רקע
אברהם רגלסון
הַרְפַּתְקָנוּת אִנְטֶנְסִיבִית

מתוך “הפועל הצעיר”, 22.3.1966


 

הכפלת המאוֹר    🔗

מפני מה האשה חייבת בנר של שבת? דרשו בעלי-אגדה: מפני שבעטיה נטרד אדם הראשון מגן-עדן ונתכבה נרו של עולם, דכתיב: “נר ד' נשמת אדם” (משלי כ'); לפיכך מצוּוָה האשה על הדלקת נר-שבת, שעל ידי כך היא מושכת לאדם נשמה יתירה.

הגרעין המחשבתי הצפון במדרש-אגדה זה, כך אפשר לגורסו: ואם קצוּב ומדוּד פרק-החיים שלנו, הלוא ניתן לנו להכפיל ולהעצים את המאור שבחיינו כל-עוד הוא דולק. קצרים ימינו? ובכן, מיצווה עלינו שתהא כל שעה ושעה שבהם בית-קיבול לתפארת – כן במלאכה, כן בשבתון1. לשון אחרת: תבוא האינטנסיביות של החיים ותכפּר על מה שחסר בהם באֶכּסטנסיביות.

 

סילוק הקליפות    🔗

אינטנסיביות של חיים כיצד?

קודם כל יש להיפטר ממה שנקרא בפי בעלי-מסתורין “קליפות” או “חיצונים”; טעות היא לחשוב כי אלה הם דווקא מה שמוּכּר כּעוונות או פשעים. לסתם בני-אדם, הגדוֹלה בסכנות האורבות לנפשם היא זיוף חותמם הפנימי, סילוף הדפוס שבו נטבעה טיפת-נשמתם מעיקרה. נעשה אדם כה מורגל ומומחה בצורתו המזוייפת עד שזוֹ מתראָה בעיני אחרים, וכן היא נראֵית בעיני עצמו, כמהוּתו האמתית. זה קורה כשאֶחד דבק במשך שנים בפרנסה לא-לו או שהוא מקוּבע ככפיס באיזה בית פוֹליטי. סופו – כל עמידתוֹ ודיבוּריו הוֹוים טיפּוּסיים לאותה פרנסה או אותו בית.

נפגשים גברים ונשים בטרקלין. במה הם מהגים ומצפצפים? בשערוּריה שבעתון-היום, במלכת-היופי או חתן-התנ“ך של אותה השעה (את התנ"ך עצמו מי יפקוד?), ברוֹמאן ש”כל העולם" מדשדש בו – ואם לא קראוּהוּ, הלא יש “מבקרים” המספקים להם ידיעות על-אודותיו (חזקה שאותם “מבקרים” גם הם לא קראוהו, ושאבו כל-בקיאוּתם ממאמר שבכתב-עת לועזי). אחרי כן – “כיבוד”, ושיחת-נשים על מתכּון-העוגה, וקלפים. יש לתמוה כי במקום שאין השלטונות גוזרים על כך, יהא בר-דעת משתעבד מרצון לטקס שעממני כזה, רק כדי להיראות כחד מן חבריא. גם זה מסווה וזיוף-מטבע.

מן הדברים החיצוניים, המנכּרים בן-אדם מנפשו שלו, הוא הבידור ההמוני, שהיה לתעשייה מדוּשנת-רווחים.

ביום-חול אחד, שבאין הכרזת-שביתה, נעלמו האוטובוסים מרחובות תל-אביב. וראיתי המונים-המונים, בכל מיני כלי-רכב, נוהרים בכיווּן רמת-גן. בין הנוסעים באופנוע ואופניים הבחנתי גם בעטוּרי זקן “חרדי” (להבדיל מזקנקן “אמנותי”). שאלתי איש עובר במדרכה: “מה יש?” השיב לי: “דאנדי! דאנדי!” כמשתומם על בערוּתי. היה זה משחק של כדור-רגל עם קבוצה סקוֹטית. האם אותם האוכלוסים החופזים אל מקום-המישחק, כולם בינה היתה להם, או צורך היה להם, בכדור-רגל? לא; אֶלא מין דחילה אחזתם: “כל העולם יהיה שם – ואני לא?”.

המוסיקה ודאי היא בגורמי הנאה עילאית לנשמת-אנוֹש. אבל הנהירה העצומה אל קונצרטים מסויימים, האם בצמאון למוסיקה מקוֹרה? אתמהה! הן המשׁכּוּכית לאותו עדר היא תהילת-שמו של מנגן מעולם-החוּץ; ופסנתרן, כנר או חלילן יושב-ארצנו, שבסגולותיו העצמיוֹת אינו נופל מאותם האָמנים-האורחים, בקושי ימלא את אולם-המוזיאון הקטן בתל-אביב. והיה מעשה (עוּבדה, לא הלצה!) שאיש-עסקים אחד רשם את דמי כרטיסי-הקונצרטים שלו על חשבון הוצאותיו המיסחריות לניכוּי ממס. נימוקו: “לא תענוג הוא לי. אָנוּס אני להיראוֹת בקונצרטים שבהיכל-התרבות לשם קיוּם מעמדי ויוּקרתי בחוגי-המיסחר”.

 

לא במחיר    🔗

נסב-נא מחשבתנו אֶל קנייני-עושר אשר לא במחיר הם ניתנים, אֶל הרפתקאות גדושות-חוויה אשר לא במרחקים הן ולא בגבוּרוֹת-גוף הן מוּתנוֹת: רכוּשים שראוותם בחלוני בוקר וערב, הצגות אשר תיאטרוֹנן – הבריאה, פיסגות-הרים אשר בנפשנו פנימה. קוראים הם לנו, מזמינים הם אותנו בכל עת ובכל שעה. ואם לא נקשיב, הם עושים מזמורי-משוררים מלאכיהם, משרתיהם נאומי נביאים.

שׁר ג’יימס רוֹסל לוֹאֶל (נ. 1819, מ. 1891; נצר למשפחה דגוּלה במאסאצ’וּסטס, ארה"ב; ממנה גם האסטרוֹנוֹם פּרסיוואל לוֹאֶל, המשוררת איימי לוֹאֶל שהיתה מטרוֹניתא לאימאז’יסטים, והמשורר ג’ראֵל לוֹאֶל בזמן הזה) – ומלפני בית-השיר הסליחה, כי אַתיך חרוזיו לדיבורי הפשוט:

“לא בקדמת-ילדותנו בלבד, עדן-שמיים על כל זיוויו שרוי – יוֹם-יוֹם, בעת נשמותינו נתונות לפחדים וערמוּמיוֹת, אל גובהי-סיני אנו עולים, ולא נדע”.

ראש-הפסוק מוסיף על ניב של ווֹרדסווֹרת, שאָמר: “עדן-שמיים שרוי מסביב לנו בינקוּתנו”. סוף-הפסוק מגיד כי גם בשפלוּתנו מעמד הר-סיני קיים ופועל תדיר על במתי-נשמותינו, ולוּ פקחנו אוזן פנימית, היינו שומעים ברעוֹם הקול “אנכי…” וכל הל"אוין, אשר העבירה עליהם מגמדת את שיעור-קומתנו האנוֹשית וממעטת את דמות-האלוֹהוּת בכבודה ובעצמה2. והמשורר את פסוקיו ממשיך:

"מס מוטל על הקבצן בעד הפינה, ימוּת בה… באוהל-השטן הכול עומד למכירה. כל אוֹקיה של סיגים עולה באוֹקיה של פז. בועות-הבל נקנה במחיר שיעבוד כל הנשמה. השמיים בלבד הם מתן-חינם, רק האלהים – דרוֹש ותקבלהו!

"אין דמים לקיץ הנדיב. הדל שבעוברי-אוֹרח יכוֹל את חודש-יוּני לרכוש.

"ומה יקר מני יום ביוני?3 אזי – אם בכלל – יבואו ימים כלוּלי-יופי. אזי יבחן רקיע את ארץ אם היא מכוּונת-כמוֹ לנגינה, וברוֹך יניח על לבה את אָזנוֹ החמה. בין נביט ובין נקשיב, נשמע את החיים ממלמלים, אף נראֵם מתנוצצים. כל רגב-עפר מרגיש בתוכו זיזת-כוֹח, חשק-סתרים, הנמשך כלפי רוּם, ובגששוֹ ממעל לו בסנוורים אחר אוֹר, יעלה ויגיע אלי נשמה בדשאים ופרחים.

"שטף-החיים, ברוּר הוא נראֶה מתגלגל-מתפשט על פני גבעות וגיאָיוֹת. בכוֹר-אביב רוטט באָחוּ ירוֹק, נוּרית-חמאה לוכדת החמה בגביעה; ואין עלה ואין שרביט-עשב כה מיסכן, ולא ישמש ארמון לאיזה יצור מאוּשר.

“הצפור הקטן יושב בפתחו בשמש, מתנדנד כניצן בינוֹת-עלים, ומפקיר כל גופו שקוּי-האור לרחץ-הקייץ האוֹפפוֹ. רעייתו מרגישה בביצים תחת כנפיה, ולבה הזעיר בחוּבּה האילם מפרפר ורן. הוא שׁר לעולם כולו, והיא – לקנה. לאוזן-הטבע דקת-השמע, שירת-מי יותר תיטב?”

 

ביער-ואלדן    🔗

זכתה העיירה קוֹנקוֹרד שבמאסאצ’וּסאֶטס, ובזמן אחד שדרו בה שלושה אדירי-ספרוּת: נתניאל הוֹתוֹרן, ראלף ואלדוֹ אֶמרסון, ותוֹרוֹ. היה הנרי דויד תוֹרוֹ (נ. 1817, מ. 1862) מטיף וחלוץ להרפתקנות אינטנסיבית, לטעימת חיים שהנשמה באמת מתרווה מהם – תחת היאָסרוּת לשעון ושיעבוד לנכסים והתעדנות טפלה. יצא אל יער, מהלך שעות ספוּרוֹת מקוֹנקוֹרד, התקין לו צריף על יד אגם-ואלדן, וחי בחיק טבע-יה. עשה ביער כשנתיים, ורשם את חוויותיו שם בספר “ואלדן”. אמריקה של-היום, זו הממוּשטרת על ידי המכונה והמעוּצבת לאחידות-נוסח על ידי פיתויי הפרסוֹמת, מתרפקת על ספר זה כשיקוּי לנשמתה השבוּיה.

“יצאתי אל היער מפני שרציתי לחיות מתוך מחשבה מכוּונת, להתייצב לפני עובדות-המציאוּת בתמציתיוּתן בלבד, ולראות אם לא אוכל ללמוד מה שיש להם לחיים ללמדני, למען אשר כבוא שעתי למות, לא יתגלה לי כי בכלל לא חייתי. מפני שהחיים כל-כך יקרים הם, לא חפצתי לחיות את שאֵינם-חיים; אף לא חפצתי לנהוג בפרישׁוּת, אלא-אם-כן יהא הכרח בכך. רציתי לחיוֹת לעמקוּת, למצוֹץ את ליח-החיים עד-תום, לחיות בדרך כה רבת-עוז וספּארטאית עד שיגוֹרשו ויורחקו ממנה כל שאינו בגדר חיים; לקצור עמיר רחב ולחתוך עד לקרקע, לרדוף את החיים עד היתפשׂם בזווית לאין-מיפלט, לצמצמם לתנאים הנמוכים-ביותר; ואם יתבחנו עלובים, לעמוד על מלוֹא-עלבונם לאמתוֹ ולהוקיעו לעיני העולם; ואם נשגבים הם, אדע זאת מנסיוני שלי, ויהיה בידי למסור דין-וחשבון נכון מהם במסעי הבא…”

בפיסקה אחת מדמה תורוֹ את צריפו לכלוב בתוך היער, בעדו יסתכל בכל בעלי-חיים מסביב בשביל ללמוד דרכיהם כמו שהם, תחת אשר בישׂים אותם בכלוב על מנת להביט בהם. מובן, כי לא כלוּא היה בכלובו. צלע-גבעה מאחורי צריפו חרש, ותהי לו לשדה של פוֹל ותירס. יש והיה מטייל אל העיירה, לקנות איזה מיצרך החסר לו, כגון קמח או תפוחי-אדמה. פעם, כבואו אל קונקורד, נאסר והוּשם בכלא, בעווֹן מיאוּנוֹ לשלם מסים; שכּן מכבר הכריז כי מתפטר הוא מחברוּת במדינת-מאסאצ’וסאֶטס משום חוק שיש בה, המחייב להחזיר עבד בורח אל בעליו (בדרום). מספרים כי בא אֶמרסון לבקר את ידידו בכלא: שאל: “הנרי, מה אהת עושה בכלא?” השיב תוֹרוֹ: “ראלף, מה אתה עושה מחוץ לכלא?” רצה לומר: זה המקום הנכון לאדם בן-חורין. למחרת שוחרר; כנראה, פדוהו חברים בשלמם את מסיו בעדו.

אל צריפו באו גם אוֹרחים, אָדם – ושאינם אָדם, כי סנאים, עכברים וצפרים התיידדו אתו. עתים היה יושב דוֹם על קורת-עץ שלעות תמימות, וסופג כל מראה, רחש וריח אשר יש ביד עצי-היער, על העלים המאדימים וצהיבים בסתיו, וביד רוחות ושמיים והאגם, להעניק לו; בשעות כאלו היה שוכח לאכול. בליל-ירח היה יוצא בסירה אל לב-האגם ומנגן בחליל; ודגים, כמו מוקסמי-נגינתו, היו עולים אל פני-המים ומשתכשכים אצל דופני-הסירה. עד שעלה על משכבו, היו שני ינשופים, “ינשוף-צריחה” ו“ינשוף-תרועה”, עורכים לו סירינאדות.

 

האגם    🔗

בקיץ היה האגם שקוּף, ירוֹק-כחוֹל בטוהרו. חרקים מהלכי-על-מים, אפשר היה לראות עקבותיהם מרחוק: “המחליקים” על ידי קו דק, כמו חתך-סכין, שהניחו מאחוריהם; “חפושׁיות-המים” על ידי אַדוות-אַדוות שהתפשטו מסביב להם במישטח החלק של האגם. בחורף היה האגם מתכסה עוֹבי-קרח, ואביב היה הקרח מתבקע ומתפוצץ בקולות-רעם.

אילו דברים של תוֹרוֹ בייחס לאגם שלו, ולבריכות בכלל, מזכירים את “הבריכה” של ביאליק.

“בכל רושמי-הפנים של הנוף, אין כבריכה ליופי ועושר-הבעה. הריהי עין של הארץ. והצופה, בהביטו בה, תוֹכן את עמקוּת טבעו שלו. העצים בסמוך לחוף (בני-מינם על נהרות יגדלו) הם ריסי-העינים העדינים על שוליה; והגבעות והכפים המיוֹערים סביבה הם גבוֹתיה המתקמרות ממעל לה”.

עוד הוא אומר:

“ביום שכזה, בספטמבר או אוקטובר, אגם-ואלדן הוא ראי-יער, עשׂוּי לשלמוּת; אבנים המשבצות אותו, חן להן בעיני כאילו היו נדירות ויקרות. מימי-שמיים הם, בלתי זקוקים לגדר. אומות באות וחולפות, ולא יטמאוהו. הריהו ראי, אשר שום אבן זרוקה לא תסדקהו, אשר הכסף החי שלו לעולם לא יתבלה, אשר זהב-מסגרתו – הטבע עצמו מחדשהו. שום סער, שום אָבק, לא יכער לאורך-זמן את פניו; עד-רעננים הם. שדימה-של-מים מעידה על נשמת-האוויר; בלי-הרף מקבלת היא חיים חדשים ותנועה חדשה ממעל. ממוּצעת היא בטבעה בין אדמה ובין רקיע. על האדמה רק עשבים ועצים יתנענעו, אבל המים כל-מראיהם מתאַדווים למגע-הרוח. מכיר אני את המקום אשר שם הרוח טס ועובר על פניהם, על ידי שברירים או בהרות של אוֹר…”

הלך תורֹוֹ מיער-ואלדן כאשר בא. “היה לי טעם טוב לעזוב את היער כמו לבוֹאי שמה. אולי שיערתי כי יש לי עוד פרשות-חיים לחיות – ולא אוכל לתת עוד זמן לפרשה זו. מפליא באיזו קלוּת ובלא-יודעים אנו נופלים לתוך נתיב תחוּם ועושים לעצמנו מסילה סלולה. פחות משבוע דרתי שם, וכבר דרכו רגלי שביל מן דלתי אל שפת-האגם. והגם שעברו חמש או שש שנים מאּז פסעתי בו, עדיין יפה אפשר להבחינוֹ. אמת, חוששני כי גם אחרים נפלו לתוך אותו הנתיב, וסייעו להחזיקו פתוח. פני-האדמה רכים הם, ונוחים לגילוף ברגלי-אדם, והוא הדין גם בנתיבות שרוח-האדם מהלכת בהם…”.

מאה ותריסר שנים עברו מאז נדפס ספר “ואלדן” לראשונה, וטוהרו לא נמר. והנתיב ההוא מצריפו ועד האגם, אלפים פוקדים-ודורכים אותו כאדמת-קודש.

 

גם במקרא-שיר    🔗

ההרפתקנות האינטנסיבית לא ליפיעי-טבע בלבד תחרד ותיענה ברגישות. היא תרטוֹט עם כל רטט-אור, כל בריקת-יוֹפי, כל רעיון נושא-כוכבים כמו שלולית-גשם בטרם בוקר, כל צליל-ציפור, אשר בשירה כתובה.

אקשו שיחתי במאמץ לתרגם מעשה-שיר קטן המזווג, בתכלית-ריכוז, את הנוף הפנימי של יצירי-עולם עם הנוף הפנימי של מלים – זו תהילה מאת ג’רארד מאנלי הוֹפּקינס:

תִּפְאֶרֶת בְּרֻדָּה
הֲדָרָה לָאֵל עַל עֲצָמִים מִתְנִמְרְרים –

עַל שְׁחָקִים כְּפוּלֵי-צִבְעוֹן כְּפָרָה עֲקֻדָּה;

עַל שׁוּמוֹת4 וְרוֹד – פִּתּוּחֵי-נֶקֶד5 – בִּטְרוּטוֹת6 שׂוֹחוֹת;

מַפַּל עַרְמוֹנִים – גַּחֲלֵי-אֵשׁ מְפֻעְפָּעוֹת; כַּנְפֵי-פֵּרוּשִׁים7;

נוֹף-אֲדָמָה מְבֻתָּר וּמְתֻשְׁבָּץ – מִרְעֶה, בּוּר וְחָרִישׁ;

וְכֹל-מְלָאכוֹת, אֲבִיזְרֵיהֶן, אֶרְגַּלְיָתָן וְכָשְׁרָן.

כֹּל אֲשֶׁר הֵם הָפְכִּיִּים, מְקוֹרִיִּים, נְדִירִים, מוּזָרִים;

כָּל אֲשֶׁר הוּא חָמִיק, נִמְשִׁי (מִי יוֹדֵעַ אֵיכָה?)

בְּמָהִיר, אִטִּי; מָתוֹק, חָמוּץ; מְסַנְוֵר, כֵּהֶה;

הוּא מְאַבְהֶה8 אֲשֶׁר תִּפְאַרְתּוֹ לְעֵילָא מִכָּל שִׁנּוּי.

הַלְלוּהוּ.


  1. לא אמורה נשמה יתירה בשבת אלא כשהיא ניזונה מן המעשה וחוזרת וזנה את המעשה.ובמסורת–ישראל השבת עצמה היא בגדר עשייה לאלוהים ולאנשים: “ויכל אלוהים ביום השביעי… מה היה העולם חסר? ”שבת!“ – ”לעשות את השבת לדורותם…".  ↩

  2. וע‘ פירוש רש"י לשיר–השירים ד’: ה', “שני עפרים תאמי–צביה”, בדבר תיאום הדיבּרות שבשני הלוחות: “חמשה על זו וחמשה על זו, מכוּונין דיבור כנגד דיבור: אנכי כנגד לא תרצח, שהרוצח ממעט את הדמות של הקב”ה", וגומר.  ↩

  3. באקלים הקריר של אנגליה החדשה, עת מלוא–הפריחה היא בחודש–יוני.  ↩

  4. יבלוֹת זעירות.  ↩

  5. עשׂוּיי נקודות–נקודות כתצלומים שבעתונים (stipple).  ↩

  6. דגי–נחלים (trout).  ↩

  7. צפור קטנה, ססגוֹנית (finch).  ↩

  8. מלשון אַבהוּת.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35412 יצירות מאת 1802 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!