הוצאת “לעם” / יוסף ויתקין

“הוצאת ‘לעם’ באה למלא את החסרון של חוברות-מדע פופולריות, למקרא בשביל ההמון העברי בארץ-ישראל ובתורכיה”. זהו הכל מה שאמור בהקדמה על מטרתה של הוצאה זו. קיצור לאקוני זה קנה מיד את לבי. ההקדמות הצעקניות, ההכרזות היתירות, הביטול כלפי העבר והנעשה, ההבטחות המופרזות הבאות לפני הוצאת שונות אפילו אצלנו, כל אלו הכרכורים כלפי הרחוב, מטילים תמיד צל על המוציאים ומעוררים ספק ביחס אל איכותה של ההוצאה עצמה וכוח חיוּתה. כאן נשתרשה מיד האמונה בלבי, שהאנשים היודעים למַעט כה בדברים לפני עשותם – מעשיהם בידיהם. ואמנם כן, עבודתם נתקיימה! שתיל רך זה שניטע בצנעה נקלט באדמתנו, והנהו לנגד עינינו עץ צעיר ורענן ומשגשג, ששרשיו מרובים וצמרתו פוריה.

וכמה יזמה, ¹בטחון ואמונה, ואם תרצו – אמונה עיורת, צריך היה להיות בלבות מיַסדי הוצאה זו בגשתם להגשׁימה בחיים! אמצעים חמריים לא היו כמעט, סופרים מומחים לעבודה זו גם כן אינם, והעיקר – גם אותו ההמון העברי, שבשבילו טרחו המיסדים, עוד טרם בא לעולם. כי ההמון העברי בארץ-ישראל ובתורכיה, אותם רבבות הסוחרים, החנוָנים ובעלי-המלאכה שלנו היושבים בעריתורכיה, רבבות נשי ההמון הזה ובנותיו, כולם, זולת אחוז קטן מאוד, אינם נזקקים כלל לשפה העברית. המעטים מהם מהדור הישן, היודעים “לשון הקודש”, לא לספרות שכזו הם נזקקים ולא אותה מסוגלים הם להבין. נשארים איפוא המשכילים העברים שבערי ארץ-ישראל ומושבותיה, צעירי הפועלים המבינים עברית, צעירי המושבות וצעירותיהן שגמרו את בתי-הספר והמתלמדים עדיין. “המון” מוגבל זה, שמצד אחד מספרו כה קטן עדיין שאין בכוחו לתמוך בשום הוצאה זולה, הדורשת או שוק רחב או סכומים מרובים להפסיד, הנהו מצד שני כה מגוּוָן, שאינך יודע באיזה חומר לגשת אליו ובאיזה סגנון לבחור. כל אלו המכשולים היו עלולים לרפות ידי בעלי חשבון והגיון קר, אבל לא ריפו את ידי הצעירים האחדים אנשי הלבב שהתמכרו לעבודתם זו. המה ידעו שעבודתנו שבארץ עבודה שׁבלב ושׁברגשׁ היא, וההגיון הקר לא חִייב למפרע הצלחה לשׁום צעד שעשינו. בהכרה זו ניגשו הצעירים לעבודתם והחוברות התחילו מופיעות.

לפיכך כשאני בא עכשיו בסקירה קצרה על 20 החוברות שהופיעו עד כה, ואהיה מוכרח להראות על אי-אלו ליקויים ומגרעות, אין בכוונתי להאשים את המו"לים על העבר, כי גלוי וידוע לפנַי שעשו כל מה שביכלתם ויותר מאשר ביכלתם, אלא בא אני לציין את התיקונים הצריכים לבוא להבא, ואת דרך השתלמותה של הוצאה זו, לפי דעתי אני.

עתה נגש לחוֹברות עצמן.

ראשונה הופיעה החוברת “האדם והטבע”, מעובד על-ידי מ. זעירא. חוברת זו היתה צריכה, כנראה, לפי דעת המו"לים, להיות כעין מבוא ופתיחה להוצאה. היא צריכה היתה לעורר את שימת לבו של הקורא ההמוני על מקומו של האדם בטבע ויחסו אליו, לעורר בו כמו כן את כוסף הלימוד ואת הסקרנות העליונה, סקרנות המדע. לפי דעתי, לא קלעה החוברת אל המטרה הזאת.

לסוג אותם קוראים הרגילים בקריאת מאמר מדעי פּופּולרי היא לא חידשה כלום, ואותו סוג הקוראים שהסתפקו עד עתה ברפרוף על-פני עתון ובקריאת ספרות יפה, שעל-פי-רוב ערכה מוטל בספק, אותו סוג, כידוע, משתעמם מיד מכל קריאה הדורשת עיון כל-שהוא, וגם את הרומן שלו ישליך הצדה אם לא צדהו ברשת מאורעותיו ונוראותיו מהעמוד הראשון. אל קורא זה, שאליו מכוּונת ההוצאה בעיקר, צריך היה לגשת בזהירות יתירה, אותו צריך לחנך בקריאה מדעית מתוך הרגליו הוא, מתוך סיפורים מדעיים מושכים את הלב, או לפחות בחומר מדעי ומפתח, משולב באנקדוטות מעניינות, וחוברת כעין “האדם והטבע” צריכה היתה להיות מוגשת לו אחרי שורה שלמה של חוברות שונות, כעין מסקנה מכל האמור עד הופעתה. ומעיד אני, שהרבה קוראים מהסוג המדובר, או שלא קראו אותה כלל או שהחלו ולא גמרו. על סגנונה של חוברת זו קשה להגיד דבר ברור, אין בו כל שאיפה לאוריגינליות, לבריאת סגנון עממי, כאשר פוגשים אנו פה ושם בחוברות הבאות, ולכאורה אינו קשה, אך גם נוח איננו. אין בו בסגנון זה אותו הרוך והלחלוחית, המסב לו לקורא עונג אֶסתיטי מצד צורתו. והתוכן – אך כיון שהיא מעובדת מהוצאה לועזית מפורסמת, אין אחריות המעתיק וההוצאה שלנו עליו.

החוברת השניה “עזרת בעלי-החיים זה לזה”, מעובדת על-ידי מר מ. קריצ’בסקי, היא די מוצלחת הן מצד התוכן האנקדוטי המעניין, הן מצד המגמה הכמוסה בה והן מצד הסגנון. חן מיוחד יש לו לסגנונו של מר ק. פעם אתה מרגיש בו בת-שחוק קלה, חביבה, פעם רוך של אגדה. עשיר הוא ומגוּון, ונוח הוא גם לקורא ההמוני. וחבל, שמר ק. הוא אורח לא-קבוע בספרות העממית שלנו.

אחרי שתי החוברות הללו באו שתי חוברות “מחיי הפראים” של א. ברלין, בתרגומו ועיבודו של מר אדלר. בבחירת נושא זה כבר בולטת כל חוסר השיטתיות וכל המבוכה שבה באו המו"לים בצאתם לחפש חומר ולהגישו לפני הקהל. לסַדר מראש שורה של נושאים מדעיים, שיהא בהם גם קשר פנימי גם הדרָגה ידועה, ולהזמינם אצל מומחים שׁונים למקצועותיהם לא היו אמצעים, והעיקר: חסרו מומחים לעבודה. ואלו המעטים שבנו, שיכלו לעשות דבר-מה בשביל הוצאה זו, גם הם לא נענו בזמן הראשון. הדבר נשאר איפוא מסור בידי מקרה. פלוני נדבוֹ לבו לתרגם או לעבד דבר-מה מלועזית, על-פי-רוב מרוסית, שאליה נזקקו בעיקר המשתתפים הראשונים, הלך ותירגם ועיבד חוברת או חוברות מהחומר שנזדמן במקרה לידו. ובאופן שכזה זכינו להרבה חוברות וגם לשלוש החוברות הללו “מחיי הפראים”. תכנם האנקדוטי יעניין ודאי את הקורא ההמוני ויעורר בו פעם שחוק, פעם בלָהה, אך תוכן מפתח ומרחיב באמת את דעתו של הקורא ההמוני כמעט שאין בהן. בתור חוליה בתוך חיבור גדול אֶתנוֹגרפי ודאי שיש לחומר הזה ערך רב, אבל בתוך שלוש חוברות בודדות, שאין לפניהן ואחריהן ולא כלום, ולפני קוראים בלתי-מוכנים, תועלתן מוטלת בספק גדול. סגנונן חסר אמנם גון מיוחד, אך קל ונוח לקריאה.

החוברת החמישית היא ביוגרפית: גיאורג סטפנסון, מעובד על-ידי א. ב. רוזנשטיין. רעיון זה – לתת לפי העם ביוגרפיות קלות מגדולי המדע, ממציאיו ולוחמיו, ודאי רעיון מוצלח הוא, כי אין לך חומר טוב מזה המפתח ומעורר את הכוחות הנרדמים לפעולה ומרץ. ברם, כיווּץ יתר של החומר ויובש הסגנון החלישו מאוד את ערכה של חוברת זו, ועל זה יש להצטער הרבה. דווקא חומר זה צריך היה להיות מורצה באופן אחר.

החוברת “החיים בטיפת מים”, תרגום מר גולני, גם היא, כאשר יעיד עליה שמה, בעלת תוכן מעניין, אלא שגם פה חסר הסגנון כל גמישות ויופי, ובזה מפסידה החוברת הרבה מכוח המושך שלה.

ה“ספר” הראשון, שהוא כעין עבודה אוריגינלית שהוציא “לעם”, הוא ספרו של מר פ. א. “מחיי הצמחים”, מעובד, כפי דברי המחבר, ממקורות שונים. ספר זה היה כבר לעיני מומחה, ואנו אין לנו אלא לציין את משפטו של אותו מומחה, שמצד המדע אין בספר זה שגיאות, אבל מצד התאמתו לקהל הקוראים שלנו אינו דבר שלם. ספר קריאה פּוֹפּוּלרי איננו. יותר מדי חומר מדעי ומורכב ומקיף צימצם המחבר בספר הקטן הזה בן 60 עמוד. ומאהי טעמא אינו גם ספר-לימוד, כי סוף-סוף אינו אלא מרפרף על החומר הרב שהוא מכיל, ולא לספרי-לימוד התכוון “לעם”. בכל זאת נתקבל ספר זה ברצון מאת קהל הקוראים. חלק גדול מקוראי “לעם” יש להם נגיעה פחות או יותר ישרה עם עולם הצמחים, ובספרותנו, כידוע, אין כלום בנוגע לעולם זה, וכל מי שרצה לשאוב אי-אלו ידיעות בנוגע אליו, ותהיינה היותר צנומות, היה מוכרח לנוע על שפות לועזיות, אם רק נזקק להן, או לשקוע בבערותו. מובן איפוא מאליו, שספר זה, המכיל בקרבו סכום הגון של ידיעות מעולם הצמחים ובסגנון די קל ומדויק, נתקבל ברצון, וגם אי-אלה ליקוייו נסלחו לו, וילקוייו, צריך להודות, אינם מרובים. פה ושם לא דק אמנם המחבר בדבריו דיוק מדעי מוחלט ונתן מקום למושגים ערפליים קצת. למשל: בדברו על דבר התחלקות הגופים הוא מגיע עד האטומים, ומיד הוא מביא ראָיה מהתפשטותו של הצבע במים, והקורא יכול לטעות ולחשוב שהצבע מתחלק במים לאטומיו, וזה לא נכון. ובדבריו על הגבעול הוא אומר: “כשנסתכל היטב בגבעול ונלמד לדעת כל פרטי מבנהו, נשתומם לטבע שהתחכם לעשותו יפה ומועיל כל כך”. מושגים אלהעל התחכמות הטבע אין מקומם בספר מדעי, אפילו פופולרי. אולם כל זה אינו מוריד את ערכו של הספר, והוצאתו היתה צעד מוצלח מאת “לעם”.

על יתר החוברות שבאו אחר-כך, כגון “גאריבלדי”, “מפעלי שֵֹכל האדם” ו“הבאקטריות” טבוע שוב חותם המקריות, ובתרגום בסגנון מורגש לפעמים גם חוסר העיבוד. בחוברת “גאריבלדי”, למשל, היה המתרגם כפוּת, כנראה, יותר מדי למקור, ואפילו הציטטות האחדות על אודות הקולוזיום ²הנורא ונהרות דמי הנוצרים הראשונים שנשפכו, סדקי הכתלים המואדמים בדמם של הנוצרים הראשונים המעונים, לא שונו במאומה. וסבורנו, שהרשות היתה למתרגם להזכיר את דמי היהודים שנשפכו שם הרבה יותר מדמי הנוצרים, ומי שחדר קצת לרוחם של הנוצרים הראשונים וגמישותם הדתית עוד מימי שמעון ושאול, וביחוד הנהגתם בימי פולמוס בר-כוכבא, לזה יש הרשות לפקפק הרבה בכל האגדה על קידוש השם שלהם. ומי יודע אם גם כאן לא ניטל הזֵר מעל קדושׁינו והושׂם על ראשׁ זרים? החוברת היתה מרויחה הרבה בענין ובתוכן אילו הרשה המתרגם לעצמו לעשות פה ושם אי-אלו הקבלות לדברי ימי ישראל במקומות שנתבקשו.

החוברות “מפעלי שֹכל האדם” (שני נסמכים איש אחרי רעהו) ו“הבאקטריות”, היו צריכות לבוא משולבות עם החוברות “האדם והטבע” ו“החיים בטיפת מים”. החומר היה אז יותר מלא ושלם, וגם לא היו נזקקים לחזרה זו המעייפת את הקורא.

כחוברות מוצלחות, הם מצד התוכן והן מצד הצורה, נוכל לחשוב את שתי החוברות “בממשלת בעלי-החיים”, בתרגומו של מר דושמַן. חוברות אלו בתרגומן המוצלח עלולות להעשיר את הקורא ההמוני לא רק בידיעות מעולם החי והבנתו, אלא גם בשפה וסגנון. חי, גמיש, עשיר וממולח הוא כאן סגנונו של מר דושמן. ואם אמנם פה ושם מורגשת קצת אי-טבעיות וניכרת גנדרנות יתירה מצד המתרגם וריבוי מלים זרות וקשות לקורא ההמוני גם במקום שלא היה צורך מוחלט בהן, הנה ההנאה האֶסתיטית שאנו נהנים מסגנונו משכיחתנו את חסרונו זה. ניכר שמר ד. נתחבט הרבה בשאלת הסגנון העממי, ורצה להניח ביסודו את סגנונו של מנדלי ובית-מדרשו. לדידי אין סגנון זה מתאים בכל זאת להוצאות פּופּולריות שכאלו, כי למרות צורתו העממית והתאמתו המדומה לשפה המדוברת, הוא אינו אלא סינתזה של שפת התנ"ך והספרות הרבנית, ודורש הוא מאת הקורא למדנות ידועה, וחושש אני שהרבה מאותו היופי שבתרגום, שהסב לנו הנאה אֶסתיטית, יישאר כספר חתום לפני הרבה מהקוראים ועוד יועיל לעַרְפל בפניהם את התוכן בכלל. שאלת הסגנון בהוצאה שכזו היא שאלה חשובה ביותר.

גם בנוגע לשאר החוברות המונחות לפנַי, עד 20 ועד בכלל, אין לי אלא לחזור על זה שאמרתי מקודם: בכּל ניכר מקריות, חוסר שיטה וחוסר עיבוד. ³ אולם אם עד עכשיו קיבלנו באהבה גם את הליקויים והשגיאות של הוצאה זו, בהכירנו מה קשים היו צעדיה הראשונים, עכשיו, כשנתבססה פחות או יותר, כשרכשה לה כבר סוג קבוע של קוראים – עכשיו הגיעה השעה לרכז את הכוחות כלפי שכלולה הפנימי הם מצד התוכן והם מצד הסגנון. עכשיו על המו"לים, בצירוף מביני-דבר מהצד, לערוך רשימה של נושאים שתהי להם הדרגה וקשר פנימי. להזמין מה שאפשר להזמין אצל מומחים משלנו, ובשביל החומר הנשאר להמציא ספרים לועזיים משפות שונות ויותר קולטוריות מהרוסיות, ובעיקר לא יצלח לנו הטון הפופולרי והסגנון של ההוצאות הרוסיות שאנו מחקים על-ידי התרגומים. ההמון הרוסי הוא יותר ילדותי ונבער מההמון שלנו, ולפיכך נראים התרגומים של החוברות הרוסיות ילדותיים יותר מדי לחלק ידוע מאתנו, האוהב עדיין את החריפות והעיון (בחורי-הישיבות, בעלי-הבתים המשכילים וכדומה), וזה עלול להקטין את ערך החוברות בעיניו ולהרחיקו מהן.

בטוח אני שהוצאה זו תתקן לאט-לאט את אשר יש לה לתקן, ותהי במשך הזמן לאחת החוליות החשובות במרכז הרוחני שלנו.