מאחורי הבניין שלנו, נסתר מֵעיִן זרה, נמצא גן העדן האמיתי. חשאי ונפלא. אל חלון חדר השינה הרחב, בקומה השישית, מתפרץ הגן במלוא תפארתו. הגשם שירד לפנות בוקר הותיר אלפי יהלומים מנצנצים על חודי מחטי הקזוארינות. האוויר מלא שירת ציפורים. חזי מתפוצץ מן היופי.

שם, בעולם שמעבר לגן שלי, מתבצעת הנפילה.

השמיים שלי אינם ריקים. יש בהם קרינת שמש שמרכיבה את האטמוספרה ובפיזור מסוים, ובגלים מסוימים, שמתרחשים ברגע זה לנגד עיניי, יוצרים תכלת נפלאה שמתפשקת במשיכות מכחול לבנבנות. הדררות, משולחות רסן כסילונים, טורפות את המרחב.

בעלי האזדרכת ניכר הרישול. הפירות הצהובים הולכים ומתכווצים. העלים שהצהיבו מרפדים את האדמה תחתיה, מתרקבים עימה בחרדל בָּשל.

נקר צעיר מדקר בגזע האורן, תופס משהו במקורו ומסתלק. בולבולים – קטנטנים, צעירים, השת הצהוב חיוור עדיין – בוחשים בכנפיהם. חזו הקטן של האחד נרעד עם כל סלסול שהוא מפיק. טוִויט טוּ… טוִויט טוּ… נחגגת נשימת הבוקר.

אט אט נערמים עננים. כל גווני האפור האפשריים. בצפון־מזרח, מבעד לקרע בודד, מציץ כחול חריף כרומז: עוד אשוב. רוח החלה נופחת בענפים. הרחש הולך ומתעבה. האזדרכת, במאמץ אחרון, צדה קרן זהב שמגירים השמיים. הקזוארינות, הברוש, אפילו האיקליפטוס הענקי כורעים לפתע, במשבים החזקים. עורב כורז כעומד להקיא. חלחלה אוחזת באורן הפינתי והוא חובט את ראשו במשקוף החלון. עלוות העצים הסמיכה מצמיחה אור ירוק כהה. גשם מתחיל לרדת. זה איננו בכי העולם או צערו. נהפוך הוא: גשם ברכה שמוטל מעטיני העננים. העולם מכחיש בתופעותיו כל צער. עלי האזדרכת רפים מעומס הטיפות. כל המציץ מאחור מִתערפל. רק הגן במלוא הפוקוס: צלול, חד, רטוב וירוק. נדמה כי למעני כל היופי הזה נוצר. הקזוארינה כורעת במלוא כוחה, חודרת מבעד לחלון, ממלאת את כולו ביהלומים המתחדשים בקצה מחטיה. כאומרת, בואי, לטפיני, געי בי. רסס טיפות דק שוטף את פניי. אין דבר סקסי מהעולם הנשקף מחלוני ברגע זה.

דומה כי פסקה המלחמה באותה שעה. צעירים אינם נופלים עוד בשדה הקרב.

אני כורכת נייר מגבת על שערות מברשת בעלת ידית ארוכה, ומחזקת את אחיזתו, משני צדדיו, בשתי גומיות. אני מתיזה נוזל לניקוי שמשות על הויטרינות ובאמצעות המברשת העטופה בנייר מוחה את העקבות שהותירו נזילות הגשם. קודם עוד הספקתי לשמוע ברדיו על אישה שנהרגה מפגיעת טיל בשפרעם אף על פי ששהתה במרחב מוגן. העיתונאי שדיווח על כך אמר שהאישה נרצחה. זו איננה פעם ראשונה שאני שומעת, מפי עיתונאים, ברדיו, על נרצחים מפגיעת טיל. ואני תוהה: האם נרצחו או נהרגו? הרי זוהי מלחמה. הם מפציצים פה ואנחנו שם. אם באמצעות ההפצצה שלהם הם רוצחים בנו, הרי שגם אנחנו רוצחים בהם. מה זה אומר עלינו? אני מחליפה את הנייר הכרוך על שערות המברשת בנייר חדש, נקי, ומהדקת בגומיות. אני נשענת בגבי על המעקה, מטה אותו לאחור כדי שאוכל להגיע רחוק ככל האפשר עם המברשת וממשיכה בעבודתי. כשראשי וגבי נמצאים מחוץ לחדר, אני צופה על חדרי. אני רואה אישה במראה אשר בחדר. היא מנקה חלון. היא נראית מוזנחת. שׂערה פרוע. אני בחיים לא הייתי מרשה לעצמי להיראות כך. לארוחת שישי לבשתי מכנס אפור מתרחב עם פסי סיכה לבנים, חולצה מכופתרת לבנה ומקטורן שחור. השיער שלי היה עשוי ומוקפד. נראיתי נהדר.

אהוד הראה לנו תמונת מחזור מנעוריו והצביע על שלושה חברים שנפלו במלחמת יום כיפור. אם החדר יספוג פגיעת טיל ישירה הוא ייהפך לגל אבנים. אולי אני טורחת לשווא על ניקוי השמשות. אני מקפלת את עצמי בחזרה אל תוך החדר. מביטה החוצה. נוצת עננים נודדת, מתערבבת באחת לבנה, אולי של צוצלת, יורדת במתינות, כבר עברה את קומה חמש, את קומה ארבע, קומה שלוש, ונעלמת מעיניי. הקזוארינות נדות, הירגזי – מסחרר אותי ביופיו – מצחצח את מקורו בענף, פשוש זעיר ונמרץ זוקר את זנבו הארוך ומפרפר באוויר, ובמשנה מרץ אני מחליפה את נייר המגבת שעל המברשת, מטה את גבי שוב אל מעבר למעקה ומנקה.

ברדתי היום ברחוב הרצל באה לקראתי כיתת בנים בריצה עליזה. ז' או ח'. הזדעזעתי מן הדיבור שעלה פתאום במוחי: מי יחיה ומי ימות בקרב.

הלילות נעשים קרים. ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ, בעשרות ומאות ימי מילואים. 101 החטופים וקופר שלנו כבר 411 ימים בעזה. אלפי העקורים שם ישנים במחנות אוהלים. אני מכניסה את השמיכה הבהירה, הצמרירית והמפנקת למכונת הכביסה, מטעינה אותה בג’ל ובריח טוב היפואלרגניים. עוברים לשמיכת פוך. השמש זורחת והגן פורח.

ושוב הותר לפרסום.

Puk, w okienko puk, שרה אמי בפולנית – נוקש, בחלון נוקש.