רעיון הכנוס של פזורי רוחנו בתמציתם המעולה, למען החיותם חיים חדשים, זה שהיה ל“מוריה” לקו כל ימי עבודתה בשנים האחרונות, הוא שגרם לה להביא הפעם לעולם גם את הקובץ של שירי שלמה אבן-גבירול. אחרי כתבי-הקדש ואגדת התלמודים והמדרשים, אין ספק, כי אין לך מקצוע גדול ביצירת הדורות כלם מן השירה הספרדית, זו שעמלו בשכלולה ידי יוצריה הגדולים, אדירי רוח ואנשי מעלה כלם, דור אחר דור, עד היותה כארמון פלאים שגיא ונהדר, עומד בתפארתו לנס ולמופת לדור אחרון. ואף-על-פי-כן לא זכינו עד עתה, שתקבע זו לדורות בתוך מערכת קנינינו הלאומיים כיתד שלא תמוט. מסבה בלתי מובנת – ואולי מסבות הרבה מובנות – עדין זו עומדת מחוץ לתחום ספרותנו החיה ומעבר לכתלי כל בתי תרבותה הרוחנית של האומה. בנתיבות החנוך של דור ימינו אין רִשומה נִכר ועקבות השפעתה ב“ספר יצירה” שלו לא נודעו. לא רק בני-אדם משכילים סתם – גם סופרים מישראל, הממללים רמות כל הימים על השירה ועל היצירה ועל כיוצא בזה, מדי הגיעם לפרשה גדולה זו של השירה הספרדית, לשונם נאלמת בפיהם, או שמבליעים אותה בנעימה ופוטרים אותה בדברי מליצה מקובלים, מעידים על-פי-רוב על בערות גמורה ומוחלטת בענין הנידון. רבים מהם לא ידעו עד מה מכל הגדולות אשר עשתה שירה זו בנחלתנו ומכל הכבושים אשר כבשו יוצריה לשעתם ולדורות, בפלגם תעלות חדשות לשטף כח היצירה של האומה ובהקנותם לה המון צורות ושפעת תְּכָנים לא ידעתם מעולם. כי מאין תבא הדעת הזאת בלב הקהל? פרי עמלם של החוקרים בפנה זו לא יגיע אליו, ופרורי עבודתם המובאים לפניו לעתים רחוקות בכלי שני ושלישי, ופעמים בצורה מסורסת, מה כחם יפה? אדם סתם איננו מוצא קורת רוח בדברי יצירה, אלא אם כן הם בנויים ועומדים לפניו בשכלולם ובמלוא קומתם והיקפם, ראויים לסקירת עין מכל צד ובבת-אחת. רק תקומתו השלמה של היכל השירה הספרדית לכל תאיו ואולמיו היתה יכולה לפקוח את עיני הקהל על הדרו ורוממותו ולעורר בלבו גם את התשוקה לחדור אליו פנימה.

הדבר הזה לא נעלם, כמובן, גם מעיני חוקרי קדמוניותינו, וביחוד מעיני אלה מהם, שלא הפרו עוד את “ברית הלשון” כָלה וחושם הלאומי לא נפגם מפני “חכמתם”. אלה הבינו, או שערו, אף הם, כי חקירת העבר כתכלית לעצמה, באין “הוה” עמה, ערכה קלפת השום, ובאמרם לזכות את הרבים, יש אשר נִסו, ויש אשר גם הצליחו, לצרף אף הפרוטות או את הדינרים של חקירתם לחשבון מסוים של בנין ותקומה. על אלה ימָנו החכמים שד“ל, י”ל דוקס, ר“ש זקש ור”א גיגר בדור הראשון; אחריהם ראזין, איגר, הרכבי, דוד כהנא, דוד גינצבורג בדור הקרוב, ויבדלו מהם לחיים החכמים ר' חיים בראדי ור' ישראל דוידזון ועוד בדורנו. כל החכמים האלה, יזָכרו לטובה כלם, שקדו יחד, איש לפי כחו והכשרתו, על עבודתם הכפולה, ובעוד ידם האחת החזיקה במעדר, לחפור ממטמונים סגולות נעלמות, יש אשר לא השיבו את ידם השניה גם מאַמת-הבנין. מבחינה זו יש להרים על נס את עבודתו הפוריה של שד“ל בזמנו ואת מפעליו היקרים של – יבדל לחיים – ר' חיים בראדי בדור הזה. שני החכמים האלה והנלוים עליהם מבני דורם עשו באמת גדולות לתקומתה של שירת ספרד ולפרסומה. בכח עמלם באו לעולם אותם הקובצים המעטים, ובהם מרובי ערך, שישנם בידינו כיום הזה משירי ספרד. ואולם בכל הכבוד והברכה אשר יהגה לבנו לפעולתם – אם נקביל לעומתה את “המלאכה המרובה” שלא נעשתה עדין, יש אשר יפול עלינו רוחנו מאד. החומר המעט שנשתקע עד עתה במעשי בנין הלא כמהו כאין לעומת זה שנשאר עדין מבחוץ. זה כשני יובלות מאז החלה החקירה והדרישה בשירת ספרד, ועדין לא זכינו בפנה זו לדבר אחד שלם בתכלית. אף התחלה אחת לא הגיעה עד סופה. אפילו הדיואן הנפלא של ר' יהודה הלוי – מעשה ידי ר”ח בראדי וסיעתו – זה שטפלו בו ידים רבות כל-כך ושהוצאתו על-ידי “מקיצי נרדמים” הולכת ונמשכת, כמדומה, זה כשלשים שנה, אף הוא לא נשלם כלו עד היום. כך עלתה גם לדיואן של ר“ש הנגיד. שירת הרשב”ג לא זכתה לכנוס שלם במקום אחד עד היום. קובץ שירי הרשב“ג שעלה לפני כ”ח שנים, בערך, במחשבתו של בראדי, נפסק מיד בתחלתו ולא יצאו ממנו אלא שתי מחברות דקות. שירתו הנפלאה של ר' משה בן עזרא – רובה ככלה מבחוץ. שירת יתר המשוררים – גיאת, בן-סהל ואחרים – כלה מבחוץ, ואין מן הקהל יודע גם את שמותיהם. שאר הקובצים רובם מקוטעים ומשובשים ופגומי צורה מן הבחינה הספרותית, ואף אלה מפוזרים פזור מקומות ולשונות, או שיצאו בזמנם במספר אֶכסמפלרים מועטים והם יקרי-מציאות עד מאד, וכאלו אינם. אם נוציא מן הכלל את מפעליהם היקרים של שד“ל ור”ח בראדי הנ"ל, הבודדים במועדם, עדין ישתרע לפנינו שדה החקירה של השירה הספרדית לכל מלוא העין כבקבעה שוממה מלאה עצמות יבשות וזרועה אבני חֹרבות ומכִתות היכל כלה, עדות מעציבה לדלות רוחו ולשפלות ידיו של דור ימינו, דור מתגדר בחכמתו ובלאומיותו, ולא מצא בתוכו גואל לתפארת רוח אבותיו, הצועקת אליו מן הקברים.

מי האשם בדבר? אין ספק כי את מקור הרעה יש לבקש שוב באותה מחיצת הברזל שעומדת ומפסקת זה שנים רבות בין עבודת המדע שלנו בארצות המערב ובין זו של היצירה העברית, החיה והמתמדת, בארצות המזרח. החקירה והדרישה בשירי קדמונינו, כאחד מסעיפיה של “חכמת ישראל” ילידת המערב, לידתה וגִדולה חלו בעיקר מחוץ למקום חיותה של הלשון העברית ומעבר לגבולות ממשלתה. השבילים המועטים שהוליכו מזו לזו בראשית ימיהן הלכו ונִטשטשו באחרונה עד שנמחקו לגמרי. המדע והספרות נעשו כשתי רשויות חלוקות, שאין ביניהן ערובי תחומין ושתופי השפעה. אין הולכה והבאה מזו לזו וחדלו ביניהן החליפין. עקורים מקרקע היצירה החיה של האומה ומובדלים ממחנה שכינתה, בלי קהל, בלי לשון לאומית, בלי רעיון עליון ומרכזי – זה שנותן טעם ותכלית ונשמת חיים לכל מפעל ומעשה – התבצרו להם אנשי המדע שלנו לפנים מחומותיהן האטומות של לשונות נכריות, והם ממשיכים שם מתוך הרגל את עבודתם העגומה, שלא לדעת אפילו למי ולשם מה הם עמלים.

עבודה כזאת אי-אפשר שתשרה בה הברכה. אדרבה, סופה נהפכת בידי בעליה למלאכה תפלה ומרושלת של לקט פרורים וצרורות מכל הבא ביד, בלי הבחנה אפילו בטיב החומר ובערכו הפנימי, היצלח לבנין אם לא? גם במצאם לעתים דברי חפץ – לא ימצאו שליחים נאמנים להולכתם אל הקהל העברי, ועד שפרוטה מצטרפת לחברתה עוברים ימים ושנים, ועיני הקהל תכלינה. אם נשב בשפלות ידים ונחכה עד שיקומו אלה לבנות – נשב עד שיבא אליהו.

לעקור את השירה הספרדית מרשות היחיד של המחקר המדעי ולהכניסה לרשות הרבים של ספרות הדור, להחיש את מעשה כנוסה ובנינה של שירה זו ולהוסיף נדבך אחד נדבך על הבנוי ועומד בה מכבר – כזאת היא מצות השעה שאין להחמיצה, ואותם אמרו לעשות גם מסדרי שירת הרשב"ג.

כסבורים הם, כי בעבודתם במקצוע זה הם ממלאים לא רק חובת הכבוד כלפי היוצרים הגדולים בני הדורות החולפים – דבר שאין להקל אף בו בשום פנים – אלא מסַיעים להרבות גם את רכושנו התרבותי כיום הזה. שירת ספרד – איננה בשום פנים “כמות מבוטלת”. עוד כחה אתה לבַשם מריחה גם את יצירת הדור. וכל-שכן שיש בכחה להעשיר את תכן השכלתנו הלאומית, במלאותה את החלל הריק שבין שירת התנ"ך לשירת זמננו. בלעדי כנוסה המלא של שירת ספרד – לא תצויר הערכתם האישית של יוצריה הגדולים בקומתם השלמה, וכל-שכן שאי-אפשר שתבא לעולם היסטוריה שלמה של הספרות העברית.

ויודעים המסדרים, שהמלאכה מרובה וקשה, וכל זמן שלא כלתה עבודת החקירה – והיא לא תכלה מהרה – אף אי-אפשר לה למלאכת הבנין שתהיה שלמה, ובכל זאת לא נסוגו מפניה אחור. המאמר העתיק והמחוכם: “לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן-חורין להבטל הימנה” חִזק את ידם. ואם יבאו עתה ה“מומחים” וייטיבו לעשות ממסדרי הקובץ הזה – יהא בואם ברוך. ומי יתן ולא יאחרו לבוא.