רקע
אברהם רגלסון
הַרְפַּתְקָנוּת אִנְטֶנְסִיבִית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

מתוך “הפועל הצעיר”, 22.3.1966


 

הכפלת המאוֹר

מפני מה האשה חייבת בנר של שבת? דרשו בעלי-אגדה: מפני שבעטיה נטרד אדם הראשון מגן-עדן ונתכבה נרו של עולם, דכתיב: “נר ד' נשמת אדם” (משלי כ'); לפיכך מצוּוָה האשה על הדלקת נר-שבת, שעל ידי כך היא מושכת לאדם נשמה יתירה.

הגרעין המחשבתי הצפון במדרש-אגדה זה, כך אפשר לגורסו: ואם קצוּב ומדוּד פרק-החיים שלנו, הלוא ניתן לנו להכפיל ולהעצים את המאור שבחיינו כל-עוד הוא דולק. קצרים ימינו? ובכן, מיצווה עלינו שתהא כל שעה ושעה שבהם בית-קיבול לתפארת – כן במלאכה, כן בשבתון1. לשון אחרת: תבוא האינטנסיביות של החיים ותכפּר על מה שחסר בהם באֶכּסטנסיביות.

 

סילוק הקליפות

אינטנסיביות של חיים כיצד?

קודם כל יש להיפטר ממה שנקרא בפי בעלי-מסתורין “קליפות” או “חיצונים”; טעות היא לחשוב כי אלה הם דווקא מה שמוּכּר כּעוונות או פשעים. לסתם בני-אדם, הגדוֹלה בסכנות האורבות לנפשם היא זיוף חותמם הפנימי, סילוף הדפוס שבו נטבעה טיפת-נשמתם מעיקרה. נעשה אדם כה מורגל ומומחה בצורתו המזוייפת עד שזוֹ מתראָה בעיני אחרים, וכן היא נראֵית בעיני עצמו, כמהוּתו האמתית. זה קורה כשאֶחד דבק במשך שנים בפרנסה לא-לו או שהוא מקוּבע ככפיס באיזה בית פוֹליטי. סופו – כל עמידתוֹ ודיבוּריו הוֹוים טיפּוּסיים לאותה פרנסה או אותו בית.

נפגשים גברים ונשים בטרקלין. במה הם מהגים ומצפצפים? בשערוּריה שבעתון-היום, במלכת-היופי או חתן-התנ“ך של אותה השעה (את התנ"ך עצמו מי יפקוד?), ברוֹמאן ש”כל העולם" מדשדש בו – ואם לא קראוּהוּ, הלא יש “מבקרים” המספקים להם ידיעות על-אודותיו (חזקה שאותם “מבקרים” גם הם לא קראוהו, ושאבו כל-בקיאוּתם ממאמר שבכתב-עת לועזי). אחרי כן – “כיבוד”, ושיחת-נשים על מתכּון-העוגה, וקלפים. יש לתמוה כי במקום שאין השלטונות גוזרים על כך, יהא בר-דעת משתעבד מרצון לטקס שעממני כזה, רק כדי להיראות כחד מן חבריא. גם זה מסווה וזיוף-מטבע.

מן הדברים החיצוניים, המנכּרים בן-אדם מנפשו שלו, הוא הבידור ההמוני, שהיה לתעשייה מדוּשנת-רווחים.

ביום-חול אחד, שבאין הכרזת-שביתה, נעלמו האוטובוסים מרחובות תל-אביב. וראיתי המונים-המונים, בכל מיני כלי-רכב, נוהרים בכיווּן רמת-גן. בין הנוסעים באופנוע ואופניים הבחנתי גם בעטוּרי זקן “חרדי” (להבדיל מזקנקן “אמנותי”). שאלתי איש עובר במדרכה: “מה יש?” השיב לי: “דאנדי! דאנדי!” כמשתומם על בערוּתי. היה זה משחק של כדור-רגל עם קבוצה סקוֹטית. האם אותם האוכלוסים החופזים אל מקום-המישחק, כולם בינה היתה להם, או צורך היה להם, בכדור-רגל? לא; אֶלא מין דחילה אחזתם: “כל העולם יהיה שם – ואני לא?”.

המוסיקה ודאי היא בגורמי הנאה עילאית לנשמת-אנוֹש. אבל הנהירה העצומה אל קונצרטים מסויימים, האם בצמאון למוסיקה מקוֹרה? אתמהה! הן המשׁכּוּכית לאותו עדר היא תהילת-שמו של מנגן מעולם-החוּץ; ופסנתרן, כנר או חלילן יושב-ארצנו, שבסגולותיו העצמיוֹת אינו נופל מאותם האָמנים-האורחים, בקושי ימלא את אולם-המוזיאון הקטן בתל-אביב. והיה מעשה (עוּבדה, לא הלצה!) שאיש-עסקים אחד רשם את דמי כרטיסי-הקונצרטים שלו על חשבון הוצאותיו המיסחריות לניכוּי ממס. נימוקו: “לא תענוג הוא לי. אָנוּס אני להיראוֹת בקונצרטים שבהיכל-התרבות לשם קיוּם מעמדי ויוּקרתי בחוגי-המיסחר”.

 

לא במחיר

נסב-נא מחשבתנו אֶל קנייני-עושר אשר לא במחיר הם ניתנים, אֶל הרפתקאות גדושות-חוויה אשר לא במרחקים הן ולא בגבוּרוֹת-גוף הן מוּתנוֹת: רכוּשים שראוותם בחלוני בוקר וערב, הצגות אשר תיאטרוֹנן – הבריאה, פיסגות-הרים אשר בנפשנו פנימה. קוראים הם לנו, מזמינים הם אותנו בכל עת ובכל שעה. ואם לא נקשיב, הם עושים מזמורי-משוררים מלאכיהם, משרתיהם נאומי נביאים.

שׁר ג’יימס רוֹסל לוֹאֶל (נ. 1819, מ. 1891; נצר למשפחה דגוּלה במאסאצ’וּסטס, ארה"ב; ממנה גם האסטרוֹנוֹם פּרסיוואל לוֹאֶל, המשוררת איימי לוֹאֶל שהיתה מטרוֹניתא לאימאז’יסטים, והמשורר ג’ראֵל לוֹאֶל בזמן הזה) – ומלפני בית-השיר הסליחה, כי אַתיך חרוזיו לדיבורי הפשוט:

“לא בקדמת-ילדותנו בלבד, עדן-שמיים על כל זיוויו שרוי – יוֹם-יוֹם, בעת נשמותינו נתונות לפחדים וערמוּמיוֹת, אל גובהי-סיני אנו עולים, ולא נדע”.

ראש-הפסוק מוסיף על ניב של ווֹרדסווֹרת, שאָמר: “עדן-שמיים שרוי מסביב לנו בינקוּתנו”. סוף-הפסוק מגיד כי גם בשפלוּתנו מעמד הר-סיני קיים ופועל תדיר על במתי-נשמותינו, ולוּ פקחנו אוזן פנימית, היינו שומעים ברעוֹם הקול “אנכי…” וכל הל"אוין, אשר העבירה עליהם מגמדת את שיעור-קומתנו האנוֹשית וממעטת את דמות-האלוֹהוּת בכבודה ובעצמה2. והמשורר את פסוקיו ממשיך:

"מס מוטל על הקבצן בעד הפינה, ימוּת בה… באוהל-השטן הכול עומד למכירה. כל אוֹקיה של סיגים עולה באוֹקיה של פז. בועות-הבל נקנה במחיר שיעבוד כל הנשמה. השמיים בלבד הם מתן-חינם, רק האלהים – דרוֹש ותקבלהו!

"אין דמים לקיץ הנדיב. הדל שבעוברי-אוֹרח יכוֹל את חודש-יוּני לרכוש.

"ומה יקר מני יום ביוני?3 אזי – אם בכלל – יבואו ימים כלוּלי-יופי. אזי יבחן רקיע את ארץ אם היא מכוּונת-כמוֹ לנגינה, וברוֹך יניח על לבה את אָזנוֹ החמה. בין נביט ובין נקשיב, נשמע את החיים ממלמלים, אף נראֵם מתנוצצים. כל רגב-עפר מרגיש בתוכו זיזת-כוֹח, חשק-סתרים, הנמשך כלפי רוּם, ובגששוֹ ממעל לו בסנוורים אחר אוֹר, יעלה ויגיע אלי נשמה בדשאים ופרחים.

"שטף-החיים, ברוּר הוא נראֶה מתגלגל-מתפשט על פני גבעות וגיאָיוֹת. בכוֹר-אביב רוטט באָחוּ ירוֹק, נוּרית-חמאה לוכדת החמה בגביעה; ואין עלה ואין שרביט-עשב כה מיסכן, ולא ישמש ארמון לאיזה יצור מאוּשר.

“הצפור הקטן יושב בפתחו בשמש, מתנדנד כניצן בינוֹת-עלים, ומפקיר כל גופו שקוּי-האור לרחץ-הקייץ האוֹפפוֹ. רעייתו מרגישה בביצים תחת כנפיה, ולבה הזעיר בחוּבּה האילם מפרפר ורן. הוא שׁר לעולם כולו, והיא – לקנה. לאוזן-הטבע דקת-השמע, שירת-מי יותר תיטב?”

 

ביער-ואלדן

זכתה העיירה קוֹנקוֹרד שבמאסאצ’וּסאֶטס, ובזמן אחד שדרו בה שלושה אדירי-ספרוּת: נתניאל הוֹתוֹרן, ראלף ואלדוֹ אֶמרסון, ותוֹרוֹ. היה הנרי דויד תוֹרוֹ (נ. 1817, מ. 1862) מטיף וחלוץ להרפתקנות אינטנסיבית, לטעימת חיים שהנשמה באמת מתרווה מהם – תחת היאָסרוּת לשעון ושיעבוד לנכסים והתעדנות טפלה. יצא אל יער, מהלך שעות ספוּרוֹת מקוֹנקוֹרד, התקין לו צריף על יד אגם-ואלדן, וחי בחיק טבע-יה. עשה ביער כשנתיים, ורשם את חוויותיו שם בספר “ואלדן”. אמריקה של-היום, זו הממוּשטרת על ידי המכונה והמעוּצבת לאחידות-נוסח על ידי פיתויי הפרסוֹמת, מתרפקת על ספר זה כשיקוּי לנשמתה השבוּיה.

“יצאתי אל היער מפני שרציתי לחיות מתוך מחשבה מכוּונת, להתייצב לפני עובדות-המציאוּת בתמציתיוּתן בלבד, ולראות אם לא אוכל ללמוד מה שיש להם לחיים ללמדני, למען אשר כבוא שעתי למות, לא יתגלה לי כי בכלל לא חייתי. מפני שהחיים כל-כך יקרים הם, לא חפצתי לחיות את שאֵינם-חיים; אף לא חפצתי לנהוג בפרישׁוּת, אלא-אם-כן יהא הכרח בכך. רציתי לחיוֹת לעמקוּת, למצוֹץ את ליח-החיים עד-תום, לחיות בדרך כה רבת-עוז וספּארטאית עד שיגוֹרשו ויורחקו ממנה כל שאינו בגדר חיים; לקצור עמיר רחב ולחתוך עד לקרקע, לרדוף את החיים עד היתפשׂם בזווית לאין-מיפלט, לצמצמם לתנאים הנמוכים-ביותר; ואם יתבחנו עלובים, לעמוד על מלוֹא-עלבונם לאמתוֹ ולהוקיעו לעיני העולם; ואם נשגבים הם, אדע זאת מנסיוני שלי, ויהיה בידי למסור דין-וחשבון נכון מהם במסעי הבא…”

בפיסקה אחת מדמה תורוֹ את צריפו לכלוב בתוך היער, בעדו יסתכל בכל בעלי-חיים מסביב בשביל ללמוד דרכיהם כמו שהם, תחת אשר בישׂים אותם בכלוב על מנת להביט בהם. מובן, כי לא כלוּא היה בכלובו. צלע-גבעה מאחורי צריפו חרש, ותהי לו לשדה של פוֹל ותירס. יש והיה מטייל אל העיירה, לקנות איזה מיצרך החסר לו, כגון קמח או תפוחי-אדמה. פעם, כבואו אל קונקורד, נאסר והוּשם בכלא, בעווֹן מיאוּנוֹ לשלם מסים; שכּן מכבר הכריז כי מתפטר הוא מחברוּת במדינת-מאסאצ’וסאֶטס משום חוק שיש בה, המחייב להחזיר עבד בורח אל בעליו (בדרום). מספרים כי בא אֶמרסון לבקר את ידידו בכלא: שאל: “הנרי, מה אהת עושה בכלא?” השיב תוֹרוֹ: “ראלף, מה אתה עושה מחוץ לכלא?” רצה לומר: זה המקום הנכון לאדם בן-חורין. למחרת שוחרר; כנראה, פדוהו חברים בשלמם את מסיו בעדו.

אל צריפו באו גם אוֹרחים, אָדם – ושאינם אָדם, כי סנאים, עכברים וצפרים התיידדו אתו. עתים היה יושב דוֹם על קורת-עץ שלעות תמימות, וסופג כל מראה, רחש וריח אשר יש ביד עצי-היער, על העלים המאדימים וצהיבים בסתיו, וביד רוחות ושמיים והאגם, להעניק לו; בשעות כאלו היה שוכח לאכול. בליל-ירח היה יוצא בסירה אל לב-האגם ומנגן בחליל; ודגים, כמו מוקסמי-נגינתו, היו עולים אל פני-המים ומשתכשכים אצל דופני-הסירה. עד שעלה על משכבו, היו שני ינשופים, “ינשוף-צריחה” ו“ינשוף-תרועה”, עורכים לו סירינאדות.

 

האגם

בקיץ היה האגם שקוּף, ירוֹק-כחוֹל בטוהרו. חרקים מהלכי-על-מים, אפשר היה לראות עקבותיהם מרחוק: “המחליקים” על ידי קו דק, כמו חתך-סכין, שהניחו מאחוריהם; “חפושׁיות-המים” על ידי אַדוות-אַדוות שהתפשטו מסביב להם במישטח החלק של האגם. בחורף היה האגם מתכסה עוֹבי-קרח, ואביב היה הקרח מתבקע ומתפוצץ בקולות-רעם.

אילו דברים של תוֹרוֹ בייחס לאגם שלו, ולבריכות בכלל, מזכירים את “הבריכה” של ביאליק.

“בכל רושמי-הפנים של הנוף, אין כבריכה ליופי ועושר-הבעה. הריהי עין של הארץ. והצופה, בהביטו בה, תוֹכן את עמקוּת טבעו שלו. העצים בסמוך לחוף (בני-מינם על נהרות יגדלו) הם ריסי-העינים העדינים על שוליה; והגבעות והכפים המיוֹערים סביבה הם גבוֹתיה המתקמרות ממעל לה”.

עוד הוא אומר:

“ביום שכזה, בספטמבר או אוקטובר, אגם-ואלדן הוא ראי-יער, עשׂוּי לשלמוּת; אבנים המשבצות אותו, חן להן בעיני כאילו היו נדירות ויקרות. מימי-שמיים הם, בלתי זקוקים לגדר. אומות באות וחולפות, ולא יטמאוהו. הריהו ראי, אשר שום אבן זרוקה לא תסדקהו, אשר הכסף החי שלו לעולם לא יתבלה, אשר זהב-מסגרתו – הטבע עצמו מחדשהו. שום סער, שום אָבק, לא יכער לאורך-זמן את פניו; עד-רעננים הם. שדימה-של-מים מעידה על נשמת-האוויר; בלי-הרף מקבלת היא חיים חדשים ותנועה חדשה ממעל. ממוּצעת היא בטבעה בין אדמה ובין רקיע. על האדמה רק עשבים ועצים יתנענעו, אבל המים כל-מראיהם מתאַדווים למגע-הרוח. מכיר אני את המקום אשר שם הרוח טס ועובר על פניהם, על ידי שברירים או בהרות של אוֹר…”

הלך תורֹוֹ מיער-ואלדן כאשר בא. “היה לי טעם טוב לעזוב את היער כמו לבוֹאי שמה. אולי שיערתי כי יש לי עוד פרשות-חיים לחיות – ולא אוכל לתת עוד זמן לפרשה זו. מפליא באיזו קלוּת ובלא-יודעים אנו נופלים לתוך נתיב תחוּם ועושים לעצמנו מסילה סלולה. פחות משבוע דרתי שם, וכבר דרכו רגלי שביל מן דלתי אל שפת-האגם. והגם שעברו חמש או שש שנים מאּז פסעתי בו, עדיין יפה אפשר להבחינוֹ. אמת, חוששני כי גם אחרים נפלו לתוך אותו הנתיב, וסייעו להחזיקו פתוח. פני-האדמה רכים הם, ונוחים לגילוף ברגלי-אדם, והוא הדין גם בנתיבות שרוח-האדם מהלכת בהם…”.

מאה ותריסר שנים עברו מאז נדפס ספר “ואלדן” לראשונה, וטוהרו לא נמר. והנתיב ההוא מצריפו ועד האגם, אלפים פוקדים-ודורכים אותו כאדמת-קודש.

 

גם במקרא-שיר

ההרפתקנות האינטנסיבית לא ליפיעי-טבע בלבד תחרד ותיענה ברגישות. היא תרטוֹט עם כל רטט-אור, כל בריקת-יוֹפי, כל רעיון נושא-כוכבים כמו שלולית-גשם בטרם בוקר, כל צליל-ציפור, אשר בשירה כתובה.

אקשו שיחתי במאמץ לתרגם מעשה-שיר קטן המזווג, בתכלית-ריכוז, את הנוף הפנימי של יצירי-עולם עם הנוף הפנימי של מלים – זו תהילה מאת ג’רארד מאנלי הוֹפּקינס:

תִּפְאֶרֶת בְּרֻדָּה
הֲדָרָה לָאֵל עַל עֲצָמִים מִתְנִמְרְרים –

עַל שְׁחָקִים כְּפוּלֵי-צִבְעוֹן כְּפָרָה עֲקֻדָּה;

עַל שׁוּמוֹת4 וְרוֹד – פִּתּוּחֵי-נֶקֶד5 – בִּטְרוּטוֹת6 שׂוֹחוֹת;

מַפַּל עַרְמוֹנִים – גַּחֲלֵי-אֵשׁ מְפֻעְפָּעוֹת; כַּנְפֵי-פֵּרוּשִׁים7;

נוֹף-אֲדָמָה מְבֻתָּר וּמְתֻשְׁבָּץ – מִרְעֶה, בּוּר וְחָרִישׁ;

וְכֹל-מְלָאכוֹת, אֲבִיזְרֵיהֶן, אֶרְגַּלְיָתָן וְכָשְׁרָן.

כֹּל אֲשֶׁר הֵם הָפְכִּיִּים, מְקוֹרִיִּים, נְדִירִים, מוּזָרִים;

כָּל אֲשֶׁר הוּא חָמִיק, נִמְשִׁי (מִי יוֹדֵעַ אֵיכָה?)

בְּמָהִיר, אִטִּי; מָתוֹק, חָמוּץ; מְסַנְוֵר, כֵּהֶה;

הוּא מְאַבְהֶה8 אֲשֶׁר תִּפְאַרְתּוֹ לְעֵילָא מִכָּל שִׁנּוּי.

הַלְלוּהוּ.


  1. לא אמורה נשמה יתירה בשבת אלא כשהיא ניזונה מן המעשה וחוזרת וזנה את המעשה.ובמסורת–ישראל השבת עצמה היא בגדר עשייה לאלוהים ולאנשים: “ויכל אלוהים ביום השביעי… מה היה העולם חסר? ”שבת!“ – ”לעשות את השבת לדורותם…".  ↩

  2. וע‘ פירוש רש"י לשיר–השירים ד’: ה', “שני עפרים תאמי–צביה”, בדבר תיאום הדיבּרות שבשני הלוחות: “חמשה על זו וחמשה על זו, מכוּונין דיבור כנגד דיבור: אנכי כנגד לא תרצח, שהרוצח ממעט את הדמות של הקב”ה", וגומר.  ↩

  3. באקלים הקריר של אנגליה החדשה, עת מלוא–הפריחה היא בחודש–יוני.  ↩

  4. יבלוֹת זעירות.  ↩

  5. עשׂוּיי נקודות–נקודות כתצלומים שבעתונים (stipple).  ↩

  6. דגי–נחלים (trout).  ↩

  7. צפור קטנה, ססגוֹנית (finch).  ↩

  8. מלשון אַבהוּת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות