להוַסד חברת “חזיון”
עובדי האמנות שלנו, כבעלי “נשמה יתרה” – הלא הדין הוא שיהיו מצוינים גם בדקות החוש וההרגשה; ובכל זאת דוקא הם וביחוד עובדי הבמה, פגרו לבוא לקול הקורא של התחיה. מדוע פגרו? לא פה המקום לברר זאת, אבל כך הוא גוף המעשה: האמנים שלנו היו תמיד בעיניהם כחתנים ביום החופה, שפטורים, על פי דיני ישראל, מכל המצוות. טרודים היו ב“אמנות טהורה”. זה כשלשים שנה נמשכת והולכת בחוצה-לארץ ובארץ-ישראל עבודת התחיה לכל צורותיה: נתחדשה הספרות, היתה השפה בפה, נוסדו בתי-ספר וגימנסיות עבריים, הוקם “בצלאל”, נבנה פוליטכניקום, נתיסדה – על-ידי “חובב”, לא אמן – ה“בימה”, נוצרו בתי-מדרש למורים ולגננות, הונח היסוד לבנין אוניברסיטה עברית – ומן האמנים אין בכל אלה איש. הם – מחוץ למחנה, לא משפיעים ולא מושפעים. “איכה רעו, איכה הרביצו” האמנים שלנו כל הימים ההם? כאשר רעו והרביצו תמיד: טרודים היו ב“אמנות טהורה”. בעלי המזל שבהם רעו בשושנים (האמנם “בשושנים”?) של כרמי זרים והרביצו שם “יפיותו של שם באהלי יפת”; ורעי המזל – הללו רעו באחו או ברפת של התיאטרון היהודי והשכינו שם – מה שהשכינו. בין כך ובין כך – ובשדה התחיה לא נראה מהם חוטם. לא בין העשרה הראשונים ולא בין האחרונים. יש אמנם שאחד מהם “הופיע” לפרקים בנשף “ציוני” וזמר מתוך הכתב שיר “ציוני” רשום מתחת לטעמי הזמרה באותיות רומיות – מה שעשה, כמדומה, גם הגוי שאליאפין – אבל זה הכל.
עתה מקץ שלשים שנה, בעמוד כבר רגלנו האחת, אפשר לומר, על הסף – והנה בא סוף-סוף גם האמן. ויש להודות כי זה הבא, אף כי בושש לבוא קצת, אבל אמן מובהק הוא, כלו אמן, והוא חוץ מזה תמים לב ואיש החלומות. ונוסף על כל זה גם מלא רצון ומרץ ואמונה חזקה כברזל. והאיש הזה שם לו למשא נפשו ולמטרת חייו את הכנסת אמנות התיאטרון והמוסיקה לתחום עבודת התחיה בארץ-ישראל. ולא בדברים סתם בא האיש, כי אם בתכנית רחבה ומפורשת, מעובדת מצדי צדדים ולפרטי פרטים, תכנית האומרת לכל, כי יודע בעליה את אשר יחפץ, ודרכו, עד קצה האחרון, ברורה לפניו; והאיש לא ייעף ולא ייגע מעשות נפשות לחזון רוחו ומעשות מעשים לתקומתו הממשית – האם לא נשמח על זה?
בודאי נשמח! ולוא רק מטעם זה. כי בואו של אותו האיש למחננו יהי לנו לאות ולמופת חדש – אם הדבר עדין זקוק למופתים – עד כמה רעיון התחיה רב כחו לקרב לבבות רחוקים ולכנס כחות פזורים, להרחיב את גבולותיו הנה והנה, להוציא מגזעו החסון פעם בפעם, לפי הצורך, ענפים חדשים ולחים ולמצוא לצרכי עצמו בכל עת שלוחים נאמנים.
ואולם לא רק מטעם זה.
אותה ההצעה היפה – פרט אחד יש בה, שאולי בעיני בעל ההצעה גופו אינו מן העיקר, אבל בעיני הוא הקובע את חשיבותה ואת חדושה.
התכנית הכללית של “היכל האמנות” שבעל ההצעה רואה במחזה – מצטירת לפניו על יריעתם של חיי כפר, באוירם של יגיע כפים ועבודת האדמה ובקרבתו של “ריח השדה אשר ברכו ה'”.
ואותה היריעה היא אפוא בעיני אני החלק העיקרי מעצם התכנית. לפי שעתידה היא זו לתת גם יסוד ושרש חדש לאותה האמנות, שבעל ההצעה אומר לטעת בארץ-ישראל.
אמנות ובעלי אמנות מעורים בקרקע, גדלים באוירו הטהור של הכפר, מצמידים פיהם לשדי אדמה ויונקים ממנה – מה נפלא החזון!
הנה עם בא לחדש רוחו וחייו, בורח מן הכרך אל הכפר, אל השדה, ובורא לו שם גם אמנות חדשה, אמנות של כפר – האין זה חזיון נשגב?
לא קרוב לנו האיש בעל החזיון מתמול שלשום, ולא מבפנים בא, ובכל זאת לא מקרה הוא בלבד את אשר חזה לו את “היכל האמנות” לישראל בקרבת השדה דוקא. אין זאת כי אם בת-קול של השאגה הגדולה היוצאת מתוך חורבת חיינו ורקבונם: “אדמה ועבודה!” – היא שנגעה, על פי איזה נס, גם בפנה הרחוקה של ה“אמנות”. איני יודע אם אפשר הדבר, ואולם אם באמת יצליח העם העברי ליצור אמנות מעולה, שלידתה וגִדולה בכפר – הלא תהי זאת, כמדומה, בריה חדשה שאין לפי שעה דוגמתה בעולם הזה.
אכן עוד לפני אלפי שנה הקים לו העם הזה מתוך אכריו רועיו ונוקדיו ובולסי שקמיו – גם מחוקקים וגם נביאים וגם משוררים, ומדוע לא יעמיד לו מהם עתה גם אמנים?
“האמנות הטהורה” שבכרך – מי לא ידענה? כמה מן הטהרה עוד נשארה באמנות זו? כמה נשארו נאמנים לה וכמה נזקקים לה? בואו לתיאטרונים ולכל בתי המחזה בכרך וראו, במה מפרנסים שם את הקהל הגדול והרב?
עמלם של אמנים יחידי סגולה, כשרונם, מסירות נפשם – מה המה לעומת שבעת היַמים של זוהמה וטומאה ונבלה העולים ומציפים את האמנות התיאטרונית מכל העברים יום יום ושעה שעה.
לעומת פנה אחת של אמנות טהורה בכרך – אם יש כזאת – ימצאו המוני העם על כל מדרך כף רגל בתי-מחזה למאות, שאין אתה יודע מה הם: בתי-מרזח? בתי-קלון? מערות פריצים? ערב ערב ינהרו שמה אנשים לאלפים, זקנים, צעירים, עלמות, ילדים, וטבלו שם את בשרם ואת נפשם ביורות של טומאה רותחת וטמאו לנצח את מחם ואת לבם, את עיניהם ואת אזניהם, את רוח פיהם ונשמת אפם.
מכלאות החזירים ההם לכל סוגיהם ומיניהם, אותם בתי-המחזה הטמאים, הנותנים ריחם בראש כל חוצות, הוליד לנו הכרך מזווג כלאים של “אמנות” ומרזח, זווג שנועד בכונה לטמא ולטמטם את כל חמשת החושים בבת אחת, כדי שאדם הבא שמה פעם אחת יצא משם “בהמה” לעולם.
לשאול תחתית זו ירדה האמנות שבכרך, שהתחילה ב“טהרה”. חלילה וחלילה לאמנות להיות גדורה במה שהיא! את נפשה אתה קובע! “טנדנציה” אתה מכניס לעזרה שלה? האמנות חיבת על פי דין להיות “נקיה”! ואמנות נקיה בדין היא שתהיה חפשיה!
איני יודע, אולי באמת גזרה היא, שתהא האמנות הנקיה נזונת וגדלה מן העפוש והאויר הטמא של הכרך, ובעלי האמנות – שירקבו וימקו שם כל ימי חייהם. אם כך היא – תלך לעזאזל! לא היא ולא הנאתה!
ואולם רוצה אני להאמין, כי שקר הדבר! רוצה אני להאמין, כי דוקא מתוך האויר הטהור של הכפר והשדה תעמוד לנו אמנות טהורה באמת, טהורה בכל משמעותיה ופירושיה הטובים של מלה קדושה זו, אמנות שזנה גם את הרוח ולא את החושים בלבד, שמרוממת ומעדנת את האדם, ולא שמבהמת אותו.
האמנות שלנו לא תהא רק משעשעת את העם, אלא גם מחנכת אותו.
ומאמין אני עוד, כי העם העברי, בכל היותו בימי גלותו הרבים נעתק ומרוחק מן המקורות הנאמנים של היצירה התיאטרונית – לא יבש כחו בכל זאת מיצור חדשות וגדולות גם במקצוע זה.
אדרבה! דוקא משום שלא בזבז עוד את כל כחו במקצוע זה, לפיכך השתמר הכח בעצם תומו, ובעת שתגיע שעת שובע, ולאֵות ליתר העמים – כחו הוא יהיה עוד חדש ורענן עמו להביא ברכה חדשה לעולם.
טעות היא בידי אלה החושבים כי אמנות התיאטרון נטע זר הוא לעמנו ושרש אין לה ברוחו. האמנים הגדולים שהעמדנו גם במקצוע זה, כמו ביתר מקצועות האמנות, אף היא הכחשה מספקת להחלטה האמורה. ואולם אפילו בחזיונות הנביאים, אלה שמעשים ועלילות סמליים קשורים בהם – כמה שיראה הדבר בעיני רבים כמוזר – כבר יש למצוא את גרעיני התיאטרון. די לזכור חזיונות מספר מן האמור בספרי ישעיה, ירמיה וביחוד יחזקאל (פרק ד', למשל) – כדי לעמוד על האמת. אתה מוצא שם מכל היסודות העיקריים שבתיאטרון: גם קשרי מעשים ותנועות, גם דבור ודיקלמציה וגם דיקורציה מתאמת, כלם כרוכים יחד ונתונים לפני העם ולעיניו במסגרת אחת בתור סצינה שלמה, המכֻוֶנת להשפיע על העין ועל האזן כאחת.
מובן מאליו, שאין לערבב אמנים בנביאים ודברי מחזה בדברי חזון ומשא. גם התפקידים שונים וגם מקורות היניקה אחרים. ואולם האמצעים, אף אם אלה משתמשים בהם למטרות אסתיטיות ואלה – למוסריות ומדיניות, – צד שוה יש בהם, ומכאן עד התיאטרון אין המרחק רב כל כך. ואם נמצא, כי העם שאל מעם הנביא: “אל תחזה לנו נכוחות, חזה לנו מהתלות!” או שדברי הנביא וחזיונותיו הסמליים היו לו – לפי תלונות יחזקאל – “כשיר עגבים יפה קול ומיטיב נגן”, אשר “שמוע ישמעו אותם” ויהנו מהם “ועשה לא יעשו” – הרי גם מכאן ראיה, כי העם ערבב לפעמים שני התפקידים יחד, והרי – שהמרחק ביניהם לא בן אין-עבוֹר היה. על-כל-פנים, אמנות החזון, בצורה זו או אחרת, בודאי היתה נוהגת בישראל גם בימי קדם; ובטוח אני, כי אחרי קליטת כל הטוב מבחוץ, עתידה היא להתחדש בתוכנו באופן מיוחד ושונה מזו שמבחוץ, ואפשר שתביא לידי תוצאות לא שערון גם אחרוני אחרונים.
ומי יודע, אולי באמת נצליח להביא לעולם תיאטרון בן טפוס חדש, שתפקידו יהא לא רק לשעשע את חושי העם אלא גם להצהיל ולאַצֵל את רוחו; לא רק להמית זמנו, אלא גם להחיות לבו; לא רק להפחיז יצרו, אלא אדרבה – לשככו ולבלמו.
בארצנו מקוה אני, לא תפנה אפילו אמה אחת בשביל אותו הסוג המזוהם של תיאטרון בית-מרזח, יציר הכרכים באירופא, ואם יבא איש לשקץ בו את הארץ – מנודה יהיה! רגל לא תדרוך על סִפו! התיאטרון הלאומי והעממי שלנו לכל מדרגותיו צריך ומחויב להיות – איני מתירא ואיני בוש להגיד – תיאטרון בית-חנוך לעם.
אכן לא דבר ריק הוא החזון אשר נשאו אליו נפשם חכמינו הקדמונים לאמור: “עתידים שרי יהודה ללמד תורה בתיאטראות וקרקסאות שבאדום”…
כסלו תר"פ, אודיסה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.