1 מעשה בספינה טעונה יין, שהפליגה בים ועמד עליה תנין לבלוע אותה. נטל רב-החובלים חבית-יין והטילהּ לתוך פיו של התנין – ולא נתקררה דעתו; הטיל לתוך פיו גוי מן הגויים שבספינה – ולא נתקררה דעתו; חזר והטיל לתוך פיו יהודי מן היהודים שבספינה – ומיד נתקררה דעתו והסתלק מן הספינה והלך לו.

לימים נצוד אותו תנין. העלוהו הציידים ליבשה, פלחו את בטנו ומצאוּ – יהודי עומד ומוכר יין לגוי.

2 אמרי דבי-רב:

מניין אתה אומר, שגוי שעושה פרקמטיא סופו רווחים ושפע, וישראל שעושה פרקמטיא סופו מקח וממכר בעלמא –

שנאמר: “שפע – עמים יינקו” ¹, “עמים”, פרט לישראל.

3 אמרו לו לליצן:

שמא אתה יודע, למה נתן רבי יהודה סימנים במכות?

מה רווח הרוויח בזה?

החזיר הליצן:

ודאי אני יודע. רבי יהודה הרוויח מה שכל יהודי מרוויח – מכות. צאו וחשבו: “דצ”ך" – דם, צפרדע, כינים; “עד”ש" –ערוב, דבר, שחין; “באח”ב" – ברד, ארבה, חושך, בכורות. הרי ש“מכּת”, האמורה בבכורות, הרוויח.

4 וַלדני היה מדכּי חבד: ששה כבר הוליד, ואשתו שוב כרסה בין שיניה. אמרו לו:

מרדכי, לכשיגדלו הללו מהיכן יתפרנסו?

החזיר מדכּי:

או שיהיו קבלנים, או שיהיו מלמדים; או שיהיו סוחרים, או שיהיו בטלנים. בין כך ובין כך משלהם לא יהיה לכם ולא כלום, ויתפרנסו משל הקדוש ברוך-הוא.

5 שבת אחרי שינה של צהריים יצאו קבלן מפורסם ומשכיל מפורסם לטייל. אמר הקבלן למשכיל:

על הקבלנות הראשונה שלי אתה שואל… כל מה שירשתי מבית-אבא הפסדתי בה, וגם ממונם של אחרים קברתי בבור-צרה זו.

ומה היתה תקנתך? – שאל המשכיל.

כמעשה כל הקבלנים עשיתי. ביקשתי ומצאתי קבלנות אחרת, גדולה מזו. ראשית-כל לקחתי דמי-קדימה, כנהוג. מקצת נתתי לבעלי-החובות ומקצת הנחתי לעסק ולפרנסת-הבית…

וקבלנות זו היא שהעשירה אותך? – הפסיקו המשכיל.

לא דובים ולא יער… בה הפסדתי עוד יותר.

ומה עשית?

כמעשה כל הקבלנים שוב עשיתי. ביקשתי ומצאתי קבלנות אחרת, גדולה גם מזו. ראשית-כל לקחתי דמי-קדימה, כנהוג. מקצת נתתי לבעלי-החובות ומקצת הנחתי לעסק ולפרנסת-הבית…

וקבלנות זו? – חזר המשכיל והפסיקו.

זו הפסדהּ ברי מלכתחילה.

אם-כן, – תמה המשכיל, – מה סופו של דבר?

ליגלג עליו הקבלן:

אי אתה יודע סופו של דבר? סוף אדם למוּת…

6 אחד מן העיירה, שכלתה לו פרנסתו, נמלך ושינה מקומו ויצא לכרך גדול. ביקש להיות שם שמש ב“מניין” קטן ולא עלתה בידו, משום שלא היה בקי בכתב ולא ידע לרשום סדר העליות וחשבון הנדרים והנדבות. ראה שאין לו תקנה ונעשה רוכל: תלה לו ארגז מלפניו והתחיל מחזיר על הקסרקטין שבכרך ומוכר לחיילים ולקצינים סיגריות וגפרורים וכדומה.

לימים הטיל הקדוש-ברוך-הוא מלחמה גדולה בעולם ואותו רוכל עלה לעושר. תחילה החליף ארגזו בחנות, אחר-כך החליף חנותו במחסן, ולסוף נעשה קבלן והיה משביר למלכות צורכי-החזית. וכשהגיע שעתו לחתום על קבלנות של מאות-אלפים, טבל אגודלו בדיו והניחו על הנייר לשם סימן. תמה הגנרל העומד מצד המלכות ואמר לו:

אדוני קבלן, מפני מה אין אתה חותם כדרך שבני-אדם חותמים?

השיב הקבלן:

כתב לא למד עבדך מימיו.

שרק הגנרל בשפתיו מחמת פליאה ואמר:

אם כשאינך יודע כתיבה וחתימה הגעת לכך, למה היית מגיע אילו ידעת!

החזיר לו הקבלן:

יהי שם ה' מבורך שאיני יודע. אילו ידעתי כתיבה וחתימה, הייתי מגיע – עד כדי להיות שמש ב“מניין” הקטן.

7 שניים מגדולי-הבורסה טיילו ברחבה שלפני הבורסה. הסתכל אחד מהם לצדדין ואמר לחברו:

רואה אתה פעוט זה, הנסרך אחריך? משמוּט הוא ומתכוון למטפחת שבכיסך.

החזיר לו הלה: הנח לו. אף אני ואתה התחלנו בקטנות…

8 קרתני בא לכרך והתאכסן אצל קרובו. פעם אחת אמר לו קרובו:

בוא ואראך את הבורסה שלנו, שהיא אחת מן המפורסמות בעולם.

וכשהגיעו לשם ראו: שני כרסנים גוּצים יוצאים מן הבורסה, ויותר שהם מדברים בפיהם הם ממללים באצבעותיהם. זקף בהם הקרתני את עיניו ואמר לקרובו: הללו מי הם?

החזיר לו קרובו:

הללו אחים הם ומגדולי-הבורסה הם, וכל-שעה שנפטרים זה מזה מונה כל אחד ואחד אצבעותיו – שמא גנב השני אחת מהן.

(השווה: נרשאה נשקך – מני ככיך (שיניך) חולין קכז, א. – משל ערבי אומר: “תן לו שלום ומנה אצבעותיך”)

9 הלכה נתחדשה היום, – סיפר יהודי בשוק. – בבית-דינו של הרב נימנו וגזרו על הנשים, שמשתים-עשרה עד אחת לא תהא להן דריסת-הרגל ברחבה שלפני הבורסה.

תמהו השומעים:

מה טעם גזרו כך?

הסביר המספר:

משום שאותה שעה הכל יוצאים מן הבורסה בלי מכנסיים…

10 במהומת הספסרוּת של ימי-המלחמה נכנס יהודי אצל ספסר מובהק ליטול הימנו עצה:

שמועה שמע, שכתרים אוסטריים עתידים לעלות. שמא כדאי לקנות אותם?

אמר לו הספסר:

עצתי, שלא תקנה. כתרים אוסטריים חזקתם רעה.

הירהר השואל אחרי עצתו של הספסר – והלך וקנה והפסיד.

לאחר שבוע חזר ובא אצל אותו ספסר:

לא נשמעתי לעצתך ונענשתי. קונם, שמעכשיו לא אשנה מעצתך…

שמעתי משבחים את האריות הרומניים. מה דעתך עליהם, לקנות אותם או לאו?

אמר לו הספסר:

עצתי, שלא תקנה. אריות רומניים אין בהם ממש.

שמע השואל – והלך וקנה והפסיד.

ושוב בא אל הספסר:

פעמיים עברתי על עצתך וניזקתי. ארור אני, אם מעכשיו אסור מדבריך ימין ושמאל… שמעתי מנבאים גדולות למרקים גרמניים. מה עצתך?

אמר לו הספסר:

עצתי שתישק לי בטבורי.

נבוך השואל וגימגם מחמת מבוכה:

בטבורך?

החזיר לו הספסר:

כך עצתי. וחזקה עליך, שאתה תעשה ההיפך…

11 סוחר ישב לפני הרב שבעירו ובסודי-סודות גילה לו נגעי-לבבו:

השנה נעשו עסקיו רעים מאד והפסדו מרובה.

כמה הפסדת? – שאל הרב.

עשרת אלפים.

נאנח הרב:

הון עצום!

נאנח אחריו גם הסוחר:

רבי, וּבהון עצום זה גם אלפיים משלי…

12 בחור בן-עשירים ביזבז ממון רב משל אביו, וכשראה שכיסיו מתרוקנים, הלך ונשא בת-עשירים ונעשה סוחר. שמח האב הזקן: סוף-סוף חזר בן-זקוניו למוטב ודעתו נתיישבה עליו.

לא היו ימים מועטים והבן-הסוחר שב לדפוק על קופּתו של האב.

תמה הזקן:

משטה אתה בי? שלושים אלף שהכניסה לך אשתך, היכן הם?

תמוּ ונשלמוּ.

הא כיצד? – קפץ הזקן ממקומו. – נאמר: חמישה אלפים לדירה ולכלים, חמישה אלפים לפרעון-חובות, עוד חמישה אלפים למה שאיני יודע ואיני רוצה לדעת. והשאר?

אבא. – זקף הבן את קומתו, – וסוחר לא הייתי?…

13 סוחר תהה על קנקנו של חברו:

מה מצב עסקיו?

ברוך-השם – פטרו הלה. – כבשנה הבאה.

תמה הראשון:

מה משמע כבשנה הבאה?

הסביר לו השני:

קיימא לן: עסקיהם של ישראל לוקים משנה לשנה. ואילו עסקי שלי לקוּ השנה כאילו אני כבר עומד בשנה הבאה.

14 משיחתן של בריות:

למצב עסקי אתה שואל? – מה עסקיהם של כל ישראל נמשלוּ לספירת-העומר, אף שלי כך.

פירוש?

ספירת-העומר, כל מה שאתה מוסיף לספור היא פוחתת והולכת, ולספּור בקול – אסור…

15 לפרשת-השבוע אתה שואל? – העבודה, שאיני יודע. פרשיותי שלי מרובות. יום ליום מלמדני פרשה “כי תצא למלחמה”, האשה – פרשה “תזריע”, הילדים – פרשה “בלק” ², הנדוניה – פרשה “וילך”, העסקים – פרשה “ניצבים”, “השטרות” – פרשה “ויגש”, בא הדיין ומלמדני – פרשה “וישב”…

16 סוחרים שותפים נתקלו בעסק רע ויצאו נקיים מכל ממונם.

התחילו מריבים בדבר-חשבון ובאו אל הרב לדין.

עיין הרב בפנקסיהם ואמר להם:

אתם בעיני כאותם החכמים שנחלקו בחשבון המכות: זה אמר חמישים, זה אמר מאתיים וזה אמר מאתיים וחמישים והצד השווה שבכולם – מכות³…

17 יהודי בא לסוחר מפורסם ליטול הימנו עצה:

נס נעשה לו וזכה בעשרים וחמישה אלפים. מה עסק יעשה בממונו?

החזיר לו הסוחר:

עד שאני משיב לך תשובה, הגידה נא לי תחילה, במה נפשך: אם שתנעם לך אכילתך, או שתערב עליך שנתך?…

18 שניים שהשעה היתה דחוקה להם נמלכו ללכת יחדיו ליריד של ניז’ני⁴.

מקום שמאות יהודים מתפרנסים מן האוויר, שמא יזמין הקדוש ברוך-הוא קצת פרנסה גם להם.

אמרו והלכו ובאו לשם.

עבר יום, יומיים, שבוע – אין כלום. וכל ערב וערב, כשהם שבים ריקם לפונדקם, שניהם יושבים ודואגים:

מחר, מחרתיים תכלה פרוטה מן הכיס – ותקווה אין.

פעם אחת, קודם צהריים, בשעת כובד מקח-וממכר, פגש אחד מהם את חברו כשהוא נישא בכרכרה ומזרז את העגלון שימהר לנסוע. בר-מזל – נאנח הלה אנחה של קנאה.

ולערב כשנזדמנו שוב לפונדקם, פתח ה“בר-מזל” ראשון בקינה:

עוד יום עבר לבטלה, היריד מסתיים – ותקווה אין.

העמיד בו חברו עיניים תמהות:

אם כן, למה זה מיהרת היום כל-כך?

נאנח הראשון:

לא עליך, ידידי. קיבתי לקויה… בשוק אחזוני צירים וחבלים, במחילה… מה יכולתי עשה? להלוך עד לפונדקנו ברגל?…

19 גראף סוויז’ינסקי בא מאחוזתו לעיר וציווה לקרוא אליו למלונו את בּריל, היהודי “שלוֹ”.

בּרקה, – אמר לו סוויז’ינסקי, – הגברת פּקדה, שתקנה להּ פוֹקס יפה. יכול אתה לקנות מיד?

פשיטא! – השיב בּריל והוסיף: – כמה אומר האדון הגראף לשלם בעד פוֹקס נאה בשביל הגברת?

עשרים כתרים.

הניע בּריל ראשו ממזרח למערב ואמר:

אדוני גראף אי-אפשר.

אלא כמה?

לכל-הפחות שלושים.

מסכים… לך וּקנה והבא. אני נחפז לשוב לביתי.

וּבריל ממקומו לא ימוש, עומד ומגרד ערפו.

בּרקה! – התרגז סוויז’ינסקי, – למה זה תעמוד? אמרתי: שלושים.

השתעל בּריל אחת ושתיים ואמר:

יסלח נא האדון הגראף, מה זה פוֹקס? ⁵…

20 עשיר ביקש לקנות בית, והיו סרסורים משכימים לפתחו כל-יום. פעם אחת אמר לו אחד מהם:

רצונך בבית, שהכל יש בו? קנה את הבית, שאני מציע לך. מרוּוח, יפה וסמוך לנהר. בקיץ, כשאתה קם משנתך, תיכף לקימה טבילה, ערב-שבת אתה פושט ידך ושולה דגים חיים מן המים…

ובאביב, –סיים העשיר אחריו, – עולה הנהר על גדותיו ועוקר את הבית והופכו על פניו.

אי, אי, – החמיץ הסרסור את פניו, – היכן הוא הנהר והיכן הבית!

21 בחור נשא בת-כפר ונעשה שם חנווני. לאחר זמן מועט כתב לו אביו מכתב ושאל:

מה מצבו?

החזיר לו הבן:

ברוך-השם! בכפרנו דנים כבר על בניין צרקוב⁶.

לימים שוב כתב לו האב מכתב וחזר ושאל:

מה מצבו?

החזיר לו הבן:

השם ירחם! בכפרנו דנים כבר על בניין בית-מדרש…

22 “כמה וכמה עסקים היו לי, – כתב יהודי לחברו, – וכולם לא הצליחו. עכשיו יש לי עסק חדש, ומובטחני, שהוא יצליח, אם ירצה השם. עשיתי לי חנות לצורכי-אוכל ולצורכי-קבורה, והכל יהיו צריכים לי – החיים והמתים”.

עברו ימים ושבועות – אין קונה. יצא בעל-החנות, בדק ומצא:

אין בעיר לא חיים ולא מתים; הכל גוססים.

23 סיטוני לבגדי-נשים ישב ודן עם סוכנו:

מה יעשה וייפּטר משלושים החולצות, שנשארו לו מעונת-הקיץ?

הירהר הסוכן ושאל:

בכמה אומר מר למכרן?

השיב הסיטוני:

לי עולה כל חולצה חמישה רובלים. מסכים אני להפסיד רובל שלם בכל אחת מהן, ובלבד שאפטר מכולן.

נענה הסוכן ואמר:

זאת נעשה. נשלח את החולצות לפרובינציה הנידחה, למעולים שבלקוחותינו. חמש-חמש חולצות נשלח, ובמכתב-הלווי נכתוב כך: “אנו מתכבדים לשלוח למעלתו ארבע חולצות מובחרות שבמובחרות, חמישה רובלים החולצה”. יודע ומכיר אני את אחינו, בני אברהם, יצחק ויעקב: ימצאו חמש חולצות במקום ארבע – יאכלו ענווים וישבעו. ואנחנו את דמינו נקבל: עשרים רובל מאת כל לקוח – הרי ארבעה רובלים החולצה, כרצונו של מר.

יפה דרשת! – הסכים הסיטוני.

לא היו שבועות מועטים והסוכן שאל את בעליו, אם כבר נתקבלו דמי החולצות? גנח הסיטוני ואמר:

אוי, חביבי, רמאים בני-רמאים הם לקוחותינו היפים שבפרובינציה הנידחה. איש-איש מהם החזיר ארבע חולצות ופיתקה בצידן: “כבר עבר זמנן”…

24 חנווני לאריג בא ללודז, קנה סחורה וכמנהגו של עולם ביקש ליתן למוכר שטר לתשעים יום. סירב המוכר ואמר לו:

מודה אני, ששטרך לתשעים יום יפה בעיני, אבל מה אעשה, ידידי, ותשעים הלילות מגוּנים עלי…

25 חנווני קרתני בא לכרך ונכנס לחנות “כל-בו”. משנכנס – קפא במקומו מחמת תמיהה. הציץ עליו בעל-החנות ושאל אותו:

על מה אתה תמה: על הסחורה המרובה, או על הקונים המרובים?

החזיר לו הקרתני:

לא זו ולא זו, אלא אחרת אני תמה: ומה אני, שחנותי טיפה מן הים לגבי חנותך, עצמוּ חובותי משערות-ראשי, אתה, שחנות כזו לך, כמה עצומים חובותיך שלך!

26 קטע ממכתבו של חנווני קרתני לסיטוני שבכרך:

"…האריג, ששלח לי מעלתו, טוב ויפה בעיני. המחיר רוּבּל האמה, מקובל עלי. אלא אם יבואו למעלתו קונים מעיירתנו יאמר נא להם, שהמחיר הוא לא פחות מרוּבּל ועשרים, כּדי שלא אהיה זקוק לשקר "…

27 אורח התהלך ברחוב-היהודים. ראה חנות ועליה שלט: “כאן מוכרים מלבושי-משי מכל המינים”, נכנס וביקש סוּדר של משי בשביל אשתו. אמרה לו החנוונית:

סוּדר של משי מניין לנו? אנו אין לנו אלא כלים משומשים למכירה.

תמה האורח:

אם-כן, שלט זה למה?

הסבירה לו החנוונית:

אף הוא משומש ולמכירה עומד.

28 מוצאי-שבת נזדרז חנווני לפתוח חנותו תיכף אחרי הבדלה, כדי שיתחיל ראשון ב“פדיון” לשם סימן טוב. נכנסה ילדה ואמרה לו:

אמא מבקשת חצי-לוג נפט בהקפה ובבקבוק שלך. אף תלווני הביתה, שאני מפחדת ללכת יחידה בלילה.

29 קונה נכנס לחנות מוכרת בגדים, בחר לו חליפה ואמר לחנווני:

בבקשה ממך, שתאמר לי מיד את המחיר האחרון. אני אין דרכי להיתגר.

אף אני כך, – החזיר החנווני, – בחנותי המחירים קצובים, ומהם אין לגרוע… חליפה זו – לא אומר לך לא שלושים רובל, ולא עשרים וחמישה, אבל לא פחות מעשרים.

החמיר הקונה את פניו והחזיר:

ואני לא אומר לך לא חמישה רובלים ולא שמונה, אבל לא יותר מעשרה.

הסתכל החנווני בפניו החמוּרים של הקונה וקרא למשרת:

חיים! קח ועטוף חליפה זו בשביל האדון.

30 חנווני מוכר-בגדים הניח את בנו בחנות והלך לבית-המדרש לאמר קדיש אחרי אביו.

קודם שיצא אמר לבנו:

אם יבוא אדם לקנות חליפה, הסתכל בפיתקה שעליה והווה מחשב רובל אחד כנגד כל נקודה שבפיתקה.

שמע הבן וניענע לו בראשו.

כשחזר החנווני מבית-המדרש מסר לו בנו עשרה רובלים, מחיר חליפה שמכר. תמה החנווני:

עשרה רובלים? חליפה יקרה כזו לא היתה לי בחנות.

אבא, – אמר לו הבן, – הרי הפיתקה.

נסתכל החנווני בפיתקה וצהבו פניו:

ברוכים הזבובים!…

31 קונה נכנס לחנות מוכרת מלבושים, בחר סודר נאה בשביל אשתו ושאל:

סוּדר זה מה מחירו?

עשרים וחמישה זהובים, – השיב החנווני.

הירהר הקונה וחישב עם עצמו:

“הואיל והוא אומר עשרים וחמישה, שמע מינה כוונתו לאמר עשרים. באמת מחירו של סוּדר זה חמישה-עשר. מכאן, שצריך להפחית חמישה ולהציע לו – חמישה”…

32 חנווני היה מאריך ב“אחד” של קריאת-שמע יותר מכל הציבור כולו. אמרו לו:

שמא כוונות האר"יזל אתה מכוון?

החזיר החנווני:

כוונות האר"יזל מניין לי? אני אין לי אלא כוונה אחת: יהי רצון ויזמין לי הקדוש ברוך-הוא היום ובכל יום קונים טובים, שאין דרכם להיתגר, וארוויח, אם ירצה השם, “אחד באחד”…

33 אב ובנו הקטן נכנסו לחנות מוכרת בגדים.

שלום!

שלום!

חליפה בשביל ילדי זה. אבל תנאי קודם למעשה, שיהא האריג מן המובחר ולא יתכווץ מחמת כביסה.

נתן לו החנווני חליפה ונשבע בחיי-ראשו ובחלקו לעולם הבא, שאפילו אם שלוש פעמים ביום יכבסוהּ לא תתכווץ כמלוא-נימה.

לקח הקונה את החליפה, שילם והלך לו.

לא היו ימים מועטים והקונה ובנו עמו נכנסו שוב לאותה חנות.

הסתכל החנווני בחליפה החדשה של הילד וראה: השרוולים אינם יורדים לו מן המרפק ולמטה, המכנסיים מסתיימים לו חצי-אמה למעלה מן הקרסוליים וכנפות-המקטורן הפסק טפחיים בין אחת לחברתהּ.

מיד הישרה החנווני חיוך של קורת-רוח על פניו ואמר לאבי-הילד:

הפלא ופלא! כמה גדל, ברוך השם, בנך…

34 ההוא שנכנס לחנות מוכרת צורכי-עישון וקנה סיגרה. לא היו רגעים מועטים חזר ובא וכולו רוגזה:

ביקשתי סיגרה שוּפרא שבשוּפרא, ונתת לי סירחון שבסירחון!

שתק החנווני ולא אמר כלום. נתכעס הקונה וצעק:

למה אתה שותק? תשובה אני דורש.

החזיר לו החנווני:

מה אומר ומה אדבר? בר-מזל אתה, בלי עין רעה. אתה יש לך רק סיגרה אחת כזו, ואילו אני כל חנותי מלאה אותן.

35 הלך עבר לתומו ברחוב-היהודים, ובדרך-הילוכו הסתכל בחנויות שלפניו. נטפלה אליו חנוונית אחת והתחילה משדלתו:

רבי יהודי, סורה נא. סחורות מכל המינים יש לנו.

ומטפחות-אף, – שאל האיש, – יש לכם?

למאות – התפארה החנוונית. – של בד, של כותנה, של משי.

אם-כן, – החזיר לה ההלך, – איעצך: קחי אחת מהן וקנחי חוטמך.

36 נכנס אדם אצל גילדאה ומצאוֹ יושב ומעיין בספר. שאל לו אותו אדם:

שמא יש לך עורות ממין פלוני?

יש, – השיב הגילדאה מתוך הספר ורמז בידוֹ כלפי מעלה.

עלה אותו אדם לעלייה, שהה שם כמה ששהה, בדק את העורות אחד-אחד, ירד ושאל.

בכמה?

אין דעתי למכור, – נענה הגילדאה מתוך הספר.

אם-כן, למה רמזת לי לעלות לעלייה?

חזר הגילדאה והשיב מתוך הספר:

מה איכפת לי, שאיווררת קצת את העורות?…

37 כלל גדול שינן בעל חנות כל-בו לפקידים-המכרנים:

קונה שנכנס – אל יצא ריקם. שאל סחורה שישנה אצלנו – מיד נותנים לו; שאל סחורה שאיננה אצלנו – מציעים לו אחרת במקומה ומפתים אותו עד שיתפתה ויקח.

לאחר שעה נכנס קונה ושאל “נייר אשר-יצר”. פישפש המכרן ולא מצא. נזכר את הכלל של בעליו ואמר לקונה:

“נייר אשר-יצר” אין לנו, אבל נייר שמיר ⁷יש לנו מובחר מן המובחר…

38 סיטוני בא מן הכרך לעיירה קטנה על מנת לנוח. לאחר שעשה באותה עיירה ימים אחדים אמר לאחד מלקוחותיו שם:

טובה ויפה עיירתכם, אבל רק למנוחה ולא למסחר. בדקתי בכל לקוחותי כאן, ואדם ישר בכל אלה לא מצאתי חוץ מאחד.

חוץ מאחד? – תמה הלה. – שמא תאמר לי, מי הוא?…

39 אלמנתו הזקנה של הרב היתה לה חזקת-חכירה לנרות של שבת ושל יום-טוב, וכל אימת שנתבעה לשלם דמי-החכירה היתה מסרבת וקובלת:

העסק אינו מכניס לה כלום: אדרבה, את פרוטותיה האחרונות שלה היא מפסידה בו.

פעם אחת אמר לה “הנאמן” של הקהילה:

אם-כן, רבנית, למה לך ולצרה זו?

תמהה הזקנה:

כיצד יהודי פיקח שכמותך שואל שאלה של שטות כזו?… ומהיכן אתפרנס?

40 ההוא שקנה סוס אצל סייס ורימה אותו הסייס ומכר לו סוס צולע. לאחר שעה חזר ובא הקונה והתחיל צועק:

גזלן, רמאי! את ממוני לקחת, וסוס נתת לי של שלוש רגליים.

השביח אותו הסייס:

ידידי, לחינם אתה כועס וצועק. חייך, שלא לקחתי מאתך ממון אלא כנגד שלוש רגליו של הסוס…

41 טרדן הוא הירשל הרוכל: סובב-הולך משולחן לשולחן בבית-המזון ופזמון בפיו:

מטפחות נאות, צווארונים יפים, ארנקים מהודרים!

רגז אחד מן המסובים ואמר לחבריו:

עכשיו תראו, כיצד אתנקם בטרדן זה… רבי יהודי כתפות יש לך?

יש, יש. ודאי יש. חזקות, יפות… משי טהור… הרי!

מה מחירן?

שני רובלים… רק שני רובלים.

תן את הכתיפות וקח שני הרובלים.

נתן הירשל את הכתיפות ולקח שני הרובלים, נסתלק מן המסובים ופניו עגומים מאד.

צהל בעל-הנקמות:

כך נאה לו לזקן-טרדן זה. עכשיו יקלל את יומו – אמאי לא ביקש שלושה רובלים.

42 הירשל שרוי בצער: כבר עבר ראש-השנה שלהם ובמרכולתו עדיין מונחים שלושה “לוחות” חדשים.

עד שהוא עומד ותוהה, מה יעשה בסחורה זו, שכבר עבר זמנה, נשא עיניו וראה: המאיור סטאפינסקי, לקוחו זה כמה שנים, הולך לקראתו.

“לוח” בשביל מעלתו, – הרים הירשל את כובעו. – עם כל ההידורים.

איחרת, הירשל, – סירב סטאפינסקי. – כבר יש לי חמישה.

היא הנותנת, – נענה הירשל. – מקום שנכנסו חמישה ייכנס שישי… עם כל ההידורים ורק חצי-רובל.

אוי, הירשל, טרחן אתה… לך ואמור לגברת, שתיקח “לוח” ותשלם, וסימנך – שכחתי את הארנק שלי על השולחן, הסמוך לחלון.

וכשהירשל פונה ללכת סטאפינסקי מחזירו:

הירשל, תן את “הלוח”… מצאתי חצי-רובל בכיסי.

הירשל נותן את “הלוח”, נוטל חצי-רובל ומסתלק והולך – לביתו של סטאפינסקי.

“לוח” הבאתי… עם כל ההידורים ורק חצי-רובל.

שוב “לוח”? – תמהה מרת סטאפינסקה. – הביטה וראה: הנה “לוחות” על כל הקירות.

מה אני יודע? – נענה הירשל – מעלתו ציווה. הארנק שלו, אמר, מונח על השולחן, הסמוך לחלון.

נסתכלה מרת סטאפינסקה בשולחן: אמת, הנה הארנק. לקחה “לוח” ושילמה.

עוד “לוח” אחד נשאר לו להירשל. אתרוג אחרי סוכות… שמא יעלה לקלוּבּ? לא, מוטב שלא יעלה, בשעה זו סטאפינסקי מצוי שם כל-יום.

ועד שהוא עומד ושוקל בדעתו. אם לעלות או לאו, קפץ אליו שמש-הקלוב:

הירשל, המאיור סטאפינסקי קורא לך.

סטאפינסקי? מה צורך יש לו בי?

כלום אני יודע? הוא יושב ומספר עם כל החבורה, על “לוח” הוא מספר, וכל החבורה צוחקת. כיון שראה אותך בחלון, מיד ציווה שתעלה אליו.

אה, “לוח”? – צהבו פניו של הירשל. עכשיו אני יודע. “לוח” לראש-השנה פקד עלי להביא, ועדיין לא הבאתי. הסחורה כולה חצי-רובל מחירה, ואני – העלייה במדרגות קשה לי. נזדקן הירשל… יודע אתה, רחימאי? שלם לי אתה את חצי-הרובל, ותחזור ותגבה אותו מסטאפינסקי… הנה “הלוח”, תנהו לו…

43 הירשל הביא ל“פריצה” אבקה לפרעושים. שילמה ה“פריצה” ושאלה:

הירשל, כיצד משתמשים באבקה זו?

פשוט בתכלית הפשטות, – השיב הירשל. – כיוון שאת צדה פרעוש, מיד הלעיטיהו מן האבקה וימות.

צחקה ה“פריצה”:

שוטה אתה, הירשל, אם הפרעוש בידי – אבקה למה לי? יכולה אני לדרסו.

הסכים הירשל:

אם דווקא בדריסה את רוצה – אף זו מותרת.

44 הירשל מכר ל“פריצה” אבקה לפרעושים. אבקה בדוּקה ומנוּסה. למחר פגשה אותו ה“פריצה” בשוק ואמרה לו:

הירשל, רמאי אתה. האבקה שלך רעה מאד.

החזיר לה הירשל:

חס ושלום! האבקה שלי טובה מאוד. אלא שהפרעושים שלך רעים מאוד.

45 שני שותפים סוחרי-תבואה קנו חיטים הרבה על-מנת ליישן⁸ אותן לשם ספקולאציה. בינתיים נסע אחד מהם למדינת-הים, ועד שהוא שהה שם התחילו גשמים יורדים כאן וחיטים נעשו יפות. וכשכתב לו שותפו על עסקי-מסחר ועל הגשמים שיורדים בעיתם ובשפע סיים:

“היבול הולך וטוב, השם ירחם!”…

46 מוכר-תבואה נכנס למסדרון שבקומה התחתונה על-מנת לעלות לקוֹנטוּרה שבקומה העליונה. פתאום – ערדליים יורדים מלמעלה וטופחים לו בפניו, ואחרי הערדליים – אדרת וכובע טסים באוויר ודמות אדם צונחת ונחבטת בקרקע.

אוי, מה זה? – נבהל הנכנס, ומרוב פחד נרתע לאחוריו.

אין בכך כלום, – נענה הנופל, שהכיר את בן-אומנותו. – היום אין הקונטורה קונה שעורים…

47 קטע ממכתבו של סוחר-בהמות לבן-אומנותו:

“היות ומעלתו הצליח, ברוך-השם, וביריד האחרון מכר הכל, ושוב הוא זקוק לבהמות – אל נא ישכח אותי”…

48 אנייה בלב-ים. יהודים מהגרים יושבים חבורות-חבורות, מספרים בדיחות, קוראים עיתונים ישנים, מתפלפלים במצוות התלויות באמריקה, ודרך-אגב עוסקים גם במקח-וממכר, שלא לשכוח את האומנות. אחד מוכר לחברו זוג נעליים מיותרות, והלה עומד על המקח; שני מבקש למכור למלח שעון-כיס בעשרים רובל, והמלח מסרב ואינו נותן אלא עשרה.

בלילה הקיצה סערה גדולה בים. הסכנה גדלה מרגע לרגע והמלחים אצו, רצו דחופים ומבוהלים. פתאום תפס בעל-השעון לאותו מלח, שהיתגר עמו ביום, ופלט ברתת ובזיע:

קח בעשרה… הרי השעון לפניך…

49 עם אשמורת הבוקר הקיץ מוזג משנתו והתחיל דן לפני אשתו: תם אני ולא אדע, עניותנו מהיכן? כלום יין טהור אני נותן לעשו ואיני מוזג לו מחצה יין ומחצה מים? או שמא איני רושם לו בחשבונו שני לוגים במקום לוג אחד?

חכם! – נענתה האשה. – אותו לוג נוסף הלא כולו יין טהור.

50 קודם פטירתו קרא ייני לבניו ואמר להם:

בני, הוו זהירים שלא תדחו עסק-היין מפני עסקים אחרים, שאין כמותו מחזיק ברכה. יותר מארבעים שנה מצוי הייתי אצל עסק זה ובדקתי ומצאתי, שהכל יפה לעשיית-יין – אפילו ענבים.

51 משנכנס ניסן הכריז ייני על שלושה מיני יינות לפסח. אמר לו המלמד שבביתו:

תמה אני, כיצד מוכרים שלושה מיני יין מחבית אחת?

החזיר לו הייני:

אתה בטלן ותמה, כיצד מוכרים שלושה מיני יין מחבית אחת, ואילו אני סוחר ואיני תמה כלל, שמאותה חבית אני מוכר גם חומץ.

52 ההוא שאמר לייני:

כל שעה שאני רואה אותך, אני נזכר את משה רבנו.

תמה הייני:

מה ענייני למשה רבנו?

החזיר לו הלה:

אף במשה רבנו, עליו השלום, היה מעשה במים…

53 כשנכנס החלבן בסוף החודש לקבל כסף התחילה “הגבירה” טוענת, שחלבו מהול במים. נענה החלבן ואמר:

ומי פתי יתן חלב טהור? אולי – בהמה…

54 אמרה החלבנית לבעלה החלבן:

מה נעשה ואין החלב מספיק בשביל כל לקוחותינו?

נשא הבעל את עיניו לשמים המעוננים והחזיר:

אל תדאגי. ישועת ה' כהרף-עין…

55 הגראף, אדוניה של העיירה, פגש “ליהודי שלו”, כשהוא פוסע פסיעות דקות, עקב בצד אגודל, וכובעו שמוט לו עד לערפו, כדרך בני-אדם, שרבות מחשבות בלבם. עיכבו הגראף ואמר לו:

על מה אתה חושב בשעה זו?

לקנות את העיירה מאתך אני חושב, – השיב היהודי.

ליגלג עליו הגראף:

שמא דעתך נטרפה עליך? העיירה שוויה לפחות חצי-מיליון, ואתה – כל הונך חמש מאות זהובים.

החזיר לו היהודי:

אדוני גראף, וכי בשביל שאיני יכול לקנות איני יכול גם לחשוב?