פרק ראשון של רומן
יודפת, היא אומרת ומתיישבת אל השולחן בבית הקפה. המלצרית ניגשת אליהן והיא מזמינה קפה הפוך ומבקשת שיהיה חם חם ומחייכת חיוך קורן לעברה של המלצרית היעילה והקופצנית שהספיקה בחצי פרופיל להחזיר חיוך חזרה ונעלמה מיד בתוך בית הקפה הקטן.
מיקה מסתכלת עליה בהערצה מיידית. משהו בהילוך הבטוח, בגוף שאוהב את עצמו ומרגיש במקום. יודפת אוספת את החיוך שלה עם שתי הגומות, ועור פניה הכהה מתיישר ונמתח, אולי בכל זאת היא חוששת, אבל מיקה לא רואה את החשש, ובעיניים כלביות היא מביטה בה ומתחננת לחיוך הזה עם הגומות. והיא לא צריכה הרבה, רק לשבת שם ולאלף את המבט אולי. עיניה של מיקה חומות ירוקות, גדולות וחכמות ושערה מבריק וריחני כל־כך שכל מי שעובר שם על המדרכה שמשמשת מרפסת לבית הקפה נושם נשימה גדולה, בית החזה מתרחב והאף מחפש את מקור הריח, מרחרחים, מרחיבים נחיריים, וכבר נמצאים מעבר לעננת הריח וממשיכים הלאה.
עורכת דין, אומרת יודפת, איזה מין שם זה חושבת מיקה, משחקת בו על לשונה, מקפיצה אותו מצד לצד; עובר זמן עד שהיא מעיזה להשתמש בו בקול רם. עורכת דין יודפת, אם כן, אולי תספרי לי על מי את מגינה היום? יודפת מסתכלת עליה וצוחקת, לא מתחשק לה לדבר על עבודה; היא יודעת שאם תתחיל לא תוכל להפסיק ואין לה כוח לכל התככנים והמזימות במשרד, אין לה חשק לדבר על המתמחה הגבוה השזוף גידי שהיא יוצאת אִתו כאילו, ועל נוֹפר שמנסה בכל דרך להכשיל אותה, אבל בגמלוניותה השמנמנה היא מצליחה ליפול לכל הפחים שהיא טומנת בדרכה. חוסר־החן שלה עם הפרצוף הזה של גברת ממורמרת בת חמישים־ושבע יכול לדכא אפילו נצחונות גדולים.
מיקה ניחשה כמובן, החליפה הגברית השחורה, הז’קט תלוי על המזוודה עם הגלגלים, החולצה הלבנה משתרבבת מעל למכנסיים, היא מנחשת, יוצאת מאולם המשפט, הולכת לשירותים, אחר־כך לא טורחת להשיב את החולצה למקומה. יש משהו מתגרה במראה הפרוע הזה, עם השׂער החום המלא החלק הארוך כל־כך שלה שאסוף בקוקו נמוך ונח על גבה, כמה קווצות שער צונחות לה סביב פניה. דימיינתי אותך אחרת, היא אומרת למיקה; אחרת טוב או אחרת רע, שואלת מיקה, כוס הקפה שלה כבר לקראת סיום. יודפת איחרה או שמיקה הקדימה או רק הגיעה בזמן כמו תמיד. המלצרית שומטת את כוס הקפה המהביל על השולחן; יודפת עוטפת את הכוס בידיה למרות שלא קר ומביטה בעקימת אף על צלחת עוגיות שהוגשה להן לניסיון על חשבון המקום, עוגיות תוצרת־בית חדשות בתפריט. מיקה מושיטה מיד שתי אצבעות לבנות אל הצלחת ובוחרת לה עוגייה ספירלית בשחור ולבן. דווקה טעים, היא אומרת וטובלת בשארית הקפה. היא כל־כך יפה, חושבת יודפת ולא מעיזה לגעת בעוגיות, לפחות לעוד כמה דקות. היא לא יכולה שלא להביט בשפתיים הבשרניות כל־כך של מיקה מוצצות את הקפה מן העוגייה הרכה שטבלה בו.
משמאל להן יושבים שניים, על שולחנם שתי מנות ענקיות, קוסקוס וירקות וסלט נבטים וטחינה ירוקה. הם אוכלים בריכוז, כמעט שאינם משוחחים ביניהם. הם רעבים או רק שתקנים. מדי־פעם המלצרית הקופצנית עוברת אצלם ושואלת אם הם מרוצים והם מרוצים. זה עם הפנים אל מיקה מסיים את מנת הקוסקוס שלו ונמתח לאחור ונאנח ושותה מכוס המים שלו ובעד לזכוכית העבה נתקלות עיניו בחזה הגדול של מיקה. הוא בוחן את החזה ואחר־כך את הפנים ובפנים את השפתיים הבשרניות. נוכחותה של הבחורה בחליפה מעצבנת אותו מיד. זה עם הסלט אומר לו משהו על קפה ועוגיות. כן כן, הוא אומר לו, בוא נזמין. העיניים שלו חוזרות ונמשכות אל מיקה שריח שערה עוטף גם אותם. המלצרית מגיעה שוב, הם מזמינים משהו.
באיזו שלווה היא יושבת לה שם ואוכלת עוגיות ומחייכת לעצמה יותר מאשר אל יודפת. גבה שמוט מעט אולי מכובד החזה שמושך אותו מטה, רק קצת.
ואת, שואלת יודפת. כמעט כלום, עונה מיקה. פה ושם כל מיני עבודות בכל מיני נושאים לכל מיני סטודנטים עצלים. רוב היום קוראת ספרים. משהו משתנה בישיבתה הלחוצה של יודפת, איזה מין שם זה? מיקה מתקשה לבטא אותו, אבל מרגישה בבירור איזה חוסר שביעות רצון בפניה של עורכת הדין יודפת. ומה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? היא מוסיפה ושואלת. מיקה לא יודעת. לא רוצה להיות גדולה. זה בטוח. היא לומדת עוד ועוד ובולעת ספרים ממש כמו בתיכון, כאילו כלום לא השתנה. ואיזה צל נשקף בעיניים החכמות שלה, ויודפת מלטפת אותה לרגע ולבה נכמר, רגע אחר־כך היא נעה בכיסאה וכמעט הופכת את כוס הקפה, מה אני עושה כאן בכלל? מיקה רואה, העיניים של יודפת נעות עכשיו בעצבנות ימינה ושמאלה וכל הביטחון של הגוף הלכוד והארוך שלה מתערער והיא מזהה את ההבעה. העצב בעיניה נעשה עמוק וביצתי, היא לא תתן לה לחמוק. מיקה רוצה את הגומות האלו שלה שיחייכו אליה עכשיו, ויודפת בהיסח הדעת נושמת את הניחוח המשכּר של שערה ומחייכת אל מיקה חיוך לא רצוני.
בכל פעם אותו הדבר, יודפת חושבת לעצמה, כשהיא גוררת את המזוודה אחריה על גלגל אחד, הגלגל הימני תקוע כבר שבועות, והיא לא טורחת לתקן אותו למרות שהוא מכביד עליה. את המפתחות היא משליכה לקערה הצבעונית העשויה עיסת נייר שקיבלה מדודה שלה שבשנים האחרונות לשה חומר, חותכת זכוכיות ומחלקת את מעשי־ידיה מתנות בחגים. יודפת פותחת את המזוודה ומוציאה משם את הקלסרים המשרדיים, עטופים נייר מוכתם בשחור ולבן. המזכירה בכתב־יד מסודר ועגול בטוש כתום כתבה את שמות התיקים. היא עורמת את הקלסרים על השולחן, מעוררת את מסך המחשב מתנומתו בלחיצת כפתור, אחר־כך הולכת אל המטבח ושופתת את הקומקום ומדברת אליו. קומקום מפעם אדום עם פרחים ופקק מצחיק ומִכסה דמוי פיטמה שקנתה באחד מימי־הששי בבזאר שמתחת לכיכר דיזנגוף מבת של זקנה שכבר מתה וכל חפציה ערומים שם על שולחן העץ – קופסת־תפירה טרפזית מעץ משובצת פרחים נפתחת כמו אקורדיון; יודפת פותחת וסוגרת אותה ופותחת שוב. מעבירה אצבעה על פמוטים שחורים וכבדים מברזל עבה ומעובד בלי הקפדה, ובוחנת פסל ברונזה דקיק ועדין של כנר ארוך ורזה. בקופסת תכשיטים מרופדת לֶבד אדום דהוי כתם כהה ומרובע, סימן היעדרם של מכתבים שהיו מונחים שם שנים. וכאילו היא מסתובבת בסלון של הזקנה הרוסייה, כבר כבדת־שמיעה ומסורבלת בתנועתה, ובוחנת את מדפי הספרים. אותיות קיריליות מעטרות את רוב כריכות העור המהוהות. הבת שרה לה את שמותיהם הרוסיים ואחר־כך מתרגמת אותם לעברית כבדה ונטולת סנטימנטליות. היא מנפנפת בספרים העבים הריחניים בציפייה שיִישר פתק או מכתב או דף שנפרם, אבל כל הדפים מהודקים היטב. היא מלטפת אותם ואור קלוש חודר אל הדירה המגובבת והזקנה עומדת לידה נשענת על מקלה והבת מצביעה על מסגרת עץ מעוטרת ציורי פרחים צבעוניים ומנצנצים ויודפת מסתכלת על המסגרת ושומעת את הזקנה אומרת – וזה בוריס, בעלי זכרו לברכה, הוי, היא נאנחת, אך קולה החזק של הבת מעיר אותה מהירהוריה, ובמרכז המסגרת היא רואה את הקומקום עושה פרצופים מול מצלמה, מדמיין את עצמו בתמונה שבתוך המסגרת, יודפת מחייכת אליו ולוקחת אותו אתה, רק עשרים שקלים ובוריס של הזקנה יהיה שלה. כמה משמח. שריקה צורמנית הולכת ומתגברת מעירה אותה ומפתיעה אותה. קשה להתרגל לשריקה העקשנית. כבר כמה שבועות שהיא מרתיחה בו את עשרות כוסות הקפה שלה ועוד לא התרגלה לשריקתו. טוב, טוב בוריס, היא אומרת ומכבה את האש, לא יעזור לך שתשרוק לי, אני לא בעניין, היא מוזגת את המים לכוס ומחייכת ורואה את עצמה חולפת על פני המראה ומואסת בגינוני הבדידות המִתעבים סביבה כחומה. סוף־סוף היא מתיישבת אל מול מסך המחשב ופותחת את התיקיות הגדולות ובוחנת את מה שעשתה אתמול ובודקת מה עוד יש לעשות היום ומעדכנת את כל שהתרחש בדיונים בבית־המשפט. פותחת את הקלסר ושותה את הקפה שעשתה לעצמה בלגימות קטנות כי הוא חם חם. רק כמה דפים היא קוראת וקולות בית־המשפט מתגלגלים סביבה, תיקתוקי ההקלדה הלא פוסקים וקולה הצונן של השופטת וקולו הפדגוגי של הסנגור המיופייף שמפלרטט עם המזכירה של השופטת שמחייכת אליו ולא חדלה לנוע ולזוע בכיסאה רוקדת ריקוד־חיזור למולו, אבל בין קולות בית־המשפט היא שומעת את קולה הרגוע של מיקה, ורואה את העיניים האלו, נכון, כלביות, אבל עמוקות כל־כך. כמה זמן לא שחיתי ואיזה שקט איום משתרר בבית הזה, אפילו רעשי הרחוב עמומים בדירה העורפית באזור מרכזי, אבל מרכז זקן ובורגני ושקט. ובתוך השקט הזה הקולות בראשה של יודפת נשמעים צלולים וברורים כל־כך. הקלסר מונח על הברכיים שלה, אבל היא מתיישרת ומורידה את משקפי־הקריאה מעל עיניה. למה הלכתי לפגוש אותה בכלל, היא שואלת את עצמה, מעסה את הרקות והמצח ואת העיניים, מה זה אומר, היא שומעת את עצמה תוהה בקול רם, כל היום מרַפה את שריריו ומתיישב ונופל עליה במלוא כובדו ומשתק אותה, והיא נשכבת על הספה שבסלון ומסתכלת על הבית שלה, ממש בית, רוב החברים שלה היו מתים לבית כמו שלה, לבית בכלל, והיא מנחמת את עצמה בקול רם, ואולי אחר־כך מלטפת ביד את הרצפה ומוצאת את השלָט של הטלביזיה במקום שנפל שם אתמול כשמתוך שינה כיבתה את הטלביזיה, מושכת עליה את שמיכת־הקיץ המשמשת כיסוי לספה שלא יישארו כתמים על הבד הבהיר. בלחיצת כפתור חודרים קולות משונים וצעקות ומלים בשפות שונות והתקרה מוארת עכשיו בריצודי אורות צבעוניים. עד שקריינית החדשות מתיישבת מולה ומדברת אליה ומספרת לה את כל הדברים שעשתה במהלך היום עיפעופיה מתארכים. בחלום באה מיקה אל הבית. יודפת פותחת לה את הדלת אבל לא מזמינה אותה להיכנס. מיקה דוחקת את חזהּ בינה לבין הפתח ועומדת באמצע הסלון מול הטלביזיה שצועקת. רעש המקלט עומד ביניהן, מפריע להן לשמוע זו את זו. מיקה מסתכלת על הדירה והולכת בה לאט ומתבוננת בציורים שעל הקירות ומתעכבת מול התמונות ומרימה בידה את אחת התמונות במסגרת, זו התמונה שעל המערכת השחורה, היא מאובקת, וזה מטריד את יודפת כי לעולם אין אבק על החפצים שלה ובטח לא על המערכת ובטח ובטח שלא על התמונות ובטח ובטח שלא על התמונה הזו, וגם לא על חזיר הפוֹרצלן הקטן הוורדרד שעומד לידה; היא רוצה להגיד לה משהו, לכעוס על החדירה הזאת לתחומה, אבל קולה נבלע ברעש של מקלט הלטביזיה והיא מתעוררת גם בשלו ובעיקר בגלל האבק.
היא מחפשת את השׁלָט, הוא דבוק לה ללחי ולחצניו משאירים בעורה סימנים עגולים אדומים, הוא רטוב, הזילה עליו ריר, כנראה. יודפת מכוונת שעון מעורר שהעבירה מחדר־השינה לשולחן שליד הספה ומכבה את הטלביזיה. מעט אור מפנס־הרחוב חודר בעד חלונה ומשחק בווילון. עוד הרבה זמן תשכב כך מתבוננת בפלירטוט המתמשך ביניהם, ריקוד חיזור אין סופי. היא חושבת על מיקה, למה לעזאזל אני חושבת על מיקה, היא בזה לעצמה על הכמיהה, על הרוך הפתאומי. האפלולית מתעבה, יודפת מפללת לחושך מוחלט, לשינה וכבר היא עוצמת את העיניים, אבל פוקחת אותן כי היא לבד והיא חושבת על מיקה ושוב אור הרחוב חודר פנימה וקרן ארוכה מגיעה למרגלות הספה והיא אינה יכולה לישון כך, ועל כל פנים אין לה כוח לקום וללכת למיטתה, וכבר שבועות היא חושבת לא ישֵנה שם, והנה שוב חושך אבל היא לא נרדמת והיא כמעט מתפתה לשיטה הישנה להרדים את עצמה, אבל גם לזה אין לה כוח. יודפת ממשיכה לשכב על הספה ולחבוט בכל כדור שמיקה משליכה אליה, כמה היא אינטליגנטית וכמה שהיא מתוסבכת ואיך היא אוהבת את הסבכים הללו ואיך שהיא יפה ורגועה, וקצת מן הרוגע הזה יכול להועיל לה, והיא הודפת, הודפת כל ניסיון של מיקה להציג את עצמה באור חיובי. היא לא עושה כלום, אין לה קריירה, מה היא רוצה להיות, האשה הקטנה בבית? וחוץ מהשׂער הזה הריחני, היא לא חושבת שצריך קצת להשקיע? כמה עוגיות היא זוללת ואיך אפשר לזלול ככה? בסוף, כבר לפנות בוקר, הווילון מוותר, האור משתלט על החדר במהירות שמרמזת על בוא הקיץ. נרדמה.
מיקה קוראת את אורלנדו, כמעט שלא מניחה אותו מידה, בדרך חזרה מבית הקפה, בכל רמזור, וגם קצת תוך כדי הליכה, למה לא אם אפשר? כשהגיעה הביתה ישבה שעה בשירותים כדי להיפטר מהסלט והפיתות האורגניות והטחינה הירוקה שזללה אחרי שיודפת הלכה, וגם מהעוגיות. יופי של חילוף חומרים, היא צוחקת, הכל הולך לחזה היפה שלי, היא עומדת רגע לשטוף ידיים והיא מתבוננת על עצמה מתוך פרץ של אהבה עצמית והרגע חולף ורק היא מלטפת לעצמה את החזה ומושכת את החולצה ההדוקה עליו ומקללת את הכובד של שני אלה שהשיגו לה יותר זיונים מאשר לכל שרמוטה מצויה לסבית או סטרייטית שהיא מכירה. וכשהיא זוקפת אותם מול המראָה לא רואים שם שום דבר אחר חוץ מהם, אז מה באמת חשוב כל השאר. היא מורידה את החולצה ומחלצת אותם בנגיעה מתוך הסד המושיע, אפשר לומר שבאיזו דרך מעוּותת הם עדיין זקורים, מגעילים שכמותכם, היא נועצת אצבע בשדהּ הימני. אתם חושבים שהיא תתקשר? מממ? מה אתם אומרים? היא מביטה בהם ככה, לא באהבה גדולה, אבל אם היא תתקשר אז לא אחתוך אתכם, היא אומרת להם. לוקחת את הטוש הכחול מהכוס של מברשות־השיניים ושוב משרטטת את סימני החיתוך, אפשר להבחין בקווים הדהויים שהיא מחזקת. עכשיו רק צריך לחכות, ואני אחכה?
מיקה מחייכת חיוך ציני ורע אל שני אלה ויוצאת מן המקלחת לחזור ולשכב על הגב ולהמשיך בקריאה.
עוד כמה עמודים ייגמר לה הספר, היא לא אוהבת להתחיל מיד ספר נוסף, תמיד צריך לעשות משהו בין הספר הזה לספר הבא. אבל אם אין מה לעשות זאת לא סיבה לעצור את הבולמוס. על הרצפה בכניסה לחדר בסל־נצרים נערמים ספרים שעוד לא קראה; היא קונה אותם בכל הזדמנות וזורקת לסל. ביום שנגמר לה ספר, אם אין מה לעשות, או ביום שלמחרת שנגמר לה ספר, אם מצאה לעצמה מה לעשות, היא מכניסה את ידה אל הסל הגדול ובלי להביט מושכת משם את אחד הספרים; את המיון כבר עשתה בחנויות ואת כל אלה היא ממילא רוצה לקרוא אז מה משנה הסדר? אבל לעתים אחד מהם קורא לה, או שחיפשה אותו זמן רב והיא כמהה כבר לפתוח אותו ולהריח את העמודים הישנים או החדשים לגמרי.
מיקה גמרה את אורלנדו, גאוני, היא אומרת לעצמה כמעט בתרועת ניצחון, מתקשה להיפרד היא דוחפת אותו אל מתחת לכרית שלה. מתהפכת על הבטן, מושכת את עצמה לעבר הפינה הימנית מורידה את הטלפון מן המתלה שעל הקיר ובודקת אם יש צליל חיוג. יש צליל חיוג. ברור שיש צליל חיוג. איזו עייפות נופלת עליה, אבל היא מתעשתת ומתרוממת והולכת ככה חשופת חזה אל המטבח להכין לה משהו. לא אכפת למיקה בכלל אם יכנס עכשיו אֶפי, השותף שלה. היא חושבת על זה שוב ובלי רצון רב זורקת על עצמה חולצה. מה תכין לה לאכול? היא פותחת את הארונות, כל העמידה הזאת על שתי הרגליים מעייפת אותה ומעצבנת אותה. היא פותחת את כל הדלתות של כל ארונות־המטבח, שלושה ארונות כפולים, כזה בלגן שורר בהם שממש אין לה מושג מה יש בכל אחד ואחד מהם. ובכל אחד ואחד מהם עומדים כלים שלא נפתחו מזמן ובהם קמח שתאריך תפוגתו לא ידוע, שעועית מלפני חצי שנה בערך, אולי רק שלושה חודשים. סוגים שונים של פסטה, זו עם התלתלים טרייה, גם זו הדקיקה, אבל שאריות ספגטי ארוך בצנצנת גבוהה חלקם צבעוניים וחלקם חלולים עומדים שם כבר זמן רב. מיקה לא זוכרת את השמות השונים של סוגי הפּסטה, והיא אומרת לעצמה שצריך לבדוק באחד הימים את האריזות בסופר ולקטלג שלא יהיו טעויות. ועל כל פנים לא בא לה לאכול פסטה בכלל. יש גם אורז בסמָטי שאינה אוהבת, מי קונה אורז לבן ותפל שכזה, לא היה אחר וממילא אני לא אוהבת אורז, היא אומרת לעצמה. חוץ מכל אלה יש בארון צלחות גדולות וקטנות ועמוקות עומדות בלי סדר, וכוס אחת או שתיים וגם קערות המרק האהובות עליה, קערות חרס כחולות מבפנים וחומות מבחוץ עם ידיות משולשות סמוך לפתח, כך שאפשר להחזיק בהן ולמזוג את המרק היישר לתוך הפה. עוד כמה קעריות קטנות יותר וזהו. היא עוברת לארון האמצעי. ושם קופסות רבות מפלסטיק ומזכוכית שהיא אוספת שנים רובן ריקות או מכילות פירורי מזון שעמד בהן פעם. באחת הקופסות גרגרי תירס להכנת פופקורן, ובאחרת גולות־משחק, מיקה נזכרת בחלב מבעבע, במהומת התנגשות הגולות בתחתיתו של סיר, בצחוק מצטלצל, בריבה שהפכה גוש לא־אכיל, והיא מסיטה את מבטה מהן. שמן־זית מסוג אחד, שמן־זית מסוג אחר, של השותף, נראה די ריק, אבל למה להוציא מהארון אם אפשר להשאיר אותו שם עד קץ הימים. גם שמן־סויה וגם רוטב־סויה שאמור לעמוד במקרר, אבל היא לא מתכוונת להרים את היד כדי להעבירו לשם. מחצלת לגילגול סושי, ארבעה מקלות צבעוניים תואמים לאיסוף השער בפקעת שהפכה אותם למקלות־אכילה, חומץ־אורז ודפי אצות. כל מה שצריך לסושי, אבל למי יש כוח להכין סושי; היא מסתכלת טוב טוב לתוך הארון כי אם יש במבה אז היא בטח שם, אבל אין שום במבה בארון. בקומה התחתונה כמה וכמה סוגי כוסות זכוכית ארוכות וצרות מאד לא נוחות לשתייה, קטנות ונמוכות, קטנות ממש של ערכת הקפה שלה וכמה כוסות יין רובן ללא בת־זוג. היא עוברת אל הארון האחרון שם מגובבות קופסות קפה מסוגים שונים, כמה סוגים של נס־קפה וקפה שחור ואבקות להכנת אייס־קפה, וקופסה ישנה של קפה שעיצובה השתנה מזמן. מיני תבָלים שונים בצנצנות קטנות ארוכות, סוכר לבן, סוכר דמררה, סוכר ונילין, אבקת אפייה, סודה לשתייה. אין מה לאכול, היא מכריזה תוך שהיא טורקת את דלתות הארון בזו אחר זו. המקרר ריק, יש כמה תפוחי־אדמה מקומטים בסלסלה שבסלון. מיקה פותחת את צווארון חולצתה ומסתכלת בשניים, נו, אם הגעתם כבר לגודל הזה לא תשנה עוד מנת צ’יפס בינונית. היא מקלפת את התפוחים וחותכת אותם ומורחת אותם בשמן, מפזרת תימין ומלח ושמה בטוֹסטר הקטן החבוט. אבל היא כבר רעבה כל־כך שרק כדי להרגיע את הרעב היא צובטח לעצמה מן החלה שנשארה מששי שעבר, שרובה כבר ירוקה.
היא מרימה את שפופרת הטלפון ומחייגת וכבר כשהיא מחייגת היא מצטערת, אבל הטלפון בצד השני מצלצל, וגלית עונה לה והן מדברות על כל מה שקרה בחודשיים האחרונים, כי לא דיברו מלא זמן ולמיקה אין סבלנות בכלל, היא שומעת ובעיקר משמיעה קולות, נאקות, ציקצוקים, אנחות, אבל היא קשובה ודרוכה לוודא שאין שיחה ממתינה או שיש שיחה ממתינה; אבל אין שיחה ממתינה, וגלית לא מפסיקה לדבר על הילדה שנולדה לה, לפני כמה זמן זה היה? מיקה לא זוכרת, איזה צער עמום היא חשה על הקשר הזה, אבל באמת אין לה על מה לדבר עם גלית ולגלית אין הרבה עם מי לדבר, היא שמחה בכל פעם שמיקה מתקשרת, היא מחכה בקוצר־רוח שמיקה תספר לה על מעשה כיבוש נועז, אהבה חדשה ומרעננת, או לפחות תקציר ספר טוב שקראה. ואז הילדה שלה, תמר, נעלמת וגם הבעל שלה, גיורא, והן חוזרות אל ימי האוניברסיטה העליזים, לקלות־הדעת ולסבל, שכבר כשחשו בו ידעו שיתגעגעו אליו. אבל ההינהונים העצבניים של מיקה מעידים שהיא אולי במהלכו של אחד מאלה, מעשה ללא מחשבה. היא עצבנית מכדי לספר עליו. טוב, צריכה לגמור, ארוחת־הערב שלי נשרפת, מיקה אומרת, וגם גלית נעשית עצבנית כשלא נותנים לה מספיק תשומת־לב. וכך גם גיורא, היא צוחקת אבל איזו ארסיות זולגת מקולה; למיקה אין כוח לדון בזה עכשיו וגם מין שמחה לאיד היא מרגישה. הן מנתקות את הטלפון ומיקה מוציאה את הצ’יפס שנשרף קצת, ככה הוא הכי טעים. חבל שלא היה בצָל. מעל הספר ששלתה מן הסל היא יושבת על המיטה וגבה אל הר הכריות. מכיון שזרקה את עצמה על המיטה והחמיצה את הכריות חטפה חבטה הגונה בראש. עבר רגע עד שהתאוששה וכבר היא אוכלת ומתבוננת בכריכת הספר שדגה לה, אהרן מגד שטוב לה בדרך־כלל כשקשה לה להתרכז; היא פותחת את הספר ומביטה במלים ואוכלת ונהיה לה חם ואגלי זיעה קטנים מופיעים לה על אפה. היא טובלת את הצ’יפס ביוגורט־עזים מלוח שהיא אוהבת ומלקקת את האצבעות. הרגלים של בדידות, היא מסתכלת על עצמה בבעתה. מסיימת את הביס ומשאירה את כל היתר בצד היא קמה להסתכל על עצמה במראה אבל לא רואים שום שינוי, ממש כאילו לא אכלתי את הצ’יפס, היא צוחקת על עצמה, מפזרת את השׂער ומסתכלת שוב. והנה העיניים האלו, היא נלאית מן הנסיונות לא להיגעל מעצמה, עדיין מופתעת כיצד היא לא שמנה בכלל רק החזה הזה גדל כל הזמן. ולמה היא לא מתקשרת?
כשיודפת פוקחת עיניים מכווצת כולה ועייפה מחוסר שינה השעה כבר שתים־עשרה בצהרי יום־ששי. היא שונאת להתעורר מאוחר ומתיישבת מיד, אבל הגוף שלה, אחרי הלילה הזה שהיו בו יותר שעות ערוּת מאשר שעות שינה, מתרגל לשגיונות הספה המחולקת לשלושה חלקים, החלק האמצעי שבה שקוע יותר מן האחרים, אולי מכובד התחת שלה, מסעד הידיים מובנה וגבוה מכּדי לשמש כרית והספה קצרה מאד. היא מותחת את הרגליים ואת הידיים ומתרוממת בתוך כך וחורקת חריקת התמתחות ואיזה מצב־רוח חגיגי תוקף אותה. היא מנסה לזכור מה היה אתמול, מה זה שמרגש אותה ככה, היא אפילו לא כועסת על שקמה בשעה כזאת למרות שבדרך־כלל יקיצה מאוחרת כזו משבשת את יומה ומעיקה עליה.
חמסין בחוץ אבל הבית קריר; היא פורשׂת את הווילונות על חלונותיה והבית מאפיל. בעודה מסתובבת בדירה היא מתכוננת ומסתדרת ולובשת איזה בגד קל שתוכל לרדת לרחוב לקנות לה חלה לשבת ועוד משהו לאכול, היא צריכה להחליט מה בא לה. המקרר ריק צריך ירקות, רגע, היא אומרת לעצמה, קודם־כל קפה, ולמלא את הבית רעש; פותחת את הדלת ומוצאת שם כצפוי את עיתון יום־ששי שאותו היא הכי אוהבת, את עיתוני השבוע בין כך אין לה זמן לקרוא. היא תנקה את הבית מן המסד ועד הטפחות. למרות שיש המון עבודה לסוף השבוע; היא מביטה אל שולחן המחשב העמוס ספרי דין וקלסרים פתוחים, גם אתמול לא עשתה שום דבר. עם הקפה היא מתיישבת רגע על הספה, וכאילו עצם הישיבה במקום שמשמש אותה לשינה גורמת לה לפהק ולהתנמנם, אבל ניחוח הקפה נהדר ומעורר. היא מרימה את השלָט מן הרצפה, מניחה אותו על שולחן־העץ הנמוך שלפניה, מרימה עליו את רגליה ופותחת את העיתון, מחפשת שם את מוסף התרבות, אולי נותנת מבט שטחי בכותרות הראשיות; את שאר העיתון אפשר להשליך כבר עכשיו. מכיון שזכרה שלא הדליקה את המערכת, הורידה את רגליה מן השולחן ורכנה אל הארונית לבחור דיסק נעים ולא עצוב או יפה מדי; היא בוחרת את שוסטקוביץ', רביעיות לכלי קשת. בקולי־קולות סובבת המוזיקה בדירתה ומתחברת לסערת דמהּ ומשחקת בין עליות מסוכנות למורדות תלולים, ויודפת כבר איזה שמץ של הכרה מחלחל לתודעתה על סיבתה הנואלת של השמחה הזאת אבל היא מתעלמת, בינתיים היא נושמת את אוויר ההתרגשות הטרי כל־כך, עמוס ניחוחות שמזמן לא הריחה, נוטף עסיס של הבטחה, הבטחה ואיום. היא שומעת הד לתחושותיה בחיתוכים החדים של הכנר ובתשובתו העמוקה והאפלה של הצ’לן לחידודיו. אבל היא דוחה מעליה את המחשבות הללו בהדיפה נחרצת ושבה לתכנן את יומה.
בסדר מופתי היא קובעת שעות של עבודה, כמה שעות של ניקיון יסודי והפעם גם בתוך הארונות. צריך להוציא הכל ולנקות זה יקח בערך ארבע שעות. היא מתלבשת תוך שהיא עוברת שוב על סדר היום כדי שלא תמצא שלא הספיקה משהו מכל תוכניותיה והשעה כבר עוד מעט אחת בצהריים והיא חשה צביטה מאוחרת על ביזבוז הזמן. במכולת היא עומדת מול מדפי הלחם וכבר אין חלות, מאוכזבת, היא קונה שני קרטוני חלב וצידה נוספת של קפה וירקות לסלט ועולה בחזרה לדירה. הכל מסודר ומתוכנן ויהיה בסדר, היא ממלמלת לעצמה, אספיק הכל.
בין ערמות של כלים מבריקים מניקיון ומטלית ריחנית בידה היא שומעת את פעמון האינטרקום. מי זה עכשיו? רגע היא מתלבטת אם להניח את המטלית, או להמשיך ולאבק את הכלים ולהתעלם מהצילצול כי אולי זו טעות. אבל היא הולכת אל הדלת ולוחצת על כפתור האינטרקום ולא שומעת כלום היא פוחתת את הדלת למי־שלא־יהיה ומנקה תוך־כדי את שפופרת האינטרקום ועריסתו, מציצה בעינית ומנקה גם אותה, ואחר־כך את הידית ואת הדלת כולה והולכת להחליף מטלית ריחנית, אבל אז כבר נשמעת דפיקה בדלת, יודפת מציצה ומחייכת לוקחת את המפתח מן הקערה ופותחת את הדלת, ויוליה נכנסת ורוח עזה מלווה אותה ופורעת את שערה. יוליה מסתכלת סביב, צריכה עזרה? היא שואלת, ומחייכת אליה וכבר מתחילה לספר לה. את לא תאמיני מה קרה לי אתמול, ובעצם למה שלא תאמיני, ודאי שתאמיני, היא מדברת באותה סערה שמקיפה אותה, יודפת שמחה לביקורה, ממשיכה לנקות את הארונות תוך שהיא מקשיבה לה וצוחקת מתיאוריה החיים כל־כך, ושופתת את בוריס על האש. יוליה לא שותה קפה רק תה ורק מעלי מרווה, יודפת מחזיקה אותם בהקפאה במיוחד בשבילה. אבל תוך כדי דיבורה יודפת חוזרת לחשב את הזמן, לחשב את השעות. כל עוד היא יכולה גם לנקות וגם לדבר אז לא נורא אבל אחר־כך, טוב יוליה אף פעם לא משתקעת לזמן רב. תשפוך את לבה ותיעלם בסערה כמו שהגיעה. היא מסתכלת בהיסח־הדעת על השעון, עכשיו כבר שתיים ורבע, איך שהזמן רץ, למה קמתי כל־כך מאוחר, היא מלקה את עצמה. יוליה קולטת את המבט ואת הקמט הארוך ההולך ומעמיק במצחה של יודפת ואומרת לה, אל תדאגי, אני הולכת, לא באתי להשתקע. לא לא תשתי תה לפחות, מבקשת יודפת כמעט בתחינה, העיקר שיהיה לה תירוץ לא לעמוד בסדר־היום הזה, אולי תוכל להתחמק מכל העבודה שלקחה הביתה, הלא שבת היום. יוליה תשתה את התה, יודפת מניחה את המטלית ושוטפת את ידיה ומגישה לה את התה בכוס האהובה עליה. עם סוכר דמררה כי יוליה שותה רק דמררה, ויוליה הזאת כולה רוח חיים ובריאות, פעמים מעטות ראתה אותה לאה ומותשת. כוחותיה אינם אוזלים לעולם. נו, ומה עם גידי? שואלת יוליה. גידי בסדר, גידי הוא גידי. מפלרטט בלי סוף, יצאנו ביום רביעי לאיזה בַר שיש בו הופעות ג’ז שרק לא נצטרך לדבר חלילה, כל שיחה עם גידי מתגלגלת תמיד לעבודה ומזל שיש עבודה כי אין לנו שום דבר אחר במשותף. הוא מלהג על החבר’ה שלו, הצבא שלו, האקסיוֹת שלו ואני מפהקת, אומרת יודפת. יוליה צוחקת, מה יהיה עלייך יודפת, המלים האלו עם הצחוק הזה מחזירים את יודפת לתיכון. איזו עגמומיות נופלת עליה, היא עוצרת את האוויר בריאותיה, מנסה לדחות מעליה את הבדידות הזאת המבוצרת בשקרים והסתרות. ויוליה האהובה עליה כל־כך נעשית זרה ומרוחקת ובדיוק מסיימת את התה ומנשקת אותה על מצחה והולכת לה בקול תרועה רמה.
אחרי שיוליה הולכת יודפת חוזרת לארונות במשנה מרץ; היא מנקה אותם מליכלוך קיים וליכלוך דמיוני, לא משַנה העיקר לא לחשוב. היא שמה לב שהמוזיקה נדמה ולוחצת על כפתור ההפעלה ודואגת שהפעם הדיסק יתנגן שוב ושוב. היא מצליחה לברוח מן המחשבות על התיכון ועל מה שקרה מאז ועד עתה ואיך שהיא מפוחדת בדיוק כמו פעם. שום דבר לא השתנה. מיקה דומה ליוליה, היא חושבת פתאום. והמחשבה עליה מנערת ממנה את המועקה, את כאב הבטן הזה עם הבחילה, את הפחד הזה שלָפת אותה פתאום. היא תתקשר אליה הערב, היא אומרת לעצמה, תתקשר אליה. הלב שלה פועם בחוזקה, היא כבר לא בכושר אפילו הניקיון קשה לה, היא צוחקת על עצמה. ושוב הששון הזה הברור כל־כך. אבל קודם הקלסרים. בטח בטח קלסרים, בכל עשר דקות היא קמה ומסתובבת ומסדרת עוד משהו ומנקה אבק ממקום ששכחה, שוב ושוב מעבירה את המטלית על המערכת, התמונה שעליה ועל החזירוֹן הוורוד ומחליפה את המצעים ואחר־כך היא הולכת למטבח וחושבת מה להכין לאכול ומחליטה לפרוס לעצמה פרוסת חלה, אבל אז נזכרת שאין לה. פותחת את המקרר ומוציאה לה עגבנייה אחת ומתקשרת לאמא שלה ומוצצת לה את העגבנייה לתוך האפרכסת ואמה עונה מרוצה לשמוע אותה כך, שמחה ועליזה. מעט מאד היא מחייכת הבת שלה הזאת, עורכת הדין יודפת, היא אומרת לה, מה קרה לך היום? אבל את יודפת השאלה הזאת מרגיזה והיא סונטת בה, מה אסור להיות שמחה סתם כך, למה תמיד משהו צריך לקרות, מה לא מספיק כל מה שאני כדי להיות שמחה? או שאת מעדיפה אותי עגמומית? וכבר היא מצטערת על המלים האלו ושונאת את עצמה ויודעת שאמא שלה, שהיא אשה חכמה כל־כך, יודעת בדיוק מה אומרות המלים האלה עליה, והיא מתביישת ושואלת אותה מה שלומה ומה שלום אבא ולא מקשיבה לסיפוריה ומסיימת את השיחה הכי מהר שאפשר. ומנסה להמשיך ולקרוא את חומרי החקירה שלפניה. השעה ארבע וחצי היא אומרת לעצמה, ומרשה לעצמה להפסיק וללכת להתקלח ושוב נזכרת שעדיין לא אכלה כלום, אבל היא לא רעבה בכלל, לוקחת את הטלפון האלחוטי ומתיישבת במקום המועדף עליה בבית, מתחת לכיור השירותים הקטנים, קריר שם ונעים ומוגן, היא מחייגת אליה.
מיקה נכנסת למקלחת ומשפשפת את החזה שלה, מנסה להעלים את הסימנים. ברור שלא יירדו בבת אחת. היא מפחדת להשתמש בטרפנטין, כי זה נראה לה לא כל־כך בריא ובטח לא תצליח להיפטר מהריח. לא רעיון טוב, ממש לא רעיון טוב, היא אומרת לעצמה, וממשיכה לשפשף, מוודאת שאין איש בבית ויוצאת אל המטבח להביא סקוטש, אין ברירה. הולכת בזהירות שלא להחליק ומשאירה אחריה שלוליות בצורת כף רגלה וטיפטופים רבים מסביב. היא משפשפת והסקוֹטש משאיר סימנים אדומים על עורה, אבל לפחות הצבע יורד כמעט לגמרי. המים רותחים והמקלחת דחוסה אדים והיא בקושי מצליחה לנשום והיא מזיעה תחת המים. מיקה פותחת את הדלת בתקווה שאֶפי לא ייכנס פתאום. ומאווררת את המקלחת ומפסיקה לשפשף, כי הציצי שלה שורף כבר. שוב ניצלתם, היא צוחקת אליהם ומעמיסה מרכך על שערה ומברישה אותו היטב, אחר־כך פיסה אחר פיסה היא עוברת על גופה בספוג הסגול, בודקת כל מילימטר בגוף הזה ומטהרת אותו משערות שצמחו על רגליה או בבית־השחי, אין לה הרבה שערות ולרוב היא לא טורחת להתעסק בהן, אבל משהו ביודפת משדר סדר מופתי כל־כך שאפילו החולצה המשתרבבת מעל למכנסיים נראתה פרועה לגמרי עליה. שוב היא שמה מרכך על שערה ושוב היא מברישה אותו; הפעם היא משאירה את המרכך כדי שייספג בשער כמה דקות לפני שהיא שוטפת אותו תחת המים ומשפשפת טוב טוב את קרקפתה. את השמן הריחני שהוא סוד הסודות שלה היא שמה על קווצת שער אחת שיורדת בדיוק מקדקודה לעורפה כשהשער עדיין רטוב, כך הוא נספג טוב יותר. כך לא יהיה אפשר להתעלם ממנה בכל פעם שתניע את ראשה וגם כשלא. היא מחייכת אל עצמה ומתנגבת במגבת בכל צבעי הקשת ויוצאת מן המקלחת כמעט עטופה. מול ארון הבגדים היא מנסה למצוא לה איזה בגד לערב, מתכופפת שומטת את השער מראשה מַטה ומגלגלת אותו בתוך המגבת שיתייבש. מול חלון לא מוגף היא עומדת ומתלבטת איזו חולצה לבחור ואם תלבש חצאית או מכנסיים ואיזה מין היא היודפת הזאת. והיא נזכרת בהילוכה הבוטח, בנינוחות שבה היא נושאת את גופה. מיקה לא הספיקה להביט בתנועותיה לאורך זמן, אבל כבר בהתקרבה אל השולחן היתה איזו גמישות בתנועותיה. לא איילה קלילה ומהירת תנועה אלא נמר בוטח בעצמו, חרישי, צועד צעדים ללא הד. עוד יש הרבה זמן עד השעה היעודה אבל כבר אין לה סבלנות. שוב ושוב היא עוברת על הבגדים מתלבטת בין חזיית תחרה לבנה לשחורה לאדומה ונועזת. אחרי שהיא בוחרת בשחורה, כי הלא היא הוזמנה לארוחת־ערב אצל עורכת דין יודפת, היא מחפשת את החולצה השחורה עם המחשוף הרחב ושרוול של שלושה רבעים שלא להיות נועזת מדי, וחצאית צבעונית מאד, פרחונית ומפוספסת מורכבת מחתיכות בדים שונים ומשונים שאהובה עליה מאד. היא מביטה בעצמה ואפשר לומר שהיא אפילו נהנית מן המראה, היא מתירה את שערה מן המגבת ופורשת אותה על מתלה־הכביסה מחוץ לחלון שם היא מתנפנפת כמו דגל. ריח השער חזק ומשכר. לאט לאט יתנדפו עודפי הניחוח והריח יהפוך עדין ומחוצף ונהדר ואי־אפשר יהיה להתעלם ממנו. עכשיו צריך להעביר את הזמן ומיקה יושבת ומדפדפת בספר הלוך ושוב ורק נדמה לה שהיא קוראת, אבל ברגע של ריכוז היא שמה לב שאינה יודעת מי זו שרה לוינשטיין ודמו של מי לא נגאל והולכת למטבח לחפש משהו לזלול ללא רעב, מפילה את קופסת הפח של העוגיות שצלילה מהדהד עוד רגע ארוך אחרי שהרימה אותה ופתחה ולקחה לה משם שלוש עוגיות, לטבול בכוס קפה חם חם עם מעט מעט חלב שהכינה לעצמה. גם במטבח היא פוזלת אל המראה בוחנת את התנועות שלה בעת הכנת הקפה, נוגסת בעוגייה כדי לראות איך היא נראית כשהיא אוכלת, אבל הפזילה גורמת לה להיראות מגוחכת למדי. היא מסתובבת אל הראי ובוחנת את אכילתה אבל יודעת שלא כך היא אוכלת כשאין מראָה למולה. היא נזכרת שיודפת ראתה אותה אוכלת בפגישתן הראשונה, אפילו עוגיות אכלה, ואפילו טבלה אותן בקפה וכנראה לא נראתה רע כל־כך אם התקשרה. משהו ביודפת הזאת עם השם המוזר הזה מטריד את שלוותה הטבעית את בטחונה הידוע בנפלאות שדיה.
היא נזכרת פתאום במרפקים, מחשבה מטרידה ביותר שהסעירה את מוחה באחד הימים, היא התבוננה במרפקים של אנשים בעודם הולכים לפניה ברחוב. יש מרפקים מושלמים של ידיים רזות אבל לא רזות מדי, לא מקומטים ולא קבורים תחת גלי שומן שיורדים מהזרוע, אבל ישנם האחרים, היבשים, המכוסים שכבה לבנה שבורה או אלה שבאופן מפתיע כהים יותר מעור היד, ואלה שאפשר רק לדמיין מתחת לשכבת פוך עגולה ורוטטת, וישנם אלה שידיהם רזות רזות ובנות שבעים שנה ויותר, שהמרפק שלהם נראה כמו אבן שהושלכה לתוך שלולית. היא מסובבת את גבה אל המראָה ומנסה לבדוק אבל היא לא יכולה להחליט איך נראה המרפק שלה. היא מנסה להיזכר איך נראה המרפק של יודפת אבל כנראה לא הסתכלה בו, היא לא זוכרת בכל־אופן, ובטח על־פי שאר נתוני הגוף הארוך הזה שלה המרפקים שלה יהיו מושלמים.
מיקה רוכנת להוריד את הנעליים שמדדה ושוב מחרידה אותה המחשבה שאינה יודעת איך היא נראית בכל מיני תנועות יומיומיות, לעתים היא בוחנת אנשים. הם לא יודעים איך הם הולכים, ולא איך נראית צדודיתם בשעה שהם עומדים בתור לכספומט, ולא איך הם נראים מלמעלה כשהם יושבים על הספסל באוטובוס והיא מסתכלת על השביל בשׂער ועל הקרחות. והם לא יודעים איך הם נראים כשהם רואים משהו יפה למולם, או כשהם נגעלים באמצע הרחוב, או כשהם מחטטים בתיק ונדמה להם שהארנק נעלם. או כשהם מוצאים אותו סוף־סוף. וכשהם מדברים אל עצמם, וכשהם שרים לעצמם תוך כדי האזנה למוזיקה בווֹקמן. וכל המחשבות האלו שמסתחררות בראשה מעייפות אותה ורק לרגע היא מניחה את ראשה על הכר ועוד יש לה קצת זמן היא אומרת לעצמה לפני שהיא נרדמת.
אף פעם היא לא מאחרת, אבל עכשיו היא ישנה שנת מדחיקים, שינה שהדרך היחידה להתעורר ממנה היא בעתה כשהזיכרון חוזר ותוקף את המוּדעות בהולם שוט מהיר ושריקת בהלה מעבירה אותה לישיבה זקופה ורועדת באותו הרגע ממש. שנייה לוקח לה לחדד את הבהלה לסיבה עצמה והחצאית שעליה עוזרת לה להגיע לחדות מרבית, היא בודקת מה השעה וכבר שמונה וחצי והן קבעו בשמונה אצלה. ומיקה אף פעם לא מאחרת. היא נושמת רגע ארוך. המרחק מכאן לשם לפחות עשרים דקות הליכה מהירה; אם תקח מונית יקח לה בערך אותו הזמן והיא לא רוצה להתקשר אליה ולהודיע שהיא מאחרת, כי מה הטעם בכלל וכבר היא זועמת על עצמה ומַלקה את עצמה ומפחדת.
מיקה יורדת בריצה במדרגות במִפעם קבוע של דהרת סוס שמשמיעים עקבי העץ של נעליה האופנתיות. בצומת הרחובות היא ממתינה למונית, עוברות שלוש, כולן תפוסות, היא מאבדת את סבלנותה אבל מרגיעה את עצמה מנסה למצוא סיפור, מה קרה למה איחרה, ושוב רטט עובר בה, הנה מונית נעצרה לידה בלי שהרימה את ידה והיא כבר בדרך, מרוץ נגד השעון, שלא תאחר ביותר משעה, שעה אחת זה לא נורא, היא אומרת לעצמה, היא תסביר לה, כמה לא נעים. אמא שלה התקשרה ולא רצתה לרדת מהקו, לא טוב, פתאום באו אורחים והיתה צריכה לסלק אותם, לא לא, מה תגיד? נרדמתי? אוף, היא אומרת לעצמה, אוף.
מיקה עומדת בפתח בניינה של יודפת, רצפות בגוונים שונים של חום יוצרות תבנית בכניסה לבניין. במדרגות־שיש שנראות כמו תוספת של שיפוץ מאוחר היא מטפסת אל הקומה הרביעית; חדר־המדרגות מלא צלילים לא בטוחים ומקוטעים של פסנתר, מישהו מתאמן, שוב ושוב הוא חוזר על אותו הקטע על אותם הצלילים. עד הקומה הרביעית הצלילים נחלשים, ומיקה עומדת לפני דלתה ומאזינה ולא נשמע משם קול. היא מרימה את ידה לצלצל בפעמון, אבל בדיוק באותו הרגע הדלת נפתחת ויודפת שואלת אותה אם יש לה הסבר מתקבל על הדעת לאיחור הזה נשענת על המשקוף וחוסמת את הפתח וידיה משולבות על החזה ומיקה חושבת על קרב־תרנגולות ולא יכולה להתאפק ומחייכת. נבוכה היא עומדת מולה ומצפה שתתיר את קשר הידיים שלה ותצמצם את עצמה ותזמין אותה להיכנס, אבל היא באמת מחכה לתשובתה, ומיקה מנערת קלות את ראשה ומחכה שהניחוח המשכר יפעל את פעולתו. יודפת לוקחת נשימה מלוא ריאותיה ובדל חיוך בלתי נשלט נפלט מבין שפתיה.
כך הן עומדות על מפתן הבית. ומיקה מביטה מאחרי גבה של יודפת בסקרנות וגם חושבת על תשובה ולבסוף מרחיבה את חיוכה ומביטה בה בעיניים שלה הכלביות ואומרת שפשוט נרדמה והיא לא יודעת איך זה קרה כי היתה כל־כך לחוצה מהמִפגש הזה משום־מה. אין כמו הכֵּנוּת הזו לפתוח דלתות, מיקה מחייכת לעצמה מרוצה כשיודפת נסוגה מהפתח ומאפשרת לה להיכנס ונועלת את הדלת אחריה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות