי חשבתי כי זה מפני שלבו נקפו על מעשהו, דברתי על לבו והשקטתי את רוחו. דירתי היתה אז במרתף, והיה לי חדר לבדי אך היה עלי לעבר דרך חדר בעלת הבית, שהיתה חַיָטה, וכל היום היא והעוזרות הרבות שלה היו שרות שירות נוגות והיו מעציבות את נפשי. כשבאתי עם הבחור נשתתקה פתאם שירתם, והנערות הצטחקו והתלחשו, ובעלת הבית הטובה אמרה כמעט בקול רם: שנית כבר תפס לו איזו נפש, לו בעצמו אין לחם לאכל, ומושך אחרים אליו. עוד יגוע ברעב.

אותי לא הכעיסה הנהימה הזאת, ידע ידעתי כי נהמת היא מטוב לב, ובמהרה תמנע בעצמה מאכל לשבע ותתן לו את הלגימה האחרונה של מרק, כמו שארע כבר עם אחרים ש“תפסתי” והבאתי אלי.

מבן לויתי נודע לי כי אביו הוא “אומן יד”. כי בתחלה היתה תורתו אומנותו, אך אחרי כן כשנולדו לו ילדים והחנות הקטנה לו הספיקה לו כדי מחיתו החל להשתמש בכשרונו לפרנסתו. ויעש לו לאומנות מיוחדה לפתח בעץ קשוטים לבתי הכנסיות, ובאבן מצבות על הקברים. את בנו חנך באותו החנוך שנתחנך בו בעצמו, ר"ל הכריח אותו לשבת יום ולילה על התלמוד. ולמטרה זו שלח אותו לוילנה. אך כח נסתר משך את העלם לרשום, ואף על פי שידע כי יותר טוב ללמוד תורה לא יכול להתגבר על יצרו הרע.

בתחלה חיינו בטוב ובשלום. עבד עבד כל היום, וימלא בדיוק את אשר צויתי לעשות והתקדם מהרה. ובהיות כי תעב תעבתי את ה“סודיות” האפלה, אסרתי על תלמידי לציר קשוטים של דמיון משגע, והכרחתיו לעבד לפי תמונות של הזמן הקדום, לפי צלמי אלהי היונים והאלות הרבות שלהם. רק דבר אחד היה מרגיז אותי, שהוא כמו לא הבין את דרשותי הארוכות נגד אמונות הבל ונגד קנאות דתית, אף על פי ששמע שמע הכל בארך רוח והביט ישר אל מוצא פי. ועוד המר את רוחי שהיה קשור אלי ושמע בקולי כמו עבד ממש, והיה ישן כמו כלב על הארץ אצל מטתי. ראה ראיתי בזה המדות המגנות של יהודי מדֻכא בגלות, שכל כך התאויתי לעקר משרש. אך אחרי זמן מה החל להתעצב אל לבו, ובבת אחת התרפה, אבד לגמרה כח הרצון וכמו גלם מלא כל מה שצויתי לו.

ובהיות שלא ראיתי כל סבה להשנוי הזה, חשבתי כי לקה ב“חטאות נעורים”, ורציתי לבאר לו כמה החטא הזה מזיק ומשחית להבריאות. אך בהיות שלא ידעתי זה בברור, חששתי פן אזיק במקום לתקן, כי אלמד אותו את המעשה הרע הזה. צריך היה שבעצמו יודה לי הכל, ואז אפשר יהיה לחשב לרפא אותו. למטרה זו פניתי לאחד מידידי, פלוני, שהצטין בכשרון מיוחד לחקר ולהודע האמת. בכחו היה לענות אדם עד למות בשאלות וחקירות שונות, כל כך שהנשאל היה שמח להגיד הכל רק למען הפטר ממנו. ויענהו, כך הגיד לי ידידי, כחמש שעות רצופות, ונודע לו כי מילר (כך היה שם תלמידי) חולה מחלה לא מובנה לנו, מחלת עבודת אלילים .

כל דבר שהיה עושה רשם עז עליו, היה מילא מאליה ולא היה יכול להשתחרר מהמחשבה כי זה אלהיו. בזמן האחרון נפל בחבלי הכבוד של המשרה הגדולה הזאת. ולכן הלך אחרי. אך הוא סבל צער איום, מפני שידע כי אני חוטא, ואולי אנו השטן בעצמו, והוא חוטא חטא איום בתתו כבוד אלהים להשטן. וכל דברי טעם שדבר ידידי על לבו, ואפילו כח האלהי שלי לא יכלו לפעל עליו. היה היה בעיני עצמו אובד, התעצב והלך ונמס כמו נר של חֵלב.

בימים ההם בא לעירנו המרַדֵם הידוע פלדמן, שהיו מספרים עליו נסים ונפלאות. ואף על פי שלא הרבה האמנתי בכל הנפלאות הללו, וקראתיו בכנוי של לצנות “בעל שם”, ואת מלאכת ה“רדום” בעצמו חשבתי למופת של קבלה מעשית חשכה, בכל זאת החלטת להביא אליו את תלמידי מילר. אמרתי, אולי יעלה בידי פלדמן זה לגרש ממוחו את השטות הזאת. ואמר למילר מה בדעתי לעשות, ולמראית עין לא התנגד לזה, אך כשהכינותי את עצמי לפנות ערב ללכת אתו לא מצאתי את תלמידי, ועד היום הזה אינני יודע אנה נעלם.

בעד התלמיד השני המליץ לפני חברי מבית המדרש, שהוסיף עוד לבלות ימיו על התלמוד, אבל שנא אותו בכל נפשו ומאדו.

התלמיד היה קצר קומה, זריז, כחוש כמו קיסם של מדלֵק, שערותיו היו שחורות, מקווצות, עיניו שחורות, מבריקות. שפתיו קטנות, מלאות, נאות, בצורתן, ובהן צפר כל הימים ושר בלשון יהודית שירות מלאות לצנות ותוגה. העבר המעציב שלו היה דבר רגיל אלינו. היה בן חיט עני מטפל בבנים הרבה, ומרב ילדותו חלקו לו מהלומות בשפע רב גם הרבי, וגם אביו וגם אמו, אבל חלף זה במזונות לא יכלו אבותיו העניים להיות כל כך נדיבים.

– היה, ספר לי הבחור, שקנאה אכלתני בראותי את חברי בהחדר אכלים לחם בביצה, ולי לא היה אלא פרוסה קטנה של פת חרבה, והנה היה שלקח לקח תפוח אדמה, ותדמה לך כי זו ביצה, יתישך ממנו חתיכות קטנות ותלפת בו את הפת. והידעת? היה יותר טעם בפת החרבה.

מסכן! עוד בימי ילדותו היה לו כח דמיון נלהב, שאחרי כן יכול לעזר לו רק לשכח את מחסורו, אך כל שמחה לא הביאה לו.

עוד בהיותו בהחדר החל לציר ציורי קרב ולחם ממלחמת רוסיה עם תורקיה, ואחר היה מחליף אותם עם חבריו בתפוח אחד, בממתקים, או בכפתורים, בפרט אהב אהב כפתורים, ואסף אסף מהם אספה שלמה והתענג תענוג גדול כשהיה תוחב את שתי ידיו בכיסי מכנסיו, שהיו מלאים כפטורים והיה מקשקש בהם.

אחרי כן ראו אנשים מבינים את מלאכתו וייעצו לאביו לשלחו לעיר ורשה לבית המדרש לרשום. ולא רצה האב שבנו לא יאחז באומנות אבותיו, ויבחר לעשותו לחיט לגבירות כבודות בערי המדינה. ויתנגד הבן לזה, ואחר אשר בלע בגלל זה אגרופים טובים שם נפשו בכפו ויברח לורשה. אך לבית המדרש לא עלה בידו להכנס. הן אמנם בבית המדרש ההוא מקבלים גם יהודים אבל רק מפולניה, והוא לאסונו היה – מליטה.

ולכן היה עליו ללכת לעיר וילנה ששם יש עוד בית ספר כזה מן ורשה עד וילנה לא רחוק, רק כשתי עשרה שעה במסלת הברזל, אבל במה דברים אמורים, למי שיש בידו פתקת נסיעה או מעות לתת שלמון למנהיג הרכבת. אך הקרן שלו היה כלו רק עשרים קפיק, והוא החליט החלטה גמורה לא להפרד מהם, ולחשך אותם “ליום השחור”, כשיהיה עליו להתחיל באומנותו האמנית. וילך לעגלת המחלקה השלישית, וישכב תחת הספסל. ויעבר “בשלום” מרחק קטן, עד שהרגיש בו המנהיג, ויקלל אותו כ“מנהג רוסיה”, ויסחב אותו ברגליו מתחת להספסל ויוריד אותו מהעגלה בהתחנה הראשנה. וימתין הנער שם להרכבת הראשנה ויעש שנית כמו שעשה בפעם הראשנה. וכך, אחרי עבור שני שבועות, הגיע לוילנה, ולא הוציא אף פרוטה מעשרים הקפיק, ויסתפק למזונו במה שנתנו לו הנוסעים הטובים.

ואחרי הרפטקאות רבות והשתדלות הרבה עלה בידו למצא משרת “עוזרת לשמש” באחד מבתי הכנסיות. שם היתה לו “דירה” רוצה לומר: ספסל לשכב עליו בלילה, ומזונו מתמחוי של עניים, ועוד שש קפיקות מזומנים בשבוע. מ“המשרה” הזאת הביאו ידידי אלי.

וחיים עליזים חייתו אתו. בזריזות קבל ממני את מלאכת האמנות שלי, ויחד אתה האפיקורסות שלי, ושמח שמח שמחה מיוחדת כשעלה בידו להשיג “נקניק” לפת שחרית, ולא חשש כלל להדבר שעל שלט החנות לא היה כתוב “כשר”. לאבד הרבה זמן ואמרי שפר על השכלתו לא היה צריך. בעצמו, בחוש טבעי, היה קורא תגר על הקב"ה וסדריו על הארץ, אך קרא תגר בלי רגז, בנחת, בקצת צחוק. זכורני, פעם הטה אזנו לשמע דברי בעל מלאכה עני, אדם ישר, שהתלונן לפני על רוע גורלו, ויאמר תלמידי בתמימות : הן, רעים חיי היהודי העני עד שהוא זוכה למות.

ופתאם נעלם תלמידי זה מעיני. לימי החג הלך אל בית אבותיו, ושם שמועה שמע כי אני הלכתי פריזה, ולא פקפק הרבה וילך גם הוא שמה אחרי. ואני באמת יצאתי אז מוילנה, אפס היית באחוזת גראף טישקיביץ, שצוה לי מלאכה והחלטתי לשהות אצלו כל הקיץ להנפש מעבודתי, ובחפצי להפטר לגמרה מכל חובותי להחבורה שלנו אמרתי להם כי הלך אני פריזה.

ובשובי לוילנה מצאתי בדירה הישנה שלי מכתב ממנו לכלתי בבקשה ממנה להודיע לו את מעני בפריז. ויספר במכתב זה בעליזות אדות רדיפתו אחרי, ויאמר כי בקושי הגיע עד פריז כי לא הספיק לו כספו להוצאות הדרך, והצרפתים ה“שוטים” אינם יודעים אפילו מקום דירתו של ש', ואף על פי שפריז יפה, מכל מקום יש בה מום גדול, כי הספסלים ברחובותיה קשים וקשה לישן עליהם. את התשובה בקש לשלח לו “פוסט רסתנט”. ואמהר ואשלח לו מיד רבלים אחדים, אך תשובה לא הגיעני. ולא תמהתי על הדבר, כי למן יום שלחו את מכתבו אלי עברו כבר חדשים אחדים ובודאי נלאה המסכן לכתת רגליו ללכת להדאר. ומכרים לא היו לי בפריז, ולא יכלתי לבקש משום אדם לחפש אחריו. ולכן כל מה שחפשתי אחרי כן היה לשוא. איש לא יכול להודיעני דבר על אדותיו. וככה כבר שכחתיו לגמרה.

פעם אחת, בראשית השנה השלישית לשהותי בפריז, ראיתי פתאם ברחוב איש צעיר לימים, מוזר, מביט אלי בבת צחוק והלך ישר לקראתי. ולא הספקתי להתבונן אליו היטב, והוא נפל על צוארי, ולשמחתי הגדולה שמעתי ממנו כי הוא הוא תלמידי שנאבד ממני. אני בעצמי לא יכולתי להכירו בשום אופן. כך נשתנתה צורתו. קומתו גבהה, נזדקפה, רשמי פרצופו נהיו חדים, פניו חורים והוריקו כגון קלף ישן, ושפם לא היה לו. בכללו הזכיר דמות צלם נזיר מתלהב מימי הבינים. לבוש היה לא צרפתית. כובע קשה על ערפו, ומצחו הרחב היה גלוי. רק העינים היו אותן העינים שלו: חיות, נוצצות, אך נדמה לי יותר גדולות ויותר עמקות.

ובתשוקה גדולה וכאב עז בלבי שמעתי את דברי ימי חייו הקשים למן היום שאבד ממני. איך נפל בזה הים, זו העיר הגדולה, בלי לשון וכמעט בלי פרוטה אחת בכיסו. ואיך שוטט בכל הרחובות הארוכים בלי סוף והראה לכל איש פסת ניר כתוב, שעוֹד בוילנה כתב עליה איש יודע לשונות בלשון צרפתית: איה דירתו של ש'? ואיך הוציא את הפרוטה האחרונה שלו, ואיך נזון אחרי כן בשירים של פרות רקובים ועלי כרוב ותפוחי אדמה לא מבשלים, שלקט בשוקי הירקות הגדולים של פריז, ואיך רדפו אותו השוטרים בעבור שהיה ישן על ספסלי הרחובות ותחת הגשרים, ואיך הגיע לכלל יאוש מפני שלא יכול למצא הדאר, שהאמין אמונה שלמה כי שם ממתין לו מכתב שכתוב בו מעני.

וכבר כמעט אבד לו חשבון הימים והשבועות, והנה סוף סוף כמעט באחרית הקיץ, הקב“ה בעצמו שלח לו יהודי אחד, שלפחות יכול לדבר עמו ולהבין איש דברי חברו. ויבאר לו היהודי הזה, כי בכרך גדול כפריז לעולם לא ימצא את ש', ויובילהו האיש אל “השכונה הלתינית” וימצא שם “רוסים”, ר”ל תלמידים יהודים מרוסיה, והכל נשתנה לטובה.

והטוב היה זה, כי תלמידה עניה אחת הניחה לו חדר אחד בדירתה הקטנה, והיתה מקבצת אצל חברותיה, עניות כמוה, פתותי לחם יבש למזונו. בלילה היתה בעצמה מתקנת לו את בגדיו הבלים ולמדה אותו לשון צרפתית. ובקיץ הבא עלה בידה בתחבולות שונות, שיקבלוהו חנם באקדמיה פרטית, כמדומני אצל קולורוסי, ומהפרוטות האחרונות שלה היתה קונה לו החמרים הנצרכים למלאכתו. והרבה עבד, וחי חיי רעב, נזון רק בלחם יבש, שלפעמים היה טרי (בהאקדמיה החברים היו מוציאים הלב של הלחם לצרכי מחיקת הרשום, ואת הקרום משליכים, והוא היה מלקט אותו).

אך במהרה התלמידה שהיתה למגן ולמחסה לו יצאה מפריז, והוא החל לחיות כאמן החי על יגיע כפו. ציר העתקות מציורים שונים בבית הנכת, שהתגרנים שלמו לו בעדן פרוטות. הפרוטות האלה הספיקו לו בקושי אפילו לחיי רעב. תדיר חלה מפני שלא נזון די שפקו. והיה שכוח בבתי החולים הפריזים, וכמעט בכל שנה הביא אותו זמן ראשית החרף הפריזי, שגשמים מרֻדים יורדים אז, אל בתי החולים.

וסוף סוף הרגיש כי אין בכחו לחיות עוד חיים כאלה ויחל לחשב מחשבות לצאת מפריז. לשוב לארץ מולדתו לא יכול, מפני שיצא מרוסיה עם תעודת מסע מזיף על שם איש אחר (וזו היתה גם סבה שלא יכלתי למצא אותו בפריז), ועל כרחו נאנס לשאת עיניו לאותה ארץ החפש ששמה ינהרו כל היהודים – אל אמריקה.

ויזכר את נסיעתו הראשנה מן ורשה לוילנה ויחליט לנסע בזה האופן בעצמו מן ארפה המשכלת, אל אמריקה “לא התרבותית”, אך החפשית. ממכירה כללית של כל חפציו ומלאכתו אסף רק כדי לשלם בעד פתקה עד הבר ולקנות לו מלבוש מלח, בתקוה כי על ידי המלבוש הזה יוכל למצא אפשרות לבוא בתור מלח על ספינה אחת חציה לאורחים וחציה להובלת סחורה קפץ מציאה זו של מלח שיעבד כל כך בזול ויקבלהו אל ספינתו. אך מלח לא יכלו לעשותו. עוד ביום הראשון, כשהלך לקשר, כמו שנצטוה, מפרש על תרן כמעט נשמט מסלם החבלים, ובשביל זה גערו בו, כמו שנוהגים עם המלחים, וישלחוהו אל בית התבשיל. שם היה המבשל מרֻצה בו מאד וגם הוא, מצדו, לא יכול להתאונן. כל היום הדיח ושטף בזריזות את הקערות והכוסות, ולא חדל מעבד בשניו. אכל היה לו בשפע.

נסע נסעו זמן רב, כי הספינה נחה בכל הנמלים, ופרקה את סחורתה וטענה סחורות אחרות. בדבר הזה היה ידידי מרצה מאד עתה הוא שבע, חשב, ובאמריקה אין לו שום דבר ברור, וברגש טבעי חש פחד מפני העתיד הנסתר הזה.

בניו יורק נמצא באותם התנאים כמו בפריז, רק הבדל אחד היה, כי פה, בניו יורק, לא היה צריך לדעת הלשון, כי בכל מקום יש שם יהודים והלשון האשכנזית היהודית נחשבת לשון ככל הלשונות. שם לא היה רעב ללחם, אך עבד עבודה קשה, כי לא מצא להשכיר מאמנותו ותפר לבנים במכונה בבתי המלאעה “המזיעים” , סחב עגלות כבדות, מכר עתונים. בפרט, אמר, היתה מלאכה זו כבדה, מפני שהיה צריך לרוץ הרבה ולהכריז כל היום על טוב הגליון, פן תשאר רעב.

לבסוף בא לבית מלאכת של תמונות אנשים. מין מכון כזה אינו ידוע בארופה. זו המצאה אמריקנית מיוחדה. להיות בעל בית של בית מעשה כזה לא צריך אפילו להיות אמן. צריך רק להיות בעל הון. צריך לשכר בית מלאכה גדול, ושם אמנים מצירים וכותבים תמונות אדם על פי תמונה כתב אורית או לפי הטבע. ומשלמים להם שכר לפי שעות עבודתם. ומלאכה יש הרבה. לתכלית זו מפרסמים מודעות ופרסומים, מכריזים בקולי קולות על המלאכה, ושלחים שלוחים לכל מדינות המאוחדות, בעלי לשון מדברת חלקות ו“נבוני לחש” ל“לחש השנים” ויודעים לעשות תמונות בציור אור. והאמריקנים אהבים אהבה רבה איש איש את תמונתו, ואפילו אצל פועל עני תמצא תמונתו במלא מדתו, באופן שיש על מלאכה זו קופצים הרבה.

ובבית מלאכה זו הצטין מיד בתמונות שעשה ושציר בצבע שחור. ואת הצלחתו זו יחס לי, להמצבע שלקח אצלי עוד בהיותו תלמידי. בכלל ראיתי בדבריו איזה פחד מיוחד מפני “הגזרה” העליונה, וזה התמיה אותי ביותר מפני שזכרתי, כי לפנים, מיד בצאתו מבית המדרש החל לא להקפיד בכשר וטרפה. מלאכת התמונות לא היה לו לרצון, ואף נקבץ אצלו סכום דולרים מספיק לפי דעתו, עזב בית המלאכה וישב פאריזה, וישכור בית למלאכה ויעבד בציור צורה גדולה, שבה רצה להראות לכל העולם את האמת ה“ערומה”, ואת החיים של היהודים האמללים.

– חי אני חיי צער, אמר לי, רוצה אני שיספיקו לי מעותי עד אשלים את ציורי.

רק על סמלים לבדם הוא מוציא שמנה, פרנקים ליום. אפס, על כן הציור יהיה מיוחד במינו. בו יראה העולם האמת הערומה. תכן הציור לא יגיד לי. ראה אראה אותה בעצמי. ומיד הציע לו ללכת אליו.

דירתו היתה בדיוטה גבוהה מאד, מתחת לעצם הגג, במה שמכֻנה “בית מלאכת אמנים”, שהיא מצטינת מדירות שאר בני אדם בזה שיש בה ארבה בהגג, שבימי הקיץ היא משפעת חם רב בלי חמלה, ובימי החורף– קר, ובימי הסתו– גשמים. בית המלאכה היה קטן, מלא כל מיני סחבות של אמנים. המקום הפנוי האחד היה באמצע החדר, מכון תחת הארבה, ושם על מלבן היה מתוח בד גדול. ואגש מיד שמה.

והסקירה הראשנה שסקרתי על הציור עשתה עלי רשם לא נעים, וכמשא כבד הכביד עלי. הרגשתי אותה ההרגשה שהרגשתי בראותי את הציור הראשון של תלמידי מילר. כל הציור היה מכֻסה בצורות רבות, ערמות, כחושות, בכל מיני מעמדים אפשרים ולא אפשרים, עטופות ערפל, ודומות לציורי ימי הבינים של החוטאים בגהנום.

– זה מרחץ יהודי, באר לי האיש. אני רוצה להראות החיים של היהודים ערֻמים כמו שהם. יראה נא, מה הם כלם כחושים, מענים, שלָדים ממש! אבל, אי אלה ראשים שיעים, במצחים גבוהים, מפיקים מחשבות עמקות, עצבות, ישבים על הגופות הללו! איך אפילו בבית המרחץ הם צנועים, מסתירים בידיהם את מקום התרפה, ולא כמו זה הבלן הגוי, אמר לי הדובר בי, ברמזו על צורה כרסתנית אחת, שנדמתה לי בתחלה צורת שד. ובאמת, זו הבריה השמנה, האדמה היה משֻנה שנוי גמור מכל שאר הצורות, והצטין בעמדה של חוצפה ושל פריצות, ובפנים פראים צוחקים.

– יראה עוד! – וירמז לי על חבורה מצירה בפנת הציור. זה “רבי” עם “בעלי בתים” היותר חשובים. אך עתה ירדו מה“מדרגה” העליונה החמה, ובענג הם ישבים להנפש ושחים אדות “פוליטיקה” עליונה העומדת ברומו של עולם. ושם, במרום, הוסיף, וירמז על צורה כעין שלד שהיתה חובטת במטאטא בריה קטנה כמוהו זה אב עומד בהחם העז על הלוח העליון, חם שאי אפשר לסבל אותו, ומוסיף הבל לבנו, ומלמד אותו לנקיון ולצרות של היהודים.

מעט מעט התחלתי להבחין בין הצורות של התהו ובהו הזה, ואימה תקפתני בשביל יוצר הציור הזה. ראה ראיתי כי הציור הזה יהיה אסונו של האיש, ויהיה מכרח לעבר בחייו דרך אותה מחלה שאנו האמנים עברים דרך בה כלנו בימי העלומים שלנו: רוצים אנו לעשות ציור גדול ועצום, בעת שאין לנו לא ידיעות ולא אמצעים כדי הצרך לזה. ציור כזה על פי רוב גוזל הרבה זמן והרבה מרץ, והרבה אמצעים. וסוף דבר לא הצלחה, ואם האמן אינו אמיץ הלב כל התלהבותו תכבה, ובא לידי יאוש. ותלמידי, זאת ראיתי בעליל, אינו אמיץ הלב כלל, וכל פנימיות המדור הזה הוכיחה לי כי איננו עשיר כלל, והיבשת המוקדמת שלו והמהירות לא המצויה של תנועותיו וזיזותי לא נתנו מקום לחשוב כי יהיה לו אפד ועזמה עזה.

ואיעץ לו לחדל מזה הציור ולהחל איזה דבר במספר צורות פחות. אבל הוא לא נתן לי אפילו לכלות דברי, ויפסיק אותי כתנועה עצבית חזקה, ויאמר בהחלט כי ציור בתכן כזה אי אפשר לדחות, כי במוקדם האפשרי צריך להראות לכל העולם את האמת…

הייתי שכוח אצלו תדיר ויותר ויותר אהבתיו. זה היה עלם נלהב ומתרגש, טהור, תמים כמו ילד, בגשורת נפש ומוכן לכל קרבן כמו מעונה על קדוש השם. הוא חי חיי סגופים, ולמן הבקר עד הערב לא מש מן היריעה שלו, אף על פי שחלה תדיר. לשוא הפצרתי בו שילך לכפר לנוח, ולהתקרב אל הטבע. הוא לא אבה להפרד לרגע מבית המלאכה שלו שאוירו הרס לגמרה את בריאותו, שהיתה כבר רפויה מאד מפני חיי הרעב והמצוק של שנים שעברו. סוף סוף כלתה הפרוטה האחרונה מכיסו, והציור, כמו שהיה אפשר לראות מראש, לא נשלם. אז החל לרדף אחרי עבודה לפרנסתו, ורק לעתים רחוקות מצאתיו בביתו…

וכשראיתיו בפעם האחרנה הבינותי כי אבד לגמרה… היה מתרגש עד המדה האחרונה, דבר כי אנשים רעים רדפים אותו, אינם רוצים כי ישלים את ציורו, שבו יראו את כל האמת, ולא האמין לאיש בלעדי, מפני שהוא יודע כי אני קדוש. להתוכח אתו הרבה לא היה אפשר. ראה ראיתי, כי היה צריך לרפא אותו פן יאבד לגמרה. יצאתי לטיל אותו ואוליכהו אל בית מרפא הנפשות סט' אטיין. כשבאתי שמה ביום הראשון של בקור חולים, לא הניחני הרופא לבוא אליו. היה לו צרך במנוחה שלמה. חשב את עצמו מושיע העולם, רצה להושיע את כל העולם בציורו, אפס אנשים רשעים אינם מניחים…

רק חדשים רבים אחרי כן הניחוני לבוא אליו. פניו הוריקו עוד יותר, ועוד יותר נעשה כחוש ודל. ועיניו עמקו וגדלו עוד יותר, והיה מחריש. פגש פגש אותי בבת צחוק של תוגה, אף הראני ציוריו להעתון של בית החולים, שהוציאו לאור חבריו, אך ידידות גדולה לא הראה לי. לבי כאב בהביטי עליו, ואמהר ואצא מלפניו.

לפני צאתי מהבית נודע לי מהרופא הידיעה המעציבה, כי שלח ישלחוהו לבית חולים בעיר המדינה לחולים שאין תקוה להם.

כך אבד אדם בלי ספק בעל כשרונות גדולים ונפש רמה…

תלמידי השלישי בא אלי מעצמו, זה היה מיד אחרי שובי מאחוזת האלוף טישקביץ. מפני סבות שונות שלא היו תלויות בי הייתי אנוס ללכת לעיר ורשה… ויהי היום ואני עוד שכבתי במטתי יכנס אל חדרי איש בדפקו במוקיו הגדולים ברצפת חדרי.

– למה יישן אדוני כל כך מאוחר? שאלני בתוכחה ולא ברכני אפילו בצפרה טובה. האם אדוני חולה? ואני הבאתי לאדוני את בני.– אם כן, גולם, פנה אל בנו, מדוע לא תכנס? מדוע אינך מסלק כובעך? הרואה אתה? האדון בביתו!

פניתי ואראה בפתח עלם בעל גוף חזק, פניו מפיקים תבונה, על ראשו היה כובע מעור כבש שקוע על עינו, והביט עלי מתחת למצחו בעינים שחורות, מפיקות שכל טוב.

– גש הנה, אמרתי לה“גולם” הזה. הנה כסא, שבה.

האב כבר בצר לו מקום וישב אצלי על המטה, למרגלותי והעלם נגש בהחלטה אך לא ישב ולא סלק את הכובע. ויוצא מחבו דבר לבן ויתננו לי. זה היה לוח קטן של שן והיה עליו מפתח בהשתדלות פתוח בולט בסגנון טהור של גויי בתי הכנסיות של היהודים. באמצע היו ה“לוחות” ומעבר מזה החזיקם אריה ומעבר השני צבי, בהכתובת המסורה מדור דור: רץ כצבי וגבור כארי לעבודת הבורא. ואחרי כן “כתר תודה”, כעין עתר עשוי משרטוטים מתפתלים ומפסוקי התנך.

אביו היה הקברן הראשון על בית הקברות של היהודים, והבן גדל על בית הקברות ששם היתה גם דירתם.

צעדיו הראשונים בהאמנות היו להכין רשומים לה“מצבות” שהמחוקקים חקקו שם על בית הקברות. את הרשומים האלה חקה הנער לפי המחקה על המצבות העתיקות שהתהלל בהם בית הקברות העתיק בוילנה. כאשר ראה אביו כי בנו יודע היטב לחקק אותיות על האבן נתנו לאומן מפתח חותמות, וילמד הנער את האומנות הזאת מהרה. וכאשר הגיע שמע תהלתו עד האיש הזה הביא לי את בנו, “כדי לעשות ממנו אדם”. ואני מודה כי מצא חן בעיני מאד אומנותו לפתח על חותמות, שזה היה נצרך לי כדי להכין חותמות להועד שלנו… וחשבתי כי הוא יוכל למלא מקומי כשאלך מפה, ואקבלהו אלי.

זה היה עלם חושב ועושה על פי דעת עצמו, ודעותיו היו קבועות. בהוכוחים היה משיב בחריצות על טענותי נגד מציאות אלהים ונגד סדרי החברה, אף לא הסכים לשבת בגלוי ראש בחדר. רק בדבר אחד ותר בצעד גדול: החל ללמד לשון רוסית, מפני שבלי זה היה אי אפשר להכנס לבית הספר לאמנות. ובכל מקום, האהבה לאמנות נצחה על האמונה. טבעו העזה, הישרה, התמיהה אותי. מעולם לא פגשתי עד כה גשורה כזאת בין היהודים. נראה שאויר בית הקברות היהודי עם מצבות העתיקות והאילנות הגבוהים מאד כענקים, פחות משחיתים את הרוח מהחוצות האפלות של שכונות ישראל, עם שומרי העיר והשוטרים הרודפים תמיד את היהודי…

למורה לשון רוסית לו בחרתי באחד מחברי. י', כופר גמור ומקנא להשכלה. הגדתי להמורה מראש, עד כמה תכבד עליו העבודה עם תלמידי, ומה גדולות התקוות שמקוה אני מהתלמיד החדש. במהרה הלכתי לורשה ובמשך שתי שנים ששהיתי שם לא שמעתי מאומה לא אדות המורה ולא אדות תלמידו. להחליף מכתבים עם חברי “אגודתנו” לא היה צריך…

כששבתי לוילנה הגיד לי י' כי מהנער שלקחתי תחת מחסי יצא, עלם לתהלה ולתפארה. לא בלבד שהוא אומן מהיר בפתוח חותמות אלא גם מטיף מצוין להשכלה בקרב הפועלים היהודים. אפס, לא נקלה היתה העבודה, והיתה עת שכבר עלה בדעתו להתיאש לגמרה.

– התחלתי ללמדו רוסית בספורים על דבר הטבע, אמר לי חברי י', תרגמתי לו כל מלה מרוסית ליהודית, אך העלם בכל רגע הפסיקני ועצר את חברי והוכיח לי במאמרים מתנך והמתלמוד כי כל זה–שקר וכזב. לא התוכחתי אתו, אמרתי לו כי תכן הדברים לא אכפת, כי צריך ללמד רק לדעת פרוש המלים של הלשון הרוסית. למען ידע לדבר רוסית, אך הוא לא עצר ברוחו, וזמן מה לא בא כלל ללמד. ולבסוף בא ופניו היו קדרים ולא אמר שלום, ובכעס אמר בקול נהימה: “נתת להשד חוט השערה משך ימשך כל ראשך”. נתתי לך חוט השערה, משוך את ראשי ואמשוך. והראש היה באמת נפלא! ראש של גשורה עד לשגעון, וחריף ומתוחבל, – ראש אמתי של יהודי.

– הוא היה סובב כל היום בין פועלים יהודים שהוא ידע והכיר אותם היטב, בתחלה נלחם רק נגד אלהים, אך מהרה החל לערך מלחמה גם נגד סדרי האדם.

אדות מלחמתיו נגד אלהים ספר לי י' מקרים התליים אחדים, ואביא אחד מהם.

פעם אחת התוכח העלם עם אחד הקברנים על בית הקברות אדות איזו שאלה בעניני אמונה ואביו שמע מרחוק את דברי בנו ויגש אליו ויכהו מכת לחי ויספר העלם את המעשה למורה, ויתאונן על דרך וכוח זה, ועל הראיות הפראיות שהשתמש בהן אביו. ויאמר המורה לתלמידו לחדל מכל זה ולהניח את אלהים במנוחה, ויאמר לו: ראה, מדוע אני אינני נלחם באלהים?

– הן! ענה העלם בפשיטות. הכל שונאים את הגנב. אבל מי ממית אותו? רק מי שהגנב גנב ממנו. הוא סמם לי כמו בסם מות את כל ילדותי.

בערב יום חתונתי בא העלם בעצמו אלי. הוא נשתנה מאת שנוי לטובה. חזק, הזדקף עוד יותר, עיניו הביטו בגשורה לפניו אך נצטננו קצת. ואשמח עליו מאד. החילותי לשאל שאלות רוב על דבר חייו, אדות אמנותו. וישיב על הכל תשובות קצרות, ויחל לשאל אותי שאלות. ושאל שאל הכל לא כך, פשוט מפני חביבות או מפני תאב דעות, אלא ברצינות כמו חוקר דין.

– מחר חתונת אדוני? שאלני.

– הן!

– אדוני ילך לפריז להשתלם שם באמנות?

– הן!

– ואדוני עוד מן “האדומים”? הוסיף בתוכחה.

– הן, עניתי בקצת צחוק.

היה לי צחוק לראות את כל מדת הדין הקשה הזה של הנזייר נגד ה“עברות” שלי, מצד עלם בן עשרים, בריא יפה תאר. אני הייתי אז מאשר ובכח האהבה חשבתי לעשות נפלאות גם באמנותי. מסרתי את מחשבותי אלו לתלמידי המתמרמר.

– פלפול של הבל… התפשרות… הגה בנהימה וילך לו ברעם.

יותר לא נפגשנו אתו. שנים אחרי כן בהיותי בחוץ לארץ, קראתי בהעתונים אדות מרד בבית האסורים בסביר ובין שמות המורדים מצאתי גם שמו של תלמידי זה…

ככה בתוגה בלי מטרה, אבדו שלשה מתלמידי היותר טובים והרגו אותם תנאים לא הטבעיים של חיי היהודים…

איה הם כעת?..

תמה חוברת א'.