אנו עומדים במערכה קשה, אנו לוֹחמים על תנאי-עבוֹדתנו בעתיד. אני מתנגדים לכל דבר העלול לעכב את יצירתנו ולהעמיד על דרכּה מכשוֹלים מלאכותיים, שאין להם יסוֹד בתנאי-הארץ הטבעיים. תוֹצאוֹת המלחמה אינן גלויות לנו, אין לנו שליטה על כל גוֹרמיה. לנו האמוּנה, שאם נהיה מאוּחדים, אם נהיה חזקים בפנים, בהכרתנו ובמעשינו, יכוֹל נוּכל. לנו האמונה, שכּל ההתנגדות שקמה נגדנו בכמה מחנוֹת, פרי זדון או אי-הבנה היא, ואם נוּכל לפזר את אי-ההבנה, נשבּוֹר גם את הזדון, לנו האמוּנה, שאם נמצא בעוֹלם הפוֹליטי – בּעוֹלם האנגלי ובעוֹלם הבין-לאומי – יחס של יושר לשאיפותינו ולדברינו, נצא זכאים מן המשפט הגדול שנערך עתה נגדנו, נצא ממנו בתוֹספת כּבוֹד ובתוספת כּוֹח, ואולם כּה רבים הם גוֹרמי הסכסוּך, שאיש אינו יכוֹל לחזוֹת מראש, בּכל הבּטחוֹן, את פּתרוֹנוֹ. האם נוּכל לשמוֹר על אחדוּת המחנה הציוני? האם נפגוֹש את יחס היוֹשר מצד העוֹלם הפוֹליטי, או חשבּוֹנוֹת אחרים לגמרי ישפיעו על הלך-הרוח בּוֹ? ויש ודברים מקריים, דברים של מה בּכך, אשר מן החוץ אין רוֹאים אוֹתם כּלל – התרשמות רגעית של מישהוּ, אי-הבנה נוֹספת – מכריעים בּדברים חשוּבים מאד. עלינו הוּטל לעשׂוֹת כּל מה שבּיכלתנו, כדי שדרך-עבוֹדתנו תהא רחבה ופנויה. אוּלם גם יתכן, כי למרוֹת התאמצוּיוֹתינוּ – תהיה הדרך צרה. עלינו להתכּוֹנן לפּתרוֹן הרצוי של הסכסוך הפּוֹליטי ואולם גם לפּתרוֹן הבלתי רצוי, ובשני המקרים גם יחד התכּוֹננוּתנוּ אחת היא: המפעל.

נניח שנזכה במערכה הפוֹליטית, וינתן חוֹפש לידינו. מלוּמדי נסיוֹן אנו, לא פעם זכינו כבר בפסקי-דין, בהכרזוֹת בהוֹדעוֹת ממשלתיוֹת. אנוּ יוֹדעים את ערכם הגדוֹל בתוֹר בסיס למפעל. ואנוּ יוֹדעים את ערכם הפעוּט בתוֹר תוֹכן של המפעל. כּל הכרזה וכל הוֹדאה – עלינוּ יהיה למלא אוֹתה תוֹכן חי. אם מחר יעלמוּ כל המסיתים, אשר אוֹתם אנוּ מאשימים בהקמת ההתנגדוּת המלאכוּתית נגדנוּ; אם מחר תכּיר ממשלת בריטניה ויכּיר חבר-הלאוּמים בצדקתנוּ – מה הרוַחנו? את האפשרוּת לעבודה פוֹריה, לא יוֹתר מזה, לא בכּיבּוּשים הפּוֹליטיים, אלא בּכיבּושים ישוּביים גאוּלתנו, כי גם אחרי הכיבּוּש הפּוֹליטי עלינו לגאוֹל את האדמה ולהעביר אליה את המוֹני היהוּדים. עלינוּ יהיה לבנוֹת את ביתנוּ כך, שיהיה בּוֹ די אוֹר ואויר לכל תוֹשבי הארץ, עלינוּ ולא על אחרים.

ואם חלילה נפסיד במערכה הפּוֹליטית, אם האלִימוּת והחשבּוֹנוֹת הפּוֹליטיים של “העוֹלם הגדוֹל” יהיוּ חזקים יוֹתר מן הצדק אשר אתנוּ, הרי לא יהיה זה המקרה הראשוֹן של עיווּת הדין בעוֹלם הפּוֹליטי, וּבתוֹלדוֹת עמנוּ יוַסף עוֹד אי-צדק לשוּרה הארוּכה מאד שקדמה לוֹ, אנוּ לא נשלים עם זה. אנו לא נחדוֹל מלתבּוֹע את חוֹפש הפעוּלה המגיע לנוּ. אוּלם בּזה לא נסתפּק, אלא נמשיך, בכל הדרכים, את מפעלנוּ הישוּבי. בּאשר אין לנו כל אמצעי אחר לתוֹספת כּוֹח ממש, מבּלעדי הישוּב העברי בארץ.על השגיאוֹת הראשוֹנוֹת של התנועה הציונית, כשהעמידה את כל ציוֹניוּתה על הציפיה לישוּעה פּוֹליטית, על המלחמה בעד “צ’רטר” – לא נחזוֹר עוֹד. וגם "ארץ חדשה במקוֹם הארץ הזאת, לא נחפשׂ. כי היא לנוּ ואנוּ לה, ואין בלתה. ננצל את כל האפשרוּיוֹת שיהיוּ לאֵל ידינוּ, במלוּאן, יוֹתר מאשר במלוּאן, ומתוֹך ניצוּל זה נשתדל להרחיב אוֹתן.

האם נוּכל? האם יש ממש בתנוּעה שלנו? אם צוֹרך חיוּני של ההמוֹנים היהוּדים הוֹליד אותה, אם חירוּת לעם העברי בּכנפיה – אין כּוֹח שיוּכל לגדוֹר בעדנוּ את דרכּנוּ. להפריע, להקטין את הטמפּוֹ, להגדיל את הקרבּנוֹת – זאת יוּכלו מתנגדינוּ לעשׂוֹת, אוּלם להכחיד את פּעוּלתנוּ – אין זה בּגדר יכלתם. כל תנוּעת-חירוּת נפגשת תמיד במכשוֹלים, כי רבים הם המעוּנינים בשעבּוּד. כל תנועת-חירוּת יוֹדעת ימֵי אבל ושנוֹת מצוּקה, כשנדמה לה כאילוּ “קיר ברזל” לפניה ואין מוֹצא. ואוּלם כּוֹח היצירה הטמוּן בתנוּעת-חירוּת עתיד תמיד להתגבר על כּוֹח השעבוּד. חוֹק הוא ולא יעבוֹר. מפעל שיש בוֹ חיים והנוֹבע מצרכי חיים מוּכרח לקוּם, אם במוּקדם ואם במאוּחר. אין לחזוֹת מראש את דרכי נצחוֹנוֹ בכל הפרטים ואוּלם “קטנוּת-אמוּנה” היא. שאינה ראוּיה לעם עתיק ולתנוּעה כּבירה, לפקפק בכך, כי מצוֹא נמצאת הדרכים האלה, על אף כל המעצוֹרים.

אם יש ממש בתנוּעה שלנוּ, אם כוֹחוֹת-יצירה טמוּנים בה – דברים אלה אין להוֹכיח בדרך ההגיוֹן בלבד, להיסטוֹריה לא די אם נגיד: העם הזה ראוּי להמשיך חייו, ההיסטוֹריה יוֹדעת כוֹחוֹת ואינה יוֹדעת נימוּקים, כּוֹחוֹת ממש, כּוֹחוֹת של רצוֹן, של פּעוּלה, של יצירה, כּוֹחוֹת רוּחניים, נפשיים וחָמריים. זכוּת העם לקיוּמוֹ טעוּנה עדוּת ממשית. ואם לאו – היא מאַבּדת את ערכה, ויהיה סוֹפה של המערכה הפּוֹליטית אשר בּה אנוּ עוֹמדים כאשר יהיה – תמיד נהיה זקוּקים לעדוּת זוֹ. ושם העדוּת: המפעל הארצישׂראלי, הגבּרת כּוֹחוֹ של הישוב העברי.

גם זאת למדנוּ בתוֹלדוֹת תנוּעתנו, בשעה של פּוּרענוּיוֹת, כשמכשוֹלים מוֹפיעים על דרכּנוּ, כּשאין למצוֹא כל “זריקה פוֹליטית” שתעוֹרר אוֹתנו כשעמדתנוּ בעוֹלם הגדוֹל נעשית עצוּבה ועלוּבה – אז גם מתחילה בפנים פרשה של רפיוֹן ידים. ולעיתים מתחיל גם היאוּש להשתלט על מחננוּ. אז צוֹמחוֹת על קרקע החוּלשה גם תוֹרוֹת נוֹחוֹת וקלוֹת העלוּלוֹת להצדיק את החוּלשה ולהשתיק את המצפּוּן. ואז בּאים אל צעירינוּ ואל זקנינוּ ולוֹחשים באזניהם: הן תראוּ מה קשה המפעל ומה רב הקרבּן אשר הוּא דוֹרש מאתנוּ; הן תיוַכחוּ, כי צרוֹת ועקלקלוֹת הן הסימטאוֹת המוֹבילוֹת אל המטרה, ודרך רחבה וישרה איננה. כּלום כּדאי הדבר? הלא את הכּוֹחוֹת הגדוֹלים האלה אפשר היה להשקיע גם בארצוֹת הגלוּת, ואוּלי אפשר היה להפיק מהן תוֹעלת רבה יוֹתר לעם העברי; הן אפשר להיוֹת יהוּדי נאמן לעמוֹ וגם ציוֹני מבלי להפקיע את החיים במפעל הארצישׂראלי דוקא.

זאת היא הסכּנה הגדוֹלה, האמיתית הרצינית האוֹרבת לנוּ: אם נענה לנִסיוֹן לא בהתגבּרוּת המאמץ, לא בחיפוּש הדרך בכל תנאים שהם, אלא ברפיוֹן ידים ובתוֹרוֹת נוֹחוּת וקלוּת. אין אמת בּתוֹרוֹת האלה, אין דרך לעם העברי בלתי ביצירתוֹ בארץ-ישראל. ואין ציוֹנוּת בלתי אם זאת הקשוּרה קשר אמיץ עם ארץ-ישראל, קשר לא ינתק, ואין שירוּת לתנוּעה בלתי אם בהתבּוֹננוּת לעליה ובעליה. בכל התנאים ובאפשרוּת הראשוֹנה.

ואם גם שבע יסגוֹר האוֹיב את שערי הארץ – אין פחד, כי אין הסגר שיעמוֹד בּפני רבבוֹת ידים דוֹפקוֹת, כל מנעוּל עתיד ליפוֹל ולהישבר, ואוּלם אסוֹן שאין לו תקנה הוּא, אם תחסרנה הידים הדוֹפקוֹת בשער – תמיד, בכל עת ובכל שעה בלי הרף, כי אז לא יוֹעילוּ לנוּ כל פסקי-דין של צדק ושוּם עיווּת-דין לא יוֹסיף לנוּ צרה, כי גם בלעדיו תהא הצרה שלימה.

הגברת כּוֹחוֹ של הישוּב העברי בארץ, בכל האמצעים, בכל הדרכים – בה המפתח לפתרוֹן-אמת. לפּתרוֹן-כּבוֹד של השאלה היהוּדית-הערבית, כי כל עוֹד מעטים וחלשים נהיה, אין שויוֹן ואין פּתרוֹן, ורק בהגבּרת כּוֹחוֹ של הישוּב העברי – פּתרוֹן יחסינוּ עם מנהלי העוֹלם הפּוֹליטי, כי מאזנים דקות בידי מנהלי הפּוֹליטיקה העוֹלמית ובּקפדנוּת רבה הם שוֹקלים את ההפסד ואת הריוח, זה לעוּמת זה, ולהפסיד אין הם רוֹצים. ועל כן תנאי קודם לפסק-דינם שיהיה לטוֹבתנו – שיכבד משקלנוּ על המאזנים הדקוֹת אשר בידיהם, ורק בהגבּרת הכּוֹח של הישוּב העברי בארץ – פּתרוֹן השאלה העברית.

ט“ז כסלו תר”ץ (13.12.1929)

מטרתה המדינית של התנוּעה הציוֹנית בראשית ימיה היתה השׂגת ה“צ’רטר”. פּירוּשוֹ של דבר היה: מסירת פלשׂתינה ליהוּדים על יסוֹד זכוּת בּין-לאוּמית על מנת שיתישבוּ בּה ויהפכוּה לארץ-ישראל. לפני שנתיים הוּשׂגה המטרה המדינית הזאת, אמנם בצוּרה אחרת קצת מכּפי שתוֹארה בציוֹנוּת. פלשתינה נמסרה לחבר-הלאוּמים והוּא מסר את הנהלתה לבּריטניה, אוּלם מטרת המסירה לחבר-הלאוּמים וביחוּד המטרה של מסירת ההנהלה לבריטניה היתה לשם בנין הבית הלאוּמי לעם ישׂראל בארץ-ישׂראל. הרצל חשב, כי הצ’רטר ינתן לחברת התישבוּת היהוּדים שתיוַצר במיוּחד לתכלית זוֹ. המנדט לא הכּיר בחברה כּזאת, אוּלם הוּא הכּיר ב“סוֹכנוּת היהוּדית” (ההוֹלכת ונוֹצרת על-ידי ההסתדרוּת הציוֹנית), אשר בּה צריכה האדמיניסטרציה הבּריטית בארץ להתחשב בכל השאלות הנוֹגעוֹת לבנין הבית הלאוּמי העברי, בפרטים חלוּ שינוּיים ידוּעים בתכניתוּ של הרצל ובאוֹפן הגשמתה, אוּלם לעצם הדבר צריך לציין, שעם אישוּרֹו של המנדט הושגה המטרה המדינית של התנוּעה הציוֹנית: מוּסד בין-לאוּמי, המוּרכב מרוֹב עמי-התרבוּת, אשר למעשה נתוּנה ארץ-ישׂראל תחת שלטוֹנוֹ, הכּיר באופן חגיגי בזכוּתוֹ של עם ישׂראל לא רק להתישב בּארץ, כּי אם לבנוֹת בּה את בּיתוֹ הלאוּמי.

וּבאמת, הרוֹשם הראשוֹן של דעת-הקהל היהוּדית, וּביחוּד הציוֹנית, בּיוּלי 1922, היה רוֹשם של נצחוֹן גמוּר. אוּלם מיוֹם אישוּרוֹ של המנדט עברוּ שתי שנים, ועלינוּ לציין, כּי אפילו היסוֹד לבנין הבּית הלאוּמי בּארץ-ישׂראל טרם הוּנח, על כמה פרטים של המנדט וּבמדה ידוּעה גם ברוּח המנדט, בּאוּ פּירוּשים של הגבלוֹת, וגם אנחנוּ עצמנוּ נוֹטים עתה יוֹתר ויוֹתר למעט את חשיבוּתוֹ, מי אשם בּנסיגתנוּ זוֹ אחוֹרנית, לאחר שנתים ימים בּסך הכּל?

כּמוּבן, נקל ופּשוּט לחפש את הסיבה מחוּצה לנוּ וּבראש וראשוֹנה בּממשלה הבּריטית ובּפּקידוּתה בּארץ-ישׂראל, אשר לא עשוּ את כּל ההכרחי כדי להקל על היהוּדים בתעוּדתם הקשה. הבּקוֹרת על הממשלה הבּריטית מצד חוג ידוע בּהסתדרוּת הציוֹנית צוֹדקת אמנם כשהיא לעצמה, אוּלם בּכל זאת אין בּכּוֹחה לתת תשוּבה מספקת על השאלה הנשאלת. וּבתשוּבה הזאת תלוּי הכיווּן אשר עלינוּ לתת לכּוֹחוֹתינוּ. כּדי להימנע מאי-הצלחה גם להבא. חוֹזים בּין-לאוּמיים – כּזה הנהוּ גם המנדט על ארץ-ישׂראל – אינם נצחיים ואינם יכוֹלים להיוֹת בלתי משתנים בּהתאם לשינוּיים החלים בּאוֹתם הכּוֹחוֹת. אחרת לא תתוּאר כל התקדמוּת במשטר המדיני בעוֹלם. אם מפת אירוֹפּה נשתנתה כּוּלה מהקוֹנגרס הוינאי אשר חתם את תקוּפת נפּוֹליאוֹן, עד הקוֹנגרס הפריסאי אשר סיכם את המלחמה הגדוֹלה, הרי גרמוּ לכך השינוּיים הגמוּרים אשר חלוּ בכּוֹחוֹת המדיניים הממשיים החוֹלשים על גוֹרלה של אירוֹפּה. אין כּל ספק בדבר, כּי המפה הנוֹכחית של אירוֹפּה אינה מסוּימת וּמוּגמרת, וכּבר עכשיו, חמש שנים אחרי עיבוּד החוֹזים, ניכּרים שינוּיים בהתאם לשינוי הכּוֹחוֹת בּאירוֹפּה. חוֹזים נחתמים על יסוֹד דברים מסוּימים ואין להם קשר לא עם פּרינציפּים מוּפשטים ולא עם דרישוֹת המוּסר. אין זה, מוּבן, אוֹמר שהם תמיד בלתי מוּסריים – הם מעבר למוּסר. אם עם דוֹרש הכּרת זכוּת קיוּמוֹ הבלתי תלוּי, הרי שהוּא צריך להוֹכיח בּפוֹעל, בעוּבדוֹת, כי דרישתוֹ אינה פּרי ההפשטה, מסקנה סתמית מתוֹך עיקרוֹן “ההגדרה העצמית של הלאוּמים”. הוּא צריך להוֹכיח, כי דרישתוֹ אינה חלוֹם עקשני של איזוֹ קבוּצה לא גדוֹלה המדברת בּשם העם, אלא שהיא בּאמת צוֹרך חיוּני של חלק הגוּן מן העם, ולמען הגשמתה נכוֹן החלק הזה למלחמה וּלקרבּנוֹת. בּמילים אחרוֹת: דרוּשה הוֹכחה, כי מאחוֹרי הדרישה הזאת עוֹמד כּוֹח פּוֹליטי מסוּים.

על יסוֹד מה אוּשר המנדט הארצישׂראלי, זאת אוֹמרת הכּירוּ בּזכוּת היהוּדיםעל לאומיות בּלתי תלוּיה?- לא על יסוֹד “זכוּיוֹתיו ההיסטוֹריוֹת” של עם ישׂראל על ארץ-ישׂראל. העוּבדה שאנחנוּ שלטנוּ לפנים על ארץ זוֹ ואחר-כּך עבר השלטוֹן לנוּ, - הרי העוֹלם כּיוֹם אין לוֹ כּל ענין בּזה. החוֹזים הבּין-לאוּמיים קיימים לא לשם תיקוּן סילוּפי-מעשׂים בּעבר, כּי אם לשם סידוּר הכּוֹחוֹת המדיניים הקיימים בהוֹוה.

המנדט הארצישׂראלי אוּשר על יסוד של ארגוּמנטציה אחרת. בּאנוּ לפני מעצמוֹת העוֹלם ואמרנוּ: אנחנוּ עם מחוּסר בּית. תנוּ לנוּ את האפשרוּת להקים את ביתנוּ, לבנוֹת אוֹתוֹ אנחנוּ יכוֹלים בּארץ אשר בה הננוּ קשוּרים בּעברנוּ ההיסטוֹרי וּבקשר רוּחני שמעוֹלם לא נוּתק, הארץ הזאת בלתי נוֹשבת היא בּמידה מספיקה ונוּכל להקים בּה את בּיתנוּ. אין בּתבל ארץ אחרת אשר תיקַר בעינינוּ כּארץ-ישׂראל, ולפיכך אך ורק בּעד הארץ הזאת וּבתוֹכה נמצא את הכּוֹחוֹת לתחייתנוּ הלאוּמית. תנוּ לה את האפשרוּת לבנוֹת את ארץ-ישׂראל ותיוַכחוּ, כּי מאחוֹרי דרישוֹתינוּ חבוּיה כמיהת-היצירה של העם העברי, זאת אוֹמרת כּוֹח מדיני ממשי.

הלאוּמים, אשר בּידם היתה ארץ-ישׂראל, שמעוּ והאמינוּ, המנדט אושר.

זכוּתנוּ על ארץ-ישׂראל הנה איפוֹא,:זכות העבוֹדה" והיא מבוּססת על רצוֹננוּ האמיתי, על היוֹתנו מוּכנים וּמסוּגלים להקים בארץ-ישׂראל את בּיתנו הלאוּמי, אוּלם עד אישוּרוֹ של המנדט, היה הבּנין היהוּדי בארץ-ישׂראל אך בֹראשיתוֹ, העיקר צריך היה לבוֹא אחר כך. עלינוּ היה להוֹכיח למעשה איך וּבאיזוֹ מידה הננו נכוֹנים לבנוֹת את ארץ-ישׂראל – בּזה קשוּר היה והנהוּ קשוּר גם עתה ערכוֹ של המנדט. ועלינוּ להוֹדוֹת, כי את ההוֹכחוֹת האלה טרם נתנו בּמידה הנדרושה, ולכן, אם ערכוֹ של המנדט ירד בשנים האחרוֹנוֹת, הרי הסיבה לכך צריך לחפש קודם כל בזה, שהכּוֹח המדיני העוֹמד מאחוֹרי התנוּעה הציוֹנית – הכּוֹח היוֹצר של העם העברי בארץ-ישׂראל, התגלה במידה בלתי מספיקה.

ממשלת בריטניה, בהוֹפיעה בתוֹר המגין העיקרי על הנטיה הלאוּמית שלנוּ, ויהא זה תוֹך מטרה ותעוּדה איזוֹ שהן, עשתה זאת מתוֹך אמוּנה בכּוֹחוֹת הממשיים שלה יש לה ענינים עם הרבה מיליוֹנים של מוּסלמים ונוֹצרים, אינוֹ קל בּיוֹתר. הפּוֹליטיקה שלה בארץ-ישׂראל מעוֹררת התלוֹננוּת מרוּבה וגוֹררת אחריה לא מעט טוֹרח, הפּוֹליטיקה שלנוּ, המבוּססת על המנדט, זאת אוֹמרת על בנין הבית הלאוּמי העברי בארץ-ישׂראל, יכוֹלה להיוֹת מוּצדקת רק אז, כשהבית בּאמת הולך ונבנה. שהממשלה הבריטית, וביחוּד הממשלה הנוֹכחית, רוֹצה שהיהודים יבנו את ארץ-ישראל ככל האפשר יותר מהר.

המדינאים האנגלים, בראוּתם את הקצב האיטי של עבוֹדתנו, מן הראוי היה שיעלוּ לפני עצמם את השאלה: אם בקרב היהוּדים אין את הרצון הלאוּמי הזה – למה לנוּ כּל הטוֹרח וכּל העוֹל הבּא לנו בּעקב הפּוֹליטיקה הציוֹנית? הן יש לנו אמצעים הרבה יוֹתר פשוּטים כדי לשמוֹר על ההשפעה הנחוּצה לנוּ בּארץ-ישׂראל.

בּכל הארגוּמֶנטציה הזאת שלי אין נטיה ללמד זכות על אנגליה בּגלל חטאיה, חטאים כאלה ישנם. אוּלם סוֹף כּל סוֹף מי מחוּיב לבנוֹת את הבּית הלאוּמי העברי אם לא היהוּדים עצמם? ואם אשם בזה, שהבּנין טרם התחיל להבּנוֹת כּראוי, גם מישהוּ המחוּיב לעזֹור ליהוּדים לבנוֹתוֹ, הרי שהאשמה העיקרית נוֹפלת על אלה, אשר עליהם היתה החוֹבה לבנוֹת את הבּית הלאוּמי, אם גם בעזרת אחרים, לא לורד קרזוֹן ומקדוֹנלד, כי אם בּני אברהם ויצחק מעוּנינים בּאוֹפן ישיר בקיוּמו של הבּית הלאוּמי העברי ודבר הקמתו הוּא מחוֹבתם הישרה, לנו בּעיקר חשוּב לציין את העוּבדה, כי בּני אברהם ויצחק לא מילאוּ את חוֹבתם ורק אחרי שתתמלא החוֹבה הזאת – תהא לנו הזכות לקבּוֹל על שקרזוֹן ומקדוֹנלד אינם ממלאים את חוֹבתם הם.

בּאישור המנדט יש לראוֹת מעין הפסקה בסידוּר הבּין-לאוּמי של המזרח, סידוּר זה אינוֹ מקבל צוּרוֹת מסוּימוֹת והעמים מחכים: מה יעשו היהוּדים בּארץ-ישׂראל? במשך אלפי שנה התאוֹננוּ היהוּדים על שנפל בגוֹרלם להיוֹת מחוּסרי בּית. הנה סוֹף כּל סוֹף נשמעוּ תלוּנוֹתיהם. העולם אוֹמר: יכוֹלים הנכם לשוּב אל עצמכם, הבּיתה, אם תרצוּ – ארץ-ישׂראל תהא שלכם. בהפסקה הזאת שנעשתה על ידי העמים לטוֹבת היהוּדים, לא השתמשנו כראוּי. היהוּדים לא נענוּ במידה הדרוּשה להזמנה שהוּפנתה אליהם, העיכּוּבים אשר היוּ, ואשר יכלוּ לבלי היוֹת; ההקלות אשר היו צריכות להיעשׂוֹת ולא נעשׂוּ, אמנם ממלאים תפקיד ידוע בּאי-הצלחתנו, אבל רק תפקיד צדדי. האחריוּת נוֹפלת בּעיקר על הפּסיביות, על ההכרה הלאוּמית הבלתי מספּיקה, על הכּוֹשר הבּלתי מספּיק של העם היהוּדי לקרבּנוֹת. אין עם אחד שקיבּל את החוֹפש שלוֹ בּמתנה מידי אחרים, בלי קרבּנוֹת ובּלי מלחמה ממוּשכת, תנאי ההשתחררוּת העברית הם כּאלה, שמלחמתוֹ של העם היהוּדי הוּא לאין ערוֹך קשה יוֹתר; אוּלם אין זאת אוֹמרת, שמישהוּ מחוּיב לחלק עם היהוּדים את קשיי המלחמה; כּמוֹ אצל עמים אחרים היא צריכה להיוֹת נישאת על-ידי היהוּדים עצמם.

כּל עוד לא הבינוֹנוּ זאת, לא נוּכל לרכּז באוֹפן הדרוּש את מאמצנוּ הלאוּמיים לשחרור. מתנגדינוּ העיקריים אינה הממשלה הבריטית; ולא לוֹרד קרזוֹן, הספר הלבן, הלוֹרדים האנגלים והאפנדים. אוֹיבנו היא הפּסיביוּת של הגוֹלה היהוּדית, חוּלשתוֹ והתפוֹררותוֹ של הישוּב. רק ריכּוּז כּל המאמצים למלחמה בּאוֹיב הזה – יהפוֹך את המנדט מ“פּיסת-נייר” לנשק ממשי בּמלחמת-השחרוּר שלנוּ.

אוּלם כּל כּמה שלא תגדל האכזבה אשר עברה עלינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת לא נכוֹן יהיה בּהחלט להחזיק בּקיצוֹניוּת האחרת וּלבלי להעריך את חשיבוּתוֹ של המנדט. אל לנוּ לשכּוֹח: אחרי שנוֹת אלפים של פּזוּרינוּ נשמע לראשוֹנה קוֹלה של היהדוּת; לראשוֹנה ניתנה האפשרוּת להסתדרוּת פּרטית המשוּללת כּל כּוֹחוֹת ממלכתיים מאוּרגנים להשתתף בקוֹנגרס של ממלכוֹת, ובזה הוכרה ראשית הממלכתיות של היהוּדים; לראשוֹנה נתגלה הכּוֹח המוּסרי של הסבל העברי והתקוה העברית באותה הכּרת-הערך של כּוֹח התוֹתחים והזין. ומה שחשוּב לנוּ יוֹתר מהכּוֹח: לראשונה במשך אלפים שנה הוכּר, שאין להפריד בּין הקשר של עם ישׂראל וארץ-ישׂראל. אל לנו לשכּוֹח ואל לנו להפחית את ערכוֹ המוּסרי והמדיני הגדוֹל של האישוּר הבין-לאוּמי הזה, למען לא ישאר צליל ריק, עלינו למלא אותו תוֹכן ממשי, מתוֹך עבוֹדה ללא ליאוּת. אנוּ מחוּיבים לקרוֹא אל הגוֹלה בּלי הרף, שתמלא את חוֹבתה לארץ-ישׂראל. בּארץ גופה עלינוּ לעמוֹד בגאוֹן על משמרתנוּ ולהגבּיר את הישוּב בּכל האמצעים שבּידינוּ. בּעבוֹדתנוּ כאן יש לנוּ בּסיס תחת רגלינו; הוּא רוֹפף כּל עוד לא חיזקנו את יסוֹדוֹתיו, אוּלם כּאשר יוּטבע יסוֹדו בצוּרה של ישוּב חזק, מאוּרגן, רב אוּכלוּסין, מאוּחד בשאיפוֹתיו הלאוּמיות, נביא את השטר אשר נתן לנו העוֹלם התרבּוּתי ונדרוֹש את תשלוּמוֹ המלא.

א' אב תרפ"ד (1.8.1924)

הסוכנות היהודית / משה בילינסון

מהפכה הפּוֹגשת בּדרכּה מעצוֹרים שאין להתגבּר עליהם והיא נאלצת לעמוֹד במהלכה אוֹ גם לסגת אחוֹרנית – רשאים נוֹשאיה להיפּטר ממנה לזמן ידוע ולוֹמר: אם לא היוֹם – מחר אוֹ מחרתים, תוֹרה בּוֹא יבוֹא, שוּם אסוֹן לא יאוּנה אם עם מחכּה לשחרוּרוֹ עוד עשר שנים אוֹ עשרוֹת בּשנים, כּי אין היא קיימת על גאוּלת אוֹתם האנשים החיים כיוֹם, אלא על נצחוֹן הרעיוֹן המהפכני, אשר אוֹתוֹ צריך לשמוֹר בטהרתוֹ.

בּעצם, היה זה תכסיסה של אירוֹפּה המהפּכנית בּמאה התשע-עשרה והעשרים.

אוּלם למהפּכה העברית אין האפשרוּת הזאת לחכּוֹת לימים יוֹתר טוֹבים כּדי לשמוֹר על טהרת הרעיוֹן. את המהפכה שלנו יש להגדיר במלים קצרוֹת וכוֹללוֹת; בּישוב ארץ-ישׂראל על-ידי אנשים עברים פרוֹדוּקטיביים, שיוּכלוּ לחיוֹת על אדמתם חיים מדיניים וחברתיים בּלתי תלויים במישהוּ. תכנה היא בנין ארץ, אשר עוֹדנה שוֹממה כּיוֹם. ומשוּם כּך, אין להשתמש בתנאינו אנוּ בּשיטוֹת-המלחמה הרגילוֹת, שוּם עם אחר עוֹמד במלחמת שחרוּרוֹ בּפני שאלוֹת כּאלה, ולפיכך טבוּעה תנוּעתנוּ בחוֹתם מיוּחד. מה שמיוחד לה הוּא גם זה, שאין לפנינוּ זמן בּלתי מוֹגבל, כּי שעתנוּ דוֹחקת ולא נוּכל לחכּוֹת.

לאשרנוּ, הארץ אשר אנחנו רוצים להתישב בה, עוֹדנה בּחלקה הגדוֹל בּלתי נוֹשבת וביכלתה עוֹד לקלוֹט המוֹנים, היא עדין מחוּץ לכל משטר אימפּריאליסטי, לאוּמי או בּין-לאוּמי, וּמשוּם כּך, ורק משוּם כּך, עדיין יש באפשרוּתנוּ לרכּוֹש אוֹתה. אילו היתה ארץ-ישׂראל מיוּשבת כּמוֹ בּלגיה, למשל, או אילו היתה חלק של מדינה פּן-ערבית, הרי שתביעוֹתינוּ ההיסטוֹריוֹת לא היו צפוּיוֹת להצלחה יתירה, בּגלל עוּבדה זוֹ בּלבד, שפעם, לפני מאוֹת בשנים,ישבוּ היהוּדים בּארץ הזאת, - לא יעזבוּה התוֹשבים ולא ימסרוּה לידי השליטים המדיניים, ושוּם כּוֹח בּעוֹלם לא יוּכל להכריחם לכך; ולנוּ לא היה, איפוֹא, בּלתי אם להשאר מחוּסרי מוֹלדת. ואוּלם מצב-הדברים הוא אחר, והוּא ישאר כך, כּל עוֹד ארץ-ישׂראל תהיה בּלתי-נוֹשבת כּולה; כּל עוֹד לא תהיה ארץ לעצמה, נבדלת ממעצמוֹת אחרוֹת בּמוּבן המדיני והלאומי.

אוּלם היש לבטוֹח שארץ-ישׂראל תישאר כּזאת עוֹד זמן רב?

פּלשתינה לא תהא יוֹתר חלק צדדי של אימפריה מזרחית רדוּמה למחצה. השקט המדיני, במוּבן ידוּע, של ימי תוּרכּיה עבר לבלי שוּב, רוּחוֹת המלחמה העוֹלמית והמהפכה הרוּסית הביאוּ חיים חדשים, לטוֹב ולרע, גם למזרח. אנגליה נכנסה לכאן והשפעתה מתחילה להיוֹת מוּרגשת בארץ, התעוֹררוּתוֹ של המזרח, שהחלה עוֹד לפני המלחמה, מתקדמת עתה בצעדים מהירים. לדוּגמה תשמשנה מצרים והוֹדוּ. אין להעמיד יותר את המזרח והמערב זה לעוּמת זה, בתוֹר שני ניגוּדים שאין לגשר ביניהם. כעבוֹר זמן, קצר או ארוֹך, ירגיש המזרח את לחץ החינוּך של אירוֹפּה גם בּמוּבן הטוֹב וגם בּמוּבן הרע. הדרך, אשר בּה תלך פלשתינה, אם הגוֹרם העברי לא יהיה מעוֹרב בּה כּכוֹח מכריע, הנה מסומנת באוֹפן בּרוּר.

גילוּיים טכניים, התעוֹררוּת תרבּוּתית, קידמה בּדמוֹקרטיוּת של המוֹני הארץ, יקיצה לאוּמית בצורה אכזרית פחוֹת אוֹ יוֹתר. – מלחמה פּחוֹת אוֹ יוֹתר חזקה עם בעלי-השלטוֹן של היוֹם, טיפּוּחה של ארץ-ישׂראל לערב הגדוֹלה, ולוּ גם בהסכמת בעלי-השלטוֹן של היוֹם אוֹ אחרי מלחמה קשה אתם. ההתפתחוּת הזאת כּבר החלה, אוֹתוֹתיה נראים כבר לעין כּל. הניגוּדים הקיימים, לכאוֹרה, עתה חלפוּ כּליל. בּתוֹר דוּגמה להתפשרוּת ניגודים כּאלה יכוֹלוֹת לשמש שוב מצרים והוֹדוּ. כּמה יארך הפּרוֹצס הזה, קשה כּמוּבן לחזוֹת מראש, אוּלם אם לשפּוֹט לפי הצעדים שעשתה הארץ בשנים האחרוֹנוֹת, לא ידָרש לכך זמן רב. בּהרבּה תלוּי הדבר, כּמוּבן, בּהתפתחוּתם של חלקי המזרח האחרים וּביחוּד בּהתפּתחוּת העוֹלם הערבי. לנוּ בּיחוּד חשוּב להכּיר, כּי אלה הן מגמוֹת התפתחוּתוֹ החדשה של המזרח. התוֹצאה הישירה בשבילנוּ ממצב-הדברים הזה הוא, כי לפנינוּ אין זמן בּלתי מוּגבל כדי להגשים את מפעלנוּ. אם גמר ההתפתחוּת הזאת ימצא אוֹתנוּ חלשים, מבּלי שהכּינוּ שוֹרש, הרי מצבנוּ יהיה קשה מאד, ואוּלי גם לא נוּכל להציל דבר, ושוּם הצהרוֹת וחוֹזים עם בּעלי השלטוֹן של היום ושוּם דרישוֹת הנשענוֹת על העבר לא יהיו בּכוֹחם לעזוֹר לנוּ. הפּתרוֹן היחידי לשאלה היא התישבוּת מהירה כּכל האפשר, התישבוּת המכּה שרשים נאמנים בּארץ. חשוּב שהמזרח המתעוֹרר ימצא אוֹתנוּ בּארץ לא כּקוֹמץ חלש, החוֹסה בּצל שלטוֹן אירוֹפי, כּי אם כּעם רב-אוּכלוֹסין היוֹשב על אדמתוֹ, אשר הנהוּ באמת אדוֹני המקוֹם. ואז, רק אז, תמצאנה האפשרוּיות לחיים משוּתפים עם העוֹלם הערבי ותמצא הצוּרה הנאוֹתה לכך.

ועתה, הבה ונסתכּל בּמבּט פּיכח בּמצב הארץ. בּמשך חמש השנים האחרוֹנוֹת היה בּכוֹחנוּ להכניס לארץ 30.000 עוֹלים. חלק ידוּע מהם גם יצא את הארץ. כּיוֹם מגיע מספרנוּ בארץ ל – 100.000 איש בּערך. רק חלק מהם מוּרכב מיסוֹדוֹת פרוֹבוֹקטיביים ורק מיעוּטם מוּשרש בּארץ מוּבן הכּלכּלי. רק 3% מכּל אדמת הארץ בּידי יהוּדים הם. והתקציבים הנקבּעים על-ידי ההסתדרות הציוֹנית לענפי עבודתנו השוֹנים, הם קטנים עד כּדי חניקה. מוֹסדוֹת העוֹבדים, מוֹסדוֹת החינוּך, המלאכה והתעשיה כּוּלם כּאחד קוֹבלים על התקציבים הללו – בּצדק, משוּם שהם מצוּמצמים מאד; ושלא בּצדק, משוּם שאין כסף. השנה התקציבית הנוֹכחית נקראה בּשם היפה “שנת הבּיסוּס”, במילים פּשוּטוֹת פּירוּש הדבר, כי בשנה הזאת לא נזוּז מן המקוֹם ונבסס רק את הקיים כּבר. אגב, גם זה אינו מדוּיק, כּי הכּסף שישנוֹ אינוֹ מספיק אף לבּיסוּס.

התמוּנה האמיתית אינה מתאימה, איפוא, כלל לתעודה שהוּצבה לפנינוּ בגזירת ההיסטוֹריה. צריך לחפּש את המוֹצא, חוּגים ידוּעים בתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית חוֹשבים למצוֹא את המוֹצא הזה בּהרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית אשר עד עתה, לפי המנדט, בּא-כּוחה הִנָה ההסתדרוּת הציוֹנית.

ההרחבה צריכה להתבּטא בּזה, שההסתדרוּת ומוֹסדוֹת בעלי-כסף ישתתפוּ בסוֹכנוּת היהוּדית, בזכוּיוֹת וּבאחריוּת כּמוֹ ההסתדרוּת הציוֹנית. מוּבן מאליו, שבּהרחבה אין אנוּ מתכּוונים לציוֹנים הנמנים עם ההסתדרוּת הציוֹנית והמאוּרגנים בּה, כּי אם לבלתי ציוֹנים, שיש להם איזה נטיה לארץ-ישראל, זאת אוֹמרת, יסוֹדוֹת כּאלה, אשר לפי הלך-מחשבתם וּלפי שאיפוֹתיהם הלאוּמיות והמדיניוֹת, הנם עדיין זרים לנוּ ביחסים ידוּעים, הדבר הזה הניע חלק מההסתדרוּת הציוֹנית לדחוֹת את ההרחבה, שבאה מטעם ההנהלה הציוֹנית ונחתמה בּתור “ממכר לנוֹטַבּלים” – וּלהמשיך בּדרך-העבוֹדה, כפי שהיה מקוּבּל עד עתה. ואשר להרחת הסוֹכנוּת היהוּדית, חוֹשבים המתנגדים להצעת הועד הפּוֹעל, כּי היא צריכה לצאת לפוֹּעל בּצוּרה של בּאוֹת-כּוח דמוֹקרטית של העם היהוּדי, בּדרך הקוֹנגרס היהוּדי העוֹלמי למען ארץ-ישראל.

בּנוֹגע לאוֹפן הויכּוח על “האוֹפי הבּלתי דמוֹקרטי” של הסוֹכנוּת היהוּדית וה“ממכּר לנוֹטַבּלים”, אם גם נניח שיש בּזה משהו נכוֹן, הרי בּכל זאת אין הוא מתאים לענין שלנוּ. אם ברצוֹננוּ בּאמת להגשים את מפעלנוּ, עלינוּ להשתחרר מכּמה לוֹזוּנגים, המתאימים אמנם לאירוֹפה, אבל אצלנוּ נעשוּ לאמָרוֹת עקָרוֹת. לפנינוּ מטרה קבוּעה ומיוּחדת בּמינה, היא בּנין הארץ, ואל המטרה הזאת עלינוּ להגיע בּכל הדרכים. רק מתוֹך נקוּדת-מבט זוֹ עלינו לדוּן על הרחבת הסוֹכנוּת, ומפּני העיקר הזה צריכים להדחוֹת כּל יתר העקרוֹנוֹת, ההסתדרוּת הציוֹנית עוֹבדת ב“שיטוֹת דמוֹקרטיוֹת” זה עשרות בּשנים, השיטוֹת האלה קירבוּ אוֹתנו רק מעט למטרתנוּ, אם איננוּ רוֹצים להעמיד על כּף המאזנים את מפעלנוּ – עלינוּ לחפּש שיטוֹת חדשוֹת, אם בכּוֹחה של הסוֹכנוּת היהוּדית, - שהרחבתה תעשה לא על טהרת הדמוֹקרטיוֹת, - לתת לנו את האפשרוּת להמשיך את עבוֹדתנוּ בהיקף יוֹתר רחב מאשר עד כּה. אין לנו כל רשוּת לבלי להשתמש באפשרוּת זוֹ, רק מפּני שאנוּ שוֹמרים על טהרת העקרוֹנוֹת הדמוֹקרטיים. אגב, מוּבן מאליו, שהרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית אינה מוציאה מן הכּלל את העבוֹדה בּקרב השדרוֹת הרחבוֹת של העם היהוּדי. אוּלם מי שמעריך את הנסיוֹנות של השנים האחרוֹנוֹת, מוּכרח לציין את האמת המרה, כּי האהדה הפּעילה לארץ-ישראל אין לה כּוֹח כּביר כּזה בּקרב העם היהוּדי, שיהא בּיכוֹלתו להבטיח כיוֹם את הצלחת הקוֹנגרס העולמי. החינוּך הלאוּמי צריך, כּנראה, להמשך בּעם היהוּדי עוֹד שנים רבּוֹת ואוּלי גם עשרוֹת בּשנים, עד שהגעגועים למוֹלדת יקיפוּ את השדרוֹת הרחבוֹת בּכּוֹח אלמנטרי. וכּך נעשית הסוֹכנות היהוּדית ה“דמוֹקרטית” לענין של העתיד הרחוֹק – ואנחנוּ, אין בּיכוֹלתנוּ לחכּוֹת.

אוּלם, מאידך גיסא, טעוּת היא לחשוֹב, כּי שאלתנוּ תיפּתר כּבר בּזה אם ההצעה בּדבר הרחבת הסוֹכנוּת תצליח, וימָצאו אמצעים חמריים יוֹתר גדוֹלים לבנין הארץ,

האמצעים הכּספיים יכוֹלים לשמש רק גורם ראשון לבּנין הארץ, אוּלם הבּנין עצמוֹ מוּכרח להיעשוֹת על-ידי העבוֹדה העברית. בּלעדי העבוֹדה העברית, יבלע הכסף בּחוֹלוֹת ובּביצוֹת ללא פרי ובּאוֹפן הכי טוֹב נקים עוֹד שוּרה של מוֹשבוֹת מן הטיפוּס הישן, אבל לא ניצוֹר בּית לאוּמי. התעוּדה הגדוֹלה, כי ארץ-ישראל תיעשה לארץ העבוֹדה היהוּדית – נשארת עמוּסה על שכמוֹ של הפּוֹעל העברי. גם אחרי שיוּצרוּ התנאים המוקדמים על-ידי אמצעי הכסף.

על מה שהפוֹעל יעמוֹד מוּצק על משמרתוֹ, בּיתר הקרבה עצמית וידיעת המקצוֹע, כּן תגדל חשיבוּתוֹ בּבּנין וכן תהא נשקפת לוֹ הצלחה במלחמתוֹ. ומתוֹך אמוּנה בּכּוֹח עצמוֹ וּבנצחוֹן המוּחלט – על הפּוֹעל לקדם בּברכה כּל אפשרוּת של עבודה בּארץ-ישראל וּבתוֹכה גם את הרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית.

כ“ז אלול תרפ”ד (26.9.1924)

בּהתאסף הקוֹנגרס הציוֹני האחרוֹן, לפני שנה, החל להסתמן המשבּר שחל בּנו עתה בּכל תקפּוֹ. עתה הגיע למרוֹם קצוֹ. עתה כּוּלנוּ מרגישים, וּלנוּ יוֹדעים, שהתנוּעה הגיעה לאיזוֹ נקוּדה מכרעת וכי שאר-מרץ וגבוּרת-יתר נחוּצים, כּדי למצוֹא גם עתה, למרוֹת הכּל, את הדרך הנכוֹנה ולשמוֹר על האמוּנה בּטהרתה. י"ב סעיפים בסדר יוֹמוֹ של הועד הפּוֹעל, אך בּעצם אין הם אלא שינוּיי גירסא של סעיף אחד – המצב בּארץ. אם התנוּעה תבליג על המצוּקה של עכשיו, תבליג בּאמת – ויצאנו לדרך המלך.

תנאי ראשוֹן לכך: ההכּרה השלימה בּרצינוּת ובאחריוּת הרבּה. לא עתה הזמן לחשבּוֹנוֹת אישיים ואפילו לא לחשבּוֹנוֹת מפלגה וּמעמד. בּשעה זוֹ, לא לפי כּבוֹדה של תנוּעה גדוֹלה יהיה הדבר, אם המוֹשב של עכשיו יקבּל צוּרה בּדוֹמה לזוֹ, שהקוֹנגרסים שלנוּ מקבּלים בּזמן האחרוֹן – מסוֹת ומריבוֹת, תחרוּיוֹת של מנהיגים, תחרוּיוֹת מפלגוֹת, אשר מפּני החשבּוֹנוֹת הפּוּלמוּסיים שבּיניהן יוֹצאים עניני-הבּנין שלנוּ מסוּלקים כּמה מעלוֹת אחוֹרנית. ותנאי שני: אמת. אין הציוֹנוּת זקוּקה לכּחל וּסרק ולכיבּוּדים; אין הציוֹנוּת צריכה להעלמת המצב כמוֹת שהוּא בּארץ וּבתנוּעה; לפחד מפּני האמת – וּתהי זוֹ מרה מכּל מר.

והאמת מרה היא.

הנה זה שנים אשר נעדר מאתנוּ היסוֹד המוּסד של תנוּעתנוּ – ההתישבוּת; הנסיוֹן שנתנסינוּ בּוֹ השנה, שנוֹדעה בּתוֹרה שנת יזמה פּרטית, נכשל, ואת הכּשלוֹן הזה אין לכסוֹת בּשוּם טרוּניה וקוּבלנה על תנוּעת הפּוֹעלים; נצטמצמו עד מחנק הסיכּוּיים והתקווֹת של עבוֹדתנוּ; קרוֹב לשליש הפּוֹעלים מהלך ללא עבוֹדה וללא לחם; חוֹסר-פּרנסה – חזיוֹן נפרץ הוּא בּערים וּביחוּד בּתל-אביב ואם ניתן לדבּר בּהכרת גאוה על התקדמוּת המשק החקלאי, ואם מתוֹך סיפּוּק יש לציין את היבוּל המבוֹרך של השנה דוקא – הרי אין אנוּ רשאים לעצוֹם עינינוּ מראוֹת גם את המחיר היקר שאנוּ משלמים בּעד כּל זה; אסוּר להעלים עין מבּזבּוּז הכּוֹחוֹת האנוֹשיים, מהרשלנוּת הפּלילית כּמעט שאנוּ נאלצים לנהוֹג בּיחס לחוֹמר הכי יקר אשר יש לנוּ – הלא הוּא הנוֹער העוֹבד. בּמשך שנת המצוּקה הזוֹ בּקשה ארצנוּ בּמחנה הציוֹנים אשר בּגוֹלה את ההד האמיתי, החי, הנלהב למה שנעשה כאן. וההד לא בּא במידה הדרוּשה, לא בּעתוֹנוּת הציוֹנית, לא בּועידוֹת הציוֹניוֹת ולא בּנאוּמיהם של המנהיגים, שוּב שמענוּ טרוּניוֹת וחשבּוֹנוֹת – בּיחוּד כּלפי תנוּעת הפּוֹעלים; שוּב ראינוּ רצוֹן לטשטש לגמרי את המצב כּמוֹת שהוּא; שוּב ראינוּ התענינוּת מוּפרזת בּכל מיני ענינים צדדיים ומקריים וסכסוּכים ארעיים בּישוּב והעלמת-עין מהעיקר. ראינוּ את הציוֹנים והנה הם מקדישים את כל כּוֹחם אוֹ את מרבית כּוֹחם לכּל שאר הענינים ורק לא לבנין הארץ.

והמשׂחק הזה מסוּכּן יוֹתר מדי, ושוּם מאמר ממאמרי המרגיעים לא י כסה מעיני השׂוֹנאים – הרי אליהם מכוּוַנים המאמרים הללו – את המצב האמיתי וכּוֹחוֹת הישוּב מוּגבּלים ואי-אפשר להעמיס עליהם משא הכּבד ממנו. הישוּב, וביחוּד ישוּב העבוֹדה, שמר את אמוּנתוֹ, את היוּתוֹ מוּכן לקרבּנוֹת גם להבא – הוּא לא יזוּז ממשמרתוֹ. גם בּישוּב יש כּבר סימני ליאוּת, פּה ושם נראוּ כּבר בּקיעים גם בּמבצר הזה של הציוֹנוּת, והגלוּת, וּבראש וראשונה, כּמוּבן, הגוֹלה הציוֹנית,, חלילה לה לעמוֹד מנגד ולתת לבּקיעים הללוּ שירבוּ ויתרחבוּ; חלילה לה להפקיר מבצר זה וּלבלתי שמוֹר עליו מסכּנת המפּוֹלת. את חלוּץ הצבא הכּוֹבש – והתישבוּתנוּ כּיבוּש היא – אסוּר להזניח שילך ערוֹם ויחף, אסוּר לעקוֹר מלבו את האמוּנה בּכּוֹחוֹת-הצבא העוֹמדים תמיד מאחוֹרי ערפוֹ, כּוֹחוֹת המוּכנים בּכל עת וּבּכל שעה לבוֹא לעזרתוֹ.

צריך לשים קץ למצב זה שהוּא לבלתי נשׂוֹא. צריך שתיאָמר האמת לעם ישראל ולתנוּעה הציוֹנית – ולא רק מעל דפי העתוֹנים של הפּוֹעלים. היא צריכה להיאָמר על ידי המוֹסד המוּסמך והאחראי בּיוֹתר; אם אין קוֹנגרס,הרי על-ידי הועד הפּוֹעל. היא צריכה להיאָמר – כּדי שיבוֹא המענה המתאים; מאמצים מַכּסימליים לשם ריוח והצלה מן המצב.

מהי ההצלה הזאת? היוֹם, לאלתר, הרי היא מתבּטאת בּמתן עבוֹדה למחוּסריה, פּרנסה – לנצרכיה. אך לא נלך שוֹלל אחרי אַשלָיוֹת, וחלילה לנוֹ להסתפק בפּתרוֹן שאלת היום. עבוֹדה לשלוֹשה חדשים, כּביש ושוּב כּביש – אינה הצלה לתנוּעה, אין זוֹ דרך בּה תלך הציוֹנוּת, ההתישבוּת העוֹבדת. ויחד עם הדאגה הרבּה והשקדנית לצרת היוֹם, חייב הועד הפּוֹעל ליתן את לבּו לעיקר העיקרים- למטרה.

איך נבוֹא אליה? אשרי המאמין, כי יבוֹא איזה נדיב רב-חסד וּבידוֹ הרחבה יחַלץ את התנוּעה מנקוּדת המצוֹקֹ, ואם יבוֹא – התנוּעה לא תדחה אוֹתוֹ כּאשר לא ידחה שוּם כּוֹח שיש עמוֹ אפשרוּת בּנין. אשרי המאמין, כּי כּוָונוֹתיה וּמשאלוֹתיה של ממשלת המנדט הן לכּוֹנן את המוֹלדת ליהוּדים ועל הציוֹנוּת רק לסייע בּכּוֹח-הלחץ שלה להגשים את הכּוָונוֹת והמשאלוֹת הללו – והתנוּעה, כּמוּבן, לא תחמיץ את אשר יש להפיק ממקוֹר זה. אך אסוּר לנוּ לסמוֹך לא על הנַדיב שיבוֹא לציוֹנוּת ולא על אנגליה שתבנה לנוּ. אם אמנם יש מַסד איתן, משענת תמיד – הרי זוֹ התנוּעה.

י“ט תמוז תרפ”ו (1.7.1926)

אם נבקש את התשוּבה לפּרוֹבּלימה המענינת אוֹתנוּ עתה בּיוֹתר: מדוּע כּה נחלש המרץ הציוֹני, מדוּע אין עוֹנה לזעקת הארץ לא בּמחנה הציוֹנים סתם ולא בּין העסקנים הותיקים, אשר קשרו את חייהם בּמפעל הציוֹני ואשר אין לחשוֹד בּקרירוּת לבּם, - הרי את התשוּבה אפשר לנסח במלה סכמַתית אחת: אי־אמוּן. כּבר מזמן, אוּלי זה שנים מספר, הוֹלכת וּמתגברת בגוֹלה הציוֹנית, וּבגוֹלה היהוּדית בּכלל, ההרגשה המהוּפכת מזוֹ שציינה את התקוּפה שבּאה מיד לאחר המלחמה; הוֹלך וּמתגבר אי־האמוּן בּמפעל הארצישראלי. ואין אנוּ מדבּרים עתה על אי־אמוּן בציוֹנוּת. בּעקבוֹת המשר שלנוּ מתחזק כּמוּבן גם אי־אמוּן זה, אוּלם אלה שנוּגעוּ בּוֹ עוֹזבים את המחנה. אוֹתנוּ מענין כּרגע אי־אמוּנם של הציונים, לא בּארץ־ישראל אלא בּמפעל, לצוּרוֹתיו וּלשיטוֹתיו. מחלה זוֹ אוֹכלת לא רק ציוֹני סתם אלא גם בּעסקן הציוֹני, אוֹתוֹ איש התעמוּלה הציוֹנית אשר עליו מוּטל התפקיד להוכיח לזוּלתוֹ ואין הוֹכחה בּּפי אדם, אשר אמוּנתוֹ אינה שלימה, ומשוּם כּך לפנינו פּרוֹבּלימה רצינית מאד וּבה תלוּי גוֹרל עבוֹדתנוּ בגוֹלה בּעתיד הקרוֹב; איך נחזק את האמוּן הרוֹפף, איך נשיב, קוֹדם כּל, לעסקן הציוֹני את האמוּנה שהיתה לוֹ?

את הסיבּה העיקרית לאי־האמוּן יש, כּנראה, לחפּש בּאשליה אשר בּה ניגשוּ ציוֹני הגוֹלה למפעל הארצישׂראלי בּשנים הראשוֹנוֹת שלאחר המלחמה,. לרבּים נדמה היה אז, שבּנין הארץ השוֹממה הזאת יכוֹל להתגשם בּתקוּפה קצרה, בּקפיצה גדוֹלה אחת, ולא היה בּרוּר להם, מי הם הכּוֹחוֹת הנפשיים והגוּפניים וּמה היא ההתאמצוּת הכּספית הדרוּשים לכך. שוֹרש האַשלָיה היה בּאי־הבנת התהליך החברתי המוּרכּב והממוּשך הכּרוּך בּהקמת יסוֹד חמרי לחברה חדשה. ועל אַשלָיה זוֹ נוֹספה, בּיחוּד לפני שלוֹש־ארבּע שנים, אַשלָיה אחרת, אשר יסוֹדה בּאי־ידיעת הארץ ותנאיה המיוּחדים. זוֹ העלימה מעיני היהוּדים את דברי העברת העם היהוּדי לחיי־משק עצמיים, לחיי עבוֹדה, וראתה את ההגשמה בּשינוּי המקוֹם, אשר אינוֹ דוֹרש שוּם שינוּיים מכריעים בּאוֹרח החיים וּבשיטת העבוֹדה. שתי האשליוֹת הללוּ יחד הביאוּ לידי הציפּיה והדרישה המוּגזמת והמוּפרזוֹת, אשר ארץ־ישראל עמדה בּהן, וּבאוֹתוֹ רגע התחילה הירידה ללא מעצוֹרים, - וּבא אי־האמוּן.

לכאוֹרה, היינוּ יכוֹלים לראוֹת בּהשתחררוּת מן האַשלָיוֹת תהליך הכרחי ואפילוּ רצוּי, תהליך של הבראה. ואוּלם, כּיון שההבראה הזאת היתה לאי־אמוּן משוּם שלא מצאה לה מעצוֹרים, לא מצאה רֶגוּלַטוֹר בּדעת־הקהל המאוּרגנת, - הרי יש כּאן סכּנה, גם אשמה. האין זוֹ חוֹבה לשמוֹר את ההמוֹנים מן האַשלָיוֹת, אשר הם עלוּלים להיכּשל בהן – וביחוּד המוֹני־ישראל המצפּים לגאוּלה? ויש בּהם לראוֹת מראש לאיזה תוֹצאוֹת עלוּלה להביא ההבראה מן האַשלָיוֹת, אם ניתן לה ללכת בּ“דרך הטבעית” שלה.

מיד אחרי המלחמה היה קל ונוֹח בארץ־ישׂראל, והבּנין התקדם בצעדי ענק – כּך אמרה האינפוֹרמציה הציוֹנית הרשׂמית. שמים וארץ היו מוּכנים לקבל כּל יהוּדי ויהוּדי הבּא הנה – וכּל יהוּדי שבּא הֵנה היה מלא מסירוּת ומרץ וידיעת הבּנין. עד היוֹם הזה הוֹלכת התעמוּלה של הקרנוֹת שלנוּ בּדרך האשלָיה הזאת, המעוֹררת תקווֹת מוּגזמוֹת וּמביאה אכזבוֹת. ואחר כּך בּאה תקוּפת “הרֶקלַמה”. הארץ העניה היתה לפתע פּתאוֹם לארץ הזהב – וּבּמידה ידוּעה היתה גם לרקלמה זוֹ גוּשפנקא רשמית, אם לא של קרנוֹת הרי של חברוֹת למכירת קרקע. האמת הטרגית על הארץ הזאת נאמרה רק בּעתוֹנוּת העבוֹדה וגם בּה היה העוֹקץ הוֹלך ונקהה, וזעיר פּה זעיר שם הוֹפיעה גם אַשלָיה אחרת, אשלָיה של החברה המבוּססת כּוּלה על צדק ושויוֹן והניתנת להיוַצר בּמהרה בּימינוּ. ומכּל אלה יחד בּאה הציפיה התוֹבעת עתה את עלבּוֹנה, ומשוּם שאין אפשרוּת לספּק את התביעה וּמשוּם שאדמת הארץ אדמה קשה היא וזהב אין בּה, משוּם שהקמת החברה – החברה המבוּססת על קרקע - אינה כּיבּוּש צבאי הנעשה בּשנה־שנתים, אלא היא ממוּשכת לדוֹרוֹת, משוּם שגם בּתוֹך החברה הזאת יש עוֹד לערוֹך מלחמה קשה וארוּכּה עד שישׂתרר בּה שויוֹן וצדק – נשתנתה התמוּנה, וּמימין וּמשׂמאל אין שוֹמעים אלא התמרמרוּת ורוּגזה, מכּיוּן שהארץ לא נבנתה בּעשׂר שנים, אין רוֹצים לראוֹת גם את היסוֹד שהוּקם בּאמת, עד לבּיסוּס המוֹשבוֹת הפּרטיוֹת היתה לחוֹבבי ציוֹן הסבלנוּת לחכּוֹת עשׂרוֹת בּשנים, וּלגבּי משקי הפּוֹעלים גם חמש שנים הנן תקוּפה הצריכה להיוֹת מספּיקה לקוֹנסוֹלידציה שלמה, וּמשוּם שזוֹ טרם בּאה, אין רוֹצים לראוֹת גם את העבוֹדה ההתישבוּתית הענקית שנעשׂתה בּמשך חמש השנים הללוּ. ואוֹתוֹ הדבר יש לראוֹת לגבּי כּל ענפי־העבוֹדה בּארץ, ולא רק העבוֹדה שנעשׂתה על־ידי ציבּוּר הפּוֹעלים אלא גם על־ידי האיניציאטיבה הפּרטית. גל של פַּסיביוּת מוּגזמת – הרי־אקציה הטבעית לאוֹפּטימיוּת מוּגזמת – עוֹבר על הציבּוּריוּת הציוֹנית, וּבּוֹ הסיבּה העיקרית (מחוץ לסיבּוֹת הצדדיוֹת הראוּיוֹת לניתוּח מיוּחד) לאי־האֵמוּן המתפּשט עתה בּחוּגים כּה רחבים.

אי־אֵמוּן זה הנהוּ תוֹפעה ציוֹנית־חוֹלנית, שצריך לבקש לה תרוּפה, ולא כּל כּך לגוֹרמים הצדדיים של המחלה, כּמוֹ לגוֹרם העיקרי: אי־הבנה של התהליך החמרי, החברתי והסוֹציאלי אשר הוּא בּנין ארץ־ישׂראל; אי־ידיעת הארץ וּתנאיה, יתכן, שמחלה זוֹ לבשה כּבר פּה ושם צוּרוֹת חמוּרוֹת כּאלה, עד שלריפוּי היסוֹדי יש להקדים מה שקוֹראים ברפוּאה “ריפּוּי הסימנים”, כּלוֹמר הסרת הסימנים החיצוֹניים של המחלה. אם אנשי הגוֹלה, העוֹמדים בּראש התעמוּלה הציוֹנית וּבראש איסוּף האמצעים, יגידוּ בּגלוּי, שכּדי ללחוֹם בּאי- האמוּן המהרס של עבוֹדתם, יש להם צוֹרך בּשם פּלוֹני בּהנהגה הציוֹנית אוּ בּאקט דמוֹנסטרטיבי אלמוֹני מצד הציבּוּר, יש בּגבוּלוֹת ידוּעים להתחשב עם הלך־רוח זה. ואוּלם צריך שיהיה בּרוּר, כּי אין זה ריפּוּי יסוֹדי, כּי כּל האמצעים הללוּ הנם רק בּחינת הסרת הסימנים החיצוֹניים, תרוּפה שמשתמשים בּה כּשהשעה דוֹחקת. החוֹבה האמיתית המוּטלת עתה על התנוּעה הציוֹנית והיא אחרת לגמרי, והיא – חינוּך ציוֹני. יש צוֹרך בּאוֹמץ לב כדי לקדם את פּני הרעה. יש צוֹרך לעמוֹד בּתוֹקף וּבכל כּוח ההכּרה הפּנימית נגד גל הפסימיוּת, שאינוֹ אלא פּרי אי־הבנה ואי־ידיעה. יש צוֹרך לחשׂוֹף לפני הגוֹלה את כּל האמת הטרגית של ארץ־ישׂראל, אשר יסוּרים בּה ואוּלם גם תקוה וּבטחוֹן בּה. יש צוֹרך בּבּיאוּר וּבהסבּרה, היוֹם וּמחר, בּהתמדה, בּלי עייפוּת וּבלי ויתוּרים, של התהליך המיוּחד בּמינוֹ, אשר הוּא העברת העם היהוּדי לחיי עבוֹדה. צריכים אנוּ לעקוֹר מן הלבבוֹת את האגדה על “דיקטטוּרת העוֹבדים בּארץ־ישׂראל”, וּלהעמיד את הדברים בּגלוּי־לב גמוּר על אמיתם. אוּלם חייבים אנוּ לנטוֹע את ההכּרה, כּי תמיד ישאר העוֹבד בּמרכז הבּנין הלאוּמי, שהיהוּדי בגוֹלה, והציוֹני אף הוא, יבינוּ, שכּאן לפנינוּ הכרח אשר אין להמנע ממנוּ, שהדבר מוּנח בּטבע הבּנין הלאוּמי של הארץ הזאת כּארץ יהוּדית. ושוּם שינוּי בּהרכּבה האישי של ההנהגה לא יוֹעיל לנוּ הרבּה כּל עוּד החנוַני וּבעל־התעשׂיה הפּעוּט לא יבינוּ, שעליהם לבוֹא לארץ הזאת דרישוֹת וּבסגוּלוֹת אחרוֹת לגמרי מאשר ללוֹנדוֹן או לניוּ־יוֹרק.

שאלת אי־האֵמוּן הנה שאלת החינוּך הציוֹני. הדבר הזה הוא כּמוּבן הרב יוֹתר קשה מאשר שינוּי בּהנהלה, כּיון שהוּא דוֹרש שינוּי יסוֹדי, בּכל עבוֹדת התעמוּלה וההסבּרה הרשׂמית והבּלתי־רשׂמית של התנוּעה הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה. ואוּלם מוֹצא אחר אין – והצעוֹת אחרוֹת הבּאוֹת לרפא על נקלה הנן בּבחינת “הסרת הסימנים”, העלוּלה, אם נסתפּק בּזה, להביא לידי אשלָיוֹת חדשוֹת, כּלוֹמר, לאכזבוֹת חדשוֹת. ואין אנוּ חזקים עד כּדי שנוּכל להרשוֹת לעצמנוּ את המוֹתרוֹת של גל־אכזבה אחד חוֹלף וגל־אכזבה שני הבּא בּמקוֹמוֹ. הפּרוֹבּלימה רצינית ואין להסתפּק בּפתרוֹנה השטחי וה“פּוֹליטי־פּרלמנטרי”.

י“ג ניסן תרפ”ז (15.4.1927)

עם הדין-וחשבּוֹן הראשוֹן / משה בילינסון

ועדת המנדטים אשר ליד חבר הלאוּמים דנה בּפּעם הראשוֹנה על המצב בארץ-ישׂראל וקבעה עמדה בּנידוֹן זה. והרוֹשם הוּא – שהדין וחשבּוֹן איננוּ לטוֹבת עניננוּ.

בּאוֹפן פוֹרמלי מעטים בּו הדברים הטעוּנים תיקון. נכוֹן הדבר שממשלת-המנדט נטלה על עצמה שתי חוֹבוֹת – להצעיד קדימה את בּנין הבּית הלאוּמי היהוּדי ולשמוֹר על האינטֶרסים והזכוּיוֹת של תוֹשבי ארץ-ישׂראל. נכוֹן הדבר, שעל הממשלה הוּטל לקיים שיווּי משקל בין שתי החוֹבוֹת ומצב זה מוּכרח לעוּרר לפעמים אי-שׂביעת-רצוֹן בּקרב שני המעוּנינים בּדבר. נכוֹן הדבר, כּי הערבים הנם רוֹב התוֹשבים בּארץ וכי העוֹלים היהוּדים אינם מוּכשרים למדי להתישבוּת תיכף ומיד לאחר כּניסתם לארץ. אוּלם דוקא משוּם שהועדה הקדישה את תשׂומת-לבה לדברים הפוֹרמליים בּעיקר, מתגלה הלך-רוח לא טוב ששׂרר בּה. תכוּנה מיוּחדת של תנוּעתנוּ היא, כּי אם רוֹאים אוֹתה ראִיה רציוֹנַלית בּלבד, מתוֹך הגיוֹן טהוֹר ובּאוֹפן פוֹרמַלי, הרי היא יכוֹלה להירָאוֹת לפעמים כּמוּזרה ועוֹמדת בּניגוּד למה שקוֹראים פּוֹליטיקה ריאלית. למעשׂה, לעוֹמקה של האמת, אשר בּה אינה שלטת נוּסחת המספרים ההגיוֹנית, תנוּעתנו היא הצוֹדקת שבּתנוּעוֹת הלאוּמיוֹת והסוֹציאליוֹת – למרוֹת העוּבדה, שהערבים הנם הרוֹב בּארץ, ולמרוֹת העוּבדה שהעוֹלים היהוּדים אינם מוּכשרים להתישבוּת בּרגע עלוֹתם לארץ. לא תמיד קל לוֹ לזר לחדוֹר אל היוֹפי הטמיר ואל הצדק שבּתנוּעתנוּ – יש גם יהוּדים שאינם רוֹצים ואינם יכוֹלים להבין זאת. וּמשוּם כּך אין להאשים את הועדה בּיחס של זדון אלינוּ, צריך לציין, שהועדה דחתה בּאוֹפן נמרץ כּל נסיוֹן מצד מתנגדינוּ להקשוֹת על מהוּתוֹ של המנדט, וציינה עוֹד פּעם, כּי אין לערער על תכלית של המנדט – בּית לאוּמי יהוּדי בּארץ-ישׂראל.

אין אנוּ רוֹצים להיכּנס בּפוּלמוּס עם הועדה בּדבר העוּבדוֹת הבלתי מדוּיקוֹת והארת העוּבדוֹת הבּלתי נכוֹנוֹת שנכללוּ בּדין-וחשבּוֹן, בּעיקר על ההקבּלה המסוּלפת בּדבר הרוֹב הערבי בּארץ לעוּמת המיעוּט היהוּדי, בעוֹד שההקבּלה הנכוֹנה היא מחצית מיליוּן הערבים מוּל מיליוֹני היהוּדים שהנם ארצישׂראליים בּכוֹח. אוּלם יוֹתר חשוּבה לנוּ השאלה: מדוּע השתלשלוּ הדברים כּך וּמה יש לעשוֹת כּדי למנוֹע בּעתיד מכּוֹת מעין אלה בּּמוּבן המדיני והמוּסרי.

יאמר, וּכבר אמרוּ: עסקנוּ יוֹתר מדי בּעבוֹדה כּלכּלית וּפחוֹת מדי בּפּוֹליטיקה.

יאמרוּ, וּכבר אמרוּ: תזכּירוֹ של הועד הפּוֹעל הציוֹני לא חוּבּר כּראוּי, הועד הפּוֹעל לא דאג להמציא ידיעוֹת מספיקוֹת לועדה.

מה זאת אומרת פּוֹליטיקה? – אסיפוֹת, כּרוּזים, מאמרים, נאוּמים, הפגנוֹת? עשׂינו זאת למדי בּשנים הראשוֹנוּת להצהרת-בּלפוּר, ולמרוֹת הכּל זכינוּ אז להפסקת העליה ולספר הלבן של צ’רצ’יל. אחרי המלחמה ראה העוֹלם הרבה תנוּעוֹת-מחאה – ואף גם גדוֹלוֹת מאלה אשר בּיכוֹלתנוּ לערוֹך – קהוּ העצבּים והתרגלוּ אליהן ואין אמוּנה בּהן. עלינוּ להיוֹת כּנים; אנוּ עצמנוּ איננוּ מאמינים בּהן יוֹתר. כּשאנוּ קוֹראים בּעתוֹנים, כּי בּוַרשה או בּניוּ-יוֹרק “מחוּ” ו“הפגינוּ” יהוּדים בּאספוֹת של אלפים, - האומנם מאמינים אנחנוּ שעל-ידי כּך נעשתה הציוֹנוּת לממשוּת חיה לאנשים הללו, אשר בּגללה הם נכוֹנים להביא קרבּנוֹת? ודאי, בּכוֹח לחץ פּוֹליטי אפשר להשיג דבר מה – אוּלם רק לזמן קצר, עד אשר יוַכח העוֹלם אם מאחוֹרי השאוֹן הזה עוֹמד רצוֹן-אמת לבּנין אוֹ לאו. - -

התזכּיר של הועד הפּוֹעל הוּא בּאמת פּגוּם, אוּלם לא רק האֶכּסקוֹטיבה אשמה בּפגימוֹתיו. אין ספק, שהיהוּדים עשׂוּ עבוֹדה כּבּירה בּארץ-ישׂראל, אבל כּאן בּאים המִספּרים וּמכריעים: בּמשך ארבּע שנים, מ –1920 עד 1923, נכנסו להתישבוּת על-ידי ההסתדרוּת הציוֹנית 1400 איש, 350 איש לשנה. המספּרים הללוּ, המצוּינים בּתזכּיר, גרוּעים בּשבילנוּ מכּל חתירוֹתיהם של מתנגדינוּ, מהשׂנאה לישׂראל. מכּל הליקוּיים שבּעבוֹדה האינפוֹרמַטיבית וּמכּל העבוֹדה הפּוֹליטית, ויתכן שבּין חברי הועדה יש גם מי שיוֹדע, כּי השנה הנוֹכחית תהא נעדרת כּל התישבוּת חדשה, כּי הרי שנה של “התבּססוּת” היא, אילוּ יכוֹלנוּ להביא בּתזכּיר לא מספּר של 1400 כּי אם 14000 אוֹ 140000 מתישבים, כּי אז בּלי ספק הטוֹן של הדין-וחשבּוֹן שוֹנה לגמרי, וטוֹן זה עלוּל להשתנוֹת בּעתיד רק תחת הרוֹשם של מספּרים אחרים אשר יבטא בּאוֹפן ממשי את רצוֹנם של היהוּדים לבנוֹת את הארץ.

יתכן, שיש תוֹעלת לדבּר עם ממשלת המנדט בּטון אחר, מזה שבּתזכּירוֹ של הועד הפּוֹעל. אבל לא זאת היא התעוּדה. עלינוּ לעשׂוֹת הכּל כּדי לגלוֹת מקוֹרוֹת-עבוֹדה חדשים בּארץ. ואל יהוּדי הגוֹלה עלינו לדבּר בּלשוֹן אחרת; ולא על דבר עמדתוֹ המפלגתית של סמוּאל ולא על דבר הצוֹרך בּפעוּלוֹת מדיניוֹת – אמנם גם זה יאמר בּהזדמנוּת, אוּלם עלינוּ להיזהר מלהגזים בּכך, למען שהפּסיביוּת היהוּדית לא תמצא לה מקוֹם להסתתר מאחוֹרי סמוּאל. זהו אשר עלינוּ להגיד בּעיקר: פּה, בּארץ-ישׂראל, ישנה האפשרוּת היחידה ליהוּדים לקוּם ולחיוֹת חיי-כּבוֹד חדשים. ואת האפשרוּת היחידה הזאת, אשר אוּלי לא תחזוֹר עוֹד פּעם, אנחנוּ מעמידים בּסכּנה, משוּם שאתם נוֹתנים לנוּ את היכוֹלת ליַשב רק 350 איש בּשנה בּעוֹד שצריך להגדיל את המספּר הזה עשרוֹת מוֹנים. ואם אַתם חוֹשבים על ציוֹנוּתכם בּאמת וּבתמים, על תצטמצמוּ בּהחלטוֹת מחאה, אך הביאוּ קרבּנוֹת ממש להבטחת הבּית הלאוּמי בּעתיד; רכּזוּ לעבוֹדה הזאת, לכל הפּחוֹת בּשנים הקרוֹבוֹת, את כּל מרצכם; אין זוֹ השעה להשקיע את כּוֹחוֹתיכם לא בּמוֹסדוֹת-החסד אשר לכם וּבמריבוֹתיכם הקטנוּניוֹת, ואפילוּ לא בּמכּסיקוֹ וּבקרים ואף לא בּאבטוֹנוֹמיוֹת בּתוֹך הארצוֹת. כּל זה ישׂגשׂג אם המקלט היהוּדי יעמוֹד על אשיוֹת מוּצקוֹת; כּל זה יהפך לאבק – כּשם שקרה כּבר כּמה פּעמים בּתוֹלדוֹתינו – אם המקלט היהוּדי ישאר רק חלוֹם בּארץ-ישׂראל. בּכם תלוּי הדבר שהחלוֹם יהפך למציאוּת.

וּכדי לדבּר בּלשוֹן כּזאת ליהוּדי הגוֹלה מתוֹך תקוה להצלחה, עלינו להוֹכיח להם, כּי בּארץ-ישׂראל ישנה האפשרוּת החיצוֹנית, המדינית, לקלוֹט יהוּדים. עלינוּ להיוֹת חדוּרי הכּרה, שעם בּיטוּל הגבלוֹת העליה – האחריוּת לה היא על ההסתדרוּת הציוֹנית. כּי ארץ-ישׂראל אינה יכוֹלה להחשב סתם ארץ, לא בּמוּבן הכּלכּלי, לא בּמוּבן הלאוּמי ולא בּמוּבן המדיני. ואם לא הממשלה, הרי ההסתדרוּת הציוֹנית תצטרך לקחת עליה את הדאגה לסידוּר העליה. הדאגה לסידוּר החמרי וּבמוּבן ידוּע גם המוּסרי, היא הכרחית גם כּדי למנוֹע השפעה רעה מארץ-ישׂראל על התנוּעה בּגוֹלה, בּמקרה שמתוֹך איזה סיבּה שהסידוּר הזה לא יעלה יפה. על כּל פּנים, עלינוּ לעמוֹד על דרישת העליה והיא צריכה להיוֹת המטרה הקרוֹבה של עבוֹדתנוּ המדינית, וּביחוּד פּה בּארץ. כּל זמן שהדרישה הזאת לא נתמלאה, כּל עוֹד העליה מתנהלת לפי מידוֹת חיצוֹניוֹת ולפי המחאוֹת על סכוּמי-כּסף – שאינן מתאימוֹת למבנהוּ הכּלכּלי של העם ואינן הוֹלמוֹת את צרכי-הבּנין בּארץ; כּל עוֹד סידוּר העליה נתוּן בּידי מכוֹנה ממשלתית שאין בּה ההרגשה של התמוּרוֹת והחליפוֹת בּשוּק העבוֹדה – אין בּיכוֹלתנוּ לדבר עם היהוּדים בּגוֹלה בּלשוֹן בּרוּרה וישרה, בּלשוֹן של דרישה.

למען הגשם את דרישתנוּ זוֹ כּלפי הממשלה, יכוֹל הלחץ הפּוֹליטי להביא איזה תוֹעלת; ולא עוֹד, אלא שבּעצם תביעה זוֹ יש הוֹכחה, כי בּנין-הארץ הוּא בּאמת ענין-חיים לכל היהוּדים וההסתדרוּת הציוֹנית חייבת לקבּל על עצמה את האחריוּת לעליה. שני הגוֹרמים – בּנין-הארץ על-ידי היהוּדים וּתנאים פּוֹליטיים מוּקדמים – עוֹמדים בּיחסי גוֹמלין. אוּלם עלינוּ להתחיל בּדבר הראשוֹן. ולפיכך את האשמה של אי-הצלחתנוּ נוֹשׂא לא מדיני זה אוֹ אחר, כּי אם הכּוֹח המזוּין הבלתי-מספיק של היהודים.

היהוּדים צריכים לבנוֹת, וצריך שתינתן להם הערוּבּה שבּעבוֹדת-בּנינם לא יתקלוּ בּקיר בּרזל. אם התנאים האלה יתמלאוּ – כּל דין-וחשבּוֹן לא יהיה מסוּכּן לנוּ.

א' כסלו תרפ"ח (25.11.27)

א

לפני שתים-שלוֹש שנים היינוּ מסוּגלים לקחת את העפּרוֹן בּיד ולעשׂוֹת חשבּוֹן מדוּיק של השנים המעטוֹת אשר בּהן יתהוה הרוֹב היהוֹדי בּארץ-ישׂראל, אַבד לנוּ החוּש ההיסטוֹרי, אַבד לנוּ החוּש של התהליכים הקשים, אשר דוֹרוֹת דרוּשים להגשמתם; שכחנוּ איזה עם אנחנוּ ואיזוֹ ארץ לפנינוּ. כּמעט שהיינוּ מקבּלים את תוֹרת פּוֹעלי-ציוֹן השׂמאליים על הסטיכיה המתפרצת בּכוֹח האלמנטרי כּדי לבנוֹת בּמהרה את הארץ הזאת.

בּמשך השנתיים האחרוֹנוֹת עבר עלינוּ הרבּה ואוּלם את החוּש ההיסטוֹרי לא רכשנוּ לנוּ. אילוּ היה כּך, לא היינוּ מדבּרים וכּוֹתבים בּקלוּת-דעת כּזאת על “החוּרבּן הגמוּר”, על “הקַטַסטרוֹפה המוּחלטת”, על זה שאין לנוּ מה להפסיד ועל סימני-המות בּתנוּעתנוּ. כּלוּם קַפּריסה היא התנוּעה הציוֹנית, שבּמקרה נוֹלדה בּמוֹחוֹ של מישהוּ ובּמקרה תחלוֹף? כּלוּם אינם מרוּכּזים בּה שאיפת-הדוֹרוֹת והכּוֹח של ההוה ושל העתיד? כּלוּם לא קדמוּ לנוּ אחרים, אשר אמנם נכשלוּ ואוּלם בלי הכּשלוֹן הזה לא היינוּ יכוֹלים להמשיך? כּלוּם לפני הבּיל"וּיים ולפני העליה השניה היו סיכּוּיים רחבים ויוֹתר בּטוּחים, מאשר לפנינוּ? כּלוּם לא יצרנוּ שוּם דבר בּארץ, אוֹתנוּ בּפני המימרא המהוּללת הזאת: “אין מה להפסיד”.

רע לנוּ, רע מאד. צבא אנחנוּ, שיצא לכּיבוּש גדוֹל ולא יחזוֹר עד סיוּמוֹ. לא מתוֹך מצב-רוּח, היוֹם אוֹפּטימיסטיים וּמחר פּסימיסטיים, אלא מתוֹך הכּוֹח הנפשי העצוּם הכּרוּך בּרעיוֹן וּמוֹביל את הצבא הזה ויוֹנק מהכרח האוּמה – ננצח.

ה' כסלו תרפ"ח (2.12.1927)

ב

בּרוֹמניה היוּ פּרעוֹת בּיהוּדים, פּרעוֹת ממש. כּל העוֹלם היהוּדי התעוֹרר – בּוַרשה, לוֹנדוֹן, פּריס, ניוּ-יוֹרק. מחאוֹת נמרצוֹת בּכל מקוֹם וּמקוֹם. רק ארץ אחת, השוֹאפת להיוֹת “לב האוּמה”, הלא היא ארץ-ישׂראל, שוֹתקת. העתוֹנות מסתפּקת מסיפּוּר הענינים. אסיפת-עם לא אָספה את העם והד לא היה לה.

אילוּ היתה הארץ סגוּרה בּפני הגוֹלה זה עשרוֹת בּשנים והיה קם בּה דוֹר חדש, הינוּ יכוֹלים להסיק מהעוּבדה הזאת מסקנוֹת מעציבוֹת: קרע, קרע בּין הישוּב וּבין הגוֹלה, וּכאב-הגוֹלה אינוֹ כּאבוֹ. אוּמה חדשה, ללא קשרים אוֹרגניים עם העם היהוּדי, קמה בּארץ-ישׂראל. ואוּלם אין עוֹד דוֹר כּזה. הישוּב, זה החדש, האקטיבי, הוּא כּוּלוֹ מ“פּליטי הגוֹלה”, מאלה שאך תמוֹל-שלשוֹם עזבוּ אוֹתה. אל הגוֹלה פּוֹנה הישוּב הזה, ממנה הוּא דוֹרש עזרה – ויתר על כּן: בּשבילה הוּא בּוֹנה. אילמלא כּן, אילמלא חשב על הגוֹלה, היה מסדר בּאוֹפן אחר לגמרי את עניניו. אנוּ, פּה, הן יוֹדעים איך כּוֹאבת ארץ-ישׂראל את כּאב הגוֹלה. אין זאת כּי סיבּת השתיקה אחרת היא.

להרבּה דברים נוֹתנת ארץ-ישׂראל כּוֹח נפשי: לסבל חמרי, לעמידה על המשמר, לבּדידוּת, לסבלנוּת, לציפּיה עקשנית. לדבר אחד אין יוֹתר כּוֹח נפשי – למה שקוֹראים “שם” בּגוֹלה, “תגוּבה על הפּרעוֹת”. אלה שעלוֹ הנה מתוֹך הכּרה בּרוּרה על עלייתם, עברוּ את תקוּפת “התגוּבה” הזאת עד תוּמה. לא נוֹתר כּלוּם – מלבד דבר אחד: הסגוּלה לציפּיה עקשנית, לעבוֹדת-בּנין בּלתי פּוֹסקת. שם, בּגוֹלה, מתאספים למיתינגים וכוֹתבים מאמרים. אנשי הפּרלמנט ואנשי המדע, הגוֹיים הישרים, אשר את שמוֹתיהם אנוּ יוֹדעים בּעל-פּה ואין לנוּ גם צוֹרך לקרוֹא את הטלגרמוֹת כּדי לדעת אוֹתם, “ממלאים את חוֹבתם”. כּאן, בּארץ-ישׂראל אין לכך כּוֹח נפשי, כּי בּאנוּ הנה כּדי שנוּכל לבלי מלא את חוֹבתנוּ זאת, שממנה בּרחנוּ מן החוֹבה הזאת ללכת לאסיפת-עם ולקרוֹא את המאמרים אשר בּהם מסוּפּר, כי “פּרעוֹת הן דבר בּרבּרי ושׂריד מימי הבּינים”. כּאן ממשיכים לדאוֹג למחוּסרי-העבוֹדה, כּדי לקרב את הרגע של העליה החדשה.

וּמשוּם שכּזאת היא שתיקתה של ארץ-ישׂראל – יש לה השאיפה להיוֹת “לב האוּמה” ויש לה הזכוּת לכך.

ו' טבת תרפ"ח (30.12.1927)

ג

“לשלוֹט” בּענינים ציבּוּריים - כּלוֹמר: לשלוֹט בּחכמה, בּהבנה, מתוֹך מידה – לא קל. ואוּלם לא פּחוֹת קל לחדוֹל מלשלוֹט, - ושוּב, בּחכמה וּבהבנה. ישנה אמנוּת של נצחוֹן וישנה אמנוּת של מפּלה. הכּוֹח הציבּוּרי אשר הוּרד מן הכּסא, עליו להסתגל למצבוֹ החדש, ואוֹי ואבוֹי לוֹ אם לא נדע לעשׂוֹת זאת, אם לא יעריך כּראוּי את הזמן של “הפסקת השלטוֹן”, אם בּמקוֹם לבדוֹק את סיבּוֹת המפּלה, להתבּוֹנן בּרצינוּת לשיבה אוֹרגנית לשלטוֹן, לרפּא את פּצעיו, ולרכּז את כּוֹחוֹתיו, אם בּמקוֹם לעשׂוֹת את כּל אלה יסתפק בּ“רוֹגז”, בּכעס נגד אלה שדחוּ אוֹתוֹ, ויצפּה לנס שישיב אוֹתוֹ לשלטוֹן שיבה אוֹטוֹמטית,

ויש שגם המפלגוֹת הגדוֹלוֹת אשר התרגלוּ “לנהל” אינן רוֹצוֹת, אוֹ אינן יכוֹלוֹת, להשלים עם המפּלוֹת החלקיוֹת, בּפינה זאת אוֹ אחרת של העבוֹדה, וּבמקוֹם לפַנוֹת בּשקט את מקוֹמן למנצחים, ויהיוּ הם מנצחים ארעים, משתדלוֹת הן בּאמצעים מלאכוּתיים, אשר תמיד הטיפוּ נגדן, “להחזיק את השלטוֹן”. מדבר כזה לא יצא כּי אם פּגם לעתיד המפלגה ולאבטוֹריטה הציבּוּרית שלה.

י“ז טבת תרפ”ח (6.1.1928)

ד

יש אוֹמרים שהתרנגוֹל בּטוּח, כּי הוּא הנהוֹ הגוֹרם לזריחת השמש – והראיה: הן השמש עוֹלה בּוֹקר-בּוֹקר לאחר קריאתוֹ. ישנם סוֹפרים ציוֹנים החוֹשבים, כּי הבּיקוֹרת על ההנהלה הציוֹנית, שמילאה את העתוֹנוּת מיד לאחר הקוֹנגרס, נפסקה עתה משוּם שהם יצאוּ להגן על ההנהלה אוֹ על כּל פּנים להשקיט את הרוּחוֹת, למעשה, ישנן סיבּוֹת אחרוֹת להפסקתה זוֹ, ראשית, אמרה העתוֹנוּת מה שהיה לה להגיד – סוֹף-סוֹף יש לה גם דאגוֹת אחרוֹת. ושנית – וסיבּה זוֹ מעציבה למדי, - מתרגלים בּישוּב לעשוֹת את החשבּוֹנוֹת והתכניוֹת בּלי ההנהלה הציוֹנית. מתוֹך הכּרה אוֹ שלא בּהכּרה, מוֹציאים אוֹתה מרשימת הגוֹרמים בּישוּב וּבציוֹנוּת. בּעיני מישהוּ יוּכל התהליך הזה להיראוֹת כ“הבראה”. יתכן וּמישהוּ יגיד: “זהוּ מה שנחוּץ לנוּ”. ולא ידעוּ ולא יבינוּ, ש“הבראה” כּזאת פּירוּשה שיתוּק התנוּעה הציוֹנית. בּכוֹחוֹתיו הוּא לא יבנה הישוּב את הארץ, ותוֹצאת ה“הבראה” תהא, שהוּא יבָּדל מן התנוּעה הציוֹנית. בּאחת המוֹשבוֹת החדשות נשמע בּימים אלה מפּי איכּר מ“בּני בּנימין” המשפט הזה: “אין עלינוּ, על ילידי הארץ, לדאוֹג לציוֹנים, לבּאים חדשים”. אם לא ישתנוּ הדברים, אם לא יתעוֹרר שוּב הענין בּהנהלה הציוֹנית (והדבר תלוּי בּה), יתרגל כּל הישוּב “הבּריא” להבּיט על עצמו כּעל גוּף מוּבדל, העוֹמד לוֹ לבדוֹ, ומכּאן ועד “אנוּ ילידי הארץ” וכו' אך צעד אחד, שאינוֹ קשה בּיוֹתר להיעשׂוֹת, צעד פטלי הוּא לתנוּעה.

כ“ז טבת תרפ”ח (20.1.1928)

ה

פּרוֹפסוֹר גרמני אחד ישב וכּתב ספר שלם על “הסטוּדנט הגרמני בּחוּץ-לארץ”, על התנאים שעוֹשׂים את החיים שם למוֹעילים לצעיר עצמוֹ, לאוּמה שלוֹ וכו'.

אנוּ לא זכינוּ עדין לספר כּזה וּודאי לא בּקרוֹב נזכּה לו. ואוּלם היה זה בּשבילנוּ חשוּב מאד, אילוּ רצה מישהוּ לעשוֹת חקירה ראשוֹנה על תנאי-החיים של הצעירים הארצישׂראליים שנסעוּ לחוּץ-לארץ ללמוֹד, להשתלם, לראוֹת את “העוֹלם הגדוֹל” וכוּ', על גוֹרלם ועל ערכּם בּשביל התנוּעה והארץ; כּמה מחניכי הגימנסיה התל-אביבית נסעוּ לחוּץ-לארץ, כמּה מהם שבוּ, מה היה על אלה שנשארוּ בּגוֹלה, מה היה לציוֹיניוּתם, לעבריוּתם? מה גוֹרלם של יוֹצאי שנוֹת המשבּר הנוֹכחי, אשר בּיניהם ישנם רבּים הקשוּרים עם תנוּעת העבוֹדה? מה יחסם עתה לאידיאל העבוֹדה?

מוּבן מאליו, שאמת-המידה לחקירה שלנוּ תהיה אחרת לגמרי מאשר אצל המלוּמד הגרמני. בּיסוֹד היסוֹדוֹת היה הוּא בּטוּח. הוּא ידע שהצעירים הללוּ ישוּבוּ – גם למוֹלדת וגם לאוּמה. את הגרמנית לא ישכּחוּ וּבגרמניה לא יזלזלוּ. וּמשוּם כּך דאג הוּא לדברים, אשר בּעיניו אינם כּל כּך חשוּבים – לידיעת השפה הזרה לפני נסעם לארץ הזרה, ללימוּד האינטנסיבי של חיי הארץ הזרה, לכּניסה לתוֹך חייה החדשים, ליחס כּלפי אוּמוֹת העוֹלם החפשי מן היהירוּת הלאוּמית וכו‘. כּל אלה חשוּבים למדי, ואוּלם בּשבילנוּ חשוּב קוֹדם כּל ועל הכּל: מה יחסם של הצעירים הללוּ לכּל הערכים הלאוּמיים, התרבּוּתיים, הסוֹציאליים, אשר הדוֹר שחינך אוֹתם: - המוֹרים, הפּוֹעלים הותיקים, וכו’ – השתדל למסור להם? מה מכּל אלה נשאר מוּצק ועוֹמד בּפני נסיוֹן החיים “הרחבים”, שם, בּ“עוֹלם הגדוֹל” וּמה נפל ונשר?

לחקירה כּזאת, אם יהיה לה חוֹמר מספּיק ואם תיעשׂה בּלי משׂוֹא-פּנים, בּאוֹמץ רוּח קיצוֹני, יכוֹל להיוֹת ערך רב בּשביל כּל החינוּך שלנוּ (החינוּך בּמוּבן הרחב של המלה, הכּוֹלל את כּל האוירה בּארץ וכּל זרמיה התרבּוּתיים והסוֹציאליים), מקוּבּלת בּינינוּ הדעה, שהדוֹר השני הגדל בּמוֹשבוֹת הישנוֹת הכזיב את התנוּעה. בּחלקוֹ עזב את הארץ, בּחלקוֹ חי מוּבדל מן התנוּעה, בּלי התחשבוּת אתה – “אנחנוּ ילידי הארץ – אתם הציוֹנים”. גם הגוּבה התרבּוּתי, היקף הענינים הרוּחניים של הדוֹר הזה, אינוֹ משׂביע את הכּל. והשאלה הזאת – של יחס הדוֹר השני למה שבּוֹנים האבוֹת, רצוֹנם להמשיך את המפעל שהתחלנוֹ בּוֹ – היא השאלה המרכּזית לתנוּעה כּוּלה.

שמא הכזיב הדוֹר השני של המוֹשבוֹת הישנוֹת לא משוּם שגדל בּמוֹשבוֹת הישנוֹת אלא משוּם שהוּא הדוֹר השני? שמא בּישוּב העוּבד, בּישוּב “העברי” הכזבה לא בּאה עדיין לידי בּטוּי משוּם חוֹסר זמן?

חקירת מצבם של הצעירים הארצישׂראליים בּחוּץ-לארץ, היתה יכוֹלה לתת לנוּ תשוּבה ידוּעה על השאלוֹת הללוּ.

על כּל זה חשבתי דוקא בּהזדמנוּת משמחת. בּרשימת התוֹרמים לקרן העזרה של פּוֹעלי פּתח-תקוה מוֹפיעים מזמן לזמן שמוֹת של ערים זרוֹת – גרמניוֹת, צרפתיוֹת, אמריקאיוֹת,איטלקיוֹת. ישנוֹ הרוֹשם כּאילוּ מסביב לתנוּעת-העבוֹדה צוֹמחוֹת בּחוּץ-לארץ גרעינים, גרעיני מחשבה וּפעוּלה, כּאילוּ ישנם כּבר יסוֹדוֹת של “מוֹשבוֹת” ארץ-ישׂראל העוֹבדת. יש הרוֹשם כּאילוּ מה שמתרחש בּין פּוֹעלי-הארץ אינוֹ יוֹתר סגוּר ומסוּגר בּפני הגוֹלה אוֹ ידוּע אך לגוּף מצוּמצם של “חוֹבבים” כּפי שזה היה לפני המלחמה, בּזמן המלחמה וגם בּשנים הראשוֹנוֹת לאחר המלחמה. יש הרוֹשם כּאילוּ נטווּ כּבר החוּטים האלה, חוּטי מוֹח ולב, ההוֹלכים ונמתחים מעכּוֹ וּמפּתח-תקוה עד בּרלין, ועד פּריס ורוֹמא. יש מישהוּ בּבּירוֹת הללוּ הכּוֹאב את כּאב הפּוֹעל. ואין הוּא מסתפק בּזה, אלא מסַפּר גם לרעיו: “הנה בּביתי קרה אסוֹן”.

הדבר עדיין בּבחינת התחלה, ואוּלם נראה שההתחלה ישנה. ואת ההתחלה עשה בּן-הארץ. וטוֹב מאד שיש לוֹ “בּית” – גם אם אסוֹנוֹת קוֹרים בּוֹ – וטוֹב מאד שמהבּית נמתחים החוּטים.

כ“ז טבת תרפ”ח (20.1.1928)

ו

גם אנשים בּלתי רגילים, בּעלי כּוֹח נפשי גדוֹל ועין בּהירה, עלוּלים לעת זקנה להפריז בּערך זמנם הם, “הזמן הטוֹב ההוּא, כּאשר” וכו', וּלהפחית בּערכוֹ של דוֹר ההוֹוה, אשר הם אינם שייכים כּבר לוֹ. עדים לכך מכתבי אחד העם וקטעי דבריו שנדפּסוּ בּ“הארץ” (מכ"ג טבת). מתוּ אחדים מגדוֹלי הדוֹר ואחד העם כּוֹתב: “הוֹלכים אנחנוּ בּזה אחר זה וּמי הבּאים” כּל מקוֹם שנשאר פּני איני רוֹאה מי ימלאהוּ" ועוֹד, להערכת המצב בּארץ: “אין מצבנוּ פּה עתה משׂמח כּלל, ולמרוֹת ה”מנדט" וּשאר המלים היפוֹת אין בּמה להשיב את הנפש".

המכתבים נכתבוּ בּשנת 1922, אשר היתה אמנם שנת משבר, ואוּלם יחד עם זה, בּה וּבשנים שקדמוּ לה ראתה הציוֹנוּת את הנס המתרחש בּשוּרוֹתיה: אלפים וּרבבוֹת של צעירים, תנוּעה שלמה, התנוּעה החלוּצית, קמה והתפּרצה, בּהסתדרוּת וּבארץ, ועוֹד גליה לא שקטוּ. כּאשר למרוֹת המשבּר היתה התנוּעה הזאת חיה וּכבּירה גם ֹבּשנים הבּאוֹת – עד ימינוּ אלה, כּשלמרוֹת החדש והקשה יוֹתר אין היא מוַתרת על קיוּמה ומוּכנה לשירוּת התנוּעה. האוּמנם “דוֹרנוּ”, דוֹרוֹ של אחד העם, היה יוֹתר עשיר בּכוחוֹת ציוֹנים, כּוֹחוֹת נפש ורצוֹן, בּכוֹחוֹת הגשמה? כּלוּם לא יוֹתר נכוֹן היה לכתוֹב בּשמחה רבּה וּמתוֹך גאוה מוּצדקת, שהנה לא לשוא היה העמל וקמוּ לנוּ יוֹרשים בּמספּר כּזה, המזוּינים בּרוּח-הגשמה כּאשר לא חלמנוּ, ושעלינוּ, על הדוֹר ה“הוֹלך”, לדאוֹג לכך, שלא יאבד הכּוֹח העצוּם והמפתיע הזה.

ואשר למצב בּארץ, שאין בּוֹ “בּמה להשיב את הנפש”. הן היוּ השנים שנוֹת גאוּלת העמק ושנוֹת יסוֹד כּמה נקוּדוֹת-התישבוּת חדשוֹת. כּלוּם לא היתה זאת תמוּנה לעין הציוֹנות? כּלוּם ראתה הציוֹנות דבר-מה דוֹמה לכך ב“דוֹרנוּ”?

חזיוֹן המשבּר של שנת 1922 חזר בּימים האלה. ואם נכשל אחד העם בּהערכה הפֶסימיסטית שלוֹ, על אחת כּמה וכמה עלוּלים אנחנוּ עלוּלים להילכּד בּאוֹתה שגיאה. “הרס, חוּרבּן, התפּרקוּת, רפיוֹן ידים” – כּך שוֹמעים אנוּ על כל צעד ושעל. ואין רוֹצים לראוֹת איך מתבססוֹת אוֹתן נקוּדוֹת ההתישבוּת העוֹבדת, שנעלמוּ מעיני אחד העם בּהתלוֹננוֹ. אין רוֹצים לראוֹת איזה כּוֹח נפשי מגלה הדוֹר החלוּצי בּכיבּוּש עמדוֹתיו, אין הוּא “אינוֹ זז” וחוֹדר בּעבוֹדתוֹ לפּינה זאת ולפּינה אחרת, ועוֹד מעט ולא תהיה בּארץ נקוּדה אחת, אשר אין בּה מבצר קטן של המרץ העברי. אינם רוֹצים לראוֹת איך עוֹמדים צעירים וצעירוֹת של ישׂראל גם שם, בּגלוּת, על משמר הציוֹנוּת וּמוּכנים לשירוּת התנוּעה, למרוֹת הדלתוֹת הסגוּרוֹת. גם כּיוֹם, כּמוֹ לפני חמש שנים, התפקיד הוּא, בּעצם, לא על שכּאילוּ מתמעטים הכּוֹחוֹת, אלא בּדאגה לשמירה על הדוֹר הצעיר – כּי הוּא ישנוֹ, - הבּא למלא “את מקוֹמוֹתינוּ”. והסכנה היא בּזה, שאנוּ לא נבין זאת.

ז' שבט תרפ"ח (20.1.1928)

ז

הליגה למען הדוֹמיניוֹן השביעי מקבּלת צוּרה משוּנה למדי. הנימוּקים אשר הניעוּ את מיסדיה לצעד הפּוֹליטי הזה מצטיינים גם בּגילוּי-לב וגם בּפרַזיוֹלוֹגיה הטיפּוּסית של “קוּלטוּרטרֶגֶרטוּם”, אשר ספק אם יש ליהוּדים מה לעשׂוֹת בֹּו. לפי דברי הנאוּמים בּאסיפה המיסדת של הליגה, היהוּדים הם השוֹמרים הטוֹבים בּיוֹתר על תעלת סוּאץ ועל הדרכים הגדוֹלות של הקיסרוּת והם גם נוֹשׂאי התרבּות והציביליזציה של אירוֹפּה. ולא זה בּלבד. נדמה, כּאילוּ הדוֹמיניוֹן השביעי עתיד להתפּשט לא רק על ידי שני חלקי ארץ-ישׂראל - מערבה וּמזרחה מהירדן – אלא גם על חלקי עירק, כּי שׂוּמה, כּנראה, על היהוּדים להכניס גם לארץ הזרה הזאת אוֹר התרבּוּת האירוֹפּית, גם בּה, כּנראה, יש דבר-מה אשר על היהוּדים לשמוֹר עליו למען הקיסרוּת הבּריטית.

רצינוּ בּמדינת היהוּדים. אחר כּך הכרזנוּ, מתוֹך כּל מיני נימוּקים, על “מקלט בּטוּח בּמשפט העמים”, אחר כּך הסכּמנוּ ל“בּית לאוּמי” ועתה עלינוּ להסכּים גם לדוֹמיניוֹן האנגלי העוֹבר את גבוּלות ארצנוּ?

רצינוּ בּגאוּלת עם ישׂראל, שלימה וּמלאה, והנה כּמעט שהסכּמנוּ ל“מרכז הרוּחני”. ושוּב שבנוּ אל החזוֹן, גם זה אך לזמן-מה. שוּב מישהוּ מאתנוּ כּאילוּ מסכּים “להציל מה שאפשר להציל”, ולוּ גם משהוּ, ולוּ גם “פּחוֹת מרוֹב”. ועתה עלינוּ להסכּים להיוֹת “נוֹשׂאי התרבּוּת האירוֹפּית” בּארצוֹת, אשר דרכּי-אנגליה עוֹברוֹת בּהן, ויהא זה ארץ-ישׂראל אוֹ עירק?

כּלוּם מוּתר לשׂחק משׂחקים כּאלה בּתנוּעת שחרוּר?

כ“ו אדר א' תרפ”ט (8.3.1929)

ח

בּקהל מהלכוֹת שמוּעוֹת על “מעשׂי טוֹבה” אשר סיר אלפרד מוֹנד עשׂה בּשעת בּיקורוֹ בּארץ: הוּא נדב למפעל זה כּמה לירוֹת ולמפעל זה כּמה מאוֹת לירוֹת, הוּא פּגש חלוּץ בּרחוֹב ועשׂה אוֹתוֹ לאדם מאוּשר בּעל שני דוּנמים וחצי, הוּא נתמלא הערצה לשׂפה העברית, עד שהחזיר תעוּדוֹת כּתוּבוֹת אנגלית. וישנה עתוֹנוּת הרוֹשמת את כּל השמוּעוֹת הללוּ ועוֹשׂה מהן “זר פּרחים” המצטרף לתמוּנה של נדבן רחב-לב, מלא הבנה, מעין הֶרוּן-אל-רַשיד מוֹדֶרני, אשר סוֹף-סוֹף זכינוּ לוֹ בחוּצוֹת ארץ-ישׂראל. אכן, לשוא, לשוא היה החינוּך הציוֹני של עשׂרוֹת בּשנים אם ישנם עוֹד בּישוּב חלקים ניכּרים המתפּעלים מכּל מיני מעשׂים פּעוּטים התפּעלוּת ילדוּתית העלוּלה לשבּש את כּל דרכּי המפעל הציוֹני. על אחת כּמה וכמה אם דמוּת זו של נדבן רחב-לב ומלא הבנה עוֹמדת בּניגוּד למציאוּת, שהנה עלובה למדי.

עד כּמה רחוֹק המפעל הציוֹני בּדרכּי הגשמתוֹ מכּל מיני הֶרוּן- אל רַשידים, גילה וייצמן בּנאומוֹ בּלוֹנדוֹן, בּנשף-הפּרידה שסוּדר לוֹ לפני צאתוֹ לאמריקה. “היהוּדים העשירים תוּרמים כּשלשה אחוּז מכּל הכנסוֹת קרן היסוֹד. 97 אחוּז בּאים מיהוּדים בּעלי כּיס בּינוֹני וזעיר, מהיהוּדים אשר יש אלוהים בּלבבם”. כּך הוא הדבר לאוֹר הסטַטיסטיקה, וכּך היה צריך להיוֹת לאוֹר כּל חוּקי החברה והפּסיכוֹלוֹגיה. כּי בּקשרים נסתרים, אוּלם משוּם כּך לא פּחוֹת חזקים ואמיצים, קשוּרים שני הדברים הללוּ – הכּיס הזעיר והאלוהים שבּלב. רק בּדרך נס יכוֹל אלוהים להתגלגל ללבּוֹ של בּעל כּיס רחב. ולתנוּעה העממית אסוּר לסמוֹך על נס.

י“ז אדר תרפ”ח (9.3.1928)

ט

יש ציוֹנים אשר מחשבוֹת מוּזרוֹת מקננוֹת בּמוֹחם על עתיד הארץ, והם מדפּיסים את המחשבוֹת המוּזרוֹת הללוֹ, בּשקט גמוּר, על דפי העתוֹנוּת הציוֹנית, כּאילוּ אנשים בריאים בּרוחם הרוּ והגוּ אוֹתן. בּ“הדוֹאר” האמריקאי נדפּס מאמר מאת איתמר בּן-אבי ו“דאר-היוֹם” הירוּשלמי ממציא אוֹתוֹ לקוֹראים הארצישׂראליים, למען ידעוּ בּאיזה פּשטוּת נפלאה, בּלי התאמצוּת יתירה, בּלי בּזבּוז בּכוח והכּסף, אפשר לפתוֹר – כּמוּבן פּתרוֹן מוּחלט וגמוּר – את השאלה הציוֹנית, למען ידעוּ כּוּלם איך אפשר להגיע, בּמשך זמן קצר בּערך, לידי המצב המאוּשר, כּ“שתצא מציוֹן קריאה גדוֹלה, שתיוָסד על תוֹרתנוּ הקדוֹשה, קריאת ישעיהוּ מחוּדשת לשלוֹם האנוֹשיוֹת כּוּלה” – לא יוֹתר ולא פּחוֹת. כּדי להגיע למטרה אידיאלית זאת, יש צורך בּרוב יהוּדי בּארץ. “הזאב הצעיר” (בּן כּמה הוּא סוֹף-סוֹף זאב ז’בּוֹטינסקי?) צוֹדק בּכך. ואוּלם טעוּת גסה ופַטַלית טעוּ עד עכשיו הציוֹנים בּחשבם, שאת הרוֹב הזה צריך ליצוֹר על-ידי עליה עברית. אין צוּרך בּזה, אין צוֹרך בּאף עוֹלה יהוּדי נוֹסף אחד, בּאשר – בּאשר בּן-אבי למד וחקר וגילה תגלית מדעית נפלאה: הרוֹב העברי כּבר ישנוֹ בּארץ, בּצוּרת הערבים המוּסלמים אשר הם ה“מראנים” בּאיסלאם, ואשר על כּן הם הנם היהוּדים הטהוֹרים בּיוֹתר. היהוּדים הנמצאים כּבר בּארצנוּ יהיוּ פּקחים ונבוֹנים כּבן-אבי ויחזירוּ את היהוּדים המוּסלמים האלה לחיק היהדוּת, והרי לך רוֹב יהוּדי מוּכן ומזוּמן, בּלי קרן-היסוֹד וּבלי הקרן-הקיימת וּבלי מחלקת העליה…

ט“ז ניסן תרפ”ח (6.4.1928)

י

יצחק אפּשטיין מזכּיר לציבּוּר העברי, בּרשימה שנתפּרסמה בּ“דבר” (כ"ט סיון), את הצוֹרך לברר שוּב ושוּב את היחסים עם הערבים ולחפשׂ דרך להסכמה, ותוֹך כּדי הערוֹת נכוֹנוֹת הוּא מאשים את הציבּוּר העברי בּמליצוֹת מיוּתרוֹת, בּהרצאוֹת, בּכרוּזים, בּעתוֹנוּת, והוּא מוֹנה מתוֹך המליצוֹת המזיקוֹת הללוּ גם את הדיבּוּר הגבוֹה על גאוּלת קרקעוֹת ועל עבוֹדה זרה, יתכן, צדק בּמה שנוֹגע לטוֹן שלנוּ, יתכן שהיינוּ יכוֹלים לפעמים להנמיך את קולֹנוּ בּמקצת. אוּלם כּלוּם נחדל מלדבר כּלל על הנוֹשׂאים הללוּ? יש צוֹרך בּיצירת אוירה ידידוּתית יוֹתר בּיננוּ לבין שכנינוּ, אוּלם ישנוֹ גם הצוֹרך בּהגבּרת תנוּעתנוּ אנוּ ובּתיקוּנים פּנימיים בּה אנחנוּ מוּכרחים לגאוֹל את האדמה – מה אנוּ בּלעדיה? וּמתוֹך דממה לא יקוּם הדבר, אמנם, ידענוּ איזה נזק גוֹרמת “הצעקה” לנוּ לעצמנוּ,גם נזק כּספי ישר, מתוֹך הפקעת המחירים, וּבכל זאת אנוּ מוּכרחים לזעזע את עמנוּ אנוּ, לא רק להרגיע את העם הערבי. ואשר לעבוֹדה זרה, כּלוּם אפשר להשלים עם התנכּרוּת המשק העברי כּלפי הפּוֹעל העברי? כּלוּם טוֹב וראוּי יהיה זה לתנוּעה הציוֹנית, גם מבּחינת אוֹתה הפרוֹבּלימה המעסיקה בּיוֹתר את מר אפּשטיין, אם היהוּדי יהיה בּעל-אחוּזה בּלבד וּמעבדיה יהיוּ הערבים? ואם אין להשלים עם הדבר, ואם המשק המתנכּר איננוּ מטה אוֹזן קשבת לתוֹכחה הנאמנה בּ“לחש” וללחץ המוֹסדוֹת, מה נשאר לנו זולת “הצעקה”?

בּחיינוּ המיוּחדים יש סתירוֹת כּאלה על כּל צעד ושעל. הנה קרה בּבתי-הסוֹהר בּירוּשלים מה שקרה, והעתוֹנים הרימוּ צעקה. וּבודאי כּל עתוֹנאי ועתוֹנאי שכּתב על מעשה-הקלוּן הזה ידע מראש שהעתוֹנים הקוֹמוּניסטיים יסיקוּ מן “הצעקה” הזאת מסקנה של סולידריות גמוּרה מצד תוֹשבי פּלשתינה עם התנוּעה הקוֹמוּניסטית, והעתוֹנים שׂוֹנאי-ציוֹן ישכחו לגמרי את גורל בני-ישראל בארצות, אשר התעללות ביהודי היא שם דבר יום ּביּומו ויוֹקיעוּ את ארץ-ישׂראל כּארץ הגיהינוֹם ליהוּדים. העתוֹנאים ידעוּ מראש את כּל הנזק הרב הזה, את כּל הדוֹפי שיוּטל על הארץ, ובּכל זאת חוֹבתם היתה “לצעוֹק”, כּלוֹמר להלחם בּמידת יכוֹלתם בּמעשׂה המחריד, ואילמלא עשׂוּ כּך, לא היוּ מצדיקים את קיוּמם, והוּא הדין בּשאלת הבּטחוֹן הציבּוּרי שעלתה עתה על הפּרק.

יחדל המשק העברי להתנכּר לעוֹבד העברי. תבטל ממשלת הארץ את עוֹנש המלקוֹת. תדע המשטרה להגן על כּבוֹד האשה – והעתוֹנים לא יכתיבו “מליצוֹת” מזיקוֹת, אוּלם כּל זמן שתוֹפעוֹת כּאלוּ קיימוֹת בּחיינוּ, אין רשוּת לעתוֹן לשתוֹק וּלהשתיק. אגב, שתיקתוֹ גם לא תוֹעיל מאוּמה. בּאשר ענינים כּאלה אי-אפשר להסתירם והם עתידים להתגלוֹת על אף שתיקת העתוֹנים.

ה' תמוז תרפ"ח (26.6.1928)

יא

בּועידת ניוּ-יוֹרק ניתנה הסיסמה: ישוּב של חצי מיליוֹן יהוּדים בּמשך עשׂרים שנה. אם גם היה המדוּבּר על הכנסת חצי מיליוֹן יהוּדים חדשים, גם אז לא היה זה בּהתאמה עם החזוֹן הציוֹני. לא כדאי לריב עתה עם “בּלתי-ציוֹנים” על הסיסמה הזאת. יעשׂוּ הם מה שבּיכוֹלתם והציוֹנים ילכוּ לדרכּם, יחד בּמעשׂה, לחוּד בּחזוֹן. הן מה שלא יהיה גוֹרל ההסתדרוּת הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה אחרי הרחבת הסוֹכנוּת, - התנוּעה הציוֹנית אינה מתבּטלת על כּל פּנים ונוֹשׂאי החזוֹן ישארוּ על משמרוֹתיהם. קשה בּיוֹתר לריב עם “הבּלתי-ציוֹנים” על הסיסמה הזאת, משוּם שלא בּרוּר כּלל וּכלל כּמה הם הציוֹנים, בּיחוּד בּין העסקנים וּביחוּד בּגוֹלה, אשר גם המספר הזה יהיה להם הפתעה העוֹלה על חשבּוֹנוֹתיהם הצנוּעים.

י' חשון תרפ"ט (24.10.1928)

יב

בּמוֹעצת אחדוּת-העבוֹדה אמר חבר אחד: “בּדרך שלנוּ יש שתי אפשרוּיוֹת: עליה בּלתי פּוֹסקת אוֹ ירידה”. הרעיוֹן הזה, בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת, בּיטא בּודאי כּל אחד מאתנוּ פּעמים רבּוֹת. יש בּוֹ ערך רב, בּאשר מן ההכּרה הזאת בּצוֹרך העליה הבּלתי פּוֹסקת שוֹאבת תנוּעת העבוֹדה את מרץ כּיבּוּשיה אשר חלילה לה לאבּדוֹ. יש בּרעיוֹן הזה גם צדק אוֹבּיֶקטיבי רב, בּאשר נכוֹן בּלי ספק הדבר שהגוֹלה היהוּדית אינה מחכּה לנוּ ו“מסתדרת” בּאיזה אוֹפן שהוּא ושהארץ אינה מחכּה עד שנבוֹא להפרוֹתה אלא שהוֹלכת ונבנית בּאיזה אוֹפן שהוּא. ואוּלם בּצוּרה אבּסוֹלוּטית מסוּכּן הרעיוֹן הזה וּבלתי צוֹדק. לא ניתן לנוּ לדעת מראש את כּל השלבּים של עבוֹדתנוּ. הנה העליה הבּלתי פּוֹסקת נשללה ממנוּ בּמשך שנתיים ואם אין להשלים עם המצב הזה, הרי אין גם להשלים עם כּך, שהוּא מוּכרח להיוֹת קשוּר בּירידה. ועלינוּ להילחם בּעד העליה הבּלתי פּוֹסקת ואוּלם גם לחפש אמצעים לעמידה על המקוֹם בּלי ירידה. כּי אין אנוּ יוֹדעים כּמה פּעמים נצטרך עוֹד להפסיק את העליה ולעמוֹד בּמקוֹם. בּעד העמידה צריך להיוֹת עד כּמה שאפשר יוֹתר קטן.

אסוּר לתנוּעה הציוֹנית להיוֹת “סבלנית” יוֹתר מדי, ואוּלם גם אסוּר לה להיוֹת בּלתי סבלנית וּלאבּד את הראיה ההיסטוֹרית. גם הדוֹר אשר ההגשמה השלמה לא נפלה בּחלקוֹ, דוֹר הכרחי הוּא בּסוּלם התחיה, תפקידוֹ עצוּם, קשה יוֹתר ואחראי יוֹתר, מאשר של הדוֹר המבצע את ההגשמה.

אחרים קדמוּ לנוּ. אחרים יבוֹאוּ אחרינוּ להמשיך ולגמוֹר מה שאנוּ ממשיכים. כּוּלנוּ חוּליוֹת בּשרשרת אחת, ואל נעמיד תנאים, - מה יהיה מקוֹמנוּ בּשרשרת, אם בּאמצעוּתה אוֹ בסוֹפה.

יג

בּעתוֹנוּת הפּוֹעלים מתנהל מזמן ויכוּח על הקיבּוּץ ועל ערכּוֹ בּפועלה החינוּכית בּחוּץ-לארץ. נדמה, שאין לכפּוֹר בּתפקידים הגדוֹלים וּבכּוֹח הפּנימי הגדוֹל הכּרוּך בּתנוּעה הקיבּוּצית והקבוּצתית, אין לכפּוֹר בּכך שהרצוֹן לחיי-השוּתפוּת, לחיי החברוּת האמיתית, לחיי היוֹשר הסוֹציאלי יכוֹל וגם מוּכרח להזדהוֹת עם הרצוֹן לתחיה הלאוּמית, כּמוֹ שתנוּעת-העבוֹדה רוֹאה אוֹתה. ויש כּבר הסימנים המעידים על כּך, שהתנוּעה הקיבּוּצית הוֹלכת ויוֹצאת ממַשבּרה ואוּלי, אחרי שתאבּד אלמנטים בּלתי מתאימים לה ואחרי שתלמד גם היא מגוֹרמי משבּרה, תתגבּר עליו בּמהירוּת-יֶתר מאשר החלקים האחרים של ציבּוּר הפּוֹעלים, ואוּלם, כּאשר דנים על הקיבּוּץ כּעל אלמנט של הפּעוּלה החינוּכית בּחוּץ-לארץ, לא זאת היא השאלה אם הוּא טוֹב אוֹ לא, אם יש לוֹ תפקידים בּארץ אוֹ לא, ואפילוּ א זאת היא השאלה אם יכוֹל הצעיר, היוֹדע את מציאוּת הארץ אך מאחרים, לקבּוֹע בּהחלט את מקוֹמוּ בה. השאלה היא אם לא קיימת הסכּנה שהקיבּוּץ יעשׂה ל“תנאי” הארצישׂראליוּת. וּמי ששמע פּעם, בּארץ אוֹ בּחוּץ-לארץ,משפּטים, כּגוֹן: “אם לא קיבּוּץ, אזי לא כּדאי כּל הענין”, אינוֹ יכוֹל להשתחרר מן הדאגה, כּי “הענין” צריך להיוֹת “כּדאי” גם לפּוֹעל הבּוֹדד, לכּל אחד המוּכן לחיי עבוֹדה, להבטיח למפרע שארץ-ישׂראל תיבּנה אך בּצוּרה קיבּוצית – אין בּיכלתנוּ.

יד

לשני מיני מוֹרי-דרך צמא עתה הישוּב העברי וציבּוּר הפּוֹעלים בּיחוּד. אחד – מחוֹנן בּכוֹח וּבכּישרוֹן של הניתוּח הכּלכּלי והחברתי. עליו להראוֹת לנוּ, על-פּי דוּגמאוֹת קוֹנקרטיוֹת, עם מספּרים בּיד, בּחיים הממשיים, בּלי מגמוֹת אחרוֹת, כּי אם ישוּביוֹת בּלבד, בּאוֹמץ-רוּח, ללא רחמים, ואוּלי גם ללא שׂנאה, מתוֹך ההבנה האנוֹשית של מה שעבר עלינוּ, שכּאן וכאן, בּענף עבוֹדה זה וזה, בּיחסים חברתיים אלה ואלה עשינוּ שגיאוֹת וטעינוּ בּדרך. וכך וכך יש לתקן את הדבר.

ומוֹרה-דרך שני הנחוּץ לנוּ, מחוֹנן בּכוֹח הבּיטוּי האמנוּתי כּמעט, בּאמת הנפשית וּבהרגשה ההיסטוֹרית,ועליו לגלוֹת לפנינוּ את כּל השפלוּת אשר בּכך, שדוֹר, אשר קיבּל על עצמוֹ תפקיד היסטוֹרי לאין דוּגמה, נפלה רוּחוֹ וּכאילוּ רפוּ ידיו ואינוֹ יוֹדע אלא להתאוֹנן וכמעט לבכּוֹת, משוּם שהתפקיד הזה לא קל כּל כּך למלא אוֹתוֹ וסיכּוּייו בּרגע הזה כּאילוּ מעוּרפּלים, ואין הוּא יוֹדע, בּבטחוֹן מוֹחלט, מה היה עליו מחר.

גאוּלת עם ישׂראל – הן לא פּחוֹת מכּך רצינוּ ורוֹצים אנוּ – אין לקנוֹתה בּמחיר זוֹל מדי. ואין מחיר שיהיה יקר בּעדה.

יא חשון תרפ"ט (25.10.1928)

טו

החינוּך הציוֹני בּגוֹלה נעשׂה עתה, בּגלל האוירה הפּוֹליטית של אירוֹפּה המרכּזית והמערבית, בּגלל מצבה הסגוּר של היהדוּת הרוּסית, בּגלל התהליכים הכּלכּליים והחברתיים המתהוים בּתוֹך היהדוּת בּמזרח-אירוֹפּה, בּגלל האוֹפי הפיליסטרי אשר ל“סתם” ציוֹנוּת, בּגלל סגירת שערי הארץ ועוֹד מסיבּוֹת שוֹנוֹת, דבר כּה דק וכּה מוּרכּב, שבּרגעים ידוּעים נדמה כּאילוּ אפילוּ את ארץ-ישׂראל עצמה, את העליה בּה, אין להעמיד בּתוֹר “תנאי”. זאת היתה גאוָתה של תנוּעת העבוֹדה, שידעה “להשליך” את חיי-הגלוּת, ידעה לנתק כל קשר אתם, ידעה ללכת בּדרך ההגשמה המידית, האישית, בּשעה שהאחרים הסתפּקוּ בּהכרזוֹת וּבציפיה לפּתרוֹן מדיני מלא, אשר לעת-עתה אינוֹ מחייב את הפּרט לשוּם דבר מכריע בּחייו, טבעי היה, שגם חינוּך הצעירים הנעשׂה על-ידי תנוּעת העבוֹדה הוֹלך בּאוֹתוֹ המסלוּל, ואין לוַתר בּשוּם אוֹפן על האוֹפי המיוּחד של החינוּך הזה. אין להוֹציא ממנוּ את המוֹמֶנט האישי הזה, החשוּב גם מבּחינה נפשית של כּל פּרט וּפרט וגם מבּחינת התנוּעה, אלא נדמה, שיש עוֹד להוֹסיף עליו דבר-מה בּאשר השתנה הקרקע אשר עליו עוֹמד החלוּץ המתכּוֹנן לעליה, בּיחוּד בּאירוֹפּה המרכּזית.

אלה שעלוּ לארץ לפני עשרים שנה, שרשיהם היוּ עמוּקים בּאוּמה העברית, בּהוָי שלה, בּמסוֹרת שלה, בּהיסטוֹריה שלה. גם אחרי ששברוּ את ההוָי ונוֹתקוּ מן המסוֹרת, נשארוּ השרשים בּעינם. העוֹלים הראשוֹנים האלה היוּ שליחי האוּמה, לשמה, בּשבילה עלוּ הנה, כּדי לשבּוֹר – על-ידי המוֹפת שלהם, על-ידי עבוֹדת הבּנין שלהם – גם את ההוָי שלה, לא רק שלהם, של העוֹלים בּתוֹר אנשים בּוֹדדים, לעוֹלים האלה לא היתה ארץ-ישׂראל מטרה לעצמה אלא רק אמצעי להצלת האוּמה. עתה רוֹאים לעיתים דבר אחר, אצל רבּים מחלוּצי אירוֹפּה המרכּזית ולעיתים גם של אירוֹפּה המזרחית אין יוֹתר הקשרים העמוּקים האלה, הנפשיים והרוּחניים, עם האוּמה. הם גֵרים, כּאילוּ זרים בּתוֹכה, עם הרגשת זרוּת, לעיתים עם הרגשת אי-כּבוֹד, ואינם מחפשׂים מגע אמיץ ותמידי אתה. היא כּאילוּ אינה מענינת אוֹתם. יש ארץ-ישׂראל ואליה הם יעלוּ, בּה יסדרוּ להם חיים טהוֹרים, חיי עבוֹדה וצדק ויוֹשר.

עם הלך-נפש כּזה - מה יהיה על צעירים אלה בּוֹ בּרגע שתתעכּב העליה? זאת ראינוּ בּמשך השנתים האלה, כּאשר התרוֹפפה תנוּעת החלוּץ בּגוֹלה, ועד כּמה שהחזיקה מעמד, הרי היה זה מתוֹך תקוה, שהעיכּוּב הוּא זמני ויחלוֹף מהרה, ועוֹד מעט יפָּתחוּ שערי הארץ. כּי עם מהלך-נפש כּזה אין לצעיר הישׂראלי תפקיד בגוֹלה זוּלת התכּוֹננוּת לעליה.

חלילה לתנוּעת-העבוֹדה להעביר את מרכז חינוּכה מארץ-ישׂראל לנקוּדה אחרת. חלילה לה להחליש בּמשהוּ את תשוּקת העליה, חלילה לה להידבּק בּ“ציוֹנוּת בּלי ארץ-ישׂראל”. ואוּלם כּנראה יש להוֹסיף דבר-מה, די חשוּב. החלוּץ הארצישׂראלי, עליו להיוֹת לא חלוּצה של ארץ-ישׂראל בּלבד אלא חלוּצה של האוּמה העברית, זאת אוֹמרת: לחפּשׂ מגע, לעמוֹד בּקשרים, למלא תפקיד לא רק בּארץ-ישׂראל אלא גם בּתוֹך האוּמה, זאת אוֹמרת: לא רק “אהבת הארץ” אלא גם, ואוּלי בּיחוּד, “אהבת ישׂראל”, עם כּל מה שמסתעף מכּאן.

כה חשון תרפ"ט (8.11.1928)

טז

השבוּע נתפּרסמוּ שתי תעוּדוֹת, שיש בּהן לֶקח למפעל הציוֹני – של המדינאים בּאפריקה הדרוֹמית ושל ידידי ארץ-ישׂראל העוֹבדת בּגרמניה. שתי תעוּדוֹת אלוּ – אף על פּי שהן שוֹנוֹת בּתפישׂת המפעל, וגם בּמעמדן הסוֹציאלי וּמוֹצאם הגזעי של החתוּמים עליהן – רוּח אחת מפעמת בּהם, רוּח הערצה ועידוּד למפעל וּלבוֹניו. לכאוֹרה, אין לבּוֹנים אלה אלא לשׂמוֹח על העזרה הזאת הבּאה גם מן הגנרל והבּישוֹף בּדרוֹם אפריקה וגם מן הסוֹפר הגרמני בּן הגזע היהוּדי, אשר עד עתה היה זר לעמוֹ.

לתעוּדוֹת אלוּ ודאי יש ערך. ואוּלם אל נפריז בּוֹ, כּי איננוּ רב בּיוֹתר ואינוֹ מכריע בּגוֹרל מפעלנוּ. אלה שחתמוּ על הכּרוּזים הציוֹנים, עשוּ כּבר כּזאת כּמה פּעמים לטוֹבת ענינים אחרים, גם הם נשׂגבים וּמזהירים, ומה עשׂוּ אחר כּך לשם הגשמת הענינים האלה? לא לשם טרוּניה כּלפּי החתוּמים נשאלוֹת אלוּ. חלילה לנוּ להיוֹת ֹכּפוּיי-טוֹבה כּלפי האנשים אשר בּודאי מתוֹך כּוַנוֹת טוֹבוֹת וּטהוֹרוֹת רצוּ לעזוֹר לנוּ. השאלוֹת מוּצגוֹת כּלפינוּ, לבל נפריז בּחשיבוּת הכּרּוזים.

כּלוּם פּירוּש-הדברים הוּא, שאין עלינוּ לנהל תעמוּלה ו“לעשׂוֹת נפשוֹת”? – לא ולא, כּל לב אנוֹש שתחיית עם ישׂראל נעשׂית קרוֹבה לוֹ – יקר לנוּ. ואוּלם מזה בּלבד, מ“התקפה ציוֹנית” כּלפי חוּץ – לא ניבַּנה. בּרכישת נפשוֹת אסוּר לתנוּעה הציוֹנית להסתפּק בּמוּעט. כּאן – בּצניעוּתה של התביעה – הסכּנה הגדוֹלה בּיוֹתר האוֹרבת לה. וכּאן מקוֹר הקלקוּל של “הפּוֹליטיקה” הציוֹנית – בּמרכאוֹת. הציוֹנוּת תנצח אם בּני-ישׂראל יקריבוּ על מזבחה ערכּי-מציאוּת היקרים להם מאד – מי את חייו ואת רכוּשו גם יחד, מי את חייו בּלבד, בּאשר רכוּש אין לוֹ, וּמי את כּל רכוּשוֹ בּלבד, כי חייו עוֹד יקרים לוֹ יוֹתר מדי משיקדישם למפעל הציוֹני, הציוֹנוּת לא תנצח על-ידי חתימוֹת, גם כּשאלוּ ניתנוֹת בּכוַנה טוֹבה וּטהוֹרה, לא “סיוּע” למפעל דרוּש לנוּ אלא שוּתפוּת בוֹ.

וּלפיכך – העינים הבּוֹערוֹת של הנער היהוּדי והנערה היהוּדית בּאיזוֹ עיירה נידחת, המבריקוֹת בּאוֹר חדש לשמע שתי המלים “ארץ-ישׂראל”, רב ערכּן מכּרוּזי “התוֹמכים”, על כּל החשיבוּת המדינית והרוּחנית הנוּדעת להם בּעוֹלם “הגדוֹל”.

יז

הנהלוֹת הקרנוֹת הציוֹניוֹת מרבּוֹת לפרסם בּעתוֹנוּת הוֹדעוֹת על מסעי שליחיהן. פּלוֹני בּיקר בּעיר פּלוֹנית ונתקבּל בּהתלהבוּת רבּה. מוּרגשת התעוֹררוּת והתענינוּת וכו'. אוֹ: אלמוֹני בּיקר אצל איש דגוּל ורב השפּעה – נשׂיא המדינה, ראש המיניסטריוֹן – וזה התענין מאד בּמפעל הציוֹני. יש שגם הקוֹמוּניקַטים של מוֹסדוֹת הסתדרוּת עוֹבדים מתחילים לנקוֹט סגנוֹן כּזה.

יתכן, כּי בּחוּץ-לארץ נחוּץ הדבר למישהוּ ולמשהוּ. יתכן, שעיר פּלוֹנית תקבּל בּאמת את שליח הקרנוֹת בּהתלהבוּת, לאחר שיספּרוּ לה על ההתלהבוּת ששׂררה בּעיר אלמוֹנית. אוּלי התענינוּת של נשׂיא המדינה תעוֹרר את התענינוּתם של בּעלי-ההוֹן היהוּדים. כּאן, בּארץ, אין כּל צוֹרך בּדברים אלה. בּודאי: חשוּב לנוּ מאד לדעת מה נעשׂה בּתפוּצוֹת הגוֹלה כּלפי המפעל הארץ-ישׂראלי. אוּלם אנוּ, כּאן, נעשׂינוּ לספקנים גדוֹלים לגבּי ההתלהבוּת וההתעוֹררוּת הזאת, אשר כּל שליח ציוֹני מעוֹרר בּכל עיר אשר הוּא מבקר בּה – והשליח הבּא אחריו מוֹצא, כּסדר, “הזנחה ותרדמה”. אנוּ נעשׂינו ל“פּרוֹזאיים” מאד והתרגלנוּ למדוֹד את הצלחת הקרנוֹת על-ידי המספּרים שהן מפרסמוֹת בּכל חוֹדש אוֹ בּכל מחצית שנה, יתכן, לא אשמת הקרנוֹת היא. אם המספּרים האלה מעוֹררים לפעמים מחשבוֹת מרוֹת, ואוּלם אין שוּם צוֹרך להמתיק אוֹתם על-ידי סגנוֹן של נצחוֹן מוּפרז, כּי גם הנצחוֹנוֹת האלה יעמדוּ – כּמוֹ אלה שקדמוּ להם – לבדיקה על-ידי המספּרים.

י“ז כסלו תרפ”ט (30.11.1928)

יח

תיאוּר זה – “איך חגגה ורשה היהוּדית את חג פּוֹלין” (“דבר”, כ"א כסלו) – יש בּו משוּם תעוּדה מחרידה למצב היהדוּת והציוֹנוּת בּאוֹתה ארץ. ההתרפּסוּת בּפני השליטים, ההפגנה הטרחנית של פּטריוֹטיוּת מנוּפּחת, עוֹברוֹת בּהרבּה את גבוּל ההשתתפוּת של התוֹשבים היהוּדים בּחג השחרוּר של ארץ מקלטם, התארים המליצים, אשר שפך מר פרבּשטין על ראשוֹ של “הנשׂיא הנערץ, הנעלה והחביב, הרם שבּראשי המלוּכה”, היוּ נשמעים כּזיוּף גם בּפיו של פּוֹלני “טהוֹר” – וּמה הם בּפי נשׂיא הקהילה היהוּדית? כּלוּם יש להתפּלא על כּך שהנוֹער היהוּדי, כּמוֹ שמספּרים, מצטרף בּרוּבוֹ, עד כּמה שיש לוֹ עמדוֹת פּוֹליטיוֹת בּכלל, למחנה הקוֹמוּניסטים? לאן לא ילכו, וּבלבד לצאת מאוירה כּזוּ?

קנאה בּוֹערת תוֹקפת אוֹתך כּשאתה קוֹרא איך התפּארוּ הרבּנים בּ“הפּוֹלנית הצחה” השגוּרה בּפי “ילדינוּ”. הכּל לפּוֹלין – גם השפה הצחה - ולנוּ מה, עם העברית שלנוּ? שנים-שלשה פּרקי תהילים - ודי לנוּ? הילדים נשבעוּ, כּי “בּעזבנוּ את כּתלי בּית-הספר נפעל בּכל לבּנוּ וּבכל נפשנוּ לפּריחת מוֹלדתנוּ שקמה לתחיה. תחי מוֹלדתנוּ!” הכּל לפּוֹלין, כּל הלב וכּל הנפש, כּל השבוּעוֹת לה, כּי “מוֹלדתנוּ” היא – ולנוּ מה לנוּ ולמוֹלדתנוּ העלוּבה? כּמה זלוֹטים לנדבה – ודיינוּ. וּבראש התהלוּכה הזאת הלך ציוֹני ותיק, מנהיג מפלגה, חבר בּועד הפּוֹעל הציוֹני, אשר שמוֹ נזכּר כּמה פּעמים כּמוּעמד להנהלה הציוֹנית,

המשׂרד הציוֹני בּלוֹנדוֹן פּירסם לפני שבוּעוֹת מספּר שאלוֹן: “כּיצד נחזק וּנחדש את ההסתדרוּת הציוֹנית”. וּבשאלוֹן הזה – שאלה: “איך יאוּרגן הועד הפּוֹעל הציוֹני וּמה דינן של הבחירוֹת לקוֹנגרס ואיך נפתוֹר את שאלת הפּקידים וכד'”. בּלב מי יקוּם רצוֹן לענוֹת על כּל השאלוֹת החשוּבוֹת הללוּ לשם התחדשוּת ההסתדרוּת הציוֹנית, אם אחד ממנהיגיה נשבּע בּרחוֹבוֹת ורשה לפעוֹל בּכל לבבוֹ וּבכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ למען פּריחת “מוֹלדתנוּ”? מה יוּכל להתחדש כּאן?

כ“ז כסלו תרפ”ט (9.12.1928)

יט

הטלגרמה שנתפּרסמה לפני כּמה ימים בּעתוֹנוּת הארצישׂראלית בּדבר מאמרוֹ של מוּסוֹליני נגד “הציוֹנוּת האיטלקית” – טעוּנה תיקוּן, המאמר, הדוֹרש מן הציוֹנים האיטלקים תשוּבה בּרוּרה על השאלה: מי הם, לפי לאוּמיוּתם, אם איטלקים אוֹ יהוּדים – נתפּרסם לא בּעתוֹן הרשׂמי-למחצה של המשטר הפאשיסטי, “פּוֹפּוֹלו ד’איטליה”, אלא בּעתוֹן פשיסטי סתם, “פּוֹפּוֹלוֹ די רוֹמא”, וּמחברוֹ הוּא עתוֹנאי-פשיסטי סתם. בּמאמר הזה אין שוּם חידוּש, מאמר אנטי-ציוֹני רגיל הוּא וגם בּגסוּתוֹ אינוֹ יוֹצא מגדר המקוּבּל אצל הפשיסטים. אלא הוּא לא נשאר יחידי. אוֹתוֹ העתוֹן פּירסם מאז מאמרים רבּים דוֹמים לוֹ, וכּוּלם כּתוּבים בּידי אחינוּ בּני-ישׂראל – יהוּדים איטלקים אנשי-שם פּרוֹפסוֹרים וגם בּני בּלי שם “חיילים פּשוּטים בּצבא הפשיסטי”. “חוּלצוֹת שחוֹרוֹת מן השוּרה” ראוּ חוֹבה לעצמם להצטרף לדעתוֹ הנאוֹרה של העתוֹנאי הפשיסטי בּדבר אי-אפשרוּת לאַחד את “הנאמנוּת לאיטליה וּלמנהיגיה” עם “הנאמנוּת היהוּדית. כּל האנשים הטוֹבים האלה ממהרים להפגין את טוֹהר רגשוֹתיהם כּלפּי איטליה וכוּלם “לוֹחצים את הציוֹנים אל הקיר”. מדוּע הציוֹנים שוֹתקים? יֵצאוּ נא וידבּרוּ בּשער ויגידוּ גלוּי, מי הם וּמה רצוֹנם, למען נדע מה לעשוֹת בּהם: נכריז עליהם כּעל זרים בּארץ הזאת, אשר היא מוֹלדתנוּ היחידה ואין שניה לה. והעתוֹן הרוֹמאי אף הנהיג כּוֹתרת מיוּחדת למדוֹר זה: “הציוֹנים שוֹתקים”. מצד העתוֹן אין זאת כּי אם גסוּת, הרגילה בּמשטר האיטלקי הקיים. הן הוּא יוֹדע היטב מדוּע הם שוֹתקים הציוֹנים. הן הוּא יוֹדע מה זאת אוֹמרת להמצא בּאיטליה תחת חשש הפַטריוֹטיוּת הלקוּיה, ונוֹח לוֹ – אשר המיליציה הפשיסטית לשירוּתוֹ – לעמוֹד כּ”נכוֹן לקרב", אשר הציוֹנים הללוּ משתמטים ממנוּ. על הפשיסט הזה אין להקשוֹת. זוֹ דרכּוֹ. ואוּלם היהוּדים האיטלקים, הפּרוֹפסוֹרים האלה – מוֹרטַרַה, פוֹאה ממילנוֹ, לוי מטוּרינוֹ – מה המריץ אוֹתם למהר כּל כּך כּדי “ללחוץֹ את הציוֹנים”? נראה, אך חמישים שנה אלוּ חינכוּ אוֹתה, את העבדוּת הזאת, ואי-צדק יהיה זה מצדנוּ אם נרצה לזקפה על חשבוֹן “הגיטוֹ” המפוּרסם? המצב הנפשי הזה נוּתח כּבר, על-ידי אחד העם, לפני שנים רבוֹת.

כ

אם לא מתוֹך אוֹתוֹ מצב נפשי – אי אפשר להבין גם את תנאי “צֶנטרל-פַריין” של ה“גרמנים בּני דת משה” להשתתפוּתם בּסוֹכנוּת היהוּדית המוּרחבת (“דבר” א' טבת). בּודאי עצוּם ההבדל בּין הנוּסחה שלהם לבין הנוּסחאוֹת של כּל מיני מוֹרטרה ולוי האיטלקים. ואוּלם גם כּאן – מה רבּה הדאגה להפוֹך את המפעל הארצישׂראלי ל“דבר של מה בּכך” מהצד הלאוּמי והמדיני: לא די להם, ליהוּדים “הליבַּרֶלים” האלה, בּהבטחת השפּעתם על העבוֹדה הארצישׂראלית. המטרוֹת הפּוֹליטיוֹת אינן לצריכוֹת להשפּיע על כּיווּן העליה, כּלוֹמר אין צוֹרך לדאוֹג לכך שיהוּדים רבּים כּכל האפשר יכּנסוּ ארצה בּתקוּפה קצרה כּכל האפשר. “המצב הכּלכּלי” המפוּרסם של הארץ צריך להיוֹת היסוֹד היחידי של העליה. וכן, מוּבן מאליו, שיש לדאוֹג לשלוֹם עם הערבים (ואנחנוּ את כּל אלה לא ידענוּ!). וישוּבה של ארץ-ישׂראל צריך להיוֹת רק חלק מתכנית ההתישבוּת העוֹלמית של היהוּדים, כּלוֹמר: ישוּב כּכל הישוּבים. כּמה יהוּדים שיכּנסוּ – יכּנסוּ, וניזהר-נא מלהעדיף את ארץ-ישׂראל על ארץ אחרת.

כא

בּודאי: שאלה זוֹ בּדבר יחס יהוּדי הגוֹלה, וּביחוּד הציוֹנים שבּקרבּם, לארץ מוֹלדתם אינה פּשוּטה כּל כּך. בּיחוּד בּאוירת ההתרגזוּת וההתרגשוּת הלאוּמית השוֹלטת בּאיטליה והשׂוֹררת בּפּוֹלין, עם החשדנוּת הבּלתי פּוֹסקת כּלפּי המוּחזקים ל“בלתי נאמנים”. ואילוּ גם לא היה המוֹמנט הפּוֹליטי הזה, אילוּ היוּ ה“פַּטריוֹטים” נוֹתנים מנוּחה ליהוּדים בּכלל ולציוֹנים בּפרט, גם אז לא היתה ה“שניוּת” סרה מ“דוֹר-המדבּר”. אשרי הדוֹר שיקוּם כּאן בארץ המוֹלדת של הפּרט, אשר היא גם מוֹלדת העם. ואוּלם אלה שגדלוּ וחוּנכוּ בּקרב עם אחר, לעתים רחוֹקוֹת יוּכלוּ לעקוֹר מלבם את אהבת העם הזה, את אהבת האמת – לא את ה“נאמנוּת לשם ההפגנה” – לשפתוֹ, לתרבּוּתוֹ, לטבע ארצוֹ. אם להתבּוֹנן בּיהוּדי ארצוֹת שוֹנוֹת, אפשר להגיע להשקפוֹת אוֹפּטימיוֹת מאד בּיחס לכּל האנוֹשוּת. בּעיני יהוּדי רוּסי מוּקשה, למשל, איך אפשר לאהוֹב את העם הפּוֹלני – “הלא כּוּלוֹ חדוּר שׂנאת-ישׂראל, בּזמן שאצלנוּ רק הממשלה הצארית היתה אנטישמית ולעוּמת זאת האינטֶליגנציה וכוּ'” – וּבכל זאת היהוּדי הפּוֹלני מתיחס בּחיבּה לעם “החדוּר וכוּ'”, ואינוֹ מבין איך זה יכוֹל היהוּדי הרוּסי לאהוֹב את “ארץ הקוֹזַקים”. נראה, שכּדי לאהוֹב את העם די אך להיוֹת קרבוֹ, ואז כּל עם ועם ראוּי לאהבה.

נדמה, ש"הפּטריוֹטיוּת היהוּדית, האמיתית, היא בּטבע הדברים ולא יתכן שהציוֹנות תדרוֹש ממצדדיה, בּיחוּד מאלה הנשארים בּגוֹלה, לעשׂוֹת ניתוּח בּנפשוֹתיהם. אוּלם עצוּם המרחק בּין ההרגשה הטבעית הזאת כּלפי העם, אשר בּקרבּוֹ גרים וּממנוּ מקבּלים רכוּש נפשי רב, וּבין ההתרפּסוּת לפני השלטוֹנוֹת, ההפגנה הטרחנית של הפַטריוֹטיוּת המזוּיפת, הכרזת ארץ המקלט לארץ המוֹלדת. האמוּנה וההכרזה: “ארץ-ישׂראל היא מוֹלדת העם העברי” – זוֹהי נשמת הציוֹנוּת. ואם הציוֹנים לא יזהרוּ בּשטח זה, אזי גם לפניהם עלוּלה להיקרע תהוֹם זוֹ של דאגוֹת לאין מספּר המקוֹננת בּלב הגרמנים בּני דת משה והמלשינים בּאיטליה.

א' טבת תרפ"ט (18.12.1928)

כב

אנוּ מדבּרים רעוֹת על הפּקידוּת האנגלית בּארץ. וּבדרך כּלל היא ראוּיה לכך, אין היא עוֹזרת לנוּ – והעזרה הזאת היא חוֹבתה. לעיתים היא גם שׂמה מכשוֹלים על דרכּנוּ – וזהוּ עוול. אוּלם גם למטבּע זה יש צד אחר. התבּוֹננוּ-נא בּמה אנוּ מכריחים להעסיק, נניח, את מוֹשל מחוֹז יפוֹ, הנמנה עם ידידינוֹ. אנוּ בּאים אליו גם בּהצעוֹת חיוּביוֹת, מפעלי הבנין, אוּלם עליו אף להיוֹת מתווך וּמכריע ין בַּרסקי וּפַסקל, בּין רוֹזנטל ורבּינוֹביץ, בּין קפּלן ולרנר. כּל מריבה מסכּנה ועלוּבה – לפניו תבוֹא. בּישיבוֹתיו המשוּתפוֹת עם בּאי-כּוֹח היהוּדים הוּא עד-ראיה לכך, איך פּלוֹני חוֹשד בּאלמוֹני ואלמוֹני משגיח על פּלוֹני, איך חד מתערב בּדברי השני פּן תתרשם הרשוּת מהסבּרתוֹ, איך אחד מכּחיש את רעהוּ, כּאן, בּו בּמקוֹם, תיכף וּמיד.

יש שאנוּ מעמידים את רגשוֹת הידידוּת של פּקידים אנגלים שיצאוּ להם מוֹניטין כּי מידידינוּ הם (ומי יוֹדע עד כּמה יש יסוֹד לזה) – בּפני נסיוֹן קשה.

כג

לרגעים נדמה כּאילוּ מחלה חדשה – מחלה אנגלית – תקפה את הישוּב. זקן וצעיר, פּוֹעל וּפקיד, “בּחוּרה אינטליגנטית” וּבעל-עסק – כּוּלם לוֹמדים אנגלית, קוֹראים אנגלית, אדם הבּז לאידיש – הלא “זַ’רגוֹן” היא – ואשר עברית טרם למד קרוֹא וּכתוֹב – הלא “אוֹמרים” שזוֹהי השׂפה הקשה בּיוֹתר שישנה בּעוֹלם – ואוּלם את שיעוּרי האנגלית הוּא מבקר בּהתמדה וּבחריצוּת – אדם כּזה אינוּ כּלל יקר-המציאוּת. הדבר הוּא בּדרך הטבע, אנוֹשי מאד, בּמקצת “יוֹתר מדי אנוֹשי”. הספרוּת העברית – “אוֹמרים שהיא עניה מאד וּמשוּם כּך לא כּדאי לשבּוֹר בּגללה את הראש: הלא: אפקים רחבים” לא תפתח. ואשר לפּרנסה – הרי אפשר להסתדר גם בּלי עברית – הלא “אצלנו” אין מכבּידים כּל כּך וּכלוּם ינהיג הישוּב “אינקביזיציה לשוֹנית?” הלא חרפּה תהיה זאת. וּמאידך: הספרוּת האנגלית עשירה מאד וגם לשם קבלת משׂרה, לא רק אצל הממשלה, אלא גם בּמשׂרד יהוּדי צנוּע, דוֹרשים את ידיעת האנגלית.

התוּפעה היא אנוֹשית וכּנראה אין אמצעים ללחוֹם בּה ואין גם סיכּוּיים לנצחוֹן בּמלחמה הזאת. יש רק לציין עד כּמה נתבּדוּ גם הפּעם כּל הנבוּאוֹת. בּמשך עשרוֹת בּשנים אמרוּ בּמחנה הציוֹני: אוֹ עברית אוֹ רוּסית, אוֹ עברית אוֹ פּוֹלנית וכו‘. בּשוּם אוֹפן לא אידיש. וכּל זה מתוֹך חשבּוֹן “בּטוּח”: הרוּסית, הפּוֹלינית וכו’ אין בּהם סכּנה, כּלוּם יתוֹאר שתהיה נוֹבעת מזה סכּנה בּארץ-ישׂראל? הסכּנה היא בּאידיש. והנה – יוֹדעי-דבר מספּרים עוּבדוֹת מעציבוֹת על מצב האידיש – בּיחוּד בּאמריקה וּברוּסיה, ואוּלם גם בּפּוֹלין. האידיש כּאילוּ יוֹרדת מכּסא-השלטוֹן בּרחוֹב היהוּדי וּמשוּם-כּך חדלה היא ממילא להיוֹת סכּנה לישוּב הארצישׂראלי. וּבוֹ בּזמן כּוֹבשת לה האנגלית עמדה אחרי עמדה וּכאילוּ מתכּוֹננת לשלוֹט – עם כּל ההוֹדאה הרשׂמית בּשׂפה העברית – בּנפש חלקים ידוּעים, חלקים ההוֹלכים וגדלים, של הישוּב הארצישׂראלי. ואשר השׂפה הזאת היא שׂפת עם אדיר ושׂפת תרבּוּת עצוּמה – בּזאת לא תינחם העברית.

י“א טבת תרפ”ט (24.12.1928)

המוֹשב הראשוֹן של מוֹעצת הסוֹכנוּת עלוּל לפזר את אחרוֹני הספקוֹת שהיוּ עוֹד בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית כּלפי הצעד הנוֹעז, אשר שמו הרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית ופּירוּשוֹ ויתוּר ההסתדרוּת הציוֹנית על המוֹנוֹפוֹלין החוּקי שלה על מפעל ארץ-ישׂראל. בּני בּריתם של הציוֹנים גילוּ מתינוּת רבּה: כּל הוֹספה וכּל תיקוּן בּחוּקת הסוֹכנוּת שנידוֹנוּ בּקוֹנגרס הציוֹני מתוֹך מתיחוּת ורוֹגז כּמעט, נתקבּלוּ ללא התנגדוּת, דוּגמת התיקוּנים בּמסקנוֹתיה של ועדת המוּמחים אשר גם הם עוֹררוּ, לפני שנה, ויכּוּח סוֹער בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית ונתקבּלוּ אחר-כּך בּלי כּל קוֹשי על-ידי הבּלתי-ציוֹנים. התקציב המעוּבּד על-ידי הקוֹנגרס הציוֹני, נתקבּל פּה אחד, וכּנראה, מבּלי שדנוּ בּפרטיו. החלטוֹת-הקוֹנגרס נמסרוּ להגשמת ההנהלה. עוֹד לא בּרוּר אם הבּלתי-ציוֹנים ישלחוּ את בּאי-כּוֹחם להנהלה, וּלעת עתה ההנהלה שנבחרה בקוֹנגרס הציוֹני היא גם הנהלתם הם. גם אם יסַפחוּ אליה אנשים חדשים, הם לא יהיוּ אלא מיעוּט. על כּן: שוּם רצוֹן להשתלטוּת. וּבשטח יסוֹדוֹת המפעל: סיסמאוֹת לאוּמיוֹת וסוֹציאליוֹת – התישבוּת חקלאית, פּיתוּח התעשיה, רֶזֶרבה של קרקע, והיא קרקע הלאוֹם, איזוֹר מטעים להתישבוּת עוֹבדת, חיזוּק קרנוֹת והעלאת רמת-החיים של הפּוֹעל – כּל אלה נתקבּלוּ בּמוֹעצה ללא ערעוּר, איש לא חזר יוֹתר על תנאי-השוּתפוּת היסוֹדיים של ההסתדרוּת הציוֹנית – וכנראה אין לבאר את השתיקה הזאת רק בּזה בּלבד, שהתנאים האלה נכנסוּ לחוּקה ועל כּן אינם נתוּנים יוֹתר לוכּוּח, אלא גם בּזה שהם נתקבּלוּ בּלב שלם, מתוֹך רצוֹן טוֹב והכּרה גמוּרה של בּני-בּרית, וּבשטח המעשׂי: קוֹל קוֹרא לעם היהוּדי להשתתף בּיתר שׂאת בּקרנוֹת הלאוּמיוּת,, יסוֹד חברה פינַנסית, שאיפה להגדיל את התקציב וּלהעמיד אוֹתוֹ על בּסיס מוּצק וּבטוּח יוֹתר, תכניוֹת-העבוֹדה אשר זה שנים לא העז איש להעלוֹתן בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית וּמעל בּמת הקוֹנגרס הציוֹני – קביעת דרך המפעל לחמש-עשׂר השנים הבּאוֹת, וּבעיקר על יִסוּד התישבות חקלאית ועליה מבוּססת של עשׂרים אלף נפש לשנה (הכּוַנה היא, כּמוּבן, אך לעליה אשר הסוֹכנוּת המוּרחבת אחראית לה). וּכאוֹת לרצינוּת, שבה מקבּלים השוּתפים החדשים את התכניוֹת האלה תשמש העוּבדה, שאם בּדרך כּלל אין הם ממהרים לשלוֹח את אנשיהם להנהלת המפעל, הרי שלחוּ כּבר אחד מהחשוּבים שבּיניהם למוֹסד הכּספי, לדירקטוֹריוֹן של קרן-היסוֹד, אשר עליה יוּטל העוֹל הפינַנסי של המפעל. וּבשטח העממי: אדירי-הממוֹן יחד עם בּאי-כּוח הסוֹציאליזם הבּין-לאוּמי, אנשי “אגוּדת ישׂראל” יחד עם הקיצוֹנים שבּרבּנים הרֶפוֹרמיים, ה“דלוּת היהוּדית”, הפלוּטוֹקרטיה העשירה וּגאוֹן האנוֹשות (אינשטין). ואדרבּא: מצד הבּלתי ציוֹנים הוּבע הרצוֹן לצירוּף קיבּוּצים חדשים. בּשטח הפּוֹליטי: עמדה תקיפה, שפה נמרצת, תביעה אמיצת-לב, בּמידה וּבהיקף, אשר הקוֹנגרס הציוֹני וההנהלה הציוֹנית לא היוּ מסוּגלים יוֹתר להם. וכּל אלה מתוֹך אוירה של אחדוּת ואמוּנה, התלהבוּת והרגשת-אמת.

הנאמין? מתוֹך הספקנוּת – זאת הנעלה, היוֹצרת והבּוֹנה, וזאת הנפסדת, האוֹכלת את הכּוֹחוֹת והמרַפּה את הידים – אשר בּה אנו חדוּרים לאחר האכזבוֹת הקשוֹת שנתקלנוּ בּהן פּעמים אין מספּר, הנאמין בּנצחוֹן הזה, המזהיר כּה, של הרעיוֹן הציוֹני? לפני ימים מספּר בּכ' תמוּז, זכרנוּ את יוֹצר ההסתדרוּת הציוֹנית ושוּב עברוּ לפני עינינוּ החיים הטרגיים האלה של איש החזוֹן, אשר אך קוֹמץ קטן התרכּז סביבוֹ, ודלתוֹתיהם של אדירי היהדוּת, אנשי הממוֹן ועד ה“דלוּת” היהוּדית, נשארוּ סגוּרוֹת לפניו. האנשים אשר אליהם פּנה הרצל, אינם כּבר. הם הלכוּ לעוֹלמם. אוּלם הכּוֹחוֹת, אוֹתם הכּוֹחוֹת עצמם, נשארוּ. הלא הם – הגביר היהוּדי והסוֹציאליסט היהוּדי והחרד היהוּדי – אלה אשר רק אתמוֹל לעגוּ לנוּ ולחמוּ בנוּ והיוֹם בּאוּ, בּעלי-תשוּבה, להשתחווֹת בּפני האמת הציוֹנית. הנאמין? עד אתמוֹל כּאילוּ עוֹד נלחמנוּ בּעצמנוּ. בּאכזריוּת, פּרי עשׂרוֹת שנוֹת בּדידוּת, לא נתנוּ ללב לשׂמוֹח, כּאילוּ פּחדנוּ להיוֹת “תמימים מדי”. היוֹם אנוּ מוּכרחים להאמין. דבר נפל בּישׂראל. נס קרה.

אוּלם – אין אנוּ מאמינים בּנס. ואמנם לא אירע כּל נס. התפתחוּת טבעית והגיוֹנית הגיעה לקצה. משלוֹשת הימים האלה, ימי מוֹעצת הסוֹכנוּת, נסתיימה עבוֹדה מאוּמצת של שש שנים רצוּפות, בּעיקר עבוֹדתוֹ של נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר עוֹז נפש וחכמה מדינית עמדוּ לימינוֹ ללכת בּדרכוֹ מתוֹך מכשוֹלים וּמעצוֹרים מזה ומזה, והשקיע את מיטב כּוֹחוֹתיו בּיצירת המעמד הנשׂגב הזה בּציריך, הוּא בּא על שׂכרוֹ. אם יש רשוּת לקשוֹר מאוֹרעוֹת היסטוֹריים בּשמוֹתיהם של יחידים, הרי המאוֹרע הזה הוּא של חיים וייצמן, שעלה עתה, בּעיריה השוייצרית ההיא, לגוֹבה אשר טרם הגיע אליו, מדוֹרי דוֹרוֹת, איש יהוּדי הקשוּר לעמוֹ וּמקדיש לוֹ את כּוֹחוֹתיו. מי שהיה אתמוֹל נשׂיא מפלגה אחת בּיהדוּת, הוּא היוֹם נשׂיא הגוֹלה כּוּלה – הגלוּת הזאת היא הבּוֹנה את ירוּשלים. אוּלם כּלוּם שש שנים אלה בּלבד נסתיימוּ בּציריך? מהוּ חיים וייצמן בּלי התנוּעה העמוּקה הזאת, בּלי ההתאמצוּת ההֶרוֹאית הזאת, הנמשכת בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וּבגילוּיים שוֹנים זה חמישים שנה, מהוּ חיים וייצמן בּלי היהוּדי החרד מהישוּב הישן שירד לפתע מסלעי בּוֹני הארץ, דוֹר אחרי דוֹר – האחד נכשל והשני ממהר להחליף את זה שעייף על המשמר? שאיפת ההיסטוֹריה הישׂראלית, סבל האוּמה בּמשך גלוּת שלמה שנדמה היה כּאילוּ אין קץ לה לעוֹלם – לא חיים ויצמן, לא ההסתדרוּת הציוֹנית, ואפילוּ לא המפעל הארצישׂראלי – נצח ההסטוֹריה הישׂראלית הוּא שניצח בּציריך.

וּלכל השוּתפים היה זה נצחוֹן אמת, בּאשר התגבּרוּת פּנימית היתה בּוֹ. מה קל, מה אנוֹשי היה, אילוּ התבּצרוּ "בּעלי התשוּבה'' מתוֹך אי-רצוֹן להוֹדוֹת בּכּשלוֹנם, בּעמדוֹתיהם מאתמוֹל והיוּ מבכּרים לעמוֹד מן הצד, אטוּמי-אוֹזן ואטוּמי-לב לכּל הצלחה, שׂמחים לאיד. וכּזאת לא קרה. הם בּאוּ והוֹדוּ על החטא שחטאוּ, וּכאיש אחד קמוּ ממקוֹמוֹתיהם בּהזכיר אינשטיין את האיש ההוּא, אשר אבוֹתיהם לעגוּ לוֹ. מה קל, מה אנוֹשי היה אילוּ ההסתדרוּת הציוֹנית אוֹחזת בּתעוּדה שניתנה לה, רק לה בּלבד, על-ידי אוּמוֹת העוֹלם, אשר דם בּניה, בּניה בּלבד, נשפך עליה. מה קל היה שהיא תכריז, מתוֹך יהירוּת של מנצח: אתמוֹל לא רציתם – על כּן גם היוֹם אין לכם חלק ונחלה בּבנין המוֹלדת לאוּמה אשר לה לעגתם וּבה כּפַרתם. כּזאת לא קרה, מתוֹך רוֹחב-לב פּתחה ההסתדרוּת הציוֹנית את דלתוֹת המפעל לכּל אלה אשר רצוֹן טוֹב להם, למען יקוּם המפעל, בּמהרה, בימינוּ אנוֹ.

אל נשתיק את קוֹל הספקנוּת – זאת היוֹצרת – שבּקרבוּ. נדע, כּי אך יסוֹד הוּנח בּציריך, כּי עוד רבּה הדרך וגדוֹלים המכשוֹלים. נדע, שלא כּל העם, על כּל זרמיו וּמפלגוֹתיו ושדירוֹתיו התאסף תחת דגל ציוֹן. המפעל הארצישׂראלי עוֹד ידרוֹש התאמצוּת וקרבנוֹת, עבוֹדת-רוּח ועבוֹדת-גוּף ללא מידה ושיעוּר. עם ישׂראל עוֹדנוּ מפוּזר בּכל קצוי תבל; שוֹממים עוֹד עמקי הארץ. רק הוּצת הנר - ורוּח של פּוּרענוּת יכוֹלה לכבוֹתוֹ. לא נגיע למטרה אם יחלש הכּוֹח אשר הוּא בּלבד הוֹריד לנוּ את הנס; הלא הוּא – הנאמנוּת האחרוֹנה, הנאמנוּת “האוֹחזת בּצפרנים” בּקרקע הארצישׂראלי של “שארית ישׂראל”. והמטרה תסתרס אם לא נדע ללחוֹם, צעד אחרי צעד, שעל אחרי שעל, על דרכּי ההגשמה.

כּן, לא נשתיק את קוֹל הספקנוּת, ואוּלם נתוַדה – אלה שהאמינוּ כּבר משלשוֹם, ואלה שלא האמינוּ עוֹד אתמוֹל – נתוַדה שהרעיוֹן הציוֹני והמפעל הארצישׂראלי יוֹצאים מכּינוּס ציריך בּתוֹספת-כּוֹח אדירה, וכי צעד גדוֹל צעדנוּ בּדרך הגאוּלה.

י“ב אב תרפ”ט (18.8.1928)

הרבּה טענוֹת לנוּ למחבּרי “הספר הלבן” ואל סימפּסוֹן, וּביניהן שתים שיש להן משקל מיוּחד – על אשר הקטינוּ בּאוֹפן מלאכוּתי את שטח ארץ-ישׂראל, הוֹציאוּ ממנוּ את הנגב ואת עבר-הירדן, ועל-ידי כּך הקטינוּ את אפשרוּת ההתישבוּת היהוּדית בּארץ; ועל אשר עירערוּ על זכוּת העבוֹדה העברית בּמשק העברי והציגוּ את התישבוּת פּיק"א, בּשל העבוֹדה הערבית הנהוּגה בּה, כּהתישבוּת “הגוּנה” ואת משקי-העוֹבדים של קרן-היסוֹד, כּהתישבוּת פּסוּלה.

כּלוּם על מחברי “הספר הלבן” ועל סיר ג’וֹן סימפּסוֹן לבדם חלה האחריוּת לסירוּסים ולסילוּפים האלה, אנוּ עתידים לשלם בּעדם מחיר כּה גדוֹל? הנהלת הסוֹכנוּת היהוּדית הגישה לסימפּסוֹן בּזמן עבוֹדתוֹ בּארץ שוּרה של תזכּירים – על ההתישבוּת, על התפּתחוּת העיר, על העליה. משוּם מה – כּלל לא בּרוּר, מדוּע – נחשבוּ התעוּדוֹת האלה לסוֹדיוֹת ועין לא ראתן, עתה נתפּרסמוּ בּצורת חוֹברת – ונעשׂוּ רשוּת הרבּים. וכּאן, בּחוֹברת הזאת, אתה מוֹצא, לתמהוֹנך הרב, גרעין – ואוּלי יוֹתר מגרעין – של עוול זה שנגרם לנוּ על-ידי סימפּסוֹן. בפרק ההתישבות יֶשנה תכנית לסידוּר המשקים היהוּדים והמשקים הערבים בּארץ-ישׂראל. הרעיוֹן היסוֹדי של התכנית: שוּם עוול לא נעשׂה לשם ערבי; ואינטנסיפיקציה שלימה של המשק הארצישׂראלי כּוּלוֹ - רעיוֹן נכוֹן הוּא בּהחלט ויש להצטער על כּך, כּי רק עכשיו, בּלחץ של גוֹרמים חיצוֹניים, עבדנוּ אוֹתוֹ בּכל הפּרטים, בּו בּזמן שבּעבר הלכנוּ, אמנם, על פּי הרוֹב בּדרך הזאת, ואוּלם הליכתנוּ היתה יוֹתר מתוֹך אינסטינקט מאשר מתוֹך מחשבה מראש ותכנית מעוּבדת. אך הצעד המפתיע בּתכנית הוּא היקפה. התכנית היתה צריכה לפתוֹח סיכּוּיים רחבים לעתיד, להרצוֹת בּפני המוּמחה הממשלתי על אפשרוּיוֹת הארץ. הן בּרוּר היה שעם שליחוּתוֹ של סימפּסוֹן הגענוּ לפּרשה חשוּבה מאד. היתה זוֹ הפּעם הראשוֹנה שממשלת המנדט ניגשה לבדיקה משקית יסוֹדית של הארץ, אשר יסוֹדה הבטיחה לקבּוֹע את כּל הפּוֹליטיקה שלה. והדבר נעשׂה אחרי מאוֹרעוֹת אב ואחרי פּרסוּם דין-וחשבוֹן שאוּ, שהעמידוּ את הפּרוֹבּלימה הארצישׂראלית בּמלוֹא קוֹמתה וּבאוֹר חדש – לא בּאוֹר הזכוּת שישנה לעם העברי לישב את הארץ, אלא בּאוֹר האפשרוּת הממשית של הגשמת ההתישבוּת. ואפשר היה לחזוֹת מראש מהי הדרך שבּה עתידים ללכת מתנגדי המפעל – “אמנם רע ליהוּדים בּעוֹלם, אמנם הם הלכו אַלפּים שנה על ארץ-ישׂראל וּבה הם קשוּרים, ועל כּן יש להכּיר בּזכוּתם על הארץ הזאת – כּל זה נכוֹן ויפה. ואוּלם מה לעשׂוֹת – הארץ הזאת חדלה להתקיים בּתוֹר ארץ הפּנוּיה להתישבוּת”.

היתה, זאת איפוֹא, חוֹבתה של הנהלת הסוֹכנוּת להצבּיע הפּעם על כּל האפשרוּיוֹת שישנן בּארץ. והנה: התכנית אשר אִתה היא בּאה אל סימפּסוֹן, בּנוּיה רק על האדמוֹת אשר גם סימפּסוֹן לקח אוֹתן בּחשבּוֹן. לא מחברי הספר הלבן ולא סימפּסוֹן, אלא הנהלת הסוֹכנוּת – כּלוֹמר אנחנוּ בּעצמנוּ – הוֹצאנוּ מהתכנית את אדמוֹת ההרים, את הנגב ואת עבר-הירדן. בּחוֹברת לא מוּסבר מדוּע נעשה הדבר. כּתוּב רק: “לא משוּם שעל אפשרוּיוֹת התישבוּת אזוֹרים האלה מבּיטים כּעל דבר של מה בּכך”. אדרבּא: אם אין זה “דבר של מה בּכך” – מדוּע לא תַרצה הסוֹכנוּת עליו? אוּלי משוּם דרכּי שלוֹם? כּדי שלא להרגיז את דברי הערבים על ידי “ההרחבה” הציוֹנית מעבר “לגבוּלוֹת”? ואוּלם הנגב נמצא מעבר מזה של הירדן. וגם כּלפי עבר-הירדן הוּכרחנוּ עכשיו להציג את הפּרוֹבּלימה, וזאת הן אפשר היה לחזוֹת גם מראש.

נדמה לי, שאת הבּיאוּר לתוֹפעה המתמיהה הזאת יש לחפשׂ בּהכנה פּסיכוֹלוגית שלנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. נעשׂינוּ למעשיים בּמאד-מאד. אין אנוּ רוֹצים לראוֹת את העתיד הרחוֹק. אנוּ מפחדים כּאילוּ לפתוֹח, בּפנינוּ וּבפני זרים, סיכּוּיים “אוּטוֹפיים”. מה טעם לדבּר על הנגב ועל עבר-הירדן, אם טרם עלה בּידינוּ לעשׂוֹת את המוּטל עלינוּ בּעֵבר הזה של ארץ ישׂראל? כּלוּם לא ראיתם את ההכנסוֹת של קרן-היסוֹד ושל קרן-הקיימת בּשנה שעברה? כּלוּם לא ראיתם את התקציב? הלא הוּא אינוֹ מספּיק אפילוּ לשמירת הקיים – איזה ערך מעשׂי יש, איפוֹא, ל“דיבּוּרים” על התישבות רחבה, המוֹנית, עממית? נעשׂה לעת עתה מה שבּיכוֹלתנוּ לעשׂוֹת לפי כּוֹחוֹתינוּ הצנוּעים – והשאר נניח לדוֹרוֹת הבּאים.

שגיאה פַטַלית היא אשר שגינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. נבהלנוּ מ“חזוֹן” ועל כּן צימצמנוּ את האוֹפק, לא העזנוּ יוֹתר לדבּר על שוּם דבר שיש לוֹ דמיוֹן כּל שהוּא לפּתרוֹן שאלה היהוּדית בּארץ-ישׂראל. למעשׂה, השלמנוּ עם “המרכז הרוּחני”, אם כּי עוֹדנוּ לוֹחמים בּוֹ, בּעצם לא בּרוּר מדוּע, בּשטח האידיאוֹלוֹגי. על ידי צמצוּם האוֹפק הצטמצמה מעליה גם התביעה – מאת העם בּגוֹלה וּמאת אנגליה. והעם בּגוֹלה שמע בּקוֹלנוּ והסתפּק בּתקציב המכַסה בּקוֹשי את הוֹצאוֹת האדמיניסטרציה, חינוּך וּבריאוּת. אנגליה שמעה בּקוֹלנוּ וּמסרה את עבר-הירדן לאמיר עבּדאללה, אשר הנהיג בּה כּלפּי היהוּדים משטר של “תחוּם המוֹשב”. על אחת כּמה וכמה שמעוּ בּקוֹלנוּ זה מחברי “הספר הלבן” וסימפּסוֹן. כּלוּם עליהם לדאוֹג להרחבת האפקים להתישבוּת היהוּדית? אם הנהלת הסוֹכנוּת מוַתרת על הנגב, על ההרים ועל עבר הירדן, הרי המוּמחים האלה, שהם מוּמחים בּאמת לקיצוּץ כּנפינוּ, כּפי שהתגלה עתה, - לא כּל שכּן.

כּונת-דברי צריכה להיוֹת בּרוּרה: אני יוֹדע את המחיר היקר, אשר שלמנוּ לפעמים בּעד גישה מתוֹך “חזוֹן” אל דברים קוֹנקרֶטיים, ואין אני מטיף כּלל להתנכּרוּת לאַמת-מידה מעשׂית בּענינים מעשׂיים. אי-אפשר לבנוֹת משק בּלי תקציב מסוּים. ואוּלם בּעוֹכרינוּ הוּא, אם בּאַמת- מידה מעשׂית זו נתרגל לגשת גם לדברים שבּעתיד. בּמקוֹם להסתפּק בּכלל: אין להתחיל בּעבוֹדת הנגב כּל עוֹד לא גמרנוּ בּעמק, העמדנוּ כלל אחר: אין לחשוֹב (או בּשׂפת “אנשי מעשׂה”: אין לחלוֹם) על הנגב כּל עוֹד לא גמרנוּ את עבוֹדתנוּ בּעמק. וזה אסוּר לנוּ בּתכלית האיסוּר. כּמוּבן: אין אני יוֹדע בּבטחוֹן גמוּר אם הגוֹלה היתה נענית יוֹתר ואם אנגליה היתה מסתלקת מגזירת ארץ-ישׂראל לשתים, אילוֹ היינוּ עוֹמדים על זכוּתנו ליַשב גם את עבר-הירדן. ואוּלם לנוּ היה אסוּר תכלית איסוּר להשלים, על כּל פּנים בּרגע של חשבּוֹן העתיד, עם צמצוּם התביעה ועם הגזירה.

ואשר לפּרוֹבּלימה הגדוֹלה השניה, שבּה הוּכּינוּ, לפּרוֹבּלימה של העבוֹדה העברית, אין כּמוּבן בּתזכּיר ההנהלה תשבּחוֹת נפרזוֹת להתישבוּת פּיק“א ודברי-גנאי להתישבוּת העוֹבדת, ואוּלם יש בּו דבר-מה אחר, אשר אפשר היה לחזוֹת מראש, כּי הוּא עלוּל לקביעת יחס זה. בּפרק “איזוֹר חוֹף הים”, וזהוּ הפּרק הנוֹגע, על כּל פּנים לעת עתה, להתישבוּת אשר סימפּסוֹן יִחס אוֹתה לפּיק”א, הוּבלט, בּכמה מקוֹמוֹת וּמתוֹך חיוּב בּרוּר, דבר העבוֹדה הערבית. כּך וכך הערבים עוֹבדים בּמוֹשבוֹת האלה וּמספרם גדֵל והוֹלך. יתר על כּן. ישנוֹ בּפרק הזה סעיף מיוּחד: “השפּעת ההתישבות היהוּדית על הסביבה הערבית”, וּבוֹ מסוּפּר מה רבּה היתה הבּרכה אשר פּתח-תקוה וּרחוֹבוֹת, ראשוֹן-לציוֹן ונס-ציוֹנה (פּלא שלא נזכּרה גם זכרוֹן-יעקב) הביאוּ לערבים; מה רבים הערבים המשׂתכּרים בּמוֹשבוֹת האלה, מה רבּה כּמוּת הירקוֹת אשר תוֹשבי ּהמוֹשבוֹת (כּאן צוּרפה גם תל-אביב) קוֹנים מאת הערבים. הכּל בּסגנוֹן הידוּע של העדוּת הידוּעה שנתנה בּפני ועדת שאו, וגם מתוֹך הסתמכוּת על דברי העדוּת ההם. והנה בּפרק “העמק” נעדר הסעיף הזה, לא היה יכוֹל להיוֹת בּו – הן אנשי-העמק העיזוּ לעבּד בּעצמם את אדמתם ולאכוֹל ירקוֹת שהם בּעצמם מגדלים אוֹתם, בּזיעת אפּיהם הם ולא בּזיעתם של שׂכירים ערבים - ועל כּן חסר גם דבר הבּרכה לערבים. אף אצל איש שאינוֹ משוּחד ואינוֹ מוּשפע ואין לוֹ כוַנוֹת זרוֹת, מוּכרחה הקבּלה זוֹ – בּרכה רבּה כּאן, והעדר כּל בּרכה כּאן – לעוֹרר את הרוֹשם שבוֹ נאחזוּ סימפּסוֹן וּמחבּרי “הספר הלבן”, התישבוּת פּיק"א – התישבוּת הוֹמַנית היא, רחבת-לב, המביאה בּרכה לכּל, יהוּדים וערבים כּאחת; התישבוּת העוֹבדים – התישבוּת צרת עין היא, שוּביניסטית, המעשירה את היהוּדים בּלבד וּמחרימה את השכן, ועל הכּל היא ודאי הגוֹרמת לשׂנאה וּלאיבה.

אפשר היה עוֹד להבין את הטעם הפּוֹליטי של ההקבּלה הזאת, אילוּ היתה הנהלת הסוֹכנוּת הוֹלכת בּדרך הזאת בּפעם הראשוֹנה. ואוּלם היה לנוּ כּבר גם נסיוֹן אחר מעין זה, והוּא נגמר בּאוֹפן מר למדי. הן כּבר הוֹשבנוּ את עצמנוּ על ספסל הנאשמים, החייבים להצטדק ולהתנצל, הן עברה כּבר עלינוּ כּל הפּרשה הזאת בּימי ועדת שאו – וּמה היתה התוֹעלת? האם הצלנוּ את מפעלנוּ? וּכלוּם לא היה בּדין-וחשבוֹן שאו רמזים לאוֹתוֹ חוֹמר, אשר ממנוּ בּנוּ פּספילד וסימפּסוֹן את בּנין-הכּזב שלהם? למה היה, איפוֹא, להמשיך בּדרך הזאת?

יאמרוּ: לסימפּסון עינים טוֹבוֹת והוּא היה רוֹאה גם בּלעדינוּ את הדברים כּמו שהם – חוֹבת החכמה הפּוֹליטית וחוֹבת האמת כּאחת חייבוּ להרצוֹת את הדברים כּהוָיתם, ודאי. אבל את כּל הדברים, את האמת המלאה ולא חלק ממנה, שהוּא לפעמים קרוֹבוֹת גרוּע משקר. כּלוּם נכוֹן הדבר שהיחסים בּין הערבים והיהוּדים בּ“איזוֹר הים” הנם והיוּ כּל כּך אידיאליים? כּלוּם אלה היחסים הנכספים, יחסי הבנה ושוּתפוּת בּין עמי הארץ? כּלוּם לא ישכּוֹן בּהם גרעין פַטַלי זה, העלוּל לגרוֹם לאסוֹן גדוֹל יוֹתר ממהוּמוֹת אב? והלא מלבד האמת המציאוּתית של העינינים, כּפי שהם נראים לעין זרים, יש גם אמת התנוּעה ואמת המטרה; ואם כּבר נגעה הנהלת הסוֹכנוּת בּשאלוֹת אלוּ – שאלוֹת העבוֹדה העברית והעבוֹדה הערבית – והיא יוֹדעת כּבר, מתוֹך הדיוּן בּועדת שאו, מה חמוּרה השאלה, הרי מחוֹבתה היה לספּר מה הוּא העִקרוןֹ הזה של העבוֹדה העברית להתישבוּת היהוּדית. היה עליה לספּר כּי לא בּאנוּ הנה להיוֹת “לֶנדלוֹרדים” בּארץ הזאת, אלא עם עוֹבד. היה עליה, לכל הפּחוֹת, להסבּיר, מה הוּא לנוּ עִקרוֹן זה של עבוֹדה עצמית וּמדוּע בּעין-חרוֹד ונהלל אינם קוֹנים ירקוֹת זרים. היה עליה להסבּיר שהנוֹער היהוּדי אינוֹ רוֹצה לנצל את זוּלתוֹ וכי בּמשקי העוֹבדים נעדרים לא רק פּוֹעלים ערבים, אלא פּוֹעלים שׂכירים בּכלל. לכל זה אין זכר בּתזכיר.

ואם היה לי בּיאוּר-מה להסתלקוּת מהנגב ועבר-הירדן, אין לי כּל בּיאוּר לתיאוּר המתמיה הזה על ההתישבוּת היהוּדית, כּי, כּמוּבן, אין אני יכוֹל להניח אף לרגע קט, שהתישבוּת פּיק"א היא טוֹבה ונאה יוֹתר בּעיני מחבּרי התזכּיר מההתישבוּת הציוֹנית. אלא מה? הסתגלוּ להלך-הרוּח של המוּמחה – ועתה התבּרר, כּי גם הלך-רוּח זה היה קיים רק בּדמיוֹננוּ. – והלכוּ בּדרך שנדמה היה, כּי היא נוֹחה בּיוֹתר וּמבטיחה יוֹתר הצלחה, אם כּי כבר התנסנוּ בּה וּבתוֹצאוֹתיה המרוֹת.

ודאי, אסוּר להגיד: סימפּסוֹן וּמחברי “הספר הלבן” התעלמוּ מן הנגב וּמעבר-הירדן וכתבוּ דברי-זדוֹן על ההתישבוּת העוֹבדת משוּם שתכנית הסוֹכנוּת היתה בּנוּיה רק על ארבּע אזוֹרים של עבר-הירדן המערבי וּמשוּם שתזכּיר הסוֹכנוּת הבליט את בּרכּת העבוֹדה הערבית בּמוֹשבוֹת הישנוֹת. עתה בּרוּר לכּולנוּ: גם סימפּסוֹן ועל אחת כּמה וכמה פּספילד, רצוּ להכשיל את המפעל הציוֹני. וּבכל דבר שהיינוֹ כּוֹתבים היוּ מוֹצאים חוֹמר לפסוֹל ולהשׂטין. הנה, הסתדרוּת העוֹבדים ניסתה – בּמכתביה, בּשיחוֹתיה וּבתזכירה, - להסבּיר לסימפּסוֹן את הפּרוֹבּלימה של העבוֹדה העברית והעבוֹדה העצמית – ולא הצליחה. ואוּלם אין זאת אוֹמרת, שהנהלת הסוֹכנוּת היתה רשאית להכין למבקרים את החוֹמר הנוֹח להם בּיוֹתר. אין זאת אוֹמרת, שהיא היתה רשאית לעשוֹת את עבוֹדתה בּרוּח של ה“מעשׂיוּת” הנפרזת, בּרוּח ההסתגלוּת למוּשׂגים זרים וּלשאיפוֹת זרוֹת, בּרוּח של אי-אמת.

בּשעה מכרעת מאד למפעלנוּ נעדר העוֹז להוֹפיע בּפני מבקרינוּ-מקטרגינוּ בּכל מלוֹא קוֹמתנוּ, עם החזוֹן השלם שלנוּ ועם האמת המלאה שלנוּ.

ו' כסלו תרצ"א (24.11.1930)

בּקוֹנגרס הי“ז יצא את ההנהלה ציוֹני ותיק, עסקן, סוֹפר וּמלוּמד, אשר עמד כּחצי יוֹבל שנים, בּהפסקוֹת קצרוֹת, בּראש ההתישבוּת היהוּדית בּארץ-ישׂראל; עמד על-יד העריסה של משקי הפּוֹעלים הראשנים – שהיווּ אז נסיוֹן נוֹעז מאין כּמוֹהוּ ליצירת בּסיס חדש לחקלאוּת העברית – ועבר אתם, מתוֹך אכזבוֹת וּמכאוֹבים, מתוֹך התגבּרוּת ואמוּנה, את הדרך הארוּכּה הזאת,עד חתימת החוֹזים, המסמלת את נצחוֹן ההתישבוּת העוֹבדת. בּמחצית-יוֹבל זאת רכש לוֹ ד”ר רוּפּין את הרשוּת להיחַשב כּאחד ממחוֹללי ארץ-ישׂראל החדשה, העמֵלה והיוֹצרת, רכש לוֹ מקוֹם בּשוּרוֹת הראשוֹנוֹת של יוֹצרי המוֹלדת העברית הבּנוּיה מוּצקוֹת על שויוֹן, על צדק ועל עבוֹדה.

האיש נפרד מההנהלה כּדרכּוֹ וּכמנהגוֹ. בּערב הפּתיחה של הקוֹנגרס הגיד את אשר היה לוֹ להגיד – בּשקט, בּפּשטוּת, ללא הסתגלוּת כּלשהי לדעוֹת השליטוֹת בּאוּלם, ללא התערבוּת כּלל בּסערה שהקיפה את הבּימה. אחר כּך הסתלק מרצוֹנוֹ הטוֹב מכּל השאוֹן הקוֹלני הזה אשר היה לוֹ, לעוֹבד המסוּר והמעמיק, למוֹרת רוּח, וזרה לוֹ כּל מלחמה על עמדתוֹ, והוּא עוֹמד לרשוּת התנוּעה בּכל שעה שהיא תקראהוּ.

אוּלם הדברים, אשר אמר ד"ר רוּפּין בּקוֹנגרס הזה, בּשקט וּבפשטוּת, הם אוּלי רבּי המשקל ועמוּסי האחריוּת והרצינוּת שנאמרוּ בּבּזל בּשבוּעיים הסוֹערים האלה. את הרצאתוֹ, המלאה כּתמיד עוּבדוֹת, מספּרים, הוֹכחוֹת הגיוֹניוֹת והכלַלוֹת מזהירוֹת, סיים בּדברים האלה: "העם העברי לא נתן לנוּ עדין בּשביל ארץ-ישׂראל אלא אמצעים מצוּמצמים, רק משוּם שלא הבין כּראוּי את ערכּה לשמירת קיוּמוּ. עוֹד ישנם מיליוֹנים יהוּדים המאמינים, כּי העם העברי הקיים זה שלוֹשת אלפים שנה יתקיים לנצח, בּין אם ארץ-ישׂראל תיבּנה וּבין אם לא תיבּנה. מחוֹבתנוּ היא לפנוֹת שוּב לעם העברי וּלהצהיר: “עם בּנין ארץ-ישׂראל תיבּנוּ, ועם נפילתוֹ תפּלוּ. בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת, אוֹ לפחוֹת בּשנים האחרוֹנוֹת, הזנחנוּ, בּלחץ הצרכים הפינַנסיים, את עבוֹדת החינוּך וההסבּרה, עלינוּ לתקן זאת. נמצא, שאם אין לאֵל ידנוּ לעשׂוֹת גדוֹלוֹת בּארץ-ישׂראל, נשמיט מידינוּ אפשרוּיוֹת אשר לא יחזרוּ לעוֹלם. אני מאמין, שעלינוּ להשתמש בּקוֹנגרס הזה לחיפוּשׂ דרכים כּיצד לעוֹרר את העם העברי בּשביל ארץ-ישׂראל, להסבּיר לוֹ כּי ארץ-ישׂראל עוֹמדת בּמרכז כּל מאמציו לשמוֹר על קיוּמוֹ. מקוה אני, שאם נתמסר בּרצינוּת לתפקיד זה, נקבּל גם תשוּבה חיוּבית. קשה לכל מי שהציוֹנוּת היא לוֹ תוֹכן-חיים, לשקוֹט בּשעה זו. המטרה נראית כּה קרוֹבה, הסכּנה אוֹרבת, כּי הספינה תיטרף טרם תגיע לחוֹפה. אני פּוֹנה אליכם כּאל בּאי-כּוח המוּסמכים של העם העברי: “שקדוּ, המנהיגים!” שעה זוֹ היא השעה היחידה שבּה נוּכל לבצר את עמידתנוּ בּארץ-ישׂראל, עד ששוּם כּוח בּעוֹלם לא יזיזנה, נַצלוּ את הזמן!”

איש, אשר בּלבוֹ פּוֹעמת הכּרה כּזאת, לא נפרד ולא הסתלק מן העבוֹדה – גם בּאוֹפן זמני. הוּא רק פּרש הצדה, כּי התסבּוֹכת הזאת, שמלחמת-הדעוֹת שבּה שלוּבה וּדבוּקה בּמלחמת-האישים, למוֹרת-רוּח היא לוֹ ואין לוֹ חלק בּה. ההכּרה הזאת, כּי “שעה זוֹ היא השעה היחידה!”, שניתנה מטעם ההיסטוֹריה לעמנוּ, היא לא תתן לוֹ מנוֹח והיא שתעמיד אוֹתוֹ שוּב לרשוּת התנוּעה בּכל שעה שידרש.

כ' אב תרצ"א (21.7.1931)

עת לגַבּש / משה בילינסון

התנוּעה הציוֹנית החלה בּתנוּעה של מיעוּט – כּמיעוּט קטן מאד בּתוֹך הציבּוּריוּת היהוּדית הרב-גוֹנית, התוֹססת, העשירה, היוֹנקת מתוֹך המסוֹרת היהוּדית, אוֹ מתפּרנסת מאוֹצרוּת הסביבה וּמחייה הרוּחניים. ולא היה בּזה כּל טעם לפגם. גוֹרלן של תנוּעוֹת גדוֹלוֹת, אף אלוּ שזכוּ אחרי כּן להיוֹת עממיוֹת, המוֹניוֹת, הוּא להתחיל כּקוֹמץ קטן. לא היתה מהפּכה בּחיי החברה, שהמוֹנים נשאוּה מראשיתה, החלוּץ ההוֹלך לפני המחנה – איננוּ תוֹפעה מיוּחדת של תנוּעת התחיה הישׂראלית. הוּא היה תמיד, בּכל התהליכים הכּבּירים – רוּחניים, סוֹציאליים, לאוּמיים. אדרבא: אפשר לקבוֹע כּלל, כּי תפקיד החלוּץ קשה הוּא, בּדידוּתוֹ גדוֹלה, וּמעמדוֹ כּמיעוּט ממוּשך, בּה בּמידה שהשינוּי אשר אליו הוּא שוֹאף, כּביר יוֹתר וּמכריע יוֹתר. את האמת הזאת אנוּ נוֹהגים לשכּוֹח, כּשהעם מתמהמה להיענוֹת לתביעתנוּ. מאִטיוּת זוֹ של הסתפחוּת ההמוֹנים אל תנוּעתנוּ אנוּ ממהרים להסיק מסקנוֹת פֶסימיוֹת – דבר המעיד רק על חוּלשת האוֹפי, לא של העם אלא שלנוּ, לתוֹבעים ולדוֹרשים מאת העם (וחוֹבתנוּ לעשׂוֹת זאת ללא לאוּת), נראית אִטִיוּת זוֹ כ“אדישוּת” בּלבד. ההיסטוֹריה תשפוֹט אחרת. היא תגיד, כּי בּשמרנוּת ההמוֹנים יש גם תבוּנה. המיעוּט יכוֹל וּמחוּיב להעמיד את כּל קיוּמוֹ על קלף אחד, קלף השינוּי אשר אליו הוּא קוֹרא. ו“ההמוֹן” – הוּא שוֹמר את קיוּמוֹ של העם כּוּלוֹ והוּא יכוֹל ורשאי ללכת רק בּדרך בּטוּחה, אחרי אשר נסללה כּבר למדי על-ידי אנשי המיעוּט. מכּאן ההיאַבקוּת הבּלתי פּוֹסקת בּין ההמוֹן והמיעוּט. בּעיני המשתתפים בּהיאַבקוּת הציבּוּרית הזאת עלוּלה היא להיראוֹת כּמלחמת אנשים, יתר על כּן: כּמלחמת האידיאליזם והאנוֹכיוּת. ההיסטוֹריה תצדיק גם את אלה וגם את אלה, אם כּל אחד ימלא את תפקידוֹ כּראוּי; אם המיעוּט לא יֵרָתע מלסלוֹל את הדרך גם בּכוֹחוֹתיו הוּא בּלבד, ואם ההמוֹנים יאבוּ לעלוֹת על הדרך החדשה מיד אחרי שתהא סלוּלה לפניהם.

תנוּעת המיעוּט תנצח אם תיהָפך לתנוּעה המוֹנית. אפס, הדבר אינוֹ נתוּן כּוּלוֹ בּידיה. ההמוֹן ילך אחרי המיעוּט רק אם המיעוּט הזה יהיה ראוּי, לפי תכוּנוֹתיו, להוֹביל אוֹתוֹ וגם “כּשתגיע השעה” וההמוֹן יוּכל להרשוֹת לעצמוֹ ללכת אחרי המיעוּט מבּלי לסכּן יוֹתר מדי. תנוּעת המיעוּט צריכה לדעת את הרגע המתאים להתרחבוּת, כּדי שלא תשאר תלוּשה מיסוֹדה, ואוּלם גם את הרגע הנכוֹן לצמצוּם, היא צריכה להעריך, מתי ישנם סיכוּיים לקריאתה אל ההמוֹנים להצטרף אליה, וּמתי שׂוּמה עליה לשׂאת – בּסבלנוּת, בּהתמדה, בּכבוֹד – את גוֹרל המיעוּט וּלהתכּוֹנן לימי ה“התקפה” החדשה על ההמוֹנים.

היה לנוּ יסוֹד גמוּר להניח, שהשעה הנכוֹנה להתרחבוּת התנוּעה הציוֹנית בּאה. כּמה מהמכשוֹלים שהפריעוּ לציוֹנוּת לכלוֹל בּתוֹכה, מלכתחילה, את המוֹני העם העברי, סוּלקוּ אוֹתה שעה הצדה. רבּים היוּ, שלא האמינוּ בּסגוּלוֹת היהוּדי לשוּב לעבוֹדה פיסית. רבּים פּיקפּקוּ בּסגוּלוֹת ארץ-ישׂראל לקלוֹט ישוּב עברי גדוֹל. השלטוֹן התוּרכּי עמד כּצר לעבוֹדה הציוֹנית – מי ישבּרנוּ? ואם יִשָבר ושלטוֹן אחר יבוֹא בּמקוֹמוֹ, האם יהיה טוֹב ממנוּ? התכּיר הדעה הבּין-לאוּמית, היכּירוּ שליטי העוֹלם בּזכוּת העם העברי על ארץ-ישׂראל? האם ימָצאוּ האמצעים הכּספּיים הנחוּצים להחיאַת האדמה השוֹממה והעזוּבה הזאת? היוּבטח השלוֹם, זה התנאי המוּקדם לכל בּנין בּאַמת-מידה גדוֹלה? הכרזת בּלפוּר, העברת ארץ-ישׂראל לרשוּת חבר-הלאוּמים, המנדט הבין-לאוּמי, אהדת האוּמוֹת וחסדיהן, הצלחת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, הקמת המשקים הלאוּמיים והצלחתם, פּריחת המוֹשבוֹת הישנוֹת וגלוּי ענפי חקלאוּת רבּי סיכּוּיים, המפעלים הכּלכּליים המבטיחים, כּיבּוּש כּל ענפי העבוֹדה על-ידי הפּוֹעל העברי, יבוּש התרבּוּת העברית, התגבּרוּת על המשבּר הגדוֹל של שנוֹת 1926–1927, השלוֹם ששׂרר בּארץ כּשמוֹנה שנים רצוּפוֹת – כּל אלה יצרוּ – בּשנת 1929 – את האפשרוּת להרחבת התנוּעה הציוֹנית. כּל אחד, גם מי שאיננוּ מוּכן לקרבּנוֹת גדוֹלים ואיננוּ מסכּים להקדיש את כּל כּוֹחותיו למפעל הארצישׂראלי, גם הזהיר והבלתי נלהב, גם איש החשבּוֹן – כּוּלם יכלוּ להצטרף אל המפעל הארצישׂראלי, מפעל קל, בּלתי מסוּכן, בּלתי מסַכּן, ועל כּן מסוּגל למשוֹך את לב ההמוֹנים. מצווֹת הציוֹנוּת הלכוּ וקטנוּ, יתרוֹנוֹת הציוֹנוּת הלכוּ וגדלוּ, והיוּ נחוּצוֹת תכוּנות מיוּחדוֹת בּמינן – תכוּנוֹת ה“בוֹנד”, תכוּנוֹת “האגוּדה”, תכוּנוֹת “פּטריוֹטיוֹת” מקוֹמית המתנכּרת ליהדוּת – כּדי לעמוֹד בּהתנגדוּת. אז היה הרעיוֹן של הסוֹכנוּת המוֹרחבת רעיוֹן נכוֹן, רעיוֹן פּוֹליטי ריאלי ואלה שהתנגדוּ לוֹ אז, היוּ משוּעבדים לדוּגמה מאוּבּנת. מי יוֹדע, אוּלי גרמוּ אלה על-ידי התנגדוּתם זוֹ לאיחוּד הרחבת הסוֹכנוּת ועם זאת גם לאיבּוּד כּמה אפשרוּיוֹת והזדמנוּיוֹת לחיזוּק המפעל.

בּמשך השנתים האחרוֹנוֹת קיבּלוּ התנוּעה הציוֹנית והמפעל הארצישׂראלי צביוֹן אחר לגמרי. כּיוֹם הזה אין הציוֹנוּת יכוֹלה להתגאוֹת בּכיבּוּשיה הפּוֹליטיים, אהדת-עמים לא עמדה בּנסיוֹן. התגבּרה השנאה והיא כּוֹבשת את הסביבה. הציוֹנוּת נעשׂית שוּב “פּרוֹבּלימטית” עד למאד, מכּמה וכּמה בּחינוֹת, כּאשר לא היתה לפני שנתים. כּיוֹם הזה ניטלה מאת הציוֹנוּת הסגוּלה להיוֹת תנוּעה המוֹנית. נגזר עליה לשוּב ולהיוֹת תנוּעה של מיעוּט – כּמוֹ לפני שנים רבּוֹת – כּלוֹמר, תנוּעה של אנשים המשרתים את המפעל גם אם הוּא איננוּ קל והמוּכנים לקרבּנוֹת וּלסבל, ואמוּנת-העתיד גדוֹלה בּלבּם מחשבּוֹן היוֹם. לא הרחבת הדרך אלא, שוּב כּמוֹ לפני שנים, סלילת הדרך – היא עכשיו התעוּדה, היא מצוַת השעה. רעיוֹן הסוֹכנוּת המוּרחבת נעשׂה עכשיו לרעיוֹן העוֹמד בּניגוּד לפוֹליטיקה ריאלית, לפּוֹליטיקה האפשרית כּרגע.

וזאת – ולא שוּם דבר אחר – התגלה לפנינוּ בּמוֹעצת הסוֹכנוּת האחרוֹנה, בּדלוּת מחשבתה וּבדלדוּל הרגשתה, בּהכּרתה המוּעטה בּאחריוּתה, בּהסתלקוּתם של רבּים, אשר התכּוונוּ לדבּר קל וּלפתע ראוּ את עצמם והנה הם סבוּכים ומסוּבּכים בּמפעל קשה מאד, אכזרי ותוֹבע, בּמפעל שיש לעמוֹד בּגללוֹ לדין. אליבא דאמת מהווה היוֹם הסוֹכנוּת המוּרחבת – דוקא משוּם שבּינתים, מיוֹם היוָסדה, נעלמוּ סוֹדוֹתיה הבּריאים – יוֹתר מעמסה לציוֹנוּת מאשר עֵזר. מבּחינה כּספית לא נתנה למפעל ולא כּלוּם – לא בּצוּרת הקרנוֹת, ולא בּצוּרת ההשקעוֹת אוֹ האיניציאטיבה הפּרטית. מבּחינה פּוֹליטית שמרנוּ בּקוֹשי על שיווי המשקל – ונאוּם הפּתיחה של כּוֹרש אַדלר בּמוֹעצת הסוֹכנוּת מנבא רעוֹת לעתיד. מבּחינה אידיאוֹלוֹגית, עלוּלה הסוֹכנוּת רק להגדיל את המבוכה בּמחנה. מבחינה ארגוּנית היא מחייבת חלוּקת השלטוֹן, והחלוּקה הזאת מאיימת תמיד בּסכסוּכים אוֹ בּהטלת מרוּת – מבּלי שהצד השני ישׂא בּעוֹל החוֹבה והאחריוּת.

אמנם, מעוּבדוֹת אלה מוּקדם עוֹד להסיק את המסקנה, כּי יש “לקרוֹע את החוֹזה” עם הבּלתי ציוֹנים. דרישה זאת תהיה דוֹגמתית וּמזיקה. אילוּ היה רעיוֹן הרחבת הסוֹכנוּת עוֹמד לדיון כּיוֹם, בּמצב הקיים של התנוּעה והמפעל, היינוּ צריכים לשקוֹל הרבּה בּטרם נקבּל אוֹתוֹ, אוּלם יש הבדל בּין לכתחילה וּבדיעבד. עכשיו הכּלי מוּכן ועוֹמד לפנינוּ. שבירתוֹ עלוּלה להביא לתסבּוֹכת פּוֹליטית. הרוּחוֹת המנשבוֹת בּחוּגים ממשלתיים ידוּעים נוֹתנוֹת יסוֹד לשער, כּי קריעת החוֹזה בּין הציֹונים והבּלתי ציוֹנים עלוּלה להקשוֹת על הכּרת הסוֹכנוּת היהוּדית בּצוּרתה הישנה (והן לפי המנדט דבר ההכּרה הזאת בּידי ממשלת המנדט הוּא). שבירת הכּלי עלוּלה גם לגרוֹם לזעזוּעים בּפנים המחנה היהוּדי; לא רק החוּגים אשר כּבר רכשנוּ לנוּ יתרחקוּ מאתנוּ, אלא גם המלחמה נגדנוּ, הנעצרת עכשיו על ידי קיוּם הסוֹכנוּת המוּרחבת, עלוּלה אז לפרוֹץ בּגלוּי. ללא הכרח אין לעשׂוֹת את הצעד המסוּכּן הזה; חוּלשתנוּ זוֹ, שגרמה להתרוֹפפוּת הסוֹכנוּת המוּרחבת, היא המחייבת זהירוּת מיוּחדת לגבּי קיוּמה.

כּפתרוֹן לשאלה הוּצאה לפני המוֹעצה האחרוֹנה של הסוֹכנוּת, וּבמוֹעצה עצמה – הרחבת המסגרת הבּלתי ציוֹנית, דֶמוֹקרטיזציה שלה. הפּתרוֹן הזה מתעלם ממהוּת הסוֹכנוּת המוּרחבת וּמהתנאים אשר הביאוּ, בּדרך הגיוֹנית מאד, להתרוֹפפותה. החלק הבּלתי ציוֹני של הסוֹכנוּת משוֹלָל כּוֹחוֹת ארצישׂראליים עצמאיים, הוּא חי רק בּצל הכּוֹחוֹת הציוֹניים. רק גידוּלה והצלחתה של הציוֹנוּת – בּארץ-ישׂראל, בּרחוֹב היהוּדי, וּב“עולם הגדוֹל” – משכוּ את הבּלתי ציוֹנים למפעל. בּוֹ בּרגע שגידוּל זה נפסק וההצלחה הזאת הוּעמה, הוֹלכים וּמדלדלים היסוֹדוֹת “הפּרוּ-ציוֹניים”. לפי הכרתם וּלפי אפים אין הם מסוּגלים למלחמה הדוֹרשת קרבּנוֹת לקשי-העוֹרף, לעמידה עזה בּפני הכּוֹחוֹת המתנגדים. טבעם בּכך שהם מוּכרחים להתעייף מהר, להסתלק, לברוֹח. והן צריך להכּיר: הם הבטיחוּ רק לעזוֹר ותוּ לא, הם לא נשבעוּ אמוּנים למפעל הארצישׂראלי לנצח, לא אמרוּ כּי בּוֹ, בּוֹ בּלבד, הם רואים את הצלת העם העברי, ולוֹ, לוֹ בּלבד, הם מוּכנים להקדיש את כּל כּוֹחוֹתיהם. הלא על כּן אין הם ציוֹנים. אם נשארוּ בּלתי ציוֹנים הרי לשֵם אפשרוּת זוֹ: להסתלק, בּמקרה שהמפעל יתגלה כּ“עסק בּיש”, והדבר הזה כּלל איננוּ תלוּי בּמבנה הדמוֹקרטי פּחוֹת אוֹ יוֹתר של הרֶפרֶזנטציה הבּלתי ציוֹנית בּסוֹכנוּת, בּבחירוֹת רחבוֹת אוֹ מצוּמצמוֹת, אלא בּמהוּת הכּוֹחוֹת המהוים את החלק הבּלתי ציוֹני של הסוֹכנוּת. ועל כּן: אין אפשרוּת “להחיוֹת”, על-ידי תעמוּלה והסבּרה, את המחנה הזה, המחנה הזה ישוּב לכַנוֹ רק אם יוּחזרוּ התנאים אשר אפשרוּ לציוֹנוּת למשוֹך, לפני שנתים, את הבּלתי ציוֹנים לעבוֹדה הארצישׂראלית, והתנאים האלה הם: גידוּל הכּוֹחוֹת הציוֹניים וּמלחמתם על חידוּש הצלחתם – בּארץ-ישׂראל, בּרחוֹב היהוּדי וּ“בעוֹלם הגדוֹל”. אם לא נשוּב אנוּ לאיתננוּ – יתמוֹטט כּל הבּנין. אם נשוּב – ישוּבו גם הבּלתי ציוֹנים. יהיוּ מוּכרחים לשוּב, אם לא ירצוּ לרדת מעל הבּמה ולעמוֹד מחוּץ לזרם החיים.

דֶמוֹקרטיזציה של החלק הבּלתי ציוֹני של הסוֹכנוּת – היא לא בּלבד רעיוֹן אוּטוֹפי, שחסרים לוֹ כּל התנאים למילוּיוֹ הוּא עלוּל רק ליצוֹר “סיסמה” חדשה שתישאר תלוּיה בּאויר ותגרוֹם לבּזבוּז-כּוֹחוֹת וּלאכזבוֹת חדשוֹת. הרעיוֹן הזה יש בּוֹ (האם יש עוֹד צוֹרך להדגיש, שאני מבּיע כּאן אך את דעתי הפּרטית בּלבד?), משוּם ניגוּד לכּל הכּיוון, אשר עלינוּ לתת לעבוֹדתנוּ החינוּכית בּעתיד. לא רק מוֹעצת הסוֹכנוּת אלא גם הקוֹנגרס הוֹכיח, שהעבוֹדה הזאת צריכה להיוֹת גדולה ועמוּקה, ואוּלם לא בּכיווּן של הרחבה, הייתי מעיז להגיד: גם הקוֹנגרס הציוֹני מהווה, לאוֹר התנאים הקיימים של המפעל הציוֹני, נציגוּת רחבה קצת יוֹתר מדי, בּאשר הוּא כּוֹלל בתוֹכו יסוֹדוֹת שאינם קוֹרים למפעל הארץ-ישׂראלי החי ואינם חיים את עניניו ואינם משמשים את צרכיו, בּאוֹתה המידה, בּאוֹתה האינטנסיביוּת, בּאוֹתה קשיוּת העוֹרף, שהתנאים הקיימים מחייבים. מתברר, כּי גם בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית ישנם חלקים המוּכנים “להסתלק” מן הפּעוּלה הארצישׂראלית. ולהוֹפעה הזאת צוּרוֹת רבּוֹת – מאידיאוֹלוֹגיה פּוֹליטית נבוּכה המרשה את ה“הפסקה” המפוּרסמת, בּאשר טרם הוּקם המשטר הקוֹלוֹניזַציוֹני, עד דרישת ה“אֶפישֶנסי” הכּלכּלי המרשה לזלזל לעת עתה בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת, ועד טשטוּש, המהוּת המדינית של המפעל. התוֹפעה אינה חדשה – יסוֹדוֹת כּאלה היוּ תמיד בּהסתדרוּת הציוֹנית, אלא שבּזמנים כּתיקוּנם אפשר היה לשׂאתם וּבשעת חירוּם הם עלוּלים ליהפך לסכּנה גם בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית. הזדרזנוּ לתאר את התנוּעה כּ“חלקה” מאד מכּל הבּחינוֹת, ואת המפעל – כּקל וּפשוּט. כּמה חזיוֹנוֹת קשים ואף מעליבים של הקוֹנגרס האחרוֹן יסוֹדם בּחינוּך המוּטעה הזה. ואם עכשיו נצא בּסיסמא של הרחבת הסוֹכנוֹת, ועוֹד על יסוֹדוֹת של תרוּמה כּספּית קטנה, רק נמשיך ללכת בּדרך החינוּך “המוֹזיל” הזה. היה זמן וקראנוּ לעליה: כּך התחילוּ אנשי בּיל“וֹ ואנשי העליה השניה. אחר כּך תבענוּ תרוּמה גדוֹלה; אמרנוּ: מי שמשלם פּחוֹת מ”עשר", איננוּ ציוֹני. אחר כּך הסתפּקנוּ בּהשקעה: מי שאיננוּ נוֹטע כּמה דוּנמים פּרדס אוֹ איננוּ משקיע את הוֹנוֹ במפעל כּלכּלי מכניס אחר, איננוּ ממלא את חוֹבתֹו. הנצא עתה בּדרישה של לירה לגוּלגוֹלת?

החיאַת הסוֹכנוּת והבראַת התנוּעה הציוֹנית מוּנחת בשטח אחר לגמרי. יש להכּיר: התנוּעה הציוֹנית שבה להיוֹת תנוּעת מיעוּט. לא משוּם שכּך נאה ונעים, לא משוּם ש“רוֹמנטי” יוֹתר להיוֹת בּתוֹך “המיעוּט המוֹרד” מאשר בּתוֹך “ההמוֹן השמרני”, אלא משוּם שכּאלה הם עכשיו תנאי המפעל הארצישׂראלי. אדרבא: על המיעוּט הזה הוּטל לעשׂוֹת הכּל כּדי שהתנאים הללוּ ישתנוּ ויאַפשרוּ שוּב את הרחבת התנוּעה, זאת המטרה שצריכה לעמוֹד תמיד לנגד עיני הציוֹנים, אוּלם כּיוֹם הזה לא תתכן ההרחבה, ואף העמדת הסיסמה בּלבד נקנית בּמחיר חינוּכי יקר מדי, והוּא עלוּל לעכּב גם בּעד חינוּך המיעוּט לכּוֹח מלוּכד ומגוּבש – זה התפקיד העוֹמד כּרגע לפני התנוּעה. מי שמוּכן לעמוֹד בּמחנה, מי שנשאר נאמן לדגל ומי שלבּו להצטרף אליו, צריך לדעת: המפעל הזה אינוֹ קל ואינוֹ פּשוּט, הוּא דוֹרש תכוּנוֹת מיוּחדוֹת, הוּא תוֹבע התמסרוּת, הוּא מחייב חיים קשים; בּעד הנאמנוּת למפעל הזה עוֹמדים לדין, כּל יוֹם וכּל שעה, לדין של האימפּריה הבּריטית ושל התנוּעה הערבית ושל הקוֹמוֹניזם, ואוּלי גם של חלקי הסוֹציאליזם והזרמים הידוּעים של המחשבה הפרוֹגרֶסיבית אוֹ הפּרוֹגרֶסיבית-כּביכוֹל; על שמירת המפעל הזה נפלוּ קרבנוֹת אב. ומי יוֹדע, מה מוּכן לנוּ עוֹד בּעתיד. את ההצטרפוּת למחנה זה אי-אפשר לרכּוֹש לא בּלירה לשנה ואף לא בּשקל הציוֹני ואף לא בּתרוּמה לקרנוֹת, אלא בּמחיר חיים המוּקדשים למפעל.

בּגיבוּש כּזה יש צוֹרך לתנוּעה אם היא רוֹצה להבריא. עיני צעיר יהוּדי בּעיירה, המזהירה מאוֹר ההתלהבוּת הציוֹנית הטהוֹרה, שקוֹלוֹת היוֹם לציוֹנוּת כּנגד כּמה יהוּדים המשלמים את תרוּמוֹתיהם, הסמינר של “החלוּץ”, שבּוֹ לוֹמדים את חוֹבת העליה, חשוּב מועידה מפוֹארת שאליה שוֹלחים גדוֹלי האוּמוֹת את בּרכּוֹתיהם, משטר חמוּר בּישוּב, המַקנה לכּל עוֹלה חדש את ההכּרה, כּי כּאן עוֹמדים אנשים בּחזית העבוֹדה כּבמערכת המלחמה, חשוּב מראיוֹנוֹת-אהדה אצל שליטי העוֹלם.

השעה איננה שעת הרחבה – אם נרצה ואם לא נרצה, השעה היא שעה של צמצוּם. אפס, צימצוּם זה אין פּירוּשו – מיעוּט הפּעוּלה, הוֹרדת הדגל, חיבּוּק ידים, כּי אם דוקא להיפך. צמצוּם זה פּירוּשו: פּעוּלה מאוּמצת, חינוּכית וּמעשׂית; דרישה מוּגברת לגבי כּל מי שנוֹשׂא שם ציוֹני. פּירושוֹ: גיבּוּש המיעוּט הנכוֹן והמסוּגל לסלוֹל את הדרך להמוֹנים – מבּלי לשאוֹל ל“מחיר”, מבּלי להתנוֹת את פּעוּלתוֹ בּתנאי הזמן והמקוֹם, מבּלי להירָתע בּפני כּל מכשוֹל, יהיה מה שיהיה ויבוֹא מאיזה צד שיבוא.

ח' אלול תרצ"א (21.8.1931)

יש ותנוּעה טוֹעה בּדרכּה, אין כּל כּשלוֹן בּטעוּת, אם כּוַנתה היתה רצוּיה. ידוּע: כּי רק מי שאינוֹ עוֹשׂה כּלוּם, אינוֹ טוֹעה לעוֹלם; רק מי שעוֹמד על נקוּדה אחת, על נקוּדת הקפּאוֹן, אינוֹ טוֹעה בּדרך. על אחת כּמה וכמה מוּתר להתיחס בּסבלנוּת לשגיאוֹת התנוּעה הציוֹנית, המצוּוה לפי תנאי חייה לחפּשׂ בּלי הרף אחר האמצעים והאפשרוּיוֹת להחיש את פּעוּלתה הישוּבית. בּמה דברים אמרים? כּשיש כּוֹח נפשי להוֹדוֹת על הטעוּת, אם כּעבוֹר זמן מתגלה כּי מתוֹך החיפּוּשׂים הקדחתניים נעשׂה משגה, אוּלם אם מתוֹך כּל מיני חשבּוֹנוֹת, פּנימיים וחיצוניים, וּמתוֹך אי-רצוֹן להוֹדוֹת בשגגה, מסתירים אותה מעיני עצמם ומעיני אחרים, ממשיכים להיאחז בה ולתמוך בּה, כּאילוּ לא קרה דבר, וּמאבּדים כּוֹחוֹת וּזמן לבטלה וּמסלפים את העמדוֹת, אז, רק אז מאיימת השגיאה ליהפך לכּשלוֹן, כּי בּתנאים אלה חדלה הטעוּת להיוֹת טעוּת והיא נעשׂית אשלָיה בּכוַנה תחילה.ללא-אמת.

בּמצב כּזה נמצאת עתה התנוּעה הציוֹנית בּשאלת הרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית.
אשר עשׂינוּ, אחרי עיוּן ודיוּן רב עשׂינוּ, גם מתוֹך פּקפּוּקים קשים. ידענוּ, כּי סכּנוֹת אוֹרבוֹת לנוּ וקבּלנוּ אוֹתן על עצמנוּ מתוֹך רצוֹן-אמת להגיר את העבוֹדה הישוּבית. בּגלוּי הכרזנוּ: אנוּ מוַתרים על חלק גדוֹל של הרכוּש היקר אשר צברנוּהוּ בּמשך שני דוֹרוֹת של עבוֹדה ציבּוּרית וחינוּכית רבּת-מאמץ ורבּת-סבל. אנוּ מוַתרים על חלק הזכוּיוֹת שיש לנוּ בּקרב העם העברי וּבקרב העוֹלם הבּין-לאוּמי – משוּם שלא לרכוּשנוּ אנוּ ולא לזכיוֹתינוּ אנוּ, אלא למפעל החי של העם העברי בּארץ-ישׂראל נשׂאנוּ לב. וּמשוּם שזאת, ורק זאת, היתה הכּוַנה ושוּם חשבּוֹנוֹת צדדיים, - נגיד, חשבּוֹנוֹת של שלטוֹן, - לא היוּ לנגד עינינוּ, לא היתה זאת בּלתי אם טעוּת בּדרך והתנוּעה לא התחיבה בּה בּנפשה.

אוּלם עתה כּבר הוּברר – אפשר להניח: לרוב התנוּעה אם לא לתנוּעה כּוּלה – כּי אמנם טעוּת היתה כּאן. בּמקוֹם להרחיב את ההיקף וּלהגבּיר את המאמץ הכּללי להחשת המפעל העברי בּארץ-ישׂראל, ירדנוּ מטה-מטה, בּכל שנה ירידה גדוֹלה יוֹתר, עד שהגענוּ לידי כּך, שאין בּכוֹחה של הנהלת הסוֹכנוּת לארץ למוֹעד הדרוּש את העוֹלים אשר רשיוֹנוֹת-הכּניסה כּבר ישנם בּידיהם, וּלהבטיח להם כּאן, לכל הפּחוֹת, קוֹרת גג מעל לראשיהם.

אי-אפשר להאשים בּכּשלוֹן הגלוּי הזה את יחסוֹ של החלק הציוֹני לבּן-הבּרית החדש. את ההתחַיבוּת שקיבּלנוּ על עצמנוּ מילאנוּ. את החלטוֹת הקוֹנגרס הציוֹני – והוּא היה לנוּ תמיד המוֹסד העליוֹן לעם העברי, מוֹסד שאין למעלה ממנוּ! – הבאנוּ למוֹעצת הסוֹכנוּת לאישוּר וקבּלנוּ את גזר-דינה. פּינינוּ מחצית הכּסאוֹת בּהנהלת התנוּעה וּבהנהלת המפעל לאנשים אשר ציין אוֹתם בּן-הבּרית, ואנחנוּ – לא רק התנוּעה הציוֹנית אלא גם כּל הציבּוּריוּת היהוּדית – גם לא ידענוּ אפילוּ את שמוֹתיהם, של רבּים מהם, ולא ידענוּ מה תכוּנוֹתיהם וכּשרוֹנוֹתיהם וּבמה זכוּ להיוֹת קבּרניטי תנוּעת השחרוּר של עם העברי, וּבכל זאת הכּרנוּ בּהם, התחשבנוּ בּקוֹלם בּהכרעת השאלוֹת החיוּניוֹת בּיוֹתר שהיוּ לתנוּעה וּלמפעל, כּקוֹל נבחרי התנוּעה. אף לא גילינוּ קוֹצר-רוּח מוּפרז לגבּי תוֹצאוֹת ההסכּם. נתַנוּ לזמן לעשׂוֹת את שלוֹ. חשבנוּ: האנשים החדשים האלה צריכים להיכּנס לאט לאט לענינים ואז יתעוֹררוּ בּתוֹכם החוּשים הבּוֹנים. נחכּה, אכן חיכּינוּ, שנה ושנתים ושלוֹש שנים. בּקיץ הזה, כּשיתאסף הקוֹנגרס השמוֹנה-עשׂר ואחריו תתכּנס מוֹעצת הסוֹכנוּת, תמלאנה ארבע שנים מאז נחתם ההסכּם. זמן-נסיוֹן מספּיק, בּיחוּד אם נזכוֹר מה עבר על ראשנוּ בּמשך ארבּע השנים הללוּ.

לא, את הצד הציוֹני אי-אפשר להאשים. הוּא לא גרם לאכזבה. עתה, משנתגלתה האכזבה למדי, תחדל הטעוּת להיוֹת טעוּת, ותיהפך לאי-אמת אם לא נוֹדה עליה בּגלוּי ולא נחפּש לה תיקוּן. וּבעד אי-אמת זו נשלם שעה-שעה ויוֹם-יוֹם, הקנינים אשר עליהם ויתרנוּ – הסוּבֶרֶניות של הקוֹנגרס הציוֹני, מסירת עניני-התנוּעה לנבחרי התנוּעה בּלבד – כּלוּם דברים של מה בּכך היו לתנוּעה? כּלוּם לא איבּדה התנוּעה על-ידי הויתוּרים האלה את צירה המרכּזי, את הסמכוּת הציבּוּרית שלה? כּלוּם לא נחלש מאמצה היא, של התנוּעה, משוּם שנמצא לה גוֹאל אחר? כּלוּם לא ירד משקל הקוֹנגרס, זאת נקוּדת-האחיזה של עם בּפיזוּרוֹ, כּלוּם לא ירד משקל ההנהלה, זאת ממשלתנוּ בּדלוּתנוּ? ההתפּוֹררוּת של היוֹם, כּלוּם איננה מסתבּרת בּהרבּה על-ידי אָזלת-היד אשר בּמרכּז התנוּעה? אמנם ודאי לא נצדק אם נטיל את האחריוּת לכל התוֹפעוֹת האלה על ההסכּם עם הבּלתי ציוֹנים ועל כּשלוֹנוֹ, ואוּלם אי-אפשר להתעלם מן העוּבדה, כּי בּמצב העגוּם הזה על הציבּוּריוּת הציוֹנית יד להם וחלק.

והאוּמנם כּה מחוּסרי-אוֹנים הם הבּלתי ציוֹנים הללוּ? והלא אוֹתה שעה שחלקם בּמאמץ המשוּתף ירד פּלאים והגיע כּמעט לאפס, התאמצוּ אוֹתם החוּגים עצמם להקים להם כּלים משלהם וּבאלה השקיעוּ כּוֹחוֹת לא קטנים. מחלקת העבוֹדה של הסוֹכנוּת משוּללת כּל יכוֹלת של פּעוּלה. לעוּמת זאת שמוּרים ל“קרן העזרה”, אשר עליה השתלטוּ אוֹתם החוּגים, אמצעים ואפשרוּיוֹת, וגם חוֹפש של פּעוּלה, עד לשימוּש בּעבוֹדה הערבית ועד בּכלל. מחלקת ההתישבוֹת של הנהלת הסוֹכנוּת, אין לאֵל ידה לעזוֹר בּמשהוּ להתישבוּת הלאוּמית, ואוּלם מנהלי “התישבוּת האלף” שוֹלטים בּכיפה על המתישב היהוֹדי וכוֹפים עליו משטר אפּוֹטרוֹפּסוּת מחפּיר. יש וערכים גדוֹלים נתוּנים בּסכּנה – בּשטח הקרקע בּיחוּד – ואנוּ נחנקים ממש מחוֹסר אמצעים. והקרקע הוֹלך ונשמט מתחת רגלינוּ, ושם, אצל בּני-הבּרית, ישנוֹ הכּסף הזה והוּא מוּנח ללא צוֹרך ואין לאֵל ידינוּ להשתמש בּוֹ, כּי על “מוֹסד לחוּד” זה אשר לבן-בּריתנוּ אין לנוּ שליטה. ואין זאת שאלת מרוּת בּלבד ולא שאלת סמכוּת ושאלת עבוֹדה משוּתפת כּנה וּשלמה, מרוּכּזת וּמכוּונת, אלא גם שאלה של סדרים וּמנהגים אשר הם כּכתם על מפעלנוּ ואנחנוּ כּאילוּ נוֹשׂאים בּאחריוּתם ללא כּל גמוּל. האם בּמקרה נעשׂה המאמץ הזה להקים כּלים עצמאיים וּלהזניח את הכּלים המשוּתפים, למען יתרוֹקנוּ כּליל ואפשר יהיה לזרוֹק אוֹתם לאַשפּה ואת מקוֹמם יקחוּ הכּלים “העצמאיים” החדשים, על סדריהם ועל מנהגיהם, על משטר-האפּוֹטרוֹפּסוּת שלהם ועל בּזבּוּזם המבייש והם יהיוּ השוֹלטים היחידים בּשׂדה ההתישבוּת היהוּדית בּארץ-ישׂראל! כּלוּם אין כּאן תכנית מכוּונת בּדעה צלוּלה? הן סוֹד גלוּי הוּא לרבּים, שאם כּרגע עוֹשׂים עסקני החלק הבּלתי ציוֹני משהוּ – חברי הסוֹכנוּת היהוּדית – הרי הם עוֹשׂים זאת לא כּדי להחזיר את הכּוח להנהלת הסוֹכנוּת המשוּתפת, כּי אם להגבּיר את הכּוֹח של כּליהם הם בּלבד.

ועדת-הארגוּן של ההסתדרוּת הציוֹנית התאספה בּימים האלה בּברלין וסיימה את ישיבתה בּהצעוֹת לרֶאוֹרגנַיזציה של הסוֹכנוּת היהוּדית, טרם נוֹדעוּ פּרטי ההצעוֹת האלה. יש רצוֹן לקווֹת שהנן בּהירוֹת ואמיצוֹת. כּי הן בּרוּר: התנוּעה הציוֹנית איננה רשאית להמשיך במּצב שאיננוּ מכאיב וּמבייש בּלבד, אלא הוּא גם מסוּכּן למהוּתה הציבּוּרית של התנוּעה. הנסיוֹן נעשׂה מתוֹך כּנוּת מַכּסימַלית מצדנוּ. הוּא לא הצליח. הוּא התנוון. חוֹבה להכּיר גלוּיוֹת בּטעוּת שנעשׂתה.

למצב כּזה יש לשׂים קץ, וּבעוֹד מוֹעד, כּל עוֹד ישנה האפשרוּת לתקן.

ד' אדר תרצ"ג (2.3.1933)

האוּמה העברית נזדעזעה כּוּלה, כשיהדוּת גדוֹלה, רבּת מספּר ורבּת משקל, הוּפקרה לעריצוּת ולשׂנאה מאז עלוֹת היטלר לשלטוֹן בּגרמניה. לא עבר יוֹם שלא הביא ידיעה חמוּרה וּמחרידה על התעללוּת אנשי היטלר ושלטוֹנוֹ על יהוּדי גרמניה, בּכבוֹדם וּבקנינם, בּעמדתם וּבחייהם. לב האוּמה לא יכוֹל היה לבלי להתקוֹמם נגד מלכוּת-הרשע הזאת, שקמה עלינוּ לא בּארץ בַּרבַּרית אלא בּמרכז אירוּפּה הנאוּרה ולא בּימי הפּוּרענויוֹת, כּגוֹן ימי המלחמה אוֹ מלחמת האזרחים, אלא בּימי שלטוֹן “ליגלי” ההוֹלך וּמתבּסס בּעזרת ההצבּעה העממית, וּבסיוּע נשׂיא הרֶפּוּבּליקה הגרמנית, ללא התנגדוּת ניכּרת של חלקי העם הגרמני האחרים, מן הדין ומן הטבע הוּא – שבּכל מקום שיוֹשבים בּו יהוּדים ושהעריצוּת לא סתמה את פּיהם, התקוֹממוּ להעמיד לעמוּד הקלוֹן את הרִשעה הזאת שהתקשטה היוֹם בּדגלי הקיסרוּת ושׂנאת ישׂראל. בּכל כּוֹחנו נתקוֹמם וּבשארית מאמצנוּ נלַחם, כּי חשבּוֹן זה בּין הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים והסוֹציאליים המתרוּצצים בּקרב העם הגרמני לא יֵעָשה על גוּפם ונפשם של יהוּדי גרמניה. בּזמן אחר וּבארץ אחרת. סירבנוּ בּשאט-נפש לשמש שמן על גלגלי המהפּכה, פּי כּמה נסרב להכּיר ב“צדק ההיסטוֹרי” הזה המהפּך דם ישׂראל לשמן על גלגלי הקונטר-רֶבוֹלוּציה הגרמנית. לא נפקיר את אחינוּ הנתוּנים בּצפרני התנוּעה הפּראית, והבּרכה ליהוּדי גרמניה שנשלחה, והמלחמה העזה שהתחילוּ בּה עתה יהוּדי ארצוֹת הבּרית כּדי לרסן את העריצוּת ואת ההתעללוּת של השלטוֹן הגרמני, - מלחמת העם עברי כּוּלו הִנָה.

לא נחליש בּמשהוּ את עוֹז המלחמה הזאת. לא נחניק את קוֹל הכּאב והמחאה. אלא, שמנוּסי יסוּרים, הננוּ מצוּוים לשאוֹל את עצמנוּ מה הן הדרכים וּמה הם האמצעים המתאימים בּיוֹתר, הקוֹלעים בּיוֹתר למטרה אשר לפנינוּ: הצלת יהוּדי גרמניה מפּני העריצוּת וההתעללוּת. בּרכּת-אחים שלנוּ – עידוּד בּה ותוֹספת-כּוֹח לנפש-אחינוּ הנכוֹנה לעמוֹד בּמבחן הדמים. ואוּלם אל נסתיר מעצמנוּ: אין בּה כּל כּוֹח לנפּץ אף בּמשהוּ את סלע העריצוּת. נוֹקיע את השלטוֹן הבּזוּי הזה בּפני העוֹלם כּוּלוֹ ונדרוֹש את כּאבוֹ לכּאבנוּ. ממשלת היטלר אמנם שליטה היא בּכיפּה בּפנים גרמניה, ואוּלם לאשרה של האנוֹשוּת טרם נעשׂתה שליטת-עוֹלם והיא מחוּיבת עדיין להתחשב בּכוֹחוֹת-חוּץ אלה. אוּלם ספק רב הוּא אם הכּוֹח הזה יוּכל ליַשר את הקו בּגרמניה זוֹ, אשר לא רק שלטוֹן עריץ שוֹלט בּה אלא גם המוֹניה תפוּסים בּמבוּכה נפשית איוּמה ושׂנאת-ישׂראל הנָה אוּלי בּיטוּיה העיקרי. דעת-הקהל העוֹלמית יכוֹלה להכריח את ממשלת היטלר להסתלק מכּל התעללוּת גלוּיה בּיהוּדי גרמניה. אוֹתוֹ “ליל-בַּרתוֹלוֹמֶיוּס”, אשר אימתוֹ ירדה כּבר כּמה פּעמים על יהוּדי גרמניה, יתעכב אוּלי ולא יצא לפּוֹעל. ואוּלם מאה דרכים ואחת, אלף דרכים ואחת לממשלת הדיקטטוּרה הזאת להוֹריד את היהוּדים הגרמנים ממעמדם, לרוֹשש אוֹתם מקנינם, למנוֹע מהם כּל אפשרוֹת של חיי עבוֹדה ויצירה, לפגוֹע בּכבוֹדם ואף בּחייהם. והרעל ההוּא אשר הוּכנס לנפש מחצית העם הגרמני על-ידי העוֹמדים עתה על-יד הגה השלטוֹן הגרמני, ודאי לא יפוּג על-ידי חַוַת-דעתוֹ של הקהל אשר מחוּץ לגרמניה; והן הרעל הזה הוּא המעיק על יהוּדי גרמניה יוֹתר מכּל התעללוּת פּלוּגוֹת-הסער וּמכּל הגבלוֹת בּחוּקים העתידוֹת אוּלי לבוֹא. גם בּלי פּרעוֹת לכּל “חוּקיהן”, ישָארוּ היהוּדים הגרמנים בּמצב של נפרעים ואין בּכוֹח המחאוֹת לשנוֹת את המצב. נזכּוֹר: כּשעמדנוּ מוּל המשטר הצארי בּרוּסיה, ונפש ההמוֹנים בּאירוֹפּה וּבאמריקה לא היתה אז עדיין קרוּעה לאלף גזרים, ודעת-הקהל היתה מאוּחדת נגד עריצוּת הצאר פּי כּמה מאשר היא מאוּחדת בּימינוּ העצוּבים האלה נגד היטלר, והמוּשׂגים “תרבּוּת” ו“אנוֹשיוּת” ו“אהבת האדם” טרם היוּ ללעג וּקלס, והאינטֶלגֶנציה הרוּסית עמדה בּחלקה המרוּבּה לימיננוּ, גם אז לא היה כּוֹח למחאה היהוּדית לשנוֹת בּמשהוּ ניכר את המשטר ההוּא.

לא, מנוּסי יסוּרים אנוּ יוֹתר מדי, מכּדי שנוּכל להשלוֹת את נפשנוּ וּלחשוֹב שעל-ידי בּרכּת-אחים וּתנוּעת-מחאה יצאנוּ לידי חוֹבה לגבּי יהוּדי גרמניה. היוֹם דרוּשה גישה אחרת וּמידת-עזרה אחרת, גישה מדינית וּמידה ממלכתית. אוֹתם היהוּדים הגרמנים, שהמשבּר הנפשי הגדוֹל העוֹבר על המוֹני העם הגרמני גרם למשבּר פּנימי בּקרבם וּלשינוּי-ערכין; אלה מקרב היהוּדים הגרמנים אשר היתה להם לזרא אוירת הבּזיוֹן והשׂנאה; אלה אשר בּלבּם התעוֹרר רגש הגאוַה הלאוּמית ועיניהם נפקחוּ לדעת את אשר אנוּ ידענוּ מאז וּמתמיד; כּי אין קיוּם לאוּמה העברית בּנכר ואין לה מקלט והצלה, בּלתי אם בּתחוּמי הארץ הזאת, בּתחוּמי המוֹלדת העברית המחוּדשת – היהוּדים הגרמנים האלה צריכים לקבּל את האפשרוּת לעזוֹב את גרמניה המוֹקיעה אוֹתם, המבזה אוֹתם, המתפּללת ל“שחרוּרה” מהם; לעזוֹב אוֹתה ולעלוֹת לארץ-ישׂראל.

כּזאת צריכה להיוֹת דרישת העם העברי כּוּלו ממשלת היטלר. ויהי זה טירוּף-דעת ממש, יהיה זה סירוּס כּל לקח ההיסטוֹריה הישׂראלית מאז וּמקדם וּמימיה האחרוֹנים, אם מטרה אחרת, מלבד ארץ-ישׂראל, תמצא לתנוּעת ההגירה הזאת, יהיה זה טירוּף-דעת והוֹצאת עינוּיים לבטלה, אם ליהוּדי גרמניה תוּצג המטרה להחליף גלוּת בּגלוּת, גרמניה בּשויץ, בּצרפת או בּארצוֹת הבּרית. הגוֹרל המר ההוּא, אשר ירד עלינוּ בּאשכּנז, הן הוּא צפוּי לנוּ אוֹ לבּנינו אחרינוּ בּארצוֹת ההגירה החדשוֹת. כּי חיי עם חפשי, חיי כּבוֹד וחירוּת, עבוֹדה ויצירה שׂוּמה עלינוּ וניתן לנוּ להקים כּאן, בּארץ הזאת בּמוֹלדת המחוּדשת של האוּמה העברית. ולא זאת יכוֹלה להיוֹת דרישתנוּ היסוֹדית היוֹם, כּי בּחוּקי ההגירה של ארצוֹת הבּרית תיעָשׂינה אי-אלוּ הקלוֹת לגבּי יהוּדי גרמניה, כּי אף זאת מוּכרחה ויכוֹלה להיוֹת דרישתנוּ לכל המדינוֹת המשתתפוֹת בּחבר-הלאוּמים וּלכל ארץ שיש לה השפּעה כלשהי על דרישתנו וקוֹדם כּל על ממשלת המנדט: לפתוֹח לנוּ את שערי ארץ-ישׂראל בּפני נגוּעי האסוֹן הגדוֹל, אשר התחוֹלל על יהוּדי גרמניה.

קוֹל כּאב וּמחאה נגד שלטוֹן היטלר וּנגד התעללוּתוֹ בּנפש יהוּדי ארצוֹ ישָמע-נא בּכל מקוֹם בּוֹ פּוֹעם לב יהוּדי. ואוּלם יהיה נא בּרוּר לכּוּלנו, כּי בהשמעת המחאה הזאת בּלבד טרם פּעלנוּ כּלוּם ולא יצאנוּ ידי החוֹבה הכּבדה המוּטלת עלינוּ היוֹם, בּדרכים אחרוֹת וּבמידוֹת אחרוֹת עלינוּ לחתוֹר לקראת הצלת יהוּדי גרמניה, אשר יד המשטר העריץ ירדה עליהם היוֹם לדכּאם ולהשפילם ולעשׂוֹת בּהם כּלה.

כ“ז אדר תרצ”ג (24.3.1933)

שליטי גרמניה נעלבוּ בּרגשוּתיהם האצילים בּיוֹתר; "היהדוּת המַרכּסיסטית-בּדתה מלבּה עלילה עליהם, כּאילוּ הם פּוֹגעים בּכבוֹד היהוּדים, בּרכושם וּבחייהם, והלא מחשבה זרה זאת לא עלתה כּלל על דעתם של עדיני-הלב ושקטי-המזג האלה, העוֹמדים היוֹם על-יד הגה השלטוֹן הגרמני. ושטף של הכחשוּת ירד לעוֹלם מפּי הרדיוֹ הממלכתי וּמפּי בּאי-כּוֹח גרמניה בּחוּץ-לארץ, ועד הקוֹנסוּליה הגרמנית בּירוּשלים ועד בּכלל.

יש איפוֹא לקבּוֹע כּמה עוּבדוֹת שאין כּל רדיוֹ וכּל קוֹנסוּל יכוֹל להכּחישם.

שׂנאת-ישׂראל היתה, מאז יסוֹד המפלגה, העיקר החשוּב בּיוֹתר של מפלגת הנאצים, המפלגה קבעה שׂנאה זוֹ ליסוֹד, ואחד מסעיפי ה“פּרוֹגרַמה של היטלר” הידוּעה, מדבר בּמפוֹרש על שלילת זכוּת האזרח מיהוּדי גרמניה. בּמשך שנים רבּוֹת ראתה מפלגת הנאצים בּתעמוּלה זוֹ לשׂנאת-ישׂראל את תפקידה העיקרי והיא ניהלה את התעמוּלה הזאת בּצוּרה הפּראית בּיוֹתר. עוֹד לפני עלוֹת היטלר לשלטוֹן גרמה אוירת שׂנאה זאת, שנוֹצרה על-ידי הנאצים, לדחיקת היהוּדים מכּמה וכמה מקוֹמוֹת עבוֹדה. עתה עוֹמדים היטלר וחבריו על-יד השלטוֹן, ושוּם דבר לא העיד, כּי עם האחריוּת הגדוֹלה החדשה שהוּטלה עליהם הם אוֹמרים להחליש בּמשהוּ את קדוּשת העקרוֹן הארוּר הזה. איש, אשר על הקָריֶרה הפּוֹליטית שלוֹ מיוּסדת על התעמוּלה “המוּצלחה” של שׂנאה זאת, הוּעלה למדרגת מיניסטר התעמוּלה. מיד לאחר עלוֹת היטלר לשלטוֹן – וּביתר שׂאת מאז שׂריפת הרייכסטָג והבּחירוֹת של חמישי בּמרס, - החלה החרמת החנוּיוֹת ונישוּל עוֹרכי-דין יהוּדים, רוֹפאים יהוּדים ואמנים יהוּדים ממשׂרוֹתיהם וּמקוֹמוֹת עבוֹדתם, להם, - להם ממש! – נגזל מאלפי אלפים של יהוּדים גרמנים, והשלטוֹן עשׂה אשר בּיכוֹלתוֹ כּדי להטיל דוֹפי על שם ישׂראל ועל כּבוד ישׂראל. וּכשהתעוֹררה הגוֹלה היהוּדית מאליה למחוֹת וּלהגן על אחים שבּגרמניה, וטרם נמצא מוֹסד יהוּדי מוּסמך שיוֹציא מלה “חרם” מפּיו, וּמפלגת היטלר, המפלגה השלטת בּגרמניה, ענתה על התנוּעה הטבעית של כּאב ועלבּוֹן בּדבר אשר אין לוֹ הצדקה ואין לוֹ דוּגמה בּתוֹלדוֹת האנוֹשוּת התרבּוּתית – בּהחרמת כּל האזרחים היהוּדים שבּמדינה על מאוֹת אלפיהם.

אין העוֹלם רשאי להתיחס בּאדישוּת למחזה האיוֹם המתרחש היוֹם בּגרמניה, לגוֹרל האיוֹם של מאוֹת אלפי אנשים חפּים מפּשע, שהוּכרזוּ היוֹם להפקר. בּסיפוּק רב אנוּ מציינים את קוֹל המנהיג הסוֹציאליסטי בּאנגליה, זה הקוֹל הראשון שהוּרם להגנתנוּ בּפרלמנט של מדינה גדוֹלה. רשאים אנוּ לצפּוֹת כּי קוֹל זה לא ישָאר בּוֹדד, רשאים אנוּ לצפּוֹת, כּי לפּעוּלה אנוֹשית זאת יצטרפוּ סוֹציאליסטים ושמרנים, ליבֶרלים ודֶמוֹקרטים, בּאנגליה וּבצרפת, בּארצוֹת-הברית וּבצ’כיה, בּדניה וּבנוֹרבגיה, בּשוייץ וּבסקנדינביה – בּכל מקוֹם שעוֹד נשמרה שארית לרגש אנוֹשי וליכוֹלת נפשית להתקוֹמם נגד עווֹן וַפשע. אנשי כּל הדתוֹת, הדוֹגלים בּשם אהבת-אדם, חייבים בּפעוּלה הזאת, וּמאת כּל היהוּדים אשר רכשוּ להם בּקרב העמים עמדוֹת מכוּבּדוֹת, כּמדינאים וּמלוּמדים, כּסופרים וּכאמנים, רשאי היוֹם עמם לדרוֹש שיעמדוּ בּפרץ ויגינוּ בּכל כּוֹח השפּעתם על קיוּם אחיהם בּגרמניה. דרישה אחת צריכה היוֹם להקיף את כּל העוֹלם: על הממשלה הגרמנית שׂוּמה לבטל את פּקוּדת החרם שהוֹציאה המפלגה השוֹלטת, וּלאסוֹר כּל פּעוּלה העלוּלה לערער את עמדת יהוּדי גרמניה.

אין אנוּ יכוֹלים לקבל את תשוּבת מיניסטר-החוּץ האנגלי, כּי טרם מצא סעיף מתאים בּתקנוֹת חבר-הלאוּמים להיאַחז בּוֹ כּבמכשיר להגנת יהוּדי גרמניה. ישנם מצבים, שהדיבּוּר על חוּקים ועל סעיפיהם, על נימוּס בּין-לאוּמי ועל מנהגים דיפּלוֹמטיים הנחוּצים כּאילוּ כדי לאסוֹר את המלחמה בּרע, רק מוֹסיפים על הרע. אין השעה שעת חיטוּט בּחוּקים, כּי אם שעה של הצלת אנשים – מאוֹת אלפים! – מכלָיה ואבדן. ויזכּרוּ גם זאת שליטי העוֹלם, וכל אלה אשר יכוֹלת להם והשפעה להם בּעוֹלם הזה: לא גוֹרלם של יהוֹדי גרמניה בּלבד אלא גם גוֹרלה של תרבּוּת העוֹלם, עוֹמד אתם לדין, - השׂריד האחרוֹן של האמוּנה בּיצר הטוֹב של האדם וּבצדק אנוֹשי. לבל נגיד אחרי כּן: אדירים וחזקים, בּעלי כּוֹח וּבעלי יכוֹלת המתפּארים בּאנוֹשיוּתם וּבדתיוּתם, בּכיבּוּשי תרבּוּתם והישׂגי מחשבתם – ישבוּ ודפדפוּ מתוּך שויוֹן רוּח ושלות נפש בּספרי החוּקים, כּשאנשים חיים גססוּ לעיניהם.

כּל נבוּאתנוּ המרה הזאת נתקיימה בּמלוֹאה ונעשׂתה כּתב-אשמה איוֹם, לעוֹלם כּוּלוֹ אמרנוּ: השאלה היהוּדית היא שאלה בּין-לאוּמית והיא דוֹרשת טיפּוּל בּין-לאוּמי וּפתרוֹן בּין-לאוּמי, וכּל עוד לא יקוּם הדבר – אסוֹן ירדוֹף אסוֹן, היוֹם בּקרב יהוּדי רוּסיה, וּמחר ליהוּדי גרמניה וּמחרתים יגיע תוֹרם של יהוּדי ארץ אחרת. יסוֹד אחד הוא לאסוֹנוֹת השוֹנים האלה. היוֹתוֹ עם – והוּא עם הנהוּ, עם אחד ומאוּחד – מפוּזר וּמפוּרד על פּני העוֹלם כּוּלוֹ, נתוּן טפּין טפּין בּין עמים אחרים, ללא בּית משלוֹ וללא מוֹלדת תחת רגליו, ללא בּטוּי לאַחדוּתוֹ וללא כּל מכשירי הגנה. ועל כּן הפקר הוּא העם הזה לכּל פּיזוּריו בּקרב העמים וכּל צר משתוֹלל יתקלס בּוֹ כּאַוַת-נפשוֹ. כּפצע שוֹתת דם, פּעם נטפים-נטפים וּפעם כּזרם איתן, כּן עם הגוֹלה בּין האוּמוֹת. ולא תדע האנוֹשוּת מנוּחה כּל עוֹד לא תעלה ארוּכה לוֹ. ואחת היא הארוּכה. אחת ויחידה: פּתרוֹן בּין-לאוּמי של השאלה הישׂראלית, הגנה נמרצת על חיי היהוּדים, על קנינם ועל כּבוֹדם בּכל מקוֹם שסכּנה מאיימת עליהם, והחזרתם למוֹלדתם.

ו' ניסן תרצ"ג (2.4.1933)

היכן התנועה הציונית? / משה בילינסון

מיוֹם התחוֹלל השוֹאה ההיטלרית על יהדוּת גרמניה, וצמחה ההכּרה: שעה כּזאת עוֹד לא היתה למפעל הארצישׂראלי. שעה זו תהיה לנוּ אוֹ שעה של תנוּפה כּבירה או שעה של תבוּסה לדוֹרוֹת. אחת משתים: אוֹ שימָצא בּנוּ המעשׂה הגוֹאל ונוֹכיח גלוּי לכּל העם היהוּדי לא רק כּי הצדק אתנוּ בּדיאגנוֹזה החמוּרה שהציגה הציוֹנוּת מאז וּמתמיד לגוֹרל חיי ישׂראל בּנכר, אלא כּי הצדק אתנוּ גם בתרוּפה, כּי ארץ-ישׂראל החיה יכוֹלה לשמש מקלט וּמחסה לפליטת ישׂראל; ואז, רק אז, יקבּל מפעלנוּ את הדחיפה הגדוֹלה להתגשמוּתוֹ. אשר לה הוּא מצפּה שנים על שנים; או נוֹכיח קבל-עם, כּי רק מליצוֹת נאוֹת בּפינוּ ולא שוּם מעשׂה גוֹאל, ואנוּ נרד מהבּמה ההיסטוֹרית כּגוֹרם מכריע בּחיי העם ונהיה לקוֹמץ קטן אשר בּרח ונמלט על נפשוֹ ודאג לסדר לעצמוֹ פּינה נוֹחה וחמימה וּמי יוֹדע – בּתנאים אלה – עד מתי תוֹסיף להיוֹת פּינה זוֹ נוֹחה וחמימה?).

זאת היא האלטֶרנטיבה הבּרוּרה הניצבת לפנינוּ מראשית עלוֹת מסע צלב-הקרס לכלוֹת את אחינוּ בּגרמניה. מי יקוּם, איפוֹא, ויכוון את הדברים מתוֹך ידיעת-הדרך, בּכוֹח רצוֹן מרוּכּז, בּכינוּס כּוֹחוֹת העם? מי יאחז בּאוֹמץ לבב מגירוּש אשכנז וירתוֹם אוֹתוֹ בּאפיקי הגאוּלה למען יַפרה את שדמוֹת המוֹלדת? זה החוֹדש הרביעי לשלטוֹן היטלר, זה החוֹדש הרביעי שגזירת הכּלָיה והשמד, אשר ריחפה זמן רב על ראשה של היהדוּת הגרמנית מבּלי שנדע לקרוֹא את אוֹתוֹתיה, הוּנפה והוּרדה; המלחמה על ישׂראל הוּכרזה עד חָרמה, והיא מתנהלת בּלי כּל ריתוי. תקווֹת רכּי-הלב, כּי מלאכת השלטוֹן תלַמד את הנאצים זהירוּת ודרך ארץ, וכי פּחד הפּוֹליטיקה העוֹלמית ירכּך את לבּם – על הסברוֹת הטוֹבוֹת שיהוּדים אוֹ אוֹהבים להתנחם בהם בשעות פורענות – נתבדו.

ואנוּ – מה הספּקנוּ אנוּ בּמשך מאַת הימים האלה? מה מעשׂינוּ מלבד קצת תהלוּכוֹת-מחאה והַרבּה דברי תֶפל אשר בּהם אנוּ מוֹצאים קוֹרת-רוּח? היש לראוֹת בּאיזה מקוֹם שהוּא גילוּי רצוֹן אמיתי, מתיחוּת הכּוֹחוֹת, התכּוֹננוּת רצינית לבּאוֹת? הנפטרנוּ לרגע קט מאוֹתן המלחמוֹת העלוּבוֹת הממלאוֹת את חלל הציוֹנוּת? הנעלמה מקרבּנוּ, לפחוֹת לשעה זוֹ, מלחמת החשבּוֹנוֹת האישיים על האמבּיציוֹת העלוּבוֹת? האם קמה לנוּ, לפחוֹת לשעה זוֹ, מנהיגוּת אחת מאוּחדת, העוֹברת לפני המחנה, ואשר אין שוּם דבר לנגד עיניה מלבד הדבר האחד והמיוּחד: לעשׂוֹת את אסוֹן השבט היהוּדי בּגרמניה מנוֹף- כּבּיר לבנין האוּמה העברית.

ג' אייר תרצ"ג (16.5.1933)

א

עשׂרוֹת בּשנים, משנכנס העוֹלם הישׂראלי לכלל מגע פּוֹליטי-ציבּוּרי עם העוֹלם החיצוֹני, משנהרסוּ שערי הגיטוֹ – היתה לנוּ המחאה עיקר כּלי-השרת להגנת חיינוּ וּזכוּיוֹתינוּ. מדי פּעם בּפעם, כּשהעוול שעוֹללוּ לנוּ היה ללא נשׂוֹא, היינוּ מתיצבים בּפני עמי העוֹלם וגדוֹליו, בּין שהיוּ שליטים בּזרוֹע, אדירי-ממוֹן אוֹ נבחרי –עמים, וּבין שהיוּ בּני-תוֹרה וראשי דעת-הקהל – והיינוּ מתמרמרים על גוֹרלנוּ ודוֹרשים מהם, בּשם קדוּשת העקרוֹנוֹת שלהם אוֹ בּשם חשיבוּת הענינים שלהם, שיעשׂוּ עמנוּ צדק אוֹ שישפּיעוּ על האחרים – ויחדל העוול. ולא היה הבדל שבעִקרוֹן אלא הבדל שבּצוּרה בּלבד, שהיא ילידת המקוֹם והזמן, - אם מחאתנוּ ודרישוֹתנוּ מכוּונוֹת היוּ לאנשי כּספים, למיניסטרים אוֹ להמוֹנים סוֹציאליסטים, אוֹ אם מחאתנוּ ודרישוֹתנוּ היתה תזכּיר חשאי, מעשׂה שתדלנוּת, אוֹ נאוּם קֶצף וּמאמר זעם, היסוֹד היה תמיד אחד: העם הדל והנרדף, שאין בּכוֹחוֹ לעצב בּעצמוֹ לעצמוֹ את חייו וּלהגן על קיוּמוֹ ועל זכוּתוֹ, מבקש, דוֹרש אוֹ תוֹבע מהן עזרה מידי עמים אחרים.

עשׂרוֹת בּשנים נתוּנים היינוּ בּמצב כּזה מבּלי שנוּכל אפילוּ לבדוֹֹק מה תוֹעלת וּמה כּבוֹד בּאוֹתה דרך. לא בּרירה היתה כּאן אלא הכרח. זוֹ היתה לנוּ דרך, מידה, וסוֹפה שנעשׂתה ממילא מסוֹרת.

ואשר לתוֹצאוֹת למעשׂה, - נוֹדה שהיוּ עלוּבוֹת למדי. כּדוּגמה בּוֹלטת: כּל התאמצוּתנוּ בּמשך עשׂרוֹת שנים, לא היה בּה כּדי למַגר את משטר העוול לא לבד של האימפֶריה הצארית הכּבּירה אלא אפילוּ של רוֹמניה הקטנה בּערך. ואף הנסיוֹן שלאחר המלחמה – בּאוֹתה רוֹמניה עצמה, בּרוּסיה המוֹעצתית בּיחסה לציוֹנוּת ולתרבּוּת העברית בּהוּנגריה וּבכמה מקרים בּפוֹלין, איננוּ מעוֹדד בּיוֹתר. התוֹצאה כּמוֹה כּאַין. והרי הרעשנוּ עוֹלמוֹת, וּמי ימנה מספּר לנאוּמים, למאמרים, לתזכּירים לישיבוֹת, לאסיפוֹת, שכּוּלם-כּוּלם הוּקדשו לשאלה היהוּדית. מי ימנה מספר לרבּי-מדינה ואישי-ציבּוּר, לסוֹפרים וּלאנשי המדע וּליפי-רוּח למיניהם, שרתמנוּ אוֹתם בּעגלת העבודה הזוֹ, וּמה רב המרץ, הכּוֹחוֹת, ואף הכּסף שהשקענוּ בּאוֹתה מלאכה.

ואמר האוֹמר: אוֹתה מלחמת-המחאה בּמשך עשׂרוֹת שנים, אינה ניתנת להערכה “מעשׂית”. עצם-המערכה היא מתן שֹכרה, בּיחוד רב ערכּה החינוּכי לעם היהוּדי עצמוֹ. שהרי עם “מוֹחה” – ודאי קוֹמה זקוּפה לוֹ, ואין לזלזל גם בּערכּה הארגוּני של המלחמה הזוֹ, המלכּדת כּמחנה אחד את “אבק-אדם”, המפוֹרר בּתפוּצוֹת ישׂראל.

יש מקוֹם לפקפּק אם “קוֹמה זקוּפה” משמעה לפנוֹת תמיד בּבקשה, בּדרישה, בּמחאה לעמים אחרים, ואוֹתוֹ פּקפּוּק בּעינוֹ עוֹמד גם משעה שהנוֹאם אוֹ הסוֹפר - היהוּדי אוֹ הגוֹי – שוֹפך גפרית ממש על ראשיהם של עמי העוֹלם בּגלל העוול שנעשׂה לישׂראל, ל“עם הנצחי”, ל“עם התנ”ך“, ל”עם שנתן לאנוֹשוּת" וכו'. יש מקוֹם להקשוֹת, אם בּשתיקת “יהוּדי הגיטוֹ”, שהדוֹרוֹת החדשים בּישׂראל למדוּ לזלזל בּוֹ כּל כּך, אם בּשתיקתוֹ לא היה יוֹתר רגש כּבוֹד עצמי, יוֹתר בּּוז לרשע מבּכל התזכּירים והנאוּמים והמאמרים, שתבעוּ דין המשפט לישׂראל ושהצפּנוּ בּהם את עוֹלם הרֶשע.

ועוֹד זאת: מבּחינה חינוּכית וארגוּנית היה בּאוֹתה דרך גם קלקוּל בּמידה לא מעטה, הרי בּהשפּעתה היא הוּרגלנוּ לבקש עזר והצלה אצל אחרים. הוּרגלנוּ לסמוֹך על האחרים, להיוֹת נתוּנים לחסוּתם. ושוּב: לא היה אלא הבדל צוּרה בּין שתדלנוּת בּפני המוֹשל-בּכיפה אוֹ אדיר-הממוֹן וּבין האַפֶלַציה לעיקרי המשפּט וּלהרגשת הסוֹלידַריוּת של ההמוֹנים הסוֹציאליסטים. היה בּקרבנוּ מי שסמך על קידמת-ההשׂכּלה של האחרים והיה מי שסמך על השויוֹן המוּחלט, שמעל למעמדוֹת וּלגזעים, ושעתיד להתפשט על אחרים. ואף הבחינה החינוּכית לקתה בּפגם קשה. שהרי, בּעצם, נשארה בּעינה הפּסיביוּת היהוּדית, אי-יכוֹלתוֹ של העם ליטוֹל את חייו בּידיו וליצוֹר אוֹתוֹ כּרצוֹנוֹ; בּשעה שמלחמת-המחאה כּיסתה את אזלת-היד מבַּית בּכסוּת-רמיה של פּעילוּת כּוֹזבת, בּכסוּת של ישיבוֹת אסיפוֹת והפגנוֹת וכדוֹמה, ראה היהוּדי שמכשיר בּידוֹ להגנת חייו וּלהגנת זכוּיוֹת אחיו, מכשיר שכּל עיקרוֹ בּתביעה מאחרים, וסבוּר היה שאין לפניו אלא מלאכה אחת – להניע את מכוֹנת התביעה, להשמיע נאוּם, לחתוֹם על תזכּיר, לבקר אצל מיניסטר אוֹ מנהיג-הציבּוּר, ללכת לאסיפה וּלהפגנה, וּמשעשׂה את המלאכה הזאת, עשׂה את שלו.

ואם לא נרצה להשלות עצמנוּ, עלינוּ להוֹדוֹת בּעל כּרחנוּ, שגם הבחינה הארגוּנית רעוּעה. שהרי תפוּצות-הגוֹלה נשארוּ מפוֹרָרוֹת חרות זוֹ לזוֹ והליכּוּד החיצוֹני של “המחאה המשוּתפת” אין בּוֹ אפילוּ מקוֹצוֹ של אוֹתוֹ הליכּוּד שידע הגיטוֹ הבּזוּי. ויחסם הנפשי של יהוּדי המערב ליהוּדים הנרדפים של מזרח-אירוֹפּה יוֹכיח.

בּשנים האחרוֹנוֹת, משפּרשנוּ בּדרך השתדלנוּת – בּגזירת תנאי הזמן והמקוֹם שאינם בּידנוּ ושאין אנוּ רשאים להתפּאר בּהם – והפלגנוּ בּדרך של הפגנה המוֹנית, נעשׂתה המחאה כּעין חלק אוֹרגני של הלאוּמיוּת היהוּדית, והיהוּדי הלאוּמי, שאינוֹ משתתף בּכל כּוֹחוֹ בּמלאכת-המחאה, מיד נעשׂית לאוּמיוּתוֹ ואהבת-העם שלוֹ חשוּדוֹת מאד, והוּא נמצא חייב בּמיעוּט של אוֹמץ-לב.

לאמיתוֹ של דבר אין דרך זוּ, על כּל צוּרוֹתיה, השתדלנוּת והמחאה כּאחת, אלא חוֹק אוֹרגני של ההתבּוֹללוּת היהוּדית, שעצם-מהוּתה בּסמיכה על אחרים, בּהסתלקוּת ממדיניוּת יהוּדית עצמאית, שאינה משתנית בּעיקרה גם בּהעמדת-פּנים “גאה”. לעוּמת זאת, מהוּת הציוֹנוּת היא קוֹדם כּל בּמדיניוּת יהוּדית עצמאית, בּשאיפה וּבנסיוֹן להפוֹך את העם עברי כּאוֹבּיֶקט ההיסטוֹריה לסוּביֶקט ההיסטוֹריה. הצוּרה של הנסיוֹן הזה, הצנוּעה לפעמים, אינה נוֹטלת את אפיוֹ המהפּכני. העם העברי חדל להיוֹת בּצל עמים אחרים – הוּא הוֹלך לארצוֹ, לבנוֹת בּה את חייו הוּא. מבּחינה טֶריטוֹריאלית זו משתלשלת מסקנה הכרחית לשטח האידיאוֹלוגי-נפשי: העם העברי חדל להסתמך על בּינת אחרים, השׂכּלתם, התקדמוּתם וחסדם – הוּא נוֹטל גוֹרלו בּידיו.

לא היתה כּאן אלא אי-הבנה היסטוֹרית-נפשית, גם אם הציוֹנוּת, על כּל פּנים הציוֹנוּת הרשׂמית, לא הישוּבית ארצישׂראלית והציוֹנוּת האוֹפּוֹזיציוֹנית, צירפה עצמה גם היא לדרך-המחאה, ומדדה גם היא את גוֹבה הלאוּמיוּת בּגוֹבה קוֹל-המחאה. שמא גרמה לכך חוּלשתה הישוּבית-הטֶריטוֹריאלית של הציוֹנוּת. שהרי המחאה – גם בּצוּרת הפגנה רוֹעשת – היתה תמיד מכשיר של החלשים, וּבאין בּרירה אנוּסים היינוּ גם אנוּ לנקוט בּוֹ, כּל עוֹד הנסיוֹן הארצישׂראלי היה דל ועני ולא בּא בּמנין כּגוֹרם ממשי בּחיי העם היהוּדי. אך מאז ארץ-ישׂראל חדלה להיוֹת ענין מוּפשט והיתה לנוּ מציאוּת מוּחשית וּממשית, ונעשׂתה, איפוא, גוֹרם עיקרי בּפתרוֹן השאלה היהוּדית, מאז מוּכרח היה לחוּל גם שינוּי בּדרכּי המדיניוּת העברית.

ב

והשינוּי הזה חל בּקוֹנגרס הי“ח בּשאלת יהוּדי גרמניה. לכאוֹרה, למַה יכוֹלנוּ לצפּוֹת מקוֹנגרס זה, לפי המסוֹרת” משלחת יהוּדי גרמניה עוֹלה על בּימת הקוֹנגרס וּבפיה קטרוּג קשה על משטר עוול וזדוֹן שבּאשכּנז של היטלר. וצירי הקוֹנגרס, על כּל זרמיהם וארצוֹתיהם, עוֹלים אחד-אחד על בּימת הקוֹנגרס וּשבוּעה בּפיהם שלא להפקיר את אחיהם בּאשכנז, וּתביעה בּפיהם – בּאזני כּל העוֹלם הנאוֹר, בּאזני כּל אנשי המצפּוּן והמשפט – לסייע בּידי יהוּדי-אשכּנז הנרדפים.

אך לא כּן היה בּקוֹנגרס זה. על שוּם מה? האוּמנם על שוּם שנוֹרדאוּ איננוּ עוֹד בּין החיים ואין מי שישמיע את זעקת השבר בּאזני העוֹלם? אוֹ על שוּם שלבּנוּ ניטמטם? והרי עשׂרוֹת בּשנים לא ראינוּ הזדעזעות כּזוֹ של העם, לכל תפוּצוֹתיו, זרמיו ושכבוֹתיו, כּאשר ראינוּ למראה מַדוַי גוֹלת אשכּנז עתה. ושמא תאמר שאימת-היטלר תלוּיה היתה על צירי הקוֹנגרס? והרי לא פּעם ראשוֹנה היא לנוּ לעמוֹד לפני תקיף ואיש זדוֹן; והרי ידענוּ את מלאכת המחאה גם בּפני הצאר הרוּסי וגם בּפני האציל הרוֹמני וגם בּפני הגנרל הצרפתי “האנטי-דרייפוּסי”, ורגשי-הרחמים ליהוּדי רוּסיה ורוֹמניה וצרפת לא השתיקוּ בּלבּנו את הכּרת ההכרח בּמלחמה, כּפי הבנתנוּ אז.

אין זאת כּי אם הקוֹנגרס הי"ח עשׂה, פּעם הראשוֹנה מאז נהרסוּ שערי הגיטוֹ, חשבּוֹן-מה של דרך ההגנה, שנעשׂתה מסוֹרת. שהרי עִם ראשית הצרה היהוּדית-הגרמנית עשׂינוּ הכּל לפי דקדוּקי המסוֹרת ותגיה, כּתבנוּ מאמרים, נאמנוּ נאוּמים, הקהלנוּ קהילוֹת, אסיפוֹת וישיבוֹת, הלכנוּ אל חסידי אוּמוֹת העוֹלם ואל גדוֹליו, זעקנוּ מרה, תבענוּ עזרתם והגנתם, ואנוּ עצמנוּ הכרזנוּ חרם על הסחוֹרה הגרמנית, לפעמים גם על השפה ועל הספר ועל התמוּנה הגרמניים. וכּל אלה נעשוּ כּדרך “המסוֹרת היהוּדית”: ללא ריכּוּז וּללא הנהגה אחת, כּעין “מלחמה פּרטיזנית” של העם היהוּדי בּממשלת היטלר, שבּה לא דאגנוּ אפילוּ לנסח את דרישוֹת השלוֹם שלנוּ ולא הוֹדענוּ מה “התנאים” להפסקת המלחמה מצדנוּ.

לאחר כּמה חדשי הפּעוּלה רשאי היה הקוֹנגרס הציוֹני לשאוֹל: מה השׂגנוּ? התשוּבה: לעת עתה לא השׂגנוּ כּלוּם. מצב היהוּדים בּאשכנז לא השתנה לטוֹבה. והוּא הוֹלך ורע יוֹם-יוֹם. אמנם המחזה המחריד של אחד באַּפּריל לא נשנה עוֹד, אך הכּונה לשׂים את יהוּדי אשכּנז לשִמצה ולעקוֹר אוֹתם מתוֹך חיי הכּלכּלה והתרבּוּת – הכּוַנה הזוֹ מתקיימת עתה בּיתר הצלחה. ואם יאמר האוֹמר: שעת-המלחמה קצרה מכּדי להעריך תוֹצאתה, נמשיך בּה עד הנצחון – מוּתר לחזוֹר ולשאוֹל: האוּמנם?

נניח לשאלה המעשׂית: אם השׂגת הנצחון הזה היא בּגדר האפשר בּעתיד הקרוֹב, אפילוּ אם נהא סבוּרים, סברה שאין לה יסוֹד, כּי בּקרוֹב יחוּל שינוּי רדיקלי בּמשטר הגרמני. למעשׂה, יש מקום רב לפקפּק אם אפילוּ המהפּכה הדמוֹקרטית, הסוֹציאליסטית, הקוֹמוּניסטית – יכוֹלה להביא הקלה ניכּרת ליהוּדי גרמניה, יכוֹלה לעקוֹר את זרע השׂנאה והרעל שנזרע בּידי התנוּעה הנאצית והמשטר הנאצי, בּלב העם הגרמני. ועוֹד זאת: אפילוּ המהפּכה האחרת לא תוּכל ולא תרצה להשׂתער על המחנה “הארי” הרב, שהספּיק לתפּוֹס מקוֹמוֹת עבוֹדה וּפרנסה של “יהוּדה המגוֹרשת”. אך אם גם נניח, שהחזרה למצב שלפני מהפכת-היטלר היא בּגדר האפשרוּת הפּוֹליטית, גם אז רשאי אוּלי היהוּדי הדֶמוֹקרט, הליבֶרל, הסוֹציאליסט, המתבּוֹלל היהוּדי, להסתפּק בּשיווּי הזכוּיוֹת שהוּחזר ליָשנוֹ, אך ציוֹני אסוּר לוֹ להסתפּק בּכך כּי תפיסה מיוּחדת לוֹ, כּי לא זה משׂא-נפשה של הציוֹנוּת, לא זה המזבח לקרבּנוֹתיה. והרי ארבּע-עשׂרה שנה קיים היה אוֹתוֹ שויוֹן, וּלמעלה מזה. רק עתה, עם הגזירוֹת, הגירוּשים והנישוּלים ממקוֹמוֹת עבוֹדה, ניתן לנוּ לדעת מה גדוֹלוֹת ועצוּמוֹת היוּ העמדוֹת שהיהוּדים כּבשוּ תחת ידם בּגרמניה הויימרית. האם אמרנוּ, אנוּ הציוֹנים, שבּדרך כּך נפתרה שאלת היהוּדים בּגרמניה וזה האידיאל ליהוּדי העוֹלם? כּלום לא הזהרנוּ את היהוּדים הגרמנים מפּני אמוּנתם התמימה כּי “יש להם ירוּשלים משלהם וּברלין שמה”?

תפיסת ההיסטוֹריה הישׂראלית המיוּחדת לציוֹנוּת, אכזרית היא ואין היא מתירה לראוֹת את הנצחוֹן בּהחזרת הגלגל, - שהיהוּדים הגרמנים יחזרוּ להיוֹת פּרוֹפסוֹרים בּאוּניברסיטוֹת גרמניה, הסוֹחרים היהוּדים יחזרוּ להיוֹת מכוּבּדים בּמסחר הגרמני, והסוֹפרים והאמנים היהוּדים וכו'. לא – אין אוֹתה החזרת-גלגל שסיכּוּייה מוּעטים כּל כּך – בּחינת נצחוֹן. ועתה, עם פּוּרענוּת אשכּנז, אין אנוּ יכוֹלים, גם אילוּ רצינ בּכך, להסתפּק בּפחוֹת מבנצחוֹן, שאין לוֹ אלא פּירוּש אחד: פּתרוֹן שאלת היהוּדים. עם המאוֹרעוֹת בּגרמניה אסוּר לנוּ לחתוֹר למטרה אחרת, שתהא פחוּתה מזוֹ, וכל אוֹתה המלחמה הפרטיזַנית שאסרנוּ בּחדשים האחרוֹנים, מי יוּכל לראוֹת איכה היא עלוּלה להצעידנוּ למטרה זוֹ?

הקוֹנגרס הי“ח הבין למגרעוֹת וּלליקוּיים של “דרך המסוֹרת” בּמלחמת ההגנה. הוּא הכּיר, שכּל קיבּוּץ יהוּדי צפוּי לא לבד לסכּנת השפּלה וּגזילת-זכוּיוֹת אלא גם לסכּנה אחרת: של השלָיה עצמית, של בּזבּוּז-כּוֹחוֹת בּמלחמת-שוא לנצחוֹן מדוּמה; לגדוּלה מזוֹ: לסכּנה להקרע מעל הגוּף הישׂראלי כּדרך שנקרעה היהדוּת הרוּסית וּלהקרע מתקות ישׂראל, מחוּפי ארצוֹ. הקוֹנגרס הציוֹני הי”ח הכּיר, שיש ערכים אשר העם העברי והציוֹנוּת בּראשוֹ, מצוּוים ללחוֹם להם, אך בּמסיבוֹת ידוּעוֹת מחוּיבת הציוֹנוּת להעמיד ערך אחד בּמרכז דאגתה: חוֹתמת המשטרה על דרכיית היהוּדי, החוֹתמת הזאת המאַפשרת ליהוּדי לעבוֹר את הגבוּל בּין נכר לארץ-ישׂראל.

מגוֹחך לחשוֹב, אוֹ להעמיד פּנים כּאילוּ חוֹשבים כּך – שיחסוֹ של הקוֹנגרס הי“ח לגבּי הפּרוֹבּלימה היהוּדית-גרמנית בּא משוּם ש”התחשב" בּמצב המנהיגים הציוֹנים בּגרמניה אוֹ בּמצבוֹ של עתוֹנם, שנסגר בּשעת ישיבוֹתיו. אמנם, גם ההתחשבות הזאת אינה חטא או עבירה, אך לא כּאן מקוֹר המלחמה שבקוֹנגרס, לא ב“אוֹמץ-לב של אחרים ולא ב”חוֹסר-אוֹפי" של אחרים. הקוֹנגרס לא “בּגד” – הוּא התגבּר. הוּא לא “פּחד” ואדרבּא: היה לוֹ העוֹז להתחיל בּמדינִיוּת עברית חדשה בּמדיניוּת ציוֹנית, בּמדיניוּת שמטרתה ונצחוֹנה: ריכּוּז העם העברי בּארץ-ישׂראל. אמנם הקוֹנגרס הי"ח היה לוֹ העוֹז להפר את מסוֹרת ההתבּוֹללוּת, שעיקרה סמיכה על אחרים וּפניה לאחרים, וּביקש ללכת בּדרך הסמיכה על עצמנוּ והפּניה אל עצמנוּ.

העוֹז הזה מנין? על שוּם מה לא ידעוּ אוֹתוֹ דוֹרוֹת אחרים והשתמשוּ בּנשק לא יוּצלח? ארץ-ישׂראל, לא המוּפשטת, הנפשית והאידיאוֹלוֹגית; אלא ארץ-ישׂראל שהיא גוֹרם ממשי לפּתרוֹנה של שאלת היהוּדים, ארץ-ישׂראל זוֹ, בּגידוּלה והתפּתחוּתה, היא שנטעה בּקוֹנגרס הי"ח את העוֹז הזה, את עוֹז-ההסתלקוּת מנשק-החלשים, עוֹז ראשית המדיניוּת הראוּיה לעם המכּיר בּכוֹחוֹתיו. דוֹרוֹת נלחמנוֹ בּעזרת המחאה. עתה נשק אחר בּידנוּ, נשק איתן, בּטוּח, וקוֹלע למטרתוֹ: הויזה לארץ-ישׂראל.

ג

אין מדיניוּת שאין סכּנוֹת מיוּחדוֹת כּרוּכות בּה, ואף המדיניוּת העברית החדשה אינה פּטוּרה מכך.

עזבנו דרך סלוּלה מקוּבּלת, שהיה בּה משוּם מתן-סיפּוּק – גם סיפּוּק קל בּכלל סיפּוּק זוֹל הוּא; דרך שנעשׂתה מסוֹרת אמיתית – לא לבד לסטיפן וייז, שמזג הבּימה שוֹלט בּוֹ, לא לבד לז’בּוֹטינסקי המבקש להשתמט בּעזרת “הפּעוּלה הגרמנית” מן המשפט התלוּי על ראשוֹ וּלהסתיר את הקִרבה, הנפשית האידיאוֹלוֹגית של תנוּעתוֹ לתנוּעת-הזדוֹן השליטה עתה בּאשכּנז. “דרך המסוֹרת” שבּמדיניוּת היהוּדים חביבה להמוֹני עמנוּ והמעבר למדיניוּת האחרת לא נעשׂה בּלא כּאבים, בּלא התגבּרוּת.

מכּמה וכמה צדדים נשמעת עתה הטענה: היהדוּת בּעוֹלם נלחמת בּהיטלר – ואתם, הציוֹנים, אַתם, יהוּדי ארץ-ישׂראל, מבקשים הסכּמים עם היטלר, מערערים את אַחדוּת החזית היהוּדית? ועוֹד זאת: האינטֶרנציוֹנלים, הסוֹציאליסטי והמקצוֹעי, מיטב האינטלֶקטוּאלים בּעוֹלם, אנשי המצפּוּן והשלוֹם, כּל אוֹהבי החוֹפש ואוֹהדיו הנחשבים לכם כּבני-בּרית, אוֹסרים מלחמה על היטלר, - ואַתם עוֹזבים את המערכה?

הטענה הזוֹ מעידה, אוֹ על יחס לא רציני למדיניוּת הציוֹנית של העם העברי אוֹ על אי יכוֹלת ושמא גם אי-רצוֹן להבין את מצבם המיוּחד של היהוּדים בּמלחמה בּמשטר היטלר.

ראשית כּל צריך להבחין בּין ההערכה של כּוֹח ציבּוּרי-אידיאוֹלוֹגי-מדיני ידוּע וּבין היחסים הרשׂמיים עמוֹ, אי-אפשר לחשוֹד בּה בּצרפת שהיא נוֹהגת יחס חיוּבי למשטר היטלר – והעיתוֹנוּת, ודעת-הקהל, גם כּמה וכמה מדינאים בּצרפת אינם מסתירים את יחס-השלילה שלהם ל“גרמניה החדשה”, אך איש לא ידרוֹש שהפרלמנט הצרפתי יאסוֹר מיד, כּיוֹם הזה, מלחמה על אשכּנז ואיש לא ידרוֹש מנשׂיא צרפת שיגרש מפּריס את הציר הגרמני. העם הצרפתי היוֹדע חינוּך פּוֹליטי מהוּ, יוֹדע להבחין גם בּין שנַים אלה; אך מי שדוֹרש מן העם העברי דוקא “מסקניוּת מוּחלטת”, אין הוּא מכבד את העם העברי כּיבּוּד מיוּחד אלא מזלזל בּוֹ. כּי אין הוּא מניח, שהיהוּדים מסוּגלים לנהל מדיניוּת נכוֹנה, שיש להם מה לאַבּד ושעל כּן חוֹבה היא להם, כּחוֹבת עמים אחריות, לעשׂוֹת מעשׂיהם בּחשבּוֹן.

דוּגמא אחרת: המדיניוּת החיצוֹנית של רוּסיה המוֹעצתית. בּשעה שמוּסוּליני וכּמל-פּחה מוֹסרים את הקוֹמוֹניסטים האיטלקים והתוּרכּים לידי התליין, יוֹשבים אתם בּאי-כּוֹח הממשלה הרוּסית הקוֹמוֹניסטית וּמשתדלים לחתוֹם הסכּמים ולכרוֹת בּריתוֹת אתם. אמת, שצרפת אינה נוֹהגת חוֹמר-דין מיוּחד לגבּי הקוֹמוֹניסטים שלה, ואוּלם גם החיבּוּקים האלה של דַלַדיֶה אוֹ הריו וליטבינוֹב וגוֹרקי. הם מחזה משונה למדי, מבּחינת “המסקנוֹת” הנפשית-האידיאוֹלוֹגית. ואף על פּי כּן, מגוֹכח וילדוּתי יהיה להתרעם על אוֹתה המדיניוּת. לא היה מקוֹם לתרעוֹמת אלא כּשאנשי רוּסיה המוֹעצתית הכריזוּ שהם פּוֹתחים בּ“מדיניוּת בין לאוּמית חדשה, מהפּכנית”, ואוּלם משהסתלקוּ מדיבּוּרי-שוא אלה ומדיניוּתם הריאלית אינה מתקשטת עוֹד בּקישוּטי רמיה כּאלה, חוֹבה היא להכּיר, כּי רוּסיה הקוֹמוֹניסטית וכן צרפת הקַפיטליסטית-האימפֶריאליסטית רשאיוֹת לבוֹא לידי הבנה והסכּם (ואוֹתה רשוּת היתה דוקא בּרוּרה וגלוּיה יוֹתר אילוּלא גילתה פּתאוֹם “איזבֶּסטיה” שצרפת היא בּכל זאת מוֹלדת “המהפּכה הגדוֹלה” ואילוּלא טרח הריו לבנוֹת יסוֹד “מוּסרי-אנוֹשי-כּללי” לאוֹתה בּרית חדשה ולא היה לכבוֹד היסוֹד הזה מתלהב כּל כּך למראה רוּסיה הרעבה), כּי גם רוּסיה וגם צרפת רוֹצוֹת ורשאיוֹת קוֹדם כּל לחיוֹת, קוֹדם כּל שלא להיוֹת קרבּן להשתוֹללוּת היטלר. ואוֹתוֹ האינטֶרנציונל הסוֹציאליסטי העלוּל, כּפי שמוֹסרים, “שלא להבין” את התנהגוּת הקוֹנגרס הציוֹני לגבּי גרמניה, הוּא שׂמח מאד – וּבדין – להתקרבוּת בּין רוּסיה הקוֹמוֹניסטית וצרפת האימפּריאליסטית-הקוֹמוֹניסטית. ועל שוּם מה אסוּר לנוּ מה שמוּתר לליטבינוֹב והריוֹ? כּלוּם מאחוֹרי “הדרישה המוּסרית” שהם דוֹרשים מאתנוּ, אינוֹ מסתתר זלזוּל בּנו, שהנה גם אנוּ לפּוֹליטיקה הריאלית, גם אנוּ הוֹלכים בּדרכּם הם, ואין אנוּ רוֹצים עוֹד לעמוֹד לשירוּת האנוֹשוּת?

והעיקר: מצבנוּ שוֹנה ממצבם של כּוֹחוֹת אחרים הלוֹחמים בּהיטלר תכלית שינוּי, בּני-תערוֹבוֹת לנוּ בּאשכנז. ולא מאוֹתוֹ סוּג של בּני התערוֹבוֹת של הסוֹציאליזם, הדמוֹקרטיה, הקוֹמוֹניזם. כּל אלה יוֹשבים בּארצם הם. קיוּמם אָשרם תלוּיים בּנצחוֹנם בּתוֹך ארצם. לשם נצחוֹנוֹ של הסוֹציאליזם בּגרמניה, מוּתר וראוּי להקריב את הסוֹציאליסטים אשר בּאשכּנז. גם אנוּ לא היינוּ חסים על בּני-תערוֹבוֹת שלנוּ, אילוּ ראינוּ גוֹרלם מחוּבּר לגוֹרלה של אשכּנז. אוֹ אז היינוּ גם אנוּ אוֹמרים: מלחמה משוּתפת, וּממילא גם קרבּנוֹת משוּתפים, לשם החירוּת המשוּתפת. אך לא זוֹ מטרתנוּ. מבּחינה זאת, מבּחינה טֶריטוֹריאלית, אין חירוּתנוּ משוּתפת. אנוּ רוֹצים להוֹציא את בּני-התערוֹבוֹת שלנוּ מגבוּלוֹת אשכּנז. אם לבקש אַנלוֹגיה למצבנוּ נמצא אוֹתה בּאוֹתם השבוּיים של מדינה אחת הנמצאים בּגבוּלוֹת מדינה אחרת ושאפילוּ החסיד הנלהב בּיוֹתר של מלחמה קיצוֹנית לא יכפור בּזכוּת וּבתוֹעלת להוֹציאם וּלהחליפם בּאחרים, וּמי שאינוֹ מוֹדה בּזכוּת העם היהוּדי להוֹציא את בּני-התערוֹבוֹת שלוֹ שבּגוֹלת היטלר, להוֹציאם בּדרכים המחוּיבוֹת לפי התנאים האוֹבּיֶקטביים, מעיד שאינוֹ נוֹהג יחס של כּוֹבד-ראש כּלפי הציוֹנוּת בּמדיניוּת עברית, וּכלפי ארץ-ישׂראל כּמוֹלדת עברית.

אך עיקרי הקוֹשי של המדיניוּת העברית החדשה איננוּ בּכל זאת בּאוֹתם הבּירוּרים ההגיוֹניים עם גוֹרמי חוּץ אלא בּרגשוֹת האלמנטריים שבּפנים המחנה, עת שהמחנה שהוּרגל למדיניוּת לפי “דרך המסוֹרת” של דוֹרי-דוֹרוֹת. נוֹשׂאי המדיניוּת החדשה שצריכים להיוֹת מוּכנים לא לבד לכך, שיטילוּ עליהם אשמת “בּגידה” וּ“מוֹרך לב”, אלא גם להתפּרצוּיוֹת-אמת של הרגש היהוּדי, שלא התגבּר עדיין על הדרך המקוּבּלת ועל מוּשׂגים שההתגבּרוּת עליהם קשה לוֹ מאד – אפילוּ בּשעה שהכּרתוֹ הִשלימה כּבר עם הכרח-ההתגבּרוּת.

הקשיים האידיאוֹלוֹגיים-הנפשיים האלה, מזכּירים הרבּה את הטענוֹת שנטפּלוּ על הציוֹנוּת בּראשיתה. זכוּרוֹת ההאשמוֹת ש“בּגדנוּ” בּ“תעוּדת העם המוֹנוֹתיאיסטי בּגויים”. זכוּרוֹת ההאשמוֹת ש“בּרחנוּ” ממערכת האנוֹשוּת שאינה, כּמוּבן, בּ“פינה האסיאתית” אלא בּרחבי רוּסיה וארצוֹת הבּרית. זכוֹרוֹת ההאשמות, שנפשנוּ אטוּמה לגוֹרל המוֹני העם ש“עתידם” בּגוֹלה ולא בּארץ-ישׂראל הפּעוּטה, וכמה ימים ושנים עברוּ עד שחדלנוּ להיוֹת בּעיני הסוֹציאליזם הבּין-לאוּמי תנעה משונה, נאציוֹנַליסטית ואף שוֹביניסטית, זעֵיר-בּוּרגנית? והרי, בּעצם, רק עתה אנוּ נפטרים מכּל ההאשמוֹת האלוּ, עתה, בּעצם ימי ציוֹנוּת-ההגשמה. והקשיים החדשים יֵעָלמוּ גם הם, כּשהעוֹלם החיצוֹני וּבעיקר עוֹלם היהוּדים – יבינוּ ויאמינוֹ, שישׂראל יחליט בּרצינוּת, בּמלוֹא הרצינוּת, בּאין בּרירה אחרת בּידוֹ, לשנוֹת את חייו תכלית שינוּי, שלא לסמוֹך עוֹד על אחרים, שלא לחיוֹת עוֹד בּצל האחרים וּבחסדם, שיגמוֹר בּנפשוֹ לבנוֹת את חייו שלוֹ בּארצוֹ. עם ההחלטה המוּצקה הזוֹ והגשמתה, חדל ישׂראל להיוֹת גם מבּחינה זאת יוֹצא מן הכּלל, והוּא “כּכל הגוֹיים”, כּלוֹמר עַם שיש לוֹ מה לאַבּד ויש לוֹ על מה לשמוֹר, עם שאין הגנתוֹ נעשׂית בּמכשיר האחד של המחאה, הצעקתה המרה בּאזני אחרים, הבּקשה והתביעה בּאזני אחרים.

המדיניוּת הקוֹדמת, שנעשׂתה לנו מסוֹרת, היתה ידוּעה לנוּ לפּרטי פּרטיה, ממש שַבּלוֹנה. פּלוֹני הוֹלך למערכת העתוֹן ואלמוֹני למיניסטר וּפלמוֹני נוֹסע לג’ניבה. “משפּט העמים”, “זכוּת המיעוּטים היוּ לנוּ סיסמאוֹת. אסיפוֹת עם, תזכּירים וחרם – האמצעים. הכּל בּרוּר. עתה מטרה חדשה לנוּ, ואין אנוּ מסתפּקים בּ”זעזוּע של דעת העוֹלם", אלא שאנחנוּ שוֹאפים להביא את יהוּדי גרמניה לארץ-ישׂראל, אין משׂא-נפשנוּ השׂגת הזכוּיוֹת, זכוּיוֹת האזרח אוֹ זכוּיוֹת המיעוּט, ליהוּדי גרמניה, אלא השׂגת הויזה הארצישׂראלית בּשבילם, על כּל הנצרך לאוֹתה ויזה, שלא תהיה גם היא פּיסת נייר בּלבד. והעבוֹדה הזוֹ כּיצד? כּיצד נגיע למטרה החדה – מבּחינת היחסים עם ממשלת היטלר? כּאן צריך לבחוֹן, לבדוֹק וללמוֹד הכּל, לנסוֹת ולחזוֹר וּלנסוֹת, כּי הדרך אינה סלוּלה וּבטוּחה. צריך שיקוּל רב וּמשמעת מרוּבּה כּדי להשתחרר מצוּרת המלחמה שהתישנה, ושהדרך החדשה לא תוּבן כּמין שטר-שחרוּר להפקר, כּאילו כּל הישר בּעיניו יעשׂה.

רבּים ושוֹנים יטרחוּ עתה להטיל דוֹפי הקוֹנגרס הי“ח על נסיוֹנוֹ זה להתחיל בּאמת בּמדיניוּת העברית החדשה. אך אם יעמוֹד בּנוּ הכּוֹח ללכת בּדרך הקוֹנגרס הזה, ודאי שעם ישׂראל יראה מה השׂיגוּ “אנשי המחאה” וּמה השׂגנוּ אנוּ, וסוֹפוֹ של זֵכר הקוֹנגרס הי”ח יִשָרש בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת כּכנוּס נוֹעז וּמחדש הלכוֹת. אך התנאי לכך הוּא, כּאמוּר: אם יעמוֹד בּנוּ הכּוֹח ללכת בּדרך החדשה.

הסכּנה הגדוֹלה בּיוֹתר האוֹרבת למדיניוּת הציוֹנית החדשה – כּלכל מדיניוּת. ואף הנכוֹנה בּיוֹתר – היא, שלא תהא להכרזה בּלבד שאין עמה מעשׂה. פּירוּשה של המדיניוּת החדשה: העברת יהוּדי גרמניה לארץ-ישׂראל. לשם כּך נעשׂוּ כּל אוֹתם הויתוּרים הכּוֹאבים: רק לשם כּך התגבּרוּ צירי הקוֹנגרס הי"ח על רגשוֹתיהם הטבעיים. ואם לא תוּשׂג המטרה הזוֹ, הרי שאין ויתוּרינוּ אלא ויתוּרי-שוא ואין הניתוּח הנפשי אלא אוֹנס וּכאב שאין לוֹ תגמוּל. אם לא תוּשׂג המטרה נעמוֹד כּמי שהשליך בּלא עת את “נשק המחאה”, נשק שנתכּסה חלוּדה אך היה בּכל זאת בּחינת כּלי, קוֹדם שיצקנו נשק פּעיל יוֹתר, קוֹלע יוֹתר למטרה.

כּאן הסכּנה. אך האחריוּת לה אינה מוּטלת על המדיניוּת העברית, שארץ-ישׂראל היא ראש פּינתה. סוֹפנו להגיע למדיניוּת זוֹ, שחיי-ישׂראל בּנכר, חיים ללא תקוה וּללא אחרית, מחייבים אוֹתה.

כ“ט אלול תרצ”ג (29.9.1933)

כּיצד קוֹלטים / משה בילינסון

אשר אמרנוּ על דפי עתוֹן זה בּימים הראשוֹנים לשלטוֹן היטלר בּגרמניה – עוֹד לפני היוֹם ההוּא של אחד באַּפּריל ועוּד בּטרם חדר “הסעיף הארי” לכל תאי החברה הגרמנית, - הוֹלך וּמתאמת לעינינוּ. גזירוֹת הממשלה הנאצית אינן משאירוֹת ליהוּדים כּל מוֹצא אחר מאשר "יציאת מצרים”. רבבוֹת יהוּדי גרמניה כּבר יצאוּ. רבבוֹת ילכוּ בּעקבוֹתיהם, אם מתוֹך רצוֹן ואם מתוֹך אוֹנס.

אלא ש“יציאת מצרים” אין פּירוּשה עדין “שיבת ציוֹן”. אפשר להתעכּב עוֹד בּמדבר. אפשר גם לנסוֹת לבנוֹת את החיים על חוֹלוֹת-המדבּר. נסיוֹן שאין לוֹ שחר ואין לוֹ עתיד – ואוּלם כּלום תמיד עוֹשׂים בּני-אדם רק דברים שיש להם שחר ונשקף להם עתיד? ואם אין ציוֹן מקבּלת את השבים לגבוּלוֹתיה – מה נשאר להם, אם לא חולות-המדר?

וציוֹן אינה מקבּלת את השבים לגבוּלוֹתיה. והכּוַנה הפּעם לא למשמר החמוּר שהקימוּ פּקידי-העליה הממשלתיים, כּי אם לציוֹן ממש, לציוֹן שלנוּ. המשמר הוּא – ענין לחוּד. הוּא חמוּר שלא כּדין. הוּא בּלתי מוּצדק. הוּא אכזרי. בּוֹ מצוַה להילָחם. ואוּלם גם ציוֹן שלנוּ אינה מקבּלת את בּניה. והדבר הזה אסוּר לוֹ שידאיגנוּ פּחוֹת מאשר המשמר מבּחוּץ.

יאמרוּ: הן קבּלנוּ את העליה הגרמנית. הלא נכנסוּ כּמה אלפי עוֹלים לארץ. אוּלם אין כּל התאמה בּין האלפים המעטים האלה שבּאוּ וּבין מידוֹת האסוֹן הגדוֹל. אין גם התאמה בּין מספּר האנשים שעלוּ לארץ וּבין מספּר הפּליטים המנסים עוֹד לבנוֹת את חייהם החדשים על חוֹלוֹת-המדבּר. כּאן – אלפים, שם – רבבוֹת.

ואין לתלוֹת את הקוֹלר בּ“חוֹסר ההכּרה הציוֹנית”של היהדוּת הגרמנית אוֹ בּ“חוֹסר ההכנה הארצישׂראלית” של הציוֹנוּת הגרמנית. זאת נחלת-העבר היא, זכרוֹנוֹת התקוּפה הפֶּרי-היסטוֹרית. כּי התפּתחוּת-הענינים בּקרב הציבּוּר היהוּדי וּבקרב הציבּוּר הציוֹני בּאשכנז הוֹלכת בּצעד-ענק והתקוּפה ההיא. שבה אפשר היה לדבּר על “ההכּרה” ועל“ההכנה”, כּבר מאחוֹרינוּ. התקוּפה הנוֹכחית שמה: הכרח החיים. והכרח זה – פּעוּלתוֹ מהפּכנית. תפיסת השלטוֹן הגרמני על-ידי היטלר אינה מהוַה מהפּכה חברתית אוֹ סוֹציאלית, אוּלם בּשטח אחד, בּשטח היהוּדי, אכן התחוֹללה מהפּכה. לאן מכוּוָנוֹת פּניה? טרם נדע את הסיכּוּם. בּתקוּפה זאת עוֹד מהוַה מהפּכת היהדוּת הגרמנית “חוֹמר גָלמי”. אפשר שהסיכּוּם יהיה: התנוונוּת, דלדוּל חמרי וּבזיוֹן נפשי, ואוּלי גם מִקסַם-שוא של בּנין על חוֹלוֹת-המדבּר. אפשר שהסיכּוּם יהיה – יצירה כּבירה בארץ-ישׂראל. ועל סיכּוּם זה אוֹ סיכּוּם אחר אנחנוּניתן את הדין, בּמידה גדוֹלה הרבה יוֹתר מאשר נוֹשאי-המהפּכה, יהוּדי גרמניה, עצמם, בּנוּ תלוּי הדבר אם “יציאת מצרים” תיהפך ל“שיבת ציוֹן”. כּאן בּארץ, תבוֹא ההכרעה. ציוּוי השעה איננוּ רק לפקוֹח עיני היהוּדים הגרמנים וּלהסבּיר להם את דבר הציוֹנוּת וארץ-ישׂראל – זאת עשׂוּ עכשיו החיים בּאכזריוּת-יֶתר ועל כּן גם בּהצלחה יתירה מאשר יכוֹלים אנחנוּ לעשׂוֹת בֹהטפתנוּ.

ציוּוי השעה הוּא: לקלוֹט את העליה הגרמנית בּארץ-ישׂראל. בּמידה מרוּבּה תלוי גוֹרל המהפּכה שהתחוֹללה בּציבּוּר היהוּדי בּגרמניה בּשאלה, כּיצד תקבּל הארץ את פּני האלפים הראשוֹנים האלה בּחדשים הראשוֹנים לעלייתם. לעת עתה אין קבּלת-הפּנים מעוֹדדת, כּלל וּכלל לא. אדרבּא: לעיתים אין היא גם מבשׂרת טוֹבוֹת, האלפים המעטים שכּבר בּאוּ אלינוּ, מעטים מהם נקלטוּ כּראוּי (הכּוָנה כּאן היא לא לעליה החלוּצית המאוּרגנת, אם כּי גם לה יש דאגוֹת משלה). הּוכרזה מגבּית בּארץ לטוֹבת הפּליטים הגרמנים – וּמה היוּ תוֹצאוֹתיה? כּלוּם 12 אלף לא"י (מהן רק פּחוֹת מהחצי בּמזוּמן) היה צריך להכניס הישוּב הזה, שכּיוֹם אין אוּלי בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה שני לוֹ לבּיסוּס וּלשׂגשׂוּג? והלא פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּלבד ידעוֹ לאסוֹף, בּאוֹתו הזמן בּערך, לטוֹבת מפעל התישבוּתי שלא נוֹעד לאכסן פּליטים דוקא, סכוּם העוֹלה על זה בּהרבה. והיכן הם כּל בּעלי-הבּתים וּבעלי-המגרשים וּבעלי הפּרדסים וּבעלי-העסקים, אשר בּקרב הישוּב? והלא הם-הם הנהנים קוֹדם כּל מהעליה הגרמנית, ועוֹד כּיצד הם נהנים! בּרעבתנוּת בּלתי מרוּסנת התנפּלוּ ממש, על העוֹלה החדש שאת שׂפת-הארץ לא ידע ואת דרכּיה לא יכּיר ועל כּן הוּא הפקר בּידי “אנשי-הישוּב”. ממנוּ מוּתר לקבּל תשלוּם כּפול בּעד כּל שירוּת, למן הרגע הראשוֹן שדרכה רגלוֹ על אדמת הארץ. כּאילו רק לכך ציפּה יצר-הבּצע הזה שהיה כּלוּא פּנימה, והנה ניתק את השלשלת וּפרץ להשתלט על לב יהוּדי שיוֹשב בּציוֹן, ואין מי שירסן אוֹתוֹ.

זאת ועוֹד אחת: טענוֹת לנוּ נגד העליה הגרמנית. למה התבּוֹששה לבוֹא ורק לאחר היטלר הוֹפיעה? יש קוֹראים אחריהם מָלֵא: “ציוֹני היטלר”, כּאילוּ לפתע שכחנוּ, כּי מתוֹך יסוּרים וחבלי גוֹלה קמה התנוּעה כּוּלה. לפתע נהפכנוּ ל“ציונים רוּחניים” וּתלוּנה בּפינוּ – מדוּע לא הביאה “הרוּח” את יהוּדי גרמניה לארץ-ישׂראל, כשטוֹב היה להם בּארץ מוֹצאם. ואפשר לחשוֹב, כּי אם אנשי-בּיל“וּ לא בּאוּ לארץ לאחר הפּרעוֹת של שנוֹת השמוֹנים. ואנשי העליה השניה לא קמוּ לאחר חוּרבּן המהפּכה הרוּסית הראשוֹנה והפּרעוֹת בּרוּסיה, ואנשי העליה השלישית לא הגיעוּ אחרי מלחמת העוֹלם וּפרעוֹת אוּקראינה, ואנשי העליה הרביעית לא היה להם כּל קשר עם התמוֹטטוּת היסוֹדוֹת של חיי היהוּדים בּפוֹלין המחוּדשת. אפשר לחשוֹב שלאיגַנטיֶב לטולוסטוי, לסטוֹליפין ולגרבסקי לא היה כּל חלק בּעליית הציוֹנים, ורק היטלר הוּא השליח הראשוֹן לכך? והתלוּנוֹת הנשמעוֹת פּה ושם רבות הן: “בּגרמניה לא היוּ אלה ציוֹנים כּלל”, ארץ-ישׂראל היא רק ארץ מפלט בּעיניהם”. “למנהגי הארץ אינם מסתגלים”, “אין הם אידיאליסטים”. אין כּוָנת הדבר כּאן ללמד סניגוֹריה. יתכן שהתלוּנוֹת צוֹדקוֹת, אוּלם כּלוּם כּל אלה הטוֹענים זאת הסתגלוּ יפה למנהגי הארץ וּלדרישוֹתיה? הם עצמם אידיאליסטים טהוֹרים הם? כּלוּם הניצוּל המחפּיר הזה אשר בּוֹ הם מנצלים את העוֹלה הגרמני, הוּא עדוּת לאידיאליזם שלהם? ואם אמנם העוֹלים האלה “לא היוּ ציוֹנים”, הרי מוּטב שנטען נגד הציוֹנים המוּשבּעים הממשיכים לשבת בּגלוּת, מאשר נגד היהוּדים האלה, אשר רק אתמוֹל נפקחוּ עיניהם לראוֹת היכן מקוֹמם בּעוֹלם, ועד אתמוֹל גם שֵמע הארץ הזאת לא שמעוּ ואת מקוֹמה על המפּה הגיאוֹגרפית לא ידעוּ ורבּים מהם גם שכחוּ כּמעט, כּי יהוּדים המה, הציוֹנים “שלנוּ”, אלה שישבוּ בּגוֹלה כּשכאן היה מחסוֹר רב בּכל רוֹפא טוֹב וּבכל מהנדס הגוּן וּמוֹרה מוּכשר ולא היוּ בּקרבּנוּ לא בּעלי-מלאכה מנוּסים ולא אנשי-כּספים מחוּננים ואלה הממשיכים לשבת בּגוֹלה גם עכשיו. אם רק הגזירה לא נגעה בּהם, משוּם חשש בּכל זאת פּריחה כּלכּלית זוֹ שבּארץ-ישׂראל מסוּפּקת היא – את אלה דוקא אנוּ בּוֹחרים, בּלב שקט, לקוֹנגרס הציוֹני, אוֹתם שוֹלחים אנוּ ליצג אוֹתנוּ בּמוֹסדוֹת שלנוּ, ולא-שלנוּ, וּכשהם בּאים לבקרנוּ כּאן אנוּ מקבּלים את פּניהם בּכבוֹד. ואוּלם היהוּדי הרצוּץ ההוּא, אשר נחרב עליו עוֹלמוֹ והוּא בּא אלינוּ לחפשׂ לו כּאן עוֹלם חדש, ועלינוּ מוּטלת החוֹבה להקנוֹת לוֹ כּאן את ערכּי הציוֹנוּת החיה, הארצישׂראלית, המחייבת, לכבוֹש אל לבּוֹ לארץ ולעבוֹדה, לעברית וּלתרבּוּת העברית – עליו אנוּ מלינים, ונגדוֹ יש לנו טענוֹת מרוּבוֹת וחמוּרוֹת.

ודאי: קליטת יהוּדי גרמניה בּארץ-ישׂראל פּרשה קשה היא, רבּת סבכים מיוּחדים, הנוֹבעים גם מן המבנה החברתי-המקצוֹעי של העוֹלים, גם מהמבנה הנפשי-הרוּחני שלהם. עליהם, על העוֹלים הגרמנים האלה, לעבוֹר בּזמן קצר את כּל הדרך הארוּכּה: מחיים מבוּססים, מסוּדרים, לעיתים גם עשירים, בּארץ רחבת-ידים, שראוּ אוֹתה כּארץ שלהם, והיוּ קשוּרים בּנוֹפה, בּשׂפתה וּבתרבּוּתה, - עליהם לעבוֹר כּמעט בּן לילה לחיי-עבוֹדה חמוּרים וקשים בּארץ דלה שעדיין היא זרה להם. את כּל חבלי מעבר זה, החל מגעגוּעי-נוֹף ועד ירידה חמרית בּכמה וכּמה מעלוֹת, אין להסיר מהעוֹלים החדשים, את חבלי מעבר אלה עליהם לשׂאת בּתבוּנה וּבאהבה. כּאן אין מקוֹם לסֶנטימֶנטליוּת מיוּתרת וּמזוּיפת. כּל מנת-חלקנוּ וכּל שכּרוּך בּה, על מצווֹתיה וּדרישוֹתיה, צריכה להיוֹת גם מנת חלקם. ועליהם להבין זאת וּבהתאם לכך עליהם לבנוֹת את חייהם כּאן, ולשׂאת גם בּכל הליקוּיים שהם מוֹצאים כּאן בּאוֹרח חיינוּ, כּי כּל כּיבּוּשינוּ הקטנים והגדוֹלים, פּרי עמל לא יתוֹאר של דוֹרוֹת הוּא. את זאת נדרוֹש מהם, אוּלם לא יוֹתר מזאת, ואל נכריח אוֹתם ליפּוֹל קרבן לפּסִלתוֹ של הישוּב וּלשפלוּת האדם. וגם אל נתבע מהם כּבר בּיוֹם הראשוֹן למלא את כּל “הציוֹנוּת האידיאליסטית” וּלדבּר תיכף וּמיד עברית וּלהתיחס בּכבוֹד לכּל שגיאוֹתינוּ וטעוּיוֹתינוּ – אין זאת משוּרת הדין.

והשאלה איננה בּסילוּק החשבּוֹנות ההדדיים וּבקביעת העוּבדה מי אשם וּמי זכאי בּסבך הזה של חוֹסר הבנה הדדית, ההוֹלך וּמתפשט. בּפני תפקיד כּביר הוּעמדנוּ, ועלינוּ למלא אוֹתוֹ, לשוא נתרעם: מדוּע “גרמנים דוקא”? האין יהוּדים אחרים? כּך קרה לנוּ, ולא נוּכל לשנוֹת את הדבר גם אם נרצה. היוֹם זהוּ מרכּז התפקיד. בּוֹ תלוּי גוֹרל המהפּכה שהתחוֹללה בּקרב היהדוּת הגרמנית. בּוֹ תלוּי יחס כּל היהדוּת המערבית, לרבּוֹת היהדוּת האמריקאית, למפעל הארץ-ישׂראלי. בּוֹ תלוּיה הערכת המפעל הזה על-ידי אוּמוֹת העוֹלם. בּוֹ תלויה גם הערכתנוּ אנוּ אם מפעלנוּ בארץ יצוּר חלש הוּא, שאינוֹ יכוֹל לעמוֹד לעמנוּ בּשעת צרתוֹ, אוֹ עמוּקים שרשיו וּזרוֹעוֹת אמיצוֹת וּנאמנוּת לוֹ, לקבל בּברכה וּבתבוּנה את הבּנים השבים לגבוּלוּת ציוֹן.

ואת התפקיד הזה טרם מילאנוּ. לאמיתוֹ של דבר – טרם ניגשנוּ למלא אוֹתוֹ.

ה' חשון תרצ"ד (22.10.1933)

דם יהודי אלג’יר / משה בילינסון

פּרטים, הסבּרוֹת, תיאוּרים מתחילים להגיע אלינוּ. אך לנוּ, ליהוּדי ארץ-ישׂראל, אשר ימי חוֹדש אב ההם עוֹמדים תמיד נגד עינינוּ, כּאילוּ לא לפני חמש שנים, אלא רק אתמוֹל נפל הדבר ההוּא (האוּמנם עד סוֹף ימינוּ נישׂא זאת בּקרבּנוּ?), לנוּ לא היה צוֹרך בּפרטים האלה. ידענוּ אוֹתם מאלינוּ, ברגע הראשוֹן, כּשקראנוּ את הטלגרמוֹת.

ידענו, כּי מוֹשל אלג’יריה ודאי היה בּשעת מעשׂה בּחוּפשה, וכי כּמה מאנשי-שלטוֹן אחרים לא היוּ בּארץ. לא היינוּ משתוֹממים, אילוּ ספּרוּ לנוּ שגם ראשי הציבּוּר היהוּדי נעדרוּ אז בּמקרה והיוּ בּנסיעוֹת. ידענוּ, שהמשטרה לא עשׂתה את חוֹבתה. כּי ניטל ממנה הרצוֹן להגן על המיעוּט כּשהוֹא נתקף על-ידי אוֹתוֹ הרוֹב, שמתוֹכוֹ היא מגוּיסת. ידענוּ, שההסבּרה הראשוֹנה ודאי תהא: מעשׂה בּיהוּדי שהעליב את דת אנשי המקוֹם. ההסבּרה השניה תהא “מעמיקה” יוֹֹתר, סוֹציוֹלוֹגית-מדעית ממש: היהוּדים מנצלים. הבינוֹנוּ שימָצא עתוֹן מבוּדד וּמיוּשב בּדעתוֹ, אשר יחד עם גינוּי חריף של הפרעוֹת וגינוּי נימוּסי וזהיר של השלטוֹנוֹת,יטיף מוּסר ליהוּדים הקיצוֹניים. ידענוּ, שימצא עתוֹן מהפּכני, מבּית-מדרשה של מוֹסקבה, אשר יברך את “השלהבת הראשוֹנה הזאת של התקוֹממוּת ילידי המקוֹם נגד האימפריאליזם הצרפתי”. וידענוּ גם, שהתמוּנה הרשׂמית תהיה: קטטה בּין שני מחנוֹת של פּראים למחצה.

ואחרי שראינוּ שהפּרעוֹת נמשכוֹת יוֹם ויוֹמַים ושלשה ימים, לא השתוֹממנוּ להוֹדעה המנחמת והמרגיעה של מוֹשל אלג’יר: אף אירוֹפּי אחד לא סבל מהמהוּמוֹת – רק יהוּדים בּלבד. אכן, אילמלא “בּלבד” זה, היוּ הפרעוֹת נפסקוֹת בִן שעוֹת מספּר.

חזינוּ מראש את הפּוּלמוֹס הזה שהתחיל עכשיו וּבּודאי ימָשך זמן רב: שלטוֹנוֹת אלג’יר, משטרת אלג’יר, האם חטאוּ אוֹ לא חטאוּ? ידענוּ, היהוּדים וידידי היהוּדים יטענוּ: חטאוּ, בּאשר לא הבינוּ כּי פּרעוֹת בּיהוּדים הם פּרעוֹת בּצרפת, כּי היהוּדים הם יסוֹד אירוֹפי ויסוֹד צרפתי בּאלג’יר וּמשמשים משען לשלטוֹנה, וּבדרך כּלל: אם היוֹם מרשים להמוֹנים הפּראים להסתער על היהוּדים, הרי יגדל מחר תאבוֹנם והם יאבוּ להסתער על בּניני הממשלה ועל פּקידיה. אכן – חטאוּ. כּלוֹמר: אילוּ אפשר היה להוֹכיח שפּרעוֹת בּיהוּדים אינם פּגיעה בּצרפת, אינן מטילוֹת עליה חרפּה, אינן מסכּנוֹת את שלטוֹנה, כּי אז היה חטאה של המשטרה, המתרשלת והמשתמטת מלהגן על היהוּדים, בּגדר של ספק ואוּלי לא היה חטא כלל.

גם הבינוֹנוּ מעצמנוּ, שהפרשה המשפטית ודאי תגרום ליהודים מרירות ועלבון ואכזבה, אדרבא: ידענו, שגם אם יתָלה פּוֹרע אחד אוֹ שנים, הרי שמארגני הפּרעוֹת ואלה האחראים להם בּאמת, לא יבוֹאוּ על ענשם, בּשוּם אוֹפן לא, ואת פּניהם בּקרקע לא יכבּשוּ. ירימוּ את ראשם בּגאוֹן וידבּרוּ גבוֹהה ויתפּארוּ בּידיהם המגוֹאלוֹת בּדם, ויתיצבוּ לפני העוֹלם כּוּלוֹ כּאנשי המשפּט, כּנוֹקמי העוול שנגרם לעמם, כּמהפּכנים אמיצים. וגם יזכּוּ למחיאוֹת-כּפים רבּוֹת מאת “הצעירים הנלהבים”. כּלי-הקוֹדש וּמנהיגי העם הערבי אשר בארץ-ישׂראל, ואוּלי בּלחש ישמעוּ גם את תהילתם מאת חלק מהפקידוּת הצרפתית אשר בּאלג’יר וּבמשרד המוֹשבוֹת הצרפתי. הן זהוּ הצירוּף אשר רק פּרעוֹת בּיהוּדים יכוֹלוֹת להקימוֹ, והוּא אינוֹ מעוֹרר בּנוּ שוּם תמיהה.

ואף זאת ידענוּ: הפּרעוֹת האלה הן דבר-מה מאד-מאד “בּלתי נחוּץ” ליהוּדי צרפת, מאד-מאד “מפריע”. צרפת-המוֹלדת, צרפת של זכוּיוֹת האדם, צרפת של השויוֹן האזרחי, צרפת שאינה יוֹדעת הבדל בּין יהוּדי וקתוֹלי, צרפת שהיא מגדלוֹר לאנוֹשוּת כּוּלה – וּפתאוֹם דבר שכּזה על אדמתה! מה לא נעים הדבר – לכל צרפתי וצרפתי ועל אחת כּמה וכמה ליהוּדי הצרפתי. “לעוֹרר” מחדש את השאלה “ההיא”, שדוֹרוֹת רבּים עמלוּ להשכּיחה מן הלב, להרגיש את עצמוֹ לפתע כּמוּכּה, וגרוּע מזה: כּאח ליהוּדי אלג’יר אלה, כּמחוּיב להרים בּעדם את הקוֹל, להשתדל וללכת לשלטוֹנוֹת (מה? גם אתה יהוּדי? ואני כּלל לא הרגשתי בּדבר – ואמנם אינך דוֹמה ליהוּדי) – אמנם לא נעים הדבר. ואם אי-אפשר להתעלם מן הפּרעוֹת, כּאילוּ לא היוּ, אוּלי אפשר לדבר (“לצעוֹק”) קצת פּחוֹת, אוּלי אפשר “בּלי היסטֶריה? הלא בּין כּך וּבין כּך את המתים לא נחַיֶה וּמה בּצע בּצעקה ה”בּלתי מרוּסנת"? והן להזיק אפשר ואפשר, כּלוּם לא מוּטב לרסן את ההתרגשוּת שהיא אמנם מוּבנת מאד, אך בּרכה אין בּה?

עתה מדבּרים על תשלוּם נזקים, על ועדת חקירה, “פּקידוּתית” אוֹ “בּלתי תלוּיה”, על שינוּיים בּאדמיניסטרַציה, ושוּב ידענוּ: קצת כּסף ישלמוּ, לא בּלי עלבּוֹנוֹת ואכזבוֹת, אך ישלמוּ. ועדת-חקירה תגנה את אכזריוּת הפּרעוֹת, אך ודאי גם תוֹסיף לחקוֹר וּתגלה: המשטרה עמדה על הגוֹבה. היא אמנם הוּפתעה, מספּר שוֹטריה לא היה מספּיק, ואוּלם הפּקידוּת הגבוֹהה עשׂתה כּל אשר היה בּיכוֹלתה, ואדרבּא, היוּ מקרים שהתנהגה בּגבוּרה, וּמצד היהוּדים הרי זאת כּפיית-טוֹבה לבלי להכּיר בּמקרים האלה; אמנם יש סימנים, כּי הפּרעוֹת אוּרגנוּ מראש, אך החוּטים הם מוּרכּבים מדי – יש חוּט המוֹביל לפּריס, למשרד קוטי המנוֹח, ויש חוּט המוֹביל שוּב לפריס, למשרדי ה“הוּמַניטה” (אמנם, לא התכּוונוּ, חלילה, ליהוּדים דוקא, אלא “בּכלל” ואם ה“בּכלל” הזה פּירוּשוֹ יהוּדים, בּמה המה אשמים?), ויש גם חוּט המוֹביל לברלין, וישנם כּמה חוּטים מקוֹמיים, הקשוּרים בּתקיפי אלג’יר וּבאחיהם בּארצוֹת השכנוֹת, בּאפריקה ואוּלי גם באסיה, אך, כּאמוּר, מסוּבך הוּא הענין ואין להגיד דבר בּודאוּת, ועל כּן מוּטב, לשם זהירוּת, להסתלק מלברר את דבר הארגוּן. מאידך גיסא, אי אפשר שלא לציין, שהתנהגוּת היהוּדים היתה שלא כּדין, גם בּזמנים כּתיקוּנם – יש ותבעוּ את חוֹבוֹתיהם מאת לוֹויהם בּתוֹקף מדי, יש והביאוּ לאלג’יר סחוֹרה זוֹלה מדי, יש שדרשוּ ריבּית שלא בּמידה, יש ונסעוּ לפריס ושבוּ משם והכניסוּ לארץ הפּרימיטיבית מנהגים זרים לה וכו'. והמגרעוֹת האלה, דוקא אלה, הן-הן הטעוּנוֹת תיקוּן מיָד, ועל כּן נקראת האדמיניסטרציה האלג’ירית לפעוּלה נמרצת בּכיווּן זה. לטוֹבת היהוּדים עצמם, כּמוּבן, למען לא ישׂאו עוֹד בּאחריוּת פּוֹרעיהם, כּשם שהם נוֹשׂאים בּאחריוּת הזאת, בּמידה הגוּנה בּמקרה דידן. כּך, בּערך, תדבר ועדת החקירה.

ואשר לשינוּיים בּאדמיניסטרציה – אלה לא יבוֹאוּ תיכף וּמיד, אי-אפשר להם שיבוֹאוּ מיד, כּי: למה יאמרו הבּריוֹת? הן הפּקידוּת הקוֹלוֹניאלית תתקוֹמם ממש – ואוּלי לא בּצרפת בּלבד – אם בּגלל היהוּדים הללוּ יֵעָנשוּ שׂרים גבוֹהים. ואין גם שוּם סיבּה לכך, כּי הלא חקרה הועדה את השתלשלוּת הענינים וקבעה את נקיוֹן כּפּיה של האדמיניסטרציה ואת נאמנוּתה לחוֹבתה. אמנם, בּמשך הזמן אוּלי יקבּל פּקיד פּלוֹני משׂרה גבוֹהה יוֹתר בּמקוֹם אחר ואלמוֹני יֵהֶנה מפּנסיה מוּקדמת – אך בּשוּם אוֹפן לא בּקשר עם הפּרעוֹת בּיהוּדים, חלילה וחס.

והשקט ישוּב לשׂרוֹר בּאלג’יר. ואולם זֵכר הדבר לא ימָחה בּמהרה ולא בּנקל, הוּא ישָאר להיוֹת בּלב, גם בּלבּם של עוֹשי הפּרעוֹת וגם בּלבּוֹת נגוּעיהם. כּחזוֹן התאוַה והשׂנאה וּכחזוֹן הכּאב והעלבּוֹן וההשפּלה, יעמוֹד לנגד עיניך לפתע, ללא שוּם סיבּה חיצוֹנית, בּאמצע היוֹם, בּעצם עבוֹדתך השקטה, יעיר אוֹתך מתוֹך שנת-לילה עמוּקה, ויש שילַוה אוֹתך ימים וּשבוֹעות ולא ירפּה ממך, ואז לא תבין, מה עוֹשׂים הם, מכּיריך וידידיך וחבריך, בּמה הם עוֹסקים, על מה הם בּוֹנים, מנַין השקט הזה והבּטחוֹן, אם הוּא, זכר החלוֹם האיוֹם, חי כּאן לפניך. וּלשפע כּוֹחוֹת נפשיים תצטרך כּדי להתגבּר על סערת רוּחך ולשוּב לעבוֹדתך השקטה וּלשנת-הלילה העמוּקה.

וגם זאת: אי-שם בּפנה אפלה ודחוּיה של החיים הציבּוּריים והפּוֹליטיים, יוֹסיף לחיוֹת הזֵכר הזה כּאיוּם תמיד, כּחיה רעה יארוֹב בּמסתרים, מוּכן בּכל עת לטרוֹף טרף. כּי הן קרה כּבר כּדבר הזה תחת חסוּתה של מדינת צרפת, שהיא מגדלוֹר לאנוֹשוּת הנאוֹרה, והצדק בּכל זאת לא הוֹפיע, והעוֹלם לא הזדעזע, וה“פּקידוּת עמדה על הגוֹבה”, והתקיפים המקוֹמיים נהנוּ ממחיאת-כּפים של כּמה וכמה צדדים ונשׂאוּ את ראשם בּגאוֹן – מדוּע לא יחזוֹר הדבר שנית?

וּבסימן של אפשרוּת זאת יקבּעוּ כּמה וכמה דברים בּארץ, גם מחוץ לרצון השלטוֹנוֹת וּלרצוֹן הערבים. וּמוּבן מאליו מחוּץ לרצוֹן היהוּדים, אך בּתוֹקף האפשרוּת הזאת בּלבד, העוּבדה עצמה, כּי ישנוֹ השוֹט הארוּר הזה ששמוֹ פּרעוֹת.

בּמי האשָם? מי האחראי לסבל הזה, לשִמצה, לעלבּוֹן, לקלוֹן, לקוֹמֶדיה עלוּבה זאת של “התגוּבה הציבּוּרית” ושל הפּוּלמוּס ושל ועדת החקירה?

אין אשם, ללא כּל אירוֹניה: אין אשם. הכּל התנהל לפי ה“חוֹק” וכּוּלם התנהגוּ לפי “כּללי הטבע האנוֹשי”. כּוּלם – החל מהפּוֹרע וּמהשוֹטר האדיש ועד המוֹשל והמיניסטר שלוֹ ואיש-הציבּוּר. כּוּלם – החל מן היהוּדי הצרפתי ועד הקוֹמוּניסט שבּמערכת “הוֹמַניטה” ועד המוּפתי שבּשכם.

אין אשם. כּי “חכמת המסכּן בּזוּיה”. האם לא ידענוּ זאת?

והישוּעה? – לא להיוֹת מסכּנים. ישוּעה אחרת אין.

ט“ז אלול תרצ”ד (28.8.1934)

רבּוֹת יש להצטער על כּך, שיהוּדי העוֹלם, בּעלי-היכוֹלת שבּיניהם, לרבּוֹת אפילוּ כּמה וכמה יהוּדי גרמניה עצמם, לא תפסוּ תיכף, עוֹד בּאוֹתוֹ ינוּאר שנת 1932, מה משמעה של “הממלכה השלישית”. רבּוֹת יש להצטער על כּך, שלא הבינוּ, כּי אמנם הֵקיץ הקץ על קיוּם יהוּדי אשכּנז, על קיוּמם ממש. מלוּמדי תוֹרת ההסתגלוּת, תפוּסים על-ידי רגשוֹת-הרגל וּמחשבוֹת-נוֹחיוֹת, התנחמוּ בּתקוות שוֹנוֹת. מי שהתנחם בּפּתגם הגרמני הידוּע: “אין הדייסה נאכלת כּרתיחתה בּשעת בּישוּלה”. והשלטוֹן החדש יזָהר מלהגשים את עקרוֹנוֹת שׂנאת-ישׂראל, אשר עליהם הכריז בּזמן “בּישול הדייסה”; וּמי שתלה תקוַתוֹ בּתגוּבת העוֹלם התרבּוּתי שיצא חוֹצץ להגנת זכוּיוֹת-האדם של יהוּדי גרמניה; וּמי שבּיקש הצלה בּמלחמה אשר יהוּדי העוֹלם יכריזוּ נגד משטר היטלר. לא רצוּ להבין, שצרכי השלטוֹן הנאצי מכריחים אוֹתוֹ להחזיק את דייסתוֹ האנטישמית בּרתיחתה, ולא רצוּ להאמין שעִם כּל הצוֹרך לעוֹרר את דעת-העוֹלם נגד רדיפת היהוּדים בּגרמניה, אין ישוֹעה בּה. לא חפצוּ לראוֹת, כּי אך אחת ויחידה העצה ליהוּדי אשכּנז: יציאת מצרים.

אילוּ הוּבן הדבר כּראוּי, בּכל רצינוּתוֹ, לפני ארבע שנים, כּשעוֹד כּוֹחם הנפשי והיכוֹלת החמרית של יהוּדי גרמניה היוּ אתם, בּטרם התחיל הנישוּל והחיסוּל בּאוֹנס, – ודאי שפּני הדברים היוּ עתה אחרים.

כּיוֹם הזה, כּשכּל האַשליוֹת נתבּדוּ בּאכזריוּת, ויוֹם-יוֹם בּשׂורוֹת הרעה, ויד השוֹלטים עוֹדה נטוּיה להשמדה ממש, עתה יוֹדעים גם ג’ימס מקדוֹנלד וגם מכוּבדי היהדוּת בּאנגליה וּבאמריקה, כּי אמנם כּן הוּא: זאת העצה ואין זוּלתה.

אכן, בּרכה בּהכּרה זאת, ולוּ גם בּאה בּאיחוּר זמן. כּי השעה היא השתים-עשׂרה, אך עוֹד לא מעבר לה, עוֹד רבּוֹת וּנצוּרוֹת אפשר לעשׂוֹת. ולא “אפשר”, אלא: צריך, הכרחי, חוֹבה.

משלחת יהוּדי אנגליה, שיצאה בּימים אלה לארצוֹת הבּרית, וּמחשבת “יציאת מצרים” אתה ורצוֹן לה, לפי דברי העתוֹנוּת לעשׂוֹת בּמידה אשר טרם ידענוּ כּמוֹתה – יכוֹלה להיוֹת משלחת הצלה. יכוֹלה להיוֹת, אך אין בּטחוֹן כּי היה תהיה, הרעיוֹן בּדבר עזיבת אשכנז על-ידי המוֹני יהוּדיה – לא אלפים ואפילוּ לא רבבוֹת אלא מאוֹת אלפים – הוּא רעיוֹן גדוֹל, העוֹמד בּהתאמה לעוֹצם היאוּש, אך אינוֹ שלם, כּי אין עמוֹ עדיין התשוּבה הבּרוּרה לשאלה השניה: “לאן?”

החזוֹן הישׂראלי עוֹנה על השאלה הזאת; ּושני דוֹרוֹת חלוּצי ישׂראל בּארץ-ישׂראל עשׂוּ את התשוּבה הזאת למעשׂה היסטוֹרי. כּל הנסיוֹנוֹת לתשוּבה אחת נתבּדוּ. אין “לאן” בּלתי אם לארץ-ישׂראל. אך הנה ראינוּ את יהוּדי העוֹלם, ואפילוּ את יהוּדי אשכּנז בּפקפּוּקיהם וּבהיסוּסיהם, בּאי-רצוֹנם להכּיר את האמת בּמשך ארבּע שנים אלה, לעצם בּעיית יהוּדי גרמניה. ואין בּטחוֹן שאוֹתם רגשוֹת-הֶרגל וּמחשבוֹת-נוֹחיוּת, אשר מנעוּ אוֹתם מלראוֹת את המוֹצא היחיד, לא ימנעוּ אוֹתם עתה מלראוֹת את כּל האפסוּת, את כּל חוֹסר-התקוַה, אשר בּתשוּבוֹת האחרוֹת הללוּ לשאלה “לאן?”

ודאי: שוּם אדם, כּל כּמה שירצה איננוּ יכוֹל עתה להתעלם מארץ-ישׂראל בּתוֹרת מקוֹם-מקלט ליהוּדי גרמניה. גם הזר שבזרים מוּכרח להוֹדוֹת: יצאנוּ משלב “הנסיוֹנוֹת”, איננוּ עוֹד אנשי-הזָיה. העוּבדוֹת שנוֹצרוּ בּארץ מדבּרות בּשׂפה משכנעת יוֹתר מדי. אכן: ארץ-ישׂראל. אלא מה? הוֹאיל וחסר הכּוֹח הנפשי והרצוֹן המרוּכז, הרי שנוֹצרה נוּסחה “רחבה” יוֹתר: ארץ-ישׂראל וארצוֹת אחרוֹת. והן ארצוֹת אחרוֹת אלוּ, אשר בּכוֹחן וּברצוֹנן לקלוֹט את יהוּדי גרמניה בּמידה ניכּרת אינן בּמציאוּת. בּכל הפּשטוּת, בּכל הגסוּת, בּכל האכזריוּת: אינן. רק חוֹסר כּוֹח נפשי וחוֹסר רצוֹן מרוּכז, הוֹלידוּ וּמוֹלידים מפּעם לפעם בּמוֹחם של יהוּדים “טוֹבים” ארצוֹת דמיוֹניוֹת אלה. והלא התנַסוּ בּדבר, כּל מיני יהוּדים מכוּבּדים ועממיים, שׂוֹנאי ציוֹן וידידי ציוֹן, בּעלי יכוֹלת חָמרית וּבעלי רצוֹן מוֹפשט, וגם מספּר גויים, עד ג’ימס מקדוֹנלד ועד בּכלל, התנסוּ בּדבר בּמשך עשׂרוֹת בּשנים, מימי הבּרוֹן הירש – וגם בּמשך ארבע שנים אלה, ולא העלוּ דבר וחצי דבר. אין ארצוּת, אשר אפשר היה להעביר לגבוּלוֹתיהן את יהוּדי גרמניה בּאוֹתם המספּרים, אשר עליהם מדבּרים עתה והם אמנם מחוּיבי המציאוּת המיוֹאשת. אין ארצוֹת קוֹלטוֹת בּדרך קלה יוֹתר, בּטוּחה יוֹתר, נוֹחה יוֹתר, זוֹלה יוֹתר מההתישבוּת הארצישׂראלית.

זאת וגם זאת: אין רשוּת להפקיר את עתיד היהוּדים האלה, אין רשוּת להעבירם, אֹותם ואת בּניהם, אחרי השוֹאָה הגדוֹלה שהתחוֹללה עליהם, מגלוּת אחת לגלוּת אחרת. וּמי לידנוּ יתקע, שהגלוּת החדשה תהיה בּמשך הזמן מתוּקה יוֹתר מגלוּת-אשכּנז? אין רשוּת לעוֹרר אשלַיוֹת וּלפרנס המוֹנים בּאשלַיוֹת, אין רשוּת להרדים את רצוֹן-העוֹלם, בּמידה שישנוֹ, על-ידי חיפּוּשׂי-סרק. אין רשוּת לשחרר את ממשלת המנדט הארצישׂראלי מהחוֹבה המוּטלת עליה. אין רשוּת להמציא אמתלוֹת נוֹחוֹת לכל צוֹררי המפעל העברי.

ואם תחת לחץ העוּבדוֹת כּבר הגיעוּ חוּגים רחבים להכּרת “יציאת מצרים”, הרי שעליהם להתאזר בּתבוּנה וּבעוֹז וּלכוון את היציאה לארץ האחת, שיכוֹלה ונוֹעדה לקבל את היוֹצאים: לארץ-ישׂראל. רצוֹן העם, ההוֹלך וּמתגבש מתוֹך מצוּקה ויאוּש – אין לפצלוֹ, אין לבזבזוֹ, אין להוֹציאוֹ לריק, רק משוּם שישנם יהוּדים אשר טרם השלימוּ עם ריכּוּז העם העברי בּארץ-ישׂראל, וּפיזוּר האוּמה על פּני כּל כּדוּר הארץ נעים ונוֹח הוּא להם, משוּם-מה מקיבּוּץ גלוּיוֹת.

וּמלבד פּקפּוּק זה לגבּי כּיווּן הפּעוּלה, ישנוֹ עוֹד פּקפּוּק שני, לגבי דרכּי הפּעוּלה, יש צוֹרך בּסכוּמים גדוֹלים – ויש המקוים להשׂיגם. אך כּשיעשׂה הדבר, מה יהיה השימוּש בּהוֹן ציבּוּרי זה? דרך אחת: להזרים אוֹתוֹ לאוֹתה הקוּפּה הגדוֹלה, אשר העם כּבר הקים להצלתוֹ, היא קוּפּת הסוֹכנוּת העברית וההסתדרוּת הציוֹנית – קרן-היסוד וקרן הקיימת לישׂראל. וּפירוּשה של הדרך הזאת: שימוּש בּהוֹן האוּמה מתוֹך התמסרוּת לעבוֹדה, נסיוֹן עצוּם בּפעוּלה ההתישבוּתית שנתנה כּבר הישׂגים להפליא, מתוֹך השגחה וּבקוֹרת ציבּוּרית פּירוּשה: איחוּד העבוֹדה, ריכּוּזה וכּיווּנה התכליתי. דרך שניה: קוּפּה שניה, מקבּילה, על משׂרדיה וּמנהליה, ועל הוֹצאוֹתיה, וּמסירת העבוֹדה, כּוּלה או בּחלקה לידי פּקידוּת אשר לא בּלבד שפּקידוּת-גבּאים היא אלא עליה גם ללמוֹד מחדש את העבוֹדה, לרכּוֹש לה את הנסיוֹן, לטעוֹת, להיכּשל וּלהכשיל. פּירוּשה של הדרך הזאת: בּיוּרוֹקרַטיזיה של הפּעוּלה, בּזבּוּז כּספי, פּיצול העבוֹדה, החלשת המכשיר הגדוֹל, אשר העם העברי בּוֹנה להצלתוֹ. וטרם הוּברר בּאיזוּ דרך ילכוּ יוֹזמי המגבּית החדשה.

אלה הם הפּקפּוּקים, וּמי שרוֹצה בּהצלחת העבוֹדה, עליו לעשׂוֹת הכּל כּדי לפזר אוֹתם, עליו לעשׂוֹת הכּל, כּדי שהפּעוּלה ההוֹלכת ונעשׂית – סוֹף סוֹף! – להצלת יהוּדי גרמניה, תהיה ראוּיה לעוֹצם המצוּקה והיאוּש.

יציאת מצרים בּמלוֹא מוּבנה. זאת אוֹמרת: לא פּיזוּר גלוּיוֹת אלא קיבּוּצן בּארץ-ישׂראל, ולא בּרשוֹת הועדים והמשׂרדים והפּקידוּת למיניהם, אלא בּרשוּת הסוֹכנוּת היהוּדית.

כ“ב טבת תרצ”ו (17.1.1936)