16. אל אביו    🔗

[ראשון-לציון, תרנ"ח – סוף 1897]

– – [בתור] משכון ואקח עשרה פרנקים¹. אחרי-כן הלכתי לה' אייזנשטט לשאול בעצתו, ויתן לי עשרה פרנקים, למען אקח תיכף את השטר מיד האיש אשר נתתיו במשכון ואביאנו אליו, ואצלו יימכר במשך הימים במחיר עשרים או עשרים וחמישה פרנקים, ונהייתי לעשיר. אז שילמתי בעד השבת ארבעה פרנקים ובששה הפרנקים הנותרים נסעתי לרחובות דרך ראשון-לציון. כי היה לי מכתב מהד"ר יפה לה' אפשטיין ברחובות.

ביום ראשון לפנות ערב באתי לראשון-לציון. למחרת נודע לי, כי הצעיר אשר הלויתיו את עשרת הרובלים נסע מראשון לירושלים, כי דודו גר עתה בירושלים. בלכתי כה ברחוב לבקש עגלה לרחובות, נודעתי לאיש אחד ושמו לוין והוא מורה בבית-הספר פה, בראשון, ויאמר לי כי עתה לא אמצא עגלה לרחובות, ולמען לא תעלה לי בכסף מרובה שכירת העגלה, עלי להביא את חפצי אליו ולחכות יום או יומים, עד אשר יסע אחד האיכרים לרחובות ואז אסע עמו. אף כי קשה היה לי לעשות דבר זה, אך ההכרח אילץ אותי לשמוע את עצתו, כי אזל הכסף מכיסי ובאכסניה יאמרו לי: “ר' יעקב משלם”.

בביתו קיבלתני אשתו בסבר פנים יפות. גם היא יודעת עברית ומדברת בה, וגם ילדיה, ובפרט ילד בן שלוש שנים מדבר אך עברית על כל אשר יוכל תינוק כזה לדבר. קיצור הדברים, אחרי אשר נדברו על דבר נסיעתי לרחובות לא הניחו לא לנסוע שמה למען אישאר בראשון, כי המלאכה פה מרובה היא וגם אמצא פה עבודה וחברה אינטיליגנטית, וגם התקוה על דבר היקב², כאשר הזכרתי לך במכתבי הקודם, ולזה היה עלי לחכות כשנים-שלושה שבועות. אך לשבת בחיבוק-ידים אצל אנשים, אפילו טובים אך זרים לי, קשה היה לי מאוד, על כן הלכתי ברחוב לבקש לי עבודה איזו שהיא, ומצאתי בונים – – יקב חדש להיקב הראשון, ויתנו לי שם עבודה להביא אבנים לבנאים. ויהי ביום החמישי החילותי לשאת אבנים לבנין היקב יחד עם נערי הערבים, ומשכורתי ארבעים ר"כ³ ליום. שמחתי מאוד על המלאכה הזאת עד כי לא הרגשתי כובד משאה. חפצתי לצאת מבית ה' לוין תיכף ומיד, כי לא באתי הנה לקבל נדבות, אך הוא לא נתנני, ואהיה אצלו עד אחר השבת, וביום הראשון עברתי למעוני.

ועתה אבאר לך מהוּת מעוני. יש בראשון שני בתים גדולים למעון הפועלים בלי מחיר, ושם יתנו ללון אך לאיש אשר כבר עובד עבודתו, ולא לאיש מקרוב בא אשר עוד לא עבד מאומה. אך לי, אחרי אשר כבר עובד הנני, נתנו מיטה ב“שַׁלַשׁ”⁴, כן יכנו הפועלים את ביתם בלשׁון רוסית, לזכר האהלים אשר היו קודם במקום הזה למעון פועלים, טרם שבנתה הפקידות את הבתים האלה.

ועתה מצאתי איכר אחד אשר אעבוד ואלמד אצלו את מלאכת הכרם וכל עבודה בשדה ובגן, אך מפני הגשמים אשר ירדו עתה, עוד לא נוכל לעבוד בכרם. כללו של דבר, טוב לי מאוד, והנני שמח ומרגיש את עצמי בריא אולם, ועתה, ביום הששי פרשת ויצא, אחר הצהרים, הנני יושב וכותב לך את המכתב הזה. אם לא יהיו גשמים ביום א', אלך לעבוד בכרם אצל האיכר.

בכיסי יש עוד כרובל כסף ויותר, ובכל יום אשתכר את לחמי וגם אותיר איזו קופיקות⁵, ומה לי עוד? עתה, אחרי אשר ידוע לכם מצבי עד עתה, אחל במכתבי הבאים לכתוב על מצב הישוב בכלל, על כל אשר ראיתי ושמעתי, על מצב הפועלים, הפקידות ועוד ועוד.

יש לנו, לפועלים, מיחם גדול, המספיק לשלושים וחמישה האנשים אשר ב“שלש” שלנו, ושלוש פעמים ביום נשתה תה. הסוכר פה כששה ק“פ לפונט, והתה רו”כ אחד פונט, וגם הלחם טוב הוא מאוד.

בנך יוסף ויתקין

 

17. אל אמו ואחיותיו⁶    🔗

[ראשון-לציון, תרנ"ח – 1898]

אמא, שרה, רחל,

מה שלומכן? אבא בודאי יתרגם לכן את המכתב ששלחתי לו. חדשות מיוחדות אין איפוא. האויר עתה נפלא. הכל פורח וצומח. תפוחי-הזהב כמעט והבשילו. בעוד שבועות מספר יקטפו אותם. השקדיות זה עתה החלו לפרוח. האויר הוא כמו אצלנו בימי הספירה, זאת אומרת, באביב, ימי קיץ יפים. הגשם אף הוא קיצי. צמיחה ופריחה בכל. כאן זורעים וכאן אוספים את היבול – ללא הפוגה. לא תיארתי לי שהארץ כה יפה. הקיצור, טוב מאוד.

מכם לא קיבלתי עדיין שום מכתב. ולאמיתו של דבר, רוצה אני מאוד לדעת מה נעשה אצלכם, מה מצב בריאותכם, ואיך בכלל שם, בקורסק. עד כה לא כתבתי לאיש. אני מתעצל, ואני חס על דמי הבול…

היו בריאים.

בנך ואחיכן חיים יוסף ויתקין

 

18. אל אביו-זקנו    🔗

[ראשון-לציון, תרנ"ח – 1898]

לכבוד זקני היקר, מורי ורבי מו“ה יחיאל מיכל נ”י ולכל קרובי וידידי, חיו בשלום.

זקני היקר! ראשית אודיעך מבריאותי, כי בריא אולם הנני, אף שמח ושבע-רצון. בחיי אין כל חדש. ארץ-ישראל פעלה עלי לטובה בכל הענינים. ברוסיה סבלתי הרבה מהעינים, ופה, אשר מחלת-העינים נפרצה מאוד, פה אינני סובל כמעט מאומה. מקדחת, אשר הכל סבלו ממנה, כמעט אין נקי, עוד אינני יודע. אף כי אינני בטוח כלל כי נקה אינקה ממנה. אך איך שיהיה הנני במצב טוב מאוד. כמובן, מדאגת הפרנסה אינני יודע גם כן, ומה לי עוד? חדשות טובות בכלל בארץ-ישראל אין. השנה היתה שנה טובה, אך לא מאוד. כל זה מה שנוגע לתבואה, ובדבר הבציר של הכרמים לא ידוע עוד. מקווים לשנה בינונית. עתה אבקשך, אבי שקני היקר, להודיעני משלומך אתה. ידוע אדע כי לא בנעימים חלקך, אך בכל זאת חפצתי שתכתוב לי אתה בפרטות, אם לא יכבד עליך הדבר הזה. היה שלום.

נכדך חיים יוסף ויתקין

 

19. אל שאר-בשרו מנחם-מנדל ואל זוגתו⁷    🔗

[ראשון-לציון, תרנ"ח – 1898]

הנני דורש בשלום שאר-בשרי מו"ה מנחם מנדל וזוגתו מרת פייגה לאה תח'.

מה אכתוב לכם, יקירי? בחיי אין שום חדשות, כאתמול כך היום, אתמול היה לא רע והיום לא גרוע מזה וכו'. לעת-עתה אין חדשות חשובות הנוגעות לכלל ישראל.

ברצוני לדעת מה נשמע במוהליב בכלל, כיצד חיים בעיר-מולדתי הישנה, מה בענין הגלות והפרנסה, כיצד ובמה מתפרנסת עירנו האומללה, מה שלומם של אלפי ענייה. איך הם חיים? יש ואני נישא על כנפי דמיוני למוהילב, אני מטייל בחצר בית-הכנסת, אני יורד לבאליאנע או דברובינקע, שם בסימטאות הצרות אני מהלך כרוח, רואה את כולם ואיני נראה לאיש… אני מסתכל לתוך הפנים הנפולים והדאוגים, לתוך העינים המורדות והכבויות, אני רואה את הבגדים המרופטים, אני שומע את הרעש והמהומה של רחובות היהודים, לא צחוק רם, הפורץ מלב בן-חורין, לא שירה עליזה הבוקעת מחזה בריא, כי אם גידופים וקללות, בכיות ויללות, מיני קולות משונים, שחציים בכי וחציים שירה, או צעקות משונות ופראיות המגיעות אלי מהחדרים האפלים והצרים. הרחובות מלאים, מתנהלות שורות של אנשים כפופים ותרמילים על כתפיהם. אלה הם הקבצנים החוזרים על הפתחים… במוהילב. מוהילב, מה שלומך? מה חייך, עירי האהובה?

שאר-בשרכם חיים יוסף ויתקין

 

20. אל דודו יעקב ואל דודתו מינַה זלטה    🔗

גדרה, יום ב' פרשת בראשית, א’תתל“א לגלותנו. [תר”ס – 1900]

לכב' דודי היקר והאהוב מו“ה יעקב נ”י ולדודתי האהובה מרת מינה זלטה תח' עם כל משפחתכם תחיו באושר.

יקירי! את מכתבכם קיבלתי והנני מודה לכם מאוד על מכתבכם הארוך. הלא אני פה גלמוד מאוד ומכתב יקר לי מאוד, וכל כמה שהוא ארוך יותר – הוא יקר יותר. נדמה לי, שמדברים אלי מהעולם ההוא הרחוק, רחוק, מהשנים ההן שכבר חלפו. מדי קראי מכתב מאתכם נדמה לי כאילו אני שומע איזה קול מתוק, מלא אהבה ומסירות.

ואצלי החיים זורמים להם בבדידות ובשקט. תמיד השמים העמוקים והכחולים מעל ראשי, האויר השקוף והצח, ההרים והים, והשדות הרחבים והרחוקים (…), הצלצול הסואן של הפעמונים אשר בצוארי הגמלים, ההולכים בדרכי עזה וחברון, ושירת הבדד של הערבים בעלי הגמלים. משהו עצוב, בכייני בצליל קולותיהם הממושכים והפשוטים בדממת הלילה. בהקשיבי מאוחר בלילה לשירה כשהיא נשמעת ממרחק, ממרחק, וההד משתפך על-פני הרים ועמקים, נדמה לי כאילו איזה קול של בכי משתפך על-פני האדמה השחורה והקרה: אי, אי, אי! עד מתי, ומדוע?.. אי, אי, אי! עד מתי, ולמה?.. וככה נעלם הקול במרחק עד שמשתלטת שוב הדממה. איזו דממה איומה!.. ואין קול ואין עונה… הכוכבים נוצצים, קורצים עין, אחדים מהם מתעופפים ונעלמים, אולם קול ממרומים אין, דממה… קורה דווקא, כי נביחת כלב, יללת תנים היא תשובה על השירה…

האנשים אף הם אותם עצמם. אני מכיר אותם כבר על מעלותיהם וחסרונותיהם. הכלל: חייהם פשוטים וחדגוניים. בארץ-ישראל אין חדשות מיוחדות. גם בחוץ-לארץ אין חדש. אולי יהיה דבר-מה בקרוב. במושבות-הדגן היחידות, זאת אומרת, במושבות הפלחה, טוב מאוד. הם אוכלים לחם במלוא הפה ובשלוה. “ויאכלו”. במושבות הענבים והיין אין הדבר כה מזהיר, מפני שהיין אינו נמכר עדיין, והבארון רוטשילד מוכרח לשלם לאיכרים מחירים נמוכים מאוד, ואפשר שלא יהיה להם לחם לאכול. אולם בכל זאת מקווים שלא יגיע לידי כך. היין, שהוא באמת מן המשובחים, יפלס לו דרך והוא יימכר. צריך רק שיעברו שנים אחדות עד שהעולם יתרגל אליו. אבל לא בזה העניין; לא במושבות מספר אלו תקותנו. אנחנו צריכים עכשיו לאסוף את מעט כוחותינו האחרונים בטרם יבוזבזו ללא דבר, את מעט דמנו האחרון בטרם מצץ אותו האויב, ולהציל את עצמנו. אני כועס תמיד כשמתארים כי בארץ-ישראל עפות יונים צלויות את תוך הפה, וכי בכלל מצליחים של בכל. סבורים כי בזה ימשכו את העולם. אוי ואבוי היה לנו לוּ באמת עמד הקהל שלנו במדרגה נמוכה כזאת, בלי כל רגש, ורק על-ידי ברק הזהב ו“עסק טוב” היו מוכרחים למשוך אותו את הרעיון הקדוש של “ישוב ארץ-ישראל”, ואוי ואבוי היה אז כבר באמת לרעיוננו ולכל תקותנו… אך, ברוך השם, עמנו עומד למעלה מזה. במשך 2000 שנות הגלות החשכה הוא הוכיח שהוא יכול להילחם, להקריב הרבה קרבנות ובסבלנות רבה רבה לסבול ולחכות גם למען רעיון מופשט לגמרי, אשר איננו קשור בהצלחות גשמיות. גם עתה צריך לדבר אל העם רק דברים ברורים: צריך להבהיר לו היטב את מצבו הכללי, צריך להסביר לו במה ישועתו. צריך גם לעורר בו את כל רגשותיו הנאצלים, ואז, אם יאמץ את כוחותיו, ונוסף לזאת, גם את סבלנותו, את אמונתו הגדולה בתקותו, אז, רק אז יצליח וישיג את מבוקשו. העם צריך לדעת כי מולדתו, תקותו היחידה, נתונה בידים מאוד רועדות, כי היא שוממה, עזובה, מלאת מחלות וצרות, ובכל זאת הוא צריך לרצות בה; הוא צריך לשאוף אליה. הוא צריך להאמין, כי אם אחר הרבה שנות עמל והשקעות, סוף-סוף ירכוש אותה – אז תרפא מכל צרותיה ותיהפך לגן-עדן, לארץ נפלאה, יפה ועשירה, מקום ש“ישראל” האומלל יוכל, מאושר ושבע-רצון, לנוח בו מנסיעתו הרחוקה והאיומה… עמנו צריך עכשיו לנהל מלחמה איומה על גופו ונשמתו, לחמו ורוחו. תורתנו ציותה עלינו, עוד בימים קדומים, שלא לקחת אל מלחמותינו פחדנים, יראים ורכי-לבב. וככה אנחנו צריכים לנהוג גם כיום הזה. לא בנקל נושע עם, לא בנקל נקנית ארץ – –

תדרשי-נא, דודתי, בשלום כל אחינו ואחיותינו הציונים הבלתי-מוּכרים לי, זאת אומרת, בשלום כל אלה האוהבים והמתגעגעים לציון. דרשי בשמי בשלום הדודנית שלי פיגה-ל. אבקש אותה לכתוב לי על חייה הקודמים בריהיצבה ועכשיו במוהילוב. כשתכתוב לי אז גם אנוכי אכתוב לה.

היו בריאים ומאושרים.

בן אחותכם חיים יוסף ויתקין

 

21. אל דודו יעקב ואל דודתו מינה זלטה    🔗

[גדרה, תר"ס – 1900]

לכבוד דודי היקר מו"ה יעקב ולכב' דודתי האהובה מרת מינה זלטה תח' עם כל המשפחה לחיי אושר.

יקירי!

את מכתבכם האחרון קיבלתי על-ידי הורי. נחת מיוחדת לא שבעתי ממנו. עוד אנחה, עוד צעקת כאב עברו ביעף את הים הגדול והרחב… הפתגם העממי אומר “צרות – מלמדות”, “צרות – מחכימות”. “הטובע – נאחז בקש”. אך האם לומדים אנחנו מצרותינו? האם הן מחכימות אותנו? האם בטבענו נאחזים אנחנו באיזה דבר שהוא, לא רק בקש אלא גם בלוח-עץ?.. לא כלום! צרותינו מדהימות אותנו, נוטלות מאתנו את שֹכלנו ואיננו יכולים למצוא עצה, איננו רוצים למצוא עצה!.. אנחנו טובעים בים נורא, הים הוא רחב כמלוא תבל. פה ושם אניות מהלכות, קטנות וגדולות. מאושרות ומלאות החת הן עוברות על-פנינו, ואנחנו מתאמצים בכל כוחותינו להגיע אל אחת מהן, להציל את עצמנו מטביעה. אבל בצחוק פרוע הן מגרשות אותנו. בעת שאנו מספיקים להיאחז בקצה האניה – קוצצים את אצבעותינו בלי רחמים, ופצועים, מלוכלכי דם אנחנו חוזרים וטובעים בים האיום. אנחנו הולכים ונחלשים, כוחותינו הולכים וכלים, והגוף שוקע יותר ויותר תהומה… האם מעולם לא היתה לנו אניה, האם כאן, בין הגלים, נולדנו? ולמה זה אנחנו פונים תמיד רק לאניות זרות, בו בזמן שאנייתנו האהובה שלנו עוברת גלמודה בחשאי על פנינו? למה, איפוא, אנחנו שוכחים אותה, ואף איננו מביטים כלל לצדה? נכון, זרים תפסו את אנייתנו, אבל אנחנו צריכים לאמץ את הכוחות האחרונים, לשפוך את טיפת-הדם האחרונה ובלבד לתפוס את האניה, את אנייתנו שלנו, את הפינה שלנו! אין לנו דרך אחרת להצלתנו: מצד אחד אנייתנו, מצד שני – מצולות הים… בחר, עמי!.. אך עמנו אינו חושב. מוּכּים, נרדפים, מעוּנים ועייפים סובלים הם כל אחד בפינתו. הוא יודע היטב שהוא נלחץ ונתקע, שהוא אומלל, שיש לו בנים ואין כל תכלית בשבילם, יש לו בנות ואין לו אפשרות להשיאן. כל אחד מתבונן רק באסונו הוא, כל אחד היה רוצה לעזור לעצמו רק בכוחותיו הוא, בשֹכלו הוא. עד מה כל אחד מצליח בכך – הרי אנחנו רואים. להבין כי להינצל ממצבו דרוש לו כוח עצום, כוח של מאות אלפים ומיליונים אנשים; להבין, כי כדי להשיג את הכוח הזה מוכרח הוא להתקשר עם אלה המיליונים הסובלים, מוכרח להקריב משהו מזמנו, משהו מכספו, לשכוח משהו משנאת-חינם שלו – והקרבנות הקטנים האלה כשהם מצטרפים למספר רב של מיליונים נהפכים לכוח עצום, לכוח המקים עמים ויוצר אומות, את כל זאת אין העם מבין, וזהו הגדול שבאסונותינו. יתר על כן, אם אחד כבר נותן איזו נדבה לטובת דבר הנוגע לכלל, הוא נותן זה בתור עסק ואפילו הוא מתבייש לתת את נדבתו בתור מתנה בלי לצפות ממנה לאיזו תועלת ישירה. ואין לדבר על כך, שירגיש כי הוא מחויב לתת את הכל, הכל לטובת עמו, שלא על מנת לקבל פרס – את זה אין הוא מרגיש כלל. זהו למעלה מהבנתו!..

בן אחותכם חיים יוסף ויתקין

 

22. אל דודתו מינה זלטה ואל דודו יעקב    🔗

[גדרה, תר"ס – 1900]

לדודתי האהובה מרת מינה זלטה תחי' ולכב' דודי היקר מו“ה יעקב נ”י ולכל בני-ביתם. תהיו בריאים ומאושרים!

אהובי! את מכתבכם קיבלתי על-ידי הורי. זה משמח אותי מאוד שהמכתבים שלי גורמים לכם עונג רב כל-כך. אני משוכנע, כי לא ה“יחוס” הזה שהמכתבים נכתבו על-ידי, הוא שגורם לעונג הזה, אלא מפני שנתקבלו מארץ-ישראל. אני מרגיש את הלב, אני רואה את הדמעות של הילד הגלמוד, הנידח, בקבלו מכתב, דרישת שלום מאמו המסורה, ממולדתו האהובה והרחוקה. עתם הנייר שהיה מונח בחיקה של אמא, כל אות, כל מילה מזכירה את הילדוּת המתוקה שחלפה, את הזמן המאושר, שנשיקתה של האם וטיפולה של האם היו מלווים כל צעד, את הזמן שעוד היתה קיימת מולדת. אני מרגיש את זאת היטב. הרגשות אלו הן שהוציאוני בחזקה מזרועות הורי והביאוני הנה. ואת ההרגשות האלו צריך להרגיש כל יהודי, כל יתום עולם! אני מתאר לעצמי מחזה כזה: בחוץ משתוללת הרוח, משתוללת ונושאת הרי שלג, ובשעת מעשה מיללת נורא. היא מידפקת בגגות, בחלונות וחודרת בבכי אל תוך הארובות. במרחב השדה של שלג עולמים זרוּעות עשרות אחדות של בתים, משוקעים למחצה בשלג. זאת היא העיירה היהודית. מתוך סדק-תריס אחד פורץ לו קו אור וחותך כאילו את הרחוב הריק לשנים, והשלג הצח משַחק מִשחק כה חי בתוך רצועת האור. שם, בפנים הבית, יושבת לה אשה על כסא, על-יד התנור החם, בחברת ילדיה. גם השולחן הוזז הנה. על השולחן עומדת מנורה, והאשה קוראה מכתב. נער אחד יושב, כשראשו נשען בשתי ידיו, ואינו גורע עין מן המכתב. יתר הילדים גם כן יושבים, כל כך קרוב, קרוב לאמם. בעינים מלאות פחד זורקים מפעם לפעם מבט אל החלון ונלחצים עוד יותר אל אמם. “אמא, מי זה בוכה שם בחוץ?” – “זה הרוח, בני. הה, כמה נורא עכשיו בחוץ!” – “אמא, אמא יקרה, אַת קוראה ובוכה, מה את קוראה, מה את בוכה?” – “מכתב מארץ-ישראל, מארצנו הקדושה והאהובה, ילדי היקר”. – “מארץ-ישראל?.. מארץ-ישראל הכתובה בתורה? האם היא באמת קיימת, היושבים בה יהודים? ולי היה נדמה תמיד כי זה הוא איזה דבר שבשמים… קראי, איפוא, קראי, אמא אהובה. אני כל-כך משתוקק לדעת מה שם בארץ-ישראל. הלא אפשר לנסוע שמה. כן, אמא? אך למה זה תבכי, למה זה הרוח כל-כך מיללת?..” – “הה, ילדי האהוב, אנחנו היהודים יש לנו כל-כך הרבה על מה לבכות, כי אפילו כל העינים תהיינה דומעות אתנו וכל הרוחות תסייענה – עדיין לא מספיק!..”

והאֵם קוראת והילדים מקשיבים. והיא קוראה על דברים כה נפלאים, כי בארץ-ישראל כבר ישנם כפרים יהודיים, כרמים יהודיים, והארץ היא יפה להפליא, וישנן תקוות גדולות, גדולות. אלוהינו שבשמים! איך, תקוות לשוב במהרה לארצנו? מה מתוק, נורא מתוק הרעיון הזה! והגלות, הגלות הנוראה, היבוא קץ לה? וכל זאת יהיה כסערה שחלפה ועברה? האם זה יכול להיות? המכתב נשמט מידיה והיא שקעה במחשבות. היא נזכרה בכל הסיפורים האיומים ששמעה על הגלות האפלה. והמצב עכשיו? הה, מה קשים, מה מרים, מה חשוכים החיים בגולה… בכי, ילל מכל הצדדים, רוח סערה זועפת!..

כן, דודתי. שכבתי היום על הדשא ומחשבותי ריחפו על-פני העולם הגדול והרחב, בכל המקומות שעצמות עמי נקלעו לשם, עצמות מתות וחיות – הה, מה נורא! אני רואה מאות אלפי חנויות ובהן חנוָנים וחנוָניות חשוכים, סוחרים גדולים וסוחרים קטנים רצים עפים, עוסקים במסחר. הביטו וראו! שם, באיזה שוק, עומדת קבוצת יהודים מסביב לעגלה, צועקים, צורחים בכל לב ומדברים במלוא הריאה. ככלבי-ים רעבים עומדים הם איש מול רעהו, בכף מים היו מטביעים איש את אחיו. והגוי – בכמה שקט, באילו עינים מלאות שנאה הוא מביט על המוֹשקה’ים והברקה’ים! היודע הגוי את הכאבים האיומים שלהם? וכי יודע הוא, כי אשה אומללה היא וילדיה האהובים והתמימים מחכים מדוכאים לפרוטות הספורות שאביהם המסור והאומלל ישֹתכר, יביא הביתה? לא בשבילו, לא לשם חיי רוָחה שלו, לא לצרכי שכרוּת הוא עמל, הוא סובל כל-כך הרבה, רק בשביל משפחתו, האין מושק’ה זה מרגיש עד כמה הוא עלוב, מושפל? כן, הוא מרגיש היטב-היטב, אבל מה לו לעשות? תירוץ אחד יש לו, הוא רעב! “ראה ד', והביטה, כי הייתי זוללה!” צעק המקונן הגדול שלנו על צרותינו. היינו זוללים. על פרוסת-לחם יבשה מכרנו את כבודנו, את הרגשות האנושיים שלנו, את תקותנו, נחמתנו וגם את אחינו ובשרנו! כזאבים רעבים בליל חורף איום אנחנו מתרוצצים מעיר לעיר, מיריד ליריד לבקש את פרוסת-הלחם שלנו. אך אפילו הזאבים ברעבונם המר ביותר יש להם חופש שלהם, יער שלהם, הם בלתי-משועבדים – ואנחנו כעת את הכל שכחנו, רק לחם, פרנסה, – – הה, די, די, די! – –

השמש מתחילה כבר לשקוע, הרי יהודה עוטפים עצמם בעטיפות-לילה. הנני עומד על פסגת ההר ומתבונן בשדות הרחוקים, בהרים, בים, על-פני הרי יהודה. הנה שם מרחוק מבריקה ראשון-לציון ממול לקרני השמש השוקעת. גם עקרון בעמק. שקט כזה, מנוחה כזאת…

הה, עמי! מי יתן ואזכה לראותך כבר פה, ולוּ גם מקצת.

בן אחותכם חיים יוסף ויתקין

 

23. אל דודו יעקב ואל דודתו מינה זלטה    🔗

[גדרה, תר"ס – 1900]

…ביחוד חסר הרגש הלאומי לדור הצעיר של הנשים שלנו, העלמות הצעירות, כלומר לאלה שנועדו להיות בעתיד אמהות בעמנו. הקיים באיזה עם שהוא הבדל עצום כזה בין גברים ונשים כמו אצלנו? תארו לעצמכם: בלי לדעת את השפה לה מסרו בעלה וילדיה את מיטב שנות חייהם, בלי להכיר את תולדותיו וספרותו של העם שהן בעצמן מוסות לו את חייהן וחיי ילדיהן ועתידם, היכולה היא להבין ללבו של בעלה, המרגיש עוד משהו ביחס לעצמו, משהו שאין לו קשר למשק-בית, לבגד לילד ולפת-לחם? היש בכוחה לטפל בילדיה רגש חם לעם ולארצו, כשהיא בעצמה חסרה רגש זה?

הקיצור, עמנו יתום עזוב הנהו. יתום ללא אב וללא אם. כאשר יבוא זמן ואמהותינו תהיינה גם לאמהות עמנו, או אז ישתנו ויתגברו רגשותיו של עמנו. וכשיתגברו רגשותיו יתחזקו גם כוחותיו, אם כי לא יעשיר אז מאשר עתה. ואז ייגָאֵל…

אתה מבקש ממני שאכתוב לך חדשות טובות. אספר לך, איפוא, שבטלה אחת הגזירות הקשות ביותר על יהודים, שאסור עליהם לקנות קרקע, ומעתה יכול כבר יהודי – אזרח תורכי וגם רוסי, היושב בארץ זה 8 שנים, לקנות קרקעות באופן חפשי לגמרי. קונים ויקנו קרקעות, ובקרוב נזכה לראות עוד הרבה מושבות יהודיות בארץ-ישראל. לפני שנה נוסדה המושבה מחניִם – 800 דסיאטין⁸ בקירוב, ועתה מיסדים מושבה גדולה חדשה בשם סג’רה – כ-2000 דסיאטין קרקע. מקווים, שבקרוב תקומנה עוד מושבות בעבר-הירדן. לעת-עתה נמצאות כ-30 מושבות עם 8000 תושבים, התופסים כ-30,000 דסיאטין קרקע. בסך-הכל מונה עתה הישוב בארץ כ-60,000 יהודים, מזה בירושלים 30,000. בירושלים יש בסך-הכל 50,000 תושבים. מכאן אנו למדים, שהיהודים מהווים 2/3 מתושבי ירושלים, וירושלים היא כבר עיר יהודית…

על עצמי אין לי חדשות לספר. חיי הלא אינם כאלה שיחולו בהם שינויים. בריאותי טובה, שאין למעלה מזה. מדבריכם, דודה, נראה, שאתם רואים בי אדם גדול. בחיי, טעות גדולה בידכם. עודני רחוק למדי מהיות אדם גדול. זה שאני מטיף לכם מוסר במכתבי, נובע פשוט מתוך כך שהנני מרגיש זאת ולבי כואב – הריני משֹיח את דאגותי. אבל לא מפני שאני רואה את עצמי גדול מכם.

דרישת-שלום לידידי הבלתי-ידועים לי, הקוראים את מכתבי. ברכת ציון לכל אחי. היו בריאים ומאושרים.

בן אחותכם, קרובכם וידידכם חיים יוסף ויתקין

 

24. אל בת דודתו⁹    🔗

[ראשון-לציון, תרס"ב – 1902]

דודנית יקרה!

אודה, כי לאחר שגמרתי לקרוא את מכתבך, הייתי עוד איזה זמן תוהה בנוגע למחבר המכתב הזה, והשאלה נפתרה הודות לראשי-התיבות של חתימתך. אבל לאחר שנודע לי שמו של כותב המכתב, נתמלאתי שמחה. זכרונות-ילדוּת עליזים קמו פתאום לתחיה ועמדו לפני. נזכרתי בכפר העברי הקטן, שיערות עבותים סובבים אותו, נזכרתי גם בבית דודך הרם והמרוּוח, ובאותו יום-קיץ נפלא, בו אני ודודך אספנו תות-שדה. ונזכרתי באותה “בת היער” הקטנה והשחומה, אשר קול צחוקה המצלצל ופטפוטה העליז השתפכו בכל היער, ואשר עכשיו היא יושבת בגב כפוף על התפירה בשביל זרים.

ואני כמעט ששכחתי אותך, ושכחתי עוד את מישהו יותר קרוב, ואפילו את עצמי שכחתי. והנה המכתבים שלי הכריחו אותנו להיזכר זה בזה. אני מודה למכתבים שלי שגרמו לכך! מה להודיע לך? אחרי קריאת המכתבים שלי, את בודאי כבר יודעת הכל כל מהלך-החיים שלי וגם על מהלך-מחשבותי. אבל אַת, נא לקיים הבטחתך וכתבי לי דבר-מה על אודות אלה שנשכחו מלבי, הקרובים והידידים. תכתבי לי איך עברו עליך מיטב שנותיך. תסלחי על סגנוני הכבד ועל אי-אלו שגיאות דקדוקיות שנפלו במכתבי זה. ארבע שנים כבר עברו מאז שהפסקתי לדבר ולכתוב בשפה הרוסית. אני מודה לך על הצעד הראשון שלך.

דרישת שלום לבבית לעיר-מולדתי היקרה, לגן הגוברנטורי ולנהר היקר.

דודנך יוסף ויתקין

 

25. אל בת דודתו    🔗

ראשון-לציון, 5 באלול [תרס"ב – 1902]

דודניתי החביבה!

את מכתבך ממרשנסק קיבלתי וקראתיו בעונג. ביחוד אודה לך על אי-אלה ידיעות מחיי הורי ואחיותי. אינני חושב להאשים אותך בתאוה מיוחדת לחיי-נדודים, להיפך: אשמח לזאת שעלה בידך לצאת מ“תחום-המושב” הצר. גם אינני חושב, יקירתי, להציג את עצמי באופן ציורי בתור קדוש שפרש מהעולם הזה ומתמסר לעניים ואומללים. אני איש חוטא ככל האנשים. יחסי לחיים שלמים מלאי תענוגות הוא כיחס השועל הידוע לענבי הגפן: “העין רואה אך השן אינה משיגה…”

היודעת אַת גם עברית, באמרך שקראת את מכתבי, או קראת אותם בתרגומה של אחותי? אם השפה העברית מובנת לך, הייתי בעונג רב כותב לך בשפה זו, היות והשפה הרוסית, אם להודות בזה, הנה זה כבר לא לפי שיני הרעועות… הרבה לא ידעתי והרבה כבר שכחתי, ופתאום לך כתוב ברוסית ועוד בלי שגיאות דקדוקיות. הוי, אלוהי, הצילני! על אודותי אין לי בכלל שום דבר מעניין להודיע לך, כן גם על ארץ-ישראל בכלל. החיים שלנו זורמים להם כמי הירדן, המתחילים לרגלי הרי החרמון והלבנון המכוסים שלג וממשיכים את דרכם עד שנופלים לים המוות. בדומה להם, החיים שלנו זורמים להם במהירות, נעצרים כל פעם על-ידי סלעי המים ונדחקים על-ידי ההרים הגבוהים.

איזו עיר היא זאת מרשנסק, והנמצאים בה יהודים? המקבלת אַת מכתבים מאמך, איך הם חייה? היו ימים והייתי כותב לה מכתבים ארוכים באידיש, מלאים פראזות גבוהות, אך לבסוף זה נמאס לי. ראיתי כי מכתבי שימשו לדודתי מקור גאוה עלי, ואני הפסקתי. לא לזאת התכוונתי במכתבי.

ואני, ברוך השם, נעשיתי מומחה לדבר הרבה ולא להגיד כלום. הנה כבר מילאתי גליון שלם, ומה יש בו? – לא כלום! וגם אין, נדמה לי, על מה לדבר. נשאר רק לשוחח על מזג-האויר, אך זה נדחה לפעם הבאה.

לעת עתה להתראות בכתב

דודנך י. ויתקין

 

26. אל בת דודתו    🔗

ראשון-לציון, 1 באוקטובר 1902 [תרס"ג]

דודנית יקרה!

את מכתבך האחרון קיבלתי רק עכשיו, ובהתאם לבקשתך ממהר אנוכי לענות לך. אינני יודע במה זכה מכתבי לתשומת-לב כזאת, אבל מה שלא תהיה הסיבה, אני שמח לזה.

הידיעות שלך, שהודעת לי על אודות הקרובים שלנו, דלות מאוד, אבל חן חן גם על זאת. אצלי לעת עתה לא נתחדש שום דבר, אבל יכול לקרות, כי אנוכי אסבול גם במובן החמרי מן המשבר שפרץ עכשיו פה. יש לך רצון להכיר מה מהלך-מחשבותי? ברצון הייתי עושה את זאת לולא הקושי שבדבר. לדאבוני לא אוכל למלא את רצונך זה. זה דבר קשה מאוד, ולגמרי לא לפי מצב-רוחי עכשיו עבודה כזאת.

אם אַת, בתור אחת מבנות העם העברים, מתעניינת, ולוּ אפילו במידה קטנה, בעניני הארץ, בודאי ידוע לך על המצב הקריטי בו נמצאות מושבות ארץ-ישראל. ובכל-זאת, עוד לא אבדה תקותנו לזמנים יותר טובים.

תסלחי לי על קמצנותי בכתיבת מכתבים. תביני, כי למען מילוי רצונם של כל אלה הרוצים לקבל ממני מכתבים, הייתי מוכרח לכתוב יומם ולילה ולכולם אותו דבר. ולשם מה הם העתונים? שיקראו עתונים, אם יש ברצונם לדעת על הנעשה בארץ-ישראל.

דרישת שלום לכל הקרובים, הידידים והמכרים. ד"ש לכפרך הנחמד.

דודנך י. ויתקין

 

27. אל בת דודתו    🔗

ראשון-לציון, 1 באוקטובר 1902 [תרס"ג]

דודניתי היקרה!

מכתבך מטוּלה קיבלתי לפני שבועות אחדים ולא עניתי לך – ראשית, מסיבה פשוטה: בזמן האחרון לא הייתי במצב-רוח של כתיבת מכתבים, ומכתבים אחדים מונחים עדיין ומחכים לרגע שתנוח עלי הרוח ואוּכל לענות עליהם. ולמצב-רוח זה שלי גרם המצב הכללי בארץ כיום. ובאמת, אחותי, זמנים רעים באים עלינן: הולכים וכלים הזרעים היקרים בשדות העם, הולכים וכלים 20 שנות עבודה, שאיפות ותקוות. שוממות, נחרבות פינות יקרות בארץ-ישראל, אשר במשך 20 שנה הזהירו ככוכבי זוהר ברקיע חיינו העצובים; ואובדים הם הודות לפילנתרופים שלנו, אשר התחילו עכשיו לתקן את הפגמים שפגמו קודם ואת השגיאות ששגו בענין ההתישבות, וכדוגמת “שירות הדוב” הידוע הם רוצים להמית גם את בעל-הבית בעצמו. בכל זאת, אני מאמין בכוחות העם הטמונים בו ומקווה כי דבר תחייתנו והצלחתנו במולדת הישנה שלנו ייגמר בהצלחה.

איך אַת חיה בטוּלה שלך? יש הבדל גדול בין “תחום המושב” ובין המקומות שמחוצה לו. האין זאת? שם רוחשים לא אנשים, אלא צללים, מתים מהלכים. ה“עסקים” והרוָחים שלהם גדולים רק בעיני הרודפים והשונאים שלהם, אבל למעשה כמה קטנים הם ואפסיים!

ומחוץ ל“תחום המושב” הארוך הזה כמה בריאים וסואנים הם החיים! אבל האם יודעת אַת, יקירתי, כי אנוכי לא יכולתי לחיות מחוץ לתחום-המושב הזה? משך אותי אל הצללים ההם ואל המתים, מפני שהם שלי, מפני שגם אנוכי אחד הצללים האלה, אחד המתים. ופה, בין החיים, אין לי מקום. עם הופעתי הם רועדים ובלי רחם מגרשים חזרה אל הקבר השחור והקר. אבל האם זה אפשרי, כי אנחנו, שזה כבר מַתנו, מרגישים עדיין את עצמנו ואת הקבר השחור והקר? לא, אנחנו עדיין לא מַתנו ואיננו יכולים למות! ובכדי שנוכל לצאת ממצבנו שהוא ללא נשוא, עלינו לקום לתחיה, השומעת אַת? לקום לתחיה! ואנחנו נופיע בין החיים בתור חיים, מפני שאנשים אינם אוהבים מתים, אפילו מתים מדומים, מוסוים.

היי בריאה והיהני מהחיים.

דודנך י. ויתקין

 

28. אל בת דודתו    🔗

ראשון-לציון, עשרה בטבת שנת 1833 לחורבן [תרס"ג – 1903]

דודניתי היקרה!

את מכתבכם האחרון קיבלתי והוא גרם לי גם כאב גם עצב רב. חבל לי על החיים הצעירים האלה ההולכים לאיבוד על-יד כל מיני מכונות וסדנאות, בלי רגע מנוחה, בלי שמחה ותקוה, בלי לראות את אור השמש ובלי ליהנות מאויר צח. באזני מצלצלים עדיין השירים העצובים, מלאי הדמעות, של הפועלות הצעירות העובדות בבית-המלאכה של דודתי. האפשר לכן, בנות-היער, לשיר בכלוב העירוני? וכמה עצובים השירים האלה! ושיר עצוב כזה משתפך ומתמזג על יללת הרוח, עם סערת השלג ועובר במישורי השלג לבלי גבול וסוף וחודר אל תחת הגגות ולארובות בתי עניים, ומקשיב לו בכל עת הלב השבור.

מסביבי אביב נפלא! הכל פורח, הכל ירוק. ימות האביב הנהדרים מתחרים בגשמי הזעף האביביים האדירים, בברקים המסנוורים ובגלגולי הרעם הכבירים. והכל, הכל פה – מהים הכחול וההרים הגבוהים ועד המרחבים הירוקים של נאות-הדשא, זוהר הרקיע הטהור, וקרני השמש הענוגות והנפלאות. הה! מה נפלאת, מה יפית, יופי של גן-עדן, אַת, אדמתנו הקדושה!

אינני חושׁב כי בזמן מן הזמנים יֵצא לי לחזור לרוסיה, ביחוד בזמן קרוב, ולא אזכה להשיב את חיי מלאי הסבל בלטיפות החמות של הקרובים לי, ולעולם אדוד בדד, בדד בין זרים, בדד בין קרובים… כי מעולם לא זכיתי ללטיפות חמות ואינני מסוגל כבר ליהנות מהן…

ואצלנו הוטב קצת המצב ולא הכל עדיין הולך לטמיון, קרקע חדש הולך ונקנה, מושבות חדשות הולכות ונוסדות, ויחד עם החורבן באה גם התחדשות.

דודנך י. ויתקין

 

29. אל בת דודתו    🔗

מסחה, [תרס"ה – 1905]

דודנית חביבה!

הורי שיחררו אותי מכתיבת מכתב ארוך עם חדשות ישנות. עתה תורם. בשבילם הכל חדש, נפלא, והם רוצים מאוד להתחלק עם מי שהוא ברשמים שלהם.

אי-אלה דברים בחיינו פה לא מצאו חן בעיניהם ביותר: עוד אין אצלנו לא חלב, לא בשר, לא ירקות ולא פירות, ולפעמים יש גם מחסור בלחם. בכלל, מושבתנו לעת-עתה מדבּר. אך כזה המצב תמיד במושבות חדשות. אולם במשך הזמן יוטב הכל.

דודנך י. ויתקין

 

30. אל בת דודתו    🔗

מסחה, [תרס"ה – 1905]

דודנית אהובה!

ידוע לי כי אתם כל-כך כועסים עלי עד כי אינכם רואים אפילו צורך לנזוף בי על שתיקתי. ייתכן כי אתם צודקים. אבל גם אני מצדי צודק. מה יש לי לכתוב לכם? חדשות אין. לדבר על הטבע, על מזג-האויר? היה זמן כאשר התעניינתי בדברים טיפשיים כאלה ויכולתי למלא דפים שלמים בהשתפכויות הנפש. היה זמן שאפילו אהבתי את זאת. אבל עכשיו, לעת זקנה, לגמרי יבש כוחי. יש לפעמים והלב מלא געגועים, איזה כאב טמיר מכרסם בלב. יש רצון לבכות, לדבר ולכתוב. אבל העינים נשארות יבשות, הלשון – אילמת, והעט – מחליד לפני שיספיק להביע איזו אנחה עניה ועלובה… ועל מה לדבר? על העבר – יגון, על ההוֹוה – לא כדאי, ועל העתיד – משום-מה נעשה לך איום ונורא. נפחד אתה…

תחי השתיקה!

שלך יוסף ויתקין

 

31. אל אחותו שרה    🔗

[מסחה, תרס"ה – 1905]

אחותי היקרה שרה!

ממכתביך הגלויים נוכחתי שאַת משתוקקת לבוא בזמן היותר קרוב, וכל חשש של מניעה ודיחוי יכאיב את לבך ויטרידך כל-כך עד כי לא תוכלי לעשות את שיעוריך, כי לבך וראשך כאן. הדבר הזה אמנם טבעי הוא ואינני רוצה הפעם להוכיחך על זה, חפץ אני רק ליעצך להסיר מלבך לעת-עתה כל דאגה של עתיד. התרגלי להאמין קצת בעתידך וללכת לקראתו בלב יותר סמוּך ובטוח. הביטי סביבך והסתכלי בחיים ותראי כי הנך עוד המאושרה בבנות. כמה בנות כמוך מאבדות את כוחותיהן, את אור עיניהן על המחט, על המכונה, בבתי-החרושת וכדומה, משוללות כל תקוה בעתיד, משוללות כל נוחם בהוֹוה. גם המדע והקריאה, הניחומים הגדולים בעת צרה, המרימים את האדם מעל לחיים ויסוריהם, זה נשלל מהן מחוסר השכלה וזמן, וכמה מהן תכלינה עיניהן להשכלה וחיים יותא נעלים. ואַת, למרות דלוּתנו, התרוממת פחות או יותר, הנך לומדת. מקומך בחברה הרבה יותר מכובד, עתידך בכל אופן הרבה יותר מבטיח, אל תדאגי ותפחדי. בטוח אני, שעתה טוב לך בערך ואין לך לדאוג. האמיני בחיים ולא יבגדו בך.

 

32. אל גיסו יוסף שפירא    🔗

[ראשון-לציון, תרס"ו – 1906]

יוסף אחי!

מה לך כי נאלמת? או אולי אבד אחד ממכתביך? גם ממוהליב לא קיבלנו מכתב זה זמן רב. מהר וכתוב לנו מה שלומך, שלום מושבתך והסביבה. אצלנו לעת-עתה אין חדש. ברוסיה, כידוע לך, שקט. הדומיית המוות היא, או דממה שלפני הסער? מי יודע. שמעתי שהמלחמיים¹⁰ שֹבעים רצון ומלאים תקוה, גם תבואותיהם מעוררות תקוות טובות, ואשמח מאוד. האימיגרציה הנה היא הגונה, אך תועלת ממשית לישוב לא תביא, כאשר יכלה להביא אילו היו ציונינו מתכוננים לא לקבלת צ’ארטר אלא פשוט לקבל את הנודדים, הבאים יום-יום והמביאים אתם מי כסף, מי כוחות צעירים ורעננים, וההולכים לאיבוד לנו ולארץ. אין מִסְדָרה, אין כל לשׁכה בעלת סמכות, שׁתעזור בעצה ישרה ונכונה לחדשים הבאים. ותועים הם המסכנים האלה בחוצות יפו כצללים, רצים הם מעסקן ציבורי אחד אל משנהו ומתעשרים לא בידיעות הנחוצות, אלא בפוליטיקה ובסודות של יחסים הדדיים של העסקנים, ושבים הם ועוזבים את הארץ. אך ישָנה היא טענתי זאת.

אחיך י. ויתקין

[BB1] אל תדאגי לזה שׁיהיה אחרי שׁנה, כי מי יודע מה יֵלד יום. עליךְ להתמכר ללימודים במנוחת-נפש גמורה ובאמונה בחיים. בבוא הזמן שתוכלי לבוא הנה, עליך לדעת שיש לך כבר בארץ-ישראל אנשים מספר הדורשים טובתך לא פחות ממך בעצמך, וכל מה שאפשר יהיה ייעשה, וכל הדיבורים עתה הנם אך למוֹתר.

כבר בישרו לך, שאבי השיג לו משֹרה, אם כי קטנה לעת-עתה. לפי מצב השֹכלתו אין לו לקוות למשֹרה הגונה, אולם למחיָתו, לפי משׁפחתו הקטנה, אני מקווה שימצא תמיד. האמת אגיד לך, שלפי ביישנותו ואופן-דיבורו הרע, אי-ידיעתו הגמורה באופן הלימוד החדש, האירופי – כבר התיאשתי מזה שימצא לו את המשרה. ועתה הודות למקרים שהשתרבבו כך הביאו לידי זה שהשיג את המשרה. אולם, איך שיהיה, מצבנו הוטב הרבה לרגל זה. בטוח אני שגם אַת תשמחי בבשורה הזו.

למדי היטב ואל תדאגי.

בעוד חודש אשלח עוד פעם כ-45 רובלים, ויהי לך לשכר-לימוד ולמחיה לאיזה זמן. אל תקחי עליך שיעורים רבים ואל תחשבי על קימוץ לפי מצבך עתה. זה יוכל להרוס את בריאותך.

אחיך י. ויתקין

 

33. אל אחותו שרה    🔗

[ראשון-לציון, תרס"ז – 1907]

שרה!

מכתבך קיבלתי. יסוריך אַת מובנים לי היטב, וכמובן אינם יכולים להיות לי אף חצי נחמה. ובאמת, אחותי, חפצתי לנחמך ולעודדך, אך איני יכול. אילו לא בא שינוי כזה בחיי והייתי עומד מחוץ לחיים כאשר עמדתי עד כה, הייתי יכול אולי להתרומם עליהם, להקיפם במבטי ואולי גם לבטלם. עכשיו שהורדתי בצד את ראשי אל תוך החיים, וכבן-תמותה רגיל הנני נקשר אליהם בחוטים הנפלאים האלה המחיים ומחנקים כאחד, עתה נעתקו מפי מלים. אחת יכול אני להגיד לך, שמהרגע שהחילות להרגיש את אפסיותך ולהצטער על זה אינך כבר אפס, כי האפס אינו מרגיש בעצמו. עליך ברגעים המרים לשוות נגד עיניך את המקום שעליו העמיד אותך המקרה: מורה בגן-ילדים עברי בארץ-ישראל. וביחד עם זה אל תדחי את החיים ממך כאשר עשיתי אני. כלל יש בחיים: הרודף אחריהם ישיגם פחות או יותר, והדוחק יתרחק מהם והיה לבסוף מהצועקין ואינם נענין. – –

היי שלום.

אחיך יוסף

 

34. אל אחותו שרה    🔗

[ראשון-לציון, תרס"ו – 1907]

שרה!

זה עתה קיבלתי את מכתבך על-ידי סלוצקין¹¹. מבין אני את מצב-רוחך המדכא. יכול היות שתמצאי משרה, שתמצאי לחם, אבל לבך דורש לא רק משרה ולחם. הלב דורש חיים, אהבה, הנשמה דורשת איזו שאיפה גדולה, איזה מרחב. רוצה את בכנפי נשר ואין גם כנפי זבוב, במקום מרחב – ארבע אמות של חיים קטנים, פעוטים, במקום חופש – משפחה אומללה, משפחה שתבלע את שנותיך היותר טובות. וכאשר תשתחררי, תישארי גלמודה ויחידה בעולם בעבר מר ובעתיד שחור, ופוחדת אַת מפני זה ולבך מהסס וחרד. הה, אחותי, מבין אני את כל זה, ורוצה אני לנחמך ואיני מסוגל עתה. לפני שנה הייתי יכול לנחמך, אז הבטתי על העולם והחיים מתוך גובה יותר גדול. עתה הנני בעצמי כה קטן, כה אומלל! אחת אוכל להגיד לך, אחותי, שאת משפחתי לא אשליך עליך בשום אופן, אם אמצא באירופה אופן איך לכלכל את משפחתי – טוב, ואם לא, אשוב ואקחנה ממך, זאת היא החלטתי היותר נמרצה! שרה! בנוגע למשרה¹² עליך לקבלנה בלי כל פקפוק. אַת באי-ידיעתך לשיר תביאי תועלת הרבה יותר מאלה היודעות לשיר, ובזה עליך להתחשב. אני כתבתי כבר לגרזובסקי¹³ תשובה חיובית בשמך אם יתנו לך 100 פרנק לחודש. בראשון, כמדומני, אין תקוה, ואם יש איזה צל תקוה הרי זה בגן-הילדים בתור מנהלת הגן במקום המורה הנוכחית. לובמן¹⁴ אמר לי שהוא כמעט בטוח שתלך מראשון לשנה הבאה. בפתח-תקוה אמנם היית מורה במכינה, אך השכר קטן, המושבה אורתודוכסית עד מאוד ותסבלי מזה, והדבר בכל זאת מוטל בספק. ובהשיבך ריקם את ההזדמנות הביירוּתית הרי אַת מעמידה את כל משרתך בסכנה.

זה עתה קיבלתי מכתב מהד"ר קייזרמן מביירוּת. הוא מודיע לי שרופאים מומחים אין שם, שאם אין צורך בניתוח וברפואות מיוחדות אפשר להירפא גם שׁם. בכל אופן הוא מיַעצני לבוא לביירוּת, והוא יעצֵני אם להישׁאר שׁם או לנסוע לאירופה. לפי זה אין לי מה לחשוב אודות ביירוּת, ועלי לנסוע לאירופה. בבית הכל שלם.

אחיך יוסף

 

35. אל אחותו שרה    🔗

ראשון-לציון, תרס"ז, 1907

שרה!

חושב אני ללכת בעצת הד“ר כהן ולהשתדל לנסוע לאירופה. גרוני רע מאוד, רק אני מרגיש כמה הוא רע. אם תשיגי משרה של 80 פרנק לחודש, תוכלי להישאר עם אמא ורחל ואנוכי אסע לשנה לוינה או לברלין. בטוח אני, שבתור מורה ארצישראלי ובמכתבי-המלצה טובים אשיג שיעורים הגונים, שׁיספיקו למחיָתי וגם לעזור לךְ במעט, או לפחות לשׁלם את החוב שאעשה בהוצאות הנסיעה. בינתים ארפא את גרוני ואזני, אסתכל לאירופה וחייה, לבתי-הספר המתוקנים ואשוב הנה חי, רענן, מלא כוחות חדשים, ואשוב לעבוד בהצלחה איזה זמן. גם משרה אשיג בודאי, אירופיותי הלא תתן לי כמעט חצי תואר ד”ר, כביכול. צריכים רק שני דברים: שאַת תשיגי משרה שכזו ואני אשיג הלואה של 500 פרנקים. קשה להשיג גם את שניהם, אך אינם מהנמנעות. אבקש את המורים שישתדלו להשיג לך משרה שכזו, ואשתדל גם להשיג את הכסף באופן שכזה: מסוֹם¹⁵ אקווה להשיג הלואה 10 נפוליונים במזומנים ומשלושה אנשים – ערבוּת לבנק להלואה של 15 נפוליונים.

מה דעתך על זה, שרה?

חפץ אני להציל את עצמי אך ורק [מפני] שאיני יכול למות. וירא אנוכי שאם החיים ישארו בתמונתם הקודמת, יבוא רגע שכזה שלא אשלוט ברוחי ואעשה את העוול היותר נורא לך ולשתי הנפשות הקשורות בי, וגם לה¹⁶. בכל אופן, בטוח אני שלא אאריך ימים ולא אזכה לזקנה ארורה של בדידות רוחנית וחמרית, לזקנה אחרי חיים שלא היו, שלא פרחו, שלא ראו אור. וזאת נחמתי.

מי יודע, אפשר שאמצא לך שם האפשרות ללמוד ולהשתלם ולצאת מהמרות המסוכנה גם לך.

ואולי כל זה חלום? אישאר פה, אֶבּוֹל לאט-לאט ואאריך ימים כמוּש, נובל. לחיות לא יהיה כוח ויכולת, ולמות לא אוכל, לא יהיה עוז. ואראה סביבי חיים מפכים שמחה, אהבה, תקוה, ואסתכל בתוך עולמי שחשך ואבכה בסתר לבי בכי זקנה בלי דמעות, בלי חום…

שרה, נורא!

אחיך יוסף

 

36. אל אחותו שרה    🔗

[ראשון-לציון, תרס"ז – 1907]

– – סיפרתי לה את חלומותי החדשים בשמחה. אולי תבין מעתה שחדלתי לחלום אודותיה במובן הקודם, כי אין לי רשות לחלום על זה, אחרי שהמוות אורב לי שם בסתר גרוני. עתה אהיה עוד הפעם ויתקין הקודם, מי שהיה מורה, ידיד הילדוּת, ידיד נאמן ומסור בכל לב, ולא יותר. אולי ירגיע זה את נפשה ותחדל לסבול. כי היא סובלת עוד, פניה כל-כך רעים!

חפצתי להגיד לה ברור את זה, אך הלא תדעי כי היא מוקפה תמיד פמליה. וזולת זה הנני ירא לדבר על זה אתה. צריך אני בקירבתה להסתכל בפני עתידי, והנני פוחד כילד קטן המסתכל אל תוך חדר אפל.

פוחד אני מפני האקדח התלוי מעל מיטתי ומסתכל בי בדממת הליל, מסתכל וקורא…

אך אל תפחדי אַת, שרה, אתגבר על כל זה. תני לי לדבר על זה. כל מה שאדבר יותר אעשה פחות.

אחיך יוסף

 

37. אל אמו ואל אחיותיו    🔗

[וינה, תרס"ח – 1907]

– – נא, שרה, חוסי על החיים הצעירים האלה. מרפיוננו אנו המה יכולים להיות כה אומללים! ראו לבלי לעשות חסכון יתר. אני בכל אופן אעזור לכן בנפוליון לחודש, ואין לכן לפחד כל-כך מחובות. חיה אחיה ושלם אשלם את החובות!

הנני ממטיר עליכן מכתבים ושׁכוח אשׁכח שׁכל מכתב עולה לכן בעַשְֹרִיה, אך בכל זאת מאמין אנוכי שכדאים בינתים המכתבים. אולם עלי להזכירכן שמרוסיה לא יהיו מכתבי כל-כך תכופים, מפני שפה הנני פנוי פחות או יותר ושם אהיה עסוק וטרוד מאוד.

רחל¹⁷ חביבתי! דבריך האחרונים שבמכתבך עוררו בי כל-כך הרבה געגועים אליך, לארץ-ישראל, לקני (אם כי קני כבר נהרס), עד כי חשבתי, אשתגע עוד מעט ואעזוב את רעיוני לנסוע לרוסיה, אך, אחותי היקרה, בשם ארץ זו, בשם הרריה ועמקיה החביבים עלי כל-כך הולך אני אל הצפון הזועם. אולי יעלה בידי לעורר לבבות אחדים, לנחם לבבות כואבים, לעורר אהבה וגעגועים בלבבות שנקפאו, לעורר לתחיה עצמות יבשות. הדאגה האחת האוכלת אותי היא הליכתך בטל בלי מורה ובלי לימודים. השתדלי לפחות שתלמדי עם שרה ובעצמך תקראי ותכתבי הרבה עברית. כתבי לי חיבורים בתור מכתבים. המכתב השני שתכתבי לי עתה יהיה נושאו: תיאור חג הסוכות, כיצד בילוהו אחרים וכיצד בילית אותו אַת; נסיעתך לפתח-תקוה והרושם הראשון שעשתה עליך מושבה זו; דירתך והחיים החדשים. כתבי ברור, בלי שגיאות, בלי החסיר מלים, כמנהגך. ראי, עשי את בקשתי!

אם אסע לרוסיה אסדר גם בנוגע למכתבים, באופן שאוכל לקבל את מכתביכן.

שלום רב לידידי הנכבד מר רובינוביץ ולכל מכירי ודורשי שלומי. פה עדיין חם ופחות או יותר יפה.

בנך ואחיכן יוסף

 

38. אל אחיותיו שרה ורחל    🔗

[תרס"ח – 1908]

שרה!

טיפשות גדולה תעשי אם לא תסעי הגלילה בציפייתך אלי. דעי לך שאני אבוא ימים אחדים לפני הפסח, ואולי גם בחול-המועד. מי יודע מה שיכול לקרות בדרך? עוד המלאכה מרובה עלי עד מאוד, ואין לך לחכות לי. נספיק להתראות שבוע אחרי בואי, הן לא לשבע שנים נסעתי, בסך-הכל הייתי בארץ ישראל 7 ירחים. אמנם, גם לי נדמו שבעת הירחים האלה לשבעים שנה, אך כשאהיה כבר בארץ-ישראל יישכח הרושם של הגולה. כפי שנודע לי (חקרתי מעט) אין לי תקוה למשׂרה אחר הפסח, אך בכל אופן אשתכר את לחמי. בכלל, חדלתי לפחד מהעתיד, כי אינו שלי בכל אופן. במינסק מצאתי ציונים פחות או יותר, מצאתי צעירים משלנו, וגם פה הנני מוקף אהבה עמוקה מצדם. הצלחתך בפדגוגיה, או נאמר פשוט הצלחתך בבית-הספר, ממתיקה לי את חיי. לא תוכלי לתאר לך את ענגי. ובכל זאת בקשי חיים אם תוכלי למצוא, ובקשי בעוד מועד…

היום ראיתי את השמש אחרי 25 ימי סגריר וערפל, וראיתיה במרחב השדה על יד יערים, כי נסעתי היום לעיירה קטנה לרגל תעודתי. וחמימה קצת היתה ונעימה. וזכרתי את שמשנו ונכוַץ לבבי מכאב עכור, כאב בלי שם, כמו החילותי שוב להתאונן.

רחל! מכתביךְ מסִבּים לי יסורים. שׁגיאותיהם גסות עד מאוד. מה זה היה לך? כותבת את “התכלכלו” במקום התקלקלו (קלקול – השחתה) וכדומה. האומנם אין לך חומר או אין לך כל סגנון, או אינך יודעת כבר את הכתיב של מלים כה פשוטות? האומנם הולכת אַת אחורנית? רחל, אם אין אַת לך מי לך, ואם לא עכשיו אימתי?

אחיכן יוסף

 

39. אל אמו¹⁸    🔗

מינסק, ב' באדר ב', תרס"ח (1908)

אמא!

את שני המכתבים שלכם קיבלתי. אני שמח מאוד שכולכם בריאים. גם הרגשתי שלי טובה. אני מקווה להיות באודיסה מיד אחרי פורים ולבוא הביתה עוד ימים מספר לפני הפסח.

גם כאן כבר נישאים ריחות-אביב באויר. השלג מפשיר לאט. בא האביב ואתו השפעת ומחלות אחרות. – – נכון, אי-שם מתחיל האביב האמיתי: בעשב ירוק המבצבץ מתוך השלג העכור, ברוח רעננה, טהורה וחמה, בריח יערות חריף ורענן, בקטע של נחל מתעורר, ובפיסת שמים כחולה וחדשה. אך כל זה בשביל גויים ויהודים עשירים… ההמון היהודי בערים ובעיירות נושם את האויר המרעיל של זבל מרקיב.

בנך יוסף

 

40. אל גיסו יוסף שפירא    🔗

[ראשון-לציון, תשרי תר"ע – 1909]

שלום לך אחי הכפול¹⁹ ומזל טוב!

מכתבך האחרון קיבלתי, אך העמסתי עלי בזמן האחרון כל-כך הרבה עבודה, עד כי שעתי אינה פנויה לכתיבת פתקה, ומכל-שכן למכתב חצי-רשמי כביכול.

ובכן, אחי, היה תהיה גם גיסי! מקווה אני ששנינו לא מתבייש איש ברעהו.

מצבי אני טוב מאוד. הנני עובד ומשתכר כראוי (כ-200 פרנק לחודש) ומשלם את חובותי, זולת זה ששולח אני לאמא כ-70 פרנק ויותר לחודש. גם מצבי הרוחני הוטב בהרבה. העבודה בבית-הספר ובמושבה פיזרה הרבה עננים כבדים מעל נפשי. שרה, כידוע לך, משתכרת גם היא לעת-עתה לא רע. רחל לומדת טוב מאוד ותהי לאדם משכיל במלוא מובן המילה, ומה יש לי, לכאורה, לדרוש עוד?

מחשבונך לא חכמתי הרבה, כי איני מבין כיצד תצא בשלום מהחובות. ובפרט אחרי שאדמת סג’רה אוהבת כנראה “לרמות” מדי שנה בשנה, ולא פעם שמעתי גם מסלוצקין ומאחרים שהגורן רימתה אותם, אולם, בטח יודעים לך חשבונותיך יותר. חפצתי רק שאני מצדי אבינם.

אל תתפלא על מכתבי הקצר והיבש הזה. השעה מאוחרת, נפשי ועיני עייפות, ומוחי התרוקן אחרי עבודת היום והלילה.

ובכן שלום ושלום, אחי היקר.

שלך יוסף

 

41. אל אמו    🔗

[ראשון-לציון, תר"ע – 1910]

אמא!

בשבוע הבא אשלח לך עוד נפוליון²⁰. תקני לרחל בגד חם ולעצמך – נעלים. כשתצטננו, יעלה הדבר יותר ביוקר.

גם לי אין מכתב משרה, אולם אין מקום לדאגה. אַת הלא יודעת את הדואר שם²¹. ייתכן, שלהכעיס, הלך מכתב לאיבוד.

אני מקווה שהשנה יהיה לנו בית-ספר טוב מאוד. אני מאוד מרוצה מהאוכל ומהדירה.

שלכן יוסף

 

42. אל אמו    🔗

וינה, יום ראשון, כ"ג באייר (תרע"א – 1911)

אמא!

הניתוח²² שוב נדחה, אולם השבוע ייעשה בודאי. לעת-עתה הרגשתי היא טובה למַדי. בוינה יורדים עתה גשמים, והקור גדול כמו אצלנו באמצע החורף. אני מצפה כבר בלי סבלנות למכתב מכם. את כתובתי שלחתי לכם במכתבי הקודם, אולם אני חוזר וכותבה עוד פעם.

שלום לכן, שרה ורחל. המכתב השני יבוא כבר אחרי הניתוח.

שלכן יוסף

 

43. אל אמו    🔗

וינה, יום ד', כ"ו באייר (תרע"א – 1911)

אמא!

שלשום עשו לי את הניתוח. הוא עלה יפה. הנני מקווה לחזור הביתה בריא ושלם. הכל הולך כשורה. חום אין לי, הדופק גם כן טוב. בקרוב אשלח לך מכתב מפורט.

שלום לכן, שרה, ורחל 1 ורחל 2. כתובנה כולכן מכתבים ארוכים, ארוכים.

יוסף ויתקין

 

44. אל אברהם סום    🔗

[וינה] 12 למאי [1911]

אחי אברהם. הובררה הדיאגנוזה שלי: פיסטול²³ בוֵשׁט. נתקבלתי לבית-החולים ובאלו הימים ייעשה הניתוח. המנתח שלי יהיה הפרופסור איזלסברג, אחד המנתחים היותר מפורסמים בעולם. הוא אמר לי: הניתוח קשה ומסוכן קצת, אבל בלעדיו נידון אני למוות בלי כל הצלה. אפשר איפוא שחפצי יימלא ומלאכתי – הפסקת חיי – תיעשה על-ידי אחרים. בכל זאת כשאני מתאר לי את אמי השכולה ואת רחל היתומה הגמורה – לבי מתכווץ. בוודאי תעשה כל מה שתוכל שידאגו להן, אולם ראה נא, אחי, בשם החיים והמוות, שלא תהי דאגה זו פילנתרופית אלא אנושית.

היה שלום

אחיך יוסף

 

45. אל אברהם סום    🔗

[וינה] 13 ביוני [1911]

אחי אברהם! 22 יום עברו אחרי הניתוח שעשו לי. מהותו במקצת ודאי ידועה לך. הוא היה כפול ומסוכן מאוד. פשוט קיצרו את הושט והשליכו את כל אותה החתיכה עם הצמיחה, ולמען התכלכל עד אשר הפצע ירפא כולו, פתחו את הקיבה ושמוּ בה שפופרת של גומי ובה שופד אני בעצמי על-ידי משפך את המזון אשר נותנים לי. ההרגשה בצואר היתה עד הימים האחרונים טובה מאוד, עכשיו הורעה קצת, אבל אני תולה זה בקטר²⁴ שהתגבר מתוך יובש נורא, כי בפה לא יבוא שום מאכל ומשתה. הנני מקווה שאשוב ואראה את ארצי ואת יקירי. אך לפעמים, כשהצואר נותן להרגיש עצמו ביותר, מתגנב שוב היאוש. הנני קורא מעט אם [כי] קשה לי עדיין להתרכז בקריאה. קראתי את “החינוך”²⁵ האחרון, “מולדת”²⁶ וגם את “המאיר”²⁷. מה“מולדת” נוחלה תקותי²⁸ לגמרי. “המאיר” משתבח קצת, כביכול, ו“החינוך” נשאר עומד על גבהו.

שלום לגדרתים²⁹ ולכל אלה המתעניינים בשלומי וכתוב לי מכתב. מכתבך ישיגני פה, כי באופן טוב אישאר פה עוד כששה שבועות בבית-החולים. כי עוד רחוק הדבר מריפוי שלם, למרות 22 הימים שעברו כבר אחר הניתוח.

שלך יוסף

עיקר שכחתי: מהי הפוליטיקה שלך ומה הנך חושב אודות החורף?

 

46. אל אברהם סום    🔗

יפו, 18 תמוז [תרע"א]

אחי!

אוכל לבשרך שבאתי בשלום בערך הביתה, כלומר הבאתי את עצמותי חיות ארצה ישראל. אך מצב בריאותי בכללו אינו מזהיר. עד הזמן האחרון לא ידעתי דבר נכון אודות מצבי, כי הרופאים הכחידו ממני את האמת ואני השתעשעתי בתקוה שאשוב אבריא ואהיה חי נושא את עצמי. ולמרות בחילתי הפנימית בחיים נתמכרתי לתקוה זו ברצון ידוע הודות לשתי הנשמות הקשורות בי³⁰. אולם בצאתי מבית-החולים דוע לי קצת על-ידי הרופאים, והעיקר מפי הד"ר מילר, שלו מסרו הרופאים את כל האמת [על] מצבי האמיתי, וזהו: הניתוח בגרון לא נגמר. שם מצאו Carcinom – “סרטן” מהמין הגרוע והמסוכן ביותר, ולא יכלו להרחיקו, כי המקום היה מסוכן מאוד ואילו הוסיפו לנתח הייתי מת תחת איזמלם. לכן מיהרו ושמו את השפופרת בתוך הקיבה וחסל. בינתים כמעט שאבד לי קולי, ובמצב שכזה, כלי שבור ורסוק, נידון למוות, שבתי הביתה.

מה אוכל להוסיף על זה לדבר אודות מצב-רוח, דאגות? באמת [אני] נמצא כעת מעבר לזה, וכמעט שאיני מרגיש כלום, ושעות שלמות יכול אני לשכב במוח ריק ובשקט של פרפר אחרי הטילו את ביציו. והצואר כמו להכעיס הוטב לי הרבה במשך שנַים הימים האלה שהנני פה תחת השגחת אמא ובקפאון רוחני זה. ותחת אשר לפני שבוע לא יכולתי לבלוע דרך הצואר אף טיפת מים, שתיתי כבר היום כוס מרק ושתי כוסות חלב דרך הושט, כשאר בני-אדם. וירא אני שמא תימשך גסיסתי שנים ואספיק להיות למשא כבד לא רק עלי אלא גם על אחרים. אולם גם פחדי זה נוגע רק בשֹכל ולא ברגש. הלב העייף והשבור נרדם. שקט ודממה בחשכי דממת המוות.

שלך יוסף