שני האנשיס הלבנים ירדו מהספינה הגדולה. היא היתה בטוחה בזה. הספינה הגדולה שפלטה אנשים לרציף היתה חלק מהחיים שלה כמו השבשבת, כמו החצר עם תקרת הבמבוק, כמו הדודה העסוקה מהבית ממול והמיטה הגדולה במטבח. כל זה אחרי שהם בעצמם היא ואבא ואמא באו גם כן באניה גדולה. אבל זה היה לפני הרבה ימים, היא לא יודעת כמה. ואמא אמרה שאחרי שכל האנשים הלבנים ייסעו הם ייסעו גם חזרה הביתה. והיא דווקא אהבה לנסוע. אבל כשהיא ראתה את האנשים הלבנים, איש ואשה, היא אפילו לא חשבה על האניה. כי האניה היתה חלק מהחיים שלה כמו הרבה דברים אחרים. בובת הברבי עם החצאית הלבנה הרחבה והנוצצים; ליפול מהכתפיים של אבא ישר למים החלקים של הים ולהתיז לכל הכיוונים; הווילון בצבע תכלת בבוקר כשהיא מתעוררת במיטה במטבח; החדר לגמרי שלה בבית האחר שלהם באתונה והמיטה שלה עם הכרית האדומה שאמא תפרה לה; השמלה הוורודה והנעליים השחורות המבריקות החדשות שקנו לה לפני הנסיעה; והדובים והארנבים שלה מסודרים בשורה על אדן החלון אחרי שאמא ניקתה את הבית; ואבא מעיר אותה עם נשיקה בערב כשהוא חוזר מהעבודה. ועוד כל מיני דברים, הרבה דברים, שהיא אפילו לא זכרה שהם חלק מהחיים שלה.

בדרך כלל האנשים הלבנים היו יורדים מהאניה ועוברים ליד הבית וליד הגדר של החצר, סוחבים תיקים ומדברים. הרכה פעמים במילים שהיא הבינה והרבה פעמים בצלילים משונים. הרבה פעמים, בעיקר כשאבא ואמא לא היו ולא היה עם מי לשחק, היא עמדה ליד הגדר והסתכלה עליהם עוברים. כמה פעמים הם הסתכלו עליה והיא חייכה, ולפעמים הם גם חייכו בחזרה. אבל אף פעם החיוך לא נשאר מספיק זמן כדי שהיא תוכל להגיד להם יאסס, והם אולי יגידו לה בחזרה גם.

אבל פתאום שני האנשים האלה, האיש והאשה, פתחו את השער של הבית שלהם ונכנסו אליה לחצר ודיברו עם אמא בשפה המשונה שלהם. ואחר כך הלכו אחריה לחדר שאבא רק גמר לצבוע אתמול ואמא רק גמרה לתלות בחלונות שלו וילונות בצבע תכלת. ואמא פתחה להם את החדר והם נכנסו ושמו את התיקים שלהם וסגרו אחריהם את הדלת. ואז אמא הסבירה לה שהאיש והאשה יגורו אצלם בחדר כמה זמן, ואמרה לה לדבר בשקט, לא לצעוק ולא לצחוק. וגם אבא, אמר ושניהם היו נורא רציניים. אז היא לא ממש ידעה אם שני אנשים לבנים בבית זה טוב או רע. אבל לפני שהספיקה ממש לחשוב על זה, האיש והאשה יצאו מהחדר וניגשו לשולחן שהיא אבא ואמא ישבו לידו והאיש דיבר לאבא. והיא, שישבה על הכיסא וטלטלה את הרגליים, רצתה גם לדבר ונגעה באשה הלבנה הגדולה בחיבה וחייכה חזרה לחיוך הנבוך והצונן שקיבלה, ואמרה: יאסס. והאיש הלבן אמר לה גם יאסס והחיוך שלו היה יותר חיוך.

אחר כך שני הזרים עזבו את הבית והלכו ואפשר היה לעשות רעש. אבל הם לא נשארו הרבה זמן בחוץ. אולי כי היה חם. כשהם חזרו הם התיישבו בחדר שעות. הם בטח ישנו כי אי אפשר היה לשמוע מהחדר שלהם כלום. החלונות היו פתוחים לגמרי כי היה חם והווילונות התעופפו לכל הכיוונים.

אסור היה להרעיש.

אסור היה לעבור ליד החלון.

אסור היה לעלות על המיטה ולהציץ דרך החלון.

היא התאפקה ורק הסתכלה על הפתח הכהה שהיה החלון, על הווילון שעף לכל הכיוונים ועל התריסים הכחולים הפתוחים והתאפקה. היא התאפקה בקול רם.

אחר כך אבא ואמא הלכו לבקר את הדוד הזקן והחולה, ואמרו שיחזרו מהר וביקשו שתהיה טובה ושתשחק בשקט בחצר או במטבח ליד המיטה עם הצעצועים שלה שהם הביאו מהבית. היא נשארה לבדה בחצר ומילאה את הדלי הכחול שעמד ליד הברז מים ואחרי שעשתה כאילו הוא אמבטיה ושטפה את הפנים והידיים, עשתה כאילו היא אמא ושפכה את המים על האבנים ועל האדמה כדי לקרר את האוויר. אחר כך אחרי שהאוויר נראה לה מקורר מספיק, היא נכנסה פנימה והשכיבה את הברבי לישון ולקחה את הדובי ויצאה אתו החוצה והושיבה אותו מולה על הכיסא ועשתה כאילו הוא אורח חשוב שבא לבקר אותה. אבל הדובי לא אמר כלום. הוא אפילו לא הסתכל עליה, וגם לא אכל מצלחת העוגיות היבשות והלא טעימות שהיא מצאה במטבח ושמה על צלחת. הוא היה רק דובי. ווה היה משעמם. אז היא החזירה את העוגיות למטבח ואת הדובי לחדר ויצאה לחצר ועמדה ליד הגדר והסתכלה לרחוב, אבל אף אניה לא הגיעה לנמל, ככה שאף אחד לא עבר ליד הבית. ואז היא הסתובבה חזרה לחצר ולא יכלה יותר לא להסתכל על הריבוע השחור של החלון שלא היה עליו וילון בגלל שהיה חם. היא הסתכלה קצת זמן בלי לזוז, סתם. מתחת לריבוע היתה מיטה, שאבא היה ישן עליה לפעמים בלילות כשהיה לו חם מדי בבית והיא היתה מוצאת אותו שם בבוקר. היא הביטה מסביב. לא היה אף אחד. היא טיפסה על המיטה כדי להגיע לריבוע השחור ורק הציצה פנימה בלי להרעיש.

בפנים על המיטה היו שני גושים לבנים. הוא היה גוש לבן, מלא שיער שחור כמו של אבא שלה. היא ראתה רק את הצד שלו ולא ראתה את הפנים שלו כי הוא ישן עם הפנים לקיר. היא היתה גוש לבן חלק עם כתם של שיער בין הרגלים, ערה לגמרי והעיניים שלה הסתכלו בסקרנות לא מרוצה אבל משועשעת, אולי. אם היתה יכולה לבטא את המבט של האשה במילים באופן מדויק היא בטח היתה קוראת לו תרעומת, אבל לא תרעומת עצבנית, אלא תרעומת מחויכת. אבל היא בכלל לא הכירה את המלה הזאת ובכלל לא ידעה להגדיר את המבט של האשה בדיוק או בערך. היא רק ידעה מהאזהרות של אבא ואמא ומהמבט הזה שלעמוד ככה בחלון ולהסתכל לתוך העיניים שמסתכלות עליה, זה משהו שלא עושים. אבל היא קפאה שם מול העיניים ולא יכלה לזוז.

ואז היא שמעה את השער, ואת הצעדים במדרגות נכנסים לתוך החצר והיא סובבה את הראש מספיק כדי לראות את השיער של אמא שלה מתחיל לצעוד פנימה. ואחריו היא יכלה לשמוע, אבל עוד לא לראות, את הנעליים של אבא שלה נגררות על השביל, כי במקום להסתכל עליהם נכנסים ורואים אותה עומדת איפה שאסור היה לה לעמוד, או במקום לקפוץ מהמיטה מהר ולנסות להסתיר ולברוח, היא נשארה איפה שהיתה והסתכלה עוד פעם פנימה לתוך החדר.

הגוש הלבן המסתכל ששכב שם וחייך בתרעומת כבר לא שכב שם יותר. היא סובבה את הראש וראתה עוד פעם את אמא ואבא והרגישה את הפחד מהכעס שלהם. היא לא היתה ילדה טובה. מה יהיה עם זה שהיא לא היתה ילדה טובה. אפילו במרחק היא הרגישה שאמא מעוצבנת, היא ראתה את זה מאיך שאמא הלכה לכיוון שלה, אז היא הורידה את הראש והסתכלה על השמיכה שכיסתה את המיטה וחיכתה בלי לדעת למה ושמעה את הקול של אמא אומר: מה לעזאזל את חושבת שאת… אבל אז מזווית העין היא ראתה שהדלת של החדר נפתחה, היא שמעה את הקול של אמא שלה משתתק והאשה עמדה בפתח לבושה בשמלה והסתכלה עליה, עומדת עוד קפואה מול החלון, בחיוך שהיה ממש חיוך. ואז המבט של האשה נדד כבר בלי החיוך לכיוון של אמא שלה ואבא שלה שנעצרו קרוב למיטה מול החלון. ולפני שאמא שלה הספיקה להמשיך לצעוק עליה שמה פתאום היא עומדת ככה על המיטה ומסתכלת על האנשים הלבנים בחדר אחרי שאמרו לה שזה לגמרי אסור, האשה אמרה לאמא שלה: יאסס. ואחרי שאמא שלה ענתה: יאסס במבוכה, והסתכלה לכיוון שלה בכעס ואמרה לאשה משהו בשפה זרה, האשה הסתכלה גם לכיוון שלה עם אותו חיוך כמו קודם אבל עכשיו רק בעיניים, ואמרה גם משהו, והיא ראתה איך הכעס קופא לאמא שלה בעיניים ובפה. ואז האשה הסתובבה להיכנס חזרה לחדר, ולפני שסגרה את הדלת העיניים שלה הסתכלו עוד פעם עליה על המיטה, כי היא עוד עמדה שם לא מעזה לזוז, והקול של האשה אמר לה בחיבה: יאסס.