שלמה חריף היה שמח באשתו הצעירה שעלתה בגורלו; הוא מצא בה יותר ממה שביקש לעצמו. תביעות גדולות אמנם לא היו לו מעולם. בן להורים עניים ובחור מתלמד בין בחורי הקלויז – לא קיווה יותר רק שיבוא מוקיר רבנן, שיתן לו את בתו ומזונות על שולחנו עולמית, כנהוג, או כמו שהיה נוהג, ומה יחסר אז עוד? ש“ס ופוסקים? בלי ספק יקנה לו הלז גם ש”ס ופוסקים. ואם לא יקנה, ימצאם שם בקלויז.
וחלומותיו נתקיימו.
אדם מישראל ששמו נפתלי בריק, שגר באחת מהעיירות הקרובות ועסק בעסק הקצבות, ומכיון שעשה מעט עושר מן העסק הזה הלך וחכר את הטכסא לשלוש שנים, ונתעלה לגדולה.
אבל גדולתו באה לו באיחור זמן מעט: מן העליות השמנות שבקלויז, מן ההקפות הנבחרות שבשמחת-תורה עוד לא חטפו את הכל; עוד נשאר גם למענו. גם מקום הגון במזרח קרוב לארון הקודש עוד מצא לקנות לו; דעה מכרעת בעסקי הקהל – אין צריך לומר שכבר היתה לו. אך בנים, בנים! זהו דבר שאינו נקנה בהיסח-הדעת. מכל חמשת בניו שיש לו אין אף אחד בהם תלמיד חכם. כולם נולדו ונתחנכו בשנות קצבותו. הם גסים, מגושמים ואינם דומים אף במקצת לבנים של טכסן העיר.
לפיכך גמר בדעתו, להשיא לפחות את בתו, שרה, לתלמיד-חכם. שרה היא אחרת לגמרי. היא נולדה בעת שכבר היה טכסן. לה נאה תלמיד-חכם.
והוא ביקש ומצא את שלמה הבחור מבחורי הקלויז, ויתן לו את בתו לאשה והבטיח לו מזונות על שולחנו בלא זמן קצוב – הכל כאשר קיווה.
ושרה היא יפת תאר, וגם אומרים שהיא חכמה וצנועה ומעט כתבנית וקראנית בכל הספרים החדשים הנכתבים לנשים, ונוסף על כל אלה נתן לו חותנו גם מעט נדוניה.
שלמה התחיל לאכול מזונות על שולחן חותנו בלב שקט ובטוח, בדעתו שכמה שיאכל לא יחסר מן המובטח לו, וישמח באשתו שתי שנים רצופות. ויותר שעבר יום, יותר נודעו לו הרבה ממעלות אשתו. היא יפה, היא חכמה וקצת מלומדת, היא בריה נפלאה. והעיקר, שהשכין ה' ביניהם אהבה ושווי-דעות.
הן אמנם שווי-דעות לא נקנה להם תיכף בימים הראשונים אחרי חתונתם. היו ימים שחלו ביניהם קטטות קלות ותגרות של סוד. ככה, למשל, מצא שלמה, שבבית חותנו מתנהגים בעניני דת בהדיוטות גמורה. “לא עם-הארץ חסיד” – זהו כלל גדול; והיה מצטער על שההדיוטות בנידון זה ניכרה באופן גס גם בשרה. אינה זהירה מלכת ד' אמות בלי נטילת ידים; אינה מכינה לו כלי חרס שבור ליטול בו מים אחרונים. ויש שהיא שופכת את המים האחרונים במקום שרגלי בני אדם מצויות. אינה מדקדקת לתת לו בלילי שבתות לקידוש כוס בלי פגימה, ועד כאלה. ממש כבת עם-הארץ.
וכן גם שרה מצאה בו מגרעות. הוא איננו יודע כלום בעניני דעלמא, גם לחתום שמו בשפת המדינה אינו יודע. במידה ידועה היא יותר מלומדת ממנו. היא לא למדה הרבה עד כדי שתוכל לדבר בשפת-המדינה כאחת המלומדות. בכל-זאת יכולה היא, לפחות, לענות תשובה קצרה, כששואלים אותה דבר. גם קוראה היא לפעמים בספר בשפת המדינה, או למיצער יודעת היא לקרוא – והוא בור גמור בעניינים אלה. ומלבד זאת הוא בכלל בלתי מהוקצע, הוא כולו לאלהים ולא כלום לבריות.
אבל במשך הימים הלכו התיגרות ביניהם הלוך והשתקע. שרה ידעה בעצמה, שהיא באמת בת לאב-הדיוט ו“עם הארץ,” ושבענייני דשמיא שלמה הוא מומחה ובר-סמכא, ותלמד את עצמה להיות חרדה על ענייני דת ולדקדק על כל מה שבעלה מקפיד. ואחר-כך היתה שמחה על הדבר מפני שסוף סוף גם גן-עדן איננו דבר רע כלל, ולהיות בגיהנום קלויה במחבתות על האש – איננו דבר טוב אפילו לאחר מאה שנים.
וגם שלמה הסכים בדעתו, שבאיזו טענות לנגדו צדקה שרה. ידיעה ולימוד על-כל-פנים איננו דבר קשה. בכל אופן איננו קשה יותר מאיזו הערה שב“פני יהושע” או ודו“ק שב”מהר“ם שיף.” תחילתו בצינעא וסופו בפרהסיה – התחיל ללמוד שפת המדינה ומעט השכלה, ובמשך שתי שנים כבר ידע שפת המדינה על בוריה, וקנה לו אחיזה הגונה במה שקוראים“השכלה”.
ובין הצמד הנחמד שכנו אהבה תמימה והסכמה.
והגלגל הולך וסובב, ונפתלי ירד מנכסיו, וגם מעט הנדוניה של שלמה שהיה בידי חותנו בתור הלוואה, לא שב אליו בשלמות.
שלמה היה אנוס לרדת מעל השולחן המוכן עולמית, וישכור לו בית. וישב לאכול משלו ולגמור את מספר הרובלים שנשאר לו מן הנדוניה ולצפות לפרנסה, שתתגלגל לו על-פי השגחה פרטית.
אבל שום פרנסה לא התגלגלה לו, מפני שבימים אלה יש חטפנים שאינם נותנים לפרנסות להתגלגל. חוטפים אותן מיד בצאתן לאוויר העולם, מטפלים בהן עד שיאכלו את מעט כספם ורוב מכסף זרים יחד עם הפרנסות עצמן.
אין עוד השולחן הבטוח עולמית. אין עוד הארוחות השמנות על קצב-בעל-טכסא… ועל מקומם מחסור, רעב, דאגות היום ופחד מפני העתיד.
הכל גז ויעבור, אך האהבה בין איש לאשתו לא רפתה; וזאת היא נחמת שלמה בעוניו. “אשה כזאת היא עונג בימי האושר ונחמה בימי צרה”. מדבר שלמה כפעם בפעם אל נפשו.
אבל ממקור האהבה יתפרנסו רק הרוחות. פרנסה! פרנסה גשמית מאין תבוא? כבר אזלה הפרוטה האחרונה מן הכיס.
על לב שלמה עלה רעיון לאחוז במלמדות או בהוראת שפת רוסיה ולכשיצטרך יאחז גם בשנים.
כשנה תמימה שמר את הרעיון בלבו ולא גילה לשרה. הוא לא האמין בעצמו, אם יצלח הדבר בידו, ואם יש לו כשרון פדגוגי. למען העמד את עצמו בנסיון התחיל לתת לקח שעה אחת ביום לקרובתו מצד אשתו, רבקה, בת דודו חיים בריק, נערה בת כשרונות טובים ומצויינים. אבל בהיות הוריה עניים גדלה ללא חכמה וללא דעת. הורי הנערה היו שמחים בדבר, וראו בזה נדיבות רוח של קרובם הצעיר, ושלמה עסק בדבר בשקידה וזריזות. השקידה והזריזות מלאו את חסרון ידיעתו בפדגוגיה, ובמשך השנה ראה ברכה רבה בתלמידתו. היא התחילה מן ה“אזבוקא” ועתה היא קוראת בנקל סיפורים לבני הנעורים, ויודעת חלק גדול מדיקדוק השפה. הנסיון המוצלח הזה נתן אומץ בלבבו, והחליט בדעתו לעשות את ההוראה קרדום לחפור בו.
ושרה צריכה היתה להסכים על הדבר, כי ברירה אחרת אין. “גם זוהי מחכמתה ובינתה היתרה, ידעה שברירה אחרת אין ונכנעה מפני ההכרח”.
אבל פה בעיר “זילא ליה מילתא” לשלמה חריף חתנו של הבעל טכסא ליהפך פתאום למורה – ויסע לבקש לו עיר שאין מכירין אותו להרביץ גם תורתו. הוא ביקש ומצא עיר ס., גדולה ומרובה באוכלוסין, ויהי שם ל“חצי מלמד וחצי מורה”.
בעיר ההיא נפגש שלמה בפעם הראשונה בימי חייו פנים אל פנים עם החים ההומים ורועשים חוץ לארבע אמותיו. שם פקח את עיניו וירא, כי למרות הסכמתה של שרה על חכמתו וידיעותיו החיצוניות הוא איננו יודע כלום, וכי עוד רבות יש לו ללמוד ולדעת את אשר איננו יודע עוד, ויהי מלמד ביום ומתלמד בלילה.
לרגל השתלמותו בחכמה ודעת הלך והשתנה שינוי גדול גם בדעותיו מיום ליום. הוא לא הרגיש כל כך בשינוי הזה, כי נעשה לאיטו, בלי פסיעות גסות. אבל מיום סורו אל העיר ועד שובו הביתה היה השינוי גדול וניכר. הוא סיגל לעצמו את כל הדעות הקבועות ושאינן קבועות שבאירופה, ואת כל הספיקות האוכלים כחלודה את לבות הצעירים בימינו אלה. מובן מאליו שלראש-לכול שינה את השקפתו בדת. הרבה עניינים, שהיו נחשבים אצלו לוודאים, חשודים עתה אצלו ומוטלים בספק, קרוב לשלילה. הרבה נטיעות עמד וקיצץ בלי מורך לב. הכפירה, שהיתה אצלו תמיד סמל של בור-שחת שכל באיה לא ישובון, קיבלה עתה צורה חדשה בעיניו, הוא מביט עליה כעל תוצאות החקירה והחכמה, שמגמת פניה רק אל האמת. הוא חקר והוציא תוצאות – וכפר, ובא לידי יאוש, ואחרי כן התפייס עם החיים וקיבל את העולם-הזה על חשבון העולם-הבא.
ומתוך כפירה וחופש בדעות יצא לידי חופש המעשים.
הוא נהפך למה שקוראים בעיירות הקטנות “בן-כרך”.
ואחת לששה חדשים היה שב את ביתו לשמוח שמחת החגים עם שרה שלו. היא היתה שמחה, כמובן, לקראת בואו. היא היתה מתגעגעת אליו באותם הגעגועים שאשה עבריה יודעת היטב בצערם. לא התאוננה. במכתביה אליו היתה מכסה על הצער והבדידות, כדי שלא להרך את לבו – ושלמה היה יכול לקבל את הדברים על חשבון נוסח של מכתבים. אף שהוא מצדו גם-כן היה מתגעגע מאד על שרה, והיה ממלא את מכתביו אליה בקינים ואנחות ונקודות רבות על מה שאין הפה יכול לדבר ואין העט יכול לכתוב…
עד ראש חודש אלול בקיץ ועד ימי הפורים בחורף היתה מונה ימי התעכבותו בנכר לירחים, ומאז ואילך התחילה למנות את השבועות. השבוע האחרון היה אצלה יום שכולו “ערב יום-טוב,”הכנה לחג גדול, חג ביאת שלמה הביתה. וכמו בפעם הראשונה כן גם בכל פעם ששב שלמה אל ביתו היו יכולים להכיר בימים הראשונים לביאתו, שאהבתם לא לבד שלא נתקררה, אלא אדרבה, גדלה עוד יותר. שתי הנפשות האלה היו מאושרות אשה בצל רעותה.
יש אשר חפץ שלמה לחבק את שרה ברגע שובו הביתה, לעיני כל השכנות שקדמו ונכנסו לבשר את שרה, כי “שלמה שלה” בא. לפי מצבו ויחוסו “שם” הוא אינו מוצא את הדבר לבלתי נאה לו. אדרבה, זר ומופרך היה הדבר, אילו ראה אחד ממכיריו, שיש לו שם, שהוא פוגש את אשתו בלי נשיקות שפתים.
אבל שרה הסירה פשוט את ידיו מעליה, והניאה אותו מלנהוג פריצות כזאת לעיני השמש:
“הרף נא, נא הרף! משוגע! מה היה לך?” גערה בו בנעימה ובבושת פנים, ותשתמט מבין זרועותיו “היכלם!”
אניותו היתה נפגעת מדחיות כאלה, והיה משלם לה כפליים בקרירות מדומה, בפיהוקים מאונסים ובתשובות קצרות ולא ברורות על השאלות הרבות שהיא היתה מקיפה אותו: “איה לן הלילה? אם רעב הנהו? אך לא עייף הוא מטורח הדרך?” וכדומה. אף-על-פי שהיחס המאונס והמזוייף הזה לא היה יכול להאריך זמן רב, וסוף כל סוף באה האהבה ותשוקת החיים ומחתה את כל העלבונות המדומים.
שרה ראתה והרגישה בשלמה שלה שנויים גדולים כל פעם בשובו את ביתו. פעם התפלאה עליו, בראותה, שאינו נזהר להתפלל בכל יום, וכשנסע מביתו שכח את התפילין דרבנו-תם. פעם שאחר-זה השאיר גם את הטלית והתפילין של רש"י. הוא משתמט מלקום לסליחות באמתלה, שקרא כל הלילה באיזה סיפור מלבב ועל-כן צריך הוא לישון שינה מאוחרת… כפרות לא “יכה” בלי כל טעם: פשוט, מפני שאינו חפץ להיות מאמין, שהתרנגול הלבן הלז, כשילך למיתה, יחתוך לו חיים. בבדיקת חמץ הוא מקל ולפעמים ילעג בקלות ראש: “אני מטמין דווקא עשר חתיכות לחם, ותיכף להטמנה אני הולך מזויין בנוצות כנף וכף שבורה ומחפש ומחטט אחרי האבדה”.
והיא זוכרת, שהוא ביאר לה את כל הדברים האלה, ולא נראו אז מגוחכים. הוא ביאר לה אז את החשש של “ברכה לבטלה,” והבינה, שהחתיכות האלה אינן צרמוניה גרידא, אך נחוצות במידה ידועה. הוא ביאר לה את העונש החמור של חמץ בפסח, את הענין הנשגב של סליחות באשמורת הבוקר; הסודות שיש בסוכה ובאושפיזין שהוא מלגלג בם עתה. הדברים נתקבלו אז על לבה מבוררים וודאים, שלא יפול בם כל ספק. הרבה היתה מצטערת על שבנערותה בבית אביה לא היתה זהירה כל כך בעניינים אלה, ונכשלה אולי פעמים רבות בעוונות חמורים שלא מדעה, והרבה היתה מתנחמת ומודה להשם יתברך, שנפלה בגורלו של תלמיד-חכם שפקח לה עינים ולב להבין ולדעת את מה שצריך לאשת חבר לדעת. אחר “מאה שנים” היא מקווה, שגם חלקה לא יקופח.
אבל עתה מה היה לו פתאום?
היא הכינה את-עצמה בכל פעם לדיבורים קשים וגילוי דעת, למחאות. ואפילו לקצת מלחמה וקטטה, כשיהיה צורך בדבר, אבל עתות שבתו כאורח בביתו קצרות הן. מצד אחד צר לה לחלל את ימי חגה בריבות ודמעות, ומצד השני לא תספיק העת לזה. עוד לא עברו ימי החג וכבר צריכה היא לדאוג להכנות הדרך של שלמה. הגעגועים מתחילים לצערה, עוד בטרם נסע שלמה לדרכו.
וכשנסע לדרכו היתה מתחילה להפוך בזכותו, לחשוב באיזה קטעי אמרים וחצאי דברים, שהיה שלמה מסנן לה לפעמים מבין שפתיו בעיתות שהתחילה לשאלו על הזרות שבמעשיו – ומצאה או התאמצה למצוא, שסוף כל סוף אתו הצדק.
“הלא הוא למדן גדול, וחזקה לאדם כמותו, שיודע מה הוא עושה. בימים האחרונים הוא נעשה קצת נאור… קצת? הוא משכיל שלם. אין דומה לו פה בעיר! ואני מה? אשה חשוכה, ולא יותר. וכי נאה לי להטיף מוסר באזניו? להוכיח אותו?”
כה עברו שלוש שנים. שלמה הצליח במקצוע הפדגוגיה, וכבר יצאו לו מוניטין בעולמו כמורה מומחה ואומן לדבר. אז השתדלו משכילי עירו, ובתוכם גם חותנו וקרוביו, להמציא לו מעמד הגון במקומו, ולא יצטרך עוד להיות נע ונד.
אחר חג הסוכות נשאר שלמה בביתו.
שרה היתה המאושרת בנשים. היא כבר התייאשה מחיות עם בעלה יחד כל השנה, וכבר התחילה ללמד את נפשה להסכים עם ה“מוכרח להיות” ולקבל מן החיים חודש אחד של נחת רוח על חמישה חדשים של צער וגעגועים.
ופתאום נהפכו הדברים היפוך גמור. לילה ליום. שלמה ישאר בביתו תמיד. ולא עוד, אלא שירוויח יותר משהיה מרוויח בנכר.
היא הביטה על שלמה מעט תמהה ומעט כועסת, בעת שהציע לפני בעלי-הבתים שלו, אבות התלמידים, תנאים רבים בנוגע לשעות הלימוד ושכר הלימוד וכאלה. התנאים הללו למה הם? ומה אם ימלא את דרישתם הם וילמד שעה אחת יותר? ומה אם יקבל במשכורתו עשרים רובל פחות לזמן תמים? הלא בנכר לא היה מרויח גם סכום כזה. היא ידעה אמנם נחיצותם של עשרים רובל יותר וערכה של שעה יתירה לחופש, אבל פחדה פן יפריז על דרישותיו ויתקלקל כל הענין.
אבל הענין לא נתקלקל. שלמה הוא “ביתי” מעתה. איננו עוד נודד.
והיא איננה עוד עזובה. קץ לגעגועים, ללילות נדודים ולדמעות סתרים!
ואפילו כתלי ביתה, ואפילו הפתחים והדלתות יודעים עתה, ששלמה הוא אדון בביתו. בשעות החופש מתקבצים אל ביתו ידידים ומכירים ומבלים עת בשיחות נאות, בקריאת ספרים, בוויכוחים נעימים, שאינם לשם הלכה למעשה. שרה חשה ומרגשת את השינוי הגדול הזה, והיא מורידה בסתר דמעות מתוך שמחה.
ומכיריו וידידיו של שלמה הם עתה אחרים לגמרי, מאשר היו. כולם משכילי העיר ונאוריה! יש בהם חצי-כריסטים ויהודים בלא כלום; יש בהם יהודים לכשירצו; יהודים בנגלה ויהודים בסתר. יש בהם אשר הרבינר בעצמו עם ה“רבנית” שלו יופיעו בביתו ב“ויזיט,” ולפעמים, הדוקטור והדוקטורית, האפתיקר והאפתיקרית וכו', וכל אותו המניין הנאור שכל ק“ק וק”ק בישראל מזויינת בו.
הוא אמנם מאושר בחברתו וסביבתו החדשה, אך יחוסה של שרה בכל עת, שיסורו אליו אל ביתו, הוא כל כך אנוס, כל כך מגוחך. שפת רוסיה היא אינה יודעת לדבר כן; כשהיא מדברת לפעמים רוסית, היא מעוררת צחוק. הם אינם צוחקים מפני שנוהגים בו כבוד, אבל בביתם ז’רגון? לא מן הנימוס הוא לדבר, ובפרט שלא כל האורחים יודעים לדבר ז’רגון… היא יושבת ושותקת.
כמה מגוחכת היא אז, ממש כחרשת או אילמת או שתיהן יחד.
והיחוס הזר הזה הולך ומורגש יותר ויותר מיום ליום.
לו סר אל ביתו אחד ממכיריו שבעיר ס. אשר לא ידע את שרה, כי אז בלי ספק חשב שזאת היא שפחה או גרת בית.
ביחוד היה בולט מצבה של שרה בכל עת שסרה אל ביתו רגינה יפימובנה בריק או מה שקוראים בעברית רבקה בת חיים בריק. תלמידתו זאת לא נשארה באותו המקום שהוא עזבה. בכל אותן השנים ששהה הוא בעיר ס., כשהיה בא אל ביתו אחת לששה ירחים, היה מספר באזניה על אודות החיים הרועשים והשאיפות השונות שבערים הגדולות; וגם על אודות הספרים החדשים, אשר קרא, והרבה מהם היה משאיר לה, ומבאר לה את העניינים שלא הבינתם.
הנערה הזאת היתה כספוג שקולט הכול. ואחרי כן התחילה ללמוד מעצמה ולפעמים קרובות היה לה איזה ממשכילי העיר למורה דרך. הנערה שקדה ולמדה באותה האנרגיה, שהוא היה שוקד ולומד שם. הוא הביט עליה עתה בכל-זאת כעל מעשה ידיו, פרי שהוא טיפחו וגידלו. והפרי אמנם היה פרי חשוב. היא סיגלה לעצמה את הגיהוץ של בנות משכילות יותר ממנו: דיברה בשפה צחה ומדוקדקת, התנהגה בנימוס המקובל בין בני הספירה הגבוהה, וידעה להתערב בכל שיחה, להתעסק ולהעסיק אחרים, ועל הכול היתה נערה יפה.
ובכל עת, כשישבו שתי אלה, שרה ורגינה, בביתו סמוכות, היה שלמה מביט על שתיהן ומשתקע במחשבות:
"שתיהן צמחי מדבר הן, שושני יער, ומה רב ההבדל ביניהן.
"זאת צנועה עקשנית, חסידה-שוטה, בודקת את המזוזות וכואבת על שהטלית ותפילין שלי בקרן זוית… ובבואה בין אנשים מנומסים הרי היא פראית.
"וזאת?..
“ואם לא טעות היתה מידי הכרוז היוצא בשמים, שנתנו לי את זו, ומנעו ממני את זו?”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.