המלחמה הרגילה אותנו לדיקטטור שלנו. למדנו לאהוב אותו, יום אחרי יום, וערכנו למענו טקסים ביצירתיות רבה. החלפנו את האלים של בבל, אשור כנען ואתונה באל החדש עם המדים הצבאיים, החולצה הלבנה והעניבה. הדיקטטור שלנו הוא רב־לאומי: הוא ערבי והוא יהודי, הוא אמריקאי והוא אירופאי. גם רב־כשרוני הוא: נוהג בטנק וזוכר את אגדות הילדות של אנדרסן בעל־פה.
עוד יתברר לנו שפירוק מחסומי הגבול אינו תנאי מספיק כדי שנתגבר על מצב החרדה, וכי השלום לו אנו שרים אינו אלא אשליה, כי המלחמה גרמה לנו לפחד מעצמנו על עצמנו.
אנחנו מדברים על השלום בלשונה של המלחמה, כי לא ידענו שלום אמת ולא התנסינו ביחסים עם “האחר”, מלבד יחסיו שלו עם כל אחד מאתנו. כשאנחנו דבקים בסוג כזה של יחסים, אנו שוללים ממנו את חירותו ואת עצמאותו, והוא שולל מאתנו את חירותנו ואת עצמאותנו. כך נמשיך את המלחמה, והפעם בשפת השלום.
למלחמה שפה משלה ולשלום שפה משלו.
גדלנו על שפת המלחמה, הסיפורים האגדות והביטויים שלנו נחצבים ממנה.
את האחר אנו לא מכירים, אלא מהיותו אויב המאיים על קיומנו. כל אשר בנינו בתוכנו, במחשבותינו ובנפשנו סביב האחר הזה, הוא תדמית האויב. שכנענו את עצמנו שהמצב הזה קבוע ונצחי, והפרזנו בהתייחסותנו המיסטית אל התופעה בכדי להוכיח את צדקת מחשבותינו. המלחמה עיוותה אותנו והחריבה את ההגיון שלנו.
מה יעשה כל אחד מאתנו ללא אויב? כיצד יעביר את יומו ואת לילו? כיצד יכונן את תרבותו וכיצד יחיה ללא פחד?
התמכרנו למלחמה, התרגלנו אליה. התקשחנו והתקשחו לבבותינו והמצאנו אגדות וסיפורים על אודות האומץ והגבורה. כל אחד מאתנו הוא גיבור שיודע להתרברב ביכולתו לעקור את האויב ולהשליכו אל הים או אל המדבר. כל אחד מאתנו רואה את האחר כזבוב או כחרק, ואילו את עצמו כאריה או כפיל או כטנק שיכול למחוץ ולמעוך.
הגיבור שלנו הוא שהיד או לוחם שלא נפל לפני שהרג עשרה, או חיסל כפר. אנו גאים לערוך לו טקסי כבוד, להניח זרי פרחים למראשותיו. אנחנו לא מזכירים אותו, אלא כדי להכין את מותו של חלל נוסף.
אנו חיים בזמן האגדות. לכל אחד מאתנו אגדה משלו, אפוס של דמיון העולה על המציאות. אנחנו מאמינים לדמיוננו כאילו הוא המציאות, ושוללים את המציאות כאילו היא הדמיון.
פיתחנו שפה אחרת של חיים. המוות קדוש ולחיים אין ערך. פיתחנו שפה ספרותית אחרת, המשורר הוא שליח והסופר נביא. אנחנו מזמרים לפצע, לאבן ולרובה, והנה הגיאוגרפיה מלמדת אותנו שניו־יורק קרובה אלינו יותר מדמשק. כי מי שחי כמוני בחיפה יכול להגיע לניו־יורק בעשר שעות ואילו לדמשק הוא לא יגיע לעולם. גם עבור תושב דמשק, סין קרובה יותר מנצרת, אותה נצרת שהוריו נהגו להגיע אליה על גבי חמורים. האם אנו חזקים, או האם אנו פוחדים באמת מהמלחמה?
אף אחד מאתנו אינו פוחד מהאחר. אבל אנו עמים הרועדים מפחד. פוחדים מעצמנו על עצמנו. פוחדים שהשקר הגדול שלנו ייחשף. פוחדים שהאגדות שבנינו יתרסקו והסיפור שלנו יתרסק. כל שנה, בחודש מאי, ישראל חוגגת את עצמאותה. באותו יום מציינים פלסטינים את זכר הנכּבה. באותה ארץ, עם אחד חוגג ועם אחד בוכה. עם אחד שר על החירות, ועם אחד משתוקק אליה.
זוהי ארץ הניגודים הבלתי אפשריים. החי בה שונא אותה והגולה ממנה מאוהב בה, ושניהם נלחמים עליה בקנאות בלתי נסבלת. האם אתם חושבים שנוכל לוותר בקלות על אהבה זו?
אנו מקדשים את האדמה, האם נוותר על הקדוש לנו למען השלום?
ומה יהיה גורלם של נביאי הארץ, הגנרלים, הפוליטיקאים והוגי הדעות? נביאי הזעם, המהפכה והשנאה, ההרג ורמיסת האדם וכבודו? הם גורמים לנו לפחד על גורלם יותר מאשר על גורלנו. הם שכנעו אותנו כי בלעדיהם אין מלחמה וכי בלעדיהם אין שלום, אין מולדת ואין עתיד. בלעדיהם אנחנו לא שווים מאומה. אנחנו עדר בעיניהם, עדר שהם רועיו. המלחמה הרגילה אותנו לעדריות שלנו, עד שסברנו שזהו גורל שממנו אין מפלט, ורקמנו סביבה סיפורים ומעשיות.
כן, אנחנו פוחדים מעצמנו על עצמנו. התרגלנו למצב הזה, ואנחנו לא רוצים לשנותו. החיים שלנו הומים שאון, תנועה ומעש. אנחנו מתעוררים אל מבזקי החדשות ונרדמים לתוכם. משתעשעים בפוליטיקה. אוכלים אותה כמו לחם וגומעים אותה כמו יין. לא מספיקים לסיים מלחמה וכבר מתכננים את המלחמה הבאה. לא נפטרים מכיבוש וכבר נוחת עלינו כיבוש אחר. זה שהכובשים מכנים “נאור”. והנכבשים – גורל משמים.
אנחנו משכללים את הפשיטות, כי יש לנו מטוסי קרב. ידנו הארוכה מגיעה לביירות, לדמשק ולבגדאד, ואפילו לתוניס ולאוגנדה, זרוע שלוחה לכווית, אחרת לטהרן ואחרת לסודן. המזרח הזה במדבריותיו, בהרים, במישורים ובנהרות שלו. המזרח הזה נראה כמו רשת של זרועות מכאניות כל־יכולות שלא מותירות למי שמחזיק בהן לחשוב על הפחד, מלבד הפחד על זרועותיו.
אנו פוחדים לגורל המכונה, אך לא ממנה. אנו מטפחים אותה, משקיעים בה, מפתחים, מפנקים ומקדשים אותה. אוהבים אותה וגוזלים לחם מילדנו כדי להאכיל אותה.
אנחנו נותנים לילדינו לשחק בצעצועי פלסטיק בדמותה. גוזלים מהשכלתם כדי להשקיע בפיתוחה, בשכלולה ובליטושה. הכדור שלנו כבר לא הורג רק אדם אחד, אלא חמישה ואף יותר, כשהוא נורה באוויר. הפצצות שלנו מתפצלות לעשרות. את אבק השריפה החלפנו בנפל"ם, את האש בלייזר. כיצד נוותר על מורשת זו? אנו גיבורים, שלא פוחדים מן המוות, כי הוא הפך לחיי היום־יום שלנו. אנחנו אוהבים אותו ומאוהבים בו. מאתגרים אותו, מזמינים אותו אל בתינו, אל שדותינו ואל מיטותינו ומגישים לו את נפשנו בחינם. אנו מתים בדרכים ועל הגבולות ובחדרי השינה ובבתי הספר, ואנו זוכים בשניות ספורות על מסכי הטלוויזיה בעולם.
שירתנו העממית היא “בכוח ובדם…”. האמהות שלנו מסלסלות בלשונן מעל גופות בניהן המרוטשות. הרוצח זוכה בעיטורי כבוד ובתעודות הוקרה. חייל הכיבוש מועמד לפרס השלום רק מפני שלא הרג את הילד שיידה בו אבן, רק משום שלא רצח את הילד.
במשך חמישים שנים חזרנו על כל ההיסטוריה. שחזרנו את כל האגדות, הערנו את כל הנביאים: אברהם, ישמעאל, יעקב, משה, מוחמד וישו, כדי שילחמו, פעם בשם הצדק ופעם בשם הג’יהאד. חילצנו מפיהם את כל ההצהרות כדי לתקוף, לכבוש, להגלות ולהרוג, ואנו ממתינים לגמול בעולם הבא. הם שכנעו אותנו כי העולם הזה לא שווה מאום.
אנו פוחדים על המורשת וההישגים התרבותיים האלה. כיצד נאבדם למען שלום מעוות? סופר פלסטיני אנוכי אשר נשאר במולדתו, על אדמתו ובבית הוריו. חי במדינת היהודים. כאשר הם חגגו את עצמאותם, אני הלכתי לכפר פלסטיני שתושביו גורשו בשנת 1948.
לא נותר מהכפר הזה דבר מלבד אבני הבתים ההרוסים, הצבר והתאנים. בכל שנה באים אליו תושביו, מבכים את חורבותיו וקוראים שירה. ראיתי איש זקן אחד, כבן שבעים. הוא התיישב על אבן גדולה ושקע בעצב. שאלתי אותו לפשר העצב, והוא ענה: “אני לא עצוב, אני פוחד!”
“מה מפחיד אותך יא שייך?”
“אני פוחד למות לפני שאשוב אל אדמותי”. הוא פרץ בבכי, “כאן היה ביתי”.
באותו יום הלכתי לכפר פלסטיני אחר, שתושביו גורשו. בתי הכפר הזה לא נהרסו, וגרים בהם אמנים יהודים. כאן פגשתי בחבר, אמן אותו אני מכיר זה מספר שנים. שאלתי אותו:
“למה אינך חוגג היום את העצמאות שלכם?”
הוא אמר: “באת לבדך?”
“כן לבדי, למה אתה שואל?”
הוא ענה: “מאז שעברתי להתגורר כאן איני עוזב את ביתי ביום העצמאות, כי אני פוחד. הבית הזה, בו אני מתגורר, שייך למשפחה פלסטינית החיה כיום במחנה פליטים. שמעתי שביום הזה אתם מבקרים בכפרים העקורים, ואני פוחד פן יבוא בעל הבית ממחנה הפליטים לביקור. אני לא יודע מה אעשה אם יבוא. האם ארשה לו לבקר? אגיד לו בבקשה? איך אתם אומרים בבקשה בערבית? איך אומרים היכנס? אגיש לו משקה? לא אציע לו יין ולא בירה. אציע לו לשתות קפה ואקטוף לו שקדים מאדמתי. אהיה נחמד ואנושי. אני יודע רק ארבע מילים בערבית: ‘אהלן, כיף חאלֵכּ, שו אסמַכּ, הוִויה’, למדתי אותן בצבא. האם הוא ישמח, אם אדבר אתו ערבית? איך אתם אומרים: תשתה מיץ? האם ישמח אם אגיש לו מיץ?”
אמרתי לו: “זה נחמד מצדך, הוא בוודאי ישמח, אבל מה תאמר לו אם הוא יגיד לך: ‘זה הבית שלי ואני רוצה לשוב אליו’?”
ידידי האמן השתתק. פניו החווירו. הוא קימט את מצחו, פניו התבהרו מעט, ואז אמר: “איך אתם אומרים בערבית, להתראות? איך אתם אומרים: לך, הסתלק, רוח מן הון!”
באותו יום לא הגיע לכפר האמנים, ולוא אחד מתושבי מחנה הפליטים. ישראל מונעת מהם להיכנס לתחומה. מדוע, אם כן, פוחד ידידי האמן?
אנו פוחדים מעצמנו ועל עצמנו, כי הצבנו גבולות צרים לאנושיות שלנו ואנו פוחדים שהאחר יאלץ אותנו לפרוץ את הגבולות הללו.
להיות אנושי במידה מסוימת זה יפה, אבל להיות אנושי ללא גבול זה דבר מבהיל.
אז סלחו לנו. סליחה אם האנושיות שלנו מותנית. סליחה שאנחנו מדברים על השלום בשפת המלחמה, שאנו מהללים את השלום ואת הפצצה האטומית בנשימה אחת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות