את שיא המשיכה והאתגר האינטלקטואלי בלימוד ממושך בספרות העברית מצאתי ביצירותיו של עגנון בעלות האופי האגדי ובבדיקת המשמעות של השימוש במקורות המסורתיים בסיפורים אלו.

קובץ זה משקף עיון ממושך במשך יותר מעשר שנים, והוא מתייחס ליחס בין האגדה והאמנות ביצירתו, בין חמרי המסורת היהודית, בעיקר אגדת חז"ל והמורשה החסידית, ובין היד היוצרת של האמן בן המאה העשרים שנגעה באותם המקורות.

העיונים בקובץ מתייחסים ליצירות מסוימות של עגנון בנסיון להעמיק בניתוח היצירה ולהאירה לאור המרכיב האגדי שבה. בחלק מהעיונים אנו פונים לסיפורים שבהם ישנן רמיזות לאגדות חז"ל, לעולם הקבלה והחסידות ולסיפורים יראיים, רמיזות המהוות מפתח לתפיסת היצירה. בעיונים אלו חתרתי לניתוח ולפרשנות של הסיפור בהתחשבות באסוציאציות העולות מהמקורות שמהם שאב עגנון. עיונים אחרים מנסים להבהיר סיפורים בעלי סגנון וניב אגדי שבהם ודרכם הסופר התייחס לתימטיקה של האמן והאמנות ולבעיתיות של נושא זה הכוללת את המתח הקשור בזהותו כאמן וכיהודי. נשים לב גם לסיפורים אחרים הממשיכים את קווי ההתפתחות של מוטיבים ויסודות עממיים יהודיים בתוך תחום הסיפור האמנותי.

הגישה הספציפית משתנה מפרק לפרק בהתאם לאופיים של הסיפורים ושל החומרים האגדיים והמסורתיים ביצירה ושל שילובם בתוכה. כך הושם הדגש על היצירה היחידה שרק בדיקתה תורמת לתפיסת עולמו הסיפרותי והרוחני של עגנון, עולם המתבטא במדה ניכרת דרך האגדה היהודית ששימשה לסופר כשפה שהוא צרף והחיה את הקסם שלה ושבה הוא גם נאבק עם שאלות שהעסיקו אותו.

כמה מהמאמרים כאן הופיעו בכתבי עת במשך השנים האחרונות בעברית או באנגלית ואני מודה למערכות של “הספרות”, Hebrew Annual Review, AJSreview, וה־Hebrew Union College Annual שהירשו לי לכלול את אותם המאמרים בתוך קובץ זה.