מהתלה חביבה זאת, המסבירה אולי אי־אלו שלבים תמוהים בהתפתחותם של אבות־אבותינו, הזכירה לנו את דבריו של מדען מסויים שצוטט בהזדמנויות שונות על־ידי ארתור סי. קלארק: “אילו בתקופת האדם הקדמון היו קיימים הנוהלים הביורוקרטיים של היום, היו לנו היום קרדומי־אבן מעולים שבמעולים, אך לעולם לא היו ממציאים את הפלדה!”
* * *
“אש מלאכותית? מה 'תה מתכוון אש מלאכותית? מה זה, לכל הרוחות, אש מלאכותית?” אוג שלח מבט קודר, מתחת לגבות עינים ניאנדרטליות עבות, אל הדמות סבוכת־השיער, עוטה־עור־הדוב שישבה שפופה לפניו.
עוג נשען קדימה, והתבונן בדריכות אל ערמת הזרדים והמקלות שגבב בין שתי אבנים, במרכז קרחת־היער במקום שהשביל מהנהר מתרחב בדרכו למעלה, אל מרפסת־הסלע שלפני המערות. הוא לא נראה נבוך מנימת דיבורו התקיפה של אוג.
אוג ניצב עדיין כשהאלה שלו רפויה לרוחב כתפיו, מה שבא להוכיח שהוא אינו במצב רוח קרבי, לפחות היום.
“זה אותו הדבר שאתה מקבל כשברק פוגע בעץ,” ענה עוג בעליצות, תוך שהוא מתחיל לשפשף במרץ שני מקלות יחד עם חופן טחב שהניח מתחת לזרדים. “רק שבדרך זו אתה לא צריך את הברק.”
“אתה משוגע!” הכריז אוג בקצרה.
“אתה עוד תראה, רק עמוד לך שם עוד כמה שניות, ואז תגיד לי שוב אם אני משוגע.”
טבעת עשן התנשאה מהטחב, והפכה לפרח־להבה שטיפס במהירות דרך הזרדים, ועד מהרה אפף את הערימה.
עוג התיישר באנחת סיפוק, בזמן שאוג פלט שריקת־תדהמה וקפץ אחורנית, כשהוא לופת בחוזקה את אלתו.
“נו, תגיד עכשיו שוב שאני משוגע!” התגרה עוג.
התנשמותו הכבדה של אוג היתה תערובת של פחד, הערצה וחוסר־אמונה.
“חתולי שן־החרב הקדושים! 'תה לא יודע שזה חומר מסוכן? זה יכול לתפוש חלקת־יער שלמה בתקופת היובש. אולי תשליך את זה, למען האל?”
“זה בסדר, בין הסלעים האלה. איך שלא יהיה, אני לא רוצה להיפטר מזה. אני תוהה אם נוכל להעלות בדעתנו איך להשתמש בזה למשהו.”
“כמו מה?” אוג המשיך להסתכל בעצבנות אל הערמה המשמיעה קולות פצפוץ, ושמר את עצמו במרחק בטוח.
“מה יכול מי שהוא לעשות עם זה, חוץ מאשר להיפגע?”
“אני לא יודע! כל מיני דברים!” עוג הזעיף את פניו את לחיו. “למשל, אולי לא נצטרך לבעוט באנשים אל מחוץ למערות, ולהכריח אותם לצעוד את כל המרחק הזה עד למעינות החמים, כשהם מתחילים להסריח.”
“אז איך הם ינקו את עצמם באופן אחר?”
“טוב, חשבתי… אולי אנחנו יכולים להשתמש בזה לחמם מים עבורנו בפנים המערות. תאר לעצמך איזה הבדל זה יכול להיות עבור הבנות. הן לא –”
“מה?” הפסיק אותו אוג בשאגה, שהמהסלעים1 למעלה. “אתה רוצה להכניס את העסק הזה לתוך המערות? אתה משוגע לגמרי?! אתה רוצה שכולנו נהרג? אפילו הממותות בורחות כמו עטלפים מהשאול אם הן רק מריחות את החומר. ואיך שלא יהיה, איך אתה יכול לחמם בזה מים? זה ישרוף את נאדות־העור!”
“אז לא נשים את המים בעורות. נשים אותם בתוך משהו אחר, משהו שלא ישרף.”
“כמו מה, למשל?”
“לעזאזל, אינני יודע עדיין,” ילל עוג, מאבד לבסוף את סבלנותו. “זוהי טכנולוגיה חדשה לגמרי. אולי נשתמש במשהו עשוי מאבן…”
שאון רגליים ממהרות בריצה וקולות מלהגים מעבר לעיקול השביל מלמעלה, קטע את שיחתם.
רגעים מספר לאחר מכן, מיהר איג, סגן מנהיג השבט, אל תוך הקרחת, מלווה בכעשרים מאנשי השבט. “מה קורה כאן, למטה?” חקר איג. “שמענו צעקות… אר… אש! יש אש בעמק! הימלטו על נפשותיכם! אש בעמק!”
השאר שמעו את הקריאה וצללו אל תוך הצמחיה לכל הכיוונים. העצים מסביב הדהדו בקולות של גופים מתנגשים וקללות עמומות, בו בזמן שעוג המשיך להביט בשמחה אל יצירתו, ואוג השגיח בעצבנות ממרחק כמה פסיעות מאחוריו.
ואז השתררה דממה. לאחר זמן החלו פנים מזוקנות לבצבץ אחד אחד מתוך הירק, מכל הצדדים. איג צץ מחדש מאחורי שיח והתקרב בזהירות.
“מה זה?” חקר, מעיף מבטו מעוד אל אוג לסרוגין. “לא היתה סערה במשך שבועות רבים. מאיפה זה בא?”
“עוג עשה את זה,” אמר לו אוג.
“עשה את זה? על מה אתה מדבר כשאתה אומר עשה את זה? זאת איזו בדיחה או משהו?”
“הוא עשה את זה” התעקש אוג, “ראיתי אותו עושה את זה!”
“למה?”
“הוא משוגע! הוא אומר שהוא רוצה להכניס את זה לתוך המערות פנימה ו –”
“לתוך המערות פנימה?” איג הצמיד את כף ידו אל גבותיו, ופקח זוג עיניים מורחבות כלפי אוג.
“יצאת מדעתך! מה אתה מנסה לעשות? לא ראית מה קורה לחיות שנלכדות כשהיער בוער? כולנו ניצלה בתוך מיטותינו.”
“אף אחד לא אמר שאתה צריך לישון על זה,” אמר עוג באדישות. “תחזיק את זה בצד, באיזשהו מקום. מים גורפים עצים כשהנהר עולה על גדותיו, אבל אתה יכול להכניס מים פנימה בלי להציף כל המערה הארורה. אם כך אולי נוכל לייצר את האש שלנו, וללמוד לחיות אתה באותה הדרך.”
“לאיזו מטרה!?” התגרה בו איג.
"זה יוכל להביא תועלת, אמר עוג. “החיות לא אוהבות את זה, ונוכל למנוע מהדובים לנסות להיכנס למערות שלנו בכל פעם שיורד שלג. דברים כאלה… כל מיני דברים…”
איג עיקם את חוטמו כמי שאינו מתרשם.
“כל האנשים יברחו גם הם לגבעות, וכך זה לא יביא הרבה תועלת,” ציין.
“מה בקשר לעשן?” קרא קול מתוך מעגל הדמויות שהתחיל להיווצר בקצה הקרחת.
“מה בקשר אליו?” שאל עוג.
“אתה לא יכול לנשום אותו. איך אנשים יכולים לחיות במערה מלאה עשן?”
“תצטרך לסדר את זה ככה שהעשן יצא החוצה, ולא ישאר בפנים,” צעק עוג בכעס.
“איך?”
“למען האל, אני לא יודע עדיין איך. זוהי טכנולוגיה חדשה. מה אתה רוצה? לפתור את כל הבעיות ביום אחד? אני אחשוב על משהו.”
“'תה תזהם את האויר,” התנגד קול אחר. “אם כל השבטים בעמק יתחילו בזה, יהיה עשן בכל מקום. זה ישחיר את האל־השמש, ואז הוא יכעס וכולנו נחטוף.”
“איך אתה יכול לדעת שהאל זה לא היא?” צייץ קול נשי מאחור, והושתק חיש־מהר בחבטת אלה על ראשה של הדוברת.
ברגע זה נפתח מעגל הסקרנים, בכדי לפנות דרך ליוג־החזק ראש השבט, וייג־מגיד־העתידות שלו, שירדו מן המערות לחקור מה המהומה.
ייג היה בצעירותו לוחם מהולל, והתפרסם בכך שפעם הכניע בעצמו שור, על ידי כך שדיבר אליו ללא הרף, עד שזה צנח אל תוך הבוץ בהתמוטטות עצבים. מאז היה כינויו של ייג – שוֹרֶפֶש.
למען שני הזקנים חזר אוג על כל אשר נאמר, ואיג אישר זאת.
פניו של ייג קדרו בזמן שהאזין. “זה לא בטוח.” הוא אמר כשסיים איג את דבריו. נימת דיבורו היתה נחרצת. “אז נלמד איך לעשות זאת לבטוח!” התעקש עוג.
“זה מגוחך!” הכריז ייג חד וחלק. “אם זה ישתחרר, ימחק את כל העמק. הילדים יפלו לתוכו, ומעל לכל האפר יזהם את הנהר. איך שלא יהיה תזדקק לחצי השבט כדי לגרור עצים כל הזמן, צריכים את כל משאבינו לדברים אחרים, זהו רעיון אידיוטי, מאיזו זוית שלא תסתכל עליו.”
“אין זה מענינך להסתבך בזאת!” אמר יוג, מטביע על דברין את סמכותו הרשמית.
אבל עוג התעקש, והויכוח נמשך מרבית השעה הבאה. לבסוף נמאס לייג. הוא טפס על סלע, והרים את ידיו כאות שקט.
“איך אפשר להסתדר עם זה מבחינה בטיחותית, ולמה זה צריך להטריד אותנו – זה עדיין לא ברור,” אמר להם.
“הכל בקשר לזה אינו ברור. וכל מי שרוצה להסתובב בטל על יד אנרגיה בלתי ברורה – צריך להיות דפוק בראש.” הוא הפנה מבט קשה כפלדה כלפי עוג. “העונש על כך הוא הגלייה מהשבט… לצמיתות! החוק אינו מכיר ביוצאים מן הכלל!”
יוג ואיג הנידו לאות הסכמה, בזמן שהמיית קולות נשמעה מקרב השבט, כתמיכה בהחלטה.
“השליכו את הבטלן החוצה!”
“אני לא רוצה שאנשים בלתי שפויים יעשו חיים על המיסים שלי!”
“השליכו את הטמבל בקצה העמק, ותנו למטומטמים ששם להשגיח עליו, הם ממילא משוגעים!”
עוג מחה בפני ועדת־העירעורים, שהיתה מיוצגת על ידי איג, שהעביר זאת הלאה ליוג.
“התנדף!” היה פסק־הדין של יוג.
שעה מאוחר יותר, משך עוג את התשלום הסופי המגיע לו, בצורה אספקה ליומיים של בשר־סטייק־נא ודגים מיובשים, ארז והיה מוכן לצאת לדרך.
“אתם תצטערו!” קרא מעבר לכתפו אל הקבוצה הזועפת, שהתאספה לראותו הולך במורד השביל. “לא יועיל לכם לרדוף אחרי, ולומר ששיניתם את דעתכם, כשיבוא החורף. המחיר עבורכם יהיה מעל ומעבר!” “תחת של אתון!” החזיר אוג בצעקה, “אמרתי לך שתתחרבן!”
במשך החודשים הבאים נדד עוג לאורכו ולרוחבו של העמק, בנסותו לעניין את השבטים האחרים בתגליתו. האוסטרלופיטוקונים היו עסוקים באימון קנגורו בהחזרת בומרנגים, שכתוצאה מתכנון לקוי לא חזרו עדיין מעצמם.
השבט הומו־ארקטוס ('הזקופים – מפורסמים בגבריותם) היו עסוקים מאוד בדברים אחרים, ולא הקשיבו לו ברצינות. בני הרובוטוס (הלוהטים) אמרו שאין להם שום כוונה להפוך לקומבוסטוס (נשרפים), על ידי כך שיוצתו ויכובו באותו הזמן.
כך מצא עוג את עצמו לבסוף בקצה המרוחק של העמק, מקום שם התגורר שבט הספס (בטלנים) שנודעו בדרכיהם המוזרות, וששבטים אחרים נטו להניח אותם לנפשם.
הספי הראשון שפגש עוג, ישב תחת עץ, מסתכל בערנות בחתיכת עץ מתנדנדת מקצה של קורה. שהיתה מונחת בסמוך.
“מה זה?!” שאל עוג ללא הקדמות.
הספי הסתכל למעלה, כשהבעה מרוחקת נסוכה עדיין על פניו.
“עוד לא חשבתי איך לקרוא לזה,” התוודה.
“מה זה צריך לעשות?”
“גם בזה אני לא בטוח. יש לי הרגשה שזה יכול להביא תועלת… אולי בשביל לזרוק על צבועים.”
הספי הפנה את מבטו אל עיגול העץ וסובב אותו בהסח הדעת אחורה וקדימה בתוך העפר מספר פעמים. אז הדף אותו ממנו והלאה והביט שוב אל עוג.
“אתה לא מצד זה של העמק. מה אתה עושה כאן, על המשעול שלנו?”
עוג פרק מלא הזרוע זרדים מחבילתו בפעם המאה. והתיישב שפוף ליד הספי.
“בן אדם, יש לי עיסקה בשבילך!” אמר, “רק חכה עד שתראה זאת!”
הם בילו את שארית אחר־הצהריים נושאים ונותנים, וגמרו בכך שהסכימו לניהול משותף של שני הפטנטים. הספי עשה עיסקה טובה, כך שהתברר שלעוג היה גלגל (זה היה השם שהם החליטו לקרוא לזה).
המנהיג של הספים הסכים שהתחבולה של עוג עם המקלות נותנת לו חלק שווה בשותפות, ועוג התקבל כדת וכדין כחבר מן המניין בשבט. הוא היה מרוצה לבלות את שארית ימיו בין הספים ולא עזב עוד את קצה העמק שלהם.
החורף היה ארוך – למעשה עשרים וחמישה אלף שנים. כאשר הסתיים לבסוף, ומשטחי הקרח נעלמו – רק הספים נותרו.
יום אחד סיירו גרוג וטרוג הרחק מהבית ליד המקום שבו חיו פעם הניאנדרטלים, הגיעו אל סלע גדול שניצב ליד נחל. על הסלע היו מגולפות באופן גס שורות של סימנים.
“מה הם אלה?” שאל גרוג, כשטרוג הציץ בסקרנות בסימנים.
“הם ניאנדרטליים.” אמר טרוג.
“הם צריכים להיות עתיקים מאוד. מה נאמר בהם?”
טרוג קימט את מצחו בריכוז, כשהוא מוליך את אצבעו לאורך השורה.
“הם כמו הסימנים שאפשר למצא בכל רחבי החלק הזה של העמק,” הכריז לבסוף. “בכולם נאמר אותו הדבר: עוג, בוא הביתה, נקוב את מחירך!”
גרוג גרד את ראשו ובהה זמן מה בתגלית.
“ומה, לכל הרוחות, זה צריך להביע?” אמר לבסוף.
“מה אני יודע? בטח יש לזה קשר עם החברה שגרו במערות האלה, כאן למעלה. רק דובים נמצאים שם עכשיו.”
טרוג רעד. “זה צריך להיות קשור בשעועית. הם תמיד היו סופרים שעועית, אבל בכל זאת נוכל להביע כל מיני דברים.”
"גם אני חושב כך. איך שלא יהיה – נזוז הלאה.
הם הכתיפו שוב את הרמחים שלהם, מפלסים את דרכם בין הסלעים, עוברים בצד זה של הנחל, קדימה ובמורד לקראת הנהר שהתרוצץ מבעד לאובך המרוחק.
-
כך במקור. הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות