את מכירה את אי־היכולת להירדם?
את הלילות הארוכים האלה בהם נשכבים בחושך, ולא נרדמים? והרי נעשו כבר כל הסידורים וההכנות לקראת שנת הלילה. כבר נרדמתי על הכורסה בסלון מול כתמי השלג שמרצדים בטלביזיה, וקמתי ועברתי בין כל החדרים והחללים לוודא שכל המנורות כבויות, והשתנתי ושתיתי מים קרים ובלעתי כדור טישטוש וכוסית אלכוהול, אלכוהול מן הסוג המשובח, שלא ממש זכור לי אם קניתיו פעם לעצמי או קיבלתיו מחבר, ובתום כל המסע הזה, ההזוי ומלא התקווה והצללים וההתרגשות והתשוקה לשינה, נשאבתי אל תוך השמיכה, והדלקתי את מנורת הלילה.
זו מנורה ישנה, בעלת בסיס נחושת עגול ומוצק שממנו נמתחת רגל נחושת קרה וישרה. בקצה הרגל, כמו ראש מורכן של חמנייה בשדה, זכוכית עבה בגון ירוק חלבי. פעם קראו למנורות ממין זה מנורת בנקאי והיום, בכל מקום שאני מחפש מנורה כזו, בחנות עתיקות או בחנות לדברי תאורה או ברשתות הגדולות, אף אחד לא מבין על מה אני מדבר, וככה אני חוזר ונשבע שפעם־פעם, כשיהיה לי הרבה כסף וזמן פנוי, אני אטוס לאמריקה ומשדה התעופה אסע במונית צהובה ישר לספרייה העירונית של ניו יורק ואשאל היכן אפשר להשיג מנורות כאלה, כמו שלהם.
אבל גם אחרי שהדלקתי את המנורה ואור רך האיר את דפיו של ספר, את ההבטחה הגדולה לשינה המירה ערנות מפתיעה, ושוב אני משלים עם לילה חשוך וערני נוסף, וזו השלמה מסוג ההשלמות עם תבוסות קטנות כאלו, לא תבוסות מן הסוג הנדיר אלא מן הסוג היומיומי, המתסכל והמכעיס ועם זאת נסבל, כמו למשל אוטובוס שרציתי להספיק לתפסו וכל מה שנשאר מן הרצון ההוא זה עשן שחור ורועש, או גילוח גרוע שבמקום בוקר צלול וטרי גרם לי עיסוק מעצבן וקדחתני ולא ממש יעיל בלחי מדממת וחתיכות טישו שמטנפות את הכיור.
את מכירה את אי היכולת להירדם? אני כל כך רוצה להירדם, לישון, לשכוח, לחלום, אבל במקום להירדם ולישון ולחלום ולשכוח, אני גוף ער ועצבני, גוף סרבן שדוחה את תשוקת השינה, גוף דרוך ורעב ומגורה ועקוץ שזולתו אין שום קיום בלילות, לא אשה עירומה ששוכבת לצדו, שדיה גדולים ורכים, עולים בקצב תואם לנשימותיה, שערה פזור כמו חוטים פרומים של נול על תווי פניה, ולא כבשים לבנות שפעם־פעם, כשהייתי קטן, דמיינתי שהן מרחפות כמלאכים קרוב לתקרה, וככה נרדמתי, סופר אותן.
שום דבר חוץ מגוף ערני אינו מתקיים במרחב הלילי שלי, של חשכה וערות, קמרה אובסקורה, חדר חושך מלא חיים שבו מתבצע תהליך פיתוח תשלילים לצורה מוחלטת, גמורה, של תמונה, אמבטיות מלאות נוזל כימי, צילומים צפים בהן, תלויים מעליהן, לכודים באטב, חיים שלמים צפים, מטלטלים, משתקפים, מתרחשים, מתגבשים, מתלכדים.
הכל נעשה בדממה מוחלטת. אני איש שלא שומע. האוזניים שלי פגומות מסיבה לא ידועה, בלי ממצא פתולוגי, צוין בתיק הרפואי שלי בנייר שפעם ראיתי ומאז לא שבתי אליו.
במהלך ההכנות לקראת השינה אני מסיר את מכשירי השמיעה מאוזני, אביזר שביר, גמיש, דוחה, מסריח, מטונף מזוהמה שנאספה אל דופנותיו בעומק תעלת השמע, שולף אותם בתנועה מיומנת ומניחם בקופסה, ממש באותה דריכות ועדינות שמניחים תינוק ישן במיטתו, ועכשיו אני פתאום נזכר, ממש באותו האופן שמניחים עכבר לבן קטן בכלוב שלו, עכבר מבועת ועלוב, בפינת הטבע של בית הספר היסודי, שומטים אותו בעדינות, משחררים אותו, שינוס על נפשו, וייעלם בתוך מצע הנסורת.
ומפני שמכשירי השמיעה ישֵנים בקופסת העץ שלהם, קופסה עם ריח חריף ונעים שבבטנה מצע ודופן קטיפה אדומים שלפני זמן שנראה כמו חיים שלמים קניתי בדוכן קטן וצפוף בעיר זרה, ובחדר חשוך ושחור בצורה כזו שאפילו העין עיוורת, נותר רק הגוף. גוף עיוור וחירש, גוף שמרגיש כמו תשליל בהתהוות, צף במים הכימיים, תלוי על אטב, ער, גוף נגטיבי, שלילי, לא במובן של עולם הצילום, המודפס, פילם צילום ארוז בקרטון צהוב שניתן לרכוש בפרוטות בכל קיוסק, אלא במובן האנושי, הממשי. חדר־חושך, עלטה, דימוי של צילום ונגטיב שמפקיע את עצמו מן הדימוי והופך מתשליל לשלילי, פס דק וצר של חומר פלסטי, שוליים רבועים נמתחים משני צדיו, תכונות של התפתחות ושיכפול והגדלה, כל אלה אינם אלא דימוי מהופך לשלילה המוחלטת של הגוף הער שלי, גוש בשר נטול כושר ציפה והמְרָאה, שבניגוד לתשליל מהמצלמה שוקע במי המדמנה של חדר החושך.
את מכירה את אי־היכולת להירדם? את הגוף השכוב במיטה, גוף שפניו אל התקרה, פניו קבורות, מרוסקות, בבטן הכרית, כתפיו קפוצות וגבו מתוח, גוף קר קשה ורועד בחורף, רפוי מיוזע ודביק בקיץ. גוף שלא שומע ולא רואה, רק חושב ומרגיש ומריח ונתקל ומחזיק והוזה, גוף בחושך.
אני יושב עכשיו בחדר־המתנה קטן ומרובע. בסמוך לו עומד כיסא ריק, וקצת הלאה ממנו שולחן ברזל שבמרכזו חרציות צהובות בכוס מים גבוהה, פשוטה, מן הסוג הזול שקונים ברשתות הגדולות. בפינה אחרת של חדר ההמתנה ניצבת עמדת שתייה. מכל מים מפלסטיק כחלחל, בועות צפות בכל פעם שלוחצים על הברז שבתחתיתו. אבל הם שכחו לשים כוסות חדשות, אני חושב, כועס על הזילזול, אז אין בכלל שום ערך למתקן המים הזה. בפינה שממול למתקן המים, מעט נמוך יותר, יש סלסלת מגזינים, והרי זה כל כך ברור וצפוי ומובן מאליו, בחדר המתנה אני יושב, ושום דבר מפתיע או מעורר התרגשות אין בו זולת כל הדברים ההם, הבנאליים, שמצופה למצוא בחדר המתנה. אני יושב לבד בחדר ההמתנה. אני שונא לשבת לבד בחדרי המתנה, זו הרגשה מן הסוג הנרדף, הפרנואידי, שגורמת לי להתכווץ, לזוז בחוסר שקט, להתפתל, מנוי וגמור לחלוטין שיש ועדה שלמה של אנשים בחליפות כהות מעבר לקיר או אולי בבניין רחוק מכאן, צופה בי באמצעות טלביזיה במעגל סגור. אבל אין שום ראיה שתחשוף את דבר הימצאותה של מצלמה, אפילו לשבור משהו בכעס או לברוח מעדשת המצלמה באמצעות כיסויה בבד או נייר אני לא יכול.
את רוב שטחו של אחד מקירות החדר מכסה ציור קיר. טיפות של זיעה חמה גולשות מכתפי במורד הקימור של עמוד השדרה ועד הישבן. הן נבלמות בגומי של המכנס, נקוות אל מין שלולית חמצמצה וכהה. משעמם לי, אבל גם מבוכה ועצבנות מצטרפות, ומרוב שאני מחפש ומשתוקק לדבר אובייקטיבי, הכל חוץ ממני, מרוב שאני רוצה להתנתק, להתרחק מעצמי, מרוב עצב, העיניים מתמקדות בציור, מבט חד, פולח, ממוקד, מבט שמונחה בכוח צו פנימי האומר, תתרכז רק בציור, רק בציור, ובשום פנים ואופן לא במחשבה, לא בך.
על פי מה שרשום באותיות דפוס זעירות בשולי הפספרטו, אני לומד שהציור נקרא שדות יבנאל והוא צויר בידי הצייר יהושע ברנדשטטר. בפינתו הנמוכה הימנית של הציור עצמו, העין לוכדת את חתימת שמו הפרטי של הצייר, באות אנגליה הוא חתם, ולצדה ספרות שמציינות משהו, אולי את השנה בה צויר. אבל האם זו שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה או שישים ותשע או שבע או שתיים? הספרה הימנית מטושטשת, לא לגמרי קריאה, ומחייבת מבחינתי בירור נוסף, אולי בקטלוג של הצייר שנמצא בחדר האמנות של ספריית האוניברסיטה או באוספים אחרים. מכל מקום, חתימתו של הצייר נתפסת בעיני כפרט לא טבעי, לא שיייך, פרט שהודבק על הציור לאחר שהושלם. גם זאת אני חושב: מפני שחתימתו של הצייר ממוקמת על מין תלולית עפר קטנה, האם זה יהיה נכון לחשוב שחתימה זו אינה אלא פרט משלט זמני על תל קבורה, כאילו כוסה יהושע באדמה, מת ונקבר ונאסף אל אבותיו ונרקב והתפורר ונטמע באדמה, אותה אדמה אשר שימשה אובייקט לציורו? האם הצייר ומושא הציור מעתה אחד הם, צייר מצייר ואדמה מצוירת, שבאמצעותה פעולת ההדבקה הזו, של חתימת הצייר, התאחדו?
אבל חתימתו של יהושע אינה אלא פרט אחד בציור, ומתוך חדר ההמתנה המרובע אני ממריא בטיסה מדומיינת ממעמד של איש שיושב על כיסא בחדר המתנה אל עבר משרדו של האחראי על ספירת המלאי של פרטים בציורי נוף, משרד גדול ומואר וצפוף מרוב מדפים וקרטוניות כתומות שנמצא בבטנו של בניין משרדים גדול. אין נפש חיה במשרד, זה רק אני והמשרד המדומיין שלי, חולש על שולחן עץ גדול ומוקף בערמות של כרטיסיות לבנות ותיקיות בצבע כתום דהוי ומתפורר. אין מחשב במשרד, וגם לא סלסלה קטנה לכלי כתיבה ומגרות ומנורת שולחן ומגש לסיכות ומהדקים ומחקים ומחדד. אפילו שידת מגרות נוסעת אין במשרד, רק שולחן ושעון קיר ומדפים ותיקיות ומנורת ניאון אחת, מאובקת, מזמזמת. מבעד החלון הגדול לא נשקף דבר זולת שמיים, ואני חושב, האם חסרונו של ציוד משרדי וחסרונם של החיים בכלל, של עציץ חמר גדול או אדנית גרניום וצילומים משפחתיים ספורים, הוא חיסרון מכוּון? האם כאחראי על ספירת המלאי של הציור מחדר־ההמתנה נגזר עלי לעבור בסביבה מינימליסטית, פונקציונלית, המאפשרת ציות ונאמנות מוחלטת לעבודתי?
אני רושם לפני את נתוני ספירת המלאי של הציור מאת יהושע. כמובן, הכל נרשם בצורת מסודרת, בכרטיסיות נפרדות, מפני שאין שום הגיון ברישום עצי הברוש, למשל, שמופיעים בציור, עם עץ האלון, או עצי הפרי, ואותו חוק כוחו יפה כמובן גם בנוגע לרישום השדות, בגלל שזה לא מדויק לרשום שדה חמניות באותה הכרטסת של השדות החרושים.
הצטברה על השולחן הרבה עבודה, ערמות קטנות של כרטיסיות ובהן רישום מלאי הפרטים בציור, רישום מיכני, לא על פי כלל שרירותי מסוים אלא על פי סדר קליטת הנתונים בעין, ורישומו המיידי. שדה חמניות ושדה חרוש ושדות חיטה שרשמתי לעצמי לברר אם נקצרו כבר, ושיחי צבר קוצניים ושדה לא מעובד ומספר לא ברור של עצי פרי ותשעה עצי ברוש, ואחר־עשר בתים שסיד לבן משוח על קירותיהם וגגותיהם צבועים אדום, שרשמתי לעצמי בכרטסת הבירורים לבדוק מאיזה סוג הגג, רעפים או עץ.
כאחראי לספירת המלאי אני מרגיש שמוכרחים לדייק ברישום הפרטים ולא להניח בשום פנים ואופן לנוכחותו של פרט יוצא דופן להפר את כוונת הדיוק. אדם הממונה על ספירת המלאי של פרטים בציור נמנה עם סוג האנשים שעוסקים בתחום העובדות ובשום פנים ואופן לא בתחום השאלות. הדיוק, אם כן, הוא פועל יוצא של החלטה מהירה, כואבת, חד־משמעית, נטולת התלבטויות מיותרות. אם משהו בפרטי הציור מציק לי אני מיד מפריד אותו באמצעות אזמל דמיוני ומאפסנו בצנצנת פורמלין, דמיונית אף היא, עד לבירור עניינו.
למשל, הפרפר. הפרפר הוא ענק! ואני לא מצליח להבין את תפקידו בציור. אני חושב שאולי במקור זו היתה תמונה שצולמה במצלמה, והצייר העתיקה במשיחות מכחול, אולי זה בכלל היה צילום שצולם בפנטאקס ישנה מחוברת לחצובה, וזה לא שהפרפר ענק אלא שהוא פשוט נדבק, הוטח, נקלע בצירוף מקרים נדיר אל לב המצלמה, ממש באותו הרגע שהצלם לחץ על כפתור הצילום. וכך קרה, שבמקום צילום נוף פשוט ונאיבי, נוצרה, שלא במכוון, תמונה מעוּותת, לא פרופורציונלית, פנטסטית.
בציור אפשר לראות שתי דמויות אנושיות זעירות. אני חושב שבתור קריטריון ראשוני לסיווּגן של הדמויות ולרישומן בכרטיסיות, יהיה קריטריון מיקומן הפיזי בגוף הציור. דמות אחת תהיה הדמות העילית, משום שהיא נמצאת בחלק גבוה יותר בציור מן הדמות השנייה, שתירשם מיד כדמות תחתית. בכרטסת של הדמות העילית, נרשום כך: פניה, אם כי לא תווי פנים ברורים אני רואה אלא מעין כתם צבע, וגופה, פונים אל המתבונן בציור. הצבע הבולט והחזק של דמות זו הוא טורקיז. היא לבושה חולצה בגון טורקיז ומכנס שחור. ידיה פשוטות קדימה, מעט לצדי גופה, ואני מיד נשאב לתוך מחשבות שאינן שייכות כלל וכלל לתחום העיסוק בו הוסמכתי ואליו נדרשתי כעת, לרשום נתונים מיידיים עבור ספירת המלאי של הציור. אני מנסה להבין את משמעות הידיים הפשוטות. האם עוסקת הדמות בהטלת זרעים לאדמה, כפי שאולי מתבקש מן האופן בו ידה השמאלית מורמת מעט, קמוצת אגרוף כאוחזת בחופן זרעים, ואילו ידה הימנית פשוטה קדימה יותר, מעט נמוכה מן השמאלית, ואצבעותיה פתוחות, מושטות ליידוי מהזרעים הנשמטים? ואולי זו דמות מופתעת, דרוכה, שמתוך עיסוק כפוף ומרוכז כניכוש עשבים או סיקול אבנים התרוממה לעברה של הדמות השנייה, הלא־מוכרת? או, דמות שיצאה מביתה בזרועות פתוחות, כבמין אקט של קבלת פניה של הדמות האהובה, המוכרת, שנראית מתקרבת עם צרורותיה? וייתכן שכלל וכלל אין קשר בין הדמות העילית והדמות התחתית, וכל מובנה של פשיטת הידיים של הדמות העילית אינו אלא ביטוי של גאווה, המכוּון כלפי הצייר, או הצלם, ואומר, הנה, תראה, זה אני, וזה הכל כאן שלי, הבית והשדה והמטע?
הדמות התחתית, לעומתה, עומדת בגבה אל המתבונן, ומכאן שלולא צורתה האנושית הייתי נוטה לחשוב שאין זו אלא מערכת של כתמי צבע לבנים אפורים ושחורים. גם פניה מוסתרות, והפרט המעניין ביותר שכאחראי על ספירת המלאי רשמתי לפני הוא אותו דבר־מה שניתן לנחשו כנאד מים או שק מלא תבואה, אבל אפשר שאלו אבנים או תפוחי־אדמה, וזאת אני מנחש בהיסוס זהיר, אולי בהשראת תנועת הגרירה בה מוצבת הדמות בציור.
נוסף על כל הנתונים האלה שכאחראי על ספירת מלאי אני נדרש לרושמם כגון חי ודומם, אסור לי לשכוח את הקריטריון שהוכנס לא מכבר על ידי מנהל המשרד, קריטריון הצבעים. אני חושב שהדבר אירע, ולא במקרה אני בוחר במלה אירע כדי לתאר את אופן ההחלטה על קריטריון חדש וזאת מפני שבמשרדנו העלוב והמשעמם עניין כזה ראוי בלי שום ספק לתארו כמאורע או אירוע. מכל־מקום, דומני שהדבר אירע בראשית השבוע שעבר. השעה היתה סמוך לשעת הפסקת הצהריים, הפסקה שאני נוטל לעצמי חירות להגדירה כל יום מחדש ובמועד שונה. מנהל המשרד היה אלמן בשנות החמישים לחייו שאופן לבושו וצורתו הכללית הזכירו לי את דסטין הופמן כווילי לומן ב"מותו של סוכן" אבל בו־בזמן גם את תמונתו הקטנה של האיש הגבוה בעולם כפי שמופיעה בספר השיאים של גינס שזה אחד מן הספרים הראשונים שאבא ואמא קנו לי פעם, אבל ממש פעם, כאשר הייתי ילד שרק במאמץ עליון הצליח לאחוז בספר כה כבד, ולהביאו לבית־הספר, שכולם יראו ואולי גם יקנאו. “אני רוצה להביא לידיעתך קריטריון חדש”, אמר אז המנהל, והוא אמר את זה בנימה המשעממת הזו שלו, נימה שהיתה מנוגדת למשמעות החידוש שבפיו, והרי מדובר בהתארגנות חדשה, בהכנסת כרטסת בעלת מידה חדשה וכותרת חדשה וסוג אות שונה, וייתכן שאף אדרש לצאת אל הרחוב ולפנות אל יצרן הכרטסות ולהביא לו את המידה המדויקת משום שאין די במקרה זה להנחותו באמצעות הטלפון.
נדרשו לי ימים ספורים בלבד על מנת להפנים את הקריטריון החדש, ולהתחיל ביישומו בצורת רישום בכרטסות. תהליך ההפנמה היה כרוך ברכישת מידע, וזו היתה כרוכה ביציאה מאולצת אם כי חיונית אל מחוץ למשרד ושלא יהיה שום ספק, בשעות שמחוץ לשעות העבודה.
במשך שלושה או ארבעה ימים, ברגע שמחוג השניות של שעון הקיר הגדול השלים את הסיבוב ונגע נגיעה חטופה בשנייה האחרונה של השעה ארבע אחר־הצהריים, הפסקתי את פעולת רישום הנתונים בכרטיסיות וקמתי. זו היתה קימה חפוזה, בהולה, ההולמת יותר תיאור של איש שנכווה ממי קפה רותחים או פקיד שהתפרצו למשרדו, קימה שלאחריה עמדתי רכון על השולחן, נושף אוויר, מנסה להסדיר הלמותו הפראית של הלב, ורק משזו הוסדרה פניתי אל היציאה מהמשרד, פתחתי את הדלת, סגרתיה אחרי והתחלתי ללכת.
בימים כתיקנם, הכיוון הכללי היה הבית, או אם להיות כן עם עצמי הדירה בה התנהלו חיי, ומפני שהוכנס קריטריון חדש ונדרש תחקיר קטן, פני מועדות היו לספרייה העירונית. וכך, במשך שלושה או ארבעה ימים, לאחר שנסגרה מאחרי דלת המשרד, חציתי במהירות את הפרוזדור המוביל למעלית, פרוזדור צר שקירותיו עשויים טפּט בגון ירקרק, עכור, עגום, וכעבור רגעים ספורים כבר דחפתי בכיוון הרחוב את דלת הזכוכית המסתובבת והכבדה שבכניסה לבניין.
הנה תקציר ממה שרשמתי בפנקסי במהלך ימי התחקיר: צבעים הם צורות, עצמים, דוממים, נוזלים, דמויות, משמעויות, זכרונות, אסוציאציות, נסיבות. צבעים הם כל מה שיצור אנושי מחזיק בבטן ובלב ובראש. אדום וכתום וצהוב וכחול וירוק וטורקיז ולבן וצהוב ושחור וחום וורוד ואפור וכל מיני וריאציות של אותו צבע, דהוי ומוכתם וחזק וכהה ומהול. צבעים זו התנסות, לנסות אותם, לדעת אותם בצורה הגופנית, לקרב אליהם את הנחיריים ולהריח ולשאוף, לטבול אצבע במגש העץ של הצבעים ולגלגל על הלשון טעם של צבע, לבלוע ולגרגר ולירוק, לתת לצבע להידבק אל השיניים ואל בין החניכיים, וגם לשמוע אני מנסה, לשמוע את הצבעים, להקשיב לצליל ולמנגינה ולקצב שלהם, פיכפוך וגלישה ונזילה וטיפטוף והתקשות.
מה אני מרגיש כאשר אני נפגש עם צבעים? בחילה, הנאה, סלידה, אי נוחות, מתח, משיכה, זקפה, שאט נפש, ניכור, שלווה, אדישות?
שאלתי פעם מישהו אם יש דבר כזה צבע ניטרלי, כלומר, צבע שלא מסעיר ולא משעמם? צבעים זה אסוציאציות חופשיות שמסתובבות בראש, דשא ואבק ודם ודלי של צבע קירות במחסן שמאחרי הבית ורוטב צ’ימיצ’ורי ירוק בצתי, צבעים זה פצע מדמם ברגל, נקניקייה וחרדל ודליי סיד באתרי בנייה וסימנים בכביש ובקבוקי מים מינראליים מסודרים כמו חיילים במקרר מלבני עומד בקיוסק.
אבל כל מה שתואר עד כאן אינו אלא דמיון בלבד, תעתוע, המְרָאה, תיעוד של חלום בהקיץ, סרט קולנוע שמוקרן בראשו של איש שיושב לבדו בחדר המתנה ובמרכז עלילתו מככב ממונה על ספירת המלאי בציורים. וכמו קליע אבן שנורה מרוגטקה, הקצתי באלימות, ובמקום כרטיסיות ומדפים וקרטוניות בגון כתום דהוי ופרוזדור ירקרק עכור ומנהל שדומה דמיון רב לווילי לומן אבל גם לאיש הכי גבוה בעולם, אני רואה שולחן ברזל ופרחי בר בכוס מים וכיסא ריק ומכל מים שתכולתו חמישה ליטר וריק גם הוא ואת הציור של יהושע ברנדשטטר, שדות יבנאל, שלפתע, מתוך היקיצה האלימה, נראה כציור נאיבי, משעמם, ציור נחמד ותו לא, מן הסוג שמשמש כקישוט או ככיסוי קיר בבתים כשל בית הורי ובכך למעשה מסתכם תפקידו, בלי לעורר שום זעזוע או מבלי שיזמין מבט שני וליחשוש צרוד, מחשבה בקול.
אני מסתכל על השעון. המחוגים לא זזו הרבה. חיים שלמים במשרדו של הממונה על ספירת המלאי הסתכמו בלא יותר מתריסר דקות של ישיבה בחדר ההמתנה. בכל זאת, ולא מתוך סקרנות אלא מרוב שיעמום, אני מסתכל שוב בציור. המלים מתאמללות כל כך כשהן מבקשות למסור עובדות ציוריות, וגופי מוצף רחמים, נכמר בחושבי על הממונה על ספירת המלאי של הציור, הציור הזה בפרט אבל גם כל ציור. דרושות מיומנויות רבות לאיש שעוסק בספירת מלאי של פרטים בציור, אני חושב בעייפות, דרושה מיומנות של היסטוריון ובלש חשדן וחוקר אמנות ופסיכולוג על מנת להיות מסוגל לשאת ולתת עם ציור, לנהל עמו דיאלוג יוצא דופן, תהליך של התבוננות, חקירה צולבת, עינויים קשים, הפשטת מלבושיו או פירוקו של אותו שותף דומם לדיאלוג. האם אפשר לומר בוודאות, שכל מערכת היחסים הזו, הדיאלוגית לכאורה, בין האחראי על ספירת המלאי לבין הציור, אינה דיאלוגית כלל ועיקר אלא ביטוי מונולוגי מובהק של יצריו, הגותו ורגשותיו של האחראי על ספירת המלאי? האם זו פעולה של אונס, מציצנות, שאותה נוקט צופה פעלתן ופולשני וקורבנו הוא ציור חסר ישע, מצע חשוף, יריעה פרושה הממתינה לביתוקה? או שאולי יש בכל הדרמה הזו אלמנט כפול של הצצה, כמו בחדר מלא מראות, ומתוך פעולת ההבטה בציור, משתקפת, משתברת, גם דמותו של המביט? האם כאחראי על ספירת מלאי הפרטים בציור, מותר לעשות שימוש ביותר מאשר חוש הראייה? האם המבט הוא סך כל האמצעים העומד לרשות האחראי? מדוע לא לבקש היתר לגעת, למשש, להריח, להפשיט, להסיר עוד ועוד מחיצות באמצעות החושים האחרים, דבר שמן הסתם יסייע באיתור ורישום ותיעוד פרטים נוספים בציור, מדוע לא לבקש היתר להתמזג עם הציור, לא רק להביט בו מרחוק ולספור פרטים אלא ממש להתקרב, ולהתאחד, להיות לא איש וציור אלא להיות אחד, אישציור או ציוריש?
בערך עוד חמש דקות אשמע קול פתיחת דלת. כף יד תונח על ידית הדלת, תסגור עליה באצבעותיה ותפעיל לחיצה קלה, צירים יחרקו, בהתחלה תיפתח הדלת כדי מרווח צר, מהוסס, ואחר תיפתח לרווחה, ודמות נמוכה, עיוורת, צולעת, תצא מן החדר בעזרת מקל נחייה, פניה בהירות, מדויקות, רקות ולחיים ואף סימטריים וחזקים, שפתיים בשרניות, צבען סגול מהוה. הייתי רוצה לנשק אותה, לא בשמה של אהבה או משיכה כלשהי אלא מתוך סקרנות, שיעמום, רק לטעום ולדעת, לדעת איזה טעם יש ללשון שלה, לעיוורון שלה, להנחות אותה אל הלשון שלי, החירשת, חסרת השינה, ולא לתת לשום מגבלה או פגם של הגוף להכשיל את תביעותיו של הגוף. כבר תשעה חודשים אני פוגש אותה, מדי שבוע, באותו היום ובאותה השעה, העיוורת אני קורא לה, העיוורת, ודבר לא השתנה במהלך תשעה חודשים, דבר לא נולד מן הזמן הזה, שהוא כמו זמן ההיריון, אותו אופן פתיחת הדלת, אותה רגל שמאל שיוצאת ראשונה, מתגנבת, ולאחריה מקל הנחייה, ופנים. יודגש מיד, אין זה עיוורון מן הסוג המעוּות, הנחות, כפי שאולי אפשר לזהות בציור “משל העיוורים” של ברויגל, אלא עיוורון יפה, ממש כאותן עיניים נטולות אישונים שניבטות מפסלי שיש קלאסיים ובוהקים. ומפני שאני יודע שהיא עיוורת ומפני שאני יודע שאני חירש, ומפני שבחיים הרגילים, הנורמליים, נדירות מאד הן ההזדמנויות שמפגישות שני בעלי־מום בפרוזדור צר של חדר המתנה, ומפני שבושה וחרפה וכלימה עצומות מנפחות את חזי לנוכח המופע הזה, הגרוטסקי, של שני אנשים לא שלמים, אני משפיל את עיני. והרי מפני מי אני משפיל את עיני, עיוורת יוצאת מן החדר ואינה רואה את פגמי, עיוורת וצולעת ועם זאת זקופה ובוטחת, פניה ישירות, שדיה אווירודינאמיים, מופנים אל עבר נקודה באופק, בדומה לדמויות השיש העתיקות. אחרי שהעיוורת עוזבת, ודבר זולת אד מתפוגג של בושם וקולות נקישת מקל־נחייה שהלכו ונעלמו מכיווּן חדר המדרגות לא נותר ממנה, אני נשאר עוד רגע ארוך בכסאי שבחדר־ההמתנה. דרושה השהיה בין תמונה לתמונה, דרושה השהיה, ואני משתעשע במחשבה על כך שהנה נולד כאן משחק מלים, והתמונה שאני מתכוון אליה עכשיו היא לא אותה התמונה או הציור שהתבוננתי בו, שדות יבנאל, אלא תמונה מתוך מחזה שמוצג בתיאטרון, ואם עד לפני רגע הייתי מין צופה פאסיבי בציור־קיר הרי עתה אני שחקן שנוטל חלק בחזרות על תמונה ממחזה.
בין רגע עזיבתה של העיוורת לרגע שאני קם מכסאי ופוסע לעבר החדר ממנו יצאה, עוברות שניות ספורות, במהלכן, כאמור מדי שבוע במשך תשעה חודשים, אני לא כאן ולא שם, לא בציור ההוא של יהושע ולא בלשון ההיא של העיוורת. אני נתון בעיצומה של ההשהיה, רגעים של השהיית הקיום, אני פוסק מלהיות קיים, חי, לא במובן של התודעה ולא במובן של הגוף. כל הגותי והזייתי על אודות ממונה על ספירת מלאי וכל תשוקתי אל לשון עיוורת נמוגות באחת.
“אבל אתה לא יכול להניח רגע לעיוורון הזה?.. אתה לא יכול לנסות, אולי, לספר לי על הצלם? מי מצלם את התמונות האלה, שהן עדיין לא תמונות אלא תוצאה ראשונית, גרעינית, של לחצן הצילום?..” הסתכלתי על גליה. גליה היא האשה שממונה על חקירת הלילות שלי במעבדה לחקר השינה. אני לא מצליח לישון כבר המון זמן. אנחנו נפגשים כבר קרוב לתשעה חודשים, כמו היריון. בהתחלה היינו נפגשים בטכניון, שם נמצאת המעבדה המקורית אולם די מהר, בגלל כל מיני אילוצים שלא ממש קשורים בי אבל גם לא בגליה, עברנו לקליניקה הפרטית שלה בכרמל, דירה שנמצאת בקומה השנייה של בניין בן ארבע קומות ברחוב ליטניס. בדירה זו נמצא חדר ההמתנה עם ציורו של יהושע ברנדשטטר. הכניסה לבניין נורא עצובה. בכל פעם שאני מגיע לדירה אני מצפה לכניסה יותר אופטימית, עציץ גדול או קירות צבועים ותמונה שמלווה את גרם המדרגות הקצר והמעוקל, אבל במקום כל הדברים האלה יש עלים שנשרו מהעץ בגן ושטיח־רגליים סבוך וקשה וחום, ומעקה בטון ותאי דואר קטנים ומכוערים מעליהם לוח מודעות, וכולם מחפשים עבודה או אשה או איש או חשמלאי או גנן או מטפלת או מנקה, כולם מבקשים ומחפשים ומתחננים, ורק אני לא מפרסם מודעה, לא תורם את חלקי לקולאז' החיפוש האומלל הזה, וממשיך ועולה בגרם המדרגות הקצר והמעוקל, שבע או שמונה מדרגות בסך הכל, ונכנס לחדר־ההמתנה.
ובכל פעם שגליה הביאה את הדימויים האלה, של הצלם והמצלמה, אני חשבתי, זה הרי בעצם לא דימוי, בשבילי זו ממשות מוחלטת, וגליה לא יודעת את זה, שפעם הייתי צלם חובב. אולי בגלל השמיעה הפגומה, אולי בגלל העיוות הנוראי הזה, העלוב, של קונכיית אוזני, שבמקום תעלות שמע מבהיקות בנקיונן עלול מי שנקלע אל תוכן לפגוש בטומאה דביקה ורירית, הפרשה דמית וירקרקה, אולי בגלל שאני לא שומע, נהגתי לצלם, אולי בגלל שאני לא שומע, רציתי לתפוס את המציאות באמצעי אחר, לתעד אותה ולהפנים אותה ולחוות אותה ולחיות אותה, לחיות, לקלל ולכאוב ולצחוק ולשמוח ולרוץ ולהרגיש ולמולל ולאחוז ולעסות, ובעיקר להגיד לכל האנשים השומעים והמושלמים והנורמלים והשפויים, תראו, אז מה אם אני לא שומע, תראו אין אני רואה מצוין, תראו את עיני הרגישה ואת ידי הזריזה שלוחצת על לחצן הצילום, יד של אקדוחן מהיר וקשוח ומלא זיפים וצלקות על הפנים וסיגריה נצחית כמו קלינט איסטווד במערבונים של סרגיי ליאונה.
גליה רוצה לדעת על הצלם. על העין והראש והלב והתודעה שמתחבאים באיש שאוחז במצלמה. הביוב המתבונן, זו נקודת המבט שלי, ריבוע המים העכור שבקרקעית האסלה, אינו אלא העין שלי, המבט שלי, זו הווייתי וזה קיומי וזו נשמתי ואלה חיי וזה אני, תעלת ביוב צרה ומפותלת, אשר קיומה נמתח בתחום המעופש והקריר שבין שפת הים לבין פני המים באסלה. אלה הדברים שהעין רואה, זה העולם שהמבט קולט, מצלם, מתעד, מקליט, סופג. ישבנים נפתחים בעת צניחתם על דופן האסלה, מין מצב ביניים, בין קרני אור שמפלסות דרך בעד חרכי הגוף המתכופף לבין עלטה גמורה שיורדת על חלל האסלה, ועם העיוורון הזמני הזה מגיעים בלילים של רחשים וריחות ומגעים שהגוף שמעליך מפיץ. כמה חוסר אונים וחוסר מוצא קיימים במצב הזה, הנצחי, של הקיום בתעלת הביוב, ובכל יום וכל שעה וכל דקה וכל שנייה, כל רגע ארור בחיים הרטובים והלחים והקרים האלה, רוצה לצאת מן המים האלה, לצאת מעצמי, כמו גוזל שבוקע מסדקים של ביצה, למתוח את הידיים עד דופנות האסלה החלקות, להיאחז בהן בכוח רב, ואז להתרומם, בבת־אחת לזנק, להתנשא, ולצאת מהתעלה. ואחר כך לחזור במדויק על הפעולות שהאיש או האשה עשו. להתרומם ולהתנתק מדופן האסלה ולהתכופף ולהרים התחתונים ולהרים המכנסיים ולרכוס את הרוכסן ולשטוף ידיים בכיור הסמוך ולנגב, לנגב היטב באוויר חם או מגבת נקייה, ולצאת מחדר השירותים, ולטרוק את הדלת, ולנשוף, לנשום, לחיות.
“על מה אתה חושב כל כך הרבה זמן?..” גליה שואלת פתאום, ואני נבהל, נזכר היכן אני נמצא, “אתה כאן, אתה אתנו?…” היא שואלת, ומסמנת לי באצבעות הארוכות והרזות שלה, שעכשיו אני יודע מהיכן הן נראו לי כל כך מוכרות, מהציור של פיקאסו שנקרא איש עם גיטרה, שהחבר שלי שעובד במחשבים אמר עליו, “אני הכי מתרשם מאצבעות הידיים והרגליים, הן חדות וארוכות במיוחד”. ואני השבתי לו אז שכל אצבע של האיש עם הגיטרה בציור של פיקאסו נראית כמו דמות בפני עצמה, עם מבנה ואישיות וחיים משל עצמה, ממש כאותן דמויות רזות ושבריריות שג’אקומטי הפסל בונה. אדם מורה באצבעו, אני נזכר עכשיו, אדם מורה באצבעו, זו הדמות שג’אקומטי פיסל, אבל אלו הן האצבעות של גליה שמסמנות לי עכשיו ובשום פנים ואופן לא פרט מציור של פיקאסו או דמות אנורקטית שג’אקומטי פיסל, אלו האצבעות של גליה, שעכשיו זזה בכורסה, ואני ממשיך וחושב, זה אלבטרוס ארוך צוואר ומנומנם זז שם, בכורסה, ולא אשה גבוהה ורצינית.
לוקח לי רגע ארוך לשוב אל המסלול שגליה התוותה בשאלה הזו, עם הדימוי של המצלמה. ומתוך הירהור על מקום וזמן רחוקים, אבל גם מתוך רפלקס שמגיב לשאלה של גליה, אני אומר:
“היתה תקופה שצילמתי רק מדרכות. היתה תקופה שצילמתי רק מדרכות או שבילי הליכה. אני גם צילמתי אינטואיטיבית, בלי לתת את הדעת על זווית המצלמה ותנוחת הגוף. כמו שהפילם הוא מין קרביים של המצלמה, ככה התמונות שיוצאות מחדר החושך, מהפיתוח, הן הקרביים של הנפש, שלי. צילומים מרוסקים, מקוטעים, צילומים במצב של ורטיגו או מצב של רוח נמוכה ומבט ברצפה, מבט מדוכא, מושפל, צילומים של מדרכות ומרצפות וטינופת ושבילים ועלים שנשרו בשלכת, כי ככה היה המבט שלי, זו היתה זווית הראש שלי, באדמה… זווית ראייה של תינוק בן כמה שבועות שעדיין קשה לו להרים את הראש בשוכבו על הבטן או, אם את רוצה תיאור טוב יותר של הדברים, לטאה או רמשׂ או כל יצור אחר שזוחל על גחונו, יצור מתועב ונחות ואומלל שנדון לזחילה נצחית על קרקע לוהטת בקיץ וקרקע קפואה ורטובה בחורף…”
בעצם רציתי להגיד משהו אחר, רציתי להגיד, כמו זווית הראייה של הזונה שזיינתי אתמול, מאחורה, הזונה שכרעה על ארבע כמו חיה ועיניה היו בפוקוס על המזרן, משוטטות כמו מישהו שנפלו לו עדשות המגע, רציתי לזרוק משהו פרובוקטיבי, מניפולטיבי, סנסציוני, אבל נשארתי רק עם הדימויים האלה, של התינוק והרמשׂ.
גליה מתרוממת קצת, אני חושב שהיא זזה בכורסה שלה בגלל שדברים בחדר הזה התחילו לזוז, בגלל שהתחלתי לדבר. כבר כמה שבועות שאני לא מדבר, רק היא מדברת, וגם זה בקושי, כי גליה היא לא מסוג החוקרים האלה שידובבו אתכם לדבר, לפעול, אלא להפך, תשתף פעולה עם הפאסיביות הזו, ואני יודע שכל זה אינו אלא תחבולה שתכליתה לעצבן אותי, להוציא אותי מן האדישות הקשוחה והסרבנית ולגרום לי להגיד משהו, אפילו משהו חסר ערך כמו למשל בפעם האחרונה שדיברתי, שזו היתה בכלל הערה על העיצוב של החדר.
אבל עוד הרבה לפני שבכלל ישבתי בחדר־ההמתנה ובהיתי בציור ונכנסתי אל חדרה של גליה, ישבתי על ספסל בגן־האם, ממש מול מלון דן פנורמה. בדרך־כלל אני מתחיל את המסע הזה, המטאפורי, בחדר־ההמתנה ובשדות יבנאל ובחדרו של הממונה על ספירת המלאי ובחדרה של גליה, במסע אמיתי, רגלי, ברחובות של הכרמל. אני מגיע לכרמל במונית־שירות מתחנת המוניות הסמוכה למעבר התת־קרקעי המצחין והצפוף של הדר, פרוזדור צר שמציג גלריה של עיוותים אנושיים, קבצן עיוור ואשה בכיסא־גלגלים שמוכרת סבונים וסיכות ראש וקטוע־יד וקטוע־רגליים, כולם מנגנים בכלי נגינה, מישהו באקורדיון ומישהו בקסילופון ומישהו במפוחית ומישהו שר, וכל הפוליפוניה הזו בעבור מטבעות ספורים שנזרקים אל מזוודת כינור פתוחה ובעלת מצע קטיפה אדום, פה פעור, שפתיים אדומות, כמו עבודה של אנדי וורהול.
מתחנת המוניות מתחילה המונית לטפס במעלה הדר לכיוון הכרמל. זו נסיעה קצרה, כרבע שעה, במונית ממוזגת ונעימה. זו עלייה תלולה, מדרך בלפור עד הרמזור של ארלוזורוב, לאחריה ממשיכה המונית בעיקול מתון העולה לעבר הגן הבאהאי. קצת לפני הגן הבאהאי, במפגש הרחובות ארלוזורוב והס, עולה איש עם שקיות מכולת, זה אותו האיש, בכל שבוע, באותה השעה שלי. האיש עם השקיות יורד לא רחוק משם, בהמשך העיקול העולה, מעט אחרי בית־החולים רוטשילד, שזה בית־החולים בו נולדתי אני ובו נולדה בתי. בזמן שהאיש עם השקיות יוד מהמונית, אני מנסה לנחש את מסלולי ההמשך שלו. דקה ארוכה חולפת עד שנהג המונית טורק את הדלת וממשיך בעלייה, אבל הזמן תמיד נראה לי ממושך בהרבה. אני מדמיין את האיש עם השקיות. הוא יורד מהמונית ונבלע באחת הכניסות לבניינים הצמודים מזרחית לכביש. הוא חוצה את הכביש לצד המערבי ויורד במדרגות. אני רוצה לרדת פעם מיד אחריו, ולעקוב אחריו, או, אולי לתפוס אותו במעילו, ולשאול: לאן אתה הולך? וגם זאת לשאול: אולי אדוני זקוק לעזרה עם השקיות? רוצה לשאול אותו שאלות, ולקוות שיהיה מסוג האנשים נעימי־הסבר. כמובן, עלולה להתרחש סצנה מכוערת. האיש עם השקיות יפנה לאחור, מבטו ינעץ בי, מופתע, כועס, הוא ינער את ידי ממנו בתנועת טילטול גסה. תזמין אותי ללכת אתך, אני לוחש לעצמי, תהיה איש טוב, אני רוצה להיבלע עמו בבניין, ללוות אותו במדרגות עד דלת דירתו ולהגיד, תן לי את השקיות, איש, תתעסק אתה עם המפתח, ואז בעדינות אני אניח את השקיות על מרצפות השיש, אמתין לראות את האיש מסובב את המפתח, ואכנס אחריו.
אבל במקום להתלוות אל חייו של איש עם שקיות אני ממשיך ועולה לכרמל. הים פרוש למטה, כחול אפרפר, אוניות משא עוגנות, גם חומת עכו העתיקה נמצאת בטווח ראייה, פסי כסף מסתלסלים עם תנועת הגלים. אני אוהב את הנסיעה הזו.
החדר של גליה נמצא, כאמור, בבניין עצוב ברחוב ליטניס. הפגישות שלנו מתקיימות בשעה שמונה בבוקר, אבל אני מגיע הרבה יותר מוקדם, יורד מהמונית לא בליטניס אלא על ציר מוריה ומתחיל ללכת בכיוון מקרי. לפעמים אני הולך במעגלים, ולפעמים במסלול ישר, הלוך וחזור. ליטניס וקלר ושמשון ויותם ופינסקי ואלחנן ומוריה וודג’וד ושדרות הנשיא וכבאביר, את כל הבתים אני מכיר במסלולים האלה, את הרמזורים ואת המועד המדויק בו מתחלף האור הירוק באדום, את כל החנויות והדוכנים והאנשים שעובדים בהם אני מכיר, ואת העצים, עצי אורן גבוהים ומברשתיים שמעניקים לעיר מראה של מנהרה לשטיפת רכב.
הדבר שבאמת אני הכי אוהב בכל הזמן הזה, הפנוי, של לפני החדר של גליה הוא להיות מוסע, להיות מובל, מין הוויה של פאסיביות, להשתלב בתנועה של הרחוב, בזרימה של הרוח, להבין שלמרות שאני הולך באמצעות הרגליים על האספלט, אני בעצם נמשך, נדחף, מוסט, מועף, מנויד, לשבת במושב בבטן המטוס, לשבת על ספסל רך בקרון רכבת בין־עירונית, לעמוד צפוף ודחוק ומיוזע ומפויח בין אנשים מזיעים וריחניים ועייפים ברכבת תחתית, לקפל את הרגליים באוטובוס, לשבת, להשעין את הראש אחורה, למצוא תנוחה מתאימה, ולהביט, להתבונן, לצפות, לקלוט רשמים באופן סביל, לתת לרחוב לחלחל אל תודעתי, תמונות תמונות, משבי רוח, צלילים, ריח.
בגן־האם ישנם כמה ספסלים. שלושה או ארבעה בחלקו הפנימי של הגן, עם הפנים לדשא ולבמה שיש לה גג בצורת אוזן ולעצי האורן והשירותים הציבוריים. כמספר הזה יש בחלקו החיצוני, העילי, של הגן, עם הפנים לרחוב, כאשר בין הספסלים לכביש עובר שביל להולכי־רגל. ובכל פעם שאני יושב עליהם, אני חושב, זה כמו הספסלים של גאודי, זה ממש כמו הספסלים של גאודי, והמחשבה נהפכת פתאום לקול, גאודי בכרמל! ובכל פעם שאני יושב עליהם אני זוכר סתיו בספרד, ברצלונה, פארק גואל, חתיכות קרמיקה ושברי זכוכית, הכל היה כל כך מזמן, מזמן, הכל היה הרבה לפני שהפסקתי לישון, ומאז החיים שלי הפכו למשהו ערני ועייף.
על הספסלים האלה אני יושב מדי שבוע, נח משוטטוּת סבילה ברחובות, בדרך לחדר של גליה. אבל אני מכיר את הספסלים האלה עוד הרבה לפני שהכרתי את גליה, הייתי מגיע לכרמל כילד וכנער וכאיש צעיר ובשנים האחרונות כאיש. פעם היו שם ספסלי עץ פשוטים, מהסוג שמקובע לאדמה באמצעות בורג פלדה עבה בכל רגל, ולפני שבע או שמונה שנים מישהו בעירייה החליט שאין די אמצעים לתחזק אותם, כלומר לדאוג לשלוח מישהו בכל פעם שהעץ דהה ודורש משיחות גסות של מברשת טבולה בלכּה ומפני שנגמר התקציב לאיש עם מברשת טבולה בלכה, הוחלפו ספסלי העץ בספסלי בטון מצופים קרמיקה וזכוכית. זה כמו גאודי, הספסלים האלה בהשראת גאודי, אמר לי עופר בלילה שהסתובבנו שם עם האשה שלו, גוררים רגליים כבדות בדרך מפילם נוּאַר בקולנוע סינמקפה עממי אל האוטו. מי זה בכלל גאודי, הפטרתי לעברו, אין לי מושג בכלל על מה אתה מדבר. זה היה לפני הסתיו בספרד, ובדרך בחזרה מהכרמל הביתה ישבתי במושב הקדמי, עופר נהג וסיפר לי על אנטוניו גאודי, שלפי גרסה אחת שהוא מכיר נהרג בזמן שעבד על הסגראדה פאמיליה שלו, פשוט איבד שיווי משקל וצלל אל תוך אחד הצריחים שבעצמו תיכנן ובנה ולפי גרסה אחרת, נהרג באמצע רחוב בברצלונה, מפגיעה של טראם או חשמלית כמו שקוראים לזה בעברית.
אני נזכר בקול של עופר ובקרחת שלו ובריח חמוץ של סיגריות וכל מיני סוגים של אלכוהול שהוא הגיר אל הלוע שלו, ובאשתו שישנה במושב האחורי, מכוסה במעיל עור. היתה גם לחות עבשה בחלל הסקוֹדה הקטנה, ורציתי כבר לצאת, ובמיוחד להתקלח, ולישון. כאשר עוד היה בכלל דבר כזה בחיים שלי, לישון.
לפני שעופר סיפר לי את הדברים האלה, לא ידעתי מי זה אנטוניו גאודי, וכל מה שהיה שאפשר לסכם בנוגע לספסלים בגן האם לא היה קשור בשום דרך לתולדות הארכיטקטורה או האמנות הקאטאלנית. כאשר הייתי יושב על הספסלים האלה בקיץ, הם היו לחים ודביקים וחלקים. המכנסיים שלי היו נדבקים לקרמיקה והתחתונים היו נרטבים לגמרי, נשאבים אל לוע חריץ הישבן. בחורף לא היה יותר נעים לשבת עליהם. הקרמיקה היתה קרה ומטונפת, דקר לי בתחת ובירכיים בגלל מחטים של אורנים ואחרי שקמתי גם גיליתי במכנסיים כתמים של מיץ שחור של פרי שנשר מעצי הפיקוס. בסתיו האחרון הייתי בספרד, ואחד הדברים הראשונים שהלכתי לברר היה כיצד נראים באמת הספסלים של גאודי. הם מתחת לכיפת השמיים, כתבתי בפנקס שקניתי רגע אחד לפני העלייה למטוס, הם מתחת לכיפת השמיים של ברצלונה, שמיים תכולים, נקיים.
נגמר לנו הזמן, אני שומע פתאום, נגמר לנו הזמן, ואני נבהל קצת, נזכר היכן אני נמצא, בחדר של גליה. עכשיו אני מרים את הראש, ומסתכל עליה. אצבעות של ג’אקומטי משחקות עם ריבוע טישו. מדגדג לי באצבעות כף הרגל, היא נרדמה בגלל צורת הישיבה שלא השתנתה במשך קרוב לשעה. לא כל כך בוער לי לקום. אני לא רוצה לקום, למרות שאני יודע שמעבר לדלת, בחדר ההמתנה, מישהו יושב ומחכה לתורו, מסתכל על הציור של יהושע ברנדשטטר.
החדר של גליה זה המקום היחיד וגם הזמן היחיד שבו אני מצליח לישון קצת. עכשיו אני נזכר בשם של התופעה הזו שאני סובל ממנה, אינסומניה. לגמרי במקרה צילצלתי ערב קודם לחברה שלי ודיברנו על כל מיני דברים. מזמן לא נפגשנו בבריכת השחייה, היא אמרה לי, הבעל שלי ואני אף פעם לא ראינו אותך בלי חולצה, ובמקום להתייחס לעובדה הזו שהיא הציבה, אמרתי: את יודעת שאני לא ישן כבר הרבה זמן? ובצד השני של הקו שמעתי אותה אומרת, אינסומניה, ככה קוראים לזה, אינסומניה, ואני בכלל לא ידעתי שזה פירוש המלה, מחלה של חוסר שינה, אני בכלל הכרתי את המלה מהסדרה הזו שמשדרים כל יום אחר־הצהריים בערוץ השני, היפים והאמיצים, שפעם הייתי צופה בה כל יום אבל מאז שהחליפו את השחקן שמשחק בתפקיד האח של רידג', ת’ורן, עברתי לערוץ אחר. בשבילי אינסומניה זה פאב, אמרתי לחברה שלי, כמו הפאב שכל הדמויות מהיפים והאמיצים נפגשות בו, ועכשיו כאשר אני חושב על זה, זה נשמע לי הגיוני שיש פאב בשם כזה, כי בדרך כלל בפאבים נמצאים גם אנשים שלא ישנים בלילה.
זה לא ביזבוז, שאל אותי פעם מישהו, זה לא ביזבוז? לא כל כך הבנתי את השאלה שלו בשמיעה ראשונה אבל אחרי שהוא המשיך ואמר, אתה כל השבוע לא ישן, אתה מחכה לפגישה הזו עם חוקרת השינה או איך שאתה קורא לה, ובסוף אתה נרדם דווקא אצלה, בפגישה?
אבל אני בכלל לא חושב שזה ביזבוז, ואחרי שאני קם מן הכורסה, אני מיישר בתנועות מהירות את המכנסיים והחולצה ופונה אל עבר היציאה מן החדר, מוודא שלא שכחתי שום דבר על הספה, ארנק או משקפי שמש שעלו 700 ש"ח וטלפון נייד. בדרך אל היציאה מן הקליניקה אני חוצה את חדר־ההמתנה, פותח את הדלת הראשית, ויורד במדרגות, נשאב בבת־אחת אל הרחוב.
עכשיו שוב יש לפני שבוע שלם של ערוּת, ואני מתחיל אותו בפסיעת איטיות, מליטניס אל קלר ומשם פונה בחדות שמאלה במעלה פינסקי, רחוב קטן ומלא עצי אורן המסתיים בהמולה הסואנת של מוריה. על ציר מוריה אני נעמד סמוך לדוכן פרחים, מחכה שהרמזור יתחלף לירוק. בזמן ההמתנה, ריח של בושם מדגדג לי בנחיריים ואדים לחים עולים מן האספלט. משקים שם את העציצים יותר מדי, עולה מחשבה בראשי, בכל פעם שאני עובר ליד דוכן הפרחים, אשה עומדת מחוץ לסככה ומשקה בעזרת צינור את הפרחים והעציצים. פעם חשבתי שזו מזרקה אנושית, ממש כאותם פסלים שמים יוצאים מהם בכל מיני ערים באירופה, ביד אחת מחזיקה האשה סיגריה, בידה השנייה צינור מים, ראשה מורכן, נוטה אל כתפה השמאלית, היא מדברת בטלפון נייד, שערה ארוך, גולש, שחור, בכל פעם אותה זווית אחיזה, אותה נטייה של הראש. ממול, מעבר לכביש, בית־קפה ומרפאה פרטית ומסעדת דגים וחנות מוזיקה. אחרי שאני חוצה את הכביש, אני נעצר מול בית־הקפה, מנסה בכל פעם מחדש להתגבר על הפיתוי להיכנס פנימה. חלונותיו של בית־הקפה פונים אל הרחוב וקירות זכוכית בחצרו הקטנה. בחורף נעים לשבת בפנים. זיכרון של אספרסו מר נדבק אל שפתי היבשות, הסדוקות, ואדי נשימה מכתימים את החלון. אבל הרגליים מוליכות אותי הלאה משם, אל עבר מרכז הכרמל. אני הולך בצד המזרחי של ציר מוריה, אורנים מטילים צל גדול על שביל ההליכה. כעבור מאתיים צעדים אני מגיע שוב לרמזור, בהצטלבות שבין פיצה מֶטֶר והבנק לבין האודיטוריום המשופץ. אני חוצה במהירות את הצומת, גולש אל תוך שדרות הנשיא, חש במגען של החנויות, פלאפל וגלידה איטלקית ואופטיקנה וקיוסק, ועוצר ברמזור שבין הבנק לדוכן הספרים המשומשים של גולדן. זה רמזור ארוך במיוחד, רואים את העצבנות מתוחה על פניהם של האנשים, אני חושב שזה בגלל הפּצצות שהשהידים מפעילים, ובינתיים רוסי מבוגר מנגן בסקסופון, צלילים עמוקים ממלאים את האוויר, ואני חושב, זה לא ענני פיח מאגזוזים של אוטובוסים, זה ענני ג’אז מתערסלים באוויר הרחוב. אני זורק אל בטן המזוודה שלו מטבעות זהובים של 10 אגורות, לא בגלל שאני דואג לאיש המלא והעבה שלחייו סמוקות ממאמץ אלא בגלל הנהמות שיוצאות מבין שפתי הסקסופון הפעורות, נהמות שמעניקות לי כמה שניות של תחושה נעימה, ביתית, של כורסה ומנורה עומדת וערימה של דיסקים על כוננית עתיקה. מעבר לפסים הלבנים והרחבים של מעבר החצייה מנופף לי בידו גולדן מהספרים. הוא יודע שאני אעצור אצלו, בדוכן, שלמעשה אינו דוכן בלבד אלא מין פרוזדור המוביל אל קיטון צר וגבוה של ספרים, אלפי ספרים, מגובבים בערמות, בלי שום סדר והיגיון. זה כמו שוק של אוכל, חשבתי פעם בעמדי שם, אבל במקום ירקות ופירות ונתחי בשר וגבינות גולדן מציע למכירה עותקים ישנים ובלויים של אלכסנדר בלוק ואנה אחמטובה ואוסיפ מנדלשטם ובוריס פסטרנק בגבבה אחת עם ספר שמן וכחול כמו לווייתן של כתבי בן־גוריון ואנציקלופדיה מקראית צהובה, מסודרת כמו בתים בעיר מדברית. גולדן שואל מה חדש, ואני רק מחייך, מפטיר שאין שום דבר חדש, ואז אני שומט את הספרים, ובוחן שוב את המשפחה הזו, שעומדת מעבר לדוכן. גולדן הוא איש עבה עם משקפיים גדולים, שערות ראשו מקורזלות ותווי פניו גסים, בולטים, שמנמנים קצת, מערות־אף רחבות ואוזניים גדולות שדומות לפחזניות או ממתקים מרוקאיים. מימינו עומד איש צעיר, רזה וגבוה, מין סולם אנושי שמוריד ספרים שנמצאים למעלה ומימינו עומדת אשה מבוגרת מאד, עור גופה משוח בגון לכה דבשי ושערה צהוב וארוך, מין וריאציה מקומטת וזקנה של אלה קארי הילדה מלפּלנד.
בכרמל אני אף פעם לא נוסע במונית. רק בעלייה מהדר לכרמל אני נוסע במונית. את המסלול היורד בחזרה להדר אני עושה בדרך כלל ברגל. אני הולך במסלול מדרגות מסומן בחץ כתום ובדמות מצוירת של איש עם מקל ותרמיל גב שמתחיל בדיוק היכן שרחובות שער הלבנון ויפה נוף מצטלבים. יש שם פאב שאני מבלה בו לפעמים. בדרך אל ההצטלבות הזו, אני עוצר סמוך להצטלבות של דרך הים ושדרות הנשיא ומביט בחלונות ראווה.
גם בפעם האחרונה שיצאתי מן החדר של גליה, ואני לא זוכר אם זה היה אתמול או שלשום, הלכתי ברחוב ועצרתי מול חלון ראווה. בדרך כלל אני רואה כל מיני בובות בגודל אנושי, ספרים, כלי בית ובכלל, דברים שמוצגים מאחורי חלון ראווה. אבל אתמול או שלשום, במקום את הדברים הרגילים, אני ראיתי את עצמי משתקף מן החלון. אני ראיתי איש עומד ומביט בחלון, מאישוניו נפלו טיפות גדולות כמו אגם. בזמן שעמדתי והסתכלתי בחלון הראווה, התחיל לרדת גשם. אנשים נעצרו ופתחו את המטריות שלהם, מישהו מיהר להכניס את ערימת העיתונים שעמדה בכניסה לקיוסק שלו, באוויר עמד ריח חריף ולח שהתערבב עם עננים של שמן־טיגון. הרגליים שלי נרטבו לגמרי. הרגשתי קבוצה של נערים עוברת לידי, נעצרת ליד רמזור, ומישהו פתאום אמר, הנה גאודי, גאודי בכרמל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות