שניהם ירדו מן ההר. הם באו בדרכים שונים, בשבילי כפרים, שמתעקמים על גבנון ההר ונבלעים בקמת השדה: וכשהם נגלים בבת-אחת הם מתאחדים לדרך כבושה אחת העולה העירה.
אחד מן ההולכים נשא תרמיל על כתפיו, והשני הלך יחף, ומנעליו החרוזים וקשורים זה בזה, היו משולשלים על כתפיו לכאן ולכאן.
המה באו קרובים זה לזה, אלא שלא ראו זה את זה, מפני ששניהם היו עסוקים. היחף בדק את פצעי רגליו, ובעל התרמיל הסתכל בעיירה הקרובה ומנה את בתי העשירים על-פי הארובות הגבוהות.
ואחרי רגע קצר נפגשו פנים אל פנים, נסתבכו מבטיהם זה בזה, אלא שנפרדו תיכף זה מעל זה. זה נתן עיניו בכלב נודד שנזדמן כנגדו, וזה הביט אחר עורב צורח שטס באוויר.
שניהם הלכו ביחידות זה בצד זה.
עדה כנוסה ומפוזרת הפסיקה להם את הדרך. לוויה של מת באה מן העיר.
הלוויה היתה יהודית בכל סימניה. היא הלכה כפופת-קומה ודוממת, כאילו זו משפחה של אילמים-חרשים, אין קול אנחה נשמע, מפני שאין בין בני הלוויה לא בן ולא בת. נשים חסרו בה לגמרי. היא הולכת הליכה שבין זחילה לבריחה. דומה לך, שבני הלוויה עומדים על מקום אחד, אלא שהדרך קופץ כנגדם. בדומיה כזו ובפחזנות-כבושה כזו נושאים חיל מורד שנתלה על-פי בית-דין, בשעה שהשררה חוששת שמא יפרוץ מרד בשביל מיתתו בין יתר החיילים.
עתים מתגלה, עתים נעלמת מעל הלוויה, המיטה המכוסה במכסה מזוהם, שנתקדש בזוהמתו. בין חילופיה וחילופי-חלופיה, דומה, שהיא אינה נשואה, אלא שטה על גלי ים קטן וחי, ים שחור של ראשים שחורים וכפופים.
ותחת המכסה מת עטוף בתכריכים.
ואין המלווים עטופים שחורים, ולא מטפחות שחורות הם נושאים, מפני שהכול פה שחור בפנימיותו. ועוד גרוע משחור. בלי שום צבע. התעוררות כבושה. הכול שותק פה ב“ברוך דיין-האמת.”
הלוויה נטתה בבת-אחת לצדדין ובאה אל שביל צר בין קוצים וברקנים. אנשי הלוויה התחילו נשמטים ומתפרדים. תלשו כל-אחד קומץ של ירק חי וזרקו כלפי-מעלה.
“האדם ציץ השדה,” פסקו ואמרו. וחזרו לעיר שלא בדרך שבאו.
בדד בא המת לבית-עולמו. בודדים נשארו גם שני הנודדים.
בעל-הילקוט הוריד את משאו הקל מעל כתפיו ועמד לפוש; והיחף הרים את מבטיו ונפגש במבטיו של חברו.
“אדם בעוונותינו הרבים.”
“יסודו מעפר וסופו לעפר.”
שניהם הרגישו את עצמם מדוכאים, לפגישה כזו לא חיכו.
היחף ישב על שורש עץ כרות שבצדי הדרכים וזקף את עיניו בחברו. הלז ישב כנגדו על עמוד נופל של עמודי הטלגרף.
לעיניהם נגלה השדה הלבן, הצץ מביט הבטת-אילמים כנגד ההר. מחציתו של השדה היתה מכוסה במצבות לבנות שהשחירו. קצתן נוטות, קצתן כורעות ורובן שוכבות שטוחות שכיבה של נפילה. מחציתו השניה הראתה מצבות לבנות יותר מדי וזקופות יותר מדי, כאילו הן צומחות ועולות מן הארץ. ביניהן נגלתה ונתעלמה, נתעלמה ונגלתה המיטה הבודדת. ועמה קצת מחברי השמשים, שתעו שם כצללים.
“אדם יסודו מעפר.”
“וסופו לעפר.”
“הבל הבלים! קוהלת היה חכם גדול.”
“ואף-על-פי-כן גם קוהלת לא חפץ למות.”
“כך הוא האדם. אף-על-פי שלאמיתתו של-דבר, מי הגיד לך מוות זה מהו, שתירא מפניו.”
“וכל אותם החיים מה הם שתתאווה אליהם? אפילו פרוטה אינם שווים.”
“למי שהם שווים, אך לי ולך אינם שווים אפילו פחות משווה פרוטה.”
“ושלנו יתרים בעולם.”
“וודאי, בני העולם רובם עניים ומיעוטם נחשים. מי שאינו פושט יד לנדבה, כבר לא יתן לך נדבה אף אם יראך גוסס.”
“נכנס אתה לאותם הבתים ומבקש פרוטה, אומרים לך: בטלן, לך עבוד. מבקש אתה עבודה, אומרים לך: קרובינו העניים קודמים.”
“השם-יתברך, אל אחטא בשפתי, מתנהג לפי בני עולמו. עושה הוא לך, שתפקע מררתך. זה מקרוב מתה עלי אשתי. אי, מזל.”
“ומזלי שלי עוד יותר גרוע. זה מקרוב לקחתי אשה, וגירשתני מביתי. מלאך-המוות ולא אשה.”
בעל-התרמיל פתח את תרמילו והוציא משם פרוסת פת-קיבר והניחה באמצע. שניהם התחילו צובטים מן הפרוסה, ולועסים ומנענעים את הלסתות.
“בעיקרו של דבר הריני עדיין יהודי בריא ולא מן הזקנים.” דיבר האלמן לתוך חללו של האוויר, “אלא שאני עזוב… פלג. קשה להיות אלמן”.
שניהם נשתתקו.
ושוב התחילו מסיחים ומתנים את קב צרותיהם זה לתוך חיקו של זה. כאילו הם מיודעים ושכנים טובים מימים רבים.
כשקמו ממקומם, זרקו עוד מבט אחד על השדה הלבן, ונדחקו ביותר זה לזה. מתוך אנחה רצוצה התחילו לקרוב אל העיר.
ועלה על לב האלמן לשאול לשמו של חברו, אלא שמצא את עצמו כל-כך קרוב אליו בשיחתו, עד שהתבייש לגלות את עצמו, שאינו יודע עדיין את שמו.
והיחף הרגיש בשיחתו, שהוא מדבר אל חברו בלשון “אתה,” ונכלם בפני עצמו. הוא לא זכר מאיזה רגע ומתוך איזה עניין נעשה לו קרוב כל-כך?
“להיכן?” שאל היחף בלשון שלעופרת, מפני שקשה לו הדיבור בין ב“אתה” בין ב“אתם”.
“אני חושב להיכנס לבית השוחט.”
“ואני, לשמש בית-הכנסת.”
עם הערב-שמש נכנסו לעיר בכי-טוב. פגשו אותם בכלי זמר, שהובילו חתן וכלה אל תחת החופה.
רוח החגיגה, ששרתה על החופה ועל מכובדיה הלבושים פאר, הרחיקה מעליה את זוג הנודדים, הכרוכים בסמרטוטים. הם נשארו עומדים מרחוק והסתכלו במה שלפניהם.
אור נרות החופה התמזג בנוגה בין השמשות, ופרש ערב של אופל כל-כך יפה על פני החוגגים, עד שנראו כברואים מעולם אחר שלא באו לכאן אלא באקראי.
“כמה אושר ונחת-רוח על פניהם של אלו,” העיר בעל-התרמיל.
“כמה קנאה בעיניים הללו, כשהן מביטות זו על תלבשתה של זו, רואה אתה?”
“הן. כך היא המידה. מה שיש לזה חסר לזה. אין בעולם די בשביל הכול. כשאני שבע, זהו על חשבון רעבונך.”
שיחתם נפסקה בבת-אחת. קול החזן הגיע לאזניהם כשהוא מסלסל בשיר “מי בן שיח, שושן חוח.”
הכל נדחקו לשמוע בשום-לב את קריאת הכתובה, שכותבים אותה בשביל כל הכלות בנוסח אחד. זוהי אחת מן המגילות שאין בהם לא טעם ולא תוכן, ואף-על-פי-כן ישמע אותה האדם, בין צעיר ובין זקן, היום ובכל הימים, בכוונה ובשים-לב.
“דומני שזוהי חתונה עשירה,” העיר האלמן.
“הן. אפשר שהמחותן יתן למחר סעודת עניים.”
“ואפשר גם מעות יחלק.”
והם אמנם לא נשארו מרומים. למחר תיקן בעל-השמחה סעודה הגונה לעניים.
ההכנה היתה רבה, והעניים ישבו מסביב לשולחן, ועמדו בנסיון של המתנה.
“היכן יהיר זה עם סעודתו שלו?” לחש האלמן לשכנו היחף מקוצר-רוח. או שמא נחנק שם.
“זהו מפני שבעל-השמחה שבע,” ענה בן-זוגו היחף.
ובין-כך חזר בעל-השמחה עם בקבוק יין-שרוף שבידו על כל המסובין ומזג לכל אחד את כוסו. הבקבוק היה גדול, אך כשהגיע עד למקום הזוג, התרוקן. את הכוס האחרונה גמע היחף שלא במלואה. לאלמן לא נשאר כלום. הוא נתן עין-צרה בחברו.
הבקבוק שנתרוקן הביא דאגה בלב העניים על חשבון כל הסעודה, שמא לא תהי מספקת לכל המסובין. ולפיכך כשנכנס בעל-השמחה לחלק מתוך סל גדול חלת-לחם וצלי-עוף לכל עני, התחילו נדחקים זה לפני זה, וזה על זה, ידיים למעלה, ראשים למטה. מי שזכה לקבל מזה, בא זריז וחטפה מידו.
נזדרז האלמן ושירבב יד ארוכה מעל לראשים שלפניו, ונמצאה בידו מנה יפה, אך קודם שהחזיר את ידו, חטפה הימנו פלוני.
הוא רדף אחר כתפיו של פלוני באגרוף קשה. אגרופים ומהלומות קיבל בחזרה. התחיל בועט במכהו.
אגרופים, סטירות, בעיטות.
אוי-אוי-אוי! צרח פלוני מנהמת לבו.
זה היה קול היחף, שבעט בו האלמן בפצעי רגליו.
שניהם הכירו זה את זה מתוך גמר חשבונם במהלומות.
וכשנפרדו זה מעל זה, פתח היחף את פיהו לשלוח אחר האלמן קללה נמרצה:
“יהי רצון ש…”
קללתו נשארה על לשונו. הרי אינו יודע עדיין את שמו. אפילו בקללה הגונה אינו יכול להתנקם באויבו זה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.