בשם עמנו וארצנו קול קורא / יוסף ויתקין

אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון

אחים!

בה בעת שמטרתנו הציונית האמיתית ברורה פחות או יותר, והיא תחייתנו הלאומית והמדינית על אדמת ציון, הנה הדרכים המובילים אותנו אל מטרתנו עודן חתולות בערפל, תועים אנו בהן זה עשרים שנה ויותר. ובה במידה שהרבינו ללכת, שדימינו שמטרתנו (הציונית) עוד מעט ותושג, בה במידה הלכנו, בלי להרגיש את זה, הלוך והתרחק ממנה עד עוד מעט ואבדנו לנצח…..

הסיבות העיקריות להיותנו תועים, הנן: שאיפתנו לקפיצת-הדרך ואמונתנו היתירה בקירבת מטרתנו וקלוּת השגתה. אמונתנו זאת גרמה לנו שבנינו לנו מגדלים פורחים באויר, ובדמיוננו ראינו את עצמנו עפים ישר אל מטרתנו, כמעט בלי כל עמל וקרבן מצדנו. ושאיפתנו לקפיצת-הדרך גרמה גם היא, שעזבנו ובזינו לדרך הארוכה והקשה, שהיא אולי גם היותר בטוחה ונכונה וגם היותר קצרה, ותועים אנו עד עתה בדרכים הקצרו שבחרנו, חסרי סבלנות אמיתית, חסרי מרץ, נבוכים ונואשים מכל דיחוי ועיכוב ונסוגים אחור מכל מכשול וקרבן קטן.

למען צאת סוף-סוף מהמבוכה ולמען מצוא את הדרך הנכונה, עלינו לפקוח את עינינו לראות וגם להתבונן אל חוקי החיים ומלחמתם בכלל ואל חוקי חיי הלאומים בפרט. עלינו ללמוד ולחקור כיצד מגן אינדיבידואום על חייו וקיומו וכיצד עושׂה זה עַם שלם. הסתכלותנו זאת תראה לנו את הדרךְ בה נלךְ ואת המעשה אשר נעשה.

אחים! מלחמת-החיים האישית, זו המלחמה הקשה והנוראה שראשיתה העריסה וסופה הקבר, זו המלחמה המלאה אכזריות מבהילה וקרבנות אין-סוף, ידועה לנו, צעירי ישראל, למדי…. מי מאתנו לא הולך מוכּה ופצוע מחִציה? כולנו יודעים היטב את מצבו החלשׁ {של הפרט} וערכו במלחמה זו. כולנו יודעים כמה עמל ומרץ צריך הוא לתת, כמה כוח ודם צריך להקריב, בחפצו גם הוא להשיג לו איזו עמדה על שדה-קטל זה – החיים. כולנו יודעים גם כן מהנסיון עד כמה יוכל החלש והנרדף והנדכא לקוות להינצל, להתרומם ולהתחזק גם אם הוא יאמר להישען על התקיפים לוחציו….ואין בכלל אלא מה שבפרט: מלחמה תמידית נוראה, גלויה ונסתרה, שוררת גם בין הלאומים, וגם פה החסד והצדק לבד המה מכלי-הזין היותר קהים ואי-מצליחים. ואוי לעם הבוטח אך בם! גם במלחמה זו רק כוח, מרץ, סבלנות אין-קצה ומסירות-נפש – המה, רק המה, יכולים להנחיל סוף-סוף את הנצחון.

התבוננו נא, אחים, וראו! כמה כסף ועמל יקריב כל אחד מהעמים האדירים החיים אתנו כיום, כמה דם ודמעות ישפוך בעד נצחון לאומי קטן בערך, בעד שוק לתעשייתו או בעד חלק ממנו, בעד איזו מושבה רחוקה, שלפעמים לא יוכלו בניו להתישב בה לעולם. התבוננו עוד וראו, כמה מקריבים העמים המשועבדים רק שעבוד מדיני, עמים אשר ארצם עודנה תחת רגליהם ושפתם הלאומית עודנה בפיהם, כמה מקריבים המה על מזבח חירותם המדינית וחופש התפתחותם הלאומית! הנה רק נסיון להשתחרר, וכפריהם עולים בלהב השמימה, עריהם נהרסות בסערות מלחמה ובנקמת אויב, גיבוריהם נופלים על שדות-קטל, נהרגים על במות מַטבּח ונמקים בבתי-כלא. ויש אשר לא יצליחו בכל חירוף נפשם, והאויב יחוג את חג נצחונו על קברות גיבוריהם המנוצחים, אך גם אז היפול לב העמים האלה, היעזבו תקוָתם? לא ולא! עינינו כבר ראו עמים כאלה מחליפים כוח ומנסים שנית, שלישית, את כוחם, או הנצחון או המוות…. (גם אבותינו עשו כן כל עוד רגשות עם חי לא עממו בקרבם. גם עמי הבּלקנים, אשר ניצלו והשתחררו בעזרת אחיהם בני גזע ודת אחת וחסדם, היש מספר לקרבנות שהקריבו על מזבח חירותם מצדם הם?

ואנחנו, אחים, אנחנו אשר הכל, הכל חסר לנו: שהננו חסרי ארץ, חסרי שפה לאומית, שגם רגשות לאום חי כמעט שמתו בקרבנו, אנחנו, אשר לרגלינו לוע של הר שריפה, תהום בוערת, אנחנו שנואי התבל, הבנים החורגים לטבע, נגיע אל מטרתנו, שרחקה בגלל כל אלה פי אלף, אך על-ידי צירופי מניות, וארבעים פרוטות, על-ידי קיבולת מעשית ופוליטיקה וחסדי מלכים וחצרותיהם? אחים, היש חסד בפוליטיקה ורחמים במלחמת עמים הגלויה והנסתרה? התצלח הפוליטיקה הבלתי נתמכת במאות אלפים כידונים בעת הצורך?

אחים! הראו נא על נצחון שנקנה הן בחומר והן ברוח, הן מצד הכלל והן מצד הפרט בלי קרבנות מתאימים לערכו ולרום המטרה! אמנם, אחים, כוחותינו דלים והמטרה כל-כך נשגבה ממנו, אך בגלל זה עצמו אין לנו לחבק ידינו אף רגע, אם חפצים חיים אנו. בגלל זה עצמו צריכים אנו להתאמצות כל כוחותינו, להתמכר למטרתנו זו באהבה בלי מצרים, במסירות-נפש שלא תדע גבול ובסבלנות אין-קצה! חלילה לנו לרמות את עצמנו ואת העם, אשר בשמו נדגול לומר: קלה היא הדרך וקצרה. הרעיון הזה היה בעוכרינו, הוא הביא כבר חלק גדול ממנו לידי בגידה בדגל. עלינו להביט בלי מורךְ נִכחנו, אם גם ניוָכח שׁדרכנו קשׁה וארוכה עד מאד. עלינו לבוא סוף-סוף לידי הכרה זו, שתהיה הדרך ארוכה כמה שתהיה, ילכו בה דורות שלמים, תבלע קרבנות אין מספר, עלינו ללכת בה, בלי להביט אחורנית. עלינו להכיר סוף-סוף שאת אניותינו כבר שרפו, שמפלט ומנוס אין לנו, אין בכל התבל! עלינו לשוות לנגד עינינו את הטראגדיה הנוראה של חיינו החמריים והרוחניים יחד, את התהום שבה הננו יורדים וטובעים, בעבירת האדם וזדון לבו ובסיבת מצבנו אי-הנורמלי. עלינו לעמול בהשגת ארצנו, להילחם כנואשים, כדובים שכולים! כל מכאובינו, כל מחאותינו ואנחותינו הנוראות שנעצרו בגרוננו מאין יכולת להתפרץ החוצה מפחד אויב, צריכות להשתפך עתה בעבודה לאומית ענקית, אי-טבעית, להצלתנו ותחייתנו! עלינו לחנך בהכרה זו את עצמנו ואת כל אחינו הצעירים.

אמנם, לא בלבות רבים תחדור ההכרה הזו, ולא רבים, ואולי גם מעטים, יישארו במחננו לפיה, בפרט בזמן הראשון, אך הנפסיד בזה הרבה? העזרו לנו במלחמתנו הקשה אלו רבבות השכירים ששכרנו בארבעים פרוטה האיש? הלא רוח מצוייה נשׂאָם, וכלבוש החליפו דגלם!….אחים, עמנו שם לבו מעולם אל האיכות ולא אל הכמות, תורתנו גם היא מצווה לנו לשלוח מאת מחננו את כל אלה שיש לחשדם שחייהם הפרטיים יקרו להם מהעם כולו, את כל רכי-הלבב, אשר יוכלו בעת סכנה להשליך את דגלם ולברוח. נלך גם אנו בדרך זאת.

מלחמתנו ארוכה וקשה, היא דורשת מכל לוחמיה לא כסף, כמו שנואלנו לחשׁוב עד עתה, אלא אהבה בלי מצָרים לעמנו וארצנו, גבורה וסבלנות רבה מאד. ומבין מחונני הסגולות נבחר לנו את חיילי העם באמת. מבין מחונני הסגולות האלה צריך להבדיל מספר אנשים אשר בריאותם, שנותיהם, ומצב משפחתם ירשוּם להסתדר במסדרה בעלת משמעות חזקה ולהתמכר לעבודת העם.

אך מה יעשו האנשים האלה, כיצד יעבדו את העם וילחמו מלחמתו?

על החיילים האלה להיחלק לאגודות לא גדולות בנות מאה וגם חמישים איש, לבוא ארצה ישראל ולעבד אדמתה ולהתישב סוף-סוף על הקרקע, כמעט בלי עזרה צדדית או בעזרה היותר קטנה שתושב בזמן היותר קטן, ולסדר את חייהם שיפרחו בחומר ורוח.

זה יהיה חובם וזאת תהי מטרתם, אשר ישיגוה רק אחרי עמל נורא, קרבנות רבים ומלחמות חיצוניות ופנימיות: מלחמות עם זולתם ועם עצמם, מלחמות עם הטבע ועם האנשים, עם עם-הארץ, עם סדרי הממשלה, עם המחסור המחלות והרעב, והיותר נוראה תהי מלחמתם עם הסביבה הנרקבה, חניכת הפילנטרופיה. והמלחמה צריכה להיות לא מלחמת דברים אלא מלחמת מעשים. עליהם יהיה לעמוד בנסיון גם ביום היותר נורא לבלי הסתבך ברשת הפילנתרופיה, היונקת ומוצצת נשמתו של האדם כעלוקה זו היונקת את דמו.

גיחוך יופיע על שפת קוראים רבים בקראם את הדברים האחרונים האלה. כיצד, עוד פעם הסתה ל“קליין קולוניזציה”?… רוצים לייסד עוד איזו מושבה גוֹוַעת, איזה מקור חדש לשנוֹררוּת, וכי לזה באו כל הפראזות המפוצצות האלו? וכי לזה קראו עבודה, מלחמה? הישוב הקטן פשט את הרגל, עשרים שנות נסיון הראו לנו שאי-אפשר לפי התנאים הנוכחיים לעשות דבר-מה בארץ ישראל.

אודות פשיטת הרגל של הישוב הקטן שומעים אנו מכל עברים, ועוד יותר – בארץ ישראל עצמה.

אך האזינו, אחים ושמעו! אין אנו רוצים ליסד מושבה למען הוסיף עוד מושבבה בארץ ישראל ולא על יסודות ההונאה ותקווֹת נפרזות. לא ולא! רוצים אנו שתיוָסדנה מושבות חדשות, אשר תהרוסנה את כל ההשקפות המוטעות של העם בכלל ושל יושבי הארץ עצמה על הישוב הנוכחי ועל אפשרות ההתישבות בארץ לפי התנאים הנוכחיים. רוצים אנו שהמושבות האלה תיוָסדנה לא על-ידי איש פרטי ולא על-ידי ציבור, זולתי על-ידי המתישׁבים עצמם. רוצים אנו שׁהמושׁבות האלה תַראינה לנו שׁלא הצלחנו עד עתה בישוב אך מפני שלא עשינו בו מאומה, לא עשינו מאומה בתור עם אובד וטובע החָפץ לרכוש לו את ארצו, להציל חייו! עליהם להילחם במעשה עם היאוש שבמחננו, עם הנסיגה לאחור והבגידה בדגל.

אומרים לנו בשם הנסיון שהישוב לא יוכל להצליח בארץ אם לא ישוּנוּ התנאים תכלית שינוי, הה! אל יעז איש לדבר בשם הנסיון! מה ניסינו לעשות להתקרב למטרתנו, איזה קרבן הקרבנו על מזבחה? הנחשוב את הכסף הפילנתרופי לכספנו, ואת האומללים, שהשחית בנפש ורוח, לחלוצינו? ההקרבנו על מזבח שאיפתנו חלק האלף מזה שמקריב עם אחר לא להציל חייו, אלא להשיג לו איזה שוק לתעשייתו? ההקרבנו אנו בעשרות השנים האחרונות על מזבח ארצנו חלק האלף מזה שהקרבנו בעצמנו בזמן הזה על מזבחות זרים?….

מה עשינו בתור עם להצלתנו, מה עשינו אנו אשר התאספנו סביב דגל ציון? דיברנו, ובפרט בזמן האחרון, בשבעים לשון; הרימונו אבק עד לשמים, עיוַרנו את עינינו ואת עיני עם הארץ; זכינו כבר לקריאה הידועה “הנה עם עלה ממצרים ויכס את עין הארץ”, זכינו גם לברכות בלעם, שלא הביאו לנו ברכה, וממקומנו הן לא מַשנו!…..

אמנם התאספנו לאספות מרעישות, נאמנו נאומים נלהבים, נדבנו ברגעי ההתלהבות גם מספר פרוטות, אך הבזה ייגָאל עם? את החלוצים הראשונים, שבגורלם נפל כל קשי ההתחלה, עזבנו לנפשם ביום נסיונם המר, ותבוא הפילנתרופיה ותרעילם בזהבה, ותעש את חלוצי הישוב ובוניו באמת לשונאיו ומחריביו. אחריהם היו באים לארץ עוד צעירים בודדים, מזוינים באהבה רבה לארץ ובחפץ כביר לדבר מעט ולעשות הרבה. אך המה אבדו לנו ולארץ, ובאשׁמתנו! אנחנו לא סידרנום, לא עודדנום, ולא נתַנו להם תוכן ומטרה ברורה ומסוימה. להיפך, בשם חיבת ציון וציוניות ריפינו את ידיהם, קיצצנו את כנפיהם ונעזבם לנפשם בהכירנו אותם למיותרים, ויורעלו גם המה מהסביבה המורעלה ויפלו!… רובם שבו כלעומת שבאו, רק יותר אומללים, והנשארים נספחו אל הסביבה הנרקבה ויתבוללו בתוכה. נסעו פה ושם גם נושכי נשך, פושטי רגל, שהתלהבו מחשבונות הכנסות הכרמים הידועים, ולהם שמחנו……

ואת עבודה כזו חשבנו וחושבים אנו לעבודה עממית מתאימה לגודל המטרה, ובתמימות שׁל ילד או שׁל זקן מתיַלד האמַנו כי מתקרבים אנו אל מטרתנו! ועתה בהיפקח עינינו לראות עד כמה רחוקה המטרה ועד כמה לא השגנו מאומה, הננו מאשימים את הארץ ותנאיה המיוחדים. אחים! נודה גלוי שלא עשינו מאומה, ולכן גם לא השגנו מאומה!

ועתה אין מקום ליאוש אלא לעבודה. עלינו אך עתה להתחיל לעשות תיכף בלי כל דיחוי ועיכוב, כי עוד מעט והארץ תפול בידי אלה שלא נוציאה מידיהם לעולם. מסילות הברזל הנבנות בה, המטעים השונים המתפתחים בשנים האחרונות משכו אחריה את עיני העמים החזקים ממנו הרבה, ועוד מעט ופתיל-תקוָתנו האחד ייקרע! עלינו למהר לתת גאולה לארץ ולהושיבה באחינו, ושני הדברים האלה יכולים להתפתח אך אחרי שינוי השקפת כל העם על הישוב בארץ, ואת השינוי הזה צריכות להביא האגודות האלה בהשגת מטרתן.

עם עני ודל אנחנו, עם נדכא וחלש, אך הן יש לנו אוצרות לאומיים אשר יוכלו לבוא לעזרתנו, לוּ היינו אנו, המדברים בשם ציון, מסורים לה בזו מסירות-הנפש של עם חי הלוחם על קיומו! יש לנו אלפי צעירים ואולי גם רבבות המקריבים את נפשם ושופכים את דמם על מזבחות זרים, להוָתנו, גם המה היו אתנו לוּ הבינונו אנו בעצמנו מה עבודה עממית דורשת, לו הבינונו אנו ששאיפה לאומית לא תבוא על תנאי, כי שאיפה כזו לא תדע מעצורים ומכשולים, שברבות המכשולים יתאמצו וירבו גם הכוחות והיא תוסיף ללכת בדרכה. יש לנו חברות כ“יק”א“, “בני ברית”, “אגודת אחים” וכדומה, המונות באוצרותיהן מיליונים רבים. האם עשינו איזה דבר למשכן אלינו? תקנה יק”א (קרי: הבארון, כי יק"א לעת עתה לא עשתה עוד מאומה בארץ, וההשחתה הנוראה של האיכרים גרמה לזה שרחקה עתה מעבודה בארץ פי אלף מקודם) אדמה, תרחיב את הישוב, מסכימים אנו בטובנו, ואחרים ממנו דורשים זה בחזקה, ואנחנו כולנו המתימרים לציונים נחכה לצ’אַרטר. ואם בינתים תמצא לנו אוגנדה, קונגו ועוד נלך לשם (האמת היא שגם לשם לא ילכו, כאשר רואים אנו שכל הגיבורים בעלי המחאות, כל אלה הדורשים אוגנדה וטריטוריות בכלל לשם עבודה ועזרה מהירה לעם, לא נתנו פרוטה לאֶכספדיציה…. ועלובה זו צריכה לחכות לרחמי בן עם זר….) אך אם אנו הציונים, נאמר שאין לעשות בארץ מאומה לפי התנאים הנוכחיים, איך תתן היא את אוצרותיה ותניחם על קרן הצבי? ולמען שתדרוש היא צ’ארטר בעדנו או למען שתתן לנו את אוצרותיה, עלינו להכריחה להכירנו בתור עם, עם החפץ בקיומו, תחייתו, והנכון לחרף את נפשו בעדם. אך הנשיג את חפצנו זה על-ידי נאומים ומאמרים ריקים או על-ידי איכרינו במושבות? הלא כראשונים כאחרונים עלולים במעשיהם להוכיח ממש ההיפך!

איך נוכל לדרוש מהחברה הנ“ל, וכן מיתר החברות, אמון בנו ובשאיפתנו אם היא הכירה את אלה שאנחנו קוראים להם חלוצינו (ושחלק מהן היו לפני שנים רבות ראויים לשם זה) לאנשים נשחתים ועצלים, שונאי הארץ יותר מחברי החברה הנ”ל ומנהליה! איך תוכל יק"א, ולפיה יתר החברות, להאמין בהצלחת הישוב, אם כל אלה שהיא מביטה עליהם כעל מגשימי רעיוננו, אם המה יונקים כעלוקות את לשדה ובה בעת צועקים כי הישוב לא יצלח, מקללים ומבזים את הארץ ותקותנו, ושונאים תכלית שנאה את האיש האוהב את הארץ באמת והמוכיח להם שאפשר גם עתה לחיות בארץ ביותר אהבה ומרץ, ביותר הסתגלות את תנאיה הטבעיים והמדיניים, האיש הזה ייקרא בפיהם “שונא ציון”, כינוי במושבות לציוני ציון…..

איך יוכלו אלפי צעירים הנלחמים במחנות זרים לבוא אלינו, אם אנו בעצמנו צועקים שאין לנו מה לעשות, שהננו מוגי-לב המתיאשים ובורחים מפני כל מכשול. היראים מכל עבודה קשה וכבירה ומכל קרבן? איך נוכל למשכם אלינו אם אנחנו לא נבין בעצמנו את נשמת הצעירים ההם ומרי נפשם, אם תחת למשכם אלינו בעבודה קשה ורמה עוזבים אנו אותם לנפשם או דורשים מהם פרוטות. והמה, עיורים מעלבון וכאב, מחאה וכעס על רודפיהם, אמרו כשמשון בשעתו, העזוב מעמו גם הוא: תמות נפשי עם פלשתים, וכמוהו מנסים המה לקעקע את בירתם…….

לתקן את כל המעוּוָתים האלה תהי תעודת האגודות אשר צריכות להיוסד ומטרתן. הן תשנינה את השקפת כל החברות הנ"ל, את השקפת כל העם על אפשרות העבודה בארץ ועל כל תנועתנו, ואחרי שינוי השקפתם תבוא עזרתם הכבירה לגאולת הארץ ולישובה, ועזרתם אז תהי עזרה לאומית, עזרה כזאת, אשר שני הצדדים, הנותן והמקבל, יבקשו את טובת המטרה הלאומית שתהי לנגדם תמיד. האגודות האלה תמשוכנה אלינו את כוחותינו הצעירים היותר רעננים, בהראותם, כי יש גם עתה בתנועתנו עבודה כבירה, עבודה הדורשת התאמצות כל הכוחות החמריים והרוחניים יחד. והן תשגנה את מטרתן זו לא בנאומים ובאסיפות, אלא בעבודה כבירה ומצליחה.

על חברי האגודות, ראשית כל, להסתדר במסדרה חזקה, בעלת משמעת מוחלטת ולבוא ארצה ישראל. בזמן הראשון עליהם לעבוד בתור פועלים במושבות ובערים אצל עברים ונכרים, בכל מקום שימצאו עבודה, ואחרי אשר יסתגלו קצת אל הארץ והאקלים, אחרי אשר ישיגו קצת נסיון בעבודה מאלה שקדמום, עליהם יהיה להשיג חלקות-אדמה מיוחדות בתור קניה או חכירה למספר שנים הגון, אצל יק"א, הנאציונל פאנד או חברות אחרות, אצל ערבים, אצל הממשלה, אם אפשר יהיה, וליסד עליהן מושבות, אשר תפרחנה לא בעשרת מליונים, אלא הודות לעמלם שלא ידע גבול, חריצותם ומסירות נפשם, ובהצלחתם ואשרם תושג גם מטרתם, והיה אשרם אושר העם.

ועתה, אחים יקרים! יש בכם הרבה ששאפו מכבר לעבוד עבודת העם, לתת לו את חייהם ונפשם, והמוכשרים לזה מפאת כוחם הגופני ומצבם המשפחתי, ורק השקפותינו המוטעות על עבודת הישוב עצרו בכם, עתה הקשיבו לקול הקורא לכם מהרי ישראל: עורו, עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם! עמנו גווע, ארצו עוד מעט ותחמוק ממנו לנצח, חושו, מהרו לעזרתו! הסתדרו, קבלו עליכם משמעת חזקה, משמעת לחיים ולמוות (המשמעת היא יסוד האחדות והתרכזות הכוחות ובלעדיה אין כל נצחון), עזבו, שכחו את כל מה שהיה יקר לכם עד עתה, עזבום לעולם בלי כל צל של חרטה ובואו לעבודת העם! אינכם מיותרים, כאשר הרגילוכם לחשוב, נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה, הזדיינו באהבה בלי מצרים לארץ ולעם, באהבת החופש והעבודה, בסבלנות אין-קצה, ובואו!

דעו לכם, כי עמנו חולה ואומלל, ולכן אין לכם לקוות ממנו עזרה, עודדות וגמול, ואַל לכם לבוא בתרעומות ותביעות. עלכים לעזור לו ולעודדהו, וגמולכם היחיד היותר רם ונשגב יהיה השגת מטרתכם. דעו לכם, שעליכם לברוא תקופה חדשה בישוב, עליכם להשיב לארץ את חיבת בניה, וליושביו – את כבוד העם ואהבתו שאיבדום, וכל זה יבוא אך ורק בהשגת מטרתכם. אך היכוֹנוּ נא להילחם עם הטבע, עם מחלות ורעב, עם אנשים, שונאים וגם ידידים, נכרים ואחים, עם שונאי ציון וציונים….. היכוֹנוּ לקראת משׂטמה ואכזריות הסביבה, אשר תכיר בכם מתחרה מסוכן, היכוֹנו לקראת לעגה וביטולה, לקראת יאושה האוכל מנפש ועד בשר, לקראת הוכחותיהם וחשבונותיהם שאין להם יסוד ושאי-אפשר להכחישם אלא במעשה ונסיון. היכונו לקראת מכשׁולים, אשׁר יונחו גם בידי ידידים ורעֵים, היכוֹנוּ לקראת היותר קשה והיותר נורא, וגם – לקראת הנצחון! ונצחונכם נצחון העם. רבים מכם יפלו אולי במלחמתם הקשה ממחלות ויסורים, רעב ועמל, אך הנשארים והבאים אחריכם ימלאו את השורות, והמלחמה, מלחמת-שלום זו, תימשך עד הנצחון!

אך היזהרו נא מנפול מחרב היאושׁ ומחִצי לעג ושׂנאה, חוסר סבלנות וגבורה. נקטו כלל זה בידכם: “מוטב על המָגֵן ואַל בלעדיו!”

איש הירא ורך-הלבב אל יִכּנס במסדרה זו, על כל אחד החפץ לתת את ידיו לה יבדוק את עצמו, את מזגו וטבעו היטב בטרם יִכנס בה, בטרם יישבע למסור את כל חייו וכוחותיו לעם. במסדרה זו צריכים להיכנס אך גיבורים מרי-נפש, שילחמו בעד משאת-נפשם כנואשים, בלי כל צל מחשבה על נסיגת-אחור בזמן מן הזמנים.

הצעירים הרוצים לעבוד את עמם ושאינם מוכשרים להיכנס למסדרה הנ"ל מסיבות שונות, יכולים להסתדר באופן אחר לעבוד במקומם ברוח זו, ובכוחם לעזור הרבה לאחיהם שיעבדו את עמם בארץ עצמה.

מהרו ובואו, גיבורי ישראל, חַדשו את ימי ה“ביל”ויים" ביתר שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו.

חבורת צעירים מארץ- ישראל

אדר א', תתל"ו לחורבן (תרס"ה)

הקופה הלאומית / יוסף ויתקין

הרצאה א

הקרן הקיימת ותקנותיה

חברים!

מטרת אסיפתנו היא לדון בשאלה נכבדה, על דבר הקופה הלאומית. עוד לפני הקונגרס הראשון בבאזל, בשנת 1897, העסיק הרעיון ע“ד יסוד קופה לאומית הרבה אנשים, המסורים לרעיון תחיית עמנו בארצנו. מן ההצעות הרבות אזכיר פה רק את התכנית של הפרופ' המנוח הרמן שפירא, שחשב להציעה בקונגרס הראשון. בכלל חשבון, שהקופה הלאומית צריכה להיות כל כך עשירה וחזקה עד שתוכל לנהל את כל עניני הקולוניזציה בארץ-ישראל בלי עזרת מוסדות אחרים, יהיו איזה שיהיו. לבסוף יצא שהקולוניאל-בנק¹ נוסד לפני הקרן הקיימת לישראל, והחתימה הדלה על מניות הבנק נתנה מקום לחשוש, שהרעיון ע”ד יסוד קק“ל לא יוכל לצאת לפועל. האַקציונרים של הבנק הרי יכלו לקווֹת לרוַח, בשעה שהמנדבים לטובת קק”ל לא יכלו לקוות לזה. החשש הזה על כל פנים לא נתאמת. למרות זה שבשנים האחרונות דל הוא מאד קיבוץ הכסף לטובת הקק“ל, ובחוץ-לארץ החלישה הצעת אוגנדה את ההסתדרות הציונית, בכל זאת עולה עתה סכום הכסף שבקק”ל ליותר מ-1,300,000 פרנק. הסכום הזה, כמובן, הוא אפסי לעומת הצרכים הגדולים אבל הוא נותן מקום לקוות לימים יותר טובים.

חשיבות הקק"ל היא כפולה:

ראשית, נחוץ להשתמש בסכום הנמצא כבר בקופה הלאומית באופן כזה שתועלתו תהיה יותר מרובה ובאופן היותר מתאים למטרתנו – הקולוניזציה העברית בארץ-ישראל.

שנית, באופן ההשתמשות בכסף הקופה תלויה מדרגת מהירות גידולה: אם הקופה תוכיח לעם, שהיא עושה מעשיה בהשכל ודעת ואינה מוציאה אף פרוטה בכדִי, אז ידע העם להעריךְ את ערכה, וסכומיה יגדלו בה במידה שהוצאותיה תגדלנה. – – ²

הערות

1. אני מוצא, שהפרינציפ האורגניזציוני³ של חברת הקק“ל הוא יותר מדי מצומצם, וכל החברה יותר מדי סגורה. הצמצום וההגבלה, הדורשים מחבר החברה להיות בעל מנָיַת המיסדים שׁל הבנק הלאומי [קולוניאל בנק ],⁴ צריך היה להרחיב בזה, שתינתן רשות לקונגרס הציוני לבחור בחברי חברת הקק”ל. הקונגרס הציוני, בתור אורגן ראשי של כל התנועה הלאומית, ובתור בא-כוח כל המנדבים לטובת הקק“ל, צריך היה לקבל את הזכות לבחור בחברי הקק”ל.⁵

2. שטח הפעולה של חברת הקק"ל יותר מדי רחב: נחוץ להוציא ממנה את המלים “תורכיה האסיאתית” ולהסתפק בפלשתינה, סוריה וחצי האי סיני.⁶ הרעיון הציוני דורש ריכוז, ציפוף טריטוריאלי של המוני היהודים, ולא הפצתם בין עמים ושבטים רבים, היושבים במרחבי תורכיה האסיאתית.

3. זכויות חברת הקק“ל יותר מדי רחבות: כדי להוציא לפועל את הרעיון של הלאמת האדמה (שתהיה קנין האומה), צריך לאסור על הקק”ל למכור את האדמה הקנויה על-ידיה. אין דבר שנקנה על ידי הקופה יכול להיות קנין היחיד או איזו חברה. כל מה שנרכש באמצעי הקופה צריך להיות קנין עולמי קולקטיבי של האומה הישראלית, ולפיכך צריכה הקופה להיות משוללת הזכות למכור אדמה שנקנתה על ידיה בארצות הנזכרות.

4. ספר התקנות של הקופה מדבר בהרחבה על-דבר חברת הקופה, ומדבר מעט בדבר חובות חברי החברה. צריך שספר התקנות יטיל חובות ידועות על חברי הקופה בנוגע לקיבוץ כסף לטובת הקופה, ובכלל דברים היכולים להגדיל את הונה.

5. התקנות אינן מגידות ברור לאיזה אורגן של הבנק הלאומי (אם לאסיפה הכללית של האקציונרים או “למועצה המפקחת” של הבנק) יש הזכות להחליט, באיזו בנקים או באיזה בנק וגם באיזו שטרות צריך להימצא החלק הרביעי של הון הקק"ל,⁷ או בכלל הקפיטלים החפשיים שלה.

הרצאה ב

הקופה הלאומית ומעשיה בעתיד הקרוב ביותר

מטרתה של הקופה הלאומית היתה מתחילת יסודה: גאולת אדמת ארץ-ישראל. המטרה הזאת קדושה היא לנו ואסור לנטות ממנה. הסיבות, שגרמו ליסוד קופה זו [בעלת] מטרה כזו, לא רק לא בטלו אלא עוד התחזקו. האמיגרציה של השנים האחרונות הראתנו לדעת, שהקפיטלים שלנו [של היהודים] הגדולים והקטנים לא ילכו לגאולת הארץ ויִשובה במובן הפשוט של המלים האלו. הם שואפים לתעשיה: גם ההמונים שלנו נוטים לעבודה תעשייתית, הקרובה להם יותר מאשר עבודת האדמה. אי לזאת אפשר לחזות מראש, שאם גם יעלה בידינו לפתח את התעשייה הארצישראלית, יהיה כיבושנו זה חד-צדדי ואולי גם מדומה וחסר בסיס, באשר הקפיטל כשהוא לעצמו אינו כלל וכלל לאומי, ומי יודע אם לא תשתמש התעשיה העברית בעובדים זרים. ומה תהי תקותנו אם גם האדמה ועיבודה ועבודת התעשיה תהיינה בידים זרות?

אילו היתה לנו מטרופולין באיזה מקום אחר, יכולנו לקרוא גם לכיבוש שכזה – כיבוש; כלפי חוץ היינו מזדיינים בבריתות-מסחר לטובת תעשייתנו, וכלפי עם הארץ היינו מעמידים מקלעים; – אם כי גם זה יהיה למשענת קנה רצוץ. אך לפי מצבנו אנו הן חסרים לנו שני הדברים האלו גם יחד. ובפרט גדולה הסכנה לנו מצד עם הארץ, שהוא ישאר אדון הארץ והעבודה בפועל, והוא יתפתח בקפיטלים שלנו, ולא אנחנו.

ולכן – גאולת הארץ ויִשובה היא ראשית ואחרית תקוָתנו, וכל המזלזל בה את נפש האומה הוא קובע.

אך כל זה יאמרו לי, טוב להלכה, אולם למעשה הננו נפגשים עם המכשול היותר גדול העומד על דרך עבודתה של הקופה הלאומית, והוא – אי-האפשרות לישב את האדמה הנגאלת, ואם תישאר בידי יושבי הארץ הלא גאולתנו לאו שמה גאולה, ומטרתנו לא הושגה. המכשול הזה אמנם גדול הוא מאוד, אך אין בו כדי להעמיד בסכנה את כל “הקופה הלאומית”, אילו למדנו מהנסיון לא רק את הצדדים השליליים אלא גם את הצדדים החיוביים.

הנסיון מראה לנו על שתי סיבות העושות את יישובן של הקרקעות הנגאלות לאי-אפשרי: האחת היא חוסר הון פרטי שיותר בעבודת האדמה, כי, כאשר אמרתי, שואף עתה מעט ההון הזורם לארץ לתעשיה ולא לעבודת האדמה: והשניה, חוסר הון בקופה הלאומית עצמה די הושב אנשים חסרי אמצעים, ובפרט – בפשיטת רגלה של שיטה זו.⁸

והנה, בנוגע לסיבה הראשונה אין עתה בכוחה של הקק“ל לבטלה, כי ההון, כידוע, זורם אל המקומות ששם גדול הרוַח או הבטחון. לעבודת אדמת ארץ-ישראל חסרים כעת לפי השקפה ראשונה שני התנאים גם יחד. לבטל את ההשקפה הזו שיש בה מקצת מהאמת, אפשר רק ע”י התפתחות ונסיונות מצליחים. את הנסיונות אפשר לעשות, כמובן, אך ורק ע"י אנשים חסרי אמצעים, וכאן מתחיל, לכאורה, מעגל הקסמים: לישוב שכזה אין די כסף וגם לא יתן את הדוגמה הרצויה.

אולם אם נתבונן היטב אל תנאי הישוב בהווה, נראה שיש מוצא גם ממעגל-הקסם הזה, ואותו אציע בזה:

שני גורמים עיקריים ישנה המביאים תמיד לידי פשיטת-הרגל של כל ישוב מעין טיפוסו של ישובנו אנו:

א. העובדה שנותנים לו לאדם בבת-אחת רכוש גדול, שלא עמל בו ושלא הספיק להכיר את ערכו. עובדה זו גורמת ליחס של קלות-ראש אל הרכוש הזה ולהכרה שאלה שנתנו בפעם הראשונה יהיו מחויבים להוסיף לתת, אם לא מטוב לב הנה, לפחות, למען הציל את הנתון מכבר.

ב. הנותנים נתינה שכזו מכירים, שאין לבטוח במקבל באופן שכזה ואינם יכולים לסלק את ידיהם לגמרי מאפוטרופסות. והיא, האחרונה, מביאה חורבן שלם לישוב.

שני הגורמים הנ"ל יבוטלו, אם תחת להושיב את האיש חסר-האמצעים, נעמידהו שנים אחדות בתור פועל בתנאים שכאלה, שיוכל לחסוך במשך שנים אחדות סכום הגון, שיתן לו היכולת, בעזרת “בנק אגררי”, להתישב על קרקע זו שעיבד – לכשירצה. ואת זה צריכה ויכולה לעשות הקופה הלאומית.

דבר ידוע הוא, שבפרדות ובכלים אירופיים יכול איש לעבּד מ-220 עד 250 דונם אדמה. הכנסתו הנקיה של דונם אדמה בינונית בעבודה אירופית, בשנה בינונית, ובמעשר גבוה קצת מהחוקי,⁹ כנהוג, הוא מ-4 עד 5 פרנקים. לפי זה יכול איפוא איש אחד להכניס, אחרי עבודת שנה, לפחות 900 פרנק הכנסה נקיה. אם האיש הוא רוָק ויגוּר בדירה משותפת בלי שכר, וישתמש במטבח ובמכבסה משותפת, בביצים, בירקות וחלב בזול, לא יוציא על כל צרכיו יותר מ-300 פרנק לשנה. לפי זה יחסוך האיש כל שנה 600 פרנק. נניח, שמחלות, הוצאות בלתי נראות מראש וכדומה יורידו את הסכום הזה ל-500 עד 400 פרנק, הרי בכל אופן יחסוך במשך ארבע שנים סכום קרוב לאלפּיִם פרנק, סכום המתאים בערך לאינוונטר שבו עבד. אם האיש הזה יוכל להשיג בבנק אגררי הלואה מתאימה לרכושו לבנות לו בית, הרי יכול הוא להתחיל לחיות חיי משפחה וחיי איכר נורמליים.

אך אצל מי יכול פועל להשיג לו עבודה בתנאים שכאלה, שהעודף מעבודתו יִשאר לו, ואיפה ישיג בתנאים נוחים את האדמה שעיבד אותה והספיק להכירה ולדעתה, תנאי כל כך חשוב בעבודת-האדמה?

את העבודה והאדמה צריכה לתת הקופה הלאומית!

לפי הדין-וחשבון של אסיפת הלסינגפורס¹⁰ נמצאת עתה בקק“ל קרן של 46,000 לירות שטרלינג. צריך איפוא לקנות תיכף ומיד חלקת-אדמה גדולה וטובה. הנסיון הראה לנו שאין המושבות הקטנות יכולות להתפתח, הן מפאת ההוצאות הציבוריות והן מצד מלחמתן עם בעלי המעשר,¹¹ וגדרה תוכיח. אי לזאת מחויבים לקנות חלקת אדמה גדולה, לא פחות מ-15,000 דונם, אך רחוק קצת מהמרכזים הידועים, במקומות שאפשר להשיג חלקות גדולות וגם טובות, כמו סביבת באר-שבע, מידבא וכדומה, ויושיבו בבת-אחת לא פחות מ-50 איש. עד אשר תיגמר הקניה ועד אשר יוכן אֶלמנט של פועלים (בהתקבל הצעה שכזו, לא יהיה מחסור בפועלים יודעי עבודת –האדמה. רק חוסר כל עתיד מגרש את הפועלים העובדים כבר בארץ, ומעכב את בואם של חדשים) – תעבורנה שנתים, ואז תגיע הריבית של קרן זו לסכום קרוב 100,000 פרנק. הסכום הזה יהיה היסוד לבנק אגררי, שיספּק קודם את האינוונטר ואחר כך, בהיפדותו, ימציא הלוָאות לבנין בתים. קק”ל תחפור באר, אם יהיה צורך בה ותבנה בית גדול משותף ל-50 איש, ורפת משותפת גדוֹלה. הבנינים האלה ישארו קנינה של הקק"ל. אחר-כך תבוא בדברים עם הפועלים עובדי האדמה, שהם יתנו לה חבורה בת 50 איש, לא פחות, שהם יעלו לעבוד את האדמה לפי התנאים האלה:

א. כל פועל אשר לא יעשה חוזה עם באי-כוחה של הקק"ל לשנים רבות, לא יקבל אלא משכורת שנתית, 300 פרנק, דירה, ושליש מהעודף שתכניס עבודתו, אם הוא ירצה לעזוב בכלות שנת עבודתו, את האדמה.

ב. אם יִשאר לעבוד עד אשר ישתווה העודף שלו אל שויוֹ של האינוונטר הנתון בידו, יוכל להשיג הלואה בבנק האגררי לבנין בית, אחרי שיעשה חוזה עם הקק"ל על חלקת האדמה שעיבד, לזמן לא יותר ארוך מיובל שנים.

ג. אין הקק“ל יכולה לדרוש ממנו דמי חכירה העולים על 2% ממחיר האדמה כשנקנתה. אחרי שיבנה לו בית על אדמתו, יוכל להרבות הכנסותיו ע”י מטעים, כפי רצונו, ויחיה חיי משפחה וחיי איכר נורמליים.

צריכים ויכולים אנו לקוות, שהציוניות תתחיל להתפתח והעם לא יחדל משלוח את תרומותיו אל הקופה הזו, וזה יתן לה היכולת להמשיך את מעשיה, ולדת עמנו – להתנחל אל אדמת אבותיו.

שנה עשירית לקונגרס (1907)

כיבוש העבודה להלכה ולמעשה

היו ימים והשאיפה לכיבוש הקרקע כללה בקרבה גם את השאיפה לכיבוש העבודה. כדבר המובן מאליו; וכשריכזו אז את הכוחות ברכישת קרקע חשבו בתמימות, שרכישת העבודה על-ידי יהודים תבוא מאליה.

ועברו עשרות שנים. בנידון כיבוש הקרקע נעשו איזה צעדים ממשיים: חלקות-אדמה נרכשו פה ושם, גם מושבות נבנו עליהן – אולם העבודה לא נכבשה כלל אפילו באותן המושבות עצמן, כי אם נשארה בידי תושבי הארץ הנכרים, ולרוב, גם בידי אדוני הקרקעות האלו מלפנים. בגליל, מזכרון-יעקב ומעלה,¹ הם התישבו במושבותינו, כידוע, ובאחדות מהן הם גם רוב התושבים… במושבות יהודה, אמנם, אין החזיון הזה נפרץ; אך – הצד השוה שבהן, שבאלו כמו באלו תיעשה העבודה בידים נכריות והיהודי אינו אלא מנהל העבודה, משגיח ונוגש בפועלים הנכרים; היהודי, גם פה, נשאר נאמן לתפקידו הגלותי: להיות בבחינת סרסור בין העובד והנהנה… החזיון הזה, אם כי הוא טבעי ורגיל גם אצל הגרמנים שבארץ-ישראל, ובכלל אצל כל מתישבים קולטוריים, כשהם מוצאים במקום ישובם החדש אֶלמנט מסוגל לעבודה וזול – אבל סכנה גדולה כרוכה בו לנו, סכנה להישאר מיעוט זר ושׂנוא לא רק בארץ ישׂראל בכלל, כי אם גם במושׁבותינו. וכלום לא לימדָנו נסיוננו הארוך שבגולה אחריתו של מצב שכזה?

אך, לדאבוננו, לא הרגישו – ועדיין אינם מרגישים גם עכשיו כראוי – בסכנה זו לא העולם הציוני שלנו בכלל, אף לא האיכרים נותני-העבודה שבארץ. הציוניות הרשמית ביטלה למפרע את כל הנעשה בארץ לפני מתן הצ’ארטר… ואם גם הקהל הכריח אותה לפעמים לעשות דבר-מה בארץ, הרי היא עשתה זה כאילו כפאה שד, בלי האמין בעבודת עצמה, – ומי זה ישים לב לתיקון בדק-בית, הנבנה על החול או על-גבי הקרח?..

והאיכרים, השקועים ביותר ב“חיי שעה”, שכחו את “חיי העולם” – את עתידות בנינם ועתידות בניהם… הפועל הנכרי נוח להם מכמה טעמים: הוא בריא ומסוגל לעבודה, יותר זול ופחות תובעני; לפעמים ישמש לאיכרינו לא רק כפועל, אלא גם כמורה בעבודות רבות שהם עוד טירונים בהן, ויחד עם זה הוא כמעט תמיד משרת נכנע, משרת, שאפשר לנצל אותו באין מפריע, ושמקבל באהבה מיד בעליו את התגלוּת כוחו ואדנותו… והכנעה כזו מצד הפועל היא, עלינו להודות, חביבה מאוד על יהודי גלותי, שהוא בעצמו היה כל ימיו בבחינת “ונפשי כעפר לכּל תהיה”… הפועל העברי, להיפך, עדיין מחוּסר נסיון, ולפעמים גם מחוּסר כוחות גופניים בהתאמה לקשי העבודה; ומאידך גיסא, הוא אינו מחוּסר תביעות ידועות, שומר חופשתו ומגן על כבודו, לפעמים גם בקצת עצבנות חולנית, והעיקר – משכורתו יתירה תמיד על זו של הערבי, ולא תמיד בהתאמה ליתרונה הכמותי והאיכותי של עבודתו. כל זה גרם, שאין האיכרים שלנו שואפים להתפתחות האֶלמנט של פועלים עברים. הכּרת הסכנה הצפויה לו מהפועל הנכרי [ובקשת] התריס בפנֶיה ע"י הפועל העברי, טרם חדרה בו, בנותן-העבודה, די הַקרֵב על מזבח העתיד קרבנות כל-שהם בהוֹוה.

ואולם נמצאו גואלים לרעיון כיבוש העבודה, והגואלים האלה יצאו לא מתוך מנהיגינו ועסקנינו, אף לא מאיכרינו וכורמינו, אלא מתוך ההמון העברי בעצמו, מתוך צעיריו, שחשבו עליהם שהם שקועים לגמרי בעולמות זרים. מתוך אותם הצעירים יצאו אלו החלוצים הראשונים והמעטים, שבאו לעבוד בארץ לשם כיבוש העבודה. וכשגדל מספרם, התארגנו ויכתבו על דגלם את מטרתם זו. הרבה אור הביאה הסתדרות “הפועל הצעיר” בלבות החברים הראשונים, ולאור זה אמרנו ללכת ולהסיר את אבני הנגף ששׂמו וששׂמים בוני הישוב על דרכנו, בגששם בעצמם באפלה… ואמנם, באהבה ובמסירות נפש מוחלטת עבדו הראשונים, ואם נתקלו פה ושם במלחמה גלויה, עוררה המלחמה הזאת בהם עוד יותר את תאוַת הנצחון, עד אשר גם הם וגם הסביבה החלו מאמינים שנצחונם קרוב. אך, לדאבוננו, עברו שנים אחדות, והמציאות לא קיימה את תקוָתנו… רבים מהפועלים החלו להזניח את העבודה: מזניחים אותה גם אלו שהיו מוכשרים להישאר פועלים על-פי כוחותיהם הגופניים, וגם אלו שהצטיינו בעבודתם משום מסירותם לאידיאל. בבושה, כמתגנבים, החלו לסגת אחור. הראשונים עזבו ברובם גם את הארץ יחד עם העבודה, והאחרונים החלו לחפש עבודות אינטליגנטיות, ויהיו למורים, סופרים, מזכירים, וכדומה… ואלה שממשיכים לעת-עתה בעבודתם, שואפים גם הם בסתר או בגלוי להיחלץ הימנה: מי מהם על-ידי השגת משרות משגיחים, מנהלי-עבודה ונוגשׂים בפועלים אחרים, ומי על-ידי התנחלות. להישאר כל הימים בעבודת-האדמה בתור פועל סתם, חדלו הפועלים לחשוב על זה זה כמה…

כתריס בפני הפורענות הזו, חושבים רבים מאתנו את הפרופגנדה² לרעיוננו בין צעירי הציונים שבגולה, אך אין כל יסוד לחשוב, שאלו שייענו לקריאתנו יהיו טובים ומסורים לעבודתם יותר מראשונים. והמטרה הולכת בינתים ומתרחקת מאתנו: כמות העבודה גדלה מאוד במושבות במשך שלוש השנים האחרונות, ומספר הידים העובדות משלנו, אפילו בלי להביא בחשבון את הגל האימיגרציוני³ שהביאה לנו המלחמה⁴ ושנסוג אחור עד מהרה, כמעט שנת-מעט.

העמדה היותר חשׁובה, שׁהחלו הפועלים לכבוֹש, החַרָתיות,⁵ גם היא נעזבה מהם ובשלהם עד מהרה. “הפועלים היו משליכים את העבודה לפעמים גם באמצע השנה”, מתאונן הקורספונדנט הגלילי. בעקרון, גדרה וקוסטינה⁶ יכלו גם כן לעבוד חרתים עברים, אך הראשונים שניסו בזה, העבודה לא התקיימה בידיהם…

כמובן, אין לנו להאשים את הפועלים. יודעים אנו כולנו, שרובם עבדו במסירות-נפש, והזניחו את העבודה מלחץ סיבות ותנאים מורכבים, חיצוניים ופנימיים, ובכל אופן בכאב אָנוּש וצער עמוק. אבל היא הנותנת, שאנו מחויבים לחקור אותן הסיבות ואותם התנאים שגרמו למצב המעציב הזה, ולא להעלים עין מהם, כאותה בת-היענה המסתירה את רעשה תחת כנפיה לבל תראה את הסכנה המרחפת עליה…

הבה נתבונן אל הפרוגרמה שלנו ואל הדרכים שהלכנו בהם עד עתה למען הגשימה בחיים.

פרוגרמה זו של “כיבוש כל מקצועות העבודה בידי יהודים”,⁷ עד כמה שהיא מכוּונה כלפי עבודת-האדמה שבמושבות, שעליה ביחוד אני דן עכשיו, מכילה בקרבה בקירוב כוונה זו:

אנחנו נקרא לארץ-ישראל את כל אותם הכוחות הצעירים שלנו שבגולה, הרוצים לעבוד עבודת העם באמת ואינם מוצאים להם שם כר נרחב לעבודה. אנחנו נעיר אותם על החובה הגדולה והקדושה לכבוש את עבודת הארץ, כעל תנאי הכרחי לתחייתנו הלאומית. פה יהיו לפועלים במושבותינו, ואנחנו מצדנו נסדרם, נברא להם ומהם מוסדות, שיקלו להם את מלחמתם הקשה עם התנאים המקיפים אותם, מוסדות, כקופות-מלוה, חנויות, מאפיות ומכבסות משותפות, מעוֹנוֹת ובתי-תמחוי.⁸ באותו זמן נשתדל להשפיע, בשם האידיאל ובשם התועלת החמרית שיש בפועל העברי, גם על נותן-העבודה, שיגדיל את שכר העבודה, ובאופן שכזה נתקרב לאט-לאט אל מטרתנו, והיא:

בריאת פרוליטריון עברי קרקעי, תדירי,⁹ שיהיה קשור אל העבודה הזו, שיראה בה את מקור חייו בהוֹוה ובעתיד, שיגיע בה לידי שלמוּת ושיילחם על-ידה ומתוכה על קיומו.

כיבוש העבודה על-ידי כיבוש הקרקע וישובה

אולם כל זה אינו אלא להלכה, אבל לא במעשה –

עלינו להסתכל וללמוד את אופן התהווּתו והתפתחותו של פרוליטריון חקלאי בכל העולם ולהשתדל ליצור פה תנאים מתאימים לאלו, ולא לערבב את הפרוליטריון החקלאי בעירוני, מפני שתנאי התפתחותם הטבעית של שני האֶלמנטים האלו שונים הם.

ככה הננו רואים בכל העולם כולו, שהפרוליטריון העירוני הולך ומתבצר ביותר בעמדתו הפרוליטרית בה במידה שאבדו לו כל קנין פרטי וגם התקוה להשיגו, בשעה שהפועל החקלאי, להיפך, מתקיים בעבודתו דווקא מתוך הקנין הפרטי או מתוך התקוה להשיגו.

הפרוליטריון החקלאי הוא הוא האיכר, שנוּשל כבר ברובו מעל אדמתו, אלא שחזק עוד הקשר בינו ובין כפרו על-ידי חלקת-אדמה קטנה, פליטת עברוֹ, שנותנת לו איזה צל של עמידה ברשות עצמו. וכשהוא מאבד גם את החלקה הזו, הכי הוא עובר מיד אל התעשיה העירונית. יש, אמנם, ארצות, ביחוּד אלו שהישוב שלהן צעיר וקטן, המרגישות מחסור בידים עובדות ומושכות אליהן פועלים חקלאים ממרחק, פועלים שכבר ניתקו כל קשר עם אדמתם, ולפעמים גם פועלים שנשתקעו כבר בתעשיה העירונית. אך גם שם אין כוח המושך בתנאים הטובים של העבודה בלבד, כי אם בתקוַת ההתנחלות בצורה זו או אחרת, בתקוה, שגם ממשלת המקום וגם הסביבה מסייעות להגשמתה בדרכים שונות. טול מהעבודה החקלאית את הגורם הכביר הזה, ופרוליטריון חקלאי אינו במציאות. ורואים אנו באמת, כי בארצות שבהן הגורם הזה הולך ונחלש, – בגרמניה למשל, – הולכות ומתמעטות הידים העובדות בעבודה הקרקעית. בה בעת שהעבודה העירונית, השואבת גם היא את כוחותיה מהכפר, אינה יודעת מחסור בפועלים, ולא עוד אלא שנמצאים לה תמיד מחנות רזרביים¹⁰ של פועלים מחוסרי-עבודה.

“הפועל הצעיר”, בתור הסתדרות, מחויב גם הוא להתחשב עם הגורם הכביר הזה, אם הוא רוצה להשיג את מטרתו!

העבדות למלים מצלצלות, כמו פרוליטריזציה, בורגניות, פסיכולוגיה פרוליטרית, וכדומה; הפחד של שוא פן יחשדונו בשנוררות שהיתה אצלנו, לאסוננו, לשׁם נרדף עם קולוניזציה, ופן יערבבו אותנו בפועלים הישָׁנים,¹¹ – כל אלה אינם צריכים למנוע את “הפועל הצעיר”, מלעמוד על הדרך הנכונה, על הדרך היחידה שתוכל להביאו לידי השגת מטרתו, על דרך כיבוש העבודה החקלאית על-ידי שיטת קולוניזציה רציונלית, שיקחנה בידיו הוא. המציאות מראה לנו, שאין העבודה מתקיימת אצל פועלינו האגרריים,¹² ואם יש בגליל מספר פועלים חרוצים, הרי – שַלָמה נכַחד? – פרט ליוצאים מן הכלל, רק תקוַת ההתנחלות היא היא המעכבת אותם בעבודה זו, המעודדת את רוחם והמפתחת את סבלנותם ואת מרצם להילחם עם כל התנאים הקשים, שבהם נתון הפועל העברי הקרקעי. ואסור להסתדרותנו לעזוב את השאיפה הבריאה הזו הפקר. אדרבה, אנו צריכים לתמוך בשאיפה זו בראשית התגלותה אצל חברינו הטובים והאקטיביים (אקטיביים בכיבוש העבודה, ולא בשיחות טפלות ובאסיפות), ולא להכריח אותם בהתיחסותנו לעזוב את ההסתדרות אחד-אחד.

על “הפועל הצעיר” לגשת איפוא להגשמת מטרתו, כיבוש העבודה במושבות, על-ידי כיבוש הקרקע ויִשובה.

הדרך להגשמה

אך איך נַגשים את זה בפועל?

תשובה על שאלה זו אנו מוצאים באותן הארצות, ששם עובר הפועל דרך העבודה החקלאית אל ההתנחלות.

שם מסתייע הפועל באדמת הציבור או הממשלה, המוכנה לפניו תמיד בתשלומים לשיעורין קטנים ולזמן ארוך; בבנקים אגרריים שונים, המַלוים לו לצרכי האינוונטר ובניניו; ובשכר-עבודה הגון, העולה תמיד על סיפוק צרכיו, והנותן לו יכולת לחסוך מצדו הוא סכום הגון, כדי להשקיעו בהתנחלות. ומקומו בעבודה לא יישאר פנוי: התגשמות תקוָתו מושכת אל העבודה כוחות חדשים, הבאים לרשת את המקום ואת התקוה יחד. וגם אנו מחויבים ללכת בדרך זו, אם רוצים אנו בפועלים עברים ובישוב.

אדמת הציבור שלנו צריכה להיות אדמת הקרן הקיימת. בנק או פונד¹³ אגררי קטן, מתאים לצרכי הצעדים הישוביים הראשונים, צריך להיוָסד מכספי הקולוניאל-בנק. אך מכיון שאין שכר הפועל הארצישראלי עולה על סיפוק צרכיו, ואינו יכול איפוא לחסוך על-ידי עבודתו סכום הגון מצדו הוא, צריך איפוא הקולוניאל-בנק להעמיד את הפועלים בתנאים שכאלו, שיוכלו במשך ארבע שנים לחסוך סכום מתאים לשויוֹ של אינוונטר איכרי רגיל. ואפשר הדבר על-ידי יסוּד פארמה או פארמות,¹⁴ פועלים יעבדו בהן משך שנים אחדות בתור פועלים ובשכר-עבודה הרגיל בארץ-ישראל, אך כל העודף שייברא על-ידי עבודת הפועל ייזקף גם הוא על חשבונו. ידוע הדבר שפועל עברי, כמו איכר עברי, יכול גם הוא לברוא עודף הגון, כשיעבד חלקת אדמה טובה מיוחדת בכלים ובהמות טובים. כשׁהפועל עובד בתור חַרָת, עובר העודף שלו לנותן-העבודה. אולם הפארמה הנ"ל צריכה להסתפק בריבית מועטה מאד לסכומיה שתשקיע בבנינים ובאינוונטר, וכל העודף ייזקף על חשבון הפועל. ואם פועל זה ימצא בפארמה דירה חינם, תמחוי, מכבסה וחנות משותפת,¹⁵ חלב, ביצים וירקות במחירם הראשון,¹⁶ תספיק לו המשכורת הרגילה לחיי שׂובע. כשהעודף יעלה בערך עד כדי שויוֹ של האינוונטר, תעבור חלקה זו, שהפועל עיבדה עד עתה כפועל פשוט, לידו באריסוּת למשך שנים רבות. האינוונטר יעבור לידו כקנינו הוא, ומלבד זה, ישיג הלוָאה לבנינים בערך מתאים לשויו של האינוונטר, ויתחיל לחיות חיי איכר נורמַליים.

מטרת הפארמה היא איפוא בזה: לתת לפועלינו היכולת לחסוך סכום הגון מפרי עבודתם, ולהביאם לידי התנחלות על-ידי הבירור הטבעי המוחלט.¹⁷ כי פה יזכה באריסוּת לא הפועל שהעיד עליו איכר או פקיד ידוע או שהעידו עליו חבריו, אלא אותו הפועל שהמשיך את עבודתו האֶנרגית¹⁸ משך שנים אחדות, שהראה חריצות וגם כשרון הנהלת-משק טובה, די ברוא עודף הגון שכזה. ובבירור הזה יש לנו הערובה הנכונה, שהאריסים יהיו אנשים ראויים לזה באמת ויצליחו.

אם אחד הפועלים לא יוכל מסיבות שונות להמשיך את עבודתו והלך לו, אז החלק הגדול של העודף שייברא לא יוּשב לו, כי אם יישאר קנין הציבור של הפארמה.

עד כמה אפשרית היא בריאת עודף זה, יוכיח לנו החשבון הזה, שגם הסקפּטיקים¹⁹ שלנו לא יוכלו להכחישו: כל דונם אדמה טובה הנעבדת בכלים ובבהמות טובים מכניס בשנה בינונית ובמסים רגילים – ואולי קצת יותר מרגילים – לא פחות מ-5 פרנקים הכנסה נקיה²⁰ (ולא 15 פרנקים, כחשבונה של “חברת הכשרת הישוב”).²¹

200 דונם יכול איש אחד לעבד כמעט בלי כל עזרה מהצד (זולתי עזרה קטנה של שבועות אחדים, העולה לכל היותר לאיזה עשרות פרנקים), יוצא איפוא, שההכנסה הנקיה של פועל שכזה תעלה ל- 1,000 פרנקים בערך. אם משכורתו תעלה ל- 400 פרנקים – משכורת מתאימה למשכורת הפועלים בכלל – יכול הוא לברוא עודף של 5–6 מאות פרנקים לשנה, ובמשך ארבע שנים לפדות את האינוונטר העולה בקרוב ל- 2,000 פרנקים.

ההצעה הזאת שוללת את הצעת מושבה קואופרטיבית, מפני שזו האחרונה לא תתן לנו אותו הבירור הטבעי הרצוי, ולא יהיה ניכר בה כראוי חרוץ לפני מתרשל, בעל-משק טוב לפני שלומיאל. מושבה קואופרטיבית עושה כמו כן את הכלל אחראי בעד הפרט, מעיקה על האיניציאטיבה הפרטית, מטשטשת את האישיות של כל פרט ופרט, והמועקה הזאת גורמת לחיכוכים פנימיים בין החברים, ולבסוף לידי פירוד הגורר אחריו אבדן הכל. העבודה הקואופרטיבית דורשת גם חינוך מיוחד של שנים, ואולי גם דורות רבים, והתפתחות מוּדרגת ואִטית.

בכל אופן עלינו להימנע עתה מלעשות בישובנו אֶכספרימנטים, ואין לנו לרדוף אחרי שתי ארנבות בבת אחת.

הצעה זו שוללת בתכלית גם את שיטת העבודה של “חברת הכשרת הישוב”. כי אם יש לקוות שעל-ידי עבודה חפשית של פועל עומד ברשות עצמו ייברא במשך ארבע שנים עודף מתאים לשויוֹ של אינוונטר, הנה אין כל יסוד לתקוה זו, כשהעבודה תיעשה על-ידי פקידות, וכל פועל לא יֵדע חלקה מיוחדת לו לבדו.

אך די לנו לשמוע, כי החברה הנ"ל אומרת לעבוד בפועלים עברים “עד כמה שאפשר”, למען היוָכח, שיש לנו פה עסק בחצאי מעשים, בחצאי פרינציפּים, ולא עם שיטה ברורה ופּרינציפּים קבועים.

ומקור “מעשים” כאלו מונח בחפצם המוזר של מנהיגינו לצאת בבת-אחת ידי שני הזרמים השונים שבציוניות: אלו הדורשים שהקרן הקיימת תגש תיכף להגשמת מטרתה – גאולת הארץ, ואלו המתנגדים לזה.

על “הפועל הצעיר” לעמוד בגלוי לצדם של דורשי עבודה מאת הקרן הקיימת ולהילחם עם השניוּת שבהנהלתנו הרשמית, שניוּת המסוכנת לנו מכל וכל.

תפקיד הקרן הקיימת לישראל

אין עלינו לסגת אחור מפני טענות המשיגים על עבודה זו, הדוגלים בשם ה“הגיון” וה“מציאות”. כשאנו מסתכלים בעינים פקוחות אל המציאות הארצישראלית, כשאנו דנים על המציאות הזו בהגיון היותר קר, הננו נוכחים יותר ויותר בנחיצות המוחלטת לגשת אל העבודה בארץ בכספינו הלאומיים במהירות היותר אפשרית.

מתנגדי העבודה פונים אלינו בקריאה הידועה, שנשארה לנו מתקופתה של הציוניות המדינית: חכו וחכו!

חכו, עד אשר תאסוף לה הקרן הקיימת את המינימום שלה (5 מיליונים פרנקים) ותוכל לעשות דבר הגון; חכו, עד אשר הקופה הזו תשיג את החוקיות²² ותוכל לעשות דבר של קיימא; חכו, עד אשר תברא להם האיניציאטיבה הפרטית אדמיניסטרטורים טובים, אגרונומים מומחים ופועלים חרוצים.

עכשיו נוסף עוד אפּוטרופּוס לקרן הקיימת הטוען: הסיחו את דעתכם מעבודה בקרן הקיימת, גם כאשר יימלא המינימום ותושג החוקיות! עליכם לאסוף כסף, ומה לעשות בכסף הנאסף, ידאגו בניכם אחריכם. אומה צריכה לקרן קיימת של מזומנים – והראָיה: לפי האגדה, הבדילו²³ הגרמנים מיליארד פרנקים מכסף הענוּשים שלקחו מצרפת,²⁴ והחביאום באוצר ידוע ליום רע.

וכל זה נאמר בשם המציאות וההגיון! אך הבה נראה עד כמה המציאות וההגיון מחייבים את הדרישות הנ"ל.

מטענות המתנגדים לעבודת הקרן הקיימת צריך להוציא מסקנות אלו: א. אם נחכה, אז נזכה למילוי המינימום במהרה ולהשגת החוקיות הרצויה, ואז נוכל לעשות הרבה יותר מעתה. ב. כשנחכה ולא נעשה כל עבודה לאומית-ציבורית, אז יתפתחו מאליהם עסקנים ציבוריים, אדמיניסטרטורים מומחים ופועלים חרוצים.

וההגיון היותר קר והמציאות אומרים לנו, שאם בשנותיה הראשונות של הקרן הקיימת – שנות הדבש של כל מוסד ציבורי אצלנו, ובפרט של המוסד הזה, כשהמדיניות הציונית היתה עוד חיה ורעננה, כשהאמונה והתקוות היו עוד גדולות, ומנהיגנו²⁵ היה עוד חי, וכבודו חפף עליה – אם במשך שש שנותיה הראשונות הכניסה הקרן הקיימת רק כרבע המינימום, הנה עלינו לחכות הרבה והרבה פעמים שש שנים עד שנזכה למינימום הרצוי, והכנסותיה בשנים האחרונות תוכחנה. ולחוקיות זו כלום אפשר להיעגן אחרי אבדן האמונה בצ’ארטר ובנסים מקושטא?²⁶ כלום יכולים אנו להאמין שהממשלה תתן חוקיות למוסדנו זה, אחרי שאינה נותנת חוקיות זו לחברות יותר עשירות (והממשלה, כידוע, מכבדת עשירים), בעלות נטיה פוליטית פחות בולטת, או חסרות נטיה שכזו לגמרי? וכשנזכה לכל זה אחרי עשרים שנה, האם נוכל לעשות אז יותר מעתה? האם לא עולה שער הקרקעות שלא בערך יותר מהר מהגדלת סכומינו אנו? האם לא הראתנו כבר המציאות, שלפני עשרים שנה יכולנו לעשות במיליון פרנקים יותר מאשר עכשיו בעשרים מיליון, ושיכולנו לעשות לפני ארבע-חמש שנים בבאר-שבע²⁷ בחצי מיליון פרנקים הרבה יותר מאשר עכשיו במיליון וחצי? או כלום אינו מחייב ההגיון הקר, שבעוד עשרים שנה נעמוד לפני תעודתנו הגדולה בחמשת המיליונים יותר דלים וחלשים מאשר בשליש מזה עכשיו? והחוקיות הזו מה תועיל לנו אז? או כלום מאמינים המה שהעם יוסיף לתת נדבותיו לקרן הקיימת גם אז כשהכספים יהיו מונחים באירופה כאבן שאין לה הופכין ובלי מטרה ברורה?

אך המציאות מראה לנו גם בזה את ההיפך מאמונתם הם. המציאות מראה לנו, שהעם הולך ושוכח את המוסד הזה, כאשר שכח את יתר המוסדות הציוניים, שלא הכו שרשים בארץ עצמה. המציאות מראה לנו, שהכסף שהשקיע הבארון בארץ-ישראל מתוך חוסר חוקיות,²⁸ הוא שבנה את כל הבנין הזה, שהנהו יסוד כל תקוותינו. הבנין הזה הוא הוא המתפתח עכשיו, הוא המושך אליו גם את האיניציאטיבה הפרטית ואת יתר הכוחות שבאומה לעבודות ציוניות. המציאות מראה לנו, ש“חלוקה”²⁹ זו, כיון שהיא יונקת מנשמת העם ומרוחו – יהי מרוחו הדתית – הרי היא המעיין המתגבר ולוקחת מאת המוננו הדל מיליונים מדי שנה ובשנה, ולמעיין שכזה תיהפך הקרן הקיימת שלנו, כשנכוון את מעשיה לנשמת העם הציוני ושאיפותיו הבריאות; והעם הזה הוא רב יותר מאשר תחשבו בבואכם למנותו בשקלים.

העם, באינסטינקט הבריא שלו, מרגיש, שלנו נחוצה קרן קיימת לא של מזומנים מונחים בבנק זה או אחר, אלא קרן קיימת של קרקע, ורק של קרקע! ואם תצברו לו מיליונים, והקרקע תתחמק בינתים מידיו ותאבד לו, יפנה עורך לכם ולכספיכם!

העם מרגיש, שאינו דומה לשאר האומות לא במחלתו ולא באופן ההצלה. הגרמנים יכלו לחסוך קרן קיימת של מזומנים, מפני שהקרן הקיימת העיקרית – הקרקע – כבר יש להם. ולנו, כלום יכול להועיל לנו הון ביום עֶברה?

“אך איך נוכל, בכל זאת, להשקיע את כספי העם בקרקע עכשיו, לפי התנאים החוקיים השוררים במדינה עתה, ולהניחם על קרן הצבי? – – הרשות לעבוד בארץ-ישראל לכל אדם פרטי על דעת עצמו או ליק”א [שהיא] חסרת השקפה מדינית רחבה ועמוקה, אבל לא לנו!" – כך טוענים מתנגדי העבודה. אך במטותא מכם, אפוטרופסים חביבים, אל תחבבו כל-כך את הקרן הקיימת ואל תחנקוה בזרועותיכם הקרות! אם כל מה שעושים חברות שונות בארץ בלי החוקיות הרצויה שלכם, אם כל מה שנעשה בישוב על-ידי אנשים פרטיים – הכל כמונח על קרן הצבי דמי, הכל בחזקת סכנה, אז אתם, כאנשים ישרים, מחויבים להכריז על זה בגלוי, למען עצור באיבוד אנרגיה וכסף. אך כל עוד שׁאתם עושׂים בארץ וגם משׁתדלים להיות מְעַשִׂים, כל עוד שׁהנכם משתדלים ככל יכולתם לפתח את האיניציאטיבה באמונה רבה שתצליח ומעשיה יהיו בני קיימא; ומשתדלים הנכם כמו כן לזרז את כל העסקנים, לזרזם לעבודה בכלל, כי פחד תוקף גם אתכם פן תאחרו את המועד – כל עוד אתם נוהגים ככה, אין שום רשות לעכב בעבודת הקרן הקיימת שלנו.

דורשים אתם ממנו לחכות שוב להתפתחותם של עסקנים ציבוריים, אדמיניסטרטורים מומחים, ופועלים מוכשרים להתישבות, – אך כיצד יתפתחו כל אלה בלי עבודה ציבורית? איך יתפתחו עסקנים ציבוריים ואדמיניסטרטורים ישרים, אם אתם שוללים כל עבודה שנעשית על-ידי פקידות, אם האיניציאטיבה הפרטית המוחלטת היא היא הפֶטִיש³⁰ שלכם? ואיךְ יתפתחו פועלים מוכשרים לאריסות, כל זמן שאין להם תקוה להיות בזמן מן הזמנים לאריסים?

האם אינכם דומים לזה שנשבע שלא יטבול את כף רגלו במים עד אשר ילמד לשחות?

אך באמת לא יזדקקו הפועלים שיתישבו בפארמה לא לאגרונומים מומחים ולא לאדמיניסטרטורים ישרים והגונים. הפועלים שיכלו לעבוד בפארמה לא יהיו אלא אנשים שירצו להגיע לידי התנחלות בחסכונם הם ובסיוע של מוסדות מסחריים, ואין בינם ובין בעלי-איניציאטיבה פרטיים אחרים ולא כלום.

הפועל, שיעבד את חלקתו המיוחדת בהכרה שכל העודף שייבּרא שלו הוא ובו תלוי עתידו, יאמץ את כל כוחותיו להגדיל את העודף הזה בפרט, ולהגן על קיומה של הפארמה בכלל. ותוכל איפוא פארמה שכזו להתנהל על-פי עובדיה עצמם כיתר המושבות, ויחסה אל בעלי הקרקע והאינוונטר יהיה כיחס אגודת הכורמים והנהלת היקב אל יק"א. הן לפני שנים אחדות לא האמינו לא הכורמים עצמם אף לא “הספירות” בפאריס³¹ באפשרות יחס שכזה. הפארמה לא תקבל פועלים טירונים לגמרי, בה יעבדו פועלים, שעבדו כבר לא פחות משנה בתור חַרתים בגליל או ביהודה במושבות של עבודת האדמה,³² ולא יזדקקו איפוא גם לאגרונומים תמידיים.³³ בהכרה הברורה של הפועל שהוא מסור אך ורק לכוחותיו הוא, שקשור הוא עם מוסדות מסחריים שאין לפניהם לא רחמים ולא ויתור, בהכרה זו יש לנו ערובה נכונה, שהדבר לא יגיע לידי שנוֹררוּת מכל צד. ועד כמה אפשרי יחס שכזה אל מוסדותינו, הבנק שלנו יוכיח.

היוצא מדברינו הוא:

א. ש“הפועל הצעיר” מחויב ללכת לכיבוש העבודה על-ידי כיבוש הקרקע ויִשובה, זאת אומרת: עליו לראות, שהפועלים המסוגלים להתנחלות והשואפים לזה יוכלו, אחרי עבדם במושבות איזה זמן בתור פועלים, להשיג מטרתם זו. כי רק בדרך זו ירבו במושבות פועלים – ופועלים חרוצים.

ב. עליו לראות, שהישוב הזה ייעשה על יסודות קולוניזטוריים מסחריים מוצקים, ולא על פילנתרופיה, וזה אפשר יהיה רק אז, כשההסתדרות כולה, בתור הסתדרות, תקח את העבודה הזו בידיה.

ג. על “הפועל הצעיר” לראות, שההתישבות לא תתחיל תיכף מאריסות, אלא מתוך פארמות כעין אלו הנזכרות לעיל, למען תת היכולת לפועל לחסוך סכום הגון לצרכי האינוונטר בטרם שיתנחל, והעיקר – למען תת היכולת לבירור הטבעי לעשות את שלו, ולמנוע על-ידי זה כניסת אֶלמנטים בלתי-הגונים בהתישבות.

ד. כדי להשיג את המטרה הגדולה הזאת, צריכים אנו לארגן את כל אלו הציונים הצעירים שבגולה, הרוצים לעמוד תחת דגל “הפועל הצעיר”, ולברוא הסתדרות ציונים צעירים רחבה, שמרכזה יהיה בארץ-ישראל, והיקפה – כל העולם העברי. בכוחות מרוכזים ומאוחדים כאלה, נוכל מצד אחד להכריח את מוסדותינו לעמוד על דרך העבודה הישובית, ומצד שני לתת כוחות לעבודה זו.

זו היא תעודתו ההיסטורית של “הפועל הצעיר”, ועליה הוא צריך לעמוד בעוד מועד.

תרס"ח (1908)

א

שנאה עצמית מידה שכיחה היא אצל בני האדם, ביחוד אצל המעוּלים שבהם, אצל אלה שחוננו בנפש יפה, הרגשה דקה וערה וכשרון אַנליטי מפותח. בני-עילאה אלה מתרשמים ביותר מניגודי החיים ותהומותיהם, חידת העולם, סוד הרע והיסורים. השאלות: מאין, לאן ולמה נהיות לשאלות חייהם. התשוקה לפתרן מעמיקה את כוח הסתכלותם, מחדדת את כשרונם האַנליטי, אפס מתוך הסתכלותם העמוקה מתגלות לפניהם תהומות חדשות, אחת אפלה מחברתה, תוהו-ובוהו ומחשכים שחורים, ויאוש וחרדה ומכאובים גדולים תוקפים אותם.

רבים מהם נשארים אומנם בחצי הדרך, מוצאים הם, בתוך מכשירי ההגנה העצמית שכל אדם מחונן בהם, איזה פתרון פאליאטיבי, ונרגעים. אך מקצתם אינם יודעים מנוחה. בודקים הם גם את נפשם באיזמל ניתוחם, אולי טמיר בה הפתרון, ומתוך כך מחלקים המה אותה ליסודותיה. אישיותם השלמה מתפצלת אצלם לאישיוּיוֹת רבות מתנגדות וגם צוררות אשה את רעותה. הכַאוֹס מתחיל מושׁל בתוךְ נפשׁם, והם מרגישׁים את עצמם רצוצים ושׁבורים, תשושי כוח וחסרי משען ואבודים בתוך עצמיותם. לפני עיניהם מרחף אומנם איזה אידיאל של שלמות ויופי, עוז ואושר, אך הכל כה רחוק מאידיאל זה והם עצמם מה רחוקים הם ממנו, ומה קשה לחתור אליו! גם הם, אחרי הכרתם את הרע, נשארים עבדים לגזירות ולחוקים עיורים, כפותי-רצון ודלי-מעשׂ, וכל הטינה שבלבם כלפי הרע העולמי ואי-השלמוּת שבחיים מתחילה מתרכזת כלפי עצמיותם הם, ורגש מוזר, רגש של שינאה עצמית מתעורר בהם.

בימים שעברו, בשעה שהאדם הביט על הגוף והנפש כעל שני עצמים נפרדים בתכלית, שהאחד – הנפש, הרוח – הוא סמל הזכּוּת והשלמות, הטוב והנצח, והשני – הגוף, החומר העכור – הוא סמל הטומאה והרע, ההפסד והכליון – בימים ההם נתרכזה השנאה העצמית כלפי הגוף בלבד, כלפי החומר העכור, אבי כל רע וסיבתו, המזדווג רגע לנשמה ומטמאה לנצח-נצחים. בחזיון פסיכי זה יש לראות את אחת הסיבות העיקריות שהביאו לעולם את תורת הסיגופים והמתת החומר.

כשנשתנו ההשקפות על הגוף והנפש, כשירדה זו האחרונה מגדולתה, והגוף הוא שנתעלה ויהי ליסוד החיים ונושאיהם, בא שינוי גמור ביחסיה של השנאה העצמית אל שני גילויי-החיים האלה: החומר כשהוא לעצמו אינו לא רע ולא טוב, והלכך אינו גם בר-עונשין; העיקר בצרופים הפסיכיים המגלים בחומר זה – בגוף, בהם – או בנשמה, כמו שהורגלו לכנותם בשם בצירופיה וגילויה השונים בעוכרי חייו, מכאן עברה השנאה העצמית הקודם – מקור הרע וסוד הפגעים! הנשמה, הפסיכיקה של האדם, היא היא אל הנשמה. אפשר, איפוא, לשמור את הגוף וגם לפנקהו, ולרכז את השנאה העצמית כלפי הליקויים הפסיכיים. וכאותם המסתגפים והמתגודדים, שהיו אומרים להטביע בדמם הם השותת את מרירות ושנאתם כלפי הרע הכללי וזה שלהם, כך אוהבים השונאים את עצמם המודרניים לפצוע את נפשם ולגרות את פצעיה, ואינם נרגעים עד אם יִרווּ תענוגי-יסורים של פצעי נשמתם. ןלא עוד, אצל אחדים מהם מתעוררת תאוה משונה לגלות לכל, להבליט את שנאתם העצמית, והם באים לידי מלשינות עצמית ¹ נפרזה וגם לידי וידויים מוגזמים. דומה, שקוצר ידם כלפי הרע הכללי מגרה את קצפם ותאוַת נקמתם כלפי הרע שבהם.

קו זה תמצאו אצל כל המתוַדים הידועים: מז’אן ז’אק רוּסוֹ ועד טולסטוי או דומיהם.

אולם טעות היא לחשוב שהאנשים הללו ענוותנים הם ושפלי-רוח; רובם יש בהם גאוה יותר מהמידה הקצובה לתלמיד-חכם, ואינם נקיים בשעת השנאה מהערצה עצמית.

סתירה זו מתישבת, כשנשים אל לבנו ששנאתם לעצמם נובעת מתוך רצונם להידמות לאידיאל שלהם, אבל כשהם מַשוים את עצמם להמון המקיפם, לאותו העדר הרועה לו על שדה חייו ללא הסתכלות ומחשבה עמוקה, האוכל והנאכל בלי רגע של חשבון-הנפש, של הכרת עצמו וזולתו, אזי הם מוצאים את עצמם מרוממים ונשגבים ממנו, וכשהם שבים אחר-כך לרכז אתם מבטם כלפי עצמיותם השנואה, בא גם איזה רגש של הערצה עצמית ומתבל את השנאה ואי-שביעת רצון זו.

ואולם כל עוד שהשנאה העצמית וההערצה נמצאות בשיווי-משקל, האדם בריא הוא ונורמלי, הוא סובל את החברה והחברה סובלת אותו, חי הוא ופועל בתוכה וגם יוצר לפעמים לפי כוחו וכשרונו. אבל כאשר שיווי-משקל זה הופרע מחמת איזו סיבה וכף אחת מכרעת, זו של ההערצה או השנאה, אובד הוא האדם את הקרקע מתחת לרגליו, ונשמתו מתחילה טובעת בתוך אותן התהומות שעל-פי-רוב אין מוצא מהן… כשמתגברת ההערצה, מתחיל האדם להיות חולה ממחלת “הגדלות”: שובר הוא אז את כל אליליו ומעמיד את עצמיותו על כּנם, והיה הוא בעצמו לאלוהיו, מקדשו וכוהנו, והארץ כולה הדום רגליו. בני-האדם, כיון שכופרים הם באלוהותו וגָדלוֹ, הרי הם [בעיניו] בעלי מלחמתו, ומיד מתחילים הגילויים של מחלה פסיכית זו, שאחריתה כיבוי המאורות…

אפס גם עם הכרעת הכף כלפי השנאה העצמית, קשות התוצאות ונוראות. שנאה עצמית בלי תערובת של הערצה עוברת לביזוי עצמי, להתבטלות בפני המציאות, לטשטוש הצורה האישית, לרפיון ואובדן הכוח להילחם מלחמת הקיום. אדם זה יורד בעיני עצמו למטה מסביבתו, תולה הוא בעצמו כל הליקויים והקלקולים שדמיונו יכול לצייר לו, ויאוש גדול תוקפהו. וכי כדאי לשמור על אישיות לקויה, חסרת כל ערך וטעם, על גילויי-חיים וצירופיהם, שאינם אלא משגה, ולהילחם לקיומם? כך מתחילה שנאה מוחלטת זו טוֹוָה סביב קורבנה קוּרי-מוות שחורים, מחשיכה לו את העולם, וביחוד את עולמו הוא, ומביאתו לידי שגעון, איבוד-לדעת או ירידה רוחנית מוחלטת.

אבדן שיווי-המשקל, פעמים הוא בא מתוך סיבות פנימיות ופעמים מתוך סיבות חיצוניות, מתוך השפעת הסביבה. זו האחרונה יכולה להדביק באדם את מחלת הגדלוּת, ולהפך – לפתח בו שנאה עצמית, הכל לפי נטייתה, עוּזה והתמדתה של ההשפעה לפי עֵרוּתו של האדם לקבל השפעה חיצונית.

ב

את הקוים הפסיכולוגיים הללו רגילים אנו לפגוש באישיויות פרטיות, אולם אין זרים גם לפסיכיקות לאומיות, ויכולים אנו למצוא אותם אצל הרבה עמים, בפרט אצל אלה שהגיעו לאינטלקטואליות לאומית, אצלם מפותחה גם הערצה וגם שנאה עצמית לאומית, ואם ירדו עשרה קבין של שנאה והערצה שכאלה לעולם – תשעה לקחו בני-ישראל. אצל שום אומה לא הגיעה ההערצה העצמית לידי התבטאות כה ברורה, ויחד עם זה כה נשגבה וטהורה, כאשר התבטאה אצלנו. “עם עליון, עם סגולה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש”, אלה הם התאָרים שנטלה לעצמה האומה העברית, תאָרים, שאינם באים להצדיק דרכי כיבוש ודיכוי עמים, אלה להזכיר אחריות מוסרית גדולה, אחריות של גאון בפני ההוֹוה והעתיד. וביחד עם זה, קשה למצוא בשום ספרות שנאה לאומית כה חריפה, ניתוח עצמי לאומי כה אכזרי כאשר תמצאו בספרותינו.

אצל בני עילאה שלנו מימות עולם התלכדו השנאה וההערצה העצמית האישית והלאומית ותהיינה לאחת. ביחוד נתגלה חזיון זה אצל גדולי נביאינו, והם הם שנתנו לנו את ביטויו הכי נכון. דבריהם נושמים שנאה ואהבה, ביטול והערצה. ברם, השנאה שנאת רגע היא ואהבתם אהבת עולם; ביטולם חולף, והערצתם עמוקה כנפשם. רגע לא פיקפקו הנביאים בגדלוּת עמם, בנשמתו הגדולה, בכל לבם האמינו שעמם לגדולות נוצר, שכוחות עצומים עצורים בו, כוחות העלולים לחולל נפלאות ולהביא גאולה להם ולעולם בגילויָם. כי בתוךְ נשׁמתם הם מצָאום, ובנפשׁם חזוּם, והרְגשׁ הרגישׁו הנביאים שנשמתם – התגלות נשמת האומה וממקור מחצבתה חוּצבה. וביחד עם זה, מי כנביאים ראו והכירו בליקויי עמם וחסרונותיו, מי כמוהם הרגיש וראה חולשׁתו, קוצר-דעתו ועִורונו. אולם כל הליקויים והחסרונות טפלים המה, הזמן והמקום יכבסום, יסירום, והאבן הטובה – הנשמה הגדולה של העם – תישאר מזוקקה וטהורה, וימי אושר יבואו אז עלי ארץ, אושר להם ולעולם.

ומאז ועד עתה, למרות החליפות והתמורות שעברו עלינו, נשתמרו בנו התכונות הפסיכולוגיות הללו, מאז ועד עתה מתרוצצים בכל אחד מאתנו ה“אתה בחרתנו” עם השנאה העצמית, שנתבטאה בהיתול מר, בפתגמים כמדקרות חרב כלפי עצמיותנו. ושתי התכונות המתגרות הללו היו בשומרי קיומנו. השנאה העצמית שמרתנו ממחלת הגדלוּת והעוָרון הרוחני; היא היא שנלחמה עם שביעת-הרצון, ההסתפקות והעמידה; והכרת ה“אתה בחרתנו”, ההערצה העצמית שׁלנו, שׁמרתנו מהיטבע בטיט-היוֵן שׁל רוק ועלבון. היא היתה כוכב חיינו, היא קשרתנו אל האידיאלים הנצחיים שלנו ושׂמַתנו נצחיים כמוהם.

אך כשם שהערצה זו נהיתה לסם חיינו, כך נהיתה גם לאחת הסיבות העיקריות של מצבינו המיוחד בעולם. ה“גדלות” הלאומית שלנו נבעה מתוך השגת אידיאלים סוציאליים עמוקים, השקפות תיאולוגיות ואֶתיות צרופות, שהקדימו את שעתם באלפי שנים, ולפיכך לא תפסו כל מקום בחיים הריאליים, ולא היו נראים וגם מובנים לאומות העולם. הללו, שהיו תמיד בנות שעתן ודורן, ראו לפניהם אומה קטנה, דלה וחלשה, שאינה מכירה בחולשתה ומעמידה את עצמה במרכז הבריאה במין גדלות בלתי-מובנת; אומה שאינה נעכלת בשום קיבה לאומית ונושאת איתה תמיד זרעונים טמירים של תסיסות ומהפכות רוחניות, ואימה מיסטית תקפתן מפני צלה של אומה בלתי-מובנת זו, והעיקר, מפני “גדלותה” המוזרה. את אימתן, שהתביישו בה במידה ידועה, אמרו להטביע בבוז ומשטמה אלינו, ולא נרגעו עד אשר חנקו את הגדלוּת הזאת לפחות למראית-עין, וראו אותנו טובעים ביַמי רוֹק וחובקים אשפתות לרגליהן.

ברם עמלן היה לשוא!

כל אותה האנרגיה שהוציאו אומות העולם, ובפרט הנוצרים, מזייפי מטבעותינו, במלחמתן איתנו, כל אותו הפחד המיסטי הנושם מתוך שנאתן, פחד מפני כוחותינו הטמירים, הועילו רק לחזק בנו את ההערצה הזאת. הסתכל היהודי בתוך נפשו הוא, בתוך קודש-קדשיו והסתכל בתוך נפשן ומקדשן של אומות העולם, ומלבו התפרצה, כמו להרעים, הקריאה: “ברוך שלא עשני גוי!” הוא ראה את עצמו נעלה עליהן.

אמנם, הַרְגש הרגיש היהודי תמיד, שבחומר עולות אומות העולם עליו הן בכמותו והן באיכותו, אבל מהו החומר כי ישים אז היהודי את לבו אליו, והימים ימי ממשלת ההשקפה הקדומה על החומר והרוח, הגוף והנשמה, “לא מרוּבכם מכל העמים בחר ד' בכם” – מתנחם היהודי…

ג

אך הנה באה ההשקפה החדשה על החומר והרוח, והחלה חודרת גם לתוך הגיטו שלנו, והביאה לשם תסיסה רוחנית כבירה ונטיה לשינוי-ערכין עמוק. תסיסה זו הוציאתנו מתוך שיווי-המשקל שלנו, וכמעט שהעמידה בסכנה את כל קיומנו. אצל הרבה והרבה שבאו ראשונה בנגיעה ישרה עם השקפה זו, ושאר ההשקפות על העולם והחיים הכרוכות בה, ונתמַשׂכלו, החלה כף-המאזנים להכריע כלפי השנאה העצמית המוחלטת וההתבטלות. נבוכים עמדו עלובים אלו לפני אירופה הפורחת ודנו בנפשם: כיון שיסודם ושרשם של החיים בחומר ובהתפתחותו – מה אנו ומה חיינו? היכן עוז גופה וכוח שריריה של אומתנו, היכן הקרקע הממשי תחת רגליה? היכן כיבושיה בכל מלאכה ועבודה? היכן הגשרים שגשרה, הדרכים שסללה והתעלות שחפרה, היכן ההמצאות שהמציאה והארצות שכבשה? דלים וריקים, תשושי כוח וּדווּיים, כיורדים מערש-דוַי ראו אלה את עצמם עומדים במערומיהם לפני אירופה הנערצה. גם ערכיה של היהדות רטנו ודלו פתאום בעיניהם. דומה, שאירופה נאורה ורבת-חסד זו כבר יצרה ערכין חדשים יותר עמוקים… ומסביב מיליוני מבטים יורי בוז וקלסה; כלום אפשר היה להם לעמוד בפניהם?

“ויראו כי ערומים הם ויתבוששו”.

מתוך בושה באו לידי התבטלות, מתוך התבטלות – לידי שכחת היהדות מדעת, ומתוך שכחה זו – למוות לאומי.

ברם, לא כל “המשכילים” גם מהדורות ההם הלכו בדרך זו. מתוך יהודי מזרח אירופה ביחוד היו רבים, שהכרתם את היהדות והערצתם אותה יכלה לעמוד גם בפני רוחות בלתי-מצויות. המשכילים הללו לא פנו עורף לעמם, אך שאפו לסגל לו את ההשכלה האירופית, כדי לרפאותו מפצעיו הנוראים, פצעי גולה, ולהרימו לאותו הגובה שעמד עליו, ביחס ליתר העמים, לפני התחיה האירופית.

אולם עברו שנים לא רבות וטובי עמנו נוכחו, שבאתמוספירה המחניקה של גלות אין לנו תקנה עולמית. הם נוכחו שעם סיגולה של השכלת אירופה נתעמקו פצעינו החומריים, ונשמתנו הלאומית גם היא החלה טובעת בתוך ים זר וזועף זה, בתוך החיים האירופאיים, כולה לקויה וקרועה לגזרים, ויביאו לידי שלילת הגלות, ולאט-לאט נתחוור אצלם הרעיון התחיה בשלמוּת: תחיית ישראל על אדמת ישראל!

שוב נתאחו הקרעים בנשמה, ושוב שב אל מאמיני הגאולה ביִשוב הארץ שיווּי-המשקל הגמור. האומה היא עכשיו באמת ירודה ושפלה, דלת-גו ועניית-רוח, אך כוחותיה הפוֹטנציונליים לא אבדו. נשמתה אמנם נתכווצה מרוב צרות וזרמים והשפעות זרות, וגופה נידלדל מרוב עוני ולחץ, אבל בתנאים נורמליים בארצנו יירפאו פצעיה הרוחניים והחמריים, ושבה ופרחה האומה, יתפתחו שׁריריה, יתרחב חזֶה, יתישׁר גוָה ויתפתחו גם כשׁרונותיה הגדולים, האובדים עכשיו כזרע על צחיחי סלעים; תתגלה שוב נשמתה הגאונית, ושבה ויצרה לעמה ולעולם ערכין גדולים חדשים, ופרשׂה בגאון את דגלה, ערכיה הנצחיים, ושבה והיתה לעם עליון.

כך דנו בלבם כל אלה ששאפו לתחיה לאומית בארץ אבותינו וכל אלה שהיו קרובים לשאיפה זו, אלה ששאפו לגמרי את הפתרון הזה, והאמונה בגאולה העתידה המיסטית גם היא עזבתם, – אלה הלכו או שלחו את בניהם בדרך הכבושה, המוליכה אל ההתבוללות והמוות הלאומי.

אך הנה ירדה תורה חדשה לעולם, תורה שניתנה גם היא בברקים יפים ובענן כבד: תורת “אדם עילאה” של ניצשה ² תורה שמעוף הנביא ואורו עם חשכתו של יוּנקר גרמני שימשו בה בערבוביה. ואי –אלה צעירים מתוך מחננו אנו נמשכו, כפרפרים, אחרי אורה של תורה זו. אז נשמעו גם בספרותנו דברים, שנטו כלפי התבטלות וכפירה בעילאת ³ האומה. האחד ⁴, ניסה להתנפל לפני פסלו של אפּוֹלוֹ ולהתאונן ולקבול לפניו על אלוהי ישראל שנזדקן, להאשים את נביאינו בחולשתנו ויסורי העולם כולו, דברים שנאמרו, כמובן, לא מתוך התעמקות בדברי הנביאים, כי אם מתוך התעמקות בתורת אותו האיש, אשר בנוגע לנביאי ישראל היה ונשאר יוּנקר גרמני. השני, ⁵ חזר בפרוזה על אותם הדברים שהראשון אמרם בשיר, וכונן את אגרופו בעיקר לשבר לוחות נשברים, לוחות שניתנו ביבנה, בנהרדעא ובפומבדיתא, ושהחיים שיברום וכיתתום לעיניו.

אך דבריהם אלו לא השפיעו אפילו בשעתם, והלכו ונשתכחו מיד.

אומריהם עצמם לא הגיעו לידי התבטלות גמורה, ועוד שילמו מס נפשם גם להערצה הלאומית.

שוב נשמע ממערב אירופה, וגם מאת אחד המזרחיים, קול בודד מתדפק אל דלתי קודש-קדשנו, קול כואב ותוהה: יהדות, יהדות – מהותך מהי? אבל הקול הזה נשתתק מיד ערירי, גם הד לא מצא… הוא בא לאחר זמנו: לחנוטינו אחת היא מה תהי מהותה של היהדות שכבר מתה בלבבם; והחיים שבו דנו בשאלה – כיצד מגינים על קיומה של היהדות ולא על דבר מהותה. דומה היה, ששאלות שכאלו: מה היינו ומה היו נביאינו – מתקני עולם או מבַלי עולם? דומה היה, כי שׁאלות כאלו ודומיהן התחילו לצאת מגדר הויכוחים וההתעניינות, במחננו לכל הפחות, והשאלה כיצד נחיה ומה נהיה הכריעה את כל השאלות.

ד

והנה בא מר [יוסף חיים] ברנר בשיחותינו הספרותיות ב“הפועל הצעיר” שנה זו ⁶ והראה, שגם במחננו לא הכל נתחוור עדיין, וגם שיווי-המשקל שאצלנו אינו בטוח, גם בינינו יכולה הכף להכריע כך פי התבטלות ושנאה עצמית מוחלטת, ולא מתוך השפעות חיצוניות בעיקר, אלא דווקא מתוך השאלות: כיצד נחיה ומה נהיה, ועוד יותר מתוך יאוש וחירוק-שינים ומתוך החפץ “לעורר”, ולוּ גם בשפּוּדים לוהטים תחובים לתוך הלב…

יאוש וחפץ לעורר, תרתי דסתרי?

אך כלום סתירה אחת אפשר למצוא בנפשות צעירינו הקרועות?

מתוך עשרה קבין יאוש שירדו לעולם נטלה ארץ-ישראל תשעה, ושמונה מהם נטלו הצעירים שבאו אלינו בשנים האחרונות, ואפילו המעוּלים שבהם. כצזאר בשעתו, אך בשינוי נוסח קצת, יכול כל אחד ואחד מהם לאמור: באתי, ראיתי ו…נואשתי!

בתוך זוהמת החיים שבגולה טיפחו וריבּו הצעירים הללו את תקוָתם הלאומית, ותהי בדמיונם לפינה טהורה, מופרשת מהחיים מכל חלאתם, לקודש-קדשים של נפשם, וכל השייך לה קודש הוא וצריך להיות קודש, כי קדושׁתה שׁל תקוַת עַם חופפת עליה. ופתאום באו וראו, שׁמקדשׁ זה חולין הוא וכוהניו אנשים סתם, אנשים כמו שהם, פעוטים, צרי-עין, קצרי-דעת ודלי-מעש ופעמים גם בלתי-מהוגנים… כללו של דבר – גם כאן זוהמה. היכן איפוא הגאולה, היכן המפלט? שם עם אומלל טובע חבוּק-ידים; כאן מקדש מחולל, כוהנים הדיוטים ואלילים קטנים במקום האל הגדול והאחד, היש תקוה?

אמנם, אילו יכלו להסתכל, היו רואים גם בתוך מקדש מחולל זה, מבעד לפרוכת של החיים הגלויים, קודש-קדשים צנוע ודומם, שבו השכינה שורה, וכוהנים טהורים וענוים משרתים שם בדממה ושומרים את האש הקדושה… אך, לאסונם, קָדם יאושם להסתכלותם ויחשיך את עיניהם, ומתוך יאוש זה החלו נוטים כלפי שנאה עצמית לאומית מוחלטת. כארס צפעוני התחילה מפעפעת בתוך נפשם שאלה מרה זו: “אפשר צדקו שונאינו ביחסם אלינו, אפשר הננו באמת חדלי-אישים, חלאת העמים?” והספק עבר לודאי, לאותו ודאי, שמר ברנר הביעו במרירות כה גדולה: כן אנו לא רק העם הקטן, הדל והאומלל שבין העמים, אלא גם הגרוע והשפל שבהם… ולא אני הוא המגלה לכם סוד זה, זה עשרים וחמש שנה מנסרת כבר בת-קול שכזו בעולמנוּ המכרזת ואומרת:

“אל תראו גודל בהיסטוריה שלנו, אל תראו גודל במקום שאיננו… גולים ומפוזרים בכל כנפות הארץ, לא חורשים, לא זורעים ולא קוצרים היינו תמיד, תמיד… ומְתֵי המעט שׁהיו איזו מאות שׁנים ביהודה ובגליל, אוי ואבוי לנו… ועולי בבל, האם לא תמונה מעלייתנו ההוֹוית אנו רואים בהם?.. הגלות-כל דברי-ימינו – אינם לא רק צרה ואסון אלא עווֹן, עווֹן אבותינו ושלנו… היסטוריתנו היא היסטוריה ארוכה של משרת מקבל אוכל ונלקה ברצועות… עמי אירופה, למרות אשר חנקו אותנו, לפעמים גם שלא במתכוון, כאשר יחנקו את הדבר הנתעב העומד בדרך, האם לא ראויים הם לכבוד, בעוד שטבענו אנו, הנוכל להגות כבוד אליו? די להאשים את כל העולם! אנו היינו מימות יבנה ועוד קודם לכן אנשים גרים ונודדים, חסרי-אדמה וחסרי-עבודה, סרסורים, היינו תלויים באחרים, ומה הפלא אם אלו האחרים שונאים אותנו, אם צועני עולם נעשו לצנינים בעיני העולם?.. ואם יש לנו תיקון הרי הוא באדמה ובלימוד דרכי העמים החיים, החיים באמת – יורשי יוָן ורומא…”

לעומתה מביא אומנם מר ברנר השקפה מתנגדת, אך מנסח הוא אותה באופן שכזה:

“זכור, אלוהי ההיסטוריה, מה היה לנו!.. את מקדשנו, שממנו הטפנו לרעיון המוֹנוֹתיאיזמוס לכל באי עולם, שרפו באש ואותנו הגלו, אבל אנחנו לא נפלנו ברוחנו, רוח ישראל סבא. ר' יוחנן בן זכאי יסד לנו יבנה, ומאז מחזיקים אנו במהלך הרוחני הגדול הזה, נשמה בלי גוף, רוח בלי בשר. האינסטינקט הלאומי שלנו, הרעיון הלאומי בשמירת דת מורשה ובעשיית סייג לסייג תורה, עזר לנו להתבצר בגיטאות ולגלם את הגניוס העברי בספרות הרבנית הגדולה… אולם עתה, אויה לנו, הדת הולכת ומתמוטטת ומי יעמוד לנו? אמנם נצח ישראל לא ישקר והאומה העברית תתגבר גם לעתיד, בזה בטוחים אנו, גם ליהודים בתור פרטים אין אנו דואגים, – אבל קיום היהדות מה יהא עליו? רוחנו, שצריך להתגבר על כל הרוחות, איך יתגבר?.. הבה נבנה לנו עיר ליהדות שלנו במקום התהוותה, בערש הנבואה… הבה נבקש תוכן חדש ליהדות… הושענא!”

אילו יכול היה מר ברנר להיות קצת אובייקטיבי במשפטו על הזרמים הרוחניים ששלטו במחננו בחצי היובל האחרון, היה נוכח, שמחננו אנו לא נחלק מעולם לשנַים: מעריצים ומתבטלים, אלא שבתוך כל אחד ואחד ממנו מתרוצצות ההערצה והשנאה. כי גם אלה, שלכאורה יסוד ההערצה גובר בהם, גם הם רואים ומבינים את ההוֹוה שלנו וחורקים שן עליו ועל הרבה והרבה מהעבר. ולהיפך, הנוטים להתבטלות, כביכול, כיל"ג, ברדיצ’בסקי וטשרניחובסקי, גם לבם מלא הערצה ליהדות, והערצה זו מבצבצת מפרי עטם לא פחות מהשנאה. ואז היו מתישבות לו למר ברנר הסתירות שברוח הסופרים הללו, שהוא עומד עליהן ואינו מבינן. אילו לא נודעה לו הפעם טינה מיוחדת להערצת היהדות, לא היה מכניס בהשקפה זו דעות כה שונות ומשונות ולא היה מציגן כה מסורסות ועלובות, דבר שאינו ראוי להיעשות אפילו לשם שמים…

אך נדמה לו למר ברנר ש“המעריצים”, כלומר אלו שלא איבדו עדיין את שיווי-משקלם, הם הם המעכבים בגאוָתם הסינית את גאולתנו, והלכך צריך להציגם כמחייבי הגלות, כדלים גאים ומגוחכים, כאנשים שבראו להם איזה פֶטישׁ מדוּמה ויהדות שׁמו; פֶטישׁ העומד מחוץ לכלל ישראל ופרטיו, וגם שאיפת התחיה אינה אצלם אלא שאיפה להציל את הפטיש הזה; לחבוש אותם כובע של שוטים ולאמור: אלה מעריציך ישראל!

ומה עלובים וזרים שם דברי מר ברנר האחרונים באותה ההשקפה! ובאמת, ריאליסט כברנר וַדאי אינו מאמין במעשי נסים ולחשים, ואיך זה יאמין שצועני זקן זה, סרסור נצחי, יליד-בית נלקה, יחדש, לעת זקנותו, כנשר נעוריו ושב והיה לזה שלא היה מעולם? ובכוח מה? בכוח אידיאליו הצועניים, תרבותו הסרסורית ושאר התכונות היפות שהשקפה זאת תולה בו? ולשם מה תחיה זו? וכי בשביל זה שצעירים מספר באו בין המצרים ואינם יכולים לא לחיות ולא למות רוצה הוא בתחיית המתים, בשידוד מערכות הטבע?

אך אליבא דאמת, אין השקפה זו גם הכרתו הפנימית של מר ברנר עצמו, קראו את מה שלפני זה ושלאחריו ותיוָכחו.

הן אי-אפשר שנעלמו ממר ברנר וַדאויות שאי-אפשר בשום אופן להכחישן.

דברי-ימינו, לא כאלה שנכתבו בחצרות מלכים וכלאי נזירים, אלא אלו שנצברו מתוך מציאותינו, מתוך ספרותנו ושאר גילויי חיינו, באים ומטפחים על פניו ומעידים באלפי עדות, שׁעַם קשׁור לארצו, עם חורשׂ, זורע וקוצר היינו תמיד, תמיד, ואפילו מאות בשנים אחר החורבן השני, הן בארץ-ישראל והן בבל; עם שגם מוריו ונביאיו, סופריו ורבניו היו ברובם, עד לפני 12 מאות השנים האחרונות, אנשי-שדה, רועים ונוהגי-מחרשה; עם שארץ-מולדת יקרה, יקרה מחיים היתה לו תמיד, כל עוד לא ניתקו הקשרים החמריים האחרונים שקשרוהו אליה. ולא צוענים היו אבותינו עד הדורות האחרונים ולא סרסורים! עם שפירפר בצפרני רומא שלוש מאות שנה ולא פסק מלהילחם בארצי על חירותו וקוממיותו, עד אשר נשמד בה, עם שכזה אינו צועני! עם השומר בלבו את זכרון ארצו האהובה 15 מאות שנים אחרי שׁנעתק הימנה, ואחר-כךְ הוא מֵחל לשׁוב אליה ולבנות חרבותיה, למרות המכשולים הנוראים שהוא פוגש על דרכו, – עם שכזה אינו צועני!

ואולם, עלייתנו הנוכחית אינה בעיניו של מר ברנר ולא כלום… וכשהוא רוצה להקטין את ערכה של עליית בבל, הרי הוא מַשוה אותה לעלייתנו אנו!.. הוא לא רואה בעלייתנו הנוכחית לא יופי, עוז וגבורה, אף לא יסורים, דמעות ודם, הוא רואה בה רק “מים” ומים עכורים… כך יתנהג אדם מהצד בהזדמנו לפגוש בילד זר חולני, מכוסה פצעים ובעל עינים טרוטות מתוך בכי. “כמה עלובה בריה קטנה זו!” יקרא, ומיד יסב את פניו מתוך גועל, מה לו לזר זה ולאהבת אֵם החופפת על בריה זו, מה לו ולאדם ולדמעות שנשפכו עליו, מה לו ולתקוות שהאם המסכנה תולה בו?

אך האפשרית היא התיחסות שכזאת מאת אדם שאינו חושב את עצמו לזר, והוא בֶלֵטריסט השׁואף להסתכל בנפשׁ האדם, לגלות מצפוניה, יסוריה וכשרה הכמוסים?

זיעת עובדינו ודמעותיהם, שנשפכו חרש בעבודת העם, אלפי החיים שהועלו כבר לקרבן מתוך אהבה עמוקה בעליה זו, יבואו ויטפחו על פניו וידרשו עלבונם!

ועַם שׁברא את התנ"ךְ, שׁיצר את הערכין האֶתיים והסוציאליים העולמיים, שהיו ויהיו למקור אורה למין האנושי עוד אלפי שנים; עם שנלחם, עד הזמן האחרון, לערכיו אלו כנביא וקדוש, יחידי נגד כל העולם, נלחם בכל ונגד הכל; עַם שׁעבר מדעת יַמי אשׁ ודם לשׁם ערכיו, ולא נטבע ביַמי רוֹק, וצלם האלוהים לא נמחה מעל פניו, – עם שכזה סרסור הוא? עם שהמוניו יצאו להורג במיליוניהם לשם האמת שלהם; עם שנתן עוד לפני 60 שנה אלפי ילדים גיבורים וקדושים, שכל אומה ולשון היתה מתפארת בעשרות שכמותם, הלא הם הקאנטוניסטים ⁷ שלנו, ילדי ההמון שלנו, עם שכזה צועני הוא וסרסור?

עם צועני וסרסור יתן אלפי רבבות נשמות טהורות כ“מתמידים” ⁸ שלנו, כרבנים שלנו, כאלפי חנוָנים אידיאליסטים שלנו ודומיהם?

אמנם כן, זה הרבה מאות שנים שכוחותינו הכבירים יוצאים להבל, גבורתנו כלתה במסירות נפש פסיבית, האנרגיה שלנו, עקשנותנו ועוז-רוחנו או שׁכָּלו ומתו באותם ה“מתמידים” שׁם בפינות האפלות על גבי דפים בלים, או שהם הולכים וכלים במיני אֶכּסטרנים ⁹ עלובים. רוח- הממציא שלנו, כשרון-היצירה, או שהלך וכלה בפרד“ס¹⁰ או שהוא הולך ומעשיר קרקעות זרים, מחוסר קרקע שלנו. אך על דא קא בכינן¹¹ בכולנו! בשחרור גופנו ונשמתנו, בהחזרת הקרקע לרגלינו, באדמה ועבודה רוצים אנו ה”מעריצים" ולא המתבטלים! מתוכנו, הרחוקים מהתבטלות יֵצאו החלוצים ונבנה מה שנבנה ונעשה מה שנעשה, אנו, ה“מעריצים”, שואפים להצלת היהודים על-ידי היהדות, ושניהם – על-ידי אדמת אבות ועבודה, ודוקא באפנים היותר משובחים של יורשי יוָן ורומא. אנו ה“מעריצים”, שואפים לגאולתו של הכלל על-ידי גאולתו של הפרט!

ברם, את חטאנו עלינו להזכיר: מאמינים אנו בעמנו, ברוחו הכביר ובאֶנרגיה העליונה שלו, ומאמינים אנו שאֶנרגיה זו שהיתה עד עתה, מסיבות חיצוניות מובנות לנו, פוטנציאלית בלבד או נתרכזה כלפי מעשים אי-פרודוקטיביים – תיהפך בתנאים מתאימים למעיין כביר של יצירות גדולות, כי מיֵשׁ יֵצא יֵשׁ, והמקום שׁישׁנה אֶנרגיה ישׁ לקוות שׁתשׁנה צורתה לטובה, או שתיגלה כשהיתה טמירה. ואלה השוללים את מציאותה מה תקותם כי יְיַחלו?

אנו, ששיווי-המשקל עדין נשתמר בנשמתנו, מביטים איפוא על גאולתנו לא כאותה התולעת הנרמסת, השואפת להסתתר תחת העלה שלה אך ורק להינצל מבעלי-הכנף הנעלים אוכלי-הרמשים. מביטים אנו על עצמנו כעל נשר מרוּט-הכנף וכבול-הרגלים, טבול רפש ודם, כלוא בכלוב אפל ומזוהם, ושואפים אנו להררינו וסלעינו, לרום ולמרחב שלנו לא רק על-מנת להציל את חיינו, אלא על-מנת לשוב לחיות חיי נשר, לשוב ולהיות עם עליון וגוי קדושׁ, לשׁוב לתת לעולם יצירות עולם, כאשׁר נתנו כבר מקִננו הרם!

כך חושבים אנו העברים, החפשים לא רק ממלכותא דשמיא אלא גם מהתבטלות ועבדות פנימית… ומר ברנר חפשי הוא, חפשי בתכלית, גם מההיפנוז של העשרים וארבע נשתחרר,* ממלכותא דשמיא מכל-שכן, וכציפור דרור מרחף הוא בנינו, מהופנטי ה“ביבל” ונתיני דשמיא, ותוהה:

מה רוצים עלובי-עולם אלה? אימת השמד עליהם, הברית החדשה החלה מבעתם, כלום אינם יודעים עדיין שהאלוהים מתו? לדידי אין לאמונה הדתית ולהתיחסותי אליה כל שייכות להכרתי הלאומית. זו אינה מונעת בעדי לחשוב על ערך דתנו ודתי העמים, אמונם המוננו והמוניהם, מחשבותינו ומחשבותיהם, סופרינו וסופריהם, כרצוני…"

אשרי מר ברנר שזכה למעוף ורום שכזה! וחלילה לנו להיכנס אתו בויכוח תיאולוגי ולנוסת להכניסו תחת כנפי השכינה, אך שאלה אחת חפצתי לשאלוֹ: החשב מר ברנר על האחריות שהוא נוטל על עצמו בדברים שכאלה? כולנו יודעים שמר ברנר אינו כלל וכלל ממחבבי הנצרוּת, וכאדם שונא כל חנופה ושקר, גדולה שנאתו לנצרות הרשמית הרבה יותר מאשר ליהדות, אולם מתוך אינדיפירנטיות, שהוא בא ללמד אותנו ולזַכותנו בה, יכול ההמון העברי להוציא מסקנות עקביוֹת כלל וכלל לא רצויות למר ברנר עצמו. יהודים מעולם המעשׂה ועקביים יפַתחו את השׁקפתו הוא באופן שׁכזה: הן כל הצרות שאנו סובלים בעולם הנוצרי, באות עלינו בעיקר לא בעקב ההכרה הלאומית, אלא בעקבם של גילויים דתיים חיצוניים, והראָיה, שכל הטענות של המתבוללים שלנו, שהנם שייכים ומסורים ללאום המושל בכל נפשם ומאודם, אינן מגינות עליהם מפני גזירות ורדיפות, כל עוד לא עקרו רגליהם ממחיצת הדת העברית. אפס בלבנו השתחררנו לגמרי מאותה היהדות הדתית שאנו נחשבים לעומדים במחיצתה, וּשמה נקרא עלינו רק כלפי חוץ, בלי היותה קשורה לא בהשקפת עולמינו אף לא בהכרתנו הלאומית. הנצרוּת כשהיא לעצמה, אין בה לא יותר אמת ולא יותר שקר מביהדות, מדוע איפוא לא נחליף אסימון זה באסימון זה וניפטר בבת-אחת מצרות רבות? ולהכרתנו הלאומית אין הדבר נוגע כלל. הן הדת וההכרה הלאומית אין [ביניהן] ולא כלום, ואחת היא אם יכנונו עברי אַתיאיסטי או גם אַנטי-תיאיסטי, או עברי פרוטסטנטי, קתולי, מוסלמי או בוּדאי.

ופרוצס שכזה, המיוסד על השקפה שכזו, כבר החל בינינו, וכבר יש לנו משומדים לאומיים, ואם תרצו – משומדים ציוניים, והיחס האינדיפירנטי של העם אליהם מראה, כמה נתפשטה בו השקפה זו, וכמה עלולה היא לעשות שַׁמות לא רק במתבוללים שׁלנו, בעלים הנובלים שׁלנו, אלא גם בשדרות הרחבות היותר לאומיות, ומה תהא על לאומיותם של המשומדים הללו יודע מר ברנר כמונו. וכיצד הוא בא להטיף להשקפה זו?

אילו היתה תורה זו אמת ומר ברנר היה מחוקקה, היינו קוראים לו: גנוז אותה, מוות לנו בתורה זו!

ברם, לאָשרנו, ההשקפה אינה נכונה, תורת שקר היא! לאָשרנו, מרגישים אנו כולנו שהברית הישנה ברובה פרי גילוי שכינתנו היא, עילוי נשמתנו הלאומית, והברית החדשה היא סמל ירידתנו, סמל של סילוק שכינה, של התפרצות זרמים זרים, מתנגדים תכלית ניגוד ליהדות, בתוך חיינו, זרמים נושמים בבגידה בחיים, בשׂכל ובכל קניני האדם. לאָשרנו, לא סימאה עדיין ההתבטלות את עינינו מראות את ההבדל שבין הנביא העברי, נביא החיים, הגדול בנשמתו ויסוריו, שלמרות עינוייו הנוראים וחורבן עולמותיו, נשאר הוא נאמן לאדם ולחיים, נשאר שואף לגבורה ועוז נצחון ומקווה ומנבא חימי אושר וששון-החיים עלי ארץ, ובין הנזיר מנצרת, השולל את החיים; בין נביא הנלחם הכל עוז עם עריצי עולם, בלי צל של פחדנות וחנופה, נגד העבדות, נגד ניצולם של הפועלים, ובין נזיר המבטיח לעבד מלכותא דשמיא, ומחזק את כבליו במלכותא דארעא, הנוטה לכאן ולכאן ואומר: “תנו לצזאר את אשר לצזאר ולאלוהים את אשר לאלוהים…”

כן שיווּי-המשקל שבתוך מחננו אנו אינו מבוסס עדיין, אם דיה לטיפת יאוש להכריע את הכף כלפי התבטלות שכזו.

או אולי אין זו גם התבטלות, אלא מלל קדחתי של יסורי גלות מרה ושחורה, מלשינות עצמית נפרזה, שבאה מתוך תאוַת יסורים?

בכל אופן לא הגיעה עוד, כנראה, השעה למחוק מתוך ספרותנו את השאלות, הדנות בערכינו, סוד קיומנו ומהותנו, עוד צריך וצריך יהיה לחזור על אמיתות נשכחות אלה.

בשולי המאמר: אחרי מסרי לדפוס את מאמרי זה, הגיעני “הפועל הצעיר” גל' 12 עם מאמרו החדש של ברנר “לבירור הענין”. עד כמה שיועיל מאמרו זה לבירור הענין ישפטו הקוראים, אני מצידי יש לי להעיר על דבריו אלו האחרונים הערה קצרה:

ביחס של שנאה גמורה לכל העבר שלנו, לכל ההיסטוריה שלנו, נקל לו לכל אחד ממנו ללכת מעצמו, ¹² פשוט מאוד, שאז אין לו כל עצמיות לאומית. חוסר עבר הוא-הוא שהקל לעמים הקדמונים את הטמיעה, והצטברותו של עבר והגעגועים עליו הם המה סם החיים של הלאומים דהאידנא, הנלחמים לקיומם הלאומי עם מכשולים רבים ומתגברים עליהם. ומר ברנר עצמו יוכיח: אילו התיחס הוא עצמו ביחס שכזה לכל העבר שלנו, לכל ההיסטוריה שלנו, לא היה בא ויושב בארץ-ישראל, לא היה שואף לראות בה ודווקא בה כפרים עבריים, לא היה כותב ומדבר עברית ולא היה שואף להחיות תחיית מתים שפה אין לה אלא עבר. אל ישים את עצמו איפוא רשע, מר ברנר! מעשיו, כל ישותו מכחישים את דבריו.

בשם האמת, היו מה שהנכם!

ניסן תרע"א (1911)

א

מחלה כי תתקוף אורגניזם ידוע, סכנה עת נשקפת לו, ומיהרו להתגלות כוחות הניגוד למחלה או סכנה זו, כוחות אשר ילחמו אתן בכל עוז. ברוב המקרים תכריע לא מהות המחלה או הסכנה, אלא כמותם ואיכותם של כוחות הניגוד הללו. חוק שכזה שורר במידה ידועה גם באורגניזם עממי, ולפיכך בבוא אורגניזם שכזה בסכנה, צריכים אלה הדואגים לקיומו לפתח את כוחות הניגוד וההגנה שבו. התרשלות ואי-שימת לה מצדם מגדילות את הסכנה שבעתים.

סכנה נוראה, סכנת כָליה מרחפת כעת על ראש אומתנו. והסכנה אינה באה אך מבחוץ, היא אינה סכנת חרב ודם, היא באה מבפנים מתוך רקבונו והתפרדותו של הארג¹ האורגני של האומה, זאת אומרת, מתוך התבוללות וטמיעה.

אמנם סכנה זו כשהיא לעצמה אינה מפחידתנו היותר. היא ריחפה על ראשינו לא פעם ולא שתים בימי חיינו הארוכים. יחד עם השאיפה להתבדלות, ניכרת היתה תמיד באומה שאיפה להתבוללות, והיו ימים ושאיפה זו גברה ותהי לזרם כביר, שאמר לשטוף אותה כולה ולמחוק את שמה מתחת השמים. זכורים ימים שהאומה העברית מנתה אך במספר מועט את אלו שנשארו נאמנים לדגלה, את הברכּיִם שלא כרעו לבּעל ואת הפיות שלא נשקו לו. ובכל זאת ניצלה כל פעם, ניצלה הודות לכוחות הניגוד להתבוללות, שמיהרו תמיד להתפתח בכל עוז, להגביר ולעודד את שארית הפליטה ולבנות ממנה את בית ישראל.

מה שמבהילנו עכשיו, מה שיכול להביא אותנו לידי יאוש, הוא חוסר התפתחותם של כוחות הניגוד וההגנה על הרוח העברי בערך² אל הסכנה הגדולה המרחפת על ראשינו!

לפנים, כשגברה ההתבוללות בישראל, נשארו לפחות המעטים, שנשאו את אלוהי ישראל ואת לאומיותם בלבבם, מוצקים כברזל, מוצקים באמונתם בנצחיות האומה, מוצקים באמונת נצחונם הם, מוצקים ברצונם הכביר להציל ויהי-מה! בחוש נפלא, הנובע מתוך אהבה רבה, מצאו תמיד את הדרכים והאמצעים המובילים להצלה – והצילו! גם מיעוט מספרם, חולשתם ורדיפות הסביבה וניגודה הרוחני לא עצרו בהם. המה נלחמו בכּל ונגד הכּל והמשיכו את מלחמתם עד הניצחון.

ומה רואים אנו כעת בתוך מחננו אנו, בתוך אלו “השרידים היחידים”,החושבים את עצמם ליורשי קניני האומה המחודשת ונושאי דגלה? ומספרם היום רב בכל אופן מ“חבל הנביאים”, “קהל הענַוים”, “החסידים” וכל אלו המועטים שהצילו בשעתם את האומה. כעת רואים אנו את המועטים הללו עצמם אכולי ספק ויאוש, תועים בדרכי ההצלה, חסרי רוח-הקודש, חסרי מרץ, ובמצב-רוחם זה וברפיון-ידיהם כרוכה הסכנה הגדולה!

אך גם בציוּן בעובדה המעציבה הזו לא ניוָשע. עלינו לעורר בעם את כוחות הניגוד, שישנם בקרבו למוות וכליון, לפתחם ולהגבירם ויהי-מה!

ומהותם של הכוחות האלו וכיצד להגבירם נלמד מדברי-ימינו ומחיי הגיטו היהודי.

ב

במה היה כוחנו גדול להתקיים בתור אומה כל אלו אלפי השנים הנוראות של גלותנו? השאלה הזו, שכה נדושה ושרבים עוד יחשבוה בכל זאת לחידה סתומה, תיפתר על נקלה אם נסתכל אל תוך פנימיות חיינו במשך כל אותן השנים. אנחנו התקיימנו עד עתה בתור עם הודות לזה שגם בגולה לא אבדו לנו אף אחד משלושת הקנינים השׂמים קיבוץ ידוע לעם, והם: ארץ, שפה ותרבות משותפת.

אם גויותינו חובלו בגולה, נשמותינו נשארו מרחפות מעל ארץ-ישראל וגבולותיה האידיאליים, ולא חדלו מהתבטא בשפתה ומלהגות בקולטורה שלה. בידי אבותינו עלה תמיד לברוא סביבם בכל מקומות ישוביהם אתמוספירה עברית ארצישראלית ויעשו את רחוב היהודים לפינת ארץ זו, מלאה זכרונותיה, שפתה וקולטורה שלה.

ועלה בידי אבותינו לשמור את שלושת הקנינים האלה, דבר שהוא בבחינת “שבור את החבית ושמור את יינה”, על ידי החינוך שלקח את לבם ונפשם. את כל חייהם וכוחותיהם הקדישו אבותינו להקיף את בניהם באתמוספירה עברית ארצישראלית מיום היוָלדם. אבותינו ידעו והבינו את השפעתו של החינוך ורשמיו על השקפת עולמו ועתידו של העם, לכן לא הסתפקו בלימוד בלבד, אלא השתדלו לחנך את בניהם ברוחם ולהשפיע עליהם על-ידי אלפי רשמים שיסודם בחיי הבית והסביבה, רשמים שהיו כה חזקים, עד כי הילד יכול היה לינוק מהם כוחות רוחניים לכל ימי חייו.

והרשמים האלה, שלכאורה היו דתיים, בעיקרם היו לאומיים וקשורים בקשר בלתי-ניתק עם ארצנו ושפתנו, ומכוּוָנים היו כלפי שמירתה וחיזוקה של הלאומיות העברית. האם לא היתה קריאת “שמע”, שקראו תינוקות של בית רבן על-יד עריסת ילד שנולד,

הברכות והתפילו שהושמעו בפיו אחר כך בהחילו לבטא מלים אחדות, הסיפורים והאגדות שסיפרה לו אמו או זקנתו ורשמי השבתות והמועדים, – האם לא היה מקור כולם בארץ-ישראל ושפתם העברית? וכאשר החל הילד היהודי לקרוא ולהבין במקצת מה שהוא קורא, – איזו ספרים באו לידו ראשונים ולאן נשאוהו? האם לא נישא הילד בדמיונו, על-ידי התנ“ך, לארץ-ישראל? הן זוכרים אנו עוד את הימים עת הילד היהודי היה מביט על העולם המקיפו דרך האספקלריתה של ארץ זו. אילן כי ראה – והנה תמר וגפן לפניו; הר וגבעה – הלבנון, המוריה; נהר-הירדן; נכרי – עשיו; חַייל בעל קומה – גלית הפלשתי; יהודי בעל כוח – שמשון הגיבור. החי איפוא הילד היהודי בגולה? וכאשר גדל מעט ונכנס לבית-המדרש או לישיבה – איפה ריחפה אז נשמתו, האם לא “מהכא להתם” ן”מהתם להכא" כלומר מארץ-ישראל לבבל ולהיפך? ומה היתה השתפכות נפשו, ניגונו העגום ובכיו העצור גם בלמדו את סוגיות התלמוד היותר יבשות, אם לא געגועי נפש נוראים אל אותם המקומות החביבים שצלצול המילים עצמן, שפתן, הזכירום לו.

והודות לרשמים העזים האלה הוסיף הילד גם בגדלו לחיות בעולם זה שבו ראה אור בראשונה, בעולם שהספיק להסתפג אל תוך נשמתו, וַיעש לו את בית תפילתו ומדרשו לפינת ארץ-ישראל ובבל ויחי שם את חייו הרוחניים.

הננו רואים איפוא, שהודות לחינוך נשמרו בתוכנו שלושת קנינינו הלאומיים גם בגולה.

אמנם, בחסור להם, סוף-סוף, כל בסיס ריאלי, הלכו הלוך והתרוקן מכל תוכן חומרי, גשמי, ויהיו רוחניים, שמימיים, או יותר נכון – דתיים. אך כל עוד שמלכות שמים היתה תקיפה, נשמרו בתקפם גם הם, ואִתם, והודות להם, התקיימה האומה כולה. כשהחלה מלכות שמים להתמוטט, באה האומה בסכנה, כי החלה אומתנו לאבד את שלושת קניניה, ויהי עליה או למות או להשיגם מחדש ממשיים, ריאליים, זאת אומרת, להשיג את מטרתה של הציונות. היהדות המערבית באה ראשונה עד משבר זה. אך בהיותה מחוץ למרכזה של היהדות כולה לא פיתחה כוחות הצלה מספיקים, ואלו המעטים שקמו להציל, טרם מצאו את עוגן ההצלה שנמצא אחרי-כן. המה אמרו לחדש את היהדות ולהצילנה גם בגולה עצמה, בתחילה על-ידי תחיית שפת-עֵבר (תקופת המאַספים³ ואחרי-כן על ידי הפצת חכמת-ישראל⁴ ורעיון התעודה,⁵ אך כיון שנותק הקשר בינם ובין ארץ-ישראל לא הועילו כלום. השאיפה לזכויות בגולה בלעה את כל כוחותיהם, למטרה זו סיגלו את כל חייהם, את חינוך בניהם (החינוך הישן הדתי כבר אבד לו ערכו וכוחו – כמלה שהתרוקנה מתכנה). וכיון שהשפה העברית, חכמת ישראל וגם רעיון התעודה לא הואילו באותה השעה להשגת הזכויות, נעזבו ונשתכחו מאת העם. ובידי המעטים שנשמרו נצטמקו ונבלו כאותו הפרח הנעקר ממקום גידולו.

לא כן היה הדבר במזרח אירופה, מרכזה הגשמי והרוחני של האומה, שם החלו כוחות הניגוד להתפתח בעוד מועד ובעוז בערך.⁶ בטרם שנעלמה מעיני העם ארץ-ישראל הרוחנית-שמימית והחלה משתכחת שפתו, שפת קודש, החל [אברהם] מַאפּו להסב את עיני הצעירים אל ארץ-ישראל הגשמית, לחַבבה עליהם ביפי טבעה, בזכרונות החיים הרעננים, חיי הנוער שחיתה האומה העברית בחיק הטבע הנפלא של ארץ זו. ובזה משך את לבם אליה ועורר בהם את התשוקה לשוב ולחדש בה את החיים האלה. הוא החל לתת לשפה גם נושאים גשמיים מחיי העבר וההוֹוה, ובזה היה מהראשונים לעשותה לשפת-החיים ממש. אחריו בא [פּרץ] סמולנסקין לעורר את העם לשוב אל ארצו הריאלית, להחיותה ולשוב בה לתחיה. והציוניות המעשית החלה. ומצאה לה תנועה זו מאות עובדים חרוצים, שהתמכרו אליה בלב ונפש. אלה הלכו ישר לארץ-ישראל להגשים בפועל את מטרתם העיקרית, ואלה היו נביאיה ויפיצוה בפה ובכתב. אלה תבעו כסף ואלה נתבעו ונתנו, ובכל מקום שחדרה תנועה זו הביאה איתה אור וחיים, תקוה ובטחון.

אולם לאסוננו, לא הבינו עסקנינו להביא את האור הזה אל הפינה היותר חשובה והיותר חשכה בחיינו – אל ה“חדר”, כמו כן נשכח מהם חינוכן של הבנות.

נושאי התחייה ונביאיה ראו אז את רחוב היהודים חי עוד חייו הפּטריאַרכליים ויחשבו שהשכינה עודנה שורה בו, הם ראו את ה“חדר” והוא עודנו בתמונתו⁷ הקדומה ויחשבו שהוא עודנו “בית-היוצר של נשמת האומה”, ובהיותם בטוחים בעמדתם זו הסיחו דעתם הימנו, כמו-כן טעו לחשוב, שדי להן לבָּנות לספוג אל קרבן את האתמוספירה הלאומית הממלאה את הרחוב היהודי [כדי] להישאר נאמנוֹת ליהדות כאמותיהן, ויסיחו דעתן גם מחינוכן, ולא התבוננו אל השינוי הרוחני הכביר שבא ברחוב היהודי, למרות זה שתמונתו החיצונית נשארה לכאורה בעינה – ולא הבינוהו. המה ראו הורים אדוקים שולחים בהמון את בניהם ובנותיהם אל בתי-ספר זרים, עוקרים אותם מדעת היהדות, והעסקנים הציוניים ראו כל זה ולא למדו כלום! המה לא ראו את הסתלקות השכינה מרחוב היהודים, דבר שנעשה לעיניהם, המה לא הבינו שפוזרה כבר האתמוספירה העברית הארצישראלית שלנו, שכּבתה בלבות יושביו האהבה הגדולה אל יהדות וַתשאיר אחריה ריקנות, צביעות מדעת ושלא-מדעת ואהבת-בצע. המה לא הבינו גם כן, שה“חדר” פסק זה כמה מהשפיע כשהוא לעצמו בתור מוסד חינוכי, לרגל בערוּת מלמדיו ושפלת מצבו, לרגל שיטת-הלימודים הערוכה, לרגל הז’רגון הנדבק אל הלימודים העבריים, הנוטל מהם כל טעמם ויהי להם כסד אל רגלי האסיר. ועתה, מתוך ריקנותה של הסביבה, ולרגל בתי-הספר הזרים המסודרים והיפים, לפחות בחיצוניותם, שנפתחו בצידו, החל ה“חדר” אמנם להשפיע, אך בשלילה, להשניא את היהדות אמר לנטוע. המה לא הבינו גם זה, שמתוך ריקנותה של הסביבה מחויבות היו להתרוקן גם נשמותיהן של הבנות. וקוצר-ראוּתם זה הביא לנו את הסכנה הנוכחית.

נמצאו, אמנם, מעטים שהרגישו זה כבר בשגיאה זו, וירימו קולם לאמור: הַכשׁירו את העם ההולךְ ומתרחק מכם! הכשׁירו דור הרוצה בגדולה! אחדים החלו להגשים בפועל את עבודת ההכשרה על-ידי “חדרים מתוקנים”,⁸ אך בודדים היו הקוראים וקולם לא נשמע במחנה הציונים עצמו מהמון הצעקנים קצרי-הראוּת, ומעטים ובלתי-מסודרים היו גם אלו שניגשו אל עבודת ההכשרה, וגם נפסקה עבודתם על-ידי המאורעות הנוראים שקרו במדינה אשר שם רוב מנינה ובנינה של האומה,⁹ ולפיכך לא נרגיש את פרי עמלם. אמנם עתה אחרי עבור בולמוס הציונות המדינית,¹⁰ אחרי אשר רוב העסקנים הציונים נוכחו לדעת, שגם “היד החזקה” ו“הזרוע הנטויה”, כוחות שחשבום מעולם לסגולה בדוקה להשיב את העם לעצמו, עזרו הפעם להרחיקו עוד יותר מתחיה, אחרי אשר ראו שה“חדר” הפטריארכלי, שם בתחום, נותן לנו לא גיבורי היהדות כקאנטוניסטים שלפני 60 שנה, אלא גיבורי ה“בוּנד” הקטן והגדול,¹¹ את כל אלו רבבות הצעירים הנושאים בלבם בוז ושנאה כבושה ליהדות ולכל מה שריבתה וטיפחה הנשמה העברית. עתה אחרי ראותם כל זה מהניסיון המר, החלו לנטות אחרי עבודה לאומית קולטורית, אולם הנטיה נשארה בעיקר אַפּלטונית, ועוד לא עברה למעשה. העסקנים הציונים מוסיפים לרכז את כל כוחותיהם הדלים להשגת הארץ בדרך מדינית, וכמובן אינם משיגים כלום.

ג

אך הגיעה השעה שכולנו נבין שבעיקר חסר לנו עם, שהארץ היתה מוּשׂגה גם בתנאים הנוכחיים, אילו היה לנו עם החפץ בה, עם החפץ בחיים לאומיים! הגיעה השעה שכולנו נבין, שלהיגאל יכול רק דור הרוצה בגאולה, ודור שכזה עוד אין לנו, ועלינו להכשירו! ואם רוב הציונים טרם מבינים זה, יקומו מחדש כל אלה שהרימו את קולם ברוח זו לפני עשר שנים, וכל אלה המבינים זה עתה, יתאחדו ויגשו לעבודת ההצלה, כלומר הכשרת העם!

אל יבזבזו את כוחותיהם המעטים במלחמה עם הצעירים שכבר הלכו מאתנו ולמשכם אלינו בחזקה. יֵדעו נא שאין בכוחנו לתקן עתה את השגיאה הגדולה שׁעשׂינו ואת החטא שׁחטאנו לנשׁמותיהם, שׁנתַנו להן להתרוקן בעודן רכות, שהשארנו את מקדשם בלי אלוהים. עתה כבר תפסוהו אלוהים אחרים, ואם גם תמשכום אלינו, והביאו את אלוהיהם החדשים אִתם והרעו לנו יותר. מקדשינו סובל אך אֵל אחד!..

אל ישלוּ את נפשם בשוא לאמור: אכסניתה של התורה עוברת כבר לארץ-ישראל, ומפני זה אין חשיבות עברית לאכסניה זו שבגולה ההולכת ומתרוקנת, ואין כדאי להילחם עם המכשולים הנוראים העומדים על דרך חיזוקה של אכסניה זו, הישנה. אמנם כן, בוא יבוא היום שמרכזה של היהדות, [גם] הגשמי וגם הרוחני, עבור יעבור לארץ-ישראל, ומציון תצא תורה, אך רחוק הוא עוד היום ההוא! מדברי ימינו נוכל ללמוד, שאין התורה משנה את האכסניה שלה בן לילה. מאות שנים עברו ליהדות הארצישראלית מימות שיבת בבל, והיא הוסיפה לינוק את כוחותיה הרוחניים מזו האחרונה. ולוּ נפסק קשר זה באמצע, אזי היתה נובלת גם היהדות הארצישראלית. מאה שנים ויותר כבר עברו על ירושלים המחודשת, והיא מלאה ישיבות ולומדי תורה, וטרם נתנה אף גדול אחד בתורה. עשרות שנים רבות תעבורנה גם לישוב החדש קרם ייהפך גם הוא, ולוּ רק במקצת, למרכז רוחני, ועד העת ההיא עליו, גם הוא, לינוק כוחות רוחניים מאכסניתה הקודמת של התורה, מהגולה. ואם משם תפרח נשמתינו, נבּוֹל גם אנו בני הישוב החדש הארצישראלי!

כאבותינו לפנים, צריכים כל חפצי חיים לאומיים לשים לבם אל החינוך, אל חינוכו של דורנו הצעיר בגולה משחר ילדותו. עליהם להשכין בלבו מחדש את השכינה, להפיח בו מחדש את הנשמה העברית ולנטוע בו את האהבה הגדולה לשלושת קנינינו הלאומיים, לא אהבה אפלטונית, כדי לחלום עליהם בגולה, אלא אהבה ממשית, כדי להשיגם בארצם! עליהם לחזק את גופו [של הנוער] שהתרופף, את עצביו שנהרסו, לעורר בו את אהבת הטבע שנרדמה בתוך לבו, והיה בהצליחם לחנך דור שכזה, אם גם יהיה דל בכמותו – וגאל את עצמו וגאל את האומה כולה.

ועלינו, המורים העבריים הלאומיים, מוטלת החובה הגדולה להיות החלוצים במחנה התחיה הרוחנית!

אין לכחד שקשה מאוד תעודה זו לפי תנאים שבהם נתון עמנו בגולה. קשה מאוד לתת שם לחינוך נטיה¹² ברוחנו אנו, מפני סיבות פנימיות התלויות בבערותה, בצביעותה והתבוללותה של סביבתנו אנו,וחיצוניות, שיסודן באותם הזרמים הרוחניים המתפרצים לתוך רחובותינו מהחוץ. קשה מאוד להגביר את השפה העברית בבתי-הספר שלנו בגולה, כל עוד שהחיים הכלליים מפכים סביבם בשפה זרה בעלת קולטורה גבוהה פחות או יותר, אך כל המכשולים האלה בל יעצרו בנו, כי גדולה הסכנה מאוד!

נשתמש בבית-הספר העברי הלאומי, ב“חדר”, כל עוד הוא מתקיים, ונעשהו באמת לבית-היוצר של נשמת האומה. מה שלא עושה עתה בסביבה, יעשה בית-הספר ועצמיותו של המורה. ואם מעט מספרינו ודלים כוחותינו, נתאחד, נסתדר, נַתוה לנו תכנית ברורה ומסוימה, נקרא לעזרה את כל אלו הציונים המבינים את ערכה של עבודתנו, ובכוחות מאוחדים, באהבה ואמונה נגיע אל מטרתנו!

וארבע מטרות שהן אחת, והיא – תחייתנו החמרית והרוחנית על אדמת ישראל, עלינו להשיג בבתי-ספרנו המחודשים:

א. בריאת אתמוספירה עברית ארצישראלית סביב התלמידים.

ב. תחיית השפה העברית בפיהם, מסירת¹³ ידיעת השפה וספרותה, ונטיעת אהבה בלבם אליה.

ג. פיתוח השקפת-עולם עברית ומוסר היהדות.

ד. חיזוק הגוף ופיתוח אהבת הטבע.

עתה ננסה לציין כיצד נשיג את ארבע המטרות שהצבנו לנו.

ראשית כל עלינו לדעת, כי הזמן שהילד נמצא ב“חדר” אינו מספיק להשריש עמוק בנפשו את השפעתו, עד כי תוכל לעמוד בפני כל הרוחות שבעולם. ולכן עלינו, ראשית כל, להשתדל לפתוח גני-ילדים, למען נקדים להביא את הילדים תחת השפעתנו, ולהשתדל עד כמה שאפשר להמשיך את השפעתנו גם אחרי עזוב התלמיד את ספסל בית-ספרנו, על-ידי המצאת ספרי-מקרא ועל ידי שעורי-ערב ושיחות ספרותיות.

ובבתי-ספרנו עצמם נשיג את מטרותינו בעזרת האמצעים הבאים:

את מטרתנו הראשונה, והיא בריאת אתמוספירה עברית ארצישראלית סביב תלמידינו, נשיג, אם נעשה את גן-הילדים ובית-הספר לפינת ארץ-ישראל ומדינה עברית בזעיר-אנפין. כי יבואו הילד והילדה* לגן הילדים, ומצאו על קירות הבית המון תמונות-נוף מהמקומות היותר יפים שבארץ-ישראל.

(עתה נקל יהיה להשיג תמונות שכאלו, על-ידי “בצלאל”, ואם יידפסו במספר אֶכסמפלרים גדול, והיה מחירן נמוך, ונקל יהיה גם למוסדות שכאלה להשיגן. בכל אופן, על הציונים להשתדל בזה, כי גדול כוח [ההשפעה] של תמונה על דמיונו של ההמון והילדים, לעורר בהם משאת-נפש ואהבה אל המקום שיינשא בדמיונם הודות לתמונה זו.)

השפה השולטת בבתים האלה צריכה להיות עברית, הסיפורים הראשונים, שישמע הילד מפי המורות והמורים יהיו על נושאים עבריים ארצישראליים ושאובים מהמעיין הגדול של האגדות העבריות. בכל חג ושמחה, בכל הזדמנות יַראו לילדים תמונות חיות או בפנסי-קסם, שׁיציגו לפניהם את מחזות ארץ-ישראל וחייה הקדומים וההוֹויים. התמונות הבוֹטניות והזואולוגיות תהיינה ברובן מהצומח והחי של ארצות החמות בכלל ושל ארץ-ישראל בפרט. גם צעצועי העץ והאבן, גם ה“מתנות” של פרֶבּל¹⁴ בגני-הילדים יכולים להיות מארץ ישראל. בצאת הילד מגן-הילדים אל בית-הספר ייפגש גם שם עם כל אלו הדברים היכולים להסב את מחשבותיו ודמיונו כלפי ארץ זו. אך בבית-הספר צריכים הלימודים להגביר ולהעמיק את הרשמים האלו, ובפרט לימוד כתיבת ארץ-ישראל. הלימוד הזה צריך לתפוס מקום גדול בבתי-ספרנו, הוא צריך להיות נלמד עד כמה שאפשר מפורט. על המורה לתת לילדים עד כמה שאפשר תיאורי ארץ זו, הרריה, בקעותיה, ימיה ואגמיה. כללו של דבר, על המורה לשאוף, שנפשם של תלמידיו תרחף תמיד בארץ, אשר שם ריחפה נשמתנו הלאומית כל אותם אלפי שנים.

אך, היש לו למורה רשות להסיח את דעת תלמידו מהמציאות המקיפתו, ואשר הוא צריך לחיות בה, אל עולם זר ורחוק לו אשר ספק ישיגהו וספק לא? השאלה הזאת נשאלה זה כמה על-ידי אלו, החושבים את המציאות הגלותית שלנו למציאות פחות או יותר נורמַלית, אך אלו המעטים, החושבים את המציאות הגלותית הנוכחית למַעבר אל הגאולה הקרובה או אל המוות הלאומי היותר מהיר, להם אין כל ספק שעליהם לחנך את בניהם בדרך המובילה אל הגאולה והחיים. ואין גם חינוך שכזה שולל מאת המורה היכולת למסור לתלמידו סכום הגון של ידיעות כלליות, להרחיב את חוג מבטו והשקפת עולמו, באופן שיוכל להסתגל גם אל המציאות שתקיפהו בגולה, כל עוד לא יוכל לצאת ממנה.

בהשגת המטרה השניה והיא: תחיית השפה העברית וכו' אין המורה רק גורם לפעולות מצד תלמידיו בעתיד, אלא הוא בעצמו צריך להיות המגשים במידה ידועה. השפה צריכה להיות, ראשית כל, חיה בפיו הוא, ברורה ונעימה, הוא צריך לאמץ את כל כוחותיו להחיותה, עד כמה שאפשר, גם סביב בית-הספר. על המורה לדעת, שכשם שאין אנו יכולים להתקיים עתה בארץ לאומית מופשטת שמקומה מחוץ לחיים, כך אין אנו יכולים להתקיים עתה בתור אומה גם בשפה שהיא לאומית מחוץ לחיים, בשפת קודש. החיים סביבנו זורמים עתה בעוז ובמהירות נוראה, וכל מה שמפגר מעט, כל מה שלא מספיק לתפוס מקום בזרם זה עתיד להישכח ולהיאבד. אי-לזאת על השפה-העברית להיות שפת הספרות והחיים או למוּת מוות מוחלט. על המורה לזכור ששלושת קניניו הלאומיים אחוזים ודבוקים אלו באלו, ובאבוד לנו אחד – ואבד לנו הכל! אמנם ידועים אנו כולנו שבגולה לא יעלה בידנו לעולם להחיות את שפתנו במלוא מובן המילה ומה גם לעשותה שפה מדוברת בפי המוננו. אך אמרנו כבר, שעל המורה להביט על תלמידיו לא כעל אזרחי הגולה, אלא כעל גרים שעתידים לעזבה בזמן היותר קרוב, ועליו איפוא לחנכם בתור ילדי ארץ-ישראל, הצריכים לבוא שמה בדגלם ולחיות חיים לאומיים נורמַלים בארץ זו.

אולם הדיבוּר העברי כשהוא לעצמו, גם אם יוּשם בפי בנינו, לא יביא אותנו אל מטרתנו, והיא תחיית השפה, אם לא נתן להם גם ידיעה הגונה בשפה זו ובספרותה, ואם לא נחבב את זו האחרונה עליהם. הנסיון הראה לנו, שהדיבור העברי ייעזב ויישכח עד מהרה, אם לא התרגל המדבר בקריאת ספרים עברים ולא הספיק לחבב את ספרותה. אך קצר הזמן שבנינו נמצאים ברשותנו, כדי למסור להם ידיעה הגונה בשפה זו, ולפיכך עלינו לבקש את הדרכים היותר קצרים, את השיטות היותר קלות בלימודים, וכמובן, שעלינו להשתמש ראשית כל בשיטה הטבעית. ידוע הדבר, שאדם יכול להימצא שנים רבות בארץ זרה, לשמוע צלצול שפה זרה ולא לדעתה, אם רק ימצא אפנים להבין ולהיות מובן בשפתו הוא; אם רק ימצא אנשים טובים שיתרגמו לו לשפתו את אשר שומע מדברים, ולהיפך. לא כן הדבר בבוא האדם בסביבה שכזו, אשר לרגל השפה הזרה הוא מרגיש את עצמו פתאום כחרש-אילם. מתוך מצב קשה ילמד את השפה הזרה בזמן היותר קצר; כל כוחות נפשו יתרכזו לרכישת שפה זו, והתקדמותו תהיה מפליאה. ואם בגדולים כך, בקטנים על אחת כמה וכמה! התרגום בכלל, בנתנו לתלמיד את מושגה של המלה החדשה בשפתו הוא, מחליש את התרכזות כוחות נפשו וזכרונו ביחס אל המלה החדשה. ולהיפך הילד הבא לבית-הספר שבו נהוגה השיטה הטבעית, מרגיש אמנם את עצמו בזמן הראשון רע מאוד, אך מצבו אי-הנעים הזה מעורר את כל כוחותיו לרכישת השפה החדשה. כל תנועה או תמונה תתרשם עמוק בזכרונו, ואחרי זמן קצר הננו רואים אותו מבין ומדבר.

כמורה עברי בשיטה הטבעית במושבות ארץ-ישראל זה עשר שנים, קשה היה לי לתאר שאפשר עוד לעורר איזו שאלה בנידון זה. ויש אשר הנני מוצא את עצמי נעלב לדבר עם מורים על אמיתות אלפביתיות שכאלה, אך מה לעשות והננו פוגשים עד עתה סופרים ומורים המתגעגעים בסתר ובגלוי על ה“חדר” ו“שיטתו”; סופרים השולחים חצי רעל ולעג כלפי השיטה הטבעית, כלפי המתודות המקילות את לימוד השפה (אם רק לא יצאו מתחת עטם), כאלו השיטות והמתודות אשמות בזה שאין ממשיכים את השיעורים העברים די מסור לתלמיד ידיעה הגונה בהם. שכחו, כנראה, האדונים האלה, שב“חדר” קנה הילד את הקריאה המיכנית במשך שנים, ואת הקריאה המובנת כמעט שלא השיג כלל (זולת בעלי הכשרונות הגדולים), והיודעים עברית המה אלו, שהמשיכו את לימוד הספרות העברית, תהי הישנה, שנים רבות אחרי-כן. ואם השיטה הטבעית מקילה את לימוד הקריאה והבנת הנקרא, היא מקרבת אותנו אל מטרתנו. נשתמש בהבנה זו לתת לתלמידינו ספרים קלים למקרא בראשית ימי לימודיהם, ונעשה להם את הקריאה בעברית לצורך הכרחי ואז ידעו את הספרות העברית ויחבבוה. כל מורה צריך איפוא להשתדל, שעל-יד בית-ספרו תימצא ספריה הגונה, שתכיל בקרבה את כל מה שיש לנו בספרות הילדים והנעורים (החלק הספרותי הזה הוא כה דל עדיין אצלנו, עד כי אידיאל שכזה נקל לו להתגשם בכל מקום).

מטרתנו השלישית – היא פיתוח השקפת-עולם עברית ומוסר היהדות – תושג על-ידי התנ"ך, דברי-ימינו וספרותנו.

אין אנו יכולים להביט על התנ“ך כעל ספר קלאסי, שהיה לו בשעתו ערך גדול בחיים ועתה אין לו אלא ערך היסטורי-ספרותי, התנ”ך עודנו גם עתה ספר-הספרים שלנו, ספר, שבו התקפלה הנשמה העברית, [ובו] התבטאו כל אלה האידיאלים הגדולים, שהננו נושאים בלבנו זה אלפי שנים ושטרם התגשמו, ולוּ רק במקצת, גם היום, אידיאלים, שהרימוּנו מעל כל העמים וישימוּנו לעם עליון.

ובפרט אין ערוך לכוחו החינוכי! בכל חלקיו עלול הוא לצודד את נפשו של הילד והנער ולהשפיע עליהם השפעה עולמית, אם רק לא ישחיתו את טעמו על-ידי אופן לימוד גרוע. סיפורי התנ“ך ועלילותיו, הנושמים באיזו ריאליות ואהבת-אמת נפלאה ויחד עם זה באיזו חום ונועם ילדותי, שרק טבעה הנפלאה של ארץ-ישראל יכול היה לברוא, מקסימים ממש את נשמתו של הילד וקושרים אותה בקשר אמיץ אל עמו וארצו. אולם, אם סיפורי התנ”ך בכללם עלולים לפתח בלבו של הילד אהבה לארצו ולעמו, הנה עלולים החלקים הנבואיים והחוקיים¹⁵ שבו לפתח בקרבו רגש כבוד עמוק לעמו יחד עם ההכרה הלאומית שלנו הנפלאה, זו ההכרה העוברת חוט-השני על-פני כל תולדותינו שהננו עם עליון וגוי קדוש; הכרה הרחוקה משוביניזם כרחוק הכרת עצמיותו הגדולה של הנביא וגאון-הרוח מזו של עריץ ובעל-אגרוף; ההכרה המטילה עלינו אך חובות מוסריות, המזקקת את נפשנו והמרוממת אותנו תמיד מעל החיים הסובבים אותנו; ההכרה ששׂמַתנו בני-חורין בתוך עבדות, שנתנה לנו תוכן לחיינו והוד וקדושה למותנו…

בנביא הלוחם בלי חת עם הכוהנים והלויים, המלכים והשרים, זאת אומרת, עם ממשלת העריצות של הקודש והחול גם יחד; בנביא ההולך למות בשמחה לשם האמת והצדק, יכיר התלמיד את עמו הגדול, נביא העולם. בנביא העברי ילמד להבין גם את כוח עמו, עתידו ונצחונו. מהנביא יושפע גם הוא, וחדרה לתוך נפשו הצעירה אהבת אמת, הצדק והחופש, כמוהם יאהבם יותר מחייו וימסור את נפשו עליהם. מיעודיו הנפלאים של הנביא, מאמונתו הכבירה בנצחיות האמת ונצחונה, ישאב התלמיד כוחות רוחניים להילחם, כשיגדל, להשגת מטרתו הגדולה: תחיית עמו בארצו. גם בחלק החוקי יכיר את נשמת עמו הגדולה, את זרמי הצדק והרחמים שזרמו מתוך נשמה זו אל החושך הרוחני הנורא ששׂרר סביבו.

כללו של דבר: גדול מאוד כוחו של התנ"ך והשפעתו על לומדיו הן מהצד המוסרי והן מהצד הלאומי, אם רק המורה בעצמו יבינהו, יאהבהו וישתמש בו כראוי.

כהמשך להשפעתו של התנ"ך לפיתוח השקפת עולם עברית ומוסר היהדות, יבואו דברי-ימינו, שגם הם בעיקרם דברי-ימי עם נביא מוּכּה ומעוּנה בעד האמת והצדק שהוא נושא בלבו ומרים על שפתיו, בעד ממשלת הרוח והאהבה שהוא חפץ ליסד בעולם. על הילד העברי לראות ביסורי עמו, יסורי הנביא, יסורי קודש. אך ייזהר-נא המורה שלא יוציא התלמיד מתוך דבריו את המסקנה הידועה,¹⁶ שבגולתנו העולמית תעודתנו היא [להיות] זורעי אור בגוים ופרומיתאוּס נודד. על המורה לשלול את הגלות בכל עוז. דברי-ימינו צריכים ללמדהו שׁהאור, שׁנתַנו לעולם, מארץ-ישׂראל בא, שׁהגלות שללה ממנו גם את כשרון היצירה והנבואה. על המורה הלאומי, להחדיר עמוק בלבות תלמידיו (בתלמידים גדולים הכתוב מדבר) ההכרה כי רק אחרי תחיה גשמית ורוחנית נופיע בעולם עוד פעם בתור עם עליון.

בימים האחרונים החלו, כידוע, לבזות לרעיון התעודה בכלל. “מטרת החיים בחיים עצמם” – זאת היא האמת שרוצים להניח בתור יסוד למלחמת קיומינו. אך, אל נא נשכח שאישיות פרטית או ציבורית עלולה להימצא בתנאים שׁכאלה, שׁבהם ינָטל טעם חייהם הפרטיים מרוב יסורים, חולשׁה או זקנה, מרוב תקוות נכזבות וכדומה, ואז תאבד לאישיות זו מטרת חייה ואיבדה את עצמה לדעת. ורק מטרה רחבה ומקיפה, חוג יותר רחב מחיי האישיות הזו, יכולה לעודדנה למלחמה גם בעד חייה היא הפרטיים הנחוצים לה באותה שעה לתכלית המטרה הגדולה. השאלה הנוראה: למה לנו החיים הלאומיים האלה הנותנים לנו אך יסורים בלי סוף? ולמה המלחמה בעד החיים שאין בהם אור ואין תקוה לאור, כי “יבשו עצמותינו, אבדו תקותנו, נגזרנו?” השאלה המרה הזאת מתגנבת גם אל לבות הלאומיים שלנו ומחשיכה רגע את עולמם, ורק הכרת תעודתנו הגדולה, הכרת סגולתנו [היא] המעודדת אותנו. היא אומרת לנו שלא לזה נוצרנו, לא [לשם] זה סבלנו אלפי שנים ונלחמנו עם העולם כולו, למען התבולל אחרי-כן ולרדת מעל במת העולם באופן כה מכוער. מתוך עומק נשמתנו בת-קול יוצאת ומכרזת: “לא תמותו, כי עוד לא הגדתם לתבל את מלתכם האחרונה, עוד לא ניצחתם אותה ברוחכם, עוד אור נפלא גנוז שם בנבכי נשמתכם, ועד אשר לא תשפכו מרוחכם הנפלאה על-פני כל הארץ, ועד אשר לא תוציאו את אורכם הגנוז – לא תמותו, אין לכם רשות למות!” הרעיון הזה כמה שנלעג לו, שנתבייש לפעמים בו, ממלא הוא את לבותינו, והוא, הוא הנותן לנו כוח לחיות ולהילחם בעד החיים! אם תקחו ממנו את ההכרה הזו – וּמַתנו!

ואבדן הכרתנו הלאומית הגדולה, [הוא] הגורם תמיד להתבוללות.

יחד עם זה צריך המורה לפתח בלבות תלמידיו את ההכרה שגאולתנו בידינו אנו, ויעורר ביותר את שימת לב תלמידיו אל אותן התקופות בדברי-ימינו, שלקחנו את גורלנו בידינו. גם אותן התקופות, שבהן לא הצלחנו במלחמותינו ובשחרוּרנו, לא יחלישו, בעיקרן, את ההכרה הזו בלבות התלמידים. להיפך, גבורתם ומסירות נפשם של לוחמי החירות יתחבבו כל-כך על הנער הרך, עד כי יציבם לו לדוּגמה וירצה וישאף ללכת בעקבותיהם.

ואחרון-אחרון חביב: חיזוק גופם ועצביהם של ילדי הגולה.

עלינו המורים להכיר, שדור הגאולה צריך להיות לא רק דור דעה,דור של הכרה לאומית חזקה, הוא צריך להיות גם חזק בגופו ועצביו! עבודת בגאולה דורשת ממנו זולת כוחות רוחניים, גם כוחות הגוף והשרירים, ואלו הראשונים תלויים על-פי-רוב באחרונים. מפני תנאי חיינו הנוראים הננו עתה העם היותר חלש והיותר עצבני בעולם. חולשת גופנו והרס עצבינו שוללים ממנו היכולת לעבוד עבודת-גוף קשה ולהתחרות בזה עם עמים אחרים, הם שוללים ממנו את היכולת לעבוד בקרירות-רוח, בסבלנות, ללכת אל המטרה בצעדים אִטיים אך בטוחים. אדם עצבני משולל כל התכונות האלה, ובזה [יש] לבקש את סוד אי-הצלחתנו בנסיונות ישוביים שונים שעשינו עד עתה. ולכן צריך חינוך הגוף לתפוס אצלנו מקום בראש. התעמלות, משחקים, טיולים ואי-העמסת עבודה רוחנית יתרה – אלו הן התחבולות שישנן עתה בידינו להשגת מטרה זו.

אולם כאשר הזכרתי למעלה, עלינו לפתח עוד בלבות בנינו את האהבה אל הטבע והכרת יפיוֹ. אהבה זו התאַטרפה¹⁷ בנו הרבה יותר מאשר אצל עירונים בני עמים אחרים, כי המה ברובם ניתקו מעל אדמתם בזמן מאוחר ולא נפסק עוד הקשר בינם ובין הטבע בכלל. החסרון הזה עומד גם הוא לשטן לנו על דרכנו, דרך הגאולה. אדם מישראל ימהר לעזוב את כפר-מושבו החדש, הרבה יותר קל מבן עם אחר. את יפי הטבע ונעמוֹ אינו זוקף בחשבון כלל, כי אינו מרגישו.

לעורר את האהבה אל הטבע יכול המורה על-ידי טיולים בשדה וביער, על-ידי טיפול בצמחים, על-ידי קריאות תיאורים ספרותיים טובים.

והיה, אם יעלה בידנו לפתח בגולה ביתי- ספר שישיגו את ארבע המטרות, ולוּ תהי כמוּתם של בתי-ספר אלו מעטה בזמן הראשון (להרבה אין אנו מקווים כלל), ושמרו המעטים האלה את גרעין נשמתנו הלאומית, והגרעין הזה יצמיח לנו דור עברי חי, נגאָל וגואל, בהשפעתו הרוחנית, את העם כולו.

ובאחדות ורצון עלה יעלה הדבר בידינו.

תרס"ח (1908)

(הרצאה באסיפת היסוד של הסתדרות המורים בזכרון יעקב בשנת תרס"ג, 1903)

בכדי שנוכל לקוות לאיזה תוצאות טובות ומועילות מבית הספר, צריכים אנו להיות בטוחים כי בית הספר וסביבתו שואפים למטרה אחת, כי הסביבה מתאימה לעבודתו.

לדאבון לבנו חסרים אנו התנאי ההכרחי הזה. בכל המושבות ובכל הערים שורר עתה ניגוד בין הסביבה ובין בתי הספר. מצד אחד אין בתי הספר מפיקים רצון מאת האורתודוכסים,¹ ומצד שני אין בתי הספר מפיקים רצון מאת האבות המבקשים בשביל בניהם חינוך תועלתי, שיתן להם יכולת להלחם על קיומם “בעולם הגדול”. ו“הועדים” השונים, העומדים בראש בתי הספר, והמורים השונים מתאמצים להחליש את הניגוד הזה על ידי פשרות שונות, ועל פי רוב מותרים הועדים והמורים על דרישות ושאיפות החינוך הכי עיקריות בכדי להפיק רצון מאת ה“בעלי בתים”, והפשרות האלה והויתורים האלה מזיקים עוד יותר לשלמות החינוך. ולכן צריכים אנו, לפי דעתי, לבקש עצות או להרחיק את הניגוד הזה בכלל או לגדור גדר בעד בתי הספר, שלא יסבלו מאותו הניגוד ולא יהיו מוכרחים לבוא לידי פשרות. וטרם שעשינו את התיקון הנכבד הזה, לשוא כל עמלנו ואין כל תועלת בכל הצעותינו החינוכיות השונות.

גדול[ה] וחזק[ה השפעת] החינוך שמקבל התלמיד בבית הספר, אך גדול[ה] וחזק[ה] מזה השפעת החינוך שמקבל התלמיד בסביבה, היא הנותנת לכל איש את צורתו התמידית² וכל איש בידה כחומר בידי היוצר, להשיג התאמה בין בית הספר ובין הסביבה אמנם דבר קשה, אבל צריכים אנו לשאוף לכך בכל כוחותינו.

באותן התקופות ובאותן הסביבות שהדת שולטת שלטון גמור ושלם, אין ניגוד בין בית הספר ובין הסביבה.המטרה האחת והיחידה של בית הספר לנטוע בלבות תלמידיו רגשי-דת קדושים. וגם הסביבה שואפת לכך. וכן באותן התקופות ובאותן הסביבות אשר ההשכלה האנושית הכללית כבר כבשה לה את השלטון, אין ניגוד בין בית הספר והסביבה, כמו בית הספר כן גם הסביבה מטרה אחת להם: לעשות את התלמידים לאנשים משכילים ומפותחים ביותר. אבל בתקופות של מעבר ובסיבות אשר הדת וההשכלה האנושית הכללית נלחמת אחת בחברתה, בסיבות כאלה מושל הניגוד בין בית הספר והסביבה בכל תוקפו. ואנו עומדים בתקופת מעבר כזו. ה“חדר” – רבים הנוטים אחריו, אבל אינו יכול להפיק רצון הרוב. בית הספר – החרדים מתנגדים לו; הלאומיים – רוצים להטות אותו לחפצם; הבעלי בתים המבקשים השכלה תועלתית – רוצים להטות אותו לחפצם הם.

בכל [ארצות] העולם יוצא בית הספר ממעמד כזה על ידי התפתחות הטבעית: בית הספר עומד ברשות עצמו, מתפתח לפי נטיותיו, ולאט לאט ישיג התאמה עם הסביבה בפרטים שונים ונבדל ממנה לגמרי בפרטים שונים, ההתפתחות החופשית היא שמצילה אותו מסכנת הניגוד ומביאתהו סוף סוף למקומו הראוי לו. אבל אצלנו לא כך: בית הספר כולו ברשות הבעלי בתים,³ והם מטים אותו פעם לצד זה ופעם לצד זה, ונשאר בית הספר כל הימים קרח מכאן וקרח מכאן……

בתי הספר במושבותינו היו להם שתי מטרות: אחת – לעשות את התלמידים לאנשים משכילים, והשני – לעשות את תמידיהם ללאומיים אדוקים.בשביל המטרה הראשונה השתמשו בשפה הצרפתית, ובשביל המטרה השניה – בשפה העברית. אבל שתי המטרות לא הושגו.

השפה הצרפתית לא נתנה ללומדיה לא השכלה ואף לא שאיפה להשכלה, היא נתנה להם רק ברק חיצוני של השכלה, רק פטפוטי מילים, וגם המיתה בהם את האיפה להתפתח, לקנות השכלה, לקנות בינה, אשר, כידוע,זאת אחת המטרות העיקריות של החינוך בבתי הספר המתחילים.⁴ בתי ספר אלה אינם יכולים לתת לתלמידיהם השכלה שלמה, אבל צריכים הם לתת להם שאיפה להשכלה.

והשפה העברית, אחרי אשר על פי רוב נמסרה לא בידי המורים הראשיים כי אם בידי העוזרים הבלתי מומחים, לא קנתה גם היא את לב התלמידים, ולא יכלה לפתח בהם רגשות שלמים ולעמוד נגד ההשפעה הגועה של השפה הצרפתית.

אי הצלחתם של בתי הספר עוד הגדילו את הניגוד בין האורתודוכסיה ובין בתי הספר, כי בתי הספר הלא הוכיחו שאין בהם לא תורה ולא השכלה ולא דרך ארץ. והאורתודכסים שאפו גם הם לשני קצוות. מצד אחד ביקשו “חדרים” בשביל בניהם אשר בהם ילמדו את תורת היהדות, ומצד שני בקשו מורים צרפתיים ללמד את תלמידיהם צרפתית והשכלה מעשית, והם בקשו לבחור דווקא בצרפתים גמורים ולא בלאומיים….. הם עשו מעשי אבותיהם בחוץ לארץ, שביקשו בשביל בניהם: מלמדים –יהודים אדוקים,ומורים – דווקא גויים נוכרים.

וככה מקלקלים גם האורתודוכסים ביד השמאלית מה שביקשה לעשות וגם עשתה ידם הימנית…“חדר” מצד אחד ומורה צרפתי – לא לאומי – מצד שני….

בכדי שנציל את החינוך, בכדי שיהיו לנו בתי ספר מתוקנים, צריכים אנו להעמיד את בית הספר במצב כזה, שיוכל להתפתח באופן חופשי ויוכל לפרוץ לו את הדרך המבוקשה. צריכים אנו לתת לבית ספרנו את היכולת להיות טובים בהחלט, ואז יכבשו את הסביבה. בפרטים רבים יתאימו בתי הספר אל הסביבה ובפרטים רבים ילחם בית הספר סביבתו עד שינצחנה.

איזה הם גבולי ההתאמה בין בית הספר והסביבה ואיזה הם גבולי הניגוד – הניגוד הצריך לבוא לקיצו?

אנוכי מצדד גדול של נטיעת רגשי דת טהורים, רגשות מלאים שירה נצחית, בלב תלמידינו. אבל איני יודע את הדרך שתביאנו לכך, אינני מבין את הצעתו של מר קריצ’בסקי⁵ למסור את לימוד\י הדת בידי המלמד,שירצו בו הורי התלמידים, בלי להכניסו לגבולי בית הספר. הנני מתאר לי את ההשפעה המוסרית הרעה שתשפיע על התלמידים חיצוניותו בלבד של איזה מלמד ירושלמי…. התלמידים בודאי יבוזו לו בלבותיהם, ואיזה ערך יהיה ללימודי הדת שלו? אינני מבין גם את הצעת מר וילקומיץ,⁶ שמורה בית הספר ילמד לתלמידיו חוקי הדת והמצוות המעשיות. איך יעשה המורה דבר שאינו מאמין בו, איך ילמד את תלמידיו את החוקים שאין הוא – המורה בעצמו – מקיים אותם? הלא התלמיד בודאי יבין וירגיש תיכף את הרמאות הזאת.

כן, אנו צריכים לתת לתלמידינו אותו הפיוט הדתי שהיה לנו ועיקר הוא לנו גם עתה, אבל איני יודע באיזה אופן, ועל זה צריכים אנו לחשוב ולהתיעץ.

גבולי ההתאמה בין בית הספר והסביבה הם: הנטיעה בלב התלמידים רגשי הדת הפיוטיים, חיבת העם, חיבת הארץ, חיבת השפה העברית.

גבולי הניגוד: חופש התפתחות הגופנית והרוחנית של המחונכים, שירוש הדעות הקדומות ואמונות-הבל, גירוש מוחלט של צביעות באיזו צורה שהיא, באיזה אפן שהוא ומאיזה צד שהוא.

ואלו הן התחבולות להגיע למטרתנו המבוקשה, ולפתח סוף סוף את אמון הסביבה אל בית ספרנו:

1. לעשות את מצב בית הספר בטוח, שלא יהיה תלוי בדעת שום איש, ויוכל להילחם ולהגן על דעותיו ושאיפותיו, ולהגיע למטרתו למרות המעצורים החיצוניים.

2. כי יהיו המורים בעלי השכלה הגונה ורחבה, ועל ידי זה תתפתח גם בלבות התלמידים שאיפה להשכלה, להתפתחות ולהשתלמות.

3. לא לתת בבתי הספר מקום לשפה נכרית, וללמד את כל המדעים רק בעברית.

4. לא לתת בבתי הספר מקום ללימודי הדת המקובלים.

5. לתת לתלמידים, הגומרים את בית הספר, תעודות שתהיה תועלתן ניכרת בחיים.

6. לתת היכולת לתלמידים המצוינים ביותר להשתלם ולהגיע למדרגה גבוהה של השכלה.

הירושה הטבעית והחינוך / יוסף ויתקין

פרק ראשון: הירושה הטבעית אצל הצמחים ובעלי-החיים

הירושה הטבעית אצל הצמחים

עבר ירח הדבשׁ שׁל הפריחה וההפראה, בָשׁל הפרי וניתק מזרועות יוֹלדוֹ: נפל, נהיה למאכל לחיה ולעוף, או נישא למרחקים על ענפי רוח, הכל לפי מינו. אתו עבר גלגולים שונים גם הגרעין, והנהו מתגולל עתה בין רגבי עפר וחצץ יבש ומת כמוהם, על-פי-רוב גם דומה להם בצבעו ותמונתו. שבועות עוברים, חדשים חולפים והוא אינו מראה כל אותות חיים כקרקע המת סביבו. האומנם מת הגרעין, ובכדִי היה כל הטורח הזה שׁטרח בשבילו הצמח יוֹלדוֹ? אך לא! יתום עצוב ונשכח זה לא מת, כוחות נפלאים ספוּנים נרדמים בתוכו ומחכים לשעת הכושר להיגלות, והנה הגיעה שעה זו. התקדרו השמים עבים וגשם התחיל מַרוה את הארץ הצחיחה. המים, סם-החיים של הגרעין, נסתפגו דרך קליפתו, חדרו אל הזרע היבש, שישן לו במנוחה מקופל בתוך פסיגו או פסיגיו, והגיעו עד הפרוטופלאסמה של תאיו. הריחה הפרוטופלאסמה ריח מים ונתחדשו חייה. תנועה כבירה החלה בתוך גרעיניה ונימיה. הנה היא התחילה מוציאה חמרים הממיסים את החלבון והעמילן של הפסיגים, קולטת אותם לתוך גופה, מעכלתם ומתחילה מתחלקת, כלומר פרה-ורבה. מתרבים התאים בלי הרף, אך אינם נפרדים מעל אמם, על-ידה הם מסתדרים בסדר ומשטר קבוע, מחלקים ביניהם את העבודה: תא תא ומלאכתו, תא תא על משמרתו ותפקידו. כללו של דבר: מתחיל הפרוצס הנפלא של גידול. הצמח החדש מתחיל בונה את עצמו. וראה-נא, מה נפלא בנין זה! כמה הרמוניה יש בו בכל אבריו, כמה נפלאה הסתגלותו על סביבתו, הסתגלות השרשים אל סביבתם וצרכי תפקידם, הסתגלות הגזע, הגבעול והעלים אל תפקידיהם וסביבתם הם. הנה הגיעה גם עת-דודים שלו, באה תקופת פריחתו. כמה פלאים מגלה הוא לנגד עינינו בבנין פרחיו, בסגלו אותם אל ידידיו (החרקים) למען הבטיח את ההפראה ולשבּחה. לפנינו כאילו מתגלה שׂכל-פועל, העולה הרבה בעומקו על שׂכלו של בחיר היצורים – האדם, אלא שזה נעשה בלי הכרה ורצון, לפי המושג שאנו רגילים לתת למלים הללו. אבל מנַיִן לו לצמח, שלא ראה ולא למד כלום, ידיעות עמוקות אלו? מי גילה לו סודות היצירה ומסתרי הבריאה? אך הסתכלו-נא וראו, מהנדס זה שלנו בונה את עצמו לפי תכנית ידועה קצובה מראש, והתכנית דומה ממש לזו של יולדו ושל בני מינו ואינו נוטה ממנה אלא בדברים קלים מאוד. ולא רק תמונתם החיצונית בלבד הוא מחַקה, אלא גם בנינם הפנימי לכל פרטי פרטיו כאילו היו גלויים ונראים לפניו בכל מסתריהם. כיצד נודעה לו תכנית זו? והוא הן לא ראה את מולידיו ולא לקח לֶקח מפיהם? אין זאת, שׁתמונת יולדיו והכוח לחַדשׁה נמסרה לו עם תאי הזרע שלהם, והיתה מקופלת ככוח נסתר בתוך הזרע היבש והנרדם, עד שבאו בשבילו תנאים נוחים המאפשרים לכוחות הללו לצאת אל הפועל ולהתגלות. ואמנם כן, הכוחות הנפלאים, שאנו רואים מתגלים בצמח, ירושה המה, ירושה רוחנית; ומה גדול ערכה וחשיבותה, הלא בה תלוי כל קיומו של הצמח ומינו!

גדולה היא איפוא הירושה שדור אחד מנחיל למשנהו, אולם הרבה צמחים מנחילים לצאצאיהם לא רק ירושה רוחנית, אלא גם ירושה חמרית. התבוננו לפסיגים הצמודים אל הזרע, מה המה אם לא אוצרות מזון מוכנים בשבילו? אמנם מזון זה לא יספיק לו לזמן רב, אבל מספיק הוא לאותו זמן קצר שהצמח החדש, הזרע, יהא נזקק לו באמת, וזה בראשית גידולו, בשעה ששרשיו ועליו טרם התפתחו לקלוט את מזונם ממקורם הטבעי. ומה יפה הוא חזיון זה. רק התחיל הזרע מתפתח בתוך העלי ומכל הלאבורטוריות¹ של הצמח, מכל תאי עליו נוהרים אל הזרע מיטב מזונותיו – חלבון, עמילן, סוכר ושמנים שונים – ומצטברים סביבו בבוא שעתם, – פקדון לשלד רך זה. כלום לא יקריב בזה הצמח את “חלבו ודמו” לבנוֹ, כאשר יעשו היונקים, והאדם בתוכם, בחלצם שַׁד לבניהם?

שמא תאמרו שבזה נגמרה כל דאגת הצמח לזרעו, אינם אלא טועים. דומה שהצמח צופה עתידות ודאגתו לזרעו עובדת את גבול ימיו הראשונים. הבשר הרך והמתוק של פירות ידועים המקיפים את זרעוני הצמחים, אלו הכנפים או הקוצים שצמודים אל זרעוניהם של צמחים אחרים לא באו אלא להרחיק את הגרעינים על-ידי בעלי-חיים או הרוח מאמם יולדתם ולפזרם עד כמה שאפשר על-פני שטח יותר גדול. ולא משנאה, חס-ושלום, אלא מדאגה נכונה לעתידם. ובאמת מה היה עם כל רבבות הגרעינים בני שנה אחת בלבד אילו נשארו ליד יולדם והיו נקלטים בקירבתו ובקירבת זה לזה – הלא כולם יחד היו כלים ואובדים מחוסר מזון ואור.

הננו רואים איפוא שגם בעולם הצמחים, במקום שאין אנו פוגשים כמעט² כל גילויים פסיכיים, הננו נפגשים כבר עם אהבת הורים ודאגת הורים נסתרת ומלאת פלאים, המתגשמת בירושה רוחנית, היינו: במסירת כל הכוחות הנסתרים של בנין, אורגניזציה והסתגלות, לדורות הבאים; בירושה חמרית, בדמות פקדון של אוצר מזון ובדאגה לעתידם בכלל; בשאיפה להפיץ את הגרעינים ולהקל גם את נביטתם (הדבק שעל קליפת גרעין האבטיח וכדומה). ואם בצמחים כך – בעולם החי על אחת כמה וכמה. ואמנם, גם אם לא נגע בבעלי –החוליות, שאודותם אדבר בפרק הבא, [הרי] גם בחסרי-החוליות הננו נפגשים עם חזיונות שכאלו, אך יותר עמוקים ויותר אינטנסיביים, עד כמה שהאורגניזציה של אלו בעלי-החיים עולה על זו של הצמחים.

הירושה הטבעית אצל חרקים, תולעים ודומיהם

נקח לדוגמה מינים אחדים מהחרקים. משפחה זו אמנם עומדת כבר על מדרגה גבוהה של התפתחות פסיכית, [אך] בכל זאת, ביחס אל הנידון שלנו, יש להרבה מהם דמיון גדול עם אותם הצמחים שהזכרנו לעיל. הרבה פרפרים, כידוע, מטילים את ביציהם ומתים מיד או לאחר זמן קצר, כבַקַת המים החיה בתור פרפר רק שעות אחדות, או כפרפר של תולעת-המשי החי ימים אחדים אחרי הטלת ביציו. הדור הצעיר, המתבקע מהביצים, דור יתום הוא כאותם גרגרי החיטים באסמו של האיכר, המוכנים לזריעה, ובכל זאת לא רק שיתפתח בצלמם ודמותם של יולדיו, אלא שייגלו בו גם כל אותן הסגולות הרוחניות שלהם, כל אותן הידיעות וכשרון-המלאכה שלהם, בלי שראו מעולם מלאכה זו וכיצד היא נעשית. כאִמה תטוה תולעת-המשי את פקעתה, תכיר את אויביה ותשתדל להימלט מהם, תבכר מאכלים אלו על אלו, וכדומה. גם כאן חזיון כעין זה שראינו קודם בצמחים, אלא יותר מורכב, כי כאן ירשו ירושה רוחנית יותר עשירה. שם, בעולם הצמחים, ירש לו הזרע את הכשרון להסתגל אל הסביבה על-ידי בנינו בלבד, [ואילו] כאן ירשו את הכשרון גם לעשות מעשים ופעולות ידועות, פעמים מורכבות מאוד, המכוּוָנים לתכליות שונות. שם, למשל, מושך הצמח אליו את החרקים ידידיו, על-ידי בנין פרחיו שהם חלק מהאורגניזם שלו, [ואילו] כאן טוֹוה לו העכביש רשת נפלאה מחוץ לגופו כדי לצוד בה, וכדומה. שם איפוא ירושה של גילויים פאסיביים, על-ידי בנינו של האורגניזם, ואילו כאן ירושה של כשרונות וגילויים אקטיביים, על-ידי פעולות ומעשים של האורגניזם. לירושה נפלאה זו של כשרונות וידיעות אנו קוראים אינסטינקט; וכשאנו רואים בעל-חיים זה או אחר טוֹוה, בונה, נלחם ומגן על עצמו באופן מצוין, וכל זה בלי לימוד ותרגיל וגם בלי הכרה ברורה, הרינו אומרים, שהוא עושה כל זה באופן אינסטינקטיבי, כלומר: ירושה הן לו ידיעות אלו מאבותיו. ובירושה שכזו אין לבעוט.

אך החרק, כמו הצמח, לא יסתפק על-פי-רוב בירושה זו בלבד, אם כי ערכה כה גדול. רובם של החרקים משתדלים להוריש לבניהם גם ירושה חמרית: מזון לימיהם הראשונים של צאצאיהם. הפעם אמנם לא על חשבונם הם, אלא על חשבון אחרים. ככה מטילה תולעת האגוז את ביציה בפרי האגוז הרך, ותולעת התפוח – בפרי התפוח, כדי שהנולד הרך ימצא לו מיד את מזונותיו, כשיבוא זמנו להתבקע מביצתו. ומי מכם לא ראה חיפושית-הזבל, המגלגלת כדורי זבל בעמל וחריצות, לא לעצמה אלא לבניה היא עמלה – להכין להם מזון ודירה חמה, והיא הלא לעולם לא תראם. אפשר שמי מכם ראה גם את החיפושיות הקברניות. “חברה-קדישא” זו עושה את מעשיה לא לשם מצוה, אלא לשם סעודה, אך לא לשם סעודתן הן, אלא לשם סעודת בניהן שייוָלדו. בתוך הגויה הקבורה תטלנה את ביציהן, והדור הצעיר שׁיתבקע מהן יִזון בנבֵלה זו עד אשׁר יהא מוכשׁר להשׂיג לו מזונותיו. מינים אחדים נקטו בידיהם את הכלל של הישועים: “המטרה מקדשת את האמצעים”, ולשם אהבה טהורה זו, אהבת הורים, המה עושים מעשי-רצח נוראים: מטילים המה את ביציהם בגופותיהם של בעלי-חיים אחרים, תולעים, חרגולים וכדומה. התולעים המתבקעים מהביצים הללו ניזונים מגופות קרבנותיהם, שהולכים למות ביסורים רבים, והמה – התולעים הצעירים – נבדלים לחיים, כדי לחזור על מעשי-רצח אלו בבוא שעתם הם.

מכל האמור למעלה הננו רואים, שהחזיון הנפלא של דאגת דור חולף לממלא-מקומו, מתגלה אפילו באותם האורגנים שהם משוללי כל הכרה ורצון, כצמחים, שהוא מתגלה גם בבעלי-חיים אלו שהמוות מפריד בין דור לדור, ומעולם לא ראו האבות את בניהם והבנים את אבותם. ודאגה זו מתגלמת לא רק באופן פאסיבי – על-ידי הורשת כל הסגולות האורגניות והאינסטינקטים על-ידי תאי-הזרע בלבד – אלא גם בעבודה אַקטיבית: הכנת מזון ותנאי-קיום מתאימים לדור נולד. גילויי אהבה ודאגה אלו אמנם באים שלא בהכרה פסיכית במובן שלנו, אבל בהם מונחים כבר כל היסודות של האהבה והדאגה בנות-ההכרה, שאנו רואים בבעלי-חיים עליונים, ואין בין אלו לאלו אלא הבדל כמותי ולא איכותי.

אולם אם אהבה ודאגה יש כאן, חינוך אין כאן, כי חינוך אנו קוראים להשפעה הישירה מדעת של דור אחד על משנהו. חינוך יכול להיות רק במקום שדור אחד זוכה לראות את משנהו, להיות בחברתו זמן פחות או יותר ארוך ולהשפיע עליו באופן ישר מדעת ושלא-מדעת. בעולם הצמחים אין איפוא מקום לחזיון זה. גם אצל בעלי-החיים אין גילוי חזיון זה אפשרי, אלא באלו שהגיעו לידי התפתחות פסיכית הגונה. אצל תולעת-הגשם, העלוקה וכדומה אין מקום לחינוך. עם הטלת הביצים נפסק כל קשר ביניהן ובין בניהן, כאשר נפסק הקשר בין העץ וזרעו עם נשירת הפרי.

הירושה הטבעית והחינוך אצל הדבורים והנמלים

מי מכם לא קר ולא שמע על כנסיותיהן³ של הדבורים והנמלים וסדריהן הנפלאים? אחדים מכם ודאי הסתכלו בהן ויודעים איפוא, שרוב העמל והטורח של הבריות הקטנות והנפלאות הללו, עיקר הסתדרותן, בניניהן הנפלאים אינם מכוּונים אלא כלפי גידול ילדיהן. הסתכלו בנחיל הדבורים: בטרם בא הדור החדש לעולם, בטרם הוטלו הביצים כבר מוכנות להן דירות נאות – הלא הם התאים המשושים, ואוכל טוב – הלא הוא הדבר הנפלא. אך כאן אין הדור החולף מסתפק בזה, כשאר החרקים שהזכרנו בפרק הקודם, אלא ממשיך הוא את דאגתו לילדיו גם בצאתם לאויר העולם, כי דור אחד זוכה לראות את משנהו ולחיות בחברתו. אמנם גם פה אין האֵם יודעת צער גידול בנים. מטילה היא את העבודה הזו על בנותיה ה“עובדות”, האחיות הבכירות של הדור הנולד. אבל אין להאשים את האם באֶגואיזם נפרץ. אל-נא נשכח שהיא מטילה בימי חייה כמיליון ביצים, כלום אפשר לה לשאת טרחוֹ של עם גדול ורב כזה? על-כרחה היא מחויבת להטיל את עמל הטיפוח על שכם בנותיה הבכירות. אולם הדור הנולד אינו מפסיד בזה כלום. כמה כשרון ומסירות מַראות אוֹמנוֹת

אלו בעבודתן זו! התולעים המתבקעות מהביצים הן בריות עלובות מאוד, חסרות-עינים וחסרות-רגלים, ואילמלא האוֹמנוֹת היו כלות מיד, וגם לטוות פקעת כראוי בבוא שעתן להתגלם אינן יכולות, והאומנות סותמות עליהן את תאיהן המגינים עליהן מפני שינויים אתמוספיריים, כאשר תגן הפקעת החזקה על גָלמה של תולעת-המשי. האהבה הרבה החופפת עליהן היא היא איפוא המצילתן מכלָיה. אך הנה נהפכו הגלמים לדבורים, פתחו את כלאן ויצאו לאויר העולם [והן] דבורים כאחיותיהן הבכירות.

כסבורים אתם שמעתה נגמר תפקידן של האוֹמנוֹת? לא ולא! הדבורים הצעירות אינן מסוגלות עדיין למלא את תפקידיהן, נזקקות הן עוד ללימוד ולחינוך. כשבועים הן נשארות עוד בכוורות, מתחנכות ב“עבודות הבית” הקלות בהשגחת האוֹמנוֹת, ורק אחרי סגלן להן אי-אלו ידיעות וכשרון-העבודה, יוצאות גם הן עם המון אחיותיהן אל מרחב שדה וגן, ושם, הודות להסתכלות אל מעשי הגדולים והחיקוי, הן קונות שלמוּת במלאכתן ומגיעות לידי בגרות שלמה. פה אנו נפגשים כבר עם גילויים פסיכיים של דעת והכרה ועם חינוך במשמעותה הנכונה של המלה הזו. ועוד, אנו נפגשים כאן עם גילוי נפלא לא רק של אהבת הורים, אלא של אהבת דור חולף למשנהו. כי בכל זאת לא האם היא המטפלת פה בפרי בטנה. ואצל הנמלים, יש אשר יגזלו במלחמותיהן את בני אויביהן ויחנכום באותה האהבה והמסירות שהן מראות לצאצאיהן הן. כשנעלה בסולם בעלי-החיים ונסתכל בעולם של בעלי-החוליות חמי-הדם, כמו עופות ויונקים, נמצא שחזיונות אלו מתעלים במידה זו או אחרת כמעט אצל כל המינים.

הירושה הטבעית והחינוך אצל העופות והיונקים

די להתבונן אל עופות-הבית שלנו, אל תרנגולת, זו דלת-המוח וקטנת-הדעת שבין העופות. נשמה יתירה נכנסת בה בהיותה לאם. כמה אהבה טהורה, כמה גבורה ואומץ, זריזות ומרץ היא מגלה פתאום. מה יפה ונלבבה היא בחברת אפרוחיה הרכים, אלו הבריות החביבות, שחן מיוחד של רוך חופף עליהן. הסתכלו-נא איך היא מלמדת אותם להשתמש ברגלים ובמַקור לחיטוט ולתפיסת האוכל, להפלות בין אוהב לאויב; איך היא מסתמרת פתאום ועומדת מוכנה למלחמה [עם אויב] ויהיה האויב מי שיהיה, אין מורך לפניה; עזה ממוות אהבתה! אך התרנגולת שלנו ובני מינה והרבה ממיני השׂוחים ועוד מינים אחדים הנם מהמאושרים שבין העופות, אינם יודעים צער גידול בנים מהו. אפרוחיהם מתהלכים על-פי-רוב מיד [לאחר] ההתבקעות, ומוצאים בעצמם את אכלם. אבל רוב העופות נאלצים להאכיל את אפרוחיהם הרכים, [שהם] בלתי מפותחים כלל, ערומים, תשושים [לאחר ההתבקעות] ואינם יודעים אלא לפתוח את מַקורם ולקרוא כל היום: הב, הב! מה רב פה עמל האם ודאגותיה! לא תמיד ערוךְ השׁולחן לפני בעלי-החיים, כאשׁר ידַמו בני-אדם. גם פרנסתם של זוללים אלו קשה כקריעת ים-סוף. ואם קשה היא דאגת הפרנסה, עוד נורא ממנה פחד אויב ויראת השכוֹל: כמה אויבים אורבים לאפרוחים הרכים! והנה על-פי-רוב יבוא לעזרת האם גם האב, שניהם משתתפים, לאחר ברית אהבתם, בבנין הקן, שאינו בא בעיקר אלא בשביל הדור הצעיר. כמה כשרון ודעת מתגלה לפנינו פעמים רבות בבנינו של הקן! יש שעומד אתה לפני קן שכזה, מסתכל בו, לומד אותו, ואינך מאמין ממש למראה עיניך. מה עדינה ונפלאה העבודה ומה מתאימה היא לתעודתה: לשמור על חומם של הביצים והאפרוחים, להגן עליהם מפני גשם ורוח ומפני אויב, ולפעמים יש בו גם קישוטים, לסַפק את החוש האֶסתיטי של בוניו. וכל זה הן נעשה בלי כלים ומכשירים, ובחומר כה פשוט!

ולאחר שהוטלו הביצים, מתחלפים ההורים, תחילה בדגירה ולאחר שנתבקעו – משתתפים שניהם בגידולם של האפרוחים, בהאכלתם ובחינוכם. צריך ללמד את הקטנים לעוף, ופעמים רבות – על-כרחם; צריך ללמדם לתוּר אחרי אוכל. כללו של דבר: צריך להכינם לקראת החיים. ורק כשהושגה מטרה זו, נפסק מעט-מעט הקשר המשפחתי. הדור הצעיר נפרד מעל הוריו ומתחיל להיות עומד ברשות עצמו.

חזיון זה הולך ונשנה גם אצל היונקים, ולפעמים עוד ביתר עוז. די להתבונן אל בהמות וחיות-הבית שלנו, אל הפרה, וביחוד אל החתול. כמה טורח זה בגידול גוּריו, הנולדים עיורים ותשושים, להאכילם ולחנכם, ללמדם הלכות טריפה לכל פרטיהן; וכמה כשרון פדגוגי מראה טורף זה בעבודת החינוך שלו! כיצד הוא משתמש בפקעת-חוטים, בגלילים, בכל עצם הבא לכפו לתכלית תרגיליו; כיצד הוא מלמד את גוריו מן הקל אל הכבד, בהביאו להם תחילה עכברים מתים למחצה ואחר-כך יותר עזים וכדומה. העבודה, כדאי היה להתבונן קצת יותר אל משחקיו של בן-ביתנו זה עם גוריו. אפשר שבן-האדם בחיר-היצורים היה לומד ממנו דבר-מה.

מכל האמור למעלה הננו למדים:

א. שבכל העולם האורגני קיים קשר נפלא בין דור לדור, והוא קשר הירושה, היינו: שכל יצור מהדור החולף מקפל בזרעו לא רק חלק חמרי מגופו, אלא גם את כל כוחותיו וסגולותיו הנסתרים, ועל-ידיהם בונה הזרע את עצמו גם לאורגניזם יותר מורכב בתבנית דומה לזו של מולידיו.

ב. שבאורגניזמים יותר מפותחים ומורכבים, אפילו בעולם הצמחים, מתגלה הקשר הזה בתמונה יותר גלויה, בדמות דאגה ממשית של דור חולף לדור מחליפו. ככה משאירים הרבה צמחים ירושה חמרית של ציבורי מזון לזרע, דואגים להקל נביטתו והשגת מזונותיו בהרחיקם אותו מעצמם ומאחיו.

ג. שבעולם החי הננו נפגשים עם חזיון של ירושה רוחנית יותר מורכבת, עם ירושת ידיעות שונות, כשרון-עבודה וכדומה. או כמו שרגילים לקרוא לזה – אינסטינקט, שהדור החולף מקפל בזרעו, והדור החדש נולד איפוא ותורתו עמו, כפי שאנו רואים אצל תולעי-המשי, העכביש ושאר בעלי-החיים.

אולם בשלושת החזיונות הללו אין מקום לגילויים פסיכיים של דאגה אמיתית, אהבה, הכרה וכדומה. ואם אמנם אין אנו יודעים כיצד הם נעשים, אבל בשום אופן אין אנו יכולים לבארם באותן ההרגשות הפסיכיות שאנו מרגישים בהביטנו על תוצאותיהם. וכשאנו משתמשים במקרים הללו במלים: דאגה, אהבה וכדומה, אין זה אלא לשׂבר את האוזן.

ד. אצל הרבה בעלי-חיים, ביחוד אצל בעלי-החוליות חמי-הדם, הננו נפגשים עם חזיונות יותר מורכבים, עם חזיונות פסיכיים. ושם מוצאים אנו טיפוח וטיפול ישר של דור אחד במשנהו, גילוי הכרה, דאגה ואהבה במובן שלנו. ועם זה הננו נפגשים אם אותה עבודה שאנו קוראים לה חינוך, היינו השפעה מדעת של הגדולים על הקטנים, של דור חולף על דור מחליפו, ומכוּונת לתכליות ידועות, שביסודן מוטלת תמיד השאיפה להיטיב עם המתחנכים, לפתח את חושיהם וכשרונותיהם, למסור להם את הנסיונות שרכשו הדורות שעברו. כללו של דבר: לסגלם לחיים ולמלחמת-קיומם.

מעלותיהם וחסרונותיהם של הירושה הטבעית והאינסטינקט

מתוך הדוגמאות המעטות שהבאנו בפרק הקודם, אפשר היה לעמוד על פרט אחד הראוי לשימת-לב מיוחד, והוא, שדווקא אצל בעלי-החיים המפותחים ביותר במובן הפסיכי אנו מרגישים כעין ליקוי בירושה הטבעית וביחוד באינסטינקט. ובאמת, נקח, למשל, את הפרפרים הטוֹוים (ממין תולעת-המשי), הנופלים הרבה מן הדבורים בכוחותיהם הפסיכיים – והנה הם מתבקעים מתוך ביצתם [כשהם] מזוינים בעינים וברגלים, ומיד, בלי כל עזרה צדדית, הם מוצאים בעצמם את מזונותיהם ומגינים על עצמם. באותם הכוחות הנמצאים ברשותם טוֹוים [הם] בעצמם את פקעותיהם על הצד היותר טוב. כללו של דבר: הם מוצאים את עצמם בתוך עולמם בלי עזרה צדדית, אפוטרופסות וחינוך. [ואילו] מתוך ביצי הדבורים והנמלים מתבקעות בריות עלובות, חסרות עינים ורגלים, חסרות ידיעה לטוות פקעת כראוי, וגם לאחר שעברו עליהן גלגולים שונים, והן נעשות לדבורים ונמלים ממש, עדיין זקוקות הן ללימוד ולחינוך. הא כיצד? כלום צרוּת-עין יש כאן מצד הטבע? אמנם בתנאים הנוכחיים שלהן אין להן לתולעים המתבקעות בכוורת או בקן-הנמלים צורך בעינים כי בין כך לא תראינה כלום בחושך אשר סביבן, וברגליהן לא תוכלנה ללכת בתא הצר, אבל כלום לא היה טוב להן אילו היו נולדות יותר שלמות ומזוינות לקראת החיים, ואילו יכלו להסתפק בלי התא והאוכל המוכן, בלי אוֹמנוֹת ומחנכות?

עלו בסולם-החיים אל העופות והיונקים ותיפגשו כסדר עם החזיון הזה, הבולט ביותר אצל הטורפים. כמה עלובים המה אפרוחי הנשר או גורי משפחת החתולים. והנה האדם, נזר הבריאה, כמה עלוב-העלובים הוא האדם בימים הראשונים להיוָלדו! לא פעם מביט הוא בקנאה על בעלי-החיים הנמוכים, שאינם יודעים צער גידול בנים, ועל בניהם הקטנים – שאינם יודעים כובד עוּלה של אפוטרופסות לחינוך ולימוד. כדי להבין במקצת את החזיון הזה, עלינו להתבונן קצת יותר אל מהותם של הירושה הטבעית ושל האינסטינקט – מעלותיהם וחסרונותיהם. כמה שלא יפליא אותנו עושר הגוָנים של העולם האוֹרגני, הנה כל אוֹרגניזם בפני עצמו, בהחילו להתפתח ולבנות את עצמו, אינו חפשי לבחור לו תכנית, תמונה⁴ וגון כרצונו. מחויב הוא להצטמצם באותו דפוס הקצוב וערוך לפניו מראש – והוא דמותם וצלמם של אבותיו, כי תכנית זו קיפלו בו יולדיו עם תאי-הזרע שלהם. כך הוא הדבר בנוגע לבנין וכך הוא בנוגע לאינסטינקט. והוא עושה כל מה שהוא עושה בלי כל רצון ובלי הכרה. כי האינסטינקט, כשהוא לעצמו, אינו אלא הרגל שהתמיד במשך דורות רבים ונסתפג, אם אפשר לאמור כך, בתוך-תוכו של האורגניזם, לתוך כל תא ותא שלו, ונהיה לסגולה בלתי-נפרדת שלהם. מתוך נסיוננו אנו נוכל להיוכח מה גדול כוחו של ההרגל. [אפילו] כשהוא מתמיד רק זמן ידוע מחיינו, הרי הוא נעשה שליט בנו ומפקיע הרבה תנועות ומעשים מרשות הכרתנו ורצוננו. [אך] כשאותו הרגל נמשך משך דורות, הוא מתחיל עובר בירושה; תחילה כנטיה באורגניזם הצעיר כלפי פעולותיו; אחר-כך, כשהוא הולך ונמשך – כאינסטינקט חלש, הנותן מקום כל-שהוא להכרה ורצון לנטות ממנו בשעת הצורך. אולם כשהוא מוסיף וממשיך, הרי נעשה מוצק⁵ של פעולות עיורות שאין לו ליצוּר שום שליטה עליהן. גבולות צרים אלו, שהירושה הטבעית שׂמה לפני כל יצוּר, תנאי הכרחי הוא לאפשרות קיומו. בלעדיהם היה אובד בתוך האפשרויות לאין סוף של תכניות ותמונות, והתפתחותן, שהיתה אז נתונה ברשותן של השפעות רגעיות, מקריות וקלות-ערך, היתה תמיד מקבלת תמונה מתנגדת לתנאי הסביבה ודרישותיה הקבועים, והיצוּר היה כלה ואובד מאליו. במה דברים אמורים, כשתנאי הסביבה אינם משתנים במשך דורות; אז דפוס מוכן זה ודאי מַעלה הוא לו, כי הוא התפתח במשך דורות ובא לידי הרמוניה שלמה עם תנאי הסביבה. גם אם התנאים משתנים והשינויים הם אטיים מאוד, יכול היצוּר להשתנות גם הוא שינוי כל-שהוא, בהתאמה אל שינויי התנאים – אף בגבולות הצרים של דפוס ירושתו. ולא עוד, כשהשינויים הללו מתמידים משך דורות רבים, הרי נכנסים גם המה במסורת הירושה. אבל אם השינויים בסביבה של היצוּר ממהרים לבוא והוא נשאר רתוק בחבלי ירושתו, שאינה מתאימה כבר לתנאים החדשים, הרי סכנת כלָיה צפויה לו, ולא מין אחד אבד מסיבה זו מהעולם. לא כן הדבר כשהירושה הטבעית אינה לוקחת אליה את הטורח להביא בעצמה את האינדיבידום לידי שלמות מוחלטת של מינו, ומטילה קצת מגמר מלאכתה על שכם יולדיו, בתור עבודת טיפוח וחינוך, פחות או יותר מתוך הכרה ודעת, ויחד עם זה היא מתישה קצת את כבליה, ביחוד במה שנוגע לאינסטינקט, ומשאירה אפשרויות של שינויים יותר רחוקים בפיתוח כשרונותיו וידיעותיו של היצוּר, [הרי] חופשה זו מוציאה את האינדיבידום מכלל סכנה, אפילו כשהתנאים מסביב ממהרים קצת להשתנות.

כי הטיפוח והחינוך מצד האבות או המשפחה וכשרון ההסתכלות והחיקוי מצד החניך יכולים להטות במידה ידועה את סגולותיו בהתאמה אל התנאים שהתחדשו, ולהביאהו שוב לידי הרמוניה עם העולם המקיפו. אך כל זה אפשר בשני תנאים: א. כשהדור הנולד אינו דור יתום; ב. כשהמין כולו מחונן בכוחות פסיכיים הגונים, העלולים למלא מדעת והכרה את אשר לא גמרו הכוחות העיורים של הירושה.

מעתה נבין את החזיון שעמדנו עליו בראשית הפרק. אי-השלמות בבנין, שאנו פוגשים אצל הרבה מבעלי-החיים העליונים ורפיון האינסטינקטים בערך, מעלה היא להם, כי במקום כוח עיור של ירושה שאינו מרגיש בהוֹוה ומציאותו, באו כוחות פסיכיים פקוחי-עינים, הרואים את המציאות ומתכוונים להסתגל אליה. ליתר ביאור נביא דוגמאות אחדות.

ישנו מין פרפר של אלון ושמו תהלוכן ( Cnethocampa processionea ). תולעתו של פרפר זה יוצאת לתוּר אחרי אוכל בתהלוכה מסודרה, אחת בעקב רעותה: זו ההולכת בראש מוציאה מפיה חוט משי, ושאר התולעים הולכות עליו בטח כעל גשר-ברזל. חוט זה ישמש להם גם למורה-דרך בשובם לקנם. כשנוטלים את המנהלת [הרי] זו שמאחריה באה מיד במקומה וממלאה את תפקידה על צד היותר טוב, – אינסטינקט מצוין, המקל להן הרבה את מלחמת קיומן. והנה מה שמסַפר לנו הטבען הצרפתי פאבּר בנוגע לתולעים אלו. הוא רצה לראות אם יש בהן עצמיות כל-שהיא למצוא את עצמן בתנאים קצת לא-רגילים, מה עשׂה? הלךְ והעלה את המנהלת על זֵר אגן אחד,⁶ והנה החלה תהלוכה בעיגול, תהלוכה שאין לה סוף, שנמשכה כמה מעת-לעת, עד אשר, הודות לרעב, נפלו אחדות ארצה. החוט נקרע ונשאר תלוי מעבר לשפה כלפי חוץ, וכשהחלו ללכת אחריו, מובן שירדו וניצלו ממוות.

שוב ניסו ניסיון שכזה: שׂממית-הצלב טוֹוה בשעת הטלת הביצים כעין שק בתוך שק מעשה אמן, תולה אותו במקום נסתר מאויבים ורטיבות, מטילה שם את ביציה, מכסה בטוייתה את פי השק ושבה נרגעת, בחשבה, כנראה, שילדיה יזכו לצאת לאויר העולם בריאים ושלמים. והנה בא אחד הטבענים, הוציא את השק הפנימי עם הביצים, והאם המשיכה לעבוד על הטויה החיצונית, בלי ראות שׁהיא כבר שַׁכולה ולשׁוא עמלה. כה גדול העוָרון שׁל המשועבד כולו לאינסטינקט. הייתכן דבר שכזה אצל העופות והחיות, הזקוקים לחינוך ולימוד? בהחלט נוכל לענות: לא! אצלם דבר שכזה אי-אפשרי הוא!

וזה שמסַפרים לנו ציידים. בהרבה מקומות באוסטרליה ובאיי האוקינוס השקט לא ידעו העופות על האדם, מהותו ומוּסרו, וכשהופיע לפניהם בפעם הראשונה אחד הציידים, לא רק שלא ברחו ממנו אלא התקרבו אליו והסתכלו בפניו בסקרנות מיוחדת. לא עברו שנים מועטות והמה הספיקו להכיר את מידותיו של האדם ואת כוח רובהו, ובאורח-חייהם של העופות בא שינוי גדול. עופות שהיו חיים במקומות גלויים, נהיו לעופות-יער, שינו את מקומות קניהם וגם את בניהם, והתחילו שומרים את צעדי האדם ומכירים [אף] ממרחק רק בפי רובהו, והמציאו תחבולות-זהירות נפלאות, עד כי הרבה מינים [מהם] קצור תקצר עתה יד הצייד להשיגם, למרות כל עמלו וערמומיותו. מה היה עם העופות הללו אילו היו קשורים אל האינסטינקט שלהם באותו העוָרון כתהלוכן או כשממית?

פרק שני: הירושה הטבעית והחינוך אצל האדם

התרופפות האינסטינקט אצל האדם ויחס אדיש לחינוך

אילו לא ידענו את עצמנו, אילו לא ידענו כמה רחוקים אנו מהשלמות וההרמוניה עם הטבע, כמה נופלים אנו בהרבה והרבה דברים משאר בעלי-החיים, וכמה אומללים אנו מהם, היינו יכולים לדון קל-וחומר, ולאמור: אם שחרור כל-שהוא מהאינסטינקטים מעלה היא ליצוּר, שחרור גמור מכל-שכן. והאדם הוא איפוא המאושר ביותר בין בעלי-החיים, המוכתר⁷ יותר, כי אין לך בריה בעולם שהאינסטינקטים שלה יהיו כה חלשים, כה כהים ומטושטשים כמו אלו של האדם, וביחוד של האדם הקולטורי. וצדקה האגדה התלמודית המספרת, שעם צאת העוּבּר לאויר העולם, בא מלאך וסותר לו על פיו ומשכיחהו את כל תורתו שלמד במעי אמו. ובאמת היכן הם כל הידיעות הרבות, הסגולות וההרגלים, כשרון-העבודה שרכשו אבותיו? מדוע העבירוהו מנחלתם, דבר שגם השׂממית אינה עושה? אין זאת שמלאך צר-עין בא ומשכיחנו כל זאת. ואמנם כן, עכשיו כשליקויינו מתחילים בולטים לפנינו יותר ויותר, כשהחילונו להבין את ערכו האמיתי של אָשרנו, החילונו להרגיש שמלאך רע הוא זה שעקר אותנו מהטבע אמנו, מנחלתנו, מירושת-אבות היותר יסודות – מהאינסטינקטים שלנו. וּמלאך רע זה אינו אחד, אלא שנים והמה: ההתפתחות המהירה הנפלאה והמשונה של האדם וחינוכו הרע.

ההתפתחות כיצד? נתאר לנו את האדם הקדמון, האדם-הקוף, בתור בן יערים עבותים, שוכן צמרות וניזון בפירות. אלפי שנים עברו עליו ללא שינוי והוא כבר רכש לו אינסטינקטים מתאימים לחייו, כשאר שכניו גרי היער. אך הנה נידח משום-מה מהיער, והודות לשיטת העצבים והמוח המפותחים שלו התגבר על האינסטינקטים שלו ועל הרגליו הקודמים, שינה את אופן חייו ויהי לצייד שוכן מערות. בכוח הפסיכיקה שלו הסתגל אל התנאים החדשים עוד יותר, הוא החל לסגלם אליו והחזיק מעמד. והנה התחילו נקלטים בו הרגלים חדשים – הרגלי צייד, שהתחילו נהפכים במשך הדורות לאינסטינקטים, אולם לא הספיקו ה אלו להיקבע בו כראוי, והוא כבר עובר מציִד למרעה בקר וצאן, ושוב חינך את האינסטינקטים הקודמים כדי לסגלם להרגלים ואינסטינקטים חדשים, אך גם להם בא הקץ. הרועה נהיה לעובד-האדמה, עובד האדמה – לבעל-מלאכה, לסוחר, למלַמד וכדומה. היש איפוא להתפלא אם רואים באדם אינסטינקטים שונים מתרוצצים, וכולם יחד חלשים ומטושטשים? אולם גם מה שנשאר לו עוד לפליטה מהאינסטינקטים הכי יסודיים, הכי בריאים והכי נחוצים לו, כמו האינסטינקט של שמירה עצמית, שאיפה לפיתוח הגוף והחושים וכדומה, גם המה כמעט שנחנקו, והולכים ונחנקים בעֶטיוֹ של החינוך הרע. אך כיצד קרה, שאותו החינוך שתפקידו למלא את אשר החסיר האינסטינקט, וביתר כשרון והתאמה אל הטבע ואל התנאים המקיפים את היצוּר (והחינוך ממלא באמת את תפקידו זה אצל שאר בעלי-החיים), כיצד נהיה גם הוא לרועץ לאדם? על חזיון מוזר זה אנו מוצאים שוב תשובה באופן התפתחותו המשונה של האדם. שאר בעלי-החיים יודעי-חינוך שוקטים במידה ידועה על שמריהם. לא חלו בחייהם שינויים יסודיים מימים קדמונים, [ועל כן] לא חלו שינויים גם באָפני החינוך שלהם, שהוא בלתי-מורכב ופרימיטיבי מאוד. לאט-לאט עבר החינוך אצלם מהרגל לאינסטינקט כמעט קבוע, וגם הוא נעשה כמעט שלא בהכרה. אך אותה ההרמוניה, ששלטה תחילה בין החינוך ובין הטבע מסביב, נשארה שלטת גם כשהחינוך נשתחרר בתור אינסטינקט מממשלת הרצון וההכרה. לא כן היה הדבר אצל האדם: עם השינויים היסודיים שחלו מדי פעם בפעם בחייו, היו מחויבים גם אפני החינוך להשתנות שינוי יסודי, ולא יכלו איפוא להיקלט בנפשו כאינסטינקטים ולהיות לו למורה-דרך. חוּט-השני של האינסטינקט, מורה-דרך נפלא זה של כל עולם החי, הולך ונפרע כל פעם אצל האדם. והוא נבוךְ ותועה בלַבירינת הנורא שׁל תנאי-החיים המסובכים, ועליו לחפש ולמצוא לו כל פעם את דרכו בכוח הפסיכיקה שלו, אך כשיש מקום לחיפוש יש גם מקום לשגיאה וטעות, וכשם שהאדם תעה פעמים אין ספור בשאר דרכי חייו, מחוסר מנהיג פנימי קבוע, כן תעה ותועה הוא עדיין בדרכי החינוך, וגם שם וגם פה עלה לו אבדן דרכו בקרבנות רבים ונוראים.

אולם, אם בהרבה מגילויי חייו כבר מצא האדם את סוד רפיונו וכוחו, ויודע הוא שעליו לבטוח רק בכוחותיו הפסיכיים, בהסתכלותו, בלימודו ובנסיונו, ולפיהם למצוא את עצמו בתוך עולמו וגם לשלוט בו, הנה במה שנוגע לחינוך כוחותיו הנרדמים הוא עודנו מאמין, כנראה, שיש לו לפחות בזה כעין אינסטינקט ומדריך פנימי שיכול לבטוח בו, והלכך יכול הוא להסיח את דעתו מדברים אחרים. ובאמת במה יבואר החזיון הזה, שגם רוב המשכילים, גם אלה שלא קראו ולא שנו בתורה זו, מתיחסים יחס כה אינדיפירנטי אל החינוך, וחושבים את עצמם למומחים בו – אם לא באמונה זו? היכּנסו את ביתו של אדם משכיל וחפשו באוצר ספריו, ותמצאו שם מה שתמצאו. אם בעל-מקצוע הוא, ומצאתם אצלו ספרים ביחוד במקצוע שלו, ואם אינו בעל מקצוע מיוחד, ומצאתם אצלו ספרים על נושאים שונים שבעולם, אך ספרי-חינוך מאן דכר שמם. והמשכיל הזה אבה הוא לילדים, ולפעמים הוא גם עסקן ציבורי ומשפיע באופן ישר גם על החינוך בבתי-הספר שבסביבתו! את השקפתו על החינוך אפשר לנסח בקירוב באופן שכזה: חינוך בנים, כלידתם, תורה אינסטינקטיבית היא, שאינה צריכה לימוד, והא ראָיה: אשתי, שלא היה לה לפני היותה לאם כל מושג מחינוך, [והיא] מחנכת עכשיו את בני על צד היותר טוב, וגם אני ככה. ולא רק אנו המשכילים, אלא גם ההמונים מחנכים את בניהם בלי דעת תורה, והנם גדלים, חיים וקיימים. ואם אמנם גדולה התמותה בין הילדים, ורבים מאוד בעלי-המומים והחולים בעולם, ורבה הרשעוּת וגדולה האכזריות, ואיש את רעהו חיים יבלע, אבל, הלא יש המון מיקרובּים ומזיקין ותנאים אֶקונומיים רעים. אלא מאי, זולתי חינוך יש עוד לימוד, וצריך להקנות לילד סכום של ידיעות נחוצות? – הנה לתכלית זו ישנם בתי-ספר, שאנשים מיוחדים לכך, המקבלים משכורת, עושים שם מלאכתם.

מובן מאליו, שהשקפות ההמון אינן עולות על השקפתו של משכיל זה. וכדי להבין מה מסוכנה השקפה שלטת זו, נתבונן קצת יותר קרוב אל תוצאותיה…

החינוך הלקוי אצל האדם ותוצאותיו

בפרקים הקודמים ראינו, שבמקום ששולטים אינסטינקטים קבועים ומוצקים, שם אין מקום להתגלותם של הכוחות הפסיכיים ואין מקום לחינוך. מאידך גיסא, במקום שמתגלים כוחות פסיכיים, שם לקויים קצת האינסטינקטים, ואת חסרונם ממלא החינוך, המיוסד על הכוחות הפסיכיים הללו. הוא מחזק את הנטיות וההרגלים הנחוצים ומחליש את אלו שאינם נחוצים. החינוך מוסר באופן ישר אותם הנסיונות והידיעות שרכשו האבות שלא הספיקו עדיין להיהפך לאינסטינקטים. בה במידה שהאינסטינקטים לקויים יותר, ולעומתם עשירה יותר מסורת האבות, ותנאי החיים יותר מורכבים ומגוּונים – בה במידה צריך החינוך להיות גם הוא יותר אינסטינקטיבי, יותר מורכב ומגוּון, ויחד עם זה יותר כבר ויותר אחראי, כי גורלו של האינדיבידום ועתידו תלוי בו. לידי מדרגה זו הגיע החינוך רק אצל האדם; כי רק אצלו נתרכזו התנאים המנויים לעיל. השׂכל מחייב איפוא, ששכלולו של החינוך צריך היה להיות לשאיפה היותר כבירה של האדם, ותורת-החינוך צריכה היתה להיות התורה היותר נפוצה, כי הן כולם הם מחנכים. [אך,] כולנו יודעים עד כמה רחוק דבר זה מהמציאות. הבא נתבונן איפוא מקרוב אל התוצאות של חטא זה של האדם וגמולו, כי בטבע כרוך העונש בחטא, ואינו אלא תוצאה ישרה ממנו.

חינוך האדם מסתעף לשלושה סעיפים עיקריים, אשר גם בהיותם קשורים ומשולבים איש ברעהו ונכנסים איש בתחומי רעהו, צריך בכל זאת לקבוע לכל אחד מדור בפני עצמו, והם: חינוך גופני, חינוך חברתי-מוסרי, חינוך לימודי-שימושי.

החינוך הגופני

הבה נתבונן ראשונה ונראה מה נתן לנו החינוך הגופני שלנו. עובדה היא שהאדם, ביחוד האדם הקולטורי, לקוי בגופו, וקשה מאוד למצוא אדם שלם בגופו, בפרט במרכזים קולטוריים. מחלות לאין סוף, רובן ממאירות ונראות, אורבות לו לאדם, פורשות רשת לרגליו וצדות ממנו מיליונים, מיליונים. רבים מהניצודים כלים ואובדים, והשאר ממשיכים אמנם את חייהם ימים ושנים, אבל כוס החיים שהם שותים מהול ברעל מחלתם, ועולמם חשך בעדם. והולכים לגיונים לגיונים של עלובי-חיים אלו ומרעילים גם את האתמוספירה סביבם, ושותים כל אחד במקומו ופינתו מרירות ועוני, צער ויסורים, דמעות ויאוש. ונמצא בן-האדם טובע בים של דאגות וצרות, ואפילו אלו המאושרים שלפי בנין גופם יכלו ליהנות מהחיים במלואם. וכלום אשמים בזה אלו המיקרובּים הזעירים, ורק הם? הן ידוע הדבר, שכמעט כולם אין להם שליטה בגוף בריא ומפותח כראוי; כי בגוף האדם הנורמלי יש תמיד מגינים נסתרים, העומדים לו כתריס בפני הפורענויות, ורק חולשתו של האדם, ירידת כוחותיו, סוללות דרך לפניהן. הרי סימן, שהאדם הקולטורי גופו לקוי למפרע. במי האשם? יאמרו בתנאי-החיים שלו, במצבו האֶקונומי, בחלוקת-העבודה, המחלישה אברים ידועים על-ידי עבודה ושימוש למעלה מהכוחות, ושאר האברים – על-ידי חוסר כל עבודה ותנועה, במלחמת-קיומו הקשה, ועוד ועוד… אמנם כן, כל אלו הם גורמים חשובים לערער את בריאותו של האדם, אך כלום מהם מתחיל האסון? כלום יוצאים בני-האדם מתקופת הילדות והנערות בריאים, כדבעי? הריסת גופם הלא מתחילה אז, בתקופות הקדומות הללו, ורק אז. כלום לא מכוּונת שיטת-החינוך שלנו, הן זו של הבית והן זו השוררת בבית-הספר, להרוס את בריאותו של הילד?

“אהבת הקוף” – פתגם שגור הוא בפי בני-האדם לציון אהבה טיפשית, הממיתה מרוב חיבה את נושא אהבתה. אולם האדם פוסל כאן את הקוף במומו הוא. הקוף בן-הטבע, בעל אינסטינקטים בריאים, בודאי לא יעשה זה, [אך] האדם עושה כסדר מעשי שטות שכאלו. כלום יודעת האם, מלבד יוצאות מהכלל, את הפיסיולוגיה של בנה ואת חוקי ההיגיינה כדי שתדע כיצד לכלכלהו, כיצד לפתח את כוחותיו? ורק ידיעה זו יכולה להחליף את חולשת האינסטינקט ולהיות למורת-דרך בתוך התנאים המשונים והמלאכותיים, שבהם הולך וגדל ומתפתח הילד. התבוננו אל התמותה הנוראה של הילדים, אל המון המחלות האוכלות את היצורים הרכים הללו, חקרו אחרי סיבותיהן, אם לא תמצאו 70 אחוזים מהן בשגיאות ההורים: כאן פיטום מתוך אהבה, ותוצאותיו – קלקול אברי העיכול; שם שמירה יתירה מפני האויר, ותוצאותיה – צינה עם המסתעף ממנה; כאן עיכוב התגלות האינסטינקטים היותר בריאים של הילד: הצורך בתנועה רבה, תרגילים המכוּונים לפיתוח כוחותיו וחושיו ושמירתו העצמית. בכמה לאוין ו“לא-תעשה” מוקף הילד אצל האם הרחמניה: אל תרוץ, אל תקפוץ, אל תטפס, אל תשתה; כאן סכנה לך, כאן סכנה לבגדיך, כאן ישלחו בך בני-האדם את לשונם, וכדומה. על השגיאות בנוגע לפסיכולוגיה של הילד ידובר להלן.

וכך הולכים כוחותיו של הילד ומצטמקים בעודם בראשית התפתחותם. אחר-כך תבוא תקופת הלימוד עם עוּלה הנוראה, עם גירוּי העצבים שבה, עם צמצום הגוף ומתיחת הנשמה בחזקת היד, וגומרת את אשר החלו ההורים. והעלם הבוגר יֵצא למלחמת-קיומו מלא ליקויים גלויים ונסתרים ומוכן לכל הפורענויות, וכשיבוא האסון לאחד הקרבנות הללו, בוכים ההורים השכולים ותובעים מהשמים את נזקם ועלבונם. עליהם אפשר לקרוא את הפסוק “איולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו”. כי גם השגיאות הנעשות בחינוך על-ידי הכוחות המאוחדים של החברה בבתי-האולפנא השונים, מקורן גם הן בבערות ההורים וצרוּת השקפתם בנוגע לחינוך, כי אין בכלל אלא מה שבפרט ובית-הספר בכללו אינו אלא אספקלרית סביבתו.

לעתים רחוקות, כשבית-הספר משתחרר מעט מעוּלה של הסביבה ורוצה לתקן קצת אי-אלו שגיאות, מיד מתחילה החברה בעִורונה להילחם בו. וכלום צריך להביא ראָיות למעשים בכל יום אלו?

אולם מה שלא מספיק החינוך לקלקל, בא האדם הבוגר ומהרס בידיו מדעת, ושוב – על-ידי חוסר אינסטינקטי-חיים חזקים של ירושה, וחוסר דעת חיים והרגלים בריאים – פרי החינוך. הסתכלו כיצד חי האדם הקולטורי: לרגל גירוי חוש-הטעם על-ידי הכשרה מלאכותית של מזונותיו ושיקוייו, נהיו מאכלו זלילה, שתייתו – סביאה; על-ידי גירוי עצביו ודמיונו, נהפך מילוּא התפקיד של קיום מינו – לזנות וניאוף. נוסף על זה הוא מרעיל את עצמו מדעת על-ידי מיני רעל: שותה ניקוטין, אלכוהול, אופיום וכו'… דומה, שהאדם הקולטורי שואף לאיבוד עצמו לדעת. אבל הדבר אינו כן: גם האדם הקולטורי חפץ חיים, חפץ מאוד, אלא שאינו יודע כיצד לחיות, מורה-דרך אין לו, חינוך של דעת חיים והרגלי חיים בריאים חסר לו, ונמצא חסר הכל. מכאן מקום לאותו פסימיזם נורא התוקף פעמים רבות את האדם הקולטורי החושב ומרגיש. עם כל ממשלתו בכוחות הטבע, מרגיש הוא את חולשתו בנוגע לעצמו, עם כל התורות שדרש בבתי-המדרש השונים, תורת-התורות, תורת-חיים נשארה זרה לו, אם כי להלכה גם היא ידועה לו.

אולם אם במה שנוגע לליקוי הגוף בכללו, עוד ישנו אחוז ידוע שיצא שלם מכל אבני-הנגף שׁל החינוךְ ונהנה פחות או יותר מבַריוּת גופא, הנה במה שנוגע לחושים, לקויים כל האנשים הקולטוריים בלי יוצא מן הכלל. עיורים וחרשים למחצה, סתומי-אף וכהי-מישוש תועים אנו בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. מה בצע במיקרוסקופ ובטלסקופ אם על עיני האדם הקולטורי קצרות הראות פרוש תמיד מסך המבדיל בינו ובין עולמו? מה לו ולמיקרופון, אם אזניו אינן מסוגלות להקשיב אל שירת העולם והחיים, המפכה תמיד בטבע? אם סוד שיח כל שיח, לחש עלים, רחש דשא וזיז שדה נשגבים מהקשבתן? ובזה שנשאר לו מחושיו, כלום יודע הוא להשתמש? כלום יודע הוא לראות גם כשעינו תופסת, או לשמוע גם כשאזניו מקשיבות? כלום אומר לו חוש-המישוש מה שיכול היה לאמר לו? יֵצא לו אדם קולטורי אל השדה, מזוין במשקפים על עיניו וגם דוּ-משקפת מוכנה בידו, ועל-ידו צייד פרא ערום למחצה וגם עיניו המבריקות, כמובן, ערומות. זה וזה מסתכלים סביבם, אולם בה בשעה שלפני הפרא מתגלים עולמות שלמים, האדם הקולטורי אינו חש בהם ואינו מרגישם. הנה עקבות מטושטשים בדרך, עשב תלוש בצדו, ענף שבור, חש בהם הפרא וקורא בהם כבספר פתוח, ומסתרי-מסתרים, שלכאורה רק השמים והארץ היו עדיהם, מתגלים לפניו. הנה כאן עברה חיה פלונית, פה עבר אדם שכזה, פה נרדפה בריה עלובה ופה נפלה חלל. זכרוּ את הסיפור ב“מדרש איכה” על דבר העבד העברי והיוָני. היוני העירוני לוטש שתי עיניו ואינו רואה, והעברי, הרועה, איש הטבע, מסתכל בחול הדרך ואבקו, ולפניו מתגלה התמונה של גמל עיור בעין אחת, טעון שני נודות, אחד של יין ואחד של שמן, ועוד. כך הדבר גם בנוגע לחוש-השמיעה. ואפילו חוש-המישוש, חוש אֶלמנטרי זה – מה נותן הוא לנו ומה יכול היה לתת? התבוננו נא מה נותן חושׁ זה לעיור, שׁהוא מְפַתחוֹ, ותבינו.

זה מצבם של חושי האדם הקולטורי, בחיר הבחירים של יצורי עולם!

אבל אין לשכוח, שליקויי החושים ליקויי החיים המה, כהותם כהות החיים היא וירידתם! כל העולם וגילוייו אינו משתקף בנו, אינו שופע לתוכנו אלא דרך החושים. כל עולמנו הפסיכי ופלאותיו, הרגשותינו היותר דקות, מחשבותינו היותר נשגבות ונאצלות מקורן באותם הרשמים, שהחושים מביאים לנו מהעולם החיצוני, ומהותן ואיכותן תלויות במהותם ואיכותם של אותם הרשמים. מה פלא איפוא, אם נפגשים אנו לעתים כה קרובות עם כהות מפליאה של הרגש והמחשבה בין אנשים דמתקרים קולטוריים, מה פלא, אם הרבה והרבה קובלים על ריקוּת חייהם, על ריקוּת ושממון החיים בכלל. למי הם דומים? לאותו אדם, היושב עם זהרי צהרים בחדר שתריסיו מוגפים וקובל על חשכת העולם. בן-אדם! לא העולם חשוך אלא תריסיך מוגפים. פתח אותם ותשתפך האורה! ובאמת, מדוע ממהר העולם להזדקן עלינו בחצי ימינו הקצרים, כלום כל-כך חד-גוֹני הוא ומשעמם? אך לא! תמיד רענן, תמיד צעיר ותמיד חדש ומחַדש הוא העולם, אלא שחושינו, כלי-הקיבול שלנו, חושינו הלקויים והחלשים, חושינו שאני משתדלים, באופן חינוכנו וחיינו, לקלקל כמו בכוונה, חושינו אלו הם המזקינים ומטשטשים את עולמנו. מפכה סביבנו מעיין מים חיים, ואנו סותמים בידינו את הצינורות ומתעלפים בצמא.

ובאמת, מה עושים אנו, מה עושה בעיקר החינוך, שמטרתו הכנת האדם והכשרתו לחיים, לפיתוח החושים? כמעט כל היונקים אין חושיהם שלמים בהיוָלדם. דווקא הטורפים, למשל, המצטיינים בראִיה מצוינה נולדים עיורים, ורק על-ידי חינוך ותרגיל בתקופת ילדותם הביאו את חושם לידי שלמותו הטבעית, והחינוך אצל האדם אינו בא אלא לעצור את התפתחות החושים ולקלקלם!

היש לאם המחנכת מושג מהצורך לפתח את החושים של ילדיה (ברוב האמהות הכתוב מדבר), או היש לה לפחות רגש אינסטינקטיבי כל-שהוא להגן עליהן מפני קלקול? לא הא ולא הא. אוהבת האם את ילדיה, אבל אהבה זו, מחוסר אינסטינקטים ומחוסר ידיעת חינוך, נהפכת לחרדה. מרגישה היא האם שאלפי אויבים נסתרים אורבים לילדיה, והיא אינה יודעת כיצד להילחם אתם, כיצד להבטיח את קיום פרי בטנה. בטחון של ידיעה אין לה, והיא חרדה תמיד, וחרדתה זו היא האויב היותר נורא למחמדי נפשה. חרדה יתירה זו עם על הגזירות וההגבלות הנובעות ממנה שׂמה את הילד לצפור כלואה בכלוב, מעכבת בעד התפתחות גופו, וגם בעד התפתחות חושיו, כי אין חוש מתפתח אלא על-ידי שימוש רב ומגוּון, על-ידי רכישת הרגל ונסיון. וזה אפשר על-ידי שיטה מסוימת של תרגילים ומשחקים מיוסדים על חוקי הפיסיולוגיה והפסיכולוגיה (כאשר יבואר להלן בפרוטרוט) או, יותר פשוט ויותר טוב, על-ידי קשר ישר בין הילד והטבע בחופש ובמרחב. היודעות רוב האמהות על שיטה שכזו? והקשר הישר של הילד עם הטבע, החופש והמרחב, הלא היא המפלצת של האם הקולטורית או הנמצאת בסביבה קולטורית. כמה עמלה אֵם אוהבת שכזו לשלול מילדיה את מרחבי השדה, אפילו כשהם דרים בכפר! על ילדי העיר אין לדבר.

אולם צריך להודות, שיותר מאשר על הבית חל חטא קלקול החושים על בית-הספר. דירתו, רהיטיו ושיטת הלימודים שלו (אמנם, בהרבה מדינות הולכים כעת בצעדים אנרגיים ומהירים כלפי תיקונים רדיקליים בנידון זה), אותם הלימודים הנוסדים⁸ על קלקול העינים, המתת הידים והחלשת שאר החושים. אולם, כאן שוב עלי להזכיר, שליקוייו של בית-הספר, שיטתו הגרועה אין לבקשם בעובדים בו, אלא בסביבה החסרה הבנת חינוך, הסובלת, תומכת ונותנת קיום לבית-ספר שכזה.

כאן ודאי ישאלוני שוב: ומה בצע בחינוך יותר משוכלל, אם מלחמת-הקיום הנוראה, העיר עצמה, הפאבריקה, הדלות והעוני והמסתעף מהם ימוטטו את כל בנינו של החינוך הכי טוב, ויהרסוהו בלי חמלה?

אמנם כן! קשה ונוראה היא מלחמת-הקיום שלנו, אך האין למלחמה זו כל שייכות לחינוך, והוא אינו יכול להכניס בה כלום, להקל אותה, לשנותה, לתת לה נטיה אחרת? כלום אין במלחמה זו אלא בליעת איש את רעהו, פשוטה כמשמעה?

אך כאן נגענו כבר בסעיף השני של החינוך, בחינוך החברתי-מוסרי.

החינוך החברתי-מוסרי

שמצבנו החברתי-מוסרי חולה ולקוי, שמלחמתנו איש עם רעהו מלחמת-הרס היא ולא מלחמת-קיום, – מרגישים אנו כולנו, ושאלת תיקון החברה, תיקונים רדיקליים, מנסרת בעולמנו זה כמה וכמה שנים, אך כמעט תמיד שוכחים, שתיקון החברה אין לו קיום אלא עם תיקון האדם שבחברה; שליקויי החברה אינם נובעים ממעיינות נסתרים, מטפיסיים, אף לא משגיאות הקיים בלבד, אלא מתוך קלקולו החברתי והמוסרי של כל פרט ופרט שבה. “תיקון האדם” הנה הסיסמה היחידה, שצריכה להיות לשואפי התיקונים ולכל המצֵרים בצרות בני האדם ושואפים גאולתם. אולם מאימתי יתחיל תיקון זה וכיצד ייעשה?

היתחיל מאותה התקופה, שבה נכנס חלק ידוע מהדור הצעיר תחת השפעת תעמולה של מפלגות ידועות, כשהוא כבר בוגר, והרגליו ואָפיו כבר נסתמנו ונקבעו? ובאותן התחבולות, שמפלגות אלו ניגשות לתקנו, באותה תעמולת השנאה והנקם, תאוַת ההרס וגירוי החיה שבאדם? מתוך נסיונן המר של מפלגות אלו עצמן, מתוך הבגידה ושאר הליקויים הרוחניים שבהמוניהם הם נוכל להיוָכח שלא זו הדרך. על-כרחך הווי אומר שתיקון האדם צריך להתחיל מאותה התקופה הקדומה של חייו, שכל אָפיו עדיין בבחינת קיבוץ נטיות רופפות שונות ומתנגדות, שאפשר קצתן לפתח וקצתן לאַטרף⁹ או להחליש; באותה התקופה הקדומה, שעוד אפשר בה, על-ידי מעשים וחיקוי, להקליט בתוכו הרגלים רצויים ולמנוע בעד התפתחותם של הרגלים אי-רצויים, כלומר: באותה תקופת-הילדות הקדומה, שהחינוך בכללו צריך להחל בו. העושים אנו כזה? הנותנים אנו לבנינו חינוך חברתי-מוסרי שיהא עלול להשביח אותו כל-שהוא? הסתכלו בחינוך הביתי שלנו, בקרו את בתי-הספר ותראו שמחינוך חברתי, כלומר מהכנה מדעת לשם חיים חברתיים בעתיד, אין לדבר. מכינים את הילד במתימטיקה, בגיאוגרפיה, בהיסטוריה וכו', מכינים אותו גם במלאכות ובתורות ספציאליות שונות לשם הכשרתו לחיים, אבל להכין אותו לחיים בתוך אותה החברה שבה יצטרך להשתמש בכל ידיעותיו, להבינו מהותה של החברה, יחסיה המציאותיים והרצויים – כל זה או שלא ייזכר ולא ייפקד או שמסורס באופן צבוע, כמו שנהוג בהרבה ספרי-לימוד טנדנציוניים, שנוח היה יותר אילו עברו בשתיקה על שאלה זו. גם חינוכו החברתי של בית-הספר כשהוא לעצמו עם הביורוקרטיה שלו, עם המורים המושלים והתלמידים הנתינים, עם שיטות העונשין, הפרסים, התעודות והאותות,¹⁰ ההתחרות והשאה – כלום עלולים המה לשפר את האדם כל-שהוא? המוסרי שבבית, שכולו אינו קיים אלא על חיקוי, מי המה האובייקטים העומדים נגד עיני הילדים לסמל הקיים? הלא אותם ההורים, אותו הדור החולף, נושא ההווה ופגעיו וקלקוליו. וההורים הללו רובם אמנם היו רוצים שבימי בניהם ישופרו החיים, שהחברה תזכה לסדרים יותר טובים ונוחים, הרבה מהם אולי מכירים גם בליקוייהם, והיו רוצים שבניהם יהיו יותר טובים מהם, אך מה עושים המה להשגת מטרתם זו, מהו החינוך המוסרי שאלו המעוּלים נותנים לילדיהם? מוס-שבעל-פה מלא שקר וצביעות, ניגודים וסתירות לחייהם ולמעשיהם הם, וחיי יום-יום מלאים כל הרעל שבחברה וסדריה בלי כל הכרת האחריות, בלי זהירות כל-שהיא. תוצאות החינוך הזה הוא שוב אותו הדור הפלסתרי,¹¹ שכל נפש יפה נחנקת באתמוספירה המוסרית שלו, אותו האֶגואיזם העיור, אותה העריצות והעבדות, אותו הרֶשׁע והאכזריות שלו, אותה החולשׁה וטמטום הלב, כלומר: כל אותו טיט היוֵן, שבו שוקעים הדורות דור אחרי דור, ואין גואל ואין מושיע.

רוב האבות וגם בתי-הספר רוצים למלאות פירצה זו שבחינוך על-ידי לימודי הדת ומוסרה. אצל עמי הנוצרים לא יכול היה מוסר הדת לשפר את החיים החברתיים ולתקנם, מטעם פשוט מאוד: המוסר האֶוַנגלי, וזה של אבות הכנסיה, כולו עומד בניגוד ושלילה לחיים בכלל ולחיים הסוציאליים בפרט; והמושפע באמת ממוסר זה אין לפניו אלא שלילת החיים והחברה על-ידי נזירוּת וסגפנות. ואלה שהחיים התגברו בהם על השפעה מזיקה זו, והם הרוב היותר גדול, הניחו את תורתם זו בקרן-זוית, והשתמשו בה אך למַסוה של צביעות ושקר לכסות על כל תעלוליהם ורשעתם, שעשו מחוסר יסודות-מוסר אמיתיים. ודברי-הימים יעידו. אצלנו אמנם היה המצב הרבה יותר טוב. מוסר הדת שלנו בעיקרו הוא מוסר החיים, והלכך חיזקה הדת והרימה את הגובה המוסרי של אומתנו כל עוד כוחה היה אתה. עכשיו, כשנתרופפה הדת, חלשה גם ההשפעה המוסרית שלה. וכשאנו רוצים לשמור על מוסר היהדות, אנו הולכים ותועים, מוסיפים שגיאות על שגיאות, וכל שגיאה עולה לו לאדם בקרבנות אין חקר.

החינוך הלימודי-שימושי

אולם מה שנשאר עוד שלם מהשגיאות שבשני סעיפי-החינוך הראשונים, באות ומחריבות השגיאות בסעיף החינוך השלישי – בחינוך לימודי-שימושי. מה מעטים ודלים בערך הם הידיעות והנסיונות, שיש להם אפילו ליונקים העליונים למסור לדורותיהם. במשך שבועות מספר הם נמסרים כולם בעזרת ההסתכלות, התרגיל והחיקוי, כי מעט מאוד יש להם למלא בפגימת האינסטינקטים שלהם. ומה רב ועצום הוא החומר הנסיוני, הידיעות שנצברו אצלנו במשך הדורות! כל חיי-האדם, הארוכים בערך¹² אל שאר בעלי-החיים, אינם מספיקים להקיף אפילו חלק קטן מחומר זה, והוא כולו הלא נחוץ למלחמת-הקיום, כי מי יכול להגיד מראש מה טוב לו לאדם לבכּר בחומר זה, לסגלהו, ומה לרחק? ואם אמנם המציאות הכריחה את האדם הקולטורי לחלוקת עבודה מסועפת, הנה בכל זאת אי-אפשר לכלוא אותו במסגרתו הצרה של מקצועותיו. האדם הוא שלם רק אז כשכל עולמו נתון בלבו, כשהוא יכול להקיף, ולוּ רק בקויו הכלליים והיותר בולטים, את כל אותו הרכוש שהנחילוהו הדורות שעברו. איך להשיג מטרה זו? הן כל זה דורש מהילד לימוד ועמל במשך זמן רב מאוד. נוסף על זה הלא צריך לבחור, ובתקופה מוקדמת, לכל אחד ואחד באותם הלימודים הספציאַליים, שיצטרך לעשותם, מיד בצאתו לחיים עצמיים, קרדום לחפור בו, וגם המה דורשים הרבה זמן ועמל אין-סוף. ותקופת הלימודים כה קצרה, וכוחות הילדים כה דלים, ומלחמת הקיום מאיצה, דוחפת וקוראת: מהר, מהר הזדיין וצא למלחמה. שאלות חמוּרות אלו הן כל-כך חשובות לכל משפחה, לכל אב ואם, לכל מי שעתידו של האדם יקר בעיניו, עד כי היו צריכות לכאורה להיות השאלות היותר בוערות של החיים, שאלות שכל המפלגות, כל השדרות היו צריכות להיות מעוניינות בהן, להקדיש לפתרונן את כל כוחן ואונן.

אולם הסתכלו נא סביבותיכם וראו באיזו קלות-ראש, באיזה היסח-דעת מתיחסים בני-האדם אליהן וכיצד הן נפתרות. אמנם אינם חוסכים מהילדים המתלמדים עמל ויגון, עבודת-פרק עד כדי הריסת הגוף, אבל על מה יוצא עמל זה? הילדים היוצאים מבית-ספר עממי, שמטרתו להכשיר את הילדים להשתלמות פיסית ורוחנית, אינם יוצאים מוכשרים לא לזה ולא לזה. להשתלמות פיסית לא ניתנה הדחיפה המספיקה, מחוסר תרגילים ועבודה; ולהשתלמות רוחנית ניתנת על-פי-רוב דחיפה שלילית, מפני העמסת החומר הרב, בחירתו ושיטות לימודו הגרועות, ההלאה התמידה וכדומה. ובתי-הספר התיכוניים, המוצצים את כל לשד הנערוּת והבחרוּת, מה נותנים המה לעלם בצאתו לחיים? סבל של לימודים שאין להם כל ערך בחיים, ההולכים ונשכחים מיד, גוף הרוס למחצה, והרבה הרבה זכרונות מרים של לחץ, עבדוּת, אבדן כוח וזמן ואבדן ילדוּת. וכשמסתכל העלם ברכושו הרוחני עומד הוא ותוהה: 8–10 שנות עבודה ועמל, השנים היותר יפות שבחיי, ומה קניתי בהן?

וההורים, המקריבים קרבנות כל-כך מרובים בשביל להקנות לבניהם השכלה בינונית, עיניהם לתעודה ולציוּן, ואינם חודרים לעומקו של הדבר, ואינם מסתכלים בנפשות בנם ובתם, כי מהו החינוך, כי ישימו אליו לב!

זהו המצב הכללי של חינוך האדם.

שחורה היא התמונה ושחורה עוד ממנה המציאות…

אך כל זה היא השלילה, והחיוב היכן הוא? ואולי אין עדיין כל חיוב: אין דרך ואין שביל ואין גם כוכב מאיר?

אך לא, במאה האחרונה נוצר והונח היסוד לחיובו של החינוך. נמצאו הרבה דרכים לפתרונו הרצוי, הולכים ונמצאים גם הפתרונים עצמם, רובם עודם להלכה, אבל מעט-מעט הם עוברים גם למעשה. תורת החינוך נהיתה בזמן האחרון למדע חיובי רחב ועשיר; מדע הנשען לא רק על המחשבה המופשטת, אלא גם על הנסיון, מדע הנעזר וקשור בשאר ענפי המדעים, ובצעדי-ענק הולך מדע צעיר זה ומתפתח ופותח לפנינו כל פעם אפקים יותר ויותר רחבים, יותר ויותר מאירים. צריך רק שתורה זו ביחוד תהי קנין הכלל, קנין כל בונה קן ובא בברית המשפחה; צריך שכולם, כולם יהיו למורים, ואז בכוחות המשותפים של המומחים והעם אפשר יהיה לתקן את החינוך, לשכללו ולהביא על-ידו גאולה לעולם. אמנם אין זו עבודה לדור אלא לדורות, אבל מי יסוג אחור בפני זה?

למסור כל-שהוא מהחיוב שבחינוך המודרני יוקדש החלק השני של הספר הזה.

[לא נשלם] ¹³

גיבורַי, שאת גבורתם חפץ אני להרים על נס, דם אדם לא שפכו, ראש אויב לא מחצו, על חזיהם לא יתנוססו אותות כבוד ושמם לא נישא על שפתיים – ובכל זאת גיבורים אמיתיים, גיבורי ישראל המה…

ושדה-מלחמתם ארץ אבותינו הוא, בקצה עמק יזרעאל, מזרחה להר תבור, ובעלי מלחמתם הם הטבע והאנשים. אולם קשה עליהם המלחמה עם האנשים הרבה יותר ממלחמתם עם הטבע, כי האנשים – עצמם-ובשרם הם: הורים, קרובים, ידידים ורֵעים ומוסדות שונים אּשר בשבילם נוסדו, בכלל, כל הקהל הזה שבשבילו מקריבים המה את תמצית דמם. שוּרה, הנה הם הולכים אחרי מחרשותיהם, השוָרים מתנהלים בכבדות והמה מזרזים אותם: “הוי, הוי קדימה, קדימה!”, וההד מצלצל ומשתפך על-פני הבקעה וההרים מסביב: קדימה-מה… והאוהל השחור, התראהו שם גלמוד על ראש אחת הגבעות? אהלם הוא. כמוהם בודד הוא על-פני המרחב הזה. הנה כלה התלם, והם קרבים אלינו, ותוכל להסתכל בהם. פניהם שחרחרים ושזופי-שמש, אך שערותיהם בהירות, כי צפון ודרום נפגשו בהם, ומעיניהם נשקפים אומץ-לב ותוגה נסתרה… הבה אספר לך פרשת גבורתם, ויחד עם זה פרק מדברי-ימיהם: מארץ הצפון באו הנה, והמה במבחר ימי-העלומים. לב בוער בקרבם הביאו מהצפון הקר, לב בוער לעמו ולארצו, ובעמל נורא מגינים המה עליו שלא יצטנן מהרוחות הקרות הנושבות בארץ החמה… ראשית בואם נפלה בראשית המשבר לישוב, בימים שגבר היאוש בו ובעתידותיו, בימים שבושו בתקוות ובשאיפות של שנות-הישוב הראשונות כבחטאות-נעורים, בימים שהבריחה מהארץ התחילה להתפשט כמחלה אֶפּידמית. בימים ההם החלו הצעירים הללו לעבוד בתור שכירי-יום במושבות.

קשים הם בכלל החיים לפועל עברי בארץ-ישראל, וקשים הם כפליים לזה שמביט על עבודתו כעל עבודת הקודש; קשים הם לו בראותו סביבו כפירה באמונתו היקרה, לעג לכל הקדוש לו; בראותו שכולם, גם נותני-עבודתו יחשבוהו למיותר ואת חלבו ודמו שהוא מקריב לישוב – למנחת שוא. “למה לכם העבודה הזאת!” צעקו חמס הורים וקרובים. “שובו, שובו!” צעקו כולם קול אחד. והמה לא ענו כלל או ענו בדבר המשורר:

טוב לי ללכת ערום ויחף

במקום שנגלה אלוהים לנביאיך וחוזיך.

אבחר לנפשי להשתפך

במקום רוח אלוהים שפוכה על בחיריך.¹

אך הנה אפסה העבודה לרגל המשבר שהלך וגבר. ויהי עליהם לבחור ברעב ושפלות, עוני וחוסר-כל מצד אחד, וחיים נעימים בחיק משפחות אוהבות ואהובות מהצד השני. והמשפחות לא חדלו מקרוא אותם אליהם ולהשביעם בכל קודש שישובו אליהם. ולעיניהם עוזבים את הארץ לעשרות ולמאות, ויק“א פותחת את ידה הרחבה לכל יוצא.² הה, מה קשה הנסיון! והמה עמדו בו וישארו בארץ! גם עצות ה”ידידים" פה, שחקם ולעגם לא שינו את החלטתם, ובאין עבודה במושבות נדדו לסג’רה ויהיו לשכירי-יום או, יותר נכון, עבדים לפקידי יק"א.

מרירות חייהם יכולים להבין רק בני ביל“ו, שהתענו בדומה להם בראשית בואם הנה. אולם גם מצבם של הביל”ויים אז יכול היה להיחשב למאושר מול מצב צעירינו אלה. חבורת בני ביל“ו היתה גדולה בערך ועשירה בכוחות רוחניים. העת ההיא היתה תור הזהב לתקוות הישוב, זרמי אהבה ותודה זרמו עליהם מכל עבר, והדבר הזה עודדם ויגדיל כוחותיהם, והודות לכל זה היו גם נותני-עבודתם מוכרחים להתיחס אליהם ברגש כבוד. [לא כן] צעירינו בסג’רה; הם בטלו ברוב [ה]גדול מילידי הארץ,³ והמה עזובים ונשכחים מכל; אין זיק אהבה ואין ניצוץ של השתתפות: רק יאוש, יאוש נורא מסביב. ומצבם זה לא רק שלא החליש את רוחם הכביר, אלא להיפך, הרקב שראו סביבם, העצלות והשנוררות מצד אחד והבוז ומרמס הרגלים מצד השני, ומאלה ואלה שנאה ובוז לארץ ותקוותיה, כל אלה עוררו את קנאתם לעמם ולארצם, ויחליטו להראות בפועל כפיהם הם, כי עוד לא פסו אוהבי עבודה ואוהבי ארצם ועמם מקרב הפועלים ומצעירי הישוב, וכי ארץ-ישראל תוכל לכלכל את בניה-עובדיה ואוהביה באמת גם בתנאים היותר קשים. לתכלית זאת השתדלו לפני הפקידות, שתתן להם חלקת אדמה באריסות כמו לפלח, ובעמל רב עלה מבוקשם זה בידם. אמנם עד שנתקבל ההסכם מצד יק”א ונעשו כל ההכנות מצד הפקידות, נתאחר מעט זמן העבודה, אך המה ניגשו אל עבודתם בשמחה רבה, כי זכו לעמוד ברשות עצמם ולהראות את כוחה של העבודה והאהבה. ובאמת התמכרו לעבודתם בכל חום הנעורים, לא ידעו מנוח לא ביום ולא בלילה, כי היום היה להם לעבודה, והלילה – לשמירה או להשגחה על המִקנה. ובכל זאת נעם להם הפעם מצבם, לולא הבדידות הנוראה. המה התישבו על חלקתם באוהל, כי רחוקה החלקה הזאת מסג’רה, ובאוהל הזה נשכחו מאדם כמת מלב. גם משפחותיהם, בראותם שכל עמלם להשיב אותם היה לשוא, חדלו מלבוא עמהם בכתובים, ויהיו כקבורים חיים. ובין כה וכה עברה השנה הראשונה, שנה קשה ומרה וגם בלתי-מוצלחת… מפני המכשולים הרבים שפגשו על דרכם.

עבר הקציר, כלה הדיִש ופרי השנה לא הספיק להם גם ללחם יבש ולצרכים המעטים שכמעט הגיעו לאפס.

עתה הגיע להם רגע של חשבון הנפש, – רגע נורא! המה הביטו מאחריהם, והנה שנות העלומים כמעט חלפו. הכוחות הולכים ודלים, המטרה עודנה רחוקה מאוד, ומי יודע אם ישיגוה בתנאים כאלה, ועזרה והתחזקות אין משום צד. בודדים עומדים הם בתבל הגדולה, הקרה והזרה להם, והשׂפק הה, אוכל כעש את הלב הפצוע.

הוי, מה קשה הנסיון! והמה עמדו בו ויוסיפו שנית לחכור את האדמה הזאתי מהפקידות, והנה המה לפניך חורשים שנית את אדמתם.

אכן, לא “כ”מוות, כי אם גם “מ”מוות עזה האהבה!

“הוי, הוי, קדימה, קדימה!” מצלצל ומשתפך קולם בין ההרים, ואין עונה ואין שומע זולתם… הה! מי יתן לנו רבים כמוהם, גיבורי ישראל אמיתיים! נקל למות בן רגע בשביל דבר קדוש ואהוב, אבל לסבול ולסבול, להיות קבור חי ובמבחר השנים במשך שנים, שנים ארוכות, הה, מה מעטים עוד בינינו מוכשרים לזה. נקל לסבול הכל ולהקריב הכל בעת שמאחריך יש איזה קיבוץ היודע את מעשיך, הסופרם באהבה והמעודד את רוחך, אבל לעבוד בהסתר, בהעלם גמור, והמעטים סביבך, הרואים את מעשיך, אינם מבינים אותך ואינם מוצאים למענך אלא לעג, לעג קר ומר, הה, איזה כוח ענקי צריך להיות אצל גיבורים כאלה. אולם גם כוח ענקים ייכשל סוף-סןף, באין כל עודד ותומך, ולוּ גם רוחני.

אולם, אחי הגיבורים, ישנם עוד לבבות מרגישים דפיקות לבכם הטהור והאמיץ, ישנן נפשות משתתפות ביסוריכם הרבים, ויבוא יום, וקרוב הוא, ומאות ואלפים יֵצאו בעקבותיכם, והיו מעשיכם אלה לעמוד-אש להאיר להם את דרכם ולחמם את לבם.

תרס"ג (1903)

הוצאת “לעם” / יוסף ויתקין

“הוצאת ‘לעם’ באה למלא את החסרון של חוברות-מדע פופולריות, למקרא בשביל ההמון העברי בארץ-ישראל ובתורכיה”. זהו הכל מה שאמור בהקדמה על מטרתה של הוצאה זו. קיצור לאקוני זה קנה מיד את לבי. ההקדמות הצעקניות, ההכרזות היתירות, הביטול כלפי העבר והנעשה, ההבטחות המופרזות הבאות לפני הוצאת שונות אפילו אצלנו, כל אלו הכרכורים כלפי הרחוב, מטילים תמיד צל על המוציאים ומעוררים ספק ביחס אל איכותה של ההוצאה עצמה וכוח חיוּתה. כאן נשתרשה מיד האמונה בלבי, שהאנשים היודעים למַעט כה בדברים לפני עשותם – מעשיהם בידיהם. ואמנם כן, עבודתם נתקיימה! שתיל רך זה שניטע בצנעה נקלט באדמתנו, והנהו לנגד עינינו עץ צעיר ורענן ומשגשג, ששרשיו מרובים וצמרתו פוריה.

וכמה יזמה, ¹בטחון ואמונה, ואם תרצו – אמונה עיורת, צריך היה להיות בלבות מיַסדי הוצאה זו בגשתם להגשׁימה בחיים! אמצעים חמריים לא היו כמעט, סופרים מומחים לעבודה זו גם כן אינם, והעיקר – גם אותו ההמון העברי, שבשבילו טרחו המיסדים, עוד טרם בא לעולם. כי ההמון העברי בארץ-ישראל ובתורכיה, אותם רבבות הסוחרים, החנוָנים ובעלי-המלאכה שלנו היושבים בעריתורכיה, רבבות נשי ההמון הזה ובנותיו, כולם, זולת אחוז קטן מאוד, אינם נזקקים כלל לשפה העברית. המעטים מהם מהדור הישן, היודעים “לשון הקודש”, לא לספרות שכזו הם נזקקים ולא אותה מסוגלים הם להבין. נשארים איפוא המשכילים העברים שבערי ארץ-ישראל ומושבותיה, צעירי הפועלים המבינים עברית, צעירי המושבות וצעירותיהן שגמרו את בתי-הספר והמתלמדים עדיין. “המון” מוגבל זה, שמצד אחד מספרו כה קטן עדיין שאין בכוחו לתמוך בשום הוצאה זולה, הדורשת או שוק רחב או סכומים מרובים להפסיד, הנהו מצד שני כה מגוּוָן, שאינך יודע באיזה חומר לגשת אליו ובאיזה סגנון לבחור. כל אלו המכשולים היו עלולים לרפות ידי בעלי חשבון והגיון קר, אבל לא ריפו את ידי הצעירים האחדים אנשי הלבב שהתמכרו לעבודתם זו. המה ידעו שעבודתנו שבארץ עבודה שׁבלב ושׁברגשׁ היא, וההגיון הקר לא חִייב למפרע הצלחה לשׁום צעד שעשינו. בהכרה זו ניגשו הצעירים לעבודתם והחוברות התחילו מופיעות.

לפיכך כשאני בא עכשיו בסקירה קצרה על 20 החוברות שהופיעו עד כה, ואהיה מוכרח להראות על אי-אלו ליקויים ומגרעות, אין בכוונתי להאשים את המו"לים על העבר, כי גלוי וידוע לפנַי שעשו כל מה שביכלתם ויותר מאשר ביכלתם, אלא בא אני לציין את התיקונים הצריכים לבוא להבא, ואת דרך השתלמותה של הוצאה זו, לפי דעתי אני.

עתה נגש לחוֹברות עצמן.

ראשונה הופיעה החוברת “האדם והטבע”, מעובד על-ידי מ. זעירא. חוברת זו היתה צריכה, כנראה, לפי דעת המו"לים, להיות כעין מבוא ופתיחה להוצאה. היא צריכה היתה לעורר את שימת לבו של הקורא ההמוני על מקומו של האדם בטבע ויחסו אליו, לעורר בו כמו כן את כוסף הלימוד ואת הסקרנות העליונה, סקרנות המדע. לפי דעתי, לא קלעה החוברת אל המטרה הזאת.

לסוג אותם קוראים הרגילים בקריאת מאמר מדעי פּופּולרי היא לא חידשה כלום, ואותו סוג הקוראים שהסתפקו עד עתה ברפרוף על-פני עתון ובקריאת ספרות יפה, שעל-פי-רוב ערכה מוטל בספק, אותו סוג, כידוע, משתעמם מיד מכל קריאה הדורשת עיון כל-שהוא, וגם את הרומן שלו ישליך הצדה אם לא צדהו ברשת מאורעותיו ונוראותיו מהעמוד הראשון. אל קורא זה, שאליו מכוּונת ההוצאה בעיקר, צריך היה לגשת בזהירות יתירה, אותו צריך לחנך בקריאה מדעית מתוך הרגליו הוא, מתוך סיפורים מדעיים מושכים את הלב, או לפחות בחומר מדעי ומפתח, משולב באנקדוטות מעניינות, וחוברת כעין “האדם והטבע” צריכה היתה להיות מוגשת לו אחרי שורה שלמה של חוברות שונות, כעין מסקנה מכל האמור עד הופעתה. ומעיד אני, שהרבה קוראים מהסוג המדובר, או שלא קראו אותה כלל או שהחלו ולא גמרו. על סגנונה של חוברת זו קשה להגיד דבר ברור, אין בו כל שאיפה לאוריגינליות, לבריאת סגנון עממי, כאשר פוגשים אנו פה ושם בחוברות הבאות, ולכאורה אינו קשה, אך גם נוח איננו. אין בו בסגנון זה אותו הרוך והלחלוחית, המסב לו לקורא עונג אֶסתיטי מצד צורתו. והתוכן – אך כיון שהיא מעובדת מהוצאה לועזית מפורסמת, אין אחריות המעתיק וההוצאה שלנו עליו.

החוברת השניה “עזרת בעלי-החיים זה לזה”, מעובדת על-ידי מר מ. קריצ’בסקי, היא די מוצלחת הן מצד התוכן האנקדוטי המעניין, הן מצד המגמה הכמוסה בה והן מצד הסגנון. חן מיוחד יש לו לסגנונו של מר ק. פעם אתה מרגיש בו בת-שחוק קלה, חביבה, פעם רוך של אגדה. עשיר הוא ומגוּון, ונוח הוא גם לקורא ההמוני. וחבל, שמר ק. הוא אורח לא-קבוע בספרות העממית שלנו.

אחרי שתי החוברות הללו באו שתי חוברות “מחיי הפראים” של א. ברלין, בתרגומו ועיבודו של מר אדלר. בבחירת נושא זה כבר בולטת כל חוסר השיטתיות וכל המבוכה שבה באו המו"לים בצאתם לחפש חומר ולהגישו לפני הקהל. לסַדר מראש שורה של נושאים מדעיים, שיהא בהם גם קשר פנימי גם הדרָגה ידועה, ולהזמינם אצל מומחים שׁונים למקצועותיהם לא היו אמצעים, והעיקר: חסרו מומחים לעבודה. ואלו המעטים שבנו, שיכלו לעשות דבר-מה בשביל הוצאה זו, גם הם לא נענו בזמן הראשון. הדבר נשאר איפוא מסור בידי מקרה. פלוני נדבוֹ לבו לתרגם או לעבד דבר-מה מלועזית, על-פי-רוב מרוסית, שאליה נזקקו בעיקר המשתתפים הראשונים, הלך ותירגם ועיבד חוברת או חוברות מהחומר שנזדמן במקרה לידו. ובאופן שכזה זכינו להרבה חוברות וגם לשלוש החוברות הללו “מחיי הפראים”. תכנם האנקדוטי יעניין ודאי את הקורא ההמוני ויעורר בו פעם שחוק, פעם בלָהה, אך תוכן מפתח ומרחיב באמת את דעתו של הקורא ההמוני כמעט שאין בהן. בתור חוליה בתוך חיבור גדול אֶתנוֹגרפי ודאי שיש לחומר הזה ערך רב, אבל בתוך שלוש חוברות בודדות, שאין לפניהן ואחריהן ולא כלום, ולפני קוראים בלתי-מוכנים, תועלתן מוטלת בספק גדול. סגנונן חסר אמנם גון מיוחד, אך קל ונוח לקריאה.

החוברת החמישית היא ביוגרפית: גיאורג סטפנסון, מעובד על-ידי א. ב. רוזנשטיין. רעיון זה – לתת לפי העם ביוגרפיות קלות מגדולי המדע, ממציאיו ולוחמיו, ודאי רעיון מוצלח הוא, כי אין לך חומר טוב מזה המפתח ומעורר את הכוחות הנרדמים לפעולה ומרץ. ברם, כיווּץ יתר של החומר ויובש הסגנון החלישו מאוד את ערכה של חוברת זו, ועל זה יש להצטער הרבה. דווקא חומר זה צריך היה להיות מורצה באופן אחר.

החוברת “החיים בטיפת מים”, תרגום מר גולני, גם היא, כאשר יעיד עליה שמה, בעלת תוכן מעניין, אלא שגם פה חסר הסגנון כל גמישות ויופי, ובזה מפסידה החוברת הרבה מכוח המושך שלה.

ה“ספר” הראשון, שהוא כעין עבודה אוריגינלית שהוציא “לעם”, הוא ספרו של מר פ. א. “מחיי הצמחים”, מעובד, כפי דברי המחבר, ממקורות שונים. ספר זה היה כבר לעיני מומחה, ואנו אין לנו אלא לציין את משפטו של אותו מומחה, שמצד המדע אין בספר זה שגיאות, אבל מצד התאמתו לקהל הקוראים שלנו אינו דבר שלם. ספר קריאה פּוֹפּוּלרי איננו. יותר מדי חומר מדעי ומורכב ומקיף צימצם המחבר בספר הקטן הזה בן 60 עמוד. ומאהי טעמא אינו גם ספר-לימוד, כי סוף-סוף אינו אלא מרפרף על החומר הרב שהוא מכיל, ולא לספרי-לימוד התכוון “לעם”. בכל זאת נתקבל ספר זה ברצון מאת קהל הקוראים. חלק גדול מקוראי “לעם” יש להם נגיעה פחות או יותר ישרה עם עולם הצמחים, ובספרותנו, כידוע, אין כלום בנוגע לעולם זה, וכל מי שרצה לשאוב אי-אלו ידיעות בנוגע אליו, ותהיינה היותר צנומות, היה מוכרח לנוע על שפות לועזיות, אם רק נזקק להן, או לשקוע בבערותו. מובן איפוא מאליו, שספר זה, המכיל בקרבו סכום הגון של ידיעות מעולם הצמחים ובסגנון די קל ומדויק, נתקבל ברצון, וגם אי-אלה ליקוייו נסלחו לו, וילקוייו, צריך להודות, אינם מרובים. פה ושם לא דק אמנם המחבר בדבריו דיוק מדעי מוחלט ונתן מקום למושגים ערפליים קצת. למשל: בדברו על דבר התחלקות הגופים הוא מגיע עד האטומים, ומיד הוא מביא ראָיה מהתפשטותו של הצבע במים, והקורא יכול לטעות ולחשוב שהצבע מתחלק במים לאטומיו, וזה לא נכון. ובדבריו על הגבעול הוא אומר: “כשנסתכל היטב בגבעול ונלמד לדעת כל פרטי מבנהו, נשתומם לטבע שהתחכם לעשותו יפה ומועיל כל כך”. מושגים אלהעל התחכמות הטבע אין מקומם בספר מדעי, אפילו פופולרי. אולם כל זה אינו מוריד את ערכו של הספר, והוצאתו היתה צעד מוצלח מאת “לעם”.

על יתר החוברות שבאו אחר-כך, כגון “גאריבלדי”, “מפעלי שֵֹכל האדם” ו“הבאקטריות” טבוע שוב חותם המקריות, ובתרגום בסגנון מורגש לפעמים גם חוסר העיבוד. בחוברת “גאריבלדי”, למשל, היה המתרגם כפוּת, כנראה, יותר מדי למקור, ואפילו הציטטות האחדות על אודות הקולוזיום ²הנורא ונהרות דמי הנוצרים הראשונים שנשפכו, סדקי הכתלים המואדמים בדמם של הנוצרים הראשונים המעונים, לא שונו במאומה. וסבורנו, שהרשות היתה למתרגם להזכיר את דמי היהודים שנשפכו שם הרבה יותר מדמי הנוצרים, ומי שחדר קצת לרוחם של הנוצרים הראשונים וגמישותם הדתית עוד מימי שמעון ושאול, וביחוד הנהגתם בימי פולמוס בר-כוכבא, לזה יש הרשות לפקפק הרבה בכל האגדה על קידוש השם שלהם. ומי יודע אם גם כאן לא ניטל הזֵר מעל קדושׁינו והושׂם על ראשׁ זרים? החוברת היתה מרויחה הרבה בענין ובתוכן אילו הרשה המתרגם לעצמו לעשות פה ושם אי-אלו הקבלות לדברי ימי ישראל במקומות שנתבקשו.

החוברות “מפעלי שֹכל האדם” (שני נסמכים איש אחרי רעהו) ו“הבאקטריות”, היו צריכות לבוא משולבות עם החוברות “האדם והטבע” ו“החיים בטיפת מים”. החומר היה אז יותר מלא ושלם, וגם לא היו נזקקים לחזרה זו המעייפת את הקורא.

כחוברות מוצלחות, הם מצד התוכן והן מצד הצורה, נוכל לחשוב את שתי החוברות “בממשלת בעלי-החיים”, בתרגומו של מר דושמַן. חוברות אלו בתרגומן המוצלח עלולות להעשיר את הקורא ההמוני לא רק בידיעות מעולם החי והבנתו, אלא גם בשפה וסגנון. חי, גמיש, עשיר וממולח הוא כאן סגנונו של מר דושמן. ואם אמנם פה ושם מורגשת קצת אי-טבעיות וניכרת גנדרנות יתירה מצד המתרגם וריבוי מלים זרות וקשות לקורא ההמוני גם במקום שלא היה צורך מוחלט בהן, הנה ההנאה האֶסתיטית שאנו נהנים מסגנונו משכיחתנו את חסרונו זה. ניכר שמר ד. נתחבט הרבה בשאלת הסגנון העממי, ורצה להניח ביסודו את סגנונו של מנדלי ובית-מדרשו. לדידי אין סגנון זה מתאים בכל זאת להוצאות פּופּולריות שכאלו, כי למרות צורתו העממית והתאמתו המדומה לשפה המדוברת, הוא אינו אלא סינתזה של שפת התנ"ך והספרות הרבנית, ודורש הוא מאת הקורא למדנות ידועה, וחושש אני שהרבה מאותו היופי שבתרגום, שהסב לנו הנאה אֶסתיטית, יישאר כספר חתום לפני הרבה מהקוראים ועוד יועיל לעַרְפל בפניהם את התוכן בכלל. שאלת הסגנון בהוצאה שכזו היא שאלה חשובה ביותר.

גם בנוגע לשאר החוברות המונחות לפנַי, עד 20 ועד בכלל, אין לי אלא לחזור על זה שאמרתי מקודם: בכּל ניכר מקריות, חוסר שיטה וחוסר עיבוד. ³ אולם אם עד עכשיו קיבלנו באהבה גם את הליקויים והשגיאות של הוצאה זו, בהכירנו מה קשים היו צעדיה הראשונים, עכשיו, כשנתבססה פחות או יותר, כשרכשה לה כבר סוג קבוע של קוראים – עכשיו הגיעה השעה לרכז את הכוחות כלפי שכלולה הפנימי הם מצד התוכן והם מצד הסגנון. עכשיו על המו"לים, בצירוף מביני-דבר מהצד, לערוך רשימה של נושאים שתהי להם הדרגה וקשר פנימי. להזמין מה שאפשר להזמין אצל מומחים משלנו, ובשביל החומר הנשאר להמציא ספרים לועזיים משפות שונות ויותר קולטוריות מהרוסיות, ובעיקר לא יצלח לנו הטון הפופולרי והסגנון של ההוצאות הרוסיות שאנו מחקים על-ידי התרגומים. ההמון הרוסי הוא יותר ילדותי ונבער מההמון שלנו, ולפיכך נראים התרגומים של החוברות הרוסיות ילדותיים יותר מדי לחלק ידוע מאתנו, האוהב עדיין את החריפות והעיון (בחורי-הישיבות, בעלי-הבתים המשכילים וכדומה), וזה עלול להקטין את ערך החוברות בעיניו ולהרחיקו מהן.

בטוח אני שהוצאה זו תתקן לאט-לאט את אשר יש לה לתקן, ותהי במשך הזמן לאחת החוליות החשובות במרכז הרוחני שלנו.