קצנלסון איננו עוד. המחבר של “רמ”ח אברים" לקט הפעם את אבריו עצמו והם ירקבו עתה באיזה קבר בבית העולם הקר בפטרוגרד. המשורר של “בין אבני השדה” נעשה בעצמו למין אבן דומם על פני השדה…

ואני מחטט עתה באיזה גל של מכתבים ומוציא לי משם מכתב אחד. “יחיד אתה לי – הוא כותב אלי באחד ממכתביו האחרונים – יחיד נשארת לי מכל אוהבי וידידי, שהיו לי בימי חרפי. אחד אחרי אחד הלכו להם. באקשט מת בזרועותי לפני עשתי עשרה שני, אחריו לפני שנתים ימים הלך היילפרין, עתה גם קאנטור איננו עוד. וכלם הלא היו אנשים מצוינים, יכולתי להתגאות על אהבתם. עתה נשארת לי אתה לבדך. אינני יודע כמה אוהבים לך מבלעדי. – הן כמה שנים לא היינו יחד, אבל ראה הזהרתיך, שמרני ידידי: פן אעזבך מחר, ואז תצעק ולא אענך… זקן אנכי, זקן ורפה כח, מכתפותי ולמעלה עוד ארמוזד שולט בקרבי, ראשי עוד חושב מחשבות וימיני מושכת בעט סופרים, אבל מכתפותי ולמטה תקפני אחרימן. הפודגרא שמה בסד רגלי ובלבי קננה הצפרדע… את המות לא אירא, אבל לו הואיל אחרימן לתת לי ארכה שלש שנים – רק שלש שנים, למען אוכל לכלות את אשר החלותי. הלא ידעת, ידידי, כי כל ימי הייתי דומה לאשה מעוברת שכרסה בין שניה, אבל אין לה פנאי ללדת… ראשי היה תמיד מלא מחשבות, עד כי נכון היה בכל רגע להפקע, אבל אנוס הייתי לרוץ כל היום בשוקים וברחובות בשביל אגורת כסף וככר לחם. קויתי תמיד: הנה יבואו ימי הזקנה ויונח לי, ואז אעשה גם אנכי לביתי. אבל אנכי קלקלתי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, והנני אנוס גם היום לכתת את רגלי הכבדות על שלבי פטרוגרד. ורק עתה כאשר תקפתני האינפלוּאנצה, מצאתי לי פנאי לכתוב לך ולהדאיב את נפשך בקינים והגה והי… סלח לי, יחידי.”

רק אל שלש שנים התפלל, למען יוכל לכלות את אשר החל, והן לא ניתנו לו, וגם הימים המעטים אשר ניתנו לו עוד, לא לעבודתו יכול להשתמש בהם, אשר בה היתה תלויה כל נשמתו, כי אם כתת גם בהם את רגליו הכבדות על שלבי פטרוגרד לבקר את חוליו והיה רץ כל היום בשוקים וברחובות בשביל אגורת כסף וככר לחם… התוכלנה כל המליצות אשר ישמיעו אותנו עתה אחרי מותו למחות את העובדה הזאת? ואם בנתר יכבסו עתה את הכתם הזה, היוכלו להשמידו?

ולכן לא על קצנלסון אדבר פה בעצם ועל אשר היה לנו, לא אכתוב כלל אותה ה“סטודיה” הידועה, המקובלה עתה כל כך, כדי לקבוע את האישיות שלו בתור נשמה פיוטית רכה מעבר מזה ובתור אדם מדעי שאין דומה לו מעבר מזה. לא אדבר אפילו על היותר נפלא ויותר גדול שבו, על קצנלסון בתור אדם. מי אשר לא ידע אותו, לא יבין את זה לעולם. עד כמה שהיה גדול בתור סופר, בתור חושב מחשבות, בתור חוקר – בתור אדם הן היה גדול מזה אלף אלפי פעמים. האדם שבו האפיל על כל אלה.

לא, על כל אלה לא אדבר פה. אני אדבר רק על ד"ר יהודה ליב קצנלסון, עם הכנוי הספרותי בוקי בן יגלי ועל מה שאדם זה היה יכול להיות בשביל כל עם היהודים – לו רק נתנו אותו להיות.

וזאת אשר איזה רגש של בושה בפני קצנלסון עצמו מנע אותי מלהגידה כל הימים אשר היו עיניו פקוחות, אותה אגיד הפעם: אין אני יודע בין כל סופרינו עוד אחד, אשר היה יכול לתת לעמו המון אוצרות רבים ויקרים כמוהו. רגילים אצלנו לומר אחרי מטתו של אדם: אבדה שאינה חוזרת. לצערי כבר נמחקה צורתה של מימרא זו, כצורתה של מטבע ישנה. אי אצלנו אדם מת שלא הכריזו עליו כך? ולכן אין המלים עושות רושם עוד. אולם אנכי הייתי רוצה, שמלים אלו תהיינה חדשות עוד לגמרי, כיום יציאתן מבית הטביעה שלהן, כדי שיבין הקורא מה שאני חושב בזה. קצנלסון שני אי אפשר עתה בשום אופן שיהיה לנו. משורר גדול כי ימות, והיתה לנו התקוה, כי באיזו עלית קיר כבר יושב איש צעיר לבן פנים וחולם שם את חלומותיו ומנסה לתת לחלומותיו צורה, וכוכב זה יתגלה אלינו מהרה. אדם גדול ומצוין כי ילך ממנו, והיתה לנו הנחמה, כי הצרה הגדולה שלנו אשר אין דומה לה תרקע לנו בדממה על האבנים אישיות חדשה גדולה ומצוינה, ואפשר שתהא גדולה ומצוינה גם מן ההולכות לפניה, מאחרי שגם צרתנו הולכת הלוך וגדולה. אבל קצנלסון כי ימות – למה זה נשלה את נפשנו? בשנת 1917 לא יעלה ולא יצמח עוד איש יהודי שיהא בקי בכל חדרי התורה, בבבלי וירושלמי וכל הפוסקים, ויחד עם זה תהיינה לו כל אותן הידיעות החיצוניות הנפלאות, שהביאו אדם כווירחוב להשתומם להן, וחוץ מהן יהיה לו אותו השכל הישר ואותה הלשון הנפלאה ואותו הכח להיות דורש דוקא את האמת ואותו הכשרון להרצות לפנינו את אשר עלה בידו ואותו רוח השירה, כדי לתת נשמה בכל הנאמר. לא, נס כזה, שתהיינה כל המדות האלה אצל אדם אחד בבת אחת, אינו מתרחש שתי פעמים אצל אומה קטנה כמונו, ומה גם בימינו, בשעה שה“לימוד” בכלל כבר הולך וגוסס.

וכמין צמרמורת אוחזת אותי, כשאני נזכר באותה השערוריה: כי אותם הכוחות העצומים הלכו לטמיון ולא הוציאו מהם את התועלת, שהיו יכולים להוציא מהם וכי אומה כפוית טובה נתנה לאדם כזה להיות הולך במשך שלשים וארבעים שנה לבקר חולים 14 שעה בכל יום, עלה וירד, עלה וירד על שלבי פטרוגרד – דבר אשר כותב־רצפטים אחר במקומו היה יכול גם הוא לעשותו – ונותרו לו רק שתים־שלוש שעות בלילה בשביל עבודתו בעצם, בשביל מטרת חייו הקדושה. כמו לגאולה היה מחכה בכל פעם אל היום, אשר היה יושב על המשמר בבית החולים האלכסנדרוני, כי שם בחדרו שלו, כשלא היו לו מפריעים גדולים ביחוד, היה יכול לעבוד קצת ולכתוב. כמה פעמים ישבתי עמו באותו החדר הקטן, והוא בעינים מאירות דבר באזני על דברים לעשרות אשר כתב ועל דברים למאות אשר יכתוב ועל מחשבות לאלפים אשר עלו לפניו. מה יהיה עתה קץ כל הדברים האלה? מי יכתבם לנו עתה? – כמין צמרמורת אוחזת בי, כשאני נזכר בזה.

ועתה הנה זה יבואו ודרשות ידרשו, ומוסדות ייסדו, ו“הוי ואבוי” יזעקו ו“חבל”, יאמרו, “כי הבן הגדול של אומתו איננו עוד”, ועל התחיה ידברו ועל התנור הגדול אשר בו יאפו עם כאשר יאפה הלחם, והחלטות יחליטו ויאמרו כי הנה בא מועד לעשות דבר – עתה, כאשר זה איננו עוד בעולמנו. איה היו עד כה? מה עשו עד כה? מה עשו בכלל, שהכחות הבונים אומה ועתידה של אומה באמת יהיו מובאים אל התכלית הדרושה כמשפט ולא יכלו נשמה עשירה וחיים עשירים לבטלה? – עתה הנה ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה ויאמרו: “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל.”