(הרצאה באסיפת היסוד של הסתדרות המורים בזכרון יעקב בשנת תרס"ג, 1903)

בכדי שנוכל לקוות לאיזה תוצאות טובות ומועילות מבית הספר, צריכים אנו להיות בטוחים כי בית הספר וסביבתו שואפים למטרה אחת, כי הסביבה מתאימה לעבודתו.

לדאבון לבנו חסרים אנו התנאי ההכרחי הזה. בכל המושבות ובכל הערים שורר עתה ניגוד בין הסביבה ובין בתי הספר. מצד אחד אין בתי הספר מפיקים רצון מאת האורתודוכסים,¹ ומצד שני אין בתי הספר מפיקים רצון מאת האבות המבקשים בשביל בניהם חינוך תועלתי, שיתן להם יכולת להלחם על קיומם “בעולם הגדול”. ו“הועדים” השונים, העומדים בראש בתי הספר, והמורים השונים מתאמצים להחליש את הניגוד הזה על ידי פשרות שונות, ועל פי רוב מותרים הועדים והמורים על דרישות ושאיפות החינוך הכי עיקריות בכדי להפיק רצון מאת ה“בעלי בתים”, והפשרות האלה והויתורים האלה מזיקים עוד יותר לשלמות החינוך. ולכן צריכים אנו, לפי דעתי, לבקש עצות או להרחיק את הניגוד הזה בכלל או לגדור גדר בעד בתי הספר, שלא יסבלו מאותו הניגוד ולא יהיו מוכרחים לבוא לידי פשרות. וטרם שעשינו את התיקון הנכבד הזה, לשוא כל עמלנו ואין כל תועלת בכל הצעותינו החינוכיות השונות.

גדול[ה] וחזק[ה השפעת] החינוך שמקבל התלמיד בבית הספר, אך גדול[ה] וחזק[ה] מזה השפעת החינוך שמקבל התלמיד בסביבה, היא הנותנת לכל איש את צורתו התמידית² וכל איש בידה כחומר בידי היוצר, להשיג התאמה בין בית הספר ובין הסביבה אמנם דבר קשה, אבל צריכים אנו לשאוף לכך בכל כוחותינו.

באותן התקופות ובאותן הסביבות שהדת שולטת שלטון גמור ושלם, אין ניגוד בין בית הספר ובין הסביבה.המטרה האחת והיחידה של בית הספר לנטוע בלבות תלמידיו רגשי-דת קדושים. וגם הסביבה שואפת לכך. וכן באותן התקופות ובאותן הסביבות אשר ההשכלה האנושית הכללית כבר כבשה לה את השלטון, אין ניגוד בין בית הספר והסביבה, כמו בית הספר כן גם הסביבה מטרה אחת להם: לעשות את התלמידים לאנשים משכילים ומפותחים ביותר. אבל בתקופות של מעבר ובסיבות אשר הדת וההשכלה האנושית הכללית נלחמת אחת בחברתה, בסיבות כאלה מושל הניגוד בין בית הספר והסביבה בכל תוקפו. ואנו עומדים בתקופת מעבר כזו. ה“חדר” – רבים הנוטים אחריו, אבל אינו יכול להפיק רצון הרוב. בית הספר – החרדים מתנגדים לו; הלאומיים – רוצים להטות אותו לחפצם; הבעלי בתים המבקשים השכלה תועלתית – רוצים להטות אותו לחפצם הם.

בכל [ארצות] העולם יוצא בית הספר ממעמד כזה על ידי התפתחות הטבעית: בית הספר עומד ברשות עצמו, מתפתח לפי נטיותיו, ולאט לאט ישיג התאמה עם הסביבה בפרטים שונים ונבדל ממנה לגמרי בפרטים שונים, ההתפתחות החופשית היא שמצילה אותו מסכנת הניגוד ומביאתהו סוף סוף למקומו הראוי לו. אבל אצלנו לא כך: בית הספר כולו ברשות הבעלי בתים,³ והם מטים אותו פעם לצד זה ופעם לצד זה, ונשאר בית הספר כל הימים קרח מכאן וקרח מכאן……

בתי הספר במושבותינו היו להם שתי מטרות: אחת – לעשות את התלמידים לאנשים משכילים, והשני – לעשות את תמידיהם ללאומיים אדוקים.בשביל המטרה הראשונה השתמשו בשפה הצרפתית, ובשביל המטרה השניה – בשפה העברית. אבל שתי המטרות לא הושגו.

השפה הצרפתית לא נתנה ללומדיה לא השכלה ואף לא שאיפה להשכלה, היא נתנה להם רק ברק חיצוני של השכלה, רק פטפוטי מילים, וגם המיתה בהם את האיפה להתפתח, לקנות השכלה, לקנות בינה, אשר, כידוע,זאת אחת המטרות העיקריות של החינוך בבתי הספר המתחילים.⁴ בתי ספר אלה אינם יכולים לתת לתלמידיהם השכלה שלמה, אבל צריכים הם לתת להם שאיפה להשכלה.

והשפה העברית, אחרי אשר על פי רוב נמסרה לא בידי המורים הראשיים כי אם בידי העוזרים הבלתי מומחים, לא קנתה גם היא את לב התלמידים, ולא יכלה לפתח בהם רגשות שלמים ולעמוד נגד ההשפעה הגועה של השפה הצרפתית.

אי הצלחתם של בתי הספר עוד הגדילו את הניגוד בין האורתודוכסיה ובין בתי הספר, כי בתי הספר הלא הוכיחו שאין בהם לא תורה ולא השכלה ולא דרך ארץ. והאורתודכסים שאפו גם הם לשני קצוות. מצד אחד ביקשו “חדרים” בשביל בניהם אשר בהם ילמדו את תורת היהדות, ומצד שני בקשו מורים צרפתיים ללמד את תלמידיהם צרפתית והשכלה מעשית, והם בקשו לבחור דווקא בצרפתים גמורים ולא בלאומיים….. הם עשו מעשי אבותיהם בחוץ לארץ, שביקשו בשביל בניהם: מלמדים –יהודים אדוקים,ומורים – דווקא גויים נוכרים.

וככה מקלקלים גם האורתודוכסים ביד השמאלית מה שביקשה לעשות וגם עשתה ידם הימנית…“חדר” מצד אחד ומורה צרפתי – לא לאומי – מצד שני….

בכדי שנציל את החינוך, בכדי שיהיו לנו בתי ספר מתוקנים, צריכים אנו להעמיד את בית הספר במצב כזה, שיוכל להתפתח באופן חופשי ויוכל לפרוץ לו את הדרך המבוקשה. צריכים אנו לתת לבית ספרנו את היכולת להיות טובים בהחלט, ואז יכבשו את הסביבה. בפרטים רבים יתאימו בתי הספר אל הסביבה ובפרטים רבים ילחם בית הספר סביבתו עד שינצחנה.

איזה הם גבולי ההתאמה בין בית הספר והסביבה ואיזה הם גבולי הניגוד – הניגוד הצריך לבוא לקיצו?

אנוכי מצדד גדול של נטיעת רגשי דת טהורים, רגשות מלאים שירה נצחית, בלב תלמידינו. אבל איני יודע את הדרך שתביאנו לכך, אינני מבין את הצעתו של מר קריצ’בסקי⁵ למסור את לימוד\י הדת בידי המלמד,שירצו בו הורי התלמידים, בלי להכניסו לגבולי בית הספר. הנני מתאר לי את ההשפעה המוסרית הרעה שתשפיע על התלמידים חיצוניותו בלבד של איזה מלמד ירושלמי…. התלמידים בודאי יבוזו לו בלבותיהם, ואיזה ערך יהיה ללימודי הדת שלו? אינני מבין גם את הצעת מר וילקומיץ,⁶ שמורה בית הספר ילמד לתלמידיו חוקי הדת והמצוות המעשיות. איך יעשה המורה דבר שאינו מאמין בו, איך ילמד את תלמידיו את החוקים שאין הוא – המורה בעצמו – מקיים אותם? הלא התלמיד בודאי יבין וירגיש תיכף את הרמאות הזאת.

כן, אנו צריכים לתת לתלמידינו אותו הפיוט הדתי שהיה לנו ועיקר הוא לנו גם עתה, אבל איני יודע באיזה אופן, ועל זה צריכים אנו לחשוב ולהתיעץ.

גבולי ההתאמה בין בית הספר והסביבה הם: הנטיעה בלב התלמידים רגשי הדת הפיוטיים, חיבת העם, חיבת הארץ, חיבת השפה העברית.

גבולי הניגוד: חופש התפתחות הגופנית והרוחנית של המחונכים, שירוש הדעות הקדומות ואמונות-הבל, גירוש מוחלט של צביעות באיזו צורה שהיא, באיזה אפן שהוא ומאיזה צד שהוא.

ואלו הן התחבולות להגיע למטרתנו המבוקשה, ולפתח סוף סוף את אמון הסביבה אל בית ספרנו:

1. לעשות את מצב בית הספר בטוח, שלא יהיה תלוי בדעת שום איש, ויוכל להילחם ולהגן על דעותיו ושאיפותיו, ולהגיע למטרתו למרות המעצורים החיצוניים.

2. כי יהיו המורים בעלי השכלה הגונה ורחבה, ועל ידי זה תתפתח גם בלבות התלמידים שאיפה להשכלה, להתפתחות ולהשתלמות.

3. לא לתת בבתי הספר מקום לשפה נכרית, וללמד את כל המדעים רק בעברית.

4. לא לתת בבתי הספר מקום ללימודי הדת המקובלים.

5. לתת לתלמידים, הגומרים את בית הספר, תעודות שתהיה תועלתן ניכרת בחיים.

6. לתת היכולת לתלמידים המצוינים ביותר להשתלם ולהגיע למדרגה גבוהה של השכלה.