פורסם ב“האסם”, סנקט פטרבורג, תרנ"ח 1897

בבית עקד הספרים אשר לממשלת איטליא בפארמא נמצא תנ“ך ישן כ”י בשלשה כרכים (הרשום אצל דע ראססי במספר 1289) שנמצאה עליו כתבת שר' משה בר' מרדכי גאליקו מעיד שהתנ“ך ההוא נמכר ביום 24 יוני 1494 – כ”א תמוז (רנ"ד) לר' יוסף תנום בר' ישעיה דוראנטע, ועל אחד העלים הנשארים בסוף הכרך של נביאים נמצאה תעודה עתיקה אחת, הנכבדה מאד בערכה לקורות אחינו באיטליא, היא כתיבה בידי סופר מאוחר בכתב רש“י, והזכירה דע ראססי ברשימתו (פארמא 1803) חלק ג' עמוד 137, והפקיד הממונה על בית העקד הנ”ל, הנודע בפעולותיו הנכבדות ע“ד ספרות ישראל, הכהן הנוצרי פ. פעררא העתיקה ושלחה לאחד מבחירי חוקרי תולדותינו בימינו הפרופיסור ר' דוד קויפמאנן בפעשט ולרוב יקרתה הדפיסה זה האחרון אף הרבה לחקר על אודותיה בחלק העשירי של המאסף Revue des etudes Juives לחדשי יאנואר – יוני משנת 1885 עמוד 232–236. ולפי שדברי ה' קויפמאנן כתובים צרפתית, אף זאת שגם אחרי חקירותיו המחוכמות עוד נשארו עוללות, ע”כ מוצא אני לנכון לתת בזה לפני הקוראים הנכבדים את עצם הכ“י של התעודה הנ”ל בלשונה ואת חקירותיו של ה' קויפמאן מתורגמות עברית, ועוד אוסיף לבוא אחריו ולערוך את הערותי והארותי על אדות הכ“י הזה. וזה לשון הכ”י אות באות כפי שנדפס בהמאסף הנ"ל:

"בברשילו¹ נכתב ונכתם (ונחתם)

“כהיום הזה יום ב' יום חמישי של פסח ויום תשעי של פסקווה שלהם ד‘… נפסד נער קטן נוצרי בפורטיאולו כפר תחת וויאדאנו ² אשר הנה על שפת עבר הנהר פה והוא ממשלת תחת האדון מרקיסי ממנטובה ויהי אחרי שנפסד הקטן הנז’ כמו ב' או ג' ימים האלה העלילו על היהודים היושבים בכרך וויאדאנו באמרם כי היהודים הנז' לקחו הנער הנז' כדי לקחת דמו ובתוך זה הזמן אב הקטן איש מלא מרמה הלך בבזיון וקצף לפני המושל משם ואמר אליו ובוז ישים היהודים במשמר בהיות כי הפסיד את בנו וירא שמה (שמא) היהודים גנבוהו ובחמלת ה' על היהודים המושל ענהו ואמר לו דברים עריבים וכי אין לו כח וממשלה לשים יד על היהודים אם לא יאמת דבריו בעדים ובנסיון בלתי רשות האדון הנז' יחיי' ויהי בין זה הזמן בהמשך המושל בדברים את האב והאנשים דוברי שקר וכזב נשמע הדבר אל האדון שיחי והאדון כתב אל המושל מוויאדאנו וציווהו ישים במאסר כל היהודים מוויאדאנו וכן עשה תיכף כאשר נצטווה ונתפסו היהודים האנשים לבד הנשים בב' שעות³ ליל ג' י”ב אפרילי וי“ב לספירה ומהם היינו שומעים פעם טוב ופעם הפך מהטוב ואנחנו הצעירים ק”ק בירשילו היינו מתפללים אל ה' בצום ובכי ובמספד כי גם אנחנו היינו תלוים בחוט השערה כי קרובים היינו אל החליל (החלל) בהיות כי אב הקטו אתמיד היה מבקש להתפיסנו באמצעת קרוביו היו הנה בבירשילו לולי חסדי ה' כי לא תמנו אשר שם בלב המושל להטיב אותנו ולא פנה אל רהבים אנשי רשע אשר היו מעלילים אותנו שתמיד הצבור מחנה מרחיבין פה עלינו באמרם אלינו כי גם אנחנו ידינו היה במעל. ויהי בעמידנו בלב רגז ובדאבון נפש תמיד היינו מתפללים אל ה' כאשר כתבתי ויהי ביום שבת בב' שעות מהיום⁴ הגיע כתב מווידאנא אל המושל שישלח היהודים התפוסים אל המושל מעיר מנטובה וכן נעשה ונהגום בספינה ביום א' טרם עלות השחר ויהי מאז וגם קודם ויולך ה' את הנהר פה ברוח קדים עזה וגם מטר גדול היה פעם בפעם כל היום ההוא וכל הלילה וכל המחרת והרוח ההוא עמד בתקפו וגבורתו כל יום ב' עד כ“ד שעות וזה היה מלאך ששלח ה' לפנינו להציל אותנו מיד אויבינו ונס גדול ועצום היה ונס בתוך נס וזה כי התפוסים לא הגיעו במאנטובה עד יום ג' בט”ו שעות ⁵ וגם נער נוצרי אשר היה בתוך הנהר פה לא קם ולא זע ממקומו מאז טבע בו ולסיבת הרוח הטוב והעצום והמים אשר גבהו לסיבת המטר הנער הטבוע עלה למעלה והרוח החזיקו במקום ההוא ולא נסע מתחומו עד אשר ראוהו כמה וכמה אנשים נכבדים מוויאדנו אשר היו הולכים בטיול אצל שפת הנהר והם ראו הנער וצעקו כלם בקול רם ויצאו בקולות ההם האב והאם מהקטן ויתפסוהו ויביאוהו מן הנהר אל היבשה והוא היה לבוש בבגדיו כמו שהיה בהיותו חי וברוך ה' שלא עזב חסדו ואמתו מעם עבדיו אשר הראה לכל עם הארץ את השקר הגדול והעצום הזה כי בעיניהם ראו כי ת“ל לא חטאו היהודים ולא פשעו ואז המושל מוויאדאנו שלח כתבים לבירשילו ממנטובה⁶ וגם אל המושל ממנטובה להגיד להם כי נמצא הקטן טבוע בנהר”.

אחרי אשר העתיק ה' קויפמאנן את הכ"י והעיר עליו את ההערות הקצרות אשר הבאתי בשמו בשולי היריעה הוא מוסיף לחקור על הזמן שבו קרה המאורע המסופר, וכותב:

רואים אנחנו שבשנה ההיא חל י“ב לעומר שהוא כ”ז ניסן ביום י“ב אפריל, זולת זה ידענו שהוא חל ביום ג' בשבוע; והנה המלות “ליל ג' בשבוע” לא תוכלנה להורות שיום ב' בשבוע היה י”ב אפריל וי“ב לספירה, לפי שכ”ז ניסן לא יחול לעולם ביום ב‘, ויותר מזה כבר ראינו שיום חמישי לפסח היהודים חל בשנה ההוא ביום ב’ א“כ בהכרח שכ”ז ניסן חל ביום ג‘, ואם כ"ז ניסן חל בשנה ההיא ביום ג’ 12 אפריל, א“כ חל פסח היהודים ביום ה' 31 מאֶרץ, ור”ח ניסן ביום ה' 17 מארץ. ואם נחקור את כל שנות היהודים שמן 1200 עד 1582 לספה“נ נמצא שהשנים שחל בהן ר”ח ניסן ביום ה' 17 מארץ הן רק אלו: 1580, 1485, 1390, 1306, 1211, מזה מוכח שהמאורע המסופר בזה אירע רק באחת מחמש השנים הנ“ל, אבל מתוך הכ”י א“א” לברר איזה שנה מהן יותר נאותה אל המאורע ההוא, אולם אם נאמר שהאות ד' שבתוך הכ“י מורה על האות הראשונה מן “ד' אלפים” אז יתחייב שהמאורע קרה קודם שנת ה”א או 1240, ואז בהכרח שקה בשנת 1211.

רק זאת אשר יפלא, שבהכ“י נאמר שבשנה ההיא חל יום ב' יום חמישי של פסח היהודים ביום תשיעי לפסח הנוצרים, דהיינו שיום א' שבו חל פסח הנוצרים היה 27 מארץ שהוא י”א ניסן, ובחמש שנים הנזכרות חל פסח הנוצרים ביום 3 אפריל שהוא מאוחר בכדי שבוע שלם אחר 27 מארץ, ובכל השנים שמן 1200 עד 1582 שבהן חל פסח הנוצרים 27 מארץ, שהן: 1524, 1513, 1502, 1540, 1429, 1418, 1407, 1345, 1334, 1323, 1239 לא חל בשום אחד מהן ר“ח ניסן ביום 17 מארץ (וט"ו ניסן ביום 31 מארץ), וההכרח לשער אם שמחבר הכ”י טעה בחשבונו בשבוע שלם בקביעות פסח הנוצרים שחשב את פסחם 27 מארץ תחת שחל באמת 3 אפריל, אז, מה שמתקבל יותר על הדעת, שחשב את התחלת פסחם מיום הראשון בשבוע של כפות תמרים, שהוא שבוע קודם פסחם.

גם משנת 1583 ואילך לא מצאנו אף שנה אחת שחל בה פסח הנוצרים 27 מארץ ופסחנו 31 מארץ.

היוצא מכל האמור בזה שסדר המאורעות היה כך:

הנער אבד ביום ב' חמישי של פסחנו ויום שני של פסח הנוצרים 4 אפריל.

יהודי וויאדאנו נתפסו בליל ג' אפריל.

ביום א' שלאחריו (17 אפריל) שלחו את היהודים התפוסים באניה ללכת למנטובה, ויבואו למנטובה ביום ג' 19 אפריל, ובמשך זמן נסיעתם נמצאה גופת הילד אשר הוכיח את צדקתם.

עד הנה דברי הפר' קויפמאנן, והסופר החכם אוריאל העתיק בפיליטונו “לקורות עלילת הדם” ב“היום” 1886 גליון 104 את כל החקירות האלו בשנוים מעטים בסדר ובלשון ולא קרא שם בעליהם הח' קויפמאנן עליהם, והקורא יחשוב לתומו כי הסופר הזה מלבו הוציא מלים, אולם, לפי שעבר על דברי חז“ל אשר הזהירונו לאמר דבר בשם אומרו, ע”כ נענש – וטעה. ה' אוריאל יחליט שם “כי ליל ג' דנזכר ברכ”י היא הלילה הבא אחר כלות יום ג' אשר מרגלא בפומיה דאינשי לקרוא לו בשם ליל יום ג‘, אף כי באמת ע"פ תורת חשבון הזמנים מתיחש הלילה הזה ליום ד’ העתיד לבוא“, ואין ספק שדבריו אלה לקוחים מדברי ה' קויפמאן, שאמר “יהודי וויאדאנא נתפסו בליל ג' 12 אפריל”, הנותנים מקום לדמות שכונתו ללילה הבא אחר יום ג' אפריל, כפי הנהוג אצל הנוצרים באירופא לחשוב על לילה עד חצות ליום שלפניו; אבל יפלא על חכם משכיל כה' אוריאל שטעה בדבר שתינוקות של בית רבן יודעים אותו, שספירת העומר מצוותה בתחלת הלילה, ממילא אור ליום ד' כבר ספרו י”ג לעומר, ולפי שבהכ“י נאמר מפורש **ליל ג' י”ב לספירה**, א“כ בהכרח שהכונה על אור ליום ג', וניכרים הדברים וגם כונת הח' קויפמאנן על אור ליום ג', רק שתפס לשון הכ”י.

עתה אשוב להתחלת הכ“י, ואומר שבצדק העיר הח' קויפמאנן שנפלה שם טעות במה שכתוב בראשיתו “יום ב' יום חמישי של פסח ויום תשיעי של פסקווה שלהם”. אולם למען הוכיח את אמתת הדבר הזה אין צורך ללכת בדרך ארוכה ובלתי בטוחה, שהלך בה הח' קויפמאנן, שקצב בהתחלה במשך 382 שנים מן 1200 עד 1582 את כל חמש השנים שבהן חל פסחנו ביום ה 31 מארץ והוכיח שפסחם חל בהן לא ביום 27 מארץ רק ביום 3 אפריל, וכן קצב אח”כ במשך הזמן הנ“ל את כל י”ב השנים שבהן חל פסחם 27 מארץ והוכיח שפסחנו חל בהן ביום אחר זולת 31 מארץ, כי אחרי כל העמל הרב והטורח הגדול הזה עוד לא מצאנו הוכחה רק לזמן קצר של 382 שנה ורק למשל פרטי שפסחנו 31 מארץ או פסחם 27 מארץ, תחת שבאמת נקל להוכיח במופתכללי שדבר כזה נמנע הוא לעולם שפסחם יחול ביום י“א ניסן, לפי שבי”א ניסן לא הגיע עדיין בשום אופן זמן מלוא הירח, וכפי הנודע החוק העקרי לקביעת פסחם, שנתקבל לחוק ולא יעבור באספתם הכללית בניקעא בשנת 325 למספרם, הוא שיחוגו את פסחם ביום הראשון בשבוע הבא תיכף אחר מלוא הירח הראשון שאחר 21 מארץ. והנה בימי האספה הניקעאית חלו מלוא הירח שלהם ושלנו בזמן אחד בקירוב, אלא שמדת חדש הלבנה אצלם גדול הוא ממדתו אצלנו, והיתרון עולה לשעה ותפ“ה חלקים לכל מחזור של י”ט שנה או רל“ה חדשים, ומפני כן מלוא הירח שלהם הולך ומתאחר ממלוא הירח שלנו ביום תמים בכל 315 שנה בקירות, ומזה יתחייב שמעולם לא הקדים ומכ”ש שלעולם לא יקדים פסחם את פסחנו “כארבעה ימים " ⁷ , ובכל השנים שפסחנו חל ביום ב' אחר פסחם לבוא לעולם אחר פסחנו, רק שעד שנת 1247 חל לעולם בי”ח ניסן, ומשנת 1248 עד עתה חל לפעמים בי“ח ניסן ולפעמים בכ”ה ניסן מלבד שנות ה' וט“ז למחזור שבהן פסחם מתאחר לפסחנו בחדש שלם; ולחשבון גריגארי זמן מלוא הירח שלהם שוה לעולם בקירוב לזמן מלוא הירח שלנו, וממילא בכל שנה שפסחנו חל ביום ה' חל פסח גריגארי ג”כ לעולם אחריו ביום י“ח ניסן, זולת שנות ח' וי”ט למחזור משנת 1583 עד 1700 ושנות ח' י“א וי”ט למחזור משנת 1700 עד 2200 שבהן יקדים פסח גריגארי ולפ“ז מן הנמנע הוא שיום השני יום חמישי של פסחנו יהיה יום תשיעי לפסחם ככתיב בהכ”י, והוא טעות דמוכחת הצריכה תקון.

גם בהתרת השאלה הזאת דעתי נוטה לדרך אחרת, והיינו שלפי השערתי נתחלפה לו להמעתיק תיבת “השני” בתיבת “תשעי” שתמונות אותיותיהן דומות זו לזו בכתב רש“י, כי אות “ה” דומה לאות “ת” ואות “נ” דומה לאות “ע”, ואפשר לומר עוד שבתחלה היה כתוב “השיני” מלא יו”ד (שכן גם בתוספתא הוצאת צוקקערמאנדעל בכל המס' מ“ש כתוב “שיני” מלא יו”ד), והמעתיק החליף שתי האותיות “ינ” באות “ע”; ויש להביא עוד ראיות להשערתי: א) ממה שהנוצרים חוגגים את פסחם רק שבעה ימים וא“כ לא יתכן למנות יום תשיעי של פסחם, ב) מחסרון היו”ד אחר השי“ן בתיבת “תשעי” בכ”י הזה שהוכתבו לא היה מקמץ ביודי"ן גם במקומות שאין בהם צורך והם מיותרים על פי הדקדוק.

עתה נחקור על הכתוב בהכ“י שיהודי וויאדאנו נתפסו “בב' שעות ליל ג' י”ב אפרילי וי”ב לספירה“. והנה קויפמאנן אחרי אשר החליט מזה שיום כ”ז ניסן (י"ב לספירה) חל ביום י“ב אפריל, עורר ספק בהוראות המלים “ליל ג’” מתי חל כ”ז ניסן וי”ב אפריל אם ביום ג' בשבוע, וע“פ קביעות השנה אצלנו הוכיח שיום ג' היה בהכרח כ”ז ניסן וממילא גם י“ב אפריל, ומפני זה החליט שפסחנו חל ביום 31 מארץ, ועפ”ז חפש ובדק מתי חל כן בכל השנים שמן 1200 עד 1582, ומצא רק את חמשת השנים שהזכיר; אולם כבר בארתי למעלה, שאין ספק שהמאורע קרה אור ליום ג' שאז ספרו י“ב לעומר וממילא יום ג' היה כ”ז ניסן, ואם יש בזה מקום ספק, אז רק החלטתו הראשונה מוטלת בספק, והיא, מתי חל י“ב אפריל אם ביום ג' כ”ז ניסן או ביום ב' כ“ו ניסן? נברר את דברינו, הנה עיקר הספק של ה' קויפמאנן יסודתו, כפי הנראה, על ההבדל שבינינו ובין הנוצרים ברוב ארצות אירופא ברגע התחלת חשבון היום, שאנחנו חושבים מתחלת הלילה שלאחריו והם חושבים עד חצות הלילה ליום שלפניו, ולפי שהכ”י מזכיר גם חשבון הנוצרים גם חשבון היהודים “י”ב אפריל וי“ב לספירה” ע“כ נסתפק ה' קויפמאנן כיצד חושב בעל הכ”י את הלילה אם ליום שלפניו כחשבון הנוצרים או ליום שלאחריו כחשבון היהודים, אבל אם נעמיק יותר בזה נראה שאם רק נניח, כי אמת נכון הדבר שבמקום מגורי הכותב (את הכ"י) חשבו הנוצרים כל לילה עד חצות ליום שלפניו, אז תלויה החקירה הזאת בחקירה אחרת שכבר נגע בה ה' קויפמאנן בהערה 3), והיא, כיצד חישב המחבר את מספר השעות אם כחשבון היהודים או כחשבון הנוצרים? אם נפרש את דברי הכותב “ב' שעות ליל ג'” שכוונהו אל חשבון השעות אצל הנוצרים, היינו ע“פ מו”ש שלנו שתי שעות אחר חצות הלילה, ממילא מובן שאז בין לחשבון היהודים ובין לחשבון הנוצרים כבר הוא שייך ליום ג' שלאחריו, ועפ“ז תתאמת החלטת ה' קויפמאנן שיום ג' היה י”ב אפריל וי“ב לספירה (כ"ז ניסן); אבל אם נאמר שכונת הכותב אל חשבון תשעית אצלנו, היינו ב' שעות אחר התחלת הלילה, או 8 שעות בערב ע”פ המו“ש שלנו, שגם דעת ה' קויפמאנן נראה כנוטה לזה בהערה הנ”ל, א“כ הוא קודם חצות הלילה שלהנוצרים נחשב עדיין ליום ב' שלפניו, אז הלא בהכרח עלינו לומר כי י”ב אפריל חל אז ביום ב' כ“ו ניסן, וכי י”ב אפריל לא היה משותף עם י“ב לספירה (כ"ז ניסן) רק בשש השעות ההן שמתחלת הלילה עד חצות (שגם המאורע קרה באחת מהן) שלחשבון הנוצרים עודנו שייך ליום ב' שלפניו י”ב אפריל ולחשבון היהודים כבר ספרו אז י“ב לספירה ושייך ליום ג' שלאחריו כ”ז ניסן; אולם לפ“ז ולפי מה שהוכחתי למעלה פסחם חל אז י”ח ניסן, הנה חל אז פסחנו 1 אפריל ופסחם 4 אפריל וממילא ישתנה כל החשבון תכלית שינוי, וכל השנים שבהן התאמתו התנאים הנ“ל, מן אספת ניקעא (325) עד דע ראססי (1800) היו י”ג אלו ⁸ : תשע באלף החמישי – ד“א ר”ג – 443, רצ“ח – 538, שפ”ב – 622, תע“ז – 717, תקע”ב – 812, תרנ“ו – 896 –, תתי”ט – 1059, תתק“ג – 1443, תתקצ”ח – 1238, וארבע באלף הששי, שתים קודם תקון גריגארי – ה“א צ”ג – 1333, קפ“ח – 1429, ושתים לפי חשבון גריגארי – שפ”ז – 1627, תקל“ט – 1779, ואם נניח ששנת 896 מוקדמת יותר מדאי ושנת 1779 מאוחרת יותר מדאי אז יהיה עלינו לקחת שש שנים אחרות תחת החמש שמנה ה' קויפמאנן, אם נניח עוד שהמאורע קרה קודם התחלת אלף הששי ואחר 1143, אז תהיה השנה המבוקשת ד”א תתקצ“ח – 1238, אם רק נקבל את ההנחה שבמקום בעל כ”י חשבו הנוצרים עד חצות הלילה ליום שלפניו.

אולם אם נחקור לדעת כיצד מחשבין באמת הנוצרים באיטליא את חשבון היום והשעות, אז נמצא שהחכם אידעלער כותב בספרו היקר על חשבון הזמנים (כראנאלאגיע) חלק א' עמוד 83 שהאיטלקים מתחילים את מנין ימיהם ושעותיהם חצי שעה אחר שקיעת החמה ומונים כ“ד שעות שוות במעל”ע, באופן שחצי שעה אחר שקיעת החמה תכלה שעה כ“ד מיום זה ותחל שעה ראשונה מיום שלאחריו ⁹, ולפ”ז אין בנדון שלפנינו שום הבדל במנין הימים בינינו ובין הנוצרים באיטליא, כי אע“פ שמלשון הכ”י יש להוכיח שהוא חושב את שעותיו כחשבון היהודים (מן השעה 6 אחר חצות היום), שהרי נזכר שם “ביום שבת בב' שעות מהיום” ואז א“א לחשבון האיטליאנים הנוצרים שאין מקום אצלם למנות שעות הלילה בפני עצמן ושעות היום בפני עצמן אחר שמספרם משתנה, בעתותי השנה השונים, כי שעות הלילה מרובות הן בלילות טבת הארוכים ומועטות – בלילות תמוז הקצרים, ושעות היום – להפך, ובהכרח שהוא חושב לחשבון היהודים המונים לפעמים כל **הכ”ד שעות כסדרן** ולפעמים – י“ב שעות ביום וי”ב שעות בלילה, מ“מ הזמן המספר כאן “ב' שעות ליל ג' י”ב אפריל וי”ב לספירה“, שהוא שעה 8 בערב, גם להאיטליאנים הנוצרים שייך ליום ג' שלאחריו, לפי שרוחב מנטובה (וגם וויאדאנא הסמוכה לה) הוא בקירוב 450 לצפון המשוה ושקיעת החמה ביום 12 אפריל היתה 6 שעות 50 מינוט, ולפ”ז התחלת היום להאיטליאנים היתה 7 שעה 20 מינוט בערב, וממילא שעה 8 כבר נחשבה גם אצלהם ליום ג' שלאחריו שהוא היה בלי ספק י“ב אפריל, ולפ”ז נתברר לנו שצדקו דברי ה' קויפמאנן, אע“פ שלא מטעמו, שבשנה ההיא חלו באמת י”ב אפריל וי"ב לספירה (כ"ז ניסן) ביום ג' בשבוע וממילא חל פסחם 3 אפריל ופסחנו ביום ה' 31 מארץ, וצדקו כל חקירותיו של ה' קויפמאנן.

נשאר לנו אפוא רק לשום לב אל הגבולים 1200, 1582 שלקח ה' קויפמאנן; הנה הגבול האחרון הוא השנה שבה תקן גריגארי את חשבון עבורם החדש שנתקבל תיכף באיטליא, ואת הגבול הראשון באר ה' אוריאל שיסודתו בזה שלדברי חוקר תולדותינו הפר' ד“ר גראטץ היתה יד עלילת הדם הראשונה בבני ישראל אשר בארצות אירופא בשנת 1171 בעיר בלוא (Blois) בארץ צרפת (ששמה הועלו על המוקד בפעם הראשונה ע"י עלילת דם ל“ד אנשים וי”ז נשים ביום ד' 26 מאי כ' סיון ד“א תתקל”א), אולם הגבולים האלה גם שניהם אינם מוכרחים, כי מלבד שלפ”ז צריך לחקור גם על השנים שמן 1171 עד 1200. הנה ממה שלא מצא גראטץ עלילת דם קודם עלילת בלוא אין ראיה שלא היתה קודם לכן, כי “לא ראינו אינה ראיה”; וזולת זה הנה עלילת בלוא היתה רק הראשונה שעל ידה נהרגו כמה נפשות מישראל, אבל העניין המסופר בכ“י שלפנינו, שבחסד ה' נתבררה צדקת היהודים ולא אונה להם כל רע, מי יודע שלא קדם בזמן לעלילת בלוא? וכן להיפך יוכל להיות שהמאורע קרה אחר שנת 1582 וחשבון פסחם וימי חדשיהם הוא ע”פ חשבון גריגארי; אולם הטעם אשר ה' קויפמאנן הסתפק לחפש רק בשנים שבין גבולים ידועים, הוא מפני הקושי הגדול המונח בטבע החשבון הזה, לפי שלוחות העבור השונים המצויים בידינו ניתנים לנו היכולת רק לקצוב בשנה ידועה את קביעותה והשתוותה עם חשבון העמים, וגם זה הוא לפעמים בעמל לא מעט, לא כן בנדון שלפנינו, שהשנה בלתי ידועה ועלינו לקצוב אותה רק ע“פ השתוות חשבוננו עם חשבון הנוצרים, הנה התרת שאלה הפוכה כזאת היא עמוקה וכבדה, כי לע”ע יחסרו לנו לוחות עוזרים להקל את החשבון הקשה הזה (כאשר התאונן על זה בצדק הח' אוריאל ב“היום”), ואשר על כן הוכרח למצוא את כל השנים שחל בהן 17 מארץ ביום ה' בשבוע ולבחון אם לא חל אז ביום ההוא ר“ח ניסן, ולפי שהשנים האלו רבות הן, כי הן החלק השביעי מכל השנים, ע”כ היא מלאכה כבדה וקשה למאד, ואשר ע“כ בצדק עלינו לתת כבוד ויקר לה”ח קויפמאנן, אשר לא חשך מעמל נפשו לחקור ולדרוש הדבר היטב במשך זמן ארוך של 382 שנים מבלי עשות שום משגה בחשבון מסוכסך כזה, ובכל זאת לא נוכל לכחד, כי יותר טוב היה לו יכולנו לברר הדבר בזמן יותר ארוך משך 382 שנה; והנה אנוכי תקנתי לוחות עבור מיוחדים אשר על ידיהם יכולים להתיר כל שאלות העבור הישרות וההפוכות, גם היותר סבוכות ומסוכסכות, בדרך קלה ובזמן קצר ¹⁰ ועל פיהם פתרתי גם את השאלות המסוכסכות הנוגעות להכ"י אשר לפנינו, ואחזור לעניננו.

נבקש לדעת מן שנת 325 עד 1582 לחשבון הישן ומן 1589 עד 1800 לחשבון החדש את כל השנים שחל בהן פסחנו ביום ה' 31 מארץ ופסחם 3 אפריל. והנה מצאנו לחשבון הישן 1) פסח הנוצרים חל 3 אפריל רק בשנות ז‘, ט"ו, ד’, י“ב, א' למחזור; 2) לכל אחת משנות המחזור הנזכרות נקל לקצוב את כל השנים שחל בהן פסחם 3 אפריל וגם ידענו שהן הולכות בסדר ידוע, שפסחם ישוב לחול ביום ההוא אחרי 95 שנים אחר כל שנתם הפשוטה (בת 365 יום) ואחרי 247 שנים אחר כל שנתם הכבושה (בת 366 יום). 3) לכל אחת משנות המחזור נקצבים גבולים ידועים אל השנים שפסחנו יוכל לחול בהם 31 מארץ; וע”פ כל אלה יקל לפתור את שאלתנו, כי לכל אחת משנות המחזור הנזכרות נקצוב בין הגבולים שבהם חל פסחנו 31 מארץ את כל השנים שבהן חל פסח הנוצרים 3 אפריל, ואז כל אותן השנים מהן שחל בהן פסחם ביום ה' נדע ברור שהוא 31 מארץ והן השנים המתאימות עם תנאי השאלה, אבל השנים שחל בהן פסחנו ביום ג' או ביום ז' (שיום ג' הוא 29 מארץ ויום ז' הוא 2 אפריל) לא צלחנה לעניננו. ואם נתבונן נמצא שבשנת ז' למחזור לא קרה כל כלל לפי שהגבול האחרון שפסחנו יחול 31 מארץ הוא קודם שנת 325; בשנת ט“ו למחזור – הגבול האחרון ד”א תכ“ח – 668, ומשתי השנים 606, 511 שחל בהן פסחם 3 אפריל, רק בראשונה ד”א רע“א חל פסחנו ביום ה' (31 מארץ) אבל בשניה – חל ביום ג‘; בשנת ד’ למחזור – הגבול האחרון ד”א תתקכ“ב – 1162, ומשש השנים: 1127, 880, 785, 690, 595, 348 שבהן חל פסחם 3 אפריל, רק באבע הראשונות, ד”א ק“ח, שנ”ה, ת“נ, תקמ”ה חל פסחנו ביום ה‘, אבל בשתים האחרונות – חל ביום ג’; בשנת י“ב למחזור – הגבול הראשון ד”א ש“צ 630. ומשמונה השנים: 1496, 1401, 1306, 1211, 964, 869, 774, 679, שבהן חל פסחם 3 אפריל, בשתים הראשונות – חל פסחנו בשבת ובשתים האחרונות – ביום ג'. ורק בארבע שנים התיכונות: ד”א תרכ“ט, תשכ”ד, תתקע“א, ה”א נ“ו חל פסחנו ביום ה‘; ובשנת א’ למחזור – הגבול הראשון ד”א התק“ג – 1143, ומארבע השנים: 1580, 1485, 1390, 1295 שחל בהן פסחם 3 אפריל חל פסחנו בשנה הראשונה – בשבת ורק בשלש שנים האחרונות: ה”א ק“נ, רמ”ה, ש“מ – חל ביום ה (31 מארץ); ולחשבון החדש מצאנו שפסח גריגארי חל 3 אפריל בשנות י”ח, י‘, ב’, י“ג למחזור מן 1583 עד 1700 ובשנות י‘, ב’, י”ג, ה' למחזור מן 1700 עד 1900, אולם גבולי השנים שבהן חל פסחנו 31 מארץ הם אלו: בשנת ה' למחזור – הגבול הראשון אחר 1900, בשנת י“ח למחזור, בשנת 1616 שחל בה פסחם 3 אפריל חל פסחנו בשבת, בשנת י”ג למחזור – הגבול הראשון 1700, ובשנת 1763 שחל בה פסחם 3 אפריל חל פסחנו ביום ו‘, בשנת י’ למחזור – לא חל פסח גריגארי אף פעם אחת ביום 3 אפריל עד אחר שנת 1800, ורק בשנת ב' למחזור, בשנת ה“א הנ”ה – 1695 חל פסח גריגארי 3 אפריל ופסחנו ביום ה' 31 מארץ. מזה רואים אנחנו שבכל השנים מן שנת 325 עד 1800 היה לנו לבחון רק כ“ג שנים שמהן מצאנו י”ג שנים שמתאמתים בהם התנאים הנתונים, שפסחנו חל ביום ה' 31 מארץ ופסחם – ביום 3 אפריל, שמונה מהן באלף החמישי: ד“א ק”ח – 318, קע“א – 511, שנ”ה – 595, ת“נ – 690, תקמ”ה – 785, תרכ“ט – 869, תשכ”ד – 964, תתק“א – 1211, וחמש באלף השיש, ד' קודם תקון גריגארי: ה”א נ“ו – 1306, ק”נ – 1390, רמ“ה – 1458, ש”מ – 1580, ואחת לחשבון גריגארי: ה“א תנ”ה – 1695; מעתה אם נניח כי שנת 964 היא מוקדמת יותר מדאי ושנת 1695 היא מאוחרת מדאי, אז נמצא שבמשך זמן ארוך של 730 שנה (965–1694) לא קרה שיהיה פסחנו ביום ה' 31 מארץ ופסחם 3 אפריל רק באותן חמש שנים שכבר מצא אותן הח' קויפמאנן ואשר חשב כי רק בין גבולים צרים (1200–1582) במשך 382 שנים לא נמצא בלעדן; ובצדק נאמר על החכם קויםמאנן פוק חזי כמה עביד דמצלח גברא דמאריה סאעיד, שהחוקר הנאמן הזה, בהיותו דורש תמיד את האמת בכל לבבו, הצליח לו עתה להוציא תולדה אמיתית גם מהקדמות בלתי צודקות ולכוין אל האמת בין בזה שי“ב אפריל חל אז ביום ג' ופסחנו 31 מארץ ופסחם 3 אפריל ובין בזה שמלבד חמש השנים אשר מנה לא נמצאה שנה אחרת כמותן במשך זמן ארוך של 730 שנה; וכל סדרי המקרים מתאמתים כפי שכתב הח' קויפמאנן, רק שראוי לשום לב שתפיסת יהודי וויאדאנא היתה בשעה 8 בערב בתחלת הלילה שלמחרתו יום ג' כ”ז ניסן וי“ב אפריל, ולא כמו שדברי ה' קויפמאנן נותנים מקום לטעות וה' אוריאל טעה בהם שתפיסתם היתה בלילה שאחר יום ג' כ”ז ניסן, וזהו שרציתי לבאר.

צבי הירש יפה.