יתכן, כי מאהטמה גאנדי אמנם איש תמים הוא, צדיק וקדוש, כמו שאוהבים לתאר אותו סופרי המערב. אבל אפשרית גם הסברה אחרת: איש זה שולט הרבה שנים, ללא כל אמצעי שלטון על מיליונים מרוּבים, בתנאים קשים לשלטון עד למאד. אוּלי לא איש קדוש הוא, כי אם איש חשבון – לא החשבון הפשוּט, מנת חלקם של אנשי הצבא והצי והאוירונים, שאותו יכול לעשות כל נער בעזרת עפּרון ופתק נייר (כך וכך אוירונים לי וכך וכך אניות מלחמה ליריבי), אלא החשבון המעמיק יותר – שצריך להיות נחלת החלשים, החשבון לכוחות הנפשיים, שיש ביכלתם להכניע גם את הצי וגם את האוירונים. יתכן, כי מתוך החשבון הזה, וכלל לא מתוך תמימוּת “אורינטלית” הרים גאנדי את חתיכת הבד העלוּבה שעל המתנים שלו לגובה של דגל לתנוּעת העניים והעמלים, ומתוך אותו החשבון עצמו הפך את חייו – חייו הפּוליטיים, אשר לפי דעת הפּקחים “אין להם כל שייכוּת שהיא לתפקידי המדינאי” ו“אסור להתענין בהם” לחיי מופת ודוגמה לאוּמה כוּלה. יתכן, כי מתוך חשבון זה בחר לו בתורת אי-האלמוּת, בתור אמצעי המלחמה בשלטון, אשר בשטח האַלמוּת כוחו ודאי יפה פי כמה מכוחם של אכרי הודוּ. להסברה זו של אישיוּת גאנדי – איש היודע היטב את סוד המנהיגוּת הפּוליטית, שהיא קודם כל אמנוּת של חינוּך ההמונים ושלטון עליהם – אפשר, נדמה לי, למצוא סמוּכים גם במאמרו שכתב לפני פרידתו מהוֹדו, בהפליגו ללונדון ¹.

גאנדי אינו מופיע לפני שולחיו כאיש רב-כוח ורב-יכולת, אשר קשרים לו ועזרה וסיוּע וידידים ותומכים, וההצלחה מוּבטחה לו והנצחון עתיד להכתיר את ראשו. לדמוּת הזאת – אשר תמיד יש בה מן הזיוּף אם מעט ואם הרבה, אין רמז באגרת. הופעתו של גאנדי פשוּטה בתכלית הפשטוּת, אנושית, סנטימנטלית. ואם חוּלשה תקפה אותו, הרי הוא מספּר עליה בגלוּי לב וּבהדגשה מיוּחדת, בו ברגע שהאוּמה שׂמה בידיו את גורלה. הוא אינו מבטיח שוּם דבר. הוא מכין את עמו לתבוּסה. “קוֹמוּניקאט המלחמה” שלו הוא קוֹמוּניקאט של מפּלה למפרע. “האופק שחור משחור. ישנם כל הסיכוּיים לכך שאשוב בידים ריקות”. ² יש בהכרזה זו אומץ לב, בטחון-אמת בעצמו, באמוּן ההמונים אליו; וחינוּך כּן וּבר-קיים של ההמונים האלה, וגם חשבון פּוליטי נכון. כי כן יום המחר צריך לבוא – ואם קצת אור יהיה בו, תהיה הערכתו פּי כמה גדולה לאחר ההכנה הזאת, ואולם אם “שחור משחור”, יישאר, לא יוּכל איש להגיד שגאנדי “רימה” שגאנדי “בגד” – הלא לא ניבא אלא רעוֹת. ובאותה אגרת הפּרידה הראה גאנדי באיזו מידה הוא רחוק מנצחונות וכיצד הוא יודע לשׂאת במפּלות. לפני צאתו האשים את שלטונות הודו בהפרת הסכם דלהי ודרש חקירה. הוא הוּזמן למשנה המלך, נסע אליו ונתקבּל בסירוּב לדרישת החקירה. גאנדי לא הסתיר את הדבר ולא טישטש ועל אחת כמה וכמה שלא עשה ממנוּ נצחון מזוּיף וגם לא הצדיק את הדין, אלא אמר בכל הכּנוּת: “הקונגרס נכנע לסירוּב הזה”. כי זה גורל החלשים; להיכנע מפני כוח גדול יותר. ואוּלם אין זה גורל החלשים ואין זאת חובתם להשלים עם דבר בלתי צודק, ועל כן “הקונגרס הצהיר ברוּר, כי כניעה זו אין פירוּשה כניעה למעשי עוול” – ונצחון הצדק עוד חזון למועד הוא. שום קישוּט, אף שמץ של רצון להקל על הדבר הקשה אשר אינו ניתן להקלה. מדיניוּת ללא השליות, ללא אוֹנאה עצמית, ויחד עם זאת הבחנה מדוּיקת מאד – הכרחית לכל תנועה לוחמת – בין הכניעה וההשלמה.

על אף החוּלשה ולמרות האופק השחור, הולך גאנדי יחידי ללונדון. אם תתרגמו את דברי התיאולוגיה שלו על “האלוהים אשר הוא מדריכו היחיד” לשׂפה פוליטית יותר מוּבנה לנו, תראו שמוּתר לגאנדי ללכת לבדו ללונדון. אותו הסמל שהקונגרס ההודי היה צריך לשלוח ללונדון – סמל האַחדוּת, סמל הליכוּד והאיחוּד האחרון – מתבטא באיש אחד יותר מאשר במשלחות וּבועדות מרוּבי אנשים; כל האנשים האלה, היועצים והמנהיגים מן המדרגה השניה והשלישית, לא יוסיפו לסמל דבר, ו“מקומם איננו בלונדון, אלא עליהם להישאר איש איש על משמרתו בהודו”, במקום שנמצאת האוּמה, ששם מעין לא אכזב של התקוּמה במקום שהיתה ותהיה ההכרעה האמתית במלחמת האיתנים אשר לוחם גאנדי.

כלוּם איש מלחמה הוא גאנדי ולמלחמה מחשבתו? הלא הוא מחפּשׂ רק הסכם ומטיף לאי-אלמוּת, וּמדבר בשפה רפה עם הפקידוּת האנגלית בהודו וּבבואו לאנגליה החליט להיפגש קודם כל עם מתנגדיו, ולפעמים ישנו הרושם כאילו כעני וכחלש יעמוד לפניהם. אמנם כן. אלא שמעניוּת זאת ידע גאנדי לחצוב לו מכשיר מלחמה, אשר על כל פּנים אינו נופל מהתפּארות העשירים, ביחוּד העשירים המדוּמים. ואשר לחוּלשה – הקשיבו היטב לסיוּם מאמרו של גאנדי ותראו, שדברי הפּרידה האלה צלילי רעם אצוּרים בהם. “הקוֹנגרס שוֹמר לו את הזכוּת לחזוֹר ולאחוֹז במרי האזרחי לשם הגנה עצמית. זוֹהי הדרך היחידה הנשארת פּתוּחה לאחר שדרך החקירה תיסגר וּלאחר שכּל הויכוחים, המשׂא ומתן ואגרוֹת התלוּנה לא ישׂאוּ פרי”. אמנם “אָסוּר למישהוּ לחדש את המרי האזרחי בלי רשיון מאת הועד הפועל של הקונגרס או מאת הנשיא (ואכן בלי איסוּר זה לא היה גאנדי יכול להוֹפיע בלוֹנדוֹן כּשליח האוּמה), ו”עד כּמה שהדבר יהיה בגדר האפשרוּת האנושית יש להימנע ממרי אזרחי" (ואכן בלי אזהרה זאת היה גאנדי איש “הפּוּטשים” ולא איש המהפּכה), ואולם אין ואסוּר להימנע ממרי אזרחי במחיר טובת האומה או כבודה".

לא, גאנדי איננו מופיע בלונדון מזוּין רק בכוָנוֹת טובות, ברצון השלום, ביחס ידידוּתי לאנגליה. הוא גם אינו בונה על הנימוקים ועל ההגיון בלבד, אשר גבול הוּשׂם להם במקום שרצון מתנקש בּרצוֹן. דגל העניים שלוֹ – חתיכת הבד ההיא אשר על המתנים – יכבּוֹש לו בודאי לבבות רבים ואוּלם הכיבוּש הזה אין בכוֹחוֹ להביא לידי הכרעה. כל אלה – שאיפת השלום ויחס טוב גם למתנגד והשפּעת הדמוּת הנעלה והנימוּקים ההגיוניים – את כל אלה צריך לקחת בּחשבּוֹן, לגייסם, להשתמש בּהם, אלא שבכל זאת בהם בלבד לא סגי. יש ורק הכוח יכול לחתוך גורל, ומזוין בכוח זה, שהוא יצר אותו, בהתאם לתנאי הוֹדוֹ, במרי האזרחי, נסע גאנדי ללונדון, וכשישב בועידת הוֹדוֹ ודיבּר על “חוּט המשי של האהבה”, שבו צריכה אנגליה לקשור את הוֹדוֹ אל האימפּריה הבריטית, שמעוּ ודאי רבּים ממשתתפי הועידה, אם לא כּולם, את המשפּט ההוּא: “הקונגרס שומר לו את הזכוּת לחזור ולאחוז במרי האזרחי”. ולא חשוּב אם קראו את המשפּט הזה או לא קראוּ אותו. את תכנוֹ יודעים. אלמלא ידעו, לא היה גאנדי, על כּל קדוּשתוֹ, יושב בועידה לסידור עניני הוֹדוֹ.

ותהיה הסברת הופעת גאנדי איזו שתהיה – צדיק תמים וקדוש או איש חשבּוֹן – אחת היא: פעוּלתו, גם כּלפי פנים וגם כלפי חוּץ, היא פעוּלת מנהיג המונים רב תבוּנות, פעוּלה מדינית יצוּקה מחומר בר-קיימא.

“הדבר”, י“ד תשרי תרצ”ב (25.9.1931)