לנין / משה בילינסון

הערכה אוֹבּיֶקטיבית לאישיוּתו של לנין אינה מן הדברים הקלים ביותר. האיש הזה מילא תפקיד אדיר בתנוּעה החברתית של השנים האחרונות. היתה תקוּפה שהתנועה אשר עמד בראשה עוררה התלהבוּת רבה בקרב ההמונים הרחבים של הפּועלים. הימים האלה עברו. – הפרולטריון הרוסי שילם מחיר יקר בעד התלהבוּתוֹ זוֹ וקיבל לקח קשה; באירופה ההתענינוּת בלניניזם היתה גדולה כל עוד רוּסיה היתה נבדלת מאירוֹפּה ונדמה היה שכל מה שמתרחש בה יש לו ערך מיוּחד. עתה הוּבררה לפרולטריון האירופּי פּשיטת הרגל של נסיון לנין.

באמצעות השליחים של האינטרנציונל השלישי התודע אל כל הדרכים והאמצעים של המפלגה שנוצרה על ידי לנין; הוא יודע כי למעשה אין הם מגבּירים את תנועת הפּועלים אלא מחלישים ומפוררים אותה. באירופּה מושך הלניניזם רק את אותו החלק מן הפּרולטריון הכושל בהתפּתחוּתו ואשר לא עבר שוּם בית ספר מהפּכני וארגוּני. ברומניה, בּוּלגריה, יוּגוֹסלאביה ישנו עוד לקומוּניסטים איזה כוח שהוא, כשם שזה היה מקודם בהוּנגריה ובאיטליה; כיום האֶנרגיה של הקומוּניסטים מכוּונת כלפּי המזרח, במקום שתנוּעתם מסתפּחת לזרמים אחרים ומוצאת קרקע ביחוּד בקרב העמים המדוּכאים במוּבן הלאוּמי. ויש להגיד כי כל כמה שהפּרולטריון הוא יותר בעל נסיון, יותר מאוּרגן ויותר משׂכּיל, בה במידה הוא ניתן פחות להשפּעת הבּוֹלשביזם; כל כמה שהוא נשאר בלתי מפוּתח ונסוג אחור בה במידה הוא ניתן יותר להשפּעת הבּוֹלשביזם.

אבל עם ירידת התנועה הקומוּניסטית לא תמיד מוּעם זהרוֹ של לנין. את לנין רוצים להפריד מן הקומוּניזם וּלהעמידוֹ לחוּד. אבל הם בלתי נפרדים זה מזה – גם התוכן וגם השיטה של הבּולשביזם ניתנו על ידי לנין, והוא נושא את האחריוּת, אשר, אגב, מעולם לא הסתלק ממנה, לכל אשר מפלגה עושה גם ברוסיה וגם בחוּץ-לארץ. המיתוס לנין הולך וּמתחזק עוד יותר על ידי המקסם העוטה כרגיל את האנשים שהוּכתרו בנצחון אמיתי או מדוּמה. אלמלא עלה לנין לתפּוס את השלטון היה גם הוא שוקע בתהום הנשיה. אולם דבר זה שבידי לנין עלה לתפּוס את השלטון משפּיע פּעוּלת היפּנוֹזה על ההמון, שאינו רוצה להיכנס בחקירת פרטי הפּרטים, אם שלטונו של לנין הנהו פרי נצחנו הוא או נצחונם של כוחות אחרים שאין להם וללנין ולא כלוּם.

אולם לא רק המיתוס לנין מעכּב בעד ההערכה האוֹבּיֶקטיבית על אישיוּתו של לנין. היה רגע שלנין היה המטרה העיקרית לחיצי-השׂנאָה של הקאפּיטאליזם. והימים האלה עברו: כיום המעצמות הקאפּיטאליסטיות האדירות ביותר אינן יראות יותר לא מפּני לנין ולא מפני הלניניזם. הן מכירות בלב שקט ברוסיה המועצתית. אבל עוד פּועלים רבים נשארו תחת הרושם של אותה התקוּפה, שלנין היה המפלצת של הקאפּיטאליזם ולפיכך כל בקורת ביחס ללנין נראית להם כאילו הצטרפוּת סולידארית אל הריאַקציה. מן השׂריד הזה של הימים שעברו צריך להשתחרר, ולא רק משוּם שהאמת היא תמיד אמת, ולא רק משום הבקרת שלנו ביחס ללנין נובעת מנקוּדת מוצא אחרות ומגיעות גם לידי מסקנות אחרות מאשר הבקורת של הריאַקציה, אלא גם משוּם שבּין לנין ובין הריאַקציה אין ניגוּדים, כשם שאין זהוּת בין לנין וּמלחמת השחרוּר של הפּרולטריון. כל כמה שימהר הפּרולטריון להשתחרר מן המיתוס לנין בה במידה יתקרב אל נצחונו.

בראשית צעדי עבודתו, בשוּרות הסוציאל-דמוֹקראטיה הרוסית, התבּטלו בלנין קוים מיוּחדים של אָפיוֹ ותורתו. מפעלו הגדול ביותר עד המהפּכה היה הפּירוּד במפלגה בועידה בלונדון, השנת 1903. ברוב של קול אחד (וּבקול של אחד ממתנגדיו הגדולים ביותר אחר כך, של פּלכאנוֹב) רכש לנין את השלטון במפלגה, השתמש בשלטונו זה בקיצוניוּת כזאת, עד שלמיעוּט לא נשארה ברירה אחרת בלתי אם לצאת מן המפלגה וליצור מפלגה חדשה. הפּירוּד בא לרגל חילוּקי הדעות בשאלה ארגוּנית. לנין היה בעד הריכוּז הגמוּר. הוא שלל לגמרי את הפּרינציפּ של בחירות במפלגה ומסר את כל השלטון לידי הועד המרכזי, אשר לא רק ניהל את הפּוליטיקה של המפלגה, כי אם גם קבע את הועדים במקומות. למעשה היתה זאת קבוּצה של עובדי מפלגה בעלי מרץ שישבו בחוּץ-לארץ, שמינתה את עצמה לועד המרכזי ומחוּץ-לארץ ניהלה את כל מפלגת הפּועלים. במלים אחרות, קבוּצה של רבוֹלוּציוֹנרים פרֹופסיוֹנליים לקחה לעצמה את האפּוטרופּסות על תנועת הפּועלים. וכבר אז נחשבו מתנגדי הריכוז בעיני לנין “אוֹפּוֹרטוניסטים” (אחר כך הם נחשבו ל“בוגדים סוציאליים”), ובחוברת “צעד קדימה, שני צעדים אחורה” (1903) ניסח את נקוּדת המבט שלו במלים אלה: "בּיוּרוֹקראטיוּת נגד דמוֹקראטיה, מהפּכנוּת נגד האופּורטוניות (ע' 151). על החוברת הזאת הביעה גם רוֹזה לוּכסמבּוּרג בקורת קשה ¹. והשוּרות האלה שנכתבו לפני יותר מעשרים שנה נקראות כיום כדברי נבואה. "הנסיון של לנין לריכוז הסוציאל-דמוֹקראטיה – כתבה לוּכּסמבּוּרג – נראה לנו כהעברה מכאנית של פּרינציפּים מתנועת הקושרים על חוגיה הקטנים של בּלאנקי אל התנועה הסוציאל-דמוֹקראטית של המוני הפּועלים. הריכוּז הקיצוני המוּגן על-ידי לנין אינו חדוּר רוּח של יצירה פּוריה, הוא “עָקָר”. הכאראקטריסטיקה הזאת יכולה לציין את כל פּעוּלותיו של לנין עד היום.

השאיפה הריכוּזית של לנין נתגלה לעת עתה במפלגה במקום ששאף להגיע לידי הגמוניה בכל האמצעים. ביחס לרוסיה כוּלה, אשר השלטון הצפוּי לה היה עדיין לוט בעתיד הרחוק, נשאר לנין נאמן לפּרינציפּים הדמוקראטיים עד מהפּכת אוקטובּר. בהחלטות של ועידת לונדון, הכתוּבות בידי לנין, הננו קוראים: “עניניו הבלתי אמצעיים של הפּרולטאריון, ועיני המלחמה בעד המטרה הסופית של הסוציאליזם דורשות חופש מדיני מאכּסימאלי, זאת אומרת חילוּף שלטון האַבּסוֹלוּטיזם ברפּוּבּליקה דמוקראטית. הממשלה המהפּכנית הזמנית תבטיח את החופש הגמוּר של התעמוּלה בבחירות ותכנס את האסיפה המחוקקת על יסוד של בחירות כלליות, חשאיות וישרות, שתבטא את רצונו האמיתי של העם”. אחר כך, אחרי מהפּכת פבּרוּאַר, היתה אחת ההאשמות הקשות ביותר אשר האשים לנין את הממשלה: שדחתה את קריאת האסיפה המחוקקת. ורק אחרי מהפּכת אוקטובּר ואחרי הבחירות לאסיפה המחוקקת שיצאו לפועל על-ידי השלטון הבּוֹלשביסטי, כאשר נתברר שהרוב הגדול הנהוּ נגד שלטון הבּוֹלשביקים, ניתק לנין את המסורת הדמוֹקראטית של הסוציאליזם.

רעיון המועצות, שנולד בשנת 1905 (מחוללו היה פארבוס) נפגש באי-רצון מאת לנין, שראה בו, “המצאָה מנשיביסטית”. ואחר כך נבחרו המועצות בשנת 1917 והתארגנו לכוח רבוֹלוּציוני שעמד מחוּץ להשפעת הבּוֹלשביקים, אשר שבוּ לרוּסיה בחודש אַפּריל. באותה התקוּפה זרק לנין את הסיסמה: “כל השלטון למועצות”, ונתקל בהתנגדוּתם של הס"רים והמנשביקים שהיו הרוב בתוך המועצות. “אז – כותב זינוֹביֶב בביוֹגראפיה של לנין – עברנו תקוּפה שהכל נדמה היה לנו אבוּד. אצל הח' לנין נולד הספק, אם המועצות שנעשו פּשרניות תוּכלנה למלא תפקיד מכריע במהפּכה. והוא שהכריז על הסיסמה, שצריך לתפּוס את השלטון וּלהוציאו מידי הסוֹביטים” ² בחוברת שלו “על סיסמאות” הודיע לנין עצמו שהסיסמה “כל השלטון לסוביטים” עבר זמנה וצריך להחליפה בסיסמה “כל השלטון למפלגה הבּולשיביקית”. כעבור עוד חודשים מספּר צפה ועלתה שוב אותה הסיסמה, אחרי שעלה בידי הבּוֹלשיביקים לרכוש את הרוב במועצות, מה שלא עלה בידם באסיפה המיסדת. מכאן ראיה שללנין לא היה כל ענין לא באסיפה המיסדת ולא במועצות, ושאין כאן לפנינו ענין של פּרינציפּים, ולא של צוּרות ממלכתיות פּרוֹלטאריות חדשות, אלא השאיפה לקרב את מפלגתו באיזו דרך שהיא אל השלטון.

בתקופה אשר עד המהפּכה היה לנין מארכּיסט אורתודוכּסי וכפי שדיברו אז “קשה כסלע”. במשך שתי עשרות שנים הוציא את מיטב כוחותיו בויכוּחים עם הנארוּדניקים, להוכיח את האוּטוֹפּיזם שבמעבר הבלתי אמצעי אל הסוציאליזם ולדרוש את “ההכרה באופי הפּרוגרסיבי של הקאפּיטאליזם הרוסי”. בשנת 1905 הוציא חוברת “שני תכסיסים והסוציאל-דמוֹקראטיה”, בה כתב: “המארכּסיסטים משוּכנעים לגמרי באופי הבּוּרגוני של המהפּכה הרוּסית. זאת אומרת שחילוף המשטר המדיני והשינוּיים הכלכליים והסוציאליים שנעשו הכרח בשביל רוסיה – פּירוּשם הוא לא רק שבירת השלטון של הבּוּרגנוּת, אלא להפך, הם ינַקוּ בפעם הראשונה את הקרקע בשביל התפתחוּת מהירה ורחבה ולא רק של הקאפּיטאליזים האַסיתי כי אם גם של הקאפּיטאליזם האירופּי ויאַפשרוּ בפעם הראשונה את שלטון הבּורז’וּאַזיה בתור מעמד. לבקש את הטבת המצב של הפּרולטריון מחוּץ להתפּתחוּת הפּרוֹגרסיבית של הקאפּיטאליזם הוא דבר ריאַקציוני. מהפּכה בּוּרגנית נחוּצה בהחלט לעיניו של הפּרולטאריון” ³. מזה הסיק לנין את המסקנות הבאות:

“ועידת לונדון בהציגה את הגשמת פרוגמת-המינימוּם בתוּר תפקיד של ממשלה רבוֹלוּציוֹנית דוחה, על ידי ההחלטה הזאת עצמה, את הרעיון המחסור-הגיון והאַנארכי למחצה בדבר הגשמתה המידית של פּרוגרמת-המאכּסימוּם שלנו ושל הרבוֹלוּציה הסוציאליסטית. ההתפּתחוּת הכלכלית של רוּסיה ומדרגת ההכּרה של המוני הפּועלים ומצב ארגוּנם עושים את השחרור הגמוּר המידי של מעמד הפּועלים לבלתי אפשרי. רק בּורים יכולים לבלתי לראות את האופי הבּוּרגני של המהפּכה הדמוּקראטית ⁴. לנין נשאר נאמן לתורת מארכּס בדבר הקשר הבלתי ניתק שבּין התפּתחוּתו של המשק הקאפּיטאליסטי והמפכה הסוציאליסטית, עד שנת 1917. באותה התקוּפה מפתח טרוצקי, העומד אז בניגוּד חריף ללנין, את התיאוֹריה של ה”רבוֹלוּציה הפּרמאננטית".

מבלי שׂים לב לכך שהמלחמה הרסה את משקה של רוסיה, מכריז לנין ב – 1917 על הגשמתו המידית של הסוציאליזם, מתוך עורוֹן בלתי מוּבן אין הוא רואה את אפיה האמיתי של המהפּכה הרוסית. ואחרי כיבוּש השלטון ב-22 לחודש אוקטובר 1917. הוא אומר, לפי עדוּתו של טרוצקי ⁵: “כעבור ששה חדשים – ואצלנו סוציאליזם” – משפּט המצלצל באזנינו כיום, שמונה שנים אחרי זה, כפארס טראגי. כל הנסיון של סוציאליזציה ברוסיה הוסר מעל הפרק ובחוץ-לארץ מזמינים בלי הפסק את הקאפּיטאל הפּרטי שיבוא לרשת את מקומו של הקאפּיטאל הרוּסי החרב, לאנשי חוץ-לארץ נותנים זכיונות טובים מאד בשבילם וּבלתי נוחים מאד בשביל רוסיה, ויורשי לנין מדבּרים כבר לא על יצירת הסוציאליזם, אלא על הכנת תנאים ראשונים, זאת אומרת בדבר יצירת משק קאפּיטאליסטי. בתקוּפה משנת 1917 עד 925, התפּתחה ברוסיה בּורגנוּת חדשה בעלת כוח –– מצד אחד בּורגנוּת פּעוּטה בכפר, מצד שני בּוּרגנוּת שודדת שנתעשרה על-ידי המלחמה החיצונית והאזרחית, הבּורגנוּת של הנאָ"פּ. עד יום מותו לא פסק לנין מהשבע במארכּס, וממַלא את נאומיו ומאמריו בציטאטות ממארכּס, אבל אין כל ספק שאין כל שייכוּת בין הפּוליטיקה שלו בשלטון ובין המארכּסיזם, וכי המארכּסיסטים צודקים לגמרי בכנוֹתם אותו “אוּטוֹפּיסטן פּרימיטיבי ממדרגה ראשונה”.

אם היתה ברוּסיה איזו נקוּדה שבּה היה יסוד להאמין באפשרות של הגשמת הסוציאליזם, הרי שהנקוּדה הזאת היתה העדה הכפרית. היה זמן שגם מארכּס הודה (במכתבו הידוע למיכאילובסקי) שבתנאים ידוּעים יתכן ברוסיה מעבר בלתי אמצעי מן הפיאוֹדליוּת אל הסוציאליזם. בשביל לנין האורתודוכּסן לא היתה כלל קיימת אפשרוּת כזוֹ. בשאלה האַגרארית הסתפּק בפּרוגרמה מ“נסורת” של פּרוגרמה שאחר כל הודה בעצמו שאין בה כל הגיון. בראשית שנת 1905 עמד בכל תוקף בחוברתו “צרכי הכפר”, על ההכרח לתת לאכר חופש גמוּר לעשות באדמתו ככל העולה על רוּחו. במלים אחרות הרי זאת אומרת שהאכר לא ענין אותו כלל. אבל כאשר הראתה השנה החמישית את חשיבוּתה של תנועת האכרים כבר עמד לנין בשנת 1906 בחוברתו “בדיקת הפּרוגמה האגרארית של מפלגת הפּועלים” ודרש תמיכה ב“נטיות של האכרים הרבוֹלוּציונים בדבר ביטוּל החוק של הקנין הפרטי על האדמה”. בשנת 1917 מפליג לנין הרבה יותר ומקבל את הפּרוגרמה של “הקוֹנטר-רבוֹלוּציונרים הבּוּרגנים הפעוּטים”. של הס“רים. אחרי המהפּכה פּירסמה מועצת הקוֹמיסרים העמיים את החוק בדבר הסוציאליזציה של הקרקע. גם הדֶקרֶט הזה, כמו הרבה דקרטים בּולשביסטיים אחרים, נשאר רק על גבי הנייר. בעצם היתה כאן רק העברה כַאוֹטית של קרקעות בעלי האחוּזות והממשלה לקנינם הפּרטי של האכרים. הפּוליטיקה הבּוֹלשיביסטית בכפר שהחלה מן ה”ועדים לעניות" עברה ונשענה על האכר הבינוני וגמרה עם האכר “בעל הבית”.

למרות עיורוֹנוֹ, לא יכול לנין לבלתי לראות, שרוּבוֹ הגדול של העם הרוּסי אין כל סימפּאטיה אל הבּולשביוּת. מכיון שנוכח בזה, הוא דוחה את הסיסמה: “האספה המיסדת” והיה מוּכן לדחות גם את הסיסמה: “מועצות”. אם אין בּרצוֹנה הטוב של רוּסיה ללכת בדרכי הבולשביוּת, הרי שצריך להכריח אותה לעשות זאת. ולשם כך על המפלגה הבולשבית להגיע לשלטון בכל מחיר.

כּיצד להתגבּר על הפּאסיביוּת של ההמונים העובדים, שנתחנכוּ בחברה הבוּרגנית, ולהביאם לידי הכּרה סוֹציאליסטית? שאלה זו העסיקה את הסוציאליזם. בּשחר התנוּעה, בשעה שהקיפה רק חוגים מעטים, פתרוּ את השאלה באופן פשוּט: יבוא פילוסוף גדול או פילאנטרוֹפ גדול וממעל, מחוץ לרצונם והכרתם של ההמונים, יכין את מלכוּת הצדק – כך פּתרו את השאלה אלה המכוּנים סוציאליסטים – אוטופּיסטים. יבוא קומץ אנשים בעלי אֶנרגיה ויתפסוּ את השלטון ויכריזוּ על הסוֹציאליזם – כך פתרו את השאלה האוּטוֹפיסטים המַרדנים, מטיפּוּסם של בּלאנקי ובאקוּנין. יותר מחמשים שנה עברו על הפּרולטאריון עד שהתגבּר על יצוּרי-הדמיון הללוּ. תנועת הפּועלים של זמננו מבוססת על הפּרינציפּ היסוֹדי, כי “דבר שחרוּרוֹ של הפּרוֹלטאריון יכול להיות רק פּועל כפיו” וששוּם פילאנטרופיוּת ושום פילאנטרופיות ושום אַבּסוֹלוּטיוּת נאורה לא יצילוּהוּ. ורק בפּרוצס של עבודת שחרורו “מתחנך המחנך”, כדברי מארכּס, ומחוּץ לעבודת החינוך העצמי, מחוץ לכל הסבל והעמל של הגשמת הסוציאליזם מתוך מאמציהם החפשיים של העמלים עצמם אין הסוציאליזם בגדר האפשרוּת ואין הוא נחוץ, הוא גם מאבד את ערכו.

עד מהפּכת אוקטובר המשיך לנין לסלק את המגיע ל“משפּטים-הקדוּמים הקונטר-רבולוּציוניים”, תיאֵר את שלטון המועצות כדוּמוקראטיה מתוּקנת באמת.עוד באַפּריל 1918 הוא כותב בחוברת שלו “תעוּדותיו הקרובות של שלטון המועצות “: “המהפּכה יכולה להתגשם בהצלחה אך מתוך יצירה עצמית של רוב האוכלוסין וקודם כל של רוב העובדים” (עמ' 6). אבל כבר באותה חוברת, אי-אֵלה עמוּדים אחר כך, הסתלק לנין מתּזיס סוציאליסטי זה ואומר: “המהפּכה היא כניעה מוּחלטת של ההמונים לפני רצונם היחיד של מנהלי הפּרוצס הכלכלי” (עמ' 52) במלים אחרות: “היצירה העצמית של רוב העובדים” מובאת קרבּן לשלטוֹנה ההחלטי של המפלגה הקוֹמוּניסטית. באבגוּסט 1917 עוד הבטיח לנין, כי עם המועצה תבוא “החלשת שלטונה המרכּזי של הממלכה, במקום המשטרה תבוא המיליציה העממית, בחירות וחליפות של הפּקידים וכל ההרכב של המפקדים, בּקוֹרת של הפועלים” ועוד (ראה “המדינה והמהפּכה”). למעשה לא הגשימה ממשלת המועצות אף אחת מהבטחותיה אלה. אדרבּה, היא יצרה אפּאראט בּיוּרוֹקראטי, צבא ענקי עם שוטרים, הגבּירה את הריכּוז הממלכתי עד לידי קיצוֹניוּת, הגדילה באופן מבהיל את כל אמצעי הכפיה הממשלתיים והפקיעה את מוסדות הנבחרים מפיקוּחם של ההמונים. והבולשיביקים עצמם, החל מלנין, לא העלימוּ ואינם מעלימים שלמעשה ההשתתפוּת בבחירות למועצות אינה אלא קוֹמדיה, וכי הבחירות נעשוֹת לפי הוראותיה של המפלגה ותחת לחצה (הבחירות הנן תמיד גלוּיות בהרמת ידים), וכי שיטת המועצות משמשת רק אמצעי למסור את השלטון בידי המיעוּט ולחזקו, להקים לא “שלטון-עם בלתי אמצעי”, אלא “מלכוּת- קוֹמיסארים”. באופן שכזה, משנקבע פּרינציפּ הדיקטאטוּרה הממוּשכת של המיעוט, פּרנציפּ האפיטרופסוּת של המפלגה הקוֹמוּניסטית על פועלי רוסיה ואכּריה, הסב לנין את תנועת הפועלים אחוֹרנית אל ראשית המאה החוֹלפת, קבע מחדש את האוֹפי הכנוּפיתי של המהפּכה, אופי של חבר קוֹשרים, דחה את כל היקר שישנוֹ בתנוּעת פועלים בזמננוּ, מה שמַפלה אותה, במובן הפּרינציפּיוֹני, מכּל יֶתר התנוּעוֹת החברתיוֹת בעבר ובהוֹוה – השחרור העצמי של העובד. הוא הפך את שאלת הבנין הסוציאליסטי החפשי לענין של משטרה. לנין עצמו מצא אַנאלוֹגיה לשלטונו, בשעה שרמז על המימרה הידוּעה של אחד העריצים הקשים ביותר בין מלכי רוסיה, של פּאבל הראשוֹן, בּאָמרוֹ: אם ברוסיה יכלו לשלוט 200,000 בעלי אחוּזות גדולות, למה לא יוכלו לשלוט בה 200,000 קוֹמוּניסטים? בּזה לא היתה כל אילוּסיה בדבר הגוֹבה המוּסרי טהאינטלטקטוּאַלי של שליטי רוּסיה אלה. ולא פעם השתדל לנין להרים את הגוֹבה של מפלגתו בכל מיני “טיהוּר ולפי דבריו עצמו לא עלה הדבר – אך זה לא מנע בעדוֹ מהעמיד את המפלגה הקוֹמוּניסטית לאפוטרופוס על תנוּעת הפועלים ברוּסיה ובכל העולם כּוּלוֹ.הדיקטאטוּרה קשוּרה בהכרח בריאַקציה ובטרור. האדיקוּת ואי-הסבלנוּת הקיצוֹנית הנן הכרח לכל דיקטאטוּרה; מן ההכרח שכל דיקטאטוּרה תשאף למוֹנוֹפּוֹלין, לתפוֹס בידיה את כל התנוּעה החברתית, התרבוּתית והרוחנית לכל צוּרוֹתיה וגילוּייה, ולהפכה לנשק בּשביל מטרותיה. ובזה מתבּאר למה אין ברוּסיה המועצתית לא אגוּדות מקצועיות חפשיות ולא קוֹאוֹפּראטיבים חפשיים, לא המחקר המדעי החפשי ולא אמנות בלתי תלוּיה [כל הרדיפות על השׂפה העברית וארץ-ישראל לכל צוּרותיהן אינן דבר שבמקרה ואין לבארן בזה שה”ייבסקציה התעתה את לנין” – תאוֹריה מעין זו היתה נפוצה פעם בחוגים הליבראליים למחצה ברוּסיה ביחס לצאר ולמיניסטרים. הרדיפות הללוּ קשוּרות באופן בלתי אמצעי בשיטה הבוֹלשביסטית ונובעות באופן הגיוני ממנה. הייבסקציה עושה ברחוב היהודי מה שעושה ר.ק.פּ. ברחוב הרוסי הכללי. ואם על הגוף היהודי החדש המעשים הללו משתקפים באופן מהרס יותר, הרי אין זאת אשמתה של הייבסקציה]. לנין לא הגביל את עצמו בזה ששלל פשוט את כל החופש האזרחי מכּל מי שאינוֹ קוֹמוּניסט, ואף מן הסוציאליסטים, אלא גם הכניס בתור שיטה את טרוֹר הדמים, שאינו יודע חמלה, ואשר כּמוֹהוּ לא ידעה ההיסטוריה של עמי התרבּות. מקוּבל לחשוֹב, כי הטרוֹר של הבּוֹלשביקים הנהוּ תוצאה מן המלחמה אשר הוּכרחוּ להלחם נגד הריאַקציה. אבל עוד לפני שבע-עשרה שנה כתב לנין: “היעקובינים של הסוציאל-דמוֹקראטיה בזמננו – הבוּלשביקים – רוצים, שהעם, זאת אומרת, הפרוֹלטאריון והאכּרים יעשׂוּ את חשבּוֹנם עם המוֹנארכיה ועם בעלי האחוּזוֹת הגדולות באופן פּלֶבֵּאי, שיכחידוּ בלי רחם את אויבי החופש ⁶ (אז דיבר עוד לנין על חופש ) שׂכלוֹ של לנין היה בכלל סכמַתי מאוד. תמוּנת המהפּכה שהצטיירה בראשו, היתה קשוּרה, קשר בלתי ניתק, עם הטרוּר, וכל עוד היה חסר בה הטרור לא היתה הסכמה שלמה והמהפּכה בלתי גמוּרה. גלוּי וידוּע באיזו קלוּת הגיעו הבּוֹלשביקים אל השלטון וכמעט שלא פגשו כל התנגדוּת. ומכיון שלא היה כל כוח מתנגד, הרי שלא היה את מי להרוג. טרוצקי מספּר כמה אי-רצון עורר המצב הזה בלנין “איזו דיקטאטורה היא זאת כשאין הורגים איש? זוהי דייסה!” – צעק הוא על הקוֹמיסארים מיד אחרי המהפּכה (ל. טרוצקי – “לנין”). וכעבור איזה זמן כתב ב”מכתבים לפועל אמריקה” (עמ' 7): “בתקוּפת מהפּכה מקבּלת מלחמת המעמדות בכל מקום ובכל זמן צוּרה של מלחמת אזרחים: ובמלחמת אזרחים אין להמנע מחוּרבנות יוצאים מן הכלל ומטרוֹר דמים”. בהנחה סכמַתית ש“מהפּכה זאת אומרת טרוֹר” אין להתפּלא על שעשׂרוֹת אלפים אנשים נכחדו על-ידי הצ’קה ושהטרור הולך ונמשך בצורה זו או אחרת גם עד היום, גם אחרי שעברו כבר כ-4–5 שנים ואין כל סכנת התנפּלוּת מזוּינת על רוּסיה המועצתית. הטרור מתפּשט לא רק נגד “בעלי האחוּזות הגדולות והמונארכיה” כי אם נגד האינטלגינציה, הפּועלים והאכרים. נגד הסוציאַליסטים לכל גוניהם ונגד אנרכיסטים וגם נגד האופּוזציה הפּנימית של המפלגה גופא; הוא מתפּשט לא רק ביחס למתנגדים הפּעילים של הבֹּלשביוּת, כי אם פשוּט נגד כל מי שאינו מצדדה, לא רק נגד מעשים, כי אם גם נגד הדבוּר והמחשבה. ושיטתו אינה רק להשמיד את האויב, כי אם רצח בהמון של בני-תערובת, של אנשים בלתי מזוּינים וּבלתי מוּגנים. בהכנסת הטרור בתור אמצעי ממלכתי הסיר לנין את הגבול הפּרינציפּיוני שבּין הממשלה הקומוּניסטית וּבין כל מין ריאַקציה אחרת. ובזה הצדיק לכתחילה את כל מעשי הנגישות של הריאַקציה ברוסיה ומחוּץ לרוּסיה והמיט קלון ושפלות על תנוּעת הפּועלים, כל כמה שחלק ממנה נוטה אחריו. רק בקהוּת הנוראה שטופחה ברגש האנוֹשי על ידי המלחמה יש לבאר את זה שישנם סוציאַליסטים שאינם חלים וּמרגישים בחרפּה הצורבת של הקלון הזה (יחסו של לנין לטרוֹר לא הפריע לו להצביע בכל הכנסיות הסוציאליסטיות שלפני המהפכה בעד ביטוּל משפט המות האופן פּרינציפּיוני. וכשממשלת קרנסקי עשתה דין למרגלים בתקוּפה הראשונה של המהפּכה, שימש לו זה אמצעי תעמולה עיקרי נגד “שלטונו האימפריאליסטי” של קרנסקי).

אין גם לדבּר על איזו ירוּשה אידיאולוגית של לנין. הוא לא היה מלוּמד ולא הוגה דעות וכל תורתו היא תערובת של מארכּס ובּאקונין, אוטופּיסטים, אַנַרכיסטים וסינדיקאליסטים, מבלי שזה יצטרף ליצירה חדשה. הוא כתב הרבה מאד במידה יוצאת מן הכלל, אולם לשוא תחפּשׂוּ בו קונצפציה סוציולוגית מקורית, מחקר כלכלי עצמי (אם להוציא מן הכלל במידת מה את ספרו הישן “התפתחוּת הקאפּיטאליזם ברוסיה”, שכתב אותו עוד בתקופתו המארכּסיסטית). לנין לא נתן לתרבוּת הסוציאליסטית אף דבר דומה לזה שנתנו לה סַן-סימון, פרודון, מארכּס, לאסאל ואף לא מה שנתנו בּבּל, ז’ורס, קאוּטסקי וּבּרנשטין. נוסף לזה היובש שבטמפּרמנט שלו והצמצוּם בחוּג ראיתו. הקוּלטוּרה הרוסית והעולמית, חופש ההתפּתחוּת של המחשבה האנושית, יפי רוחו של האדם לכל צדדיו נשארו בשבילו כספר החתוּם. כשהנך קורא בספרו על הפילוספיה, אי אפשר לבלי להשתומם על הסכמַתיוּת – עד לידי קוֹמיוּת – של הסופר הזה הרוצה לדחוק גם את הפילוסופיה לתוך מסגרות השתקפותיו הכלכליות-מדיניות. (לנין כתב ספר שלם על הפילוסופיה בשם “המטריאַליזם והאֶמפּיריוקרטיציזם, הערות בקורתיות בקשר עם הפילוסופיה הריאקציונית”. לציוּן אָפיוֹ של הספר הזה די להזכיר, שאת הפילוסוף הגרמני שופפה הו מכנה בשם מנשיקוב (פּוּבּליציסטן ריאַקציוני של רוּסיה הצארית); את לוֹפּאטין (פילוסוף אידיאַליסטן רוּסי) – איש מן המאה השחורה; את מאך (פילוסוף-פיסיקן באוסטריה) – בּיסמַרק שבפילוסופיה; בּרקליי, יוּם, קאנט, פּואנקארה (פילוסוף-פיסיקין), הרמַן כהן – הנם בשבילו רק “משרתי הבּוּרגנוּת” אשר הגוּ ועבדו רק למען החזיק את הפרולטאריון בעבדוּת).

ביחס כזה אל תרבּוּת הרוח, טבעי לגמרי, שלנין היה רחוק מהבין את הגורם הלאוּמי בתנוּעה התרבוּתית של האנושיות; התנועות הלאומיות – אשר נגדן הוא נלחם בלי הרף עד שהגיע לשלטון – היו לגבּיו אך “בגידה” בתנועה המעמדית. בפוליטיקה שלו שימשו לו רק מכשיר לשלטונו. גרוּזיה המרוּמה והנכבשת הנה ההוכחה הכי טובה כיצד פותר הלינינזם את השאלה הלאוּמית, ואין לך צביעוּת גדולה מן ההתחפּשוּת הפּוליטית הזאת של הלניניזם כשהוא מופיע כמגן על “הזכוּיות הלאוּמיות של העמים המדוּכאים”.

לנין לא היה בשוּם פּנים התיאורתיקן וההוגה של תנועת המהפּכה, הוא היה בעל הטכסיסים שלה. בזריזוּת יוצאת מן הכלל ידע להשתמש בחולשת מתנגדו וצידד בכל מה שיכול להביא לו נצחון היום; אבל כשרונותיו הטכסיסיים לא הספּיקו להרחיק ראות מאותו יום; הוא היה מכריז על תכניות שהן הן המצילות את המהפּכה וכעבור יום הסתלק מהן; הוא הביא לידי תנועה את הכוחות-האויבים למטרותיו – את האכרים בעלי הרכוּש, את קאפּיטאל חוץ-לארץ, תנועות לאוּמיות, את המזרח האדוק בדתיוּתו והכושל בהתפּתחוּתו הכלכלית. בשינוּיים הבלתי-פוסקים, בטכסיסים ובסיסמאות רוצים תלמידיו ומעריציו לראות את המדיניות ה“דיאַלקטית”. השיטה הדיאַלקטית של המחשבה היא ההתבּוֹננוּת בקיים לא בתור נצחי ומתמיד אלא כמשתנה וזורם. הדיאַלקטיקן יודע, כי הכוחות הפּועלים היום מולידים כוחות חדשים, והם יכולים להיות כוחות עוינים כשיגע לידי נצחון מחר; הוא מחפּשׂ את כוחות המחר הללוּ ועליהם הוא בונה את טכסיסו. אופיני בשביל לנין, שהוא ראה רק את כוחות יום האתמול והיום, ורק עליהם נשען.הכוחות החדשים היו בשבילו תמיד הפתעה והוא היה נאלץ להסוג מפּניהם ברגע האחרון, למען נצור באיזה אופן שהוא על השלטון. “אנחנו שבים ועושים שטויות” – זהו פזמון החוזר בכל נאומיו ומאמריו של לנין בתקופת שלטונו, ובפזמון זה ישנה הודאָה גלוּיה על חוסר הכשרון לראות את הנולד, את כוחות המחר. במלים אחרות: לנין לא היה בעל-טכסיס דיאַלקטי, אלא אופּורטוניסטן. בהגיעוֹ לשלטון התנכּר לכל אותם הפרינציפים הדמוקראטיים והסוציאליסטיים אשר בשמם ובדגלם כבש את השלטון. בזה הציל את עצמו ואת מפלגתו ועל ידי כך החזיק בשלטון. הבולשביוּת ניצחה ברוסיה, אולם הדמוֹקראטיה והסוציאליות נחלו את המפּלה היותר קשה אשר היתה להם בזמן מן הזמנים. ואשר לדרכי שלטונו אין הן מקוריות לגמרי: הן שאוּלות בחלקן ממרד הרעבים (הסיסמה הידועה שלו: “גזוֹל את הגזול”) ובחלק מן הצאריות.

את הירושה אשר השאיר אחריו לנין למעשה אפשר לסכּם בזה: בכפר –הכחדת הקנין הפּרטי על האדמה של ה“דבוריאנים” ⁷ובמקום זה בא האכר שהפך ונעשה למעמד של בעלי רכוּש זעיר, החדור מכף ראשו ועד רגלו בפסיכולוגיה של הקנין הפּרטי; בעיר – עבדוּת ממלכתית בראשונה, קאפּיטאליזם ממלכתי בתקוּפה השניה, השלמה עם הקאפּיטאליזם הפּרטי בשלישית; הכחדת הבּורז’ואזיה הישנה ויצירת בּורז’ואזיה חדשה במקומה, יותר אֶנרגית ויותר תאוָתנית; תפקיד גדול בהקמת הקאפּיטאליזם ברוסיה נקבע לקאפּיטאל מן החוּץ שהוא לפי טבעוֹ יותר חמסני בניצוּלו מאשר המקומי; ירידה חברתית מוּסרית של ההמונים וחורבן חלקי של ערכין תרבוּתיים גדולים, שיצרה הגאוניות הרוסית במשך מאתים השנים האחרונות; אַתמוֹספרה של אונס, ללא משפּט, שלטון בלתי מוּגבּל של המשטרה; שיתוּק הפעוּלה העצמית של המוני העם; החלשת יכלתו הכלכלית של מעמד הפּועלים; ירידה נוראה בפוריות העבודה ורמת החיים; רבבות קרבנות אדם; מלבד זה חינך לנין כמנהיגי המהפּכה הרוסית והעולמית קבוּצה סגוּרה של אינטליגנטים למחצה ופועלים בודדים – ברוח של התנשאוּת ובוּז כלפּי המוני העם ויחס של חוסר אחריות אליהם, כמו אל עדר פּאסיבי, וטיפח יחס אל כיבוּשי התרבּוּת כאילו הם משוללי ערך בשביל החברה הסוציאליסטית; הכניס לתנועת הפּועלים הבין-לאוּמית רעל, “דיפּלומַטיה חשאית”, רכילוּת, פּירוּדים, התקוממוּיות מתוך קלוּת-דעת פּלילית, בריתות באופן ישר או בעקיפין עם הריאַקציה. שום תפאוּרה רבוֹלוּציונית, שום פראזולוגיה ושום “פּאראדות” צבאיות, שום אֶטאפּות חגיגיות, שום תכניות פאנטאסטיות בדבר “בנין סוציאליסטי” – אשר “המוּמחים לתכניות” מעבּדים וּמשנים בלי הפסק במשך שמונה שנים – אינם יכולים להעלים את האופי האמיתי של שלטון לנין.

כיצד עלה בחלקו של לנין למלא תפקיד כל כך חשוּב במהפּכה הרוסית? הרבה סיבות לכך – כאן פעל גם החורבן הכלכלי וההפקרות המוּסרית שבאה עקב המלחמה, כאן גם הדכּאון של הצאריות במשך מאות בשנים אשר הצית איבה נוראה ובאותו הזמן גם טיפח נטיה בלתי נעקרת לעבדוּת, כאן גם כשלונה הכלכלי והתרבוּתי של רוסיה, כאן גם חוסר הכנה לשלטון וּלבנין ממלכתי מצד האינטליגנציה הרוסית, כאן גם חוסר החינוּך המדיני של הפּרולטאריון הרוסי, וכאן גם הטמטוּם והבּרבּריוּת של הפּרולטאריון הרוסי ושל הריאַקציה הרוסית. אולם הסיבה העיקרית היא בהתאמה הבלתי רגילה שבּין אָפיו האישי של לנין ובין האופי האוֹבּיֶקטיבי האמיתי של המהפּכה הרוסית.

המהפּכה הרוסית לא היתה ולא יכלה להיות מהפּכה פּרולטארית סוציאליסטית יוצרת. לפי אָפיה הכלכלי, המדיני, התרבּוּתי של הארץ, לפי עברה ההיסטורי – יכלה המהפּכה להיות רק מרד של אכרים אשר מתעוּדתו ההיסטורית היה להרוס את המשטר הקרקעי הפיאוֹדאלי שחותם הקאסטה טבוּע עליו. ורק זה היה בגדר האפשרות ברוסיה וגם מן הצורך ורק זה – במוּבן הפּוֹזיטיבי – התגשם למעשה. הפּרולטאריון הרוסי מעט הכמוּת היה החלוץ של הצבא הרבוֹלוּציוני, אולם הכוח הפּעיל למעשה היה ההמון הצבאי, אשר 95% היה מוּרכב מאיכרים; האפשרות לנצחון המהפּכה וביצורה היתה נתונה בידי האכרים, שהכריעו את גורלה בשנות מלחמת האזרחים. מהפכת אכרים ביחוד בארץ בלתי תרבּותית במידה כזאת כמו רוּסיה, עם השכבה הדקה של אירופּיוּת שהוּכנסה מן החוּץ, דרשה מנהיג בעל תכוּנה מיוּחדת – שליט מכריע, בעל אֶנרגיה שלא ידע ליאוּת, נקי כפּים בחייו הפּרטייים, פּשרן-מסתגל שאינו חת מפּני כל אמצעים ודרכים וביחוד בעל רצון מרוכז אדיר. כל התכוּנות הללו היו בלנין במדרגה גבוהה ומשוּם כך העלו גלי המהפּכה אותו, את הנואם המונוטוני, הסופר האפור החוזר על עצמו בלי סוף, והעמידוּהוּ על שׂיא השלטון, בהשאירם לרגליו עסקנים מדיניים הרבה יותר מקוריים וחכמים ויותר מלומדים מאשר לנין. אבל לא המהפּכה הרוסית ולא תפקידו של לנין בה, אינם יכולים לשמש פּרוטוטיפּוס למהפּכה הסוציאלית – אַנַלוגיות צריך לחפּשׂ בהתקוממוּיות של האכרים בימי הבינים, ודבר דומה להן יכול להשתנות רק בשׂרידי העריצות שבמזרח, או בארצות הדומות ברוחן לאותה העריצוּת.

בגורלו של לנין יש בלי ספק דבר מה מן הטראגיוּת. הוא הכין את המהפּכה הפּרוֹלטארית בעולם, אולם – מכיון שלא האמין בכוחות הפּרוֹלטאריון ובכשרון היצירה שלו לא ראה את הדרכים הישרות אליה, מחוּץ לשלטונו, ומשום כך – כּכל משיחי שקר – חזר וניסה להונות את ההיסטוריה. הוא העמיד לו למטרה להוליך שולל – בעזרת שוּרה שלמה של מיני התחפּשוּׂת – גם את הפּרולטאריון גם את האכר, גם את הקאפּיטאליזם, גם את הפּאטריוֹטיוּת הרוסית, גם את האימפּריאליות בעולם, והכל בכדי לרכוש שלטון, ואחר כך לעשות בכוח אותו השלטון את אשר ירצה. אולם נתגלה שההיסטוריה חזקה מכל ערמה; על ידי התחפּשׂוּיות לא תונה אותה. לנין נעשה מכשיר עיור בידי אותה הסטיכיה הבעל-ביתית הפּעוּטה, אשר כל כך בז לה, וּבידי הקאפּיטאל האימפּריאליסטי אשר כל כך שׂנא. יתכן שמפּלתו היתה עלוּלה להיות ערוּבה לנצחון בעתיד הרחוק, אילו הלך מתוך יצר עיור, ישר אל מטרתו, אף אם היא אוטופּיסטית כיום: נצחונו היה למפּלה, כי הדרכים, בהם הלך, היו עקוּמות, כי במרמה ובזרוע רצה להגיע לזוהר המטרה. יש לחשוב, שהיו רגעים אשר הטראגיות הפּנימית הזאת, אי-האמת הפּנימית שבגורלו של לנין היתה ברורה גם לו עצמו – ברגעים אלה התענה במלחמתו הבלתי פוריה נגד ההשחתה אשר במפלגתו או שנאחז בתכניות דמיוניות כאֶלקטריפיקאציה של רוסיה המרוששה.

הערכה על לנין אינה הערכת המהפּכה הרוסית. בהתפּרצוּתה האיתנה של המהפּכה, בסבך של יצרי המהפּכה והכשלון הכלכלי והתרבוּתי, בפגישת המזרח והמערב בגוּפו של עם אחד, בתיקוּן מעוּותים של מאות בשנים, בזעזוּעים של ההוָי הפּאטריארכאלי – אין דומה לה בענקיוּתה בהיסטוריה. הפּאתוס הרבוֹלוּציוני של המהפּכה השתקף, כמוּבן, במידה ידוּעה גם במפלגה הבולשבית וּבזה מתבאר שנמצא בה אחוּז ידוע של אנשים נקיי הדעת המסוּרים לה באמת. בגילוּייה הצדדיים, במקום שם בדרך נס עלה בידי מי שהוא לכבוש לו איזו פינה לשם עבודה חפשית אפשר למצוא תופעות חיוּביות איזו שהן. אבל אין זה זכוּתו של לנין, הוא לא היה ביטוּיה של המהפּכה הרוסית – הוא היה בעת ובעונה אחת גם מרסנה וגם המכשיר שלה.

מה שקוראים הצדקת ההיסטוריה היא בזה שמבארים את הקשר הסיבתי שבּין התופעות, וכיון שבתפקיד שמילא לנין במהפּכה יש כמוּבן סיבות למדי, הרי שגם אותו “תצדיק” ההיסטוריה. אבל, אנחנו החיים כיום, בני דורו של לנין, אין אנו שופטיו ההיסטוריים. אנחנו מרגישים בגופנו יום יום את תוצאות פּעולתו של לנין.יחס של שויון נפש או יחס חיוּבי אליו מוּתר לקאפּיטאל העולמי, היושב לו לבטח בערי ה“סיטי” שלו והמקוה שבעזרת ירושתו של לנין יהפוך את רוסיה לקוֹלוֹניה שלו. יחס כזה מוּתר גם לדילטאנטים ואָסתטים, אשר בשבילם כל תופעה בלתי רגליה בהיסטוריה או בטבע – ממרד דמים עד רעידת אדמה, ממלחמה עולמית ועד לדליקה – הנה ענין לשיחה אינטלקטואַלית בבית-הקפה, הסתכּלוּת מן הצד מתוך סקרנוּת, אשר בבקשם נקוּדת-מבט “מקורית” אינם רוצים להודות שהשחור – שחור, והלבן – לבן. זה מוּתר לאלה מבּין חוּגי הפּועלים החזקים מאד והנם משמרים גדולים בביתם, אשר בשבילם רוסיה היא ארץ של בּרבּרים אשר אין לה מה להפסיד, ולאלה, אשר למען היפטר מאיזו מאות פועלים מחוּסרי-עבודה, הנם נכונים להקריב את עניני הסוציאליזם הבין-לאוּמי, ומתוך חנוּפה משקיטים את מצפונם הדמוקראטי בזה ש"הבולשביות לא נאה לאירופּה, אבל נאה לרוּסיה. אבל יחס כזה אסור לאלה שאינם מעונינים בהגברת הקאפּיטאל העולמי, למי שאינו מסתפּק בתפקיד של מסתכל מן הצד בתמוּנות “מענינות”, למי שקשוּר עם רוסיה ולגורל מיליוני אָחיו שם; יחס כזה אסור ביחוד לאנשים אשר העמידו לפניהם תעוּדה גדולה ומסוּימת ושעבודתם הקשה, אשר אך החלה, עלוּלה לההרס בשעה אחת, אם רוחו של לנין ותלמידיו תכּה שורש כאן, בארץ, אשר לפי תנאיה הכלכליים, התרבוּתיים, המדיניים והלאוּמיים היא יכולה למצוא בה חומר בוער למכבּיר.

בין הקוֹנצפּציה של ארץ-ישראל הסוציאליסטית ובין הקוֹנצפּציה של הלניניזם אין כל נקוּדות מגע. צריך שיהיה אומץ רוּח להודות, שבאופן טבעי והגיוני שליחי הקומאינטרן הנם אלה ההולכים בדרכו של לנין בארץ, כל פּעולתם היא בהתאם גמוּר לטכסיס הרגיל שעוּבּד על ידי לנין בתור טכסיסו של הקומאינטרן. כל נסיון לסגל את תנועת השחרוּר הלאוּמי שלנו באופן כזה שאפשר יהיה לערער על זכוּתם של הפרקציונרים ⁸בנוגע לירושת לנין – הוא כלפּי פנים בלתי הגיונית וּכּלפי חוּץ – מסוּכן. לפני תנועת הפּועלים בארץ-ישראל עומדת הבחירה – עם לנין ונגד ארץ-ישראל עברית או בעד ארץ-ישראל עברית ונגד לנין. כי לשׂחק בלניניזם אסור – זוהי אש אוכלת בלי רחם המשחיתה הכל ואינה יוצרת כלוּם.

“קונטרס” רי“דרט”ז ז“ע”א אייר תרפ"ה

א

בשעה שמַסַריק נבחר לנשיא הרפּוּבּליקה הצ’כוסלוֹבאקית (14 בנובמבּר 1918) היה מתגורר בארצות הברית. כפליט פּוליטי הציג את רגליו על האדמה הזאת – וכנשיא מדינה עצמאית עלה על האניה שהוליכה אותו חזרה לאירופּה. ובספר זכרונותיו¹ הוא שואל את עצמו: “ההייתי מאוּשר?” ועונה: “חשבתי רק על המשך העבודה ועל האחריות אשר אנו כולנו היודעים לחשוב ולעבוד את העבודה המדינית, צריכים לשׂאת בה אחרי המלחמה. מאוּשר, מאוּשר יותר לא הרגשתי את עצמי. ואוּלם סיפוּק רב היה לי מן הכּרת הקשר הפּנימי, אם אתם רוצים – מהכּרת ההגיון אשר בעבודת-חיי הארוּכה”. למקרא תולדות ארבע שנות המלחמה של העם אשר על קיוּמו לא ידעה אירוּפה הרשמית בראשית תקוּפת המלחמה ולא כלום, ואשר יצא מן המלחמה כעם חפשי – יסכּים הקורא המעיין למַסַריק בחלק מן הפּסקה הזאת, בחלק הנוגע לנשיאוּתו של המחבּר. ואשר לחלק השני – להגיון הפּנימי אשר בעבודתו של מ. – יוּכל הקורא להשתומם. עד כמה עלוּלים לחיות בעולם ההשלָיה העצמית גם אנשי יושר ואומץ רוחני כמַסַריק!

בספר הזכרונות משתקפת האישיוּת, זו שבּוֹלטת בכל הבּיוֹגרפיה של אדם בלתי שכיח זה. הוא מספּר בגילוּי לב דברים אשר אחר, ביחוד כעשר שנים אחרי גמר המלחמה, היה בודאי מסתירם. – בכל הספרוּת העשירה של זכרונות המלחמה הכּתוּבה בידי אַנשי הדיפּלוֹמטיה והצבא למיניהם לא תמצאו, דומה לי, אפילו אדם אחד אשר יגיד בגלוּי ובפשטוּת, שהמלחמה היתה נחוּצה לו, והיות שלפניו היתה עבודה גדולה הדורשת זמן רב, לפיכך רצה במלחמה ממושכה. “רציתי שהצדק יהיה על קיצ’נר והמלחמה תמשך הרבה זמן, שלוש – ארבע שנים לכל הפחות “. מַסָריק אינו בוש לחזור על דברים אלה כמה פעמים, ובסיפוּק רב הוא מסיים: “כמה עזרה לנו אריכוּת הזמן של המלחמה”. ומשוּם שהיתה נחוּצה לו מלחמה ממוּשכת, מלחמת מכרעת, הוא מתנגד לכל נסיונות השלום מצד גרמניה וביחוּד מצד אוסטריה – הוּא הולך לכל המדינות שלקחו חלק במלחמה ושיכלו לקחת חלק בה ומשתדל לא לכבות את האש אלא להפך – ללבּוֹתה. בדצמבּר 1914 הוא יוצא את פּראג וּבא לאיטליה. מאז: נדוּדים ללא מנוּחה וּבלי הרף – ז’נוָה, פּאריס, לוֹנדוֹן, פּטרוֹגארד, מוֹסקבה, קיוב, ולאדיווֹסטוֹק, טוֹקיוֹ, וַשינגטוֹן, לוֹנדוֹן, פּאריס, וּב-21 בדצמבּר 1918 הוא שב לפּראג. (“ב-20 בדצמבּר היינו על גבוּל בּוֹהמיה – לא דמעה אחת נשרה מעיני אלה ששבוּ לאחר שנים למולדת ואדמתנו הבּוֹהמית קיבלה גם נשיקות”). כל ארבע השנים האלה הוא נודד ממקום למקום ומטיף למלחמה – מלחמה עד הסוף, עד הנצחון המוחלט – עד שחרוּר בּוֹהמיה שלו. ברוב ארצות ההסכּמה אין שנאה לאוסטריה וכל הכּעס מוּפנה כלפּי גרמניה, אך מַסַריק מפנה את תשוּמת הלב של המדינאים ושל דעת הקהל ל”כלא –העמים” האוֹסטרי. הוא זורע שׂנאה לאוסטריה, דורש מלחמה בה, ואינו נלאה מלהוכיח, ביחוד לוילסון, שאסור לכרות ברית עם אוסטריה, שאסור לבוא לידי פשרה אִתּה. הוא מתנגד לפשרה הזאת גם בשעה שבוינא הוּנף כבר הדגל הלבן. הנצחון צריך להיות שלם, שלם בהחלט. וכך אנו רואים את מ. בסוף המלחמה במחנה אחד עם הקיצונים ביותר, עם פוֹש וחבריו. כשגם גרמניה מבקשת שלום הוא מיעץ לוילסון “להכריח את הצבא הגרמני שימסור את הנשק, ואם יהיה צורך בכך – להכּנס לבּרלין”. מסקניוּת זאת אָפינית מאד למדינאי זה, כשם שאָפיני בשבילו גלוּי הלב אשר בו הוא מספּר על כל זאת מבלי שיחוּש לרעד שיעבור את הקורא הרואה, איך מתפּללים ליום נוסף של המלחמה העולה בחיינם של אלפי בני אדם. ואולם מ. בהחלטתו: כּזאת היא השאיפה וכהנה וכהנה נחוּץ לו להגשמה ובדרך הזאת הוא הולך.

ההחלטה לא עלתה במחיר קטן. סימני חרדה לגרמנים, צרפתים, ואנגלים הנופלים בגללו, לשם שחרוּר בּוֹהמיה שלו, אינם נראים אמנם בספר. ואולם לאנשיו הוא, לצ’כים אשר אותם הוא מאַרגן למלחמה באוסטריה, להם חרד מַסַריק מאד. “מענה אותי גורל אותם המתנדבים והמתקוממים שלנו שיפּלו בידי המשפּט הצבאי האוסטרי. יסוּרים צורבים עברו עלי, כשיצאתי והכרזתי על התנגדוּת קיצונית ושלחתי את צעירנו למלחמה לחיים ולמות”. ואוּלם למען החלטתו מקבל מ. על עצמו גם את היסוּרים הללו. גם הוא עצמו וּקרוביו עומדים באש. עוד בראשית המלחמה, בהיותו בפּראג, התחיל בפעוּלה אַנטי-אוֹסטרית. הוא נוסע לבּריסל באמתלה – ושם הוא בא במגע עם מדינות ההסכּמה ומוסר להם סודות אוסטריה – ושב הביתה. “לוּ נגלה הדבר, היתה לי תליה וַדאית”. המלחמה לקחה ממנוֹ את בּנוֹ (שמת באוסטריה מטיפוּס) ומ. רושם: “התביעה מבלי לותר”. כאשר היה כבר בשוויץ, אסרו בפּראג את בתו אֶליס וחבל התליה כבר היה על צוארה. מ. רושם: “הדאגה העיקרית שלי היא לד”ר בּנש (שהיה עדיין בפּראג ושימש מקשר בין מ. וידידיו במולדת) – הוא לא צריך להאָסר". עבודתו עוררה כמוּבן שׂנאה ורוגז באוסטריה – מרגלים סבבו אותו, אירגנו גם כמה נסיונות להמיתוֹ – הוא אך רושם את הנסיונות האלה, לומד לירות כדי לדעת להגן על עצמו, והולך בדרכּוֹ הלאה.

החלטתו: לצאת בגלוּי ובכל תוקף נגד אוסטריה (לצאת בפּרוֹגראמה של מדינה רפּובּליקאית עצמאית בהחלט, ולבנות את הפּוליטיקה הצ’כית על תמיכת מדינות ההסכמה) עומדת בניגוּד לכל הלך-הרוּח השׂוֹרר בקרב המדינאים הצ’כים. אך מעטים ראו את הרגע ראוי למלחמה המכרעת נגד אוסטריה, אך מעטים רצוּ בה. מי שאמר להשתמש במלחמה העולמית למטרות הפּוליטיקה הצ’כית חשב או על הרחבת האבטוֹנוֹמיה הצ’כית בקרב האימפּריה ההבּסבּוּרגית או על העזרה מבחוּץ – על העזרה הרוּסית. מ. החליט: נגד אוסטריה, עם ארצות ההסכמה. “ההתנגדוּת לאוסטריה צריכה להיות למציאוּת, בכל הרצינוּת, לחיים ולמות – כך דרשה הסיטוּאַציה העולמית”. ואסוּר להעמיד את הכל אך ורק על הקלף הרוּסי. מתוך לימוּדו שארך עשרות בשנים ידע מ. את רוּסיה בכל חוּלשתה, וכוחה המדוּמה לא רימה אותו. “אהבתי את רוּסיה, כלומר את האוּמה הרוּסית ואת העם הרוּסי לא פחות מאשר הרוּסוֹפילים שלנו, ואולם האהבה אינה יכולה ואינה צריכה להרדים את השׂכל”. מתוך אי-אמוּן ברוּסיה וּבעזרתה הוא דורש עבודה פוליטית על יד כל עמי ההסכּמה. נגד הרוּסוֹפיליוּת הנפוצה אז בפראג מתקוֹמם מ. לא רק משום שהיא “מחוּסרת בקורת” אלא גם משום שהיא פּאסיבית. הוא מרגיש שאסוּר לצ’כים להמתין “לשחרוּר הבא מן הקוֹזקים”. הציווּי הראשון ברגע המכריע הזה: לא להשאר פּאסיביים. “אפילו הצדק הברוּר ביותר זקוּק להגנה פּעילה אם אינו רוצה להשאר על גבּי הנייר”. ומשוּם כך החליט לצאת למלחמה, לעזוב את אוסטריה

וּלאַרגן את פּעוּלת ההצלה, והוא אינו דואג כּלל וּכלל למיעוּט האנשים שמסביבו: “היינו מעטים ואולם גם ה”שליחים" לא היו גדוּד שלם. ראש בהיר, ידיעת הענינים, רצון מכריע, חוסר פּחד מפּני המות – כל זה הוא כוח עצוּם".

מה שהוא עושה אינו עושה בפרימטיביוּת של איש המעשה, איש הרצון. בתוך האינטלקטוּאַליוּת הרבּה שלו הוּא מלא ספקות והוא שואל את עצמו: “המוּכנים אנו למלחמה, המוּכנים אנו לחופש, להנהלה ולשמירה על מדינה בלתי-תלוּיה המוּרכּבת מארצות בּוהמיות ומסלוֹבקיה עם מיעוּטים לאוּמיים ניכּרים? המבינים אנו את הרגע ההיסטורי העולמי? היודעים אנו לפעול, באמת לפעול? הנתגבּר על אוסטריה ועל חינוּכה בן-מאות-שנים? ואם הוא בטוּח בנצחון ההסכּמה אין הוא בטוּח כּלל וּכלל ש”העורף" הנשאר בבית יתמוך בו, ואין הוא בטוח בהצלחתו בקרב מדינות ההסכּמה. “מקור יסוּרים היתה בשבילי השאלה: מה יגיד העם אם לא ננצח?” ואולם מה שנחוּץ, צריך שיעשה. ומ. עוזב את פּראג ותכנית שלמה, ברוּרה ומסוּיֶמת בראשו. מ. בא לידי החלטה שהעם הצ’כי צריך לנצל את “הרגע ההיסטורי העולמי” אם הוא רוצה באמת בחירוּת. ואולם על השאלה: על-ידי מי נלָחם – הוא עונה לאו דוקא מתוך הערכה מוּסרית של המלחמה והמשתתפים בה, אלא מתוך חשבון. לא לחנכם הוא דוגל ב“פּוליטיקה פכּחית ובקרתית”. ההשתתפוּת במלחמה וּבמהפכה דורשת ראש קר ובהיר. “המלחמות והמהפכוּת אינן נעשות ע”י פנטסיה והתלהבוּת, רגש ואינסטינקט – בכל אופן לא ע“י אלה בלבד”. ספרוֹ של מ. מלא אמנם תשבּחות למדינות ההסכמה והערכות שליליות לגרמניה ואוֹסטריה. ה“הסכּמה”: חוק וּמשפט עקרון הלאום, חבר הלאוּמים. גרמניה: עריצוּת. את סימני העריצוּת, הסימנים של “רוּח פּרוּסיה”, הוא מוצא אפילו אצל קאנט, פיכטה, ניצ’שה. “הפילוסופיה הגרמנית, האידיאַליזם הגרמני הנו – כמו הממלכה הפרוּסית – אַבּסוֹלוּטיסטי, מלא עריצוּת, לא אמתי”. אפילו הנטיה של האדם המוֹדרני לאיבוּד עצמו לדעת – יש לה “קשר עם המיליטאריזם הפּרוּסי”. אפילו האֶכּספּרסיוֹניזם והסוּביֶקטיביזם באמנוּת, אשר הוא, בעל הטעם האמנוּתי של המאה התשע-עשרה, מעריך כהופעות שליליות, – הנם בשבילו “גרמניים”, ביטוּי של הירידה הגרמנית ושל הרוּח “הפּרוּסית”. המלחמה שבין גרמניה ואוסטריה וּבין מדינות ההסכּמה היתה המלחמה בין התיאוֹקראטיה של ימי הבּינַים וּבין הדמוֹקרטיה המוֹדרנית". לא נכּנס כאן לעצם הערכות אלה, אבל ברוּר שמ. חשב את מלחמת ההסכּמה למלחמה צודקת. ואוּלם – וזה אָפיני מאד למדינאי הזה – הוא לא היה מעמיד את עצמו לצד צרפת ואנגליה, לוּלא היה בטוּח בנצחון. להחלטה הזאת קדם לימוּד מדוּיק של המצב האסטרטגי, הצבאי, החברתי של שני הכוחות הנלחמים זה בזה, ורק אחרי שנוכח כי הנצחון יהיה על צד ההסכמה, קבע את עמדתו. למלחמה בלתי בטוּחה, לשם הצדק והיושר בלבד, לא היה יוצא. במאי 1917 נסע מ. לרוּסיה ונמצא שם בעצם המלחמה האזרחית. תחת שלטונו עומד צבא קטן של צ’כים שנשתחררו מן השבי הרוסי ונתאַרגנוּ, בהסכמת הממשלה הזמנית. הצבא הזה יכול היה למלא תפקיד גדול, אולי תפקיד מכריע במלחמה הרוּסית הפּנימית, בשעה שלרשוּתו של שום צד לא עמד כוח מאוּרגן. הסימפּטיה של מ. היא כּולה על צדה של הממשלה הזמנית – גם משוּם שהיא מוכנה להמשיך במלחמה, בו בזמן שהבּוֹלשביקים דורשים שלום עם אויביו, הגרמנים והאוסטרים, וגם משוּם שאין לו שוּם נטיה למהפּכה הסוֹציאַלית. ובכל זאת – הוא מתרחק מן הליברלים והסוציאַליסטים הרוּסיים, הוא מנהל משׂא וּמתן עם הבּוֹלשביקים, הוא בא אתם לידי הסכם, הוא מצוה לאנשיו לשמור על הנייטראליוּת במלחמה האזרחית (סופו של דבר היה אחר, אוּלם לא ברצונו). הוא האַקטיביסט, המטיף להתערבוּת פּעילה במהלך העינינים המדינאים – מצוה לצבאוֹ לעזוֹב את רוֹסיה ולעבור לצרפת. כל זה משוּם שהוא למד את המצב ברוּסיה וּבא לידי ההכּרה שהבּוֹלשביקים הנם חזקים יותר ולהם יהיה הנצחון. במלחמה שהיא צודקת בעיניו אלא שנצחונה אינו ודאי לו אין הוא רוצה להשתתף.

לקלסתר פּניו של אדם זה יש להוסיף תרבוּת עשירה, ידיעות מרוּבות, התענינוּת לא רק בחיים הפּוליטיים והסוציאַליים בלבד, אלא גם בשאלות רבות ושונות של דת, ספרוּת ואמנוּת, סקרנוּת מיוּחדת לגבּי אישים ותופעות. בכל אירופּה הנו בן-בית: מן התרבּות הגרמנית, למרות יחסוֹ השלילי אליה, הוא ינק מילדוּתו ועד ימי זקנתוֹ. בגרמנית פּירסם את ספריו העיקריים. צרפתית ואנגלית היו שׂפות מדוּברות בביתוֹ. ביחוּד למד את התרבּוּת האנגלית בהתענינוּת רבּה, משום שבלונדון ראה את המרכז המדיני של העולם כוּלו. עבודותיו על רוּסיה יצרו לו שם עולם ואפשר להגיד שבכל הספרוּת האירופּית אין ספר דומה ל“רוּסיה ואירופּה” שלו. הוא נתחנך על הפילוסופיה והסוֹציוֹלוֹגיה של הפּוֹזיטיביסטים האנגלים – ומשוּם כך זר לו בהחלט כל הכּיווּן האינדיבידוּאַלי ויחד עם זה הקוֹלקטיבי של התקוּפה האירופּית מלפני המלחמה ועוד יותר מאחרי המלחמה. הזרמים החדשים באמנוּת ובספרוּת היפה הנם בשבילו “השחתה”, תורת פרוֹיד “מצחיקה ועלוּבה”. ועם כל זרוּתו זאת של מ. להופעות הרוּחניות החדשות הנו בעל תרבוּת, אשר רוב מדינאי אירופּה ואמריקה יכולים לקנא בו. אָפיני בשבילו, שהוא רכש לו את ידיעותיו ביחוד בעקבות שאיפותיו ומטרותיו הפּוליטיות. “הייתי רגיל, הוא מספּר, לשם הסתכּלוּת פּוליטית מדוּיֶקת, להשלים את העתונים היומיים בספרות היסטורית וּפוליטית: הייתי רגיל להתחקות על כל הספרוּת של מדינות עיקריות, גם היפה, כדי להבין את ההתפתחוּת מתוך הקוֹמפּלכּס של החיים הרוּחניים והחמריים”. יחד עם התרבוּת הזאת בולט כשרון מיוּחד לעבודה, התמדה מפליאה בפעוּלה, “הציווּי החמוּר של העבודה המרוּכזת”. “במשך היותי בחו”ל איבדתי את הרגל השינה. חושבני שבמשך כל הזמן לא ישנתי כהוגן חמשה לילות – המוח היה תמיד בפעוּלה כשעון אשר כוֹננוּהוּ – הסתכלוּת, השוָאות, חשבונות, שיקוּל". וּבפרוֹץ המלחמה היה מ. כבר בן 64. את כשרון העבודה וההתמדה הוא מיחס בעצמו לחינוך החיים שלו – “לשנינו (לוֹ ולד"ר בּנש) הועיל הדבר שהיה לנו נסיון חיים חמוּר וקשה. הגענו אל מה שהגענו מתוך מלחמה, עלינו מתנאי העניוּת, כלומר רכשנו לנו פּראקטיוּת, מרץ, אומץ”. באותו הזמן רגש אַחריוּת נעלה, התמסרוּת לרעיון, לעבודה, השכּחת עצמו, צניעוּת. מאמינים לו, כשהוא כותב שלא חשב אפילו כל השנים הללו על נשיאוּתו. מאמינים לו, כשהוא כותב בבואו לפראג: “הייתי שמח, הייתי מאוּשר? בשעה שמבטי היה שוֹרה על כל אותו הוד והדר, על שפע הצבעים והתלבשות, דגלים ותפאוּרות, שושנים וזרים, ובענוֹתי על הנאוּמים החביבים לא משה מדעתי לרגע קט התעוּדה הקשה העומדת לפנינו לכוֹנן את מדינתנו המחוּדשת בצוּרה הוגנת”.

כזאת היא אישיוּתו של מ. בספר זכרונותיו – אמיץ, זהיר, עובד, מרוּכז בפעוּלה, שומע תמיד לציווּי מצפּוּנו. אותו מ. הידוע מתקוּפת חייו שקדמה למלחמה, אותו בן העגלון הסלוֹבאקי, אותו שוּליה של מסגר ונפּח, אשר לא נח עד שנפתחו לפניו שערי הגימנַסיה ואשר עזב את הגימנסיה משוּם שלא הסכים ל“וידוּי” לפני כהן קתוֹלי. אותו מ. אשר גילה את הזיוּף בדוֹקוּמנטים אשר כל צ’כיה הפּאטריוֹטית התפּארה בהם כבהוכחה של הגאוֹניוּת ההיסטורית הבּוֹהמית. אותו מ. אשר קיבל על עצמו את הגנת הילזנר וּבגלל עלבונו של יהוּדי הפקיר את פּוֹפּוּלאריוּתוֹ בקרב הנוער הצ’כי אשר למענו עבד. אותו מ. שהלך למשפט ולבית האסוּרים כדי לגלות את הזיוּפים של הפּוליטיקה האוסטרית בבּאלקאנים. אותו מ. אשר יסד מפלגה קטנה וּבלתי פּוֹפּוּלארית “מפלגה ריאַליסטית”, אשר לא מטרות מזהירות לה ולא מלים גבוהות אלא רק “הכּרת האמת”. באותה התקופה אשר נפל בחלקוֹ תפקיד היסטורי מכריע בגורל עמו המשיך מ. להיות מה שהיה בתור סופר וּמורה וציר בפרלמנט ועתונאי כל ימי חייו. באשר לאישיוּת יש, כמוּבן, המשך גמור. אולם כשהוא כותב בספרוֹ שפּעוּלתו בתקוּפת המלחמה הנה המשך הגיוני של השקפותיו ודעותיו ותורתו מלפני המלחמה, הרי לפנינו כאן דוּגמה בולטת של השלָיה עצמית אצל מדינאי, שבדרך כלל הוּא מצטיין בפכּחוּת וחוּש בקרתי.

ב

לפני המלחמה היה מַסַריק דמוֹקראט בדעותיו ובהשקפותיו – לא הדמוֹקראט הצעקני והשטחי הרואה את החכמה העליונה בכל אסיפת עם רועשת, אלא הדמוֹקראט המאמין שרק ע“י חינוּך העם, ע”י חופש אזרחי, סבלנוּת לדעות, אפשר לבנות חיים פּוליטיים וסוציאליים המבטיחים את התפּתחוּת החברה. כל הפּוליטיקה צריכה להעשות “ע”י העם ובשביל העם“. אין שוּם טעם בהכרזות אשר העם אינו מבין אותן וביצירת עוּבדות אשר אינן עומדות בהתאָמה עם הרגשות העם והכּרתו ואינן נובעות מקרב העם עצמו. בפּרוֹבּלמת השחרור הפוליטי של בּוֹהמיה לא היה קיצוני כלל וכלל ושאלת התלוּת לא היתה לו חשוּבה ביותר. שחרור מאוסטריה פּירוּשו קודם כל שחרוּר מן “הרוּח האוסטרית”. “אוסטריה היתה בשבילי שאלה מוּסרית”. והרבה זמן היה נדמה לו שיתכן מעין “שחרור משעבוּד בתוך שעבוּד”. השחרוּר הזה מתהווה לא ע”י כפירה במציאוּת הפּוליטית והתקוממוּת נגדה אלא ע"י הסתגלוּת למציאוּת הפּוליטית לשם “יצירת העם הצ’כי” במסגרת הפּוליטית הנתוּנה לו. תחית העם – ספר, שׂפה, אמנוּת, בית-ספר וכו' – בהיותו תלוּי במוּבן הפוּליטי, בנין מתמיד של “מעשים קטנים”. משוּם כך היה נוהג מ. לדבּר על “פּוליטיקת התרבּוּת” על “הפּוליטיקה הבלתי פוליטית”. “לי היה חשוב לשחרר את העם מאוסטריה בהיותו באוסטריה – לאורך כל החזית. הצוּרה המדינית והשייכוּת למדינה זרה היו לי פּרוֹבּלמות ממדרגה שניה”. אם מ. מתיחס כמעט בשלילה לעבודה הפּוליטית הלאוּמית עם צעקנוּתה וחיצוניוּתה – על אחת כּמה וכמה שהוא בז לכל מיני “דיפּלוֹמַטיה ומיליטאריזם”, אשר הנם משׂחק ילדוּתי בהשוָאה עם העבודה העמוקה והעצוּמה לחינוּך עצמי של המוני העם הצ’כי. בהתאמה להשקפות הללו נלחם נגד “ההיסטוריזמוּס” של הראדיקאלים הלאוּמיים, נגד השטחיוּת והחיצוניוּת שבהשקפותיהם. “לא היה לי סיפוּק בלאוּמיוּת ובאהבת המולדת המוּפשטות והפּוליטיות בלבד, היכולות ללכת יד ביד עם חוסר כל ידיעה אמתית של העם”. האֶלמנט העממי, האהבה להוָי העם כמו שהוא, בלי להרימוֹ כל רגע לסמל הלאוּמיוּת, בלי שימוּש בו למטרות המלחמה הפּוליטית היום-יומיות הנה חזקה מאד בקוֹמפּלכּס הלאומי של מ. ומכּאן גם ההתנגשוּיות המרוּבות שבּינו “הריאַליסט” ובין “הפּאטריוֹטים”. כזה נשאר מ. בדעותיו ובהשקפותיו גם אחרי המלחמה. הוא הרגיש את “היסוד המוּסרי והדתי שבתחיה הצ’כית”. הוּס, כלומר “אדם צ’כי חדש” ולא אדם צ’כי חפשי מדיכוי הזרים, הוא שמסַמל לו את העם המחוּדש: “הריפוֹמַציה הדתית שלנו היא היתה מהפּכתנו”. וגם עכשיו הוא מתרעם על “הלאומיים הטהורים” האומרים: הננו עם – ודיינו. “הארי במקום הנשר (השלט הצ’כי במקום השלט האוסטרי) – אין זה עדיין הכל”. עתה דרוּשים עוד יותר מאשר קודם חינוּך עצמי, דמוֹקראטיה אמתית אשר אינה אך ורק “הניגוּד למונַרכיה ולשלטון בלתי מוגבּל של יחיד, אלא מצב פּוליטי חיוּבי, נעלה יותר, התפתחוּת פּוליטית”. וּמשוּם כך הוא דורש דברים נוספים לדמו-קראטיה הפּוליטית – הסוציאַליזציה ההדרגית של הענפים העיקריים של העבודה (דרכים, אמצעי ההובלה, פּחם), פיקוּח על הבּנקים, חוּקים סוציאליים רחבים, תיקוּן אַגרארי. הוא משתדל להעמיק את מוּשג הדמוֹקראטיה כאַנטי-אַריסטוֹקראטיוּת, כחילוֹניוּת, כמלחמה בתאוֹקראטיה. דמוֹקראטיה והוּמַניוּת הנם אידיאַלים של האנוֹשיוּת המודרנית בנגוּד לתאוֹקראטיה של ימי הבּינים, אשר הדיקטאטוּרה, באיזו צוּרה שלא תהיה, הנה שיבה אליה, שיבה אל דוֹגמת הכּנסיה הקתוֹלית בדבר “אֶפס משגה”, אל הדוֹגמה אשר הנה ביטוּי של עם-הארצוּת או של עם-הארצוּת למחצה. ושוב, גם בשטח הפּוליטי כמו בשטח הלאוּמי: “על ידי העם, בשביל העם”. ההוּמַניוּת דורשת מלחמה נגד הלאוּמיוּת הקיצונית, בעד בין-לאוּמיּות, “בין מדיניוּת”, כבוד לכל עם ולכל לשון, זכוּת העצמאוּת.

על ההשקפות האלה אפשר לחלוק ואוּלם יש בהן שיטה, שלמוּת עקביוּת. לפנינו הדמוֹקראטיה בצוּרתה הכי נעלה. לפנינו יותר מדמוֹקראטיה: עממיוּת. ודוקא לנו, העומדים באמצע פּרוֹצס השחרוּר הלאומי, צריך שיהיה ידוּע עד כמה מן האמת יש בתורה הפּרוֹזאית כביכול, “הריאַליסטית” הזאת של “מעשים קטנים”, של תחיה פנימית, של שחרוּר מוּסרי גם במסגרת התלוּת הפּוליטית. הרי זרמים כאלה פעלו ופועלים גם בקרב התנוּעה הארץ-ישראלית וּברכה לא קטנה בהם. לא רק ב“תחית הלבבות” אלא גם ב“ציונוּת מעשית” יש קוים דומים לתורתו של מַסַריק. והנה – באה המלחמה, באה ההזדמנוּת, בא “הרגע ההיסטורי הלאוּמי” ומ. יצא לפעוּלה רחבה, ודבר לא נשאר מכל תורתו, דבר לא נשאר מ“הריאַליזמוּס” שלו. במשך ארבע שנות המלחמה לפנינו דוחק-קץ מהפּכני, העושה כמעט את הכל על דעת עצמו, המחליט במקום אותו העם הצריך ליצור בעצמו את גורלו. במשך השנים האלה אין לו שאיפה אחרת, אין לו מטרה אחרת מאשר יצירת “עוּבדות קיימות”, האחיזה הקדחנית בהזדמנוּת ההיסטורית.

הוּא יוצא את פּראג וּמתחיל – כמעט יחידי – בפעוּלה. בפּראג נשאר ד“ר בּנש המאַרגן של “המַפיה”, של “העבודה במחתרת” (לימוּד התנוּעה הרבוֹלוּציוֹנית הרוּסית והתנועה הלאוּמית האיטלקית בא לעזרה). כעבור זמן קצר מצטרף אליו סטפאניק – לא מדינאי ולא סופר, כלל לא עסקן ציבוּרי אשר עֶמדה לו והשפּעה לו בעם הצ’כי, אלא מלוּמד (אַסטרוֹנוֹם), אשר רוב חייו בילה בחו”ל. (גוֹרל טראגי היה לאדם הזה. אופיצר צרפתי, מעופף, נכנס לשירוּת הצ’כי, היה אחד מראשי הועד הלאוּמי הצ’כי שבחו"ל, אחרי הנצחון נתמנה מימיסטר הצבא בממשלה הצ’כית הראשונה. והוּא אז בארצות הברית, ואינו יכול לשוב מיד לבּוֹהמיה: שב לאירופה בראשית שנת 1919, עף באוירון למולדתו ונפל ארצה בארבעה במאי – “מת על אדמת המולדת”. רק עתה, בימים האלה, התברר שאוירונו נפל כנראה משוּם שהחיילים הצ’כים ירוּ בו בחשבם אותו לאוירון הוּנגרי). כעבור זמן מה בא לחוּ“ל גם בּנש וּשלושת האנשים האלה ניהלו את כל הפּעוּלה הצ’כית בחו”ל –בלי שוּם מַנדט, בלי שוּם יפּוּי-כוח מצד מישהוּ, על אַחריוּת עצמם ואוּלם בשם העם הצ’כי. מ. “הדיקטאטור של התנועה”, “האוֹרגן המרכזי הפּעיל” שלה, עובד “בלי פקפוּקים דמוֹקראטיים” רבים – כאילו בו התגשמה ברגע זה האוּמה. וּמהתנהגוּתו זאת מסיק מ. גם מסקנה כללית: “בכל מלחמה – והמהפּכה הנה גם היא מלחמה – מכריעים לא רק הנכונוּת והאומץ אלא התכנית הבּרוּרה, ארגוּן כל הכוחות, ההנהגה המאוּחדת”.

וּברגע שהוא יוצא את פּראג יש לו כבר תכנית ברוּרה – יתכן שבתקוּפה הזאת הוּא הנו המדינאי היחידי אשר יש לו בכלל רעיון מרכזי ותכנית מעוּבדת. הן לאחרים היה רק צבא של כמה מאות אלפים מצד אחד וכמה מאות אלפים מצד שני, המלחמה היתה בשבילם התפּרצוּת פּראית של כוחות הטבע אשר אין ביכולת אנוש לכוונם לקראת מטרה מסוּיֶמת. למ. ברור ש“בחוּל יהיה תפקידנו העיקרי לרכּוֹש סימפּאטיות בשבילנו ובשביל הפּרוֹגרמה הלאוּמית שלנוּ, ליצור קשרים עם מדינאים וּממשלות של מדינות ההסכמה, לאַרגן את הפּעוּלה המאוּחדת של כל “המושבות” שלנו (כלומר, של קבוּצת צ’כים הגרים בחו"ל) וּבראש וראשונה ליצור צבא מצ’כים שבוּיים”. כאן כלוּלה כבר כל עבודתו של מ. בחו“ל, אשר, בהפשטה ידוּעה, אפשר לכנוֹתה כ”דיפּלוֹמַטיה וּמיליטאריזם“, אמנם בצוּרה מוֹדרנית ומחוּכמת. ביחוּד – “המילטאריזם. הצבא עומד מן הרגע הראשוׁן במרכז הראשון, במרכז הדאגות; אותו הצבא אשר עליו להיות ההוכחה הממשית של רצון החירוּת הצ’כית, המכשיר הפּוֹליטי העיקרי בפעוּלת מ. “בלי הצבא הלוחם היתה נשארת דרישת שחרורו בלי תשוּמת לב. כל העולם נלחם ואנו לא היינו יכולים להסתפּק בטראקטאטים היסטוריים ומשפּטיים”. יש אמנם להגיד ש”פּאציפיסט” במוּבן המקוּבל של המילה, במוּבן ההתנגדוּת לכל מלחמה, בכל התנאים, לא היה מ. מעולם ולא לשוא היה נלחם גם נגד תורת טוֹלסטוֹי. ההוּמניות שלו “אינה אידנטית עם הפּאציפיזם בכל מחיר, עם פּאציפיזם פּאסיבי”. היא מצדיקה את מלחמת ההגנה, היא אוסרת רק את מלחמת ההתקפה. ואולם בסתיו שנת 1914 שוכח מ. שאיש לא תקף את הצ’כים ושהדבר אשר הוא מתכּוֹנן לו בחו"ל הנו מלחמת ההתקפה נגד אוסטריה – אמנם לשם שחרוֹר, ואוֹלם התקפה.

בארגוּן הצבא הצליח – דרך קשיים לא יסופרו, דרך מעצורים בלי מספּר מצד הממשלות, מצד הצ’כים עצמם. ארגוּן הצ’כים השבוּיים התחיל ברוּסיה באוקטובר 1914. “צ’שקאיא דרוּז’ינא”, מספר החיילים (כאלף איש), צוּרת הארגון (אשר לא הבליטה את עצמאות הגדוד) לא נתנה למ. סיפוּק, ואולם רק אחרי מהפּכת פברוּאר עלה בידו ליצור גדוד צ’כי אמתי, אשר הלך למעשה לחזית ופעם אחת גם נלחם בחזית ההתקפה האוּמללה של קרנסקי. הענין השפּיע על ממשלות אחרות וארגוּן הגדוּדים יצא לפועל גם בצרפת ובאיטליה. הגדוּד הרוּסי מנה 92,000 חיילים, הגדוּד הצרפתי 12,000, הגדוּד האיטלקי 24,000. חוּץ מפּעם אחת לא לקח הגדוּד הרוּסי חלק במלחמה. המבוּכה הרוּסית הכריחה את מ. להעביר את הגדוּד לצרפת. למטרה זאת בא לידי הסכם עם הבּוֹלשביקים והחיילים מצ’כים היו צריכים לנסוע בשלום, דרך סיבּיר ואמריקה, לחזית המערב. ואולם לאחר נסיעתו של מ. מרוּסיה באו החיילים הצ’כים והבּוֹלשביקים לידי התנגשוּת חמוּרה, אשר סוֹפה היתה מלחמה ממשית. הצ’כים סללו את דרכּם לולאדיבוֹסטוֹק, נשקם בידם. בינתים התערבו במלחמה הפנימית הרוּסית ושימשו משען לכוחות אנטי-בּוֹלשביסטיים. רק בקושי רב הצליחו לעזוב את רוּסיה ואוּלם באו לאירופּה כבר אחרי גמר המלחמה (בחורף שנת 1920) הגדוּדים הצרפתי והאיטלקי לקחוּ חלק במלחמה ממשית. בסך הכל היו האבדות הצ’כיות 45,000 איש – “בקרבנות האלה שילמנו בעד ההודאה בעצמאוּתנו”.

ארגוּן הגדוּדים לא היה הפּעוּלה הצבאית היחידה של מ. – הוא אירגן בשביל ההסכּמה גם שירוּת של מרגלים. בזה התחיל עוד בהיותו בפּראג ה“מַפיה” שנשארה במולדת המשיכה את השירוּת. מה שאפשר היה עשה מ. הענין זה גם בארצות ההסכּמה עצמן – ע"י הצ’כים הנתינים האוֹסטרים. ביחוד התרחבה הפעוּלה הזאת בארצות הברית, לפני כניסתן למלחמה, כאשר כל החיים הפּוליטיים היו שם מלאים כל מיני אינטריגות דיפלומטיות וצבאיות. הצ’כים אשר היתה להם האפשרוּת להכּנס לתוך החוּגים הגרמנים. והאוסטרים יכלוּ לדעת הרבה דברים סתוּמים לאנשי ההסכּמה ולאמריקאים עצמם. “השירוּת החשאי בארצות הברית הוסיף הרבה לרכישת סימפּאטיות פּעילות לענין שלנו”. בעבודה הזאת היה למ. רק פּרינציפּ אחד: שוּם כסף. הריגוּל, דוקא משוּם שיש בו תמיד צל של דבר בלתי-נקי צריך להיות מחוּץ לכל ענין כספּי. מצד אחד משתמש מ. אך ורק במרגלים מתנדבים העושים את מלאכתם חנם, לשם פעוּלת השחרוּר, וּמצד שני הוא מסרב לקבל ממשלות ההסכּמה איזה שׂכר שהוא בעד השירוּת הזה. כל ההוצאות הקשוּרות בדבר היו על חשבון הצ’כים עצמם.

בעניני כסף היה מ. מחמיר בכלל עד פדאנטיוּת. תחילה הוא קובע לו כלל: לבלי לקחת כסף ממשלות ההסכּמה. הצ’כים עצמם צריכים לשׂאת בכל הוצאות פעוּלתם. ואת הכסף הזה נתנו “המושבות הצ’כיות בחו”ל" ביחוד באמריקה. כל הפעוּלה הפּרוֹפּאגאנדיסטית והדיפּלוֹמטית עלתה במיליון דולר. כאשר התרחבה העבודה ולתעמוּלה הצטרף גם צבא, קיבלה צרפת על עצמה את הוצאות החיילים, ואוּלם זה היה כבר לאחר שמדינות ההסכּמה הכּירוּ ב“ועד הלאוּמי” כבממשלה של מדינה בלתי-תלוּיה, והכסף נחשב כהלוָאה אשר צרפת נותנת לצ’כוֹסלוֹבאקיה העצמאית. מ. השתדל להיות בלתי תלוּי במוּבן הכספּי גם מ“המושבות הצ’כיות”, מכל כסף ציבוּרי שהוא, והוא מציין כאושר מיוּחד את העוּבדה, שלוֹ לעצמו, לבּנש, לסטפאניק היה כסף משלהם. סטפאניק היה אופיצר צרפתי, בּנש מכר את אחוּזתו, והוּא מ., קיבל תחילה קתדלה ב“קינגס קולג” בלונדון ואחר כך התפּרנס מכתיבת מאמרים בעתונים. החיים היו אמנם צנוּעים מאד. בהיותו בלונדון לא יכול היה מ. להשתמש באוטו – “הכסף לא היה מספּיק” – והיה מסתפּק באומניבוּס ובחשמלית תחתית. הצניעוּת שׂררה לא רק בחיים הפּרטיים של המנהיגים אלא גם בכל הפּעוּלה. היו אמנם כאלה “שהיו רוצים ברפּרזנטאציה מבריקה ואולם לנו הרפּרזנטאציה הזאת לא היתה נחוּצה, משום שאנו עבדנו”. בצניעוּת הזאת היה חשבון פשוּט, חשבון של אנשים לא עשירים ויחד עם זה תרבוּתיים למדי כדי להבין ש“רפּרזנטאציה מבריקה” של פּליטים אינה אלא מצחיקה, בבחינת “פּארוֶניו”² בהשוָאה עם הבּרק האמתי של אנגלים או צרפתים. והדבר היה נחוּץ גם כדי לתת למנהיגים את האפשרות המוּסרית לדרוש הרבה מן העובדים הפשוּטים במפעל. “הדבר היה משפּיע בכיווּן טוב על אנשינו” – כזאת מציין מ. כמה פעמים. בגלל אותו החשבון היה מ. נוהג לחיות בזמן הראשון של ארגון הגדוּדים יחד עם החיילים הפשוּטים וּלחלק אִתם גם אֶת סכּנת חייהם. ביחוד היה נחוּץ הדבר ברוּסיה, בתקוּפה של מלחמת האזרחים, כאשר גם החיילים הצ’כים עמדו בנסיון הבּוֹלשביסטי. אז היתה בהלכותיו של מ. אפילו מעין גנדרנות בסכנה. “חיי הפשוּטים היו משפּיעים על המתנדבים. הייתי נותן להם הוכחות שאין אני בורח מסכנת נפש בשעה של מילוּי חובה. בגלל זה היתה לי הרשוּת לדרוש מהם קרבנות, גם את הקרבּן העליון של החיים”.

ג.

הדבר הראשון אשר בּבוֹאוֹ לחוּ“ל היה מַסַריק מוּכרח להכיר קודם כל הוא, כי אצל מדינאי ההסכּמה חסר כל כיווּן פּוליטי בכלל, וחסרים הם כל ידיעה על הצ’כים ושאיפותיהם בפרט, ויחסם לאוסטריה מתוּן. “נוכחתי שהננו בלתי ידוּעים בכל מקום ומקום ושאיש לא התיחס אלינו ברצינוּת פּוליטית”. “הדעה המוּקדמת” כלפּי אוסטריה שׂררה באנגליה, בצרפת ובאמריקה – לרבּים היה נדמה שאוסטריה היא אך קרבן של גרמניה ושלמדינה הרב-גוֹנית הזאת המאַחדת בקרבה כל כך הרבה עמים יש תפקיד פּוליטי אירופּי חשוּב מאד אשר צריך לשמור עליו. ולא – צפוּיה לחלק גדול מאירופּה “בּאלקאניזציה”, כלומר חלוּקה להמון מדינות קטנות, חזיון אשר רבים ראו בו את מקור המלחמה. הרי הזיק אשר גרם לידי התפּוצצוּת מרתף-אבק-השׂרפה האירופּי בא מהבּאלקנאים. לגבּי העמים הסלאבים היו מדינות ההסכּמה המערביות נוהגות זהירוּת מטעם מיוּחד, משום שחששו לחזק יותר מדי, ע”י שחרור הסלאבים, את רוּסיה. אז שיערו, כי רוּסיה תשמש נקוּדה טבעית אשר סביבה יתרכּזו המשוּחררים. גורם חשוּב לסימפּטיות לאוסטריה ול“מלך האפּוֹסטוֹלי והקתוֹלי” – היה כמוּבן גם הוַתיקן.

בתור דיפּלוֹמַט מוֹדרני התחיל מ. את עבודתו לאו דוקא בקרב אנשי השלטון והמדינאים המקצועיים (" לא ביטלתי את זמני עם אנשים אשר רק עֶמדה רשמית להם") ולאו דוקא בעיני פוליטיקה או פּוליטיקה בלבד. קודם כל צריך היה לענין בעם הצ’כי, במהוּתו, בהיסטוריה שלו, חוּגים רחבים של עמים, את דעת הקהל הכל יוּכל. התעמוּלה הפּעילה צריכה להיות בזמננו תעמוּלה עממית, רחבה. מטרתה נשארת הממשלה, אנשי המדינה – ואולם כדי לעלות על ההרים האלה מעומק אי-הידיעה אין אמצעי אחר מלבד המוני העם. סופרי אירופּה ומלוּמדיה ועתונאיה, מכירים וידידים, לאלה הוא פונה, והצלחתו הראשונה הנה ברכישת אחדים מהם. ביחוּד הסלאביסט דֶנִי בצרפת, העתונאים המפורסמים סיטון ואטסון וּסטֶד באנגליה הקשיבו לו והבינו אותו מן הרגע הראשון – ועזרתם היתה יקרה לו. הם חיבּרו אותו עם מלוּמדים, סופרים, מדינאים של ארצותיהם ופתחו לפניו את העתונות ואת אוּלמי ההרצאות. מתחילה שוּרת מאמרים ונאוּמים שאין להם סוף. מתאַרגנים בז’נוָה, בפּאריס ובלונדון משרדי עתונוּת, המוסרים לעתונים הגדולים – חנם כמוּבן – ידיעות מרוּבות, לא פוליטיות בלבד ואפילו לא צ’כיות בלבד. מיסדים עתונים אשר לכאורה אין שוּם גוּשפּנקה צ’כית עליהם – ירחון “לה מונד סלאב” בפּאריס, שבוּעון “ניוּ יוּרוֹפ” בלונדון. העתונים האלה מטפּלים בשאלות הסלאביות והפּוֹליטיות הכלליות, ואת הפּרוֹבּלמה הצ’כית מזכירים כאילו דרך אגב ואולם בהתמדה כזאת, שאצל הקורא הולך ונוצר הרושם כאילו בלי פתרון הפּרוֹבּלמה הבלתי חשוּבה הזאת אין גם פתרון לפּרוֹבּלמות עיקריות כלליות. לאותה המטרה משמשות “החברות המעורבות” – החברה הצרפתית-הצ’כית, החברה האנגלית-הצ’כית. הצעד הראשון בתעמוּלה הנו תרבוּתי-היסטורי-מוּסרי. הוּס – הרפוֹרמַטור הדתי הצ’כי – ממלא תפקיד עיקרי בפעוּלתו הפּוֹליטית של מ. ואחרי הוּס באות האמנוּת והספרוּת המודרניות. לפני שבאים לאירופּה בדרישות לעזרה צריך ליצור אצלה את הרושם שהעם הצ’כי הנו עם בעל תרבוּת גבוהה, עם מוּשגים מוּסריים נעלים, ושיש לו מה לתת לאוצר האנוֹשי – אלא שהוא צריך להיות חפשי כדי שיוּכל לתת. דרך אגב מציין מ. את התפקיד הדומה לזה שמילאו “אנשי-הרוּח” של עמים אחרים – סנקביץ ופּאדארבסקי בשביל הפּולנים, פסל מיסטוביץ בשביל היוּגוסלאבים. “בעניני התעמוּלה הדבר הפעיל ביותר איננוּ בבירוּר בלתי-פוסק של הפּרוֹגרמה הפּוליטית. חשוּב קודם כל לעורר ולקשור את התענינוּת האנשים. כזאת היתה עבודתי העיקרית, ביחוד בחברה וּבשׂיחות פּרטיות”. וכדי לעשות זאת יש לעתים צורך לאחוז באמצעים אשר בדרך כלל אין למ. שוּם סימפּטיה אליהם. הוא מזכיר פעמים אחדות כהן אמריקאי אחד שהיה נוהג לומר: “כדי להפנות את תשוּמת הלב לדבר טוב הנני מוּכן להעמיד את עצמי בבית-הכנסת שלי עם הראש למטה”. עם הראש למטה לא עמד מ. ואוּלם, לאחר שפעוּלתו יצאה כבר משטח “השיחות הפּרטיות” היה מוּכן לאמצעים צעקניים למדי. באביב 1918 היה מ. באמריקה והצ’כים, שהתחילו מזמן גם שם בעבודה פּוליטית, קיבלוּהוּ – כנהוּג באמריקה – ברעש רב בצ’יקאגוֹ, שהוא קורא לה “העיר הצ’כית הגדולה ביותר, אחרי פּראג, בכל העולם”, סידרו לו הפגנות עצוּמות, בנקטים, אסיפות עם. וּמ. רושם: “לפני המלחמה קצפתי למדי על משׂחק הדגלים – באמריקה נוכחתי שהגזמתי ושהייתי אך ורק פּרופסור. לא הערכתי את העוּבדה, שלהפגנה מסוּדרת היטב יכול להיות ערך לא פחות מאשר לנאום בפרלמנט או למאמר פוליטי שהוא כאילו מהפך עולמות”. דרך אגב: באמריקה עזרו למ. לא צ’כים בלבד אלא גם יהוּדים – “כמו בכל מקום”. דוקא באמריקה נתן לי עסקי עם הילזנר, אם מוּתר להגיד כך, את הרוָחים שלי. באמריקה כמו באירופּה יש ליהוּדים השפּעה גדולה בעתונוּת והיה רוַח גדול בזה שהכוח העצוּם הזה לא היה נגדי“. ביחוּד מציין מ. את העזרה שקיבל מבּראנדייס וממאק. ישנן בספר עוד שתי הערות הנוגעות ליהוּדים והמעידות באיזו מידה היה אז מ. שקוּע כּולו במסלוּל של “הפּוליטיקה הטהורה. בהיותו בפּראג ראה את התנהגוּתם הידידוּתית של היהוּדים המתאשכּנזים כלפּי אוסטריה והלך אליהם ליעץ להם עמדה אחרת – ולמה עשה זאת? “פּחדתי פּן תעשינה הפרעות ביהודים רושם רע בחו”ל ותכבּדנה על פּעוּלתי”. והערה שניה: הכרזת בּאלפוּר היא בשבילו “מצעד משׂחק מצוּין אשר בגללו רכשה לה אנגליה את הציונוּת וגם את היהוּדים הבלתי ציונים בכל העולם”. (להבנת הלך-הרוּח וההערכה הפּוליטית של השנים ההן כדאי לציין שמ. מפרש את הכרזת באלפוּר כ“הוֹדאה בממלכה העברית הלאוּמית בארץ-ישראל”). כמעט שמיוּתר להגיד שכל התעמוּלה הפּוליטית צריכה להיות, לפי דעת מ. “התעמולה הישרה, בלי שקר וּבלי גוּזמה”. סופו של שקר גם בפוליטיקה להתגלות וּלהתנקם. ואוּלם הנדוּדים דרך כל העולם, הביקוּרים המרוּבים אצל כל מיני מיניסטריונים בפאריס, לונדון, רומא פּטרוגראד, וַשינגטון, טוֹקיוֹ, ביקוּרים מרוּבים אצל אישים בעלי השפּעה מסוּגים שונים, התזכירים המרוּבים, טלגרמות בלי סוף, מכתבים, עזרת הידידים הפּוליטיים, אינטרביוּ, הרצאות, מאמרים, – כל זה, יש לחשוב, לא היה מספּיק לוּלא למ. דבר אחד אשר חסר אז בכל העולם: הרעיון המכוון את המלחמה, תכנית הנצחון.- כוחות עצוּמים באו להתפּרצות, המלחמה היתה “עממית”, “דמוֹקראטית” – במוּבן השתתפוּת ההמונים בה – שכּמוֹה לא היתה עוד. המלחמה ההיתה ארוכה ואכזרית, היא דרשה קרבנות בלי סוף, היא החזיקה מיליוני אנשים במתיחוּת עצבים לא תתוֹאַר. והיה הכרח לתת למלחמה תוכן רוחני, הצדקה מוּסרית. כאלה לא היו לא לצאריזם הרוסי ולא לאימפּריאַליזם האנגלי, על אחת כּמה וכמה לא היה אצל וילהלם ופראנץ יוסף. בלגיה וההתנפּלות עליה נתנו הצדקה ידועה ואולם בלתי מספּקת בשביל מלחמה כה ארוּכה וּמלבד זאת: ההצדקה איננה עדיין מטרה. אותה הביא להסכמה מַסַריק. לא תהיה גוּזמה אם נגיד שבמוּבן זה היה מ. לאיש המרכזי של המלחמה או על כל פּנים לאחד מאנשיה המרכזיים ביותר. ממנו בא הנוּסח המפתה אשר בשמו נלחמה ההסכמה, אשר בעזרתו החזיקה את רוּח עמיה, רכשה לה עזרה מכל צד והכניסה מבוּכה בשוּרות מתנגדיה. ממַסַריק באה הסיסמה על שחרור המדוּכאים, על זכוּת העצמאוּת, על חלוּקת אוסטריה, על חבר הלאוּמים. עם התכנית הזאת הוא בא לאירופּה המערבית ואחר כך לאמריקה, אותה הטיף ב”להמונד סלאב" וב“ניוּ יוּרוֹפּ”, בעזרתה רכש לו את סיטון ואסטון ואת סטד, ואחר כך את וילסון. וכאשר חתמו מדינות ההסכמה בורסַאיל על תעוּדת העצמאות של צ’כוֹסלוֹבאקיה, לא היה בזה אלא החזרת חלק קטן מהמתנה הגדולה אשר מ. נתן להן.

כדי להראות את הממשיוּת והמעשיוּת שבתכניתו וּכדי להלחם נגד “הדעה המוּקדמת” שראתה בקיוּמה של אוסטריה את הערוּבה נגד “בּאלקאניזציה” השתדל מ. להקים לעוּמת אוסטריה המדכּאה – את ברית העמים הסלאבים החפשית. עוד באיטליה הוא בא במגע עם המדינאים היוּגוֹסלאביים. אחר כך בכל הזדמנוּת וּבכל מקום הוא עוזר, בכל יכלתו, לעמים הקטנים שקיווּ לשחרוּרם מן המלחמה העולמית. הדבר לא היה קל גם מפּני הקנאה והתחרוּת הידועוּת ששׂררו בין אי-אלה מן העמים הקטנים (ובהרבה מקרים היו מוּנחים ביסוד הקנאה ניגוּדים ממשיים) גם משוּם שלא כל מדינות ההסכּמה הבינו את ערך תכניתו של מ. (ביחוּד התנגדה לכך זמן רב איטליה עם חששותיה כלפי היוּגוֹסלאבים ועם חוזה לונדון שלה שהיה נותן לה את דאלמאציה) – ורק בעקבות אי-ההצלחה האסטראטגית בא שינוּי ערכין. לשינוּי זה עמל מ. לא פחות מאשר למטרתו הבלתי אמצעית, לתעמוּלה הצ’כית – משוּם שהבין מתחילה שלעם קטן וּבלתי ידוּע יש סיכוּיים לצאת כמנצח ממלחמת הענקים רק במסגרת של “דבר גדול” ואת המסגרת הזאת יצר ב“שחרוּר העמים”. עמלוֹ הביא פּרי – אם גם בחלקוֹ הגדול דמוֹנסטראטיבי בלבד. ואוּלם למ. היתה חשוּבה ברגע הזה ההפגנה לא פחות מעצם הדבר. באַפּריל 1918 התקיימה ברומא ועידת העמים המדוּכאים של אוסטריה – ולמקום הועידה היה ערך פוליטי רב בהיות ו“הסכם רומא”, הסכם בין סלאבים ואיטלקים, כאילו כפר ב“חוזה לונדון” עם אפיוֹ האַנטי-סלאבי. ולא רק עם עמי אוסטריה ביקש מ. לבוא במגע – הוא השתדל לבוא בקשרים עם פּולנים, רוּמנים, אוּקראינים ואפילו עם אַלבּאנים, אַרמנים, אָסטוֹנים, ליטאים, לאטבים. באמריקה יסד את “הברית הדמוֹקרטית של אירופּה התיכונה” אשר בחרה בו לנשׂיאה. באוקטובּר 1918 התקיימה בפילאדלפיה ועידת הברית, עם ההודאה החגיגית המשוּתפת, _ ו“פעמון העצמאוּת” המפורסם צלצל בהזדמנוּת הזאת. אחד-עשר עמים לקחו חלק בועידה. “הטקס היה אמריקאי מאד והיתה לו הצלחה” “למעשה היו בברית הרבה ניגוּדים וסכסוּכים”. הפולנים עזבו אותה תיכף (בגלל האוקראינים), ואולם כרגע לא חשוב הדבר: מעטים ידעו על הניגוּדים והסכסוּכים, אולם רבבות שמעו את צלצוּל הפּעמון.

הודות לתעמוּלתו וּלתכניתו הצליח מ. להכניס למוחות המדינאים את המוּשגים הנחוּצים לו על אודות צ’כיה. “בסוף 1916 התחילו הצ’כים להיות מענינים” – ומאז נמס הקרח. בינוּאר 1917 עונות מדינות ההסכּמה להצעת השלום של וילסון וּמזכירות, בין תנאי השלום שלהם, את שחרור צ’כוֹסלוֹבקיה. בדצמבּר אותה שנה מפרסמת צרפת את פקוּדת ארגוּן הצבא הצ’כי. באַפּריל 1918 הולכת איטליה בעקבות צרפת. באוקטובר אותה שנה הודה בּאלפוּר בצ’כים כב“אוּמה בת-ברית”, וב“ועד הלאוּמי” הצ’כי שבחוּץ-לארץ – כבממשלת צ’כיה. באי-כוח הלאום אשר במשך מאתים שנה היה חי “חיים ללא היסטוריה” ישבוּ כשוים אל השוּלחן הירוק של ורסֹאיל על יד המדינות העצמאיות אשר שלטון העולם היה אז בידיהן.

אי אפשר להגיד שפּרוגרמַת מ. כלפּי צ’כיה עצמה עמדה בהתאמה גמוּרה לפּרינציפּים אשר עליהם הכריז. את הפּרוגרמה הזאת לא בנה, כמו שהיה צריך לשער, על אַמת-מדה לאוּמית בלבד. צץ לפתע, בניגוּד לכל הלך-רוּח של מ. מלפני המלחמה עוד קריטריוֹן שני – היסטורי. אם גם נלחם מ. מגמות מוּגזמות בקרב “הפּטריוֹטים של בתי הקפֶה בפאריס ולונדון” אשר דרשוּ לא פחות ולא יותר מצירוּף וינא למדינה החדשה, הן גם הוא דורש בשביל צ’כיה שלו לא רק את סלוֹבקיה, אלא גם שטחי אדמה אשר תושביהם בּרוּבם המַכריע הם גרמנים, שאינם מבקשים כלל וּכלל להיות מצוֹרפים לצ’כוסלוֹבקיה. ושלושה מיליונים גרמנים הגַרים בשטח טריטוֹריאלי אחד, שהוא נמצא בקשר גיאוֹגרפי ישר עם גרמנים אחרים נכנסים למַמָלכה החדשה. וחוץ מגרמנים ישנם גם הוּנגארים ואוּקראינים. כשמַסַריק בּא לנַמק את הפּרוֹגרמה שלו ואת מעשׂי הממלכה שלו, דוֹמים נימוּקיו מאד לאלה של אוֹסטריה השׂנוּאָה עליו השתּמשה בהם ואשר יצרוּ אותה “הדעה המוּקדמת” שנגדה נלחם מ. בהצלחה כה גדולה. “בשביל ההשארוּת של המיעוּט הגרמני בקרבנו נסמכנו על הזכוּת ההיסטורית ועל העוּבדה שהגרמנים שלנו לא נתנוּ לעולם ערך להתאחדוּת עם גרמניה”. במקום אחר של ספרו מודה מ. שה“גרמנים שלנו” דרשוּ בכל זאת את הסתּפּחוּתם לאוסטריה, ואז הוא משתדל להוכיח “באון ריאַליסטי ובכוח” (כלומר, בנימוּקים משקיים), שיותר טוב בשביל הגרמנים עצמם להשאר בגבוּלות צ’כוֹסלוֹבקיה ושה“בין-לאוּמיות” דורשת סינתּזה של לאומים שונים, ובהגשמת הסינתּזה הזאת יש תפקיד גדול לקיוּם המיעוט הגרמני בקרב הרוב הצ’כי. כל זה – גם “היסטוריה” וגם משקיות וגם “סינתּזה” – מזכיר מאד את “הרעיון האוֹסטרי” אשר על חשבּוֹנוֹ וּבזמנו רק לעג, אירוֹניה וקצף. (בספרוֹ של אוֹטוֹ בּוֹיאֶר: “תולדות המהפּכה האוסטרית” מסוּפר איך נוצרה בסוף אוקטובּר 1918, אחרי פירוּק אוסטריה, הממשלה הזמנית של השטחים הגרמנים שבצ’כיה. הממשלה הזאת מחאה בתוקך נגד סיפוּח לצ’כיה ודרשה את צירוף השטחים הללו לאוסטריה הגרמנית. הדלגציה הגרמנית הלכה לפּראג, לנהל משׂא וּמתן עם ממשלת צ’כיה אשר מַסַריק עמד בראשה, וקיבלה מאחד המיניסטירים שלה תשוּבה הראוּיה לאוסטריה הישנה: “אין אנו מנהלים משׂא-וּמתן עם המתקוממים”. הצ’כים הקיפו את השטחים הגרמנים והרעיבוּ אותם. תחת לחץ הרעב ותחת איוּם נשק ההסכמה, נסתיים כיבוּש השטחים הללו. שוּם משאל עם לא נערך. באותו הספר מספר בּוֹיאֶר איזו קשיים יצרו הצ’כים לרפּובליקה האוסטרית ובכמה מקרים היתה סכנה של התנגשוּת מזוּיֶנת בין השכנים הללו. המצב הבין-לאוּמי הכריח בכל פּעם את אוסטריה לוַתר לממלכה החדשה שנמצאה בחסוּת המנַצח).

את ההתאמה השלמה לפּרינציפּים לא נמצא גם בהערכת המלחמה. המאורעות האחרונים עשׂוּ פלסתר את הדמוּקראטיה בליטא, באיטליה, בפּוֹלין, דמוּקראטיה זו אשר מ. זוקף על חשבון המלחמה. התפתחוּת הענינים מוּכרחה לקבוע יחס של ספקנוּת ל“זכוּת העצמאוּת” כדוּגמת דאנציג או אַלבּאניה. גם ס“שחרוּר העמים” כפי שהתגשם בּפּוֹלין יש לפקפק, אם זוֹהי התקדמוּת רבּה. חבר הלאומים איננוּ “מַכשיר של הפּוֹליטיקה הבין-לאומית הדמוֹקרטית”. בשנת 1927 קשה לקרוא שב“אירופה החדשה ישנה הערוּבּה לעצמאוּת גם של הלאוֹם הקטן ביותר” או ש“המלחמה היתה פסגת תנוּעת החרוּת”. ועוד יותר קשה העדרוֹ של דבר אחד אשר מדינאים אחרים, גם של ארצות ההסכּמה, מודים בו זה זמן רב –העדר ההוֹדָאה בחטא ובעול שנעשה בורסאיל כלפּי העם הגרמני.

אוּלם לא הניגוּדים האלה בין הפּרינציפּים הלאומיים והפּוֹליטיים של מ. וּבין פּעוּלותיו כלפי המיעוּט הגרמני ודעתוֹ על תוצאות המלחמה לאירוֹפּה כוּלה, הם הניגוּדים האמתיים של הפּוליטיקה הלאוּמית. אילו גם היה מ. מרשה לגרמנים של צ’כיה להצטרף לאוֹסטריה או אילוּ העריך באופן אחר את חוזה ורסַאיל – גם אז היו הניגוּדים העיקריים שבפעולתו נשארים בעינם, אלה הניגוּדים הקשוּרים בפעוּלתו שלו ובהתנהגוּת עמו במשך ארבע שנות המלחמה.

ד

בּאוֹתה הודעת בּאלפוּר, המכריזה על צ’כוֹסלוֹבקיה כעל “אוּמה בת-ברית” של ההסכּמה, נאמר: “מראשית המלחמה התנגדה האוּמה הצ’כית בכל האמצעים שעמדוּ ברשוּתה לאויב המשוּתף”. אילוּ עמדוּ בפּסוּק זה במקום המלים “האוּמה הצ’כית” – המלים: “מַסַריק, בּנש, סטפאניק ואלה שהצטרפוּ אליהם”, היה זה נכון בהחלט. אולם, אם להאמין לספרוֹ של מ. – ואין שוּם יסוֹד לבלתי להאמין לעֵד ראיה ישר וגלוּי-לב – הרי יש להקטין את הקטיגוֹריוּת שבּנוּסחַת בּאלפוּר. את העזרה הראשונה חיפּשׂ מ. אחרי עזבוֹ את פּראג, ב“מושבות הצ’כיות” בארצות ההסכּמה וארצות הברית, ובין השבוּיים הצ’כים. את העזרה הזאת הוא קיבל – גם את מיליון הדולאר אשר עלתה לו פעוּלת התעמולה, גם קשרים עם אנשי המקום שהשפּעה להם, גם את החיילים. ביחוד את התנַהגוּת החיילים יש להעריך הרבה – האנשים הללו היו צפוּיים, במקרה שיפּלוּ בידי אוסטריה, למות-חרפּה בּטוּח: אוֹסטריה הביטה עליהם לא כעל מתנגדים, אלא כעל בּוֹגדים. אולם פּעוּלת מ. בין הצ’כים נעשתה לא בנקל ולא באופן חָלָק ביותר, והוא נתקל כאן במעצוֹרים לכל הפחות לא קטנים מאֵלה שפגש בין מדינאים זרים. הוּא מצא במושבות “אנשים ישרים ובעלי רצון” ואולם גם “התחַכּמוּת פעוּטה, קנאָה וסכסוּכים פּרטיים למַכבּיר”. וכך היה לא רק בּז’נוָה או בפּאריס, אלא בכל מקום בואו, והוּא אנָוּס לציין אותו הדבר גם בּלוֹנדוֹן, גם בּקיוֹב וגם בארצות הברית. מ. מתגבּר על הקשיים האלה ואולם יש לפקפּק, אם הדבר היה עולה בידוֹ בלי גורמים חיצוּניים חשוּבים – בלי אוירת המלחמה בצרפת ובאנגליה ובלי כניסת ארצות הברית למלחמה. הוא עצמו רואה את הקשר בין נכוֹנוּת הצ’כים להתאַחד מסביב לפּרוֹגרמה שלוֹ וּבין הגורמים האלה. הרבּה דאגות גרמו לו הצ’כים ברוּסיה, שניהלוּ מראשית המלחמה ועד המַהפּכה את התעמולה הצ’כית ברוח הפּאַן-סלאביוּת הריאַקציונית. הם הציעו את כּתר צ’כיה המשוּחררת לאחד הנסיכים הרוּסים, הם נלחמוּ בשוּרות המשרתים הצאריים השחורים ביותר. “בסיסמת הסלאביוּת חָגגוּ שם אוֹרגיוֹת ברוח המאָה השחורה”. השחורים האלה התנַגדו למ. בעל האוֹריינטאציה המערבית והרפּוּבּליקאית, הם היו מַלשנים עליו לפני הממשלה הצארית, מעלילים עלילות ומפיצים דיבּות נגדו. הם היו באים גם לחוץ-לארץ, ומ. היה מוּכרח אפילו להכניס אחד מהם ל“ועד הלאומי” שלו והם הסבוּ לו הרבה צרות גם בתעמולה הפּנימית שלו, בקרב הצ’כים, וגם בעבודתו הדיפּלוֹמַטית, מכיון שאנשי ההסכּמה חששוּ כל הזמן לחַזק את רוּסיה ולחַנך לה משרתים חדשים. וגם ברוּסיה, כמו בארצות הברית, ספק, אם היה עולה בידי מ. להתגבּר על הסכסוּכים הפּנימיים, אלמלא המַהפּכה הרוּסית. “הועד הלאומי” אשר בראשוֹ עמד מ. נוֹצר בנוֹבמבּר 1915 ורק במארס 1917, כאשר גם המאה השחורה הרוּסית נעלמה מן הבּמה הפּוֹליטית הכּירוּ הצ’כים הרוּסים ב“ועד הלאומי” ובמ. בתור דיקטאטור. ומיד צצים מעצורים חדשים – שוּב לא שחורים, אלא אדוּמים. בעת ש“היו ברוּסיה אנשי הון צ’כים, אשר מתוך אהבת בצע לא רק השלימו עם המלחמה נגד הצבא הצ’כי, אלא תמכוּ בה באופן ישר”, באותו זמן היו גם פועלים צ’כים, מן השבוּיים, אשר “סירבו להכּנס לצבא ולא רצו לשלם תרוּמוֹת בעדו”. האטמוספרה הכללית, המהפכנית בראשיתה, הבּוֹלשביסטית אחר כך, השפּיעה גם על הצ’כים. גם אלה שנכנסו לצבא “לא כוּלם באו מתוך התלהבוּת פּאטריוֹטית אידיאלית”.מ. אינו מסַפּר איזה חלק מן השבוּיים בא להתנַדב וּמסתפּק באמרה זהירה: “לי נדמה היה שמספּר אלה שבאו היה גדול למדי”. אחרי צאת מ. מרוּסיה, היתה ניכּרת ההשפּעה הבּוֹלשביסטית גם בקרב הצבא הצ’כי עצמו. הודות ל“התנַהגוּת הבלתי נבוֹנה והפּוֹשעת של הבּוֹלשיביקים הצ’כים” והודות לאטמוספירה הכללית נתגלוּ בגדוּדים “סימני התפּוֹררוּת ידוּעים, תנוּדות פּוליטיות, התקפות של רוח אַבאנטוּרית, חוסר שיקוּל דעת בפלוּגות אחדות”. וכדי להציל את הצבא מן הדמוראליזציה, היתה נחוּצה עזרה מאמריקה ויאפּאן, ששלחוּ לסיבּיריה חיילים וגם כסף רב. בכלל נתנה תנוּעה ההתנַדבוּת פּרי ביחוּד במַחנות השבוּיים בצרפת ובאיטליה. ברוּסיה המהפּכנית היה הדבר קשה הרבה יותר ועוד יותר קשה בארצות הברית, אשר שם ניסה בעבודה הזאת סטאפאניק – הוא ייחל למספּר רב של מתנדבים, אך תוחלתו נכזבה.

ומה היה במשך כל הזמן הזה בבית, בבּוֹהמיה? כאשר מ. עזב אותה, חסר היה בה כל כיווּן וכל רעיון וכל ההנהגָה בקרב המפלגות הפּוֹליטיות – “התפּוֹררוּת בין המפלגות והאישים”. במשך שלש שנות המלחמה הראשונות נשארה האוּמה ללא הנהגה נראית לעין של המפלגות הפוליטיות. “ההתפּוֹררוּת הפּרוֹגמטיות והאישית ששרה בּמפלגוֹת הפּוֹליטיות לפני המלחמה נמשכה עוד זמן רב”. הנסיון שנעשה ב- 1915 לאַחד את כּל המפלגות הצ’כיות עלה בתוֹהוּ. רק בסוף 1916 – שנה וחצי אחרי התחלת המלחמה – נתארגנה “הברית הצ’כית” – מצירי בּוֹהמיה בפרלמנט הוינאי, והברית הזאת התנהגה ברוח אוסטריה. ראשית פעוּלתה היתה הכרזת נאמנוּתה ל“דינַסטיה ולתפקידה ההיסטורי”. הצירים הצ’כים השתתפו באופן חגיגי בטקס הכתרת המלך קארל בבוּדפשט.בהזדמנות הנצחון הקטן של האוסטרים בחזית האיטלקית הם שלחו טלגרמות ברכה לפֶלדמַרשל האוֹסטרי. הם השתתפוּ בהוצאת ספר “אוסטריה נוֹבה” וירחון “אוסטריה החדשה”, הוצאות שמטרתן היתה תעמולה לטובת אוסטריה והצדקתה. כאשר בּאָה תשוּבת מדינות ההסכּמה לוילסוֹן, וסיפּוּק “שאיפות צ’כיה” היה נזכּר בה בין תנאֵי השלום, מיהרה המפלגה הצ’כית הקאתולית לצאת בהתכּחשוּת נמרצת. בעקבותיה הלכה כל “הברית הצ’כית”. עד סוף 1917 “פּראג הרשמית הנה ידידה לאוסטריה”. בקיץ 1917 יוצאים אמנם הצירים הצ’כים בדרישת תיקוּנים, אוּלם יחד עם זה גם בהכרזת נאמנוּתם להאבּסבּוּרגים. רק בראשית 1918 הם מעבּדים תכנית פּוֹליטית חיוּבית והיא אינה מדבּרת עדיין על מדינה צ’כית עצמאית, אלא על מדינה בּעלת שלטוֹן עצמי במסגרת אוסטריה. רק ביולי 1918, חדשים אחדים לפני גמר המלחמה, נוצר בפּראג “האוֹרגן הלאוּמי” החדש, אשר התקרב לפעוּלת חוּץ-לארץ, ורק באוקטובּר אותה שנה בּאָה הכרזת “האוֹרגן הלאוּמי” אשר בה “היתה בפעם הראשונה הודָאה גלוּיה ופוּמבּית בפעולתנו בחוּץ-לארץ”. אוּלם דבר זה אירע אחרי שבּולגאריה כּרתה שלום עם הסכּמה, אחרי שגם אוֹסטריה וגם גרמניה ביקשוּ שלום, אחרי שבּאוֹסטריה גם ההונגארים וגם הגרמנים עצמם התקוֹממוּ נגד הדינָסטיה ובכל זאת עוד ירא מ., פּן יבואוּ הצ’כים בבית לידי הסכּמה בדבר שלום עם וינא על בסיס של אַבטוֹנומיה צ’כית במסגרת אוֹסטרית, ועל כן הוא ממַהר להכריז על מדינַת צ’כיה עצמאית ועל הוַעד הלאומי כעל הממשלה הזמנית. אחרי ההכרזה הזאת “חיכה להודאַת אנשינו בבית” שתתמוך בו – והוֹדאה כזאת לא באה “מכיון שבבית חיכּו לקאפּיטוּלאציה שלמה של אוסטריה”. המהפּכה בפּראג לא באָה אחרי כרוז קארל לעמי אוסטריה, אשר היה כבר סימן לקאפּיטוּלאציה, וגם לא אחרי פרסוּם תכנית המינסטר האוסטרי לאמאש על הסדוּר החדש של האימפּריה האוֹסטרית וגם לא אחרי האִגרת המפוּרסמת של וילסוֹן הדורשת מאוֹסטריה סיפּוּק שלם לדרישות צ’כיה ויוּגוֹסלאביה.רק שבוּע אחרי המהפכּה בוינא, יום אחד אחרי קבּלת תנאֵי וילסוֹן על-ידי מיניסטר החוץ האוֹסטרי, אַנדרשי, ביום פרוֹץ המַהפּכה בגרמניה, יומַיִם לפני המהפּכה בבּודפּשט, בּאָה המהפּכה בפּראג, ורק שלשה ימים אחרי הפסקת המלחמה, כלומר, אחרי הקאפּיטוּלאציה הגמוּרה לא רק של אוסטריה, אלא גם של גרמניה ב-14 בנוֹבמבּר, הכריזו בפראג על מיגוּר קארל מכסא המלוּכה ויסוּד הרפּובּליקה הצ’כית ובחירת מ. לנשׂיאָה.

מ. מבאר וּמצדיק את ההתנהגות “בבית”. המהפּכה המזוּינת לא היתה עד המלחמה כּלוּלה בתכנית המפלגות העיקריות, לא יכלה ולא צריכה היתה להיות. התנַהגוּת זו היתה נכונה. היא התאימה ליחסי הכוחות של אוסטריה וצבאָה של מולדתנוּ וכוחותיה החלשים. לאלה שחיכוּ למהפּכה אחרי כרוּזוֹ של קארל ואחרי המהפּכה הוינאית, יש להגיד שאָז עוד היה צוֹרך במהפּכה מזוּינת וכזאת לא יכוֹלנוּ להרשות לעצמנו“. התנהגוּת הצירים הצ’כים עמדה בקשר ישר עם “מזל המלחמה”. יש להביא בחשבון, כי בשנוֹת המלחמה הראשונות היו יד גרמניה ואוסטריה על העליונה, בעוד שרוּסיה הכזיבה את התקווֹת הרבּוֹת שתלוּ בה. יש להבין שבתנאים כאלה “יכולה היתה להתגלות ספקנוּת ידוּעה כלפּי תכנית השחרוּר, ורבים מן הצירים פּקפּקוּ”. ואולם בהצדקות אלו יש משוּם סליחת המנצח למתנגדיו הפוליטיים – לשם שלום בית. תוך כדי הצדקה אין מ. מעלים את כל הקושי שגרמה לו הפּאסיביות “בבית”. אנשי ההסכּמה דרשו הוֹכחות לרצון השחרוּר הצ’כי, דרשוּ עזרה פעילה “והאשימו אותו בשקט השׂוֹרר בצ’כיה”. כל ההכחשות של המפלגות הצ’כיות כלפּי סיסמאות מ. וידידיו, כל המאמרים הצ’כיים, ב”אוסטריה נוֹבה" וכו' “גרמוּ לנו עבודה נוספת ומיותרת”, מכיון שבכל פעם היה צוֹרך לרוּץ לכל מיני מינסטריוֹנים ועתונים וידידים ולהוֹכיח שוב ושוב שאין בכך כלוּם, שזוֹהי רק “דיפּלוֹמַטיה” ואין לראות בהכרזות אלו את הלך רוחו האמתי של העם הצ’כי. מלבד החוּג המצוּמצם של “מַפיה”, העוזר האמתי שלו “בבית”, היה מיניסטר החוץ האוסטרי צ’רנין אשר ב“טפּשוּתוֹ” אסר עסקנים צ’כיים אחדים והכריז בפּרלמנט הוינאי, כי מ. הנו “בוֹגד”, ובוגד מסוּכּן מאד. “שטוּיוֹת” אלו הרימוּ בהרבּה את קרנו של מ. בעיני ההסכּמה, והתעמולה הצ’כית השתמשה בהן בהתמדה. אולם גם הנשק הזה נפל מידיה בהכריז קארל על החנינה לפוֹשעים הפּוֹליטים שהיו ברובם צ’כים. בכל אופן, אם יש להצדיק את התנַהגוּת הפּאסיבית “בבית” או אין להצדיקה, הרי את אמרתו של מ.: "מהפכת אוקטוֹבּר היתה סינתזה של מהפּכה בפנים ומהפּכה בחוץ – יש לקבל בהגבּלות גדולות.

מ. בעצמו מציג את השאלה: “ההיתה מהפּכתנו פּאסיבית או אַקטיבית? " לתשוּבה ישנה “חשיבוּת רבּה לא רק להערכת בּגרוּתנוּ הפּוֹליטית, אלא גם להערכת אפיינוּ הלאוּמי. לא די בזה שרבים חפצו בשחרור – מה עשינו כדי להגיע אליו, כדי להגשימוֹ?… השאלה הנה שאלת ההכּרה הלאומית והמצפון הלאוּמי”. וביוֹשר וּבגלוּי-לב מונה מ. את גורמי הנצחון: התכנית הפּוזיטיבית שהוא הציע להסכמה, הקשר שנוצר בין השחרור הצ’כי ובין שחרור העמים המדוּכאים, התעמולה בחוץ-לארץ (ובתעמולה זו נודעה חשיבוּת רבה להכרה, כי הצ’כים “בתור עם של הוּס, יש להם הרשוּת לשאוף לחרוּת, משום שהדבר אשר למענו הם נלחמים יש לו ערך תרבותי בכלל”), הצבא (“התעמולה לא היתה מַספּקת, לולא הגדוּדים שהיו לנוּ בשלש מדינות ההסכּמה”), ובתור הגורם האחרון – רק בתור גורם אחרון – בּאָה גם הפּעולה בפנים צ’כיה. “בלי פעוּלתנו בחוץ-לארץ, בלי העבודה הדיפלומַטית, בלי דם הגדוּדים לא היינו מגיעים לידי קוממיוּת… אם מעמידים את השאלה המסוּימת – האם בא שחרוּרנו יותר כתוצאָה מפּעוּלת חוץ או מפּעוּלת פנים, יש להגיד, כי המכרעת היתה פעוּלת חוץ”. מ. חורץ את פּסק-דינו זה וכאילו אינו מרגיש שאין זה כל כך לשבח ל”הכרה הלאומית והמצפון הלאומי" הצ’כי, שאם כך הוא הדבר – אזי אין לו בעצם רשוּת לדבּר על “המהפּכה הצ’כית” במוּבן המקוּבּל של המלה, ואין גם לדבּר על הקשר ההגיוני הפּנימי בין כל מה שעשֹה בזמן המלחמה לשם השחרור הצ’כי ובין ההשקפות שהטיף להן כל ימי חייו – לפני המלחמה ואחריה.

נניח להרבּה דברים שמ. עשה בזמן המלחמה – דברים חשוּבים כשהם לעצמם, אבל מקריים במסגרת פּעוּלתו, אשר יכלה להעשות גם בלעדיהם. לדברים אלה שייכים הערכת המלחמה ותוצאותיה, יחסו לגרמניה, גורל הגרמנים תושבי צ’כיה וכו'. נניח לאי עקביוֹת שבפּרינציפּים הלאומיים ובמעשׂה. נניח לעזרה לממשלות ההסכּמה שניתנה בצוּרה העושה סיסמאות נעלות פלסתר, הנה אחרי המלחמה בעד “שחרור העמים”, הקיפה האכזבה האידיאולוֹגית העמוּקה את אירופּה ואת הנוער שלה, וכמעט שאי אפשר לבטא את המלים “זכוּת העצמאוּת” מבלי שיופיע צל האירונֹיה על פניהם של השומעים וגם של המדבּרים עצמם. האם האחריוּת לאכזבה הזאת, לאי-האימון הזה אינה נופלת גם על אנשים כמַסַריק, אשר מהם היה אפשר לצפּוֹת להתנהגוּת זהירה יותר ואשר את כל כוחם השׂכלי ועשרם הרוחני העמידוּ לרשוּת המנצח ולצרכיו? נניח לכל אלה, מכיון שיש לחשוב, שלא היה בהם הכרח בשביל שחרור צ’כיה. מה שהיה הכרחי הנו ה“קוּם ועשׂה” של מַסַריק, פעוּלתו הבלתי אמצעית. בלי הפעוּלה הזאת יש לחשוב שצ’כיה היתה נשארת בּצל ושחרוּרה לא היה מתגשם – בכל אופן, לא היה מתקיים בשלמוּתו. בתנוּעות לאוּמיות מענין רק המוֹמנט ההכרחי, לא המוֹמנטים הארעיים שבהם. והמוֹמנט ההכרחי בפעוּלת מ. הנהוּ: איש בלתי מצוּי, אפשר להגיד איש גדול, מחוּנן ברצון חזק ובראש בּהיר, עולה על הבימה הפּוֹליטית ברגע המכריע לגורל עמו ומדבּר ופועל בשם העם, קובע את גורל העם, יוצר “עוּבדות”, משתמש למטרתו בכל מיני אמצעים של תעמולה גלוּיה ומסותרת, מעמיקה וצעקנית, נעשׂה לדיפּלומַט ומאַרגן צבא, שולח אנשים למות – וכל זה מבלי לשאול את העם עצמו, מבלי לקבּל ממנו יפוּי-כוח, בלי שתינתן לו הצמיחה השלמה של העם הזה, כשהפּאסיביוּת של העם הזה מסַכּנת כמעט את כל פעוּלתו. הנה כאן הניגוּד האמתי, ניגוּד מתוך הכרח, בין פעולתו של מ. ובין תורתו, יען כי אין שוּם גשר בין “פּוֹליטיקת התרבוּת”, “הפּוֹליטיקה הבלתי פּוֹליטית”, בוז ל“דגָלים” וסמלים לאומיים בכלל, כפירה ב“יצירת העוּבדות”, הסיסמה “הכל על ידי העם” – ובין פעוּלת מ. בזמן המלחמה.

אם נשאַל: האם היתה מ. רשות לפעוֹל כאשר פּעל? – לא נהיה ישרים, ביחוּד אנוּ, הנמצאים בתוך אותה המלחמה אשר מ. לחם אותה בהצלחה כה רבה בשביל עמו, אילו ענינו בשלילה. לדברים המקריים, כאמור, נניח. את הניגוּד הפנימי, האמתי לא נוּכל לבלי לקבל. גלגל תולדות העמים מסתובב, והמרכּבה ההיסטורית אינה עומדת על מקום אחד, ואינה מחכּה לאלה הבאים באיחוּר זמן. וב“רגע ההיסטוּרי המכריע” הרשוּת וגם החובה על מיעוּט האומה ללכת בדרכּוֹ הוא, גם כאשר “ההמון”, רוב העם, שקוּע בפּאסיביוּת. התפקיד הזה של המיעוּט האַקטיבי אין לכפוֹר בו ואין לבטלוֹ. שום עם אינו יכול לוַתּר עליו בפּרוֹצס שחרוּרוֹ. אין פירוּשה הדימוקראטיה להיות תמיד עם הרוב ולבלי לעשות שום דבר אשר הרוב אינו מסכּים לו ואינו משתתף בו – פירוּשה של הדמוֹקראטיה הוא ויתוּר על אמצעי כפיה של המיעוּט כלפּי הרוב, ולא יותר. כל מה שקוראים בזמן האחרון “משבּר הדמוֹקראטיה” יסוֹדוֹ בערבוב “ההומניוּת” עם “העממיוּת”, בזלזול שנהגה הדמוקראטיה הדוגמתית והמוּפשטת בתפקידו של המיעוט. בודאי בתפקידו זה של המיעוט כרוּכה סכּנת דיכּוּי. הדרכת המיעוּט יכולה בנקל להפוך לשלטון המיעוּט. ההבדל היסודי בין המיעוּט העממי ובין המיעוּט השואף לשלטון הוא בזה, שהמיעוּט העממי מוַתר מלכתחילה וּבלי פשרה כל שהיא על אמצעי הדיכוּי כלפּי הרוב ובזה שהנוֹשׂא לאַקטיביוּתו הנוֹ קודם כל הוא עצמו. על ההבדל הזה יש לשמור בכל חומר הדין – מבלי שהמיעוּט יוַתּר מתוך כך על פּעוּלתו. תולדות התנוּעה הארץ-ישׂראלית יכולות לשמש כדוגמה של אַקטיביוּת המיעוּט במסגרת פאסיביוּת הרוב, מבלי שהתנוּעה תחדל על-ידי כך להיות עממית ביסוֹדה. חלוצי ישראל עולים לארץ ישראל – וכל הסבל של העליה, כל היסוּרים של הבנין נופלים עליהם. ומשוּם כך המפעל הארץ-ישראלי הולך ונבנה על-ידי מיעוּט פעוּט, אולם בשם האומה ולשמה.

ואם צוֹדק היה מ. ב“קוּם ועשׂה” שלו, הרי ישנוֹ איזה פגם בתורתו – יען כי הניגוּד בין השנים בּוֹלט ולא יכוּסה. “פוליטיקת התרבוּת” אינה יכולה להיות הקו היחיד בפעוּלת העם השואף לשחרור. מלבד “המעשים הקטנים”, מלבד החינוך והספר ובית-הספר ישנה גם “יצירת עוּבדות”; מלבד הסתגלוּת למציאוּת ישנה גם כפירה בה. אין להבדיל בין שני הקוים הללו לפי תקוּפות שונות – מה שטוב בתקוּפה אחת הנוֹ רע בתקוּפה אחרת ולהיפך. מפעלו של מ. הצליח משום שהעם הצ’כי למד את הפרק של “המעשים הקטנים” והיה מוּכן “לקבּל את המהפּכה”, ואולם אותו מפעל היה לא פעם בסכּנה משום ש“פּוֹליטיקת התרבוּת” לא עוֹררה בעם את רוח ההתקוממוּת למציאוּת, את הנכוּנות לקרבן העליון ומ. עמד יחידי בחזית ובכל רגע היה עלוּל לנפוֹל. אם יש “מוּסר השׂכּל”, אם יש לקח בתולדות ארבע שנות המלחמה של העם הצ’כי ושל מַנהיגה, הרי הוא אומר: כדי שיהיה העם מוכן, עליו לדעת ולהרגיש בכל רגע, ביום חוֹל וביום חג, ביום עבודה רגיל, וּברגע היסטורי עולמי, שלפניו תעוּדה נעלה ושלתעודה הזאת, אשר היא השחרוּר השלם – הרוחני וגם הפּוֹליטי והסוציאלי – עליו לכוון את כל מעשיו, הקטנים והגדולים. לא יִקלע למטרה מי שיבוא לעם הלוחם על חרוּתוֹ ויגיד לו, שעליו להגבּיל את פּעוּלתו בעבודה הקטנה של חיי יום-יום, והעוֹשׂים את העבודה הזאת פּטוּרים הם ממילוּי דרישות מקיפות יותר. סופו של דבר להסתיים בקטנוּת רוּחנית, אשר בשעת הצוֹרך תתנַקם ותתבּטא בחוֹסר פּעוּלה מכרעת. ולא יקלע אל המטרה מי שיבוא ויגיד, שיש להתרכז בפעוּלה פוֹליטית רחבה ומקיפה, ולפיכך יש רשוּת לזלזל בעבודה הקטנה היום-יומית,–סופו של דבר להסתיים בדקלמַציה חיצונית. ואולם גם בפעוּלה היום-יומית, בתחית הלבבות, בפעוּלה הנמרצת והמרוכזת, ישנו למיעוּט האַקטיבי, לחלוץ האומה, תפקיד שבלעדיו לא יתוֹארו לא התנועה ולא נצחונה.

“דבר”, נ' – י“ב סיון תרפ”ז (1927. 6. 12 * 3)

פאוּל מיליוּקוֹב המדינאי הרוּסי אשר מלאוּ לו בימים האלה, בהיוֹתוֹֹ בגלוּת הפּאריסית, שבעים שנה, קיבל חינוּך היסטורי. וּביסודו נשאר היסטוריון כל ימי חייו, גם בּפעוּלתוֹ המדינית. כשהתחיל בעבודתו הספרותית והציבוּרית – היה נמנה על קבוצת “המארכּסיסטים הלגאליים” (טוּגאן- בּאראנובסקי, בּוּלגאקוֹב, בֶּרדאַייב, סטרוּבה) – אשר נלחמה יחד עם “המארכּסיסטים הבלתי לגאליים” (קבוּצת “שחרוּר העבודה”: פּלכאנֹוב, זאסוליץ, דייץ', אחר כך מארטוֹב, לנין) ב“נארוֹדניצ’סטבוֹ”. באורך הימים התרחק גם מיליוּקוֹב, כמו רוב חבריו מאָז, מן המארכּסיזם ואולם התורה הזאת השאירה בו את עקבותיה. הרבּה עסק בהיסטוריה ממש. ספריו – “מסות על התרבּוּת הרוּסית” בשלושה כרכים, “מתולדות האינטלגנציה הרוּסית” – הנם עד היום הזה יסודיים במדע ההיסטורי הרוסי. היה דוצנט להיסטוריה באוניברסיטה המוסקבאית. בגלל “אי הבנה”, הרגילה אָז בין הממשלה הצארית והמלוּמדים המתקדמים, הורחק מן הקתדרה הרוּסית. נסע אל “האחים הסלאבים” והוֹרה בקתדרה בסוֹפיה. וגם בתפקידוֹ המדינאי נשאר בעצם היסטוריון. התאמץ לחדור לשרשי התופעות הפּוליטיות והאמין (מכאן גם תמימוּת-מה וגם ראציונאליסטיוּת רבּה בעמדותיו), כי ההיסטוריה של האומה יכולה לתת את הקו לפעולת המדינאי בכל רגע וּבכל מצב.

סוֹציאליסט לא היה מעולם, גם מארכּסיסט “מאמין” חדל להיות. אוּלם “כוחות היסטוריים” חיפּשׂ תמיד ועליהם השתדל להישען. כשהתחיל בפעולה מדינית ממש – בהתחלת המאָה העשרים – לא ראָה ברוסיה שום כוח פּרוגרסיבי, מלבד הבוּרגנוּת (הזעירה והגדולה) והאינטליגנציה. את כוח הפועלים ביטל, אפילוּ מבחינה כמותית. ובאכרוּת בתור כוח פּרוגרסיבי, מבחינה פּוֹליטית, טרם האמין. להשתמש בסבל הסוציאלי, הטמון באכרוּת הרוּסית, לשם המהפּכה הפוליטית – לכך לא הגיע, אוּלי משום שלא רצה ב“דמגוֹגיה” ואולי משום שלא רצה “להפחיד” את הכוח הפוליטי המתקדם אשר בו האמין ביותר, את הבּורגנוּת… באופן פּרטי לא היה מעונין בקניני הבוּרגנוּת העירונית והכפרית, כי לפי סדר חייו היה “אינטלגנט” רוּסי, לא יותר. לפי מזגוֹ אוּלי קצת שקט יותר, קוֹרקטי יותר, יבש יותר, “אירוֹפּי” יותר (כמו שהיו אומרים אז ברוּסיה) מחבריו. אפשר שהתכוּנות הנפשיות האלה, יחד עם ההשׂכּלה הרבּה ועם התפיסה ההיסטורית המיוּחדה, עשוּ אותו בתחילה כאילוּ בעל כרחוֹ, מנהיג הליבּראליזם הרוּסי. בתקוּפה הזאת, בערך מ-1900 עד 1904, היו מטוּשטשים הגבולות הבין-מפלגתיים למדי. הציווּי העיקרי – המלחמה בצאריזם – איחד גם חוּגים מתנגדים. תנועת בעלי האחוזות הליבראליים, תנוּעת הבוּרגנוּת העירונית שהתחילה לבוא לידי הכּרה עצמית, תנוּעת האכּרים המהפּכנית, תנועת הפּועלים המעמדית, היו בשכנוּת פוֹליטית קרובה ביותר, ו“איש הפּצצה”, הטרוֹריסט הפוליטי, היה מכוּבד בחוגים הליבראליים לא פחות ואולי עוד יותר, מאשר בחוּגים המהפּכניים. סטרוּבה – שהיה ליבראל – נסע לחוץ-לארץ, כדי להמשיך את “המסורת של הרצן” – הוא יסד בשטוּטגארט את העתון “שחרור”. המשׂא ומתן בין הליבּראלים והסוציאליסטים על ה“חזית המשותפת” עמד על סדר היום ו“מטיפי השלום” מצאוּ אוזן קשבת בשני המחנות. בחוגים הרחבים היו שמותיהם של סטרובה, רודיצ’ב, הרצנשטיין ומיליוּקוֹב מכוּבדים לא פחות משמות הסוציאליסטים המהפּכניים.

התקרבה המהפּכה הראשונה ומיליוּקוֹב וידידיו הפוליטיים הוכרחו לתפוס עמדות בּרוּרות ומסוּימות יותר. נוסדה המפלגה ה“קונסטיטוּציוֹנות הדמוֹקרטית” (ק.ד.) ראשי עיקרונותיה היו: המוֹנארכיה הקונסטיטוּציונית והפקעת האחוזות הגדולות חלף תשלום וּלטובת הקנין הפּרטי של האכרים (מלבד זה, כמוּבן, חופש אזרחי, אַבטונוֹמיה לפינלאנד ולפולין, חוּקים סוציאליים, שיווּי-זכוּיות ליהודים וכו'). לפּרוֹגראמה הזאת קמה אז התנגדוּת עזה, גם משׂמאל וגם מימין, כי אף בקרב הבּורגנוּת העירונית התחילה כבר דיפרנציאציה מעמדית – ימינה (מפלגת “האוֹקטובריסטים”): אחד הכוחות החברתיים אשר עליו בנה מיליוּקוֹב את תכניתוֹ הפּוֹליטית כבר בּגד בו. התכנית הק“דטית נתבּססה על תפיסה היסטורית: אי- האפשרוּת ההיסטורית לקפוץ מהמונארכיה האַבּסוֹלוּטית לרפּוּבּליקה העממית, הכרח הקנין הפּרטי להתפּתחוּת הכלכלית של החקלאוּת, הסכנה להרגיז את הבוּרגנוּת הכפרית על ידי הפקעת הקרקע ללא תשלוּם. מיליוּקוֹב לא האמין בתורה, האומרת כי רוּסיה תוּכל לדלג על גבי המשטר האַגרארי של הקנין הפרטי ותיכנס ישר למשטר סוציאלי באמצעות הקהלה האַגרארית. אָפיוֹ ההיסטוֹרי הפּיכּח לא נתן לו ללכת שבי אחרי האידיאלזאציה המוּפרזת של העם הרוּסי. הוא היה תמיד רחוק מאד מ”המשיחיוּת" הרוּסית, בין זו של דוֹסטוֹיֶבסקי או הסלאבוֹפילים, בין זו של מיכאלילובסקי או לנין. הוא לא האמין באמת המיוּחדת אשר “שומה” על העם הרוּסי לגלוֹתה, לא האמין ב“נפש הרוּסית”, ב“עם אלוהים”, בין בשטח האמוּנה, בין בשטח היחסים האַגראריים. מיליוּקוֹב סבור, כי העם הרוסי הוא אמנם בעל היסטוריה מיוּחדת ואולם במהוּתו הנהוּ עם ככל העמים אשר עליו לעבוד הרבה מאד, כי נחשל הוא מכמה בחינות, וכל “קפיצה” אינה אלא פרי השׂכל הבלתי מבוּגר, כלומר, הבלתי היסטוֹרי, ושל הדמיון העשיר מדי, של “רוֹחב הלב” הרוסי אשר לא מעט לעד לו.

אותה התפיסה ההיסטורית היא שהכריחה את מיליוּקוֹב לדון לכף חובה, אחת לחלוּטין, את המשטר הצארי. רצה בשינוי המשטר הזה ולא בשלום אִתוֹ. דחה כל הנסיונות – ביחוּד של ויטה – לשלום הזה. סירב להיכנס למיניסטריון הצארי. אל הדומות הראשונות, אשר בהן היה רוב למפלגתו, לא נכנס – היה משוּם-מה משולל זכות הבחירה. מאחוֹרי הפרגוד ניהל את סיעתו, בכבוד, בלי וַתרנוּת. אחרי פירוּק הדוּמה הראשונה נטה כאילוּ גם לדרכים מהפּכניות (“הכרוּז הויבּוּרגי”) אולם במהרה נוכח ש“הפסדנו” ונכנע, בהיסטוריון לפני “העוּבדה”.

לדוּמה השלישית (ואחר כך הרביעית), לאחר חוק הבחירות הריאַקציוֹני, נכנס כבר כמו גנראל ללא צבא. בעתונו “רֶטש” ומבימת הדוּמה נעשה למנהיג האוֹפּוֹזיציה הלגאלית. נוכח התליות של סטוֹליפּין והריאקציה הממוּשכת – אשר לא היתה פּוֹליטית בּלבד – נוצרה כאילו שוב “החזית המשוּתפת” הליבּראלית-הסוציאליסטית. בזמן המהפּכה הראשונה התחדדו היחסים. עתה רחקו אלה ואלה. מן השלטון אשר סטוֹליפּין, בעזרת גוּצ’קוב, נאחז בו. המחנה הפּרוֹגרסיבי נדחה לעמדת-הגנה. הריאַקציה הרוּסית ראתה משוּם-מה בליבראלים את הסכנה הגדולה ביותר. שלשה מנהיגי הק“דטים (שנים מאלה, הרצנשטיין ויוֹלוֹס, יהוּדים) נפלו בידי מרצחים. אותה “התפיסה ההיסטורית” אשר הכריחה את מיליוּקוֹב לתחוֹם תחוּמים בינו ובין “השמאל האוטוֹפּי”, שמרה אותו עתה מהריאַקציה הציבוּרית והרוחנית שתקפה את האינטלגנציה הרוסית. בזמן שרבים מחבריו (קבוּצת סטרובה, בּוּלגאקוֹב, בּרדאיֶב) לא ידעו גבוּל לאכזבותיהם ותלוּ את הקולר בעם הרוסי והאינטלגנציה הרוּסית (תקופת “תמרורים”) וחיפשוּ מנוחה נפשית בריאַקציה הפוליטית או בכנסיה הרוסית או בפילוסופיה מוּפשטת, בזמן שרבים מהמחנה הסוציאליסטי המהפּכני היו אובדי עצות ונטו להשלים בהרבה עם ה”מציאוּת הרוּסית ההיסטורית" (חיפוּש הדרכים הלאגאליות לפעולה הפּוליטית והמקצועית של הפּועלים) או ניטלטלו בין המהפּכה, הכנסיה והמין (קבוּצת סאבינקוב-גיפיוס-מֶרֶז’קובסקי) ושאלת המין – בעצם שאלת החיים הפּרטיים “עד הסוף” – נעשתה כאילו לעיקר העיקרים בציבוריוּת הרוסית, בזמן הזה של הבריחה הכללית, בהחבא או בגלוי, משׂדה המלחמה, היה מיליוּקוֹב אחד המעטים אשר נשארו נאמנים לעמדותיהם ולהשקפותיהם, קיבלו על עצמם את המלאכה המאוסה של מלחמת יום-יום בימין המנצח, המחוצף והשפל, בכל המארקוֹבים והפּוּרישקביצ’ים הללו, ומיליוּקוֹב הספקני, היבש, ב“היסטוריון”, הגן על העם ועל האינטלגנציה לפני אלה אשר ראוּ בהם, לפני שנה-שנתים, את “נושׂא אלהים” ועתה השפילוּהוּ עד תחתיות. בתקוּפה הזאת אשר נמשכה עד 1911–1912, שנות התעוררוּת ציבורית מחוּדשת, היו נאומי מיליוּקוֹב וחבריו בתוך הדוּמוֹת השׂנוּאוֹת לבית-ספר הפּוליטי היחידי כמעט ברוּסיה.

מיליוּקוֹב קיבל את המלחמה (אשר בה נפל בנו) בכל מרצוֹ הפוליטי. גם לכך גרמוּ טעמים היסטוריים. בזמן המלחמה הרוּסית-יאפאנית היה, כמו רוב המחנה הליבראלי-סוציאליסטי, “מצדד המפּלה” הרוּסית. מפלגתו השתדלה אז אפילו להכשיל את המילוה הרוּסי בחוץ-לארץ. שום “קו היסטורי” לא ציין את המזרח הרחוק כצורך לרוסיה. היתה זאת בעיניו אבנטוּרה בלבד. מלחמת העולם – שאני. ה“היסטוריה” – ומיליוּקוֹב אִתה. כשהתבּרר שממשלת הצאר איננה מסוּגלת לנהל את המלחמה, הגבּיר את האוֹפוֹזיציה שלו, תמיד תחת הסיסמה: מלחמה עד הנצחון. אירגן “בּלוֹק פּרוֹגרסיבי” בדוּמה, מ“הלאומיים” (אשר כאילו השׂמאילוּ במקצת) שוּלגין וחבריו, ועד קֶרנֶסקי וצֶ’כֶאידזה. כשנדמה שבגידה ממש הולכת ומתכוננת בחצר (ראספּוּטין עם השפּעתו הפרוֹ-גרמנית שטוּרמר עם נסיונותיו לשלום הספּאראטי) עבר להתקפה גלוּיה. נאומו מא' בנובמבר שנת 1916, אשר היה כוּלו כתב האשמה נמרץ ותקיף נגד המשטר הרקוב, נסתיים במלים אשר כל העולם חזר אחריו: “תחליטוּ בעצמכם מה זאת: טפשוּת או בגידה!” זאת היתה בעצם קריאָה למהפּכה. כעבוֹר ארבעה חדשים בּאָה.

מיליוּקוֹב לא חיכה לה והיא היתה בשבילו הפתעה, כמו לכולם: לקרנסקי צֶ’כֶאידזה, פּלֶכאנוב, לֶנין, צֶ’רנוֹב, לכוּלם בלי יוצא מן הכלל. אלה לא חיכּוּ, אולם רצוּ בה. מיליוּקוֹב גם לא רצה בה: “ההיסטוריה אינה יודעת קפיצות”. ביחוּד לא רצה בה בזמן המלחמה, כש“ההיסטוריה רצתה בדארדאנלים”. ואולם משנעשתה המהפּכה ל“עוּבדה היסטורית” קיבל אותה. עשה נסיון להציל את שושלת-המלכוּת, “מוסד ההיסטוריה הרוסית בן שלש מאות שנה”. נוכח במהרה שהנסיון הוא מגוּחך והסתלק ממנוּ. אך לא היה יכול להסתכל מן “התפקיד ההיסטורי של המלחמה”. כמינסטר לעניני חוץ בממשלה הזמנית קיבל על עצמו לשמור על התוכן ההיסטורי הזה של המלחמה, ולפיכך התרכזה נגדוֹ ביחוּד, נגד האימפּריאליזם הרוּסי, ההתקפה העזה של הסוציאליסטים. בו, במגמותיו, ראו את המכשול העיקרי לשלום המהיר על יסודות הכבוד. קּבלת עיקריו הרפּוּבּליקאים על ידי הק“ד, נאמנוּתו של מיליוּקוֹב לעקרונות החופש הגמוּר (הן הוא, בתור מיניסטר לעניני חוץ, דרש מכל ממשלות ההסכמה שיתנו לחזור לרוסיה לכל הפּליטים הרוּסיים, אויביו ומתנגדי המלחמה בתוכם, ובגלל הלחץ שלו שחררה אז ממשלת אנגליה את טרוצקי האָסוּר בקאנאדה) היו אז לפיצוּי קטן, יען כי י ברוסים מהימים ההם לא היה לרפּוּבּליקאי, למצדד הנלהב של החופש הגמור ול”נוטה לסוציאליזם“? מיליוּקוֹב עשה נסיון לקבל את נוסחת “הדמוֹקרטיה המהפּכנית” כלפּי מטרות המלחמה – “בלי כיבּושים ופיצוּיים” – וּלהכניס לתוכה את הדארדנאלים. הנסיון לא הצליח. במאי נאלץ מיליוּקוֹב לעזוב את הממשלה. גם בימים האלה שמר על ספקנוּתו ב”משיחיוּת הרוסית" שקמה לתחיה בדברי קרנסקי והנסיך לבוב לא פחות מאשר בדברי צ’רנוֹב ולנין. רצה להציל מה שאפשר היה להציל. תמך בקרנסקי ולחם נגד “חוּלשתו”. כשממשלת קרנסקי התחילה לרדת במדרוֹן ללא הצלה, נאחז בקוֹרנילוֹב. הכל היה לשוא. ההיסטוריה נעשתה לבלתי היסטורית. לא נשמעה יותר לשום תורה, ול“היסטוֹריוֹן” לא היה מקום בה. אחרי כיבוּש צפון רוּסיה על-ידי הבּוֹלשביקים נסע לקיוב, שם התחיל במשׂא-ומתן עם השלטונות הגרמניים, אחר כך נסע אל הדוֹן, אל אַלכּסייב. במשך כּמה חדשים כאילוּ איבד את דרכו.

במהרה – בחוץ-לארץ, בגולה – מצא שוּב את עמדתו, ושוּב – אותו הפּרוֹצס שבשנות הריאקציה, אחרי המהפכה הראשונה, בזמן שרעיון “ההתערבוּת החיצוֹנית” עוד שלט בחוּגים רבים של האֶמיגראציה הרוּסית (הן בחוגים ידוּעים היא שולטת עד היום הזה), בזמן שגם ממשלות חוּץ היו כאילוּ נוֹטים להתערבוּת הזאת והכירו בקוֹלצ’אק כבמוֹשל רוסיה, בזמן שהפליטים הרוּסים היו מתוַכּחים ביניהם, אם מוּתר לעזור לממשלה הקוֹמוּניסטית במלחמתה ברעב, בזמן שיאוּש תקף רבים והפּליט הרוּסי היה מלא שׂנאָה וּבוּז לעמו, בו בזמן, כלומר, לפני תשע שנים, כתב מיליוּקוֹב בהקדמה לספרו “תולדות המהפכה הרוסית השניה”: “יהא שרוּסיה נהרסת, יהא שהיא נדחית ממאת העשרים למאה השבע עשרה, יהא שנהרסוּ התעשיה, המסחר, החיים העירוניים, התרבוּת הבינונית והעליונה, ובכל זאת, כשנעשה את האַקטיב והפּאסיב של המהפּכה העצומה העוברת עלינו, יש להניח שנראֶה כאן מה שראינוֹ בתולדות המהפּכה הצרפתית הגדולה. נהרסוּ מעמדות שלמים, נפסקה מסוֹרת השכבה התרבוּתית – ואולם העם עבר לחיים חדשים, הוא מתעשר בנסיון חדש והוא החליף ללא אפשרוּת של שנוי את שאלת החיים העיקרית שלו: את שאלת האדמה”. מכאן גם הסיסמה החדשה שלו: “לעבוד בשביל העם בדרך החדשה אשר הוא בחר בה”. עתה מגן מיליוּקוֹב על עמו ש“חטא” ועומד ללא ויתוּרים, במלחמה גם עם הקֹומּוניסטים וגם עם כל נסיונות הרסטאבראציה, במסגרת ההיסטוֹרית החדשה של רוּסיה כמו שהוא רואֶה אותה – בהתמדה, בסבלנוּת, ב“קוֹרקטיוּת”, קצת ביוֹבש נפשי, אשר אפשר אינו אלא זרוּת לדיקלוּם ול“התפשטוּת הנפשית” אשר האינטליגנט הרוּסי נוטה לה תמיד ולמיליוּקוֹב “האירופּי” הייתה תמיד לזרא. ושוּב מתרכּזת נגדו גם שׂנאַת הקוֹמוּניסטים וגם שׂנַאת אנשי הריאַקציה כאחת, וכשהוּרמה יד ימנית של פּליט רוסי לירות בפליט אחר מ“מחוללי המהפּכה” נתכּוונה לא לקרנסקי או לצ’רנוב אלא למיליוּקוֹב דוקא.

המדינאי הזה איננוּ בר מזל. יש לו יושר הלב ויושר המוח, והוא אינו עושה שקר בנפשו – גם בתוך המבוּכה. בעל השׂכּלה רבּה, מחונן כסופר ונואם. הוא קנה לו שם ברוּסיה, וגם הקים מפלגה פוליטית אשר כמוה מעטות בודאי בתולדות כל המפלגות הפּוֹליטיות בעולם – הן היא ריכזה את מיטב האינטליגנציה הרוּסית, הבינונית והעליונה. יש לו מתכוּנות המדינאי הזהיר, השוקל. ג’יוליטי, ליבּראל כמוֹהוּ, שלט באיטליה עשרות בשנים. מאסאריק, ליבראל כמוֹהוּ, עלה לגדוּלה בצ’כיה. ומיליוּקוֹב היה מנוּצח כל ימי חייו. ולא רק מבחינה פוליטית חיצונית. רבּים כיבדוּהוּ, אך גם רבים שׂנאוּהוּ. בזמנים, שהיה מקבּל על עצמו את תפקיד ה“עקרב” – ב-1905, ב-1917 – היה שמוֹ למפלצת. היש לו עכשיו תלמידים, מצדדים נלהבים? ספק. את עמו רצה לשרת, ומוּתר להגיד שגם השאיפה האישית רדיפת כבוד, השלטון, היו זרים לו, על כל פנים, יותר מאשר למדינאים הרוּסים של זמננו. ועם כל אלה לא הצליח.

אי הצלחת המדינאי, כשהיא לעצמה, אינה אַמת-מידה להערכתוֹ. יש שהמנוּצח היום נעשה למנצח מחר ואך קוֹצר חייו הפרטיים הפריעו לו ליהנות מנצחוֹנוֹ. השאלה היא, אם היתה בפעוּלת המדינאי נקוּדת חולשה המבאֶרת, המחייבת את אי-הצלחתו. אי הצלחתוֹ מיליוּקוֹב היא במקצת שאלת “מזל” באמת. ב“זמנים כתיקוּנם” היה מיליוּקוֹב אולי למנהל מדינת רוּסיה. הן ג’יוליטי שלט באיטליה, אשר היתה בתקוּפתו “ארץ כתיקוּנה”. ואולם התנאים הפוליטיים של רוּסיה הצארית היו פראיים. וכשקמה רוּסיה אחרת – לא הספּיק לו כוחו. הן ג’יוליטי היה, בסוף חייו, ב“זמנים שלא כתיקוּנם”, מנוּצח וראה את הרס פעוּלתו. למאסאריק עמדו התנאים המיוּחדים של צ’כיה המשוּחררת והסגוּלה הנפשית הגדולה אשר חסרה גם למיליוּקוֹב וגם לג’יוליטי – הוא ידע ברגע ידוּע לא “לעצור” את המאורעות, אלא לעורר אותם. גם הוא היסטוריון ובכל זאת היסוד המהפּכני לא היה זר

למיליוּקוֹב האידיאל – חופש. והאידיאל הזה הוא יפה מאד והלואי שהיה משתלט בכל העולם. ואולם כלום יש בו כדי למלא את הנפש בתקוּפה הסוערת הזאת, אשר עברה על רוּסיה במשך שלשים השנים האחרונות, בּיחוּד בּשעות המהפּכה? החופש האזרחי אינו אלא כלי אשר מדינאי חייב למלא אותו תוכן אנוֹשי חי.

מיליוּקוֹב השתדל לשמור בכל פעולתו המדינאית על “הקו ההיסטורי”. לעיתים שגה גם בפירוּשי הקו הזה – כשחשב את הבוּרגנוּת הרוּסית לכוח פּרוגרסיבי או כשראה בדינאסטיה של הרוֹמאנוֹבים מוסד היסטורי – בזמן שכבר התרוֹקנה מכל תכנה, או שקיבל את ה“ציווּי” המוּפשט של ההיסטוריה הדינאסטית – דארדאנלים – כצוֹרך ממשי של המדינה הרוּסית והעם הרוּסי. ואולם התכוּנה העיקרית בפרצוּפוֹ של מיליוּקוֹב היא לא בטעוּת פלוֹנית או אלמוֹנית, אלא ב“היסטוֹריזם” המופרז והמוגזם שהיה לו לקו מחשבה ופעוּלה. חלילה לנו מלזלזל ב“לקח ההיסטוריה” חלילה לנו מלחלל את הדמוּיות החולניות של כל עובר ושב הרוצה לעשות מעמוֹ וממעמדו דוקא מה שבּדה מלבּוֹ ברגע האחרון. ישנם יתרונות גדולים ל“פּיכחוּת ההיסטוריה” של מיליוּקוֹב. הן היא מצילה אותו מן היאוּש אחרי המהפּכה הראשונה, היא מצילה אותו גם כיום מנחשול הריאקציה והשנאה העיורת למהפכה השניה. ובכל זאת ברור, ש“פּיכחוּת היסטורית” זאת יש לה גם חסרונות כבדים. המפקיד את עצמו ביד ספרי ההיסטוריה, מסכּן את מפעלו, לא רק משום שאפשר לטעוֹת בפירוּשים, אלא גם משוּם שספק רב, אם יש ביכלתם לתת את כל חכמת המדינה. ואולם אם להאָחז ב"היסטוריזם, כי אָז יהא זה היסטוֹריזם שלם ומלא, ואז אין לו למדינאי לראות אך את הסך-הכל ולדלוֹג על מה שהיה באֶמצע, על הדרך ועל האמצעים בהם הגיעוּ העמים לסך-הכל. רבּים הם מלוּמדי ההיסטוריה השוכחים, וגם מיליוּקוֹב שכח את זאת, כי גם המהפּכה “עוּבדה היסטורית” היא, גם סבל הדורות, העיור, המהרס בהתפּרצו, “הבלתי היסטוֹרי” בדרכיו, “עוּבדה היסטוֹרית” הוא, וגם החזוֹן, שהוּא כאילו תלוּש מן המציאוּת, “עוּבדה היסטוֹרית” הוא: באשר שליטה לו – ויש זמנים: שליטה מוחלטת – בנפש האָדם והעם והמעמד.

ההיסטוריה טרם אָמרה את דברה האחרון על המהפּכה הרוּסית. וייתכן, שבסך-הכל ההיסטוֹרי כאילוּ יצדק מיליוּקוֹב. ייתכן שמעמד הפועלים יידחה, באשר קטן-מספּר הוא, לזמן-מה מן הבימה הפּוֹליטית הרוסית. ייתכן שהאכּרוּת הרוּסית תתגלה ככוח פּוֹליטי נחשל ועל רוּסיה יהיה לעבור את בית-הספר הקשה והארוך של החינוך התרבותי והפּוֹליטי. ואז הוא יוכל כאילו להגיד: הן צדקתי – ההיסטוֹריה אינה יודעת קפיצוֹת. ואולם מיליוּקוֹב לא רצה להיות מנבּא עתידוֹת ורושם התולדות, עם הפּאסיב והאַקטיב שלהן, בלּבד. הוא רצה להיות כוח אַקטיבי בפּוֹליטיקת יום-יום, והוא עזב את הקתדרה כדי לעשות את ההיסטוֹריה. ולשם כך אין “הפיכחוּת ההיסטורית” בּלבד מספקת.

“דבר”, כ“א אדר א' תרפ”ט (3.3.1929)

אילו לא נשארו מפּילסוּדסקי, לא נתוּנים ביוֹגראפיים ולא זכרונות עליו ולא מעשיו הוא, אלא אך ורק תעודה זאת, אחת ויחידה, אך ורק צוָאתוֹ, אפשר היה להקים על פּיה את דמוּת האיש ואת דמוּת התקוּפה, על מעלֹותיהן ועל חסרנותיהן, על כוחן ועל חוּלשתן.

השאיר הוראוֹת מפוֹרטות כיצד לנהוג בו לאחר מותו. כלומר: לא לפי הרגשת היום החולף חי. היתה לו מסגרת – היסטוֹריה, יום מחר. ראָה עצמו לא כשליח אנוֹנימי, בן בלי שם, של יום מחר זה, אלא כנציגוֹ, הפּועל למענו בשמוֹ הפּרטי. היה רוצה להוסיף ולהתקיים בהיסטוריה לא במעשהוּ בלבד, אלא גם בגופּתו הוא, כאיש קוֹנקרטי זה אשר שמו בחיים היה יוסף פּילסוּדסקי. והוא איננוּ מוַתר על השם הזה גם לאחר מותו. החשבּוֹן עם החיים איננוּ נגמר עדיין. לא כל הקיצין כּלוּ. מלאך המות עדיין איננוּ סוף. החיוּניוּת שבטבעו עוד מוסיפה לתבוֹע את סיפוּקה. שׂרידים אלה, אשר רוּח-חיים אין אתם עוד, אָסוּר להם שיהיוּ בני תמותה, אָסוּר להם שישוּבוּ לעפר, שייעלמוּ מספר ההיסטוריה, מזכר הדורות. יוסף פּילסוּדסקי איננוּ יורד מעל הבּימה, לאחר ששׂיחק את תפקידוֹ. יוסף פּילסוּדסקי איננו נבלע בין המונים משוללי שם פרטי.

הדאָגה לזכר העתיד מרוּבה ומפוֹרטת. אין לפסוֹק דין אחד לכל הגוף. יש לחלקוֹ חלקים-חלקים ולהשתמש בּכל חלק לחוּד. לפי ערכוֹ המיוּחד. ניצוּל מאכּסימאלי, אשר יש בו משוּם רוח החשבון העסקי ממש, של הרכוּש האחרון הזה הנמצא עדיין ברשוּתו של אָדם.

המשׂכּיליוּת של ימי הנעוּרים, הנטיה למדעי הטבע, התשלוּם האחרון לאָפנה של הימים שעברוּ, ל“השקפת העולם הראציונאליסטית” (המדוּמה, כמובן), מצווים להשאיר את המוֹח למנתח. ההנחה התמימה היא: הכרח שיהיה ענין מיוּחד, אי-אפשר שלא יהיה, לאנשי המדע במוֹחוֹ של גיבּוֹר האוּמה. אכן, תהיה-נא הנאָה לפיסיוֹלוֹגים. תהיה-נא תועלת לאנושיוּת. ואם אמנם דבר-מה בלתי רגיל, דבר מה המצדיק – גם מבחינה פיסיולוגית גרידא – את “המנהיגוּת”, יימצא במוחו של יוסף פּילסוּדסקי, הרי שהביוֹגראפיה שלו תהיה עשירה בפרט נוסף. והן הבּיוֹגראפיה שלו וההיסטוריה שלו – היינוּ הך.

ואם המוח למדע הוא, הרי שהלב שייך, כדרך הטבע, למולדת. הן הוא נפעם, כל עוד נפעם, בעד המולדת. הלב, מקור הרגש, לפי ההנחה העממית, עליו להיות בעיר, בה קשור הרגש, בעיר בה ראה יוסף פּילסוּדסקי את אור החיים. בעיר השבוּיה אשר בּעדה לחם, בוילנה. מסוֹרת היא לתנוּעה הפּוֹלנית בפולחן הלב. ישנוֹ לבּוֹ של קוֹסצ’יוּשקוֹ, אשר אליו עלו ברגל כשעוד היה בגולה השוייצארית. עתה נתוַסף אליו גם לבּוֹ של יוסף פּילסוּדסקי. ועם זאת צוָאָה פּוֹליטית כאן לאוּמה: להגן על וילנה, אשר מעתה איננה לבד ואֵם בּפּוֹלין, אלא גם אכסניה ליקר אשר היה במארשאל הראשון.

המולדת והאֵם – היינוּ הך. כשם שהתאחדוּ בהרגשה, בנאוּם, בדמוּת פּיוּטית, כך התאַחדו בצוָאָה. הלב למוֹלדת, אך גם לאֵם. על אחת כּמה וכמה כשמהאֵם הזאת בּאָה האהבה העזה למולדת המוּשפּלה. אכן את עצמות האֵם יש להעביר לוילנה ולשׂים את הלב לרגליה. ואזי – אצל שתי אִמהות, שהן אחת, בהרגשה ובדמוּת פּיוּטית, ינוּח הלב מנוּחת נצח.

והגוּף, בלי המוח שהוא למדע ובלי הלב שהוא למולדת, עליו להיקבר ליד מלכי פּוֹלין. מי היו? כּלום כולם כאחד גיבּוֹרים ופטריוֹטים נעלים, אנשי גאון ורוח? חלילה גם אנשים מסכּנים ועלוּבים היו בינהם ואף זרים לאוּמה. מי כפּילסוּדסקי יודע זאת? אך אין זה חשוב. הם – המלכים האלה – נהפכו לסמל האוּמה החפשית מעבדות הזרים. הם – ההיסטוריה הפּוֹלנית מימים עברו. ועל פּוֹלין המחודשת להתקשר עם פּוֹלין ההיסטוֹרית. יום-האתמול של פּוֹלין חייב להיפּגש עם יום המחר. אין לסַמל את השרשרת שהוקמה מחדש סמל בּוֹלט יותר, סמל מדבּר יותר אל הלב ואל הדמיון, מאשר בקבוּרה זאת של גיבּוֹר פּוֹלין המחוּדשת אצל גיבּוֹרי פּולין ההיסטורית. זאת ועוד אחרת: בן אצילים ירוּדים ומדולדלים, הוא יוסף פּילסוּדסקי, ולא מבני האריסטוֹקראטיה הפוֹלנית הכבּירה והיהירה, ייקבר על יד מלכי פולין. אכן גם לזאת הגיע.

הדור הזה, דור נסער, דור אשר שיבר את האידיליה הליבראלית-הפרוֹגרסיבית-הראציונאליסטית של המאָה התשע-עשרה, דור רוֹמאנטי, דור פּאתֶטי, דור החי חיי-חוּשים, על אף כל פּלפּוּל תורותיו המרוּבות, דור הנשען על “ההיסטוריה” ועם זאת הופך עולמות, דור המקים את ההמונים על רגליהם ועם זאת צמא להערצת יחידים, דוֹר הגבוּרה – בודאי שגדולות פּעל. ועם זאת איננוּ אלא דור המעבר, דור המסיים את התקוּפה הישנה, אך איננוּ פותח את התקוּפה החדשה. דור מנקה את אשפת ההיסטוריה ואיננו, על אף כל החיצוֹניוּת המהפּכנית, משנה את פני ההיסטוֹריה. דור מחריב בנינים שנרקבו, דור שובר כּבלים והוא איננוּ דור בּוֹנה. דור גדול בתשוּקוֹתיו ואיננוֹ מסַפּק אותן. דור המשאיר אחריו את תוֹהוּ העולם גדול ממה שהיה. דור מלא הכרה עצמית ואין בטחון אמיתי בלבּו שמעשׂיו אמנם מעשים היסטוֹריים והוא זקוק לכל מיני סידוּר-עזר, בחיים ואחרי המות, כדי להבטיח את מקומו בזכר הדורות. דור המוסר את מוחות אישיו לידי הפיסיולוגים ואפשר כי לפּאתוֹלוֹגים דוקא ענין מיוּחד בבדיקות אלו. דור עשיר בפעוּלה ודור דל-אוֹפק, דור עני גם אכזרי ביחסוֹ לאָדם, יש והוא מגוחך ביחסו לעצמו. דור אשר ישאיר מדינות חדשות (בנות קיוּם?), משטרים חדשים (בני קיום? ), אך ספק, אם גם יצירה מחשבתית, יצירה אמנותית, אף יצירה פּוֹליטית-חברתית (הן “מקצוֹעוֹ” הוא זה), אשר ממנה יתפּרנסוּ דורות, כשם שהם מתפּרנסים בּפרי רוּחן של תקופות הנקראות ריאַקציוֹניוֹת. דור אשר הזדהוּתוֹ עם מפעלו איננה מגיעה עד השליחוּת הנאמנה, שאין לה שם אישי ולשמה נעשית. דור אשר הרוֹמאנטיוּת שלו גוֹבלת עם הסנטימנטאליוּת, והפּאתוֹס שלו עם הדיקלוּם, והמעשה עם הג’סטה, והעממיוּת עם ההמוניוּת, והשרשיוּת ההיסטוריה עם פולחן הסמלים. דור גדול, אשר תפקידים כּבּירים הוּטלו עליו על-ידי ההיסטוֹריה – והוא דור הולך, על אף נצחונותיו. דור אשר כּבר עשה את שלוֹ, דלה את עצמו, והוא כותב את צוָאתוֹ.

“דבר”, י“ז אייר תרצ”ה (20.5.1935)

אפשר שהתפּטרוּתו של מקדוֹנלד מנשיאוּת המינסטריון האנגלי, סיבתה במצב בריאוּתו בלבד. אין זה משנה את העוּבדה הפּוליטית: שיווּי אופי שמרני גלוּי לממשלה האנגלית. כשהרכּיב מקדונלד את המיניסטריון “הלאוּמי” הראשון – באבגוּסט 1931 – היו בו 4 פּועלים (מסיעת מקדוֹנלד), 4 שמרנים, 2 ליבּראלים, ולא עוד אלא נבחר הפּועלים מקדוֹנלד עצמו, עמד בראשו. המיניסטריון הנוכחי מורכב מ-15 שמרנים, 3 “פועלים לאוּמיים”, 4 “ליבּראלים לאוּמיים”, ולא עוד אלא מנהיג השמרנים עומד בראשו. אין זה איפוא בלתי אם שימוּש לרעה במוּנח פּוליטי, אם אנשי המיניסטריון הזה מוסיפים לקרוא לעצמם ממשלה “לאוּמית וקוֹאַליציוֹנית”. למעשה, זאת היא ממשלה מפלגתית, שמרנית, אשר מספּר קטן של מי שהיו נבחרי פועלים ומי שהיו נבחרי ליבּראלים עוזרים על ידם.

מקדוֹנלד עצמו ירד מעל הבּימה הפּוליטית, סיים את הקאריֶרה שלו. אין להניח שיוּכל לשוּב, באיזו צוּרה שהיא, לא למראית עין בלבד, כי את תפקידו הפּוליטי האחרון, אשר הוא עצמו בחר לו, באותו אבגוּסט שנת 1931, מילא. את השליחוּת, אשר הוא עצמו הטיל על עצמו, לאחר ארבעים שנות שליחוּת אחרת לגמרי, עשה. עזר לשמרנוּת האנגלית לדחוק את רגלי תנוּעת העבודה, עזר לשמרנוּת האנגלית להתייצב לפני האוּמה כ“כוח לאוּמי”, בניגוּד ל“כוח מעמדי וּמפלגתי”. היא תנוּעת העבודה. עכשיו איננוּ נחוץ עוד. ומי שהיה אהוּב-נפשם של מיליוני פועלי אנגליה, מי שהיה גיבורם, אשר אליו הביטו בגאוה ובתקוה, נעלם בצל איזו “נשיאוּת המועצה”. מחוּסרת כל ערך פּוליטי.

בדעותיו של מקדוֹנלד חלוּ, במשך חייו, כמה שינוּיים. האם קשוּרים השינוּיים האלה באופי האיש כפי שהוא מתגלה בכתביו ובנאוּמיו, וכפי שהוא מתוּאר על-ידי כמה אנשים שעמדוּ אתו במחיצה אחת? המזג הפּוליטי הזה. ביחוּד של השנים האחרונות דוקא, הוא בלתי ברוּר, בלתי בהיר, ללא קוים מסוימים, ללא יציבוּת פנימית ועם זאת תמיד מלא הכרה עצמית כבירה, הערכה עצמית גבוהה, הגובלת באמוּנה של גואל. ציטטות בלי סוף אפשר להביא מכתביו ומנאוּמיו של מקדונלד, ולכוּלן אופי אחד: נעלה-מוּפשט. האיש רוצה בגדולות, האיש מבשׂר גדולות – מהפּכה סוציאלית, שלום עולם; ובתקוּפה מאוחרת: שלום המעמדות, פּירוּק זיין, הסכמים מסחריים על פּני כל העולם. אך אם תגש לציטטות אלו גישה פּרוֹזאית, לא נבוּאית-משיחית, אלא פוליטית, אם תגש לרצונו הנעלה של מקדוֹנלד בשאלה “איך”? – איך עושים את המהפּכה הסוציאליסטית, איך מגשימים את שלום המעמדות, ונתקלת רק בערפל רעיוני, הדומה מאד לגיבוּב מלים בלבד.

שמא מסתברים השינוּיים המרוּבים בדעות מקדונלד ובעמדותיו, בתכלית הפשטוּת על-ידי רצונו בשלטון ויהי מה, או על-ידי קלקוּל שנתקלקל עקב השלטון המיוּחד שנפל בידיו, והוא שלטון הפּועלים בחברה הרכוּשנית? רבים נוטים להסברה זאת וּבין אלה לא רק החברים אשר עזב אותם – ומוּבנת מרירוּת לבם – אלא גם אנשים אשר הלכוּ אתו חתיכה הגוּנה של דרך-עזיבה זאת. סנאודן מספּר בזכרונותיו ¹, איך הלך מקדונלד, במשך שנות ממשלת הפּועלים השניה (יוּני 1929 – אבגוּסט 1931), ונעשה זר למחנה הפּועלים ולנבחריו, איך אהב יותר ויותר לבוא במגע עם השמרנים והליבּרלים דוקא, עם החברה הגבוהה דוקא, איך יחס החוּגים האלה נעשה לו חשוּב יותר ויקר יותר מיחסה, נאמר של נשׂיאוּת האגוּדות המקצועיות. לפי אותה עדוּת הלך האיש בלי היסוּסים מרוּבים לקראת בקרע עם תנוּעת הפּועלים וגם בלי כאֵב כלשהוּ. הוא מתענג הרבה על הפּוֹפּלאריוּת שלו החדשה בחוּגים החדשים – “מחר תרצינה כל הדוּכסות של אנגליה לנשק אותי”. העדוּת הזאת אמנם רעת-לב היא מכדי להיות ממַצה, והיא גם איננה נקיה מכוָנות אישיות. הן היה על סנאודן להסבּיר מדוּע הלך גם הוא את החתיכה ההגוּנה הזאת של דרך משוּתפת עם מקדוֹנלד עד שנפרד ממנוּ בשאלה אחרת לגמרי (מכס), והוּא מצא את ההסברה הקלה ביותר: “נתפּתה על-ידי איש רע”. אך בכל זאת גרעין של אמת ישנו גם בביאוּר האישי הזה. המעבר הזה ממוֹרה עממי וּמזכיר מפלגה אופּוזיציונרית לראש הממשלה הבריטית, המעבר ממשׂרדיה הצרים של תנוּעת הפּועלים לאוּלמי המלכוּת, אכן נסיון בו, ורבים – גם בעלי מזג יציב ואיתן יותר מאשר מקדוֹנלד לפי כל העדויוּת, היא היא שהיתה הפּעם בעוכריו והיא שדחפה אותו להתרחק מהתנוּעה אשר הרימה אותו. האמין שיוכל לעשות את אשר היה עליו לעשות גם בכוחותיו הוא, ללא שוּתפוּת התנוּעה, וגם, אם כך נגזר הדבר, בניגוּד לתנוּעה העממית וההמונים, על אחריוּתה הקיבוּצית.

בין כּה וכה, והחיים הפּוליטיים האלה נסתיימוּ בכשלון. מקדוֹנלד לא הציל את אנגליה, לא הראה דרכים חדשות לתנוּעת הפועלים, לא הבטיח את שלום העולם. הוא נעלם מעל הבימה הפּוליטית לבלי השאר ירוּשה כלשהי – הכּוָנה ביחוּד לתקוּפתו האחרונה – וגם מבלי קציר אהבה אמתית וכבוד אמתי מאיזה צד שהוא. תנועת הפוּעלים מתאמצת להשכּיחוֹ מלבה, והחוּגים השולטים שכחוּ אותו – יהי לבנו סמוּך וּבטוּח – למחרת נאוּמי התהילה שהשמיעו באזניו בשעת התפּטרוּתו. אך נאומי תהילה אלה מעידים: מקדוֹנלד לא נפל במלחמה, לא נרמס על-ידי כוחות אויבים – הוא נכשל.

שינוּי הדעות והעמדות איננו יכול, כשהוא לעצמו, להסבּיר במשהוּ את הכשלון הזה. השינוּי הזה – רשוּת הוא של מדינאי ולפעמים חובתו. מקדוֹנלד עמד למעלה מארבעים שנה בתוך החיים הפּוליטיים. אי אפשר לדרוש מבן-תמוּתה שיהיה, במשך תקוּפה כה ארוּכה, נאמן, בכל הפּרטים, לדעותיו הראשונות, כי אי-אפשר לדרוש מבן תמוּתה שידע מראש מה תהיה, בכל פּרטיה, תמוּנת העולם הפּוליטי לאחר ארבעים שנה. וחובת המדינאי לסגל את דעותיו לחיים ההולכים וּמשתנים. ואם אחרת יעשה, משמע שאינו מדינאי, ושירוּת רע ישרת את מחנהוּ.

השינוּי שחל בדעות מקדוֹנלד בסתיו שנת 1931 איננוּ הראשון. בפרוֹץ המלחמה הלך לבית-הכּלא, בגלל התנגדוּתו הפּעילה לטבח העולמי. תהיה ערכת עמדה זאת כאשר תהיה, כשלון לא היה בה, ואילו נעלם מקדוֹנלד אז מעל הבימה הפּוליטית היה נשאר דמוּת מזהירה. תיכף לאחר המלחמה נתפּס לאהדה למשטר המועצות – לא רק לרוּסיה המועצתית אלא למשטר המועצות ממש, הוּא-הוּא המשטר הפּוליטי הנכון, גם בשביל אנגליה. ועד כה הן לא היה מעולם מהפּכני קיצוני. לאחר תקוּפה קצרה הסתלק מאהדה לשליטי רוּסיה המועצתית וגם מאהדה למשטרם. והיה זה בלתי הוגן – ואמנם הדבר לא נעשה בחוּגים השמרניים הנפסדים ביותר – לראות בשינוּיים אלה חטא וכשלון. הימים היו נסערים מאד, וצער אין סוף של הטבח העולמי תבע את עלבונו, והאכזבה בשליטי העולם ובמשטריהם, אשר הביאו את האנושיוּת עד הלום, היתה עמוּקה, והמתרחש ברוּסיה היה מכוּסה בערפל סמיך מאד של כרוּזים סוציאליסטיים ופאציפיסטיים – ורבים וכן שלמים, מכל החוּגים למיניהם, נתפּסו לאותה השליה. אחר כך התפּזר הערפל והתגלו כמה וכמה דברים, גם ברוּסיה וגם באנגליה – ומקדוֹנלד שינה את דעותיו, מבלי שתהיה לאיש רשוּת להתרעם עליו, ואילו עזב אז את החיים הפּוליטיים היתה דמוּתו בלתי נפגמת.

הרשוּת למדינאי החושב, הלומד, לא רק לשנות את דעותיו בהתאם לשינוּי שחל בחיים, אלא גם לטעות. ולא עוד אלא גם זאת: אין כלל חובה עליו שיטעה עם רבים. מוּתר לו לטעות גם עם מעטים, גם לבדו. אין בכך כלוּם. ואם מוּתר להניח שביחס לרוּסיה המועצתית ולמשטר המועצות טעה אז מקדוֹנלד עם רוב פּועלי אנגליה, אולי אפילוּ עם רוב האנגלים בכלל, הרי בהתנגדוּתו האַקטיבית למלחמה היה בתוך מיעוּט קטן גם בקרב מפלגתו, וּבכל זאת לא נגרם הדבר לכשלון ולא השאיר כתם כלשהוּ על דמוּתו הפּוליטית.

אך באבגוּסט שנת 1931 קרה משהו. מקדוֹנלד שינה את דעתו – ונכשל. התפּטרוּתו עכשיו איננה אלא המערכה האחרונה של המחזה שהתחיל אז.

דברים משוּנים התחילו להתרחש בחורף ובאביב שנת 1931 באימפּריה הבּריטית, אשר ממשלת הפּועלים, והיא מיעוּט בפרלמנט, עמדה אז על יד ההגה שלה. התברר שתקציבה של האימפּריה איננו מאוּזן. ועדה פּרלמנטרית אשר נבחרה לחקירת המצב – “ועדת מאי” קראו לה – הגישה דין-וחשבון פּסימי מאד והציעה כמה וכמה אמצעי תיקוּן, בין אלה קיצוּץ בסיוּע למוּבטלים. הפּועלים, חברי הועדה, הכירוּ גם הם בחומר המצב, אולם לענין ההצעות נבדלו מרוב הועדה וגרסוּ במקום קיצוץ בסיוּע – אמצעים אחרים הפּוגעים ביחוד בבעלי הרכוּש. אך התקציב הבלתי מאוּזן כשהוא לעצמו, היה רק צרה למחצה; הצרה האמתית היתה ברושם של דין-וחשבון ועדת מאי על העולם הפינאנסי – האנגלי, הצרפתי, האמריקאי. “אנגליה הזדעזעה ביסודותיה” – זה היה הסיכוּם. אנגליה אָבד לה אֵמוּן העולם. לאנגליה – שימוּ לב: לאנגליה! – אין רוצים להוסיף וּלהלווֹת כסף. מאנגליה דורשים החזרת כסף שהילווּ לה. וגם האזרח האנגלי, אָבד לו האֵמון לאוצר שלו, גם הוא דורש בחזרה את זהבו. המונים עומדים על יד הקוּפות ותובעים את פּקדונותיהם. המטבע של אנגליה, ואתו יחד שמה של אנגליה, כוחה הבין-לאוּמי – בסכנה.

את מקדוֹנלד האשימו הרבה כי נבהל מאד, אך יש להגיד: היה ממה להבּהל. ראש הממשלה מחוּיב להבּהל כשמגישים לו תקציב של השנה החולפת וגרעונו: 75 מיליון לי“ש, והצעת התקציב לשנה הבאה מסתכּמת בגרעון של 170 מיליון לי”ש, והשנה השלישית איש לא יחזה מראש את סופה. וראש הממשלה מחוּיב להבהל משנה בהלה כשהתקציב הזה גורם לקאטאסטרוֹפה בבית ולקאטאסטרוֹפה בין-לאוּמית. ולא חשוּב כלל לגבי החרדה הזאת, אם הקאטאסטרוֹפה היא ספּוֹנטאנית “טבעית” או עשוּיה בידים“, אם אמנם המצב גרוּע של התקציב הממשלתי גרם ליחסו של העולם הפינאנסי לאשראי האנגלי, או היתה זאת התקפה מאוּרגנת ומכוּונת של העולם הפינאנסי על ממשלת הפּועלים בגלל “בזבוּזה הסוציאלי” או בגלל עצם קיוּמה. בשני המקרים גם יחד היה על אנגליה להגן על עצמה. וההגנה לא יכלה להיות אך ורק ב”גילוּי האינטריגה הקאפּיטליסטית" אלא מוכרחה היתה להתבּטא באמצעים ממשיים, נמרצים ודחוּפים.

אפשר היה להתייצב לפני הפּרלמנט ולהציע לפניו תקציב כשהוּא מאוּזן, או מכל מקום, שגרעונו הוּקטן הרבה, על חשבון בעלי היכלת, ואם זאת לדרוש יפּוּי-כוח לאמצעים חמוּרים נגד הבּאנקים ונגד העתונים ונגד הפּרטים הנאשמים בספּקוּלאציה ובזריעת פּאניקה במתכּוון. הענין היה נגמר – כך התבּרר תיכף, על-ידי התיעצוּיות עם הסיעות הפרלמנטריות – בהבעת אי-אֵמון לממשלת הפּועלים, אשר רק תמיכת הליבּראלים איפשרה לה עד כה את קיוּמה. וּבכן, מה בכך? תנוּעת העבודה מציעה לפני האוּמה, המיוּצגת בפרלמנט, את תכניתה. התכנית איננה מתקבּלת, האוּמה איננה מסכימה? ויהי כן. יעשו אחרים את רצון האוּמה, וּמפלגת העבודה תחכּה לגילוּי אמיתה. אפשר היה גם לקבל את דרישות העולם הפינאנסי. בתוכן גם את קיצוּץ הסיוּע בתורת הסעיף העיקרי של תכנית איזוּן התקציב. כל המדינה בסכנה, הכל צריכים להביא קרבנות, אולי יש צדק בזה שגם מחוּסרי העבודה יסבּלוּ במידת מה ( ההצעה היתה קיצוּץ ב- 10 אחוּזים). או גם אחרת: אין צדק בדבר, אך לשם קיוּם ממשלת הפּועלים כדאי קרבן זה. העולם הפינאנסי חזק כרגע מהממשלה האנגלית ואין ברירה אחרת מאשר להיכּנע ולהתכּוֹנן למערכה חדשה. כניעה מתוך הכרח, איננה חטא או כשלון. צריך רק לבדוק אם אמנם הכרח כאן, אוּלם זהו ענין לחשבון ולשיקוּל.

מקדוֹנלד הכריע לטובת הדרך השניה הזאת. רוב חבריו סרבו להצטרף לדעתו. כך קם הקוֹנפליקט בתוך הקאבּינט. נשאלו מוסדות התנוּעה, אשר שלחה את מקדוֹנלד וחבריו לשלטון. ראש המינסטריון ושׂר האוצר – סנאודן – הרצוּ לפני מועצת המפלגה ולפני מזכירוּת האיגוּד המקצועי. האנשים שמעו וביקשוּ שהוּת לשיקוּל דעת. הלכו וכעבור זמן מה שבוּ וּבפיהם תשובה: לא – דעת מקדונלד וסנאודן אינה מתקבּלת על לבם. כך קם הקוֹנפליקט בין המנהיגוּת והמחנה.

אכן נבחר העם, נבחר הפּועלים, איננוּ בעל מקצוע סתם המוסר את כשרונותיו קנין למחנה בעד בחירותו. רשאי הנבחר, אם מתוך רגש כבוד לעצמו ואם מתוך רגש כבוד למחנהו, לדעה משלו. אסוּר לו לשקר בנפשו, ואם נפל דבר, ודעה אחרת לו מאשר למחנה, אין להסתיר את הדבר. זאת היא הדרישה הפּשוּטה ביותר. התורה, אשר מנהיג פּועלים גדול, ויקטור אַדלר, ביטא אותה פּעם: “מוּטב לטעות יחד עם הציבוּר כוּלו מאשר להיות צודק בלעדיו”, היא אמנם, לכאורה, תורה יפה מבחינה אישית, המעידה על מסירוּת המנהיג למחנה, על אי-רצונו להיות טוב ממחנהו, אך עם זאת תורה כוזבת היא, כי הן הטעוּת איננה דבר מוּסרי מוּפשט בלבד, אלא עוּבדה פוליטית, וסופה להתגלות, סופה להתנקם. סופו של ציבוּר טועה – להכּשל, וּבהכּשלוֹ מה ריוח יש מזה שהמנהיג כיסה על הטעוּת? היא רק העמיקה, בכוח סמכוּת מנהיג אשר לא התקומם נגדה, את שרשיה. למחנה לא היתה כלל דחיפה לבדוק אותה, וזאת אומרת: גילוּי הטעוּת יהיה מכאיב יותר, נקמתה תהיה מחריבה יותר. אותה הזדמנוּת, בה קבע אַדלר את הכּלל שלו, היא עצמה הוכיחה מה רבּה הסכנה הטמוּנה בו. בפרוֹץ המלחמה היה הדבר, ונחשול ההתלהבוּת המלחמתית תפס את פּועלי אוסטריה – אותה אוסטריה האימפּריאליסטית שעליה האחריוּת הגדולה ביותר לטבח – ולאַדלר ספקות והיסוּסים כבדים, בלבו רצון מפעם לקוּם נגד שפיכת דמים פושעת זוֹ, אך מחנה הפּועלים בעד המלחמה וגם הוא מרים את ידו בעדה, כי “מטוּב לטעות” וכו'. כלוּם עזרה התנהגוּת זוֹ לאוסטריה, כלום עזרה לפועלי אוסטריה, כלוּם עזרה לסוציאליזם הבין-לאוּמי?

המנהיג המוַתר על דעתו, המסתלק מהתאַבּקוּת עם מחנהו כשמצפוּנו מצווה עליו את ההתאבּקוּת הזאת, לא לבד שהוא חוטא נגד האמת, לא לבד שהוא חוטא נגד עצמו, אלא הוא חוטא גם נגד המחנה שבחר בו למנהיג ולא לעבד. המחנה הזה מתרגל לשמוע רק את הדברים הנוחים לו, המתקבּלים על דעתו, המתאימים לרוּחו – וחוּש הבקורת אובד לו וכשרונו להבחנה נחלש.

רבּוּ כן רבּוּ במחנה הפּועלים אשמות בדבר האופּורטוניזם של המנהיגים. ומהוּ האופוּרטוניזם הזה, כשהוא ראוי לגנאי? הסתגלוּת יתרה, למעלה מהמידה ההכרחית, לדעות של אחרים ולרצונם. וזהו האופוּרטוניזם המסוּכן ביותר, כשמנהיגים מסתגלים מדי לדעות המחנה וּמכוונים את רצונם, למעלה מהמידה הדרוּשה, לרצון המחנה. שוּם טובה איננה יכולה לצמוח מזה לציבוּר הפּועלים, גם משוּם שהמנהיג, אשר לבו איננו שלם עם המחנה, לא יוּכל לאחוז בהגה שנמסר לו בדרכים שאיננוּ מאמין בהם ולקראת המטרה אשר איננו נכסף לה.

בשעה רצינית מאד לאנגליה ולתנוּעת הפּועלים שלה היתה למקדוֹנלד דעה אחרת מאשר לשולחיו ו“לטעות עם הציבוּר” לא רצה. עד כה הכל כדין. אך הוא לא עשה את הדבר הראשון הפשוּט, המוּבן מאליו, שהיה עליו לעשות – להסתלק מהמנהיגוּת, להגיד, גלוּיות וברוּרות: אם כּכה, אני אינני יכול לייצג את התנועה, קחוּ בחזרה את המנדט שנתתם לי, תשחררו אותי משליחוּת, אשר הטלתם עלי והיא בניגוּד למצפּוני. והן כך, בדיוק כך, עשה בשנת 1914, כשעמדתו לגבּי המלחמה לא נתקבּלה על-ידי מפלגתו: עזב את המנהיגוּת. אמנם פּירוּשה אז היה: מנהיג אופּוזיציה מעוּטת מספּר, וּפירוּשה בשנת 1931 היה: שלטון עליון באימפּריה הבריטית.

את זאת, את הדבר האֶלמנטארי, ההגיוני והישר, לא עשה מקדוֹנלד. במקום זה הצטרף לכוחות אחרים, הרשה להם לנצל את עמדת “מנהיג הפּועלים”, אשר בינתים ניטלה זכוּתו עליה, עזר לזיוּף אשר ב“ממשלה לאוּמית”, אסר יחד עם חבריו החדשים, את מלחמת הבחירות לא בנקוּדה בה נפרד מתנוּעתו – דרכי איזוּן התקציב – אלא בשטח אחר לגמרי, רחב הרבה יותר: “בעד הסוציאליזם” או “נגד הסוציאליזם” והרשה שתנוּעת העבודה תוּצג לפני בוחרי אנגליה כמפלצת אַנטי-לאוּמית, “המעדיפה את עניניה הצרים על עניני האוּמה” וכו' בסגנון הידוּע. נתן גוּשפנקה לשקר זה על-ידי יצירת מפלגה חדשה, אשר כּינה אותה בשם “פּועלים לאוּמיים”, לאמור, דעו לכם ש“הללוּ” אַנטי-לאוּמיים הם.

אך ענין יצירת המפלגה הזאת, הוא ענין לחוּד, חטא נוסף, גם מחוץ לשמה.

המנהיג, אשר דעה אחרת לו מאשר לציבוּרו והוּא איננוּ מוַתר על עבודה פוליטית, עליו לרדת ממנהיגוּתו ולהתאַבּק עם מחנהו, בקרב המחנה גוּפו. אך יתכן שהענין אינו מסתדר בדרך הגיונית זאת. יש ואַכזבה וּמרירוּת – משני הצדדים גם יחד או רק מצד אחד – עמוקּות כה וצורבות עד שאין התאַבּקוּת פּנימית אפשרית עוד. לא רק הדעות נתחלקו אלא גם היסוד, “השׂפה המשוּתפת”, נתערערו. יש והמחנה תפוס כה לדעה הנראית למנהיג כ“טעוּת”, עד שאין מניחים לו כל אפשרוּת פעוּלה, משתיקים אותו וכובלים. יש והשעה כה רצינית ותובעת מעשה נמרץ, מפגין, חותך, עד שאין ברירה אחרת מאשר הרמת דגל חדש: עזיבת המחנה, יצירת מפלגה חדשה.

אכן, נסיון תנוּעת הפּועלים איננוּ מעודד לצעד כזה. הפּילוּג הוא תמיד, בכל התנאים והמסיבות, ניתוּח מכאיב וּמחליש מדי. אין להביא אף דוּגמה אחת לרבוּת פּילוּג הסוציאל-דמוקרטיה הרוּסית לבּוֹלשיביקים ולמנשביקים, עם הנצחון הגדול שנפל בחלקם של הבּולשביקים – שפּילוּג הביא ברכה לתנוּעת הפּועלים.

ביסוֹלאטי בוֹנוֹמי באיטליה, טוּראטי בתקוּפה מאוּחרת יותר, ליבּקנכט-לוּכּסמבּוּרג בגרמניה ואף “הבלתי תלוּיים” הגרמנים (אם כי לא היתה זאת התפּלגוּת חלק קטן אלא חלוּקה מפלגה אחת לשתים שווֹת כמעט), ו“הסוציאליסטים הוָתיקים” וא. ס. פ. בתקוּפה הראשונה שח מהפּכת אוקטובּר וניאוֹ-סוציאליסטים של ימינוּ בצרפת – קצוות שונים, מימין ומשמאל, ראדיקלים ומתוּנים, אנשים שונים בקומתם, גדולים וקטנים, כוּלם נכשלו, ולא בתבוּסה חיצונית אלא בכשלון פנימי. כי כוּלם סרוּ מהדרך אשר קבעו לעצמם לראשונה, וּבגללה ניתקו את קשריהם עם הגוּף הגדול. כוּלם ירדו במדרון. ושוּב, לא בכמוּת מצדדיהם או בנצחונות חיצוניים המדוּבר, אלא בתכנם האידיאולוגי. כולם ראו את עצמם, כעבור זמן מה, בחברה משוּנה, מוּקפים כוחות זרים, כוּלם נהפכו, בעל כרחם, לבני בריתם של יסודות, אשר כל שוּתפות אִתם לא היתה להם. כולם מלאו שליחוּיות ותפקידים, אשר לא התכּוונו אליהם ולא רצו בהם, ואדרבה, היו להם למורת רוח ושאט נפש. כוּלם היו יכולים לשאול את עצמם: האם בגלל זה? ומה אנחנו עושים **כאן? ** כאילו יחד עם תהליך הפּרידה מן הגוּף הדגוּל, אבד גם שיווּי המשקל, אבד רגש האחריוּת, דברים שהיו אסוּרים במסגרת הישנה נעשו מוּתרים במסגרת החדשה, ועם זאת אבד גם המשקל העצמאי של היצור החדש והוא ככדוּר פורח בידי אחרים. לאור גורל זה המלוה את הפּילוּגים בתנוּעת העבודה, צריך היה אוּלי לנסח אחרת את האימרה המפורסמת של אַדלר: “מוּטב לחיות בתוך מחנה הטועים מאשר לפרוש ממנו עם מתי מספּר צודקים”. אך מכל מקום יש להכיר: יכולים להיות תנאים פּוליטיים או תנאים נפשיים המכריחים לפילוּג והמחייבים אותו.

אך לאמיתו של דבר לא הלך מקדוֹנלד גם בדרך מסּופקת ואנושה זאת. לא יצר מפלגה חדשה הלוחמת בקרב הפּועלים בעד דעותיה, המאַרגנת את מצדדיה, הכובשת לבבות, אלא תלה שלט של “מפלגת פּועלים לאוּמיים” על קבוּצה קטנה של חברי הפּרלמנט, אשר הצטרפו אליו בזמן המשבר של שנת 1931, ואשר כל כוחם בבחירות היה מושאל מהשמרנים המעוּנינים בשלט זה. ברח מהמלחמה הציבוּרית הגלוּיה, הסתתר ממנה מאחר גבּוֹ הרחב של בּולדוין וחבריו.

כשלון מקדוֹנלד לא היה בדעה זו או אחרת אשר לא היתה כדעת מפלגתו. כשלונו היה באי-יכולת או באי-רצון לפתור קוֹנפליקט מפלגתי פּנימי בדרכים ובאמצעים שהיו לכבוד תנועתו ולכבוד עברוֹ. משוּם כך היו השנים האחרונות של חייו הפּוליטיים כלא היו. משוּם כך נסתיימו עתה חייו אלה, כה מזהירים בתקוּפה הראשונה, לא ירוּשה, ללא המשך, בבדידוּת מוּחלטת.

“דבר, י”ח סיון תרצ"ח (19.6.1935)

יתכן, כי מאהטמה גאנדי אמנם איש תמים הוא, צדיק וקדוש, כמו שאוהבים לתאר אותו סופרי המערב. אבל אפשרית גם הסברה אחרת: איש זה שולט הרבה שנים, ללא כל אמצעי שלטון על מיליונים מרוּבים, בתנאים קשים לשלטון עד למאד. אוּלי לא איש קדוש הוא, כי אם איש חשבון – לא החשבון הפשוּט, מנת חלקם של אנשי הצבא והצי והאוירונים, שאותו יכול לעשות כל נער בעזרת עפּרון ופתק נייר (כך וכך אוירונים לי וכך וכך אניות מלחמה ליריבי), אלא החשבון המעמיק יותר – שצריך להיות נחלת החלשים, החשבון לכוחות הנפשיים, שיש ביכלתם להכניע גם את הצי וגם את האוירונים. יתכן, כי מתוך החשבון הזה, וכלל לא מתוך תמימוּת “אורינטלית” הרים גאנדי את חתיכת הבד העלוּבה שעל המתנים שלו לגובה של דגל לתנוּעת העניים והעמלים, ומתוך אותו החשבון עצמו הפך את חייו – חייו הפּוליטיים, אשר לפי דעת הפּקחים “אין להם כל שייכוּת שהיא לתפקידי המדינאי” ו“אסור להתענין בהם” לחיי מופת ודוגמה לאוּמה כוּלה. יתכן, כי מתוך חשבון זה בחר לו בתורת אי-האלמוּת, בתור אמצעי המלחמה בשלטון, אשר בשטח האַלמוּת כוחו ודאי יפה פי כמה מכוחם של אכרי הודוּ. להסברה זו של אישיוּת גאנדי – איש היודע היטב את סוד המנהיגוּת הפּוליטית, שהיא קודם כל אמנוּת של חינוּך ההמונים ושלטון עליהם – אפשר, נדמה לי, למצוא סמוּכים גם במאמרו שכתב לפני פרידתו מהוֹדו, בהפליגו ללונדון ¹.

גאנדי אינו מופיע לפני שולחיו כאיש רב-כוח ורב-יכולת, אשר קשרים לו ועזרה וסיוּע וידידים ותומכים, וההצלחה מוּבטחה לו והנצחון עתיד להכתיר את ראשו. לדמוּת הזאת – אשר תמיד יש בה מן הזיוּף אם מעט ואם הרבה, אין רמז באגרת. הופעתו של גאנדי פשוּטה בתכלית הפשטוּת, אנושית, סנטימנטלית. ואם חוּלשה תקפה אותו, הרי הוא מספּר עליה בגלוּי לב וּבהדגשה מיוּחדת, בו ברגע שהאוּמה שׂמה בידיו את גורלה. הוא אינו מבטיח שוּם דבר. הוא מכין את עמו לתבוּסה. “קוֹמוּניקאט המלחמה” שלו הוא קוֹמוּניקאט של מפּלה למפרע. “האופק שחור משחור. ישנם כל הסיכוּיים לכך שאשוב בידים ריקות”. ² יש בהכרזה זו אומץ לב, בטחון-אמת בעצמו, באמוּן ההמונים אליו; וחינוּך כּן וּבר-קיים של ההמונים האלה, וגם חשבון פּוליטי נכון. כי כן יום המחר צריך לבוא – ואם קצת אור יהיה בו, תהיה הערכתו פּי כמה גדולה לאחר ההכנה הזאת, ואולם אם “שחור משחור”, יישאר, לא יוּכל איש להגיד שגאנדי “רימה” שגאנדי “בגד” – הלא לא ניבא אלא רעוֹת. ובאותה אגרת הפּרידה הראה גאנדי באיזו מידה הוא רחוק מנצחונות וכיצד הוא יודע לשׂאת במפּלות. לפני צאתו האשים את שלטונות הודו בהפרת הסכם דלהי ודרש חקירה. הוא הוּזמן למשנה המלך, נסע אליו ונתקבּל בסירוּב לדרישת החקירה. גאנדי לא הסתיר את הדבר ולא טישטש ועל אחת כמה וכמה שלא עשה ממנוּ נצחון מזוּיף וגם לא הצדיק את הדין, אלא אמר בכל הכּנוּת: “הקונגרס נכנע לסירוּב הזה”. כי זה גורל החלשים; להיכנע מפני כוח גדול יותר. ואוּלם אין זה גורל החלשים ואין זאת חובתם להשלים עם דבר בלתי צודק, ועל כן “הקונגרס הצהיר ברוּר, כי כניעה זו אין פירוּשה כניעה למעשי עוול” – ונצחון הצדק עוד חזון למועד הוא. שום קישוּט, אף שמץ של רצון להקל על הדבר הקשה אשר אינו ניתן להקלה. מדיניוּת ללא השליות, ללא אוֹנאה עצמית, ויחד עם זאת הבחנה מדוּיקת מאד – הכרחית לכל תנועה לוחמת – בין הכניעה וההשלמה.

על אף החוּלשה ולמרות האופק השחור, הולך גאנדי יחידי ללונדון. אם תתרגמו את דברי התיאולוגיה שלו על “האלוהים אשר הוא מדריכו היחיד” לשׂפה פוליטית יותר מוּבנה לנו, תראו שמוּתר לגאנדי ללכת לבדו ללונדון. אותו הסמל שהקונגרס ההודי היה צריך לשלוח ללונדון – סמל האַחדוּת, סמל הליכוּד והאיחוּד האחרון – מתבטא באיש אחד יותר מאשר במשלחות וּבועדות מרוּבי אנשים; כל האנשים האלה, היועצים והמנהיגים מן המדרגה השניה והשלישית, לא יוסיפו לסמל דבר, ו“מקומם איננו בלונדון, אלא עליהם להישאר איש איש על משמרתו בהודו”, במקום שנמצאת האוּמה, ששם מעין לא אכזב של התקוּמה במקום שהיתה ותהיה ההכרעה האמתית במלחמת האיתנים אשר לוחם גאנדי.

כלוּם איש מלחמה הוא גאנדי ולמלחמה מחשבתו? הלא הוא מחפּשׂ רק הסכם ומטיף לאי-אלמוּת, וּמדבר בשפה רפה עם הפקידוּת האנגלית בהודו וּבבואו לאנגליה החליט להיפגש קודם כל עם מתנגדיו, ולפעמים ישנו הרושם כאילו כעני וכחלש יעמוד לפניהם. אמנם כן. אלא שמעניוּת זאת ידע גאנדי לחצוב לו מכשיר מלחמה, אשר על כל פּנים אינו נופל מהתפּארות העשירים, ביחוּד העשירים המדוּמים. ואשר לחוּלשה – הקשיבו היטב לסיוּם מאמרו של גאנדי ותראו, שדברי הפּרידה האלה צלילי רעם אצוּרים בהם. “הקוֹנגרס שוֹמר לו את הזכוּת לחזוֹר ולאחוֹז במרי האזרחי לשם הגנה עצמית. זוֹהי הדרך היחידה הנשארת פּתוּחה לאחר שדרך החקירה תיסגר וּלאחר שכּל הויכוחים, המשׂא ומתן ואגרוֹת התלוּנה לא ישׂאוּ פרי”. אמנם “אָסוּר למישהוּ לחדש את המרי האזרחי בלי רשיון מאת הועד הפועל של הקונגרס או מאת הנשיא (ואכן בלי איסוּר זה לא היה גאנדי יכול להוֹפיע בלוֹנדוֹן כּשליח האוּמה), ו”עד כּמה שהדבר יהיה בגדר האפשרוּת האנושית יש להימנע ממרי אזרחי" (ואכן בלי אזהרה זאת היה גאנדי איש “הפּוּטשים” ולא איש המהפּכה), ואולם אין ואסוּר להימנע ממרי אזרחי במחיר טובת האומה או כבודה".

לא, גאנדי איננו מופיע בלונדון מזוּין רק בכוָנוֹת טובות, ברצון השלום, ביחס ידידוּתי לאנגליה. הוא גם אינו בונה על הנימוקים ועל ההגיון בלבד, אשר גבול הוּשׂם להם במקום שרצון מתנקש בּרצוֹן. דגל העניים שלוֹ – חתיכת הבד ההיא אשר על המתנים – יכבּוֹש לו בודאי לבבות רבים ואוּלם הכיבוּש הזה אין בכוֹחוֹ להביא לידי הכרעה. כל אלה – שאיפת השלום ויחס טוב גם למתנגד והשפּעת הדמוּת הנעלה והנימוּקים ההגיוניים – את כל אלה צריך לקחת בּחשבּוֹן, לגייסם, להשתמש בּהם, אלא שבכל זאת בהם בלבד לא סגי. יש ורק הכוח יכול לחתוך גורל, ומזוין בכוח זה, שהוא יצר אותו, בהתאם לתנאי הוֹדוֹ, במרי האזרחי, נסע גאנדי ללונדון, וכשישב בועידת הוֹדוֹ ודיבּר על “חוּט המשי של האהבה”, שבו צריכה אנגליה לקשור את הוֹדוֹ אל האימפּריה הבריטית, שמעוּ ודאי רבּים ממשתתפי הועידה, אם לא כּולם, את המשפּט ההוּא: “הקונגרס שומר לו את הזכוּת לחזור ולאחוז במרי האזרחי”. ולא חשוּב אם קראו את המשפּט הזה או לא קראוּ אותו. את תכנוֹ יודעים. אלמלא ידעו, לא היה גאנדי, על כּל קדוּשתוֹ, יושב בועידה לסידור עניני הוֹדוֹ.

ותהיה הסברת הופעת גאנדי איזו שתהיה – צדיק תמים וקדוש או איש חשבּוֹן – אחת היא: פעוּלתו, גם כּלפי פנים וגם כלפי חוּץ, היא פעוּלת מנהיג המונים רב תבוּנות, פעוּלה מדינית יצוּקה מחומר בר-קיימא.

“הדבר”, י“ד תשרי תרצ”ב (25.9.1931)