הערכת עצמנו – פרק י“ב / א”ד גורדון

יב    🔗

חיים אין לנו – משלנו – זהו כל אסוננו, וחיים עלינו לבקש, במקום שבאנו לבקשם, לבקש בכל האפשר, בכל כוחות גופנו ונפשנו – זהו כל מה שאנחנו יכולים לעשות, כל מה שמוטל עלינו לעשות לקיומנו הלאומי. החיים מלמדים את תורת החיים והאדם יותר יופה מכל תורות, מכל הערכות והדרכות. החיים מלמדים על פי שיטתם – על פי שיטת חיים בחיים. לא הרבה עשינו בארץ ישראל, אשר באנו לבקש בה חיים, אף מה שעשינו – הצללים מרובים בו על האור, – ובכל זאת כבר יש לראות את ההבדל שבין הערכת עצמנו, המשתקפת מתוך טיפת חיים משלנו, ובין הערכת עצמנו מתוך החיים של הגלות. ולא עוד אלא שמעריכינו על פי שיטת הגלות היו יכולים למצוא פה הערכה נאמנה לעצם הערכתם. אבל קודם כל אנחנו רואים פה בעצמנו צורה אנושית, צורת אדם חי, אשר גם כוחותיו הפועלים חיים גם נגעיו חיים.

הנה – מצד אחד.

כמה הורגלנו לשמוע ולקרוא בספרותנו ולחשוב לאמת שאין לכחש בה, כי אנחנו איננו מסוגלים לשום סידוּר עצמי, לשום שלטון עצמי, ואפילו לשלטון עצמי בכפר קטן. כמה ‘מסקנות אמנותיות’ על יסוד החזיונות הידועים לכולנו מחיינו הגלותיים באו לנטוע בנו את ההכרה, כי תכונה זו ועוד תכונות בדומה לזו אין להן תקנה, כי הן תכונות לאומיות. עד שלאחרונה עמדו בעלי הכשרון האמנותי הגדול וסיכמו את כל המסקנות למסקנה אחת גדולה, כי ‘לא עם אנחנו, לא עדה, כי עם עדר’, כי ‘חברים כל ישראל רק בעניני העולם הבא, ובניני העולם הזה רחוקים הם איש מחברו, ואדם קרוב לעצמו. נהירנא, שבמידת אהבת-עצמו ישראל גוי אחד בארץ’, כי ‘כשרון מדיני אין לנו, זאת אומרת, אפסיים אנו’ וכו' וכו'.

ומה אנחנו רואים בטיפת החיים שלנו, שעדיין תלויה גם היא על בלימה, שעדיין יש בה גם היא יותר מן התוהו-ובוהו של התהוות ממה שיש בה חיים גמורים? לפי שעה רואים אנחנו, למשל, כי ההנהלה העצמית בכל המושבות היא די יפה. – ויש די משמעת ודי סדר ודי חיים. אין זה אומר, כמובן, כי ההנהלה העצמת במושבות עומדת למעלה מכל בקורת, אבל בשום פנים אין היא עומדת למטה מביקורת. וזה לפי שעה די. זה אקטיב, ואקטיב לפי הערך כלל לא כל כך קטן. ובשנים כתקנן, לוּלא האנדרלמוסיה שבאה לעולם, אפשר לאמור בבטחה, כי גם רעיון ההסתדרות הכללית של הישוב, המרחף באוירו של מחננו, היה אם בקרוב או לא בקרוב, מתגשם בחיים (אולי יותר שיארך הזמן, יותר יפה לעצם הדבר). כמו כן ראינו לפי שעה – למשל, בפולמוס על דבר הלשון ובסידור העזרה הדרושה בשעת חירום זו, – כי גם המסקנה על דבר אהבת עצמו הנפרזה של ישראל אינה כל כך נוראה, כי בכל אופן איננו נופלים במובן זה כלל משאר האומות. אבל את הדבר הזה אפשר היה לראות גם בגולה גם היום גם בכל עת צרה לישראל, לוּא היינו מודים בגבול שבין האפשרי והבלתי-אפשרי בחיינו הגלותיים, לוּלא מחשבתנו האוירית, הדורשת מבני האומה, המקולעים בכף הקלע לכל רוחות השמים ביד הגלות המשחקת בהם כמו בכדור משחק וכמו בבובות של בית משחק המוני, מה שאפשר לדרוש מאומה, שלכל הפחות לא נעקרה משרשה ושנוסף לזה גם שיעבודה אינו כל כך נושן, כל כך מושרש בפסיכולוגיה של בני האומה.

או תחיית הלשון. כאן מתהווה דבר-מה גדול מאוד, אולי יחיד במינו, כי בעוד שניים שלושה דורות, אם הכל ילך כשורה, לפחות כמו שהלך עד לפני המלחמה, תהיה לשוננו בארץ ישראל חיה או קרוב לזה.

ומי עשה כל זה? ומי עשה את כל הישוב, אשר, עם כל פגימותיו וליקוייו, עם כל נגעיו הגדולים והקשים, נתן לנו טיפת חיים, שלא טעמנו כמוה מיום שיצאנו בגולה? הן אפילו את המרירות והכיעור שבחיינו בתור אומה, אפילו את הכאב שבנגעים הלאומיים הקשים והנוראים, אנחנו מתחילים רק פה להרגיש הרגשה חיה, הרגשה שיש בה כל מה שיש בכאב חי. בגלות הרגשנו במובן זה רק חולשה סמרטוטית, רק כאב ‘אפּלטוני’, שאינו מביא לידי שום מעשה, רק יאוש של אפיסת הכוחות, שאינו מבקש תרופה ואינו נותן להאמין בתרופה.

ואיך התיחסו אל כל זה מעריכינו? איך התיחסו אל הפרכוסים הראשונים של התנועה הלשונית ושל התנועה הישובית בכלל? שאלתי על זה רק בכדי לציין את דרכם של מעריכינו. אחרי כל מידתם להתיחס בביטול לכל תוהו-ובוהו שלפני יצירה רחוקה וקשה, אחרי כל יחסם הרחוק, האיסטניסי, הסולד, ה’אסתיטי' כל כך לידה קשה, ממושכה, מסוכנה, שבהכרח אינך רואה בה לפי שעה אלא העויות וקולות משונים, מסגפים, לא יפים ושאין לראות בה את הנולד אלא מתוך הלב, להרגיש עמוק עמוק את חבלי הלידה, – הם באים ומסיקים לך מסקנה: “במעשה – אין סבלנות כחוט השעה, אין משהו און ואין עמידה לרגע על מקום אחד. העיקר של ‘פה אנו עומדים וממנו לא נזוז!’ חסר לגמרי מן הספר-החיים של העם הזה”! וגם זה הגיון! וגם זאת פרספקטיבה של חיים! ואחרי כל זה במי אתה מוצא ‘צרות אופק וצמצום המושגים’?

והנה – מצד שני.

כשאני מבקש לברר לעצמי את השאלה: אם בכלל אפשר להאשים את היהודים אשר בגולה באיזו אשמה שהיא בתור יהודים, אני מוכרח להשאיר לפי שעה את השאלה בצריך עיון. להחליט בבירור, כי אין שום יסוד לשום אשמה, אינני יכול, כי החלטה כזאת צריכה עיון גדול. אבל גם ההפך צריך עיון גדול. היה מי שאמר, כי כל ממלכה יש לה אותם היהודים, שהיא ראויה להם. מעליבה ומכאיבה דעה זאת, אבל הרבה אמת יש בה. אינו דומה היהודי, החי מדורי דורות ברוסיה, ליהודי, החי מדורי דורות בגרמניה. וכן הלאה. היהודי נהפך על כרחו, בכוח התנאים הזרים והקשים, שהוא חי בהם, למין זָקית, המקבלת את הגוון של הסביבה, שהיא נמצאת בה, וכאילו אין לה כל גוון עצמי.

להאשים את היהודי בתור יהודי בברור, בהחלט, אפשר רק פה, במקום שיש לנו אפשרות להיות מה שהננו. מובן, כי גם פה עוד הגלות סוכנת בנו, בתוך נשמתנו הרצוצה והלקויה, ולא במהרה יעלה בידינו לעקרה כולה ולמחות את זכרו מקרבנו, – אבל פה אנחנו יכולים ופה אנחנו חייבים מטעם חיי עצמותנו ומטעם החיים בכלל לאמץ את כל כוחותינו להשתחרר מן הגלות הפנימית הזאת, להיות בני חורין ברוח. פה איננו צריכים לעשות מעשה בשביל להיות אשמים: אם אין אנחנו עושים כל מה שבידינו לעשות לחשבוננו הפנימי – הרי שאנחנו אשמים. וזאת ראשית חטאתנו פה.

רבים המתאוננים על הישוב כי קטן הוא, כי פעוט הוא, כי אין ממנו תקוה לתשועת ישראל. אולם באמת לא בכמותו הקטנה של הישוב הצרה, וההתאוננות הזאת גופה מעידה רק על יחסנו על יצירתנו הלאומית. החיים נמדדים לא לפי רחבם, כי אם לפי עמקם. הצפור הקטנטנה, למשל, היא, לפי ערך כוח החיים שבה ביחס למידת גופה, יותר חזקה מן הארי וגם מן הפיל. עוד יותר חזק במובן זה – הפרעוש הרקדן. ומי יודע ומי יכול לשער את כוח החיים של מיקרואורגניזם, שאין לראותו אלא במיקרוסקופ? המיקרואורגניזמים הלא הם יסוד החיים; בעלי החיים היותר גדולים והיותר עליונים הלא נוצרים ממיקרואורגניזמים. העיקר הוא כוח החיים. ועד כמה לקוי כוח החיים שבישוב, אתה רואה על פי עובדה קטנה, אבל נמרצה: הדור הצעיר שבמושבות הוא רובו ככולו מפוזר ומפורד בכל הארצות אשר שם הזהב, ואיננו בביתו ועל נחלתו. וגם מן הצעירים החדשים, גם מן הטובים, לא רבים הנשארים בארץ. אין כוח קולט של חיים, אין כוח מושך של יצירה.

ובזה בודאי רק אנחנו אשמים. אין כוח קולט של חיים, – כי לא חיים אנחנו מבקשים פה, חיים של מרחב ודרור, חיים לכל היקפם ועמקם, כי אם ‘פרנסה’ גלותית, המעמידה את כל החיים על הפרוטה עם כל התלוי בה. אין כוח מושך של יצירה, – כי לא ליצור אנחנו באים, כי אם לעשות, לפַבְרֵק: אם לעשות עסקים טובים על פי המלה האחרונה של תורת המסחר, או לעשות ישוב ולפברק אומה על פי המלה האחרונה של כל התורות שבעולם (ובמובן זה אין הבדל גדול, למשל, בין תורתו של מרכס ובין תורתו של ‘אחד העם’ ואפילו בין תורה שבעל פה גרידא). ולזה קוראים יצירה. אפילו המושג הפשוט והתמים ‘טבעיות’ עומד אצלנו על הפרוטה ועל ‘התורה’: ‘ישוב טבעי’, ‘פועל טבעי’ וכו' הרי זה אומר: מתאים לחשבון הפרוטה ולהוראת התורה. מי שכופר בפרוטה, מי שסובר, כי מותר לאדם לחיות לאו דוקא על עמל אחרים, כי אם גם על עבודת כפיו ממש, מותר אפילו למר בר רב אשי, מתר לא רק למי שלוחם נגד ‘הפועלים’, כי אם אפילו למי שלוחם בעד ‘הפועלים’, – מי שכופר כך בפרוטה, הרי הוא כופר בחיים, הרי הוא כופר בתורה, ומי שכופר ב’תורה', – הרי הוא כופר בטבע ובחוקות הטבע. יחס נפשי בלתי אמצעי, שלא על פי חשבון הפרוטה ולא על פי שום תורה, יחס של חיים אל החיים ואל הטבע ואל יצירת החיים מתוך הטבע, – מעטים ואולי מעטים מאוד המבקשים יחס כזה.

וכך אנחנו רואים פה בני אדם לא גדֵלים, כי אם נובלים, לא עולים, כי אם יורדים. רואים אנחנו צעירים, שהביאו עמם הנה נפש, ואחרי עבור שנים אחדות של עבודה ושל מסירות נפש, – והנה לא הם! יש מתאוננים, כי לא מצאו פה מה שביקשו, ומזכירים בגעגועים את הימים הראשונים הטובים, את השנים הראשונות לבואם הנה, שהיו כל כך מלאות ענין, כל כך מלאות חיים ושעברו לבלי שוב עוד. יש – ש’הסתגלו‘, שמצאו פה את ‘החיים’, ובמידה שהתבססו במובן הכלכלי, בה במידה ירדו במובן האנושי. ויש שנעשו בעלי ‘תורה ומצוה’ ונתיבשו כהושענא חבוּטה או כ’שמות’ מספרים בלים. ואם לצרף לחשבון את המתישבים הראשונים, שגם הם ברובם הביאו עמם נפש ושגם הם, או שהם ביחוד ‘הסתגלו’, – היה שיהיה החשבון שלם. לא קשה להורות מה יש ללמוד מזה, אבל מה תועיל לנו ההוראה? הלא העיקר היחס הנפשי הבלתי אמצעי, החיים מן המקור ולא חיים שאובים, הכוח להיקלט בתוך חיי חופש, בתוך חיים עצמיים ויצירה עצמית והכוח לינוק ממקור ואתם החיים. כי רק דבר אחד יש להעיר. האומר, כי פה אין די מרחב אנושי-עולמי, כי פה החיים לא די עשירים או כי הם פשוט צרים ועניים – האומר כן רק מוציא משפט על עצמו ולא על מה שיש פה. פה יותר מדאי מרחב בשביל מי שאינו עומד איתן. פה הקרקע יותר מדי שמן, ומי שאין כוח-יניקתו גדול – נובל. פה העליה יותר מדאי זקופה, ומי שאינו עולה – יורד, לעמידה אין מקום. אולם אל יאמר האומר: אם כן, הלא נחוצים פה כוחות יוצאים מן הכלל! לא! כל כוח יכול למצוא פה את מקומו, להיקלט ולחיות, לחיות לעומק ולגובה ולרוחב, – אבל את זה שוב קשה לבאר. ‘החיים’ נותנים ביאורים יותר יפים. ‘שחררו את עצמכם מן הגלות, מן החיים הגלותיים, מן התורות הגלותיות, מן היחס הגלותי – וחיו!’ – כך היא דרישת החיים פה.

אולם הדרישה הזאת במידה שהיא נדרשת מן הפרט, בה במידה היא נדרשת מן הכלל. מן הקיבוץ הישובי בכללו – דרישה חוזרת, כי היא מתיחסת בעת ובעונה אחת אל סידור החיים הקיבוציים של הישוב ואל סידור החיים הפרטיים של כל פרט. הדרישה הזאת עומדת על העבודה ועל פרי העבודה וכאן אנחנו נתקלים בשרשיו העמוקים של נגענו הלאומי והעיקרי.

וכך אנחנו רואים פה עד סוף שרשיו המרובים, החזקים והקשים את נגענו היותר מכוער, את נגע הפרזיטיות, אשר כל עוד לא נרפא ממנו, רק צחוק השטן הוא לדבר על דבר תחיה לאומית. פרזיטיותנו בגולה מעציבה, מכאיבה, מדכאה, אבל אינה מביאה לידי יאוש. אולם מראה פרזיטיותנו פה, במקום שתעודתו העיקרית היא לרפא אותנו מצרעת ממארת זו, – עלול להביא לידי מחשבות מספירת היאוש.

העיקר מה שמביא לידי מחשבות מספירת היאוש הוא – שבכל מעשיהם של ‘הבונים’ שלנו, בכל האיניציאטיבה הפרטית הבריאה שלהם, בכל הספקולציה הכשרה שלהם, בכל מלחמותיהם בעבודה העברית ובעובדיה וכו' וכו' אתה רואה לא רשעות או שפלות, אף לא רשלנות ואהבת הבטלה, ואפילו לא טפשות, ואפילו לא תמיד אהבת הבצע והכבוד, כי אם קטנות. ואפילו כשהם נכשלים במה שרחוק מן האמת ומן המוסר ומן היופי כרחוק ‘בנינם’ מבנין לאומי ממש, הרי זה לא מתוך נטיה נפשית לשקר או לכיעור או לאי-מוסריות, אלא מתוך שכל המידות והמרחקים הם אצלם קטנים, ובכללם גם המרחק שבין האמת והשקר, שבין הנאה והמגונה, שבין המוסרי והבלתי מוסרי. אין לך מכה קשה מקטנות במקום יצירה, במקום שהעיקר הוא מרחב לאין סוף, אפקים חדשים, התרוממות מעל לכל הרגיל, מעוף. אבל ביחוד, אין קשה מזו במקום יצירה לאומית, במקום שבאים לברוא את האומה בריאה חדשה ואת החיים – עולם חדש, במקום שיש לך עסק במידות קוסמיות, עומק קוסמי, ערכים קוסמיים וסממנים קוסמיים. הקטנות היא מכה אשר לא כתובה בשום תורה ואין שום נשק להלחם בה. כי במה, למשל, תוכיח לה, כי האבנים, שהיא לוקחת לבנין, קטנות מכפי המידה הדרושה, כי היסוד, שהיא מניחה, קטן מכפי הבנין, אם כל מידותיה קטנות, אם כל עולמה קטן, אם כל מקומו של עולמה קטן?

וגם פה אתה רואה את המידה לא בפתרון השאלה, כי אם בעצם השאלה, בעצם אפשריותה של השאלה, כי בה, בעצם השאלה, אתה רואה את ההערכה, שהם מעריכים את עצמם, ואת קנה המידה של משא נפשם להיקפו ולעמקו. הם לא התרוממו אפילו עד להכרה הפשוטה, כי במקום שמדובר בתחיה לאומית, שם המבוקש – העבודה, ולא ניצול העבודה, כי עצם העבודה היא ערך לאומי עיקרי, כמו הארץ וכמו הלשון וכמו העצמות הלאומית, ערך לאומי עיקרי לא רק במובן הכלכלי, כי אם במובן החיים לכל היקפם ועמקם. ולפיכך לנו העיקר העבודה העצמית ולא עבודה קנויה, איזו שהיא, לנו העיקר, כי כל מי שמתישב בארץ ישראל יעבוד בידיו ממש הוא ובני ביתו, ורק כשאין עבודתו זו מספיקה, מתירים לו לקחת עוזרים (לאמיתו של דבר – גם זו רק פשרה), כמובן, מבני האומה. כי לנו העיקר לא אלפי הדונמים של פרדס, כי אם אלפי הידים העובדות, כי אלפי דונמים של פרדס, עשויים בידי אחרים, אינם שווים לנו בנזק עובד אחד משלנו (כמו שאינם שווים מיליונים פרנקים לטובת הקופה הלאומית, למשל, בהמרת הדת של נפש אחת מישראל). לפיכך רק אבסורד הוא לשאול שאלה: אם עבודה עברית או לא עברית או מעורבת, ואסור לנו לשאול שאלה כזאת, כשם שאסור לנו לשאול שאלה: אם עברית או ז’רגון או שתיהן יחד, אם דת ישראל או דת אחרת או דת מעורבת. עצם השאלה בצורה כזו נותנת מקום לתשובה שלילית, להליכה בדרך הקו של ההתנגדות היותר קטנה. לוּא, למשל, היה אפשר לשאול שאלה: אם איכרות עברית או לא עברית או מעורבת, כלומר לוּלא האבסורד גם בזה כל כך גלוי לעינים ולוּלא היו גם בזה המתישבים בעצמם הנוגעים בדבר, – כי עתה כבר היו לנו בארץ ישראל אולי שתים-שלוש מאות כפרים לא-עבריים עשירים ופורחים, וכעשר, ואולי פחות מעשר מושבות עבריות עניות, חלשות, תלויות ועומדות בנס, שהיו משמשות לאנשי המעשה הוכחה, כי איכרות עברית אינה בגדר האפשרות ואינה ענין אלא לבעלי חלומות.

וכשאנחנו פונים מזה אל עברנו, אל אבותינו הקדמונים, הפשוטים, אשר לא ידעו את אירופה, אנחנו רואים, כי הם ידעו יחס אחר לעבודה לאומית, יחס אחר לעצמם, ידעו לתבוע מעצמם תביעות אחרות ולהעריך את עצמם יותר יפה מכפי שאנחנו, בני דור הדעה, מעריכים את עצמנו.

בימי העליה מבבל, למשל, מצאו, כי תקומת האומה דורשת מהם לגרש את נשותיהם הנכריות, – עמדו וגירשו (אם טוב הדבר כשהוא לעצמו או לא, – אין זה נוגע לעניני. לעניני נוגע – כי מה שהם מצאו לנחוץ לעשות לטובת תקומת האומה עמדו ועשו, אף כי הדבר עלה להם בקרבן כל כך גדול וכל כך קשה). ראו, כי החובות, שהעניים חייבים לעשירים, משעבדים את העניים לעשירים ואינם נותנים להם לחיות, מצאו, כי העשירים חייבים לוותר על החובות, – והעשירים ויתרו. יודע אני, כי את כל זה אפשר לבאר בביאור מבטל, אבל גם זה ידוע לי, כי מעשים כאלה, איך שיבארו אותם, יש תמיד ביסודם יחס נפשי, שכל ביאורים לא יבטלוהו.

וכשאנחנו מגיעים עד ליוצאי מצרים, – שם יחס אחר לגמרי, שם אנחנו נכנסים יש לתוך עצם הטבע, לתוך חיי עולם, שם תביעות טבועות בגושפנקה של מעלה. ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלוהיכם' – איזה יחס, איזו דברים! עולם מלא במאמר אחד! במאמר אחד כזה יש ביד היוצר לברוא את עולמו. כך תובע הטבע, בשעה שלבו טוב עליך, בשעה שאתה זוכה לשמוע את תביעתו מעצמו ומבריותיו – שותפיו במעשה בראשית. ואם יבוא יהודי ויאמר לך, כי פסוקי התורה הידועים הכל אפשר להוכיח מהם, דבר והיפוכו, או כי הוא כבר השתחרר מההיפנוז של התנ“כ, – וידעת, כי דבריו אלא האחרונים מבארים את הראשונים. התנ”כ הוא לגבי דידיה דברים שבכתב, שאפשר לדרשם לכאן ולכאן. אולם היהודי, שההרגשה העצמית הלאומית שבו חיה ושלימה, אין התנ"כ לגבי דידיה דברים שבכתב, כי אם דברים שבלב, דברים שבתהום נשמתו, שגם שם אתה מוצא לפעמים פסוקים, שהכל אפשר להוכיח מהם, דבר והיפוכו. הדברים האלה הוא אמרם, הוא אמרם אתמול או שלשום, והיום – היום יש להם הצביון של האופק, שהוא עומד בו היום (הלא זאת סגולתם של דברים גדולים שיש בהם כוח הגידול, שהם גדֵלים בגדול רוח האדם. בעוד שדברים יפים די להם שהם נשארים בצביונם הראשון בכל הזמנים. היום הוא רואה בהם מעין מה שאיש בה בימים רואה בתמונתו מימי נעוריו. ומחר – מי יודע? – מחר אולי יגיד עוד דברים כאלה, ואולי עוד גדולים מאלה, אבל קשורים באלה כחוליות בשרשרת.

ושוב אותו הדבר: יבטל מי שירצה, אפשר לבטל הכל! אולם הערכת עצמנו לא תשתנה על ידי כך. הערכת עצמנו תשאר, כשהיתה, ביחסנו אל עצמנו ואל החיים ובתביעותינו מעצמנו. זאת היא ההערכה העצמית היחידה בין ביחיד הפרטי בין באומה בכלל, שאינה יודעת נטיות לשום צד, כי אין בה מקום לנטיות, כי היא עצם האמת שבחיים. אולם יחס גדול אל עצמו ואל החיים, תביעות גדולות מעצמו לא יוכלו להיות במי שאין בו אומנה בעצמו והכרת ערך עצמו.