הסוכנות היהודית / משה בילינסון

מהפכה הפּוֹגשת בּדרכּה מעצוֹרים שאין להתגבּר עליהם והיא נאלצת לעמוֹד במהלכה אוֹ גם לסגת אחוֹרנית – רשאים נוֹשאיה להיפּטר ממנה לזמן ידוע ולוֹמר: אם לא היוֹם – מחר אוֹ מחרתים, תוֹרה בּוֹא יבוֹא, שוּם אסוֹן לא יאוּנה אם עם מחכּה לשחרוּרוֹ עוד עשר שנים אוֹ עשרוֹת בּשנים, כּי אין היא קיימת על גאוּלת אוֹתם האנשים החיים כיוֹם, אלא על נצחוֹן הרעיוֹן המהפכני, אשר אוֹתוֹ צריך לשמוֹר בטהרתוֹ.

בּעצם, היה זה תכסיסה של אירוֹפּה המהפּכנית בּמאה התשע-עשרה והעשרים.

אוּלם למהפּכה העברית אין האפשרוּת הזאת לחכּוֹת לימים יוֹתר טוֹבים כּדי לשמוֹר על טהרת הרעיוֹן. את המהפכה שלנו יש להגדיר במלים קצרוֹת וכוֹללוֹת; בּישוב ארץ-ישׂראל על-ידי אנשים עברים פרוֹדוּקטיביים, שיוּכלוּ לחיוֹת על אדמתם חיים מדיניים וחברתיים בּלתי תלויים במישהוּ. תכנה היא בנין ארץ, אשר עוֹדנה שוֹממה כּיוֹם. ומשוּם כּך, אין להשתמש בתנאינו אנוּ בּשיטוֹת-המלחמה הרגילוֹת, שוּם עם אחר עוֹמד במלחמת שחרוּרוֹ בּפני שאלוֹת כּאלה, ולפיכך טבוּעה תנוּעתנוּ בחוֹתם מיוּחד. מה שמיוחד לה הוּא גם זה, שאין לפנינוּ זמן בּלתי מוֹגבל, כּי שעתנוּ דוֹחקת ולא נוּכל לחכּוֹת.

לאשרנוּ, הארץ אשר אנחנו רוצים להתישב בה, עוֹדנה בּחלקה הגדוֹל בּלתי נוֹשבת וביכלתה עוֹד לקלוֹט המוֹנים, היא עדין מחוּץ לכל משטר אימפּריאליסטי, לאוּמי או בּין-לאוּמי, וּמשוּם כּך, ורק משוּם כּך, עדיין יש באפשרוּתנוּ לרכּוֹש אוֹתה. אילו היתה ארץ-ישׂראל מיוּשבת כּמוֹ בּלגיה, למשל, או אילו היתה חלק של מדינה פּן-ערבית, הרי שתביעוֹתינוּ ההיסטוֹריוֹת לא היו צפוּיוֹת להצלחה יתירה, בּגלל עוּבדה זוֹ בּלבד, שפעם, לפני מאוֹת בשנים,ישבוּ היהוּדים בּארץ הזאת, - לא יעזבוּה התוֹשבים ולא ימסרוּה לידי השליטים המדיניים, ושוּם כּוֹח בּעוֹלם לא יוּכל להכריחם לכך; ולנוּ לא היה, איפוֹא, בּלתי אם להשאר מחוּסרי מוֹלדת. ואוּלם מצב-הדברים הוא אחר, והוּא ישאר כך, כּל עוֹד ארץ-ישׂראל תהיה בּלתי-נוֹשבת כּולה; כּל עוֹד לא תהיה ארץ לעצמה, נבדלת ממעצמוֹת אחרוֹת בּמוּבן המדיני והלאומי.

אוּלם היש לבטוֹח שארץ-ישׂראל תישאר כּזאת עוֹד זמן רב?

פּלשתינה לא תהא יוֹתר חלק צדדי של אימפריה מזרחית רדוּמה למחצה. השקט המדיני, במוּבן ידוּע, של ימי תוּרכּיה עבר לבלי שוּב, רוּחוֹת המלחמה העוֹלמית והמהפכה הרוּסית הביאוּ חיים חדשים, לטוֹב ולרע, גם למזרח. אנגליה נכנסה לכאן והשפעתה מתחילה להיוֹת מוּרגשת בארץ, התעוֹררוּתוֹ של המזרח, שהחלה עוֹד לפני המלחמה, מתקדמת עתה בצעדים מהירים. לדוּגמה תשמשנה מצרים והוֹדוּ. אין להעמיד יותר את המזרח והמערב זה לעוּמת זה, בתוֹר שני ניגוּדים שאין לגשר ביניהם. כעבוֹר זמן, קצר או ארוֹך, ירגיש המזרח את לחץ החינוּך של אירוֹפּה גם בּמוּבן הטוֹב וגם בּמוּבן הרע. הדרך, אשר בּה תלך פלשתינה, אם הגוֹרם העברי לא יהיה מעוֹרב בּה כּכוֹח מכריע, הנה מסומנת באוֹפן בּרוּר.

גילוּיים טכניים, התעוֹררוּת תרבּוּתית, קידמה בּדמוֹקרטיוּת של המוֹני הארץ, יקיצה לאוּמית בצורה אכזרית פחוֹת אוֹ יוֹתר. – מלחמה פּחוֹת אוֹ יוֹתר חזקה עם בעלי-השלטוֹן של היוֹם, טיפּוּחה של ארץ-ישׂראל לערב הגדוֹלה, ולוּ גם בהסכמת בעלי-השלטוֹן של היוֹם אוֹ אחרי מלחמה קשה אתם. ההתפתחוּת הזאת כּבר החלה, אוֹתוֹתיה נראים כבר לעין כּל. הניגוּדים הקיימים, לכאוֹרה, עתה חלפוּ כּליל. בּתוֹר דוּגמה להתפשרוּת ניגודים כּאלה יכוֹלוֹת לשמש שוב מצרים והוֹדוּ. כּמה יארך הפּרוֹצס הזה, קשה כּמוּבן לחזוֹת מראש, אוּלם אם לשפּוֹט לפי הצעדים שעשתה הארץ בשנים האחרוֹנוֹת, לא ידָרש לכך זמן רב. בּהרבּה תלוּי הדבר, כּמוּבן, בּהתפתחוּתם של חלקי המזרח האחרים וּביחוּד בּהתפּתחוּת העוֹלם הערבי. לנוּ בּיחוּד חשוּב להכּיר, כּי אלה הן מגמוֹת התפתחוּתוֹ החדשה של המזרח. התוֹצאה הישירה בשבילנוּ ממצב-הדברים הזה הוא, כי לפנינוּ אין זמן בּלתי מוּגבל כדי להגשים את מפעלנוּ. אם גמר ההתפתחוּת הזאת ימצא אוֹתנוּ חלשים, מבּלי שהכּינוּ שוֹרש, הרי מצבנוּ יהיה קשה מאד, ואוּלי גם לא נוּכל להציל דבר, ושוּם הצהרוֹת וחוֹזים עם בּעלי השלטוֹן של היום ושוּם דרישוֹת הנשענוֹת על העבר לא יהיו בּכוֹחם לעזוֹר לנוּ. הפּתרוֹן היחידי לשאלה היא התישבוּת מהירה כּכל האפשר, התישבוּת המכּה שרשים נאמנים בּארץ. חשוּב שהמזרח המתעוֹרר ימצא אוֹתנוּ בּארץ לא כּקוֹמץ חלש, החוֹסה בּצל שלטוֹן אירוֹפי, כּי אם כּעם רב-אוּכלוֹסין היוֹשב על אדמתוֹ, אשר הנהוּ באמת אדוֹני המקוֹם. ואז, רק אז, תמצאנה האפשרוּיות לחיים משוּתפים עם העוֹלם הערבי ותמצא הצוּרה הנאוֹתה לכך.

ועתה, הבה ונסתכּל בּמבּט פּיכח בּמצב הארץ. בּמשך חמש השנים האחרוֹנוֹת היה בּכוֹחנוּ להכניס לארץ 30.000 עוֹלים. חלק ידוּע מהם גם יצא את הארץ. כּיוֹם מגיע מספרנוּ בארץ ל – 100.000 איש בּערך. רק חלק מהם מוּרכב מיסוֹדוֹת פרוֹבוֹקטיביים ורק מיעוּטם מוּשרש בּארץ מוּבן הכּלכּלי. רק 3% מכּל אדמת הארץ בּידי יהוּדים הם. והתקציבים הנקבּעים על-ידי ההסתדרות הציוֹנית לענפי עבודתנו השוֹנים, הם קטנים עד כּדי חניקה. מוֹסדוֹת העוֹבדים, מוֹסדוֹת החינוּך, המלאכה והתעשיה כּוּלם כּאחד קוֹבלים על התקציבים הללו – בּצדק, משוּם שהם מצוּמצמים מאד; ושלא בּצדק, משוּם שאין כסף. השנה התקציבית הנוֹכחית נקראה בּשם היפה “שנת הבּיסוּס”, במילים פּשוּטוֹת פּירוּש הדבר, כי בשנה הזאת לא נזוּז מן המקוֹם ונבסס רק את הקיים כּבר. אגב, גם זה אינו מדוּיק, כּי הכּסף שישנוֹ אינוֹ מספיק אף לבּיסוּס.

התמוּנה האמיתית אינה מתאימה, איפוא, כלל לתעודה שהוּצבה לפנינוּ בגזירת ההיסטוֹריה. צריך לחפּש את המוֹצא, חוּגים ידוּעים בתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית חוֹשבים למצוֹא את המוֹצא הזה בּהרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית אשר עד עתה, לפי המנדט, בּא-כּוחה הִנָה ההסתדרוּת הציוֹנית.

ההרחבה צריכה להתבּטא בּזה, שההסתדרוּת ומוֹסדוֹת בעלי-כסף ישתתפוּ בסוֹכנוּת היהוּדית, בזכוּיוֹת וּבאחריוּת כּמוֹ ההסתדרוּת הציוֹנית. מוּבן מאליו, שבּהרחבה אין אנוּ מתכּוונים לציוֹנים הנמנים עם ההסתדרוּת הציוֹנית והמאוּרגנים בּה, כּי אם לבלתי ציוֹנים, שיש להם איזה נטיה לארץ-ישראל, זאת אוֹמרת, יסוֹדוֹת כּאלה, אשר לפי הלך-מחשבתם וּלפי שאיפוֹתיהם הלאוּמיות והמדיניוֹת, הנם עדיין זרים לנוּ ביחסים ידוּעים, הדבר הזה הניע חלק מההסתדרוּת הציוֹנית לדחוֹת את ההרחבה, שבאה מטעם ההנהלה הציוֹנית ונחתמה בּתור “ממכר לנוֹטַבּלים” – וּלהמשיך בּדרך-העבוֹדה, כפי שהיה מקוּבּל עד עתה. ואשר להרחת הסוֹכנוּת היהוּדית, חוֹשבים המתנגדים להצעת הועד הפּוֹעל, כּי היא צריכה לצאת לפוֹּעל בּצוּרה של בּאוֹת-כּוח דמוֹקרטית של העם היהוּדי, בּדרך הקוֹנגרס היהוּדי העוֹלמי למען ארץ-ישראל.

בּנוֹגע לאוֹפן הויכּוח על “האוֹפי הבּלתי דמוֹקרטי” של הסוֹכנוּת היהוּדית וה“ממכּר לנוֹטַבּלים”, אם גם נניח שיש בּזה משהו נכוֹן, הרי בּכל זאת אין הוא מתאים לענין שלנוּ. אם ברצוֹננוּ בּאמת להגשים את מפעלנוּ, עלינוּ להשתחרר מכּמה לוֹזוּנגים, המתאימים אמנם לאירוֹפה, אבל אצלנוּ נעשוּ לאמָרוֹת עקָרוֹת. לפנינוּ מטרה קבוּעה ומיוּחדת בּמינה, היא בּנין הארץ, ואל המטרה הזאת עלינוּ להגיע בּכל הדרכים. רק מתוֹך נקוּדת-מבט זוֹ עלינו לדוּן על הרחבת הסוֹכנוּת, ומפּני העיקר הזה צריכים להדחוֹת כּל יתר העקרוֹנוֹת, ההסתדרוּת הציוֹנית עוֹבדת ב“שיטוֹת דמוֹקרטיוֹת” זה עשרות בּשנים, השיטוֹת האלה קירבוּ אוֹתנו רק מעט למטרתנוּ, אם איננוּ רוֹצים להעמיד על כּף המאזנים את מפעלנוּ – עלינוּ לחפּש שיטוֹת חדשוֹת, אם בכּוֹחה של הסוֹכנוּת היהוּדית, - שהרחבתה תעשה לא על טהרת הדמוֹקרטיוֹת, - לתת לנו את האפשרוּת להמשיך את עבוֹדתנוּ בהיקף יוֹתר רחב מאשר עד כּה. אין לנו כל רשוּת לבלי להשתמש באפשרוּת זוֹ, רק מפּני שאנוּ שוֹמרים על טהרת העקרוֹנוֹת הדמוֹקרטיים. אגב, מוּבן מאליו, שהרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית אינה מוציאה מן הכּלל את העבוֹדה בּקרב השדרוֹת הרחבוֹת של העם היהוּדי. אוּלם מי שמעריך את הנסיוֹנות של השנים האחרוֹנוֹת, מוּכרח לציין את האמת המרה, כּי האהדה הפּעילה לארץ-ישראל אין לה כּוֹח כּביר כּזה בּקרב העם היהוּדי, שיהא בּיכוֹלתו להבטיח כיוֹם את הצלחת הקוֹנגרס העולמי. החינוּך הלאוּמי צריך, כּנראה, להמשך בּעם היהוּדי עוֹד שנים רבּוֹת ואוּלי גם עשרוֹת בּשנים, עד שהגעגועים למוֹלדת יקיפוּ את השדרוֹת הרחבוֹת בּכּוֹח אלמנטרי. וכּך נעשית הסוֹכנות היהוּדית ה“דמוֹקרטית” לענין של העתיד הרחוֹק – ואנחנוּ, אין בּיכוֹלתנוּ לחכּוֹת.

אוּלם, מאידך גיסא, טעוּת היא לחשוֹב, כּי שאלתנוּ תיפּתר כּבר בּזה אם ההצעה בּדבר הרחבת הסוֹכנוּת תצליח, וימָצאו אמצעים חמריים יוֹתר גדוֹלים לבנין הארץ,

האמצעים הכּספיים יכוֹלים לשמש רק גורם ראשון לבּנין הארץ, אוּלם הבּנין עצמוֹ מוּכרח להיעשוֹת על-ידי העבוֹדה העברית. בּלעדי העבוֹדה העברית, יבלע הכסף בּחוֹלוֹת ובּביצוֹת ללא פרי ובּאוֹפן הכי טוֹב נקים עוֹד שוּרה של מוֹשבוֹת מן הטיפוּס הישן, אבל לא ניצוֹר בּית לאוּמי. התעוּדה הגדוֹלה, כי ארץ-ישראל תיעשה לארץ העבוֹדה היהוּדית – נשארת עמוּסה על שכמוֹ של הפּוֹעל העברי. גם אחרי שיוּצרוּ התנאים המוקדמים על-ידי אמצעי הכסף.

על מה שהפוֹעל יעמוֹד מוּצק על משמרתוֹ, בּיתר הקרבה עצמית וידיעת המקצוֹע, כּן תגדל חשיבוּתוֹ בּבּנין וכן תהא נשקפת לוֹ הצלחה במלחמתוֹ. ומתוֹך אמוּנה בּכּוֹח עצמוֹ וּבנצחוֹן המוּחלט – על הפּוֹעל לקדם בּברכה כּל אפשרוּת של עבודה בּארץ-ישראל וּבתוֹכה גם את הרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית.

כ“ז אלול תרפ”ד (26.9.1924)