לפני שנים רבות ובחיים אחרים נשכחתי על גבול רומניה־הונגריה. בחורף 1946 היה הדבר. קצת אחרי המלחמה. נרדמתי על איזו גדר של בקתת איכר הונגרי, או שמא היה זה איכר רומני.

בימי הרעה היה הדבר. חצי שנה אחרי שאמי נפטרה ממחלת לב, נשבר לבי כאשר התעוררתי לבדי באמצע הלילה, ליד בית בכפר שאת שמו לא ידעתי. קומץ אנשים מחזיקי מזוודות, עשרה, אולי שנים עשר איש, עברו על פני. איש מהם לא הרגיש שילד אחד, לבוש מעיל חום, ניתק מן השורה, השעין את ראשו על שער הברזל המכוסה גבישי קרח, ונרדם. הם מיהו לחצות את הגבול, כי באמת מסוכן היה להסתובב אז במקומות ההם לא רק ביום אלא גם בלילה. התעוררתי והיבטתי סביבי. המראה היה לבן ומוזר. שלג וערפל הסתירו את פני הלילה.

הייתי בן חמש וחצי כשיצאנו אבא ואני מבית סבתי ברחווב מירצ’ה־וודה בבוקרשט ונסענו לפלסטינה־א"י. בחופזה נסענו ובהסתר. הכול עבר כל כך מהר מאז ועד לשעות החשיכה של אותו ליל ינואר קר, עד שאיני זוכר דבר חוץ ממראה הגבול, ומן הבדידות הקפואה והכעס שמילאו אותי, כאשר הבנתי שנשארתי לבדי.

גבול רומניה־הונגריה, בשנת 1946 לא היה גדרות תיל ושקי חול אלא שדות שלג וערפל, וירח מוכסף שהשגיח עלי משמי לילה עמומים, וצל שהלך לצדי – אבי. למטה נראו בברור עקבות מדויקים. היכרתי אותם כי חזרנו ופסענו בנתיב שחרשנו לפני שעה או שתיים: קו פתלתל של טביעות רגל אובדות אי שם בחשיכה ושלג המחזיר את האור מן העקבות, אור מגחך לאידי. הייתי עייף, אבל לא רציתי שיקחו אותי על הידיים. אבי החזיק בידי והלכנו עקב בצד עקב, עקב בעקבות עקב. האם אנחנו סובבים במעגלים? “ששששש…” אבא השתיק אותי. “אסור לדבר. החיילים יתפסו אותנו”. שתקתי והלכתי.

שנה ומשהו היינו בדרכים, אבא ואני, בין בוקרשט לפלסטינה. בלי ויזה וכרטיס חצינו גבולות: הונגריה, אוסטריה, איטליה. כסהרורים הלכנו, מסתתרים בבתי שימוש נודפי צחנה של רכבות נוסעים, בעליות גג של איכרים, בארמונות אצילים שהוסבו למשכנות פליטים ומסדרונותיהם מדיפים ריחות שומן של סירים לא רחוצים, בעתה תמידית תבעה ממני תשלום, אבל מדי ערב, כשהייתי עולה על משכבי באיזה מעון פליטים ארעי או בקרון רכבת, הייתי אומר בכוונה יתירה את “שמע ישראל”, שסבתי לימדה אותי קודם היציאה, ותפילתי היתה צפה ועולה עד למרום תאי המזוודות והתיקים ופוגשת שם את חרדתי. חרדתי מפני כרטיסנים חטטנים וחיילים אפופי סרחון י"ש זול, ושומרי גבול חובשי קסקטים אפורים מצמר – רומנים, הונגרים, אוסטרים. הנקישה האפורה של גלגל הרכבות על המסילה התערבה בריחות הפחם השרוף וצבעה את חלומותי בגוונים של געגועים מעוכים למישהי שכבר לא היתה – אמא.

ירח לבן… וכבר הקפה שניה, ואבא לא מרגיש. אולי הייתי צריך להגיד שהולכים במעגל.

– פיפי.

– ששששש… אסור לדבר.

– פיפי.

– שומרי הגבול יתפסו אותנו.

– אבל אני עייף, טאטיקו! ¹

וכך, נשען על גדר של בקתה, צנח לו זלזל על גדר ויחלום. ובחלומי אשה לבנה במיטה לבנה. בעצם, אשה על ערש דווי, עוצמת עיניים, שערה משוך לאחור, פניה חיוורים. מיד הבחנתי שזו אמא. החדר, עד שנכנסתי אליו, היה בשבילי נעלם גמור, כי בילדותנו מחלות היו מחוץ לתחום לילדים. חלונות מוגפים מכוסים וילונות לבנים. מצעים לבנים. אמא לבנת פנים שוכבת במיטתה הרחבה. עוטה לבן במותה, על פניה הבעה פותה. פותה או אדישה? אדישה או שלווה?

בחדר נפלה דממה. החדר היה ריק, רק אמא ואני. באדישות שלווה הביטה אמא נכחה, כמו לא הכירה אותי. נזהרתי לא להתקרב אליה, כי התרו בי לא להטריד אותה. הבדידות הפחידה אותי. העפתי מבט ויצאתי. עמדתי בפרוזדור המקורה עץ, במכנסיים הגדולים ממותני, מתגונן מפני מבטי השכנים או אולי הקרובים הלא מוכרים. הם בחנו אותי בעיניים מזילות רחמים, וסבתא חנה, אומאמה, מיהרה לחבק אותי:

– קרוליק’ה. קרוליק’ה. מסכן שלי, ייבבה.

– די!

התנערתי ממנה בכעס. אני שונא רחמים. אני שונא את אומאמה. אני שונא את כולם.

* * *

אחר כך אבא סיפר לי שחזר על עקבותיו, קורא לי בקולי קולות: “קרוליק’ה, קרוליק’ה”. מתעלם מן המכובדים מבוקרשט, שסיננו חרש בהיסטריה: “בגללך, אדון וולפטל, עוד יתפסו אותנו. הם הרי מסתובבים בכל האזור, אדון וולפטל, ואז שום דבר כבר לא יעזור”. שמעתי את קולו ורצתי לקראתו. מלא כעס משך אותי אל החבורה שהמתינה לנו בחשיכה ולצידה שלושה חיילים חמושים. מורה הדרך, שעשה עם שומרי הגבול עסקה, הסגיר אותנו לידיהם תמורת תשלום הגון. שלושת החיילים שחררו את כולנו מן המזוודות, והפילו את אבא על השלג. אחר כך לקחו ממנו את שעון היד המוזהב ואת מעיל הצמר החדש שקנה לנסיעה. וכך, ללא מעיל, נגרר בכפור של ינואר 1946 עם כל החבורה לבקתת איכר אחד, שנאות תמורת סכום הגון להחביא אותנו בעליית הגג עד למחרת בלילה. בחוץ, השדות התמלאו ערפל וקולות לילה, ובעליית הגג, בחשיכה, מוקף בערימות חציר מדיפות ריחות גשם, שתיתי חלב שמן וחם, ואחר כך כרעתי בין ערימות החציר, לא הרחק מן החבורה, ועשיתי את צרכי, שלשול ארוך וטוב, למרות מחאותיה של גברת אחת, שביקרה קשות את נימוסיו הגרועים של האדון וולפטל ואת התרבות הרעה שאליה הוא מוציא את בנו.

אילו אבא לא היה מוצא אותי על יד הגדר, הייתי ישן שם ודאי עד אור הבוקר, ואז, כאשר השמש הזורחת על השלג מבעד לערפילים מעירה תרנגולות ופרות, היתה יוצאת גם אשת האיכר מן הבקתה, ובדרכה לצריף בית השימוש שבחצר מגלה ילד קפוא מחבק שער ברזל מכוסה גבישי קרח. היא היתה מאמצת אותי מיד אל החזה ההונגרי הלבן שלה, ממלמלת ברכות ליזוס־מאריה ששלחו לה מתנה משמים, אותי, ומביאה את התינוק הקפוא לבקתה. שם, במיטה, בעלה היה ממצמץ מתוך שינה, ורוטן: “איגן מיגן, נם טודום”, אבל לבסוף היה מתרצה ומביא לי תה חם, משפשף את רגלי עד שיפשירו, ועד הצהריים הייתי הופך לבנם המאומץ. אז איך קוראים לך, ילד? קרוליק’ה? כן, זה השם שנתן לי האיש ההוא, ששכח אותי על הגדר, שם צנחתי ונרדמתי, נמתי־נמתי עד שהתעוררתי.

הא, אילו נותרתי לבדי על הגדר.

כמה פעמים חזרתי ושחזרתי בעיני רוחי את מאורעות אותו ליל חורף, ואת הקורות אותי למחרת!

אשרי, שפר מזלי. למרות שאמא מתה ואבא עזב אותי בשלג ונעלם, לא הייתי לבדי. היו לי עכשיו הורים חדשים. אנשים פשוטים אבל טובים. הם גידלוני וחינכוני. עברו השנים. נשל הפרי. הפרח כבר נשכח, ובקורינתוס ההונגרית גדל אדיפוס שהונח לבדו על פסגת הקיתירון, מוקף באהבת הוריו המאמצים, ושכח את עברו. הם נתנו לו המון אהבה, כי תמיד רצו ילד משלהם, ויזוס־מאריה שלח אליהם ילד יפה. מחובק באהבתם הגדולה גבה הנער ורחב, ואחרי שהתבגר, יצא לדרכו והגיע לתבאי־בודפשט. שם פילס את דרכו לאוניברסיטה, למד בחריצות ובתואר דוקטור הוכתר. עכשיו, בעיר הגדולה, שכח את הכול, גם את שמו. הוא היה למלך חדרי המיון בבתי החולים מרכזי. כמו הרופא הזה בבית החולים “הדסה” בבלפור. חלוק לבן לו ושפם. איגן מיגן שגור על פיו, ובפציינטים הוא מטפל ביעילות נחרצת. מה לו ולגזעו ומה לו ולשוכו? במסירות הוא ממלא את תפקידו. מבשר לקרובי משפחה על מות יקירם, מנחם אותם על שברונם. כמו הרופא הזה ב"הדסה", האחראי על חדר המיון. הנה, הוא עומד ליד האחות בחדר המיון, מביט בפציינט שהגיע במונית. מר וולפטל שמו. ברחוב נפל בדרכו, שבור שבר את ירכו.

– אדון דוקטור, שואלת פרידה, מהי יהיה?

– יהיה בסדר. נטפל בו. מה השם שלו?

– קוראים לו מריו וולפטל. אני אשתו.

– מה קרה בדיוק?

– הוא נפל בתחנה המרכזית. הפילו אותו שני חיילים.

– תכף נראה. תחכו בחוץ, במסדרון.

ובכן, העניין הוא בזה, ששני חיילים עברו בריצה ונתקלו באבי מול קו ארבע בתחנה המרכזית. הוא נפל כמו עלה על האשפה שעל המדרכה, ואחרי שהתעשת מילמל אליהם: “בבקשה, תרימו אותי”. החיילים חזרו שני צעדים אחורה, הביטו בתקלה במבט עסוק, והחליטו ללכת. הם מיהרו.

– לא קרה כלום, אמרו לו.

– לכם לא קרה כלום. תרימו אותי!

מוכר הפיצוחים בקיוסק הקטן השכיב את אבי על מזרון שגרר מן המחסן, וטילפן הביתה. באו פרידה ואחיה במונית והביאו אותו להדסה. עכשיו היא עמדה לידו, מלטפת את ראשו בידיים מתלוצצות קצת על עצמן, ואני עומד בצד השני.

– אמבולנס עולה 300 אלף לירות, אומרת פרידה. בטקסי זה 25 אלף. היא עדיין מדברת בלירות. לא רק שלא הצליחה להתרגל לשקל החדש, אפילו את השקל הישן לא הספיקה לעכל. אבי פורץ בבכי. די. די! פניו מעוותות כפני תינוק שמן ומגודל זקן. ושומה ענקית בנחירו השמאלי. זהו זה. יותר אני לא מסוגל לסבול.

– אני יוצא לרחוב לנשום אוויר, אני אומר לפרידה.

* * *

רק זה היה חסר, באמצע המלחמה הזאת, הנפילה הזאת. הרי רק שלשום הזעיק אותי בטלפון לקצה דיזינגוף. כבר היה כל הסימנים ערוכים לפני. איך לא הבחנתי. הוא ישב ליד שולחן שם, בקפה הריק, שפעם – בימים לפני המלחמה – שימש את הבוטיקאיות מן הצפון, בשעות אחרי הצהריים, לשתיית אספרסו ארוך ולרכילות. כאן מצא לו מנוחה אבי ליד אחד השולחנות, וחכה לי שאביא לו שלושים שקלים. כי נגמר לו הכסף. זו לא היתה הפעם הראשונה. מדי פעם, מאז הפסיק לעבוד לפני חמש שנים, הוא נשאר בלי פרוטה.

– לאן אתה רוצה שאסיע אותך?

– אין לי לאן לנסוע.

– בוא תיכנס לאוטו, אחזיר אותך הביתה.

– לא. אחזור לבד, ברגל.

– לקחת אתך מסכה, במקרה שתהיה אזעקה?

– אני לא צריך מסכה. כבר עברתי מלחמות יותר גרועות.

ינואר עכשיו, ובחוץ קר. לקראת הערב רוב החנויות נסגרות מוקדם בגלל הטילים. אין כמעט אנשים ברחובות. אז אולי הוא צודק, אבא. אם לא יפול עליו פתאום טיל של סדאם, לא יקרה לו כלום. שיסתובב ברחוב. זה שומר לו על הכושר. כל היוצרות התהפכו במלחמה הזאת: קו החזית עובר בחדרי תינוקות, מהעורף האזרחי תובעים קורבנות, ואבא הוא מבחירי הסיירת. כמה נפלא, בגלל בוש, נשים, זקנים וטף, כל הירא ורך הלבב, ובכללם גם תשעים אלף תלמידי ישיבה פטורי גיוס, הופכים לחיילי קו מאז’ינו החדש. ברחוב שלנו יש פתאום המון מקומות חניה, וכל האורות כבויים בבית שבנייתו נסתיימה, ממול. הדיירים החדשים נמלטו משם. מה הם צריכים סיוטים? במלחמה ההיא פינו את לונדון והחיילים הגנו על האזרחים, ובמלחמה הזאת, החיילים מפילים את האזרחים ומשאירים אותם על המדרכה.

בגלל המלחמה הזאת אני מתקשה לישון בלילות, אך אחרי שנרדמתי, באופן מוזר, אני זוכר את החלומות. באחד מהם אני רואה פתאום את דבורה. הפנים שלה מאוד מעוצבות, יפות, עם עצמות לסת ברורות. “מאוד רזית, את מאוד חתיכה”, אני אומר לה. והיא אומרת לי, “אתה רוצה לראות איך אני נראית?” ומתחילה לפשוט את הבגדים עד שהיא נשארת עם טי שירט סגול. ואז אני משכיב אותה וכשאני מעיף מבט בפניה, והנה כל לחייה מכוסות ברשת של דם, והקווים של הרשת הולכים ומיטשטשים כי הדף מוסיף לזוב מתחת לעור.

– מה קרה? אני שואל אותה.

– זה כלום, היא אומרת. רק נשכתי את השפה.

כל אותו זמן אנחנו מוסיפים להתחבק, ואז אני מרים את חולצתה ומבחין בכתם חום מכסה את שדה השמאלי. כתם ענקי. זה סרטן, אני חושב ומחליט שעלי להעיר את עצמי מתוך החלום החולה, הקודח, אבל איני מצליח כי אני שוב מביט בפניה, והן נראות ממש בולבוסיות ושטופות זיעה, מגעילות, ושוב אני מחליט שעלי להעיר את עצמי מהסיוט הקודח, ומתעורר.

הרופא, לא סימפטי ומרוט עצבים, אומר שאין לאבא שום שבר. למרבה המזל, פשוט קיבל מכה בפרק הירך השמאלית. פרידה לא כל כך מבינה על מה הוא מדבר. העברית שלה מאוד בסיסית. אחרי שאסביר לה מה זה פרק הירך, היא ודאי תתחיל לבכות. אצל זקנים, היא אומרת בצדק, שבר בפרק הירך לא נרפא לעולם, מה יהיה? אני שוב ואומר לה, שאין לו שבר בפרק הירך. הכל בסדר. היא מוחטת את האף, היא לא יכולה לטפל בו. לה, לעצמה, אין לה כוח. שהאדמה תבלע אותה. שכאן תהיה קבורתה. אני אומר לה שצריך לחכות כמה ימים, ושהכול יהיה בסדר, אבל אני יודע שהיא יודעת שאני סתם אומר את מה שאני אומר, ויוצא שוב לנשום אוויר.

אם לא יקבלו אותו למחלקה האורטופדית, כדי שיתאושש שם כמה ימים, אצטרך להחזיר את אבי הביתה, אין לו מקום אחר. פרידה תטפל בו. אין לו מישהי אחרת. אינני יכול להרשות לעצמי עוזרת פיליפינית שתעזור לה. החיים יעשו את שלהם. הרי זו לא הפעם הראשונה שהוא סובל והיא מטפלת בו. אחרי האירוע המוחי בשנה שעברה, אבא התקשה לדרוך על הרגל השמאלית. אבל לא עבר זמן רב והוא התחיל שוב לדדות ברחובות, לבוש בחליפתו המהוהה אבל המגוהצת. פרידה תמיד טורחת שייראה נקי ומגוהץ. רק פקעת השיער שמזדקרת לו מימין משווה לו מראה פרוע במקצת, אבל משמאל פסוקת לבנה תועה בדרכה ונבלעת בקרחת. ממנו העתקתי את השביל בצד.

אחרי הפעם ההיא, ששכב באסף הרופא, הוא התאושש וחזר לסובב בין החנויות. וכך זה יהיה גם הפעם. צריך רק סבלנות. כל חמש השנים האחרונות, מאז הפסיק לעבוד כזבן בחנות הנעליים באלנבי, אבא שולח ידו במסחר זעיר ובטוטו. פה שני זוגות נעליים, שם כמה נעלי נשים. זקן בן 77 נושא בחורף בין השלוליות של יפו קופסות מגפיים מסנדלרים ערבים לחנויות רומנים ועירקים בתחנה המרכזית, מבזבז את מעט הכסף שהרוויח במסחר – על הימורי כדורגל. משם תבוא ישועתו.

אני קם מהספסל שבחצר, ומגלה בשובי שפרידה עומדת ללכת הביתה. אין לה כוח, והיא רוצה להיכנס למיטה, לנוח. בינתיים השכיבו במיטה הסמוכה זקנה שמחרחרת בקולי־קולות. לפני לכתה פרידה אומרת שהיה עכשיו רופא ואמר שצריך לשחרר את אבא מיד. אם הוא יחזור הביתה עכשיו, היא מנדנדת לי, היא לא יודעת איך תטפל בו. לה כבר אין כוח. בינתיים אבא שוכב, ואני מחכה לסניטר שיעזור לי להוריד אותו מהמיטה. הוא מביט בתקרה. אפור ושותק. לשאלותי אינו עונה. פתאום כאילו איבד עניין בכול. מונח לו ברישול על המיטה, מכוסה בשמיכה ובסדין ורוד. הסדין נקי אבל על הקיר יש כתם לכלוך. זיפים לבנים על הסנטר הכפול, והסנטר צונח אל החזה הרזה, שיניים תותבות תחתונות שמוטות החוצה. מי זה האיש הזה, זה אבי? לא. זה לא אבי.

– תחזיק מעמד, אני אומר לו ברומנית. אנחנו יוצאים עכשיו. אביא אותך הביתה. אחר כך אני צריך ללכת. יש לי פגישה בעבודה. בערב אחזור לראות מה קורה. אבוא ברגע שאוכל.

* * *

בדרך הביתה, במכונית, האצבע משייטת מרשת ג' לרשת ב' ומשם לגלי צה"ל וכולם מדברים באותם קולות: נורית גלרון, שלמה ארצי, יהורם גאון ואילנית שרים “ללכת שבי אחרייך”, “האדם הוא עץ השדה”, “היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא”. את אבי הכנסתי למיטה בביתו, ועכשיו סוף סוף אפשר להתמכר למשהו אחר. יש ברפרטואר הזה גם יתרון: סוף למוסיקה התעשייתית. הנעימות נוגעות ללב, מתוקות. בימי המלחמה האלו למדנו לזהות את הפזמונים העבריים עם עתות מצוקה. לפני שקיעה החמה מתמלאים הגלים בשירי מולדת רגועים.

אבל קודם שאני נוסע הביתה – עלי להגיע לפגישה בקפה ליד הבימה. עבודתי בעיתון, עבודת עורך זוטר, עושה אותי כל ימות השנה יעד פגיע למשלוח של כל מיני מאמרים, שירי בוסר וביכורי עט, שכותביהם – מקורביהם של מכרי ומכרי־מכרי – רואים בי שליח נוח להעברת פירות רוחם אל העורך הבכיר מבלי להסתכן בסירובים ישירים. לכן לא התרשמתי במיוחד כשהפצירה בי דבורה להיעתר למכרה שלה מימי לימודיהן המשותפים בסמינר למורות ולעבור על מספר כתבי יד, שהשאיר אחריו בעלה. המנוח נסע לטיול באירופה, ונהרג שם בתאונת דרכים. אשתו, זיוה אריאל שמה, חייתה בנפרד ממנו כל שלוש השנים האחרונות, אבל מותו קירב אותם מחדש.

קצת מוזר להיפגש בענייני עבודה דווקא עכשיו, בימי הסקאדים הללו. היא חיכתה לי בקפה קטן וירוק־קירות, בקצה שדרות רוטשילד הריקות ממכוניות. אשה נאה בסוף שנות השלושים, פנים בשרניות מעט אך יפות, עם סימנים ברורים של מחשבה שעברה על פנים אלה רגע לפני שראתה אותי. יחסית לאישה שאיבדה זה מקרוב את בעלה, היא לא נשמעה פגועה במיוחד, ואולי היה זה רק איפוק חיצוני. דיברה במרץ, בקול גרוני, מלווה את דבריה בפרצי צחוק קצרים.

בקשתה, למרבה ההפתעה, היתה שונה משל שאר הטרחנים: היא רצתה להוציא קובץ לזכר בעלה, ואולי, שאלה, אהיה מוכן לקחת על עצמי את עבודת העריכה. המדובר במלאכת ניפוי מסוימת ובתיקוני סגנון סמליים פה ושם, אף כי היה מורה לספרות, הנה ביומן המסע שלו הם נחוצים. חוץ מזה היו עוד כמה התחלות של סיפורים, ועבודת מחקר מקיפה שהשלים.

לא נטיתי להסכים. אני מכיר את עבודות העריכה הללו. מתייחסים אליך כאילו זמנך אינו שווה פרוטה. אני עצמי, אמרתי לה, עסוק בימים אלה בהשלמת עבודת הגמר שלי בהיסטוריה, וזמני קצר, שכן עלי לסיים אותה לפני שיסע הפרופסור שלי לסמסטר שלו בצרפת. הוא מחלק את זמנו שווה בשווה בין תל־אביב לסורבון.

אחרי שנפרדנו, ציינתי לעצמי שהיא לא הופתעה כלל לנוכח התפתלותי המבישה. נפגעה – כן. הופתעה – לא. כאילו היתה מורגלת בסירובים כאלה, מפגישות קודמות עם עורכים אחרים. מעניין אם גם לי תציב דבורה יד זיכרון כזאת. השעה חמש וחצי וב"קול השלום" כבכל ערבי השנה, אבל הפעם בהתאמה מושלמת לימים אלה, נשמע קולו של מנחם בגין המכריז על סוף המלחמות: “נו מור וור. נו מור בלאדשד”. ואחר כך קולו של אייבי נתן, המודיע כמו ב־364 הימים האחרים: “עם שקיעת החמה תחנת קול השלום תפסיק את שידוריה לזכר קורבנות האלימות באזורנו ובעולם כולו”. אחריה תכנית דוקומנטרית, היחידה בערב זה. איזה תיאום מופלא. בחרתי להאזין לשידור החוזר דווקא של “איגרת לאבא”, תכניתו של אלדד מנור המוקדשת לאביו ולחבריו נעדרי הצוללת “דקר”. בן שלא ראה מעולם את אביו, עוקב אחרי שירותו בצה"ל, היעלמות הצוללת והחיפושים אחריה.

בסדר, מה קורה עם אבא? לטלפן איני מעז. פרידה תרצה שאחזור אליהם, ואני רוצה לחזור הביתה.

* * *

בחלום השני ניסה ראש ממשלתנו לשכנע אותי להתחבר לאופטימיות ולוותר על המודעוּת. הפעל את הטלוויזיה, הוא אמר לי בפניו הקפואות תחת מעטה האיפור. אחר כך שתק, כאילו מחכה לראות שאני מפנים את הערכים שהוא מנסה להעביר לי בלי קול. והערכים היו חמישה, ובכלל לא פוליטיים: חריצות, לא יותר מדי יוזמה, קבלת דין המלוכה. השלמה עם הקיים וסיפוק מכל עשייה, גם הקטנה ביותר.

את החלום הזה סיפרתי לדבורה, כשחלצתי את הנעליים ליד המיטה.

– אז מה אתה עושה? היא שאלה.

– כבר התחלתי לעשות, חכי ותשמעי. זה חלום שהולך ומסתבך.

– אני מתכוונת לאבא שלך. מה אתה עושה?

– החיים יעשו את שלהם. הוא יתאושש. אין לי כסף למצוא לפרידה מישהי שתעזור לה.

– כל השנים הוא לא שם עליך. בקושי טיפל בך מה פתאום התחלת לטפל בו?

– הוא אבי. אני לא יכול לריב אתו כל החיים. מה שמזכיר לי שהבטחתי להיכנס אליהם, לראות איך הם מסתדרים. עוד מעט אני צריך שוב לצאת.

פרידה צעירה ממנו בסך הכול בשש שנים. ארבעים שנה הם ביחד, ועדיין מתייחסת אלי כאל הבן “שלו”. מעולם לא חיבבה אותי במיוחד. אבל היא שמרה על בית מהוגן. הצליחה במשכורת הדלה שלו להבטיח ארוחות סדירות, בויטרינה היו תמיד מטרונות פורצלן, הטלוויזיה היתה אמנם בשחור לבן, אבל פתוחה בערבים ורק בחדר השינה שלהם היה האוויר מנוון. הוא לא נאבק במיוחד למעני, בעימותים המשפחתיים. היה תוקע מבט רפה נכחו, ומדגיש, בלי שמחה, שאין לו ברירה. אין לו יותר מדי כסף, ובלעדיה – מה הוא יעשה? פעם חשבתי שהוא סתם נמושה, עכשיו אינני שופט אותו באותה חומרה, אבל אני שופט את עצמי בחומרה על שאני נמנע מלשפוט אותו בחומרה. אילו היה לי אכפת, אילו הייתי מעריך אותו באמת, הייתי ודאי מתייחס אליו אחרת. אבל לא כעסתי. הרי תמיד ידעתי, שסתם נקלעתי עם האדם הזה לעולם, וסתם חיינו. אפילו כשהגענו ב־48 לירושלים, למושבה הגרמנית, לא חשבתי שהוא ייתן לי בית, כמו שיש לילדים האחרים. הוא עשה כל מה שיכול, אבל מה שיכול היה מעט מאוד.

בהפוגה המפורסמת ב־48 הבריחו אותנו דרך שער הגיא, ומיד הביאו אותנו למושבה הגרמנית. בקצה הרחוב היה קיר עשוי פח נקוב כדורים, שהסתיר את הנעשה מאחוריו מעיני הצלפים הירדנים שעל חומת העיר העתיקה. פגזים וכדורים שהתעופפו משם, חלפו על פני שדה הזיתים והקוצים שהיה אחר כך לגן הפעמון, ונחתו ברחוב שלנו. כל משפחה קיבלה דירה משלה בחווילות הנטושות הסמוכות לגן השושנים. לנו נתנו דירת חדר ומטבח ארוך וצר עד מחנק, משהו ברוחב של מטר ובאורך של ארבע, שהיה לו קיר דיקט משותף עם המטבח של השכנים, משפחת ייקים שגידלה ילד תימני. ביום השני יצאנו עם כמה שכנים ללקט פריטי ריהוט מדירות שננטשו בבהלה. במטבח אחד היו אפילו כלים עם שאריות של ארוחת בוקר על השולחן. את הארונות רוקנו המבקרים הקודמים. בגינות של כמה בתים סימנו בקבוקים קבורים באדמה את גבולות הערוגה. בימים הבאים הילדים היו מוציאים אותם ומוכרים למכולת. במונחים של אותם ימים, הם עשו הון גדול.

אבי התחיל לעבוד מיד. היה אז זגג. הוא ועוד שלושה חברים הקימו קואופרטיב ושמו “התקווה”. בכל מקום נשברו חלונות בגלל ההפצצות וירי הצלפים, והעבודה היתה בשפע, אבל משום מה הוא לא התמיד והתקווה היתה לאכזבה. יום אחד מצאתי אותו במטבח הריק, ריקנות חשופה בעיניו, מודיע לי שאין אוכל. אין. פשוט אין כלום. איך נקלעתי לעולם עם האדם הזה? אחר כך הכניס אותי למוסד ברחובות. טוב, הוא היה באמת עני באותה תקופה, ולא יכול לפרנס את שנינו, אבל – למוסד? שנה הייתי שם, שנה שבמהלכה שכחתי לדבר רומנית. הוא היה בא לבקר לעתים רחוקות, וכשהגיע בפעם האחרונה לקחת אותי הביתה, ברחתי ממנו, הסתתרתי על עץ האקליפטוס הגדול בחצר, העץ שהיינו מגרדים את השרף הלבן שעל ענפיו ולועסים אותו כמו מסטיק. לא רציתי לרדת משם, למרות ההפצרות, גם לא רציתי להישאר. לא דיברתי אתו, לא בכיתי. הוא לא יגרום לי לבכות, האיש המבוגר הזה. לעולם לא אבכה בגללו.

* * *

אבי שכב על הרצפה, שרוע ליד המיטה, בלי בגד תחתון, טובל בשלולית שתן. לא היה שם איש שיכול להרימו. פרידה הלכה לקרוא לשכן מהקומה השלישית, מרינרו היא מכנה אותו, כי נודע לה שהיה בנעוריו רב חובל באניית סוחר, אבל גם הוא לא גיבור גדול. בכל אופן, בהגיעו, שנינו מרימים את אבא וגוררים אותו לבית הכיסא ומשם חזרה למיטה, עדיין חלקו התחתון מגולה, כשל תינוק.

בבית החולים שכב מחובר לזונדה ולבוש בחולצה בחלקו העליון ובמכנסוני נייר בחלקו התחתון. כאן לא היו לו מכנסוני נייר. אדיש לשלולית על הרצפה, אדיש להשפלה, הוא הביט נכחו בשלווה. הכנסנו אותו למיטה ופרידה פרשה על מותניו חיתול מנייר. מעליו, לא מתחתיו. דווקא כך, כמו בהתרסה.

פתאום אבי פורץ בבכי.

– מרינרו טלפן למועדון, ואמר להם שאני חולה, הוא אומר.

– הוא מתכוון למועדון של הזקנים בבזל. בזמן האחרון הוא הולך לשם כל בוקר, משחק ג’ין רמי, אומרת פרידה בנימת לגלוג, כאילו חבל לה על הזמן שהוא מבזבז מחוץ לבית. היא כזאת. תמיד היתה כזאת.

– מחר בבוקר, אני מבטיח לה, דבר ראשון אני דואג למצוא לו בית חולים סיעודי הגון.

כל העניין גדול עליה. בעצם, גדול על שנינו.

בדרך הביתה אני עובר דרך המכולת הפינתית, שעוד מעט נסגרת.

– נו, כן. ימי פומפידו האחרונים, אומרת אתי, אמו של בעל המכולת. לא להאמין, עושים כבר את מסיבת הסוף. ראיתי מודעה: מסיבת הסוף, רוקדים ומתים.

– היא כבר היתה אתמול, מתערבת בשיחה קונה אחרת, באיזה פאב.

– מסיבה אחת? אומר שכן מהבית מקצה הרחוב. היו כמה כאלה בתל־אביב. הלא אין גבול לכושר ההמצאה של בעלי הפאבים והמועדונים. למה־מה, רק בעלי המכולת יתרגמו את החרדה הקולקטיבית לשקלים? הוא צוחק בהנאה.

– אומרים, מסכמת אתי, שתכננו כבר במועדון “רוקסן” נשף מסכות אב"כ עם להקות רוק וציפיות לשעת השין.

מדמיין לעצמי את החוגגים הפטישיסטים רוקדים, עטויים במסכות אב"כ, אני נכנס הביתה. דבורה איננה. מה היא יוצאת בערבים כאלה, כשכולם מחכים לסקאדים? המסכה שאבא הביא הביתה, בימי המלחמה ההיא, אחרי שיצא – אין לי מושג איך – ממחנה העבודה. בעצם, אולי היה זה בסוף המלחמה, ושחררו אותו עם כולם. המסכה ההיא הצחיקה אותי. לא הפחידה בכלל. אבא חבש אז כובע בארט כחול, ובידו החזיק מסכת גז, ואחר כך, עטה אותה על פניו ועשה קולות. כמה ימים אחר כך נעלם שוב, ואני נשארתי עוד זמן מה עם אומאמא. מתגעגע אליו ואל אמא. ואולי אין זה זיכרון, אלא אחד מאותם חלומות שהייתי בודה לעצמי ברכבות בימי הרעה. חלום מהתל שהיה לזיכרון.

* * *

וינה, 1946. שנה אחת אחרי מלחמת העולם, עיר הרוסת כיבוש. גרנו בארמון שהפקיעו בנות הברית והפכו אותו למעון פליטים. הדירה שלנו, מיטת קומותיים היתה באולם הנשפים, שרקדו בו הרבה ואלסים, בין המלחמות ואולי גם במהלכן. כל האולם מלא מיטות קומותיים ערוכות בסדר גאומטרי, אזור אזור וצביונו: שכונות שכונות, משפחות משפחות, וביניהן שבילי מבוך. אני שוכב במיטתי ובוכה. בחלון ליד המיטה מטפסים עלים, ואני מביט בהם ונרגע. ביום אסור לי לזוז מהמיטה. רק בערב, ערב ערב, אני ואבא יוצאים לטיול ברחובות פצועי התיל, מביטים על גלגל הפראטר ששבת בגלל המצב. בקפה־זונות קטן, באחד הרחובות ההרוסים אבי רואה לראשונה – עוגה, זאכר טורט וילנאי. בעצם, לא הזאכר טורט המושלם: ספק אם היו שם שלוש שכבות שוקלד עם מילוי ריבת מישמש, וספק אם היה מצופה בקרם־שוקולד ומוגש עם קצפת. אבל אין ספק שזה נראה כמו עוגה, ובמיוחד אין ספק, שהיה חסר בעוגה הזאת מרכיב בסיסי: סוכר. כשטעם אבא את העוגה, נתכרכמו פניו, ואחר כך שבו ואורו: הוא הזמין בקופסת קרטון פרוסות פרוסות של המטעם התפל, וכשהגענו למעון הפליטים, עמד במרכז האולם והכריז על הממתק. הדודות מסביב התנפלו, והוא געה בצחוק. התעלול עלה יפה למעלה מן המשוער. אני מביט בו במבוכה. פתאום נתגלה לי כליצן.

אחר כך בערב אני שוכב במיטת הקומתיים מעל אבא, באולם הענקי, מעלי תלויה שנדלייריה מאובקת ושבורה ואומר ברעד ובכוונה יתרה את “שמע ישראל…” שלימדה אותי אומאמא. בתחתוני דקירה. התחלתי שוב לעשות פיפי בתחתונים. למרות שאני מתאפק בכל הכוח, אני חש לבסוף בדקירה, ויודע שאחריה השתן ייזל. והוא באמת יוצא, נפלט כמו אוויר מבלון בדקירת סיכה. אחר כך אני מנסה להירדם, אפוף באור הסהרורי של האולם הגדול, מביט בריקוע המתכת המאובק הקבוע בתקרה. בבואתי נשקפת שם קטנה ורזה. אני מפחד להירדם, שלא יחזרו החלומות. אל תוך בבואתך שחה ילד, עטוף אור סחרחר הישאב פנימה, חבוק כוכבים. משכיני אמא, אחרייך ארוצה, משדות שלג וערפל. לא רוצה לצאת החוצה, החלום מפחיד ומהתל.

* * *

הטלפון מעיר אותי ואת דבורה בשש. הקול של פרידה מציף את המיטה. היא בוכה. באו ולקחו את אבא.

– מי לקחו?

– הם. האמבולנס. הוא ב"הדסה". כל הלילה לא ישנתי. השתעל והקיא. די. אין לי כוח.

בכניסה לבית החולים אני פוגש את ד"ר סמואל. הפסיכיאטר אספן הספרים. אנחנו מדברים על ספרים נדירים, מאז נודע לו שאני עובד בעיתון. עכשיו כבר איננו פסיכיאטר אלא רופא ילדים, עבר הסבה מקצועית. במלחמה הזאת גייסו אותו לתורנות כל הלילה. איך שהתחילה המלחמה, לפני שבועיים, תקפה אותו קדחת אספנות.

– הצלחתי, הוא מבשר לי, להשיג ספר מאוד נדיר, “אחת עשרה הכומתות הירוקות”, ספר על כפר קאסם שנאסר על ידי הצנזורה. אל תדאג. אדבר עם מישהו מהמחלקה. יהיה בסדר. יטפלו באבא שלך. הוא יקבל את המקום הכי טוב.

האחות בפנימית א' חביבה באופן לא רגיל. מובן שהיא תעזור לו, היא אומרת בחיוך. ביציאה מבית החולים מעונן חלקית. ופתאום השמש מתוקה ורחובות תל אביב יפים. אני עולה על מונית קן ארבע עד דואר אלנבי. בקטע מול רחוב רמב"ם, אני רואה את שחורי יוצא עם סלים מהשוק. שחורי, עורך משנה של הדף הכלכלי, קונה בשוק תמיד. כל השנה הוא ואשתו חוסכים פרוטה לפרוטה, ובקיץ הם נוסעים לחודש חופשה בטירול האוסטרי. שנה אחרי שנה. שוכרים צימר בפנסיוון באינסברוק, ומשם יוצאים לטיולים בסביבה. נוסעים למשל באוטבוס יום שלם כדי לאכול באיזו מסעדה חתיכת סוס שתובל עם שני בצלים. מי יודע מה הם עושים אחרי אומצה כזאת, אולי רואים מופע של רכיבה על סוסים בלוויית מוסיקה בעוגב כנסייתי. אבל לא. זה ייתכן רק ברומניה.

בכיכר המושבות, בבית מרקחת ילין, פינת רחוב החשמל 1, אני מבקש מהרוקח בקבוקון יוד מיוחד, שרק אצלם אפשר להשיג. נוזל צהוב שקוף שהוא אנטיספטי ורב־תכליתי. צמחי המרפא המשמשים להכנתו הם שומר, אניס, סלוויה, מנטה ורוזמרין. הוא מתאים לא רק לתינוקות הסובלים מפצעונים בחלל הפה (שלוש טיפות מהנוזל עם כפית שמן זית), אלא גם לבוגרים. כתבתי על זה קטע למוסף הבריאות, בחודש שעבר. אני מרגיש שאני רוצה פתאום להשתין. אני מטלפן לבית החולים.

– כל הזמן הוא פורץ בבכי, אומר ד"ר סמואל בטלפון. דיברתי אתו ברומנית. הוא אומר: הלוואי שהייתי מתפגר. הלוואי שהייתי מתפורר. אבל אל תדאג, יהיה בסדר.

– מובן שלא יהיה. הוא איבד כל תקווה. אין לו כבר כל עניין בחיים.

הביתה אני חוזר ברגל, חש לפעמים בשלפוחית השתן. עובר דרך אלנבי ומשם נכנס לרחוב המלך ג’ורג'. אי שם בטירול האוסטרי עכשיו לפני־צהריים עדינים כקציפה, קלים כתחרים, וכאן, ברחוב המלך ג’ורג', עם הקונדיטוריות הגסות, הכבישים המסואבים, המוני האדם בפתחי החנויות לכלי אינסטלציה, שוק בצלאל וחולצות הטריקו והפוטר שלו, הכול גדוש מדי, כבד ונלוז. פעם היו כאן קיוסקים למכירת פלאפל. עכשיו כמעט כולם חוסלו. העליה הרוסית לא אוהבת פלאפל. הכול מתחיל במאכלים שאתה זוכר מהבית. מהילדות. חוויית המטבח של סבתא. יש אנשים שאצלם החיים הם ניסיון בלתי פוסק לשחזר טעמי ימים אבודים. מאכלים פשוטים, זוליים. גזר, אפונה, שומנים שהיו למעדני מלכים. אצלי לא. כל הזמן אני נפרד מאנשים: שרשרת ההוויה הגדולה שלי מתחילה בפרידה מאמא. אחר כך, כעבור שנה בפרידה מאבא, ששכח אותי בשלג, אחר כך מסבתא. אחר כך מאשתי הראשונה. אולי בגלל זה אין לי תאווה גדולה למאכלים מיוחדים. סתם לסתום את הקיבה. ועכשיו בוער בי הצורך להשתין.

* * *

– צלצלו מבית החולים, רוצים שתגיע אליהם דחוף, אומרת לי דבורה בכניסה הביתה. בקושי הגעתי וכבר עלי לצאת. מי יודע מה קרה לאבא. די? זה הסוף?

האחות ניגשת אלי עצובה ושופעת רכות, בצידה רופא המחלקה. מין משלחת בשורות קטנה. אני יודע מה יש להם לבשר.

– היה לו בשעה עשר וחצי אירוע מוחי, הוא אומר.

–אתה יכול להיכנס אליו, להיפרד ממנו, היא נוגעת בעדינות בזרועי.

הוא שוכב שם מאחורי הווילון, אבי. על ערש דווי. אבי הפורץ בבכי עם החיתולים והכתמים המצהיבים במרכזם, והשומה העצומה על נחירו השמאלי. זיפים לבנים על סנטרו הכפול, ומפיו שמוטות השיניים התותבות התחתונות. מביט בחשיכה עצום עיניים באדישות רוגנת. אני מעיף בו מבט ומחשב את הזמן שראוי לי להישאר בחברתו, אני, לבדי, אתו, ומה יש לי להגיד לו עכשיו, שלא אמרתי כל השנים, ואחר כך אני מעיף עוד מבט ותוהה מדוע חדרה האדישות שלו גם לנפשי.

מחוץ לווילון, האחות ניגשת אלי ובעיניה צער. הם מולכים אותי לחדר הרופאים המבורדק, שאשב שם עד שאתאושש. אבל אני בסדר גמור. רק אגש לשירותים לרגע, ואחר כך אלך מכאן.

בחוץ, בבלפור, נחמד עכשיו. אני עומד רענן חלציים ליד הגדר ההרוסה למחצה של הבית השלישי מהפינה. השמש מוזגת נהרה חמקמקה. שתי פרחות עוברות, נושאות עמן צחוקים קטנים, שנופלים כמו עלים במורד המדרכה. סתם. סתם. מה קורה לי? מה פשר האדישות הזאת, האדישות השלווה הזאת. זה לא בסדר שאני בסדר. אני מרגיש בחילה ונזכר באמא ובשדות השלג מכוסי הערפל, על גבול רומניה הונגריה, ובזיכרון שאינו מרפה על הגדר, שם השארתי לפני שנים את חיי. משכיני אמא, אחרייך ארוצה, בשדות שלג וערפל. אתך, אמא, ארוץ החוצה. זיכרון הוא חלום מהתל.