על הסרט 'אַאוּטלֶנד'; תסריט ובימוי: פיטר היימס¹

ב־9 למאי 1979 גילתה החללית ‘וויאג’ר 1’ לוע הר־געש פעיל על פני איו, אחד מארבעת ירחיו של כוכב־הלכת צדק, והקרוב ביותר אליו. היה זה אחד הממצאים החשובים ביותר של חקר מערכת־השמש בשנים האחרונות, שכן התברר שיש בה גורמי־שמיים נוספים הפעילים עדיין מבחינה גיאולוגית. פעילותו הוולקאנית של איו מומרצת, כנראה, ע"י כוחות־גיאות הנובעים מהמשיכה הגרביטציונית של הירחים השכנים לו, אירופה וגנימד.

קוטר: 3640 ק"מ; מרחק ממוצע מהצדק: – 421,600 ק"מ; הרכב עיקרי: גפרית ותחמוצת־גפרית – אלה הנתונים המדוייקים והיבשים על הירח איו, שהוא זירת ההתרחשות של הסרט ‘אאוטלנד’. נתונים אלה נמסרים לנו מייד בתחילת הסרט בדייקנות קפדנית המאפיינת את הסרט עד סופו.

כאשר חובבי המד"ב הרציני משתמשים בביטוי ‘מערבון בחלל’, כוונתם בדרך כלל לגנאי – סיפור או סרט ברמה ירודה שבו, במקום שליפות של אקדחי ‘קולט’, רועמים ‘פייזרים’ למיניהם, ובמקום דהרות סוסים שועטות חלליות מטורפות בצורה שאין בינה לבין הגיון מדעי ולא כלום. מכיוון שלפני שראיתי את ‘אאוטלנד’ כל מה שידעתי עליו היה שבעיתונות חוץ הוא תואר כ’מערבון בחלל', הלכתי לצפות בו ברגשות מעורבים, מוכן מראש לכל היותר להפגנה נוספת של פעלולי צילום וקרני־מוות בשלל צבעים, ותו לא. אני שמח לציין שהופתעתי לטובה. שכן, אם אכן זהו ‘מערבון בחלל’, ואם יש מערבונים טובים, הרי ‘אאוטלנד’ הוא מערבון טוב. ואם הוא בנוי, במודע ובכוונה תחילה, על יסוד המתכונת של המערבון הישן הזכור לטוב ‘בצהרי־יום’, הרי שלפנינו לכל הפחות נסיון קולנועי מעניין ביותר – ואולי אף חזרה על הצלחת אותה יצירה, שנכנסה כבר לקלאסיקה של הקולנוע.

התזה הבסיסית של התסריטאי־במאי פיטר היימס (אפשר כמובן להתווכח איתה ועוד אשוב לכך) היא שיחסי־האנוש והמציאות החברתית שישררו במכרה עפרות־טיטאניום על איו, לא תהיה שונה מזו שבעיירה של טיפוסים קשוחים ופורקי־עול במערב הפרוע של אמריקה. יתנהל אותו מאבק אלים ונוקשה בין הרעים והטובים, כשהאחרונים מהווים מיעוט מבוטל והמכוערים – את הרוב הגדול. על כּן, המוטו של הסרט (המופיע על כל הפרסומים המלווים אותו) הוא: “אפילו בחלל – האוייב הסופי הוא האדם”², וקווי העלילה היסודיים דומים לאלו של ‘בצהרי־היום’. השוני הוא ברקע, בנסיבות ובפרטים כמתחייב מזירת ההתרחשות. העלילה פשוטה בתכלית: למושבת־כורים על פני איו מגיע מרשל פדרלי חדש, ביל או’ניל (שון קונרי), בהחלטה נחושה להשליט חוק וסדר במקום.

הכורים, חבורה של גברים קשוחים, עובדים במקום בעבודה מפרכת ובתנאים קשים והרי־סכנות – תמורת השכר הגבוה שמציעה להם החברה, ‘קון־אם’ בעלת הזכיון מטעם ‘ליגת האומות המתועשות’, לכרות עפרות טיטאניום ממעמקי איו. תנאי העבודה הקשים, הבידוד והריחוק מכדור־הארץ, והמגורים הצפופים משרים אוירת מתח ומועקה שמופגת אך במעט באמצעות הבידור שמציעה החברה לכורים (יצאניות ומועדון בילויים עם מוסיקה אלקטרונית וריקודים אירוטיים בתאורת לייזר – תחליף ל’סלון' הישן והטוב של המערב הפרוע). או’ניל הוא איש־חוק קשוח שבניגוד לקודמיו אינו מוכן להעלים עין ממקרי־מוות מסתוריים שהולכים ומתרבים במקום. מתברר שמנהל המכרה מספק לכורים סמי־מרץ שמעלים את תפוקתם (ושכרם) למשך תקופה מסויימת, אך לאחריה הם עלולים לגרום לתוצאות הרסניות, עד כדי טרוף והתאבדות. מנהל המכרה שפרד (השחקן פיטר בויל) מחליט לחסל את המרשל המאיים על המשכה של השיטה הנפשעת, באמצעות רוצחים מקצועיים המגיעים למקום במעבורת־חלל שבאה אל איו אחת לשבוע מתחנת־חלל סמוכה. או’ניל שבינתיים נותר בודד במושבה לאחר שאשתו לא עמדה בתנאים הקשים ועזבה בנוטלה עמה את בנם הקטן, נותר גם בודד במערכה נגד שפרד, הזוכה לגיבוי מ’החלונות הגבוהים'. כל אנשי המקום מצפים, בלי לנקוף אצבע, לחיסולו של או’ניל ע"י הרוצחים. הסוף, כמובן, שונה.

הדמיון ל’בצהרי־היום' בולט יותר ויותר לקראת סיומו של הסרט. אפילו התמונה המפורסמת של השעון שמחוגיו קרבים אט־אט לשעה 12.00 (מועד הגעתה של הרכבת ובה האקדוחנים הבאים לחסל את גרי קופר) מופיע כאן, הפעם כמובן כשעון דיגיטאלי, המבשר את נחיתתה הקרבה של המעבורת ובה הרוצחים.

מובן שאין די בעלילה הסטנדרטית והמוכרת הנ"ל, ותהיה מותחת ורבת ‘אקשן’ ככל שתהיה, כדי ליצור סרט טוב, ובייחוד סרט מד"ב טוב. מה שמייחד את ‘אאוטלנד’ ומבטיח את הצלחתו הוא ההקפדה המירבית על פרטי פרטים ועל אמינות טכנית. כל סצנה מהסרט היא מלאכת־מחשבת מבחינת תפאורה, צילום ובימוי, ונראית אמינה לחלוטין. זה אינו סרט שנכשל בשטויות כמו חלליות הרועמות בריקנות שבה לא ייתכן שיישמע קול, חפצים שלמרות העדר כוח־משיכה נותרים מונחים על מקומם, או אנשים המהלכים ללא חליפות־החלל באטמוספירה נטולת־חמצן. יוצרי הסרט למדו היטב את שעורי הבית שלהם, והצליחו לטעת בצופה את הרגשת האמינות, החיונית כל־כך במד"ב נוקשה טוב. שבח מיוחד מגיע, ללא ספק, לאחראים על העיצוב והתפאורה (מעצב ההפקה פיליפ האריסון ואיש הפעלולים המיוחדים ג’ון סטירס). והפעם לא מדובר דווקא בעיצוב מהמם של חלליות ענק ונופים מדהימים, אלא בהצגה אמינה ומרשימה של חיי היומיום השגרתיים במושבת הכורים: מעליות, תאי־לחץ, מערכות טלוויזיה במעגל סגור, מכשור רפואי מתוחכם, ובמיוחד – תאי המגורים הקודרים דמויי־הכלובים, של הכורים, וכמובן מועדון הבילויים האפלולי, רווי מתח של אלימות וארוטיקה.

פיטר היימס אינו מקדיש בסרט זה תשומת לב יתרה לפיתוח דמויותיהם וחייהם האישיים של הגיבורים. הוא מתמקד בעלילה הפשוטה ההולמת בצופה מעת לעת באמצעות גופה נוספת או צינור חמצן נוסף קרוע ונוטף דם, או מרדף בין מסדרונותיה הצרים והסבוכים של מושבת החלל. יחד עם זאת הוא אינו מוותר על שום פרט רקע טכני, גם אם אין לו קשר ישיר לעלילה. דוגמה להקפדה זו אפשר לראות, למשל, בקטע בו נכנס המרשל או’ניל לחדרו של ‘האיש הרע’, מנהל המכרה שפרד, ומודיע לו שאין בדעתו להיות שותף לקשר השתיקה סביב ‘שיטתה’ של החברה. בסצנה זאת אפשר היה אולי להסתפק בכמה חילופי מבטים קרים, חבטה על השולחן ואולי איזו מהלומה לקינוח בפרצופו של אחד הנוכחים. במקום זאת, אנו צופים באדון שפרד, המשחק תוך כדי שיחתו עם או’ניל במשחק גולף מיוחד במינו: הוא חובט בכדור לעבר קיר החדר, שעליו מוקרנת תמונה של מגרש גולף ‘אמיתי’, וכשהכדור פוגע בתמונה, מופיע עליה כדור מדומה, שמעופו ממשיך בעזרת סימולציית־מחשב, כאילו התקיים המשחק במגרש גולף של ממש. מלבד התחכום הטכנולוגי שבמשחק זה, (שדומים לו קיימים היום במציאות), הוא מבטא בסרט גם את הגעגועים לכדור־הארץ על מדשאותיו הירוקות ושמיו התכולים, שם בסביבה הנוכרית, המבודדת, והרת הסכנות של איו. תמונות מסוג זה הן המקנות לסרט ‘אאוטלנד’ את העוצמה שמעבר ל’אקשן'.

אינני יודע אם פיטר היימס התכוון להעביר לצופה מסר עמוק באמצעות הסרט, ואינני נמנה עם אלה המחפשים מסר נשגב בכל יצירה ספרותית או קולנועית. אך אם יש מסר כזה, הרי הוא חבוי באותו ‘מוטו’ של הסרט שכבר הזכרנו: גם בחברה עתירת־טכנולוגיה, המסוגלת לתפעל מערכת מורכבת ביותר כמו מכרה טיטאניום בחלל החיצון, עדיין שולטים מאבקי הכוח ורדיפת הבצע, הטבע האנושי אינו משתנה והמאבק האלים בין הטוב והרע נמשך. דבר זה אינו בלתי מתקבל על הדעת, אך כמובן אפשר להתווכח עם גישה זאת: האמנם ההתקדמות הטכנולוגית האדירה לא תלווה כלל בשינוי חברתי כלשהו? האמנם חייב המערב הפרוע לחזור על עצמו באותה ‘אמריקה’ חדשה שבחלל? האמנם תכתיב הכדאיות הכלכלית שימוש בכוח־שרירים זול־יחסית של ברנשים קשוחים בסביבה טכנולוגית הנדסית משוכללת, ולא במכונות רובוטיות שללא ספק יתאימו יותר למטרה זאת? והאמנם ארגון השולט באמצעים טכנולוגיים שכאלה יידרש לשרותיהם של רוצחים שכירים כדי להשיג את מטרותיו, במקום להפעיל שיטות קצת יותר מתוחכמות? אפשר למצוא עוד כמה וכמה שאלות אפיקורסיות כאלה³, ואין כוונתי לנצלן כדי לשכנע את הקורא לא לראות את הסרט, להיפך: אילו הסרט היה רע, לא היה טעם להעלות שאלות כאלה כלל. בסופו של דבר, סרט טוב, כמו ספר טוב, נועד בראש ובראשונה לבדר. ואני מסכים לגמרי עם מבקר הקולנוע של העיתון ‘ניו־יורק טיימס’ שכתב: “אאוטלנד הוא מה שקרוי ‘בידור אסקפיסטי’ טוב. הוא לא יעמיק את תפישת החיים שלנו ולו במילימטר, אבל הוא גם לא גורם לנו להרגיש כשוטים כאשר אנחנו נהנים ממנו כל־כך.”