במציאות הישראלית של ימינו תקווה נחשבת לנאיביות; אמונה בשלום נחשבת לילדותית; מי שלא “התפכח” הוא מקובע, מנותק, חי בכוכב אחר, תקוע בחזון הלא־ריאלי הנקרא שלום. אני מבקש להסביר באופן קוהרנטי מדוע שלום אינו מילה גסה או חזון בלתי אפשרי. ברצוני לנסות ולספק מבט אחר, הכולל בתוכו מילים של תקווה. מילים ותפישת מציאות, שאולי יוכלו לפתוח צוהר אל מציאות אחרת, שחייבת להיות אפשרית בחבל הארץ היפה והמוכה הזה שבו אנו חיים וחיות.
ראשית, משהו אישי. אני בן ארבעים ושלוש. להוציא שנתיים וחצי שבהן חייתי בארגנטינה, וכשש שנים במצטבר שהעברתי בהימלאיה ההודית, את מרבית חיי אני חי כאן, במזרח התיכון. למעשה, בעשור האחרון לא יצאתי כלל מהמזרח התיכון, גם בפעמים שיצאתי מגבולותיה של ישראל/פלסטין.
איני מושקע כאן. אין לי נכסים וגם לא השקעות, ואמא הודו תמיד תקבל אותי בזרועות פתוחות, אך איני רואה את עצמי עוזב את המקום הזה. ברמה האישית, הזוגית והקהילתית – טוב לנו כאן. אך מעבר לטוב האישי, אני חש שכאן שדה הפעולה שלי, כאן אני יכול להיות משמעותי יותר ולתרום יותר. כאן, בחבל הארץ ההיסטורי הזה, המגוון, הרב־תרבותי, הרב־דתי, המרתק, היפה, המדמם, הכאוב והמקודש לשלוש דתות – נמצא השירות שלי.
אני מתרגל מעל עשור וחצי בהקתי יוגה. חיבור אינטימי לאלוהים אישי, אשר מבוסס על שירות. שירות לאל, לבריאה, לברואים ולברואות. במרכז אורח חיי לא עומדת השאלה מהן הזכויות שלי, אלא מהן החובות. מהו השירות שלי כאן?
במרץ 2020, איכשהו התגלגלנו אליאן ואני לירושלים, אל קודס, עיר הקודש. רצה הגורל, ומבלי לשים לב התמקמנו ממש על קו התפר בין מערב ירושלים היהודית, למזרח ירושלים הפלסטינית־אסלאמית. הבית שלנו, בשכונה מעורבת של עובדי או"ם, דיפלומטים, יהודים ופלסטינים היה כבר בצד המזרחי־פלסטיני, ושימש כמוצב של צבא ירדן עד שנת 1967.
החיים במזרח ירושלים חשפו אותי למצבם של הפלסטינים בעיר ובכלל, והכניסו אותי עמוק אל שורשי הסכסוך שלפני כן די עבר מעליי. ההיכרות הקרובה עם תושבי אבו תור וסילוואן, אשר קיבלו אותי ואת אליאן בצורה מאוד חמה ואוהבת אל השכונה והמרחב, לצד העוולות הממסדיים שהם עוברים יום־יום – הפכו אותי לאקטיביסט מקומי.
האקטיביזם בגיא בן הינום ובסילוואן הפגיש אותי גם עם צדדים נוספים של הציונות הדתית שטרם הכרתי קודם לכן. שנים הסתובבתי בגדה ובאתי במגע ובשיח עם מובילי דעת קהל בציונות הדתית, ושוחחנו על נושאים רבים – אך רק במזרח ירושלים נחשפתי לעמותות דתיות־לאומיות שעובדות בייהוד המרחבים הפלסטיניים־אסלאמיים, ומקבלים רוח גבית משלל מוסדותיה של המדינה היהודית השולטת מבחינה ממשלתית ומוניציפלית בשטח.
שלוש השנים הללו בעיר המזרחית הובילו אותי להבנה בהירה לגבי השירות שלי כאן; להיות חייל למען השלום והקיום המשותף והשוויוני לכל יושבי הארץ. ההיכרות שלי הן עם התרבות המערבית, הן היהודית־דתית והן האסלאמית, לצד התיאולוגיה הרליגיוזית שאני מביא עימי מהודו הולידו את תפישת עולמי לגבי המרחב הזה (תפישה שהעליתי על הכתב בספרי השלישי “היג’רה – גרות”).
עוד לפני המלחמה, חשתי וכתבתי פעמים רבות שאנו עומדים בפני פיצוץ אדיר. כל מי שנחשף לעומקו של המצב, ידעה וידע שאין הוא יכול להימשך כך. משהו חייב היה לקרות. המלחמה, האסון הנורא שהיא הביאה על שני העמים, רק מחזקים מבחינתי את ההבנה שחייבים לחתור למציאות אחרת. שאי אפשר להמשיך עוד את נהרות הדם, את הסכסוך בן מאת השנים. איני מחפש אשמים בסכסוך, אלא פתרונות. נקודת המוצא היא שהמרחב הזה הינו רב־דתי, רב־תרבותי, הוא ביתם של שני עמים ומקודש לשלוש דתות. סביב נקודה זו, ניתן לאחד שותפות ושותפים ולצאת לדרך. סביב נקודה זו כבר יש לא מעט שותפים ושותפות בכל רחבי חבל הארץ.
השלום בוער בי, בוער. כן, ההיסטוריה האנושית מלמדת שהוא לא יהיה לעד, שתמיד בשלב כלשהו יהיו הגורמים שיציתו את האש מחדש. אך אפילו מאה שנה של שלום, פריחה ושגשוג, הם לא מעט. במבט היסטורי זו טיפה בים, אך כמו שידענו כעת מאה שנה של סכסוך, אפשר לבנות מאה שנים של שלום. המלחמה אינה גזירה משמיים, יש כל כך הרבה אנשים בשני הצדדים שמאסו בה, יש תוכניות שונות על השולחן, ואני משוכנע שיכול להיות כאן אחרת. ולפעול על מנת שיהיה פה אחרת – זה השירות שלי. לאלוהים, לאדמה, ולכל אלו החיים בה ללא הבדל של דת, צבע ומין. אני מאמין שמציאות חיינו אינה גזירה משמיים, ושיכול להיות פה אחרת. בפרק הבא אנסה לנמק ולבסס את אמונתי זו.
עבורי, ימינו אנו הם שירת הברבור של הפונדמנטליזם היהודי, וכשכוחו הפוליטי יצטמצם דרמטית – ניתן יהיה להתמודד טוב יותר גם עם מקבילו האסלאמי. אתחיל עם הסבר מדוע בעיניי הפונדמנטליזם היהודי מיצה את כוחו הפוליטי, ולאחר אעבור לזירה הפלסטינית, ואסביר מדוע היא מעניקה לי תקווה.
בספרו “החרד”לים: היסטוריה, אידיאולוגיה, נוכחות", מצביע יאיר שלג על הגורמים שאפשרו לזרם זה להשתלט על עמדות כוח בתוך הציונות הדתית; המיינסטרים הציוני־דתי נחלש, האידיאולוגיה פחתה והבורגנות חדרה יותר ויותר אל המרחב הציוני הדתי. הרוב הבורגני הניח את האידיאולוגיה והפקיר את החינוך – והחרד"ל, למרות היותו מיעוט, החל לתפוס עמדות מפתח. מכיוון שאנשיו מאופיינים בקווים אידיאולוגיים חזקים ובמחויבות עזה למשימה, הצליח הזרם החרד"לי להשפיע עמוקות על הדור הצעיר מתחת לאפם של הוריו הליברלים יותר. בעוד המיינסטרים הציוני־דתי התמזג יותר ויותר עם הציבור החילוני־ליברלי, והלך אל המקצועות החופשיים – החרד"ל לקח על עצמו את נושא החינוך והשתלט על מערכת החינוך הדתית־לאומית.
הפרדוקס הוא שככל שהציונות הדתית הפכה יותר מתונה, כך השתלטו על הנהגתה ועל עמדות מפתח בתוכה, בראשן החינוך והזרוע הפוליטית – אנשים יותר ויותר קיצוניים. חנן פורת ז"ל היה אידיאולוג, ומתוך האידיאולוגיה העמוקה שלו היה עובר בין בתי הכנסת וקורע את העלונים של הרב כהנא. עם ירידתה של האידיאולוגיה, הציבור המתון בציונות הדתית “פיהק” אל מול נסיקתו של בן גביר. המתינות הדתית־לאומית התאפיינה בחוסר מחאה ובעצימת עיניים אל מול תופעות שהיו בשוליים, אך כאשר לא מתמודדים עם עשבים שוטים – הם משתלטים על כל הגינה.
לראייתי, מרבית הציונים הדתיים הם מתונים יותר. אני מאמין שרבים מבינים שעצימת העיניים הזו שהכניסה את הכהניזם אל המיינסטרים הפוליטי הובילה את ישראל לתהום; ואני מאמין שתקום אלטרנטיבה דתית־לאומית מתונה בהרבה, ושכוח זה יצמצם דרמטית את כוחם של בן גביר וסמוטריץ' והרוח הפונדמנטליסטית שהם מקדמים.
גם למחנה הליברלי היה חלק בתהליך: במשך שני עשורים וחצי הוא הזניח לחלוטין את הזירה הפוליטית ונהנה מהחיים הנוחים שמציעה מדינה מערבית־מודרנית. כעת, גם מחנה זה התעורר לחלוטין ונחוש להיאבק על אופיו וצביונו של המרחב. ביחד עם הזרם המתון בלאומיות הדתית, אני חושב שתקום ממשלת מרכז לאחר הבחירות הקרובות, וזו תחתור לברית אזורית עם המדינות המוסלמיות שהפונדמנטליזם האסלאמי פוגע גם בהן. בראשן כמובן מצויה סעודיה, ולצידה מצרים וירדן.
סיבה נוספת לאופטימיות מגיעה מכיוון הציבור הפלסטיני. בהקשר הפלסטיני בישראל ישנן שתי תזות המתנגשות זו בזו: הפרדה מוחלטת אל מול נתינות מוחלטת. או אם תרצו, חזון שתי המדינות אל מול חזון ארץ ישראל השלמה. שני רעיונות אלו נאבקים זה בזה מעל שלושה עשורים, קורעים מבפנים את החברה הישראלית ולא מצליחים לגבור זה על זה. אני חושב שהמלחמה האחרונה חיזקה מאוד את האפשרות של דרך ביניים, החזון של ‘ארץ לכולם’, בדבר שתי מדינות מולדת אחת. ואסביר.
המלחמה הזו הראתה שככל שיש יותר הפרדה ויותר אי־שוויון כך מתקיימים יותר יחסי עוינות ושנאה בין פלסטינים ליהודים. בעזה למשל, ההפרדה הייתה מוחלטת. ישראל יצאה מעזה, ניתקה את הרצועה מכל מגע עם העולם החיצוני, הפרידה אותה מהגדה המערבית וממזרח ירושלים, וסגרה עליה מהיבשה ומן הים בשיתוף פעולה חלקי של מצרים. ארגון דתי־לאומני־פונדמנטליסטי עלה לשלטון בתחילה בדרך דמוקרטית ולאחר שימר את שלטונו בכוח הזרוע. ישראל שיתפה פעולה עם אותו ארגון, תחזקה אותו והעצימה את כוחו על מנת למנוע הקמת מדינה פלסטינית – ואת התוצאה ראינו כולנו בשבעה באוקטובר אשתקד.
בגדה המערבית לירדן קיימות סיטואציות שונות. חלקים בשליטה ישראלית וחלקים בשליטה פלסטינית. ניתן לראות שככל שהרשות הפלסטינית חזקה יותר כך יש פחות טרור, ובמקומות כמו שכם, טול כרם וג’נין שבהם הרשות חלשה מאוד – יש יותר טרור. בנוסף, בחלקים שתחת ריבונות ישראלית יש שלל עימותים וחיכוכים בין הנתין הפלסטיני לריבון הצבאי ולאזרח היהודי. אך למרות שנה וחצי של לחימה רציפה בעזה עם עשרות אלפי קורבנות, ולמרות שסמוטריץ' ובן גביר ניסו להתסיס גם את הגדה – ההתלקחות קטנה בהרבה ממה שחמאס חפץ.
במזרח ירושלים ישנה פחות הפרדה ופחות אי־שוויון בין הנתין הפלסטיני לאזרח היהודי בכל תחומי החיים (כלומר, יש אי־שוויון אדיר אך הוא קטן מזה הניכר בגדה ובעזה). בנוסף, בירושלים, שהיא בעצם העיר הפלסטינית הגדולה ביותר בגדה המערבית, לא קיימת הפרדה בין התושבים היהודים לפלסטינים. גם את מזרחה של עיר הקודש ניסו חמאס, בן גביר וסמוטריץ' לגרור פנימה אל המערכה – אך מסתבר שחמאס לא מנהל את תושביה הפלסטינים של ירושלים. ולמרות הסגרים, אובדן ההכנסה והתנאים הקשים – לא פרצה שום הסלמה כוללת בחודשי המלחמה.
ולבסוף, הפלסטינים אזרחי ישראל, החיים כמעט בשוויון עם האזרחים היהודים, ללא הפרדה וללא מחיצות. גם כאן, למרות ניסיונות התססה של הלאומנות הדתית הפלסטינית והיהודית כאחד – לא חלה הסלמה כוללת, והפלסטינים אזרחי ישראל לא פתחו זירה נוספת. התבוננות זו, על שנה וחצי של מלחמה נוראית, מראה בברור שככל שקיימת פחות הפרדה ויותר שוויון בין פלסטינים ליהודים כך ישנה פחות עוינות, פחות מתיחות ופחות אירועים אלימים.
לאור זאת, ולאור המאבק האדיר והבלתי ניתן להכרעה בין חזון שתי המדינות לחזון ארץ ישראל השלמה – החזון של “ארץ לכולם” הוא בעיניי הכיוון אליו יש לצעוד. מדובר ב"שתי מדינות מולדת אחת", מרחב אחיד, בעל שתי ישויות מדינתיות, שכל תושביו יוכלו לנוע בחופשיות ולקבל זכויות אזרחיות ולאומיות שוות. צעד כזה ייגע בכל שלושת מוקדי הסכסוך: גבולות טריטוריאליים, זכות השיבה ומקומות קדושים. הוא יאפשר שוויון אזרחי ולאומי לשתי המדינות, יוכל לחבר את ישראל אל המרחב המזרח תיכוני שבו היא מצויה, וגם ישמש כגשר בין תומכי ההפרדה הטוטאלית לתומכי הנתינות הטוטאלית – גם שתי מדינות, וגם מרחב אחד ואחיד.
האם אני נאיבי? הניסיון שלי להציג מבט אחר, אופטימי יותר, אינו בגדר נבואה, אלא אפשרות. אפשרות התלויה בבחירות של בני אדם. המציאות היא דבר דינמי הניתן לשינוי.
השיר November Rain של להקת גאנז אנד רוזס מדגים זאת יפה. השיר עוסק בזוגיות המצויה במשבר. קשה להחזיק נר דולק בגשם הקר, הוא אומר, אך יש לזכור כי השבריריות הזו של הקיום אינה רק מקור למשברים ולסבל אלא גם לצמיחה. אחרי הגשם הקר והחורף, יגיע האביב. הזמניות והשינוי המניעים את עולמנו מביאים גם תקופות קשות. אך הם גם אלו אשר מאפשרים לצמוח ולהיחלץ מאותן התקופות.
"אל תחששי מחושך
עוד אפשר בו לנווט
כלום לא נמשך לנצח
גם הגשם של טבת".1
כל אחת ואחד רשאי ורשאית לקחת מילים אלו אל מחוזות שונים.
אינשאללה שנדע ימים טובים מאלו, אמן. “כל המהגר למען אלוהים ימצא בארץ מרחב להיבדל ולרווחה…” (קוראן, סורה 4, הנשים, 100).
(אפריל 2025)
-
תרגום: אביבית משמרי ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות