התרבות המודרנית נמצאת במצוקה. ואין צורך להעמיק ראות בכדי לגלות את מקום התורפה של אורגניזם זה, שבמשך דורות היה נושא כליו של ההומניסמוס התרבותי; ואין צורך להרחיק לכת בכדי להיוכח, שאמנם האורגניזם האירופי, מטופח תרבות של מאות שנים ומסורת תרבותית ורוחנית ארוכה, אינו נענה יותר לדורשיו. האורגניזם המופלא הזה, שהקים בכוח עצמו ובכוח התרבות הלטינית־יונית את הבנין האחדותי של תרבות רצופה סגורה תוך עצמה, נפרפר מרוב בהילות, ומרוב רוגז בלתי־עצור שחט את עצמו; דם רב נשפך עד כדי האדימו יריעות המשכן של תרבות זו; ולבסוף נמצא האורגניזם קפוא, כי חדל מלהיות מעין מפכה רצונות יצירה ושאיפות התחדשות לנפש האנושית.

“תרבות אירופה שוקעת” – – – מכריזים זה כמה וכמה שנים גדולי המחשבה והפיוט באירופה. ודי להזכיר כאן מעט מבני־העליה של דורנו בכדי לראות את גודל הנגע, שפשה בגוף הרוחני של זמננו: ג’ון גלאסווארטי, ברטראנד רוסל, אנדרי ג’יד, פול וואלרי, אוסוולד שפנגלר!

הנה לפנינו באי־כוח שלושת העמים הגדולים באירופה, שזה דורות על גבי דורות הטו שכמם לשאת בעול היצירה ובלי הרף יצקו תבניות חדשות לדמותה האחדותית של תרבות אירופית; הנה אלה המייצגים ביותר את רוחה של התרבות האירופית־מערבית, מכריזים, מי בקולי קולות ומי בקול דממה, שהוכינו, איפוא, וידינו על ראשינו: משבר הרוח, הציביליזציה, התרבות עומדת להפסק… היינו: התרבות המערבית, הלטינית־יונית.

בדבר אחד כולם הם תמימי־דעה: אירופה החפשית, אירופה הרוחנית, ההומנית, נמצאת במצוקה. ואין מנוס מפני הדבר שמוכרח לבוא. וכי אין כאן שלטון הפטום? הפטום, אשר אירופה כפרה בו, עומד הפעם להנקם בה. הם חדלו מלהאמין בכשרם הרוחני של עמי אירופה, באלהים, באדם, בטבע – נסתם מעין החויה.

וכי לא כאן נעוץ שורש הניהיליסמוס התרבותי, שנביאיו הם רוסו הצרפתי המעודן, ושופנהויאר הסוער, החריף בכל חריפות עטו? וכי לא דוד יוּם הטיל לתוך עולמה של אירופה את הסקפטיציזמוס בהעמידו הכל על ההכרה הסקפטית? וכי לא הוא פתח את האשנב בפני רוח הניהיליסמוס הפילוסופי המבצבץ מבין כל הנחת־יסוד של ההכרה הסקפטית?

יום, דוד יום, אחיו לתרבות של שכספיר, שלא עצר כוח לעמוד כנגד חיוניותו הפסיבית של עמו ונתן לאנושיות את המלט.

המלט! כן, המלט מיותם מהלך כיום על פני מרחבי אירופה ואינו יכול להאמין, כי אמנם דודו הרעיל את אביו, בני משפחתו הרעילו את הבארות, מהן שתות דורות ועמים, מהן שאפו את אומץ רוחם וחזות תרבותם. המלט לירי ניצב כיום על עיי מפולת של שדות־קטל, אלה שהצמיחו כבר עשבי־בר ואלה העומדים עוד בטבח הקרוב מדושני מוח־עצמות של מליונים בני אדם טבוחים להצמיח את עשביהם.

המלט סקפטי מתעצב על נפשו, כי אין אפילו מפלט לאופיליה, שאינה שפויה בדעתה. ושמא לא היא, שיצאה מדעתה כי אם הוא, המלט העצב הנצחי, הוא שלא עמד בנסיון. כל אופליה מהלכת היום מצובעת שפתים ושער־ראשה בלונד, טופפת ברגליה, הלבושות גרבי משי מצבע בָּש, אופליה של היום אינה חולמת על המלט… היא מצבעת את שפתותיה וזורקת מבטים מלוכסנים־תאווניים מעל למכונת־הכתיבה לידידה… ולבה הקטון מפרפר, שמא יפגע גם בה הגורל ומחר תעמוד בשורת המובטלות. ושמא זכות גופה תעמוד לה…

אם אמת הדבר מה שמכריזים גדולי הרוח במערב, הרי שתרבות זו נוטה לשקוע; אולם לא בדרך של מיתה, כי תרבות אינה מתה לעולם, אלא מסיימת את תקופתה על מנת לפנות מקום לתרבות חדשה העתידה לעולם אי־שם בירכתי עולם.

האם עומדים אנו בפני סתימת הגולל על תרבות המערב? קשה לנבא וקשה לראות את העתיד לבוא, אם כי יתכן לציין את הבקיעים והסדקים המרובים שנתהוו. ואם תרבות זו, שבכל זהרה היא ממשיכה עדיין להבריק ולהקרין על עמים וחלקי תבל, נסתיימה, אזי נתהווה חלל ריק בעולם, נשמת האדם נתרוקנה, וחסרה צלם אלהים וכוח יצירה.

מרובה היא הסקפטיות ביחס להערכתה של הציביליזציה האירופית, ואולי בצדק. בעוד שהם מרבים לדבר בטון ניהיליסטי ביחס לכל קנייני הרוח והציביליזציה האירופית, יוצא פריץ פון אונרוה ומנסה (“להערכת ההתקדמות”) להוכיח במפגיע את היתרונות המרובים, שצמחו לנו בעקב הציביליזציה הזאת. הוא מעיר על כמה וכמה הישגים בשטחי חיים שונים ומוכיח כי הניהיליסמוס התרבותי אינו מוצדק, באשר הציביליזציה האירופית המודרנית הנה כיום חלקה הבלתי־נפרד של התרבות המודרנית, וכמה וכמה מעלות לה.

ברם, באם גם פריץ פון אונרוה נאלץ לצאת במאמר הגנה על ערכי הציביליזציה המודרנית סימן הוא, שגם בו נגע הדבר, והוא מנסה לכסות על הסקפטיות בדברי תהלה, שהוא קושר לראשה של הציביליזציה.

מה, בעצם, כוח הפוזיטיביסמוס של המאה הקודמת – הפוזיטיביסמוס המדעי־פילוסופי – כלעומת הנגע שפשה בנשמת האדם. ברגע זה, שהאדם חדל מלהאמין בכוח תרבותו ובכושר רוחו של הדור, הרי סימן הוא, שמשהו מכריע מתהוה לעינינו, ושאין ביכלתנו לעת עתה לעמוד כנגדו. לחזיון תמוה זה כנראה שתי סבות: האדם המודרני, זה בא־כוחה של התרבות והרוח, נתרוקן עד כדי כך, שנתק את קשריו עם הטבע ועם אלהיו, שאין ביכלתו כבר למצוא דרך אל ערכי תרבות אמתיים או שתרבות זו אינה יכולה כבר להיות המעין החי ולמלא את החלל הריק, שנתהוה בנפש האדם. שתי הסבות הללו נעוצות, בעצם, אשה בחברתה. והא בהא תליא. כי האדם הציביליזטורי פרימיטיבי הוא. אם כי פרימיטיביותו היא אחרת מאשר זו של איש הטבע, שהישגי הציביליזציה טרם הגיעו אליו וטרם השמידו בו כל רחשי החויה המטפיסית. זאת היא פרימיטיביות הטעונה הסבר.

אמנם, האדם המודרני דינמי הוא, אכספרסיבי, אירציונלי יותר מכפי המדה. הכוונה כאן לאדם, הנהנה מכל הישגי הציביליזציה המודרנית של דורנו. האדם עומד משולל רַציו כקריטיריום עיקרי לכל מעשיו ופעולתו. מכאן שבכוח האירציונליסמוס הוא פועל והנו נפעל.

אולם, פרימיטיביות אירציונלית זו נבדלת בהרבה מפרימיטיביותם של העמים נמוכי־הדרגה, כביכול, שטרם הגיעו לעצב לעצמם את פניהם התרבותיים־רוחניים. בפרימיטיביות זו של האדם המודרני במאה העשרים יש יותר מן טמטום־המוח והנשמה מאשר חוסר־הכרה ראשונית, שבה נתברכו העמים הפרימיטיביים בדרגת חייהם הטבעיים. הפרימיטיביות של האדם הציביליזטורי היא דלדול ביחס לכל ערכיו הרוחניים.

השנויים החלים עתה במבנה הקונקרטי של העולם ובפרצופו הרוחני, מחייבים גם אותנו לראות את אשר סביבנו ואשר מתהוה על פני הדרכים הרחבות של חיי העמים. התנודות הגדולות של הדור האחרון הסעירו את האנושיות כולה, שאינה יכולה זה שנים למצוא את שווי־משקלה תוך מסלול־קבע. משהו עמוק, יותר מכפי שאפשר להעריך זאת מרחוק, מסעיר את הנפש הקולקטיבית, אחוזת פלצות ובולמוס ציביליזטוריים. פני העולם נשתנו מבחינה ציביליזטורית מן הקצה אל הקצה. לא היתה עוד תקופה כזאת בתולדות האנושיות, שההשוואה הציביליזטורית תהא בה כל כך מרובה בין העמים השונים כמו בימינו אנו. אין כיום הבדל רב בין האדם הציביליזטורי הבינוני באירופה, אמריקה, סין, יפן, הודו, ערב וכו'. הכל קבלו עליהם את תורת הציביליזציה והכל מודים בה וסוגדים לה, כאילו הנה המוצא היחידי לאדם. פרצוף אחד כיום לכולם, כי בכל מקום אותם הפנים כהי השכל, מטומטמי הנפש וגסי החוש. אותם הפנים השווים לכל והמשווים לכולם את שווי ערכם בפני ההיסטוריה.

המאה העשרים היא המאה של ההשואה הציביליזטורית יותר מאשר המאות האחרות ויותר מאשר נתבלט הדבר בימי קיום ציביליזציות ותרבויות אחרות. הפנים השווים, הפיגורה האחידה הלבושה מלבוש מסוים; נוסח חיים, נוסח של שקלא וטריא במסחר ובבורסה המקובל כיום; נוסח של פוליטיקה מכייבלית, מעוטרת בעטרת חוזים, בריתות והסכמים סודיים, השמים לאל כל שאיפה הומאנית, דרך ההנאה מהחיים – – כל אלה קובעים את אחידותו של העולם. כאילו העולם היה כיום לקסרקטים רחבי מפלשים, בהם מתנועעים אנשים לפי הרגלים, לפי נוסחאות ולפי דוגמאות, שבאו להם לפי צו מגבוה. ולאמתו של הדבר, הרי איש לא כפה עליהם, איש לא הכריח לקבל אותם. ואף על פי כן… כולם קבלו עליהם מרצונם הטוב להיות שווים זה לזה.

כזאת היא התופעה המעניינת של המאה העשרים, שמתוך רחבת התנופה של ההשואה הציביליזטורית, רבת ההיקף, אולם צרת נשמה, קמה לבלוע בבת אחת כל חויה נפשית, כל כסופים וגעגועים, שמעבר ליסוד החמרני, באיזו צורה שהיא. והיתה ההשואה הציביליזטורית ליסוד־אב לעולם. כי היא קובעת כיום את פרצופו של העולם והיא משווה לו את דמותו הנוכחית. היא הנה, בעצמה, מיוצגת על ידי טיפוס אדם מסויים, המצוי בכל חלקי עולם ובכל רחבי תבל, כי רשתו פרושה על שבעה ימים. האדם הזה הוא גם אסיר תודה לה, כי היא מהנה אותו בכל הישגיה, אם גם במחיר רב ולעתים גם במחיר עצום. ובאין ברירה הוא סוגד לה, באשר היא הופיעה כגואלתו וכנושאת ערכים חדשים בחובה. אולם, היא היתה למכריעה בחייו, כי היא הבטיחה לו הנאה ללא אמוץ כוחותיו הנפשיים או לכל הפחות באמוץ מצער, שאין בו רכוז הכוחות לפעולה המחייבת חויה. הציביליזציה היא גם עוגבת, קורצת עיניה ומבטיחה, כי היא הנה בעיקר מסחרית, לצדה כיסוד אב המסחר: צי־מלחמה, צי־מסחרי, צי־האויב, טנקים, כלי־תותח, גזים – כל אלה משועבדים לשקלא וטריא של הבורסה העולמית. היא הרבתה גם להופיע בכל מיני לבושים, דמויות, צורות, מסבירה פנים, מחניפה בג’סטה מחושבת, שיש בה מן הפיתויים ומן ההבטחות לעולם טוב ומתוקן. ואולי כאן גם השגיאה הגדולה של האנושיות, שבמקום להתגבר על הציביליזציה לשם רכישת ערכים רוחניים חדשים, היא נכנעה לה, היא שמעה יותר מדי לקול המסחר והרווח המסחרי, שקבעו את מקומה ואת ערכה בדרגת התפתחותו של העולם המודרני, החברה האנושית וחיי האדם.

ונוח היה לו, לאדם, להשתעבד לציביליזציה המודרנית ולא להיות מושלה ומדבירה. היא הפכה את היחיד לאותו הטפוס המקובל כיום, שכולו הנהו מסור לתכנה ולכוח קבולה. הוא גם לא הרגיש בתופעתה ובתמורות: בד בבד עם השינויים האלה קמו גם תופעות ציביליזטוריות חדשות המבליטות ביתר שאת את צרכיהן המיוחדים של האומות, הנלחמות זו בזו, לפי תפיסתן הלאומית והחברתית המופרזת בימינו עד לאין שעור. אף על פי כן… כולם משועבדים לדבר אחד, בעצם, והוא הכוח הסטיכי שבאמצעים הטכניים המשנים את פרצופו של העולם מן הקצה אל הקצה, בכוון אחד ובדרך אחת, העושים את האדם לנטול חויה עצמית והמאושר דוקא בחוסר חויה זו. הוא גם חדל מלדאוג לחויה, שהיתה מיותרת לגבי צרכיו ההכרחיים, המתמלאים מתוך שפע טכני ומכני, שכמוהו דורות לא חזו ואפילו לא העיזו לחזות. הם כופים על האנושיות מרת־נפש בגלל התבוסות התרבותיות והחברותיות ומאושרת באילוזיות הלאומיות שלה לטריטוריות ולהגימוניה על השלטון בעולם, את הדמות המוקרנת של הציביליזציה המנסחת, בעלת תוכן מותנה.

תוך מסגרת ההשואה הציביליזטורית נעשית לעינינו מלאכה נקית־כפים של מלחמת־שמד לרוח וההומניסמוס, המהולל עוד בפי כל במאה הקודמת. אמנם, עמדתו של חלק הארי שבאנושיות על פרשת דרכים הוסיפה לה לוית־חן של מרטיריזם לאומי מופרז. כי מאחורי כל הפתוס הלאומי הזה לא נמצא שום דבר מלבד פרזיאולוגיה של צרי־מוח, שרצו על חשבון אבדן הרציו לשלוט בהמונים באמצעות האירציונליות, פתוס, פראזיולוגיה דמגוגית; ולא חשוב מאיזה צד ומאיזה מעמד הדבר בא; כולם כאילו נדברו להשתלט על זולת באותם האמצעים; כל אחד רצה לרכוש לו את הרחוב; מכאן ההפרזה באמון שנתנו בהמון; ואת הרחוב אין לרכוש לעולם בדברי הוכחה המתקבלים על השכל; הם הבינו, שהדרך אל ההמון מן ההכרח שתהא באמצעים אירציונליים־פתטיים מגרים את תאבון דמים ומכלכלים את ההשליה העצמית. זאת היא תורה מסוימת, שאפילו בזמננו של אבדן הדמוקרטיה עוד כדאי להם לדַברים שונים להוציא מאשפתם כלי זינם זה; אחרת לא יכבשו את הרחוב. כמובן, שכל זה נראה להם כמדגדג ומבטיח את המלחמה על ערכים נצחיים, על כבושים תרבותיים, שהיו לפתע פתאום לתוכן האמוציונלי ביותר של נאומיהם ושל מאמרי הסתה. עתה נהפך הגלגל: הערכים התרבותיים, שהיו מנת חלקם של טובי ואצילי הרוח שבקרב האנושיות, שחזו מתוך רוחם את חופש האינדיבידיאליות, – הועמדו כמכשירים מנוסים בידי אלה, שבכוח זרועם רצו להנהיג משטר האכזריות והדמים על קברה של הדמוקרטיה.

המלחמה העולמית, שרבים נוטים לחשוב אותה לגורם העיקרי בתהפוכות דורנו, רואים בה מהרהורי לבם, ותולים בה את כשלונה הכלכלי והתרבותי של האנושיות המודרנית־מערבית, אינה, בעצם, אלא חוליה אחת בשרשרת הארוכה של הקטקליזמים, שבאו על האנושיות ועל האורגניזם המשקי של התרבות המערבית. מלחמת העולם האחרונה הנה פרי של מנטליות היסטורית חברתית, – השוררת זה דורות בתורת תשוקת העמים לשווקים, להגימוניה בעולם הכלכלי, למעינות נפט, למכרות, לקולוניות; זאת היתה מלחמת שוד הבולטת ביותר. יש והעמים היו לעתים קרובות מכסים על מזימותיהם ויש שהיו מלבישים תאות־בצעם במחלפות־נוי של אידאלים לאומיים או אפילו אנושיים, מבלי לוותר על ניצול הפתוס של מגמות דתיות. בתולדות האנושיות תופסות המלחמות הדתיות מקום מכובד (לאו דווקא של העמים הלבנים!).

המלחמה האחרונה היתה, איפוא, אספקלריא של המכריע באורגניזם של העמים במובן הסטרוקטורה החברתית. אם כי כל מיני דיפלומטים ניסו לשקר לעצמם ובקשו את האונאה העצמית: מלחמתם, מלחמת קודש! הסתירה הזאת שבין מציאות מעמדם לבין המבוקש שבכל פעולתם של הפוליטיקאים האחראים בעד המלחמה, בולטת בכל. הם הכריזו על מלחמה מבלי לדעת את התוצאות האיומות של מלחמה זו, כי טרם תפסו את גודל האסון לארצם הם; טרם ראו, אפילו בהזיותיהם, את כלי־המשחית המשוכללים ביותר, שהביאו ועתידים להביא הרס וחורבן על האנושיות; טרם נתפכחו להבין את סוד הציביליזציה והטכניקה – הרי רוב כלי־משחית המשוכללים ביותר, החל בטנקים וגמור בגזים, הומצאו רק בימי המלחמה. באותם הימים נשכחו לגמרי הפסידו־אידאלים שבהם אמורה לדגול הדיפלומטיה האירופית על כל סוגיה. מלחמת־שמד! הכריזו כל הפוליטיקאים, בלי יוצא מן הכלל. ולא חשוב היה מי ומי הוא הפוליטיקאי ועל איזה עם או מדינה הוא נמנה; כולם רצו בדבר אחד: השמדת האויב בכל האמצעים העומדים לרשותם.

מלחמה, שבתחילתה פוליטיקאים ערמומיים, לעתים גם מסמיקים מרוב בושה, הפריחו אל עולמם של העמים פסידו־אידאלים של שחרור עמים מדוכאים, של בטול עבדות העמים, – מלחמה זו, כמובן, מוכרחה היתה להראות ולחשוף את גודל הצביעות, הערמומיות, של כל השלטונות, ותאות הבצע הטבועה בכל מאוייהם ומעשיהם. יתכן, שאי־אלה מן הפוליטיקאים האמינו עוד בראשית המלחמה, כי יוצאים הם אל שדה־קטל בשם אידיאלים של שחרור וחופש! הרי גם ביניהם נמצאים תמימים לא מעטים, שרימו על ידי איילי הקוניוקטורה הכלכלית ובעלי החרושת לנשק?!.. מי יודע? הרי מאחורי הדיפלומטיה עומד צבא מומחים, יצרני כלי־משחית, בעלי זכיונות על מעינות ומכרות, בעלי פריטנסיות לנציבים על קולוניות וארצות… הרי לא הפוליטיקאים הם הגרועים תמיד. הם הנם לעתים רק שליחים, לעתים בעל כרחם, של קומץ אנשים, המחזיקים בידיהם את רסן המדיניות. כמובן, שאחרי המלחמה נסתבכו הדברים באופן בלתי צפוי. המלחמה האחרונה היתה רק שעור נוסף לכל אלה, העומדים מאחורי גבה של הדיפלומטיה ומוציאים לעצמם את התועלת המכסימלית ואת המסקנה בשננם לעצמם את השעור, כי המלחמה האחרונה היתה רק מאין פרולוג לזה העומד לבוא ולהתרחש בעולם.

אין לחשוב, שהמלחמה העולמית הנה תופעה בפני עצמה, ושמצפונם, אם כזה קיים עדיין, של כמה פוליטיקאים יכול היה להציל את האנושיות. לא בהם תלוי הדבר. יש משהו מעבר ליכולתם והכרתם, שהם הנם עבדים לו, לא פחות משאר הבריות. המלחמה העולמית האחרונה סיבתה, אם רוצים אנו להסכים לכך, נעוצה, איפוא, עמוק בקרקע המאה התשע עשרה. היא הנה רק גילוי של פרוצסים ארוכים ומסובכים, שנמשכו זה כמה דורות בכל שטחי היצירה החברתית. היא איננה רק תוצאה של הסטרוקטורה הכלכלית לבד, כי הרי לא מעט עזרה הציביליזציה עצמה. היא העמידה לרשותה כלי־משחית, שטרם העיזו המצביאים לחלום עליהם; עתונות לשם יצירת דעת הקהל, ספרות המכוונת בכוונה תחילה למטרה מסוימת, שכלכלה דורות על דורות רוחם של הבריות, שאיפות תרבותיות שלבשו באמצעות מדע החברה והפסיכולוגיה צורה של ממלכתיות לאומית מופרזת. אירופה זו, שאת אחדות תרבותה המערבית אפשר להוכיח, לא רצתה להודות בדבר, והיא נאחזה בתרבויות לאומיות, בהגדרה ציביליזטורית עצמית אפילו, שלכאורה נראה הדבר כאבסורדי. משום שאם כל עמי אירופה אינם רוצים להודות באחדות תרבותם ומבליטים כל אחד את סגולתו הלאומית, נפשית, רוחנית, הרי בענין ציביליזטורי, שהנהו בנוי בעיקר על הישגים טכניים־מכניים־מדעיים בודאי שאין ההפרש גדול, ואולי אינו קיים לגמרי. אף על פי כן, כולם, כאילו נדברו לטפח עד לידי הפרזה את “שלי ושלנו”. מכאן חטאת לפתח רובץ.

המלחמה העולמית, שבאופן ישר אחראים בעדה כמה וכמה דיפלומטים, או יותר נכון שולחיהם, באה להדגיש את תהליך הקטקליזמים שלתופעות הסטרוקטורה התרבותית־חברתית של העולם התרבותי. כי אין לראות אותה כתופעה בפני עצמה; היא הנה המשך של כמה גלגולים במנטליות האירופית וכמה פרוצסים ציביליזטוריים־חברתיים הנמשכים זה מאת שנים. העמים עצמם בכל ישותם ולהוותם משתתפים בפועל ידיהם בכל הפרשה המסובכה הזאת, ששמה מלחמת עולם, והמשכה הטרגי נותן את אותותיו גם היום בשנות המצוקה שלאחר המלחמה. וכי במשך תקופה זו, תקופה של למעלה מחמש עשרה שנים, אין העמים מתכוננים למלחמה חדשה? וכי רק בדפלומטים הדבר תלוי? הרי דפלומטים באים והולכים, עולים ויורדים, אף על פי כן בדבר זה כולם מאוחדים. אנו רואים שעמים שלמים מרכזים את כל מאמציהם בכיוון זה ומעמידים לרשותו של המטה הראשי על כל מערכותיו הסודיות אשר למלחמה העתידה את הון ארצם, פרי מוחם ורוחם. לכאורה אין איש רוצה במלחמה, כך כותבים בעיתונים, בועידות לפירוק הזיון. אולם, לאמתו של דבר כל ועידה לפירוק הזיון הנה רק דרגה נוספת לזיון העמים, במה להחלפת דעות על סוגי זיון חדשים, אמצעים טכניים חדשים, שהם עדיין סודם של אנשים מספר, ועומדים להפתיע את האנושיות במלחמה הקרובה בשפע אמצאות. וכי מקרה כל זה? וכי אין הנגע פשה בגוף הרוחני־חברתי של עמי אירופה והעולם כולו? וכי אין כאן רצון של השתלטות באופן הברוטלי ביותר של עם אחד על השני, וכי אין אנו רואים שגעגועים עצומים תקפו את העממים השונים על שפך דמים לשם ריסטוראציה של מונרכיות, לשם הרחבת השלטון, לשם אינטרסים של שווקים, הנראים בסכנה, – – ועל הכל בכדי לתת מוצא לכל הזעם ואי־מרגוע שנצטברו ברוחם של העמים, האומרים להעלות על מוקדי־אש וגזים את החלק הארי של האנושיות. ומה הם האידאלים, שבשמם ישמדו בקרב העומד לבוא על אירופה מיליונים של בני אדם מכל הגזעים ומכל העמים?!

גזית, תרצ"ד, ד