ספר הבדיחה והחידוד G

אלתר דרויאנוב

פרטי מהדורת מקור: הוצאת דביר; תל אביב 1963

m נחלת הכלל

l פרוזה

v עיון

כל פריטי כותר זה זמינים להלן

המלצות: 3 המלצות קוראים

ספר הבדיחה והחידוד: כרך ראשון

מאת

אלתר דרויאנוב

ספר הבדיחה והחידוד: הקדמה

מאת

אלתר דרויאנוב

“ספר הבדיחה והחדוד” הוא פרְיָם של כנוס ועבוד שארכו לי ימים רבים.

לפני שלש־עשרה שנה מוטל הייתי חולה בסנטוריון סמוך לִדְרֶזְדֶן. רופאי אסר לי את הספרים והתיר לי רק את הקריאה הקלה, שאינה טעונה עיון. אחד ממכרי, שהיה מצוי בדרזדן אצל הפרופיסור אבגוסט ווינשה, הביא לי את קובצם של דֶסוּאָר־וויכשה “דער יידישע הוֹמָאריסט”, וקובץ יפה זה קִצּר לי כמה וכמה שעות־שעמום מימי הבטלה ההם. אבל לא על זה בלבד זָכוּר הוא לי בלבי לטובה. הרבה יותר מחזיק אני לו טובה, שממנו ואילך נתתי את דעתי לרשום בפנקסי כל בדיחה וחדוד יהודיים, שבאו לידי, וככה נאסף החומר שֶׁרֻבּוֹ נכנס לקובצי, הַנִּתָּן עתה לקוראים.

עבודת־כנוס זו נתחבבה עלי לא רק משום שהבדיחה מבדחת את הדעת. –יִזָּכַר לה גם חסדה זה! –, כי אם ביחוד משום שתיכף, משעה ראשונה, ראיתי, כי יפה כחה של הבדיחה העממית לשמש מפתח לכמה מִסְתְרֵי־הנפש של העם, שמפתחות אחרים אין להם שליטה עליהם. אין כונתי לאמר, שאמת זו נתגלתה לי מיד לכל היקפה ועמקה. זקוק הייתי עדיין להרבה עיונים, כדי שיובן לי לעצמי מה שהיה לי תחלה רק הברקה ראשונה, הברקה אינטואיטיבית, אם אני רשאי לאמר כך. אבל גם ההברקה הראשונה הספיקה לחבב עלי את ככוסה של בריחתכו העממית: ברי היה לי, שגם לחומר זה יצטרכו כל אלה, שֶׁחֵקר נשמת־העם והבנת רוחו יעשו להם עבודת־קבע.

ואולם, אם בנוגע לעצם הכנוס ידעתי ידיעה ברורה, מה העבודה הזאת לי, רבות נתקשיתי – ביחוד בראשית עבודתי – בנוגע להיכר “יהדותן” של כמה וכמה מן הבדיחות. לא לחנם נאמר: “חתול ובדיחה אין להם בעלים”. אמנם באוצר־הבדיחה שלנו יש סוגים שלמים של בדיחות, ש“יהדותן” ודאית. הללו הן: א) בדיחות, שיסודן הוא “מדרש־לשון” אם מדרש־לשון עברי, או מדרש־לשון יודי; ב) בדיחות, הטבועות בחותמו של הַהוָי היהודי, ולשני הסוגים המובהקים האלה אנו רשאים לצרף גם שלישי: בדיחות, שֶׁסִּמָּנֵי “יהדותן” אמנם אינם בולטים מתוכן, אלא שהן מפורסמות בעם. על אלו יש לאמר: הואיל והן מפורסמות ושגורות בפי העם שמע מינה שהן מתאימות לרוחו ושלו הן. אפילו אם לא במחיצתנו נולדו, חזקה עליהן, שבמחיצתנו נתיהדו ונעשו שלנו, דוגמת אגדות, משלים ופתגמים מהלכים,,שכל עם ועם קולטם “מן ההפקר” ושופך את נוסחו שלו, כלומר: את רוחו שלו, עליהם, ועל־ידי כך הם נעשים באמת שלו. אבל לידי באו – אם מפי ספרים או מפי מְסַפְּרִים –בתורת בדיחות וחדודים יהודיים גם כאלה, שאינם נכנסים לשום סוג משלשת הסוגים האמורים, ובראשית ימי־עבודתי הייתי מתקשה הרבה, איזו מהם לקרב ואיזו לרחק. לא היה לי קריטריון מפורש לכך, ומה גם שעל קובצי “הבדיחות היהודיות”, שנתרבו בשנים האחרונות, הן הכתובים יודית והן הכתובים בלשונות אחרות, אין לסמוך כלל. מחברי הקובצים האלה נוהגים “ליהד” כל בדיחה שבאה לידם: שם יהודי חם מטילים לתוכה והיא נעשית “יהודית” בעל־כרחה. רק בהמשך הזמן למדה אזני להבחין את הבדיחה והחדוד ההם, שבאמת שלנו הם, – אם לפי הפלפול השנון שבהם, אם לפי עוקצם החריף, או לפי סמנים דקים אחרים, שאזנו של המומחה עשויה לתפוס אותם. ודומה אני, שרשאי אני לאמר בבטחה גמורה: באלף וארבע מאות הבדיחות והחדודים אשר בספרי לא יִמָּצְאו יותר מעשרות אחדות, שעליהן יפול הספק, אם שלנו הן או לאו. –

כל זה בנוגע לַכִּנּוּס. עכשיו – על הָעִבּוּד.

בראשונה נגררתי גם אני אחרי ההנחה המקובלת, שבדיחתנו העממית נוטה בעיקרה להיות בדיחת־מלים והיא זקוקה, ככל בדיחת־מלים, דוקא לנרתיקה של אותה לשון, שבה היא נוצרת. ואם־כן, הואיל ורוב בדיחותינו העממיות נוצרות לעת-עתה בלשון היודית, נראה היה לי, כי מצד הלשון אצטרך להלביש את החומר, הנאסף בידי, דמות יודית, אבל במידה שהחומר הלך ורב בפנקסי הוברר לי בְּוַדָּאוּת גמורה, כי אותה הנחה על “הזיקה הטבעית” שבין הבדיחה היהודית והלשון מוטעית היא בעצם יסודה. נסתכלתי וראיתי, שהבדיחה שלנו יחידה היא במינה: בְּרֻבָּהּ הגדול והמכריע אין היא משועבדת ללשון, שבה היא נוצרת. ועוד נסתכלתי וראיתי, שאם אמנם יש באוצרנו קצת בדיחות וחדודים, ששעבודה של הלשון היודית רובץ עליהם ומשעבוד זה אי אפשר לשחררם, הרי יש לנו לכל־הפחות כמספר הזה בדיחות וחדודים, ששעבודה של הלשון העברית רובץ עליהם, ומשעבודה שלה אי־אפשר לשחרר אותם. ואין אני צריך להוסיף, שכיון שהגעתי בהסתכלותי לכך, הוברר לי מאליו, שהחומר אשר בידי דינו שילבש דמות לשונית עברית.

והנה עמדה לפני שאלת הסגנון.

הבדיחה העממית חולי־חולין היא לפי עצם מהותה, כי על־כן היא מטפלת בעניני יום־יום, בחיי הבית והרחוב והשוק, שאדם חוֹצֶה בהם כל־שעה “עד צוארו”. ובכל זאת אין דִבּוּרָהּ אותו הדבור הוֻולגרי, הנזרק מן הפה כמו שהוא, בלי שום יפוי וקשוט. אדרבה: כל עיקרו אין הבדיחה באה אלא כדי לעשות חריץ מיוחד בנפשו של הקולט אותה ובהכרח היא זקוקה להשתמש בדבור, שיש בו מן הברירה הפנימית הקודמת, לכל הפחות – התחלה ראשונית של ספרות ואמנות. זאת אומרת: מצד הסגנון הבדיחה היא יצירה, העומדת על הגבול שבין לשון־הרחוב ובין לשון־הספר, שבין הדבור הוֻולגרי ובין הדבור האמנותי. שורת ההגיון נותנת אפוא, שקובצים של בדיחות וחדודים עממיים, אם הם מעובדים ומתוקנים כראוי, עלולים להעשות סיוע לכל לשון, ובפרט ללשון המתכַּוֶּנת לרדת ממדרגה של לשון־הספר למדרגתה של לשון־הדבור. על ידי הבדיחה מתרחבים תחומיה הצרים והמוגבלים של לשון הספר, מהרי היא קולטת לתוכה שיחתן של בריות בבית, ברחוב, בשוק, אבל היא קולטת אותה לא בכל צורתה המגושמה, כי־אם מתוך עלוי ידוע. ומשום כך נִרְאָה לי להשתמש בסגנון, הקרוב לסגנון האגדה שלנו, משום שגם זו עממית היא ביסודה ותמיד בקשה את הצורה הלשונית הנאותה, אשר על ידה יוכל כל העם, ולא רק יחיד־הַסְּגֻלָּה שבו, “להשמיע את עצמו לאזנו”, ואולם משום שבדיחתנו ספוגה הרבה פלפול, כראח לי להוסיף – במקומות הראויים לכך – גם מצרופיו של סגנון הפלפול שבהלכה, כך היתה כונתי; עד כמה עלתה בידי – איני יודע.

וכאן צריך אני להעיר עוד הערה אחת, יש סוברים, שהלשון העברית המִּתְחַיָּה עתידה לפלוט מקרבה, פליטת אחר פליטה, את הבטויים – וביחוד את הצורות – הארמיים, שנשתרבבו לתוכה (כמובן, חוץ מאלו, שכבר נעשו לה “נכסי צאן ברזל”), ולהחליפם בבטויים וצורות עבריים. במקצת מודה גם אני בזה, ובכל־זאת לא נמנעתי מלהשתמש בבטויים וצורות ארמיים, שנעשו שגרה רווחת בספרותנו התלמודית. סוף־סוף יצירה עממית היא הבדיחה ואין היא יכולה לותר על טעמה העממי המיוחד, ואלו במקום אותם הבטויים והצורות לא עלה בידי למצוא עבריים שגורים כמותם, – שגורים עד כדי טעם וגֶוֶן עממיים.

בהרצאת הבדיחות והחדודים השתדלתי לְקַיֵּם את הוראתו של פולוניוס, ש“הקצור הוא נשמתה של הבדיחה” (“הַמְלַט” II, ב'). יפה הורה דַבְּרָן זה. ב“מבוא” יתברר לנו, שאם אמנם כונתה האמתית של הבדיחה היא לגלות, מעמידה היא פנים כאלו רצונה לכסות. ומכאן, שכל שרטוט יתר פוסל בה. מטעם זה ימצאו הקוראים בקובצִי בדיחות, שאין בהן אלא שתים־שלש שורות. חושש הייתי, שמא תהא שורה יתרה פוגמת. נתכונתי למסור רק את גוף הבדיחה, פרוש: את עוקצה המבדח; שאר “הפרפראות”, העושות את הבדיחה לאניקדוטה, אינן מעניני. רק בשעה שהיתה לפני בדיחה, שלפי עצם מהותה אניקדוטה היא, – וכאלה רבות הן באוצרנו, – הוספתי לה אותם השרטוטים, שהיא זקוקה להם, אבל זהיר הייתי ככל האפשר שלא להיות ותרן גם בנוגע לאלו.

את קובצי חלקתי לעשרים וחמשה פרקים, המקיפים את ההוי שלנו כמעט מכל צדדיו. אבל מודה אני, שלפי האמת אי־אפשר לקבוע מסמרות בדבר: לא מעטות הן הבדיחות, שכמעט כל הפרקים מקומן. כיוצא בזה, אי אפשר לקבוע מוקדם ומאוחר מוחלט בנוגע לסדר הבדיחות בכל פרק. אין כאן אלא שקול־הדעת, ולא כל הדעות שוות…

אלה הדברים, אשר כתבתי בתורת הקדמה ל“ספר הבדיחה והחדוד” הראשון, שיצא בחורף תרפ"ב.

הספר ההוא יצא על־ידי “אמנות”, וחובה נעימה עלי להזכירה לתודה ולברכה. לפני שלש־עשרה שנה היה קובץ של בדיחות כמעט דבר חדש לגמרי בספרות העברית. רָוְחָה ההנחה המוטעית, שהבדיחה שלנו קשורה ודבוקה בלשון היודית, ואי אפשר למסור אותה בשום לשון אחרת, כל־שכן בלשון העברית, שהיא “ספק חיה ספק מתה”, ולדעת רבים, אף כי לא שלמים, מתה גמורה. היה אפוא מקום לחשוש, שהקובץ לא יצליח: קוראים לא ימָצאו לו, והעש יאכלהו. אף־על־פי־כן לא שמה “אמנות” לב לכך והוציאה אותו, ודוקא בצורה יפה ובהדור נאה. לא היו ימים מרובים ביותר והוברר, שהחשש – חשש שוא הוא: נמצאו קוראים לבדיחה הכתובה עברית, וכעבור שנים מעטות נעשה הקובץ כמעט יִקְרָה ביבליוגרפית, ולא זו בלבד, אחרי קובצי יָצאו עוד כמה קובצי בדיחות עבריים, וכלם יחדו הרסו את ההנחה, שהעברית אינה מסוגלת לספר בדיחה כהלכה. עכשיו אין איש מאמין כבר בחולשה מדומה זו של העברית, ואם יש כועסים על הורסיה של אמונת שוא זו – יכעסו להם כנפשם שבעם. יודעים הם, שאין האמת אתם, ובשביל-כך הם כועסים¹.

כל אותן שלש־עשרה הַשָּׁנִים לא הנחתי ידי ממקצוע־הבדיחה, אשר בחרתי לי מתוך המקצועות המרובים, שהעוסקים בהם נהגו לכללם יחד ולקרוא להם “יצירה עממית”, ולא אחטא, כמדומני, בלשוני, אם אֹמַר, שלא לחנם עמלתי. הקובץ הקודם הכיל שש מאות חמשים ושלש בדיחות, ובידי נשארו אז עוד כשבע מאות וחמשים בדיחה בשביל קובץ שני; בכרך הַנִּתָּן עכשיו לקוראים יש אלף ועשרים ואחת בדיחה (בכללן חמש מאות מתוך הקובץ ההוא, וכמעט כלן תוקנו תקון נוסח וסגנון), ובידי נשארו עוד יותר מאלפים בשביל כרך שני ושלישי, שיצאו, כפי שאני מקוה, בקרוב². וחיב אני להדגיש: לולא שבתי בארבע־עשרה השנים האחרונות בארץ-ישראל, ודאי הייתי חסר חלק גדול מן החומר הרב הזה. זכינו בארץ־ישראל לקבוץ גליות, ויותר ממאה ועשרים איש מתושבי הארץ המציאו לי בדיחות וחרודים. המתהלכים בקרב העם בתפוצות הגולה. אבל לא מפי מְסַפְּרִים בלבד אספתי את החומר, כי אם גם - ואולי עוד יותר- מפי ספרים, ובכרך השלישי תבוא רשימה מפורטת גם של המסַפְּרִים וגם של המקורות הספרותיים, אשר להם אני חייב תודה על החומר שבידי.

בדרך, אשר אני הולך זה עשרים ושש שנים לבקש את הבדיחה היהודית, מצאתי, כמובן, גם את הבדיחה של עמים אחרים. אלו שנראו לי יפות ביותר רשמתי בפנקסי, ולאט לאט נצטרפו עד כדי כרך מיוחד, ולו אני קורא: ,מאוצר הבדיחה של העמים“. קצת דוגמאות הימנו פרסמתי בעתונות, ואת כָּלו אתן בתורת כרך רביעי של הספר הבדיחה והחדוד”.

וצריך אני להעיר: יותר שנסתכלתי בבדיחה שלנו והשויתי אותה לבדיחה שלהם, יותר הוברר לי, שגם במקצוע זה של יצירה יונקים התחומים אלו מאלו. ומודה אני: אלמלי כתבתי עכשיו מה שכתבתי לפני שלש־עשרה שנה על “אזנו של המומחה, העשויה לתפוס את סמכיה הדקים של הבדיחה היהודית” ולהבחין בינה ובין הבדיחה מאוצרם שלהם – הייתי בוחר לי לשון זהירה יותר. –

פִּרְיָהּ של השואת הבדיחה שלנו לבדיחה שלהם הם הציונים שבסוף הכרך שלפנינו ואשר יבואו גם בסוף שני הכרכים הבאים, וחובה עלי להקדים ולאמר: הציונים הללו אינם אלא השואות בלבד, ולא בכלל חקרים מדעיים יחשבו, דַּיִּי אם אנשי־המדע ימצאו בהם חומר למחקריהם. –

מקוה אני, שגם כרך חמישי יהיה לו לספרי: “המבוא”, או ביתר דיוק – המבואות. אדם לומד כל־שעה, קל־וחומר במשך שנים. אף אני למדתי, ו“המבוא” שכתבתי לפני שלש־עשרה שנה נתרחב ונסתעף – פרקיו גדלו וגם פרקים חדשים שלמים נתוספו בו, וכלם יחדו עתידים להיות הכרך החמישי של “ספר־הבדיחה”,

ועוד הערה אחת – הערה אחרונה.

עקר העקרים בבדיחה הוא - טיב ההרצאה. מלה אחת יתרה פוסלת את הבדיחה כֻלה; מלה אחת חסרה קוטלת את נשמתה, ומודה אני, שלא קיימתי צו זה ולא במדה מספקת נקיתי הרצאתי מפשע רב של חסרים ויַתִּירים. נסיוני מלמדני, שבדיחה אינה נכתבת כהלכה בבת־אחת: עליך להסתכל ולחזור ולהסתכל בה, כדי לתקן ולחזור ולתקן אותה. בראִיה אחת אי אתה עומד על כל פגימותיה. הכתיבה המרובה והמבוהלת הלבישה את הַפְּרוֹזָה העברית בכלל שק אפור ועשתה אותה מין גולם, שאין אתה מכיר בו לא חתוך־אברים ולא הבהק־צבעים. וכדי להתרחק מן העבירה צריך הייתי להשהות את ספרי אתי עוד יותר ולעבדו עד שיכלו קוציו, אבל יצרו של סופר, ביחוד של סופר, שכבר הגיע לזקנה ויומו שוקע והולך, – כופה אותו, שיהא רואה את דבריו לא רק כתובים, כי־אם גם מודפסים. איני יודע, אם יצר טוב או יצר רע הוא, – לכבוש אותו קשה מאד, והוא שכופה גם אותי לאסוף את ידי מספרי עוד לפני שֶׁכִּלִּיתִי כל קוצין. ויהי רצון, שזקנתי תכפר עלי. * * *

כבר אמרתי, שבכרך השלישי תבוא רשימה מפורטת של האנשים, אשר עזרוני בעבודתי ואני חייב תודה להם. אבל גם את הכרך הראשון איני רשאי להוציא בלי תודה וברכה לבית־הספרים הלאומי בירושלים, לבית־הספרים “שער-ציון” ול“בית אחד-העם” בתל-אביב: באוצרות־ספריהם השתמשתי בכל־עת, ובעין יפה נתנו הם לי את היכולת לכך. ושלֵמה ביותר היתה טובתו של בית-הספרים הלאומי: הוא גם טרח ושאל בשבילי בחוץ־לארץ ספרים, שאי אפשר היה למצוא אותם בארץ.

הרבה ספרים - ובכללם גם ספרים יקרי־המציאות – המציא לי ידידי הטוב והמטיב הביבליוגרף רבי יצחק ריבקינד, ניו-יורק. אלמלא הוא, הייתי חסר כמה וכמה מקורות חשובים. ואם “חמרא למריה”, דין הוא ש“טיבותא לשקייה”, ומה גם ל“שקיא” כמוהו, השָׂשׂ תמיד לסייע את כל העוסק בדברי תורה וספרות.

ברוכים המה לי כל עוזרי, ואם יֵרָצֶה פעלי, אף להם חלק בו.

תל-אביב א' סיון תרצ"ה.

א. דרויאנוב.

כעסן אחד לא נתקררה דעתו עד שקרא בחמתו להרצאת בדיחות שלנו בעברית – “וואנדליות” (עי‘ “דאס נייע לעבען”, ניו–יורק 1923, חוב’ ספטמבר, עמ' 47). כאמור, לא קשה לסלוח לעצם הכעס והחֵמה, אבל קשה לסלוח, שמרוב כעסו וחמתו לא טרח אותו כעסן נכבד לעין במלון פרוש המלה “וואנדליות”. ↩
מלבד אלו יש בידי עוד מאות בדיחות מן הסוג של “אין מגלין אלא צנועין”, ועליהן אני תוהה: מה יהיה גורלן? להשמידן – אסור, לפרסמן – חוששני. בעלי המקצוע שבגויים אינם חוששים. לא יעלה על דעתם של הצרפתים לגנוז את ה־Fabliaux שלהם, כשם שלא יעלה על דעתם של האשכנזים לדון לגניזה את “השוואָנקע” הממולחים שלהם; אדם גדול במקצועו כאלברט וָוסָלפקי לא הוציא מכלל הסרִיָּה הידועה שלו “Narren, Gaukler und Volkslieblinges” את ארלוטו, שלא למד “לשון נקיה” מימיו, ליאונהארט פרישלין לא נמנע לפרסם את הקובץ “Schwinkee Deutsche” שֶׁכֻּלּוֹ “מלח”, פיגיָּה, מלך “המלח” של הבדיחה העממית האיטלקית, תורגם לכמה לשונות, ואַפֶנְסְיֶיב הרוסי, מן הגדולים שבחבורה, לא שיש לפרסם את ה– Русскія завѣтныя сказки שאין כמותם מלח שבמלח. אף–על–פי־כן, אני מהסס, ועדיין איני יודע, מה יהיה גורלו של אותו חומר שבידי. ↩

ספר הבדיחה והחידוד: קבלנים, בורסאים וספסרים; סוחרים וסרסורים; חנוונים ותגרנים; קונים ומוכרים

מאת

אלתר דרויאנוב

1 מעשה בספינה טעונה יין, שהפליגה בים ועמד עליה תנין לבלוע אותה. נטל רב-החובלים חבית-יין והטילהּ לתוך פיו של התנין – ולא נתקררה דעתו; הטיל לתוך פיו גוי מן הגויים שבספינה – ולא נתקררה דעתו; חזר והטיל לתוך פיו יהודי מן היהודים שבספינה – ומיד נתקררה דעתו והסתלק מן הספינה והלך לו.

לימים נצוד אותו תנין. העלוהו הציידים ליבשה, פלחו את בטנו ומצאוּ – יהודי עומד ומוכר יין לגוי.

2 אמרי דבי-רב:

מניין אתה אומר, שגוי שעושה פרקמטיא סופו רווחים ושפע, וישראל שעושה פרקמטיא סופו מקח וממכר בעלמא –

שנאמר: “שפע – עמים יינקו” ¹, “עמים”, פרט לישראל.

3 אמרו לו לליצן:

שמא אתה יודע, למה נתן רבי יהודה סימנים במכות?

מה רווח הרוויח בזה?

החזיר הליצן:

ודאי אני יודע. רבי יהודה הרוויח מה שכל יהודי מרוויח – מכות. צאו וחשבו: “דצ”ך" – דם, צפרדע, כינים; “עד”ש" –ערוב, דבר, שחין; “באח”ב" – ברד, ארבה, חושך, בכורות. הרי ש“מכּת”, האמורה בבכורות, הרוויח.

4 וַלדני היה מדכּי חבד: ששה כבר הוליד, ואשתו שוב כרסה בין שיניה. אמרו לו:

מרדכי, לכשיגדלו הללו מהיכן יתפרנסו?

החזיר מדכּי:

או שיהיו קבלנים, או שיהיו מלמדים; או שיהיו סוחרים, או שיהיו בטלנים. בין כך ובין כך משלהם לא יהיה לכם ולא כלום, ויתפרנסו משל הקדוש ברוך-הוא.

5 שבת אחרי שינה של צהריים יצאו קבלן מפורסם ומשכיל מפורסם לטייל. אמר הקבלן למשכיל:

על הקבלנות הראשונה שלי אתה שואל… כל מה שירשתי מבית-אבא הפסדתי בה, וגם ממונם של אחרים קברתי בבור-צרה זו.

ומה היתה תקנתך? – שאל המשכיל.

כמעשה כל הקבלנים עשיתי. ביקשתי ומצאתי קבלנות אחרת, גדולה מזו. ראשית-כל לקחתי דמי-קדימה, כנהוג. מקצת נתתי לבעלי-החובות ומקצת הנחתי לעסק ולפרנסת-הבית…

וקבלנות זו היא שהעשירה אותך? – הפסיקו המשכיל.

לא דובים ולא יער… בה הפסדתי עוד יותר.

ומה עשית?

כמעשה כל הקבלנים שוב עשיתי. ביקשתי ומצאתי קבלנות אחרת, גדולה גם מזו. ראשית-כל לקחתי דמי-קדימה, כנהוג. מקצת נתתי לבעלי-החובות ומקצת הנחתי לעסק ולפרנסת-הבית…

וקבלנות זו? – חזר המשכיל והפסיקו.

זו הפסדהּ ברי מלכתחילה.

אם-כן, – תמה המשכיל, – מה סופו של דבר?

ליגלג עליו הקבלן:

אי אתה יודע סופו של דבר? סוף אדם למוּת…

6 אחד מן העיירה, שכלתה לו פרנסתו, נמלך ושינה מקומו ויצא לכרך גדול. ביקש להיות שם שמש ב“מניין” קטן ולא עלתה בידו, משום שלא היה בקי בכתב ולא ידע לרשום סדר העליות וחשבון הנדרים והנדבות. ראה שאין לו תקנה ונעשה רוכל: תלה לו ארגז מלפניו והתחיל מחזיר על הקסרקטין שבכרך ומוכר לחיילים ולקצינים סיגריות וגפרורים וכדומה.

לימים הטיל הקדוש-ברוך-הוא מלחמה גדולה בעולם ואותו רוכל עלה לעושר. תחילה החליף ארגזו בחנות, אחר-כך החליף חנותו במחסן, ולסוף נעשה קבלן והיה משביר למלכות צורכי-החזית. וכשהגיע שעתו לחתום על קבלנות של מאות-אלפים, טבל אגודלו בדיו והניחו על הנייר לשם סימן. תמה הגנרל העומד מצד המלכות ואמר לו:

אדוני קבלן, מפני מה אין אתה חותם כדרך שבני-אדם חותמים?

השיב הקבלן:

כתב לא למד עבדך מימיו.

שרק הגנרל בשפתיו מחמת פליאה ואמר:

אם כשאינך יודע כתיבה וחתימה הגעת לכך, למה היית מגיע אילו ידעת!

החזיר לו הקבלן:

יהי שם ה' מבורך שאיני יודע. אילו ידעתי כתיבה וחתימה, הייתי מגיע – עד כדי להיות שמש ב“מניין” הקטן.

7 שניים מגדולי-הבורסה טיילו ברחבה שלפני הבורסה. הסתכל אחד מהם לצדדין ואמר לחברו:

רואה אתה פעוט זה, הנסרך אחריך? משמוּט הוא ומתכוון למטפחת שבכיסך.

החזיר לו הלה: הנח לו. אף אני ואתה התחלנו בקטנות…

8 קרתני בא לכרך והתאכסן אצל קרובו. פעם אחת אמר לו קרובו:

בוא ואראך את הבורסה שלנו, שהיא אחת מן המפורסמות בעולם.

וכשהגיעו לשם ראו: שני כרסנים גוּצים יוצאים מן הבורסה, ויותר שהם מדברים בפיהם הם ממללים באצבעותיהם. זקף בהם הקרתני את עיניו ואמר לקרובו: הללו מי הם?

החזיר לו קרובו:

הללו אחים הם ומגדולי-הבורסה הם, וכל-שעה שנפטרים זה מזה מונה כל אחד ואחד אצבעותיו – שמא גנב השני אחת מהן.

(השווה: נרשאה נשקך – מני ככיך (שיניך) חולין קכז, א. – משל ערבי אומר: “תן לו שלום ומנה אצבעותיך”)

9 הלכה נתחדשה היום, – סיפר יהודי בשוק. – בבית-דינו של הרב נימנו וגזרו על הנשים, שמשתים-עשרה עד אחת לא תהא להן דריסת-הרגל ברחבה שלפני הבורסה.

תמהו השומעים:

מה טעם גזרו כך?

הסביר המספר:

משום שאותה שעה הכל יוצאים מן הבורסה בלי מכנסיים…

10 במהומת הספסרוּת של ימי-המלחמה נכנס יהודי אצל ספסר מובהק ליטול הימנו עצה:

שמועה שמע, שכתרים אוסטריים עתידים לעלות. שמא כדאי לקנות אותם?

אמר לו הספסר:

עצתי, שלא תקנה. כתרים אוסטריים חזקתם רעה.

הירהר השואל אחרי עצתו של הספסר – והלך וקנה והפסיד.

לאחר שבוע חזר ובא אצל אותו ספסר:

לא נשמעתי לעצתך ונענשתי. קונם, שמעכשיו לא אשנה מעצתך…

שמעתי משבחים את האריות הרומניים. מה דעתך עליהם, לקנות אותם או לאו?

אמר לו הספסר:

עצתי, שלא תקנה. אריות רומניים אין בהם ממש.

שמע השואל – והלך וקנה והפסיד.

ושוב בא אל הספסר:

פעמיים עברתי על עצתך וניזקתי. ארור אני, אם מעכשיו אסור מדבריך ימין ושמאל… שמעתי מנבאים גדולות למרקים גרמניים. מה עצתך?

אמר לו הספסר:

עצתי שתישק לי בטבורי.

נבוך השואל וגימגם מחמת מבוכה:

בטבורך?

החזיר לו הספסר:

כך עצתי. וחזקה עליך, שאתה תעשה ההיפך…

11 סוחר ישב לפני הרב שבעירו ובסודי-סודות גילה לו נגעי-לבבו:

השנה נעשו עסקיו רעים מאד והפסדו מרובה.

כמה הפסדת? – שאל הרב.

עשרת אלפים.

נאנח הרב:

הון עצום!

נאנח אחריו גם הסוחר:

רבי, וּבהון עצום זה גם אלפיים משלי…

12 בחור בן-עשירים ביזבז ממון רב משל אביו, וכשראה שכיסיו מתרוקנים, הלך ונשא בת-עשירים ונעשה סוחר. שמח האב הזקן: סוף-סוף חזר בן-זקוניו למוטב ודעתו נתיישבה עליו.

לא היו ימים מועטים והבן-הסוחר שב לדפוק על קופּתו של האב.

תמה הזקן:

משטה אתה בי? שלושים אלף שהכניסה לך אשתך, היכן הם?

תמוּ ונשלמוּ.

הא כיצד? – קפץ הזקן ממקומו. – נאמר: חמישה אלפים לדירה ולכלים, חמישה אלפים לפרעון-חובות, עוד חמישה אלפים למה שאיני יודע ואיני רוצה לדעת. והשאר?

אבא. – זקף הבן את קומתו, – וסוחר לא הייתי?…

13 סוחר תהה על קנקנו של חברו:

מה מצב עסקיו?

ברוך-השם – פטרו הלה. – כבשנה הבאה.

תמה הראשון:

מה משמע כבשנה הבאה?

הסביר לו השני:

קיימא לן: עסקיהם של ישראל לוקים משנה לשנה. ואילו עסקי שלי לקוּ השנה כאילו אני כבר עומד בשנה הבאה.

14 משיחתן של בריות:

למצב עסקי אתה שואל? – מה עסקיהם של כל ישראל נמשלוּ לספירת-העומר, אף שלי כך.

פירוש?

ספירת-העומר, כל מה שאתה מוסיף לספור היא פוחתת והולכת, ולספּור בקול – אסור…

15 לפרשת-השבוע אתה שואל? – העבודה, שאיני יודע. פרשיותי שלי מרובות. יום ליום מלמדני פרשה “כי תצא למלחמה”, האשה – פרשה “תזריע”, הילדים – פרשה “בלק” ², הנדוניה – פרשה “וילך”, העסקים – פרשה “ניצבים”, “השטרות” – פרשה “ויגש”, בא הדיין ומלמדני – פרשה “וישב”…

16 סוחרים שותפים נתקלו בעסק רע ויצאו נקיים מכל ממונם.

התחילו מריבים בדבר-חשבון ובאו אל הרב לדין.

עיין הרב בפנקסיהם ואמר להם:

אתם בעיני כאותם החכמים שנחלקו בחשבון המכות: זה אמר חמישים, זה אמר מאתיים וזה אמר מאתיים וחמישים והצד השווה שבכולם – מכות³…

17 יהודי בא לסוחר מפורסם ליטול הימנו עצה:

נס נעשה לו וזכה בעשרים וחמישה אלפים. מה עסק יעשה בממונו?

החזיר לו הסוחר:

עד שאני משיב לך תשובה, הגידה נא לי תחילה, במה נפשך: אם שתנעם לך אכילתך, או שתערב עליך שנתך?…

18 שניים שהשעה היתה דחוקה להם נמלכו ללכת יחדיו ליריד של ניז’ני⁴.

מקום שמאות יהודים מתפרנסים מן האוויר, שמא יזמין הקדוש ברוך-הוא קצת פרנסה גם להם.

אמרו והלכו ובאו לשם.

עבר יום, יומיים, שבוע – אין כלום. וכל ערב וערב, כשהם שבים ריקם לפונדקם, שניהם יושבים ודואגים:

מחר, מחרתיים תכלה פרוטה מן הכיס – ותקווה אין.

פעם אחת, קודם צהריים, בשעת כובד מקח-וממכר, פגש אחד מהם את חברו כשהוא נישא בכרכרה ומזרז את העגלון שימהר לנסוע. בר-מזל – נאנח הלה אנחה של קנאה.

ולערב כשנזדמנו שוב לפונדקם, פתח ה“בר-מזל” ראשון בקינה:

עוד יום עבר לבטלה, היריד מסתיים – ותקווה אין.

העמיד בו חברו עיניים תמהות:

אם כן, למה זה מיהרת היום כל-כך?

נאנח הראשון:

לא עליך, ידידי. קיבתי לקויה… בשוק אחזוני צירים וחבלים, במחילה… מה יכולתי עשה? להלוך עד לפונדקנו ברגל?…

19 גראף סוויז’ינסקי בא מאחוזתו לעיר וציווה לקרוא אליו למלונו את בּריל, היהודי “שלוֹ”.

בּרקה, – אמר לו סוויז’ינסקי, – הגברת פּקדה, שתקנה להּ פוֹקס יפה. יכול אתה לקנות מיד?

פשיטא! – השיב בּריל והוסיף: – כמה אומר האדון הגראף לשלם בעד פוֹקס נאה בשביל הגברת?

עשרים כתרים.

הניע בּריל ראשו ממזרח למערב ואמר:

אדוני גראף אי-אפשר.

אלא כמה?

לכל-הפחות שלושים.

מסכים… לך וּקנה והבא. אני נחפז לשוב לביתי.

וּבריל ממקומו לא ימוש, עומד ומגרד ערפו.

בּרקה! – התרגז סוויז’ינסקי, – למה זה תעמוד? אמרתי: שלושים.

השתעל בּריל אחת ושתיים ואמר:

יסלח נא האדון הגראף, מה זה פוֹקס? ⁵…

20 עשיר ביקש לקנות בית, והיו סרסורים משכימים לפתחו כל-יום. פעם אחת אמר לו אחד מהם:

רצונך בבית, שהכל יש בו? קנה את הבית, שאני מציע לך. מרוּוח, יפה וסמוך לנהר. בקיץ, כשאתה קם משנתך, תיכף לקימה טבילה, ערב-שבת אתה פושט ידך ושולה דגים חיים מן המים…

ובאביב, –סיים העשיר אחריו, – עולה הנהר על גדותיו ועוקר את הבית והופכו על פניו.

אי, אי, – החמיץ הסרסור את פניו, – היכן הוא הנהר והיכן הבית!

21 בחור נשא בת-כפר ונעשה שם חנווני. לאחר זמן מועט כתב לו אביו מכתב ושאל:

מה מצבו?

החזיר לו הבן:

ברוך-השם! בכפרנו דנים כבר על בניין צרקוב⁶.

לימים שוב כתב לו האב מכתב וחזר ושאל:

מה מצבו?

החזיר לו הבן:

השם ירחם! בכפרנו דנים כבר על בניין בית-מדרש…

22 “כמה וכמה עסקים היו לי, – כתב יהודי לחברו, – וכולם לא הצליחו. עכשיו יש לי עסק חדש, ומובטחני, שהוא יצליח, אם ירצה השם. עשיתי לי חנות לצורכי-אוכל ולצורכי-קבורה, והכל יהיו צריכים לי – החיים והמתים”.

עברו ימים ושבועות – אין קונה. יצא בעל-החנות, בדק ומצא:

אין בעיר לא חיים ולא מתים; הכל גוססים.

23 סיטוני לבגדי-נשים ישב ודן עם סוכנו:

מה יעשה וייפּטר משלושים החולצות, שנשארו לו מעונת-הקיץ?

הירהר הסוכן ושאל:

בכמה אומר מר למכרן?

השיב הסיטוני:

לי עולה כל חולצה חמישה רובלים. מסכים אני להפסיד רובל שלם בכל אחת מהן, ובלבד שאפטר מכולן.

נענה הסוכן ואמר:

זאת נעשה. נשלח את החולצות לפרובינציה הנידחה, למעולים שבלקוחותינו. חמש-חמש חולצות נשלח, ובמכתב-הלווי נכתוב כך: “אנו מתכבדים לשלוח למעלתו ארבע חולצות מובחרות שבמובחרות, חמישה רובלים החולצה”. יודע ומכיר אני את אחינו, בני אברהם, יצחק ויעקב: ימצאו חמש חולצות במקום ארבע – יאכלו ענווים וישבעו. ואנחנו את דמינו נקבל: עשרים רובל מאת כל לקוח – הרי ארבעה רובלים החולצה, כרצונו של מר.

יפה דרשת! – הסכים הסיטוני.

לא היו שבועות מועטים והסוכן שאל את בעליו, אם כבר נתקבלו דמי החולצות? גנח הסיטוני ואמר:

אוי, חביבי, רמאים בני-רמאים הם לקוחותינו היפים שבפרובינציה הנידחה. איש-איש מהם החזיר ארבע חולצות ופיתקה בצידן: “כבר עבר זמנן”…

24 חנווני לאריג בא ללודז, קנה סחורה וכמנהגו של עולם ביקש ליתן למוכר שטר לתשעים יום. סירב המוכר ואמר לו:

מודה אני, ששטרך לתשעים יום יפה בעיני, אבל מה אעשה, ידידי, ותשעים הלילות מגוּנים עלי…

25 חנווני קרתני בא לכרך ונכנס לחנות “כל-בו”. משנכנס – קפא במקומו מחמת תמיהה. הציץ עליו בעל-החנות ושאל אותו:

על מה אתה תמה: על הסחורה המרובה, או על הקונים המרובים?

החזיר לו הקרתני:

לא זו ולא זו, אלא אחרת אני תמה: ומה אני, שחנותי טיפה מן הים לגבי חנותך, עצמוּ חובותי משערות-ראשי, אתה, שחנות כזו לך, כמה עצומים חובותיך שלך!

26 קטע ממכתבו של חנווני קרתני לסיטוני שבכרך:

"…האריג, ששלח לי מעלתו, טוב ויפה בעיני. המחיר רוּבּל האמה, מקובל עלי. אלא אם יבואו למעלתו קונים מעיירתנו יאמר נא להם, שהמחיר הוא לא פחות מרוּבּל ועשרים, כּדי שלא אהיה זקוק לשקר "…

27 אורח התהלך ברחוב-היהודים. ראה חנות ועליה שלט: “כאן מוכרים מלבושי-משי מכל המינים”, נכנס וביקש סוּדר של משי בשביל אשתו. אמרה לו החנוונית:

סוּדר של משי מניין לנו? אנו אין לנו אלא כלים משומשים למכירה.

תמה האורח:

אם-כן, שלט זה למה?

הסבירה לו החנוונית:

אף הוא משומש ולמכירה עומד.

28 מוצאי-שבת נזדרז חנווני לפתוח חנותו תיכף אחרי הבדלה, כדי שיתחיל ראשון ב“פדיון” לשם סימן טוב. נכנסה ילדה ואמרה לו:

אמא מבקשת חצי-לוג נפט בהקפה ובבקבוק שלך. אף תלווני הביתה, שאני מפחדת ללכת יחידה בלילה.

29 קונה נכנס לחנות מוכרת בגדים, בחר לו חליפה ואמר לחנווני:

בבקשה ממך, שתאמר לי מיד את המחיר האחרון. אני אין דרכי להיתגר.

אף אני כך, – החזיר החנווני, – בחנותי המחירים קצובים, ומהם אין לגרוע… חליפה זו – לא אומר לך לא שלושים רובל, ולא עשרים וחמישה, אבל לא פחות מעשרים.

החמיר הקונה את פניו והחזיר:

ואני לא אומר לך לא חמישה רובלים ולא שמונה, אבל לא יותר מעשרה.

הסתכל החנווני בפניו החמוּרים של הקונה וקרא למשרת:

חיים! קח ועטוף חליפה זו בשביל האדון.

30 חנווני מוכר-בגדים הניח את בנו בחנות והלך לבית-המדרש לאמר קדיש אחרי אביו.

קודם שיצא אמר לבנו:

אם יבוא אדם לקנות חליפה, הסתכל בפיתקה שעליה והווה מחשב רובל אחד כנגד כל נקודה שבפיתקה.

שמע הבן וניענע לו בראשו.

כשחזר החנווני מבית-המדרש מסר לו בנו עשרה רובלים, מחיר חליפה שמכר. תמה החנווני:

עשרה רובלים? חליפה יקרה כזו לא היתה לי בחנות.

אבא, – אמר לו הבן, – הרי הפיתקה.

נסתכל החנווני בפיתקה וצהבו פניו:

ברוכים הזבובים!…

31 קונה נכנס לחנות מוכרת מלבושים, בחר סודר נאה בשביל אשתו ושאל:

סוּדר זה מה מחירו?

עשרים וחמישה זהובים, – השיב החנווני.

הירהר הקונה וחישב עם עצמו:

“הואיל והוא אומר עשרים וחמישה, שמע מינה כוונתו לאמר עשרים. באמת מחירו של סוּדר זה חמישה-עשר. מכאן, שצריך להפחית חמישה ולהציע לו – חמישה”…

32 חנווני היה מאריך ב“אחד” של קריאת-שמע יותר מכל הציבור כולו. אמרו לו:

שמא כוונות האר"יזל אתה מכוון?

החזיר החנווני:

כוונות האר"יזל מניין לי? אני אין לי אלא כוונה אחת: יהי רצון ויזמין לי הקדוש ברוך-הוא היום ובכל יום קונים טובים, שאין דרכם להיתגר, וארוויח, אם ירצה השם, “אחד באחד”…

33 אב ובנו הקטן נכנסו לחנות מוכרת בגדים.

שלום!

חליפה בשביל ילדי זה. אבל תנאי קודם למעשה, שיהא האריג מן המובחר ולא יתכווץ מחמת כביסה.

נתן לו החנווני חליפה ונשבע בחיי-ראשו ובחלקו לעולם הבא, שאפילו אם שלוש פעמים ביום יכבסוהּ לא תתכווץ כמלוא-נימה.

לקח הקונה את החליפה, שילם והלך לו.

לא היו ימים מועטים והקונה ובנו עמו נכנסו שוב לאותה חנות.

הסתכל החנווני בחליפה החדשה של הילד וראה: השרוולים אינם יורדים לו מן המרפק ולמטה, המכנסיים מסתיימים לו חצי-אמה למעלה מן הקרסוליים וכנפות-המקטורן הפסק טפחיים בין אחת לחברתהּ.

מיד הישרה החנווני חיוך של קורת-רוח על פניו ואמר לאבי-הילד:

הפלא ופלא! כמה גדל, ברוך השם, בנך…

34 ההוא שנכנס לחנות מוכרת צורכי-עישון וקנה סיגרה. לא היו רגעים מועטים חזר ובא וכולו רוגזה:

ביקשתי סיגרה שוּפרא שבשוּפרא, ונתת לי סירחון שבסירחון!

שתק החנווני ולא אמר כלום. נתכעס הקונה וצעק:

למה אתה שותק? תשובה אני דורש.

החזיר לו החנווני:

מה אומר ומה אדבר? בר-מזל אתה, בלי עין רעה. אתה יש לך רק סיגרה אחת כזו, ואילו אני כל חנותי מלאה אותן.

35 הלך עבר לתומו ברחוב-היהודים, ובדרך-הילוכו הסתכל בחנויות שלפניו. נטפלה אליו חנוונית אחת והתחילה משדלתו:

רבי יהודי, סורה נא. סחורות מכל המינים יש לנו.

ומטפחות-אף, – שאל האיש, – יש לכם?

למאות – התפארה החנוונית. – של בד, של כותנה, של משי.

אם-כן, – החזיר לה ההלך, – איעצך: קחי אחת מהן וקנחי חוטמך.

36 נכנס אדם אצל גילדאה ומצאוֹ יושב ומעיין בספר. שאל לו אותו אדם:

שמא יש לך עורות ממין פלוני?

יש, – השיב הגילדאה מתוך הספר ורמז בידוֹ כלפי מעלה.

עלה אותו אדם לעלייה, שהה שם כמה ששהה, בדק את העורות אחד-אחד, ירד ושאל.

בכמה?

אין דעתי למכור, – נענה הגילדאה מתוך הספר.

אם-כן, למה רמזת לי לעלות לעלייה?

חזר הגילדאה והשיב מתוך הספר:

מה איכפת לי, שאיווררת קצת את העורות?…

37 כלל גדול שינן בעל חנות כל-בו לפקידים-המכרנים:

קונה שנכנס – אל יצא ריקם. שאל סחורה שישנה אצלנו – מיד נותנים לו; שאל סחורה שאיננה אצלנו – מציעים לו אחרת במקומה ומפתים אותו עד שיתפתה ויקח.

לאחר שעה נכנס קונה ושאל “נייר אשר-יצר”. פישפש המכרן ולא מצא. נזכר את הכלל של בעליו ואמר לקונה:

“נייר אשר-יצר” אין לנו, אבל נייר שמיר ⁷יש לנו מובחר מן המובחר…

38 סיטוני בא מן הכרך לעיירה קטנה על מנת לנוח. לאחר שעשה באותה עיירה ימים אחדים אמר לאחד מלקוחותיו שם:

טובה ויפה עיירתכם, אבל רק למנוחה ולא למסחר. בדקתי בכל לקוחותי כאן, ואדם ישר בכל אלה לא מצאתי חוץ מאחד.

חוץ מאחד? – תמה הלה. – שמא תאמר לי, מי הוא?…

39 אלמנתו הזקנה של הרב היתה לה חזקת-חכירה לנרות של שבת ושל יום-טוב, וכל אימת שנתבעה לשלם דמי-החכירה היתה מסרבת וקובלת:

העסק אינו מכניס לה כלום: אדרבה, את פרוטותיה האחרונות שלה היא מפסידה בו.

פעם אחת אמר לה “הנאמן” של הקהילה:

אם-כן, רבנית, למה לך ולצרה זו?

תמהה הזקנה:

כיצד יהודי פיקח שכמותך שואל שאלה של שטות כזו?… ומהיכן אתפרנס?

40 ההוא שקנה סוס אצל סייס ורימה אותו הסייס ומכר לו סוס צולע. לאחר שעה חזר ובא הקונה והתחיל צועק:

גזלן, רמאי! את ממוני לקחת, וסוס נתת לי של שלוש רגליים.

השביח אותו הסייס:

ידידי, לחינם אתה כועס וצועק. חייך, שלא לקחתי מאתך ממון אלא כנגד שלוש רגליו של הסוס…

41 טרדן הוא הירשל הרוכל: סובב-הולך משולחן לשולחן בבית-המזון ופזמון בפיו:

מטפחות נאות, צווארונים יפים, ארנקים מהודרים!

רגז אחד מן המסובים ואמר לחבריו:

עכשיו תראו, כיצד אתנקם בטרדן זה… רבי יהודי כתפות יש לך?

יש, יש. ודאי יש. חזקות, יפות… משי טהור… הרי!

מה מחירן?

שני רובלים… רק שני רובלים.

תן את הכתיפות וקח שני הרובלים.

נתן הירשל את הכתיפות ולקח שני הרובלים, נסתלק מן המסובים ופניו עגומים מאד.

צהל בעל-הנקמות:

כך נאה לו לזקן-טרדן זה. עכשיו יקלל את יומו – אמאי לא ביקש שלושה רובלים.

42 הירשל שרוי בצער: כבר עבר ראש-השנה שלהם ובמרכולתו עדיין מונחים שלושה “לוחות” חדשים.

עד שהוא עומד ותוהה, מה יעשה בסחורה זו, שכבר עבר זמנה, נשא עיניו וראה: המאיור סטאפינסקי, לקוחו זה כמה שנים, הולך לקראתו.

“לוח” בשביל מעלתו, – הרים הירשל את כובעו. – עם כל ההידורים.

איחרת, הירשל, – סירב סטאפינסקי. – כבר יש לי חמישה.

היא הנותנת, – נענה הירשל. – מקום שנכנסו חמישה ייכנס שישי… עם כל ההידורים ורק חצי-רובל.

אוי, הירשל, טרחן אתה… לך ואמור לגברת, שתיקח “לוח” ותשלם, וסימנך – שכחתי את הארנק שלי על השולחן, הסמוך לחלון.

וכשהירשל פונה ללכת סטאפינסקי מחזירו:

הירשל, תן את “הלוח”… מצאתי חצי-רובל בכיסי.

הירשל נותן את “הלוח”, נוטל חצי-רובל ומסתלק והולך – לביתו של סטאפינסקי.

“לוח” הבאתי… עם כל ההידורים ורק חצי-רובל.

שוב “לוח”? – תמהה מרת סטאפינסקה. – הביטה וראה: הנה “לוחות” על כל הקירות.

מה אני יודע? – נענה הירשל – מעלתו ציווה. הארנק שלו, אמר, מונח על השולחן, הסמוך לחלון.

נסתכלה מרת סטאפינסקה בשולחן: אמת, הנה הארנק. לקחה “לוח” ושילמה.

עוד “לוח” אחד נשאר לו להירשל. אתרוג אחרי סוכות… שמא יעלה לקלוּבּ? לא, מוטב שלא יעלה, בשעה זו סטאפינסקי מצוי שם כל-יום.

ועד שהוא עומד ושוקל בדעתו. אם לעלות או לאו, קפץ אליו שמש-הקלוב:

הירשל, המאיור סטאפינסקי קורא לך.

סטאפינסקי? מה צורך יש לו בי?

כלום אני יודע? הוא יושב ומספר עם כל החבורה, על “לוח” הוא מספר, וכל החבורה צוחקת. כיון שראה אותך בחלון, מיד ציווה שתעלה אליו.

אה, “לוח”? – צהבו פניו של הירשל. עכשיו אני יודע. “לוח” לראש-השנה פקד עלי להביא, ועדיין לא הבאתי. הסחורה כולה חצי-רובל מחירה, ואני – העלייה במדרגות קשה לי. נזדקן הירשל… יודע אתה, רחימאי? שלם לי אתה את חצי-הרובל, ותחזור ותגבה אותו מסטאפינסקי… הנה “הלוח”, תנהו לו…

43 הירשל הביא ל“פריצה” אבקה לפרעושים. שילמה ה“פריצה” ושאלה:

הירשל, כיצד משתמשים באבקה זו?

פשוט בתכלית הפשטות, – השיב הירשל. – כיוון שאת צדה פרעוש, מיד הלעיטיהו מן האבקה וימות.

צחקה ה“פריצה”:

שוטה אתה, הירשל, אם הפרעוש בידי – אבקה למה לי? יכולה אני לדרסו.

הסכים הירשל:

אם דווקא בדריסה את רוצה – אף זו מותרת.

44 הירשל מכר ל“פריצה” אבקה לפרעושים. אבקה בדוּקה ומנוּסה. למחר פגשה אותו ה“פריצה” בשוק ואמרה לו:

הירשל, רמאי אתה. האבקה שלך רעה מאד.

החזיר לה הירשל:

חס ושלום! האבקה שלי טובה מאוד. אלא שהפרעושים שלך רעים מאוד.

45 שני שותפים סוחרי-תבואה קנו חיטים הרבה על-מנת ליישן⁸ אותן לשם ספקולאציה. בינתיים נסע אחד מהם למדינת-הים, ועד שהוא שהה שם התחילו גשמים יורדים כאן וחיטים נעשו יפות. וכשכתב לו שותפו על עסקי-מסחר ועל הגשמים שיורדים בעיתם ובשפע סיים:

“היבול הולך וטוב, השם ירחם!”…

46 מוכר-תבואה נכנס למסדרון שבקומה התחתונה על-מנת לעלות לקוֹנטוּרה שבקומה העליונה. פתאום – ערדליים יורדים מלמעלה וטופחים לו בפניו, ואחרי הערדליים – אדרת וכובע טסים באוויר ודמות אדם צונחת ונחבטת בקרקע.

אוי, מה זה? – נבהל הנכנס, ומרוב פחד נרתע לאחוריו.

אין בכך כלום, – נענה הנופל, שהכיר את בן-אומנותו. – היום אין הקונטורה קונה שעורים…

47 קטע ממכתבו של סוחר-בהמות לבן-אומנותו:

“היות ומעלתו הצליח, ברוך-השם, וביריד האחרון מכר הכל, ושוב הוא זקוק לבהמות – אל נא ישכח אותי”…

48 אנייה בלב-ים. יהודים מהגרים יושבים חבורות-חבורות, מספרים בדיחות, קוראים עיתונים ישנים, מתפלפלים במצוות התלויות באמריקה, ודרך-אגב עוסקים גם במקח-וממכר, שלא לשכוח את האומנות. אחד מוכר לחברו זוג נעליים מיותרות, והלה עומד על המקח; שני מבקש למכור למלח שעון-כיס בעשרים רובל, והמלח מסרב ואינו נותן אלא עשרה.

בלילה הקיצה סערה גדולה בים. הסכנה גדלה מרגע לרגע והמלחים אצו, רצו דחופים ומבוהלים. פתאום תפס בעל-השעון לאותו מלח, שהיתגר עמו ביום, ופלט ברתת ובזיע:

קח בעשרה… הרי השעון לפניך…

49 עם אשמורת הבוקר הקיץ מוזג משנתו והתחיל דן לפני אשתו: תם אני ולא אדע, עניותנו מהיכן? כלום יין טהור אני נותן לעשו ואיני מוזג לו מחצה יין ומחצה מים? או שמא איני רושם לו בחשבונו שני לוגים במקום לוג אחד?

חכם! – נענתה האשה. – אותו לוג נוסף הלא כולו יין טהור.

50 קודם פטירתו קרא ייני לבניו ואמר להם:

בני, הוו זהירים שלא תדחו עסק-היין מפני עסקים אחרים, שאין כמותו מחזיק ברכה. יותר מארבעים שנה מצוי הייתי אצל עסק זה ובדקתי ומצאתי, שהכל יפה לעשיית-יין – אפילו ענבים.

51 משנכנס ניסן הכריז ייני על שלושה מיני יינות לפסח. אמר לו המלמד שבביתו:

תמה אני, כיצד מוכרים שלושה מיני יין מחבית אחת?

החזיר לו הייני:

אתה בטלן ותמה, כיצד מוכרים שלושה מיני יין מחבית אחת, ואילו אני סוחר ואיני תמה כלל, שמאותה חבית אני מוכר גם חומץ.

52 ההוא שאמר לייני:

כל שעה שאני רואה אותך, אני נזכר את משה רבנו.

תמה הייני:

מה ענייני למשה רבנו?

החזיר לו הלה:

אף במשה רבנו, עליו השלום, היה מעשה במים…

53 כשנכנס החלבן בסוף החודש לקבל כסף התחילה “הגבירה” טוענת, שחלבו מהול במים. נענה החלבן ואמר:

ומי פתי יתן חלב טהור? אולי – בהמה…

54 אמרה החלבנית לבעלה החלבן:

מה נעשה ואין החלב מספיק בשביל כל לקוחותינו?

נשא הבעל את עיניו לשמים המעוננים והחזיר:

אל תדאגי. ישועת ה' כהרף-עין…

55 הגראף, אדוניה של העיירה, פגש “ליהודי שלו”, כשהוא פוסע פסיעות דקות, עקב בצד אגודל, וכובעו שמוט לו עד לערפו, כדרך בני-אדם, שרבות מחשבות בלבם. עיכבו הגראף ואמר לו:

על מה אתה חושב בשעה זו?

לקנות את העיירה מאתך אני חושב, – השיב היהודי.

ליגלג עליו הגראף:

שמא דעתך נטרפה עליך? העיירה שוויה לפחות חצי-מיליון, ואתה – כל הונך חמש מאות זהובים.

החזיר לו היהודי:

אדוני גראף, וכי בשביל שאיני יכול לקנות איני יכול גם לחשוב?

“הדרשן”טעה, במחילה, וקרא “עמים” במקום “ימים”. עי' דברים לג, יט. ↩
המיצר לחברו אומרים עליו בלשון–העם, שהוא “מלמדו פרשה בלק”. ועיין ברנשטין, “שפריכווערטער און רעדענסארטען”, ערך “לערנען” 3. ↩
בפי–העם משמשת “מכה” ביטוי של זלזול במובן אפס שבאפס. ↩
ניז'ני – עיר רוסית עתיקה, מפורסמת בירידה הגדול. ↩
פוקס – מין כלב–בית. ↩
“צרקוב”–בית–יראה לרוסים פראבוסלאבים. ↩
“נייר–שמיר”– נייר זכוכית. ↩
השווה: “אחד מן השותפין שבא ליישן את הפירות עד זמן ידוע”, רמב"ם, שלוחין ושותפין ה, ה. ↩

ספר הבדיחה והחידוד: לווים ומלוים; שמטנים וכפרנים

מאת

אלתר דרויאנוב

[א]

56 אגדה של אנשי-מעשה:

שלושה שוטים היו בעולם: אחד שהלוה ממון לאחרים על סמך זה, שהם הבטיחו לפרוע; אחד שלוה ממון מאחרים וקיים הבטחתו ופרע; ואחד שהלך בשליחותו של מלוה לגבות חוב מלוֹוה: לחינם טרח והלך.

עשה הקדוש ברוך-הוא נס ושניים הראשונים נשתפוּ: הלה אינו מלוה, והלה אינו פורע; השלישי לא היה בכלל נס ועדיין בשטותו הוא עומד; מכתת רגליו, קורע נעליו והולך לגבות, וכשם שריקם הוא בא, כך ריקם הוא שב.

57 שלוּמי-אמוּני לודז שנו כלל גדול:

סוחר הגון אינו נפטר מן העולם עד שהוא משמט שלוש פעמים.

אמרו להם לשלומי-אמוני לודז:

ידענוּ כמה סוחרים הגונים, שנפטרו מן העולם ולא שמטו אפילו פעם אחת.

החזירו שלומי-אמוני לודז:

הרי זה סימן, שהללו נפטרו קודם זמנם…

58 נכנס אדם אחד לבנק ואמר למנהל:

שטר של רוטשילד אני מבקש לנכות.

צהבו פניו של המנהל והחזיר:

בכבוד גדול!

הוציא המנכּה את השטר מכיסו והגישו למנהל. נסתכל המנהל בשטר ותמה:

השטר אינו חתום כלל.

רגז המנכּה:

ובלי חתימה אין רוטשילד נאמן עליך?

59 ההוא שאמר לחברו:

בבקשה ממך, שתלווני חמישים זהובים.

שאל חברו:

חמישים זהובים למה לך?

השיב הראשון:

מלוה פלוני יש לו חמישים זהובים בידי, והיום זמן-הפירעון.

כעס השני כעס גדול:

אני ואתה ידידים ורעים. עכשיו אני רואה, שאין אתה כדאי והגון לכך. מאתי, ידידך ורעך, אתה אומר להוציא חמישים זהובים ולהכניסם לאדם זר, שאינו לא ידיד ולא רע לא לך ולא לי?

60 אמר קלמן לזלמן:

הלווני עשרה רובלים.

שאל זלמן:

מה צורך יש לך?

הסביר קלמן:

אצא לשוק ואקנה סחורה ואתן עשרה רובלים דמי-קדימה; אחר-כך אלך ואמכור את הסחורה ואשתכר בה חמישה רובלים.

החזיר לו זלמן:

אם כך, מוטב שאלוה לך לא עשרה רובלים, אלא חמישה רובלים, ונמצא אתה נשכר חמישה, כרצונך, ואף אני נשכר חמישה… °

61 שניים שנפגשו בשוק. אמר אחד לשני:

הלווני מאה זהובים.

תמה השני:

איני מכירך כלל.

החזיר הראשון:

כמה תמוהים הבריות! כאן אין איש מלווני, משום שאין מכירים אותי, ובעירי אין איש מלווני, משום שמכירים אותי…

62 שני חנוונים באו מעיירתם הקטנה לכרך גדול על-מנת לקנות סחורה, וכדי לקמץ בהוצאות נשתתפו ללינה בחדר אחד. כל היום היו עסוקים בשוק, ובערב שבו לחדרם. אחד עלה על מיטתו, והשני ישב לחשב חשבונותיו. חישב ומצא, שמחר יחסרו לו מאה זהובים לשלם את הסחורה שקנה. הפנה את ראשו אל חברו ושאל:

אתה ישן?

לא, – נענה חברו מתוך המיטה. – מה לך?

שמא תלווני מאה זהובים עד שובנו לביתנו?

מיד הסב הלה פניו אל הקיר והחזיר:

אני ישן כבר.

63 מהגר יהודי עמד בניו-יורק סמוך לבנק מפורסם ומכר נקניקים. ניגש אליו בן-עירו ושאל:

מה מצב עסקיך?

השיב בעל-הנקניקים:

ברוך-השם! כבר שמור לי כאן, בבנק, קצת כסף להרחבת-העסק.

אם-כך, – אמר לו בן-עירו, – עשה עמדי טובה והלווני עשרה דולרים.

חלילה! – סירב בעל-הנקניקים. – אסור לי.

מה פירוש אסור? – תמה בן-עירו.

הסביר לו בעל-הנקניקים:

הסכם יש ביני ובין הבנק, שלא נקפח זה את זה: הוא אסור במכירת-נקניקים, ואני אסור בעסקי-הלוואות.

64 שניים הלכו יחדיו ביער ופתאום קפצו עליהם גזלנים:

ממון או דמים!

וכשלא הועילו כל הבקשות והתחנונים ושניהם הוצרכו להריק ארנקיהם, אמר אחד לשני:

וולוול, נזכרתי שיש לך מאה רובל בידי. הרי הם לפניך…

65 תלמיד-חכם אחד קבל לפני רבי יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”:

רבים משכימים לפתחו ומבטלים אותו מתלמוד-תורה.

אמר לו רבי יחזקאל:

אני יודע תקנה לך: השכים עשיר לפתחך, תבקש מאתו גמילות-חסד, ושוב לא יבוא אליך; השכים עני לפתחך – הלוה אתה לו, ולא תראה את פניו עוד. °

66 עם חצות-לילה התחיל פתאום הפעמון פועל בחדר השומר של קופת-המלוה. נבהל השומר, קפץ ממיטתו וניגש אל הצוהר שבדלת. מיד הדביק כנגדו יהודי את פניו אל הצוהר ושאל מאחורי הדלת:

שמא אתה יודע, מה היא השעה עכשיו?

כעס השומר וצעק:

חוצפה!… לשם כך עוררתני משנתי?

החזיר היהודי מאחורי הדלת:

אלא מה אעשה ושעוני מונח אצלכם שם, למעלה?

67 מת מלוה בריבית וישבו בניו ובדקו פנקסיו. קם אחד מהם ואמר:

תמה אני על אבא, שהיה מלוה מובהק, ולא ידע שריבית של קיץ דינה להיות כפולה מזו של חורף.

אמר לו אחיו:

מה טעם יש לכך?

החזיר לו הלה:

משום שהימים של קיץ ארוכים כפלים מאלו של חורף.

68 מלוה היה גובה ריבית מאת לווים עניים כפליים ממה שהיה גובה מלווים עשירים. אמרו לו:

שמא משוא-פנים יש לפניך בעסקי-ממונות?

החזיר המלוה:

לא משוא-פנים יש כאן, חשבון יש כאן. עשיר, הואיל ופרעונו ברי, אינו משלם ריבית אלא לפי מניין הימים; עני, הואיל ופרעונו מסופק ואני דואג לו כל הלילה, דין הוא שישלם ריבית גם לפי מניין הלילות.

69 מגיפה פרצה בעיר. גזרו תענית, קראו “ויחל” ואמרו סליחות. פתאום נשמע קול-בכייה מכותל-מזרח. היפנה הרב את ראשו וראה: נשך מפורסם הוא הבוכה. ניגש אליו הרב ולחש לו:

קצת בחיינו? ישמע, חלילה, קולך בשמיים ואבדנו כולנו. °

70 מלוה היה בבוברויסק ורבי יוסי שמו. ורגיל היה רבי יוסי להלוות כספו בריבית קצוצה גם ליום אחד ולשני ימים. ומחשב היה מקצת היום ככולו ונוטל ריבית לחצי-יום כאילו הוא יום שלם. קראו עליו:

“אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם”¹, – חצאי-ימים אין להם.

(יצחק ניסנבוים, “עלי חלדי”, ווארשה תרפ"ט, עמ' 65).

71 גראף פולני לוה ממון מאת יהודי וכתב לו שטר. הגיע זמן-הפרעון והגראף לא פרע. הלך אליו היהודי ואמר לו:

אדוני גראף, או שאתה פורע לי את המלוה, או שאני הולך ומוסר את השטר לנוטריון.

רתח הגראף, הוציא אקדח מכיסו ואמר ליהודי:

או שאתה בולע מיד את השטר, או פה תהא קבורתך.

נבהל היהודי ובלע את השטר.

לא היה זמן מרובה והגראף קיבל ממון ממקום-שהוא ופרע חובו ליהודי.

לימים נצטרך שוב להלוואתו של אותו יהודי, ושוב נענה לו היהודי והלוהו. וערב-פסח היה אותו יום. נטל היהודי מצה והגישה לגראף, שיכתוב שטר על גבה. אמר לו הגראף:

שמא אין אתה שפוי בדעתך?

חלילה! – החזיר לו היהודי. – אבל אני חושש, שמא אצטרך שוב לבלוע את השטר.

72 אציל פולני נכנס אצל מלוה יהודי ואמר לו:

להתמיה אותך באתי. אני פלוני בן פלוני. אין אתה מכירני, ואף-על-פי-כן הייתי רוצה, שתלוני כך וכך ממון.

החזיר לו היהודי:

הרבה יותר אתמיה אני אותך. אני מכירך, ואף-על-פי-כן אלוך…

73 אציל פולני לוה ממון מאת יהודי ולא פרע. לימים נזדמנו שניהם למקום אחד. אמר האציל ליהודי:

זה כמה לא ראינו איש את חברו. ודאי חשדתני, שכבר מתי.

החזיר לו היהודי:

חס ושלום, שיעלה חשד כזה על דעתי. יודע אני בך, שאין אתה זריז לעשות חובתך…

74 שני מלוים טיילו בשוק. אמר אחד לחברו:

רואה אתה אותו זקן ההולך לקראתנו? אילמלי ניתנה לו רשות, היה סוקל אותי ברבים. ואילו אני הוא שהעמדתיו על רגליו.

תמה חברו:

לא ידעתי ולא שמעתי, שאתה טוב ומיטיב עד כדי להעמיד אדם על רגליו.

נענה הראשון ואמר:

הלה יוכיח… לשעבר היה גדול בממון ויוצא במרכבה עשירה. משאני נטפלתי אליו, הרי הוא מהלך ברגליו – מבית לבית… °

75 השחקנית המפורסמת קארולינה נייבּר הפסידה ממון הרבה בתיאטרון, שהיה לה בהאמבורג. וכשהגיעו לה מים עד נפש הלכה ליהודי עשיר ושמו מאיר, ואמרה לו:

להוי ידוע לך, מר מאיר, שנייבר הגדולה מבקשת לרדת עד כדי ללוות מאתך אלף שקל.

החזיר לה מאיר:

להווי ידוע לך, מרת נייבר, שמאיר הקטן אינו מבקש לעלות אפילו עד כדי להלוות לך שקל אחד.

76 שאלו לפנקסן:

בּוכהלטריה (פנקסנות) כפולה מה באה ללמדנו?

השיב הפנקסן:

בּוכהלטריה כפולה באה ללמדנו, שכל דבר שיש בו משום חשיבות יתירה כופלים אותיותיו, בשביל שיהא שריר וקיים.

למשל?

למשל: “נתתי” כותבים שתי נו“נין, שתי תו”ין, שוב שתי תו“ין ולבסוף שתי יו”דין.

ואף “לקחתי” כותבים כך?

החזיר הפנקסן:

חס ושלום! אדם מן הישוב, כשהוא מגיע ל“לקחתי” אינו כותב ולא כלום…

77 בחבורה של יהודים שיבחו חכמת הבּוכהלטריה. נענה אחד מן החבורה:

עורבא פרח!… אבא, עליו השלום, לא למד חכמה זו מימיו, ואף-על-פי-כן לא היה כמותו דייקן בחשבונות.

דהיינו?

דהיינו? פנקס קטן היה לו לאבא, עליו השלום, ובו היה רושם כל עסקי-הממונות שלו. הלוה את מי-שהוא מאה זוז, מיד רשם: “ג' פרשה תולדות. פלוני בן-פלוני חייב מאה זוז”. גבה לאחר שבוע את המלוה, מיד חזר ורשם: “מה שכתוב לעיל, שפלוני בן-פלוני חייב מאה זוז – שקר וכזב”.

[ב]

78 סוחר טייל ברחבה שלפני הבורסה ועמו חתנו, שנשא זה עתה את בתו. אמר החותן לחתן:

הרואה אתה, בני, אותו גיבח, המגלגל את מקלו בידו? עשרת אלפים אני חייב לו.

לאחר רגעים מועטים חזר החותן ואמר לחתן:

תן עיניך בננס זה, שכרסו בין שיניו; לו אני חייב חמישה-עשר אלף.

ושוב:

זקן אשמאי זה, המאפיל בידו על עיניו, יש לו בידי עשרים אלף…

תמה החתן:

אבא, עד שאתה מספר על מה שאתה חייב, מוטב שהיית מספר על מה שיש לך.

החזיר לו החותן:

היינו הך, בני, מה שאני חייב זהו מה שיש לי.

79 סוחר זקן חלה, וכשהרגיש שמלאך-המוות עומד מראשותיו קרא לבנו ופרט לו כמה וכמה ממונות גדולים וקטנים, שיש לו בידי אחרים. לאחר שסיים אמר לו הבן:

אבא, שמא תפרט את הממונות, שיש לאחרים בידך?

גנח החולה מחמת עייפות והחזיר:

אין צורך. דבר זה יפרטו הם כשתגיע שעתם שלהם…

(בנוסח אחר שמע אחד-העם בדיחה זו מפי גוטלובר. עי' אחד-העם, “פרקי זכרונות ואגרות”, תל-אביב תרצ"א, עמ' 46–47).

80 שני סיטונים, אחד זקן ואחד צעיר, סיפרו זה עם זה על מנהגיהם בעסקי מסחרם. פתח הזקן ואמר:

כל ימי אני סומך על הכלל היפה, שפעם אחת מקיפים לכל אדם, משום שאין דרכם של הבריות לשמט הקפה ראשונה; הקפה שנייה איני מקיף לשום אדם, ואפילו אם הוא מר בר רב אשי. נמצא שאני שלם בממוני תמיד.

נענה הצעיר ואמר:

אף אני סומך כל ימי על הכלל היפה, שפעם אחת מקיפים לכל אדם, משום שאין דרכם של הבריות לשמט הקפה ראשונה, והרי אני נוטל תדיר הקפה ראשונה, היום כאן ומחר שם – ואיני משלם.

81 חנווני לאריג קנה סחורה בלודז, ולאחר שחתם על השטר גחן לקרקע, פישפש ומצא קורטית חול וזרק על החתימה. ליגלג עליו המוכר:

בן-כפר אתה, במחילה; הרי מספג לפניך.

השיב הקונה:

אף-על-פי-כן… יפה שיחתן של בריות: כל שהחול מכסהו, הלב שוכחו.

82 חנווני קרתני בא ללודז ובנו עמו. קנה החנווני סחורה, חתם על השטר והתחיל בוכה. לחש לו הבן:

אבא, על מה אתה בוכה?

רמז האב כלפי המוכר ולחש אף הוא:

בני, לבי אומר לי, שלא אראהו עוד…

83 אב ובן קנו סחורה במטרופולין, והיה האב נושא ונותן עם המוכר על כל פרוטה ופרוטה. אמר לו הבן:

אבא, למה אתה נושא ונותן עמו כל-כך? הן אני ואתה יודעים, שאין דעתך לפרוע את השטר.

החזיר לו האב:

בני, אדם הגון הוא, ואני חס עליו, שלא יהיה הפסדו מרובה.

84 חנווני לאריג היה יורד כל שנה ליריד של ניז’ני, קונה מאת גוי מכרו סחורה לשנה שלימה וחותם על השטר את שמו עברית, משום שלא ידע כתב-המדינה. לשנה הבאה היה פורע שטרו של אשתקד ולוקח שוב סחורה לשנה שלימה וחוזר וחותם עברית על שטר חדש. כך נהג כמה וכמה שנים. לסוף שמט – לא בא ליריד ולא פרע את השטר. וכשנתבע לדין טען:

לא חתימה שלי היא זו.

מיד הזמין הדיין מומחה יהודי לבדוק את החתימה. בא המומחה, עיין בשטר ומצא חתום: “עננו ביום קראנו”.

ונפטר הלקוח ולא שילם.

וכשיצא מבית-הדין אמר לו בנו:

אבא, מה ראית לחתום דווקא “עננו ביום קראנו”?

החזיר לו האב:

הרי זה כתוב מפורש ב“הקפה אחרונה”…

85 חנווני קרתני קנה אריג בלודז. לאחר שחתם על השטר אמר למוכר:

לקוחך אני זה כמה שנים, ראוי אני למתנה יפה.

נטל המוכר מטפחת-משי מעל הדפה שלפניו ונתן לו. נעלב הלקוח:

נדבה אין אני נוטל.

החזיר המוכר את המטפחת למקומה ואמר לו:

אם אתה נעלב, הא לך מתנה יפה מזו, – ונתן לו את שטרו החתום.

גירד הלקוח את חטמו ואמר:

יודע אתה? מוטב, שתיתן לי את המטפחת…

86 כמה גדולים מעשי-הטכניקה באנגליה! – אמר יהודי לחברו. – במאנשסטר המציאו עתה מכונה, שאין כמותה בעולם. מטילים לתוכה גיזי-צמר כמו שהם, לא סרוקים ולא כבוסים, והיא מוציאה מאליה אריג שכבר נגמרה מלאכתו.

אה, – התריס השני, – בוא ואראה לך גדולה הימנה אצלנו בלודז. מטילים לתוכה גיזי-צמר כמו שהם, לא סרוקים ולא כבוסים, והיא מוציאה מאליה – שטר שכבר עבר זמנו.

87 אמר סוחר זקן לסוחר צעיר:

מפני ששמעתי עליך, שבקי אתה בשטרות, מה בין שטר שאין עליו מחאה של נוטריון לשטר שיש עליו מחאה של נוטריון?

החזיר לו הסוחר הצעיר:

מפני ששמעתי עליך, שבקי אתה בהוויות-העולם, מה זה שטר שאין עליו מחאה של נוטריון?

88 סיטוני הזמין סחורה בבית-חרושת על-מנת לקבלהּ בשני פרקים: מחצית תיכף, ומחצית – לאחר שיפרע את השטר הראשון. ימים מועטים קודם זמן הפרעון נמלך הסיטוני וכתב לבעל בית-החרושת, שישלח את המחצית השנייה של הסחורה, משום שיש עליה קופצים. סירב הלה וטילגרף:

“לאחר פרעון השטר, כפי המדובר”.

החזיר לו הסיטוני טלגרמה גם הוא:

“לחכות זמן רב כל-כך אי-אפשר, כפי הרגיל”…

89 חנווני לאריג בא למוסקבה וקנה סחורה מאת סיטוני גוי; מחצה שילם במזומנים, ומחצה – בשטר לשישה חודשים. כעסו הסרסורים על הגוי, שמכר מיד ליד ולא בתיווכם, וליגלגו עליו:

הלכה חמורך, איבן! לקוח זה הוא מן היהודים החרדים, המחכים למשיח שלהם בכל יום שיבוא, וכשיבוא – מיד ילכו אחריו כולם לארץ-ישראל, ונמצא ממונך אבוד.

רגז הגוי והלך אל הלקוח ואמר לו:

אני נהגתי בך מנהג של סוחרים, ואתה נהגת בי מנהג של רמאים. כך וכך אמרו לי עליך.

החזיר לו הלה:

אמת אמרו לך. אף-על-פי-כן, אל תדאג לממונך: שלם אשלם. שמא אין אתה מאמינני, תן את שטרי ואחליפו לך באחר – לשלם תיכף כשיבוא משיח.

90 בחבורה של סוחרים סיפרו, שפלוני בן-פלוני נטרפה עליו דעתו מחמת חולי. שאל אחד מן החבורה, שהיה לו ממון בידי החולה:

וחובותיו הוא פורע?

החזיר המספר:

חלילה! עד לידי טירוף כזה לא הגיע.

91 סוחר מפורסם היה אומר:

דעו לפני מי אתם עומדים!… דיבור דומה עלי כתקיעת-כף, תקיעת-כף – כשבועה, שבועה – כשטר-חוב, שטר-חוב – כהמחאה, והמחאה – איני פורע.

92 קודם מותו קרא סוחר מפורסם לבניו ואמר להם:

בּני, הרבה הנהגות ישרות הייתי רוצה ללמדכם, אלא שאין השעה מספקת. אמסור לכם רק כלל אחד גדול. שמטו לקוחותיכם – יהא פיכם שותק ופניכם שוחקות. דבר זה מאשה חכמה אנו למדים. אשה חכמה שאבדה לה תרנגולת, אינה מרעישה עולמות, אלא נכנסת לחצר הסמוכה ונוטלת תרנגולת משל שכנתהּ, ומעמידה את שכנתהּ על חזקתה, שגם היא חכמה ואף היא תעשה כמותה: תיכנס לחצר הסמוכה ותיטול תרנגולת משל שכנתה שלהּ. ואם כך הן עושות, אשה לשכנתהּ אשה לשכנתהּ, נמצא שבסוף- העולם עומדת אשה וקובלת, שהיא חסרה תרנגולת. מה בכך? תהא חסרה ותהא קובלת. מה שאין-כן אם זו הראשונה טיפשה ומסיחה צערה ברבים, מיד סוגרות כל השכנות חצרותיהן בפניה – ונמצאת היא חסירה תרנגולת…

93 בעיר כבר התחילו מתלחשים על “הגביר”, שעסקיו נעשו רעים. אף-על-פי-כן נהג עדיין גדלות בעצמו, וכשנכנסו אצלו שנים שנשתדכו זה עם זה וביקשו להשליש בידו את הנדוניה של החתן והכלה לא פסק להם ריבית אלא חמישה למאה. סרבו המחותנים והלכו להם.

למחרת פגש “הגביר” לאחד מהם ושאל:

כיצד החלטתם?

השיב הנשאל:

השלשנו בידי פלוני בן-פלוני ובשבעה למאה.

בשבעה למאה? – שאל “הגביר” בטעם של שלשלת, והוסיף בדרך רמז: – מי יודע?

החזיר לו הלה:

כך, כך… מי יודע? אבל בהגדה של פסח כבר נאמר גם “חמישה מי יודע?”…

94 חשוב אחד מחשובי-העיר דק ומצא, שכבר הגיעה לו השעה לפשוט את הרגל ולבלוע בבת-אחת כל הפקדונות וההשלשות שבידו. לאחר שהחליט כך, אמר לאשתו, שמחר יתעלם מן העיר עד שתשתוק הסערה מעליו.

בו ביום נכנסה אצלו אלמנה זקנה על-מנת להפקיד בידו חמישים רובל – הונה מכל עמלה, ומצאה את אשתו בבית. חסה זו על הזקנה ואמרה לה:

לכי לך; בעלי טרוד בעסקים גדולים ואין שעתו פנויה לפקדונות פעוטים כאלה.

שמע החשוב את השיחה ויצא מחדרו ולקח מאת הזקנה את פקדונהּ. וכשהיא נפטרה והלכה לה התחילה אשתו שופכת עליו חמתה:

רשע מרושע! אין אלהים בלבך! עניה עלובה כזו אתה גוזל.

נתן הוא עליה בקולו:

בהמה בצורת חמור! אם עניה היא אתן לה נדבה רובל, שני רובלים, אבל לא חמישים.

95 מנהג-קדמונים נהוג בקצת עיירות: אדם מישראל ששמט קנאים קושרים עז בשער ביתו מבחוץ, והיא נוגחת ימין ושמאל ופועה: “מה-מה-מה”. והרי זה סימן לבריות:

פלוני בן-פלוני שמט.

ויהי היום ואחד מחשובי-העיירה הקיץ משנתו שלא בעיתו: פעיית “מה” עלתה באוזניו. ירד מעל מיטתו, נתעטף ופתח חלונו וראה: עז קשורה בשער ביתו מבחוץ, והיא נוגחת ימין ושמאל ופועה, ואנשים ונשים וטף סובבים אותה.

לבש החשוב כעס גדול וצעק:

לצים! מה לעז זו בשער-ביתי? כלום שמיטה אני קורא?

ותוך כדי-דיבור נמלך והוסיף:

מילא, בדיעבד, כיוון שהיא כבר קשורה ופועה – תהא קשורה ותהא פועה…

96 בתא של קרון-הרכבת נצטרפו כל הנוסעים יחדיו לשיחה בציבור. מעניין לעניין הודיע אחד מהם, שיודע-מחשבות הוא.

שמא אין אתם מאמינים? יתערב נא איש מכם עמי. ישליש הוא חמישים רובל, וגם אני אשליש כן. אם אדע למצוא מה שבלבו, יהיה הכסף לי, ואם לאו – לו יהיה הכסף.

מסכים! – נענה אחד מן החבורה. – הרי חמישים רובל. והגידה נא על מה אני חושב בשעה זו.

נעץ בו הידעוני את עיניו ואמר:

על שמיטה אתה חושב. לא כך?

הרהר הלה והחזיר:

אף-על-פי שלא כך, מכל-מקום יהיה הכסף לך – שכר עצה טובה.

97 למה ארכה תפילתכם כל-כך? – שאל קבלן מפורסם את בעל-האכסניה שלו ביום ראשון של ראש-השנה. – שמא יש לכם בבית-הכנסת הגדול מחזור אחר מזה שיש לנו ב“מניין” הקטן.

השיב בעל-האכסניה:

לא מחזור אחר, אלא חזן אחר יש לנו. החזן שלכם קולו נשמע לעכברים, במחילה, ואילו החזן שלנו קולו כקול הארי, וכשירד לפני התיבה ופתח “הנני העני” נשמע הדיבור בשני רחובות.

ליגלג עליו הקבלן:

מה רבותה היא זו? אני איני חזן וקולי לא כקול הארי, ואף-על-פי-כן, כשאני אגיע, אם ירצה השם, אחרי יום-טוב ל“הנני העני” ישמע הדיבור בשני פלכים…

98 מהימן גדול היה רבי יחיאל ודלתותיהם של כל הבנקים היו פתוחות לפניו, והיה נוטל מבנק זה ונותן לזה, וחוזר ונוטל מזה ונותן לזה. כך נהג כל ימיו: נוטל ונותן, נוטל ונותן. לסוף שמט. נתכנסו אצלו מנהלי הבנקים ואמרו לו:

רבי יחיאל, היתכן? אדם חשוב כמותך?

נתכעס רבי יחיאל והחזיר להם:

רבותי, מה אני בעיניכם? שמא שמש או משרת אני לכם, שאהיה רץ עד זיקנה ועד שיבה מבנק לבנק, כדי ליטול מזה וליתן לזה? דייכם, שטרחתי עד עתה; מעכשיו לכו וטלו בעצמכם זה מזה.

99 סוחר שמט. נכנס אצלו אחד מבעלי-החובות והתחיל טוען לפניו:

כיצד לא יכך לבך לעשות עמי רעה גדולה כזו? חוץ ממה שבידך אין לי כלום. עכשיו אני זקוק לפשוט יד לבריות ולבקש נדבה.

אמר לו השמטן:

אל תירא. לפרעון החוב שלך יש לי מקור נאמן. רואה אתה גדר דחויה זו שלפני חצרי? כאן עובר העדר פעמיים בכל יום תמיד. בבוקר, כשהוא יוצא לרעות בשדה, ובערב, כשהוא חוזר מן השדה. וכל אימת שהרחלות עוברות כאן פקעות-צמר נתלשות מעל גבן ונתלות בחדרי הגדר. אותו צמר לך הוא כולו וממנו תשתלם.

שמע בעל-החוב וגיחך. אמר לו השמטן:

אל תצחק ידידי. “לא תעמוד על דם רעך” כתיב. תינח אתה, שממונך כבר מובטח לך; שאר בעלי-החובות – מה תקנה יש להם? °

100 סוחר שמט ורבים חללים הפיל. וכשנתכנסו בעלי-החובות לתבוע את ממונם נחבא הוא חדר לפנים מחדר, ואל התובעים יצאה אשתו, אשה בריאה ובעלת-בשר. כיוון שראוה בעלי-החובות התחילו פורטים את נשייהם ומפסיקים איש את חברו. אמרה להם האשה:

יהודים, טירחה של חינם אתם טורחים. מיכרו את בעלי לעבד ואותי לשפחה, – ממון אין לנו.

היה שם פקח אחד, נענה ואמר:

כל ימי, כשהגעתי למה שמסופר בגמרא²: “מעשה באחד, שמתה עליו אשתו והניחה בן לינוק, ונעשה לו נס ונפתחו לו שני דדין כשני דדי-אשה והיניק את בנו”, – הייתי תמה: מה טעם שינה הקדוש ברוך-הוא על אותו אדם סדרי-בראשית? מוטב, שהיה נותן לו ממון, כדי שיהא סיפק בידו לשכור מינקת לבנו? עכשיו ניתרצה לי קושיה חמורה זו. מנהגו של עולם כך: דדים – הילך, ממון – אף לא פרוטה אחת…

101 ההוא שבא לכרך ופגש בן-עירו בשוק.

שלום עליכם!

עליכם שלום!

מה חדשות נעשו בעירנו?

אין כל חדש; הכל כשהיה… ברם, לפני ימים מועטים ילל הכלב השחור של דודך כל הלילה.

הכלב השחור ילל כל הלילה? למה ילל?

משום שנחרך זנבו כשנשרף הבית.

אוי! ביתו היפה של דודי נשרף? כיצד נשרף?

באו שוטרים לתפוס את דודך ולא היו זהירים באש.

אוי! דודי נתפס? על מה נתפס?

על ממון הרבה ששמט נתפס.

אוי! דודי שוב שמט? כל ימיו הוא משמט.

הוא הדבר שאמרתי: אין כל חדש; הכל כשהיה… °

102 סוחר שמט. למחר נכנס חייט אצלו ותבע שכר-מלאכה. אמר לו השמטן:

שמא לא שמעתי, שעמדתי משלם?

תמה החיט:

תינח מאות ואלפים, אבל עשרים זוז שכר-מלאכה?

שמע השמטן ושתק. אמר לו החייט:

רבי פלוני בן-פלוני, למה אתה שותק?

פתח השמטן את פיו והחזיר לו:

מה שיחה יש לי עם עם-הארץ כמותך? מימיך לא למדת תורה ואין אתה יודע מה שאמרו חכמים “דין פרוטה כדין מאה”, ומפרש רש"י הקדוש: פרוטה ומאה מנה – הכל ממון…

103 סוחר השיא בתו לבחור בן-ישיבה ואת הנדוניה הפקיד בידי עשיר מפורסם. כיוון שעברו שבעת ימי-המשתה הלך החתן והוציא את הנדוניה מידו של זה והפקיד בידי אחר. גער בו חותנו:

חזקה על בן-ישיבה, שהוא בטלן! עשיר מופלג כפלוני בן-פלוני אינו נאמן עליך, והלה שאינו מגיע לקרסוליו, נאמן בעיניך.

שתק החתן ולא אמר כלום.

לא היו ימים מועטים והעשיר המפורסם שמט. נתפייס החותן לחתן ואמר לו:

שמא נביא אתה?

החזיר לו החתן:

לא נביא אנוכי ולא בן-נביא אנוכי, אלא מקרה בא לידי ושמעתי לאותו עשיר מספר עם אשתו על ביאת המשיח. מיד נמלכתי בדעתי ואמרתי: הואיל והגיע לכך, שהוא מחכה לביאת המשיח, אין בו ממש.

104 סוחר שמט ממונם של אלמנות ויתומים וברח לארץ-ישראל. קראו עליו:

“ומפני חטאינו גלינו לארצנו”…

105 סוחר שמט ממון הרבה ועלה לארץ-ישראל. קראו עליו: “ובהר-ציון תהיה פליטה”³…

106 סוחר שמט. למחר נכנס אצלו בעל-חוב ותבע ממנו “בקולות וברקים”. אמר לו השמטן:

גשה ושקה לי באותו מקום!

רתח הלה וצעק:

חצוף! “גמילות-חסד” הוא ממוני בידך.

היסה אותו השמטן והחזיר לו:

ידידי, לא לחינם טרח הקדוש ברוך-הוא וחילק אותו מקום לשניים: אחד למלוים בריבית, ואחד – לגומלי-חסדים.

107 בעל-חוב תבע חובו מאת שמטן וטען לפניו:

כיצד אין אתה מתבייש לשלם לי רעה תחת טובה? כלום ריבית לקחתי מאתך? “גמילות-חסד” הוא ממוני בידך.

אמר לו השמטן:

עד שאתה עומד וטוען טענה של מה-בכך, מוטב שתישק לי בטבורי.

נתמלא הלה כעס גדול והתחיל מחרף ומגדף את השמטן.

אמר לו השמטן:

מה תצעק אלי? שמא רצונך, שתישק לי דווקא באותו מקום? קום ועמוד בשורה. שם מחכים כבר רבים שקדמו לך.

108 סוחר שמט ממון הרבה. נתכנסו אצלו בעלי-החובות והתחילו תובעים ממונם בקולי-קולות. אמר להם השמטן:

רבותי, למה אתם מרעישים עולמות? כלום בצעקות תגבו ממונכם? מוטב, שתשמעו במנוחה מה שאציע לכם.

מיד נשתתקו כולם ובקשו לשמוע, מה הוא מציע. אמר להם השמטן:

אני מציע לכם אחת משתי אלה: או שאני אירק לכולכם בפניכם, או שאתם תשקו לי כולכם באותו מקום. עכשיו בחרוּ לכם.

109 “גביר” שמט ולא שילם גם לטבח, שהיה מעמיד בשר לשולחנו. כמה פעמים תבע הטבח את ממונו, ו“הגביר” גם הבט לא הביט אליו. לסוף כעס הטבח והתחיל צועק:

כלום ממוני שלי חספא בעלמא הוא? תשובה אני דורש… לכל-הפחות, מקרא קצר שבשיר-השירים…

לגלג עליו “הגביר”:

טיפש! תשובה יפה זו אני שומר בשביל גדולים ממך.

110 סוחר שמט. למחר נכנס אצלו בעל-חוב לתבוע את חובו. נתן עליו השמטן בקולו וצעק:

רשע, צא מביתי. אסור להסתכל בפניך.

אמרו לו לשמטן:

לא דייך ששמטת את כספו, אלא שאתה גם קורא לו רשע ומגרשו מביתך.

החזיר השמטן:

יודע אני בו, שלא הלוה לי כספו אלא על-מנת כך שאם לא אפרע לו ירוצץ את גולגלתי, ואדם האומר לרוצץ גולגלתו של חברו רשע גמור הוא ואסור להסתכל בפניו.

111 מעשה באחד, שתבע חוב מחברו, ופסק לו הנתבע פסוק שני שבשיר-השירים. נענה התובע ואמר:

כל ימי הייתי מתקשה בדבר אחד. ידעתי, מה צורך יש ליהודי בראש, – להניח עליו תפילין. ידעתי מה צורך יש לגוי בראש, – להניח עליו חבילת-שחת, שהוא מביא לבהמתו. ידעתי, מה צורך יש לגוי באחור, – ליתן מקום לשררה להלקות. אבל לא ידעתי, מה צורך יש ליהודי באחור. עכשיו אני יודע: ליתן מקום לבעלי-חובות לגבות את חובם…

112 מדכי חבד היה אומר:

יפה אמרו חכמים: “איזהו עשיר? כל שיש לו בית-הכיסא סמוך לשולחנו”⁴. אם עשירות זו אין בה כדי להשיא בת, – יש בה כדי לסלק חוב…

113 מעשה בחנווני, שנעשו עסקיו רעים ועמד משלם. הצדיק עליו חברו את הדין ואמר:

כך נאה לו, בשביל שהיה מחלל שבת.

אמרו לו:

מה עניין שמיטה אצל חילול-שבת?

הסביר הלה:

אילמלא לא היתה חנותו פתוחה בשבת כבחול, מובטחני, שלא היה צריך לשמט אלא לאחר שנתיים…

114 שניים שטיילו בשוק והגיעו לחנותו של בשם שמטן. אמר אחד לחברו:

כמה נאה הריח כאן!

רמז חברו כלפי פנים של החנות וסיים אחריו:

כמה מגונה הסירחון שם!…

115 בחבורה של סוחרים נשאלה שאלה:

למה נקראו ליתרו שבעה שמות?⁵

הסביר אחד מן החבורה:

קיימא לן: אדם מן הישוב, כיוון שהוא משיא בת, מיד הוא משמט ומשנה שמו. והואיל ויתרו שבע בנות היו לו⁶ הוצרך לשנות שמו שבע פעמים.

116 מאימתי חל שם הבעל על אשתו?

משעת נישואים.

ומאימתי חל שם האשה על בעלה?

משעת שמיטה…

117 שאל יהודי את חברו:

אימתי תפרע לי חובי?

החזיר לו חברו:

מה אני בעיניך, נביא?

118 שניים עמדו לפני הרב לדין.

רבי, – טען התובע, – מנה יש לי בידו של זה ואין הוא משלם.

רבי, – השיב הנתבע, – השעה דחוקה לי; בחודש זה אין בידי לשלם.

רגז התובע:

לא כך אמרת גם בחודש הקודם?

החזיר הנתבע:

שמא לא עמדתי בדיבורי ושילמתי?

119 אחד תבע מחברו מאה רובל, והלה כפר. הלכו אל הרב לדין ופסק הרב שהנתבע חייב שבועה. נשבע הנתבע ונפטר. וכשיצאו שניהם מלפני הרב, אמר התובע לנתבע:

אין אלהים בלבבך; בשביל מאה “קרבּוֹנים” נשבעת שבועת-שווא.

החזיר לו הנתבע:

ואתה יש לך אלהים בלבבך? בשביל מאה “קרבּוֹנים” הבאת את חברך לידי שבועת-שווא.

120 שמחת-תורה ראו לעשיר עבריין, שהוא מרקד לפני התורה בהתלהבות עצומה. אמרו לו:

כיצד עבריין שכמותך מרקד לפני התורה?

החזיר העשיר העבריין:

אי אתם יודעים, רבותי, כמה חביבה עלי התורה. תחילת עושרי הימנה. לפני כמה שנים היה מעשה: לוויתי וכפרתי. נתבעתי לדין ופסק הרב, שלפי דינה של תורה אני חייב שבועה. מיד נשבעתי ונפטרתי…

תהלים נה, כד. ↩
שבת נג, א. ↩
עובדיה, יז. ↩
שבת כה, ב. ↩
“יתרו שבע שמות נקראו לו”, מכילתא, וישמע יתרו. ↩
שמות ב, טז; ועי' ילקוט שמות רמז קסט. ↩

ספר הבדיחה והחידוד: אומנים, עובדים ופועלים; סוכנים, פקידים ומשרתים

מאת

אלתר דרויאנוב

[א]

121 שנו חכמים:

הרוצה לאבד מעותיו, ישכור פועלים ואל ישב עמהם¹;

הרוצה לאבד שנותיו, ישכור פועלים – וישב עמהם.

122 מלאו חמישים שנה לסוחר עשיר, ועשה משתה לכל פקידיו ומשרתיו. אחרי כוס שלישית ורביעית, כטוב לבו ביין, קם ובירך את מסוביו הרבה ברכות וסיים:

הלואי ונזכה כולנו לישועות ונחמות במהרה בימינו, ואתם לא תצטרכו להיות פקידים ומשרתים!

קם אחריו הזקן שבמסובים והחזיר לו הרבה ברכות וסיים:

הלואי ונזכה כולנו לישועות ונחמות במהרה בימינו, ואתה לא תצטרך להיות סוחר עשיר!…

123 נכשלת, יקירי, – אמר הרב לחייט, שהביא לו “קאפוטה” חדשה. – לא לפי המידה תפרת אותה, והרי היא נגררת על-גבי הקרקע.

החזיר לו החייט:

טועה אתה, רבי. ה“קאפוטה” היא דווקא לפי המידה, אלא שהרבי יחיה הוא לא לפי המידה.

124 קבלן עשיר הזמין בגדי-חתונה בשביל בנו ואמר לחייט: הווה זהיר במלאכתך; שמא אתה עושה אותה שלא כהוגן, נמצא אתה גורם לבני, שישחקוּ עליו הבריות.

הרגיעו החייט והחזיר:

אל יהא לך שום חשש בלבך, זה לי שלושים שנה אני עוסק, ברוך-השם, במלאכתי ועדיין לא אירע לי, שהבריות ישחקו עליה. אדרבה הכל בוכים אליה…

125 בראשון בשבת קרא הרב לחייט והזמין “קאפוטה” חדשה. ותנאי היתנה עם החייט, שיגמור מלאכתו עד ערב-שבת. לא עמד החייט בדיבורו והביא את “הקאפוטה” אחרי השבת.

סנט בו הרב ואמר לו:

בוא וראה, מה בינך לבין הקדוש ברוך-הוא, שהקדוש ברוך-הוא הספיקו לו שישה ימים לברוא את העולם כולו, ואילו אתה לא הספיקו לך שישה ימים לתפור “קאפוטה” אחת.

החזיר לו החייט:

רבי, אף אני אומר כך: בוא וראה, מה ביני לבין הקדוש ברוך-הוא, שהקדוש ברוך-הוא ברא את עולמו על רגל אחת, ובמחילה כל מלאכתו אינה שווה כלום, ואילו אני לא חסתי על זמני ותפרתי לך “קאפוטה” – שופרא דשופרא.

126 אב מסר את בנו לחייט, שילמדו חייטות, ופסק לו עשרים רובל שכר-לימוד. לא היו ימים מרובים והחייט בא וביקש מחצית שכר-הלימוד. אמר לו האב:

תמה אני, אם בזמן מועט כזה הספיק בני ללמוד מחצית המלאכה.

החזיר לו החייט:

חייך, שכך. קיימא לן: חייט צריך שילמד שני דברים: שתייה ותפירה. שתייה כבר למד בנך על דרך ההפלגה, ותפירה, חוששני, שלא ילמד עולמית.

127 חייט היה רגיל לירד לפני התיבה בבית-המדרש הגדול. פעם אמר לו הגבאי:

גנאי למקום וגנאי לציבור, שאתה יורד לפני התיבה לבוש קרעים, והרי זה דין מפורש: “פוחח אינו עובר לפני התיבה” ². חייט אתה ובידך לתקן בגדך.

התנצל החייט:

אין סיפק בידו לכך. כל היום הוא זקוק לטפל בבגדיהם של אחרים.

אמר לו הגבאי:

הילך שלושה זהובים שכר-מלאכה, על-מנת שתתקן בגדך שלך. נטל החייט את הזהובים, ולמחר ירד לפני התיבה – לבוש קרעים.

רגז הגבאי:

לא שילמתי לך שלושה זהובים, על-מנת שתתקן בגדך?

החזיר החייט:

כלום שוטה אני, שבשכר שלושה זהובים אתקן בגד שכולו קרעים?

128 בבית-המדרש של “פועלי צדק” ישב סנדלר ונתן דופי במעשה-בראשית. “דין לא הניין לו ודין לא הניין לו”.

ליגלג עליו אחד מן החבורה:

חבל שהקדוש ברוך-הוא לא נמלך בך תחילה כשבא לברוא את העולם. אילו נמלך בך, ודאי היה הכל מתוקן בתכלית התיקון.

נענה הסנדלר ואמר:

לחינם אתה מלגלג. באמת, יש דברים, שאני מומחה להם הרבה יותר ממנו.

תמהה כל החבורה:

למשל?!

החזיר הסנדלר:

למשל, סנדלרות…

129 ההוא שנכנס אצל סנדלר וקנה זוג נעליים ברובל. וכשעמד לשלם פישפש ולא מצא בכיסו אלא שמונים קופיקה. אמר לו הסנדלר:

אין בכך כלום. את הנעליים קח ומחר תשוב ותשלם לי עוד עשרים קופיקה.

הסכים הקונה, לקח את הנעליים והלך לו. לאחר שיצא אמרה הסנדלרית לסנדלר:

כיצד אתה מאמין לאיש, שאין אתה יודע אותו? שמא לא ישוב ולא ישלם?

תנוח דעתך, – החזיר לה הסנדלר. – מובטחני, שישוב וישלם, שתי נעליים שמאליות נתתי לו.

130 בשבת פרשה תבוא נשאלה שאלה בבית-המדרש:

מפני מה לא בלו שמלותיהם ונעליהם של ישראל במדבר? ³

נענה חשוב אחד ואמר:

לפי שחס המקום על בניו, שלא יהיו זקוקים לחייטים ולסנדלרים…

131 ההוא שנכנס אצל שען וקנה שעון-כיס. למחר חזר ובא: השעון אינו מהלך.

נטל השען את השעון והסיטו בידו אילך ואילך והחזירו לקונה:

הרי הוא מהלך.

לקח הקונה את השעון והלך לו. ולמחר שוב בא.

השעון אינו מהלך.

חזר השען ונטל את השעון והסיטו בידו אילך ואילך והחזירו לקונה:

הרי הוא מהלך.

אמר לו הקונה:

דומה, שטועה אתה בדבר אחד. שעון ביקשתי לקנות ולא לולב ואתרוג.

132 אחד נכנס לחנות לקנות שעון, והציע לו השען כמה שעונים לבחירה. בחר הקונה אחד מהם ואמר לשען:

שעון זה יפה הוא בעיני, אבל אני חושד בו, שהוא מפגר קצת.

חס ושלום! החזיר השען. – מעיד אני עליו, שהוא ממהר תמיד, אפילו יותר משעון-העיר.

133 נכנס אדם אצל שען וכולו רוגזה:

לא-יצלח שכמותך אסור במלאכה. עד שלא תיקנת שעוני היה מהלך, לכל-הפחות, לסירוגין; עכשיו, שתיקנת אותו, אינו מהלך כלל. רק לקלקל אתה יודע…

לקלקל? – קפץ והפסיקו השען. – תיבש ימיני, אם נגעתי בו אפילו באצבע קלה.

134 אייזיק בעל-עגלה היה מלמד את נוסעיו “הלכת-נסיעה”: כשהסוסים יעלו בהר – תטרחו ותעלו אחריהם ברגל: משום צער בעלי-חיים; כשהסוסים ירדו מן ההר – תטרחו ותרדו אחריהם ברגל: משום סכנה; וכשהסוסים ילכו במישור – תטרחו ותהלכו אחריהם ברגל: משום שמישור יפה לטיול.

אמרו לו הנוסעים:

ואימתי נשב בעגלה?

החזיר להם אייזיק:

כשנעמוד לרעות.º

135 פעם אחת קרה אסון לאייזיק: עגלתו היתה מלאה נוסעים ופתאום – חרק! – פקע אופן. נבהלו הנוסעים ושאלו:

אייזיק, מה תהא עלינו?

השיב אייזיק:

אל תיראו. מקל-וחומר ניסע. מה דיופנה, שרק שני אופנים לה, יפה היא לנסיעה, עגלתי, ששלושה אופנים לה, לא כל-שכן שיפה היא לנסיעה.

לא היו רגעים מועטים – חרק! – פקע אופן שני. חרדו הנוסעים:

אייזיק מה תהא עלינו?

השיב אייזיק:

אל תיראו. מקל-וחומר ניסע. “ליספד”, שרק אופן אחד גדול לו והשני קטן, יפה הוא לנסיעה, עגלתי ששני אופנים גדולים לה, לא כל-שכן שיפה היא לנסיעה.

ושוב חרק! – פקע אופן שלישי. נאנחו הנוסעים:

אייזיק, מה תהא עלינו?

השיב אייזיק:

אל תיראו, מקל-וחומר ניסע. מה שילגית, שאין לה אופן כלל, יפה היא לנסיעה, עגלתי, שיש לה אופן, לא כל-שכן שיפה היא לנסיעה. חריק-חרק! פקע האופן האחרון והעגלה ישבה על הקרקע.

בכו הנוסעים:

אייזיק, מה תהא עלינו?

השיב אייזיק:

אל תיראו. מקל-וחומר ניסע. מה אווירון, שבאוויר הוא טס, יפה הוא לנסיעה, עגלתי, שעל הקרקע היא יושבת, לא כל-שכן שאין כמותה יפה לנסיעה.

136 לא ישנים ולא ערים היו פוסעים סוסיו של אייזיק. וכשקצרה נפשם של היושבים בעגלה, אמרו לו:

אייזיק, כבר מחשיך-היום; שמא תזרז קצת את סוסיך?

השיב אייזיק:

אין צורך. יודע אני נפש סוסי: כשהם רוצים, הרי הם עוברים עשרים פרסה בטיסה אחת.

אלא מה? – תמהו היושבים בעגלה.

אלא מה? – החזיר אייזיק. – מימיהם עדיין לא אירע להם שירצוּ.

137 הוא היה אומר:

שלושה סוסים יש לי ושלושתם למדנים. אחד קיים לו: “יהרג ואל יעבור”; השני פוסק: “שומע כעונה”; והשלישי סובר: “שב ואל תעשה עדיף”…

138 אף הוא היה אומר:

שלושה סוסים יש לי וכולם צדיקים, חסידים וענווים. לצדיקים – שהם שרויים בתענית כל היום כולו; חסידים – שאינם מסתכלים בנשים ⁴; וענווים – שאין הם קופצים בראש, וכל ימיהם הם יוצאים אחרונים ונכנסים אחרונים.

139 ועוד היה אייזיק אומר:

גלוי וידוע לפני, שסוסי הזקן ניהוּם-כריסו אינו שווה אף-על-פי-כן אני חייב בכבודו. סוף-סוף אני יושב בעגלה והוא מסיע אותי. מה הייתי עושה לישיש זה, אילו היה הוא עולה לעגלה ומצווה, שאני אסיע אותו?

140 לסוף נזדמן לו לאייזיק לעבור בעגלתו על-פני גשר ופגע סוסו הזקן בחוֹר ושבר רגלו. עמד אייזיק ותהה:

זקן זה סומא הוא בשתי עיניו, ואת החור מצא!…

141 עגלון ביקש להרגיל את סוסו, שיהא עושה ואינו אוכל, והדירו מן האכילה קימעה-קימעה: מסאה שיבולת-שועל ביום לחצי-סאה, מחצי לרבע, מרבע לקומץ. אחר-כך גזר עליו תענית שלימה, מתחילה יום אחד בשבוע, ולסוף – רוב ימות השבוע. כשהגיע לכך טפח לסוסו טפיחה של חיבה ואמר לו:

חביב אתה עלי, סוסי! מכאן ואילך פטור אני ממזונותיך, וכל מה שאתה טורח אין אתה טורח אלא בשבילי ובשביל ביתי.

פתאום כרע הסוס, פשט רגליו ומת. טפח לו העגלון טפיחה של רוגזה וקרא:

קובלני עליך, סוסי! עכשיו, שכבר למדת לחיות בלי-מזון – פתאום מתּ!…

142 ראו לעגלון, שהוא מכה את סוסו עד זוב-דם. אמרו לו: אכזר, שמא לא סוס הוא זה, אלא גילגול של אדם?

השיב העגלון:

לא חילק אני יודע ולא בילק אני יודע. הואיל וקיבל עליו להיות סוס – ימשוך את העגלה.

143 מעשה בעגלון, שלא זכה כמה שבתות לעלות לתורה. לסוף זכר אותו הגבאי וחלק לו עלייה במנחה לשבת. קראו לו שלושה פסוקים וירד. כעס העגלון כעס גדול והרים קולו בגבאי:

לא מארחי-פרחי אני, שאתה חולק לי זנב של מליח. זוג סוסים יש לי, ברוך-השם, באורוותי, וגם סייח העומד להיות סוס…

144 סוחר שכר עגלון לראשון בשבת, על-מנת לנסוע למקום פלוני. יום ראשון לא בא העגלון, שני ושלישי לא בא, רביעי וחמישי לא בא; יום שישי – בא: שוטו מתחת לשחיו, כנפות גלימתו תחובות לו תחת חגורו והוא מוכן ומזומן לנסיעה. אמר לו השוכר:

לא ליום ראשון שכרתיך?

החזיר העגלון:

היא הנותנת. אם אמרת יום ראשון, נמצאתי למד, שלא ליום שני היתה כוונתך, אלא – ליום שלישי. מכאן, שצריך הייתי לבוא לא ביום רביעי אלא ביום חמישי. ומה בכך, שאיחרתי יום אחד ובאתי ביום שישי? הרי אני וסוסי ועגלתי לפניך.

145 סוחר שכר עגלון להביא לו סחורה מן הכרך, ובפירוש התנה עמו, שאם יאחר ולא יביא את הסחורה ליום פלוני הפסיד שכרו. והימים ימי חשוון. התחילו גשמים יורדים ושלגים פושרים ונתקלקלו הדרכים והעגלון איחר מן המועד. סירב הסוחר לשלם לו שכרו וסירב העגלון ליתן את הסחורה. עמדו והלכו שניהם אל הרב לדין. זה אמר: “הבה סחורתי”, וזה אמר: “תן שכרי תחילה”. שמע הרב את הטענות וזיכה את הסוחר וחייב את העגלון. אמר לו העגלון: רבי, שני שבועות תמימים עשיתי בדרך ועבדתי עבודת-פרך. עכשיו אני יוצא מלפניך וידי על ראשי.

השיב לו הרב:

מה אעשה לך וכך הוא דינה של תורה?

הירהר העגלון ושאל:

רבי, אימתי ניתנה התורה?

בסיוון ניתנה – השיב הרב.

אם-כך, – החזיר העגלון, – איני נשמע לך, רבי. בסיוון הדרכים מתוקנות. אילמלא ניתנה התורה בחשוון, כשהדרכים מקולקלות, היתה קובעת הלכה כמותי.

146 רבי אייזל חריף היה אומר:

למה נקראו בעלי-עגלות? – ללמדך, שאם אתה נופל בידי אחד מהם, מיד ניתן עליך עול גלות: כשאתה מבקש לנסוע – הוא אינו זז ממקומו, וכשאתה מבקש לנוח – הוא טורדך ומכריחך לנסוע.

147 בעל-עגלה דן לפני חברו, בן-אומנותו:

הרי שהשכמתי לקום בשבת וסיימתי כל התהילים כולו חייב אני ב“ברכי נפשי” קודם מנחה או לאו?

השיב לו חברו, בן-אומנותוֹ:

תמה אני עליך, שאין אתה יודע ביעתא בכותחא זו. הרי שהיתה עגלתך טעונה כולה עיטרן, חייב אתה לקנות לוג עיטרן לזפף את האופנים, או לאו? הווה אומר: חייב…

(עיין להלן פרק “אכלנים ושתיינים”, סימן 851).

148 שאלו לבקי בהוויות-העולם:

איזוהי עבודה טובה, שיבור לו אדם?

השיב הלה:

ילך וייעשה אופה, ויהיה לחם מצוי בביתו תדיר.

אמרו לו:

ומה יעשה, אם לא יהיה לו קמח לאפייה?

החזיר הנשאל:

שאלה של שטות היא זו. אותה שעה אינו כבר בכלל אופה.

149 ההוא שהיה רגיל ליקח מן הנחתום שבחצרו כעכים כל-יום. ומזמן לזמן היה גודלם של הכעכים פוחת והולך. פעם אחת אמר לנחתום:

תמה אני עליך. בשלמא כיכרות, יותר שאתה מקטין אותן יותר יש לך רווח מהן. אבל כעכים, מה איכפת לך אם החור יהיה גדול יותר?º

150 מדכי חבד עמד והסתכל בבית גדול של אופה ופניו תמוהים. אמרו לו:

מרדכי, על מה אתה תמה?

החזיר מדכי:

הרי מה שאני תמה: הכיכרות הקטנות הללו כיצד ילדו בית גדול כזה?…

151 שכיר תבע מאת בעל-הבית שכרו לכל השנה. והלה כפר בכל. עמדו והלכו שניהם לרב לדין. אמר הרב לבעל-הבית:

כל הכובש שכר שכיר עובר בחמישה לאווין ⁵.

החזיר בעל-הבית:

רבי מה שכר אני חייב לו? צא וחשוב: שלוש מאות שישים וחמישה ימים הווי שנה, והוא לא עבד אלא שליש, היינו שמונה שעות ביום. אמור מעתה, שלא עבד אלא מאה ועשרים ואחד יום. טול חמישים ושתיים שבתות, שמונה ימים של פסח, שניים של שבועות ותשעה של סוכות; טול עוד שניים של ראש-השנה, שניים של ערב יום כיפור ויום-כיפור, ועוד אחד של תשעה-באב, ונמצאים חסרים שבעים ושישה ימים. מכאן, שעבד רק ארבעים וחמישה ימים. שני שבועות חלו אשתו וילדיו, ואותם הימים לא היתה עבודתו קרויה עבודה, ולסוף חלה גם הוא חודש ימים. טול ארבעים וארבעה מארבעים וחמישה, ואין לו עלי אלא שכר של יום אחד. אבל, רבי, “ציצליסט” הוא אדם זה, ולא עבד גם בחגא שלהם, בראשון במאי. ומה שכר יש לו בידי?

152 שאל פועל למנהל:

ילמדני, אדוני המנהל, מפני מה ידי תפוחות מרוב עבודה ושכרי מועט, ואילו מר ידיו רכות כידי תינוק, שאינו בכלל עבודה כלל, ושכרו מרובה?

השיב לו המנהל:

עבודתך עבודת-ידיים, ואילו עבודתי עבודת-ראש, ואני יגע בראשי שעה אחת יותר ממה שאתה יגע בידיך כל היום כולו.

אם-כן, – חזר ושאל הפועל, – ילמדני אדוני המנהל, מפני מה לא יתפח ראשו של מר?…

153 שניים שישבו בקרון אחד ונכנסו בדברים זה עם זה.

שאל אחד לשני:

פרנסתך מהי?

השיב השני: על זיעתי פרנסתי, לקיים מה שנאמר: “בזיעת אפך תאכל לחם” ⁶. חייט אני… ואתה פרנסתך מהי?

החזיר הראשון:

אני איני משגיח במצווה זו של “בזיעת אפך”. מוטב, שיזיעו אחרים… כך דרכם של בּוּרז’וּקים ⁷– הפסיקו השני. – אחרים מזיעים, והם – כל ימיהם חגיהם.

גיחך הראשון:

בורז’וק? מה ענייני לכך?.. בלן אני…

154 שיחה של בעל-בית ופועל:

בעל-בית: הגיעה השעה לסתום את החורים בביתי ⁸. כמה אתה מבקש בשכרך?

פועל: רובל אני מבקש בשכרי.

בעל-בית: לא שבעים וחמש קופיקות לקחת מאת שכני?

פועל: אם כך רצונך, לא אקח גם מאתך אלא שבעים וחמש קופיקות.

בעל-בית: ולמה ביקשת תחילה רובל שלם?

פועל: אינה דומה סתימה ברובל לסתימה בשבעים וחמש קופיקות.

בעל-בית: פירוש: בשבעים וחמש קופיקות אתה עושה מלאכתך רמייה?

פועל: חס וחלילה! אלא בשבעים וחמש קופיקות אני סותם מקום שצריך לסתום, ואילו ברובל שלם אני סותם גם מקום שלא צריך לסתום.

155 שאלה נשאלה בבית-המדרש:

מפני מה המצרים שחורים?

השיב חריף אחד:

משום שמלאכתם של המצרים היתה נעשית על-ידי פועלים יהודים, והשחירו פניהם כשולי-קדירה…

[ב]

156 בנקאי עשיר סנט במזכירו, שהוא מאחר לבוא לבנק.

אין אני אשם בדבר, – התנצל המזכיר. – שינה תוקפת עלי.

צא וספר לתינוקות! – קיפחו הבנקאי. – גם אני בשר ודם, ואף-על-פי-כן אני קם כל-יום בחמש ולא בתשע.

ריבוני, – החזיר לו המזכיר, – כך נאה לך, שהרי תיכף משעת קימה אתה יודע, שבנקאי עשיר אתה. ואילו אני – דייני אם מתשע ואילך אני יודע, שמזכירך אני…

157 בעצם היום נתקל בנקאי בפקידו בשוק. העמיד בו הבנקאי עיניים זעומות ושאל:

מה לך כאן?

לגזוז שערותי, יצאתי – השיב הפקיד.

בשעות-העבודה? – רגז הבנקאי.

נענה הפקיד והחזיר:

הן גם גדלות לי בשעות-העבודה…

158 בנקאי ופנקסנו התווכחו בדבר הלכה פנקסנית. זה אמר: “כך יש לרשום אופרציה זו”, וזה אמר: “לא, כך יש לרשום אותה”.

התרגש הבנקאי:

עכשיו איני יודע, אם אני דעתי מטורפת עלי, או שאתה דעתך מטורפת עליך?

החזיר לו הפנקסן:

סלקא דעתך, שתעמיד לך פנקסן מטורף?…

159 משה בן-מנחם שימש פנקסן לסוחר עשיר, שלא ידע לכבד פקידו זה כראוי לו ⁹. פעם אחת אמר לו לבן-מנחם אחד ממקורביו: ראה, אתה אומר תמיד: “ישרים דרכי ה'”, ומה יושר הוא זה, שאדם גס כאדוניך נתן לו אלהים עושר רב, ולחכם גדול שכמותך לא נתן כלום?

החזיר לו בן-מנחם:

אדרבה, מכאן ראיה, ש“ישרים דרכי ה'”. אילמלא לא נתן עושר לאדוני, מהיכן היה אדם זה חי. ואילו אני – מה צורך יש לי בעושר? חכמתי עומדת לי.

[יהודה ייטלש, בן-זמנו של בן-מנחם, מספר בדיחה נאה זו בנוסח אחר ¹⁰:

אמרו לו לבן-מנחם

פלא הדבר שאתה משמש מזכיר ופנקסן לאדם, שאינו מגיע לקרסוליך, ולא אתה בעליו!

החזיר בן-מנחם:

אילמלי אני בעליו, מה היה עושה לביתו, ולהיות מזכיר ופנקסן אינו מוכשר כלל?]

160 חמש שנים עבדתיך באמונה, – אמר פקיד לאדוניו. – עכשיו אני מבקש, שתוסיף לי על שכרי.

תמה האדון:

שכרך מאה רובל לחודש. שמא אין זה מספיק למחייתך?

למחייתי מספיק, – השיב הפקיד, – אבל לא על הלחם לבדו יחיה האדם. פעמים יש לו לאדם צורך גם בתענוג…

אם תענוג אתה מבקש, – הפסיקו האדון, – מה עניינה של תוספת-שכר לכאן? לך וצום שני ימים רצופים ותראה כמה תענוג יהיה לך כשתשב לאכול ביום השלישי.

161 סוחר עיין בחשבון-ההוצאות של משולחו ומצא כתוב:

“א' תולדות. אכסניה – רובל; אכילה ושתייה – שני רובלים; ‘כי הם בשר-ודם’ – שלושה רובלים”.

“ב' תולדות. אכסניה – רובל; אכילה ושתייה – שני רובלים; ‘כי הם בשר-ודם’ - שלושה רובלים”.

“ג' תולדות. אכסניה – רובל; אכילה ושתייה – שני רובלים; ‘כי הם בשר-ודם’ – שלושה רובלים”.

בשר-ודם? – נהם הסוחר – מסכים. אבל לא ברזל ונחושת…

162 בערב, אחרי סגירת הבנק, כשיצאו המזכיר והגזבר, אמר הראשון לשני:

זה לי עשרים שנה אני עובד את הכרסן שלנו. כל אותן השנים נשאתי רשעותו ושתקתי. היום פקעה סוף-סוף סבלנותי, עמדתי וכתבתי לו הכל.

מה כתבת לו?

הכל כתבתי… כתבתי, שאין כמותו גס-רוח; כתבתי שאין כמותו רשע עריץ; כתבתי שכולנו שונאים אותו… כל מה שסוער בליבי זה עשרים שנה כתבתי.

פרא-אדם! – נתן עליו הגזבר בקולו. – היום כתבת לו ומחר יגרש אותך מן הבנק.

מחר יגרש אותי? – נבהל המזכיר. – מה ראית?

ואתה מה דעתך? – ברכות יניח לך על ראשך כשיקרא מכתבך?

מה פירוש כשיקרא מכתבי? – תמה המזכיר. – כיצד יבוא המכתב לידו?

תמה גם הגזבר:

לא אמרת שמכתב כזה וכזה כתבת לו?

נחה דעתו של המזכיר והחזיר:

ודאי כתבתי. אבל כלום שלחתי?

163 מרננים עליך, – אמר סוחר לגזברו, – שאתה גונב מן הקופה שלי.

ואתה מה רצונך, – החזיר לו הגזבר, – שאהיה גזבר לך ואגנוב מקופתם של אחרים?

164 סוחר הרגיש בגזברו, שהוא מבריח ממון מן הקופה. עמד ופטרו. התחיל הגזבר טוען לפניו:

זקנתי בעבודתי עמך; עכשיו אתה פוטרני. מה יאמרו הבריות, ואנה אני בא?

אף אני חס עליך, – החזיר לו הסוחר. – אבל מה אעשה? הלואי ויוסיף לי אלהים שנה על שנותי כנגד כל שקל, שדבק בידך מן הקופה.

ישמורך אלהים! – הפסיקו הגזבר – חייך ימאסו עליך, חלילה.

165 בשבת פרשה “וישלח” הקשו בבית-המדרש:

הכתוב אומר, שעשו נפל על צוואריו של יעקב “וישקהו ויבכו” ¹¹. בשלמא יעקב בכה, שהוצרך ליתן מנחה, אבל עשו שלקח מנחה – למה בכה?

היה שם סוחר בר-אוריין ותירץ:

אף עשו לא בכייה של חינם בכה. התורה מספרת, שלא מידו של יעקב ממש לקח עשו את המנחה, אלא מידיהם של משולחים ¹², ומשולחים חזקה עליהם, שגנבו מחצה.

166 יום שמלאו לו לסוחר מפורסם חמישים שנה עשו לו קרוביו וידידיו משתה גדול. באו גם פקידיו אל המשתה והביאו איגרת של ברכה לחתן-היובל. נטל הוא את האיגרת מידם ואמר להם:

רבותי, יקרה וחביבה עלי ברכתכם, ובשכרה אני נותן לכם במתנה גמורה – כל מה שגנבתם משלי עד היום.

167 ההוא שאמר לחברו:

עליך אני תמהּ: יהודי שביהודים כמותך יעבוד את אדוניו עשרים שנה ולא ימצא שעת-כושר להיעשות אדון לעצמו!…

החזיר לו הלה:

מה אעשה ואף אדוני יהודי שביהודים הוא…

168 סיטונאי לבגדים קרא למשוּלחוֹ ואמר לו:

קנייה יפה נזדמנה לי – חמש מאות איצטלות-קיץ סחורה טובה. מאה נמכור כאן, וארבע מאות אתה צריך למכור במדינה. המחיר – עשרה רובלים. על כל-פנים, לא פחות מתשעה זהו המחיר האחרון. בו ביום יצא המשולח לדרך. למחר באה טלגרמה ממנו:

“אפשר למכור מאה; מציעים שמונה”. מיד החזיר הסיטוני טלגרמה “מכור”. למחר – טלגרמה שנייה מאת המשולח: “אפשר למכור מאתיים; מציעים שבעה”. טילגרף הסיטוני: “מכור”. טלגרמה שלישית מאת המשולח: “אפשר למכור הכל בבת-אחת; מציעים שישה”. החזיר הסיטוני שוב: “מכור”.

עברו יום-יומיים, באה טלגרמה מאת מכרו של הסיטוני: “משולחך חולה מסוכן”. מיהר הסיטוני לשם ומצא את המשולח – גוסס. גחן אליו ואמר לו:

אם יש לך בקשה אלי – אעשנה. עשרים שנה עבדתני באמונה.

התחזק הגוסס ואמר:

רק בקשה אחת יש לי אליך… שמא תגלה לי רז זה – בכמה עלו לך האיצטלות.

169 משולח של פירמה ידועה בא לעיר ונכנס אצל אחד מלקוחותיו לשאול, שמא טלגרמה באה בשבילו?

הן, – השיב הלה. – זה עתה באה.

קרא המשולח את הטלגרמה ופניו נפלו:

אשתי ילדה תאומים.

טפח לו הלקוח בשכמו ואמר:

טוב מאד!… מעכשיו תדע גם אתה בצערו של אדם המקבל יותר מכפי שהזמין…

170 משולח של פירמה ליין נכנס אצל ייני והציע לו יין אדום. סירב הייני:

די לו במה שיש לו משלו.

לא נתקררה דעתו של המשולח והתחיל משבח ומפאר סחורתו שלו. פקעה סבלנותו של הייני ותפס לו בצווארונו והשליכו מן הבית. לא הייתה שעה קלה והמשולח חזר ובא:

עד כאן יין אדום. ויין לבן מה?

171 משולח של פירמה לגלנטריה בא לעיר ונכנס אצל חנווני להציע לו סחורה. קיבלו החנווני בסבר פנים יפות וביקש לראות דוגמאות. מיד פתח המשולח את מזוודותיו והתחיל מסדר את הדוגמאות על השולחן, והחנווני עומד ובודקן אחת-אחת ושואל על המחירים. נהנה המשולח:

חזקה, אין אדם טורח, אלא אם-כן דעתו לקנות.

ולסוף, לאחר שכלו כל הדוגמאות, פער החנווני את פיו, פיהק פהיקה גדולה ואמר:

דוגמאות יפות!… אבל, אני אין לי צורך…

קם המשולח והחזיר הכל למזוודותיו, חבש כובעו, כיוון רגליו כאדם העומד לתפילה ופתח:

“יתגדל ויתקדש שמיה רבא”!…

נתבלבל החנווני:

שמא משוגע אתה או חסר-דעה?

נענה המשולח ואמר:

חס ושלום! לא משוגע אני ולא חסר-דעה אלא – בשבילי מַתָּ…

172 סיטוני הרגיש בפקידו, שמזמן לזמן הוא מוציא פנקס קטן מכיסו, רושם בו רשימה קלה ומחזירו לכיסו. נתגרה יצרו של הסיטוני לדעת, מה טיבו של אותו פנקס ושאל את הפקיד. החזיר לו הלה:

מיום עומדי על דעתי אני נוהג לרשום בפנקסי זה כל מעשה של שטות, שאני עד-ראייה לו.

למשל?

הרי מכרת היום לפלוני לקוחנו סחורה בסכום הגון ולא קיבלת מאתו לא כסף ולא שטר, אלא סמכת על דיבורו בלבד, ומיד רשמתי בפנקסי שעשית מעשה של שטות.

אמר לו הסיטוני:

ואני בטוח ביטחון גמור, שפלוני לקוחנו יעמוד בדיבורו וישלם עד פרוטה אחרונה. וכשישלם, מה תעשה ברשימה שרשמת בפנקסך?

החזיר לו הפקיד:

כשישלם אמחוק רשימה זו מפנקסי ובמקומה ארשום אחרת: “פלוני לקוחנו עשה מעשה של שטות”… °

173 סיטוני לבגדים הציץ מרחוק וראה, שמשולחו הבריח בחשאי זוג-מכנסיים מעל הדפה. שתק ולא אמר לו ולא כלום. ובראש-חודש, כשנכנס המשולח לקבל שכרו, עשה עמו הסיטוני חשבון וניכה לו שלושה רובלים. תמה המשולח:

נכי זה על שום מה?

השיב הסיטוני:

על שום אותו זוג-מכנסיים…

הקפיד המשולח:

משולחך אני ודייך שתחשוב לי זוג-מכנסיים בשניים וחצי.

החזיר לו הסיטוני:

משולחי אתה ויודע אתה, שהמחיר שניים וחצי אינו נוהג אלא בשביל הנוטל תריסר בבת-אחת…

174 שני יהודים: אחד – סוכן של חברה לאחריוּת החיים ולמקרי אסון, והשני – סתם יהודי. הראשון יושב ומפתה את השני לביטוח, והלה מסרב:

מה לו ולצרה זו? שומר פתאים ה'…

התלהב הסוכן:

כאחת הנשים תדבר… הגע בעצמך! אסון קרה אותך ושברת, חלילה, את רגלך – אלף אתה משתלם. יד נשברה לך, חס ושלום – אלפיים אתה נוטל. ואם, לא יעלה ולא יבוא, יד וגם רגל נשברו לך – הלוואי וזכו כל ישראל לכך…

175 חבורה של יהודים הפליגה בים. נטפל אליהם כומר מסית והתחיל דורש לפניהם בשבחו של “המשיח”. ליגלגו עליו היהודים. כעס המסית ופרש. היה שם גלוּח אחד, סוכן של חברה לאחריות-החיים, ואף הוא פרש עם הכומר. הביט אחריו הזקן שבחבורה ונאנח:

כך דרכו של יצר הרע: תחילה מעביר את האדם על לאו שבתורה, ולסוף מביאו לידי שמד, רחמנא ליצלן.

לא היתה שעה מרובה והגלוח שב אל החבורה.

נו? מה? – שאל לו אחד מן החבורה בשפה רפה.

צהבו פניו של הגלוח:

ירבו כמותו בגויים… עד שאני נפתיתי לו לשמד, נפתה הוא לי לביטוח…

176 עשיר העמיד לו משרת ואמר לו:

רצונך שתהא מקובל עלי? תן דעתך להבין דבר מתוך דבר. אני אין שעתי פנויה להרבות שיחה ולפרוט הכל.

אעשה ואשמע – השיב המשרת והלך לעשות מלאכתו.

למחר חש העשיר בראשו ושלח את המשרת להביא רופא. מיד יצא המשרת לעשות רצון בעליו, וכשחזר נכנסו אחריו – רופא, אומן מקיז-דם, אשה שומרת על חולים, ארבעה קברנים וחייט עם בד לתכריכים.

נבהל העשיר:

הללו למה הם?

החזיר המשרת:

לא כך אמרת, שאתן דעתי להיות מבין דבר מתוך דבר?… °

177 סייס אחד היה נוהג לקדש בשבת ויום-טוב על כוס גדולה ולהוציא כל בני-הבית בקידושו. פעם אחת, בשעת סעודה של שבת, אמר למשרת:

צא ותן מספוא לסוסים.

יצא המשרת ומיד חזר. אמר לו הסייס:

מה זה מיהרת כל-כך לחזור? כלום כבר הספקת ליתן מספוא לכל הסוסים?

החזיר המשרת:

נתתי עומס שלם לסוס הגדול, ואמרתי לו, שיוציא גם את האחרים…

178 אלמנתו של גבאי אמרה לטבחתהּ:

שמועה שמעתי, שאת אומרת לעזוב את ביתי. מה ראית?

חתן מצאתי לי, – השיבה הטבחה.

מזל טוב!… והחתן מי הוא?

חיים השמש.

עיקמה האלמנה את חוטמה ותמהה:

חיים השמש? גם זה לך בעל?

זקפה בה הטבחה את חוטמה והחזירה:

דומה אני, שהשמש החי טוב מן הגבאי המת…

גירסת הש"ס עיין בבא מציעא כט, ב. ↩
משנה מגילה ד,ו. ↩
דברים כט, ד. ↩
פירוש: סומים הם. ↩
בבא מציעא קיא,א. ↩
בראשית ג', יט. ↩
“בורז'וק” – נוסח רוסיה, והוא סירוס של גנאי לבורגני. ↩
לשעבר, כשלא היו מצויים בעיירות–ליטה אלא בתי–עץ בלבד וגם לא נהגו לטוח את הקירות מבפנים, היו מביאים בפרוס הסתיו אזוב יבש וסותמים את החורים שבין קורה לקורה, כדי לחצוץ בפני הרוחות והקור של החורף. ↩
לחינם תולה הבדיחה בוקי סריקי בברנארד, בעליו של בן–מנחם: הוא ידע היטב את ערכו של פקידו זה ונהג בו כבוד רב. עיין מ‘ קיזרלינג, “Moses Mendelson” לייפציג 1881, עמ’ 24 וגם עמ' 108. ↩
ביכורי–העיתים לשנת תק"ץ, עמ' 75. ↩
בראשית לג, ד. ↩
שם לב, יז. ↩

ספר הבדיחה והחידוד: עניים ועשירים, קבצנים וקמצנים

מאת

אלתר דרויאנוב

[א]

179 יקא־בדחן היה אומר:

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. וכולם ישנם בי. חכם מה הוא אומר? – “לא לחכמים לחם”¹; רשע מה הוא אומר? – “לווה רשע ולא ישלם” ²; תם מה הוא אומר? – “כי־אם תם הכסף”³; ושאינו יודע לשאול, – מי פתי ישאיל לעני כמותי?

180 הירשל אוסטרופולר נכנס אצל עשיר מפורסם לבקש נדבה. אמר לו העשיר:

הירשל, שפיקח אתה, שמא תפרש לי פרשה סתומה, הרבה עניים מתפרנסים מאת העשירים, ואף־על־פי־כן הכל שונאים אותנו. מה סיבה יש לזה?

החזיר לו הירשל:

אף מלאך־המוות כך: רבים מתפרנסים ממנו, ואף־על־פי־כן הכל שונאים אותו.

181 אמר קבצן לקמצן:

בתי בגרה ואין בידי להשיאה. אל מי אפנה אם לא אליך? “שני בשני” אני לך.

החזיר לו הקמצן:

יודע אני, ש“שני בשני” אתה לי, מיהו ממוני – “ראשון בראשון” הוא לי…

182 היו לו למלמד עני עשרה זהובים, הלך וקנה עז. גילגלה אשתו עמה כמה ימים, האכילה אותה, השקתה אותה – והעז חלב אין לה. כעסה האשה ואמרה לבעלה:

מלמד שוטה אתה: הלכת לקנות עז וקנית תייש.

קיבל המלמד את הדין עליו ושתק. לא היו ימים מרובים ופרצה מגפה בעזים ומתה גם עזו שלו. תלה המלמד עיניו לשמים ונאנח: השופט צדק לא יעשה משפט!… לגבי חלב עשית עזי – תייש, ולגבי מגפה עשית תייש – עז.

183 פרצה מגפה בעזים ואמר מלמד לאשתו:

כשתמות, אם ירצה השם, עזנו שלנו, ניתן את עורה נדבה לעניים.

בכתה האשה וקיללה אותו:

הלוואי ותיבש לשונך!

החזיר לה המלמד:

שטיא, למה את מקללת? הואיל ואנו מנדבים את עורה לעניים, הרי זו סגולה יפה שעזנו לא תמות…

184 יחסן ביש־גדא היה בעיר. כל אשר עשה לא הצליח ה' בידו, ולסוף הגיע עד כיכר־לחם. ריחמוהו מכריו וביקשו לעזור לו בדרך־כבוד. ואף הם לא הצליחו: תמיד היה בא שטן וטורף להם כוונתם הטובה בפניהם. נמלך אחד הנדבנים ואמר:

אני אעשה ואצליח.

עמד והלך חרש אחרי אותו ביש־גדא, וכשראה שדעתו לעבור את הגשר שעל הנהר, הקדימו וכלאחר־יד איבד לפניו בכוונה ארנקי מליאה דינרים על הגשר, והתייצב מרחוק לראות מה ייעשה לה לארנקי.

בו ברגע הגיע אותו יחסן עני לראשו של הגשר עמד רגע אחד ואמר: גשר זה כבר עברתי מאות פעמים, ועדיין איני יודע, אם אוכל לעבור אותו בעיניים עצומות; עכשיו אנסה. ומיד עצם עיניו ועבר את הגשר כולו מראשו לסופו, ואת הארנקי המוטלת לפניו לא ראה.°

185 מדרש־עניים:

“יפה אמר שלמה: ‘כל ימי־עני רעים’⁴: יש לו לעני מכה – אין לו בצל לשים על פיה, יש לו בצל – אין לו מכה”.

186 שאלו לרבי ברוך־מרדכי ליבשיץ:

מה טעם קוראים לעני שבעניים, שאין לו כלום, “עני בריא” ⁵?

השיב רבי ברוך־מרדכי:

שנינו: “כל ימי עני רעים – והאיכא שבתות וימים טובים? כדשמואל, דאמר שמואל: שינוי־וסת תחילת חולי־מעיים” ⁶. פירוש: הואיל ובשבת ויום־טוב אוכל העני סעודה שמנה, שאינו רגיל בה בימות־החול, מעיו לוקים. במה דברים אמורים? עני, שיש לו סעודה שמנה לכל־הפחות לשבת ויום־טוב. אבל עני שבעניים, שאף זו אין לו, מעיו אינם לוקים גם בשבת ויום־טוב, ונמצא הוא בריא כל ימיו.°

187 בבקשה ממך, – אמר עני לאשתו, – עשי לי חביתה.

רוצה אני לטעום טעם מאכל זה, שהעשירים רדופים אחריו.

אמרה לו האשה:

ביצים אין לנו.

החזיר הבעל:

מה בכך? אפשר לעשות חביתה בלי־ביצים.

חמאה אין לנו.

חמאה לאו דווקא.

מחבת אין לנו.

גחלים יש לנו.

הביאה האשה קמח וקישקשה במים, עשתה עיסה והניחה על־גבי הגחלים. נחרכה העיסה מלמטה ולא נאפתה מלמעלה.

אכל העני, רקק ואמר:

תמה אני: מה ראו העשירים, שהם רדופים אחרי חביתה?

188 שאלו לחכם:

מפני מה עני אסור בשמנת?

השיב החכם:

משום שיש קוּם בעולם…

189 תנא רבי שמריל:

פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד ואמר לי:

“רבי, מפני מה עניים של ישראל אינם נעצרים על בנים ויש להם בנים ובנות הרבה”? – אמרתי לו: “בני, משום שעניים של ישראל אינם שותים אלא מים, והרי הם רגילים ב’בורא נפשות'”…

190 שאלו לשמריל שניטקבר:

מפני מה עני מטופל בבנים ובנות, ועשיר מטופל בממון?

החזיר שמריל:

שניהם משל גבוה זוכים. עני, הדואג לפרנסת־השבוע, מזדרז לגמור זמירות של מוצאי־שבת, כדי להקדים ולהתחיל בעבודה של חול, וכשמגיע ל“זרענו וכספנו ירבה כחול”, מחזירים לו מן השמים: “כסף אין לנו עדיין: בפמליה של מעלה עוד לא הבדילו; קח לך זרע”. עשיר, שאינו דואג לפרנסת־השבוע, מאריך בזמירות של מוצאי־שבת, וכשהוא מגיע ל“זרענו וכספנו ירבה כחול”. מחזירים לו מן השמים: “זרע כבר אין לנו; בא אחיך העני ולקח; קח לך כסף”…

191 אשה קבלה לפני בעלה:

שישה כבר ילדה: עכשיו, כמדומה, שוב מעוברת היא.

פייסה הבעל:

צער של חינם היא מצטערת. כתוב בתורה: כשנולד ללאה הבן השביעי אמרה: “בא גד”, ומפרש רש"י: “בא מזל טוב”⁷.

נאנחה האשה:

אוי לי. אשה אני ואיני יודעת מה שכתוב בתורה. אבל מה שנעשה בביתי אני יודעת: יותר שמתרבים “המזלות” יותר מתמעט הלחם…

192 רבי, – קבל חסיד לפני רבו, – מה אעשה ובני־ביתי מרובים ודירתי צרה?

אמר לו הרבי:

לך והכנס עזך לדירתך!

תמה החסיד – ואת מצות הרבי קיים.

לאחר ימים מועטים חזר ובא החסיד:

רבי, מקום אין בדירתי להניח ראשי.

אמר לו הרבי:

לך כנוס את כל התרנגולים והתרנגולות לדירתך!

כפף החסיד את ראשו – ואת מאמר הרבי עשה.

ושוב חזר ובא החסיד:

רבי, כלה כוחי… אין עוד בדירתי מקום לשבת.

אמר לו הרבי:

לך וגרש את העז מן הבית!

ולמחר פרץ החסיד לחדרו של הרבי ופניו מבהיקים:

רבי, החייתני… רווח לי…

193 דייר עני לא היה בידו לשלם שכר־דירה. עמד בעל־הבית והשליך כליו לחוץ. ישב העני ושמר עליהם. אמרו לו:

דירתך החדשה מהי בעיניך?

החזיר העני:

ברוך־השם, דירה יפה ומרווחה, אף שיפעה של אוויר, אלא שאין מקום לתלות את המנורה…

194 אמרו לו לעני, שיש בדירה של דל“ת על דל”ת:

רצונך, שיהיה לך ארמון כארמונו של המלך, שיש בו מאה ועשרים ושבעה חדרים?

החזיר העני:

חס וחלילה! מהיכן אקח “מזוזות” לכולם?

195 שאלו לבחור עני, “אוכל־ימים”⁸:

על מה אתה עתיד להתפלל בליל הושענא רבה, כשייבקעו שערי־שמים?

השיב הבחור:

תיכף כשייבקעו שערי־שמים אתפלל לפני המקום, שיתן לי שבעה בתים יפים, ואשכיר אותם לשבעה אנשים חשובים, ותנאי אתנה עם כל אחד ואחד מהם, שיפרנסני יום אחד בשבוע, ונמצא אני רואה עולמי בחיי.

196 עני צם כל היום כדי שייכנס רעב לסעודת־נישואים בביתו של קרוב עשיר. כל שעה היה מסתכל בחלון, שמא בא השמש להזמינו – והשמש איננו. החשיך היום – והשמש איננו.

כפף העני את ראשו, מילא כריסו לחם וצנון ועלה על משכבו.

פתאום – קול דופק בדלת:

פתח!

הנה השמש! – התנער העני, נתן אצבע לתוך גרונו, הקיא את הלחם ואת הצנון, כדי שיהא שוב מוכן לסעודה, ופתח את הדלת.

נכנס שכנו ואמר לו:

רצונך, שתילווה אלי לקידוש־לבנה?

197 מצאו לעני, שהוא עומד בשוק ומתייפח:

רובל היה לו ואבד.

אמרו לו:

בדוק כיסיך, שמא תמצאנו.

השיב העני:

כבר בדקתי ולא מצאתי.

אמרו לו:

שמא יש לך עוד כיס אחד, שלא בדקת?

החזיר העני:

יש לי עוד כיס אחד, אבל אותו אני מתיירא לבדוק – שמא לא אמצא גם שם…

198 ראו לעני, שהוא עומד ועיניו תלויות לשמים. אמרו לו:

מה טענה טענת לפני המקום?

השיב העני:

לא טענה, חלילה, טענתי, אלא שאלה שאלתי למקום ברוך־הוא.

אמרתי: ריבונו של עולם, הואיל ואלף שנים חשובים בעיניך יום אחד, ודאי אלף דינרים חשובים בעיניך דינר אחד. ומה איכפת לך אם תלוה לי דינר אחד לשעה אחת?

חזרו ואמרו לו:

ומה תשובה החזירו לך?

השיב העני:

החזירו לי: המתן שעה אחת…

199 מלמד עני היה אומר:

אילו נתן לי הקדוש ברוך־הוא עשרת אלפים רובל, מיד הייתי מפריש אלף אחד מעשר לעניים. שמא אין הקדוש ברוך־הוא מאמינני, יפריש בכבודו ובעצמו אלף אחד מלכתחילה ויתן לי רק תשעה אלפים.°

200 אמרו לו לעני:

לא גנאי הוא לך, שאתה יוצא בבגד שכולו טלאי?

השיב העני:

אין בכך כלום, הכל יודעים, שיש לי בגד אחר בביתי.

חזרו ואמרו לו:

אם כן, למה אין אתה יוצא בו?

החזיר העני:

משום שאותו בגד כולו טלאי על־גבי טלאי.

201 מקובלנותיו של עני:

אתם אומרים: “כל מה שעושה הקדוש ברוך־הוא, הכל לטובה” ⁹, ואני אומר: הכל לרעה. ניקבו הנעליים שברגלי – מיד נכנסים המים לתוכן; ניקבה החבית שבביתי – מיד יוצאים המים מתוכה…

202 אבל תוך י“ב חודש ירד לפני התיבה על־מנת להתפלל בתורת ש”ץ. ניגש אליו אחד ואמר לו:

אני קודם, שאני אבל תוך שלושים.

נסתלק הראשון והלך לו. ניגש שלישי ואמר לשני:

אני קודם, שאני חייב־“יאהרצייט”.

נסתלק השני והלך לו. ניגש רביעי ואמר לשלישי:

אני קודם, שאני אבל תוך שבעה.

נסתלק השלישי והלך לו. ניגש חמישי ואמר לרביעי:

אני קודם, שאני הוא המת עצמו¹⁰…

203 מרדכי חבד היה אומר:

למה אמרו “עני חשוב כמת”?¹¹– משום שגם זה וגם זה אסור להניחו יחידי בבית…

204 אף הוא היה אומר:

עני חשוב כמת, ומכל־מקום אין מבקשים ממנוּ סליחה…

205 האחים הקדושים רבי זוסי מהאנופוליה ורבי אלימלך מליזנסק קיבלו עליהם עוֹל גלות, וחמש שנים רצופות התהלכו שניהם יחדיו מעיר לעיר ומכפר לכפר, לבושים בגדי־עניים, תרמיליהם על שכמיהם ומקלותיהם בידיהם. בדרך עסקו בתורה, בנגלה ובנסתר, ושכינה היתה שרויה ביניהם, אבל לא נודעו לשום אדם בשמותיהם, ואיש לא הכירם.

פעם אחת ביום־חורף לפנות ערב הגיעו לכפר, נכנסו לפונדק של ישראל. שאלו לאכול וביקשו מקום ללון. נענה להם הפונדקי: האכיל והשקה אותם והקצה להם מקום יפה ללינה – על התנור החם. עלו שניהם לשם ושכבו: רבי זוסי אחוריו כלפי פנים ורבי אלימלך אחוריו כלפי חוץ.

בלילה ההוא היתה חתונה באותו בית, וכטוב לב המסובים ביין ויצאו לרקוד אמרו איש לחברו:

הנה שם, על התנור, שוכבים שני עניים־הלכים, ואחד מהם אחוריו אלינו. בואו ונטפח לו טפיחה יפה על כל ריקוד וריקוד.

אמרו ועשו – ורבי אלימלך ספק כמה וכמה טפיחות יפות.

וכשעייפו המרקדים וישבו לנוח לחש רבי אלימלך לרבי זוסי ואמר לו:

זוסי אחי, רצונך שנחליף מקומותינו, ומעתה אשכב אני כלפי פנים ואתה כלפי חוץ?

מיד הסכים רבי זוסי והם החליפו זה עם זה מקומותיהם: רבי אלימלך אחוריו כלפי פנים ורבי זוסי אחוריו כלפי חוץ.

ולאחר שנחו המרקדים ושבו לרקוד נמלכו ואמרו זה לזה:

מה פשעוֹ ומה חטאתו של אותו הלך, השוכב כלפי חוץ, שהוא יספוג כל הטפיחות? בואו ונטפח מעכשיו לשני, השוכב כלפי פנים.

אמרו ועשו – ושוב ספג רבי אלימלך כמה וכמה טפיחות יפות.

תמה רבי אלימלך ולחש לרבי זוסי:

זוסי אחי, למה אמרו: “משנה מקום, משנה מזל”?¹².

חזר רבי זוסי ולחש לו:

אלימלך אחי, זהו שאמרו: “אין מזל לישראל”¹³…

[ב]

206 שאלו לאדם אחד:

מה מצבו?

השיב הנשאל:

דומני שאני נעשה עשיר.

אמרו לו

מה משמע: “דומה אתה”? יש לך ממון – עשיר אתה, אין לך ממון – עני אתה.

החזיר הלה:

ממון אין לי עדיין, אבל כבר נעשיתי חזיר ¹⁴…

207 צורב בא לעשיר מפורסם וביקש מאתו סגולה לעשירות.

אמר לו העשיר:

לך והיה שתים־עשרה שנה חזיר.

תמה הצורב:

ואחר־כך?

החזיר לו העשיר:

תנוח דעתך. אחר־כך כבר תהיה חזיר כל ימיך.

208 עשיר “דבר־אחר” התפאר לפני חברו:

מעולם לא השתכר אדם פרוטה על ידו.

תמה חברו:

היכי תמצי? פעמים אתה נכנס למרחץ ומשלם לבלן דמי־מרחץ.

החזיר לו הלה:

ושאין איש רואני שם, מיד אני פושט ידי ומנפץ שמשה של חלון.

209 ישבו יהודים בחבורה ואמדו הונו של “הגביר”. זה אמר כך וזה אמר כך. קם אחד מן החבורה ואמר:

לדעתי, חסרים לו מאתיים אלף.

ליגלגה עליו כל החבורה:

אם־כן, לדעתך, הוא ערב שמיטה.

החזיר הלה:

הלוואי והיו כל ישראל ערב שמיטה כמותו. אלא שהחזיר הוא כאילו היה לו חצי־מיליון, ולמעשה יש לו רק שלוש מאות אלף…

210 שאלו לרבי־רבי השיל:

אמרו: “כסף מטהר ממזרים” ¹⁵. היכי תמצי, שיהא כוחו של כסף יפה מכוחה של תורה, שטימאה ממזרים?

הסביר רבי־רבי השיל:

קיימא לן: “מדחציף כולי האי, שמע־מינה ממזר הוא”¹⁶. במה דברים אמורים? סתם חצוף. אבל חצוף עשיר, בטלה חזקה זו לגביו, משום ש“עשיר יענה עזות”¹⁷ ואפילו אם אינו ממזר. וזהו שאמרו: “כסף מטהר ממזרים”: חוצפה של עשיר אנו רשאים לתלות בעשירות, ולאו דווקא בממזרות.

211 שאלו לחריף:

“רבי מכבד עשירים”¹⁸ היכן מצינו שכיבדם?

החזיר החריף:

במשנה מפרט רבי שלושה שפגיעתם רעה: “חרש, שוטה וקטן – החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין” ¹⁹. וקשה: היה לו להוסיף גם עשיר, שוודאי פגיעתו רעה: החובל בו חייב, והוא שחבל באחרים פטור. אלא לאו, כאן כיבד רבי עשירים – ולא מנה אותם עם חרש, שוטה וקטן.

212 “רבי מכבד עשירים, ורבי עקיבא מכבד עשירים, כדדריש רבה בר מרי: ישב עולם לפני אלהים, חסד ואמת מן ינצרוהו” ²⁰.

וקשה: מאי משמע, שבעשירים משתעי קרא? – אלא “חסד” זה “נגיד” ²¹, העושה חסד עם הבריות; “אמת” זה “מגיד”, המדריך את הבריות בדרך אמת. ו“נגיד” ו“מגיד” מ“ם ונו”ן (“מן”) נוצרים אותם: טול מ“ם מ”מגיד" ונו“ן מ”נגיד" – מה ישאר להם?…

213 שאלו לחכם:

עושר וחכמה מה מהם עדיף?

השיב החכם:

חכמה עדיפה.

אמרו לו:

אם־כן, למה דופקים החכמים על פתחי העשירים ואין העשירים דופקים על פתחי החכמים?

השיב החכם:

לא קשיה! החכמים יודעים את ערכו של העושר ואין העשירים יודעים את ערכה של חכמה.

214 שאלו לרבי מאיר פישלס, רבה של פראג:

ראינו עשירים מתקנאים בחכמים, וראינו חכמים מתקנאים בעשירים.

מי משניהם קנאתו גדולה משל חברו?

החזיר רבי מאיר:

ודאי קנאתם של עשירים גדולה, שהרי ראינו חכמים שנעשו עשירים ולא ראינו עשירים שנעשו חכמים.

215 שאלו לרבי אייזל חריף:

מפני מה עשירים מקדימים נדבה לעני בעל־מום ואינם מקדימים נדבה לעני תלמיד־חכם?

השיב רבי אייזל:

הדין עמהם, משום שכל עשיר יכול לחשוש, שמא ייעשה גם הוא עני בעל־מום, ואינו יכול לחשוש, שמא ייעשה עני תלמיד־חכם.

216 מעשה בעני, ששכחוהו קרוביו ולא היו נכנסים אצלו אפילו פעם אחת בשנה. לימים נתעשר, ומיד נעשו הכל קרוביו והתחילו משכימים ומעריבים לביתו כל־יום. ראה שכך, נמלך והעמיד לפניהם על השלחן קופה של ברזל, והוא גופו הפך פניו אל הקיר ועמד ושתק. תמהו אורחיו, ובעל־לשון שבהם אמר לו:

שמא מן הנימוס היא עמידתך זו, כאילו אי־איפשך שאיש מאתנו ידבר אליך וישאל בשלומך?

החזיר הוא:

שמא אלי באתם? לזו שעל השולחן באתם. דברו אליה ושאלו בשלומה.

217 עשיר אחד נכנס אצל רבי משה סופר לבקרוֹ. ביקש רבי משה לנהוג בו כבוד ואמר לו:

יישר כוחך, שטרחת לבוא אלי.

הגיס העשיר את לבו ברבי משה והחזיר:

אין בכך כלום. מתכוון הייתי לבקר פלוני קרובי שבשכונה זו, ודרך אגב סרתי גם למר.

וכשעמד העשיר לצאת קם רבי משה ללוותו. אמר לו העשיר:

יישר כוחך, רבי, שאתה טורח ללווֹת אותי.

החזיר לו רבי משה:

אין בכך כלום. מתכוון אני לצאת לנקבים, ודרך אגב אלווה אותך.

[טנדלוי מספר בדיחה מפורסמת זו בנוסח אחר²²:

בחור בן־ישיבה בא לעיר, וכמה זמן לא בא להקביל פני הרב.

לסוף נכנס אצל הרב ופתח ואמר:

נזדמנתי לשכונה זו, ודרך־אגב נכנסתי להקביל פני מר.

שתק הרב ולא אמר כלום, וכשעמד הבחור לצאת, קם הרב ופסע פסיעות אחדות כמבקש ללוותו. אמר הבחור:

חס ושלום, שמר יטרח ללוות אותי!

החזיר לו הרב:

לבית־הכיסא אני זקוק, ודרך־אגב אלווה אותך.]

218 אשה באה לרבי אייזל חריף ולבה עגום עליה:

חלום חלמה, שבנה יחידה נשתגע.

פתר לה רבי אייזל:

בנך יתעשר, שכל העשירים משוגעים הם.

219 שאלו לרבי ברוך־מרדכי ליבשיץ:

מה טעם אומרים הבריות: “עשיר כקורח”? הלא מכיוון שרכושו של קורח נקבר עמו ונתעלם מן העין ²³ אין איש יודע כמה היה.

השיב רבי ברוך־מרדכי:

היא הנותנת… בנוהג שבעולם, עשיר כל־זמן שהוא חי אומדים אותו ברבבי־רבבות, כיוון שמת, מיד מתברר, שלא היה לו אפילו מחצה. אבל קורח, הואיל ורכושו נקבר עמו ונתעלם מן העין, בחזקתו הוא עומד, שעשיר מופלג היה.

220 חסיד עשיר בא לטלנא, נכנס ל“יחידות” אצל רבי דוד’ל ושהה בחדרו שעה שלימה. לאחר שיצא נכנס “ליחידות” חסיד עני, והשהה אותו רבי דוד’ל רגעים מועטים ופטרו. נאנח החסיד העני:

רבי, שמא, חס ושלום, משוא־פנים יש לפניך?

גער בו רבי דוד’ל:

טיפש!… אתה – כיוון שפתחת פיך, מיד שמעתי, שעני אתה, ואילו הוא – שעה שלימה הוצרכתי לספר עמו עד ששמעתי, שעני הוא כמותך.

221 עני קבצן נכנס אצל סוחר לבקש נדבה ומצא אותו מעיין בפנקסיו, רמז לו הסוחר בידו ואמר:

חכה לי רגע אחד.

עמד העני וחיכה שעה ארוכה, והסוחר לא פרש מפנקסיו. נמלך העני והתחיל משתעל, כדי להפנות את דעתו של הסוחר אליו.

עקר הסוחר עיניו מתוך הפנקסים ואמר לו:

חכה לי עוד רגע אחד ואדע, אם בידי ליתן לך נדבה הגונה, או שגם אני לתרמיל אני זקוק ולצאת אחריך להחזיר על הפתחים…

222 מקובלנותיו של עשיר:

אתם אומרים: ברכה אחת מבטלת מאה קללות. ואני אומר: אפילו ברכה של יהודי קללה היא. מניין? מיצחק, שבירך את יעקב ואמר לו: “הווה גביר לאחיך “²⁴, פירוש: לא “גביר” ממש, בעל־ממון, אלא שאחיך ל”גביר” יחשבוך וימררו את חייך.

223 עשיר עמד ליד ביתו והורה לכיירים, כיצד לכייר את הבית.

ניגש יהודי מן השוק ומיחה:

לא כך, אלא כך צריך לכייר.

רגז בעל־הבית:

רבי יהודי, מה עניינך לכאן?

השיב היהודי:

ואתה מה עניינך לכאן?

תמה בעל־הבית:

אני?… בית זה שלי הוא. לפני חודשיים קניתיו.

החזיר לו היהודי:

ומניין לך. שלאחר חודשיים לא אקנהו אני?…

224 "אדם עצב, אל תאנח, כי אחרי טירחא יבוא אתנח, אל תתהדר, אדם גביר, כי אחרי דרגא יבוא תביר "…

(של“ה דפוס אמשטרדם תנ”ח דף רמג, א)

225 בחבורה של יהודים סיפרו על עניים, ששיחקה להם השעה ונעשו עשירים. סיפרו וסיפרו עד שהגיעו לרוטשילד:

חלפן עני היה מאיר־אנשיל בנערותו, ובזקנותו השכימו מלכים ושרים לפתחו. נענה אחד מן החבורה ואמר: רוטשילד למה לנו? מוטב שאספר לכם מה שראיתי בעיני. בחור עני ובחורה ענייה היו בבית־אבא – משרת ומשרתת. לימים נשתדכו זה לזו. וכשהגיע יום־החתונה נכנס החתן לחופה במעילו של אבא. והכלה – בסודרה של אמא. משל עצמם לא היה להם ולא כלום. עברו עשר שנים, – לא יותר. נזדמנתי לרחוב־היהודים שבווילנה, ומצאתי אותו בחור ואותה בחורה – מחזירים על הפתחים בעשרה…

226 ישבו התלמידים והרהרו אחרי מידותיו של הקדוש ברוך־הוא:

עשרה קבין ממון ירדו לעולם, תשעה נטל רוטשילד ואחד – כל העולם כולו. מה דין ומה יושר הוא זה?

גער בהם הרב:

שוטים שבעולם. ואם תשעה קבין ממון נטל רוטשילד, כלום נטל גם תשעה פיות לאכילה ותשעה גרונות לשתייה?

227 בבוקר הביאו טלגרמה לרוטשילד:

“מוריץ הירש מת והניח אחריו ארבע מאות מיליון”.

תמה רוטשילד ואמר למזכירו:

שיערתי, שהוא אמיד יותר…

228 יועץ־המסחר הזקן נסע באבטומוביל שלו, וכשהגיע לראש־הגבעה הפך הנהג את ראשו ושאל:

שמא רצונו של כבוד יועץ־המסחר שנעמוד קצת, כדי להסתכל במראה היפה שמעל הגבעה?

קיפחו הזקן:

שטות!… כשאני מבקש להסתכל במראה יפה, אני נכנס לקונטורה שלי ופותח את הקופה הגדולה…

229 רצונך, רבי יהודה, שתחיה עולמית? – אמר מדכי חבד ליודל אופאטוב. – קוּם ועקור דירתך מווילנה לבולטרימנץ²⁵.

ליגלג עליו יודל:

מדכי, כלום מלאך־המוות אין לו שליטה בבולטרימנץ שלך?

החזיר לו מדכי:

מלאך־המוות יש לו שליטה בכל מקום, אבל קבלה היא בידי מאבותי ומאבות־אבותי, שמששת ימי בראשית ועד היום לא מת יהודי עשיר בבולטרימנץ…

[ג]

230 אמר רבי ברוך־מרדכי:

עולם הפוך אני רואה: עשירים, שכל שעה יש להם ממון בעין, מוכרים להם הכל בהקפה, ועניים, שאין בידם פרוטה לפורטה, אין מוכרים להם כלום אלא במזומנים. אילו חכמוּ הבריות, היו מהפכים הסדר – לעשירים במזומנים ולעניים בהקפה. תאמרו: כל המקיף לעניים מניח מעותיו על קרן־הצבי וסופו שיעני גם הוא. מה בכך? אדרבה, נוח לו שייעני ואף הוא יטול הכל בהקפה.

231 בבית־המדרש של סוחרי־היערות העשירים היו מסיחים ונאנחים על עצירת־שלגים ועל עצירת־גשמים.

שלג אין, ואי־אפשר להסיע את העצים מן היער; גשם אין והנהר איננו מלא, ואי־אפשר להשיט את הרפסודות.

שמע השמש של בית־המדרש את השיחות והאנחות, נענה ואמר:

תמיהה גדולה אני תמה. העלובים הללו גשם אין להם ושלג אין להם – וכסף יש להם, ואני המוצלח גשם יש לי דיי ושלג יש לי יותר מדי – וכסף אין לי…

232 שאלו לליצן:

מפני־מה עני אסור בכל הלאווים שבתורה, ועשיר מותר בכולם?

השיב הליצן:

שניהם מזלם גרם להם. בשעה ששבר משה את הלוחות, מיהר כל העם אשר במחנה ללקוט את השברים היקרים ²⁶. עשירים, שהשעה משחקת להם תדיר, מצאו את השברים הגדולים: “תגנב”, תנאף", “תחמד”; עניים, שאין השעה מסייעתם מימיהם, לא מצאו אלא את הרסיסים הקטנים: “לא”, “לא”, “לא”…

233 אמרו לו לבר־אבהן ובר אוריין:

כיצד אדם חשוב כמוך ממיך עצמו בפני פלוני, שבּוּר בן־בּוּר הוא ואינו אלא חמת מלא מטבע?

השיב החשוב:

זהו רצונו של בורא־העולם. תדע שכך: אין לך ברייה חשובה במעשה־בראשית מן האדם, ואין לך ברייה שפלה במעשה־בראשית מן הבהמה. אף־על־פי־כן נגזרה גזרה על האדם, שיהא ממיך ומכניע עצמו בפני הבהמה – כשהוא מבקש לחלוב אותה…

234 מלמד עני היה רגיל לבוא לביתו של עשיר. פעם אחת שמע שיחתן של בריות:

“ממון מתדבק בממון”²⁷.

נהנה ואמר:

עכשיו יודע אני סגולה להתעשר.

ולמחר, כשנכנס לביתו של העשיר, נטל מטבע של כסף והתחיל שורט ומחטט בה את הדפנות של קופת־הברזל, בשביל שהממון שבתוכה יתדבק במטבע שבידו. שרט וחיטט עד שלבסוף פגע בסדק ונעקרה המטבע מידו ונפלה לתוך הקופה. נאנח ואמר:

יפה שיחתן של בריות: ממון מתדבק בממון…

235 רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנה, בא אצל עשיר תלמיד־חכם לבקש נדבה לפדיון־שבויים, וכדי להיכנס עמו בדברים פתח רבי יעקב בחידושי־תורה בהלכות־צדקה. השיב לו העשיר חידושי־תורה באתה הלכה. נמלך רבי יעקב והתחיל אומר לפניו דברי־אגדה בעניין פדיון־שבויים. חזר העשיר והשיב לו גם הוא דברי־אגדה באותו עניין. אמר לו רבי יעקב:

אמשול לך משל, למה הדבר דומה. לאחד שהלך לכרך גדול מכרכי־הים וראה, שאין הבצלים ידועים שם. הוציא מצקלונו מחרוזת של בצלים ונתן לאנשי־המקום. וכשראו הללו, כמה יפים בצלים לתבל בהם את התבשיל, נתנו לו משקל כסף וזהב כנגדם. לימים בא אחר לאותו כרך וראה, שאין השומים ידועים שם. הוציא מצקלונו אגודה של שומים ונתן לאנשי־המקום. ושראו הללו, כמה יפים שומים ללפת בהם את הפת, נתנו לו – משקל בצלים כנגדם… אף אתה כך: בצלים אני נותן לך, שומים אתה מחזיר לי, שומים אני נותן לך –בצלים אתה מחזיר לי. ואילו אני – לכסף וזהב כנגד הבצלים והשומים אני זקוק. °

236 שאל עשיר לרב:

רבי, יש לי חלק בלוייתן?

השיב לו הרב:

לאו!

ואתה, רבי, יש לך חלק בלוייתן?

הן!

רבי, – חזר ושאל העשיר, – מה טעם אני אין לי חלק בלוייתן ואתה יש לך חלק בו?

השיב לו הרב:

כשתגיע שעתך להיפטר מן העולם ישאלו עליך בבית־דין שלמעלה “מה הניח זה שם”? וישיבו: “כסף וזהב ואבנים טובות הניח זה שם”. ועוד ישאלו עליך: “מה הביא זה לכאן”? וישיבו: “קדחת ²⁸ הביא זה לכאן”. ואנו קיימא לן: “קודח אסור בדגים”…²⁹ ואילו אני, כשתגיע שעתי להיפטר מן העולם, ישאלו עלי בבית־דין שלמעלה: “מה הביא זה לכאן”? וישיבו: “כסף וזהב ואבנים טובות ³⁰ הביא זה לכאן”. ועוד ישאלו עלי: “מה הניח זה שם”? וישיבו: “קדחת הניח זה שם”. ואנו קיימא לן: מי שחלצתו קדחת – דגים יפים לו.

237 בליל סופת־שלג נשמע קול דופק בדלתו של מוכסן עשיר:

פיתחו לי! אני קופא מקור…

הקיץ המוכסן, נאנח ואמר לאשתו:

כמה אני מרחם עליו!

אמרה לו אשתו:

אם אתה מרחם עליו, קוּם פתח לו.

גער בה המוכסן:

טיפשה! אם אפתח לו וייחם לו, ייפסקו, חלילה, רחמי…

238 באחד מימי ניסן יצאה “הגבירה” לשוק ונתקלה בלוויה של גוי. נאנחה ואמרה:

מה היה איכפת לו לקדוש ברוך־הוא, אילו במקומו של עשו היה זוכה למות בניסן – יהודי עני?…

(כידוע, אין אור הגיהנום שולט בניסן).

239 אמרה אשה עשירה לבעלה:

אין מנוס ואין מפלט מן העניים. יש לנו שמחה במעוננו – פשוט ידך ותן להם; יש להם שמחה במעונם – פשוט ידך ותן להם.

פייסה הבעל והחזיר לה:

הניחי להם לעניים. אם אשריהם וטוב להם בעולם הזה, אנו אשרינו וטוב לנו, אם ירצה השם, בעולם הבא.

240 כשמזגו כוס שנייה ב“סדר” של פסח, פתח הבן ושאל:

אבא, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, כשבכל הלילות אין אתה פותח דלת לעני, הלילה הזה אתה עומד וקורא: “כל דכפין ייתי וייכול”?

קם האב על רגליו והשיב:

“עבדים היינו לפרעה במצרים” ודרכיו דרכי – מה פרעה גוזר ואינו מקיים, אף אני קורא ואיני מקיים.

241 עשיר השיא את בתו. עשה סעודה כיד־המלך והזמין גם קרוב עני לסעודה. שמח העני ופטר את עצמו כל היום בפרוסת־לחם וקלח־צנון, כדי שיאכל סעודה עשירה לתיאבון. וכשבא אל הסעודה אכל אכילה גסה ואכילתו לא נתברכה בתוך מעיו – הקיא את הכל: פתח בבשר ודגים וסיים בלחם וצנון. הציץ עליו בעל־הסעודה ואמר לו:

חביבי, כל־זמן שהקיאות משלי – לא היה לי עליך ולא כלום; עכשיו, שאתה מקיא משלך – טרח ושוב לביתך בשלום.

242 עני בא לקרוב עשיר, ישב בביתו כמה שבועות, אכל ושתה ולא נתן דעתו לצאת. ראה העשיר, שאורחו נעשה תושב עמו, נמלך באשתו ושניהם יחדיו מצאו עצה טובה להיפטר ממנו:

מחר בשעת־סעודה יריבו זה עם זו: הבעל יטען, שהתבשיל ממולח יותר מדי, והאשה תטען, להיפך שהתבשיל ממולח פחות מדי, וכיוון שהאורח יסכים לדעתו של צד אחד, מיד ייעלב הצד השני ויגרשוֹ מן הבית.

ויהי ערב, ויהי בוקר – יום מחר. ישבו לאכול, המריבה החלה – והאורח שותק ולוגם. פקעה סבלנותו של בעל־הבית ואמר לו:

אתה, מה דעתך, – הדין עם מי?

חזר האורח ולגם לגימה יפה, נענה ואמר:

וכי בשביל שלושת־ארבעת השבועות, שאני עתיד לשהות בביתך, אכניס ראשי בינך לבין אשתך?

243 אורח עני עשה כמה זמן בביתו של קרוב עשיר. לסוף צרה בו עינה של בעלת־הבית ואמרה לו:

תמהה אני עליך, שאין לך געגועים על אשתך, אשר הנחת בביתך.

הבריקו עיניו של האורח העני, נענה ואמר:

יפה אמרת, אלך ואכתוב לה מיד, שתבוא לכאן.

244 עני בא מעיירתו הקטנה לכרך גדול וקנה לו שביתה בביתו של קרוב עשיר. פעם אחת, בשעת־סעודה, התחילה בעלת־הבית קובלת:

בכרך מאמיר היוקר מיום ליום. לשעבר היתה סעודה עולה בסלע אחד, עכשיו היא עולה בשניים.

נאנח האורח העני:

קשים מזונותיהם של יושבי־כרכים!… בעיירתנו הקטנה עולה סעודה יפה בשני זוזים.

מיד נענתה בעלת־הבית ושאלה:

אם הזול בעיירתך גדול כל־כך, למה אין אתה חוזר לשם?

נאנח האורח העני אנחה שנייה והשיב:

שמא את יודעת בעיירתנו אדם, שיש לו שני זוזים?

245 עני בא אצל קרוב עשיר לבקש מאתו עזרה. מתחילה לא נענה לו העשיר, ולסוף, כשראה שהאורח קבע לו דירה בביתו, נתן לו מה שביקש ואמר לו:

מעכשיו אל תבוא אלי, אלא אם תהיה שמחה בביתי.

הסכים העני, נטל מה שנתנו לו – ויצא.

לא היו שעות מועטות – חזר ובא. כעס העשיר:

לא אמרתי לך, שלא תבוא אלי, אלא אם תהיה שמחה בביתי?

החזיר לו העני:

בדרך נמלכתי ואמרתי: ודאי שמחה רבה היא בביתך שנפטרת הימני, ועל שמחה זו באתי.

246 עני בא אצל קרוב עשיר וביקש, שיתן לו אלף רובל לעסק.

סירב העשיר ואמר לו:

לא־יצלח שכמותך חוששים לו, שמא יאבד הכל בבת־אחת. מוטב, שאפסוק לך כל־שנה מאה רובל לפרנסה.

סירב העני והחזיר:

אי־איפשי… מוצלח שכמותך חוששים לו, שמא ימות תיכף בשנה הראשונה.

[נוסח אחר:

עני בא אצל קרוב עשיר וביקש שיתן לו אלף רובל נדוניה לבנותיו.

סירב העשיר ואמר לו:

לא־יצלח שכמותך חוששים לו, שמא יאבד מה שנותנים לו. מוטב, שאכתוב בצוואתי אלף רובל נדוניה לבנותיך.

סירב העני והחזיר:

אי־אפשי… מוצלח שכמותך חוששים לו, שמא יחיה מאה ועשרים שנה.]

247 אשה באה אצל רוטשילד וביקשה מאתו עזרה:

כל ימיה עשתה צדקה עם אחרים; עכשיו נהפך עליה הגלגל והיא עצמה צריכה למתנת בשר ודם.

ליכסן רוטשילד את עינו אליה וכתב לה המחאה: חמישים מארק.

נסתכלה האשה במה שכתב ואמרה:

אדוני הבארון, ממשפחה מיוחסת אני…

קרע רוטשילד את ההמחאה וכתב לה המחאה אחרת: מאה מארק.

חזרה האשה ואמרה:

משפחתי ידועה בפראנקפורט…

חזר רוטשילד וקרע את ההמחאה השנייה וכתב לה המחאה שלישית מאתיים מארק. סיימה האשה ואמרה:

… וקרובה למשפחתו של אדוני הבארון.

קרע רוטשילד את ההמחאה השלישית, כתב המחאה רביעית: חמש מאות מארק, ואמר לה:

ועכשיו, אם לא תזהרי, גברתי, ותאמרי שבתי את – יכריע השוטר בינינו…

248 יהודי קנה שטר־גורל וזכה במאתיים אלף. מכאן ואילך התחילו באים אליו קרובים עניים מכל ארבע פינות־העולם לבקש עזרה. ראה, שאין לדבר סוף והתחיל לבקש אמתלאות לסרב. פעם אחת בא אליו קרוב עני וביקש סכום הגון להכנסת בתו הכלה.

אמר לו העשיר:

קודם־כל רוצה אני לדעת, מי ומה הוא החתן. בעל־מלאכה?

לא.

חנווני?

לא.

מלמד, חזן, שוחט?

לא.

אלא מה אפשרות יש בידו לפרנס אשה?

כמה אפשרויות יש בידו לכך.

לא הסתפק העשיר בתשובה סתמית זו ושאל:

למשל?

החזיר לו הקרוב העני:

הוא יכול, למשל, לקנות שטר־גורל ולזכות במאתיים אלף…

249 עני בא אצל קרוב עשיר לבקש משרה. אמר לו העשיר:

הנהלת־פנקסים אתה יודע?

הודה הלה ואמר:

לא, איני יודע.

ולכתוב מכתבים אתה יודע?

לא, איני יודע.

אלא מה אתה יודע?

לייעץ עצות טובות אני יודע.

הירהר העשיר ואמר:

אף זה דבר יפה… הא לך עשרה רובלים ועוצה נא לי עצה טובה, כיצד להיפטר ממך תיכף ומיד…

[נוסח אחד:

הירהר העשיר ואמר:

אף זה דבר יפה… הא לך עשרה רובלים והשמיעני נא אחת מעצותיך הטובות.

נטל הלה את הכסף והחזיר:

כשאתה ניגש אל הכיור לרחוץ, עצתי לך שתוריד ידיך למטה, שאם אתה מגביהן למעלה, חוששני, שיזובו לך המים לתוך שרווליך.

נוסח שלישי:

אמר לו העשיר:

אם אין אתה יודע כלום, לא בפנקסנות ולא בכתיבת מכתבים, מה משרה אתה מבקש?

השיב העני:

חריף גדול אני וידע גם לחשב כל מיני חשבונות בעל־פה.

הירהר העשיר ואמר:

אף זה דבר יפה… הא לך עשרה רובלים ואמור נא לי מיד, בכמה תעלה לי חליפה חדשה, שצריכה ארבע אמות וחצי אריג, ומחיר האריג שלושה רובלים ושלושים ושלוש קופיקות וחצי האמה?

נטל העני עשרת הרובלים ואמר:

אני החריף אומר: אדם הגון קונה לו חליפה מן המוכן.] °

250 שמחת־תורה נכנס יהודי לביתו מבושם כהלכה ובישר לאשתו:

יד ביד, כשני אחים, רקד עם “הגביר” בבית־הכנסת…

למחר אמרה לו האשה:

ימות־הגשמים ממשמשים ובאים, והילדים יחפים וערומים, אין להם לא בגד ללבוש ולא נעליים לנעול. שמא תלך אל “הגביר” ותבקש מאתו גמילות־חסד? אתמול רקדת עמו יד ביד, כשני אחים.

גירד הבעל את ראשו בשתי ידיו – והלך לעשות רצון־אשתו.

כשנכנס מצא את “הגביר” עסוק בפרקמטיה ועמד מן הצד והמתין לו עד שייפנה. הרגיש בו “הגביר” ואמר לו:

לרקוד באת? הרי אתה רואה, שאין שעתי פנויה לך…

251 מעשה בעשיר, שהשאיל לשכנו העני קדירה ולמחר החזיר לו העני את הקדירה ופך עמה. אמר לו העשיר:

הפך למה?

השיב העני:

שלך הוא. מעוברת היתה קדירתך ובביתי ילדה פך זה.

שמח העשיר על הרווח ונטל גם את הפך.

לאחר שבוע שאל מאתו אותו שכן עני קערה ולמחר החזיר לו את הקערה ושתי פנכות עמה. אמר לו העשיר:

הפנכות למה?

השיב העני:

שלך הן. מעוברת היתה קערתך ובביתי ילדה תאומים אלו.

שמח העשיר ונטל גם את הפנכות.

לימים חזר ובא השכן העני אל העשיר:

יהיה רצון מלפניך, שתשאיל לי אדרתך החדשה. את בתי אני נותן לאיש וגנאי הוא לי להכניסה לחופה כשאני לבוש אדרתי שלי, שכולה טלאי.

השאיל לו העשיר בסבר פנים יפות את אדרתו החדשה ואמר בלבו:

חזקה, שבביתו תלד גם זו.

עבר יום, עבר שבוע – ואין השכן העני מחזיר את האדרת. הלך אליו העשיר ושאל:

אדרתי היהן?

נאנח העני והשיב:

מקשה לילד היתה ובביתי מתה.

התחיל העשיר צועק:

שקרן, רמאי! שמא ראית מימיך אדרת מקשה לילד ומתה?

החזיר לו העני:

ואתה שמא ראית מימיך קדירה וקערה מעוברות ויולדות?

252 בעל־בית עשיר הזמין אורח עני לסעודה. כשישבו לאכול הסתכל בעל־הבית בכלים הנאים הסדורים על השולחן ונהנה. הסתכל בהם גם האורח העני וגם הוא נהנה. אמר לו בעל־הבית:

בשלמא אני נהנה, שלי הם, אלא אתה למה נהנה?

השיב האורח:

מה הבדל יש בינך וביני? אתה מסתכל ועינך נהנית, אף אני מסתכל ועיני נהנית.

אמר לו בעל־הבית:

יש הבדל בינך וביני. אני יכול להצניעם אתה אינך יכול להצניעם.

השיב האורח:

אם אתה מצניעם, גם אתה וגם אני לא נהנה.

אמר לו בעל־הבית:

אני יכול למוכרם, אתה אינך יכול מוכרם.

השיב האורח:

אם אתה מוכרם, נמצא אני בלבד נהנה…

[נוסח אחר:

אמר לו בעל־הבית:

בשלמא אני נהנה, שהם כאן ואני כאן, אלא אתה מה תעשה כשתצא מכאן ותשוב למקומך?

השיב האורח:

ואתה מה תעשה כשתצא מכאן ותשוב למקומך?…]

253 “הגביר” של העיר היה עושה סחורה בזיף של חזירים. פעם אחת פגש ברחוב את המורה שלקח לבניו, והלה עבר עליו ולא נתן לו שלום. זעף הגביר ואמר לו:

שמא מידת דרך־ארץ היא, שלא לנהוג כבוד במי שפרנסתך הימנו?

החזיר לו המורה:

ואתה נוהג כבוד במי שפרנסתך הימנו?…

254 שאלו להירשל אוסטרופולר:

ברית־מילה בביתו של עשיר ולוויה של עשיר – איזו מהן חביבה עליך יותר?

השיב הירשל:

ברית־מילה חביבה עלי יותר.

אמרו לו:

מה טעם?

הסביר הירשל:

משום שכל ברית־מילה סופה – לוויה…

255 עשיר חלה והזמין “מניין” עניים, שיאמרו תהילים לרפואתו.

לאחר שסיימו חילקו להם עשרים גדולים לכל איש. כל החבורה לקחה ושתקה. הצעיר שבחבורה לקח ורגן:

חזירים! ממון קורח יש להם, ולעניים הם נותנים עשרים גדולים.

היסה אותו הזקן שבחבורה ואמר לו:

תנוח דעתך, בשעת הקבורה, אם ירצה השם, יחלקו כהנה וכהנה.

256 הזמינו עני זקן, שיאמר תהילים על הסדר לרפואתו של עשיר.

אמר והתנמנם, אמר והתנמנם. ראה, ששינה חוטפתו, קם על רגליו, הריח מתוך קופסת־הטבק אחת ושתיים, להבריח את היצר של שינה, הרים קולו וסיים:

“מתי ימות ואבד שמו… ואשר שכב לא יוסיף לקום… אמן ואמן” ³¹!

257 ליוו עשיר מפורסם לבית־עולמו והלכו קרוביו אחרי מיטתו ובכו. נגרר אחריהם אדם זר, ואף הוא בכה. אמר לו אחד מן המלווים:

על מה אתה בוכה? אין אתה קרובו של המת.

השיב הלה:

על זה אני בוכה…

258 שאלו לבעל־מוח:

תרנגולת נתינתה ביצה קטנה, אף־על־פי־כן נודעת לה חיבה יתירה מאת הגוי: מכניסה לבית וגם סולח לעונה כשהיא עולה על השולחן ומשאירה אחריה רושם שאינו מהוגן; חזיר נתינתו שומן הרבה ובשר הרבה, ואף־על־פי־כן מגרשו הגוי מן הבית ובועט בו כל שעה. מה טעם יש בדבר?

החזיר בעל־המוח:

כך נאה לה לתרנגולת, וכך נאה לו לחזיר. תרנגולת נתינתה מועטת, אבל מיד, כל־יום; חזיר נתינתו מרובה, אבל – לאחר מיתה…

259 שאלו לעני:

מה היית עושה, אילו נתן לך הקדוש ברוך־הוא עושרו של רוטשילד?

החזיר העני:

עד שאתם שואלים כך, שואל אני גדולה מזו: מה היה רוטשילד עושה, אילו נתן לו הקדוש ברוך־הוא דלותי שלי?

260 שלושה אנארכיסטים באו אצל רוטשילד ללמדו תורתם.

לאחר ששמע את התורה כולה, נענה ואמר:

אם לחלק את ממוני במידה שווה לכל, יעלה בחלקו של כל אדם לא יותר משני פרנקים, והרי לכם שישה פרנקים ולכו לכם לשלום.

(עמ' 28 A. v. Gleichen. Russwurm, “Weltgeschichte in Anekdoten und Querschnitten”, 1929, )

261 סוציאליסטים באו אצל רבי אליעזר רבינוביץ, רבה של מינסק, הסבירו לו תורתם והציעו לו שיסייע ידיהם. אמר להם רבי אליעזר:

אני מסכים, אלא שנחלק את העבודה בינינו: אתם לכו והשפיעו על העשירים שיתנו, ואני אלך ואשפיע על העניים שיקחו…

[ד]

262 תלמיד־חכם עני נכנס אצל עשיר ומצא אותו שותה טה.

קיבלו העשיר בסבר פנים יפות, מזג לו כוס־טה והקריב אליו קופסת־הסוכר.

אל נא תטרח, – אמר האורח והוציא סוכר מכיסו.

נתכרכמו פניו של בעל־הבית. אמר לו האורח:

אני רגיל להטיל סוכר הרבה לתוך הטה; לפיכך איני שותה אלא בסוכר שלי, וממנהגי איני משנה בשום מקום.

קיבל בעל־הבית ואמר:

רצונו של אדם הוא כבודו.

ישב האורח ושתה אחת ושתיים ושלוש. וכשעמד להיפטר – נטל קופסת־הסוכר מעל השולחן והריק כולה לתוך כיסו. ראש שבעל־הבית נתן בו עיניים תמיהות והסביר לו:

טה איני שותה אלא בבתיהם של אחרים, אבל תמיד בסוכר שלי, משום שאני רגיל להטיל סוכר הרבה לתוך הטה, וממנהגי איני משנה בשום מקום.

263 שמעיה בטלן היה קובל ואומר:

ארבע וחמש פעמים אני שותה טה כל יום. ומימי לא עלה בידי לשתות כוס טה יפה כזו, שרגילים בה הבריות.

אמרו לו:

היכי תמצי?

החזיר שמעיה:

כשאני שותה בביתי, אני נזהר שלא להטיל לתוך הכוס יותר מחתיכה את סוכר, וכשאני שותה בבתיהם של אחרים אני מדייק שלא להטיל לתוך הכוס פחות משלוש חתיכות סוכר. נמצא, שמימי לא עלה בידי לשתות כוס טה יפה עם שתי חתיכות סוכר כזו שרגילים בה הבריות.

264 כשעלה משה מונטיפיורי עלייה אחרונה לארץ־ישראל ובא לירושלים פיזר נתן בשביל כל החכמים שם, חוץ מחכם אחד, ששכח ולא נתן בשבילו כלום. למחר בא אליו אותו חכם וקבל לפניו:

רבי משה, למה גרעת עיניך ממני?

התנצל לפניו מונטיפיורי:

שיכחה שלטה בו וכבר הוציא כל כספו ואין עוד בידו כלום.

אמר לו החכם:

רבי משה, שמא תפרש כמה – ואלווה לך…

265 קבצן נכנס אצל סוחר לבקש נדבה. אמר לו הסוחר:

עכשיו טרוד אני בענייני־עסק ואין דעתי פנויה.

אמר לו הקבצן:

אף אני על ענייני־עסק באתי אליך.

תמה הסוחר:

על ענייני־עסק? לא קבצן אתה?

החזיר לו הקבצן:

ודאי קבצן אני, והקבצנות היא עסקי שלי.

[נוסח אחר:

בשעה מאוחרת בלילה נכנס קבצן אצל חנווני לבקש נדבה. אמר לו החנווני:

בשעה מאוחרת כזו אתה מחזיר על הפתחים?

השיב הקבצן:

ואתה למה יושב בחנותך בשעה מאוחרת כזו?

תמה החנוני:

מה שאלה היא זו? החנוונות עסקי היא.

החזיר לו הקבצן: והקבצנות עסקי שלי היא.]

266 בעשר בלילה נכנס קבצן אצל בעל־בית לבקש נדבה. תמה בעל־הבית:

עכשיו? בעשר בלילה?

החזיר לו הקבצן:

תנוח דעתך. אני מחזיר על הפתחים גם ביום.

267 שבע בבוקר נשמע קול דופק בדלתו של בנקאי מפורסם.

ירד הבנקאי ופתח את הדלת: – עני־קבצן לפניו. כעס הבנקאי:

חוצפה! בשבע בבוקר כבר מטרידים הם את הבריות.

החזיר לו הקבצן:

מודה אני לפניך, שבעסקי־בנק מומחה אתה הרבה יותר ממני, אבל להווי ידוע למעלתך, שבעסקי־קבצנות מומחה אני הרבה יותר ממך…

268 קבצן נכנס אצל בעל־בית לבקש נדבה, ולא ניפנה עליו בעל־הבית. רגז הקבצן והתחיל תובע נדבה. רגז גם בעל־הבית ואמר לו:

רבי יהודי, הרוצה שיקבל נדבה, יבקש ואל יתבע…

הפסיקו הקבצן…

רבי בעל־הבית, זה לי שלושים שנה אני עוסק, ברוך השם, באומנות זו, ואיני זקוק לך, שתלמדני הלכות קבצנות.

[נוסח אחר:

הפסיקו הקבצן:

רבי בעל־הבית, אם אתה בקי ממני בהלכות קבצנות – לך וחזור אתה על הפתחים.

נוסח שלישי:

הפסיקו הקבצן ואמר לו:

רבי בעל־הבית אם אתה בקי כל־כך בעסקי־קבצנות, שמא תקנה מאתי עסקי שלי?…]

269 בימי היטלר בגרמניה.

קבצן עמד בפינת־רחוב בברלין וטבלית תלויה לו בצווארו:

“סומא בשתי עיניו, מאת יהודים אינו נוטל צדקה”.

עבר עליו אדם אחד ולחש לו:

“טול חמישה מארקים והסירה טבלית זו מעל צווארך”.

חזר ולחש לו גם הקבצן:

בבקשה ממך, רבי יהודי, אל תלמדני הלכות קבצנות!…

270 ערב ראש־חודש נכנס קבצן אצל “גביר” לקבל את קצבתו – חמישה זהובים. יצא אליו משרתו של “הגביר” והביא לו שלושה זהובים.

שלושה ולא חמישה, – אמר המשרת, – משום שבחודש זה הוצאותיו של “הגביר” מרובות: את בתו הוא משיא.

כעס הקבצן ואמר למשרת:

לך ואמור לאדוניך: אם את בתו הוא משיא, יתן לה משלו ולא משלי.

271 עני הגון היה בא שנה־שנה לבנקאי מפורסם ומקבל מאתו נדבה יפה: חמש מאות כתר. פעם אחת קיצץ הבנקאי את נדבתו ונתן לו רק שלוש מאות כתר:

השנה הוצאותיו מרובות שלא כדרך הרגיל. בנו יחידו נזדווג לשחקנית אחת והוציא עליה ממון הרבה.

נתרגז העני ואמר לו:

תמה אני, שאדם חשוב כמוך יש לו בן הולל כזה. תינח ממונו שלו, מי יאמר לו: מה תעשה? אבל לקחת ממוני שלי ולהוציאו לשמה של שחקנית – מעשה־הוללות כזה אין לו כפרה.

272 קבצן מן המכובדים נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, ולא הצליח: הלה פיטרו בשתיים־שלוש פרוטות. נסתלק הקבצן בפנים זעומות, נכנס אצל עשיר אחר, בבית הסמוך, ואמר לו:

פלוני שכנך שלחני אליך. הוא עצמו נתן לי חמישה רובלים.

עכשיו הצליח והעשיר שלשל לידו נדבה הגונה. לקח הקבצן את הנדבה, שב אל ביתו של הראשון ודפק בדלת.

וכשיצא אליו בעל־הבית אמר לו:

כך וכך אמרתי לשכנך, ולא שהיתה, חלילה, כוונתי לשקר אלא חס הייתי על כבודך…

273 עני־קבצן עמד לפני עשיר וקבל על גורלו:

עשיר היה גם הוא, בית מלא כל־טוב היה לו, ונפלה אש מן השמים ושרפה הכל…

שיטה בו העשיר:

אתה בעצמך הכשרת את נזקך. ודאי לא היה לך “ספר רזיאל” בביתך ³².

התנצל הקבצן:

היה לי והוא נשרף תחילה…

274 קבצן בא לעשיר וביקש נדבה להכנסת־כלה: את בתו היחידה הוא נותן לאיש. תמה העשיר:

היכי תמצי? אשתקד בכית לפני ואמרת שבתך היחידה מתה קודם חופה.

החזיר לו הקבצן:

ואם מתה מה בכך? כלום אתה יורשהּ ולא אני יורשהּ?…

275 שני קבצנים נכנסו יחדיו לביתו של עשיר – אחד סתם קבצן, ואחד קבצן מן המכובדים. פתח הראשון ואמר לבעל־הבית:

אדם זה בן־טובים הוא וראוי לנדבה הגונה.

שיבחו בעל־הבית, שהוא מתפלל על חבירו, והוציא מכיסו מטבע יפה על־מנת ליתן לאותו בן־טובים. הקדים הראשון ופשט את ידו ונטל את הנדבה לעצמו. כעס הנותן ואמר לו:

כלום אליך התכוונתי?

שילשל הלה את הנדבה לתוך כיסו והחזיר:

ודאי אלי התכוונת, שכך שנינו: "המבקש רחמים על חברו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה³³…

276 שני קבצנים עמדו לפני עשיר. פתח אחד מהם וביקש על חברו:

אדם זה בנם של קדושים הוא ולמתנת בשר־ודם הוא צריך, לא עלינו.

נשמע לו העשיר ותקע נדבה הגונה לתוך ידו של אותו נצרך.

ושכר־טירחה שלי? – שאל הקבצן הראשון.

שכר־טירחה? – תמה העשיר.

הן, – השיב הקבצן, – כלום לא אני טרחתי והבאתי אדם זה אליך?

277 קבצן עמד וטען לפני קרוב עשיר:

השעה דחוקה לי… אל מי אפנה, אם לא אליך? עצמי ובשרי אתה.

טוב, טוב, – ביקש העשיר להיפטר ממנו. – הרי עשרה זהובים.

נטל הקבצן את הנדבה ואמר:

עשרה זהובים בשביל הקרוב – יישר כוח! אבל חוץ מזה הלוא גם קבצן אני…

278 ערב־שבת נכנס הירשל אוסטרופולר אצל עשיר. אמר לו המשרת:

“הגביר” ירד למכפלה התחתונה מחמת חום־היום.

ירד גם הירשל לשם ומצא את העשיר לבוש לבנים וסרוח על דרגש.

כיוון שהרגיש בו העשיר. אמר לו:

הירשל, למה ירדת אלי?

השיב הירשל:

צורכי־שבת אני חסר.

אמר לו העשיר:

הנה נדבה, ובשכר זה הגידה נא לי, מה אני חסר?

הסתכל הירשל בנדבה וראה. שמטבע קטנה נתן לו העשיר, נענה ואמר:

מסתכל אני בך ורואה, שתכריכים אתה לבוש ובאדמה אתה קבור, הרי שאין אתה חסר – אלא שתאכלך רימה…

279 ראו לעני פושט־יד שהוא פוסח על פתחי עשירים ואינו מחזיר אלא על פתחיהם של סתם בעלי־בתים. אמרו לו:

שמא פרוטתם של עשירים טריפה בעיניך?

החזיר העני־הקבצן:

לא פרוטתם של עשירים טריפה בעיני, אלא הם גופם טריפה בעיני, ומקרא מפורש הוא: “רווח והצלה יעמוד ממקום אחר” ³⁴ – ולא מדבר אחר…

280 ב“הקדש”³⁵.

קבצן ראשון: בעל־שמחה אני היום; את בתי הבכירה שידכתי.

קבצן שני: מזל טוב! מי הוא החתן?

קבצן ראשון: איציקל הגיבן שלנו.

קבצן שני: שידוך יפה. בעל־שפע הוא איציקל שלנו… ומה נדוניה פסקת לו?

קבצן ראשון: ידע ממזר זה לפשוט עורי מעלי. ליטה וז’אמוט נתתי לו: מעכשיו שלו הן ואני אסור לחזור על הפתחים בשתיהן.

281 בליל־שבת אחרי מעריב ניגש בעל־בית לאורחים הקבצנים, שעמדו ליד הפתח, והזמין אחד מהם לביתו לסעודה. וכשיצאו שניהם נסרך אחריהם עוד קבצן אחד, ואף הוא הלך עמהם. הציץ עליו בעל־הבית ושאל:

הגם אותך הזמנתי?

נענה הקבצן הראשון והשיב:

הנח לו: חתני הוא ואני חייב במזונותיו…

282 בבית־הכנסת עמדו ליד הפתח שני אורחים קבצנים, אחד לבוש קצרות ואחד לבוש ארוכות. אחרי מעריב נגש הפרנס והזמין את בעל־הקצרות לביתו לסעודה. את בעל־הארוכות לא הזמין.

מיד הפשיל הלה את “קאפוטתו” למעלה ואמר לפרנס:

שמא אתה חושש, שאני כולי בטן? הביטה וראה: גם רגליים יש לי… °

283 קבצן גוץ נטל פייס לשבת בביתו של עשיר. בשעת־סעודה ראהו בעל־הבית, שהוא אוכל כנגד שלושה, ואמר לו:

תמה אני, שגוץ כמוך ניתנה לו, בלי עין רעה, קיבה קבלנית כזו.

השיב לו הקבצן:

אל תראני, שאני גוץ: כולי בטן…

[נוסח אחר:

השיב לו הקבצן:

לחינם אתה תמה: דווקא משום שגוץ אני קיבתי גדולה משל גיבח…

בשעה שאדם עומד לצאת לאוויר העולם בא מלאך ותולה לפניו כמה וכמה קיבות, מהן קצרות ומהן ארוכות, ואומר לו: “טול את שלך!” – גיבח ידו מגעת עד לקצרה, גוץ אין ידו מגעת אלא עד לארוכה, ונמצא קיבתו שלו גדולה משל גיבח.]

284 בעל־בית הכניס אורח קבצן לסעודה של ליל־שבת. אחרי הדגים הגישו מרק־אטריות, ומחמת רוב שומן לא הפיק המרק הבל.

תקע בעל־הבית ראשון את הכף לתוך הקערה, לגם מלוא־פיו ונכווה עד כדי כך, שהתחילו עיניו זולגות דמעות. אמר לו האורח הקבצן:

רבי בעל־הבית, על מה אתה בוכה?

בלע בעל־הבית מה שבפיו והשיב:

נזכרתי, שאשתקד הלך אבא בדרך כל הארץ.

תקע גם אורח את הכף לתוך הקערה, לגם לגימה יפה ואף הוא נכווה עד כדי דמעות. אמר לו בעל־הבית:

רבי אורח, אתה למה בוכה?

בלע האורח מה שבפיו והחזיר:

אני בוכה, שהלך אביך יחידי בדרך רחוקה כזו, ולא נתלווה גם בנו עמו.

285 קבצן נטל פייס לשבת בביתו של עשיר. בשעת־סעודה אכל הקבצן בכל כוחו, עד שהתחילו פניו שופעים זיעה. אמר לו בעל־הבית:

רבי יהודי, למה אתה טורח כל־כך?

החזיר לו הקבצן:

כל ימי אני טורח כך, לקיים מה שנאמר: “בזעת אפך תאכל” ³⁶…

286 בעל־בית הזמין אורח קבצן לסעודה. מתחילה הגישו מלפפונים כבושים ואכל מהם האורח הקבצן אכילה גסה.

אחר־כך הביאו חלב ומיד פשט האורח הקבצן את ידו גם לחלב.

כיהה בו בעל־הבית ואמר לו:

היזהר! השותה חלב אחרי מלפפונים כבושים אכילתו נעשית גבינה.

אין בכך כלום, – השיב האורח הקבצן, – אף גבינה אני אוכל.

287 בעל־בית הזמין אורח קבצן לסעודה. כשישבו לאכול הגישו לשולחן לחם שחור ולחם לבן. הניח האורח את ידו מן השחור ולא אכל אלא את הלבן. אמר לו בעל־הבית:

רבי אורח, שמא תאכל לחם שחור? הלבן דמיו מרובים.

נטל האורח עוד פרוסה מהלחם הלבן והחזיר:

אבל הוא שווה דמיו…

288 קבצן נכנס אצל עשיר ומצא אותו ואת בני־ביתו מתחילים בסעודה. אמר לו בעל־הבית:

היכבד ואכול גם אתה עמנו.

לא סרב הקבצן ותפס לו מקום בשולחן. וכשנסתכל וראה את המאכלים היפים שלפניו, התחיל מגרד ראשו מחמת תיאבון. אמר לו בעל־הבית:

אם־כן, אתה מטיל כינה בסעודה³⁷…

289 כשישבו לאכול הרגיש בעל־הבית, שהאורח הקבצן העלים מעל השולחן כף של כסף והסתירה בכיסו. שתק ולא אמר כלום.

לאחר שעה, כשגמרו לאכול, הרגיש בעל־הבית, שהקבצן חזר והעלים כף של כסף לתוך כיסו. וכשעמד הקבצן להיפרד, טפח לו בעל־הבית בכיסו ואמר לו:

רבי יהודי, מה לכפות שלי בכיסך שלך?

נבוך הקבצן והחזיר:

לפני כמה זמן חליתי, ומכאן ואילך אני מצוּוה ועומד מפי הרופא ליקח כף אחת כל שעה…

290 עשיר נתקל בעני קבצן. פשט הקבצן את ידו ונתן העשיר רובל לתוכה. לאחר שעה נכנס העשיר לבית־מחיה ומצא לאותו קבצן, שהוא יושב ואוכל מאיונזה יפה. זעף העשיר וגער בו:

לכך אדם עומד בשוק ופושט יד לבריות?

זעף גם הקבצן והחזיר גערה:

הגידה נא: עד שלא היה רובל בידי אי־אפשר היה לי לאכול מאיונזה; עכשיו, שיש לי רובל בידי, איני רשאי לאכול מאיונזה; אם־כן, אימתי אוכל אנוכי מאיונזה?

291 עשיר עשה משתה לכבוד בנו ששב מכרכי־הים מוכתר בכתר־חכמה. נדחק גם עני מחזיר על הפתחים לתוך הבית, והושיבוהו בקצה־השולחן.

בין תבשיל לתבשיל פתח הבן, חתן־המשתה, בדברי־חכמה:

לשעבר היו אומרים: ארץ לעולם עומדת; בא קופרניקוס והוכיח, שהארץ סובבת על צירה…

שקר! – קפץ העני והפסיקו. – אילו כך, היתה הפשטידה שבראש־השולחן מגיעה גם אלי.

292 עני־קבצן בא אצל גבאי ליטול פייס לסעודה. אמר לו הגבאי:

נסתחפה שדך. כבר חילקתי כל הפייסות לעניים שקדמוך, ולא נשאר אלא פייס אחד – לביתו של עשיר רע־עין.

נטל העני את הפייס והלך לשם. כשישבו לסעוד הגישו לבני־הבית מכל טוב, ולאורח־העני הגישו מרק־קלוש: מים הרבה וגריסים מעטים בתחתית הפינכה. קם העני והתחיל פושט מכנסיו. נבהלו בני־הבית:

מה הלה עושה?

השיב העני:

אומר אני לצלול אל תוך המים ולדלות את הגריסים…

293 שאלו לעני מחזיר על הפתחים:

שבע קערות דייסה וארבע־עשרה קערות נזיד־גריסים – מה עדיף?

השיב העני:

מה שאלה היא זו? ארבע־עשרה קערות נזיד־גריסים כיון שמגיעים למעיים, מיד הן נעשות מאליהן שבע קערות דייסה, והמרק – כולו רווח.

294 בחנוכת־בית בעיירות הקטנות הבנויות עץ נוהגים לברך את בעל־השמחה, שהבית ירקיב במקומו, פירוש: שלא תשלוט בו אש.

שמע עני, שכך מברכים, ושמר את הדבר.

לא היו ימים מועטים ואחד מטובי־העיירה חנך את ביתו החדש ובא גם אותו עני לשמחה זו. טיפלו בו בעל־הבית ואשתו והאכילוהו והשקוהו בעין יפה. נהנה העני ונתבסם עמד ובירך:

רבי פלוני בן־פלוני, יהיה רצון, שאתה ואשתך תרקיבו במקומכם; והלוואי, שגם המשרתת שלכם תרקיב במקומה – אף היא נתנה לי כוס מלאה ועוגה שמנה.

295 קבצן מחזיר על הפתחים בא לכפר, נכנס לפונדק של ישראל ושאל מה־שהוא לאכול. אמרה לו הפונדקית:

אין אתי בבית כלום.

נתמלא הקבצן רוגזה והתחיל פוסע פסיעות גסות מכותל לכותל ומדבר זעומות בינו לבין עצמו:

הואיל וכך, הרי גם אני מוכרח לעשות מה שהיה אבא עושה.

ראתה הפונדקית את זעמו של הקבצן ונפל פחדו עליה. מיד פייסה אותו והגישה לו סעודה יפה. ולאחר שאכל ושבע ונח רוגזו אמרה לו:

שמא תגלה לי, מה היה אביך עושה?

החזיר לה הקבצן:

אבא, עליו השלום, אף הוא היה קבצן מחזיר על הפתחים, ויום שלא נמצא לו דבר לאכול – חייך, שהיה הולך לישון רעב. °

296 עני הזמין קבצן לסעודת־הערב. כשנכנסו, פתחה אשתו של העני במליצה:

מת ובר־מינן מפרנסים זה את זה… מכות וחליים רעים תאכלו שניכם יחדיו.

שמע העני ואמר לאורחו הקבצן:

בבקשה ממך, ידידי, אל תשגיח בקולנית זו… אתה עשה את שלך – פרוש שקך ושכב…

297 עני הביא מבית־הכנסת שני אורחים קבצנים לסעודה. רגזה אשתו:

דלפון מזמין אורחים לקדירה ריקה!

היסה אותה הבעל:

שתקי, אשה, הלכה כחכמים, שאמרו: “בין שניים ישבע שלישי”…

298 שני קבצנים־שותפים, זקן וצעיר, באו לכפר. אותו יום השיא המוכסן את בתו, וכטוב לבו בשמחה האכיל והשקה את שניהם ביד רחבה וגם חצי אווז צלוי נתן להם צידה לדרך. נטל הקבצן הזקן את הצלי היפה והניחו לתוך תרמילו, והוא ושותפו עלו על העלייה ללון.

שבעים ורווים, נרדמו שניהם מיד. ובאמצע הלילה נעור יצרו של הקבצן הצעיר והריחו ריח־הצלי. התהפך הבחור על צידו פעמיים ושלוש ולא יכול לכבוש את יצרו. קם חרש, פשט את ידיו בחשיכה ומצא את תרמילו של הזקן:

הצלי איננו!…

קדח הבחור:

הקדמתני, זקן אשמאי?… יאור הבוקר ותבוא על שכרך!

וכשנצנצה החמה התחיל טורד את הזקן:

זקן רמאי, הצלי היכן הוא?

פיהק הזקן, שיפשף בשתי ידיו את עיניו והחזיר:

בחור טיפש, עד שביקשת בתרמילי שלי, היה לך לבקש בתרמילך שלך…

299 שני קבצנים, זקן וצעיר, הלכו לרוטשילד לבקש נדבה.

כשהגיעו אל הבית, אמר הזקן לצעיר:

אתה חכה לי כאן, בחוץ, ואני אעלה אליו לפנים. אני זקן ומומחה לבריות אלו.

הסכים הצעיר ונשאר מבחוץ. והזקן עלה ובא לו אל רוטשילד, והמחהו רוטשילד אצל הגזבר. הלך אל הגזבר, והמחהו הגזבר אצל הסגן. הלך אל הסגן, והמחהו הסגן אצל הסוכן אשר על הבית. הלך אל הסוכן – ותפס לו הלה בצווארונו והשליכו מעל המדרגות.

קם הזקן מעל הקרקע, גירד את ראשו יפה־יפה, יצא אל חברו הצעיר, המחכה לו בחוץ, ואמר לו:

יודע אתה? רשע מרושע הוא רוטשילד זה, אבל סדר יש לו בביתו הפלא ופלא…

300 אמר קבצן לרוטשילד:

אדוני הבארון, יודע אני בך, שאין אתה אוהב קבצנים, אבל עסק?

גיחך רוטשילד והשיב:

עסק? מסכים.

חזר הקבצן ואמר:

בוא ונתערב במאה מארק, שאתה המיליונר לא תוכל להמציא לך מה שאני הקבצן יכול להמציא לי.

נענה לו רוטשילד והניח מאה מארק על השולחן. גרף הקבצן את הכסף לתוך כיסו ואמר:

אדוני הבארון, שמא אתה יכול להמציא לך תעודת־עניות מאת הקהילה? אני יכול.

301 קבצן פוחח נכנס לבית וביקש שיתנו לו מכנסיים, נתנו לו.

נטל את המכנסיים והוסיף לעמוד במקומו, ליד הדלת. אמר לו בעל־הבית:

מה בקשתך עוד?

החזיר הקבצן:

עכשיו אני מבקש, שתקנה מאתי את המכנסיים.

302 שבת קודם מנחה דרש הרב דרוש גדול בשבח הצדקה. ובו ביום, תיכף אחרי הבדלה, נכנסו אצלו שניים מחשובי־הקהילה.

פתח אחד מהם ואמר:

רבי, שמענו מה שדרשת היום בשבח־הצדקה…

נהנה הרב בלבו: “ודאי הביאו ממון לצדקה”, ואמר להם:

תיתי לי, שחשובים כמותכם באים לשמוע דברי.

סיים אותו חשוב ואמר:

שמענו, רבי, מה שאמרת על מעלת הצדקה, ובאנו לבקש מאתך – כתב־קבצנות…

303 בדקו לקבצן המחזיר על הפתחים ומצאו מאות אדומים גנוזים לו בסתרי־סתרים. הביאוהו לרב ואמר לו הרב:

כל המקבל צדקה ואינו צריך לכך, הריהו מלסטם את הבריות…

מעכשיו הקבצנות אסורה לך, אלא אם־כן תסתלק מממונך תחילה ותיעשה עני ממש.

נטל הקבצן מאת הרב רשות ליישוב־הדעת שלושה ימים, והלך לו. לסוף שלושה ימים חזר ובא:

רבי, אני מסתלק מממוני, ובלבד שתהא הקבצנות מותרת לי.

תמה הרב:

כיצד אדם מוותר על ממון מרובה שלו בשביל שיהא רשאי לבקש פרוטה מאחרים?

הסביר לו הקבצן:

רבי, “מלח ממון חסר”³⁸, היום הממון ישנו ומחר איננו, ואילו פרנסה יפה כקבצנות לעולם עומדת.

304 קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה. כעס העשיר:

כל הנותן פרוטה לשכמותכם כזורק אבן למרקוּליס… אתמול מת ב“הקדש” אחד מבני־אומנותך, וכשבדקו צרוריו, מצאו בהם כסף וזהב ואבנים טובות.

נאנח הקבצן ואמר:

בוא וראה, כמה גרוע מזלם של בני־אומנותי!… מעשים בכל־יום, שעניים עושים עצמם עשירים, יושבים בדירות נאות ומשתמשים בכלים נאים, והכל מחול להם.

ואילו פעם אחת אירע, שעשיר עשה עצמו עני – ושוב אין כפרה ואין סליחה ומחילה לכל העניים שבעולם.

305 קבצן: נדבה אני מבקש.

עשיר: איני נענה לך עד שתנחש תחילה ותאמר, אם עתיד אני ליתן לך נדבה, או לאו? תכוון אל האמת – אתן, ואם לאו – לא אתן.

קבצן: ניחשתי ומצאתי, שלא תיתן.

עשיר: עכשיו ממה נפשך פטור אני מליתן לך נדבה: כיוונת אל האמת – הרי פיך ענה בי, שלא אתן; לא כיוונת אל האמת – הרי לא קיימת את התנאי, ואין לך עלי ולא כלום.

קבצן: היפך הדברים. עכשיו ממה נפשך חייב אתה ליתן לי נדבה. כיוונתי אל האמת – הרי קיימתי את התנאי, ואתה חייב לקיים הבטחתך; לא כיוונתי אל האמת – הרי שקר ענה פי בך כשאמרתי, שלא תיתן.

עשיר: רואה אני, שאתה ערום כמוני, ואף־על־פי־כן יש הבדל גדול ביני ובינך. אני – עורמתי עומדת לי להיות עשיר, ואתה – עורמתך עומדת לך להיות קבצן; אמור מעתה, שהלכה כמותי.

306 קבצן נוסח חדש: שפמו עשוי כהלכה, עניבה יפה לו על חזהו, צילינדר מגוהץ בידו, ולפני עשיר מוקיר אמנות הוא יושב וקובל על גורלו:

כל ימיו שטן כרוך אחריו לשיטנו.

מה מעשיך? – שאל העשיר.

נגן אמן אני, ולכל־מקום שאני בא, מקדימני השטן תחילה.

כלייך מהו? – ביקש העשיר לדעת.

אבוב.

אבוב? יפה בחרת. גם בני בחר לו כלי זה. היום קניתי לו אבוב יקר. שמא תנגן לפני מה שהוא?

נאנח הקבצן והניד ידו כמתייאש:

הנה עיניך הרואות. גם הפעם הקדימני השטן. מה היה בנך חסר, אילו קנית לו את האבוב – מחר?

307 עני עמד ברחוב והתחכך בכותלו של בית. ראהו בעל־הבית ואמר לו:

למה אתה מתחכך כל־כך?

השיב העני:

זה כמה לא החלפתי כותנתי וגם למרחץ לא נכנסתי.

הכניסו בעל־הבית לביתו, נתן לו כותונת נקייה וגם נדבה הגונה העניק לו.

למחר יצא בעל־הבית לרחוב וראה: שני עניים מתחככים בכותל־ביתו. גער בהם להבריחם. אמרו לו העניים:

במה נפלנו מאותו עני של אתמול? לא די, שלא גערת בו, אלא גם קיבל שכר על החיכוך.

החזיר להם בעל־הבית:

טיפשים אתם! אותו עני יחידי היה וזקוק היה לכותל־ביתי כדי להתחכך. אתם, ששניים אתם, כותל־ביתי למה לכם? לכו והתחככו זה בזה.

308 בקרונה של רכבת נטפל קבצן לחבורת־נוסעים:

רבותי, אחודה נא לכם חידה, ואם לא תוכלו להגיד לי ונתתם איש־איש זהוב אחד קנס.

הסכימה החבורה.

פתח הקבצן ושאל:

כיצד מבשלים שני דגים בשלוש קדירות והדגים נשארים שלמים כשהיו?

אין איש יודע. ואיש־איש מן החבורה זורק זהובו לתוך ידו של הקבצן. לסוף אמר לו אחד מן החבורה:

עכשיו הגידה נא אתה.

נענה הקבצן ואמר:

אף אני איני יודע, והרי גם הזהוב שלי.

[נוסח אחר:

יהודי ו“פריץ” הפליגו בספינה אחת. התחיל “הפריץ” משתעמם ואמר ליהודי:

שמא אתה יודע סגולה לשיעמום?

החזיר לו היהודי:

אין לך סגולה בדוקה לשיעמום מן החידות.

יפה אמרת, – נענה “הפריץ”. – בוא ונחוד זה לזה, ומי שלא ימצא את החידה של חברו ישלם קנס עשרה זהובים.

איני מסכים, – השיב היהודי, – אלא אם אני לא אמצא את החידה שלך, אשלם קנס זהוב אחד, ואם אתה לא תמצא את החידה שלי, תשלם קנס עשרה זהובים. לא לחינם “פריץ” אתה.

הסכים “הפריץ”. פתח היהודי וחד לו:

שישה בתלייה, ארבעה בעמידה ושניים בשכיבה, – מי הם?

לא ידע “הפריץ”, הניח לתוך ידו של היהודי עשרה זהובים קנס ואמר:

עכשיו אמור אתה מי הם?

החזיר לו היהודי זהוב אחד ואמר:

אף אני איני יודע והרי הקנס שלי…]

309 קבצן זקן היה אומר:

אילו מלך אני, הייתי מצווה להוריד כל הדיוטות העליונות למטה, ולא הייתי זקוק לטפס ולעלות במדריגות כשאני מחזיר על הפתחים.

310 בחור עמד ברחוב ושאל צדקה. עבר עליו אדם אחד ואמר לו:

עד שאתה מתבזה על הבריות ומבקש נדבה, מוטב שהיית עובד ואוכל יגיע כפיך… לי יש צורך בפועלים. לפועל גוי אני משלם כתר ליום. אתה, שיהודי אתה, אשלם לך כתר וחצי ליום.

החזיר לו הבחור:

אם נא מצאתי חן בעיניך, מוטב שתיתן לי חצי־כתר ליום, ולעבודתך תיקח לך גוי.

311 בחור קבצן עמד בפרשת־רחובות ופשט ידו לעוברים ושבים.

גער בו אחד מהם:

בחור גברתן כמוך אסור לו לבקש נדבות. לך ועבוד בבית־חרושת ותקבל שכר שלושה רובלים לשבוע.

נעץ בו הבחור עיניים זעומות והחזיר:

שלושה רובלים לשבוע? שמא רוטשילד אני, שאוכל לעמוד בהפסד מרובה כזה?

312 עשיר (לקבצן פושט־יד): בושה וחרפה! בעל ידיים ורגליים כמוך מבקש נדבה. לך עבוד!

קבצן: כבר ניסיתי. אין שום ממש בעבודה. אדרבה…

עשיר: פירוש?

קבצן: אחרי העבודה גדל רעבוני עוד יותר.

313 עני־קבצן עמד בפתח־עיניים אשר על דרך גן־העיר ופשט ידו לבריות. עבר עליו אדם אחד ואמר לו:

סלח נא, אין לי בכיסי כלום.

גער בו הקבצן:

דלפון שכמותך, מה לך ולגן־העיר? לך עבוד!

314 שני קבצנים־שותפים הטרידו את הבריות בשוק. בא עליהם שוטר ותפסם.

שמך ושם־אביך ושם־משפחתך? – קרא השוטר לאחד מהם והוציא את פנקסו לכתוב פרוטוקול.

גמליאל בן־פדהצור מררי.

ודירתך היכן?

אין לי דירה.

ואתה? – שאל השוטר לתפוס השני.

נחבי בן־ופסי קהתי.

ודירתך היכן?

שוּתפוֹ אני, – השיב התפוּס, – ובדירתו שלו אני יושב…

315 נדבה אני מבקש.

לבעל ידיים ורגליים כמוך איני נותן נדבות.

אלא מה רצונך, שבשכר הפרוטה שלך אלך ואקצץ ידי ורגלי?

316 סבא, – פשט קבצן את ידו לזקן, שעבר עליו, – תן נדבה לסומא, והמקום ירחם אותך.

אם סומא אתה, – תמה הלה, – כיצד אתה יודע, שזקן אני?

טעיתי, סבא, – התנצל הקבצן. – רציתי לאמר: תן נדבה לאילם.

317 להיכן אתה רץ? – שאל קבצן לחברו.

לביתי אני רץ, – השיב חברו. – את קבי שכחתי…

[ה]

318 מעשה בעשיר קמצן, שמימיו לא נתן פרוטה לצדקה, וכשהגיעה שעתו להיפטר מן העולם שלח לקרוא את הרב על־מנת למסור כל הונו לרשותו. שמע הרב ואמר לתלמידיו:

כמה גדולים דברי־חכמים, שהיו אומרים: “והווי דן את כל־האדם לכף־זכות” ³⁹. סופו של קמצן זה מוכיח על תחילתו. כל ימיו קימץ, כדי שיהא סיפק בידו לעשות דבר גדול קודם מותו. אילמלא כך, לשם מה הוא מבקש למסור הונו לרשותי?

וכשבא הרב, אמר לו החולה:

רבי, כל ממוני אני מפקיד בידך. בבקשה ממך, שתהא זהיר בו כאדם הזהיר בשלו: אל תלוה מממוני אלא למהימנים ובריבית יפה. ולאחר מאה ועשרים שנה תצווה, שגם הרב שימלא מקומך יעשה כך. ואף הוא, כשתגיע שעתו יצווה, כך על העתידים לבוא אחריו…

תמה הרב:

ומה יהיה סופו של דבר?

תמה גם החולה:

רבי, שמא אין אתה מאמין, חלילה, בתחיית־המתים? לעתיד לבוא, אמצא, אם ירצה השם, מיליון שלם.

319 זקן קמצן חלה. הזמין את הרב אליו, כתב צוואה והפריש מהונו ממון הרבה לדברים שבצדקה. תמהו הכל:

קמצן שכמותו נדבנות מופלגה זו מניין לו?

היה שם פיקח אחד ואמר:

מה תימה יש כאן? כלום משלו הוא נותן? משל יורשיו הוא נותן.

320 עשיר קמצן חלה. בא הרופא, כתב רצפט ואמר:

רפואה זו תשתה כף לשעה, כף לשעה. אם תזיע – תבריא, ואם, חלילה, לאו – הכל בידי־שמים…

שתה החולה ולא הזיעה. והברה נפלה בעיר:

פלוני העשיר – קרב קיצו.

נמלכו פרנסי־הקהילה והלכו לבקר את החולה בחבורה.

“מי יודע” – אמרו הפרנסים – “שמא בשעה זו יפשפש במעשיו ויעשה דבר של ממש לטובת הקהילה”.

וכך הווה: כיוון שנכנסו הפרנסים אצלו אמר להם לכתוב ולחתום בפניו, שהוא מקדיש ביתו ל“תלמוד־תורה”. מיד נטל הזקן שבהם נייר ודיו והתחיל כותב שטר־מתנה של שכיב־מרע. עד שישב וכתב הרים פתאום החולה את ראשו ואמר:

הנח! אין צורך…

תמה הפרנס:

מפני מה אין צורך?

החזיר החולה:

כמדומה, שאני מזיע…

321 רבי אייזל חריף נכנס אצל עשיר קמצן לבקש נדבה לצורכי־הציבור. אמר לו העשיר:

רבי, למה טרחת טירחה של־חינם? שמא אין אתה יודע ש“בן־נח” ⁴⁰ אני?

החזיר לו רבי אייזל:

ודאי יודע אני, ש“בן־נח” אתה. אף־על־פי־כן, תמה אני עליך: הן שלושה בנים היו לו לנח, ולמה זה בחרת אתה להיות דווקא חם?

322 ערב־פסח נכנס רבי אייזל אצל עשיר קמצן לבקש נדבה בשביל עניים לצורכי־החג. סירב הקמצן ולא נענה לו, ובשעת־מעשה עמד ובדק כיסיו משום חשש של פירורי־חמץ.

אמר לו רבי אייזל:

רבי פלוני כיסיך שלך אינם טעונים בדיקה.

תמה הלה:

רבי, מה בין כיסי שלי לכיסיהם של אחרים?

החזיר לו רבי אייזל:

זה עתה ענה פיך בך, שאין אתה יהודי אלא עד הכיס…

323 רבי אייזל הלך לקמצן מובהק לבקש נדבה לצורכי־הציבור.

משראה הקמצן את הרב, מיהר ויצא מן הבית. וכשנכנס רבי אייזל מצא על השולחן ספר “חובת־הלבבות” פתוח ב“שער־הכניעה”.

גיחך רבי אייזל ואמר:

מוטב שהיה אדם זה קורא ספר מוסר אחר, שיש בו “שער־הגאווה”, ולא היה בא לידי שפלות כזו…

324 שניים נכנסו אצל עשיר קמצן לבקש נדבה להכנסת־כלה ומצאו אותו כשהוא עומד בתפילה, ורמז להם, שאסור לו להפסיק.

אמרו לו המעשים:

לדבר אסור לך, אבל לשמוע מותר. על עסקי הכנסת־כלה באנו…

מיד הפסיק המתפלל ואמר:

אם־כן, הרי זה דבר־מצוה ומותר להפסיק… להכנסת־כלה איני נותן.

325 באו לעשיר קמצן לבקש נדבה בשביל לגדור גדר לבית־הקברות. סירב הקמצן ואמר:

איני נותן לדברים שאין בהם צורך. המתים אינם יכולים לצאת מתוך הקברים, והחיים אינם רוצים להיכנס לתוך הקברים. אם־כן, גדר למה?

326 עשיר קמצן מת, ועמד בנו ליד מיטתו ולא בכה. וכשבאו הקברנים והוציאו את המת מן הבית והשמשים התחילו מקשקשים בקופסאות, פרץ הבן בבכי. אמרו לו:

מה נמלכת עתה לבכות?

החזיר הבן:

עתה אני יודע שאבא מת: הנה קופסאות של צדקה מקשקשות, והוא אינו בורח…

327 שניים נכנסו אצל עשיר לבקש נדבה לצורכי־העדה. הוציא העשיר נדבה מועטת מכיסו והניחה לפניהם. נעלבו המעשים ואמרו לו:

נדבה מועטת כזו אין אנו נוטלים… בנך נתן לנו הרבה יותר.

החזיר להם העשיר:

בני שאני. הוא יש לו, ברוך השם, אב עשיר, ואילו אני – יתום אני.

[נוסח אחר:

החזיר להם העשיר:

בני שאני. הוא יש לו על מי שיסמוך – על אביו הקמצן, ואילו אני – בן בזבזן יש לי.]

328 שני מעשים נכנסו אצל עשיר קמצן לבקש תרומה לדבר שבצדקה. מתחילה סירב הקמצן, ולבסוף נתן להם המחאה לבנק.

לאחר שעה קלה חזרו ובאו המעשים:

שכחת, במחילת־כבודך, לחתום על ההמחאה.

החזיר להם הלה:

חס ושלום! לא שכחתי, אלא בכוונה לא חתמתי, משום שחביבה עלי מצוות מתן־בסתר, ואין רצוני לפרסם שמי…

329 גבאי־צדקה באו לעשיר קמצן לבקש נדבה ל“מעות־חיטים”.

סירב ואמר להם:

אני פטור. אח עני יש לי…

ולמחר בא אותו אח ליטול מן הקופה של “מעות־חיטים”.

אמרו לו הגבאים:

אין אתה זקוק לכך; פלוני העשיר אחיך הוא.

נאנח העני:

אחי הוא, ואפילו פרוטה אחת אינו נותן לי.

חזרו הגבאים אל העשיר הקמצן ואמרו לו:

למה רימיתנו? אמרת: אח עני יש לך. עכשיו הוברר שאתה מתעלם ממנו ואין אתה נותן לו כלום לצורכי־פסח.

החזיר להם העשיר הקמצן:

לחינם אתם קובלים עלי, שרימיתי אתכם. כלום אמרתי, שאני נותן לאחי? לא אמרתי אלא שיש לי אח עני, ואם לאחי איני נותן, אתן לזרים?

330 המגיד מרייצה נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, וכשראה תמונתו של העשיר תלויה על הקיר – עגמו פניו. הציץ עליו העשיר ואמר לו דומה, שתמונתי אינה יפה בעיניך. מה פגם אתה מוצא בה?

החזיר לו המגיד:

מסתכל אני בתמונתך ורואה, שידיך כפותות על לבך ואין הן מגיעות עד הכיס…

331 המגיד מרייצה בא אצל עשיר לבקש נדבה. סירב העשיר ולא נתן לו ולא כלום. אמר לו המגיד:

חבל, שלא היית בימי התנאים. אילו בימיהם היית, מובטחני, שהיה חלב של עכו"ם נעשה היתר על־ידך.

תמה העשיר:

מה ענייני לכך?

הסביר לו המגיד:

למה אסרו חלב של עכו“ם? גזירה שמא עירב בו העכו”ם חלב של בהמה טמאה⁴¹. ואילו ממך ראיה, שבהמה טמאה אינה נחלבת כלל…

332 עני נכנס אצל עשיר לבקש נדבה. פשט העשיר את ידו – ונתן לו שלום. אמר לו העני:

לחינם אתה נותן לי שלום. בן עיר זו אני.

החזיר לו העשיר:

אם־כן, למה באת אלי? כאן, בעירנו, הכל יודעים, שאיני נותן צדקה לעניים.

[נוסח אחר:

החזיר לו העשיר:

איני מאמין. כאן, בעירנו, הכל יודעים, שאיני נותן צדקה לעניים.

אלא לאו, בן עיר אחרת אתה, והרי זה דין מפורש: עניי עירך קודמים ⁴²].

333 עני נכנס אצל עשיר. קיבלו העשיר בפנים חמורות ושאל:

מה בקשתך, רבי יהודי?

נתכרכמו פניו של העני:

שמא אין אתה מכירני? שלמה המלמד אני… מפי למדת תורה בנעוריך.

התגסה העשיר והחזיר:

פטור אני מתורתך. כבר שכחתי את כולה.

נענה העני ואמר:

אם־כך, אין תימה, שלא הכרתני. רבותינו אמרו: “דרך־ארץ קדמה לתורה”⁴³, ואם תורה כבר שכחת – דרך־ארץ לא כל־שכן…

334 אמר הירשל לעשיר קמצן:

תן לי נדבה הגונה ואביא לך ראיה ברורה, שתשלוט בממונך כל ימיך.

נתגרה בו בעשיר יצר הסקרנות ונתן להירשל שני זהובים שלמים.

הניח הירשל שני הזהובים לתוך כיסו ואמר לו:

הט אוזנך ושמע. אני עני שבעניים; אף־על־פי־כן, אילו אבדה לי פרוטה במקום־טינופת לא הייתי מטנף ידי להוציאה משם. רוטשילד עשיר שבעשירים הוא, ולא יטנף ידו גם בשביל אלף דינרים, והמלך, שכל המלכות שלו – אפילו בשביל עשרת אלפים.

אמור מעתה, שמלך־מלכי־המלכים הקדוש ברוך־הוא, שהכל שלו, לא יטנף ידו עולמית להוציא את ממונו, שאבד לו במקום־טינופת כמוך…

335 קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, ופטרו העשיר בלא כלום.

פנה הקבצן לצאת ואמר לו:

יהי רצון, שאתה וכל חבריך העשירים תחיו מאה ועשרים שנה.

החזירו העשיר ואמר לו:

הרי נדבה שביקשת, ובשכר זה תסביר לי, שמא בשביל שסירבתי לך ברכתני.

נטל הקבצן את הנדבה והסביר לו:

דברים שאמרתי כך אמרתי. הלואי ואתה וכל חבריך העשירים תחיו מאה ועשרים שנה. עכשיו צא וחשוב, כמה יעלה בחלקך שלך?…

336 קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, ופטרו העשיר בלא־כלום. פנה הקבצן לצאת ואמר לו לעשיר:

ישימך אלהים כאברהם וכיצחק וכיעקב.

עיכבו העשיר ושאל:

בשביל שלא נתתי לך נדבה אתה מברכני ברכה יפה כזו? החזיר לו הקבצן:

לא היתה כוונתי אלא לאמר: ישימך אלהים נע־ונד כאברהם, עיוור כיצחק וּכאוּב־רגליים כיעקב…

337 קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה וסילקו העשיר בלא־כלום. אמר לו הקבצן:

עצה, ברכה ובקשה יש לי בפי אליך. עצה – שתרצף חצרך; ברכה – שלא תמות; ובקשה – שאם תמות, יהא קברך סמוך לקברי.

אמר לו העשיר:

חוזרני בי ואני נותן לך נדבה הגונה, ובלבד שתפרש דבריך.

נטל הקבצן את הנדבה ופירש:

עצה, שתרצף חצרך, משום שאין אתה כדאי שתישאך האדמה; ברכה, שלא תמות, אלא תיפּקע; ובקשה, שיהא קברך סמוך לקברי, משום שאתה שמן כחזיר ותסתלק הרימה מעלי ותאכל אותך.

338 קבצן עמד לפני עשיר והזכיר לו ראשונות:

בילדותם היו שניהם חברים זה לזה; ב“חדר” אחד למדו.

כּפר העשיר:

איני מכירך.

פנה הקבצן לצאת ואמר:

הרי זה סימן מובהק, שמחר תמות.

נבהל העשיר, פייס את הקבצן בנדבה הגונה ואמר לו:

בבקשה ממך, שתפרש דבריך.

נענה לו הקבצן ופירש:

סימן מובהק זה קבלה הוא בידי מרופא מומחה.

אשתקד הייתי מוטל בבית־חולים, ופעם אחת ראיתי את הרופא מסתלק ממיטתו של חולה ואומר לחובש: “הלה לא הכירני, סימן, שמחר ימות”. וכך הווה – למחר מת…

339 קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, ודחה אותו העשיר בלא־כלום. הזעים הקבצן את פניו ואמר לו:

אם אתה נענה לי – מוטב…

ואם לאו? – הפסיקו העשיר.

אם לאו – אלך ואמסור למי ששלחני אליך שיטרח בכבודו ובעצמו לאדם קשה כמוך.

תמה העשיר תמיהה של מורא:

מי הוא זה, ששלחך אלי?

החזיר לו העני:

אין אתה יודע, מי הוא זה, ששלחני אליך? הדלות.

340 קבצן ביקש להיכנס אצל עשיר. הקדימוֹ הלה ונעל את הדלת בפניו. דפק הקבצן והיתרה בו:

אם אתה פותח לי – מוטב, ואם לאו – אשלח גיסי אליך.

פתח לו העשיר ושאל:

מי גיסך, אשר אירא אותו?

החזיר לו הקבצן:

את גיסי הכל יראים… שתיים בנות היו לו לחותני. אחת לקחתי אני, ואת השנייה לקח – מלאך המוות…

341 עשיר קמצן סגר דלתות־ביתו מצד הרחוב ומצד החצר, שלא יכנסו קבצנים אצלו. למחר פגשו קבצן אחד ואמר לו:

צו לביתך, כי בעוד שלושה ימים אתה מת.

נתחלחל הקמצן, נתן לקבצן נדבה הגונה ושאל:

זו מניין לך?

החזיר לו הקבצן:

קבלה היא בידי מרופא מפורסם: מי שסגור מפנים ומאחור אינו חי יותר משלושה ימים…

342 משולח של ישיבה מפורסמת בא לעיר ואמרו לו:

לפלוני בן־פלוני אל ילך מר. עשיר מופלג הוא, אבל חזיר שבחזירים.

לא נשמע המשולח והלך אליו. קיבלו העשיר בפנים חמורות ואמר לו:

לחינם באת אלי. ממוני חביב עלי מכל הישיבות שבעולם. הכל שונאים ומקללים אותי בשביל שקמצן אני, ואני לועג להם ולקללותיהם. הם מקללים ואני מתעשר מיום ליום.

ראה המשולח, שאין לו שום תקווה ממנו, קם לצאת ובירכו באריכות־ימים. תמה הקמצן:

וכי בשביל שאיני נותן לצדקה נשכרתי ואתה מברכני?

הסביר לו המשולח:

אם קללות מתקיימות בך להיפך, שמא גם ברכות יתקיימו בך להיפך…

343 קבצן נכנס אצל עשיר קמצן וביקש נדבה. ענה העשיר גסות וביקש להוציאו מביתו. אמר לו הקבצן:

כל ימי הייתי מבקש אדם לגלות לו סוד גדול ונורא, שקיבלתי מאת אבא עליו השלום, ולא מצאתי ראוי לכך אלא אותך בלבד.

תמה העשיר הקמצן ושאל:

אותו סוד גדול ונורא מהו?

החזיר לו הקבצן:

סוד זה נתגלה תחילה לאבא עליו השלום, מפיו נתגלה לי, ועכשיו אני מגלה אותו לך. כלב המתגרה בחזיר, למה הוא תופס לו דווקא באזנו ולא באבר אחר מאבריו? אלא שהוא לוחש לו באזנו ואומר לו: “אתה, שאין כמוך עשיר ⁴⁴, למה חזיר אתה”?…

[נוסח אחר:

נסתכל הקבצן בעשיר הקמצן וראה, שבעל־בשר הוא ואמר לו:

כל ימי הייתי מבקש אדם לגלות לו סוד גדול ונורא, ולא מצאתי ראוי לכך אלא אותך בלבד.

תמה העשיר הקמצן ושאל:

אותו סוד גדול ונורא מהו?

החזיר לו הקבצן:

אותו סוד גדול ונורא, שאני מבקש לגלות לך, שיחה היא בין כלב לחזיר. הכלב תופס לחזיר באזנו ולוחש לו: “מפני מה אתה שמן כל־כך וגס כל־כך?” מחזיר לו החזיר: “אילו לא הייתי שמן כל־כך וגס כל־כך, לא הייתי חזיר”….]

344 קבצן נכנס לבית ושאל מה־שהוא לאכול, אמר לו בעל־הבית:

אין אתנו בבית כלום, חוץ מאטריות צוננות.

הסכים הקבצן:

בשעת הדחק אדם יוצא ידי קיבתו גם באטריות צוננות.

החזיר לו בעל־הבית:

אם־כך, טרח ושוב לערב: לעת־עתה חמות הן עדיין.

345 עם חשיכה הגיע קבצן נווד לכפר, נכנס לפונדק ושאל לאכול. אמרה לו הפונדקית:

בעלי לא שב עדיין מן העיר, ובביתי אין כלום, לא לחם ולא תבשיל.

תמה הקבצן:

הרי הבל עולה מן התנור.

כיחשה לו הפונדקית והשיבה:

לבנים צואים הכנסתי לתנור, כדי לטהרם.

שתק הקבצן ועלה על התנור לישון. וכשראה, שהפונדקית נסתלקה לחדר אחר, חזר וירד ופתח פי־התנור ומצא – קדירה מלאה תבשיל חם. אכל את התבשיל, פשט תחתוניו ושם אותם בקדירה, החזיר את הקדירה לתוך התנור ושוב עלה על משכבו.

לא היתה שעה מועטת והפונדקי שב מן העיר. יצאה אליו האשה ואמרה לו:

אל תשמע קולך… הקבצן נווד ישן על התנור.

נכנס הפונדקי אל הבית וישב אל השולחן לאכול. מיד הביאה הפונדקית את הקדירה מן התנור והפכה אותה לתוך הקערה ונתמלאה כל הקערה – תחתונים.

ימח שמו של אותו ממזר! – צרחה האשה ורמזה כלפי הקבצן שעל התנור. – ודאי שלו הם.

עלה הפונדקי לשם, טפח לו לקבצן טפיחה יפה באחוריו ושאל:

רבי יהודי, מה להם לתחתוניך בקדירתי?

שיפשף הקבצן את עיניו והחזיר:

אשתך אמרה, שהכניסה לבנים לתנור, כדי לטהר אותם. נמלכתי והוספתי את התחתונים שלי… חייך, שגם הם טעונים טהרה…

346 קבצן נטל פייס לשבת בביתו של רע־עין. כשישבו לאכול היגישו לבעל־הבית דג שלם, ולאורח – כזית. אחרי הדגים הגישו לבעל־הבית מרק פינכה מלאה, ולאורח – כדי לטבול את הכף. וכשגמרו את המרק ופתח בעל־הבית בזמירות של שבת, לא סייע האורח עמו. אמר לו בעל־הבית:

שמא שכחת, שזמירות של שבת גדולים תיקנו, והם אמרו: “בזמיר ושבחה שבת־מנוחה”⁴⁵?

החזיר לו האורח:

ואתה שמא שכחת, שתפילה לשבת גדולים שבגדולים תיקנו, והם אמרו: “אילו פינו מלא – שירה”⁴⁶?…

347 ערב־שבת סמוך לחשיכה בא עני־קבצן לגבאי־הקהילה ליטול פייס לשבת. אמר לו הגבאי:

איחרת. כל אנשי־הקהילה כבר יש להם אורחים לשבת. לא נשאר אלא אחד, הזהבי שברחוב פלוני, אבל קמצן הוא ועינו צרה באורחים.

תנוח דעתך, – החזיר הקבצן. – אורח כמוני יכניס בעין יפה.

נטל הקבצן לבינה, והצניעה מתחת לבגדו ובא לו אל הזהבי:

דבר סתר לי אליך.

קם הזהבי ונכנס עמו חדר לפנים מחדר. הוציא הקבצן את הלבינה מתחת לבגדו ואמר לו:

שמעתי עליך, שאתה קונה גרוטאות של כסף וזהב… גרוטה כזו של זהב כמה היא יפה לך?

צהבו פניו של הזהבי ואמר לבעל־הלבינה:

עכשיו כבר מחשיך היום ואין השעה פנויה לעסק. מוטב, שתשבות עמי בביתי, ובמוצאי־שבת נדבר את דברינו.

הסכים הקבצן.

כל אותו יום־שבת שקוד היה הזהבי להתחבב על אורחו – האכילהו, השקהו ולא זזה ידו מתוך ידו. ובמוצאי־שבת, תיכף אחרי הבדלה, אמר לו:

עכשיו פנוי אני לעסק. לך והבא את הזהב.

העמיד בו הקבצן עיניים תמיהות:

זהב? מהיכן יש לי זהב?

תמה גם הזהבי:

לא אמרת, שיש לך גרוטה של זהב כאותה לבינה?

החזיר לו הקבצן:

חלילה! מימי לא אמרתי. ביקשתי רק לדעת, אילו היתה לי גרוטה כזו של זהב. כמה היתה יפה לך?

348 רבי יעקב המגיד מדובנה נכנס אצל עשיר קמצן לבקש נדבה לפדיון־שבויים. סירב העשיר ולא נתן לו. אמר לו רבי יעקב:

דע לך, שמזומן אתה לחיי עולם־הבא.

תמה העשיר:

רבי, בשביל שאני מסרב ליתן צדקה אני מזומן לחיי עולם־הבא?

החזיר לו רבי יעקב:

אספר לך מעשה שהיה. לפני הרבה שנים מת קמצן אחד, וקודם מותו ציווה, שיקברו כל ממונו עמו. וכשבא לפני בית־דין שלמעלה ושאלוהו, אם קיים מצות צדקה, השיב, שכל ימיו חשש, שמא ייכשל בבני־אדם שאינם מהוגנים ונמצא מאבד ממונו לבטלה. לפיכך הביא כל ממונו עמו, על־מנת לחלקו בעולם־האמת, שאין בו רמאות ורמאים. עיין בית־דין שלמעלה בדינו ופסק: אם יימצאו עוד שניים שעשו כמותו, הדין עמו. בדקו ולא מצאו אלא אחד – את קורח, שגם הוא ממונו נקבר עמו. והיה הדבר תלוי ועומד עד היום. עכשיו אני רואה שאתה עתיד להיות השלישי לחבורה…

349 מת עשיר קמצן, שלא נתן מימיו פרוטה לצדקה, ומיד תפסוהו מלאכי־חבלה והתחילו דוחפים אותו לפתחה של גיהנום. התעקש הקמצן וצעק:

מיורשי גן־עדן אני, ולא מיורשי גיהנום. מצוה גדולה יש בידי. לפני ארבעים שנה קיימתי נפש מישראל: נתתי פרוטה לעני וקנה לחם ואכל וחייתה נפשו.

עיינו מלאכי־החבלה בפנקסים ומצאו: אמת, נכון הדבר. מיד פרש אחד מהם את כנפיו ובטיסה אחת הגיע לכיסא־הכבוד:

מה דינו של אדם זה?

נמלך הקדוש ברוך־הוא בפמליה שלו והשיב:

החזירו לו את הפרוטה שלו – וילך לעזאזל.

350 רבי אפרים־זלמן מרגליות היה מגדולי־התורה וגם מגדולי העושר בברודי, אבל קמצן היה ואמרו עליו:

רבי אפרים־זלמן עושה צדקה בכל־עת – בדברי־תורה, ולא בממון.

פעם אחת בא אצלו רב מפורסם. התפלפל עמו רבי אפרים־זלמן שעה ארוכה בדברי־תורה, ולסוף שאל את הרב:

מה דעתו של מר על ספרי?⁴⁷

כולם יפים בעיני, חוץ מאחד שאינו נראה לי.

אמר לו רבי אפרים־זלמן:

איזו מהם אינו נראה לו למר?

החזיר לו הרב:

“יד אפרים”…

351 עשיר קמצן אחד היה מחסידיו של רבי יצחק מווארקי, והיה רבי יצחק מצווה עליו, שיהא מרבה באכילת בשר ודגים ובשתיית יין וכל מיני משקאות טובים. אמרו לו מקורביו:

רבי, לכריסו של זה אתה דואג?

החזיר להם רבי יצחק:

לא לכריסו שלו אני דואג, אלא לכריסם של עניים אני דואג. אם הוא יאכל הרבה בשר ודגים וישתה הרבה יין ומשקאות טובים, אפשר שיתן לעניים לכל־הפחות לחם ומים. מה שאין כן, אם הוא עצמו לא יאכל אלא לחם ולא ישתה אלא מים – ודאי לא יתן לעניים ולא כלום.

352 אחד מבני־בניו של רבי אברהם אבלי גומבינר, בעל “מגן־אברהם”, היה עשיר־קמצן, וכל ימיו היה מרבה להתפאר בייחוסו.

פעם אחת בא אצלו שד“ר לבקש נדבה. לא נענה לו היחסן הקמצן והיסיחו לגדולתו של ה”מגן־אברהם“. אמר לו השד”ר:

מה יתרון ל“מגן־אברהם” כשאין עמו “מחצית־השקל”? ⁴⁸…

353 רחל, אשתו של רבי שלמה־זלמן קווטש מלייפניק, היתה צייקנית ולא ראתה בצערם של תלמידי בעלה העניים. והיו הללו מתפללים עליה ואומרים:

ריבונו של־עולם, אימתי נזכה לעלות לקבר־רחל?…

354 ערב יום־כיפור ראה רבי יוסי־בר סולוביציג לעשיר־קמצן, שהוא שוהה שעה ארוכה בשמונה־עשרה של מנחה ומרבה בבכיות ובווידויים. נתן בו רבי יוסי־בר עין זועמת ואמר:

שנואים עלי הבורחים.

אמרו לו:

רבי, פרש דבריך.

החזיר רבי יוסי־בר:

אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, לחייל בשדה־המלחמה, הבורח בשעת סכנה מלגיונו שלו ללגיון שאינו שלו. אף־על־פי שבשדה־המלחמה הוא עומד, דינו דין בורח. ואף הלה כך. מקומו בלגיונם של המרבים בצדקה. ומחמת סכנה עמד וברח ללגיונם של המרבים בתפילה ובתחנונים. והרי דינו דין בורח…

355 אמר נכד לסבו:

סבא, בוא ונלך לראות את השוורים שבקירקס, העושים נפלאות גדולות עד כדי סכנת־נפשות ממש.

החזיר לו הזקן:

בני, השמע לאוזניך מה שפיך מדבר. גדולה מטבע, שהללו מוסרים את נפשם עליה, כדי להכניסה לרשותם. עכשיו, שאני כבר הכנסתיה לרשותי שלי, אלך ואוציאה לרשותם שלהם?…

356 שיחה בין אב לבן, שעמד לנסוע מעירו לעיר אחרת.

האב: בני, הרי לפניך מעטפה כתובה אלי ובוּל עמה. כשתגיע, אם ירצה השם, למקומך תשלחנה מיד, וכשאקבלה אדע שבאת בשלום. לכתוב אין אתה צריך כלום. על זמנך אני חס.

הבן: אבא, מוטב שתתן לי את המעטפה בלי בול. כשאגיע, אם ירצה השם, למקומי אשלחנה מיד, וכשיביאוה לך תדע שבאתי בשלום. לקבלה ולשלם קנס אינך צריך. על ממונך אני חס.

357 קמצן נצטער צער גדול על כיסא שנשבר לו. אמרה לו אשתו:

אדם מן היישוב אינו מצטער כל־כך על הפסד מועט כזה.

כעס הקמצן:

לא הפסד אחד הוא זה, אלא שלושה הפסדות כאחת. ראשית, הכיסא נשבר; שנית, חמישה זוזים היה שוויו; ושלישית – עכשיו אני צריך לקנות כיסא אחר במקומו.

358 בזבזן, בנו יחידו של עשיר קמצן, בנה בית והתקין לו אולם לאורחים יפה ומרוּוח. וכשבא האב הקמצן לראות את הבית ונכנס לאולם־האורחים נבהל למראה־עיניו וקפא במקומו. הסתיר הבן הבזבזן את ליגלוגו בתוך לבו ואמר לו:

אבא, אולם זה מה הוא בעיניך?

גימגם האב והחזיר:

יפה, יפה מאוד… סבורני, שאולם זה יש בו, חס־ושלום מקום למאה אורחים…

359 אמרו לו לעשיר קמצן:

ממון קורח יש לך, ומה הנאה לך ממנו? אפילו ברכבת אתה נוסע במחלקה רביעית, המיוחדת לבהמות.

החזיר הקמצן:

מה אני אשם בדבר? כלום אני תיקנתי, שלא תהא מחלקה חמישית?

360 קמצן שמע, שבכרך פלוני יושב קמצן מופלג, רבם של הקמצנים, והלך אליו ללמוד הלכות קמצנות. עם הערב־שמש הגיע לשם, וכשנכנס לביתו של “הרב” לא מצא אור בבית. הירהר ואמר: לשם הלכה זו לא הייתי זקוק לכתת את רגלי וללכת אליו. אף אני איני מעלה נר בביתי בלילה.

וכשישבו לספר זה עם זה קלטה פתאום אוזנו של האורח צליל פּוּרפה של מכנסיים. הקשיב ושאל:

צליל זה מהו? תורה היא וללמוד אני צריך.

החזיר לו “הרב”:

הואיל ובחושך אנו יושבים, דין הוא שנוריד את המכנסיים, כדי שלא ישתפשפו.

מיד עמד האורח ונשקו על ראשו ואמר לו:

רבי, אילו לא באתי אלא ללמוד דבר זה – דייני…

קהלת ט, יא. ↩
תהלים לז, כא. ↩
בראשית מז, יח. ↩
משלי טו, טו. ↩
“אגזונטער ארעמאן”בלשון־העם. ↩
כתובות קי, ב. ↩
בראשית ל, יא. ↩
לשעבר, כשהיו ישיבות מצויות ברוב קהילות, הוצרך כל בן־ישיבה עני למצוא לו שבעה אנשים, שיאכילוהו על שולחנם איש־איש יום אחד בשבוע, ועל שם זה קראו להם לבני־הישיבה “אוכלי־ימים”. ↩
“כל דעביד רחמנא – לטב עביד”, ברכות ס, ב. ↩
“עני חשוב כמת”– שיגרת־העם; ועיין ההערה הסמוכה. ↩
שיגרת־העם, הנובעת מתוך מאמרם “ארבעה חשובים כמת: עני, מצורע וסומא ומי שאין לו בנים” (נדרים סד, ב). והשווה “פנטשטנטרה”, ספר חמישי, סימן 23: “הוא (מי שאין לו כסף) חשוב כמת בעולמם של בני־האדם”. ↩
מימרה מפורסמת.ועיין י‘ ח’ טביוב, “אוצר המשלים והפתגמים”, אודיסה תרע"ט, סי' 2526. ↩
שבת קנו, א. ↩
“אמר רב פפא: לית דעני מכלבא ולית דעתיר מחזירא”, שבת קנה, ב. ↩
קדושין עא, א. ↩
כך היא שיגרת־העם; גירסת־הש“ס היא: ”שמע־מינה רשיעא הוא", בבא מציעא פג, ב. ↩
משלי יח, כג. ↩
ערובין פו, א. ↩
משנה בבא קמא ח, ד. ↩
ערובין פו, א. ↩
“נגיד”בפי־העם פירושו – עשיר. ↩
“שפריכווארטער אונד רעדענסארטען דייטש־יידישער פארצייט”, עמ‘ 363, סי’ 1014. ↩
במדבר טז, לב. ↩
בראשית כז, כט. ↩
בולטרימנץ – עיירה יהודית, קטנה וענייה, סמוכה לווילנה. ↩
“הלוחות משקל ארבעים סאה היו ושל סמפירינון היו”, תנחומא, תשא. ↩
משל עממי אומר: “צו געלד קלעבט געלד”. ועיין ברנשטיין, “יידידע שפריכווערטער און רעדענסארטען”, עמוד 61, סימן 21. ↩
“קדחת”– שם נרדף בפי־העם לאפס שבאפס. לדוגמה: אדם שואל לחבירו, הבא מאת הרופא: “מה התיר לך הרופא לאכול”? והלה משיב: “קדחת התיר לי”. פירוש: הרופא החמיר בדיאטה כל־כך, עד שלא התיר ולא כלום. ↩
כך מקובל בעם. ↩
כלומר: תורה ומצוות ומעשים טובים. ↩
תהלים מא, ו, ט, יד. ↩
בית שיש בו “ספר רזיאל” אין האש שולט בו. ↩
בבא קמא צב, א. ↩
השווה: אסתר ד, יד. ↩
בקצת מקומות – בייחוד בליטה – קוראים “הקדש” לבית שהציבור מייחד אם בשביל חולים עניים, או בשביל אורחים קבצנים. ↩
בראשית ג, יט. ↩
השווה: “אמר רבי נחמיה: אם־כן, אתה מטיל קנאה בסעודה”, מגילה יב, ב. ↩
דומה, שאותו קבצן פירש מימרה עממית זו לא כרש"י (כתובות סו, ב), אלא כמפרשים אחרים, שאין בעולם מלח למלוח את הממון בשביל לקיימו ימים מרובים. ↩
אבות א, ו. ↩
השיגרה העממית “דורשת” את המימרה של רבי יוחנן “בן־נח נהרג על פחות משווה־פרוטה” (עירובין סב, א) במובן זה: קמצן, “בן־נח” נוח לו “שייהרג” ולא יוציא פחות משווה־פרוטה. ↩
משנה עבודה זרה ב, ג (וגמרא שם לה, ב). ↩
בבא מציעא עא, ב. ↩
כך היא השיגרה.ועיין ויקרא רבה פ“ט, פ”ג: תנא דבי אליהו ראש פרק א'. ↩
“לית עתיר מחזיר”, שבת קנה, ב. ↩
סוף זמירות לליל־שבת. ↩
שחרית לשבת. ↩
רבי אפרים־זלמן מרגליות חיבר: “בית־אפרים”, “זרע־אפרים”, “יד־אפרים”, “מטה־אפרים” ו“שם־אפרים”. ↩
כידוע, תפס בעל “מגן־אברהם” לשון קצרה כל־כך, שפעמים קשה לרדת לסוף דעתו, ורבי שמואל הלוי קולין חיבר פירוש לו בשם “מחצית־השקל”. ↩

ספר הבדיחה והחידוד: פרנסים, גבאים, רבנים, דיינים, מגידים, שד"רים, שוחטים, חזנים, שמשים, מלמדים, סופרים, מחברים ומוכרי-ספרים

מאת

אלתר דרויאנוב

א.

361 – נקוט כלל זה בידך – היה איזיק־מאיר דיק אומר: – אין בין משמש בקודש למסמר נטול־ראש ולא כלום: כיון שנתקע במקום שנתקע, שוב אין אתה יכול להוציאו עולמית…

362 איזיק־מאיר נתקל בגוי חִוֵּר־פנים, עֲקוּם־גֵּב ונפול־חזה. נטפל אליו ושאל לו: – גוי, מה מלאכתך?

השיב הגוי:

–גַּרְדִי אני.

נאנח איזיק־מאיר:

– עם הדומה לחמור! הכל יוצא אצלם לבטלה… אלו משלנו הוא זה, ודאי היה נעשה גדול בישראל…

363 היה מעשה וּוילנה מרדה בפרנסה התקיף, ביודל אופאטוב, והודיעה לו, שמכאן ואילך אין מרותו עליה. רגז יודל, הכה באגרופו על השלחן וקרא:

– תשק לי וילנה כֻלה באותו מקום!…

ובלילה, אחרי חצות, קול דופק בדלתו:

– רבי יהודה, פְּתח!

נבהל יודל נבהלו כל בני הבית וחרדו אל הדלת:

– מי כאן?

– אני כאן, מדכי חבד, דבר לי אליך, רבי יהודה.

כעס יודל:

– כלום שעת שיחה היא עכשיו?

השיב מדכי מאחורי הדלת:

– דבר נחוץ, רבי יהודה; צורך הצבור, שאין לדחותו.

מיד נתעטף יודל ופתח לו.

– מה בפיך, מדכי?

נענה מדכי ואמר:

– שניפישוק¹ שלחתני אליך, רבי יהודה, ושאלה היא שואלת: אם גם היא בכלל וילנה ובכלל גזרה?…

364 בפניו קראו לו לאופאטוב: “רבי יהודה”; שלא בפניו קראו לו: “יודקה”.

פעם אחת נזרק מפיו:

– אם לָרָשות אתם צריכים – עלי ועל צוארי, מתחלה הקדוש ברוך הוא, ואחר־כך – אני,

היה שם מדכי חבד, נענה ואמר:

– אף־על־פי כן יש הבדל בינך ובין הקדוש ברוך־הוא. הקדוש ברוך־הוא – יוד־קֵה, ויו־קֵה, ואלו אתה – יוד־קה בלבד.

365 פעם אחת העיז מדכי חבד פנים כנגד יודל אופאטוב ואמר עליו ברבים, שהוא מלשין ושקרן. מיד נכנסו זקני־הפרנסים לישיבה ודנו את מדכי ופסקו:

– חייב הוא לעלות לבימה בבית־הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה ולהכחיש בפני קהל ועדה מה שאמר על יודל ולבקש ממנו סליחה ומחילה.

קבל עליו מדכי את הדין, ובשבת הסמוכה עלה לבימה אחרי קריאת התורה ואמר:

– מורי ורבותי, מודה אני לפניכם, שחטאתי ופשעתי. הוצאתי לעז על רבי יהודה שלנו, והרי אני מבקש ממנו סליחה ומחילה. אמרתי, שהוא מלשין; אין הוא מלשין? אמרתי שהוא שקרן; אין הוא שקרן?

התחיל כל הקהל צוחק. רגזו זקני־הפרנסים ואמרו למדכי:

– מרדכי, כך אתה מקַים פסק־הדין?

החזיר להם מדכי:

– מה טענה יש לכם עלי? אני מצֻוֶּה על הנוסח, ואיני מצֻוֶּה על הנגון.

[נוסח אחר: החזיר להם מדכי:

– כלום חזן אני ואסור לי לטעות בנגון?]

366 כל הפרנסים נמנו וגמרו, לתקן תקנה חדשה בעניני־הצבור; יודל אופאטוב, התקיף שבכלם, לא הסכים ואמר:

– אף־על־פי שדעתי דעת יחיד, תהיה הלכה כמותי. לי הכח “בחלונות הגבוהים”.

רתח הזקן שבפרנסים, קם ואמר ליודל:

– ראוי אתה, שיירקו לך בפניך.

נתכעס יודל ומסר את עלבונו לערכאות. וכשהגיע יום הדין אמר הדַיָּן למעליב:

– על שיבתך אני חס. חזור בך ותפטר מן הדין.

נשמע לו הזקן, נגש ליודל ואמר:

– מודה אני, שפי הכשילני, וחוזרני בי. אין אתה ראוי, שיירקו לך בפניך…

367 מגיד בא לעיר וספרו לו:

– הפרנס שלנו מוחזק ממזר, אלא שכחו גדול אצל הרשות, והכל יראים מפניו וחולקים לו כבוד, ובשלש רגלים הולך כל הקהל אליו לברכו ברכת יום־טוב.

בשבת דרש המגיד בבית המדרש הגדול, פתח ואמר:

– שלשה קבלו לפני המקום: עני־קבצן, תפלת “עלינו” וממזר. העני הקבצן טען: “רבונו של עולם, לא די שעשית אותי עני, אלא שנתת אותי בידי הבריות להעליבני. שמת מקומי בבית־הכנסת ליד הדלת, וכל העומדים לתפלה אחוריהם אלי”. “תפלת עלינו” טענה: “רבונו של עולם, מה חטא חטאתי לבניך, שכיון שהם מגיעים אלי, מיד הם רוקקים והולכים להם?” והממזר טען: "רבונו של עולם, אבי ואמי חטאו ונהנו, ואני את עוונם אסבול, ועלי כתבת בתורתך: ‘לא יבוא ממזר בקהל’².

נתמלא הקדוש ברוך הוא רחמים רבים ונחם את שלשתם. לעני־הקבצן אמר: “תנוח דעתך, בשכר עלבונך תזכה לכך, שב”בואי בשלום" יהיו אחוריך שלך אל פני כל הקהל כֻּלּוֹ“. לתפלת “עלינו” אמר: “הנחמי, בתי, יש שִׁלוּמִים לך. בראש השנה וביום־כפור יפתחו את ארון הקודש לכבודך וכל העם יכרע לפניך”. ולממזר אמר: אף לך אני יודע תקנה. אם אסרתי עליך לבוא בקהל, תהיה פרנס בישראל וכל הקהל יבוא אליך”…

368 ערב שבת קודם חשכה נכנס אדם אחד אצל הרב ואמר:

– רבי, אורח אני כאן, וממון יש לי בכיסי, ואת אנשי־המקום איני יודע. בבקשה ממך. קח את ממוני ויהא פקדון בידך עד אחרי השבת.

אמר לו הרב:

– צא וְהָבֵא את פרנסי־הקהלה, שיהיו עדים בדבר.

נבוך האורח ואמר:

– רבי, נאמן אתה עלי ואין לי צורך בעדים.

החזיר לו הרב:

– אף־על־פי כן; איני מקבל פקדונך אלא בעדים, ודוקא באלו שאמרתי.

ראה האורח, שהרב עומד על דעתו, יצא והביא את פרנסי־הקהלה, ובמעמדם מסר ממונו להרב, ולמחרת השבת, כשבא לקבל את פקדונו, כפר הרב:

– להד"ם!

מיד הלך המפקיד והביא את פרנסי־הקהלה וטען לפניהם:

– אתם עדים, שבמעמדכם הפקדתי ממוני בידי הרב; עכשיו הוא כופר.

כפרו גם הפרנסים:

– לא ראינו ולא שמענו.

עמד האיש ופניו כבושים בקרקע מרוב צער, ולא ידע מה תקנה יש לו. וכשנסתלקו הפרנסים והלכו להם הוציא הרב את הפקדון והחזיר לו. תמה האיש תמיהה גדולה:

– רבי, אם כך אתה עושה, למה כפרת תחלה?

החזיר לו הרב:

– להודיעך, מי הם פרנסי הקהלה, ומהם תקיש על הקהלה כֻּלָּהּ.

369 משום בטול־תורה לא היה הגר"א מצטרף לישיבותיהם של פרנסי־הקהלה אלא אם כן עמדה על הפרק תקנה חדשה לצורך הצבור. פעם אחת הוזמן לישיבה כזו, וכשבא שמע, שהפרנסים אומרים להטיל אסור על הקבצנים הַנַּוָּדִים, שלא יבואו לוילנה. קם ואמר:

– לחנם הזמנתם אותי. אין זו תקנה חדשה. כבר היתה מפורסמת ב“ארבע הארצות”.

תמהו הפרנסים:

– בפנקס של “ועד ארבע הארצות” אין זכר לה.

החזיר להם הגר"א:

– צאו ובדקו בפנקסיהן של סדום ועמורה, אדמה וצבוים – ותמצאוה…

370 שני קוּסטרים באו לביתו של יהודי לגבות ממנו מס הקהלה, ולא היה בידו לשלם. נטלו את הכר מעל מטתו ואת המנורה מעל שלחנו והלכו להם. עמד הממושכן והלך לפרנס־הקהלה וטען לפניו:

– ממה נפשך: אם אתה סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לשינה, ומשום כך צוית לטול את המנורה, למה נטלו הקוסטרים את הכר, ואם אתה סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לְלִמּוּד, ומשום כך צוית לטול את הכר, למה נטלו את המנורה? ³

החזיר לו הפרנס:

– אף אני מתקשה בדבר ואיני יודע, הדין עם מי. לפיכך דקדקתי ושלחתי שני קוסטרים. אחד סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לְלִמּוּד – ונטל את הכר, ואחר סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לשינה – ונטל את המנורה.

371 ההוא שבא אל “הנאמן” של חברא קדישא לקבור את אשתו. תמה “הנאמן”:

– לא לפני שנתים מתה אשתך?

נאנח האלמן:

– לפני שנתים מתה אשתי הראשונה, ועכשיו מתה זו שנשאתי אחריה.

החליק הנאמן" את זקנו ואמר:

– לא ידעתי כלל, שנשאת אחרת. מזל טוב!..

372 חשוך־בנים חלה. הזמין אליו את הרב ובינו לבינו מסר את רכושו לרשותו לשם צרכי־הצבור. למחר מת ותיכף אחרי הקבורה נכנסו הגבאים של חברא קדישא אצל הרב לטול עצה הימנו:

– הגדר של בית־הקברות נעשתה דהויה מרוב ימים, הקברים מתבזים על־ידי כלבים וחזירים, ויש צורך לגדור גדר חדשה, שמא יודע כבוד הרב מקור לממון בשביל צורך גדול זה?

שמע הרב והחזיר:

– יְקֶרא דשכבי ודאי יקרא דְחַיֵּי הוא. אבל תמה אני, מהיכן כבר נודע הדבר לכלבים ולחזירים, שפלוני בן־פלוני מסר אתמול את רכושו לרשותי?

373 סדר קלפי של חברא קדישא כיצד?

מעמידין את הקלפי על השלחן בבית המדרש הגדול, “הנאמן” מימינה והַדַּיָּן משמאלה. מפשיל “הנאמן” את שרווליו עד למרפק, לקים מה שנאמר “והייתם נקיים מה' ומישראל”, מכניס ידו דרך אגב לתוך קופסת־הטבק ומבליע לבין אצבעותיו גורל המוכן לו מלכתחלה, טורף בקלפי ומעלה גורלו ונותנו לַדַּיָּן. נוטלו הַדַּיָּן ומשתעל והולך עד שמחליפו בגורל אחר המוכן לו מלכתחלה ופורשו לפני הסופר. נוטלו הסופר ורושם בספר – שם כרצונו. מרכיב הַדַּין משקפיו על חוטמו, מְעַיֵּן בספר ואומר:

– אישי סופר, שמא טעית ורשמת שלא כהלכה?

מחזיר לו הסופר ואומר:

– אדוני דַּיַּן, שמא טעית ולא טרפת כהלכה?

374 בקהלתו של רבי יחזקאל בֵּאנָט בחרו פרנסים חדשים במקום אלו שנגמר זמנם. וכשהוברר, מי הם הנבחרים, אמר רבי יחזקאל:

– עכשיו יודע אני, מה בין בית חרושת לִנְיָר לבין קלפי של בחירות. בית־חרושת לניר מכניסים לתוכו כך וכך סמרטוטים, והוא מוציא כנגדם כך וכך ניר, ואלו קלפי של בחירות מכניסים לתוכה כך וכך ניר, והיא מוציאה כנגדו כך וכך סמרטוטים…

375 מדכי חבד היה אומר:

– פרנס על הצבור למה הוא דומה? לעֹמֶס של שחת בעגלה: “שקץ” מעלהו ו“שקץ” מורידו…

376 סיס נתעשר והסכימו הגבאים והחשובים למכור לו מקום לתפלה בכותל־מזרח, לימים נכנס אדם לבית הכנסת ומצא לאותו סיס, שהוא עומד בכותל־מזרח, בין הגבאים והחשובים. תמה ושאל להרב:

– רבי, מה לסיָּס ביניכם?

החזיר לו הרב:

– שמא אין אתה יודע, שהמזרח שלנו כֻּלּוֹ סוסים?

377 רבי דוד־שלמה איבשיץ, בעל “לבושי־שרד” ו“ערבי־נחל”, היה רגיל לדבר בגנותה של סורוֹקִי⁴ עירו, ששמש בה כמה שנים ברבנות. לסוף הוזמן לרבנות ביאסי של רומניה ויצא מסורוקי, והלכו עמו הפרנסים והחשובים ללוותו. כיון שהגיעו לתחומה של העיר הפך רבי דוד־שלמה את פניו אליה וקרא:

– מה טובה ומה נאה אַתְּ, סורוקי!

אמרו לו מלַוָּיו:

– רבי, ולא היית מגנה את עירנו עד עכשיו?

השיב להם רבי דוד־שלמה:

– עד עכשיו – הן. אבל עכשיו, כשאתם כֻּלכם נמצאים מחוץ לעיר – מה טובה ומה נאה את, סורוקי!….

ב.

378 רבי יוסף לוֹקש, רבה של דַרַזְ’נְיָה, היה רגיל בפרפרת של ביצים לכבוד סעודה שניה של שבת. פעם אחת, בימות־החורף, קמצה הרבנית ולא הכינה אותה פרפרת לסעודה. אמר לה רבי יוסף:

– רבנית, מה ראית לשנות ממנהגי?

השיבה הרבנית:

– מִשֶׁכָּלו ימות החמה והגיעו ימות החורף, עמדו התרנגלות מלהטיל ביצים ונתיקרו הביצים. עד עכשיו היתה ביצה הולכת בפרוטה; עכשיו היא הולכת בשתי פרוטות.

צהבו פניו של רבי יוסף, תלה עיניו לשמים ואמר:

– ברוך הנותן לתרנגֹלות בינה; בשכר פרוטה אחת אין היא מטילה ביצה, בשכר שתי פרוטות היא מטילה ביצה.

(לרבי יוסף לוקש, רבה של דרז’ניה, מיחסים כמה וכמה דברי שטות ובטלנות. ויש מייחסים אותם הדברים עצמם לרבה של ארהיוב. – דרז’ניה – עירה פודולית, ארהיוב –עירה בסרבית)

379 רבי יוסף היה מוכר יין לבעלי־הבתים לפסח, פעם אחת אירעה לו תקלה גדולה: היין נפחת מן החבית עד למחצה.

תהה רבי יוסף:

– הַפְחָת מהיכן?

גחנה אשתו הרבנית לקרקע ובדקה את החבית. מיד ספקה כפיה וצרחה:

– לא יצלח! הרי נקב בתחתית החבית.

גחך רבי יוסף:

– שטיא! מה ענינו של הנקב לכאן? הנקב הוא מלמטה, ואלו היין הופחת מלמעלה.

380 כל ערב שבת היה רבי יוסף נכנס למרחץ, כנהוג, ואשתו הרבנית היתה מתקינה לו קודם מרחץ חלוק נקי לכבוד שבת. ונוהגת היתה הרבנית לשמור את הלבנים לאחר כבוס כשהם מקופלים שלא כדרכם: צדם החיצוני כלפי פנים – כדי להזהר מן הלכלוך. ומזהירה היתה הרבנית את רבי יוסף, שיתן דעתו להפוך את החלוק עובר ללבישתו. ותמיד היה רבי יוסף שוכח אזהרתה של הרבנית, וכל ערב שבת היה שב מן המרחץ לביתו לבוש חלוק שלא כדרכו – צדו הפנימי מבחוץ. ראתה הרבנית, שכל אזהרותיה וקנטוריה יוצאים לבטלה, נמלכה והפכה בעצמה את החלוק קודם מרחץ ונתנה אותו לרבי יוסף מקופל כדרכו. מעשה שטן, דוקא אותו ערב־שבת נזכר הרב את אזהרתה של הרבנית, שחלוק טעון הפּוּךְ, עמד והפך וחזר לביתו – לבוש חלוק שלא כדרכו: צדו הפנימי מבחוץ. וכשראתה אותו הרבנית בכך, פתחה פיה וחתחילח מחרפת ומגדפת:

– בטלן, שוטה, גולם: לא חלוק הָפוך מלכתחלח נתתי לך?

חטט רבי יוסף בחטמו, הרהר ואמר:

– רבנית, מה תצעקי? מן השמים מעכבים. אַתְּ הָפַכְת, גם אני הפכתי, ואף־על־פי־כן אינו הָפוּךְ…

381 עד שהצבור גמר תפלה של שחרית נכנס אדם אחר לבית המדרש וספר:

– כמה מגדולי המטרופולין נתפסו למלכות ודינם קשה.

נתחלחל רבי יוסף ומעוטר טלית ותפלין פרץ לתוך ביתו וקרא לאשתו:

– רבנית, הצפיני אותי. המלכות התחילה תופסת את הגדולים…

382 שנים באו לרבי יוסף לדין, שמע רבי יוסף טענותיו של התובע ואמר לו:

– הדין עמך.

עמד הנתבע וטען גם הוא. חזר רבי יוסף ואמר לו:

– הואיל ואתה טוען כך, הדין עמך.

שחקו בעלי הדין, עזבו את הרב והלכו להם. התחילה הרבנית מטיחה דברים כלפי בעלה, ששוטה ובטלן הוא, ולפיכך היא וביתה רעבים. שמע רבי יוסף, סלסל פאותיו ואמר לה:

– עכשיו אני רואה, שהדין עמך.

383 שנים באו לרבי יוסף לדין: ספינה שכרו בשותפות והטעינו אותה חטים, ולסוף נמצא בדק בספינה ונתלחלחו מקצת מן החטים. זה אמר:

– חטֶיךָ נתלחלחו.

וזה אמר:

– לא כי, חטיך נתלחלחו

עין רבי יוסף בפרק “המוכר את הספינה”, קמט את מצחו, גרד את זקנו ואמר לבעלי־הדין:

– לא נהיר לי… צאו והביאו את הספינה לכאן.

384 מכאן ואילך פסקו בעלי־דינים לבוא לרבי יוסף. והיה רבי יוסף יושב ודואג:

– מאין יבוא עזרו?

עד שישב ודאג נסתכל בחלון וראה: שנים מהלכים בשוק ומנענעים בידיהם כדרך בני אדם, המדיינים זה עם זה. יצא אליהם ואמר להם:

– סורו לביתי ואדון ביניכם.

החזירו לו הללו:

– רבי, טועה אתה. אין אנו אלא מסיחים; טענות ותביעות אין לנו איש על חברו.

נענה רבי יוסף ואמר:

– אם־כן, סורו לביתי ואכתוב לכם שטר־פטורין, שאין לכם איש על חברו ולא כלום.

385 – רבי, – טען אדם אחר לפני רבי יוסף, – חיים אין לי עם אשתי ואני מוכרח לגרשה. כל מה שיש עמי בבית היא מבריחה, שעון היה לי ואף אותו הבריחה.

– מנין כך, – שאל רבי יוסף, – שהיא הבריחה? שמא אחר הבריח ואתה חושד בכשרה?

– רבי, – השיב האיש, – בדקו אותה, במחילת כבודך, ומצאו את השעון מתחת לחלוקה.

תמה רבי יוסף ושאל:

– ואותו שעון – שעון של כיס היה, או שעון של קיר?

386 שאלו לרבי יוסף:

– רבי, רשאי אדם לישא אחות אלמנתו או לאו?

הרהר והרהר רבי יוסף, ולסוף החזיר:

– מצד הדין רשאי, אלא חוששני, שמא לא יוכל…

387 מעשה ברבי יוסף, שהתחיל גונח מלבו, שאל ברופאים ואמרו לו:

– אין לו תקנה אלא שישתה חלב כל־יום.

עמדו בעלי הבתים וקנו לו עז, שיהא חלב מצוי בביתו. מיד ירדה אשתו הרבנית לשוק והביאה חבילה של קש לעשותה מֵשְׁטח לָעֵז. וכשראה רבי יוסף את הקש, חכך ראשו בשתי ידיו מחמת התפעלות ואמר:

– תמה אני, אם סתם בני־אדם יודעים לעשות קנים דקים וחלקים כאלה, ודאי מעשי ידיה של אנגליה הם…

388 פעם אחת נסע רבי יוסף מדרז’ניה עירו לעיר אחרת ופגע בהר. הציץ מתוך העגלה וראה: כמה וכמה אנשים כובשים כביש בהר. תמה ושאל :

– כביש בהר למה?

הסביר לו העגלון:

– כדי להקל לסוסים את העליה בהר.

ונחה דעתו של רבי יוסף:

– צער בעלי חיים דאורייתא⁵

וכשהגיעה העגלה עד לראש ההר והתחילה יורדת, הציץ רבי יוסף וראה: כמה וכמה אנשים כובשים כביש בהר גם מעבר מזה. תמה תמיהה גדולה ושאל :

– תינח מעלה ההר, במורד־ההר כביש למה?

389 וכשהגיע רבי יוסף למקום שנסע לשם והעגלה עמדה, ירד והתחיל מבקש סנדליו על הקרקע. אמר לו העגלון:

– רבי, היכן חלצת סנדליך?

החזיר לו רבי יוסף:

– כאן חלצתי, סמוך לעגלה… קודם שעליתי לתוכה.

390 שנים באו לרב לדין. זה אמר:

– נמִיות של־חורף מכרת לי, ואלו אתה נמיות של־קיץ נתת לי.

וזה אמר:

– לא כי, סתם נמיות מכרתי לך.

עין הרב בדינם ואמר לתובע:

– מה איכפת לך? סוף־סוף אין אדם עשוי לתפור לו פרוה בקיץ. המתן עד החורף ויהיו הנמיות של חורף…

(נְמַיָּה – מַארדער – כשהוא נצודה בחורף, עורה יפה וְשָׂעִיר, וכשהיא נצודה בקיץ, עורה קֵרֵחַ)

391 שנים באו לרב לדין. טען התובע ואמר:

– רבי, אדם זה רמה אותי. עורות שלמים של שועלים מכר לי, וקרועים נתן לי.

אמר הרב לנתבעו:

– למה רמית אותו?

החזיר הנתבע:

– רבי, שמא רבנים רודפים אחרי שועלים לצוד אותם? כלבים רודפים אחריהם, וכלבים דרכם לקרוע.

392 כמה שנים התפרנס גֵּר מן הצדקה, ופתאום יצא עליו לעז, שערל הוא ומרמה את הבריות. וכשראה הגר, שתנדבות פוחתות והולכות, עמד והלך אל הרב שיבדוק אותו, הזמין הרב את הדַּיָנִים ובמעמדם בדק אותו וכתב לו כתב בית־דין:

– “להיות לראיה בידי הגר־צדק רבי אברהם ברבי אברהם, שבדקנוהו ומצאנו אותו מהול כדת וכהלכה, וליתר תוקף חזרנו ומלנו אותו שנית”.

393 משכיל מפורסם בא לעירה וחלה. נכנס אצלו הרב לבקרו ואמר לו בלשון־תוכחה:

– ברי לי, שלא התפללת תפלת־הדרך, ומשום כך נענשת וחלית.

אמר לו המשכיל:

– רבי, כלום אתה מאמין באמת, שכל תפלה עושה לפחות מחצה?

– באמונה שלמה, השיב הרב, מאמין אני בזה.

– רבי, חזר המשכיל ואמר, – כלום אין אתה מתפלל כל־יום: “וחננו מאתך דעה, בינה והשכל”?…

(ארמין שניצר – ברשימותיו, יידישע קילטורבילדער – מיחס תשובה מחודדה זו לרבי ליפמן שטין, רב אונגרי ידוע, ששבר את רגלו בהיותו בדרך, ואחד מקנאי האדוקים הצדיק עליו את הדין בשביל שחשדו, שלא התפלל תפלת הדרך בכונה).

394 יהודי נכנס אצל הרב שבעירו:

– רבי, שאלה יש לי לשאל. תרנגלת שדגרה והולידה אפרוחים – מותר לשחטה לכבוד יום־טוב, או לאו?

– מותר – פסק הרב לקולא.

לא נתקררה דעתו של השואל:

– רבי, צער בעלי־חיים דאורייתא, והאפרוחים קטנים עדיין וצריכים לאמם.

החמירו פניו של הרב והוא החזיר:

– באמת, הדבר טעון עיון. שוב ובוא מחר, שמא בינתים יעזור לי המקום.

למחר חזר ובא השואל ופניו עגומות:

– בלילה פרצה נמיה לתוך הלול ודרסה גם את האֵם וגם את האפרוחים.

צהבו פניו של הרב:

– הרי אמרתי: שמא בינתים יעזור לי המקום…

395 ערב־פסח בא יהודי אל הרב לשאול שאלה:

– תרנגול הודו ותרנגולת הודית יש לו, ואינו יודע, מי משניהם לשחוט לכבוד יום־טוב, ישחוט את התרנגול – תצטער התרנגולת ותקרקר. ישחוט את התרנגולת – יצטער התרנגול ויקרקר.

עין הרב בספר והחזיר:

– לך ושחוט את התרנגול. אלא מה, שמא תצטער התרנגולת? תצטער ותקרקר.

תמה השואל:

– רבי, פשיטות זו מנין לך?

השיב לו הרב:

– מקרא אני דורש. מלכי־צבאות ידודון, ידודון⁶. ידודון, ידודון, שתי פעמים, למה אלא כך אמר קרא: “מלכי־צבאות ידודון? – ידודון”…

396 אשה באה אל הרב:

– רבי, שאלה יש לי לשאל: “היארמולקה”⁷ של בני הקטן נפלה לתוך תבשיל של בשר. מה דינו של התבשיל?

השיב הרב:

– סתם “יארמולקה” – כשרה.

– רבי, “היארמולקה” היתה מלוכלכת באשפה.

– סתם אשפה – כשרה.

– רבי, חטטים, לא עליך, יש לו לבני בראשו, ואני ממרחת אותם בחמאה, עכשיו אני חוששת, שמא דבק קורט חמאה ב“יארמולקה”, שנפלה לתוך התבשיל של־בשר

– חמאה? –קרא הרב. – טרפה!…

397 הרב היה למדן מופלג, אבל גם תמים מופלג. פעם אחת חלה מחלה שהיתה בה סכנה גדולה, ובא הרופא וצוה להקיז לו דם. נבוכה הרבנית ושאלה:

– מותר לקבל את הדם בכלי כשר?

החזיר לה הרופא:

– ודאי מותר, חזקה על רבנו, שבהמה כשרה הוא..

( א. ה. הימאן, לעבענסעראיננערונגען", ברלין 1909, עמ' 20, מספר בדיחה זו בתורת מעשה שהיה ברב אחד בברסלוי, שקראו לו. “הרב הדיהרנפורטי” ושמש דין בבית דינו של רבי זלמן טיקטין).

398 – הרואה אתה למה זכיתי? – התפאר מוסמך לרבנות לפני חברו. – הנה מכתב שקבלתי. כותבים לי הרב החוב"⁸

נטל הלה את המכתב מידו, עִיֵן בו וקרא:

– אל כבוד הרב החיה וכל בהמה"..

399 רב מן המקילים פסק לקולא בשאלת הריאה כנגד דעת הרמ"א. תמהו הלומדים שבעיר:

– כיצד רבנו עובר על דעת הרמ"א הסביר להם הרב:

– אלו הטרפתי את השור, ולאחר מאה ועשרים שנה היו הקצבים מזמינים אותי לדין לפני בית דין של מעלה, מה הייתי יכול לדון עם הדיוטות כמותם? עכשיו שהכשרתי, והרמ"א יזמינני לדין, מובטחני, שגאון וצדיק כמותו יתפשר עמי.

400 רב מן הנקרנים בא לעיר והזמינו השוחט לסעודה בביתו. סרב הרב:

– דרכו להחמיר על עצמו ואינו אוכל אלא משחיטת סכין, שהוא עצמו בדקה תחלה.

נעלב השוחט והחזיר לו:

– כל ימי הייתי מתקשה בדבר, למה אמר רבי יוחנן, שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן⁹, ולא מבשרו של שור הבר? עכשיו מתורצת לי קושיה זו. חזקה על צדיקים, שהם מחמירים על עצמם ויסרבו לאכול משחיטתו של הקדוש ברוך־הוא בשביל שלא בדקו בעצמם את הסכין תחלה. לפיכך יעשה להם סעודה מבשרו של לויתן, שאינו טעון שחיטה כל עיקר.

401 ההוא שקבל לפני הרב שבעירו:

– רבי, חיים אין לה לבתי עם בעלה. שוטה זה לא בעל הוא לאשתו, אלא אסון הוא לה. בטרם בוקר הוא קם כל־יום ויושב ועוסק בתורה עד זמן־תפלה. בתפלה הוא מאריך שעה ושעתים, ותיכף הוא חוזר ללמודו.

תמה הרב:

– אדרבה, ירבו כמותו.

גמגם והוסיף:

– אף אני…

– רבי – הפסיקו הקובל, – אין הנדון דומה לראיה. אתה – פרנסתך היא זו, ואלו אותו שוטה – באמת ובתמים הוא עושה כך…

402 אורח בא לעירה קטנה ומצא בה ארבעה רבנים. תמה ושאל לאחד מחשובי הקהלה:

– ילמדני מר: קהלה קטנה ועניה כזו שלכם, מה צורך יש לה בארבעה רבנים?

החזיר לו החשוב:

– ומה צורך יש לו לקדוש ברוך־הוא באלף־אלפי מלאכים? וכי לא די לו בפחות? אלא הואיל ואין הוא מפרנסם, מה איכפת לו אפילו אם יהיו רבו־רבבות?

403 עשיר אחד מעשירי העיר שאל להרב על מצב פרנסתו. אמר לו הרב:

– אלו היו בעירנו חמשה ששה בעלי בתים כמוך, הייתי מתפרנס ברוָחה ולא בצמצום.

נתכרכמו פניו של אותו עשיר ושאל בשפה רפה:

– רבי, מה טובת הנאה יש לך הימני?

החזיר לו הרב:

– זהו שאמרתי: אלו היו בעירנו חמשה ששה בעלי־בתים כמוך, הייתי מתפרנס ברוחה ולא בצמצום, אבל מה אעשה ורוב בעלי הבתים שבעירנו הם כמוך?…

404 מִוִּדּוּיוֹ של רב:

– נאמן עלי הַדַּיָּן, שלא רציתי להיות רב. אמרתי: מה לי ולצרה זו, שאהיה חייב להחניף את “הגבירים” של העיר? אבל פעם אחת בא מעשה לידי, ומעשה זה העבירני על דעתי. ערב־שבת ישבתי במרחץ וחפפתי את ראשי, פתאום ראיתי: נכנסו שני יהודים כרסנים, וְהַבַּלָּן רץ לפניהם וחולק להם כבוד גדול. נגשתי אליו ולחשתי לו: מי אלה? ודאי הם משלמים שכר־מרחץ יותר מאחרים“, חזר הוא ולחש לי: “חס ושלום! אין הם משלמים שכר־מרחץ יותר מאחרים, אבל גבירים הם”. תיכף גמרתי חפיפת־ראשי, שבתי לביתי ואמרתי לאשתי: בְּרַיְנֶה זוגתי, הואיל וגם הַבַּלן חיב להחניף לגבירים, מוטב, שאני אהיה רב”…

405 שאלו לאחד מפרנסי הקהלה:

– מה מצבו של הרב בעירו?

החזיר הפרנס:

– צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם הרב שלנו, שנתן בו דעה לָצוּם כל יום שני וחמישי, אלמלא כך, היה גועַ חלילה, ברעב…

406 הרב חלה, בא הרופא, בדקו ואמר:

– תקנתו, שישתה חָלב הרבה ויטיֵּל הרבה.

בו־ביום קראו פרנסי הקהלה אספה רבה:

– מה לעשות ויהא בידו של הרב לקים מצות הרופא?

דנו ודנו עד שעה מאוחרת בלילה, ולסוף החליטו פה אחד:

– לעת־עתה ילך הרב לְטַיֵל, ועל החלב ידונו באספה אחרת.

407 רבה של קהלה עניה הוזקק לחזור על הישובים הסמוכים ולקבל נדבות. היו לו גם סוס ועגלה לכך. פעם אחת מצא אותו הפרנס של הקהלה יושב ודואג:

– המושכות של הסוס נתמהו מרוב שמוש, ומהיכן יקח מושכות חדשות?

אמר לו הפרנס:

– רבי, מושכות למה לך? לא אחת היא לך, אם לישוב זה או לישוב אחר יביאך הסוס?

החזיר לו הרב:

– הדין עמך, אבל אם מושכות לא יהיו לו לסוסי חוששני, שמא יחזירני לביתי…

408 הרב הודיע לפרנס, שהוא מבקש הוספה על שכרו, כדי שיוכל לעסוק בתורה וברבנות מתוך הרוחה. אמר לו הפרנס:

– עליך, רבי, אני תמה. כיצד אדם גדול כמוך מתאוה לתענוגי העולם הזה כאחד מאתנו?

החזיר לו הרב:

– ואתה מה דעתך, שהקדוש ברוך־הוא לא טרח לברוא תענוגי העולם הזה אלא כדי לְהַנוֹת בהם את הבורים ואת ההדיוטות?

409 רב הודיע לפרנסים, שהוא מסתלק מן הרבנות בעירם, משום שהוזמן לרבנות בוורמיזא.

– זכות גדולה נתגלגלה לו, אמר הרב, – שישמש ברבנות בעיר שלמד בה רש"י.

נכנסו הפרנסים לישיבה והודיעו להרב, שהם מוסיפים לו על שכרו, ובלבד שלא יעזוב את עירם – ונענה להם הרב. היה שם ליצן אחד ואמר:

– עכשיו מוכח להדיא, שרש“י ותוספות הלכה כתוספות שכן בשביל רש”י בקש רבנו לעזוב אותנו, ובשביל “תוספות” נשאר בתוכנו…

410 רבי דוד מנובוהרודוק, בעל “גליא מסכת”, חי חיי־עוני והיתה אשתו תובעת ממנו תמיד, שיבקש הוספה על שכרו. פעם אחת התרגז רבי דוד ואמר לה:

– כיצד אבקש הוספה והקהלה קטנה ועניה? התרגזה גם אשתו והחזירה לו:

– תינח אתה, שאי אתה יכול להיות רב אלא בנובוהרודוק הקטנה והעניה; אבל במה אתה פוטר אותי, שיכולה אני להיות רבנית אפילו בוילנה הגדולה והעשירה?

411 חשוב אחד מחשובי העדה בא אל הרב לטול הימנו עצה בעסקי־מסחר, אמר לו הרב:

– בעסקי־מסחר איני יודע כלום.

לימים שוב בא אותו חשוב אל הרב לטול הימנו עצה בעניני שדוכים. אמר לו הרב:

– בעניני־שדוכים איני יודע כלום. הקפיד החשוב ואמר:

– רבי, תמה אני, על מה אתה מקבל שכר? שמא על מה שאין אתה יודע?

החזיר לו הרב:

– טועה אתה, אני מקבל שכר על המעט שאני יודע. אלמלי הייתי מקבל שכר על מה שאיני יודע, לא היו אוצרותיו של רוטשילד מספיקים לכך.

412 אמרו עליו על רבי חיים יעקב ווידרֶביץ, רבם של החסידים במוסקבה, שהיה בקי גדול בצורת מטבע וּמַרְגְלָא בפיו:

– לדברי חכמים, שכל החלומות הולכים אחרי הפה¹⁰ , מה ראה יוסף לקפח את חייו של שר האופים ולא פתר גם לו את חלומו לטובה? אלא צא ולמד; שר המשקים מה כתוב בו? “ויספר שר המשקים”¹¹, מלמד שספר ומנה מידו לידו של יוסף, ובדין עשה יוסף שפתר לו חלומו לטובה. ואלו שר האופים מה כתוב בו?, “ויאמר שר האופים”¹², באמירה בעלמא בקש לצאת ידי חובתו, – ילך למיתה.

413 ערב יום טוב שלח חשוב אחד מחשובי הקהלת לרב שבעירו שקל פחות רבע “מתנת רגל”. נטל הרב את המטבעות מידי השליח ולא זז מלחבבן שעה שלמה. הקפידה אשתו הרבנית ואמרה לו:

– כל־כך חביבות עליך פרוטות אלו? החזיר לה הרב:

– מסתכל אני בהן ורואה, ששלש קללות הן טבולות, ולפיכך הן חביבות עלי. מתחלה היתה דעתו של הַמְשַׁלֵּחַ לשלוח לי שקל שלם. מחתה אשתו ואמרה: “שקל שלם תשלח לו? תפח רוחו!” נענה הוא ואמר: “אלא מה, מחצית־השקל אשלח לו? ימח שמו, יֵעָלֵב ויטור לי”; חזרה היא, ואמרה: “אם־כן, שלח לו שלשה רבעים וִיחָנק”. וכך עשה…

414 חריפי־וולוז’ין היו אומרים:

– רצונך, שתזכה לרבנות? תן דעתך שתצטיד כהלכה. הרמב“ם לא יספיק לך ל”לחם־משנה“, ואפילו אם תהיה “מגיד משנה”¹³ תהא זקוק גם ל”כסף־משנה"¹⁴.

415 קהלה אחת בקשה מאת רבי ברוך פרנקל תאומים, רבה המפורסם של לַיְפְּנִיק, שיבחר לה רב מִבֵּין תלמידיו. נענה לה רבי ברוך ונתן עיניו בתלמיד אחד, שהיה ידוע לבעל־הוראה, קודם שנפרד ממנו אמר לו רבי ברוך:

– בני, יודע אני בך, שאתה בקי, ברוך השם, בכל ארבעת חלקי שלחן ערוך. עכשיו תן דעתך, שתלמד גם את החלק החמישי – כיצד להתהלך עם כל מיני בני־אדם.

לאחר כמה זמן נזדמן אותו תלמיד שוב לליפניק והלך להקביל פני רבי ברוך רבו. שמח עליו רבי ברוך, שאל לו על עירו ועל רבנותו ואמר:

– מובטחני, שֶׁקִּיַמְתָּ מצותי ונעשית בקי גם בחלק החמישי של שלחן ערוך.

החזיר לו הלה:

– הן, רבי, עשיתי מה שצויתני, ולא עוד, אלא שכבר נעשיתי, ברוך השם, בקי גם בחלק הששי – כיצד להתהלך עם כל מיני בהמות וחיות רעות.

416 – רבי, – אמר חשוב אחד לרב שבעירו, – תמה אני עליך, שאתה מחניף לעשירים.

– בדין אני עושה, – השיב הרב. – בפרוש אמרו: ‘ש"ץ רשאי להחניף לצבור’.

תהה השואל:

– בש“ץ אמרו ולא במ”ץ.

החזיר לו הרב:

– בש“ץ אמרו, משום שסתם חזן – טפש וטעון אמירה; במ”ץ לא אמרו וסמכו עליו, שֶׁיְקַיֵּם מִסְּבָרָה.

417 פרנסים קבלו לפני רבי ישראל ליפקין (“סְלַנְטֶר”) על הרב שבעירם, שכל היום הוא עוסק בתורה ועבודה, ואין שעתו פנויה לרבנות. אמר להם רבי ישראל:

– אתם קובלים עליו, ואני משבחו, שאני אומר: מוטב, שהרב יהיה צ“ט חלקים יהודי וחלק אחד רב, משיהיה צ”ט חלקים רב וחלק אחר יהודי.

418 רבי ישראל היה אומר:

– רב שקהלתו לא העבירה אותו מן הרבנות – אינו בכלל רב; העבירה אותו– אינו בכלל אדם.

419 בני־העיר בקשו לסלק את הרב, שלא היה מקובל עליהם, ולמנות אחר במקומו. אמר להם הרב:

– על־פי דין תורה אסור לי לעשות רצונכם ולהסתלק.

אמרו לו:

– פרש דבריך.

החזיר הרב:

– אתם עדים, שרצונן של כל ערי ישראל שאשמש ברבנות דוקא בעירכם, יוצאת מן הכלל רק עירכם בלבד, והרי זה דין מפורש: יחיד ורבים־הלכה כרבים"¹⁵

420 שנים באו לרב לדין. עד שהתובע עמד וטען מצא הנתבע שעת־כושר ללחוש להרב, שמחר יביא לו זוג אוזים מפוטמים… שמע הרב את הטענות ואמר לבעלי־הדין:

– הלכה חמורה היא זו וטעונה עיון. שובו ובואו מחר.

למחר, כשחזרו ובאו בעלי הדין, מצא התובע שעתי כושר ללחוש להרב, שמחר יביא לו זוג תרנגולי הודו לפסח.. דחה הרב שוב את פסק הדין ואמר לבעלי־הדין:

– הלכה חמורה זו עדיין לא נתחורה לי. בואו מחר.

הבין הנתבע, למה מְעַנֶה הרב את הדין, ואמר לו:

– רבי, כל ימי, כשהייתי מגיע למה שנאמר במכת־בכורות: “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”¹⁶ הייתי תמה: כלבי־מצרים, שודאי חריפים ומלומדים היו, למה שתקו דוקא בשעה שצרה גדולה כזו באה על בעליהם? עכשיו נתישב לי הדבר. קימא לן: "כלבים בוכים – מלאך־המות בא לעיר, כלבים שוחקים – אליהו הנביא בא לעיר¹⁷ מכאן, שאותו לילה של מכת בכורות לא יכלו הכלבים לא לבכות ולא לשחוק: לבכות לא יכלו, לפי שאליהו בא לבשר גאולתם של ישראל¹⁸, ולשחוק לא יכלו, משום שמלאך־המות בא להכות את הבכורות. מה עשו? – בעל־כרחם סתמו את פיהם ושתקו לגמרי…

421 שנים באו לרב מקבל־שוחד לדין. שמע הרב את טענותיהם ואמר להם:

– הדבר טעון עיון. שובו ובואו מחר…

מיד הבין אחד מבעלי הדין, למה מְעַנֶּה הרב את הדין. ואמר לו:

– ברשותך, רבי, אספר לך מעשה שהיה. מעשה בכפרי, שערך את “הסדר” של פסח, וכשהגיע ל,,רבי אלעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא ורבי טרפון" ראה, שאשתו מטיפה מִכּוֹסָה, מחה ואמר לה: “כאן אין מטיפים; הללו רבנים הם ולא מכות”. וכשהגיע לדם, צפרדע, כנים" ראה, שאשתו אינה מטיפה מכוסה, תמה ושאל: “מפני מה אין אַתְּ מטיפה”? השיבה לו האשה: חוששת אני שמא גם אלו רבנים הם“. נאנח הבעל והחזיר לה: אפשר, שלשעבר היו רבנים, עכשיו – אינם אלא מכות”…

422 שנים באו לרב לדין. עד שהתובע עמד וסדר טענותיו מצא הנתבע שעת־כושר לשחד את הרב, וכשגמר התובע לטעון אמר הרב לנתבע :

– ומה תשובה אתה מחזיר? ודאי אתה טוען להד"ם.

הבין הנתבע את הרמז, שרָמז לו הרב, נענה ואמר:

– הן, רבי; אני טוען להד"ם.

נענה אחריו התובע ואמר:

– רבי, אף אני טוען להד"ם.

תמה הרב:

– מה פרוש, אתה טוען להד"ם?

החזיר לו התובע:

– רבי, הוא טוען להד“ם – “לא היו דברים מעולם”, ואני טוען להד”ם – “למדו היטב, דרשו משפט” ¹⁹.

423 רב הטה דין בשכר עשרה שקלים. אמרו לו:

– כיצד רב בישראל מוכר נשמתו בעשרה שקלים?

החזיר הרב!

– לא הוא ולא מקצתו. את נשמתי מכרתי זה כבר – ובחמש מאות שקל, ונמצא, עשרה שקלים אלו רוח נקי הם.

424 שאלו לליצן חריף:

– מפני מה מצוי שבר אצל רבנים? החזיר הליצן:

– בואו ואסביר לכם. התורה אמרה: “כי הַשֹׁחַד יְעַוֵּר”²⁰ וחכמים אמרו: “פסיעה גסה נוטלת אחד מת”ק ממאור עיניו של אדם"²¹ , והרי רב שעיניו כהות אין אתה יודע מה גרם לו – מִקַּח שוחד, או פסיעה גסה, שהוא פוסע לבתי כנסיות ולבתי־מדרשות. מה עושה הקדוש ברוך־הוא? נותן לו שבר, כדי שבעל כרחו תהא פסיעתו פסיעה דקה, וידעו הכל, שמחמת שוחד כהו עיניו.

425 אמרו עליו על דַּיָּן שנתחרש:

– משמע שהבטיחו ליתן לו שוחד, וְרִמו אותו ולא נתנו לו. אלו נתנו לו והיה רואה ונהנה, היו עיניו לוקות, שנאמר: כי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר"²². עכשיו שלא ראה, אלא רק הבטיחו לו, והוא שמע ונהנה – לקו אזניו.

426 בעיר אחת של גליל לבוב שִׁמֵּש רב, שהיה מפורסם לגדול בתורה ובחכמה, אבל היה חשוד על מִקַח־שוחד. פעם אחת כתב לו רבי יוסף־שאול הלוי נַתַּנסון, רבה הגדול של לבוב, וסיים את מכתבו:

– הכל יודוך והכל ישבחוך, והכל יאמרו: אין קדוש²³.

427 מעשה בדין מפורסם, ששמט הַשְׁלָשׁות הרבה וברח למדינת־הים. אמרו עליו:

– “בְָּרַח דַּיַּן־אמת”…

428 כשבקש רבי צבי־הירש חיות לעלות לכסא הרבנות של זאלקווה שאלו הפרנסים את רבי יעקב־משֻׁלָּם אורנשטין, רבח של לבוב, ורבי יעקב־משולם הסכים. אמר לו רבי מרדכי־זאב בנו:

– אבא, תמה אני עליך, שהסכמת. יודע אתה ברבי צבי־הירש, שהוא עוסק הרבה בחכמות חיצוניות, וכיצד אין אתה חושש, שמא אין תוכו כברו?

החזיר לו רבי יעקב־משולם:

– היא הנותנת, בני, משום שהוא עוסק הרבה בחכמות חיצוניות הסכמתי ליתן עליו עול רבנות, שאם לא כן חוששים לו, שמא ילך וישתמד, ונמצא, אנו מפסידים אדם גדול בתורה.

429 ההוא שבא לרבי אהרן חורין, הרב הרפורמי הידוע, ואמר לו

– רבי, מעירי באתי אליך לדון עם הקדוש ברוך־הוא, שיש לי עליו כמה וכמה תביעות,

תמה רבי אהרן ואמר לו:

– שמא אין רב בעירך, שטרחת לבוא אלי?

החזיר לו הלה:

– ודאי יש לנו רב בעירנו, אבל חוששני, שמחמת שהוא ירא את אלהים יַטֶּה את הדין ויזַכֶּה אותו. ואלו עליך, רבי, שמעתי, שאין יראת אלהים בלבך, ומובטחני שתדון דין־אמת.

430 מִנין לרב, שגם הוא מצֻוֶּה על יראת שמים?

– שנאמר: את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמידים־חכמים"²⁴.

431 מנַּין לרבנים, שאינם בכלל ישראל?

– שתִּקנו לאמר ב“קדיש” על ישראל ועל רבנן".

[נוסח אחר: מנין לרב, שאינו בכלל ישראל?

– שאל את הרב גופו ויאמר לך: תשעה ישראלים והוא מצטרפים למנין־עשרה, "

נוסח שלישי:

מנין לרב, שאינו בכלל יהודים?

– שִׁכַּן הבריות אומרים: “הנה הולכים שני יהודים ורב אחד”.]

432 מדרכם של רבנים, שבמכתבים ובשאלות ותשובות הם מפליגים בשבחים זה לזה. ועליהם היה אומר רבי נפתלי־צבי יהודה ברלין (הנצי“ב”) מווֹלוֹז’ין:

– משל למה הדבר דומה? לסוס שיש לו גרוי במקום שאינו מגיע לשם לא בראשו ולא בזנבו. מה הוא עושה? פושט צוארו ומחכך לסוס חברו במקום זה. והרי כאלו אומר: חברי, חככתי לך כאן; עכשיו חזור אתח וחכך לי בו במקום"…

433 פעם אחת סנט הפרנס ברב שבעירו:

– רבי, על כבודך אי אתה חס, בבגד בלוי אתה יוצא לשוק.

החזיר לו הרב:

– למה אתנאה? הכל יודעים אותי כאן.

לימים נזדמנו שניהם לעיר אחרת ושוב יצא הרב לשוק כשהוא לבוש בגדו הבלוי. אמר לו הפרנס:

– רבי, לא גנאי הוא לך, שגם כאן אתה יוצא בבגד בלוי?

החזיר לו הרב:

– למה אתנאה? אין איש יודע אותי כאן.

434

אמר פרנס לרב שבעירו:

– רבי, כלנו יודעים, שגדול אתה בתורה וביראה. אבל חוששים להדיוטות, והללו מביטים אחריך, כשאתה מְסַיֵּם שמונה־עשרה ראשון לצבור.

התנצל הרב:

– מה יכול אני לעשות? יותר ממה שתקנו הקדמונים איני יודע להתפלל, מה שהם תקנו אני מתפלל – ומסיֵּם קודם לאחרים.

אמר לו הפרנס:

– רבי, מפני מראית־עין מוטב, שתשהה קצת במקומך לאחר גמר־תפלה, ולא תהיה ראשון.

חזר הרב והתנצל:

– מה יכול אני לעשות – וכבר גם שהיתי?

435 – ערב־שבת ישב רבי איזל חריף בבית המרחץ ורחץ לכבוד שבת. נגש אליו אדם אחד מאחוריו והצליף לו על גבו בדרך שחוק. וכשהפנה רבי איזל את ראשו, נזדעזע המצליף והתחיל מגמגם מחמת בושה:

– רבי, סלח נא… טעיתי…

הפסיקו רבי איזל:

– מה בכך? מאחורי אין אני רב…

436 אמר משכיל לרב:

– תמה אני: גדולי־התורה הקדמונים היו גדולים גם בחכמה, כגון רב סעדיה, הרמב“ם, הרלב”ג וכדומה, ואלו גדולי־התורה של עכשיו הדיוטות גמורים הם בדברי־חכמה.

החזיר לו הרב:

– אף אני תמה: גדולי־החכמה הקדמונים היו גדולים גם בדברי־תורה, כגון רב סעדיה, הרמב“ם, הרלב”ג וכדומה, ואלו גדולי־החכמה של עכשיו הדיוטות גמורים הם בדברי־תורה.

437 רב מפורסם חלה, ומחמת חולי סרב לראות את חשובי־העיר, שבאו אצלו לבקרו. וכשבא אפיקורס אחד לבקרו הסכים הרב, שהלה יכנס אליו לחדרו. אמרו לו:

– לָמָה יזכה אפיקורס זה לְמה שלא זכו חשובי־העיר?

החזיר הרב:

– את החשובים עתיד אני לראות בגן עדן, ולמה אטרח לראותם עכשיו, כשהדבור קשה עלי? ואלו אפיקורס זה – אותו לא אראה עוד, ודין הוא, שֶׁאפָּרֵד ממנו קודם מותי. מַכָּרִי הוא.

438 שני אחים: אחד רב ואחד בַּלָּן, והיה הרב מתנהג בגאוה מרובה כלפי הבלן. אמר לו הבלן:

– אלו הייתי אני מתגאה עליך, היה הדין עמי, בשביל שיחסן אני: יש לי אח רב, אבל אתה מה, שתתגאה עליי כלום בשביל שיש לך אח בַּלָּן?

439 אמר עגלון לרב מפורסם, שנסע עמו בעגלתו:

– רבי, קום ולבש גלימה שלי וקח את השוט בידך ושב על דוכני ועשה עצמך עגלון, ואני אלבש איצטלה שלך ואשב בפנים העגלה ואעשה עצמי רב, חייך, רבי, שאדע להתנהג ברבנות כמוך.

הסכים הרב.

כשהגיעו למקום שנסעו לשם באו הלומדים שבעיר להקביל פני הרב ולהתודע אליו. וכשראו את הַלָּבוּש רבנות חשבו, שהוא הרב, והתחילו דנים לפניו בדברי תורה ומקשים קושיות חמורות, כדי לראות, עד כמה כחו גדול לתרץ. לגלג הוא עליהם ואמר להם:

– תמיהני, שאתם מתקשים בדברים פשוטים כאלה. שאלו את העגלון שלי, ואפילו הוא יתרץ לכם.

440 “מנין” רבנים נזדמנו לפונדק אחד, וכשהגיעה שעת־מנחה לא היה בהם מי שֶׁיֵּעָשֶׂה ש"ץ. נמלכו ואמרו לעגלונם:

– ש"ץ תהיה לנו.

סרב העגלון והחזיר:

– כשהייתי נער בקשה אמי, עליה השלום, לעשות אותי רב. לא נתקימה בקשתה ונעשיתי עגלון. אבל להתפלל כהלכה מתוך “הסדור” גם אני איני יודע..

441 הנצי"ב מִווֹלוֹז’ין היה אומר:

– תלמידי כלם מופלגים בתורה ועתידים לחיות רבנים בישראל. במקרא הם בקיאים מתוך הגמרא, ובגמרא הם בקיאים– מתוך “קצות־החושן”…

442 הרב הקודם היה קטן בקומה, אבל גדול בתורה. כשמת, ירש את כסאו רב גדל־קומה, אבל לא גדל־תורה. וכשנכנס לבית המדרש וישב אל השלחן, שעליו היה הרב הקודם מסדר שעוריו, הוצרך לכוף את קומתו. קרא לַשַׁמָּשׁ ואמר לו:

– שלחן זה נמוך בשבילי יותר מדי.

נאנח הַשַׁמָּש והחזיר:

– רבי, שמא כסא זה גבוה בשבילך יותר מדי?…

[יהודה ייטלש מספר בדיחה זו בהפוך נוסח ומיחסה לרבי יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”²⁵:

כשהגיע רבי יחזקאל לרבנות של פראג ונכנס לישיבה ראשונה עם דַּיָּנֵי־הקהלה לא הונח לו בכסאו, וְהִטָּה לכאן ולכאן. אמר לו הדין־העסקן הידוע רבי זלמן קרוב:

– רבי, למה אתה מַטֶה לכאן ולכאן? שמא כסא זה גבוה בשבילך יותר מדי?

החזיר לו רבי יחזקאל:

– לא כסא זה גבוה בשבילי יותר מדי, אלא שלחן זה נמוך בשבילי יותר מדי…]

443 יחזקאל ראטנר, מחשובי מוהילב ולומדיה, פלגאה היה מטבעו, וכל מי שֶׁשִׁמֵשׁ שם ברבנות נכוה בלשונו החריפה. וכשמת הרב של העיר והציעו רבנות זו לרבי יוסי־בָּר סולוביציג סרב רבי יוסי בר ואמר:

– חוששני, שמוהילב לא תמצא לה רב עולמית. רצונו של ראטנר מעכב. הוא רוצה דוקא ברב קטן ממנו בתורה, ורב כזה עדיין לא בא לעולם.

444 אשה באה אל המ"ץ לשאול שאלה:

– על־פי טעות תחבה כף של חלב בקדרה של בשר.

זקף המ"ץ את אגודלו, קמט את מצחו והחזיר:

– כף של חלב וקדרה של חלב, או כף של בשר וקדרה של בשר – כשר. גדולה מזו: אפילו כף של חלב וקדרה של בשר, אלא שלא תחבו את הכף לתוך הקדרה – גם כן כשר. אבל כיון שבנדון דידן לא כך היה מעשה: הכף של חלב והקדרה של בשר, ואת הכף תחבו בקדרה,– הרי זו הלכה חמורה. לכי לך אל המורה הוראה, והוא יפסוק לך.

(בליטה – וכמדומני גם ברוסיה הלבנה – קוראים ‘מ"ץ’ לרבם של חסידים, ו’מורה־הוראה', או סתם ‘רב’, לרבם של מתנגדים. והמתנגדים, שבדיחה זו משלהם היא, היו חושבים את רבני־החסידים, את ‘המצ"ים’, כמעט כהדיוטות).

445 רב בא לעיר על־מנת לעלות שם לכסא הרבנות, שהיה פנוי אותה שעה. כדי להתחבב על ההמון היה מאריך בתפלה ומתנהג בחסידות מרובה, וכשנכנסו אצלו תלמידים חכמים שבעיר, כדי לשמוע חדושי־תורה מפיו, פטרם בלא כלום. היה שם ליצן אחד ואמר:

– חכמים מופלגים היו הקדמונים, והם אמרו: "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיו²⁶, משום שחוששים לו– שמא עם־הארץ הוא…

446 אחד מבני העיר הפליג בשבחו של הרב ואמר:

– יש בו ברבנו ממדותיו של הקדוש ברוך־הוא, של משה רבנו ושל אריסטו.

אמרו לו:

– גוזמא קתני!

החזיר הַמְשַׁבֵּחַ:

– חס ושלום: דברים כהויתם. מה הקדוש ברוך־הוא אין לו דמות־הגוף, אף רבנו כך; מה משה רבנו כבד־פה, אף רבנו כך; ומה אריסטו אינו בכלל בקיאים בש"ס ופוסקים, אף רבנו כך.

447 חַיָּט ליטאי הלך לאמריקה ונעשה שם רב. לימים בא אליו אחיו, חיט כמותו, וראה אותו נוהג ברבנות, שתק ולא אמר כלום. למחר הלך “הרב” לפדיון הבן ומידו פדו את הילד בחמשה סלעים. לא יכל החיט להתאפק ואמר לו:

– אחי יקירי, בשלמא רב– ניחא. “לא בשמים היא”. ודאי עסקת בתורה והגעת למה שהגעת. אבל כהן היכי תמצי? אבותינו ואבות אבותינו לא היו כהנים מעולם.

החזיר לו “הרב־הכהן”:

– תנוח דעתך, אחי יקירי, מקרא מפורש הוא: “כעם ככהן”²⁷ כשם שהוא בכור, כך אני כהן…

448 קהלה חשובה באפריקה העמידה לה רב־חזן־שוחט. שבת ראשונה אחרי “לכו נרננה” נגש אליו ראש־הקהלה ושאל:

– רבי, איזו פרשה יקראו מחר?

זעף הרב:

– נתחיבתי להיות רב וחזן ושוחט, ואת חובתי אעשה, אם ירצה השם. אבל שמא נתחיבתי להיות גם נביא?…

449 שאלו לפרנסה של קהלה גדולה ברוסיה:

– מה ראיתם להעמיד לכם “רב מטעם” כבד־פה?

נאנח הפרנס והשיב:

חייכם שהיינו מוכרחים לכך, משום שלא מצאנו – אִלֵּם.

450 ביום ראשון של ראש השנה מרד השופר והתקיעות יצאו מתוכו רסוקי אברים. ישבו הגבאים וטכסו עצה:

– מה לעשות לו לשופר, שלא יעמוד במרדו גם מחר?

אמר אחד מן הגבאים:

– מקובלני: שופר שמרד אומרים עליו ויהי נועם"²⁸

נענה גבאי שני ואמר:

– ואני שמעתי מפי בקיאים: שופר שמרד שורים אותו בחומץ.

נגשו הגבאים אל “הרב מטעם”, הדוקטור למדיצינה, שהוא יכריע ביניהם. שמע הרב־הרופא את הפלוגתא, נמלך בדעתו ואמר:

– עצתי, שנערב שתי הרפואות יחדו: מנה אחת “ויהי נועם”, ומנה אחת חומץ…

(לפי דינה של המלכות ברוסיה היה כל אדם מישראל זכאי כשמש “רב מטעם”, אם רק היה בעל השכלה גבוהה כללית – רופא, מהנדס, עורך דין וכדומה – ואפילו אם לא ידע צורת אות עברית, והרבה קהלות קטנות, שלא היה סִפֵק בידן 5פרנס גם רופא וגם “רב מטעם”, היו ממנים רופא ל“רב”).

451 ההוא שבא ל“רב מטעם” שבעירו לרשום בספר־הפקודים את הילד שנולד לו.

ברכו “הרב” ברכת מזל טוב ושאל:

– מה שם תקרא לבנך?

– דן, – השיב האב.

– דן?! – רגז “הרב”. – אתה תקרא לבנך דן, השני יקרא לבנו דְנֵפּר, השלישי יקרא לבתו וולְגָה²⁹… והשמות העבריים מה תהא עליהם?

452 שלשה רבנים היו לה לבוברויסק: רבי רפאל שפירא – רבם של המתנגדים, רבי שמריה־נח שניאורסון – רבם של החסידים, ושלישי – “הרב מטעם”. פעם אחת לגלג מושל־המחוז על אחד מחשובי הפרנסים של הקהלה ואמר לו:

– רבכם קוביוסטוס הוא. בביתי הוא משחק בקלפים כל יום ראשון בשבוע.

הִתַּמָם הפרנס ושאל:

– הרב שפירא?

– לא.

– הרב שניאורסון?

– לא.

– אלא מי?

– פלוני בן פלוני, הרב מטעם.

לגלג הפרנס על המושל והחזיר לו:

– הלה רבכם שלכם הוא, ולא רבנו שלנו

453 בשבת־חנוכה דרש הרב־הדוקטור ב“היכל” המפואר וספר בשבחו של יוסף:

– צדיק גדול היה יוֹזֶף. זליכה היפה בנשים נשאה עיניה אליו, יום־יום שאלה אהבה מאתו, והוא שמר על תומתו ולא בגד באדוניו ובאלהיו. לסוף תפסה אותו בבגדו, ומיד עזב את בגדו בידה וינס ויצא החוצה. ודעו לכם, גבירותי ואדוני הנכבדים: בפרשה “וַיֵּשֶׁב” היה הדבר, בעצם הַקּוֹר של חורף…

454 המגיד מַריָצֶה נזדמן לקרון אחד של הרכבת עם שני רבנים־דוקטורים, שהרבו שיחה עם אשה יפה. נתן המגיד עין בהם ואמר להם :

– מסתכל אני ורואה, שגדולים אתם בְּצִדְקוּת אפילו מרבנו גרשום מאור הגולה.

תמהו הרבנים הדוקטורים:

– הא כיצד?

הסביר להם המגיד:

– לפנים בישראל היה אדם נושא שתי נשים ויותר, בא רבנו גרשום מאור הגולה והחרים את הנושא שתים וגזר, שלא ישא אדם מישראל אלא אחת. ואלו אתם מחמירים על עצמכם עוד יותר, ושניכם מסתפקים באחת…

455 המגיד מֵרַיָּצֶה היה אומר:

– שלשה דוקטורים הם: “סומך נופלים” – דוקטור לנכפים; “רופא־חולים” – דוקטור לכל מיני מחלות; “מתיר אסורים” – רב דוקטור לפילוסופיה, המתיר כל האסורים שבתורה.

[ י. גור־אריה מספר כך³⁰:

פעם אחת קבלו לפני רבי צבי הירש קאלישר על רב גרמני, שהקל במקום אסור־תורה. נענה רבי צבי הירש ואמר:

– אין תימה בדבר: אותו רב הוא גם דוקטור, וסתם דוקטור הוא רופא־חולים וגם מתיר־אסורים³¹.]

456 הרב מלבים הוזמן למסבה של עסקנים, היו שם גם חמשה רבנים־דוקטורים מן “המתוקנים”, וכשהוא נכנס לחש אחד מחמשה אלו לשכנו דרך לגלוג:

– הלה שקול כנגד משה רבנו.

הגיע הלחש לאזניו של הרב מלבים, חזר ולחש גם הוא לשכנו:

– וחמשה אלו – כנגד חמשה חומשי תורה של משה רבנו…

457 אחרי הדרשה ב“היכלם” של “המתוקנים” נגש יהודי פולני אל הרב הדוקטור ואמר לו:

– יפה דרשת, אדוני הרב. אבל תמה אני, שאתה עובר על לאו מפורש שבתורה ומגלח זקנך.

לגלג עליו הרב־הדוקטור והחזיר לו:

– כביאתי לעולם בלי חתימת זקן, כך מבקש אני לצאת מן העולם בלי חתימת־זקן.

נענה הפולני ואמר לו:

– הואיל וכך, שמא אפיל לך שִׁנֶּיךָ, אדוני הרב, שכביאתך לעולם בלי שִׁנַּיִם כך תצא מן העולם בלי שִׁנַיִם?

458 כשמת הרב הזקן נצחו “המתוקנים” והעמידו במקומו רב־דוקטור. למחר נכנסה אצלו אשה ותרנגולת שחוטה בידה:

– רבי. מחט מצאתי בקורקבן…

הפסיקה הרב:

– לא רבי אני, אלא דוקטור אני.

מיד פנתה האשה ללכת. תמה הרב:

– להיכן אַתְּ?

החזירה האשה:

– אם דוקטור³² אתה, מה תקנה יש מאתך לתרנגולת, שכבר נשחטה?

459 רבי שמשון־רפאל הירש היה אומר:

– משרבו רבנים־דוקטורים בישראל נעשתה היהדות חולנית.

460 רב־דוקטור התוכח עס למדן ליטאי בדבר הלכה. לסוף

נתרגז הליטאי וקרא לו עם־הארץ. כָּעס הרב־הדוקטור כָּעס גדול:

– כיצד אתה מעיז פנים לקרוא לי עם־הארץ, ואני רב בישראל?

אמר לו הליטאי:

– מה אעשה והגמרא מעידה עליך, שעם־הארץ גמור אתה?

– איזו גמרא? – צעק הרב־הדוקטור.

– איזו? – החזיר לו הליטאי. – כל גמרא שבש"ס, מברכות ועד נדה.

461 ליטאים ישבו ודנו בחבורה:

– מפני מה פטורים רבני־אשכנז מעבודת־המלך?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

– בנוהג שבעולם, חילים שבשורה שוים לקומה, ואלו רבני אשכנז כל אחד מהם קטן מחברו.

[נוסח אחר: שאל ליטאי לחברו:

– קימא לן: לִגְוַורְדִיָה של המלך לוקחים גוים גדולים. וקשה: הואיל וכך, מפני מה אין לוקחים לגוורדיה של המלך את רבני אשכנז, שאין כמותם גוים גדולים?

תרץ לו חברו:

– לא קושיה: בגוורדיה של המלך כל הגוים שוים, ואלו רבני־אשכנז כל אחד מהם גוי גדול מחברו]

ג.

462 מנין למגיד, שתחלה ידרוש ואחר־כך יחזור על הפתחים ויבקש נדבות?

– שנאמר: יהמו ככלב", ואחר־כך־ויסובבו עיר³³.

463 שאלו למגיד מֵרַיֶּצָה:

– שנה שאנו עומדים בה מה היא – מעוברת או פשוטה?

השיב המגיד:

– לא מעוברת ולא פשוטה, אלא חסרה חודש שלם.

אמרו לו:

– היכי תמצי שנה חסרה חודש?

הסביר המגיד:

– מעשה שהיה כך היה. יצאתי, כמנהגי, לעיירות הסמוכות על־מנת לדרוש בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות ולחזור אחר־כך על הפתחים ולבקש נדבות. באתי לעיירה אחת ומצאתי, שאנשי המקום “כיס” יש להם, אבל “לב” אין להם – ופטרוני בלא־כלום. נכנסתי לעיירה אחרת ומצאתי, שאנשי המקום “לב” יש להם, אבל “כיס” אין להם– ונפטרתי מהם בלא כלום. הוו אומרים: שנה זו חָסֵרָה חודש שלם, הוא חודש “כִּיס־לֵב” (=כסלֵו).

464 מגיד נכנס אצל עשיר לבקש נדבה. אמר לו העשיר:

– מה שמך, רבי מגיד?

– אַבָּא שמי, – השיב המגיד.

הוציא העשיר ארבעה זהובים מכיסו ונתן לו:

– כמנין “אבא”.

נטל המגיד את הזהובים ונאנח. אמר לו העשיר:

– על מה אתה נאנח, רבי מגיד?

החזיר לו המגיד:

– על אבי, עליו השלום, אני נאנח, שקרא לי “אבא” ולא קרא לי "ארתחשסתא.

465 אמרו לו לרבי יעקב, המגיד מדובנה:

– מוכיחם של ישראל אתה ומבקש שכר!

השיב רבי יעקב:

– אף הקדוש ברוך־הוא כך, – לא חנם הוא מוכיח…

466 מגיד מפורסם בא לעיר, וכשהוזמן לדרוש בבית המדרש הגדול אמר:

– אם תשלמו לי תחלה־אדרוש, ואם לאו־לאו.

אמרו לו:

– כלום מנהגו של עולם כך?

החזיר המגיד:

– מנהג איני יודע, מקרא אני יודע: תחלה “לי הכסף ולי הזהב”, ואחר־כך –“נאם”³⁴…

467 מגיד מפורסם בא לעיר, ובערב, קודם שהלך לבית־ המדרש לדרוש, נכנס אצל עשיר מעשירי העיר ובקש, שילוה לו עשרה שקלים. תחלה הסס העשיר, ולסוף הלוה לו, למחר, עם השכמת הבוקר, חזר ובא המגיד ופרע את המלוה. וכך כל יום ויום: בערב, קודם דרשה, היה בא ולֹוֶה, ולמחר, עם השכמת־הבוקר, היה בא ופורע. פעם אחת אמר לו העשיר:

ממה נפשך, רבי מגיד: אם יש לך צורך בַּמִּלְוָה, למה אתה פורעה כל־בוקר, ואם אין לך צורך בה, למה אתה נוטלה כל־ערב?

החזיר לו המגיד:

– באמת, אין לי צורך במלוה, אבל אין אתה יודע, כמה פתחון־פה נִתַּן לאדם, כשיש לו במזומנים עשרה שקלים בכיסו.

468 מגיד עמד על הבימה ודרש, פתח בדברי אגדה, עבר לדברי תוכחה – והצבור ישב והתנמנם. הסתכל המגיד לצדדים וראה: מאחורי הבימה עומד זקן אחד ועיניו זולגות דמעות. נהנה המגיד, ולאחר שֶׁסִּיֵּם וירד מן הבימה נגש לאותו זקן ואמר לו:

– רצונך שתגלה לי, למה הביאה אותך דרשתי לידי דמעות?

נאנח הזקן והחזיר לו:

– רבי מגיד, מודה אני לפניך, שלא דרשתך שלך, אלא נכדי שלי הביא אותי לידי דמעות. נכד יש לי, בישיבה הוא לומד, ואף הוא מבקש להיות מגיד. עכשיו אני יודע, מה יהיה סופו.

[נוסח אחר: נאנח הזקן ואמר לו:

– לא דרשתך, רבי מגיד, אלא גניחותיך הביאו אותי לידי דמעות. עֵז היתה לי ומתה, לא עליך. קודם מותה היתה גונחת כמוך, וכיון ששמעתי גניחותיך שלך מיד נזכרתי גניחותיה שלה והתחילו עיני זולגות דמעות.

נוסח שלישי:

– לא דרשתך, רבי מגיד, אלא זקנך הביאה אותי ליד דמעות. עֵז היתה לי וּזְקָנָהּ היתה דומה לזקנך. פעם אחת שבה מן הערר והתחילה מכשכשת בזקנה, פשטה טלפיה ומתה. וכיון שנסתכלתי בך וראיתי, כיצד אתה מכשכש בזקנך, מיד זכרתי אותה ואת אשר נגזר עליה ופרצו דמעות מעיני].

469 שבת קודם מנחה דרש מגיד בבית־המדרש, ולמחר יצא לחזור על הפתחים ולבקש נדבות, כנהוג. נכנס אצל אחד מן החשובים וקבלו הלה בסבר פנים יפות, החזיק לו טובה על דרשתו וגם נדבה נתן לו בעין יפה. נהנה המגיד ושאל:

– שמא תאמר לי מה דבר טוב מצאת בדרשתי?

החזיר לו החשוב:

– זה כמה, רבי מגיד, מטרידים אותי נדודי־שינה, וכיון שאתה פתחת פיך והתחלת דורש, מיד נרדמתי וישנתי, ברוך השם, שתי שעות רצופות.

[נוסח אחר: נכנס אצל חשוב אחד מחשובי־העיר ואמר לו הלה:

– חמסי עליך, רבי מגיד; אחרי הדרשה שלך לא יכלתי לישון כל הלילה.

הנה המגיד ושאל:

– עד כדי כך השפיעו עליך דברי, שהטרידו שנתך?

– לא, רבי מגיד, – החזיר לו החשוב, – אלא כל אימת שאני ישן ביום, שוב איני יכול לישון בלילה…]

470 מגיד עמד על הבימה עטוף־טלית עד למעלה מראשו ודרש, ודרש… נשתעמם הצבור והתחיל נשמט אחד־אחד. ראה השמש, שהוא נשאר לבדו עם המגיד, עלה אליו אל הבימה, הניח לפניו את המנעול על השלחן ואמר לו:

– רבי מגיד, כּשְתּסַיֵּם, אם ירצה השם, תטרח לנעל את הדלת…

משלות ודרשות של מגידים:

471 – אדם דומה לחַיָּט פּוֹלָנָי: מה חיט פולני כל־זמן שהנשמה בקרבו הוא חי, ולסוף הוא מת אף כל אדם כך…

472 – משל לבן סורר ומורה. בן שש טפס ועלה על סולם גבוה ונפל ונגדמה ידו. בן תשע עלה לראש־אילן ונפל ונקטעה רגלו. וכשגדל ומלאו לו עשרים ואחת שנה ולא עשה תשובה – באה המלכות ולקחה אותו לעבודת הצבא"…

473 – לְסֻסָתִי ברכבי־פרעה דמיתיך, רעיתי. נמשלו ישראל לסוסים. סוס המתנער מרבצו תיכף כשבעליו נגש אליו – סוס שבסוסים הוא. סוס שאינו מתנער מרבצו אלא אם־כן בעליו מכה אותו שלש פעמים – סוס ולא סוס הוא. סוס שאינו מתנער מרבצו אפילו כשבעליו מכה אותו מאה פעמים – לאו סוס הוא כלל… אף ישראל כך. אדם מישראל, הַנֵּעור משנתו וקם לסליחות תיכף כְּשֶׁהַשמָּש נגש לחלונו – סוס שבסוסים הוא. אדם מישראל שאינו נעור משנתו ואינו קם לסליחות אלא אם כן השמש מכה על תריסו שלש פעמים – סוס ולא־סוס הוא. אדם מישראל שאינו נעור משנתו ואינו קם לסליחות אפילו כשהשמש מכה על תריסו מאה פעמים – לאו סוס הוא כלל"…

474 – בואו, אפיקורסים, וראו: תרנגול יש לו מסרק בראשו³⁵ ואינו סורק שערו בשבת; אתם אין לכם מסרק בראשכם וסורקים שערכם בשבת… עֵז לא למדה “חומש” ואינה מגלחת זְקָנָהּ; אתם למדתם “חומש” ומגלחים זקנכם"…

475 – אוי לעינים, שכך רואות! נשים יוצאות לשוק וראשן פרוע… כמה גדול החטא וכמה קשה העונש!… מעשה באשה שמתה וקברוה. למחר מצאו קברה פתוח והיא מוטלת מבחוץ ופניה למטה. היה שם חסיד אחד ואמר: כך נאה לה לחצופה זו שאין האדמה קולטתה, משום שהיתה פורעת ראשה בשוק. אף אתן, חצופות, כך תהיה אחריתכן. מוטב שתעשו תשובה ותהיו זהירות לכסות ראשכן – ותקלוט האדמה את כֻּלְּכֶן".

476 שבת פרשה נצבים דרש המגיד והקשה קושיה חמורה:

– אתם נצבים היום כֻּלְכֶם… ראשיכם, שבטיכם ומלכיכם"… בשלמא ראשים ושבטים ניחא, שהיו רבים, אבל מלך, שלא היה אלא אחד, למה נאמר “מלכיכם” בלשון רבים? קפץ אחד מן הצבור וקרא:

– רבי מגיד, בתורה לא נאמר מלך כלל, לא בלשון רבים ולא בלשון יחיד,

נענה המגיד ואמר:

– אף זה תרוץ יפה, אלא שאני יש לי תרוץ אחר, יפה הימנו.

477 ביום־גנוסיה של המלך דרש מגיד־העיר מענינא דיומא. דרש ודרש וְסִיֵּם:

– יהי רצון והמלך ירום הודו וזוגתו תחיה והשרצים שלהם יאריכו ימים, וגם הז’וֹנְדַר הגדול והגבור והנורא ישב על כסאו בחסד וברחמים, ובא לציון גואל ונאמר אמן".

478 מגיד עני הלך בדרך והדביקו גוי בעגלה טעונה שחת. אמר לו המגיד:

– גוי, חלוק לי מקום בעגלה.

חלק לו. וכשהגיעו לעיר פרש הגוי לשוק למכור את השחת, והמגיד הלך ל“הכנסת אורחים”. אכל קמעה, נח קמעה ובקש לעין בפנקס הדרשות שלו, פשפש ולא מצא. אבד הפנקס. התעצב המגיד אל לבו ואמר:

– ודאי נפל הפנקס לתוך השחת; עכשיו יאכל סוס את השחת ויבלע את הפנקס וימלא כרסו דרשות.

מיד קם והלך לבית־המדרש, עלה על הבימה, הכה בידו על השלחן והכריז:

– להוי ידוע לכל הקהל הקדוש הזה: סוס שיבוא לכאן לדרוש – מִשֶּׁלִּי ידרוש…

479 עשיר תלמיד־חכם היה קונה ספרים והרבה עסק בתורה ביום ובלילה. כשמת הספידו מגיד־העיר קודם הוצאת המטה, רמז בידו כלפי המת המוטל על הקרקע, וחזר ורמז כלפי האצטבה של ספריו וקרא:

– קִיֵּם זה מה שכתוב בזה! ³⁶

בנו של הנפטר לא עסק בתורה לא ביום ולא בלילה, את הספרים של אביו הוציא מן הבית מחמת אבק, ולשם נוי בעלמא הזמין צִיָּר והנה צִיָּר לו על הקיר אצטבה מלאה ספרים. וכשמת הספידו אותו מגיד־העיר קודם הוצאת המטה, רמז בידו כלפי המת המוטל על הקרקע, וחזר ורמז כלפי האצטבה המצוירת על הקיר וקרא:

– קים זה מה שכתוב בזה!…

480 בזמנו של דוד פרידלנדר שמש רבי צבי־הירש מווֹיְדִיסלֵב מגיד בברלין. פעם אחת התוכח עם חבריו ותלמידיו של פרידלנדר, שבקשו לתקן את התפלה על דרך הנוי החיצוני, ואמר להם:

– הרשוני נא, אתם המתנאים לפני המקום, ואספר לכם מעשה שהיה. סוחר אחד ירד ליריד הגדול של ליפציג והרויח שם ממון הרבה. וכששב מן היריד הביא מתנות טובות לאשתו וככל בני ביתו. לא שכח גם את המשרתת הזקנה, ואף לה הביא מתנה טובה: מפוח־יד קטן, שלא תצטרך מכאן ואילך להפיח את המיחם בפה. שמחה הזקנה ומיד יצאה לנסות כחו של המפוח: שפתה את המיחם והתחילה נופחת בו במפוח, עמלה רבע־שעה, עמלה חצי־ שעה, שָׁפעה כֻלָּהּ זיעה ובידה לא עלה כלום: המיחם נשאר צונן כשהיה. כעסה הזקנה והשליכה את המפוח לפני בעל הבית וצוחה: למה הבאת לי זה לשחק בי"? – קם בעל הבית ויצא לראות, במה כוחו של המיחם גדול, שאין המפוח שולט בו. הסתכל וראה: הזקנה מִלְּאָה את המיחם מים ואת הארובה פחם ושבבים, ואש להצית את הפחם ואת השבבים לא הביאה. לגלג עליה ואמר לה: “טפשה שבטפשות, מה יועילו לך כל המפוחים שבעולם, אם ניצוץ־אש אין”?…

(מ. גרינייארד, מיטטיילינגען צור וידישען פאלקסקונדע: 1909 עמ' 91)

481 רבי משה־יצחק דרשן, המגיד מִקֶּלֵם, בא לכרך אחד מכרכי־הים ודרש ברבים. למחר נכנס אצלו פרנס גלוח. והתחיל אומר לפניו דברי כבושים, שהוא מבהיל את הבריות בספורי מעשיות על הגיהנום ועל עונשי בית־דין שלמעלה. נענה רבי משה־יצחק ואמר לו:

– הרשני נא ואספר לך מעשה שהיה בי. פעם אחת הלכתי בדרך ופגשתי שור. פשט השור את רגלו ונתן לי שלום. אמרתי לו: “עקש שבבהמות, מה לך ולי”? החזיר לי: “את בשרי אתה אוכל”. שמעתי ואמרתי לו: “הדין עמך”. החזרתי לו שלום והלכתי לדרכי. פגשתי פרה. פשטה הפרה את רגלה ונתנה לי שלום. אמרתי לה: “טפשה שבבהמות, מה לך ולי”? החזירה לי: “את חֲלָבִי אתה שותה”. שמעתי ואמרתי לה: “הדין עמך”. החזרתי לה שלום והלכתי לי. פגשתי תָיש. פשט התיש את רגלו ונתן לי שלום. אמרתי לו: “פחות שבבהמות מה לך ולי”? החזיר לי: “אני זקני מגודל וגם אתה זקנך מגודל”, שמעתי ואמרתי לו: “הדין עמך”. החזרתי לו שלום והלכתי לדרכי. פגשתי חזיר, פשט החזיר את רגלו ונתן לי שלום. כעסתי כעס גדול ואמרתי לו: “טמא שבבהמות, את בשרך איני אוכל, את חלבך איני שותה, וגם זקנך אינו מגודל – מה לך ולי?”…

482 רבי צבי הירש, המגיד מווידיסלב, בא לברלין קודם ימים נוראים, וכשהלך בראש השנה להתפלל וראה שהתוקע גלוח. נטל מאת הגבאי רשות לדרוש קודם תקיעות. עלה לבמה, פתח ואמר:

– מעשה ברועה, שהיה זאב מתגנב לעדרו וטורף מן הצאן. מה עשה הרועה? העמיד שומר לעדר – תיש עם קרנים גדולות וזקן מגודל. וכיון שהיה התיש מניע קרניו הגדולות ומכשכש בזקנו המגודל, מיד היה הזאב נבהל ובורח. לימים חלש התיש ומת. נמלך הרועה ועשה קרנים גדולות לכלב שבעדרו, כדי שיטעה הזאב ויחשוב את הכלב תיש, וכך הוה: למחר התגנב הזאב לבוא אל העדר, וכשראה את השומר בעל הקרנים נבהל ונשא את רגליו לברוח. רץ ריצה קצרה ומיד חזר והסתכל יפה־יפה בשומר בעל הקרנים ואמר לו: “תמה אני: אם תיש אתה – היכן הוא זקנך? אלא מה, כלב אתה – מה לו לכלב ולקרן”?…

483 משכילים התוכחו עם רבי צבי הירש ואמרו לו:

– תמהים אנו עליכם, החרדים, שאתם דוחים אותנו בשתי ידיכם. כלום אנו מתכונים, חלילה, לעקור דבר מן התורה? אנו אין כונתנו אלא לצרף את ההשכלה לתורה כטפל לעקר.

החזיר להם רבי צבי־הירש:

– שמעו ואספר לכם. הצנון שלח לַכַּוֶּרָת לאמר: “תני לי את בתך, את הדבש, לאשה”. ותקצוף הכורת מאד ותאמר:,הלמגואל כמוך את בתי אתן לאשה?" ויען הצנון ויאמר:,מרקיני־נא, שטפיני־נא, ואת בתך תני לי“. ותען הכורת ותאמר: “היכבס כושי וילבין? חשך משחור תארך, ואיך את בתי הַבָּרָה אתן בחיקך?” ויען הצנון: גרדיני־נא קלפיני־נא, ואת בתך תני לי”. ותאמר הכורת: גם אם תכבס בנתר ותלבין כשלג מר לך מר, ואיך תתן בתי את מִתְקָה לך?" ויען הצנון ויאמר: שלקיני־נא, כבשיני־נא, ואת בתך תני לי". ותרא הכורת, כי מתאמץ הצנון לקחת את בתה, ותאות לו. וַיִּקְרָא הרב לברך ברכת חתנים, ויאמר הרב: “הצנון עקר והדבש טפל”, ויעמוד ויברך בקול רם: “בורא פרי האדמה”…

(את משל הצנון והכורת מצאתי במכתבו הגלוי של מיכל פינס לאחד־העם – החבצלת“, נרמו 14 בשנת תרנ”ה– ובלשונו שלו אני מביאו כאן. – אם פינס עצמו הוא אביו של משל נאה זה, או שגם הוא שמוע אותו בשמו של רבי צבי הירש מורידיסלב, או בשמו של מחודד אחר – איני יודע.)

484 רבי משה־יצחק, המגיד מִקלם, בא לעיר לדרוש והתנה עמו הגבאי של בית המדרש, שלא ירעיש עולמות, כדרכו, על קצוצי פאה ומגולחי זקן. נסתכל בו רבי משה־יצחק וראה, שהוא אחד מהם, ואמר לו:

– שמע ואספר לך מעשה שהיה. פעם אחת העלוני לשמים והראו לי כל הטובה, השמורה לצדיקים בגן־עדן. יצאתי משם שמח וטוב־לב ובקשתי לראות גם כל הרעה, השמורה לרשעים בגיהנום, אמר לי הגבאי, הממונה עליה: האם אתה מקבל עליך לשתוק לכל מה שתראינה עיניך – תִּכָּנֵס, ואם לאו – לאו". קבלתי עלי ונכנסתי. נסתכלתי וראיתי: רשע עומד וממלא חבית מן המעין, מן הבוקר עד הערב הוא דולה מן המעין ומערה לתוך החבית, והחבית אינה מלאה: המגופה נטלה מתוכה. נתמלא לבי רחמים עליו ובקשתי לאמר לו: “שוטה שבעולם, הָגִף את החבית תחלה!”, אבל נזכרתי, שנגזרה עלי שתיקה – ושתקתי… שוב נסתכלתי וראיתי: רשע עומד ומבֶקע קורה, מן הבוקר עד הערב הוא מבקע, והקורה אינה בקועה: בעשפו של קרדום הוא מבקע. נכמרו רחמי עליו ובקשתי לאמר לו: “טפש שבטפשים, הפוך את הקרדום תחלה!”, אבל נזכרתי, שחיב אני לשתוק – ושתקתי.. ועוד נסתכלתי וראיתי: רשע עומד וקוצר עשב בשדה, מן הבוקר עד הערב הוא קוצר, והשדה אינו קצור: חושב חוזר וגדל. עכשיו לא יכלתי עוד לקים את הגזרה שנגזרה עלי, הרימותי את קולי וקראתי לאותו רשע בכל כחי: “חמור, כלום אין אתה רואה, שהעשב חוזר וגדל, ולמה זה אתה מִטַּפֵּש וקוצר?”…

485 רבי משה־יצחק בא לדֻבֶּלן, הסמוכה לריגה. בשבת ראה בבית הכנסת רבים מתפללים בלי טליתות, והסבירו לו:

– ערב שבת באים הללו מריגה לכאן בשביל לכוח בשבת ולרחוץ בים, ומתרשלים הם להביא טליתותיהם עמהם.

בו ביום, קודם מנחה, עלה רבי משה־יצחק על הבימה לדרוש, פתח ואמר:

– שמעו ואספר לכם מעשה שהיה. פעם אחת נכנסתי אצל אדם אחר, ולא מצאתיו בביתו. בקשתי לצאת, ופתאום שמעתי קול בוכה. פניתי כה וכה וראיתי: טלית תלויה על הקיר ובוכה. אמרתי לה: “טלית, על מה את בוכה?” החזירה לי: “על עלבוני אני בוכה, שיצא בעל הבית לדרך רחוקה ונטל עמו הרבה כסף וזהב, ואותי הניח לבדי כאן”. מיד נחמתיה ואמרתי לה בלשון זו: “הנחמי, בתי. יבוא יום ובעלי הבית יצא לדרך רחוקה עוד יותר, ויניח כסף וזהב כאן. ואותך לבדך יקח לְשָׁם”…

486 מגיד נכנס אצל בעל הבית לבקש נדבה, וכדי להתחבב עליו פתח בדברי אגדה:

– פסוק ראשון שבתורה כֻּלּוֹ מוקשה. בראשית" – למה? היה לו לכתוב: “תחלה”; “ברא” – למה דוקא “ברא” ולא “יצר”? “אלהים” – מיותר, שהרי מי ברא, אם לא אלהים? “את” מיותר לגמרי; “השמים” – הואיל ולהלן נאמר “רקיע”, היה לו לאמר גם כאן “רקיע”: “ואת” – שוב מיותר לגמרי: “הארץ” – למה? הרבה יותר מתקבלת על הדעת האדמה"…

הפסיקו בעל־הבית

– רבי מגיד, אף אני קושיה חמורה יש כי, התורה מעידה על משה רבנו, שלא קם כמוהו, ואתה מבקש לעשותו עם־הארץ עד כדי כך, שיתחיל תורתו בלשון זו: “התחלה יצר רקיע אדמה”?

[בדיחה ישנה זו נתנסחה בדורנו נוסח חדש:

ש. בן־ציון היה מרבה לתקן כתביהם של סופרים. פעם אחת אמר לדוד פרישמן: – תמה אני על לשון הכתוב: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”. היה לו לכתוב: “תחלה יצר ה' את הרקיע ואת האדמה”,

החזיר לו פרישמן:

– באמת כך היה כתיב בנוסח ראשון. בא ש. בן־ציון ותקן…]

487 מטיף מן “המתוקנים” התארח בבודאפשט ודרש ב“היכל” החדש. באו רבים לשמוע את הדרשה ובתוכם גם יצחק־יהודה גולדציהר. וּכְשֶׁסִּיֵּם הדרשן וירד מעל דוכני אמרו לו לגולדציהר:

– דרשתו של זה מהי בעיניך?

החזיר גולדציהר:

– כל ימי הייתי תמה, מה ראה מרטין לוטֶר לתרגם “קהלת – דרשן” (“פרעדיגער”)? עכשיו אני רואה שיפה תרגם. “הבל הבלים אמר “הדרשן”, הכל הבל”.

(א. ש. יהודה, “גילדציהר האיש והיהודי”, העולם" 1924, נומר 29).

488 מת אדם חשוב, הספידו המגיד של העיר וסים:

– “ברוך אתה בבואך” – לעולם הבא. “וברוך אתה בצאתך” – מן העולם הזה.

היה שם ליצן אתר, נענה ואמר:

– פסוק זה נאמר ב“ויתן לך”…

489 מת “הגביר” של העיר והזמינו בניו ספדן מפורסם לספיד לו. האריך הספדן בהספדו שעה שלמה והקהל לא הוריד אפילו דמעה אחת. לאחר שֶׁסִּיֵּם אמרו לו בניו של הנפטר:

– אָן ספדנותך המפורסמת?

החזיר להם הספדן:

– אני אין כחי אלא לפתוח את הבֶּרז, אבל כשהחבית ריקה, מה מועיל ברז פתוח?

490 מת הרב של העיירה ושלחו הפרנסים להביא ספדן מפורסם מן הכרך הסמוך. סרב הספדן והחזיר תשובה:

– היום אינו יכול לספוד ולבכות: אשתו מתה עליו.

491 – שד“ר בא לעיר וְאִכְסְכוֹ הפרנס בביתו. אכל ושתה השד”ר ונח מן הדרך, תלה מנעול בְּתַרְכּוּסו ויצא לראות את העיר וכשחזר, נסתכל וראה: שני מנעולים תלויים בתרכוסו. תמה ושאל לבעל־הבית:

– המנעול מהיכן?

תמה גם בעל־הבית:

– מנעול? אני רואה שני מנעולים.

הסביר לו השד"ר:

– אחד תליתי אני, שלא יוציאו מה שהוא מתוך התרכוס.

חזר בעל־הבית והסביר לו:

– ואחד תליתי אני, שלא יכניסו מה שהוא לתוך התרכוס…

ד.

492 מעשה באחד, שבא אל הרב לטול “קבלה” לשחיטה, תהה הרב על קנקנו ושאל:

– אוגרת³⁷ מה פרושה?

השיב הַנּבְחָן:

– אוגרת פרושה – בתולה שהגיעה לפרקה.

– אם־כן, מה פרושה של בוגרת?

– תרנגולת הרובצת על ביציה.

– ודוגרת?

– תאנה צמוקה,

– וגרוגרת?

– ספק זכר, ספק נקבה.

– ואנדרוגינוס?

– הים הגדול.

– ואוקינוס?

נסתתמו תשובותיו של הנבחן. אמר לו הרב:

– איני יכול ליתן לך “קבלה”.

תמה האיש:

– רבי, בשביל שאיני יודע פרושו של אוקינוס אתה פוסלני לשחיטה?

493 אחד שלמד שחיטה בא אל הרב לטול “קבלה”. בדקו הרב ואמר לו:

– רואה אני, שבקי אתה בהלכות שחיטה, אבל ל“חוץ” אני חושש,

אמר לו המיועד להיות שוחט:

– רבי, בכל חומר־הדין אני מקבל עלי, שלא תהא ידי בשחוטי־חוץ

החזיר לו הרב:

– לא ל“חוץ” זה אני חושש, אלא ל“חוץ” אחר אני חושש – לזה שבמשנה ראשונה של מסכתא חולין³⁸

494 השוחט של העיר הודיע להרב, שהוא מסתלק מאומנותו, חמה הרב:

– מה ראית?

השיב השוחט:

– רבי, “הספר הַקָּנֶה” בא לידי וראיתי, כמה אזהרות חמורות הוא מזהיר את השוחט³⁹ , חוששני, שאיני יכול לעמוד בהן ומוטב שאסתלק מאומנותי. לימים חזר אותו שוחט והודיע להרב, שהוא שב לאומנותו. תמה הרב

– לא אמרת, שאתה חושש לאזהרות של “הקנה”?

החזיר לו השוחט:

– הן, רבי, “הקנה” מזהיר, אבל הַוֵּשֶׁט מְצַוֶה…

495 שוחט בעיירה קטנה, שלא הספיקה לו אומנותו זו כדי חיונה, נמלך וצרף לה עוד אומנות אחת ונעשה שָׁעָן. לא היו ימים מועטים ואמרו עליו:

– כמה תמוה אדם זה, כל מה שהוא עושה הוא עושה להפך: שוחט תרנגול – והתרנגול מהלך, מתקן שעון – והשעון אינו מהלך.

496 יצא רנון על השוחט, שנכשל בדבר עבירה, והעבירו הרב מן השחיטה. העיז השוחט פניו בפני הרב ואמר לו:

– רבי, אף על בתך הבתולה מרננים בעיר.

החזיר לו הרב:

– ובאמת, גם היא פסולה לשחיטה..

497

רב ושוחט התוכחו זה עם זה וקפח השוחט את הרב. היה שם מחודד אחר ואמר:

– נמצאנו למדים: מקום שיש שוחט פקח אסור לו להרב להיות בהמה…

498 שאלו למחודד

מִנַין לחזנים, ששוטים הם?

השיב המחודד:

– הריהם יורדים לפני התיבה, שכתוב עליה: “שויתי ה' לנגדי תמיד”, ומקרא מפורש הוא: אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' "⁴⁰

499 פרק שירה: עמוד⁴¹ מה הוא אומר?

– “מי פתי – יסור הֵנָה”⁴².

500 שאלו לאברהם בר גוטלובר:

– חזנים מי תקן?

השיב הזקן:

– חזנים שלמה תקן, שכֵּן העיד רחבעם בנו: “אבי יִסֵּר אתכם בשוטים”⁴³

501 שלשה באו אל הפרנס שבעירם לבקש הוספה על שכרם – רב, שַׁמָּש וחזן. אמר להם הפרנס:

– פסקו לי פסוקיכם ואדע, למי מכם יש להוסיף תחלה.

פתח הרב ואמר:

– “רָחַש לבי דבר טוב”⁴⁴ – “רחש” נוטריקון: רב, חזן שמש, והרב בראש.

נענה אחריו הַשַָּׁמָּשׁ ואמר:

– “שֹׁחר טוב יבקש רצון” ⁴⁵ – “שחר” נוטריקון: שמש, חזן, רב, והשמש בראש.

סלסל החזון ואמר:

– “חרש שוטה וקטן” – “חרש” נוטריקון: חזן, רב, שמש, והחזן בראש.

גחך הפרנס ואמר:

– היינו דאמרי אינשי: סתם חזן – שוטה.

502 בליל־שבת מקדש החזן על היין בבית הכנסת, ובמוצאי־שבת לא הוא אלא הַשַּׁמָּשׁ מבדיל על היין בבית הכנסת. מה טעם?

– שאמרו: "אם אין דעה – הבדלה מנין? ⁴⁶

503 שאלו ליוסי גוֹלְדָה’ס:

– מִנַּיִן לחזנים, ששוטים הם?

החזיר יוסי:

– אלו לא היו החזנים שוטים, לא היו צועקים בקול מה שאחרים אומרים בלחש.

504 ועוד שאלו ליוסי גולדה’ס:

– קימא לן: כל החזנים שוטים; והרי אתה חזן ואין אתה שוטה?

החזיר יוסי:

– מלמד, “שאין מביאים ראיה מן השוטים”⁴⁷.

505 שאלו לרבי ברוך מרדכי:

– מהיכא מיתיכן לה, שסתם חזן – שוטה?

השיב רבי ברוך־מרדכי:

– מפלפולא מיתינן לה. קימא לן: העושה שליח פקח – חיב השליח; העושה שליח חרש, שוטה וקטן – חיב השולח ולגבי חזן שנינו: שליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו"⁴⁸. אלמא: חזן הוא אחד מן השלשה, ששולחיהם חיבים. והרי אנו עדים, שאינו לא חרש ולא קטן, אלא לאו – שוטה הוא.

506 ליצנים ישבו ודנו בחבורה:

– כמה טפשים כתבו להם לישראל?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

– כמה איני יודע, אבל לא פחות מאחד לכל עשרה מישראל, שבכל מנין־עשרה יש חזן אחד.

507 שאל רב לחזן:

– מנין לחזן, שטפש הוא?

החזיר לו החזן:

– הַסְבָרה מחייבת, שֶׁכָּךְ. כיון שאינו לא בתורה ולא בחכמה, מה ראה להיות חזן ולא ראה להיות רב? שמע מינה טפש הוא.

508 ראש השנה קודם מוסף פתח החזן “הנני העני”, ומיד הרכין ראשו כלפי התיבה וכל גופו התחיל מרתת. ראה הקהל ונהנה:

– חזן בעל־בכי.

היה שם בתור אחד מקטני־אמנה, הציץ אל תחת טליתו של החזן וקרא:

– מחמת צחוק הוא מרתת!

נזדעזע כל הקהל ופרצה מהומה בבית הכנסת:

– כיצד ש"ץ צוחק בשעה זו?

הפשיל החזן את טליתו מעל ראשו ופֵרש:

– ראיתי את הקהל ונזכרתי מעשה, ושוב לא יכלתי להתאפק מצחוק. אתמול עמדה גויה בשוק ומכרה ביצים. פתאום החליקה ונפלה, בא רוח והפשיל חלוקה עד למעלה מראשה לעיני כל הקהל…

509 ראש השנה אחרי מוסף שאל החזן את הגבאי:

– מוספי היום מהו בעיניך?

השיב הגבאי:

– מתפלא אני על כח־זכרונך.

לא הבין החזן:

– מה ענינו של כח־הזכרון למוסף? החזיר לו הגבאי:

– אותן השגיאות של אשתקד, אחת מהנה לא נעדרה.

510 שמיני עצרת התפלל חזן “גֶשֶׁם”, ועד שסים התחילו גשמים יורדים. לאחר התפלה נגש אל הגבאי ואמר לו:

– התפאר נא עלי: מן השמים נענו לי, והבאתי גשם לעולם.

החזיר לו הגבאי:

– מה תימה יש בדבר? כבר היה מעשה ואלו שכמותך הביאו גם מבול לעולם.

511 הביטו אחרי יוסי גולדה’ס ומצאו, שאינו מתפלל תפלה בלחש. אמרו לו:

– רבי יוסי, האי מאי?

החזיר יוסי:

– כך דיני. חזן אינו מתפלל אלא בשכר. תפלה בקול, שאתם מעלים לי שכר עליה, אני מתפלל. רצונכם, שאתפלל תפלה בלחש? העלו לי שכר גם עליה – – ואתפלל.

512 גמרא של חזנים

תנו רבנן: עמדו בתפלה, אף־על־פי שיש שם בחור שֶׁקולו ערב, אין מורידין לפני התיבה אלא נשוי.

מאי טעמא?

– שיהא לבו נשבר ונדכה…

513 הנצי"ב מִוּוֹלוזִ’ין היה מקפיד, שחזן יהא גם שוחט, כדי שבעל־כרחו יהא זהיר במצוות:

– חזן. – היה הנצי"ב אומר, – דינו כדין שור המועד: "אין לו שמירה אלא – סכין⁴⁹…

514 מִנַּיִן שאין ממנים חזן על הצבור אלא אם כן הוא גם שוחט?

– שנאמר: “רוממות־אל בגרונם וחרב פיפיות בידם” ⁵⁰

515 סוחר שב לביתו מגינשפרינג, ובין מנחה למעריב ספר בבית־המדרש על הגדולות ועל הנפלאות שראה שם:

– בית כנסת חדש בנו בגינשפרינג והעמידו בו חזן עם שלשים וששה משוררים.

מיד הקשה אחד מן החבורה:

– בשלמא רבי חיים־ליב שלנו, שארבעה משוררים לו, יש ספק בידו להשגיח עליהם, וכשאחד מהם עושה מעשה רמאות ומחביא קולו, מיד הוא צובטו צביטה יפה בצנעה ומחזירו למוטב, אבל אותו חזן שבגינשפרינג, ששלשים וששה משוררים לו, מה תקנה יש לו כשאחד מהם כובש קולו ושותק?

מתחלה לא היה בידו של הסוחר־המספר; אחר־כך נמלך והשיב:

– על כרחך אתה אומר, שאותה שעה אין לו לאותו חזן אלא שלשים וחמשה משוררים.

516 הגבאים נמנו וגמרו לְמַנּוֹת חזן אחר במקום הזקן שנפסל קולו. אמר להם הזקן:

– חייכם, רבותי, שֶׁקּוֹלִי חזק, ברוך השם, כשהיה, והא ראיה: כשאני מֵרִים קולי ומְסַיֵּם “הבוחר בעמו ישראל באהבה” מיד נבהל כל הקהל וצועק: שמע ישראל"!

517 אגדה של חזנים.

בשעה שברא הקדוש ברוך־הוא את העולם עלה במחשבה תחלה ליתן ארבעים שנה לכל בריה, נכנס סוס ושאל:

– מה תהא מלאכתי?

השיב לו הקדוש ברוך־הוא:

– הבריות ירכבו עליך.

בעט הסוס ברגלו ואמר:

– אם לכך אני נוצר, דיי בעשרים.

הסכים הקדוש ברוך הוא.

יצא הסוס. נכנס אחריו חמור ושאל:

– ואני מה תהא מלאכתי?

השיב לו הקדוש ברוך־הוא:

– משאות תשא על גבך.

כפף החמור את ראשו ואמר:

– אם לכך אני נוצר, טול ממני עשרים.

הסכים הקדוש ברוך הוא.

יצא החמור. נכנס אחריו חזן ושאל:

– ומה תהא מלאכתי שלי?

השיב לו הקדוש ברוד־הוא:

– מלאכתך תהא נקיה וקלה – תנעים זמירות.

השתעל החזן ואמר:

– אם לכך אני נוצר, הוסיפה לי עוד ארבעים.

הסכים הקדוש ברוך־הוא והוסיף לו – עשרים שנה של הסוס ועשרים שנה של החמור, ומכאן: עד ארבעים חזן שר כהלכה, מארבעים ואילך הוא צוהל כסוס ונוער כחמור.

518 חזן בא לעיר עם משורריו ומכר כרטיסים “לשמוע אל הרנה ואל התפלה”. וכשירד לפני התיבה הוברר, שאין כאן לא רנה ולא תפלה, אלא שברי קול צרוד, רגזו בעלי הכרטיסים ותבעו ממוכם. התנצל החזן ואמר:

– רבותי, צנה אחזתני. אונס רחמנא פטריה.

לא נִתְפַּיסוּ בעלי הכרטיסים והלכו עמו אל הרב לדין. עין הרב בדבר ואמר לחזן:

– אין אתה יכול לפטור עצמך בטענת אונס. כל־עקרו של דין־אונס מנערה המאורסה אנו למדים, ואותו מעשה הוא ההפך הגמור לגבי מה שלפנינו: הנערה המאורסה צעקה ומושיעים לא היו לה, ואלו אתה – מושיעים⁵¹ היו לך, אלא שאתה לא צעקת.

519 שבת קודם מוסף נגש אורח אל הגבאי ובקש רשות לירד לפני התיבה: הוא יודע פרק בחזנות. הסכים הגבאי. לאחר שֶׁסִּיֵּם ועלה מן התיבה נגש האורח שוב אל הגבאי ושאל:

– מוספי מהו בעיניך?

החזיר לו הגבאי:

– שלמה אמר: “יש מתעשר ואין כֹּל”⁵², ואני אומר: יש מתחזן ואין קוֹל.

520 עשיר בקש מאת הגבאים, שיעשו אותו ש"ץ למוספים של ימים נוראים. תמה כל הצבור:

– עשיר כמותו מה צורך יש לו בחזנות? הגיעו הדברים לאזניו של איתו עשיר והחזיר:

– כלום שכר אני מבקש? זוהי נדבה, שאני מבקש ליתן לבית המדרש.

היה שם פקח אחד, נענה ואמר:

– הניחו לו ויתפלל. מי שאינו יכול ונותן תבוא עליו ברכה.

521 בחבורה של חזנים ספרו:

– פלוני בן פלוני כבד־פה היה כל ימיו; הלך לאמריקה ונעשה שם חזן.

נענה אחד מן החבורה ואמר:

– אף משה רבנו כך. כל ימיו היה כבד־פה, וכיון שעבר מן הים, מיד – “אז ישיר משה”.

522 כשהיה רבי שבתי כהן, בעל “הש”ך", פרנס בווילנה, נתן עינו ברבי משה רבקה’ס, בעל “באר־הגולה”, למַנּוֹתוֹ חזן בבית־הכנסת הגדול, מחו חבריו ואמרו לו:

– רבי משה אין לו קול.

החזיר רבי שבתי:

– אף־על־פי־כן… רבי משה יש בו כל המעלות הטובות, שֶׁמנוּ חכמים בש"ץ, ומה בכך אם הוא חסר מעלה אחת ואין לו קול?

523 בדורות הקודמים היו החזנים נוהגים ליתן אגודל אל תחת סנטרם כשהרימו קולם בשעת התפלה, וכך נהג גם בצלאל, חזנה המפורסם של אודיסה. פעם אחת שאלו צעיר אחד:

– רבי בצלאל, למה אתה עושה כך?

הקפיד בצלאל והחזיר לו:

– זה לי, ברוך־השם, חמשים שנה אני עושה כך ואיני יודע למה, ופתאום בא פרחח שכמותך ומבקש לדעת ברגע אחר מה שאני לא ידעתי כל ימי.

524 כשהזקין בצלאל וסלקוהו מן החזנות בבית הכנסת הגדול, הזמינוהו הַסַּיָּסִים למוספים של ימים נוראים בבית־הכנסת שלהם, – וסרב להם. באו הקצבים והזמינוהו לבית־הכנסת שלהם, ונענה להם. אמרו לו:

– רבי בצלאל, מה טעם סרבת לאלו ונענית לאלו?

החזיר בצלאל:

– בואו ואסביר לכם. דרכם של סיסים, שהם בודקים למקחם בְּשִׁנָּיו, ודרכם של קצבים, שהם בודקים למקחם באחוריו. לפיכך חוששני, שמא לא אעמוד, חלילה, בבדיקתם של הסיסים, אבל מובטחני, שאעמוד, אם ירצה השם, בבדיקתם של הקצבים.

525 ניסי (ניסן) הבָּלזאי היה כחו גדול בחבור נגונים לתפלה, אבל קולו היה צרוד ומרוסק, ובעקר היה סומך על משורריו. וחשוב גדול היה ניסי “בחצרו” של רבי דוד’ל הטלנאי ומזמן לזמן היה בא לשם להתפלל מוספים. פעם אחת אמר לו רבי דוד’ל:

– ניסי, בכמה עולים לך משורריך?

– באלף רובל לשנה, – השיב גיסי.

חזר רבי דוד’ל ואמר לו:

– קמצן אתה, ניסי, אלו הוצאת עוד שלש מאות רובל לשנה והעמדת גם חזן למשורריך – כמה מקובלת היתה תפלתך!..

526 ניסן בלומנטל האודיסאי היה מקפיד, שלא יקרא לי אדם בפניו אלא בשמו או בשם משפחתו, ולא יכנהו “חזן”. פעם אחת אמר לו שלמה זולצר:

– תמה אני עליך, מר בלומנטל. ממה נפשך: אם חזן אתה – מה עלבון הוא כנוי זה לך, ואם אתה רואה בו עלבון לך – למה נעשית חזן?

החזיר לו בלומנטל;

– בוא ואסביר לך. בעירי, באודיסה, היה גנב מפורסם, שיצאו לו מוניטים בכל הסביבה. “נַּתְּקֶה גנב” היה שמו, והיה נוקם ונוטר כשקראו לו כך. אמרו לו: “אם אומנותך בזיון הוא לך, למה אתה עוסק בה?” השיב נתקה: “מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא אומנותי שלי, שאין כמותה חריפה ומשובחת. אבל מה אעשה וכל מַשְׁמוּט, התוקע ידו לכיס זר ומבריח משם מטפחת שוה פרוטה, אף הוא נוטל גדולה לעצמו ומבקש שיקראו לו גנב”…

527

בחרסון שמשו בזמן אחר שני חזנים ידועים: מינקובסקי והלפרין. מינקובסקי היה מתלמידיו של ניסי הבלזאי, ועתים בקש להתפלל דוקא בנוסח החזנות החדשה, דוגמת זולצר; הלפרין היה מתלמידיו של זולצר, ועתים בקש להתפלל דוקא בנוסדה החזנות הישנה, דוגמת ניסי. היה שם זקן אחד פקח ואמר:

– שני חזנים יש לנו, ושניהם רוצים ואינם יכולים: מינקובסקי רוצה להיות גוי – ואינו יכול, הלפרין רוצה להיות ישראל – ואינו יכול…

528 חזן נַוָּד בא אל חזנה המפורסם של בודאפשט, הפרופיסור פרידמן, ובקש מאתו, שיתן לאחד ממשורריו, ללכת עמו לעיירה הסמוכה: עתיד הוא להתפלל שם בשבת וחסר לו משורר. אמר לו פרידמן:

– השמיעני נא קולך תחלה ואדע, איזה משורר אתה חסר.

הסכים החזן ושר לפניו פסוקים מעטים. הפסיקו פרידמן ואמר לו:

– חביבי, רואה אני, שלא משורר אתה חסר, אלא חזן אתה חסר, וחזן איני יכול ליתן לך.

529 חזן עני קבל לפני פרידמן, שאבד לו קולו, והרי הוא צריך למתנת בשר־ודם. הוציא פרידמן זהוב מכיסו ונתן לו וכשראה פרידמן, שנתכרכמו פניו של העני, אמר לו:

– עוד זהוב אחד יש לי בכיסי, אבל אותו אני חייב לשמור בשביל העלוב, שימצא את אבדתך…

530 ישראל קופר עמד בווילנה בשוק וספר עם חבורה של בעלי־בתים. פתאום זנק כלב מאחת החצרות והתחיל נובח. לגלג אחר מן החבורה ואמר:

– סִמָּנֵי חזן יש בו.

החזיר קופר:

– חלילה! נביחתו נביחת בעל־בית.

531 הרב הישיש, גאונה וגאותה של העיירה, חלה בעצירות ונסתכן. בשלישי למחלה ראו ראשי־העדה, שאין לרב תשועה ברופאים, וגזרו תענית: קראו “ויהל”, אמרו תהלים וסליחות, יראים ושלמים הלכו להשתטח על קברי צדיקים – ובצהרים היתה תשועה להרב… מיד יצא הַשַׁמָּש לשוק והכריז:

– יהודים, נפתח הסתום - לכו אִכְלוּ…

532 רב חדש נתמנה בעיר וראה, שהשמש הזקן טורח במלאכתו כל היום: עם בוקר הוא מקיש על התריסים ומעיר את העם לתפלה, ביום הוא שואב מים וחוטב עצים לבית המדרש, בערב מטיב את הנרות ומסיק את התנורים, ובלילה הוא לן בבית המדרש. אמר לו הרב:

– כמה אתה מקבל שכר?

– חמשה זהובים לשבוע, – השיב הזקן.

תמה הרב:

– בשכר מועט כזה אתה מסתפק? החזיר לו הזקן:

– רבי, השכר מועט, אבל הכבוד מרובה…

533 שמָּש בא אל הגבאי לבקש הוספה על שכרו:

– עבודת פרך הוא עובד, עשרים וחמש שעות ביום.

– היכי תמצי? – לגלג עליו הגבאי. – אין במעת־לעת שלם אלא עשרים וארבע שעות.

– מה בכך? – החזיר השמש. – טְרָח וּשְׁאל את הבחורים שבבית המדרש ויעידוני, אם לא כל יום אני קם לכל הפחות שעה אחת קודם הנץ החמה.

534 בִּירְקנהַים נכנס לרסטורן כשר ומצא את השמָּשׁ “בעל־התענית”⁵³ שלו יושב ואוכל כאחד האדם. כָּעַס כַּעַס גדול:

– רמאי! כך אתה צם?

פיסו בעל־התענית והחזיר לו:

– תנוח דעתך. מר בירקנהים: אתה אינך מפסיד כלום. לשמך אני צם. אבל גם מר וולף הזמין תענית היום וקפח שכרי, ולשמו אני אוכל, כדי שהוא לא יצא ידי חובתו…

535 שנה־שנה היה השמָּש מזכיר ל“גביר” יום פטירת אביו, וה“גביר” היה נותן לו שכר־טרחה בעין יפה. פעם אחת נמלך השמש ואמר:

– “הגביר” טרוד בעסקיו מן הבוקר עד הערב, וחזקה עליו. שמחמת טרדה לא ירגיש בדבר, אלך ואזכיר לו יום פטירת אביו פעמים בשנה.

אמר ועשה – וקבל שכר גם על אזכרה שניה. ראה שהצליח, נמלך ואמר:

– מכאן ואילך אזכיר לו גם פטירת אמו פעמים בשנה. אמר ועשה– וגרשו “הגביר” מן הבית.

– בשלמא אב – ניחא, – צוח “הגביר”; – אין אדם יודע, כמה אבות היו לו. אבל אֵם אי אפשר שתהיה לאדם יותר מאחת…

ה.

536 מלמד הקריא לתלמידיו: “כי השחית כל־בשר את דרכו על הארץ, מפרש רש”י: אפילו חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן"⁵⁴. קפץ תלמיד אחד ושאל:

– רבי, מה פרוש נזקקין לשאינן מינן"?

הסביר לו המלמד:

– כגון פיל הנושא פשפש.

537 כשהגיעו התלמידים בפרשת “שמיני” לכתוב: “ואת הכוס ואת השָׁלָך ואת הַיַּנְשוף”⁵⁵, עקר תלמיד אחד את עיניו מתוך החומש" ושאל:

– רבי, שלשה אלו מה הם?..

עִיֵּן המלמד ברש“י ומצא כתוב: “שליכונאי, צואיטיש ו”ייבן” – ולא נתחַוֵּר לו. גרר זקנו ואמר:

– הללו דגים מטורפים הם.

חזר התלמיד ושאל:

– רבי, מה לדגים בין העופות שבפרשה זו?

כעס המלמד:

– טפש! על מטורפים אתה מקשה?

538 ב“חדר” למדו, פרשה “בחקותי”. הגיעו ל“ונתתי גשמיכם בעתם”, ומפרש רש"י: “בעתם, בשעה שאין דרך בני־אדם לצאת, כגון בלילי־רביעית ובלילי שבתות”⁵⁶. עמר תלמיד אחד ושאל:

– רבי, מפני מה אין דרך בני־אדם לצאת בלילות אלו?

נתן בו המלמד עינים זעומות והחזיר:

– חמור! כיצד יצאו וגשמים יורדים?

539 כשהגיעו התלמידים לכתוב: “זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים” ⁵⁷, הקשה החריף שבהם:

– רבי, למה נאמר: “אשר נאכל”, אשר “אכלנו” היה לו לכתוב?

תרץ המלמד:

– בלויתן, שאנו עתידים לאכול, הכתוב מדבר.

לא קבל אותו תלמיד חריף וחזר והקשה:

– אם־כן, למה נאמר “במצרים”? וכי לא בגן־עדן אנו עתידים לאכול לויתן?

חזר ותרץ המלמד:

– שפיל לסופו של קרא: “במצרים חנם”, כלומר: לחנם נאמר כאן “מצרים”.

לא נחה דעתו של המקשן וחזר ושאל:

– אם־כן, לא היה לו לכתוב לא “במצרים” ולא “חנם”?

כעס המלמד:

– סתם מקשן עם־הארץ! ספר־תורה, שחסר אות אחת, פסול, – ספר־תורה, שיהא חסר שתי תיבות שלמות, לא כל שכן!

540 כשהגיעו ל“וישמע יתרו כהן מדין, חתן־משה”⁵⁸ הקשה תלמיד אחד:

– רבי, בת ליתרו מהיכן? הלא גַּלָּח היה, וכיצד נשא אשה?

תרץ המלמד:

– זה היה מעשה קודם מתן תורה.

541 איזיק־מאיר דיק וגבריאל בנו טילו ברחוב־היהודים בוילנה, עד שהם מטילים הגיע לאזניהם קול־דברים יוצא מבית אחד"

– עכשיו נלך לנקבות"

– אבא! תפס גבריאל לאיזיק־מאיר בידו. – שמעת?

לגלג עליו איזיק־מאיר

– גבריאל בני, עד מתי לא תהא לך אוזן לשמוע דברים כפשוטם? כאן, בבית זה, גר מלמד־משכיל, השונה לתלמידיו פרק בדקדוק, עכשיו גמר נטיות של זכרים, והרי הוא הולך לנקבות.

542 עמדו במסכת פסחים והגיעו לְמַה ששנו כפרק “כל־שעה”: “ואלו ירקות, שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – בחזרת, בתמכא”⁵⁹. עקר תלמיד אחד את עיניו מתוך הגמרא ושאל:

– רבי, מאי תמכא?

השיב המלמד:

– שכחת, שיש רש"י בעולם?

עִיֵן התלמיד ברש"י ומצא כתוב: “מפרש בגמרא” – ונחה דעתו. וכשהגיעו בגמרא לפרושו של רבה בר בר־חנה: “תמכא – תמכתא”, חזר ושאל אותו תלמיד:

– רבי, מאי תמכתא?

השיב המלמד: – שמא שוב שכחת, שיש רש"י בעולם?

עין התלמיד ברש“י ומצא כתוב:,תמכתא – מרובי”א בלע“ז”. תהה ושאל:

– רבי, מאי מרובי"א?

כָּעַס המלמד: – כלום בלעז אני בעיניך, שאדע מאי מרובי"א?

543 למדו פרק שני של מסכתא ביצה והגיעו לאותו מעשה של רב הונא, שֶׁדָּחָה לרב אויא סבא ואמר לו: “עורבא פרח!” ⁶⁰ – עין המלמד ברש"י ומצא כתוב: “השיאו לדבר אחר”, תחלה תהה, אחר־כך מִלּא חטמו טבק. כָּבַש את לבו ופרש לתלמידים:

– “עורבא פרח” – נתן לו חזיר לאשה

544 מלמד היה רגיל לחדד את התלמידים ועל כל מסקנה שבש"ס היה שואל: “ודילמא איפכא”? – פעם אחת למדו פרק ראשון של מסכתא כתובות והגיעו לברייתא: “הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן, או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה”⁶¹ . מיד זקף המלמד את אגודלו ושאל:

– ודילמא איפכא…

545 – רבי, – שאל תלמיד אחד בשעת ההפסקה, – מה טעם משתכרים מן היין?

הסביר לו המלמד:

– שני יְצָרִים יש לו לאדם – יצר טוב ויצר רע. כל־זמן שהם שרויים במקומם, זה מימין וזה משמאל, אין אחד פוגע בחברו, והרי מנוחה ושלוה, אבל כיון שאדם ממלא כרסו יין והמקום נעשה צר לשני היצרים, מיד הם מתחילים לנגוח זה לזה, ונמצאת מהומה באה.

חזר התלמיד ושאל:

אם כן, מה טעם אין אדם משתכר, כשהוא ממלא כרסו מים?

גחך המלמד:

– שוטה מופלג! כיצד ישתכר אדם מן המים?

546 מלמד מספר עם תלמידיו על הויות־העולם:

– סתם־אדם לובש חלוק נקי כל ערב שבת, אחרי מרחץ; סתם־עשיר לובש כל יום ויום; רוטשילד לובש שלש פעמים ביום: ערב ובוקר וצהרים; והקיסר – שני חַיָלים מזומנים לו יומם ולילה אחד מלבישו חלוק נקי ואחד פושטו, אחר מלבישו ואחד פושטו.

סתם־אדם שותה טֵה וחתיכת־סֻכָּר לו בפיו; סתם־עשיר שלש חתיכות הוא מטיל לתוך הכוס ושותה; רוטשילד – שלש בפה ושלש בכוס; והקיסר – מְעָרִים לו טֶה לתוך הַפֶּה של רֵישְׁתּוֹר⁶² ־סֻכָּר, ומשם הוא שותה.

סתם־אדם טח חמאה על־גבי גלוסקה מבחוץ ואוכל; סתם־עשיר – טח מבחוץ ומבפנים ואוכל; רוטשילד– על כל לגימה ולגימה הוא טח מבחוץ ומבפנים ואוכל; והקיסר – שני שרים מזומנים לו ומערוכים בידיהם, אחד טח מבחוץ ואחר טח מבפנים, והוא אוכל.

סתם אדם אוכל סופגניות כמו שהן; סתם־עשיר בחמאה רותחת הוא טובל ואוכל; רוטשילד – כל לגימה ולגימה הוא טובל ואוכל; וחקיסר – איצטלה של סופגניות מלבישים אותו וממלאים לו את הכיסים חמאח רותחת, והוא קורע מן האיצטלה, טובל בכיס ואוכל, טובל ואוכל,

סתם־אדם אשתו שומרת עליו שלא יטרידוהו משנתו; סתם־עשיר – חדר לפנים מחדר הוא נכנס, שלא יטרידוהו משנתו; רוטשילד – תריסר משרתים שומרים עליו שלא יטרידוהו משנתו; והקיסר – לגיון חַיָּלים עומדים על פתחו וצועקים: “שֶׁקֶט: הקיסר יָשֵׁן!”

סתם־אדם יָשֵׁן עד הבוקר, קם ואוכל; סתם־עשיר ישן עד עשר שעות, קם ואוכל; רוטשילד ישן עד מנחה, קם ואוכל; והקיסר – יָשֵׁן כל היום וכל הלילה, ואוכל – למחר.

547 מצאו למלמד, שירד מעיירתו ליריד הגדול מבכרך הסמוך. אמרו לו:

– מלמד, מה ענינך ליריד?

החזיר המלמד:

– מי יודע, שמא תמצא לי עֲגָלָה של חנם לחזור?

548 מעשה במלמד, ששלחה אותו אשתו אל הַשְׁכֵנָה לקחת מאתה שני חלמוני ביצים. אמרה לו הַשְׁכֵנָה:

– מה כלי הבאת?

הסיר המלמד את היארמולקה מתחת לכובעו, עשה אותה גומה מבחוץ וקבל לתוכה חלמון אחד, חזרה ואמרה לו הַשְׁכֵנה:

– והחלמון השני להיכן?

הפך המלמד את היארמולקה וקבל לתוכה את החלמון השני.

וכששב לביתו והיארמולקה עם החלמון בידו כעסה אשתו כעס גדול:

– בטלן: לא שני חלמונים אמרתי לך להביא? חזר המלמד והפך את היארמולקה ואמר: – מה תצעקי? הרי גם השני…

549 מלמד עני הזמין לו הקדוש ברוד־הוא “מעמד” בכפר סמוך לעיר, ומכאן ואילך לא היה בא לביתו אלא מפסח לפסח, אמרו לו:

– מהלך שלש פרסאות מן הכפר לעיר, ואין אתה בא לביתך כל ערב שבת, כדרך מהבריות נוהגים!

החזיר המלמד:

– דייני, שאני בא לביתי אחת בשנה ואשתי יולדת כל־שנה. אלו באתי כל ערב שבת, היתה יולדת, חלילה, כל שבוע.

550 שׂר גדול בא לעיירה והציגו לפניו את כל המשמשים בקודש, וגם את המלמד של התלמוד תורה. נסתכל בו השר ושאל:

– כמה ילדים יש לו?

– שלשים ושבעה, – השיב המלמד.

– אָהָא! – מלא השר צחוק פיו.

ראה המלמד, שֶׁמֹּחוֹ המגושם של הגוי אינו תופס, והסביר לו:

– הוד מעלתו, יש לי גם עוזר…"⁶³

551 מלמד הלך לכפר לקנות עז. קנה והביא לביתו ואמר לאשתו:

– הרי לך עֵז שֶׁבָּעַזִים: שלשה לוגים חָלָב היא מביאו כל־יום.

נסתכלה האשה בבהמה שלפניה, עקמה חטמה ואמרה: שלשה לוגים? כבלה זו?

החזיר המלמד:

– מובטחני, שֶׁכָּך. הגוי המוכר אמר: שני לוגים. ומי פתי יאמין לערל טמא? ודאי שקר ושלשה לוגים היא מביאה.

552 איסר מלמד היה אומר:

– שלשה רובלים היו לי לעצמי לפני כמה שנים בסוף “הזמן”: חמשה רובלים היו לו לחותני קודם שהשיא לי את בתו; עשרים וחמשה רובלים ראיתי פעם אחת בידי הגביר שלנו. ומה שמספרים הבריות, שבעיניהם ראו מאה רובל – או שהם משקרים, או שהם נתקלו, לא עלינו במעשה כשפים.

553 מלמד נכנס לבית המדרש ומצא יהודים יושבים ולומדים “חיי אדם”. הפסיק אותם מלמודם ואמר להם:.

– דעו לכם, רבותי, שאלמלי אני קיסר הייתי עשיר ממנו?

תמהו הללו ושאלו:

– משום מה?

החזיר להם המלמד:

– משום שבשום אופן לא הייתי מסתלק גם מן המלמדות

554 מלמד בן־מלמד כתב לאביו ובקש, שישלח לו קצת כסף,

משום שהשעה דחוקה לו. החזיר לו אביו:

– פקח שכמותך, מה ראית לשטות זו? ממה נפשך: אם מלמד יש לו כסף, הרי יש לך כסף, ואם מלמד אין לו כסף. מהיכן יש לי כסף.

555 בחבורה של יהודים נשאלה שאלה:

– אימתי יָכֹל מלמד לטַיֵּל עם אשתו בשוק?

נענה אחד, מי שהיה מלמד, ואמר:

– מלמד יָכֹל לטַיֵּל עם אשתו בשוק שני ימים בשנה – תשעה באב ויום־כפור.

אמרו לו:

– מה טעם?

הסביר אותו “מי שהיה”:

– בנוהג שבעולם, מלמד ואשתו אין להם לשניהם אלא זוג אחד נעלים, וכשאחד מהם יוצא לשוק, בעל כרחו יושב השני בבית. אימתי אין צורך בנעלים? הוה אומר: בתשעה־באב וביום כפור.

556 אב מסר את בנו למלמר, ולמחר בא המלמד ובקש לקבל שכרו לכל “הזמן”⁶⁴ כֻּלּוֹ. אמר לו האב:

– מה ראית?

השיב המלמד:

– היה מעשה ותלמיד אחד מת עלי בתוך “הזמן” והפסדתי שכרי…

אמר לו האב

– ומה אעשה, אם אשלם לך כל שכרך ואתה תמות, הלילה, בתוך “הזמן”?

החזיר המלמד:

– נמצא אני נשכר.

557 מה טעם אין מעמידים מלמד אלא לחצי שנה (“לזמן”), ולא לשנה שלמה?

– ממה נפשך: אם יעשה מלאכתו באמונה חזקה שישחֵף וימות בתוך “הזמן” ויהיה צֹרֶך להעמיד אחר במקומו. אלא מה, לא יִשָּׁחֵף ולא ימות בתוך הזמן"? הרי זה סמן שעשה מלאכתו רְמִיָה, ושוב יהיה צרֶך להעמיד אחר במקומו.

558 אמרו לו למלמד:

– בדקנו ומצאנו שאתה עצלן ונוטל שכר־למוד חנם.

החזיר המלמד:

– לא שכר־למוד אני נוטל אלא שכר־בָּטלָה אני נוטל, ונאמן עלי הַדַּיָּן שלגבי בָטָלָה אין לכם זריז כמותי.

559 מסורה של מלמדים:

שלש צעקות צועק מלמד וְכֻלָּן מְסַימות ב“אנכי”:

בתחלת “הזמן”. כשהוא מבקש למצוא תלמידים, הוא צועק: הבה לי בנים, ואם אין – מת אנכי“⁶⁵; באמצע “הזמן”, כשאבות התלמידים באים עמו בטרוניה, שבניהם אינם רואים ברכה בלמודם, הוא צועק: התחת אלהים אנכי? ⁶⁶ ובסוף “הזמן”, כשאבות התלמידים מקפחים שכרו, הוא צועק: אם כן, למה זה אנכי?”…⁶⁷

560 מה בין חוטב עצים למלמד?

– חוטב עצים, עם כל גוי וגוי שמתוסף לו מלאכתו נעשית קלה יותר; מלמד, עם כל גוי וגוי שמתוסף לו מלאכתו נעשית קשה יותר.

561 היתה ברית מילה בביתו של עשיר, וכטוב לב בעל־הברית ביין קם וחלק מתנות למשמשים בקודש: למוהל נתן עשרה זהובים ולמלמד שבביתו נתן שני זהובים. אמר לו המלמד:

– שלא כדין אתה עושה, שהרי אני. טורח בילד ימים ושנים, ואלו המוהל אינו טורח בו אלא שעה אחת מועטת.

החזיר לו בעל־הברית:

– כדין אני עושה, שהרי ילד הבא לידו של המוהל נכנס גוי ויוצא יהודי, ואלו ילד הבא לידך נכנס יהודי ויוצא גוי…

562 כשהיה יהל"ל נער הביאו אביו לרבי אַיזל חריף. שיתהה על קנקנו, שאל לו רבי אַיזל:

– רַבְּךָ מי הוא?

השיב הנער:

– המלמד הַבִּירְזָ’אי הוא רבי.

טפח לו רבי איזל על שכמו ואמר:

– יפה עשה אביך, שמסר אותך לידו. אף אני תלמידו. ויהא כלל זה בידך: אדם שלא למד אצל המלמד הבִּירְזָ"אִי חזקה עליו שעם הארץ הוא. תדע שכך, שהרי המלמד הבירז’אי לא למד אצל המלמד הבירז’אי, ולפיכך הוא עם הארץ גמור.

(יהל"ל, “זכרון בספר”, ז’יטומיר 1910, עמ' 7– 8).

ו.

563 סופר־הקהל היה רגיל לכתוב כל המכתבים של “הגביר”, והלה לא שלם לו אפילו פרוטה אחת שכר־טרחה. אמרו לו:

– שוטה שבעולם! אם אין הוא משלם, למה אתה טורח וכותב?

החזיר הסופר:

– ואם לא אטרחו ולא אכתוב – כלום ישלם?

564 סופר־הקהל שִׁמָּש במלאכתו עד זקנה ועד שיבה, וכל ימיו היה כותב אות פ" מלמטה למעלה. פעם אחת אמרו לו:

– מה טעם אין אתה כותבה כדרכה – מלמעלה למטה? החזיר הזקן:

– כל ימי חושש אני לכתוב אותה כדרכה, שמא לא אצא בתוך הסבך.

565 סופר סת"ם שִׁבַּח לפני חבורה של יהודים את תְּפִלָּיו שאין כמותן מהודרות, נענה אחד מן החבורה ואמר לו:

– כל השבחים הללו למה? הכל יודעים, שֶׁתְּפִלֶּיך מִשֶׁל בהמה טהורה הן…

566 כשהגיעה שעתו של בעל “הלוח” להסתלק מן העולם, קרא לבנו ואמר לו:

– בני, אני אין לי לא נכסים ולא ממון בעין. לפיכך בוא ואוריש לך סוד “הלוח”, שהוא שקול כנגד הרבה נכסים וממון.

שמע הבן ושאל:

– אבא, סוד זה מה הוא?

החזיר לו החולה:

– כשתגיע ל“חזון־הרוחות” ⁶⁸ אל תנבא לא קור גדול בתמוז ולא חום גדול בשבט.

567 מחבר הביא לרבי יחזקאל־פיבל, המגיד הווילנאי המפורסם, פֵּרוש שחבר לרש"י והתפאר לפניו, שיש בידו הסכמות מאת כמה גדולים, וְכֻלם מרבים בשבחו וקוראים לו “גאון”. עִיּן רבי יחזקאל־פיבל בּפּרוּש ואמר למחבר:

– יפה כתבו בעלי־ההסכמות… כל הגאונים לא ידעו את רש"י…⁶⁹

568 מחבר הביא לרבי אָבֶּלי פּוֹסְבִילֶר, רבה של וילנה, פְּרוש שכתב לספר מִשְׁלֵי ובקש מאתו הסכמה. עִיַן רבי אבלי בפֵּרוש ואמר למחבר:

– מוטב, שהיית כותב פרוש לספר איוב.

תמה המחבר:

– רבי, למה דוקא לספר איוב?

החזיר לו רבי אבלי:

– טעם יש לי בדבר, איוב היה מלומד בצרות, ומה בכך אם היתה מתוספת לו עוד צרה אחת? שלמה, רוב ימיו ראה בטובה, ומה לו ולצרה זו?

569 מחבר הביא לרבי גרשון מִשְׁקְלוֹב את חבורו, שֶׁקָּרָא לו “חן־טוב”. דפדף רבי גרשון בחבור, הרהר שעה קלה ואמר למחבר:

– נאמן עלי שלמה, שאמר: “שׂכֶל טוב יתן חן” ⁷⁰ אבל אם “חן־טוב” יתן שַׂכָל – מסופקני.

570 מחבר הביא לרבי איזל חריף את חבורו, שֶׁקָּרָא לי “ידי־משה”. עין רבי אַיזל בחבור ואמר למחבר:

– היח לך לקרוא לחבורך לא “ידי־משה”, אלא “פני־משה”.

שאל המחבר:

– רבי, מה טעם?

החזיר לו רבי אַיזל:

– כבר העידה תורה, שבפני־משה לא יָכֹל שום אדם להביט…⁷¹

571 מחבר בא לרבי איזל ובקש מאתו הסכמה לחבורו. נענה לו רבי אַיזל, לקח גליון־נְיָר וכתב את ההסכמה בראש הגליון, הניח רֶוַח גדול וחתם שמו בסוף הגליון. תמה המחבר:

– מה ראה רבי להניח רָוַח גדול כזה?

החזיר לו רבי אַיזל:

– לקים מה שנאמר:,מדְבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק"… ⁷²

572 מחבר הביא לרבי אַיזל פּרוּשׁ שכתב לתורה והדפיסו יחד עם הַפְּנִים. אמר לו רבי אַיזל:

– יפה עשית, שלא חסת על ממונך והדפסת גם את הפנים. עכשיו פְרוּשך קרוב לאמת…

573 מחבר בא לרבי אַיזל לבקש הסכמה לחבורו. עד שישבו שניהם והתפלפלו בדברי תורה כָבָה היום ויהי לילה. וכשעמד המחבר להפרד בקש מאת רבי אַיזל, שישלח את השמָּש עמו ללוותו. סרב רבי אַיזל ואמר לו:

– חס אני על זקן זה להטריחו חנם. שמא אתה חושש לְמַה שאמרו: תלמיד־חכם אַל יֵצא יחידי בלילה, מפני המזיקים" ⁷³?, קח חבורך אתך ויראו המזיקים, שלאו בעל־דברים שלהם אתה…

574 שנים חברו פרוש למסכתא בבא קמא והביאו את כתב־היד לרבי מרדכי מָלְצֶר, רבה של לִידָה. עִיֵּן רבי מרדכי בחבור ושאל למחברים:

– מה שֵׁם תקראו לחבורכם?

השיבו המחברים:

– עדיין אנו מתחבטים בדבר. רוצים אנו, שהשם יהיה קצר ושנינו מרומזים בו..

אמר להם רבי מרדכי:

– אם כך רצונכם, קִראו לו “הַשׁוֹר וְהַבּוּר”…

575 מחבר ששמו היה יעקב הביא את חבורו “ויאמר יעקב” להרב מלבים. עין הרב בחבור ואמר למחבר:

– כמה נאה שֵׁם זה וכמה הוא מכֻוָּן לחבורך!

שמח המחבר ושאל:

– רבי, בְּשֶׁל מה הוא מכֻנוָּן כל־כך בעיניך?

החזיר לו הרב:

– כבר מצינו גם בתורה “ויאמר יעקב” ⁷⁴ – אף־על־פי שלא אמר כלום.

576 מחבר כתב פרוש לקהלת ובא לרב מפורסם לבקש הסכמה. עין הרב בפרוש ואמר למחבר:

– רואה אני, שכחך יפה בפרשנות ככחו של המלבים. אף־על־פי־כן איני יכל להסכים.

תמה המחבר:

– רבי, אם כמלבים אני בעיניך, מפני מה אין אתה יָכל להסכים?

החזיר לו הרב:

– משום שאני מוצא גם קצת הבדל בינך ובין המלבים. אחשורוש טפש שבטפשים היה, בא המלבים ועשה אותו חכם מחוכם; ואלו שלמה חכם מחוכם היה, באת אתה ועשית אותו טפש שבטפשים.

577 פרשן הביא ליצחק אַיְכל פֵּרוּש שכתב לקינות ובקש מאתו, שיקרא את כתב היד ויוסיף נופך מִשֶׁלו. לא היו ימים מועטים והחזיר לו אַיְכל את הפַּרוש עם תוספת כתב־יד. פתח המחבר את התוספת ומצא – קינה לפרושו.

578 ערב פסח הביא מחבר את ספרו החדש לעשיר אחד “בתורת מתנה”. נטל העשיר את הספר ואמר למחבר:

– חביב עלי ספרך ותודתי נתונה לך.

אמר לו המחבר:

– חביבה עלי תודתך, אבל שאלה יש לי לשאל אותך. שמא אתה יודע, מפני מה אין אומרים “מזמור לתודה” בערב פסח?

אמר העשיר: – אני איני יודע; שמא אתה יודע?

החזיר לו המחבר:

הן; אני יודע. ערב פסח, שקרבנותיו מרובים, אין יוצאים ידי חובה ב“תודה”…

579 מחבר הביא ספרו לעשיר אחר, אמר לו העשיר:

– את מחירו של הספר אשלם, אבל אותו גופו לא אקח: ארון הספרים שלי כבר מלא וגדוש עד אפס מקום.

אמר לו המחבר:

– היא הנותנת. תשימו בארון מלמטה ויכלו העכברים רעבונם בו, ולא יגעו לרעה בשאר הספרים.

החזיר לו העשיר:

– לכאורה, עצה טובה היא זו. אבל מה אעשה והעכברים שלי בררנים הם: כבר הורגלו בספרים טובים…

580 קטע ממכתבו של אב לבנו שנתפס לספרות:

–…בני, כלך לך מדרך זו! מגונה הוא עסק, שאינו פוטר אותך ממתחְרִים לא בחייהם ולא אחרי מותם"…

581 פעם אחת יצא טריסטן בֶּרְנָר עם חבורה של סופרים לטייל בשדה, והלך גם בנו הקטן עמו. עד שהם מטילים עבר עליהם עדר כבשים, וכלם פּוֹעים בקול. גער בהם טריסמן הקטן:

– לא כך!

ומיד התחיל הוא עצמו פועה בנוסח אחר.

נענה טריסטן האב ואמר:

– עכשיו אני יודע: זה הקטן מבקר גדול יהיה…

582 בנקאי הפסיד כל ממונו בנְיָרות ערך. נמלך ונעשה מחבר. אמרו עליו: – מדה כנגד מדה היא זו. תחלה החריב הַנּיָר אותו: עכשיו מחריב הוא את הַנּיָר.

583 מנין למחבר, שדינו להיות עני?

– שהבחינה של “חִבּוּר” – חִסּוּר"…

584 בחור משכיל הביא לאַיזיק־מאיר דיק חבור שכתב. אמר לו אַיזיק־מאיר:

– בני, אם רצונך להיות מחבר בישראל, חַיב אתה לקבל עליך, שעד ארבעים שנה תרעב ללחם ותחזור בחבוריך על הפתחים.

שמע הבחור המשכיל ושאל:

– ומארבעים ואילך?

החזיר לו איזיק־מאיר:

– אל תדאג; מארבעים ואילך כבר תהיה בקי ורגיל בכך.

585 מתחלה, כשהיה שלום עליכם עשיר, עסק במסחר ורק עתים קבע לספרות, לאחר שהפסיד ממונו לא עסק אלא בספרות בלבד, ומכאן ואילך היה זקוק לפעמים לגמילות־חסד, כאורח סופרים יהודים. פעם אחת שאל לו אחד מידידיו:

– מה מצבו?

– ברוך השם, – השיב שלום־עליכם: – אני יושב על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים… ⁷⁵ (י. ד. ברקיביץ, “שלום־עליכם כיך”, ניו־יורק, עמ' 5)

586 יום טוב ליפמן צונץ היה אומר:

– “ספוד” בהפוּךְ־אותיות – דפוס"; “רְקוֹד” בהפוך־אותיות – “דרוק”⁷⁶. וזה רֶמֶז שֶׁרָמז שלמה: “עת ספוד ועת רקוד” ⁷⁷– הכותב עברית לעברים והוא טעון “דפוס” – עת סְפוֹד לו; הכותב לועזית ללועזים והוא טעון “דְרוּק” – עת רקוד לו.

(בפנקסי רשום בצדו של חדוד נאה זה, שהיא בוֹשֶׁל פרנץ. לצערי, לא דקדקתי לרשום את המקור, ובהמשך הזמן נשמט מוכרוני, ולאחר שהחדוד נדפס במהדורה הראשונה של קובצי (עי' שם סי' 289) הידיעני ידידי מר יצחק ריבקינד, ניו־יורק, שרב ליטאי אחד קדַם לצונץ. וזה לשונו של מר ריבקינד במכתבו אלי: רבי גרשין במ' בנימין מק’ק פרמפיואן כותב בהקדמה לספרו ‘שמירת המצוות’, וילנה תקנ“ט [באותה שנה היה צונץ בן חמש!]:,לכן לא עמדתי על פרק השוכר את הפועלים לדפוס הרבה, כי אמרתי: עת ספוד – אותיות דפוס, ועת רקוד – אותיות דרוק בלע”ז; זה קונין יותר ברקוד ובשמחה, ועל ספרי־הקודש אומרים: ממון שאין לו תובעים – במה לתבוע?' "

והיה גם מי שקָדַם לקודמו של צונץ. ידידי מר מיכל רבינוביץ, ירושלים, המציא לי ציטטה מתיך ספרו של רבי יצחק טרקהים גבעתי שאול" (אמשטרדם תקמ"ו, דף א', בחלק העברי), וזו לשונה: "ויצא יצחק לשוח שיחה נאה, דהנה ‘ספוד’ אותיות ‘דפוס’, ו’רקוד' – אותיות ‘דרוק’ בהפיך אתווין. וראוי לשים לב, מה ראה על ככה שלמה המלך בחכמתו, שפעם אחת היה קורא הדפוס בלשון ‘ספוד’ ופעם קורא ‘דרוק’ בלשון ‘רקוד’? ואולם טעמו ונמוקו עמו, דאם וש למחבר קונים הרבה כספרו, אזי,רקוד', אבל אם אין לו קונים, אזי – עת ‘ספוד’ ").

587 מַרְגְּלָא בפיו של חיים נחמן ביאליק:

– כך דרכו של מו"ל בישראל: תחלה מדפיס, אחר־כך מפסיד, ולסוף – מספיד.

588

מנדלי מוכר־ספרים היה אומר:

– למה נקראו מוכרי־ספרים ולא סוחרי־ספרים, כדרך שקוראים סוחרי־יערות וכדומה? – להודיעך, שמוכרי־ספרים רגילים למכור ספרים ולקבל כסף; לקנות ספרים ולשלם כסף אינם רגילים.

שניפישוק – פרבר בוילנה, מעבר לנהר וויליה. ↩
לא יבוא ממזר בקהל ה' דברים כג, ג. ↩
אמר רב יהודה: לא איברי לילה אלא לשינתא; אמר רבי שמעון בן־לקיש; לא איברי סיהרא אלא כגירסא, ערובין סה, א. ↩
סורוקי – עיר־המחוז בבסרביה. ↩
שבת קכח ב. ↩
תהלים סח, יג. ↩
יארמולקה' ־ כפה קטנה על הראש, מתחת לכובע. ↩
‘החו"ב’ – ראשי תיבות: “החריף ובקי”. ↩
בבא בתרא עה, א. ↩
ברכות נה, ב. ↩
בראשית מ, ט. ↩
בראשית מ, טז. ↩
פרוש: אפילו תהיה רב וגם דרשן. ↩
פרוש: תהא זקוק כממון, כדי לשחד את הבריונים, המכריעים את הכף בבחירת רב. ↩
ברכות ט, א. ↩
שמות יא, ז. ↩
בבא קמא סב, ב. ↩
ואין להקשות על הבדיחה, כיצד הולידה את אליהו קודם זמנו 2 ודאי סבורה כה כרבי שמעון בן לקיש, שפינחס זח אליחו" (ילקוט ראש פרשה פינחס) ↩
ישעיה א, יז. ↩
שמות כג, ח. ↩
ברכות מג, ב. ↩
שמות כג, ח. ↩
השוה: הכל יודוך והכל ישבחוך, והכל יאמרו: אין קדוש כה'. שחרית בשבת ויום טוב. ↩
השוה: פסחים כב, ב. ↩
25 ↩
מועד קטן יז, ב. ↩
ישעיה כד, ב; הושע ו, ט. ↩
עי‘ מגן אברהם סי’ תקפ"ה. ↩
דון, דנפר וּוולגה – שלשה נהרות גדולים ברוסיה. ↩
“הרב צבי הירש קאלישר”, ירושלים תרפ“ח, עמ' ל”ח, בהערה. ↩
השוה ספר העקרים כרבי יוסף אלבו ג‘, סוף פרק טז, בשום ח.ילמדנו": ה’ מתיר אֶסורים– מתיר אסורין". ↩
סתם “דוקטור” בפי העם פרושו רופא. ↩
תהליס נט, ז. ↩
השוה חגי ב, ת. ↩
כרבולת הדומה למסרק. ↩
בבא קמא לז א. ↩
שתי פגימות הן בסכין: ‘אוגרת’ ו‘מסוכסכת’, הראשונה פוסכת והשניה אינה פוסלת; עי' הוכין יז, א. ↩
הכל שוחטין – חוץ מחרש, שוטה וקטן", חולין א, א. ↩
עי‘ ב“ספר הקנה” הפרקים "סוד־השחיטה’ ו“מי הם האנשים הראויים לשחיטה?” ↩
משלי כא, ל. ↩
סתם עמודי־התיבה שבבית־הכנסת. ↩
משלי ט ד, טז. ↩
מלכים א' יב, א. ↩
תהלים מה, כ. ↩
משלי יא, כז. ↩
ירושלמי ברכות ה, ט, ב. ↩
שבת קד, ב. ↩
משנה ברכות ה, ח. ↩
בבא קמא מה, ב. ↩
תהלים קמט, ו. ↩
מושיעים – משוררים, ‘העלפער’ בלעז. ↩
משלי יג, ז. ↩
היראים שבקהלות אשכנז, החסים על גופם, מעמידים להם ‘בעלי תענית’, שֶיצום בחריקיהם ביום־צום, בגין בתענית “יאהרצייט”, שהמערבים זהירים בה. על פי רוב ממלא הִשִׁמש של הקהלה תפקיד חשוב זה, ויש שביום אחד הוא מוציא כמה חיבי־תענית ידי חובתם. ↩
בראשית ו, יב. ↩
ויקרא יא, יז. ↩
ויקרא כו, ד. ↩
במדבר יא, ה. ↩
שמות יח, א. ↩
פסחים לט, א. ↩
ביצה כא, א. ↩
כתובות ג, ב. ↩
ער' משנה כלום יח, ג. ↩
ראש דוכנא, בעהעלפער" בכע'ו ↩
זמן בפי העם – סֶמסטר ↩
בראשית 5. א ↩
שם שם ב. ↩
שם, כה, כב. ↩
לשעבר היו מחברי “הלוחות” מדפיסים ב“לוחותיהם” דברי נבואה על מזג האויר לכל השנה, ולדברי־נביאה אלו קראו “חזון־הרוחות”. ↩
רב האי, אחרון הגאונים, מת קודם שנולד רש"י, ↩
משלי יג, טו. ↩
עי' שמות לד, 5 ואילך. ↩
שמות כג' ז. ↩
ברכות מג, ב; ועי' פסחים קיב, ב. ↩
ויאמר אליו: מה שמך?, ויאמור: יעקב", בראשית לב, כח. ↩
השוה: על שלשה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה על גמילות חסדים', משנה אבות א, ב. ↩
דרוק = דרוקעריי – דפוס בגרמנית. ↩
קהלת, ג, ד. ↩

ספר הבדיחה והחידוד: צדיקים ורביים, חסידים ומתנגדים

מאת

אלתר דרויאנוב

ספר הבדיחה והחידוד: צדיקים ורביים, חסידים ומתנגדים / אלתר דרויאנוב

589 קטיגוריה היה רבי מנשה מאיליה מלמד גם על החסידים וגם על המתנגדים. הוא היה אומר:

חסיד ומתנגד שניהם יורשים גיהנום. חסיד, על שום שהוא אומר: “כיוון שיש לי רבי – ספר למה לי?”; מתנגד, על שום שהוא אומר: “כיוון שיש לי ספר – רבי למה לי?”

[נוסח אחר:

מתנגד וחסיד שניהם יורשים גיהנום. מתנגד, על שום שהוא אומר, שאין לו צורך ברבי; חסיד, על שום שהוא אומר, שיש לו רבי].

590 בחבורה של חסידים. פתח אחד מן החבורה וסיפר:

פעם אחת הוציא הקדוש ברוך-הוא חמה מנרתיקה ויבשו כל הנהרות. וכשהגיע ערב-שבת נכנסה הצדקת אצלו יחיה ואמרה:

“רבי, דגים לכבוד-שבת אין. יבש הנהר…”

מיד פשט טליתו, חלץ תפיליו וירד אל הנהר. כשבא לשם נטה ידו על הנהר ואמר:

“גוזרני עליך, שתוציא דגים!”

לא היתה שעה קלה ומקרקע הנהר צף ועלה דג… אחריו צפוּ ועלו שני דגים… חמישה דגים… חמישים דגים… מאה דגים… אלף-אלפי-אלפים ורבבי-רבבות דגים…

נענה שני מן החבורה ואמר:

שלי גדול משלך… מעשה וירדו גשמים מרובים והיו השמים מעוננים מראש חודש חשוון עד סוף זמן קידוש לבנה. וכשהגיעה שעה אחרונה שבאחרונות נכנס הגבאי אצלו יחיה ואמר:

“רבי, עמך ישראל צריכים לבנה!”

מיד נהם כארי ויצא לשוק. כשבא לשם התיר אבנטו, נפנפוֹ כלפי שמים ואמר:

“גוזרני עליכם, שתוציאו מאורות!”

לא היתה שעה קלה ומבין העננים צפה ועלתה לבנה.. אחריה צפו ועלו שתי לבנות… חמש לבנות… חמישים לבנות, מאה לבנות… אלף-אלפי-אלפים ורבבי-רבבות לבנות…

591 מתחילה אכלו מעט ושתו הרבה, ולסוף הגיעו לשבחי-צדיקים. פתח אחד מן החבורה וסיפר:

פעם אחת היה הוא יחיה מהלך בדרך ומקורביו עמו. פתאום נתקדרו השמים בעבים, ויהי קולות וברקים ומטר סוחף ניתך ארצה. אמרו לו המקורבים:

“רבי, מה תהא עלינו?”

תלה עיניו לשמיים, פרש ידיו לימין ולשמאל, ומיד נעשה נס: מימין ענן וערפל וגשמי-זעף, משמאל ענן וערפל וגשמי-זעף, ובתווך – חום ואור כליבנת הספיר.

נענה שני מן החבורה ואמר:

דבר קטן לגבי הרבי שלי יחיה. מעשה ונסע בערב-שבת, הוא ומקורביו עמו, לכפר לברית-מילה. וכשחזרו – החשיך היום פתאום. אמרו לו המקורבים:

“רבי, מה תהא עלינו?”

תלה עיניו לשמים, פרש ידיו לימין ולשמאל, ומיד נעשה נס: מימין שבת, משמאל שבת, ובתווך – חול…

592 מסיפוריו של חסיד:

פעם אחת נשתהינו בביתו עד לפנות ערב. עמדנו להתפלל מנחה, וחסר היה עשירי למניין. הסתכל הוא יחיה לצדדים וראה, בפינה עומד מקלו, וכאילו מחכה לו. טפח לו ברגלו ואמר: “לך להתפלל מנחה!” – ומיד נזדקף המקל ועמד עמנו לתפילה.

תהה אחד מן החבורה:

כיצד מקל עומד להתפלל מנחה?

החזיר המספר:

הרי אתה רואה!…

593 סח חסיד אחד:

פעם אחת היינו עומדים לפניו ברחמיסטרובקה ושותים בצמא דבריו הקדושים. פתאום קפץ מעל הכיסא, ספק כפיו ומפיו פרצה אנחה איומה, מעין יללה רחמנא ליצלן: “אש מן השמים! אש מן השמים!” – רעדה אחזה אותנו… לא היו רגעים מועטים חזר וצנח על הכיסא ושוב יללה רחמנא ליצלן: “לישטשין, לישטשין!”…

קישקשו השומעים בלשונם ושאלו:

ואותה שעה ממש היתה השריפה בלישטשין?

השיב המספר:

לא… לא היתה כלל שריפה בלישטשין.

אם-כן, – תמהו השומעים, – מה מופת הוא זה?

החזיר המספר:

מופת לאו דווקא, אבל הראייה ¹– מרחמיסטרובקה עד לישטשין!…

594 מעשה בזקן, עליו השלום, שהוא וגבאיו ומשמשיו הלכו בדרך והגיעו לפונדק של ישראל, ולא יצא הפונדקי להקביל פניו ולהכניסו לביתו. חלשה דעתו של הזקן, עליו השלום, ואמר:

קורה זו, שלא זכתה שיתלונן צדיק בצילה, תיעשה נחש-עקלתון!

מיד נזדעזעו כל העומדים שם, והפונדקי והפונדקית נפלו לרגליו, שיעביר את רוע-הגזירה מעליהם ומעל ביתם. נתמלא הזקן, עליו השלום, רחמים רבים, מחל על כבודו וחזר ואמר:

יהי רצון, שהקורה תישאר קורה כשהיתה!

ומכאן ואילך באים מכל ארבע פינות העולם לראות אותה קורה, שנשארה קורה בכוח-רחמיו של צדיק…

595 תמה אני, – אמר חסיד לחברו. – גלוי וידוע לפנינו, שהוא שיחיה כל יכול, וכל מה שהוא גוזר הקדוש ברוך-הוא מקיים, ואף-על-פי-כן, כשם שאנו באים אליו שנה-שנה דלים ורשים, כך אנו שבים מאתו דלים ורשים.

גער בו חברו:

טיפש! הן הן גבורותיו. יכול להושיע ורוצה להושיע, ובכל-זאת אינו מושיע…

596 חסיד סיפר לחבריו:

כל שעה שהרבי מבקש לראות מה שנעשה בשמים, הוא עולה לאיגרה ומסתכל.

הקשה אחד מן החבורה:

כיוון שעינו מגעת עד לשמים – עלייה לאיגרה למה?

נתכעס המספר:

טיפש! אני מבקש לקרב את הדבר אל השכל, ואתה דווקא ניסים תבקש!…

597 אתמול, – סיפר חסיד, – נסע הרבי דרך כפר של גויים. יצאו “שקצים” וביקשו ליידות בו אבנים. אמר הרבי את הפסוק “בגדול זרועך ידמו כאבן” ², ומיד נידמו ידיהם של “השקצים” כאבנים.

תמה אחד מן החבורה:

אם-כן, למה חזר הרבי משם ועינו נפוחה?

החזיר המספר:

היה שם “שקץ” אחד חרש, ולא שמע את הפסוק.

598 כשמת הזקן, עליו השלום, הניח אחריו בן יחיד, ינוקא קדישא, והמליכוהו החסידים עליהם. למחר באו אליו חסידים, שיתפלל על הגשמים. התפלל ונענה. ומשנפתחו ארובות השמיים והתחילו גשמים יורדים, שוב לא פסקו. חזרו אותם החסידים ובאו אל הרבי, שיתפלל וייעצרו השמים. התפלל ולא נענה. תמהו החסידים. הסביר להם הגבאי:

יניק הוא עדיין. לפתוח כבר למד, לסגור עדיין לא למד.

599 בחבורה של חסידים סיפרו על מופתים של רביים. נענה אחד מן החבורה ואמר:

באזנינו שמענו ובעינינו לא ראינו. מוטב, שאספר לכם מה שראיתי בעיני ממש… בקיץ של אשתקד היה מעשה. בעצם היום יצא אחד מאנ"ש מביתו, בריא ושלם כאחד-האדם, ופתאום מעד ונפל לארץ. רצנו והודענו לרבי יחיה. מיד הפסיק ממשנתו, יצא אל הנופל, הניח ידו על ראשו ולחש לו: “מה-לך? קום!”…

ותיכף קם? – נתלהבה החבורה.

לא… לא קם… כבר פרחה נשמתו.

רגנה החבורה:

מה מופת הוא זה?

החזיר המספר:

מופת?… איני יודע… אבל דבר זה ראיתי בעיני ממש…

600 אשתו של חסיד חלתה ונסתכנה. מיד מיהר בעלה אל הצדיק, שיציל אותה ממוות. נכנס הצדיק למקום שנכנס, שהה במקום ששהה, חזר ויצא אל החסיד ואמר לו:

שוּב לביתך בשלום. שריתי עם מלאך-המוות וגזלתי את החרב מידו.

עד שהחסיד פנה לצאת פרצה בתו אל הבית:

אבא, אמא מתה!…

נאנח הצדיק:

אוי לו לאותו רשע! בידיו חנקה…

601 ארבע בנות כבר נולדו לו לחסיד ובן, “קדיש”, אין לו.

עלה אל הרבי, נתן “פדיון” כמניין “בן” וביקש, שהרבי יתפלל עליו, שיהיו לו בנים זכרים. נטל הרבי את “הפדיון” ואמר לו:

לך לשלום ואלהים יתן את שאלתך. מן השמים הראו לי: “לפלוני בן-פלוני בן”.

ותהר אשתו של החסיד ותלד – שתי בנות. חזר החסיד ועלה שנית אל הרבי, בכה לפניו ואמר:

רבי, אותה ראייה שראית היכן היא?

החזיר לו הרבי:

מקצת לא דיקדקתי… לא השגחתי בדבר, שהיו שני תגים קטנים למעלה מן ה“בן”, פירוש: “ב' נקבות”.

602 רבי, – עמד חסיד עני לפני רבו כפוף-ראש וקבל, – עסקי רעים: ביתי הוכרחתי למכור, כדי לסלק בעלי-חובות קשים, חנותי נתרוקנה, – ואשתי יולדת שנה-שנה. רבי, מה עצתך ואעשה?

נמלך הרבי בפמליה של מעלה ואמר לחסיד:

אם לעצתי תשמע – שוב ואל תעשה כלום…

603 חסיד סוחר-יערות בא אל צדיקו, נתן “פדיון” שלוש מאות ושלושים ושלושה זהובים כמניין “שלג” וביקש, שהרבי יתפלל על השלגים, כדי שהדרכים ייעשו יפות להוציא את העצים מן היערות. נענה לו הצדיק והתפלל. לא היו ימים מועטים והסוחר חזר ובא:

רבי, גשם יורד, ושלג אין…

החמיר הרבי את פניו והחזיר לו:

ידי מסולקות. אני אמרתי לתקן ואתה קלקלת. כשיצאת מלפני נתת לגבאי עשרה זהובים, ונמצא ש“פדיונך” עלה לא כמניין “שלג”, אלא כמניין “גשם”.

604 פרתו של חסיד עני חדלה את חלבהּ. עמד החסיד והלך אל הרבי. גער בו הרבי ואמר לו:

איני רואה לך תקנה. מן השמים הראו לי, שפגמת ב“הא” העליון; לפיכך נמצאה פרתך חסרה “הא” ונעשתה “פר”.

נאנח החסיד ויצא מאת הרבי בפחי-נפש. היש שם אדם אחד, קל שבקלים, נטפל לאותו חסיד ואמר לו:

אני רואה לך תקנה. לא ותקן מה שפגמת ב“הא” התחתון, וישוב הפר שלך להיות פרה…

(יסודה של בדיחה נאה זו – מדרש-מלים, שיש לו ביאור ואין לו תרגום. “הא” התחתון פירושו – " Heu " (חשש). ומשמעות הדברים: החסיד הרעיב את פרתו ולא היטה אליה מספוא דייה. לפיכך חדלה את חלבה ונעשתה “פר”; ילך ויאכילנה כהלכה – וישוב “הפר” להיות “פרה”).

605 חסיד עני קבל לפני רבו:

אשתו חולה, בניו קרואים לעבודת-המלך, בנותיו בגרו והעניוּת מנוולתן… באו מים עד נפש.

רחמו הרבי וניחם אותו:

“בטחו בה' עדי-עד” אמר הכתוב. ³

נאנח החסיד:

רבי, ומה אעשה עד “עדי-עד”?

606 שלושה חסידים, שנזדמנו לפונדק אחד, ישבו לספר בשבחיהם של רביהם. פתח אחד מהם ואמר:

רבי יחיה זהיר בבשר וחלב עד כדי כך, שציווה להעמיד בביתו שתי מבשלות – לבשר לחוד ולחלב לחוד.

[נוסח אחד: רבי יחיה זהיר בבשר וחלב עד כדי כך, שיש לו שתי “שיקצות” – אחת של בשר, ואחת של חלב].

ורבי יחיה, – אמר השני, – זהיר בבשר וחלב עד כדי כך, שהוא מפסיק בין אכילת בשר לאכילת חלב לא פחות מעת-לעת.

נענה השלישי ואמר:

ורבי יחיה זהיר בבשר וחלב עד כדי כך, שבהלכות בשר וחלב הוא מפסיק בלימודו בין “בשר” “לחלב” לא פחות ממעת-לעת…

607 שלושה חסידים סיפרו זה עם זה על צדקוּת רביהם. אמר אחד מהם:

רבי כשיוצא לדרך, הוא לוקח עמו חזן ושוחט שלו.

אמר השני:

ורבי כשיוצא לדרך, הוא לוקח עמו גם ספר-תורה שלו.

נענה השלישי ואמר:

ורבי כשיוצא לדרך, הוא לוקח עמו גם מיקווה שלו.

608 שני חסידים סיפרו זה עם זה על גדולת רביהם. התלהב אחד מהם ואמר:

רבי אינו זקוק לתפילה.

מה טעם? – שאל חברו.

הסביר הלה:

משום שהוא כולו צלותא.

נענה חברו ואמר:

ורבי אינו זקוק לנקיוּת.

מה טעם? – שאל הראשון.

הסביר השני:

משום שהוא כולו נקיות…

609 חסיד ספר על רבו:

כל היום הוא עוסק בתורה וכל הלילה הוא מייחד ייחודים.

אמרו לו:

ואימתי הוא ישן?

השיב החסיד:

שעה אחת קודם תפילה הוא ישן.

חזרו ואמרו לו:

שמא ראית אדם, שדייה לו שעה אחת שינה ליום?

נתכעס אותו חסיד והחזיר:

שוטים שבעולם! הוא יחיה ישן בשעה אחת יותר משאחרים ישנים כל הלילה.

610 בחבורה של חסידים ומתנגדים הפליט מתנגד דברים חריפים מפיו ואמר:

כל המופתים, שאתם מספרים עליהם, לא היו ולא נבראו. הכל שמעו ואיש לא ראה.

רגז חסיד אחד מן החבורה והחזיר:

מתנגד שוטה! שם מופתים נעשים כל שעה. בעיני ראיתי… פעם אחת זכיתי להתגנב לחדרו קודם “יחידוּת”. עמדתי בקרן-זווית אפלה והסתכלתי. הוא יחיה היה יחידי בחדר. ישב על כיסאו וקנקן של זכוכית לפניו על השולחן… עמדתי והסתכלתי, וכמעט שפרחה נשמתי… תחילה היה הוא חיוור והקנקן אדום. לא היתה שעה קלה ונעשה הקנקן חיוור והוא יחיה – אדום…

611 מקובלנו:

הזקן, עליו השלום, היה זהיר כל ימיו, שלא לשתות מכוס, אלא דווקא מפך.

מה טעם?

קבלה היתה בידו מרבותיו, ויש אומרים – מאבותיו: קטן שבּפכּים גדול מגדולה שבכוסות…

612 “נכד” בא לעיר ונכנסו אצלו חשובי-הקהילה להקביל פניו. וכשעמדו לצאת ביקשו ברכה מפיו. אמר להם:

רבותי, טועים אתם. לא צדיק אנוכי ולא רבי אנוכי; “נכד” אנוכי ורק שתי ברכות לי: “שהכל” ו“בורא פרי-הגפן”, ושתיהן אני גופי יש לי צורך בהן…

613 חסיד שיבח את רבו לפני מתנגד:

הרבי יחיה יושב בתענית כל יום.

כפר המתנגד:

בעיני ראיתיו אוכל ושותה.

ליגלג עליו החסיד:

מתנגד שוטה! אפילו דבר פשוט כזה אין מוחך משיג… בכוונה הוא אוכל ושותה, כדי שלא ירגישו בו הבריות, שהוא יושב בתענית.

614 אמר מתנגד לחבורה של חסידים:

עד שאתם יושבים ומספרים מופתים, ששמועה שמעתם עליהם ובעיניכם לא ראיתם, מוטב שאספר לכם מה שעיני ראו ולא זר. יודעים אתם בי, שמתנגד בן-מתנגד אנוכי. אף-על-פי-כן הלכתי פעם אחת אל הזקן, עליו השלום, ליטול עצה הימנו. כשבאתי היתה דלתו סגורה, ולא הניחוני להיכנס אצלו עד שיפתח את הדלת. כל אותה שעה הייתי יושב ומציץ דרך חור המנעול, ובעיני ראיתי: הוא, עליו השלום, רחץ את ידיו ובירך בכוונה עצומה. תחילה – “על נטילת-ידיים”, ואחר-כך – “המוציא לחם מן הארץ”. ולאחר שבירך וטבל את הפת במלח הגישו לו תרנגולת פטומה. נתן עין בהּ – ומיד נעשתה גל של-עצמות…

615 חסיד טעה ונכנס לחדר-משכבו של הרבי. נבהל ונרתע לאחוריו:

גדולים מעשי-אלהינו! הנה מיטתו שלו – מלאכים שיעשעו עליה, והנה מיטתה שלה – סוסים מיוזעים, רחמנה ליצלן, הילכו בה…

616 מתנגד נכנס אצל צדיק ומצא: פינכה גדושה סופגניות מהבילה לפניו. וכשהרגיש בו הצדיק, נטל את הממלחה מעל השולחן והריק את כולה לתוך הסופגניות. תמה המתנגד:

למה הוא עושה כך?

לחש לו הגבאי:

כך הוא עושה תמיד, כדי שלא תהא לו הנאה מן הסופגניות.

וכשנפטר המתנגד מלפני הצדיק ויצא, נתקל בצדקת – אשה יפה, בריאה ומקושטת כמה תכשיטים. מיד רכן אל הגבאי ולחש לו:

כמה מלח הוא מטיל לתוך זו?…

617 מעשה בצדיק, שחשדוהו בארמית, והיו המתנגדים מקנתרים את החסידים ופוקדים את עוונו של אותו צדיק עליהם. כעס חסיד אחד ואמר להם:

תיפח רוחכם, מתנגדים-חמורים, שהכל אתם מפרשים על-דרך הפשט. כלום הוא למלא תאוותו, חלילה, התכוון? לא התכוון אלא לעשות נקמה בגויים – שמא תתעבר ותמות.

618 בחבורה של חסידים נימנו וגמרו:

גדולים צדיקים אחרונים מצדיקים ראשונים. ביעקב נאמר: “ולא ידע, כי רחל גנבתם” ⁴. ובמשה נאמר: “לא ידע, כי קרן עור-פניו” ⁵. כלום יצוייר, שהרבי שלנו לא היה יודע?

נטפל אליהם מתנגד אחד והוסיף:

אף אני כיהודה ועוד לקרא. בלוט נאמר: “ולא ידע בשכבה ובקומהּ” ⁶. כלום יצוייר שהרבי שלכם לא היה יודע?

619 חסיד היה רגיל לעלות לצדיקו כל שנה לימים נוראים. פעם אחת נאנס ולא עלה. לימים בטל אונסו ועלה. נתן לו הצדיק שלום ושאל:

מה ראית לשנות ממנהגך ולא באת לימים נוראים. התנצל החסיד:

רבי, תכפוּ עלי עסקים קשים ולא היה בידי לבוא.

נאנח הצדיק:

אוי!… “ובכן תן פחדך” גם-כן ממון?

נאנח אחריו החסיד:

אוי!… “ובכן צדיקים” גם כן ממון…

620 צדיק מפורסם הלך לפקוד את חסידיו, והלכה הפמליה שלו עמו. עם בוקר הגיעו לכפר. מיד יצא המוכסן להקביל את פניו ובקשה בפיו, כי יסור הצדיק לביתו להתפלל שחרית, למען יבורך הבית בגללו. אמר לו הגבאי:

ומה “פדיון” תתן?

השיב המוכסן:

שלוש פעמים ח"י אתן.

גער בו הגבאי:

בשכר “פדיון” מועט כזה דייך, שהוא יחיה יעשה בביתך “הכנות” לתפילה…

621 חסידים ישבו בחבורה ודנו:

מי גדול ממי?

דנו ודנו, נימנו וגמרו:

מוזג גדול, שהמוזג עושה סחורה בכל הגויים שבכפר. דוכס גדול ממוזג, שהדוכס עושה סחורה בכל המוזגים שבאיפרכייה. מלך גדול מדוכס, שהמלך עושה סחורה בכל הדוכסים שבממלכות. מלך בכיפה גדול מסתם מלך, שהמלך בכיפה עושה סחורה בכל המלכים שבכיפה. צדיק גדול ממלך בכיפה, שהצדיק עושה סחורה – במלך-מלכי-המלכים…

622 חסיד בא לצדיק ונתן ח"י זהובים “פדיון”. לאחר שיצא הרגיש השמש בזהוב אחד, שהוא מזוייף, וביקש להחזירו.

אמר לו הגבאי:

הנח לו! הוא רימה אותנו בזהוב אחד, ואילו אנחנו רימינו אותו בשבעה-עשר זהובים…

623 בשעה של בדיחות-הדעת שאל צדיק את הגבאי שלו:

שמא יכול אתה להיות כמותי?

השיב הגבאי:

הן, רבי. הכל הייתי יכול לעשות כמותך, חוץ מדבר אחד.

אמר לו הצדיק:

אותו דבר אחד מהו?

החזיר לו הגבאי:

רבי, יכול הייתי להאנח כמותך, לפקוד עקרות כמותך, להתפלל על החולים כמותך, – הכל הייתי יכול. אבל לחפון בערב את “הפדיונות” מעל השולחן ולשלשלם לתוך הכיס בלי חיוך כל-שהוא לא הייתי יכול.

624 שאל חסיד לחברו:

מה היינו עושים, אילו לא היה, חלילה, ממון בעולם?

מה “פדיון” היינו נותנים לצדיק?

החזיר לו חברו:

חכם! אילו לא היה ממון בעולם, לא היו גם צדיקים בעולם…

625 מוֹסר נכנס אצל צדיק ודרש מאתו ממון – שכר שתיקה. אם לאו – ילך וימסור. חרד הצדיק חרדה גדולה והתחיל מדבר על לבו, שיעשה תשובה וישוב מדרכו הרעה. אמר לו המוסר:

רבי, טועה אתה. דרכי שלי ודרכך שלך שתיהן שוות.

נתרגש הצדיק וצעק:

רשע! עכו"ם!

היסה אותו המוסר ואמר לו:

רבי, לחינם אתה כועס. בדוק ותוכח, שיפה אמרתי. כידוע, נחלקו רבותינו בפירוש הכתוב “ויאבק איש עמו” ⁷; חד אמר: “כמלאך נדמה לו”, וחד אמר: “כעכו”ם נדמה לו“. ולכאורה קשה: פלוגתא רחוקה כזו, מלאך ועכו”ם, מניין? אלא, שעל אותו כתוב עצמו דרשו רבותינו ואמרו: “על עסקי ממון בא”, “להונות את יעקב בא”. וכשאדם בא להונות את יעקב ומתכוון לממונו, שתי דרכים טובות לפניו: אם להיות דומה למלאך, או להיות דומה לעכו"ם…

626 שאלו למתנגד:

למה נהגו החסידים לקרוא למיתת אדמו"ריהם “הסתלקות”?

החזיר המתנגד:

הדין עמהם, שהרי שנינו: “גזל אחד מחמישה ואינו יודע מאיזה גזל – מניח גזילה ביניהם ומסתלק”… ⁸

627 צדיק מפורסם בא לשדליץ, ומיד התחיל העם מביא לו פקדונות ומבקש עצות וברכות מפיו. למחר נכנס אצלו הרב רבי ברוך-מרדכי, וכשראהו הצדיק נתמלא קורת-רוח, שאדם גדול כזה בא להקביל את פניו, ומפני הנימוס התענו ושאל:

למה טרח מר?

החזיר לו רבי ברוך-מרדכי:

רציתי לראות בעיני ממש, כיצד יהודי ירא-שמים לוקח כסף חינם?

628 חסידים סיפרו במעמדו של רבי דוד גרודנה על חכמתו ואור-פניו של צדיק אחד מצדיקי-הדור. נענה רבי דוד ואמר:

שימעו ואספר לכם מעשה, שהיה בי. פעם אחת, כשהייתי נער, יצאתי מן הבית וראיתי קהל גדול בקצה הרחוב. מיד רצתי לשם ושאלתי: “מה אירע”? החזירו לי: “כאן מראים חתול אנגלי”. ביקשתי להסתכל בחתול האנגלי ואמרו לי: “צריך לשלם קופיקה תחילה”. בן-עניים הייתי וחסתי על הקופיקה, אלא שלא יכולתי לכבוש את יצרי, פישפשתי ומצאתי קופיקה בכיסי – ושילמתי. כיוון ששילמתי קם אדם אחד, בעל החתול, ונתן לי להציץ לתוך חרך של קיטון, עשוי כמין ארון. הצצתי וראיתי – חייכם, רבותי, חתול ככל החתולים שבעולם… אותה שעה למדתי: מקום שקהל רב, והכל מבקשים להסתכל, ואין נותנים לשום אדם להסתכל, אלא אם-כן משלם קופיקה תחילה, ולאחר שמשלם מציץ לתוך חרך – נעשה כל חתול פשוט חתול אנגלי…

629 רבי מאיר-שמחה כהנא היה אומר:

יכול אדם להתחפש עד כדי שיהא נראה גנרל, ואפילו עד כדי שיהא נראה דוכס או מלך. אבל אין אדם יכול להתחפש עד כדי שיהא נראה רבי של חסידים, משום שכיוון שהוא לובש משי וחובש “שטריימל” ומעמיד לו גבאי ונוטל “פדיונות” – הרי הוא כבר רבי ממש…

630 שאל חסיד לרבו:

רבי, מה טעם אנו מתאבלים על גלות השכינה, ואין אנו מתאבלים על גלות המקום ברוך-הוא בכבודו ובעצמו?

החזיר לו הרבי:

כבר הסבירו חכמים ואמרו: “טלטולי דאיתתא קשין מדגברא”… ⁹

631 פעם אחת נזרקה מימרה מפיו של הרבי:

פשטידה של שבת ממתיקה את הדינים.

תמה הזקן שבמקורביו ושאל:

רבי, לא תקיעת-שופר ממתיקה את הדינים?

הסביר לו הרבי:

איתא להא ואיתא להא. תקיעת-שופר ממתיקה את הדינים בראש-השנה, ופשטידה – כל שבת ושבת. והא ראיה: ראש-השנה, שחל להיות בשבת, אין תוקעים.

[נוסח אחר, שאינו עניין כלל לצדיקים וחסידים:

שאלו לליצן:

שמשיאל, הדרניאל וטרטיאל, הממונים על התקיעות של ראש-השנה, במה הם עסוקים כל השנה?

החזיר הליצן:

כל השנה הם משגיחים על הפשטידה של שבת, שלא תארע לה שום תקלה. תדע לך שכך: ראש-השנה, שחל להיות בשבת, כששמשיאל, הדרניאל וטרטיאל טרודים בפשטידה, אין תוקעים.]

632 מתורתו של הזקן, עליו השלום:

“ארבעה אבות נזיקין: השור והבּוֹר והמבעה וההבער” ¹⁰. היינו נזיקין, היינו מזיקין. השור זה עשו, שנאמר: "שור אוכל עשב " ¹¹; “הבור זה בלעם, שנאמר: בלעם בן-בעור " ¹²; המבעה זה לבן, שנאמר: “לבן שנים מחלב” ¹³, וההבער זה אחשורוש, שנאמר: וחמתו בערה בו” ¹⁴.

633 אמרו עליו על הזקן:

עשר בנות היו לו, ואפילו אחת מהן לא היתה בת תלמיד-חכם.

634 אדמו"ר מפורסם, גדול בנגלה ובנסתר, הוריש את כיסאו לבנו, שלא היה לא בנגלה ולא בנסתר. ליגלגו המתנגדים ואמרו על אותו בן, שהוא בבחינת בנות-לוט:

מה בנות-לוט מילאו כריסן מאביהן, אף הוא מילא כריסו מאביו, אלא שבנות-לוט הן ידעו ואביהן לא ידע, ואילו הוא – אביו ידע, והוא אינו יודע…

635 משכיל הערים ותפס מקום בשולחנו של צדיק. נתן בו הצדיק עין בוחנת והכיר בו, שלא כאן מקומו. נמלך ושאל אותו:

מה שמך?

קלמן שמי, – השיב המשכיל.

נאנח הצדיק:

“וי, וי, “קלמן” ראשי-תיבות”: “כיזבנו, לצנו, מרדנו, ניאצנו”.

גיחך המשכיל:

רבי, טעית, “קלמן” כותבים בקו“ף ו”כיזבנו" – בכ"ף.

החזיר לו הרבי:

אם למדת דקדוק, לא למדת רש“י. דוק ותשכח, שרש”י הקדוש כתב בפירוש: “בת קו”ף כבת כ“ף” ¹⁵.

636 כל ימיו היה רבי אייזל חריף מקנתר את החסידים ואת אדמו"ריהם, אף-על-פי שהוא גופו בנו של חסיד היה. פעם אחת קינתרו החסידים אותו ואמרו לו:

בוא וראה, שכוחו של אדמו“רנו גדול מכוחך שלך. אתה רב בסלונים ואין אתה בעל-מופת, ואילו רבי אברהם אדמו”ר הוא בסלונים ובעל-מופת הוא.

החזיר להם רבי אייזל:

כך נאה לי וכך נאה לו. כתוב בתורה: “כי יקום מקרבך נביא או חולם חלום, ונתן לך אות או מופת” ¹⁶. וקשה: היה לו לכתוב “אות ומופת”, ולא “אות או מופת”. אלא ללמדך: כל שיודע אות אינו יודע מופת, וכל שיודע מופת אינו יודע אות…

637 שני חסידים התווכחו:

רבו של מי גדול?

זה אמר:

רבי שלי גדול, שכן הוא לומד תורה כל היום, עד שאין שעתו פנויה לתפילה.

וזה אמר:

רבי שלי גדול, שכן הוא מתפלל כל היום, עד שאין שעתו פנויה לתורה.

שאל הראשון:

ומה יעשה רבך, אם יבוא משיח ויאמר, שתלמוד גדול?

השיב השני:

אם כך יאמר משיח, ישב רבי וילמד עשר שנים רצופות עד שייעשה גדול בתורה. אבל מה יעשה רבך, אם יבוא משיח ויאמר, שתפילה גדולה?

השיב הראשון:

אם כך יאמר משיח, יפרוש רבי מן התורה עשר שנים רצופות עד שייעשה עם-הארץ גמור כרבך שלך.

הבל-הבלים! – קרא השני מתוך חדווה של ניצחון. – עם-הארץ כרבי שלי לא יהיה רבך שלך עד העולם.

638 זייפן עשה עצמו צדיק ובא להתארח בביתו של מוכסן עם-הארץ. תחילה עמד המוכסן לפניו ברתת ובזיע, ולסוף נתמלא רוח-גבורה ואמר לאורחו:

רבי, שמא כדאי והגון אני בעיניך לדעת, מי אתה?

החזיר לו הלה:

רואה אני, שאתה כדאי והגון לכך, ואגלה לך סוד זה. אני נכדו של הדובר שקרים.

ראה הגבאי, כמה נהרו פניו של המוכסן, שזכה לאכסן בביתו אורח כזה, וביקש להנותו עוד יותר. רכן אליו ולחש לו:

מחמת ענווה הוא אומר כך. לפי האמת הוא הדובר שקרים עצמו.

639 מתנגד נכנס אצל צדיק וראה אותו מעווה פניו ומלכסן עיניו כלפי מעלה. עשה גם המתנגד כך. זעף הצדיק ואמר לו:

עוויות משונות אלו למה?

השיב המתנגד:

אף אני שואל, עוויות משונות אלו למה?

אני, – אמר הצדיק, – מלאכים אני רואה.

ואני, – החזיר המתנגד, – אלוּפים ¹⁷אני רואה…

640 צדיק ומתנגד נזדמנו לקרון אחד של המחלקה השלישית.

ביקש המתנגד לקנתר את הצדיק ואמר לו:

תמה אני, כיצד צדיק גדול כמותו מוחל על כבודו ונוסע במחלקה השלישית כאדם מן השוק.

החזיר לו הצדיק:

לא כל הצדיקים שווים למדריגה. יש צדיק ממדריגה ראשונה, ויש צדיק ממדריגה שלישית. אני מן המדריגה השלישית ומקומי נאה לי כאן. אבל עליך אני תמה. אתה, שחצוף אתה מן המדריגה הראשונה, מה לך כאן, במחלקה השלישית?

641 בעל-שם בא לעיירה ומן הבוקר עד הערב עמד העם עליו לבקש מאתו רפואות וסגולות לכל מיני מיחושים ומרעין בישין. היה שם אפיקורס אחד, לבש גבורה ואמר:

עתה תראו: אלך אליו ואשטה בו לעין-כל, ושום רעה לא תאונה לי.

נכנס אצל בעל-השם ואמר לו:

אליך באתי, איש-האלהים, כי תאסוף אותי ממיחושי.

שאל לו בעל-השם:

מיחושיך מה הם?

החזיר האפיקורס:

זה כמה נטלו ממני חוש-הטעם, חוש-האמת וכוח-הזיכרון.

יצא בעל-השם למקום שיצא והביא בידו מה שהביא, ניגש אל האפיקורס והרעים עליו:

פתח פיך!

נבהל האפיקורס ופתח פיו, ומיד הטיל בעל-השם לתוכו מה שהיה בידו.

טפו! – צעק האפיקורס ורקק רקיקה גדולה. – טינופת!

אמר לו בעל-השם:

מה תצעק? חולה באת אלי ורפואה היתה לך: טעם טעמת, אמת אמרת וגם זכור תזכור, שטינופת אכלת…

642 ערב ראש-השנה נתגברוּ הדינים ועצבות תקפה את הצדיק: נתייחד בחדרו ולא נתן לשום אדם להיכנס אצלו. שמים לבשו קדרות והיה העולם שמם… וכשהגיעה שעת ערבית והצדיק יצא מחדרו להתפלל עם הציבור וראה, כמה מרובים החסידים, שבאו אליו לימים נוראים, נתמלא פתאום צחוק פיו. נזדעזעו החסידים:

על מה הוא צוחק?

היה שם פיקח אחד מאנ"ש ואמר להם:

יפה הוא צוחק. קל-וחומר מדויד המלך, עליו השלום. מה דויד, כשנכנס למרחץ וראה “ראייה” אחת, מיד היתה דעתו מתיישבת עליו ושוחק, הרבי יחיה, שרואה לפניו כמה וכמה “ראייות”, אינו דין שתתיישב עליו דעתו וישחק…

(להבנת הבדיחה החריפה הזאת עי' מנחות מג, ב, מה שאמרו שם על דויד).

643 היה יריד גדול של סוסים ומוכרי-בהמות, וירדו לשם הרבנים של הסביבה לדון ולתקן תקנות, שהשעה היתה צריכה להם. האדמו"ר של החסידים לא נצטרף לרבנים וישב בביתו. אמרו לו:

רבי, מה טעם אין אתה יורד אל היריד?

השיב הוא:

עלי שורה ברכה של אבא, עליו השלום, והסוסים והבהמות עולים אלי…

644 רבי משה-מרדכי, בנו ויורש-כסאו של האדמו"ר הזקן ממקארוב, לא נהג סילסול בעצמו: מלבושיו היו תמיד מלבושי סוחר, וכשהלך בדרך לא היתה פמליה הולכת עמו.

פעם אחת נסע ברכבת. נטפל אליו יהודי אחד, שלא ידע אותו, ומעניין לעניין סיפר לו עסקי מסחרו, וקבל לפניו שעסקיו אינם מצליחים. לאחר שסיים, שאל את רבי משה-מרדכי:

ומעלתו במה הוא עוסק?

השיב לו רבי משה-מרדכי:

אני יש לי עסק בבהמות, והוא, ברוך השם, מצליח…

645 בזמנו של רבי דוד גרודנה, רבה של ווידז, היתה קהילה זו קצתהּ מתנגדים וקצתהּ חסידים, והחסידים רובם חסידי קוֹפוּסט. וכנהוג, היו החסידים עולים לאדמו"רם קודם ימים נוראים.

פעם אחת, בין כסה לעשור, נכנס אצל רבי דוד עגלון זקן. ראה רבי דוד שפניו עגומים ואמר לו:

מה אירע לך?

נאנח העגלון:

רבי, סוסי אבדו, ואינני יודע היכן לבקש אותם. שמא, רבי, תייעץ לי עצה טובה?

החזיר לו רבי דוד:

עצתי, שתמהר ותלך לקופוסט. הרבה סוסים עלו לשם עכשיו; שמא תכיר ביניהם גם את שלך.

646 אגדה של מתנגדים.

לאחר שמכר עשו את הבכורה ליעקב נעשה חוטב-עצים ושואב-מים, והיה מצטער, שמלאכה קשה ובזויה כזו מזומנת לו. לימים נמלך ואמר: “אלך ואראה, מה מלאכתו של יעקב, שלקח את בכורתי”. עמד והלך לבקש אותו. בא לעיר וראה: רבים נכנסים לבית-מדרש. נכנס גם הוא ומצא: יעקב עומד על הבימה ודורש לפני הקהל, והוא נהנה והקהל נהנה, והכל נותנים לו כבוד גדול. נתמלא עשו קנאה גדולה ואמר לו: “יעקב, רד ואני אעלה במקומך! מתחרטני על כל אותו עסק של מכירת הבכורה”. אמר יעקב: “מי ידון עם עשו וישלם?”, ומיד נשא את רגליו וירד מן הבימה, ועשו עלה במקומו. וכיוון שעשו פתח פיו שלו לדרוש צחק כל הקהל ונשמט אחד-אחד.

ראה עשו, שכך עלתה לו, נתכעס ואמר: “הכי קרא שמו יעקב, ויעקבני שלישית: משך את כל הקהל אחריו – ונמלט. אלך ואראה, מה מלאכתו עכשיו”. עמד והלך לבקש אותו. בא לעיר וראה: מזמוטי חתן וכלה נכנסים לחצר של בית-כנסת. נכנס גם הוא ומצא: החצר מלאה קהל רב, החתן והכלה עומדים תחת החופה, ויעקב מברך ברכות-האירוסין וטועם מן הכוס, והוא שמח והקהל שמח, והכל נותנים לו כבוד גדול. נתמלא עשו חמה וצעק: “יעקב, אם חפץ חיים אתה, מהר ולך מכאן, ואני אסדר את הקידושין במקומך!” אמר יעקב: “גזרתו של עשו גזרה”, ומיד נשא את רגליו והלך לו, ועשו נטל את הכוס. וכיוון שעשו נטל את הכוס, גירגר אותה כולה בבת-אחת, ולא הניח בשביל החתן והכלה ולא כלום. נבהל כל הקהל וברח, נבהלו החתן והכלה וברחו גם הם.

כעס עשו כעס גדול ואמר: “יבוא עכשיו לידי, ולא אניח לו עוד”. עמד והלך לבקש אותו. בא לעיר וראה: חצר גדולה ויפה מוקפת חומה, ורבים בוקעים בה: הללו יוצאים והללו נכנסים. נכנס גם הוא ומצא: בחצר הגדולה והיפה בית גדול ויפה, ובבית הגדול והיפה כיסא רם ונישא, ובכיסא הרם והנישא יושב יעקב לבוש משי וחבוש מצנפת, מימינו גבאים ומשמאלו שמשים, מלפניו “פדיונות” ומאחוריו קהל רב, פיו לא יפתח רק עיניו יעווה וראשו יניע לכאן ולכאן, וחסידיו יגילו ברעדה ויקראו לו “קדוש וברוך”! – נחה דעתו של עשו ואמר: “עכשיו הגיעה שעתי שלי!”, ומיד טפח ליעקב טפיחה יפה והבריחו, והוא ישב במקומו, – ועדיין הוא יושב שם, ואין פיטורים לו…

647 שאל הירשל אוסטרופולר את רבי ברוך:

רבי, מה נשתנו הצדיקים של עכשיו מן הצדיקים הקדמונים, שהצדיקים הקדמונים היו עניים מרודים ונתונים בסתר-המדריגה, ואילו הצדיקים של עכשיו כולם עשירים מופלגים והכל נותנים להם כבוד וגדולה?

אמר לו רבי ברוך:

הירשל, שמא אתה יודע?

החזיר לו הירשל:

הן, אני יודע. פעם אחת יצאתי לשוק וראיתי קבצן סומא יושב על הקרקע ושר שירים יפים. רבים עומדים עליו, ורק מעטים זורקים לו פרוטות קטנות. לימים נכנסתי לבית-הכנסת ושמעתי חזן עומד ומתפלל בנוסח ניגוניו של אותו קבצן ונוטל שכר הרבה, וכבודו גדול בעיני הבריות. נמצאתי למד, שכל המתחפש ועושה עצמו מה שאינו – סופו, שהוא זוכה לעושר וגדולה. אף הצדיקים כך. לשעבר היו הצדיקים צדיקים ממש, ולא נתנו להם לא ממון ולא כבוד; עכשיו, שאין הצדיקים צדיקים ממש, אלא הם מתחפשים ועושים עצמם צדיקים, נותנים להם גם ממון הרבה וגם כבוד הרבה.

648 ערב-שבת נכנס הירשל אצל רבי ברוך ופניו עגומים.

אמר לו רבי ברוך:

הירשל, שמא דבר רע אירע לך, חלילה?

החזיר לו הירשל:

הן, רבי; שתי פגישות רעות אירעו לי היום. ומעשה שהיה כך היה. בהשכמת-הבוקר, כשיצאתי לשוק, פגשתי את היצר הרע. נתתי לו שלום והחזיר לי שלום, ומעניין לעניין סחתי לפניו את צערי, שאני רעב ובני-ביתי רעבים, ואין בידי אפילו פרוטה לשבת. אמר לי: “לך וקח כף של כסף במטבחו של רבי ברוך ומכור; דמיה יספיקו לך גם לשבת וגם לאחר-שבת”. אמרתי: עצה טובה היא זו, – ומיד הלכתי לעשותה. פתאום הפסיק לי היצר הטוב את הדרך. נתן לי שלום והחזרתי לו שלום, ומעניין לעניין שאלני, מה שיחה היתה לי עם בעל-דבבוֹ, היצר הרע? ספרתי לו. אמר לי: “הירשל, כתוב בתורה: 'לא תגנוב’… מוטב, שתלך לרבי ברוך ותספר לו, למה הגעת, וחזקה שהוא יעזור לך”. אמרתי לו: “מתירא אני מפני רבי ברוך, שרגזן הוא. שמא תלך עמי ותהיה לי לפה אליו?” סירב ואמר לי: “כיצד אלך אליו, ואני מימי את פניו לא ראיתי ומעולם לא לקחתי דברים עמו?”…

649 כשנכנס הרבי למרחץ מסר את שעון-הזהב שלו לבלן ואמר לו:

תלה אותו במקום גבוה, שלא תשלוט בו ידם של הצדיקים ¹⁸.

עשה הבלן כמצוותו של הרבי ותלה את השעון במקום גבוה. לא נחה דעתו של הרבי וחזר ואמר לבלן:

מוטב, שתתלה אותו במקום גבוה עוד יותר, שלא תשלוט בו גם ידם של בעלי-תשובה ¹⁹…

650 חסיד ריז’יני ספר לרבי ישראל על הסגופים המרובים והקשים, שהוא מסגף את עצמו:

אין הוא טועם שום משקה בעולם, חוץ ממים, מסמרים תקועים לו בסנדליו, “גילגול-שלג” הוא מקיים בכל יום, וכל יום הוא גם לוקה ארבעים.

זקף רבי ישראל אצבע כלפי החלון ואמר לו:

רואה אתה את זה שבחצר. אף הוא אינו טועם שום משקה בעולם, חוץ ממים, אף הוא מסמרים תקועים לו בסנדליו, אף הוא מקיים “גילגול-שלג” כל יום, אף הוא לוקה כל יום ארבעים וגם יותר מארבעים – ואף-על-פי-כן אינו אלא סוס?

651 נחלקו הצדיקים משושלתו של הרב מאפטה והצדיקים משושלתו של המגיד הצ’רנובילי במנהגי “שולחן”: האפטים היו אוכלים ושותים כבני-אדם, והצ’רנובילים לא היו טועמים אלא משהו מכל תבשיל וחוזרים ועושים את התבשיל כולו “שיריים” לחסידים.

פעם אחת הסב צדיק אפטי ב“שולחנו” של צדיק צ’רנובילי, ותמה הצ’רנובילי, שאורחו מרבה כל-כך באכילה ושתיה.

אמר לו האפטי:

שנינו יש לנו מלחמת-היצר. אותנו הוא מבקש לפתות לצומות וסיגופים, ואתכם הוא מבקש לפתות לאכילה ושתייה. ושנינו אין אנו נפתים לו וכובשים אותו. אלא שבינתיים, עד שהוא נכבש, אנו, האפטים, אוכלים ושותים, ואתם, הצ’רנובילים, רעבים וצמאים…

[ב]

652 אתמול בשעת “שולחן”, – ספר חסיד למתנגד, – גלה הרבי רזין דרזין בלמ“דין שב”מצפצפים".

ליגלג עליו המתנגד:

חסיד עם-הארץ! ב“מצפצפים” אין אפילו למ"ד אחת.

מתנגד שוטה! – חזר וליגלג החסיד על המתנגד. – אותה שעה הוציא הרבי יחיה את הלמ“דין מ”וחלקלקות" והטיל את כולן ב“מצפצפים”.

653 חסיד ביקש לעלות לרבו ולא היה כסף בידו להוצאות-הדרך. מישכן את הטלית והתפילין, לווה כסף ועלה. אמרו עליו המתנגדים:

הדא הוא דכתיב: “צדיק כתמר” ²⁰– אף לתמר נתן יהודה משכון.

654 חסיד עשה סחורה בחמאה, וכדי שיראה ברכה, שיתף את הרבי במסחרו. לא היה ימים מרובים וממונו נשאר בידי הרבי. ליגלגו עליו המתנגדים:

רבי יפה קנית לך! החמאה מודיעה.

החזיר להם החסיד:

מתנגדים חמורים, לחינם אתם מלגלגים. רבי יפה הוא, אבל לא שותף יפה לחמאה.

655 רב של מתנגדים וצדיק של חסידים נזדמנו למסיבה אחת.

פתח הרב בדברי-תורה והחזיר לו הצדיק – סיפורי-מעשיות על סוסים יפים. ליגלגו המתנגדים על החסידים. כעסו החסידים:

בילמו פיכם, מתנגדים-חזירים! כמה מעלות טובות למחשבותיו של רבנו על מחשבותיו של רבכם.

החזירו להם המתנגדים:

אמת ויציב! והא ראיה: רבנו חושב בשעה זו מחשבות על רבכם, ואילו רבכם חושב בשעה זו מחשבות – על סוסים יפים…

656 שאל מתנגד לחסיד:

מה עניינם של שיריים, שאתם חוטפים מעל שולחנו של הרבי?

הסביר לו החסיד:

שיריים של צדיקים מבטלים דינים.

נענה המתנגד ואמר:

יפה אמרת. שיריים של צדיקים מבטלים דינים, ולפיכך אין עליהם לא דין מים ראשונים ומים אחרונים, ולא דין ברכה ראשונה וברכה אחרונה.

657 בחבורה של מתנגדים ספר אחד מהם בגנותו של צדיק.

היה שם גם חסיד אחד, קפץ וקרא:

עפר לפיך! הרבי יש לו כל ערב-שבת גילוי-אליהו ואתה מתחצף לספר בגנותו.

שאל המתנגד:

זו מניין לך, שיש לו גילוי-אליהו כל ערב-שבת?

השיב החסיד:

מפיו הקדוש שמעתי.

ליגלג עליו המתנגד:

שמא הוא משקר?

צעק החסיד:

רשע! אדם, שיש לו גילוי-אליהו, ישקר?!

658 הירש-ליב בדחן טייל בשוק וכלב רץ לפניו. פגע בו חסיד אחד ואמר לו:

הירש-ליב, מאימתי נעשית רבי, שגבאי רץ לפניך?

החזיר לו הבדחן:

שמא ראית מימיך גבאי הולך בראש? הרבי הולך בראש…

659 חסידי ליבּאביץ' ליאדי וקוֹפוּסט ²¹נסעו קודם ימים נוראים לרביהם ונזדמנו לקרון אחד של הרכבת. התחילו מדיינים אלו עם אלו. הללו אמרו:

אין חכמה אלא בליבאביץ.

הללו אמרו:

אין קדושה אלא בליאדי.

והללו אמרו:

אין חסידוּת אלא בקופוסט.

אחד מן הנוסעים בקרון שתק ולא אמר כלום. שאלו אותו:

ולהיכן אתה נוסע?

אני נוסע לסירוֹטינה ²², – השיב השתקן.

לסירוטינה? מה ראית? – תמהה כל החבורה.

יש לי שלושה טעמים חשובים בדבר.

דהיינו? – שאלה כל החבורה פה אחד.

החזיר הלה:

אשה ושני בנים יש לי שם.

660 שאל חסיד למתנגד ירא-שמים:

ירא-שמים כמוך, כיצד אין אתה מאמין בצדיקים הקדושים?

השיב המתנגד:

חכמים אמרו, שיהא אדם, “מהלך אחרי מידותיו של הקדוש ברוך-הוא: מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון, מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הלבש ערומים” ²³, ומכאן – מה הוא “בקדושיו לא יאמין” ²⁴, אף אני בקדושיו לא אאמין.

661 שאלו למתנגד:

למה היכה הקדוש ברוך-הוא את המצרים בכינים? מוטב, היה מכה אותם בחסידים, ומביא עליהם שתי מכות בבת-אחת – מכת-חסידים ומכת-כינים.

החזיר המתנגד:

לא קשה. רצונו של מקום היה, שילקו גם הזכרים וגם הנקבות, ואילו חסידים מצויים בעיקר אצל נקבות.

[נוסח אחר:

החזיר המתנגד:

גל וי וידוע היה לפני הקדוש ברוך-הוא, שסוף-סוף יצטרך להסיר את הכינים מן המצרים, ואלמלי הכה אותם בחסידים, לא היה יכול להסיר אותם מן המצריות…]

662 מרשימותיו של מתנגד זקן:

“קיימא לן: חסיד אין מניחים לו בלילה לא בקבוק יי”ש מראשותיו ולא נערה-בתולה מרגלותיו. מה טעם? – חוששים למעשה-ניסים: שמא למחר יימצא הבקבוק ריק והבתולה – מלאה"…

663 שאלה נשאלה בחבורה של ליצנים:

משה רבנו חסיד היה, או מתנגד היה?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

מסתבר, שמשה חסיד היה; אילמלי מתנגד הוא, לא היה נותן להם לישראל ארבע כוסות, אלא היה נותן להם ארבעה פרקים משניות.

ועוד שאלה נשאלה באותה חבורה:

המן חסיד היה, או מתנגד היה?

נענה שני מן החבורה ואמר:

והכתוב אומר: “והמן נופל על המיטה” ²⁵, דרש רבי אלעזר: “מלמד, שבא מלאך והפילו עליה” ²⁶. ומכאן, שהמן מתנגד היה; אילמלי חסיד הוא, לא היה זקוק למלאך, שיפילו עליה…

664 חסיד התפלל בדבקות עצומה: התאנח, זעק, היטיח ידיו בכותל. נטפל אליו מתנגד אחד ואמר לו:

רצונך, שתסביר לי, את מי אתה מתכוון לרמות? את הקדוש ברוך-הוא? בוחן כליות הוא. את הבריות? אין ציבור שוטה. אלא מה, את עצמך אתה מתכוון לרמות? מה חכמה היא זו לרמות את השוטה?

665 מתנגד הוצרך לירד לפני התיבה בציבור של חסידים והזקיקוהו להתפלל נוסח ספרד. לאחר שסיים התקלסו בו החסידים ואמרו לו:

אף-על-פי שמתנגד אתה, אמרת “ויצמח פורקניה ויקרב משיחו”.

החזיר להם המתנגד:

תנוח דעתכם! כך אמרתי, אבל לא לכך, חלילה, התכוונתי…

[נוסח אחר:

החזיר להם המתנגד:

תנוח דעתכם! כך אמרתי, אבל לא ל“בחייכון וביומיכן” התכוונתי.]

666 מעשה בחסיד שנזדמן בשבת לבית-מדרש של מתנגדים וביקש מאת הגבאי, שיתן לו לירד לפני התיבה, משום שחייב-“יאהרצייט” הוא. הסכים הגבאי על תנאי, שלא ישנה כלום מנוסח-אשכנז. קבל עליו החסיד וירד לפני התיבה והתפלל שחרית ומוסף. לאחר שסיים ועלה מלפני התיבה, ניגש אליו הגבאי ושיבחו, שלא נכשל בנוסח. נענה החסיד ואמר:

אף-על-פי-כן, רימיתי אתכם. “תיקנת” אמרתי בקו"ף ²⁷.

667 שאלו לחסיד:

מה בין מתנגד לחזיר:

החזיר החסיד:

חוץ מזה, הלא גם מתנגד הוא…

668 חסיד שנתפקר נטפל לחבורה של מתנגדים ולגלג בפניהם על רבו. נענה אחריו גם מתנגד מן החבורה והוסיף ליגלוג משלו. מיד קפץ החסיד וסטרו:

חצוף! אל תגע ברבי…

תמהה כל החבורה:

לא אתה פתחת ראשון בליגלוג?

החזיר הסוטר:

אף-על-פי-כן עדיין נשתיירה בי, ברוך השם, מידת-חסידות עד כדי לסטור למתנגד, המעיז ללגלג על רבי.

669 מתנגד זקן נכנס למניין של חסידים על-מנת להתפלל מנחה. עד שנטל ידיו ואמר “אשר יצר” מלה במלה נגש אליו חסיד אחד, מן החריפים שבחבורה, וקרא לו בקול רם:

זקן שוטה!

נעלב המתנגד והגישו לדין. ראשון טען המתנגד ותבע את עלבונו. וכשהגיע תורו של החסיד להחזיר תשובה, משך בכתפיו ואמר:

תמה אני, מה תביעה יש לך עלי? אם אתה מותר לך להיות זקן שוטה, אני מדוע אסור לי לאמר “זקן שוטה”?…

670 שבת אחרי מנחה נכנס חקרן לבית-מדרש של חסידים ומצא אותם מסיבים בסעודה שלישית. התכוון ללגלג עליהם ואמר להם:

שתו ואיכלו, חסידים, ופטמוּ את הנשמה היתרה שלכם.

נענה אחד מן המסובים ואמר לו:

היכבד ושב עמנו ופטם גם אתה את הנשמה היתירה שלך.

גיחך החקרן:

אני אין לי אלא נשמה אחת.

החזיר לו החסיד:

אבל יתירה היא…

671 אמר מתנגד לחסיד:

בוא וראה, מה בינינו לבינכם. אנו, כיוון שגומרים להתפלל, מיד אנו לומדים פרק משניות ואומרים קדיש דרבנן, ואילו אתם – עוד “אשרי” ו“בא לציון” בפיכם וכבר אתם שותים “תיקון”.

החזיר לו החסיד:

מה תימה יש בדבר? אתם תפילתכם תפילה מתה היא, ודין הוא שתלמדו עליה משניות ותאמרו עליה קדיש, ואילו אנחנו – תפילתנו תפילה חיה היא, ויפה לגימה לחי.

672 כשמת בוויטבסק שמחה ליפמאנ’ס, שרדף את החסידים והיה גם באותה עצה להלשין את בעל “התניא” למלכות, שמחו החסידים שמחה גדולה, רקדו ושרו:

“שמחה לארצך – וששון לעירך”… ²⁸

673 י"ט כסלו ²⁹עשו החסידים הילולה רבה, כנהוג. שתו הרבה, אכלו הרבה ורקדו הרבה. בין ריקוד לריקוד קם הזקן שבחבורה על רגליו, תלה עיניו לשמים ואמר:

ריבונו ומאריה דעלמא כולא! בקשה אחת יש לי אליך: הלואי ושונאי שלי ושונאיהם של כל ישראל יהיו – מתנגדים.

674 רבי יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”, ראה מינות מפורשת ב“לשם ייחוד קודשא בריך-הוא ושכינתיה”, ועל החסידים, שנהגו לאמרו, כתב: “אלו הם מחריבי-הדור, ועל דור יתום זה אני אומר: ‘כי ישרים דרכי ה’ וצדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם'” ³⁰. לאחר שנדפס ספרו (פראג תקל"ו) ונמכר כולו, ביקש המדפיס הסדילקובי להדפיסו שנית, וכדי לקנות את לבם של החסידים אמר להשמיט באותה תשובה את המלה “וחסידים” ולסדר במקומה “ופושעים”, כלשון הכתוב ³¹. הגיע הדבר לרבי יחזקאל, הקפיד ואמר:

תמה אני, למה אומרים הללו לקלקל מה שאני תיקנתי? אני עשיתי את “הפושעים” “חסידים”; עכשיו באים הם ומבקשים לעשות את “החסידים” – “פושעים”…

675 רבי יעקב, המגיד מדובנה, נזדמן פעם אחת ל“שלחנו” של “המגיד הגדול”, רבי דוב-בּר ממזריץ'. באמצע הסעודה פתח רבי דוב-בר בנגון, ומיד נתלהבו החסידים ויצאו לרקוד.

ראו החסידים, שרבי יעקב עומד ותוהה, ואמרו לו:

מתנגד, על מה אתה תוהה?

החזיר להם רבי יעקב:

עולם הפוך אני רואה, ועליו אני תוהה. בנוהג שבעולם, צוענים שרים והדוב מרקד, ואילו כאן – הדוב שר והצוענים מרקדים…

676 רבי יעקב בא לעיר אחת ובין מנחה למעריב עלה על הבימה לדרוש. קפץ חסיד אחד ממקומו, טפח בידו על התיבה והתחיל: “והוא רחום יכפר עוון” ³². ירד רבי יעקב מן הבימה, ניגש אליו ואמר לו:

מה ראית לקצץ בכתובים? תחילה נאמר: “ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו, ולא נאמנו בבריתו”, ואחר-כך – “והוא רחום יכפר עוון” ³³.

677 רבי יעקב נפל בידי חסידים. אמרו לו החסידים:

בשביל שמגיד אתה דינך ללקות, אלא שמענו עליך, שאתה יודע למשל משלים, ובשכר משל יפה תיפטר מן הדין. ותנאי אנו מתנים קודם למעשה, שלא תסיים בפסוק כדרך המגידים.

פתח רבי יעקב ואמר:

משל לרב, שיצא עם תלמידיו לשוח בשדה והרחיקו מן העיר. אמר הרב לתלמידים: “בני, אם תראו כלבים באים עליהם, לא תגורו מפניהם; תאמרו את הפסוק ‘ולכל בני-ישראל לא יחרץ כלב לשונו’ ³⁴, ותדבק לשונם לחיכם”. תוך כדי דיבור זנקה עדת-כלבים מן הכפר הסמוך אל הרב ותלמידיו. מיד נשא הרב את רגליו וברח; נשאו גם התלמידים את רגליהם, ואף הם ברחו. לאחר שיצאו מכלל סכנה ועמדו לפוש, אמרו התלמידים לרב: “רבי, מה ראית לברוח? היה לך לאמר את הפסוק?” החזיר להם הרב: “בני, יפה אתם שואלים, אבל מה אעשה והכלבים עזי-נפש ואין הם מניחים לאמר את הפסוק?”…

678 רבי ברוך תאומים-פרנקל, בעל “עטרת-חכמים” ו“ברוך טעם”, היא מקנאי המתנגדים, ורבי חיים האלברשטם, שנעשה לאחר-זמן מיסדה של השושלת הסאנדזית, היה תלמידו וגם נשא את בתו לאשה.

פעם אחת, כשהיה עדיין רבי חיים סמוך על שולחנו של רבי ברוך, אמר לו לרבי ברוך:

תמיהה גדולה אני תמה על מר, שאינו מאמין בכוחם של צדיקים. הרי מופת מפורסם, שעשה צדיק פלוני, ורבים ראו את הדבר בעיניהם ממש. אדם אחד שנשתטה הלך אליו לקבל מאתו ברכה, ויצא מעמו שפוי לגמרי.

החזיר לו רבי ברוך:

במופת זה גם אני מאמין. הואיל ואותו אדם הלך לצדיק לקבל מאתו ברכה, שמע מינה שוטה היה באותה שעה, והואיל ופרש מן הצדיק ויצא מעמו, הרי זה סימן מובהק שנעשה שפוי לגמרי.

679 רבי זלמן מפוזנה היה אומר:

תמה אני על החסידים, שהם שונאים אותי. כשאני מספר עם חסיד מחסידי קוצק, הריהו מגנה בעיני את הצדיק מאיזביצה, וכשאני מספר עם חסיד מחסידי איזביצה, הריהו מגנה בעיני את הצדיק מקוצק. זה הכלל: כל חסיד מגנה את צדיקו של חברו. ומה פשעי ומה חטאתי, שכולם נאמנים עלי ואני מאמין בדברי כולם?

680 רבי אריה-ליב הלר, בעל “קצות החושן”, אייב את החסידים, ועל רביהם, שנהגו ללבוש בגדי משי לבנים, היה אומר:

“לבן ביקש לעקור את הכל” ³⁵…

681 רבי אייזל חריף רגיל היה לקנתר את החסידים שבסלונים עירו. פעם אחת אמר לאחד מהם:

הקדוּשה של רבי אברהם רבכם מהיכן? יודע אני בו, שאינו גדול בתורה כלל.

השיב החסיד:

לא בתורה הדבר תלוי, אלא בבחירה הדבר תלוי.

הואיל ורבים מישראל בחרו אותו לרבי, קדושה ירדה עליו מאליה. דוגמת תרומה: כיוון שתרם אדם מישראל חיטה פשוטה לשם תרומה, מיד חלה עליה קדושה.

ליגלג עליו רבי אייזל:

חסיד עם-הארץ! בפירוש שנינו: “חרש, שוטה וקטן שתרמו – אין תרומתם תרומה” ³⁶.

682 היה יום-חורף וחלון חדרו של רבי דוד גרודנה נתכסה כולו כפור. פתאום נסתכלו התלמידים וראו: הכפור שעל החלון הולך ונמס. תמהו ושאלו לרבי דוד:

רבי, האי מאי?

החזיר להם רבי דוד:

אל תתמהו, בני. ודאי חסיד עומד שם מבחוץ ומטיל מים, ולא מצא מקום יפה לכך, אלא חלוני.

683 מפנקסו של מתנגד:

"על שלושה הקדוש ברוך-הוא כועס: על רב שמן, על גלח כחוש ועל חסיד זקן. רב פרנסתו מועטת, ושומן מניין לו? – מסתמא הוא עובר עבירה בצינעה. גלח, הכל מותר לו, ולמה הוא כחוש? – חזקה, רשעות אוכלת אותו. וחסיד זקן כבר הגיעה שעתו שייעשה רבי, אלא ודאי עצלן שבעצלנים הוא.

[נוסח אחר:

וחסיד זקן כבר הגיעה שעתו שייעשה רבי, אלא ודאי הוא חושש, שמא יצטרך לפרוש מן השתייה בפרהסיה].

684 חבורה של חסידים קנו להם סוסה זקנה, על-מנת לנסוע אל הרבי. לשאת את כולם לא יכלה הזקנה, לשאת את מקצתם גם-כן לא יכלה. נמלכו החסידים והפקירו סוסתם לחבילות ולצרורות בלבד, והם עצמם היו הולכים ברגל ומחמרים אחריה. עד שהם בוססים בחול ומחמרים אחרי סוסתם טסה ועברה על פניהם כירכרה עשירה, רתומה לשלושה סוסים אבירים, ובכירכרה – “פריץ” מיסב יחידי ומעשן סיגרה מתוך הרחבת-הדעת. הירהר הצעיר שבחבורה אחרי מידותיו של הקדוש ברוך-הוא, נאנח ואמר: רבונו של עולם, “אם לעוברי-רצונו כך, לעושי-רצונו על אחת כמה וכמה”? ³⁷

נתן בו עין הזקן שבחבורה ואמר:

צורב, לא יפה אתה אומר… אם לעוברי-רצונו – כך, לעושי-רצונו – על סוסה זקנה אחת כמה וכמה חבילות וצרורות של חסידים…

685 משיחתם של חסידים:

חסיד צעיר: הן על הטובה, כגון חתונה, ברית-מילה וכדומה, והן על הרעה, חלילה, כגון אבילות, “יאהרצייט” וכדומה, שותה אדם מישראל כוס יי"ש. מה טעם יש בדבר?

חסיד זקן: לא הלגימה עיקר, אלא הברכה עיקר. וכשם שאדם מישראל מברך על הטובה כך מברך על הרעה, ואין לך ברכה יפה מזו: “שהכל נהיה בדברו”.

חסיד צעיר: אם-כך, ישתה אדם מישראל כוס מים ויברך “שהכל נהיה בדברו”?

חסיד זקן: הואיל ואדם מישראל משבח את בוראו הן על הטובה והן על הרעה, חלילה, ועל הכל הוא מודה לו ומברך “שהכל נהיה בדברו” – כדאי והגון הוא לכך שייהנה וישתה כוס יי"ש…

686 שיחה של מתנגד וחסיד:

מתנגד: מפני מה אתה מאחר לקום לתפילה?

חסיד: משום שאני מאחר לשבת בלילה.

מתנגד: מפני מה אתה מאחר לשבת בלילה?

חסיד: משום שאני מעיין בספר.

מתנגד: מוטב, שתקדים לשכב בלילה ותקדים לקום בבוקר ותעיין בספר.

חסיד: אילו ידעתי, שאקום…

687 מרשימותיו של חסיד:

“שלושה דברים למדתי מן הרכבת, מן הטלפון ומן הטלגרף. מן הרכבת למדתי: כל המאחר רגע, מאחר הכל; מן הטלפון למדתי: כל מה שאתה מדבר כאן, נשמע שם; ומן הטלגרף למדתי: מלה בסלע”…

לא כרבי פנחס, אלא כרבי יודן, שאמר: “הבטה – מקרוב, וראייה – מרחוק”, איכה רבתי ה, ב. ↩
שמות, טו,טז. ↩
ישעיהו כו ד. ↩
בראשית לא, לב. ↩
שמות לד, כט. ↩
בראשית יט, לג. ↩
בראשית לב, כה, ועי' שם מדרש רבה. ↩
משנה יבמות טו, ח. ↩
הרבי טעה במחילת–כבודו. חכמים אמרו להיפך: “טלטולי דגברא קשין מדאיתתא”, כתובות כח, א. ↩
משנה בבא קמא א, א. ↩
תהלים קו, כ. ↩
במדבר כב, ה. ↩
בראשית מט, יב. – חידוש זה של הזקן, עליו השלום, אליבא דשמואל הוא, ש“מבעה זה השן”, בבא קמא ג, ב. ↩
אסתר א, יב. ↩
עי' רש"י לבראשית כג, א. ↩
דברים יג, ב. ↩
אלוף – Ass (בשחוק הקלפים). – דומה, שהמתנגד לא דייק ונתחלפו לו “מלאכים” ב“מלכים”. ↩
כמה מן הרביים היו קוראים לכלל ישראל “צדיקים”. ↩
עי' “מקום שבעלי–תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין”. ברכות לד ב. ↩
תהלים צב יג. ↩
בשלוש העיירות הללו, הסמוכות זו לזו, מלכו בזמן אחד שלושה מגדולי–חב“ד, ושלושתם מבית שניאורסון: בליבאביץ – רבי שמואל, בנו של בעל ”צמח–צדק“, ונחשב לחכם ובקי בהוויות–העולם; בליאדי – רבי זלמן, גם הוא בנו של בעל ”צמח–צדק“, ונחשב למופלא ביראה; בקופוסט – נכדו של בעל ”צמח–צדק“, ואף הוא רבי זלמן שמו, ונחשב לחריף ועמקן בתורת החסידות החב”דית. ↩
עיירה זו נמצאת גם היא בדרך, העולה לשלוש העיירות הקודמות.בה מלך זמן–מה הצדיק רבי לוי–יצחק (כמדומה, נינם של בעל “התניא” ושל רבי לוי–יצחק מברדיצ'ב), אבל לא זכה לשם גדול בעולמם של החסידים. ↩
צירוף של שני נוסחאות: שבת קלג, ב, וסוטה יד, א. ↩
איוב טו, טו. ↩
אסתר ז, ח. ↩
מגילה טז, א ↩
כידוע, גורס נוסח–אשכנז במוסף לשבת “תכנת” (בכ"ף), ונוסח ספרד – “תקנת” (בקו"ף). ↩
שמונה–עשרה לראש–השנה ויום–כיפור. ↩
חסידי חב“ד נהגו לעשות י”ט כסלו יום משתה ושמחה, זכר לנס, שנעשה להרב בעל “התניא”: אותו יום (תקנ"ט) נשתחרר ממאסרו בפטרבורג ↩
נודע ביהודה מהדורא קמא, יורה דעה, עמ' צ"ג. ↩
הושע יד, י. ↩
כידוע, היו החסידים מלעיבים במגידים ולא רצו לשמוע דרשותיהם. ↩
תהלים עח, לו–לח. ↩
שמות יא, ז. ↩
הגדה של פסח. ↩
תרומות א, א. ↩
נדרים נ, ב. ↩

ספר הבדיחה והחידוד: בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים

מאת

אלתר דרויאנוב

[ז]

688 היה יום-פגרה. אין “חדר”, אין מוֹרא-רב ואין עול תורה. חירות! והחבריא מתהוללת בחוץ כרצונה. זה דוהר כסייח וזה מקפץ כעגל, זה קורא כתרנגול וזה מקרקר כצפרדע. הכל מותר, ואין מוחה. נמלך הקונדס הגדול ופשט את בגדו ועמד על ראשו, והרי הוא מהלך בידיו כשרגליו מכשכשות באוויר. כל החבריה צוהלת על כוחו וגבורתו של הקונדס הגדול, העושה את הידיים רגליים. ניגש זקן אחד ונסתכל במעשי ידיו ורגליו של הקונדס, רקק רקיקה גדולה ורגז רוגזה גדולה: – ילד שוטה! כלום אין אתה יודע להלך ברגליך, שאתה מהלך בידיך?!…

689 בקרון הרכבת:

בחור מרבה שיחה עם בחורה. פתאום נסתמה השיחה ושתיקה ירדה על שניהם. לאחר שעה קלה הפסיקה הבחורה את השתיקה ואמרה לבחור: על מה אתה מהרהר עכשיו? החזיר הבחור: אני מהרהר על אותו הדבר, שגם את מהרהרת עליו עכשיו. רגזה הבחורה ופרשה הימנו: – מאוסים עלי גסי-הרוח…

690 כשהגיעה הידיעה, שהצדיק חלה מחלה מסוכנת, גזרו תענית, והכריזו שהקהל יבוא לבית-המדרש על-מנת לנדב ימי-חיים לחולה. בא הקהל ונדב. זה נדב יום אחד וזה נדב שני ימים. היה גם מי שנדב שבוע שלם.

עד שהמנדבים עמדו מסביב לשולחן ורשמו נדבותיהם ניגשה בתולה זקנה ונדבה – עשר שנים. נבהל הקהל ואחד מן המעשים שאל:

קצת בחייך?

החזירה הבתולה הזקנה:

חס וחלילה! אני רוצה להצעיר…

691 בחורים ישבו בבית-המדרש וסיפרו על ראשונים ועל אחרונים והישוו אלו לאלו. שמע פייבוש הזקן שיחתם, נענה ואמר:

מה אתם מדמים את הראשונים לאחרונים? הראשונים היו גדולים בתורה ובחכמה וגם בזיקנה. ואילו בני-אדם של עכשיו מה ממש יש בהם? לא תורה ולא חכמה, ואפילו לא זיקנה. דור של פרחחים.

אמר לו בחור אחד:

והרי אתה, רבי פייבוש, וכבר הגעת, ברך השם, לגבורות.

גיחך הזקן:

גולם! כלום מאלה של עכשיו אני? מן הקודמים אני.

692 ההוא שקבל לפני חברו על ההפקרות של הדור:

אתמול היה בבית-הקברות ובעיניו ראה כוהנים מטיילים בין קברי מתים.

פרח! – גער בו חברו.– מהבל המה יחד, גם הכוהנים של עכשיו וגם המתים של עכשיו…

693 ישב זקן במסיבה של צעירים וקבל:

אתם משתבחים בהמצאות שלכם? ואני אומר: המצאה אחת שלכם מבטלת מאה הנאות.

אמר לו בחור אחד:

סבא, שמא דוגמה אתה יודע?

התרגז הזקן:

דוגמה? הרי! מהמצאתם את הקלוֹזטים בטלה הנאת בית-הכיסא בכל העולם כולו.

694 מעשה בזקן אחד, שהיה עושה כל שנה ביום-הולדתו משתה לבניו ולבני-בניו ולכל קרוביו, ומשנה לשנה היה מפחית שנה אחת מחשבון שנותיו. פעם אחת, בשעת המשתה, קם חתנו, נשא כוס של ברכה ואמר:

חותני, חותני, במה אברכך? אם אומר לך, שתזכה לראות בנים ובני-בנים? הרי זכית לראות בנים ובני-בנים. שתזכה לזיקנה ושיבה הרי זכית לזיקנה ושיבה. אלא יהי רצון, שתזכה אתה ונזכה כולנו לשמוח, כשתגיע, אם ירצה השם, לבר-מצוה…

695 בחור ישב וכתב מכתב. נכנס סבו, נסתכל במה שהוא כותב ואמר:

כל ימי אני תמה, מפני-מה איטרי-יד כתב-ידם יפה מאוד?

התפלא הבחור:

סבא אני איני איטר-יד כלל.

החזיר לו הזקן:

ובאמת, כתב-היד שלך מכוער מאד.

696 כשהתחילו סוללים מסילות-ברזל והבריות סיפרו על קרונות המהלכים מאליהם בלי סוסים, ליגלג עליהם זקן אחד: פתי יאמין לכל דבר. אין קרונות מהלכים בלי סוסים.

לימים נזדמן אותו זקן לבית-הנתיבות ובעיניו ראה רכבות באות ורכבות יוצאות.

אן חכמתך, סבא? הנה קרונות מהלכים וסוסים אין.

כּחח הזקן אחת השתיים והחזיר:

אף-על-פי-כן, איני מאמין. אם אין סוסים מבחוץ, יש סוסים מבפנים.

(עיין להלן פרק ח, סימן 716).

697 זקן מוּפלג חלה בדלקת-הריאה. בא הרופא, בדקו וציווה מה שציווה. וכשעמד לצאת ובני הבית ליוו אותו, אמר להם:

בגיל זה דלקת-הריאה… המקום ירחם.

לא היו שניים-שלושה ימים והרופא חזר ובא ומצא את החולה מבריא. ראהו הזקן, שהוא תמה מאד, ואמר לו:

אדוני דוקטור, לחינם אתה תמה. חייך, שהשידוך שידוך, אלא שהחתונה נדחתה…

698 זקן בן שבעים, מגדולי הבורסה, חלה. למחר נכנסו אצלו חבריו ומצאוהו כותב צוואה ומכין את עצמו למיתה. ביקשו לפכּח את צערו ואמרו לו:

לחינם אתה מזדרז לכתוב צוואה. עוד נסב עמך ויחדיו נשחק בקלפים כשתגיע לשמונים.

ליגלג עליהם הזקן:

כלום בטלן הוא הקדוש ברוך-הוא? כשיש בידו ליטול בשבעים, למה יחכה עד שיצטרך ליטול בשמונים?…

699 כשמת השמש הישיש חוורו פניו של כלב לץ וראשו שפל לקרקע. ראוהו הצעירים בכך ואמרו לו:

רבי כלב, צער זה מניין לך? זקן מופלג היה המנוח וכבר הגיעה שעתו לכל הדעות.

החזיר להם כלב:

לא עליו אני מצטער; עליכם אני מצטער. מה הוא, עליו השלום, שגיבור היה לחיות יותר משמונים, ניצחו מלאך-המוות, אתם הפרחחים לא כל-שכן שינצח אתכם.

700 משהגיע כלב לשנות זיקנה, היה נזהר, שלא לאמר בשבת בין מנחה למעריב תהילים עם הציבור. פעם אחת אמרו לו:

רבי כלב, מה ראית להיות פורש מן הציבור?

החזיר להם:

זקן אסור לו להשמיע קול, שאם לא כך יזכרוהו למעלה וישאלו:

עדיין ישנו לזה בעולם?

701 היה יום-פגרה ויצא הרב לטייל עם התלמידים על שפת-הנהר. כשהגיעו לשם ראה הרב נשים רוחצות ואמר לתלמידים:

הזהרו שלא תסתכלו, שכל המסתכל מסכן את עיניו.

עצם תלמיד אחד עין אחת ואמר:

רבי, עין אחת מוכן אני לסכּן…

702 זקן נתאלמן ומיד נשא בתולה. ליגלגו עליו:

מחר יהיה עפר לחמך, ועדיין לא תש יצר הרע בלבך?

החזיר הזקן:

מה טעם כוהן הדיוט אסור בגרושה? – משום שהקדוש ברוך-הוא אוהבו וחושש לו, שמא יפול בידי קנתרנית, שלא היו לבעלה חיים עמה. ומה טעם כוהן גדול אסור גם באלמנה ואינו נושא אלא בתולה? – משום שהקדוש ברוך-הוא אוהבו עוד יותר וחושש לו, שמא יפול בידי קטלנית, שבעוונה מת בעלה. ומעיד אני עלי שמים וארץ, שאני אוהב את עצמי לא פחות משהקדוש ברוך-הוא אוהב לכוהן הדיוט וכוהן גדול…

703 מעשה בזקן גמגמן, שהיה נשוי ארבע פעמים, וכשמתה אשתו האחרונה נשא חמישית. אמרו לו:

עד מתי תהא נושא נשים?

כלום אני יודע? הואיל ואני גמגמן, ודאי גם המלאך שלי גמגמן, ומי יודע, כמה פעמים גימגם את ה“בת” כשהכריז עלי: “בת פלוני לפלוני”?

704 זקן נשא ילדה. הגיעה שעת-החופה והכלה איננה. תמה החתן-הזקן ושאל:

הכלה היכן היא?

אמרו לו: היא יושבת בחדרה ובוכה.

על מה היא בוכה?

היא בוכה, שנישאת לזקן.

רגז הזקן:

לכו ואימרו לה לאותה טיפשה, שיותר שהיא שוהה, יותר אני מזקין…

705 זקן נשא ילדה ובשעת החופה הוזמנו המחותנים לברך את החתן ואת הכלה. היה שם מחותן ליצן, הניח ידיו על ראשה של הכלה ובירך אותה:

“פרו ורבו”…

חזר והניח ידיו על ראשו של החתן וסיים:

“ומילאו את הארץ”¹…

706 זקן נתאלמן ונשא בחורה. אמר לו נכדו:

סבא, בן שבעים אתה, ברוך השם, ובחורה אתה נושא!

החזיר לו הזקן:

בעל-כורחי אני עושה כך. עיני כהות וידי מרתתות מחמת זיקנה, ובמחילת-כבודך כשנפתח לי כפתור מן המכנסיים איני יכול להחזירו למקומו.

אמר לו הנכד:

אי משום כך, סבא, מוטב שהיית נושא חייט זקן, ולא בחורה צעירה.

707 זקן נשא ילדה ולאחר תשעה חודשים ילדה לו בן. שיטו בו קרוביו ואמרו לו:

זקן שוטה, שמא אתה יודע, למי דומה בן-זקוניך?

החזיר להם הזקן:

נסתכלתי בו יפה-יפה וראיתי: מפניו הוא דומה לאביו, ומאחוריו – לקרוביו…

708 מתה אשתו השלישית של זקן. לא עברו עליו י"ב חודשי אבילות ונשא רביעית. התחילו מלגלגלים עליו:

אין זקן זה מת וחצי-תאוותו בידו.

נענה הזקן:

ליגלוג זה למה? כל-זמן שהקדוש ברוך-הוא לוקח, אף אני לוקח…

709 אלמנה זקנה התחילה מרבה שיחה עם השדכנים בשביל להשתדך. ליגלגו עליה חברותיה ואמרו לה:

אחרי בלותך היתה לך עדנה?

החזירה הזקנה:

קצתי בחיי לשמוע קידוש והבדלה מפי זרים.

לא היו ימים מועטים – ונישאה לאילם…

710 לפנות ערב, אחרי יום-קיץ חם, ישבו הנשים על התיתורה שלפני הבית והטיבו ליבּן בשיחה בציבור. הזקנה שבהן, שכבר קברה שלושה בעלים, ישבה מן הצד ונימנמה. פתאום נתמלאה הסימטה מזמוטי חתן וכלה; מיד ניעורה הזקנה מנימנומה ונאנחה אנחה כבדה.

מה לך, סבתה? – שאלה אותה שכנתהּ הצעירה.

אט! – חזרה ונאנחה הזקנה. – עדיין אחרי ההבל הם להוטים…

711 היה ויכוח חריף בין אב ובן. נתלהב האב ואמר:

לשעבר היו הבחורים מלאים יראת-שמים ודרך-ארץ ואילו הבחורים של עכשיו כולם חצופים ומופקרים.

שמעה הסבתה את הויכוח, נענתה ואמרה:

היפך הדברים: לשעבר היו הבחורים חצופים ומופקרים והבחורים של עכשיו כולם צדיקים וחסידים. ומבשרי אחזה. לשעבר, לפני חמישים שנה, מנוחה לא היתה לי מאת הבחורים, ואילו עכשיו אפילו אחד מהם אינו פוגע בי…

712 בימי מלחמת-העולם, כשכבשו הרוסים את גליציה, החביאו היהודים את נשיהם ואת בנותיהם, שלא תשלוט בהן עינם של קוזאקים.

עד שישבו הנשים הצעירות חבויות במרתף סמוי מן העין, נפתחה פתאום הדלת וזקנה בת שבעים נדחקה ונכנסה לשם. מתחילה נבהלו תושבות המרתף, וכשראו את הזקנה לא יכלו לכבוש צחוק בפיהן ושאלו:

סבתא, את למה מתחבאת?

החזירה להן הזקנה:

שמא יש להם לרוסים גם קוזאקים זקנים…

713 שאלו למחודד:

זקן, שכבר נשרו שיניו, אימתי יש לו יסורי-שיניים?

החזיר המחודד:

זקן שכבר נשרו שיניו יש לו יסורי-שיניים – כשנושכו כלב.

בראשית א, כח. ↩

ספר הבדיחה והחידוד: קרתנים, יושבי-כרכים והולכי-דרכים

מאת

אלתר דרויאנוב

[א]

714 איש-יהודי היה מחזיר כמה שנים על-פתחי-נדיבים בכרכים הגדולים. לסוף נמאסה עליו פרנסתו, נמלך ונעשה חנווני בעיירה קטנה. וכשבא לכרך הסמוך ונכנס אצל סיטוני לקנות סחורה לחנותו הכירו הלה ותמה עליו:

כמה נפלא הוא היהודי של העיירה הקטנה! אתמול עני ומחזיר על הפתחים, והיום – חנווני וסוחר.

החזיר לו הקרתני:

וכמה נפלא עוד יותר היהודי של הכרך הגדול! היום חנווני וסוחר, ולמחר – עני ומחזיר על הפתחים.

715 יהודי קרתני עלה לקרון של הרכבת, נסתכל לצדדים וראה: בפינת הקרון, בקצה-ספסל יושב אדם ומנמנם, וכל חזותו מעידה עליו, שגם הוא מבני אברהם, יצחק ויעקב. מיד ניגש לשם על-מנת לתפוס מקום לידו.

עד שסידר חבילותיו ומחה זיעה מעל פניו הקיץ המנמנם ונאנח אנחה עמוקה. נאנח אף הוא אחריו:

לי אתה מספר?…

716 קרתני בא לכרך לבקר את בנו, ולמחר יצא עמו לראות את העיר. ראה את החשמלית רצה ברחובות, תמה תמיהה גדולה ושאל:

בני, הסוסים היכן הם?

החזיר לו הבן:

אבא, הסוסים הם בפנים…

717 ערב-שבת בא קרתני לכרך. למחר בבוקר הלך להתפלל, וכשראה יהודים יושבים מול פתחי-חנויותיהם כביום-חול, נעשה בשרו חידודין-חידודין. בדרך הילוכו הגיע לחנות מוכרת-בגדים ועיכבו החנווני:

חליפות יפות בחצי-חינם!

רגז הקרתני וצעק:

ריקא! לא דייך, שאתה עושה עסקים בשבת, אלא שאתה גם מתחצף להכריז על זה בפרהסיה.

היסה אותו החנווני:

רבי יהודי, חליפות יפות בחצי-חינם, ולזה אתה קורא עסקים!…

718 קרתני נסע לכרך גדול, וכשחזר לביתו ישב וסיפר לפני הציבור על הגדולות והנפלאות שראה שם. סיפר וסיפר, ולבסוף סיים:

והיהודים שבאותו כרך גויים גמורים הם. חמש שבתות עשיתי שם, וכל אותן השבתות היו חנויותיהם פתוחות כבימות-החול.

תמה אחד מן הציבור:

משוגעים, רחמנא ליצלן! מה תועלת יש להם, שהם פותחים חנויותיהם. הלוא שבת אסורה במקח וממכר.

719 שני קרתנים בני עיירה אחת באו לכרך. כדי לקמץ בהוצאות נשתתפו שניהם ללינה בחדר אחד במלון. כל היום טיפלו בעסקיהם ובערב שבו למלונם עייפים ומיוגעים. נכנסו לחדרם, התפשטו את בגדיהם ועלו למיטותיהם לישון. לא היתה שעה קלה, אמר אחד לחברו:

יודע אתה? האור אינו מניח לי לישון. צריך לכבות אותו, אבל אני עייף ומתעצל לרדת מן המיטה.

החזיר לו חברו:

יודע אתה? זה כמה חושב גם אני על כך, אבל עייף אני ונתעצלתי לאמר לך.

720 קרתני הלך לכרך וחלה שם. שכב חודש והוציא מנה לרופאים ורפואות. כשהבריא וחזר לביתו וסיפר למכריו מה שאירע לו, התחילו הם מרחמים עליו, שכך עלתה לו. נענה הוא ואמר להם: אדרבה, אני שמח שכך עלתה לי.

תמהו הללו:

לשמחה מה זו עושה?

החזיר להם:

אילו נגזר עלי להוציא כאן, בעיירתנו, מנה לרופאים ורפואות, הייתי צריך לחלות, חלילה, שנה שלימה.

[נוסח אחר:

בן-כרך סיפר לקרתני, שהוא חלה חודש שלם והוציא מנה לרופאים ורפואות. ריחמו הקרתני ואמר לו:

חבל! בעיירתנו יכולת לחלות במנה אחת שנה שלימה.] °

721 קרתני בא לכרך, נכנס למסעדה ואכל שיירי תבשיל ושילם פרוטה. לאחר שגמר ויצא לרחוב התחילו מעיו מצערים אותו. מצא פינה, נפנה לשם, ועשה מה שעשה. תפסו שוטר וגבה מאתו סלע קנס.

עמד הקרתני ותהה:

כמה תמוהים הם יושבי-כרכים! אכילה – בפרוטה, ועשיית-צרכים – בסלע…

722 קרתני שב לביתו מן הכרך וסיפר על מה שראה שם בתיאטרון:

בראשית לא היה כלום, – סינר מן התיקרה עד הקרקע. אחר-כך באו “כלי-זמרים” ב“זמירות”. מיד עלה הסינר עד לתיקרה ונכנסו החתן והכלה. נשתתקו ה“כלי-זמרים” והתחיל החתן לפתות את הכלה. לא נתפתתה לו וברחה. נתבייש החתן, קפץ וברח אף הוא… נמלכו “הכלי-זמרים” ופתחו שוב ב“זמרים”, וחזרו ונכנסו החתן והכלה. נשתתקו ה“כלי-זמרים” והתחילה הכלה לפתות את החתן. לא נתפתה לה וברח. נתביישה הכלה, קפצה וברחה אף היא… נמלכו “הכלי-זמרים” ופתחו שלישית ב“זמירות”, ושוב חזרו ונכנסו החתן והכלה. נשתתקו “הכלי-זמרים” והתחילו החתן והכלה מפתים זה לזו וזו לזה, פיתו ופיתו עד שלסוף נתפתו שניהם…

נתלהב אחד מן השומעים, הפסיק את המספר ושאל:

ומה היה?

לא החזיר לו המספר כלום וסיים:

…ומיד ירד הסינר…

723 קרתני “יודע-נגן” בא למטרופולין והשיאו יצרו לטעום טעם אופרה. הלך לתיאטרון לקנות כרטיס, ואמר לו הגזבר:

אופרה של היום לא מן המניין היא. פחות שבכרטיסים – עשרה רובלים.

שמע הקרתני ונרתע לאחוריו:

עשרה רובלים!?

אמר לו הגזבר:

חביבי, אם דווקא באדלינה פאטי אתה רוצה – היכבד ופתח צרורך.

חייך הקרתני והשיב:

שטות!… רק לשמוע אותה אני רוצה…

724 שני קרתנים באו לכרך והלכו לתיאטרון. קנו כרטיסים ליציע העליון. טיפסו והגיעו לשם.

עד שעלה המסך הוציא אחד מהם ראשו ורובו אל מחוץ למעקה בשביל להסתכל אל תוך האולם. תפסו חברו בשכמו וקרא:

פרא-אדם! סופך שתפול למטה, ושם מחיר הכרטיסים כפליים…

725 קרתני בא לאחיו, שישב בכרך. ביקש הלה להנותו ואמר לו: רצונך, שנלך היום לתיאטרון?

שמח הקרתני ואמר:

ודאי וודאי רצוני בכך.

חזר אחיו ואמר לו:

אבל תנאי קודם למעשה, שתחליף פוזמקאותיך תחילה, משום שריחן נודף, במחילה.

ובערב, כיוון שנכנסו לתיאטרון וישבו, מיד התחילו שכניהם סותמים חוטמיהם. נתמלא האח בן-הכרך חימה ולחש לאח הקרתני:

לא אמרתי לך, שתחליף פוזמקאותיך?

השיב הקרתני:

וכך עשיתי.

רגז הלה:

“דובר שקרים לא יכון”… הריח מעיד.

נעלב הקרתני והחזיר:

יודע הייתי שלא תאמין לי, לפיכך דיקדקתי והבאתי אתי גם את הפוזמקאות ההן. הרי הן בכיסי…

726 קרתני בא לכרך. בדרך הילוכו בשווקים וברחובות הגיע לאוניברסיטה ועמד להסתכל בבית הגודל הזה ומשום שאותה שעה “הקיצו מזעזעיו” תקע ידו אל תחת חלוקו והתחיל מתגרד בכוונה עצומה. יצא אליו משרת האוניברסיטה ואמר לו:

רצונך, שתיכנס לפנים. האדון הפרופיסור קורא לך. דבר חשוב יש לו אליך.

מתחילה נרתע הקרתני לאחוריו: מה לו ולפרופסור? בריא ושלם הוא, ברוך השם. אחר-כך חזר ונמלך: מה איכפת לו? אדרבה, יראה פרופיסור שבכרך וישוב לביתו ויספר, שנזדמן לו לראות בעיניו אדם גדול כזה. ניענע למשרת בראשו ונכנס. יצא אליו פרופיסור זקן ואמר לו:

שמא תיתן לי לבדוק חלוקך? בהלכות טיפוס-הבּהרוֹת אני עומד עכשיו, ואני זקוק לאותן החיות הקטנות, שמהן מחלה זו ניזונית… מתחילה נרתע הקרתני לאחוריו: דומה, שזקן מטורף הוא. אחר-כך חזר ונמלך: מה איכפת לו? אדרבה, יתן לפרופיסור לעשות מה שלבו חפץ וישוב לביתו ויספר, שנזדמן לו לראות פרופיסור מטורף. ניענע לפרופיסור בראשו ופתח לפניו חלוקו. בדק הפרופיסור – ומצא. ומרוב הנאה שמציאה יפה כזו, מצא, הוציא מכיסו ונתן לקרתני – שטר-ממין של עשרים וחמישה רובל…

בו-ביום שלח הקרתני טלגרמה לאשתו: “בואי תיכף עם הילדים לכאן. פרנסה יפה מצאתי”.

שמחה האשה שמחה גדולה, וכדי שלא לבייש את בעלה בכרך הגדול, הלכה עם הילדים למרחץ, חפפה את ראשה ואת ראשיהם, לבשה והלבישה את הילדים מלבושי-שבת – ובאה לבעלה. ראה הלה את אורחיו כולם נקיים וטהורים – ונפלו פניו:

שרה, עכרתיני.

וסיפר לאשתו כל מה שאירע לו – מה שהוא נתן לפרופיסור, ומה שהפרופיסור נתן לו. ניחמה אותו האשה ואמרה לו:

לחינם אתה מצטער. נשב ימים מועטים במלון יהודי ושוב נזכה, אם ירצה השם, לאותה סחורה יפה.

ניחמתיני, – אמר הבעל ועשה כעצתה: סר עם אורחיו למלון יהודי וחיכה ליום המקווה.

עברו ימים אחדים ובא בעל-המלון לבקש שכרו. דחה אותו הקרתני ואמר:

לך ושוב מחר.

למחר חזר ובא בעל-המלון. אמר לו הקרתני:

מחרתיים תקבל שכרך משלם.

וכשבא בעל-המלון למחרתיים אמר לו הקרתני:

כמה אני חייב לך?

חישב בעל-המלון את חשבונו ואמר לו:

שמונה-עשר רובל.

מקובל, – החזיר הקרתני, פתח צווארון כותנתו של בן-זקוניו, פישפש ומצא, נתן לבעל-המלון ואמר:

הרי לפניך עשרים וחמישה רובלים; טרח והבא את העודף…

727 קרתני בא לכרך ונתאכסן בבית דודו העשיר, וכשהגיעה שעת-שינה הציעו לו מיטה באולם מרווח, בצילו של דקל יפה נטוע בעציץ גדול.

אם מחמת שאותו יום טייל הקרתני בשווקים וברחובות הרבה, או מחמת שקודם שינה אכל סעודה שמינה, שלא היה רגיל בה, – בלילה אחזוהו צירים וחבלים. קפץ מעל מיטתו ורץ ימינה, חזר ורץ שמאלה, ביקש ולא מצא אותו חדר, שאדם נכנס לשם יחיד. ראה שכלתה אליו הרעה, נמלך ועקר את הדקל מתוך העציץ, עשה מה שעשה והחזיר את הדקל ועפרו לתוך העציץ, והוא עלה על מיטתו ומנוחה שלימה ירדה עליו.

למחר קם ונזדרז לשוב לביתו. הפציר בו דודו, שישב עמו עוד יום-יומיים,

והוא לא נענה לו. עמד ונסע. וכשנכנס לביתו מצא על השולחן טלגרמה שרדפה אחריו:

"הכל מחול לך. אבל טלגרף – היכן "…

728 קרתני בא לאחיו לפאריז. ראה, כמה גדולה העיר, ואמר לאחיו:

תינח עיירתנו שלנו, כשאדם הולך בשוק וצורך תוקפו, הרי כל מקום חצר של בית-מדרש לפניו – וניחא. אבל בפאריז שלכם, מה תקנה יש לו?

השיב לו אחיו:

תנוח דעתך. בפאריז שלנו כבר דאגו לכך ותיקנו, שבשעת-הדחק אדם נכנס לחצר ודורש מאת השוער מקום להיפנות.

נהנה הקרתני ואמר:

יפה תיקנו בפאריז שלכם, – ושמר את הדבר.

ומנהג הוא בפאריז: החלבנים המביאים בהשכמת-הבוקר חלב לעיר מוצאים קיתונותיהם הריקים של לקוחותיהם מזומנים מבעוד לילה לפני פתחי השוערים, וליד כל קיתון וקיתון דמי החלב.

ויהי הלילה והקרתני ההוא נתעה לרחובות רחוקים, ועד שמצא את הדרך לביתו התחילו קטנים דוחקים אותו. נזכר מה שאמר לו אחיו על תקנת-פאריז וניגש לפתחו של שוער על-מנת להסתייע באותה תקנה. הסתכל וראה: כמה וכמה קיתונות ריקים, וליד כל קיתון קופה מועטת של מטבעות. מיד השתמש בקיתון אחד לצרכיו, וגם נטל את המטבעות, שמצא בצידו של הקיתון.

וכשחזר לביתו אמר לאחיו:

יודע אתה, אחי? השוערים בפאריז שלכם נוהגים עם הבריות לפנים משורת-הדין, לא די שקיתון הם מכינים, אלא שגם שכר-טירחה הם משלמים…

729 קרתני בא לאודיסה ויצא לראות את העיר. התחילו קטנים דוחקים אותו, מצא פינה ופרק את משאו מעליו. תפסו שוטר והוליכו למשטרה. והיה התפוס הולך לפני השוטר ומכנסיו פתוחים כשהיו, והכל מסתכלים בו וממלאים שחוק פיהם. עבר עליו יהודי וגער בו:

קרתני שוטה, פרוף מכנסיך!

סירב הקרתני התפוס:

חס ושלום! יחשדוני שעל סוס גנוּב נתפסתי…

730 קרתני התהלך בחוצות לונדון ולא ידע למצוא את הדרך לשוב למלונו. נזדמן לו אדם אחד, שיהדותו היתה שרויה לו על פניו, ניגש אליו ואמר לו:

ילמדני מר, כיצד אוכל להגיע לרחוב פלוני?

העיף בו הלה עין תמהה והחזיר לו:

שבעה מיליונים נפש בלונדון, ודווקא אותי מצאת נאמן לפניך לשאול שאלה זו?…

731 בחור בן-כרך נזדמן לשם שידוך עם בחורה קרתנית. נסתכל בה הבחור והכיר בה, שתמימה היא ביותר, חייך מתחת לשפמו ואמר לה:

שמא את יודעת, מה מתחת לכותונת?

האדימה הקרתנית כארגמן.

אי את יודעת? – אמר לה הבחור – ואני יודע: מתחת לכותונת – שפה… ושמא את יודעת, מה מתחת לקורקבן?

רטטה הקרתנית בכל גופה.

אף זאת אי את יודעת? – התעלל בה הבחור. – מתחת לקורקבן – פינכה… ומה מתחת לשמיכה?

פרחה נשמתה של הקרתנית.

שוב אי את יודעת? – צהל הבחור. – מתחת לשמיכה – חם וטוב. למחר שבה הבחורה לעיירתה וסיפרה לחברתה על חכמתו המרובה של אותו בחור, ומפה לאוזן גילתה לה:

חידה חד לי: מה מתחת לכותונת, מתחת לקורקבן, כשחם וטוב מתחת לשמיכה…

732 בחור קרתני עמד להתוודע לבחורה בת-כרך – לראות ולהיראות. קודם שהלך לשם אמר לו השדכן:

דע לך: אשה נקנית בשלוש שיחות: שיחה ראשונה – ענייני-משפחה, שיחה שנייה – ענייני-אהבה ושיחה שלישית – ענייני –פילוסופיה. אם תצליח בשלוש אלה – אשריך!

זכר הבחור מה שלימדו השדכן, וכשנפגש עם המשודכת פתח ושאל אותה:

יש לך אחים ואחיות?

לא, – השיבה הבחורה: – יחידה אני לאבא ולאמא.

חזר הבחור ושאל:

אוהבת את איטריות של חלב?

לא, – השיבה הבחורה: – איני אוהבת איטריות של חלב.

ישב הבחור והירהר: “קיימתי כהלכה שתיים ראשונות – משפחה ואהבה; עכשיו איני זקוק אלא לסיים בפילוסופיה”, – ומיד הוסיף ושאל את הבחורה:

ואילו היו לך אחים ואחיות, היית אוהבת אטריות של חלב?

733 בחור קרתני הוזמן לביתה של משודכת בת-כרך לשם ראיון. הזהירו השדכן ואמר לו:

שמור וזכור, שקרתני אתה, ואל תיכשל בדברים, שאין אתה רגיל בהם. בפרט תן דעתך, שמנהגי-אכילה ושתייה של יושבי-כרכים משונים הרבה מאלו שלכם. לפיכך, אל תאכל ראשון, אלא הווה מסתכל תחילה כיצד אחרים נוהגים ועשה כמוהם.

אל תירא, – החזיר הבחור. – לא אכשל.

כשבא לשם הגישו כמה מיני מגדים – שזיפים, שקדים וכדומה. זכר הבחור את אזהרתו של השדכן והתכוון להסתכל ולראות, כיצד אחרים נוהגים באכילת מגדים אלו. ראה, שאחד מן המסובים נטל שקד, קליפתו זרק ותוכו אכל, ועשה אף הוא כך – לשזיף: קליפתו זרק ותוכו אכל…

עד שהעביד את שיניו עבודה קשה הרגיש, שהמסובים תמהים עליו. “ודאי – אמר בלבו – לא הסתכלתי כראוי ונכשלתי”. חזר והסתכל וראה: אחד מן המסובים נטל שזיף, קליפתו אכל ותוכו זרק. שמח ואמר: “עכשיו אני יודע… הפך הדברים”, – ומיד עשה אף הוא כך – לשקד: קליפתו אכל ותוכו זרק…

734 קרתני בא לכרך ונזכר, שאחד מבני-עיירתו, הירשל החנווני, בנו של מאיר המלמד, יצא לפני כמה שנים לכרך זה ונתעשר. נמלך הקרתני והלך לראות בן-עירו זה בגדולתו. נכנס ואמר:

שלום עליכם, רבי הירש.

החזיר לו בעל-הבית שלום ואמר:

עד מתי, קרתני, לא תדעו לדבר בלשון בני-אדם מן היישוב. לא רבי הירש אני, אלא גריגורי מירונוביץ' אני.

נתבייש הקרתני, תיקן את לשונו ושאל:

מה שלומך, גריגורי מירונוביץ'?

ברוך השם! – השיב הלה. – את עולמי אני רואה בחיי. בית זה – לי הוא. בבוקר, כשאני מתנער משנתי, נכנסת רשל בתי ומביאה לי קהווה. בת יחידה היא לי, ומידה אני אוהב לשתות קהווה של שחרית… אגב שתייה אני מעיין במכתבים, שמביאים לי מלמעלה, מן הקונטורה. גמרתי שתיית הקהווה וקראתי המכתבים – אני יוצא לנוח על הוירנדה… אחר-כך אני

עולה למעלה, לקונטורה, פוקד ומצוה, יוצא לעיר לשם עסק וחוזר ובא לנוח על הוירנדה… אחרי הצהרים אני סועד, ברוך-השם, בכל טוב ויוצא לנוח על הוירנדה… ושוב אני עולה למעלה, לקונטורה, פוקד ומצוה, ויוצא לעיר, פעמים לשם עסק, פעמים לשם טיול. ובערב אני שב. שותה טה בהרחבת-הדעת ויוצא לנוח על הוירנדה… כך מנהגי יום-יום.

ערב-שבת שב הקרתני לעיירתו. קודם “לכו נרננה” הקיפוהו יהודים בבית-המדרש והתחילו חוקרים ודורשים על מה שראה ושמע בכרך. קפץ אחד מהם ושאל:

שמא בא לידך לראות את הירשל שלנו? אומרים עליו, שנעשה “אדיר”.

השיב הוא:

הן, ראיתיו, בביתו הייתי. מיליונר!… אבל – גוי גמור.

תמהו הכל:

הירשל שלנו נעשה גוי?

הן, – חזר והשיב הוא. – גויים גמורים, הוא וביתו. לא הירשל עוד שמו, אלא גריגורי מירונוביץ' שמו. רחל בתו – רשל שמה. ואפילו בריינה אשתו, שכל ימיה היתה אשה כשירה, עכשיו שמה – וירנדה…

735 קרתני סיפר לפני חברו בשבחו של הכרך, שבא משם:

כמה טובות ומשובחות האכסניות שם! אתה יושב בחדרך ומבקש, למשל, לשתות טה; דייך שתלחץ כפתור העשוי לכך, אחת ושתיים – ומיד שיקצה קופצת ובאה…

אוי, בהמה אתה! – הפסיקו חברו. – למה לא הבאת אותו כפתור יפה לכאן?…

736 שני מכתבים:

מכתב ראשון – מאת אב קרתני לבנו, שיצא לדור בכרך:

“שמעתי שבכרך שלכם יש הרבה קלוּבים, ואיני יודע מה זה קלוּב, שמא תפרש לי”?

מכתב שני – תשובה מאת הבן לאביו:

“וששאלת, מה פירושו של קלוב, הרי זה דבר פשוט: אנשים ונשים בקוביה משחקים, נשים ואנשים בריקוד מרקדים, אלו ואלו בייחוד מייחדים”…

737 בחור קרתני שמע, שבכרך הסמוך יש אדם אחד, ששמו הולך

מסוף המדינה ועד סוף המדינה, והכל קוראים לו “אפיקורס”. נתקנא בו הבחור הקרתני, עמד והטיל לאשפה את “הארבע-כנפות”, גזז פיאותיו, גילח זקנו, יצא לשוק בשבת ומקלו בידו, עשה כל דבר אסור, – ומיד התחילו קוראים לו: “עבריין”, מופקר", “משומד להכעיס”; “אפיקורס” לא קראו לו.

ראה, שכך עלתה לו, נמלך והלך לאותו אפיקורס שבכרך לבקש עצה מפיו. בא ומצא: יהודי ככל היהודים שבעולם – פיאותיו מגיעות עד למטה מן הפרק, זקנו מגודל, יארמולקה על ראשו וציציותיו בוקעות מתחת לבגדו. תמה הבחור:

אתה שאומרים עליך, שאפיקורס אתה?

החזיר בעל-הפיאות:

הן, אני הוא.

במה זכית? מה דבר אסור אתה עושה?

מי אמר לך, שיש דבר אסור בעולם? הכל מותר.

השתאה הבחור הקרתני:

לדבריך, שהכל מותר, למה אתה מתנהג ככל ישראל ואין אתה עושה שום דבר אסור?

החזיר לו האפיקורס:

אילו ידעתי דבר אסור, ודאי הייתי עושה אותו; עכשיו שאני יודע שהכל מותר – למה אעשה דבר אסור?

738 אברהם-מנדיל מוֹהר בא מלבוב לקוליקוב. בלילה נכנסו אצלו המשכילים לקבל השפעה ממנו, ומעניין לעניין שאלו לו:

מה דעתם של משכילי לבוב על ספר הזוהר, אם באמת לרבי שמעון בן-יוחאי הוא, או שרבי משה די-ליאון כתבו?

החזיר להם מוהר:

רבותי, עד שאתם מתחבטים עדיין בקוליקוב, אם רבי שמעון בן-יוחאי כתב ספרו, כבר מתחבטים אנחנו בלבוב, אם משה רבנו כתב ספרו שלו?…

[ב]

739 שניים הלכו בדרך, אחד היה לו מנה, ולשנה לא היה ולא כלום. עד שהם מהלכים ראו צפרדע מנתרת לפניהם. הציץ בעל-המנה על חברו ואמר לו:

הרי מנה על-מנת שתאכל את הצפרדע.

מקובל, – השיב השני, צד את הצפרדע, אכלהּ ונטל את המנה.

לא היתה שעה מרובה והתחיל זה שהפסיד את המנה דן עם נפשו:

רוח-שטות נכנסה בו. מה הנאה יש לו, שחברו אכל צפרדע? עכשיו יש לחברו מנה, והוא אין לו כלום"…

בו ברגע נסתכל וראה: שוב צפרדע מנתרת לפניהם. נמלך ושאל את חברו:

ואתה מה תתן לי בשכר אכילת-צפרדע?

מנה אתן לך, – החזיר הלה.

מקובל, – אמר הראשון, צד את הצפרדע, אכלהּ ונטל את המנה. וכשבאו למקום שהלכו לשם אמר הראשון לשני:

תמיהה גדולה אני תמה: מתחילה היה לי מנה ואתה לא היה לך ולא כלום, אף עכשיו יש לי מנה ואתה אין לך ולא כלום. אם-כן, למה זה אכלנו שנינו צפרדעים?

740 ההוא שעמד בבית-הנתיבות וצעק וקבל:

אוי ואבוי! איחרתי, איחרתי.

ניגש אליו אחד ושאל:

כמה איחרת?

אוי, – החזיר הקובל, – שני רגעים איחרתי.

סנט בו הלה:

בושה אין לך. שני רגעים איחרת, ואתה זועק וקובל כאילו איחרת שתי שעות.

[נוסח אחר:

נענה השני ואמר:

מתקנא אני בבר-מזל שכמותך. אתה רק שני רגעים איחרת, ואילו אני שתי שעות איחרתי.]

741 איש-יהודי נדחף אל בית-הנתיבות שטוף זיעה וקצר-נשימה מרוב ריצה, ובו ברגע זזה הרכבת ממקומה לעיניו והלכה לה. הביט אחריה היהודי בתרעומת מרובה:

חכ-מה!!..

741 יהודי נכנס לבית-הנתיבות ועד שהספיק להגיע אל הרכבת זזה והלכה לה. שירבב לה היהודי את לשונו:

מטורפת, מה את בורחת? שמא לא היתה דעתי כלל לנסוע?

743 לפני אשנב הקופה בבית-הנתיבות עמד שיתּק¹ מרפקיו דבוקים בגופו וכפות-הידיים מזדקרות לחוץ.

בבקשה ממך, – אמר לסמוּך אליו בשורה, – קח נא את הכסף שבכיסי וקנה לי כרטיס לווארשה.

עשה הלה את בקשתו, קנה לו כרטיס וגם עזר לו לעלות לקרון.

לאחר שישבו שניהם אמר העוֹזר לעזוּר:

לפרופיסור אתה נוסע?

תמה בעל-הידיים:

פרופיסור למה לי? בריא ושלם אני, ברוך השם.

בריא ושלם? – תמה הלה ורמז כלפי הידיים.

אט, – החזיר בעל-הידיים. – זוגתי תחיה בקשה, שאביא לה נעליים חדשות מווארשה, וזו היא מידת רגלה. °

744 קודם צאת הרכבת ניגש יהודי לקונדוקטור ולחש לו:

אפשר? ²

החזיר הקונדוקטור ולחש לו:

הנה הקונטרול מטייל כאן. השד יודע אותו, אם יסע עמנו או לאו.

פירש היהודי מן הקונדוקטור והלך לו אל הקונטרול:

אדוני קונטרולר, שאלה יש לי לשאול אותך.

שאל!

אתה תסע עמנו ברכבת זו או לאו?

ז’יד! – רעם הקונטרולר. – מה זה עניינך, אם אסע או לאו?

חינן היהודי את קולו ואמר:

אדוני קונטרולר, כעס זה למה? מה תפסיד אם תגיד לי?

נתפייס לו הקונטרול והשיב:

נו, אסע… מה בכך?

מה בכך? – החזיר היהודי. – אם אתה תסע, אני לא אסע.

745 יהודי עלה לרכבת וכרטיס אין לו. מתחילה נסע בשלום, אחר-כך הרגיש בו הקונדוקטור וטפח לו טפיחה יפה באחוריו, וכשהגיעו לתחנה השליכוֹ מן הרכבת. ישב היהודי בבית-הנתיבות והמתין עד שבאה רכבת שנייה וחזר ועלה. ושוב אותו מעשה: מתחילה נסע בשלום, אחר-כך הרגיש בו הקונדוקטור וטפח לו טפיחה יפה באחוריו, וכשהגיעו לתחנה השליכוֹ מן הרכבת. בשלישית בא היהודי לידי קונדוקטור רגזן. טפח לו

הלה שתי טפיחות יפות באחוריו ושאל ברוגזה:

יהודי, להיכן אתה נוסע.

גירד היהודי את מקום הטפיחה והחזיר:

לי אתה שואל? שאל לאחורי: אם הם יעמדו בניסיון, אסע אני עד ווארשה…

746 עד שהרכבת הגיעה לתחנה נכנס הקונדוקטור, בדק מתחת לספסלים ומצא שני נעלמים. בטש ברגלו וצעק:

כרטיסים!

הוציא נעלם אחד את ראשו מתחת לספסל ואמר:

יהודי עני אני, ובת יחידה לי; מחר היא יוצאת לחופה בעיר פלונית, וכרטיס אין בידי לקנות. חוס נא, רחם נא…

נתמלא הקונדוקטור רחמים רבים והניח לו. נסתלק מעליו וקרא לנעלם השני:

כרטיס!

הוצא הלה את ראשו מתחת לספסל ואמר:

גיסו אני, ואף אני מוזמן לחתונה…

747 קונדוקטור נכנס לקרון הרכבת ומצא מתחת לספסל יהודי מקופל כעוּבּר במעי אמו. כעס כעס גדול ונהם:

מי שכרטיס אין לו, יטרח וילך ברגליו.

נענה היהודי מתחת לספסל:

ילמדנו רבינו, מה יעשה אדם, שיבּלוֹת לו ברגליו?

748 ההוא שבא מן הדרך וסיפר לחברו:

דבר משונה אירע לי. יושב הייתי בקרון של הרכבת. נכנס הקונדוקטור והלך מספסל לספסל ולא אמר ולא כלום. וכשהגיע למקומי, הסתכל בי, כאילו אין לי כרטיס.

ומה עשית אתה? – שאל חברו.

החזיר המספר:

מה היה לי לעשות? הסתכלתי אני בו, כאילו יש לי כרטיס.

749 גוי ויהודי ישבו בתא של המחלקה הראשונה. הצית היהודי סיגרה ומיד מחה הגוי:

כאן אסור לעשן!

אני יודע, – התריס היהודי ועישן כבתחילה.

כעס הגוי וקרא לקונדוקטור. בא הקונדוקטור ואמר ליהודי:

אדון זה בדין מוחה: התא מיוחד לשאינם מעשנים.

השיב היהודי:

ואני אומר, שאדון זה מוחה שלא בדין. כרטיס יש לו של המחלקה השנייה, והוא יושב במחלקה הראשונה.

נתכרכמו פניו של הגוי, קם והלך לו. וכשהגיעה הרכבת למקומה נטפל אותו גוי ליהודי ואמר לו:

כלום רואה תעלומות אתה שידעת סוד כרטיסי?

החזיר לו היהודי:

מה תעלומה יש כאן? נסתכלתי בכרטיסך, שהציץ מתוך כיסך, וראיתי, שצבע אחד לו ולכרטיסי שלי.

750 סגור את החלון! – קרא אופיצר לשכנו היהודי בקרון-הרכבת. – קר בחוץ.

סלקא דעתך, – החזיר לו היהודי, – שאם אסגור את החלון ייחם בחוץ?

751 כשנכנס הקונדוקטור ובדק את הכרטיסים, אמר ליהודי אחד: חייב אתה לשלם קנס. בכרטיס זה אתה יכול לנסוע ברכבת רגילה, ולא במהירה.

החזיר לו היהודי:

למה אשלם קנס חינם? יש לי, ברוך-השם, פנאי, ואני מסכים, שלא תמהר.

752 ההוא שעלה לקרון של רכבת ולא מצא מקום לשבת: כל הספסלים תפוסים. פנה כה וכה וראה: בקצה הקרון תפסה לה אשה זקנה ספסל שלם והיא מתקינה עצמה לשינה. ניגש אליה ואמר לה:

מזל-טוב, דודה!

מיד החזירה לו הזקנה ברכה, צימצמה את עצמה והתפיסה לו מקום לשבת. לאחר שישב אמרה לו:

מילא, “מזל-טוב” יפה כל-שעה. אבל – על שום מה?

תיקן לו הוא את מקומו יפה-יפה והחזיר לה:

חייך, דומה שזו לי פעם ראשונה אני רואה אותך אחרי חתונתך…

753 שני יהודים בקרונה של רכבת. שניהם מבקשים להיכנס בדברים זה עם זה, ושניהם מהססים:

שמא גדלן הוא הלה, שמא קפדן הוא, שמא לא איש-דברים הוא? לסוף נעקרה אנחה מלבו של אחד מהם:

אוי!

מיד נענה אחריו השני:

אמת ויציב! אף אני הייתה דעתי לאמר כך…

754 שניים שנזדמנו לספסל אחד בקרון-הרכבת. פתח אחד ושאל:

יהודי מהיכן?

החזיר לו השני:

מווילנה אני בא, וללודז אני נוסע. פרנסתי – חנות לאריג. שמי אברהם ושם משפחתי כץ, אבל במקומי קוראים לי על שם אבא: אברהמ’יל אליה’ס. לא עשיר אני ולא עני, אלא בינוני. בנים יש לי שניים ושניהם נשואים. בנות יש לי שלוש: אחת נשואה, אחת ארוסה, והשלישית עדיין לא הגיעה לפרקה. ל“רבי” איני נוסע, ספרים איני קונה, מסחרים חדשים איני מבקש, טבק איני מריח, סיגריות איני מעשן, יי"ש איני שותה, בפוליטיקה אינני בקי… שמא שכחתי מה-שהוא יזדרז נא מעלתו וישאל… לנמנם קצת אני רוצה…

755 בתחנה שבין קובנה לווילנה עלה יהודי לרכבת, תפס לו מקום וכמנהג-ישראל נכנס תיכף ומיד בדברים עם שכנו, שישב ממולו:

יהודי מהיכן?

מקובנה.

ולהיכן?

לוילנה.

הבהיקו פניו של הראשון:

אשרי הדור, שזכה להמצאות מחוכמות כאלה!… אתה נוסע מקובנה לווילנה, ואני נוסע מווילנה לקובנה. אף-על-פי-כן בקרון אחד אנו נוסעים, ודיינו שאתה פניך למזרח, ואני – פני למערב..

756 נכנס יהודי לקרון הרכבת ומצא את מכרו. מיד נתן לו שלום ושאל:

להיכן?

החזיר לו הלה שלום והשיב:

לברדיטשב.

רגז הראשון:

אתה אומר לברדיטשב, כדי שאטעה לחשוב, שלז’יטומר אתה נוסע, ובאמת לברדיטשב אתה נוסע. אם-כן, שקר זה למה?

757 עם חשיכה, כשיצאה הרכבת מווילנה לווארשה דרך ביאלוסטוק, נכנס למחלקה השלישית אדם אחד מן המחלקה הראשונה, ניגש ליהודי לבוש בגדי-עניים ושאל:

דודי, עד היכן אתה נוסע?

עד ווארשה, – השיב העני.

אם-כך, – אמר האיש מן המחלקה הראשונה, – יש לי בקשה אליך. כשנגיע לביאלוסטוק תיכנס למחלקה הראשונה ותעירני משנתי.

הסכים העני.

אבל דע לך, – הוסיף ואמר האיש מן המחלקה הראשונה, – שאין אני זהיר להקיץ. לפיכך, אל תנהג בי מנהג דרך-ארץ; תטלטלני ותשליכני מן הקרון, ואפילו בעל-כורחי… דבר נחוץ לי בביאלוסטוק… והרי שכר-טירחה.

ולמחר בבוקר נזדקר אותו איש כמבולבל מן המחלקה הראשונה למחלקה השלישית והתחיל מחרף את העני, ששכר-טירחה נטל ושליחותו לא עשה.

נעץ בו העני את עיניו ואמר:

כמה תמוהים הבריות מן המחלקה הראשונה. עכשיו אתה כועס ומחרף, שלא השלכתיך מן הקרון, וכמה כעסת וחרפת קודם, בשעה שהשלכתיך מן הקרון, כשהגענו לביאלוסטוק…

758 שתי נשים תגרניות בקרון של הרכבת. אחת מהן חרידה על כל ניעה של הקרון:

יראה היא, שמא יתהפך, חלילה, הקרון.

ליגלגה עליה חברתה:

לא בת יחידה את למקום. אף אני בשר-ודם כמוך, ואיני יראה.

החזירה הראשונה:

מה דמיון הוא זה? את – סלק וגזר ומלפפונים לך בסלים, ואני – שלוש מאות ביצים לי בסלי…

759 ההוא שישב בקרון של הרכבת ורקק על הקרקע. רמז לו הקונדוקטור על הטבלית התלויה על הקיר:

“אסור לירוק על הקרקע”.

החזיר לו הלה:

כלום חייב אדם לקיים כל מה שכתוב בטבליות? הרי טבלית אחרת: "שתו קקאו של וון-הוּטן, ואף זו אני חייב לקיים?

760 קרתני הוצרך לנסוע לווארשה, ומחמת שאותה שעה לא היה “בקו-הבריאות” קנה כרטיס למחלקה השנייה: במחלקה זו – אמרו לו – אין הדוחק מרובה, ופעמים אדם יושב יחידי כל זמן הנסיעה. קנה את הכרטיס, עלה לקרון, פגע בחדר קטן ומיוחד, מצא כיסא וישב. ישב ונהנה:

החדר קטן וצר, אבל אין כאן כיסא אלא זה, וחזקה שמנוחה שלמה תהיה לו כל-היום.

עד שישב ונהנה נזדקר פתאום לתוך החדר ראשו של אופיצר, ומיד נרתע האופיצר לאחוריו, ביקש סליחה ונעלם. לא היו רגעים מועטים ונזדקר ראשה של אשה לתוך החדר, ואף היא נרתעה לאחוריה, ביקשה סליחה ונעלמה. ושוב נהנה הקרתני:

מחלקה זו דמיה מרובים, אבל מיוחדת לבעלי-נימוסים.

בינתיים נתאסף “מניין” שלם, אנשים ונשים, וכולם זקוקים לאותו חדר. והקרתני יושב ונהנה ואינו זז ממקומו. ראה הקונדוקטור, שאין לדבר סוף, פתח את הדלת של החדר וצעק:

אדון, עד מתי תשב כאן?

תמה הקרתני: “מה רשות יש לגוי זה לצעוק במחלקה של בעלי-נימוסים”? – הרהר רגע והשיב בנימוס:

עד מתי אשב כאן? עד ווארשה…

761 ההוא שנסע ברכבת ופתאום הוברר לו, ששכחו לייחד כאן חדר לצורך ידוע. כבש את צורכו בכל כוחו, וכשהגיעו לתחנה, קפץ מתוך הקרון ואמר לממונה על התחנה:

בבקשה ממך, שתעכב את הרכבת חמישה רגעים.

אמר לו הממונה:

אי-אפשר; כאן אין הרכבת שוהה אלא רגע אחד.

נחיה ונראה, – אמר הלה ומיד נעלם.

עבר רגע. הממונה מצפצף: אחת, שתיים שלוש – הרכבת אינה זזה. חוזר הממונה ומצפצף: אחת, שתיים, שלוש – הרכבת במקומה עומדת. התרגז הממונה ורץ אל המנהיג:

למה אין אתה זז?

החזיר לו המנהיג:

כיצד אזוז? הנה שם, לפני הקטר, יושב מי-שהוא…

762 עמוס חבילות וצרורות יצא קרתני מבית-הנתיבות, ניגש לעגלון ושאל:

לרחוב פלוני?

עשרים וחמש קופיקות, – השיב העגלון.

יישר-כוחך! – אמר הקרתני והלך לו. – עכשיו אני יודע, כמה אני חוסך כשאלך לשם ברגל.

763 כמה זמן התחרו זו בזו שתי חברות לאניות על נהר הדנפר, ומשבוע לשבוע הוזילו שכר-הנסיעה. לסוף עמדה אחת מהן והודיעה, שמכאן ואילך היא מבטלת שכר-הנסיעה לגמרי ומסיעה את נוסעיה חינם. נמלכה השנייה והודיעה, שהיא אינה מסתפקת אפילו בזה, אלא שגם תחלק לנוסעים גלוסקאות חינם. בו-ביום ניגש יהודי לקופה של חברה זו וביקש כרטיס לקיוב. מיד נתן לו הגזבר כרטיס וגם הוסיף לו גלוסקה יפה לדרך חינם. פשט היהודי את ידו לגלוסקה ושאל:

אדוני גזבר, שמא עוד קצת יותר בזול?

נעץ בו הגזבר עיניים זעומות:

רבי יהודי, כרטיס אתה מקבל חינם, גלוסקה אני מוסיף לך חינם; מה זול תבקש לך עוד?

החזיר היהודי:

מה זול אני מבקש עוד? את הכרטיס אקח, את הגלוסקה אקח, אבל לא אסע…

764 מעשה בשניים שהיו באים בספינה וישנו בתא אחד: זה במיטה שלמעלה וזה במיטה שלמטה. בלילה התחילה הספינה מכרכרת מחמת רוח ונאנס העליון ופלט כל מה שבמעיו על התחתון. מיד התנער התחתון וקפץ ממקומו שיכור-שינה. הציץ עליו העליון ואמר לו:

לא אמרתי לך, שאכילה גסה קשה לים? עכשיו ודאי הוטב לך…

765 אנייה הפליגה בים. בלילה ניעורה סערה גדולה והאנייה התחילה תועה בין הררי-מים. כל הנוסעים הקיצו משנתם והתפללו לאלהים, כי ישוכו המים. משה פינדק לא הסתפק בסתם תפילה ועמד וזעק לשמים בכל כוחו. אמר לו עזריאל קורקבן:

משה, למה תצעק? כלום שלך היא האנייה?…

766 קרתני הפליג באנייה, וכל מה שינק משדי-אמו טיבע

בים. וכשהגיעה האנייה למקומה הסתכל וראה: אמודאי עולה מתוך הים. מיד קפץ ונשבע:

עכשיו שאני רואה שאפשר להלך ברגל מתחת למים, קונם עלי אם מכאן ולהבא ארד באנייה.

767 מהגרים יהודים הגיעו לחופה של אמריקה. תלה אחד מהם עיניו בבתים הגבוהים, המצויים שם ומגיעים עד לשמים, החמיר פניו ואמר:

מה רבותה היא, שקולומבוס מצא מדינה זו?…

שיתק – געלאהמטער, השווה: עיוור, פיסח, אילם וכדומה. ↩
מקרא קצר ופירושו: אפשר לנסוע בלי כרטיס בשכר תשלום מועט לקונדוקטור? ↩

אכסניות ואכסנאים

מאת

אלתר דרויאנוב

א

768 אורח בא לעיירה ונכנס לאכסניה, ערבית אכל שליש ושתה שני שלישים והלך לישון. למחר שאל לו בעל האכסניה:

– רבי אורח, כיצד ישנת? החזיר לו האורח:

– ברוך־הַשֵׁם, נחלק עלי הלילה. עד חצות הייתי אני שָׁתוּי וישנתי; אחרי חצות היו הפשפשים שתויים – ושוב ישנתי.

769 אורח נכנס למסעדה והזמין כוס טֶה. כשהביאו לו אמר לַדַּיָּל:

– טְרַח וְהָבֵא כַפִּית אחרת; זו כֻּלָּהּ חלמון של ביצה.

הִתְרִיס הַדַּיָּל:

– אדוני, שמא חלמון של ביצה יש בו משום שעטנז?

770 אורח בא לברדיטשב וירד לאכסניה, וכשפתח בעל־האכסניה את פנקסו בשביל לרשום את האורח, הגיח פשפש ממחבואו והתחיל אָץ ברגליו המהירות על פני הפנקס. אמר האורח לבעל האכסניה:

– הרבה כרכים עברתי והרבה חדושים ראיתי. אף־על־פי־כן מודה אנו, שֶׁמִיָּמַי לא ראיתי חדוש מופלא זה: פשפש המבקש לדעת תיכף מספר חדרו של אורח חדש…

771 אורח בא לעיירה וככנס לאכסניה. נסתכל בחדר, שֶׁהִקְצָה לו בעל־האכסניה, ואמר לו:

– חוששני, דודי, שֶׁפִּשְׁפְּשִׁים מְטַפְלַים כאן.

הציץ עליו בעל־האכסניה בתרעומת והחזיר:

– ואתה מה רצונך? שיהיו פִילִים מְטַיְּלִים כאן?

[נוסח אחר:

אורח בא לעירה ונכנס לאכסניה. למחר אמר לבעלי האכסניה:

– מוכרח אני, דודי, לבקש לי אכסניה אחרת: פשפשים טִוּלוּ בְמִמָּתַי כל הלילה.

פקפק בעל האכסניה:

– בשביל דבר קטן כזה אין אדם מכובד משַנה אושפיזה.

החזיר לו האורח:

– ואתה מה רצונך? שיהיו דוקא דֻבִּים מְטַפְלִים בַּמִטָּה? ]

772 אורח לן באכסניה, למחר אמר לו בעל־האכסניה:

– כיצד עָרבה לך שנתך באכסניה שלי?

הסביר לו האורח פנים ואמר:

– ברוך השם, יפה ישנתי. ברם, פשפש מת מצאתי על הכסת.

– מה־בכך? – נענה בעל־האכסניה דרך בִטוּל. – פשפש מת אינו ולא כלום.

החזיר לו האורח:

– הדין עמך. אבל אי אתה יודע, כמה גדולה היתה הַלְּוָיָה שלו…

773 אורח לן באכסניה, למחר אמר לו בעל האכסניה:

– מובטחני, שבאכסניה שלי ערבה לך שנתך.

– כן, – החזיר לו האורח. – אני ישנתי, אבל הפשפשים העלובים – הם לא יָשנו כל־חלילה…

774 עיף מן הדרך נכנס אורח לאכסניה, לקח לו חדר, עלה למִטָּתו ונרדם. פתאום – הך! דופקים בדלת. קפץ האורח מעל המטה, פתח את הדלת – והחדרן לפניו:

– באתי להודיעך, שהביאו את מזודותיך מבית־הנתיבות.

– הַנַּח לי – כָּעס האורח. – לישון אני רוצה.

שָׁב למטתו ונרדם. ופתאום – הך! דופקים בדלת. חזר וקפץ מעל המטה, פתח את הדלת – והחדרן לפניו:

– באתי להודיעך שטעיתי: אותן המזודות לא שלך הן…

775 אורח בא לאכסניה לפנות בוקר, עלה למטתו ושינה מתוקה כבשה אותו. פתאום – יד כבדה נחתה עליו והתחילה טורדתו.

– מי כאן? – חרד האורח משנתו.

– אני כאן, – נענה קול זר

– מי אתה?

– אני – הַדַּיָּל, שמא תקום?

– חמור! – רָתַח האורח. – לישון אני רוצה ולא לקום.

– אפשר, – הסכים הַדַּיָּל. – אבל יש לנו עוד אורח, והוא כבר קם לאכילה.

– מה זה ענין לי? – צעק האורח. – כלום אני צריך להאכילו?

– חס ושלום – החזיר הַדַּיָּל – אבל אתה יָשֵׁן על הַמַּפָּה של הַשֻׁלְחָן.

776 אורח נכנס לאכסניה, לקח לו חדר ועלה למטתו לנוח. נפתחה הדלת ונזדקר ראשו של בעל־האכסניה לתוך החדר:

– בבקשה ממך, רבי אורח, שתמהר לישון. שם, בחדר שני, יש לנו עוד אורח, והוא מחכה לַכָּר…

777 שמריל שניסקבר בא לעיירה, ירד לאכסניה, התיר את צרוריו ופקד שיביאו לו סעודה לחדרו, נכנסה אשה מפוחמה והביאה פַּרְפֶּרֶת – תערובת של צנון ושומן, אחר כך חזרה והביאה מָרָק ובשר, נתן שמריל עינו בפרפרת תחלה: הצנון מרובה והשומן מעט. נתן כַּף לתוך המרק והעלה – קילקי של שערות. קצה נפשו. ולא אכל גם את הבשר.

עד שישב ותהה על סעודה זו, נכנס בעל האכסניה ושאל אותו:

– רבי שמריה, מה דעתך על האכסניה שלי?

השיב לו שמריל:

– הכל טוב ויפה באכסניה שלך, אלא שֶׁלְּחִנָם אתה כופה, את ההר על אכסנאיך ונוטל רשות הבחירה מהם.

תמה בעל־האכסניה:

– מאי משמע?

הסביר לו שמריל:

– הנה, לדוגמה, פרפרת זו של צנון ושומן. מוטב, שהיית נותן צנון לחוד ושומן לחוד, שמא יש אדם המרבה דוקא בצנון, – יטרח ויעשה כרצונו. כיוצא בזה. הַמָּרָק. מוטב, שהיית נותן מרק לחוד ושערות לחוד. שמא יש אדם, הרגיל דוקא לאכלם יחד, – יטרח ויעשה כרצונו, והוא הדין הַדַּיָּלָה. מוטב, שהיתה נערה־בתולה, שמא יש אדם, שדוקא אִשָׁה ולא בתולה הַנְיָא לו, – יטרח ויעשה כרצונו…

778 אורח בא לאכסניה, וכשנכנס לחדרו נכנסה אחריו החדרנית לסדר את החדר, נסתכל בה האורח וראה, שֶׁלֶּחְיָהּ נפוחה. אמר לה:

– מה זה היה לְלֶחְיֵךְ, כי נָפחה?

השיבה החדרנית:

– בִּשְׁנַּי אני חָשָׁה.

אמר לה האורח:

– תיכף יִרְפְּא לך. רופא אני וסגולה בדוקה אני יודע לכל מיני כאב. אני נושק במקום־הכאב ומיד פוסק הכאב.

אמר ועשה…

הסמיקה החדרנית וברחה. לאחר שעה קלה נכנס בעל־האכסניה ואמר לאורח:

– מפני ששמעתי עליך, שֶׁכֹּחֵךְ גדול לְרַפֵּא כל מיני כאב בנשיקה, שמא יגדל חסדך לְרַפֵּא גם אותי?

אמר לו האורח:

– כאבך מהו?

החזיר לו בעל האכסניה:

– לא עליך, רבי אורח, זה לי עשרים שנה טחורים מצערים אותי…

779 שבוע תמים ישב הירשל אוסטרופוֹלר באכסניה, אכל ושתה, וכשהגיע שעת תשלומים אמר:

– אני הירשל אוסטרופולר וכסף אין לי.

התחיל בעל האכסניה צועק:

– אני לא חילק אני יודע, ולא בילק אני יודע. שִַׁלֵּם תִּשַׁלֵּם!

הִסָּה אותו הירשל ואמר לו:

– למה תצעק? הנה אני יוצא לחזור על הפתחים, וכל מה שֶׁיֵּאָסֶף בידי – לך הוא. שמא אין אתה מאמינני – בוא ונחזור על הפתחים יחדו, אלא מה, אין זה לפי כבודך להלוך עמי יחדו? צא וחזור על הפתחים לבדך.

ב

780 כָּלֵב כץ נכנס לבית־מחיה לסעוד, והביאו לו דגים. שהה שְׁהִיָה קלה, הרכין ראשו כלפי הדגים והתחיל לוחש עליהם, לוחש ופוסק, לוחש ופוסק, תמהו כל המסובים. נגש אליו בעל הבית ואמר לו:

– רבי אורח, מה אתה לוחש?

ענה כָלב ואמר

– עם הדגים אני סח. נתתי להם שלום והחזירו לי שלום. אמרתי להם: “טוב ויפה לכם בעולמכם?” אמרו לי: “הן. טוב ויפה לכו בעולמנו – בחמאה ושַמֶּנֶּת אנו טובלים”. אמרתי להם: מהיכן אתם באים לכאן?" אמרו לי: “מנהר־הָדְוִינָה אנו באים לכאן”. אמרתי להם: מה חדשות יש במקומותיכם, בנהר־הדוינה שלכם?" אמרו לי: “חדשות אין אנו יודעים – עוד לפני שבועים עָלִינוּ משם”…

781. אורח נכנס לבית־מדיה לסעוד, הזמין דגים, והביאו לו. טָעַם בקצה־המזלג, עִקֵּם חטמו ודחה את הַפִּנְכּה:

– עִּפּוּשׁ ולא דגים!

נעלבה בעלת הבית:

– היום אתה אומר כך, ולפני שבועים אכלת ושבחת.

אמר האורח:

– ודאי שבחתי, אותם הדגים שלפני שבועים היו טובים.

צחקה בעלת הבית:

– עכשיו צאו ועמדו על אָפְיָם של אורחים! חייך שמאותם הדגים נתתי לך גם היום…

782 אמר אורח לְדַיָּל של בית־מחיה:

– חוששני, שהדגים מִשֶּׁל אשתקד הם.

השיב הַדַּיָּל: – איני יודע; זה רק ששה שבועות אני משמש כאן…

783 אורח ישב בבית־מחיה ואכל דגים. כשראה בעל־הבית, שלתיאבון הוא אוכל, בקש להתפאר לפניו ונכנס עמו בדברים:

– הדגים הללו מה הם בעיניך?

השיב האורח: – לא רעים. ברם, כבר אכלתי גם טובים מהם.

נעלב בעלי הבית והחזיר:

– אבל לא אצלי…

784 בבית־מחיה.

אורח: ברי לי, שתרנגולת זו זקנה מופלגת היתה.

בעל־הבית: מִנַּין לך?

אורח: לפי הַשִּׁנַּיִם אני דן.

בעל־הבית: לפי הַשִּׁנַּיִם? שמא יש לתרנגולת שִׁנַּיִם?

אורח: תרנגולת אין לה שִׁנַּיִם, אבל אני יש לי שִׁנַּיִם…

785 רסטוֹרַן “כשר”. היום באו אורחים יותר מכפי הרגיל, ולפיכך היתה הסעודה סעודה שאינה מספקת: בשר מעט ועצמות הרבה.

עד שישבו האורחים וגרמו את העצמות, אמר אחד מהם לחברו:

– שמעתי עליך, שאתה עומד לעלות לארץ ישראל.

השיב הלה:

– אמת; אם ירצה השם, תיכף אחרי יום־טוב אני עולה לשם.

מיד עמד הראשון על רגליו, הרים את הפנכה שלפניו דאמר:

– משביע אני אותך, שתעלה את עצמותי מזה אתך…

786 אורח נכנס לבית־מחיה לסעוד. הזמין מנה בשר והביאו לו. נסתכל במה שלפניו וראה: עצם וגידים. מתחלה תהה, אחר־כך השלים והתחיל גורם את העצם ומגרס שניו בה. נגש אליו בעל־הבית ואמר לו:

– בבקשה ממך, רבי אורח, אל תרבה נרימה כל־כך… שם יושב אורח שני ומחכה לעצם…

787 אפרים גרידיגר נכנס לבית־מחיה והביא לו הַדַּיָּל צלי. הסתכל אפרים במכה שלפניו והתחיל בוכה. נבהל הדיל ואמר לו:

– רבי אורח, מה אירע לך, שאתה בוכה? החזיר לו אפרים:

– כיצד אתאפק ולא אבכה, אם בשביל חתיכת בשר קטנה כזו נשחט שור גדול?…

788 אורח נכנס לבית־מחיה לסעוד והגישו לו אטריות. טָעַם, הניח את הכף ובקש מאת הדיל, שיביא לו חומץ. אמר לו הדיל:

– חומץ למה לך?

החזיר האורח:

– כדי להוסיף חִמוּץ לכרוב.

תמה הדיל:

– לא אטריות אתה אוכל?

– אה, – נענה האורח. – אם אטריות הן הללו, הרי הן חמוצות דַיָּן…

789 אורח נכנס לבית־מחיה והזמין ארוחת צהרים. הלך הדיל והביא תבשיל ראשון – מרק. נסתכל האורח במה שהביאו לו ואמר לדיל:

– קובל אני עליכם, שאין אתם מסכנים את המים קודם בשול.

נעלב הדיל:

– שמא יודע תעלומות אתה?

החזיר האורח:

– עינים יש לי, ברוך השם, ואני רואה: – גריסים צפים על פני המים…

790 שנים שנכנסו לרסטורן לאכול, לאחר שאכלו ושתו ויצאו אמר אחד לחברו:

סעודה זו שאכלנו מה היא בעיניך?

החזיר לו חברו: – חבל, שנתחלפו ה“יוצרות”.

תמה הראשון: – מה ענין “יוצרות” לכאן?

הסביר לו חברו:.

– אלו היה המרק שאכלנו צלול כיין ששתינו, ואלו היה היין ישן כאוז שאכלנו, ואלו היה האוז שאכלנו שמן כַּדַּיָּל שֶׁשִּׁמֵּשׁ אותנו – היה הכל טוב ויפה…

791 ראובן־אשר ברודס נכנס לבית־מחיה חדש לסעוד, אכל ושתה ועמד לצאת, אמר לו בעל־הבית:

– אורח חשוב אתה לי, מר ברודס, ומבקש אני לרעת, מה המטבח שלי בעיניך.

החזיר לו ברודס:

– מעיד אני על “המרק המזויף” שלך, שכשמו כן הוא: מזויף לכל הדעות. ואם כך אתה עושה גם למרק האמתי, שיהיה אמתי לכל הדעות – מובטח לו למטבח שלך, שיצאו לו מוניטין בעירנו.

792 אורח נכנס לבית־מחיה לאכול, וכל מה שהציע לו הדיל לא הניח את דעתו. לסוף אמר לו הדיל:

– מאכל יפה יש לי בשביל בְּרְרָן כמוך: לשון עגל צלויה, שופרא דשופרא

– חלילה! – החזיר האורח. – בחלן אני מטבעי, וכשאני נזכר, שהלשון היתה בפי העגל תחלה, מיד נוקטת עלי נפשי.

הרהר הדיל ואמר לו:

– אם כך, איני מוצא לך מאכל טוב, אלא – ביצים…

793 אורח נכנס לבית־מחיה לאכול והגישו לו תבשיל. ראה שֶׁהַפִּנְכָּה מלוכלכת מאחוריה ואמר לַדַּיָּל:

– כיצד אין אתה מתביש להגיש לכלוך כזה? העיז הַדַּיָּל פנים ואמר:

– כלום מאחוריה אתה אוכל? מפניה אתה אוכל, ומפניה הַפְּכְפָּה נקיה.

החזיר לו האורח:

– וכשאתה נכנס למרחץ, כלום רק פניך רוחץ, ואחוריך אין אתה רוחץ?

794 אורח נכנס לבית־מחיה לאכול והזמין צלי, יצא הדיל והביא את הצלי כשידו שרויה עליו, התרגז האורח והתחיל צועק:

– לכלכנים, וכי כך מגישים אוכל לבני־אדם?

התנצל הדיל והחזיר לו:

– ואתה מה רצונך, שהצלי יצנח שנית לקרקע?

795 אורח ישב בבית־מחיה ואכל. פתאום קפץ ממקומו ורקק:

– טפוּ מְנֻוָּלִים! שְׁפָכִים הם מאכילים את אורחיהם. הרי שמצאתי בתבשיל, סמרטוט!

התריס בעל הבית והחזיר:

– שמא בשכר שני הזהובים שלך אתה מבקש דוקא טלית של משי?

796 – רבי אבא, – שאל בעל בית־מחיה לאורחו הקבוע, – על מה אתה נאנח?

השיב האורח:

– על מבשלתך היפה הצהובה אני נאנח, שהלכה מעמה ואיננה עוד.

תמה בעל־הבית! – רבי אבא, מי גלה לך רז זה, שהיא הלכה מעמי?

החזיר האורח:

– זקן אני, ברוך השם, אבל עיני לא כהתה עדיין, ואני רואה: שערות שחורות טובלות במרק.

797 ברסטורן “כשר למהדרין מן המהדרין”.

אורח: חביבי, שכחת להביא מסרק.

דַּיָּל; מסרק? למה?

אורח: למה? לסרוק את המרק…

798 אורח נכנס לבית־מחיה, תפס מקום באמצע השלחן הארוך והתחיל מפרט לַדַּיָּל:

– קודם כל – כבד כתוש… אחר־כך – מרק אטריות… אחר־כך – צלי ותפוחי אדמה מטוגנים… ולקנוח… לקנוח – פשטידה של שזיפים…

התפלא הדיל:

– אצטגנין אתה! כל התבשילים שיש לנו היום, אתה יודע מראש.

השיב האורח:

– איצטגנינות למה? המפה שעל השלחן לפני..

799 אורח איסטניס התנה עם בעל בית־המחיה תנאי מפורש, שכל יום יסדר לו מפה נקיה על השלחן אשר לפניו, וגם מפית נקיה לקנוח הידים.

– הוצאות הכביסה, – אמר האיסטניס, – תזקוף לי על חשבוני.

שני ימים קים בעל בית־המחיה את התנאי, ובשלישי מרד: המפה שעל השלחן זרועה שירי־אכל, מפית לקנוח־חידים־אין. כעס האורח

– התנאי שהתניתי היכן? החזיר לו בעל בית־המחיה:

– איני יכול לעמוד בו. כל האורחים התחילו חוששים לַכַּשְׁרוּת…

800 אורח נכנס לרסטורן “כשר” של גארוֹבֶר בברלין, נגש אל השלחן והתחיל מכין עצמו לסעודה: פשט את המקטורן, התיר צוארון־הכתונת והפשיל את השרוולים עד למעלה מן המרפקים. הסתכלו המסובים בהכנות אלו וצחוק פרץ מפיהם.

– מה זה? – קפץ בעל הבית אל האורח. – כלום למרחץ נכנסת?

– כך מנהגי, – השיב האורח, – איני מסב בסעודה אלא מתוך הָרְוָחָה.

– ואלו אצל קֶמְפּינְסְקִי¹ היית סועד? – שאל בעל הבית.

– ממנהגי איני מְשַּׁנֶּה בשום מקום, השיב האורח. – בשם אני בא, מקמפינסקי, וכשראה אותי מתערטל התחיל צועק. אמרתי לו: “כך מנהגי”,

– ומה אמר הוא?

– הוא אמר: אם כך מנהגך – לֵךְ־לְךָ אצל גארובר"…

801 אחרי הסעודה הביא הַדַּיָּל את החשבון לאורח. קרא האורח ומצא כתוב: “שני בקבוקים יין – ארבעה רובלים” טמן את החשבון בכיסו ואמר לדיל:

– לא אדון עמך על הבקבוק השני, שהוספת מְסִבְרָה: הואיל ולא ראיתיו ולא שתיתיו, אפשר שבאמת היה משובח. אבל הבקבוק הראשון ששתיתי, הלא יודע אני, שלא היה משובח כלל, ותמה אני: מפני מה מחירו שני רובלים?

802 לאחר שהאורח אכל ושתה והגישו לו את החשבון, שאל את הַדַּיָּל:

– רואה אני, שכתוב בחשבון: כוס־יין, דיטא, דיטא", אם שלש כוסות שתיתי, מפני מה לא נשתכרתי? "

הסביר לו הַדַּיָּל:

– לא קשיה! כך רצונו של מקום; יין משַׁכֵּר, “דיטא” אינו משכר…

803 ההוא שספר לחברו:

– אתמול נכנסתי לרסטורן לסעוד. הרסטורן מזוהם, הסעודה – כמאכל בן־ דרוסאי, וכשקמתי לצאת ושאלתי “כמה?” השיב הַדַּיָּל: “שלשה רובלים”.

– שלשה רובלים? – השתומם חברו. – ואתה שלמת?

– ודאי שלמתי, – החזיר הלה. – אלא מה עשה הקדוש ברוך־הוא? גנבתי אני כף של כסף.

804 אורח בא לכפר ונכנס לפונדק לסעוד

– במה אתה סועד? – שאלה הפונדקית.

– בבשר ודגים, – השיב האורח.

– דגים אין לנו, – אמרה הפונדקית. – בכפרנו אין נהר… בשר יש לנו רק משבת לשבת.

– אם־כן, הביאי חמאה, שמנת, גבינה.

– אַיִן, רבי קרוב, – נאנחה האשה. – זה כמה חדלו הַפָּרות את חֲלָבָן.

– אין עצה – תני דג מלוח.

אַיִן, רבי קרוב. בעלי עדיין לא שב מן העיר

– ולחם יש לך?

נעצה בו הפונדקית עינים זועפות ונהמה

– מִיָּמַי לא ראיתי יהודי זולל כזה!

805 אורח נכנס למרתף לשתות כוס בירה. מזגו לו. הסתכל בכוס וראה: שני שלישים בירה ושליש – קצף. אמר לבעלי המרתף:

– כמה אתה מוכר בירה בשבוע?

– בערך חבית, – השיב בעל־המרתף.

– רצונך שאלמדך, כיצד למכור שליש יותר?

– ודאי אני רוצה.

אמר לו האורח:

– אין לך קלה מזו, דַּיֶּךָ, שתמזוג כל הכוס כֻּלָּה בירה…

806 אורח נכנס למסבאה והומין כוס בירה. הסתכל בכוס ואמר למוזג:

– כוס שלמה הזמנתי, ואתה שני שלישי כוס מזגת לי.

החזיר לו המוזג:

– בכונה עשיתי כך, משום שרק עד כאן טבלו את הכוס.

807 כֶּלֵב לץ נכנס למסעדה לשתות קהוה. לאחר ששתה ונגש אל הקופה לשלם, אמר לו בעל המסעדה:

– רבי כלב, הקהוה שלי מהי בעיניך?

השיב לו כלב:

– יפה היא הקהוה שלך, שאין בה עולשים. אבל גם חסרון יש לה…

– ומה חסרונה? – בקש בעל המסעדה לדעת.

– חסרונה, – החזיר כלב, שאין בה קהוה…

808 קרתני בא לכרך, נכנס למסעדה, שתה כוס קהוה ושאל לַדַּיָּל:

– כמה?

– עשרים קופיקה, – השיב הדיל.

– כל־כך למה? – תמה הקרתני.

השיב הדיל: – לפי שהוצאותינו מרובות. בוא וראה: תמונה זו שעל הקיר מימין עלתה לנו בתאתים רובל, וזו שמשמאל – בשלש מאות.

שִׁלם הקרתני עשרים קופיקה וחזר והזמין עוד כוס קהוה. וכשהביא הדיל את הקהוה נתן לו הקרתני עשר קופיקות לא קבל הדיל ואמר:

– עוד עשר.

סרב הקרתני והחזיר:

– דַּיֶּךָ! שכר־הנאה בשביל התמונות כבר שלמתי…

809 אורח נכנס לקונדיטוריה והזמין לחמניות. הביאו לו. נמלך והחזיר את הלחמניות והזמין תופינים במקומן. הביאו לו– ואכל. וכשעמד לצאת עכבה אותו המלצרה:

– לא שלמת עדיין בעד התופינים.

השיב האורח:

– כלום לא החזרתי לחמניות במקומם?

– הן. – אמרה המלצרה, – החזרת, אבל גם בעד הלחמניות לא שלמת.

– אמת, – הודה האורח, – לא שלמתי, אבל כלום אכלתי לחמניות?…

קמפינסקי־רסטורן מפורסם בברלין. ↩

אכלנים ושתיינים

מאת

אלתר דרויאנוב

[א]

810 וולוולי הזבארזי היה מגדולי האכלנים. פעם אחת אמרו לו חבריו:

וולוולי, מפני שאתה בקי בהלכות אכילה – למה תיקנו להיפרד מן המלאכים בליל־שבת ולאמר להם “צאתכם לשלום” קודם סעודה?

החזיר וולוולי:

יפה תיקנו; ללמדך, שבשעת סעודה אפילו מלאך מיותר הוא.

811 שתיין מובהק היה אומר:

אילו אני משה רבינו, הייתי מתפלל לפני המקום, שיהפוך את הסדר ויתן למצרים ארבע מכות, ולישראל – עשר כוסות.

812 צדקה עשה הקדוש ברוך־הוא עם חסיד אחד וזימן לו אורח הגון לסעודת־פורים – נכדם של קדושים. וכשהעמידה בעלת־הבית את הלביבות על השולחן נטל “הנכד” לביבה אחת ואמר:

אחת אני נוטל – כנגד המקום ברוך־הוא, שיחיד הוא בעולמו.

חזר ונטל שתיים ואמר:

שתיים אני נוטל – כנגד משה ואהרן.

חזר ונטל שלוש ואמר:

שלוש אני נוטל – כנגד שלושה אבות.

חזר ונטל ארבע ואמר:

ארבע אני נוטל – כנגד ארבע אמהות.

חזר ונטל שתים־עשרה ואמר:

שתים־עשרה אני נוטל – כנגד שנים־עשר שבטים…

ראה בעל־הבית, שעדיין לא נתקררה דעתו של “הנכד” ועוד ידו נטויה, הזדרז ואמר לאשתו:

לאה, מהרי וטלי את הקערה. חוששני, שמא יטול רבי כנגד שישים ריבוא ישראל…

813 בעל־שם בא לפונדק. שמחה עליו הפונדקית, הגישה לו סופגניות והלכה להביא שמנת. עד שחזרה והביאה את השמנת מצאה, שהוא כבר אכל את הסופגניות. הניחה את השמנת על השולחן והלכה להביא עוד סופגניות, וכשחזרה מצאה, שהוא כבר אכל את השמנת. הניחה את הסופגניות על השולחן והלכה להביא עוד שמנת – והקיץ בנה הקטן והתחיל בוכה. גערה בו הפונדקית:

שתוק, ואם לאו, הרי אני מניחה אותך לפני הבעל־שם, ומיד יאכל גם אותך.

814 זולל וסובא שב מבית־הכנסת לביתו בלילה הראשון של פסח ואמר לאשתו:

זוגתי מרת שרה, שאי ידייך והגישי לשולחן את הכופתות ושאר הדברים היפים שהכינות היום לסעודה.

סירבה האשה ואמרה:

והגדה היכן? שמא לא יהודים אנו, חלילה?

השביחה הבעל ואמר:

תנוח דעתך; אף הגדה תהיה לנו, אלא שנהפוך הסדר: תחילה כופתות ואחר־כך הגדה.

לאחר שמילא כריסו וביקש לעלות למיטתו לישון, התחילה האשה שוב תובעת הגדה. אמר לה:

מודה אני בחובי זה, אלא מכיוון ששינה חוטפתני אקצר. יוסף הצדיק אחד־עשר אחים היו לו, ומשינאה ששנאו אותו מכרוהו לעבד במצרים, והיתה ידם שלהם על העליונה וידו שלו על התחתונה. עשה הקדוש ברוך־הוא נס ויוסף נתמנה משנה־למלך לפרעה במצרים ואחיו הוצרכו לו, והיתה ידו שלו על העליונה וידם שלהם על התחתונה. מת יוסף ויקם מלך חדש ושיעבד את ישראל ועשה אותם עבדים לו, והייתה ידו שלו על העליונה וידם שלהם על התחתונה. עמד משה והביא עשר מכות על פרעה במצרים, והוכרח אותו רשע לשלוח את ישראל ממצרים, והיתה ידם שלהם על העליונה וידו שלו על התחתונה. ולזכר יציאת מצרים אנו עושים פסח כל־שנה ואומרים הגדה תחילה ואחר־כך אוכלים כופתות. אילו לא נתת את הכופתות עד שלא אמרתי הגדה, היתה ידך שלך על העליונה וידי שלי על התחתונה; עכשיו, שנתת את הכופתות עד שלא אמרתי הגדה – ידי שלי על העליונה וידך שלך על התחתונה…

815 אמרו עליו על אפרים גרידיגר, שהיה בּלּע. פעם אחת בא מעירו לעיר אחרת ונכנס לבית־מחיה לסעוד. עד שישב והיה טרוח בסעודה נכנס מכרו ושאל לו על אחד מבני־עירו.

מת, – השיב אפרים בלשון קצרה ושב לתבשיל שלפינו.

ואשתו?

מתה.

ובניו?

מתו.

נבהל השואל:

שמא מגיפה, רחמנא ליצלן, פרצה בעירכם?

לעט אפרים כף אחרונה מתוך הפינכה שלפניו והשיב:

בשעה שאני אוכל, כל העולם כולו חשוב בעיני כמת…

816 מעשה ברעבתן, שהטריח את פיו יותר על המידה וכבדו עליו מעיו וחלה. בא הרופא, בדקוֹ ואמר:

יש לך תקנה: חוֹקן.

גיחך הרעבתן ואמר:

הא כיצד? טוביה חטא וזיגוּד מינגד!…

817 אורח נכנס לבית־מחיה לסעוד. אמר לו הדייל:

מה בשר אתה רוצה לסעודה?

השיב האורח:

טחול ממולא, שמן.

אמר הדייל:

חבל; איחרת לבוא. היה לנו טחול ממולא – ואין.

ליקק האורח את שפתיו ושאל:

שמן היה?…

818 שיחה של חברים:

הרבה מיליונים למקום. אילו נתן לי שלושה מיליונים, הייתי קונה במיליון אחד קמח ושומן, במיליון אחד ביצים וצימוקים, ועושה את הכל פשטידה לשבת.

והמיליון השלישי?

אותו הייתי מצניע לכופתות של פסח.

819 רעבתן התערב עם חברו:

שלושים כופתות של פסח יאכל זו אחרי זו.

ולא עלתה בידו: עשרים אכל כדרכו, חמש בלע על־השובע בעל־כורחו, וחמש נותרו. נעץ בהן הרעבתן עיניים תרעומניות ואמר:

חמסי עליכן! אילו ידעתי שכך אתן, הייתי אוכל אתכן תחילה…

820 מנהגי־ישראל כבר בטלו בביתו של יועץ־המסחר הזקן, אבל עדיין אדוק הוא בסעודה שנייה של שבת לכל פרטיה ודקדוקיה:

רקיקי־ביצים ודג מלוח מרוסק, דג קר ומפולפל, חצי־רביעית יי"ש מובחר מן המובחר, פתותי־חזה עם לפיתה מתוקה קרה, קריש של כף־רגל־עגל, תפוחי־אדמה מטוגנים בשומן ושזיפים, פשטידה שמינה עם גרגרת של אווז, טחול ממולא כל־טוב, ושוב לפיתה – מתוקה שבמתוקה… ולאחר הסעודה הוא צונח בכורסה, תנומה נעימה חובקת אותו ותמיהה תועה במוחו:

ויש יהודים טיפשים, ההולכים אל הכומר ומוותרים על דת יפה כזו!..

821 יהודי נכנס אצל “פריץ” ומצאוֹ יושב ואוכל פת־שחרית – לחם, קותל של חזיר ויין. אמר לו ה“פריץ”:

שב וסעוד עמי.

סירב היהודי:

מאכל זה אסור לנו.

גמר “הפריץ” לאכול ומזג שתי כוסות יין: אחת לו ואחת ליהודי.

ושוב סירב הלה:

אף יין זה אסור לנו.

תמה “הפריץ”:

ואם בדרך אתה הולך ותמו הלחם והמים מכליך – תמות ברעב ובצמא ולא תאכל ולא תשתה משלנו?

השיב היהודי:

פיקוח־נפש שאני… פיקוח־נפש דוחה הכול.

מיד קפץ “הפריץ” ממקומו, הוציא אקדח מכיסו, כיוונו אל לבו של היהודי וקרא:

אם אתה שותה – מוטב, ואם לאו – פה תהא מיתתך!

נתחלחל היהודי – ושתה. ולאחר ששתה אמר לו “הפריץ”:

כלום תכעס עלי? משטה הייתי.

גימגם היהודי והחזיר:

לכעוס?… מה שייך?… אבל מוטב, שהיית משטה קודם – בשעת הקותל…

822 שלושה שהזמינו “בעל־תענית”, שיוציא אותם ידי־חובה, ובעצם יום־התענית מצאוהו יושב בבית־מחיה ומפטם כריסו בסעודה שמינה. כעסו כעס גדול ואמרו לו:

זו תעניתך?

החזיר להם “בעל־התענית”:

רבותי, לאכול כנגד שלושה אני יכול כל יום, לצום כנגד שלושה איני יכול אפילו יום אחד.

(עיין לעיל פרק ה, סימן 534).

823 ראו ליהודי, שהוא אוכל שתי פרוסות כאחת, ושתיהן ממורחות בחמאה: אחת – החמאה מלמעלה, ואחת – החמאה מלמטה. אמרו לו:

מה טעם בשנייה החמאה מלמטה?

החזיר האוכל:

כלום שיני התחתונות ממזרות הן לי?

824 שמואל קוּשלבסקי היה אומר:

אני ספק חולה, ספק בריא. אם חולה – צריך אני לאכול מן המובחר, ואם בריא – צריך אני לאכול הרבה. וכדי לצאת ידי ספק – אני אוכל הרבה ומן המובחר.

825 שניים מצאו גלוסקה יפה. זה אמר: אני מצאתיה, וזה אמר: אני מצאתיה. לסוף התפשרו: שניהם יישנו הלילה בחדר אחד, וזה שחלומו יהיה יפה משל חבירו יטול את הגלוסקה.

וכך עשו. ולמחר כשקמו שניהם משנתם אמר אחד לחברו:

ספר, מה חלום חלמת?

נענה הלה ואמר:

חלום יפה חלמתי. ראיתי נשר ארך־כנפיים עומד לידי. קפצתי ועליתי עליו, ומיד פרש כנפיו, טס למעלה והביאני לגן־עדן…

הפסיקו הראשון:

יהי כן ה' עמדי כאשר חלמתי גם אני כך עליך. מיד אמרתי: הואיל ובגן־עדן הוא, מה צורך יש לו בגלוסקה? קמתי ואכלתיה…

826 שניים שאכלו מתוך קערה אחת. אחד שתק ואכל, ואחד הירבה לספר על מה שציווה אביו קודם מותו. וכשראה, שהקערה מתרוקנת והולכת, אמר לחברו:

עכשיו ספר אתה, מה ציווה אביך קודם מותו.

אבי, – השיב הלה, – מת, לא עלינו, שיתק לשון.

אמר – וחזר למה שבקערה.

827 שניים שאכלו מתוך קערה אחת, והיה אחד מטיל הרבה פילפל לתוך הקערה. אמר לו חברו:

הרי אתה מקדיח את התבשיל.

השיב הראשון:

מה זה איכפת לך? מחציתי שלי אני מפלפל.

נטל השני חפיסת־הטבק שלו והתחיל מריק אותה לתוך הקערה.

צעק הראשון:

פרא־אדם! את התבשיל אתה מפסיד.

החזיר לו השני?

למה תצעק? מחציתי שלי אני מטבּק.

828 שניים שאכלו מתוך קערה אחת, והיה אחד מטיל הרבה מלח לתוך הקערה. מחה חברו:

אי־אפשי בהרבה מלח!

החזיר לו חברו:

ברשות אני עושה, ומקרה מלא הוא: “בימים ההם אין מלח (–מלך) בישראל – איש הישר בעיניו יעשה”¹.

829 סומא ופיקח אכלו דובדבניות מתוך פינכה אחת, ותנאי היתנו זה עם זה, שלא יטלו אלא אחת־אחת. לא היתה שעה מועטת, פשט הסומא את ידו וסטר לפיקח.

רמאי, שלוש־שלוש אתה נוטל!

תמה הפיקח:

שמא נתפקחו עיניך הסמויות ואתה רואה כמה אני נוטל!

החזיר הסומא:

הואיל ואני נוטל שתיים־שתיים ואין אתה מוחה, שמע־מינה, שאתה נוטל לפחות שלוש־שלוש.

830 שניים נכנסו לבית־מחיה לסעוד והביא הדייל דג אחד לשניהם. חילק אחד מהם את הדג ונטל את המחצית הגדולה לעצמו. סנט בו חברו:

אין זו ממידת דרך־ארץ. אילו אני חילקתי. הייתי נוטל לי את המחצית הקטנה.

החזיר לו המחלק:

אם־כן, מה תרעומת יש לך עלי? הרי המחצית הקטנה לפניך.

831 מפילפולם של חובשי בית־המדרש:

למה נהגו לעשות לביבות בדמות משולשים?

שתי תשובות בדבר: אחת: משום שהבשר שבתוך הלביבה חיישינן לו מחמת “בשר שנתעלם מן העין”, והרי הוא טעון סימן “אתלת קרנתא”². ושנית, אילו היו לה ללביבה ארבע כנפות – היתה מתחייבת בציצית.

832 כלל אמרו ליצנים:

אין מלבבים לביבות (כּרפּלים בלעז) אלא בימים שיש בהם חבטה: ערב יום־כיפור – מלקות, הושענא רבה – חיבוט ערבה, פורים – חיבוט המן. וכבר מרומז הדבר בתורה: “הכה תכה”³ - נוטריקון: הושענא, כיפור, המן תאכל כרפלים הרבה.

ויש מוסיפים:

כד נקיש ואתי תיגרא בביתא והבעל והאשה חובטים זה לזו – אותו יום, לאחר פיוס, מלבבת האשה לביבות לסעודה.

ויש מוסיפים עוד:

בשר שנשאר בבית־מחיה ובעל־הבית מתחבט בו, אם להשליכו לכלבים, או שכבר נפסל מאכילת־כלב – הרי הוא עושה אותו לביבות לאורחיו.

833 ראו לתלמיד־חכם, שהוא אוכל אכילה גסה ושותה שתייה גסה. אמרו לו:

שנו חכמים: עד ארבעים שנין מיכלא מעלי, מכאן ואילך משתי מעלי⁴, וממה נפשך אתה עובר על דבריהם: אם לא הגעת עדיין לארבעים, וכדין אתה אוכל אכילה גסה, למה זה אתה שותה שתייה גסה, ואם כבר הגעת לארבעים, וכדין אתה שותה שתייה גסה, למה זה אתה אוכל אכילה גסה?

החזיר להם התלמיד־חכם:

אדרבה, דווקא בשביל שאני שקוד לקיים דברי־חכמים אני אוכל אכילה גסה וגם שותה שתייה גסה, משום שהיום מלאו לי ארבעים.

834 בחורי־ישיבה, המתפרנסים משולחנם של בעלי־בתים, ישבו ודנו:

אטריות ופתיתים⁵ מה מהם עדיף?

פתח בחור אחד ואמר:

אטריות עדיפות: כפליים כמה שאתה מעלה מן הקערה בתוך הכף נמשך ונגרר אחרי הכף, ונמצא אתה נשכר.

נענה בחור שני ואמר:

לא כי, פתיתים עדיפים. אטריות, שהן מעורות זו בזו, רחוקות משכר וקרובות להפסד: כיון שאחת מהן נתלשת וצונחת, לא די שהיא גוררת עמה כל מה שנטפל מאחורי הכף, אלא שהיא גורפת גם כל מה שבתוך הכף. ואילו פתיתים – מה שהעלית מתוך הקערה לך הוא…

835 משה בן־מנחם היה להוט אחרי מיני־מתיקה. הוא היה אומר: תמה אני, שלא נתנו חכמים את דעתם למצוא מתק למתק את המתוק.

פעם אחת שאל לו אחד ממקורביו:

הרי אמרו, שהטיפשים כרוכים אחרי המתוק? ⁶.

החזיר לו בן־מנחם:

דבר זה חכמים אמרוהו, כדי שהטיפשים ידירו את עצמם מן המתוק ויימצא מופנה כולו לחכמים.

836 רבי מכבד עשירים; אף אני מכבד אותם, שהם יודעים לסדר הכל כהלכה, – סיפר עני־קבצן עם חברו, – שלשום היתה חתונה בביתו של פלוני העשיר; את בתו השיא לבנו של פלוני האדיר. תיכף אחרי החופה, כשהתחילה הסעודה, נדחקתי ונכנסתי גם אני לבית, והושיבוני בקצה־השולחן. ישבתי ונהניתי. ממש סעודת שלמה בשעתו… שולחנות וכיסאות – כיער אשר בלבנון… מים ראשונים ואחרונים – ים של שלמה… בשר ודגים – עין לא ראתה…

837 אמרו לו למרדכי חבד:

חמש קושיות בגוי, האוכל דג מלוח: שורה את הדג במים – וחוזר ושותה את המים; פושט את עורו – וחוזר ואוכל את העור; חותכו חתיכות קטנות – וחוזר ואוכל שלוש חתיכות בבת־אחת; מוזג

מבקבוקו שלו לחברו – וחוזר ומוזג לעצמו מבקבוקו של חברו; ולסוף תופס הוא בבלורית של חברו – וחוזר ותופס לו בבלוריתו שלו.

ואני, – נענה מדכי ואמר, – לא חמש, אלא חמש־עשרה קושיות אני גורס.

אמרו לו:

חמש־עשרה היכי תמצי?

השיב מרדכי:

מימי לא ראיתי גוי, שסעודתו פחותה משלושה דגים מלוחים…

[ב]

838 אמרו לו לשתיין מפורסם:

כיצד אין אתה מתבייש מפני הבריות, שכל ממונך אתה נותן ביין ושותה ערב ובוקר וצהריים?

השיב השתיין:

קל וחומר משלמה אני דן. ומה שלמה, שהיה חכם מכל אדם, שתה יין ערב ובוקר וצהריים, אני, בשר ודם פשוט, אינו דין שאשתה יין ערב ובוקר וצהריים?

אמרו לו:

זו מניין לך, ששלמה היה שותה יין ערב ובוקר וצהריים?

החזיר השתיין:

אלא מה, הוא אכל יין ערב ובוקר וצהריים?

[נוסח אחר:

החזיר השתיין:

אלא מה, חכם שכמותו לא שתה יין ערב ובוקר וצהריים?]

839 “מנהל” היה בישיבת־וולוז’ין⁷ וליזר היה שמו, וקראו לו ליזר בּונקס על שם בּונקה אשתו. ומצוי היה ליזר אצל יי"ש, ולא היה ישן שינה של צהריים עד ששתה אחת ושתיים ושלוש. פעם אחת, קודם שינה של צהריים, אמר לבונקה:

בונקה אשתי, הרי אני הולך לישון, וכשאצמא ואבקש לשתות – תעיריני.

רגזה בונקה:

השד יודע אותך, אימתי תצמא ותבקש לשתות.

ליגלג עליה ליזר והחזיר לה:

טיפשה! כל אימת שתעיריני אצמא ואבקש לשתות.

840 ליזר בונקס היה ממונה על הפוֹסטה בישיבה, ומידו היו התלמידים מקבלים את המכתבים שבאו להם, והאמידים שבתלמידים היו נותנים לו שכר־טרחה כל חודש. פעם אחת פגש ליזר תלמיד אחד בשוק ואמר לו:

חביבי, זה כמה לא נתת לי כלום.

הקפיד אותו תלמיד ואמר לו:

דומה, רבי ליזר, שכבר שתית היום שלוש ובשביל־כך אתה תובע בפה.

החזיר לו ליזר:

טועה אתה, חביבי. ארבע כבר שתיתי היום, ובשביל־כך אני תובע אפילו חמור בשוק⁸…

841 ברוך הארוך היה רגיל לשתות לא מתוך כוס אלא מתוך הבקבוק. אמרו לו חביריו:

ברוך, כיצד אתה יודע לכוון את המידה הנכונה?

החזיר להם ברוך:

מידה נכונה יש לי בפי.

נענו חבריו ואמרו לו:

אשריך, ברוך! כשתזקין ויפלו שיניך – תגדל מידתך.

842 פעם אחת מצא ברוך לבתו, שהיא מטפחת ביין על ראשה. גער בה:

הלאו של “בל־תשחית” היכן הוא?

החזירה לו בתו:

אבא, את מצוותו של הרופא אני עושה. יין, אמר, מגדל את השיער.

ליגלג עליה ברוך:

פתי יאמין לכל דבר! אילו היה יין מגדל את השיער כבר הייתה זקן גדילה לי מתוך גרוני עד לטבורי…

843 שתה ברוך ושתה והפסיד כל רכושו. לא נשארה לו אלא עזו בלבד. ויהי היום, והעז שבה מן העדר חולה. הביאו לה לשתות ולא שתתה. למחר פשטה טלפיה ומתה. מכר ברוך את עורה וקנה יין, וכשהתחילה אשתו בוכה ומקללת נענה הוא ואמר:

עכשיו אני יודע מה שבלבך עלי. את מבקשת, שלא אשתה – ואמות גם אני…

844 לא היתה תקנה לברוך, אלא שהרבי בכבודו ובעצמו ידירו מן היין. וכך הווה: הרבי גזר וברוך קיבל את הגזירה. לא היו ימים מועטים והתחיל מתנוונה: ניטל הימנו התיאבון לאכילה, נדדה שנתו וכל גופו חלש. בא הרופא, בדקו כהלכה ואמר:

אין עצה, אלא שתשוב לשתות.

סירב ברוך:

אני מצווה ועומד מפי הרבי, אמות ולא אעבור.

עמד הרופא על דעתו ופסק:

פיקוח־נפש דוחה הכל, אפילו גזירתו של הרבי. אם אי אתה שותה מרצון, תהא שותה מאונס. שנים מבניך יחזיקו לך בידיך ורגליך ואחד ישקה אותך.

נענה ברוך ואמר:

אדוני דוקטור, הואיל וכפייה אתה גוזר עלי – שמא יחזיקני אחד וישקוני שניים?…

845 ברוך קדח, ומחמת קדחת גדל צמאונו. ישב הרופא ודאג:

כיצד להסיר צמאונו מעליו?

שמע ברוך, נענה ואמר:

אדוני דוקטור, מוטב שתדאג, כיצד להסיר את הקדחת מעלי. לצימאון אדאג בעצמי…

846 זקן תלמיד־חכם, שכל ימיו היה מצוי אצל יין, חלש ואסר עליו הרופא את היין. לא היו ימים מועטים והוברר, שאי־אפשר כבר לגופו בלי יין. חזר הרופא וציווה להכניס אל תוכו יין שלא כדרכו – מלמטה למעלה. כיוון שהרגיש החולה בריחו של היין, שהוא בוקע ועולה, צהבו פניו ואמר:

יבוא הנס מכל־מקום…

847 אמרו לתלמיד־חכם, שהיה שטוף ביין:

כיצד תלמיד־חכם כמותך אינו חושש למה שאמרו חכמים על השיכרות?

התנצל הלה:

וכי לשם שיכרות, חלילה, אני שותה? להטביע צרותי ביין אני מבקש.

תהה מי־שהוא ושאל:

ועדיין לא טבעו?

נאנח התלמיד־חכם:

אדרבה, יותר שאני שותה, יותר הן לומדות לשחות…

848 תלמיד חכם, שירד מנכסיו, ביקש להיעשות מלמד, ולא נמצאו לו תלמידים, משום שהיה נותן בכוס עינו. סח צערו להרב, ואמר לו הרב:

תמה אני עליך, שאין אתה כובש את יצרך. אילו כבשת אותו – ראשון למלמדים היית לנו.

החזיר לו הלה:

רבי, עד שאתה תמה עלי, תמה אני עליך. כל עיקרי איני מבקש להיות מלמד, אלא כדי שיהא סיפק בידי לשתות, ואילו אתה אומר לי, שלא אשתה, כדי שיהא סיפק בידי להיות מלמד.

849 מדרש של גרגרנים.

כשבירך הקדוש ברוך־הוא לאדם הראשון ואמר לו: “ורדו בדגת־הים”⁹, מיד רץ אדם לעשות רצון קונו והטיל חכה בים. נתכנסו הדגים ושלחו לקדוש ברוך־הוא:

בירכת אותנו ואמרת לנו: “פרו ורבו ומלאו את המים”¹⁰; עכשיו בא זה לכלותנו.

שלח להם הקדוש ברוך־הוא:

תנוח עליכם דעתכם; סופו של זה, שקדחת מקפחתו שכל המרבה בדגים קדחת באה עליו.

שמעו הדגים ואמרו לאדם:

אין אנו יראים מפניך, שהקדחת הורגתך.

נתבהל אדם ואמר לקדוש ברוך־הוא:

כך הגון לי, שתיתן לי ותהרגני?

החזיר לו הקדוש ברוך־הוא:

כבר הקדמתי רפואה למכה: קדחת קשה – יין מפיגה.

כיון ששמע אדם את הדיבור “יין” נתבלבל מרוב שמחה ושכח, אם

נאמר לו, שישתה לפני הדגים או לאחר הדגים, והרי זה ספק דאורייתא, וכל ספק דאורייתא לחומרא.

לפיכך אמרו חכמים:

לעולם יהא אדם שותה לפני הדגים ולאחרי הדגים, קל־וחומר באמצע הדגים.

850 ליזר בעל־החוטם היה אומר:

יש שותים לפני הדגים, ויש שותים לאחר הדגים. כדי לצאת כל הדעות, אני מחמיר על עצמי ושותה גם לפני הדגים וגם לאחר הדגים – ואפילו כשאין דגים באמצע.

851 הוא היה אומר:

כשאני מגיע לגשר, אני שותה לפניו ולאחריו. גזירה שמא יש דגים מתחתיו.

852 שמחת־תורה, וכל יום שיש בו ריקוד, היה ליזר רוקד ומפזם: “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר”. אמרו לו:

ליזר, לא מצאת פזמון נאה לחדווה אלא זה?

החזיר ליזר:

אילו יסודי מזהב וסופי לעפר, ודאי הייתי מצטער ונאנח. עכשיו, שיסודי מעפר וסופי לעפר ובינתיים כוס משקה, – לא חדווה היא זו?

853 ליזר כשהגיע ל“יהי רצון” שאחרי ברכת־כוהנים אמר כך: “ותן לי לחם לאכול ובגד ללבוש; מעט משקה אקח לי בעצמי”.

854 ליזר היה אומר:

נאמן עלי הדיין, שאיני מתקנא בשום אדם שבעולם, אלא בשלמה בלבד. ולא משום שהיה גדול בחכמה ומופלג בעשירות. על מה אני מתקנא בו? על כוס־הברכה, שהיתה לו בביתו. אלף נשים הטעים מתוכה, ואחריהן שתה הוא עצמו את רובה, כפי הדין. עכשיו צאו וחישבו, כמה היה שיעורה של כוס זו!

855 חסידים הלכו בדרך וכלו להם מזונותיהם. פגעו בפונדק ונכנסו. אמרה להם הפונדקית:

אין עמי בבית אלא לחם ויי"ש.

הסכימו וישבו לאכול, עד שטבלו את הלחם ביי"ש קם אחד מן החבורה ושאל:

קיימא לן: חייב אדם לשתות כוס יי“ש קודם סעודה; סעודה זו, שכולה יי”ש, מה דינה.

קם שני ואמר:

טלית שכולה תכלת, מה שתהא חייבת בציצית? הווה אומר: חייבת.

היה שם בעל־עגלה אחד, נענה ואמר:

ואני מכאן פושט לה. הרי שהיתה עגלתי טעונה כולה עיטרן, חייב אני לקנות לוג עיטרן לזפף את האופנים, או לאו? הווה אומר: חייב.

(עיין לעיל פרק ג', סימן 147).

856 בעל־עגלה נכנס לפונדק וקרא לפונדקית:

בעלת־הבית, מזגי נא לי כוס משקה כאשר אהבתי.

מזגה לו, שתה בעל־העגלה ורקק:

טפו! רוטב לנשים… כלום אין לך משקה בשביל גברים?

ודאי יש, – רמזה הפונדקית כלפי חבית שנייה.

אם־כן, מזגי.

מזגה לו. שתה בעל־העגלה, עיקם חוטמו ושאל:

ומשקה ממש יש לך?

ודאי יש, – רמזה הפונדקית כלפי חבית שלישית.

אם־כן, מזגי.

מזגה לו. שתה בעל־העגלה, נסתכל בכוס ורקק:

טפו! אצבעון לחייטים… כלום אין לך כוס בביתך.

ודאי יש – רמזה הפונדקית כלפי “רביעית” של קידוש והבדלה.

אם־כן, מזגי.

מזגה לו. שתה בעל־העגלה, עיקם חוטמו ושאל:

וכוס ממש יש לך?

ודאי יש, – רמזה הפונדקית כלפי “הכוס של אליהו”.

אם־כן, מזגי.

מזגה לו. שתה בעל־העגלה, נחה דעתו ואמר:

בעלת־הבית, עכשיו שכבר הגענו למשקה ממש ולכוס ממש, – מזגי נא לי כוס משקה כאשר אהבתי.

857 ההוא שקבל לפני חברו:

כל יום שישי הוא קונה בקבוק יי"ש לשבת, – לקידוש מספיק, להבדלה אינו מספיק.

יעץ לו חברו, שמכאן ואילך יקנה שניים. עשה כך ושוב קבל:

שניים הוא קונה, – לקידוש מספיקים, להבדלה אינם מספיקים.

יעץ לו חברו, שמכאן ואילך יקנה שלושה.

לימים פגש אותו חברו ושאל:

שלושה מספיקים?

הן, – החזיר הלה. – שלוש מספיקים. תיכף אחרי קידוש אני מבדיל…

858 ראו לאחד, ששתה שלוש כוסות בנשימה אחת, ואמרו לו: אם אמרו חכמים: “השותה כוסו בבת־אחת הרי זה גרגרן”¹¹, שלוש כוסות בבת־אחת לא כל־שכן!

השיב הגרגרן:

אגדה איני יודע, מקרא אני יודע: “שלושה גביעים בקנה האחד”¹²…

859 ברייתא של שתיינים.

תניא: הלוקח יי“ש מן המוזג אל יקח אלא מובחר מן המובחר, שיי”ש פשוט משכר ואינו ראוי לשתייה.

מניין?

שאמרו: “הדיוט קופץ בראש”¹³…

860 אמר שמריל:

הכל עשה הקדוש ברוך־הוא יפה בעולמו, חוץ מן היין, שאין כמותו מועל בשליחות: שולחים אותו לקיבה, והוא הולך לראש.

אמרו לו:

אם־כן, למה אתה שותה אותו?

החזיר שמריל:

מה אעשה ודויד מלך ישראל גזר עלי, שאמר: “הרחב פיך ואמלאהו”¹⁴.

אמרו לו:

שמא “ואמלאהו” מים?

השיב שמריל:

חס ושלום, שתגלו פנים בתורה שלא כהלכה. נאמר שם “וכמלאה”¹⁵ ונאמר כאן “ואמלאהו”, מה שם “מן היקב”, אף כאן מן היקב.

861 שני שותפים לחבית־יין עשו קניין ביניהם, שלא ימכרו אלא במזומנים. למחר השכים אחד מהם ואמר לחברו:

קבלה יש בידי: המתחיל למכור סחורתו קודם הנץ החמה סימן יפה לו. לפיכך, קום ומזוג לי בחמישה גדולים, לא לשם שתייה, חלילה, אלא לשם סימן טוב, וחמישה גדולים אני משלם לך במזומנים, כפי הקניין.

לאחר ששתה אמר לו חברו:

הואיל ושותפים אנו לעסק, גם אני חייב לעשות מעשה לשם סימן טוב. לפיכך, קום ומזוג לי מיד, קודם שתנץ החמה, בחמישה גדולים, וחמישה גדולים אף אני משלם לך במזומנים.

וכך ישבו שניהם עד הנץ החמה, ומהנץ החמה ועד שקיעת־החמה, ומזגו זה לזה במזומנים. וכשנתרוקנה החברית אמר אחד לחברו: פלאי־פלאים! שניים שתו חבית שלימה.

סיים אחריו חברו ואמר:

ובחמישה גדולים…

862 שתיין מובהק הלך בדרך והגיע למרתף של יין. נסתכל וראה שלט תלוי על המרתף וכתוב עליו: “כאן מוכרים יין טוב בזול”. תמה ואמר:

שלוש קושיות בדבר: “כאן מוכרים” – כלום יש שוטה שבעולם, שנותן יין חינם? “טוב” – שמא יש יין לא טוב? ו“בזול” וכי לא שקולה טיפה אחת יין כנגד כל הממון שבעולם?

863 רוויה בא לבעל־שם בקי בסגולות:

חוטמו מאדים ובושה הוא לו בפני הבריות. שמא יש סגולה לכך?

החזיר לו הבעל־שם:

איני יודע לחוטמך אלא סגולה אחת: תשתה יותר – ויכחיל.

864 ההוא שנתפס לשיכרות ונתבזה על הבריות. הזמינו הרב אליו ואמר לו הרב דברי־כיבושים. חם לבו של האיש, קפץ ונשבע, שמכאן ואילך לא ישתה אלא קודם אכילה, כדרך שהבריות נוהגים. לימים פגש אותו הרב בשוק שיכור כשיכּוּרו של לוט.

אמר לו הרב:

אן שבועתך?

החזיר לו השיכור:

רבי, חס ושלום שאחלל שבועתי. אלא מה? עד שנשבעתי הייתי סובא; משנשבעתי נעשיתי זולל וסובא כאחת…

865 אמרו לגרגרן:

רצונך, שתשתה כוס יין?

אי אפשי, – השיב הגרגרן.

אמרו לו:

מה אירע לך, שאתה מסתלק מכוס־יין?

החזיר הגרגרן:

ארבע תשובות בדבר: ראשית, נדר נדרתי, שלא לשתות; שנית, “תענית־יאהרצייט” יש לי היום; שלישית, זה עתה שתיתי; ורביעית – מזוג והבא…

[נוסח אחר:

…ורביעית: חולה – שואלים אותו תחילה, בריא – נותנים לו מיד.]

866 שמחת־תורה מצאו ליהודי מבוסם, כשהוא מוטל בפישוט ידיים ורגליים על המדרכה שלפני דירתו ומקלל את בעל־הבית. אמרו לו:

אם אתה לא נזהרת ושתית יותר משאתה יכול לקבל – בעל הבית מה חטא לך?

השיב המבוסם:

תיפח עצמותיו! למה תיקן את המדרכה לפני הבית? אילו תיקן אותה בפנים הבית, לא היו הבריות רואים אותי בקלקלתי.

867 אשה קבלה לפני הרב, שבעלה גרגרן. שלח הרב אחריו והוכיחו על פניו, שהוא להוט אחרי היין ומדלדל את ביתו.

החזיר לו הגרגרן:

רבי, תמה אני עליך, שאשה נאמנת בעיניך להעיד… יש יין בביתי – אני שותה; אין יין בביתי – אני קונה; אין לי ממון לקנות – אני נותן משכון. אבל מה פירוש להוט אחרי היין? גוי להוט אחרי היין; יהודי אינו להוט, חלילה, אחרי היין.

868 ההוא שהקיץ משנתו, פשט ידו וטפח על מיטת אשתו:

שרה, זיהום תוקפני ואינו מניח לי לישון. דומה, שאכלתי קישואים יותר מדי… שמא יש לנו טיפת יי"ש בבית?

רגזה האשה:

פתאום, בחצות־לילה, הוא מבקש יי“ש! שוב שכב – אין לנו יי”ש בבית.

בדליכא שאני, – נענה הבעל בשפה רפה והיסב פניו אל הקיר. – איני להוט, חלילה, אחרי היי"ש.

לאחר שעה קלה חזר וטפח על מיטת אשתו:

שרה, שכננו יש לו תמיד בקבוק יי"ש בביתו. שמא תקחי לי מאתו כוס אחת?

נהמה האשה מכעס:

שמא יצאת מדעתך? מי פתי ילך בלילה לדפוק על הדלתות ולבקש יי“ש? שוב שכב – גם בלי יי”ש ינוח לך.

יהי כך, – נאנח הבעל והתהפך על צידו השני. – איני להוט, חלילה, אחרי היי"ש.

לא היו רגעים מועטים וטפח שלישית על מיטת אשתו:

שרה, נזכרתי… מחר יום־שוק והאיכרים מקדימים לבוא מן הכפרים בלילה. ודאי כבר פתוח המרזח. שמא תרדי ותקחי לי כוס יי"ש משם?

צרחה האשה:

כל חלומותי הרעים, שחלמתי היום ובכל־יום, יחולו על ראשך, גרגרן! באישון־לילה, בקור־חורף, אלך לקנות לו יי"ש!…

ש…ש!… – היסה הבעל אותה. אל תצעקי. הילדים יקיצו ויבהלו מקולך. איני להוט, חלילה, אחרי היי"ש. אם אין את רוצה ללכת – אקום ואלך בעצמי…

869 בחור יתום, בנו של גנב, נשא בתולה יתומה, בתו של שיכור. עברו תשעה חדשים ונולד להם בן למזל־טוב, והתחילו האב והאם מדיינים זה עם זו: הוא ביקש לקרוא את הילד על שם אביו והיא ביקשה לקרוא אותו על שם אביה. והיו מדיינים והולכים עד ערב יום “הברית”. וכשבא המוהל לבדוק את הרך הנולד, אם אפשר למול אותו מחר, הירצו שניהם טענותיהם לפניו. שמע המוהל את הטענות ושאל את האב:

מה היה שם אביך?

גימפּל היה שמו – השיב האב.

ומה היה שם אביך? – חזר המוהל ושאל את האם.

גימפל היה שמו, – השיבה האם.

גיחך המוהל ואמר:

אם־כן, למה חינם תריבו? ממה־נפשכם קיראו לו גימפל. אלא מה? גימפל של מי, שלך או שלה? המתינו עד שיגדל הנער ויתברר הדבר מאליו: אם גנב יהיה, שמע־מינה גימפל שלך הוא, ואם שיכור יהיה – גימפל שלה הוא.

870 ישבו שתיינים ודנו:

לשעבר היה מחירו של מלח גדול הרבה משל יין; עכשיו מחירו של יין גדול מאה פעמים משל מלח. מה גרם לכך?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

בעוונותינו, טעות גרמה לכך. כשהטילה המלכות מס על היין והתחילה מגדילה אותו משנה לשנה, נימנו וגמרו אנ"ש לשלוח אחד מהם, שילך וישתטח על קברו של לוט מורנו ורבנו, ויתפלל לפניו, כי יעמוד בפרץ להעביר את רוע הגזירה. בא השטן ובילבל. אותו שליח יצא לדרכו מבוסם קצת יותר מן המידה ונתחלף לו קברו של לוט בקיברה של אשת לוט. נשתטח והתפלל. ומכאן ואילך פסקה המלכות להגדיל מס־המלח ולא פסקה להגדיל מס־היין.

871 שאלו למחודד:

מה טעם אומרים הבריות: “שיכור כשיכּוּרו של לוט”, ואין הם אומרים “כשיכּוּרו של נח”, שקדם ללוט?

השיב המחודד:

יפה אומרים הבריות. נח, שבניו זכרים היו וכבר גדלו כולם, רשאי היה לשתות. לוט, שהיו לו בנות בוגרות בבתוליהן, ושתה – שיכור ממש היה.

872 שאלה נשאלה בבית־המדרש:

מה ראה לוט, שבחר לשבת בסדום הרעה והחטאה?

השיב מחודד חד:

ראה, שסדום “כולה משקה”¹⁶.

873 ושוב נשאלה שאלה בבית־המדרש:

מה גרם ללוט, שנעשה שטוף בשתייה?

השיב המחודד:

אשתו גרמה לו, שהיתה נציב־מלח¹⁷.

874 ערב־שבת בא מגיד לעיר. למחר ראה רבים מאנשי־העיר משכימים ל“ותיקין” משום שמזדרזים ל“קידושא רבה”. קודם מנחה עלה על הבימה לדרוש. פתח ואמר:

מורי ורבותי! ידוע, שתפילות אבות תיקנו, ורמז לכך – אות שנייה משמו של כל אחד מן האבות. אברהם תיקן שחרית; רמז לזה: “ב” – “בוקר”. יצחק תיקן מנחה; רמז לזה: “צ” – צהרים". יעקב תיקן ערבית; רמז לזה: “ע” – ערבית. ותיקין מי תיקן? הווה אומר לוט, ורמז לזה: “ו” – “ותיקין”. שמא תאמרו “לוט” חסר כתיב? לא קשיה: לפיכך תיקן ותיקין, כדי שיהיה “מלא”¹⁸…

875 שאלו לליצן:

מה בין עפרון החיתי, הקברן שבימי אברהם, לקברנים של עכשיו?

השיב הליצן:

עפרון “חסר” היה¹⁹, ואילו הקברנים של עכשיו “מלאים” תמיד…

876 רבי אייזל חריף יצא לרחוב וראה חברי ה“חברא קדישא” שבים מבית־הקברות ורגליהם כושלות מחמת שיכרות.

תמה ואמר:

הללו מעולם האמת הם באים, ורגליים אין להם כשקר²⁰.

877 שאלו לרבי ברוך־מרדכי ליבשיץ:

על הכתוב “ראה הים וינס” דרשו באגדה: “מה ראה? ראה ארונו של יוסף” ²¹. וקשה: מה הועילו חכמים בדרשתם? לו גם יהי שארונו של יוסף ראה הים, למה נס?

השיב רבי ברוך־מרדכי:

יפה דרשו חכמים. אין ארון של מת בלי מלווים מן ה“חברה קדישא”, והללו גיבורים לשתות ים שלם. וכיוון שהים ראה אותם – מיד נבהל ונס.

878 “חברא קדישא” הזמינה את הירש־ליב בדחן לסעודה של ט"ו כסלו. וכטוב לב המסובים ביין, אמרו לו לבדחן:

רבי הירש־ליב, פתח פיך ויאירו דבריך.

פתח הירש־ליב ואמר:

קושיה חמורה אני מקשה על משה רבינו. למה הטריח לקדוש ברוך-

הוא, שישנה סדרי בראשית ויקרע את הים? היה לו להזמין “חברא קדישא”, שכוחה בגרונה לשתות ים שלם, והיתה שותה את הים כולו. אלא שתי תשובות בדבר. ראשית, “חברא חקידשא” יודעת לשתות ים יין, ולא ים מים. ושנית, קיימא לן: השותה מחזיר כפליים כמה ששתה. הרי, שאילו שתתה “חברא קדישא” את הים, היתה מחזירה שניים במקומו…

879 אחרי חצות־לילה שב הירשל אוסטרופולר לביתו מבוסם כהלכה. דפק בדלת, ומיד נשמעו מבפנים קללותיה של אשתו. היסה אותה הירשל:

מהרי ופתחי: חבית מלאה יין הבאתי.

ירדה האשה ופתחה לו. כיוון שנכנס שאלה:

חבית היין היכן היא?

תפף הירשל בשתי ידיו על בטנו והחזיר:

עיניים לך ולא תראי. הרי היא לפנייך…

880 פעם אחת אמר רבי ברוך להירשל:

תמה אני עליך, הירשל, שאתה שטוף כל־כך בשתייה, שכחת מה שאמרו: “לא תרווי ולא תחטי”²²?

החזיר לו הירשל:

רבי, מעיד אני עלי, שמימי לא שתיתי אלא כוס אחת, אלא שתיכף אחרי כוס זו אני נעשה אחר, ומיד שותה גם אותו אחר כוס אחת, ואף הוא נעשה אחר, ואין לדבר סוף.

אמר לו רבי ברוך:

ומה שמם של כל אותם האחרים?

השיב לו הירשל:

בשביל שאני ראשון להם, אף הם כולם נקראים הירשל על שמי…

881 רבי יהודה־אריה מודינה היה אומר:

יש שבעים טעמים, שלא לשתות יין, וטעמו היחידי של היין מכריע את כולם.

882 נפתלי־הרץ אימבר היה אומר:

תמה אני על מסדרי הברכות, שתיקנו לאמר “אשר יצר את האדם בחכמה”. מה חכמה יש ביצירה זו, ששמה אדם? אתה מוצא, שכל

מיני דגן וגם כמה מיני ירקות, ואפילו תפוחי־אדמה, יש להם קצת יי“ש משל עצמם. ואילו אדם – משל עצמו אין לו כלום, וכל טיפת יי”ש הוא זקוק לקנות משל אחרים.

883 ראובן־אשר ברודס חלה. נכנס אצלו רופא ידיד, בדקוֹ ואמר לו:

ידידי, אם חפץ חיים אתה, אין לך תקנה אלא שתדיר עצמך מן היין. בדקתי ומצאתי שלא נשארה לך אלא מחצית אחת של ריאה.

החזיר לו ברודס:

ידידי, מקל־וחומר איני נשמע לך. ומה, כשהיו לי שתי ריאות שלימות לא חסתי עליהן ושתיתי; עכשיו, שאין לי כבר אלא מחצית אחת של ריאה אחת, אחוס עליה ולא אשתה?

884 ברודס חלש והלך לשאול ברופא. בדקו הרופא ואמר לו: קודם־כול, היזהר והיזהר, שלא תשתה שום משקה חריף. בנפשך הוא.

ניענע לו ברודס בראשו והלך לו. כשיצא פגש אחד ממכריו וסיפר לו מה שהזהירו הרופא, ותוך כדי דיבור נכנס למרתף, שמוכרים בו יי"ש, והזמין כוס מלאה. אמר לו מכרו:

קצת בחייך?

החזיר לו ברודס:

שוטה אתה, ידידי. יהא הדבר דומה עליך, כאילו הלכתי לרופא לא היום, אלא מחר.

885 שאל ברודס לאחד, שהיה מומחה לתיקון משקאות:

כיצד מתקינים יי"ש של לענה?

אמר לו המומחה:

ממלאים בקבוק יי“ש חריף ומטילים לתוכו לענה, שייבשוה תחילה. אחר־כך פוקקים את הבקבוק ואין נוגעים בו שבוע שלם, עד שיספוג היי”ש את טעמה של הלענה. אחר־כך…

חכם! – הפסיקו ברודס, – הן זה הדבר, אשר אני שואל: כיצד מניחים בקבוק יי"ש חריף ואין נוגעים בו שבוע שלם?

886 אמר לו מוזג לברודס:

אם לעצתי תשמע, אתה מניח כל המשקאות שבעולם, ואין אתה שותה אלא משקה חדש, שבא לי מן המטרופולין – תמד של דבש, מובחר שבמובחר.

סירב ברודס:

איני מודה בתמד של דבש, ואפילו במובחר שבמובחר.

אמר לו המוזג:

מה טעם יש לך בדבר?

החזיר לו ברודס:

תמד זה, אילו הדבורה מביאה לו את המים, והערל מביא לו את הדבש, אפשר שהייתי מודה בו; עכשיו, שהדבורה מביאה לו את הדבש והערל מביא לו את המים, – מה רשות יש לו ליטול את השם “משקה”?

887 ארבע מידות בשתייה:

שתייה שיש עמה ברכה וגם הצלחה: ישראל, הנכנס אצל מוזג־ישראל ושותה²³; שתייה, שיש עמה הצלחה ואין עמה ברכה: גוי הנכנס אצל מוזג־ישראל ושותה²⁴; שתייה שיש עמה ברכה, ואין עמה הצלחה: מוזג־ישראל, השותה משלו²⁵; שתייה, שאין עמה לא ברכה ולא הצלחה: מוזגת ישראלית, השותה משלה²⁶.

888 גויים ישבו בביתו של מוזג יהודי ודנו:

המוזג שלנו מהו – חכם או טיפש?

נענה גוי מן החבורה ואמר:

תדע, שטיפש הוא: יי"ש יש לו ומוכרו לאחרים.

גער בו גוי שני מן החבורה:

חמור, בלום פיך! ישמע ויחכם – ולא ימכור.

889 שאלו למחודד:

השותה טה מתוק וסוכר לו בפיו – על מה הוא נדון?

החזיר המחודד:

על אחד בפה ואחד בלב הוא נדון.

שופטים, יז, 1. ↩
“ואי נמי בסימנא, כי הא דרבא בר־הונא מחתך ליה אתלת קרנתא”, חולין צה, ב. ↩
דברים יג, טז. ↩
שבת קנב, א ↩
“פתיתים” – מרגליות של בצק (“פארפעל” בלעז). עיין “זכרונות ועד־הלשון העברית ג', ירושלים תרע”ג, עמ' 20. ↩
עיין א‘ טנדלוי, “שפריכווארטער אונד רעדענסארטען”, סי’ 971; ועי‘ גם איג’ ברנשטין, “שפריכווערטער און רעדענסארטען”, ערך “נאר”, סי' 11, 34, 75. ↩
“המנהלים” בישיבת־וולוז'ין היו מנהלים רק לפי תוארם; למעשה לא היו אלא שמשים, אמנם ממדריגה קצת גבוהה יותר מזו של סתם־שמשים. ↩
תנא: כוס אחד יפה לאשה, שניים – ניוול הוא, שלושה – תובעת בפה, ארבעה – אפילו חמור תובעת בשוק", כתובות סה, א. ↩
בראשית א, כח. ↩
שם א, כב. – ואם הבדיחה משרה ברכה זו דווקא על הדגים – מי ידון עמה? ↩
פסחים פו, ב. ↩
שמות כה, לג. ↩
מגילה יב, ב. ↩
תהלים פא, יא. ↩
במדבר יח, כז. ↩
ברשית, יג, י. ↩
בראשית יט, כו. ↩
אמר המחבר: שמא תאמרו: “לוט” כתיב ו"מלא, היה קודם שתיקן ותיקין? – אין מקשין על הבדיחה. ↩
“וישקל אברהם לאפרן־חסר וי”ו“, רש”י בראשית כג, טז. ↩
“שקר אין לו רגלים”, אלפא־ביתא דרבי עקיבא. ↩
מדרש תהלים, מזמור קי"ד, ועיין גם בראשית רבה פז, י. ↩
ברכות כט, ב. ↩
השותה מברך, והמוזג מצליח, שהוא מוכר את יינו. ↩
המוזג מצליח, שהוא מוכר את יינו, אבל השותה אינו מברך. ↩
המוזג מברך, אבל אינו מצליח, שהוא עצמו שותה את יינו ואינו מוכרו לאחרים. ↩
רוב נשים אינן מברכות. ↩

ספר הבדיחה והחידוד: רופאים וחולים

מאת

אלתר דרויאנוב

[א]

890 שאלו לחריף:

רופא ובנקאי – מי משניהם חשוב יותר לפני המקום?

השיב החריף:

רופא חשוב יותר לפני המקום. והא ראיה: בעשרת הדברות הקדים

המקום ברוך-הוא “לא-תרצח” ל“לא תגנוב”…

891 חולה ישב לפני רופא, והלה לימדו אורח-חיים:

צריך אתה להיזהר מן ההתרגשות, לסעוד בשעה קבועה, לטייל כל-יום לכל-הפחות שעה אחת, לישון כל-יום לכל-הפחות שעה אחת שינת-צהריים, ולא פחות משמונה שעות בלילה.

תמה החולה:

אדוני דוקטור, אם כך אני עושה – רופא למה לי?

892 שאלה שאל יהודי לרב שבעירו:

רבי, שנינו: עיר שאין בה רופא, אין ישראל רשאי לדור בתוכה¹. ואם כן, כיצד אנו רשאים לדור בעיירתנו שאין בה רופא?

השיב לו הרב:

אנו סומכים על “המומחה” שלנו וחושבים אותו לרופא.

חזר היהודי ושאל:

רבי, תירצת כל יהודי-העיירה, ולא תירצת את “המומחה” שלנו גופו. הן גלוי וידוע לפניו שאיננו רופא, ואם-כן, כיצד רשאי הוא לדור בעיירתנו?

הסביר לו הרב:

אף הוא יש לו על מה שיסמוך. כשם שאנו סומכים עליו, אף-על-פי שאינו יודע כלום בחכמת הרפואה, וחושבים אותו לרופא, כך חוזר הוא וסומך על כל אדם מישראל בעיירתנו, שאינו יודע כלום בחכמת הרפואה, וחושב אותו לרופא.

893 אשה הבקיעה את דלתו של ישעיה הרופא:

רבי ישעיה, הושיעה נא! בני יחידי נפל מעל הסולם הגדול של הגלח…

הניע ישעיה את ראשו ואמר:

אי-אפשר, מה לו לילד מישראל ולסולם הגדול של הגלח?

894 קבלה היתה בידי ישעיה:

כל מיני מחלות של האצטומכה גבינה קשה יפה להן: לעצירות אוכלים את הגבינה כשחודה למטה, ולשלשול – כשגבה למטה.

895 כשמת ישעיה מצאו כתוב בפנקסו:

“מקובלני: קדחת יש לה רק שתי רפואות בדוקות – ושתיהן אינן מועילות”…

896 עוד מצאו כתוב בפנקסו:

"חוֹקן – כוחו יפה לכל המחלות שבעולם. ומקרא מפורש הוא: “עין תחת, שן תחת, יד תחת, רגל תחת, כויה תחת, פצע תחת, חבורה תחת”… ²

897 ועוד מצאו כתוב בפנקסו:

“סגולה לכאב-שיניים: לישב במכנסיים חמים על תנור קר; אם לא יועיל, לא יזיק”…

898 ובעמוד אחרון של פנקסו מצאו כתוב כך:

"עכשיו, שמלאך-המוות עומד לי למראשותי, הגיעה השעה לגלות לכל באי עולם סגולה נפלאה, שקיבלתי מרבי, ורבי מרבו עד תודרוס הרופא. מעשה שהביאו חולה, שחש בשיניו, ונכנס תודרוס הרופא, ונכנסו כל הרופאים עמו. אמר תודרוס הרופא: “מקובלני: מי שחש בשיניו ילך וימלא פיו מים קרים, וישלשל מכנסיו עד לקרסוליו, ויעלה וישב באחוריים מגולים על תנור לוהט, ולא ירד משם עד שירתיחו המים בפיו”…

899 מפנקסה של קהילה עתיקה:

“קבלה יש בידינו מאבות-אבותינו: מיילדת צריכה שתהיה גיבנת. ואם גיבנת היא מפנים ומאחור – אין למעלה הימנה”…

900 חובש זקן חלה. נכנס אצלו בן-אומנתו לבקרו, ופשט את ידו למשש את דופקו. אמר לו החולה:

בינינו לבין עצמנו רמאות זו למה? אני ואתה הלא יודעים, שדופק לא היה ולא נברא, אלא בדותא הוא…

901 זקן חלה מחלה מסוכנת. בא החובש, גילח לו ראשו, חיקנוֹ, הקיז לו דם – והלך לו.

עשיתי כל מה שהיה בכוחי, – אמר החובש לבני-ביתו של החולה, – והמקום ירחם.

לא היו רגעים מועטים ונפלה הברה בעיר:

פלוני הזקן מת.

נצטער החובש צער גדול ואמר:

חבל! עוד רפואה אחת אני יודע, ושכחתי ולא עשיתי לו, היה לי גם לעקור לו שן – ולא עקרתי…

902 משיחתו של “מומחה”:

אי אתם יודעים, כמה גדולה היא חכמת-הרפואה. לפני ימים מועטים נתפרסם ספר חדש בחכמה זו, ומצאתי בו דבר נפלא. גוסס שאסור לנגוע בו, ואין לו רפואה אלא חוקן, והוא מוטל במיטתו כשאחוריו אל הקיר – מה תקנתו? דק אותו ספר חדש ומצא, שיש להתיק את המיטה מן הקיר…

903 חובש מומחה נכנס אצל חולה, וכשפשט החולה את ידו בשביל להראות דופקו, נרתע החובש לאחוריו:

שׁנית!

שנית? – תמה החולה. – הרי אני כבן-שישים…

ידך מעידה, – אמר החובש. – אדומה היא.

אדומה? – תמה החולה שוב. – מלאכתי בכך: צבּע אני.

נחה דעתו של החובש והחזיר:

אשריך, שצבּע אתה. אילמלא כך – שׁנית היא זו.

904 זקן חלה. בא רופא, נסתכל בו ואמר:

אין רפואה לו. הוא גוסס.

היה שם חובש אחד, העיז פנים בפני הרופא ואמר:

ואני יודע רפואה לו: חוֹקן.

נענה הרופא ואמר:

אני מסכים. אבל דע לך, שתוצאותיה של רפואה יפה זו יוודעו לו כבר בעולם הבא…

905 סנדלר חלה. בא רופא, בדקוֹ ואמר:

טיפוס קשה. חוששני, שאין לו תקנה.

הגיעו הדברים לאזני החולה, התחזק ואמר:

אדוני דוקטור, הואיל וכך אני בעיניך, שמא תתיר לי הנאה אחת קודם מותי? אין לי מאכל יפה מכרוב כּבוּשׁ.

נמלך הרופא בחכמתו ואמר:

מותר לך!

אכל החולה – והבריא. שׂמח הרופא ורשם בפנקסו:

“רפואה בדוקה לטיפוס קשה – כרוב כבוש.”

לימים הוזמן אותו רופא לחולה חייט. בא, בדק ואמר:

טיפוס קשה; רפואתו – כרוב כבוש.

אכל החולה, ולמחר מת. הוציא הרופא פנקסו ורשם מן הצד:

"במה דברים אמורים? סנדלר; חייט – לא…

906 שני רופאים בעיר אחת: זה – רבים משכימים לפתחו, וזה – אין דורש לו. אמר השני לראשון:

למדני נא דרכיך: אולי איבּנה גם אני.

נענה לו הראשון ואמר:

בוא ונלך יחדיו לחולה, שהוזמנתי אליו.

כשנכנסו, הציץ הרופא הראשון אל תוך עיניו של החולה ואמר לו: אכלת תפוחי-זהב שלא מרשותי – והורע לך.

התפלאו החולה ובני-ביתו על חכמתו הגדולה של הרופא ואמרו:

הכל גלוי וידוע לפניו.

כשיצאו הרב והתלמיד, אמר השני לראשון:

מי גילה לך רז זה, שהחולה אכל תפוחי-זהב?

החזיר לו הראשון:

אין לך דבר קל מזה. העיפותי עין אל תחת מיטתו וראיתי הרבה קליפות של תפוחי-זהב.

שמח הרופא התלמיד ואמר לרבו:

יישר כוחך! עכשיו כבר אדע גם אני, כיצד להתהלך עם החולים.

למחר הוזמן לחולה. נכנס, הציץ לתוך עיניו של החולה ואמר לו:

מתחייב אתה בנפשך, שאכלת סוס.

צחק החולה וצחקו בני ביתו:

סוס?!

נבוך הרופא והחזיר:

אלא מהיכן האוכף שתחת מיטתך?

907 סנטוֹר, הרופא הברליני המפורסם, עמד בבית-החולים מוקף תלמידים ולימד אותם פרק ברפואה:

רופא צריך שיהיו לו שתי סגולות טובות: עין בוחנת ונפש יפה. איסטניס אל יהא לו עסק ברפואה. הביטו, רבותי, וראו: הנה חולה שאני צריך לדעת טעם שיתנוֹ, איני חושש – וטועם.

ותוך כדי דיבור רכן, הוציא את העביט מן הארון אשר ליד מיטת החולה, נתן בו אצבעו והחזירה לפיו. מיד קפץ אחד מן התלמידים, ואף הוא עשה כך. גחך סנטור ואמר לו:

חוששני, שלחנם אתה עמל. רופא הגון לא תהיה עד העולם. סגולה אחת טובה יש בך – בעל נפש יפה אתה. אבל עין בוחנת אין לך. אני נתתי את האצבע לתוך העביט, והחזרתי לפי – את האמה. ואילו אתה – לא הבחנת, ואת האצבע נתת לתוך העביט, ואותה החזרת לפיך.

908 סיפרו לו למרקוס הרץ, הרופא והפילוסוף הידוע, על עשיר אחד, שהוא מרבה לקרוא ספרי-רפואה, כדי למצוא רפואה למחלתו. נענה הרץ ואמר:

עכשיו אני יודע, מה תהיה אחריותו. סופו, שטעות-הדפוס תהא מיתתו…

909 אשה קבלה לפני רופא:

חייה אינם חיים. כל גופהּ כואב. אין היא יכולה לא לשבת, לא לשכב ולא לעמוד.

השתתף הרופא בצערה ואמר לה:

חזרתי על כל ספרי-הרפואה, ולא מצאתי לך תקנה אלא שתלכי ותתלי עצמךְ.

910 שאל יהודי לחברו:

כיצד נרפא שיעולך?

השיב הלה:

הלכתי לפלוני הרופא המפורסם ונתן לי סם חריף לשלשול.

תמה הראשון:

מה עניין שלשול לשיעול?

החזיר השני:

אף אני איני יודע, אלא שמאותה שעה ואילך אני מתיירא להשתעל.

911 זקן נכנס אצל רופא.

מה לך? – שאל הרופא.

גנח הזקן:

מעין עצירת-גשמים…

בן כמה אתה? – חזר ושאל הרופא.

כבן שמונים, – השיב הזקן.

רגז הרופא:

ואי אתה בוש להטרידני? דייךָ במה שהמטרת עד עתה…

912 זקן חלה. בא רופא, בדקו ולחש לבני-הבית:

חוששני לו מ“אפיקומן”.

מאפיקומן? – תמהו בני-הבית. – לא חנוכה היום?

הן – החזיר הרופא, – חנוכה היום. אבל הזקן ודאי כבר אכל שמונים אפיקומנים, ואיני יודע דבר מסוכן מזה.

913 אשה באה לפרופסור גוי:

אין לה מנוחה לא ביום ולא בלילה. קיבתה מצערת אותה.

מאימתי? – שאל הפרופסור.

מתשעה-באב ואילך.

כּבדו פניו של הפרופסור:

תשעה-באב. מה זאת?

יום שחרב בית-המקדש וישראל גלו מארצם.

כּבדו פניו של הפרופסור עוד יותר, והוא החזיר:

אני איני יודע רפואה למחלה, שכבר נשתרשה זה אלפיים שנה…

914 הזמינו רופא לחולה. בדקו הרופא, ניער כפיו ואמר:

אין לו תקנה.

לא היו ימים מרובים והחולה הבריא. וכשסיפרו דברים לרופא נענה ואמר:

חזקה, שלא ריפּאוּ אותו כהלכה…

915 אשתו של רופא ילדה. בשבת בא הרופא לבית-הכנסת לשם “מי שברך” ליולדת, וקרא אותו השמש שלישי לתורה.

הקפיד הרב:

שלישי הוא עולה לתורה.

אמר לו הפרנס:

רבי, לחינם אתה מקפיד. אם אמרו: אב ורב – רב קודם, שהוא מביא לחיי עולם הבא³, רב ורופא לא כל-שכן שרופא קודם, שהוא ודאי מביא לחיי עולם-הבא…

916 רבי אייזל חריף חלה, והביאו אליו רופא מפורסם מווילנה. בדקו הרופא ואמר:

אין עצה לנגד חרבו השלופה של מלאך-המוות.

לא היו ימים מועטים ואותו רופא מפורסם פגש את רבי אייזל מתהלך ברחובותיה של וילנה. תחילה תהה, ואחר-כך ניגש לרבי אייזל ואמר לו:

רבי, ברוך המקום, שעשה לך נס והבראת.

החזיר לו רבי אייזל:

בשתיים טעית: לא הבראתי, אלא מתי, ולא לי נעשה נס, אלא לך נעשה נס. ומעשה שהיה כך היה. כשמתי ועליתי לשמים שמעתי גוזרים שם גזירה: “כל הרופאים לגיהנום”, ואף אתה היית בכלל. נכמרו רחמי עליך והעידותי לפני פמליה של מעלה, שאתה אינך רופא כלל, ומיד הוציאו אותך מן הגזירה…

917 רבי אייזל היה אומר:

למה נקרא שמם רופאים? – ללמדך, שהם דומים לרפאים: מה מתים אינם יודעים מאומה, אף הם אינם יודעים מאומה…

918 הוא היה אומר:

למה נקראת הלשון הלטינית לשון מתה? – משום שהרופאים, שותפיו של מלאך-המוות, משתמשים בה.

[ב]

919 כּלב לץ חשׁ בראשו, ומיד הלך לשאול ברופא. אמרו לו:

רבי כלב, שמא תמתין עד מחר ויעבור הכאב מאליו?

החזיר כּלב:

רבותי, אף הרופא בשר-ודם וחפץ חיים.

נטל כלב את הרצפט של הרופא ומיד הלך לאפותיקה להזמין את הרפואה. אמרו לו:

רבי כלב, עד כדי כך אתה מאמין ברפואות?

החזיר כלב:

רבותי, אף האפותיקר בשר-ודם וחפץ חיים.

וכשיצא מן האפותיקה השליך את הבקבוק ושברו באבן.

אמרו לו:

רבי כלב. על ממונך אי אתה חס?

החזיר כלב:

רבותי, אף אני בשר-ודם וחפץ חיים…

920 אשה באה לרופא, ועד שיצא אליה נכנסה בדברים עם אשתו: כמה ילדה? מתי ילדה?

נאנחה אשתו של הרופא:

עקרה היא.

שמעה האשה ומיד קמה ללכת. תמהה אשתו של הרופא ואמרה לה:

למה את הולכת? תיכף יצא הרופא אליך.

החזירה האשה:

אף אני על עסקי בנים באתי, ואם אשתו שלו אין לה תקנה ממנו, מה תקנה תהא לי ממנו?

921 רופא הוזמן לחולה: חום ורגל נפוחה וכואבת. בדק הרופא ואמר:

שושנה.

נענה החולה ואמר:

טועה אתה, אדוני דוקטור. אין זו שושנה.

תמה הרופא:

זו מניין לך?

החזיר החולה:

הקדר כבר לחש עליה פעמיים ולא הועיל…

922 קרתני בא לפרופסור שבכרך לשאול על רגלו החולה, וכשחלץ את הנעל ופשט את הפוזמק עיקם הפרופסור את חוטמו ואמר:

היה לך לרחוץ תחילה את רגלך המזוהמת!

רגן החולה והחזיר:

אדוני פרופיסור, לשם עצה זו לא הייתי צריך לנסוע אליך. כבר יעץ לי כך גם הרופא שלנו..

[נוסח אחר: נענה החולה והחזיר:

כך יעץ לי גם הרופא שלנו, אלא אמרתי, מוטב שאשמע תחילה, מה תהא עצתו של האדון הפרופיסור.

נוסח שלישי:

וכשחילץ החולה את הנעל ופשט את הפוזמק עיווה הפרופסור את פניו ורקק!

טפו!… דומני, שבכל העולם כולו אין רגל מזוהמת כזו.

נענה החולה ואמר:

האדון הפרופסור טועה. דווקא בביתו יש רגל מזוהמת עוד יותר.

השתאה הפרופסור:

בביתי?

הן בביתו, – החזיר החולה וחלץ את הנעל ופשט את הפוזמק של רגלו השנייה…]

923 זקן נכנס אצל רופא לשאול על רגלו הכואבת. בדקוֹ הרופא ואמר:

צריך אתה לרחוץ עשר פעמים באמבטי חמה.

צהבו פניו של הזקן:

שמע-מינה, בטוח אתה, אדוני דוקטור, שאחיה עוד עשר שנים…

924 שני חולים באגף-הניתוח. מיטותיהם סמוכות זו לזו ושניהם מחלה אחת להם – רגל כואבת. בבוקר בא הרופא, ניגש לאחד מהם, בודקו וממעך את רגלו. הכאב קשה והחולה צועק בכל כוחו. נגמרה בדיקתו של זה ניפנה הרופא לחולה השני, בודקו וממעך את רגלו – והחולה שותק. לאחר שהרופא רחץ ידיו יצא, אמר החולה הראשון לשכנו, החולה השני:

כמה אני מתקנא בך, שניתן לך כוח לשאת ולסבול יסוּרים כאלה במנוחה.

נענה השני:

לא בכוח הדבר תלוי, אלא בשכל.

תמה הראשון:

מה עניינו של שכל לכאן?

הסביר לו הראשון:

כלום שוטה אני, שאפשוט לו דווקא את הרגל הכואבת? °

925 רופא יושב ליד מיטתו של חולה, בודקו, ממעכו וסח עם עצמו: כך… כך… הכל טוב ויפה… המשחה והתחבושת הועילו… מה שהרגל נפוחה עדיין לא איכפת לי…

נאנח החולה: אדוני דוקטור, אילו רגל זו שלך היא, לא היה איכפת גם לי…

926 ההוא שנכנס אצל רופא-עיניים: ראייתוֹ קצרה והוא זקוק למשקפיים. החולה יודע לקרוא רק עברית. הביא הרופא “סידור” ופתחוֹ לפניו. החולה קורא כהלכה. הרחיק הרופא את “הסידור” קימעה-קימעה – החולה קורא כבתחילה. תמה הרופא:

כלום ראייה קצרה היא זו?

תמה גם החולה:

מה עניינה של ראייה לכאן? שמא ראית מימיך אדם מישראל, שאינו יודע תפילה בעל-פה?

927 אפרים גרידיגר בא לכרך גדול. לאחר שנח יצא ממלונו לשוח ונתעה שלא מדעתו לרחובות רחוקים. פתאום התחילו קטנים דוחקים אותו, וכל מקום שהוא מבקש להיפּנוֹת שוערים ושוטרים מעכבים. נשא עיניו וראה – טבלית של רופא. מיהר ועלה. הכניסו הרופא לחדרו ושאל:

מה לך?

השיב אפרים:

באו מים עד נפש – ואיני יכול…

הכניסו הרופא חדר לפנים מחדר, הגיש לו כלי ואמר:

נסה-נא…

“ניסה” אפרים – ונבקעו מעיינות תהום-רבה…

התפלא הרופא:

למה אמרת, שאין אתה יכול?

החזיר אפרים:

אדוני הרופא, כשמניחים לי – אני יכול…

928 שמריל שניטקבר חלה. בא הרופא ונתן לו סם חריף לפתוח את מעיו. למחר בא הרופא שוב ושאל:

עשה הסם את שליחותו?

הן, – השיב שמריל. – שתי פעמים…

תמה הרופא:

רק שתי פעמים?

הן, – השיב שמריל. – מן הצהריים ועד חצות-לילה, ומחצות-לילה עד הצהריים…

929 קרתני נסע לקרלסבד: זה כמה קיבתו מורדת עליו. משבא לשם הוא נוהג כמנהג המקום: עם בוקר יוצא לשתיית מי-באר, ואחרי השתייה מטייל באכסדרה שלפני בית-המרפא. פעם אחת, בעת טיול, פגע בו אורח חדש ושאל:

שמא אתה יודע, היכן כאן מקומו של החדר הידוע?

עננוּ פניו של זה והחזיר:

איני יודע… זה לי רק ארבעה-עשר יום אני כאן…

930 קטע ממכתבו של יהודי מקרלסבד לאשתו:

“…כל-יום אנו משכימים לקום כאל סליחות, לובשים מלבושי יום-טוב כשמחת-תורה, צמים כתשעה-באב וממהרים אל המים כראש-השנה”…

931 חולה בא לרופא: אוזניו כואבות, ושתיהן פּקוקות לו במוך. הושיבו הרופא על כיסא לפניו, הוציא את המוך מאוזן אחת והציץ לתוכה. אמר לו החולה:

לחינם אתה טורח, אדוני הרופא. לא תוכל לראות כלום: השנייה פּקוקה…

932 זקן בן שבעים בא לרופא: אוזנו השמאלית נתחרשה. בדקה הרופא ואמר:

איני רואה תקנה לה: זיקנה קפצה עליה.

כעס הזקן:

הבל-הבלים! כלום זו זקנה מן הימנית?

933 זקן בא לרופא לשאול על מיחושיו. בדקו הרופא ואמר:

אל תדאג, סבא. במיחושים כאלו יכול אתה להגיע גם לשבעים. גיחך הזקן. אמר לו הרופא:

גיחוך זה על שום מה?

השיב הזקן:

על שום שחכמת-הרפואה שלך כולה שקר.

תהא הרופא:

מניין לך?

החזיר הזקן:

הרי כבר הגעתי לשבעים וחמש…

934 ברכבת היוצאת מווארשה לווילנה נוסעים בתא אחד זקן אחד וצעיר אחד, וכיוון שהרכבת מנגיעה לתחנה, מיד קופץ הזקן ורץ לקופה, קונה כרטיס עד לתחנה הסמוכה ושב לרכבת עייף ויגע, וכך הוא עושה בכל תחנה ותחנה. ראה הצעיר כמה ריצות אלו מוגיעות את הזקן, ואמר לו:

לאן אתה נוסע?

לווילנה אני נוסע, – השיב הזקן.

תמה הצעיר:

אם-כן, למה אתה טורח טרחות אלו לחינם? מוטב, שתקנה מלכתחילה כרטיס עד לשם.

הסביר לו זקן:

חולה אני, והפרופסור בווארשה אמר לי בפירוש, שאין לי תקנה. כל רגע ורגע, אמר, עלול אני למות. והואיל וכך, למה זה אקנה כרטיס עד לווילנה ואוציא ממוני לחינם?

935 גדוּלה רוטשילד חלתה. בדקה הרופא ולא מצאה אלא חולשה מחמת זיקנה, ואמר לה:

גברתי, אין בידי להצעירך.

החזירה לו גדוּלה:

אדרבה, אדוני הרופא; אני מבקשת שתזקינני.

936 זקן נכנס אצל רופא מפורסם.

מהר והתפשט! – קרא אליו הרופא – אין לי פנאי.

אבל… – התחיל הזקן מסרב.

אל תרבה שיחה! – הפסיקו הרופא. – אתה רואה: רבים ניצבים עלי.

נכנע הזקן והתפשט. בדקו הרופא ואמר:

איני יודע, למה באת אלי… בריא אתה.

גימגם הזקן והחזיר:

יסלח נא מעלתו… שמש בית-הכנסת אני… בדבר “העליות” של “ימים נוראים” באתי…

937 חולה נכנס אצל רופא.

מה לך? – שאל הרופא.

השיב החולה:

כל אימת שאני פושט ידי ומרים כּתפי למעלה, אני חש בחזי.

אמר לו הרופא:

אם-כן, למה אתה עושה כך?

החזיר לו החולה.

אדרבה, ילמדני אדוני הדוקטור, כיצד לובשים בגד כשאין עושים כך?

938 שניים נכנסו לרופא. אחד מהם נאנח. אמר לו הרופא:

מה לך?

השיב הנאנח:

לא אני הוא החולה; חברי זה הוא החולה.

תמה הרופא:

אם-כן, על מה אתה נאנח?

השיב הנאנח:

אין בכך כלום… זוהי סתם אנחה יהודית…

939 אשה נכנסה אצל רופא, נאנחת וגונחת.

מה לך – שאל הרופא.

גנחה אחת ושתיים והחזירה:

אדוני דוקטור, רע ומר לי. ידי מרתתות, רגלי כושלות, ראשי סחרחר, לבי כואב, גרוני ניחר – וגם אני עצמי חולה.

940 חולה בא לרופא-שיניים: שן רעועה לו בפיו, וכל הלילה לא נתנה דומי לו. בדק הרופא את השן ואמר:

אין לה תקנה אלא עקירה.

לא אתן! – נהם החולה וקפץ פיו.

נטל הרופא מחט ודקרו באותו מקום, שהרגליים יוצאות משם. צעק החולה מחמת כאב ופער את פיו. מיד צבת הרופא את השן ועקרה במחת אחת. גנח החולה מתוך טבורו ואמר:

מעולם לא עלה על דעתי, שיש לה לשן שורשים עמוקים עד לשם…

941 רופא צעיר קבע טבלית בדלתו:“לעניים בחינם”. בו ביום עברה אשה על ביתו, נסתכלה במה שכתוב בטבלית ונכנסה. שמח הרופא, שחולה באה אליו, הכניסהּ לחדרו ושאל:

מה כואב לך?

לא-כלום, – השיבה האשה.

תמה הרופא:

אם כן, למה זה באת אלי?

החזירה האשה:

אם בחינם מה איכפת לי? שמא יבדוק האדון הדוקטור וימצא איזו מחלה.

942 נתפנה כיסא-הרבנות בעיר וניצחו הנאורים והושיבו עליו רב-דוקטור. שמעה אשה בעלת-מיחושים, שמשבחים ומפארים את הרב-הדוקטור, והלכה אליו לבקש רפואה למיחושיה. אמר לה הרב-הדוקטור: לא דוקטור לרפואה אני, אלא דוקטור לפילוסופיה.

זקפה בו האשה עיניים תמוהות ושאלה:

פילוסופיה? מה מיחוש הוא זה?

943 יהודי חולה נפטר מן הפרופסור שבדקו והניח על השולחן שני רובלים שכר-ביקור. אמר לו הפרופסור:

איני נוטל פחות מחמישה.

השתעל היהודי לתוך ידו והחזיר:

ולי אמרו, ששכרך שלושה…

[נוסח אחר:

השתעל היהודי לתוך ידו והחזיר:

אין לי.

כּעס הפרופסור:

אם אין לך, היה לך לפנות לרופא אחר, בשביל שיעלה לך הביקור בזול.

הקפיד היהודי:

מה פירוש בזול? אין דבר שייקר לי לצורכי-בריאותי.]

944 יהודי בא לפרופסור ושאל את המשרת:

כמה מקבל אדון הפרופסור שכר-ביקור?

אמר לו המשרת:

ביקור ראשון כך וכך, מכאן ואילך – חצי.

וכשהגיע תורו של היהודי, נכנס אל הפרופסור ואמר:

אדוני הפרופסור, הרי זה ביקור ראשון, ומחר אבוא לביקור שני, והלך לו.

[נוסח אחר:

אדוני הפרופסור, הרי זה ביקור ראשון, ובסוף השבוע אבוא לביקור שני.

החזיר לו הפרופסור:

לחינם תטרח ותבוא שנית. דייך שתחזור ותקח את הרפואה של ביקור ראשון.]

945 פטר אלטנברג חש בלבו והלך לרופא. בדקו הרופא ושאל: מה אתה שותה?

השיב אלטנברג: יין-אוֹפּוֹרטוֹ שני בקבוקים ליום: בין בקבוק לבקבוק – בירה.

מעשן?

סיגרות וסיגריות לסירוגין, משעת-קימה עד שעת-שכיבה: פעמים גם כל הלילה.

קימט הרופא את מצחו, כּח ואמר:

לא נעים הדבר, אבל אין עצה: אתה צריך להדיר עצמך גם מן השתייה וגם מן העישון.

חבש אלטנברג את כובעו וקם ללכת. עיכבו הרופא:

חמישה זהובים שכר-ביקור.

היפנה אלטנברג ראשו אליו והחזיר:

טועה אתה אדוני הדוקטור; אין דעתי כלל לציית לך.

946 יהודי נכנס אצל רופא. אמר לו הרופא;

מימיך טעונים בדיקה.

למחר הביא היהודי לגין מלא.

גיחך הרופא:

תיתי לך, שלא הבאת גיגית.

חייך היהודי ולא אמר כלום.

עשה הרופא מה שעשה, בחן ובדק ואמר:

לא מצאתי שום דבר רע… בריא ושלם אתה.

פרץ היהודי לביתו וקרא:

שרה אשתי, שישי ושמחי! גם אני, גם את וגם ילדינו – כולנו, ברוך-השם, בריאים ושלמים…

947 יהודי חש בכליותיו והלך לרופא. אמר לו הרופא:

מימיך טעונים בדיקה. לך והבא אותם לפלוני בן-פלוני, שהוא מומחה לבדיקה זו.

הלך היהודי והביא. בדק המומחה ודרש רובל שכר-בדיקה.

התרעם היהודי:

הא כיצד? החומר שלי, ורובל שלם…

948 בנו היונק של מלמד חלה. בא הרופא, בדק את הילד וביקש לראות גם חיתוליו… הסמיקה האם:

מתביישת היא לפרוש דבר מגונה כזה לפני האדון הרופא.

גער בה בעלה:

שטיא! מה בושה יש כאן? לחמו הוא זה…

949 ילדה של אשה חסידה חלה במחלת השלשול, ומיהרה האשה אל הצדיק שבעיירה. ציווה הצדיק לאמר תהילים – והילד הבריא. לימים שוב חלה הילד – במחלת העצירות. שוב מיהרה האישה אל הצדיק, ושוב ציווה הצדיק לאמר תהילים. תלתה בו האישה עינים דומעות ונאנחה:

רבי, הלא תהילים מעציר!…

950 אשה נכנסה לחדרו של צדיק וכולה שטופת דמעות:

ילד זקוניה חולה זה שלושה ימים.

בּירכהּ הצדיק ואמר לה:

לכי לביתך בשלום ומן השמים ירחמו.

לא זזה האשה ממקומה והוסיפה לבכות. אמר לה הצדיק:

לא שמעת מה שאמרתי לך? מן השמים ירחמו.

התייפחה האשה והחזירה:

רבי, הילד מסוכן… אסכרה חונקתו… כיצד אפשר לסמוך על רחמי שמים?…

951 ילד חלה ובאו דודות זקנות לבקרו ולייעץ עצות טובות.

צריך לקרוא מיד את הרופא הזקן, – אמרה דודה אחת. – פרופיסור הוא ממש.

צריך לקרוא מיד את הקדר, – יעצרה דודה שניה. – אין כמותו מומחה לתחלואי-ילדים.

צריך “לקרוע קברים” ולאמר תהילים, – נענתה ואמרה דודה שלישית. – היושב בשמים הוא הטוב שבקדרים…

תניא: “כל עיר שאין בה יו”ד דברים – ואחד מהם רופא – אין תלמיד–חכם רשאי לדור בתוכה,, סנהדרין יז, ב. וכשם ש“המומחה שלנו” חושב כל אדם מישראל לרופא, כך, כנראה, חושבת הבדיחה שלנו כל אדם מישראל לתלמיד–חכם. ↩
עי' שמות כא, כד–כה ↩
אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו – – – “מביאו לחיי העולם הבא”, משנה בבא מציעא ב, יא. ↩

ספר הבדיחה והחידוד: תמימים וערמומים

מאת

אלתר דרויאנוב

[א]

952 אמרו לו ליהודי:

שמא אתה יודע לנגן בכינור?

החזיר היהודי:

מימי לא ניסיתי. אפשר, שאני יודע…

953 ההוא שהתפאר לפני חברו:

הוא יודע צרפתית.

ניסה אותו חברו ושאל:

Parlez vous francais?

Yes! השיב הראשון.

ליגלג עליו חברו ואמר לו:

אנגלית היא זו ולא צרפתית.

נהנה הראשון והחזיר:

פלאי-פלאים! מימי לא עלה על דעתי, שאני יודע גם אנגלית…

954 בן-כרך לן בפונדק יהודי בכפר. עם אשמורת-הבוקר הקיץ ושמע: הפונדקית טורדת לגוי משנתו:

איבן, קומה! הפעמונים מצלצלים… תעבור זמן-תפילה בצרקוב!

נטפל האורח לפונדקית ואמר לה:

דודה, מה איכפת לך, אם איבן יעבור זמן-תפילה בצרקוב?

הבריחה הפונדקית דמעה גנובה והחזירה:

איבן זה בני-יחידי הוא, ויצא לשמד… אם לא זכיתי, שיהא בני יחידי יהודי ירא-שמים, יהא לכל הפחות גוי ירא-שמים.

955 שיגעון נצנץ לדוכס במוחו: הזמין את פרנסי-הקהילה והודיע להם, שהוא מבקש “מתנה” – בת ישראל, אשר לא ידעהּ איש…

ותהום העיר.

כל ההשתדליות והפיוסים לא הועילו: הדוכס עמד על בקשתו. לא הועילה גם התענית, שגזר הרב ובית-דינו: הדוכס לא שב מרצונו. וכשראו חשובי-הקהילה, שאין להשיב את הגזירה, נתאספו בביתו של הרב, ואחרי ישובי-דעת מרובים עלה הגורל – על בתו של שואב-המים.

בכו שואב-המים ואשתו, בכתה הבת, בכה גם הרב:

כך נגזר עלייך, בתי… כולנו את חטאתך נישא… צדיק וישר ה' ויסלח לעוונך.

עם דמדומי בין-השמשות יצאה בתו של שואב-המים לארמונו של הדוכס ואמה מלווה אותה, הולכת ובוכה… לסוף נכנסה העלובה לחצר-הארמון, והשערים ננעלו אחריה. והאם האומללה עומדת, כמחוברת לקרקע.

פתאום נפתחו השערים ושתי ידיים גסות דוחות את בתו של שואב-המים לחוץ.

בתי, – פירכס לחשה של האם, – הגידי…

השפילה הבת עיניה לארץ ולחשה גם היא:

הוא אמר… מסריחה אני, אמר…

בתי, חמדתי, – נפלה האם על צווארה. – לא אתּ מסריחה… זכות-אבות שלנו מסריחה…

956 נודע לו למוכסן, שחברו, המוכסן של הכפר הסמוך מתנכל אליו להסיג גבולו ולהוציא את החכירה מידו. הקדים הוא את מסיג גבולו, נזדרז והלך אל “הפריץ” לחדש את החכירה מיד. עד שהלה נתרצה לו ויצא להביא עט ודיו, כדי לחתום על האמנה החדשה, ראה המוכסן, שמסיג-גבולו נכנס לחצר ושני כלבים גדולים זנקו אליו ממאורתם ועיכבוהו. בינתיים הביא “הפריץ” עט ודיו וחתם. שמח וטוב-לב שב המוכסן לביתו וסיפר לאשתו על הנס, שעשה לו הקדוש ברוך-הוא: זימן את הכלבים בשעה הראויה, והם הצילוהו מידי מסיג גבולו. רחצה האשה את ידיה, נענתה ואמרה: יודע אתה, בעלי, מי הם הכלבים הגדולים הללו? אבי ואביך הם, עליהם השלום שבאו להצילנו…

957 מוכסן שב לביתו מן העיר עגום וזעף. ראתה אשתו שלבו רע ואמרה לו:

מה אירע לך?

נאנח המוכסן:

שמועה רעה שמעתי בעיר. משיח עתיד לבוא… מה נעשה לשדותינו ולכל הרכוש, אשר עשינו פה?

ניחמה אותו אשתו ואמרה לו:

לחינם אתה מצטער. כשם שהציל הקדוש ברוך-הוא את כל ישראל מפרעה ומהמן ומכף כל הקמים עלינו, כך יצילנו בחסדו גם מידו של משיח…

958 מוכסן עם-הארץ נתקשה במנהגי “הסדר” של פסח. ניסה לעיין ב“הגדה” ולא הבין כלום: מימיו לא היה מומחה “לאותיות הקטנות.”

נמלך ושלח את אשתו, שתציץ בחלון שכנו הנפח ותראה כיצד עורכים שם את “הסדר”. יצאה האשה, הציצה ונזדעזעה: – הנפח עומד באמצע הבית שרווליו מופשלים לו עד למעלה ממרפקיו, והוא דורך את אשתו במגריפה שבידו.

חרידה ושחוחה חזרה המוכסנית לביתה. אמר לה בעלה:

מה ראית?

שתקה ולא השיבה כלום. חזר הבעל ושאל – והיא שותקת, כאילו בלעה את לשונה. רתח המוכסן, הפשיל שרווליו עד למעלה ממרפקיו, לקח את המגריפה והתחיל חובט את האשה. קיבלה העלובה את הדין עליה, כבשה את כאבה ואמרה:

אם אתה יודע, למה זה תשאל?…

959 זקן עם-הארץ סח את צערו לפני מכרו:

כל ימיו הוא מבקש לדעת, מה עושה הקהל ביום-כיפור בשעת כורעים, ואין מגיד לו.

אמר לו מכרו:

אף-על-פי שסוד גדול הוא, אגלהו לך. ערב יום-כיפור מצניעים לחמניות בתיק של הטלית, ולמחר, בשעת כורעים, אוכלים אותן. שמח הזקן, שנתגלה לו סוד גדול זה, ושמר אותו בלבו. וכשהגיע יום-כיפור כרע יחד עם כל הקהל – ובאשר כרע שם שכב. התחילו טורדים אותו:

רבי יהודי! סבא! קומה, למה תשכב?

הפך הזקן פניו כלפי טורדיו, נענה ואמר:

טוב ויפה לכם, ששיניכם בפיכם, ואתם זריזים לאכול. אני אין לי בפי אלא שן אחת…

960 מעשה ביהודי מערבי, שנשמע ליצרו ואכל בשר-חזיר. בלילה חלם חלום-רע ולמחר היה לבו נוקפו כל היום. ראה שניטלה מנוחה הימנו והלך אל הרב לבקש דרך-תשובה.

אמר לו הרב:

מעכשיו תתפלל בציבור כל-יום, ואחרי התפילה תאמר שני פרקים תהילים.

קיבל עליו. הלך לבית-הכנסת, התפלל עם הציבור ואמר שני פרקים תהילים. בינתיים נסתכל וראה: מאחוריו עומד יהודי צנום ודל, פיאותיו ארוכות, כנפות קפוטתו מגיעות לו עד לקרסוליו, ואף הוא אומר תהילים, פרק אחרי פרק, פרק אחרי פרק. ניענע המערבי בראשו ותמה תמיהה גדולה בינו לבין עצמו:

יהודי צנום כזה ובעל פאות ארוכות כאלה, ואכל כל-כך הרבה בשר-חזיר!…

961 ישבו לספר בדיחות בציבור. פתח אחד וסיפר:

גוי אשכנזי טייל ברחוב וראה: בונים בית גבוה חמש קומות, ובקומה העליונה מניחים מרישי-ברזל לחיזוק התקרה, וּמרישׁ אחד מלוכלך גללי-בהמה. תמה האשכנזי הטיפש ושאל: “כיצד הטילה הבהמה גלליה עד לשם?”

שמעה החבורה את הסיפור וצחקה. היה שם תם אחד, לא צחק ושאל:

באמת, כיצד הטילה הבהמה גלליה עד לשם?

רגז המספר:

חמור בצורת סוס! אותו מריש היה מונח תחילה על הקרקע, באה בהמה והטילה עליו גללים, ואחר-כך העלוהו למעלה, עד לקומה העליונה.

לא נתקררה דעתו של התם, וחזר ושאל:

זו מניין לך? באותו מעמד היית ובעיניך ראית?… °

962 “בעל-שם” בא לביתו של מוכסן ולא מצא בבית אלא את המוכסנית בלבד. נתן עינו בה ואמר לה:

צריך להניח “עירוב-תבשילין”.

כרצונך, רבי, – השיבה האשה ביראה והכנעה.

עשה “הבעל-שם” מה שעשה והלך לו… עם ערב שב המוכסן מן העיר. יצאה המוכסנית לקראתו ופניה מבהיקות:

בעל-שם היה בביתנו. אכל, שתה וגם הניח עירוב-תבשילין.

עירוב-תבשילין? – תמה המוכסן. – מה עשה?

החזירה האשה:

הכל כמו שאתה עושה, אלא שאתה חולץ נעליך תחילה והוא לא חלץ…

963 בחורה נכשלה ונתעברה. ראו, שכריסה בין שיניה, ואמרו לה:

ממי?

השיבה הבחורה:

מן הרבי שיחיה.

צהלו המתנגדים ורתחו החסידים. וכשהגיעו הדברים לרבי עצמו, שלח אחריה ואמר לה:

שמעתי עלייך, בתי, שמעוברת את.

הן, רבי.

ממי?

ממך, רבי.

תמה הרבי:

מימי לא ראיתיך.

בכתה הבחורה ואמרה:

רבי, מעשה שהיה כך היה. דודתי באה אליך לבקש סגולה לבנים ונתת לה מים קדושים לשתות, ופעם אחת, כשיצאה דודתי מן הבית, לגמתי גם אני מתוך הבקבוק…

אמר לה הרבי:

אבל, בתי, המים הקדושים הללו אין סגולתם סגולה אלא כשיש עמהם גבר.

התייפחה הבחורה ואמרה:

רבי, כלום גברים חסרים בעירנו?…

964 אשה ישבה לפני הרב שבעיירה וסחה לו נגעי לבבה:

הבעל מטיל רוגזה בבית, הבנות אינן מקבלות מרוּת, הבנים מורדים… מחמת חשש, שלא ישמעו אחרים שיחהּ, הקריבה כיסאה לכיסאו של הרב. קם הרב והזיז כיסאו מכיסאה. חזרה היא והקריבה כיסאה, חזר גם הרב והרחיק כיסאו. נגדשה עליה מרת-נפשה ואמרה:

רבי, אני כל לבי שופכת לפניך, ואתה – דברים של שטות לך בלבך…

965 אשה למדנית שקודה היתה להקשיב לקריאת-התורה בשבתות וימים-טובים, ומתקנת היתה בקול רם כל טעות, שנכשל בה הקורא. היה שם קורא ליצן וביקש להיפרע הימנה, וכשהגיע בפרשה וישב למעשה יוסף ואשת פוטיפר, טעה בכוונה וקרא:

"ותתפשהו בבגדו, לאמר: “שכבה עמהּ”…¹

מיד נענתה הלמדנית מעזרת-הנשים וקראה בקול רם:

עמי! עמי!…

966 מוכסן בא לראש-ישיבה וביקש מאתו, שיבחר לו חתן מבין המעולים שבתלמידיו. אמר לו ראש-הישיבה:

כמה נדוניה אתה פוסק לבתך?

השיב המוכסן:

רבי, בנים יש לי; בת אין לי.

תמה ראש-הישיבה:

אם בת אין לך, חתן למה לך?

החזיר המוכסן:

רבי, בעל-יכולת אני, ברוך-השם, ומה איכפת לי, אם יהיה לי חתן הגון בביתי?

967 שעות מועטות אחרי התנאים נעלמה הכלה. ביקשוה ומצאוה יושבת בחדר לפנים מחדר ובוכה. אמרו לה:

מה אירע לך? שמא חתנך אינו מקובל עלייך?

החזירה הכלה:

חלילה! יפה ונחמד הוא.

חזרו ושאלו אותה:

אם כן, למה את בוכה?

זלגו עיניה שוב דמעות ואמרה:

למה אני בוכה? אבא ואמא שלי חיים, אבא ואמא שלו חיים, ועל שם מי אקרא את ילדי?

968 שמחת-תורה יצא יהודי מבית-הכנסת מבוסם כהלכה. טליתו נגררת לו על-גבי הקרקע, כובעו מושפל לו עד לעורפו, רגליו מפושקות, והוא – מגרגר מתוך בקבוק שיירי-משקה.

פתאום אי מזה באה פרה יהודית, רגילה ביהודים של כל ימות-השנה, וכשראתה ברייה משונה זו לפניה הרכינה ראשה מחמת פחד, תפסה את האיש בקרניה ופרצה לברוח… נתחלחל הלה ונתפכח מיינו, פרש ידיו וצעק:

יהודים, הצילו! אני נוסע ביום-טוב!…

969 רוכל הלך בדרך וקופתו על שכמו. הלך כל היום ועייף. ראה עגלה באה, מרוּוחה ורתומה לזוג-סוסים, וביקש מאת בעל-העגלה כי יתן לו לנסוע עמו, ונענה לו בעל-העגלה. עלה הרוכל לעגלה ואת קופתו לא הסיר מעל שכמו. אמר לו בעל-העגלה:

אם בעגלה אתה יושב, למה תשא את קופתך עליך? הנח אותה וירווח לך.

החזיר הרוכל:

חבל על הסוסים. דיים, שהם מסיעים אותי, למה יסיעו גם את קופתי?

970 אחר מחובשי בית-המדרש הביא מפה גיאוגרפית ופרשה לפני חבריו על השולחן. מיד הסמיכו כולם ראשיהם זה לזה, והוא הוליך אצבעו על פני המפה וברוב התפעלות קרא:

הנה לונדון, פאריס, וינה, ברלין… הנה וארשה, וילנה, מוסקבה… כל הערים הגדולות והיפות שבעולם יש כאן.

הרים אחד מן החבורה את ראשו ושאל:

וברוֹדי יש כאן?

ביקש בעל-המפה ומצא:

הנה גם ברודי.

צהבו פניו של השואל ואמר:

קרא נא לי משם את השמש של בית-המדרש הגדול. דודי הוא…

971 נפלה דליקה בבית-הכנסת והמון רב רץ לשם. רצה לשם גם אשה זקנה. עיכבוה ואמרו לה:

הרגליים להיכן? מהרי ושובי, סבתא!

נאנחה הזקנה והחזירה:

חנוּני, יהודים רחמנים, ותנו לי לראות את השריפה. אם לא זכיתי, לא עליכם, לראות שריפת בית-המקדש, אזכה ואראה לכל-הפחות שריפת בית-הכנסת.

972 הכל מוכן ומזומן לברית-מילה. הסנדק עלה על הכיסא והאפיל בטליתו על הילד. המוהל הפשיל שרווליו, נטל את האיזמל, גחן, מישמש בתוך האפלולית שמתחת לטלית, בירך – ומל כהרף-עין.

אוי! – נהם הסנדק, שפתחו היה פתוח וניזק. ברכה לבטלה!…

973 מלמד נזדמן למרחץ עם גונדה של חיילים ועמד והסתכל בהם שעה ארוכה. טפח לו אחד בשכמו:

מלמד, במה אתה מסתכל? שמא לא ראית בני-אדם ערומים מימיך?

החזיר לו המלמד:

באלו אני מסתכל ועל מזלה של מלכות אני תמה. שישים ריבוא חיילות יש לה, ואף אחד מהם שבר אין לו…

974 היתה שעת-חירום.

עם בוקר יצא מלמד לשאוב מים מן הנהר ולהביא לביתו, – יצא וחזר ודלייו ריקים. אמרה לו אשתו:

מנדל, למה ריקם שבת?

השיב המלמד:

ירדתי לנהר ומילאתי את הדליים מים וכשעליתי פגעתי בחיילותיו של השונא, שנכנס לעיר. מיד הפכתי את הדליים ושפכתי את המים, כדי שלא יזכה לראות סימן ברכה.

נאנחה האשה:

אוי, מנדל, מנדל, מלכים מדיינים אלו עם אלו – אתה מה איכפת לך?

975 אשה קראה ב“צאינה וראינה” מעשה מכירת-יוסף, בכתה ואמרה:

המקום ירחם עליך, יתום עלוב!

לשנה קראה שוב אותה פרשה ב“צאינה וראינה”, כעסה ואמרה:

שוטה אתה ואסור לרחם עליך! יודע היית מה שעשו לך אחיך אשתקד, למה חזרת והלכת אליהם?…

976 מצאו לאשה זקנה, שהצניעה צלב ב“קרבן-מנוחה”, ולאחרי שהיא מסיימת להתפלל ומנשקת את ה“קרבן-מנחה”, היא חוזרת ומנשקת גם את הצלב. תהו הכל ואמרו לה:

זקנה, למה את עושה כך?

החזירה הזקנה:

את אלהים אני יראה, וחוששתני, שמא גם זה אלהים…

977 אשה ענייה שפכה שיחה לפני חברתה:

בן יחיד נתן לה אלהים, ולבה כואב עליו. עכשיו כשהוא מגלגל עם אם ענייה כמותה, ילד הוא עדיין. אילוּ היתה לו אם עשירה, ודאי כבר היה בחור בר-מצוה…

978 אשה נצטערה על תרנגולת פטומה, שאבדה לה. נמלכה וזרקה ח"י גדולים לקופתו של רבי מאיר בעל-הנס על-מנת שתמצא את אבידתה, ומיד יצאה לבקש את התרנגולת. טרחה כל היום, ביקשה בכל החצרות שבעיר ולא מצאה. עם ערב חזרה עגומה לביתה, הקישה בידה על הקופה ואמרה:

לא נאה אתה מקיים, רבי מאיר… ממה נפשך: אם בממון אתה רוצה – החזירה את התרנגולת, ואם בתרנגולת אתה רוצה – החזירה את הממון…

979 חייט למכנסיים הלך ליריד שבעיירה הסמוכה ועמו מאה זוג מכנסיים למכירה. ליוותה אותו אשתו עד שעריו של הבית ובירכה אותו:

יהי רצון, שתשוב בשלום ובלי מכנסיים…

980 אשה זקנה הביאה דגים חיים מן השוק, והתחילה מתקינה אותם לבישול כשהם מפרפרים עדיין. נצטערה נכדתה ואמרה לה: סבתה, רחמייך היכן הם?

פייסתה הזקנה והחזירה לה:

אל תצטערי, בתי. זה חמישים שנה אני עושה להם כך וכבר הורגלו…

981 עם דמדומי-לילה נכנס אדם לבית-המדרש וניגש אל התנור שבפינת-הבית האפילה. פשט את ידיו הקפואות מקור בשביל להגישן אל התנור החם – ופגע בידיו של אחר, שכבר הקדימו אצל התנור. כיון שהרגיש בידיים הזרות נרתע לאחוריו ושאל:

מי כאן?

ראובן כאן, – נענה קול זר מעם התנור.

מיד עקר רגליו וזז לבקש מקום אחר בתנור החם בשביל ידיו הקרות. בינתיים זז גם השני, ושוב הקדימו. והידיים הקרות פגעו שוב בידיים זרות והוא חזר ושאל:

מי כאן?

ראובן כאן, – חזר ונענה הקול הזר מעם התנור.

זיזה שלישית, רביעית, והידיים הקרות מגששות באפילה למצוא מקום פנוי בתנור החם, פוגעות על כל זיזה וזיזה בידיים הזרות, ומעם התנור נשמע פעם בפעם אותו הקול הזר:

ראובן כאן.

אוי! – נבהל הלה וזעק: – תנור שכולו ראובן!…

982 לוולאסוֹבסקי, ראש-המשטרה במוסקבה, הובא יהודי כבד-עווֹן: במוסקבה עיר-הקודש הוא גר שלא ברשות.

ז’יד! – רעם קולו של אותו רשע, – מה לך פה?

“מניינים” אני עושה – התלבטה לשונו של היהודים.

פירוש?

הסביר היהודי:

בשעה שאחד משלנו זקוק למניין-עשרה, כדי להתפלל ולאמר “קדיש”, אני יוצא לשוק ומזמין אנשים לכך.

ניצנץ ליגלוג בעיניו של הרשע, והוא שאל:

ואם אני אימצא לך בשוק, הגם אותי תזמין?

רתתו שפתותיו של היהודי מתימהון, נענה ואמר:

גדולים מעשי אלהינו! גם זה יהודי…

983 חסיד חבד"י יצא מבוסם מסעודת-מצוה, ושלא מדעתו הביאוהו רגליו למקום שחיל-המשמר עומד. עיכבו חייל מן המשמר ושאל:

מי הולך?

אני הולך, – השיב החסיד.

מי אתה? – חזר ושאל החייל.

נבוך החסיד:

באמת, מי הוא? לא “אני” ולא “יש” הוא, אלא “ביטול” בעלמא ו“כלא חשיב”.

מיד חזר מתשובתו הראשונה והשיב:

לא אני הולך; “ביטול” הולך.

לא נתקררה דעתו של החייל ושוב שאל:

מי זה ביטול?

נבוך החסיד עוד יותר מבתחילה: “שמע מינה, עשו חושב גם את ‘ביטול’ ל’יש'”. נמלך וחזר גם מתשובתו השנייה והשיב:

גם “ביטול” אינו הולך…

984 חשוב אחד מחשובי-העיר נכנס אצל הרב ליטול ממנו ברכה לדרך:

למרחקים הוא נוסע – לאמשטרדם.

לאמשטרדם? – צהבו פניו של הרב. – מגלגלים זכות על-ידי זכאי…

ומיד ניגש אל האיצטבה, הוציא גמרא דפוס אמשטרדם ופתח את הדף האחרון לפני אורחו:

רואה אתה, כאן נאמר: "על-ידי הפועל, העוסק במלאכת-הקודש, הבחור הזעצער אברהם-יעקב בן מרדכי-צבי. בבקשה ממך, תיכף כשתבוא, אם ירצה השם, בשלום לשם, תחקור ותדרוש על אותו בחור, אם פנוי הוא עדיין, או שכבר נשא אשה?

תמה החשוב:

רבי, למאי נפקא מינה?

למאי נפקא מינה – השיב הרב – שכחת מה שאמרו: “ספר שאינו מוגה אסור לשהותו, משום שנאמר: אל תשכן באוהליך עוולה”?²

985 באשמורת-הבוקר הלך הרב הזקן להתפלל עם “הוותיקין” ובדרך הילוכו עבר על-פני ביתו של “הגביר”. שלא מדעתו הציץ לתוך החלון הפתוח וראה: “הגביר” ובניו וחתניו ואורחיו יושבים בחבורה ומשחקים בקלפים. רקק הזקן ותהה:

משוגעים, רחמנא יצילנו! עם עמוד-השחר הם קמים לקלפים…

986 על הרב התמים רבי זונדל מסאלאנט מספרים:

פעם אחת חלש מרוב שקידה ונתעלף. בא החובש, בדק את המתעלף, ומצא, שאין דרך אחרת להשיב רוחו אליו אלא – לעקור לו שן. אמר ועשה. וכשפקח רבי זונדל את עיניו וראה את אשר עשה לו החובש, שעקר לו שינו האחרונה, נצטער צער גדול ושאל: כיצד יאכל מעתה מצה בפסח?

987 ההוא שעמד והסתכל בצילום של ונוס. תהה ואמר:

מטורפת! לצילום יש לה ממון, ולכותונת אין לה…

988 מלמד בא לעשיר לשדך לו חתן בשביל בתו. ישב ושיבח את החתן ואת המחותן, ומרוב דברים הרגיש צורך לירוק. פנה לימין ורקק על הרצפה. צלצל בעל-הבית ונכנס משרת. רמז לו בעל-הבית ומיד הביא המשרת רקקית נאה והעמידה לימינו של המלמד. חזר המלמד לתהילות ולתשבחות, ושוב הרגיש צורך לירוק, וכשנתקלה עינו ברקקית הנאה שמימינו, פנה לשמאל – ורקק על הרצפה. צילצל בעל-הבית ונכנס המשרת. רמז לו בעל-הבית, ומיד הסיע המשרת את הרקקית מימינו של המלמד לשמאלו. נבוך המלמד ואמר לו:

בבקשה ממך, הנח לו לכלי נאה זה… חוששני, שמא לא אזהר – ואירק לתוכו.

989 עשיר עשה הילולה לחתונת בנו. הזמין גם שני קרובים עניים ואמר להם:

אורחים חביבים תהיו לי. אבל בקשה יש לי אליכם:

לכו והחליפו לבניכם תחילה.

הלכו שניהם והחליפו את לבניהם זה עם זה. וכשגמרו אמר הזקן שבהם לחברו:

שמא אתה יודע, מה צורך היה לו בחליפים אלו?…

990 קבצן התפאר לפני חברו:

רוטשילד נתן לו היום עשרה זהובים.

הרעימו חברו:

לא-יצלח! אני לא הייתי נוטל ממנו פחות מחמישים.

ואני אומר לך, – נענה הראשון: – גם עשרה למעלה מיכולתו הם. השעה דחוקה לו.

השעה דחוקה לרוטשילד" – ליגלג עליו חברו. – טיפש אתה, ידידי.

בעיני ראיתי…

מה ראית?

כשנכנסתי לביתו, – סיים הראשון, – ראיתי שתיים מבתולותיו מנגנות בפסנתר אחד…

[ב]

991 עם חשיכה הגיעו סוחר ומשרתו לכפר. ירד הסוחר מעל העגלה ונכנס לפונדק; את המשרת הניח בחוץ ואמר לו:

זונדל, תן דעתך שתשמור על הסוסים ולא תרדם. בכפר זה גנבים מצויים.

שומע אני, – השיב המשרת ותיקן לו מקום נוח לישיבה בעגלה.

לאחר שעה קלה יצא הסוחר מן הפונדק וקרא:

זונדל!

הנני! – נענה המשרת מתוך העגלה.

מה אתה עושה?

אני מהרהר.

על מה אתה מהרהר?

הרי על מה שאני מהרהר: כשחופרים גומה – להיכן מסתלקת החוליה?

יפה אתה מהרהר, – שיבחו הסוחר וחזר אל הפונדק.

שוב יצא הסוחר מן הפונדק וקרא:

זונדל!

הנני!

מה אתה עושה?

אני מהרהר.

על מה אתה מהרהר?

הרי על מה שאני מהרהר: כשמעשנים מקטרת – להיכן מסתלק העשן?

יפה אתה מהרהר.

ושלישית יצא הסוחר מן הפונדק וקרא:

זונדל!

הנני!

מה אתה עושה?

אני מהרהר.

על מה את המהרהר?

הרי על מה שאני מהרהר: הסוסים שלנו – להיכן נסתלקו הם?…

992 יום תמים עשה הצדיק בביתו של מוכסן עשיר, חסידו, וכשעמד לצאת לדרכו, בירך את המוכסן, שיזכה למשיח במהרה בקרוב. גרד המוכסן את פדחתו ואמר:

רבי, בוא וראה, כמה שפרה עלי נחלתי, ברוך-השם: האחוזה טובה, “הפריץ” נוח לי, שכר-החכירה מועט, זמן-החכירה מרובה. וכשיבוא משיח אצטרך לעזוב את הכל.

אבל שמועה שמעתי, – אמר הצדיק, – שההיידמקים³ צוררים למוכסנים היהודים ומציקים להם מאד.

נאנח המוכסן:

שמועת-אמת היא זו, רבי. ההיידמקים, ימח שמם, צוררי-ישראל הם ואין לנו מנוחה מהם… רבי, כשיבוא, אם ירצה השם, משיח – שמא יעלו ההיידמקים לארץ-ישראל?…

993 יהודי מבריח-מכס התגנב לעבור את הגבול כשהוא עמוס שק על שכמו וכלב כרוך אחריו. לא הצליח המתגנב וחייל סנטר תפסו. בטש לו הסנטר בשקו ושאל:

מה יש לך פה?

אוכל בשבילי ובשביל הכלב יש לי פה.

פתח ונראה.

פתח היהודי את השק, והנה כולו מלא טה.

אמר לו הסנטר:

שמא ראית מימיך אדם או כלב אוכל טה?

החזיר לו היהודי: אני – כל ימי אין אכילתי אלא מזה, והוא – אם יתעקש ולא יאכל – עשה בו כטוב בעיניך…

994 רוכל יהודי הלך בדרך, וחמור קטן מושך את עגלתו. לפנות ערב הגיע לגשר. עיכבו המוכס ואמר לו:

הב מכס!

נתן היהודי את המכס ועבר את הגשר.

למחר חזר היהודי-הרוכל. עכשיו משך הוא את העגלה, והחמור עמד בתוך העגלה. וכשהגיע לגשר שוב עיכבו המוכס:

הב מכס!

פיטפט בו היהודי והחזיר לו:

מה לך ולי? כלך לך אליו, אל בעל-המרכולת…

995 כפרי קנה בעיר סוס בחמישים רובל ועלה עליו, כדי לשוב לביתו. עד שלא הרחיק מן העיר הדביקה אותו זוועה. על כל בּרק בּרק נבעת הסוס ומזדקף – עוד רגע אחד ושניהם, סוס ורוכבו, יפלו ותקומה לא תהיה להם. נשא הכפרי עיניו לשמים ואמר:

הרי עלי סוס זה לצדקה בשביל שאינצל מן הסכנה.

נעשה לו נס והזוועה שקטה. מיד שב לעיר, קנה תרנגול והתחיל מחזר בשוק ומכריז:

סוס ותרנגול למכירה! סוס ותרנגול…

ניגש אליו אחד מן השוק ושאל:

הסוס בכמה?

השיב הכפרי:

איני מוכר אלא שניהם יחדיו.

ושניהם יחדיו בכמה? – שאל הקונה.

החזיר הכפרי:

הסוס בחמישים קופיקה, והתרנגול – בחמישים רובל…

996 אשה היתה מהלכת על-פני גשר רעוע. פתחה פיה ואמרה: רבי מאיר, נודרתני לך שלוש פעמים ח"י על-מנת שתעבירני בשלום. משהגיעה לאמצע הגשר נמלכה ופירשה:

שלוש פעמים ח"י שאמרתי – "גדולים ולא קופיקות⁴.

סמוך לסופו של הגשר הרהרה ואמרה:

רבי מאיר, צדיק גדול כמותך ודאי מסתפק במועט… פרוטות ולא גדולים…

עד שהדיבור בפיה נכפף קרש מתחתיה, והיא חישבה ליפול לתוך המים. חרדה חרדה גדולה ואמרה:

אי, רבי מאיר. אני משטה, ואתה – מיד אתה כועס.

קופיקות, קופיקות!…

[נוסח אחר:

אי, רבי מאיר. אני – כוונתי לשחק בך, ואתה דוחה אותי…]

997 אשה הלכה בחודש אלול “למדוד את השדה”⁵. מדדה ואמרה:

ריבון כל העולמים, כשם שחוט זה אינו נמשך ואינו נקרע, כך תמשוך עלי ועל ביתי כל טוב, ולא תקרע חסדך מעלינו, אמן סלה.

עוד הדיבור בפיה ופתאום נקרע החוט והפקעת נשמטה מידה.

מיד חזרה ואמרה:

ריבון כל העולמים, כשם שחוט זה אינו נמשך והוא נקרע, כך לא תמשוך עלי ועל ביתי צרה ופגע, ותקרע כל גזירה רעה מעלינו, אמן סלה.

998 ראש-השנה מצאה אשה אגוז וטיפלה בו לפצח אותו⁶, - טיפלה ואמרה:

ריבונו של עולם! כשם שאגוז זה מתוק, כך תחדש עלינו שנה טובה ומתוקה; כשם שאגוז זה מלא ודשן, כך תחוננו שנה מלאה ודשינה. לסוף פיצחה את האגוז ומצאה אותו – כולו מר ורקוב.

מיד רקקה שלוש פעמים ואמרה:

ריבונו של עולם! יהא כל מה שאמרתי דומה לפניך כנביחת-כלב.

999 כל ערב-שבת מחזרת אלמנתו של שואב-מים על הפתחים. לחם ושאר רמיני-מזון היא מביאה לביתה לפרנסת-השבוע; ממון בעין היא מפקידה בידי הרבנית – לתכריכים.

בראשונה הביאה לרבנית ארבעה גדולים, בשנייה הביאה לה שלושה גדולים ושאלה:

רבנית, כמה יש לי בידך?

שישה גדולים, – השיבה הרבנית.

בשלישית הביאה שוב שלושה גדולים ושאלה:

רבנית, כמה יש לי עכשיו בידך?

חמישה גדולים, – השיבה הרבנית.

הירהרה האלמנה וחזרה ושאלה:

רבנית, כמה אני צריכה להביא לך עוד, כדי שלא יהיה לי בידך כלום?…

1000 חנווני קרתני שלח מכתב לכרך, אל הסיטוני שוֹר, ואת האדריסה כתב כך: “לכבוד האדון חמור, רחוב פלוני, בית מספר זה וזה”. שם הרחוב ומספר הבית נכתבו כהלכה, והמכתב הגיע אל אשר נשלח. לימים בא הקרתני לאותו כרך ונכנס אצל הסיטוני. סנט בו הלה ואמר לו:

תמה אני, אם חכמה ונימוס הוא לקרוא לאדם חמור…

החזיר לו הקרתני:

לחינם יש לך טינה עלי. זכור הייתי, שמין בהמה אתה, ושלא מדעתי נתחלף לי שור בחמור.

1001 סייס שיבח לקונה סוס, שהציע לו:

נשר הוא זה ולא סוס… עלה עליו בחצות-לילה בבּיבּריק ובטיסה אחת אתה בא ליהוּפיץ.

פיהק הקונה:

מה אעשה ביהוּפיץ באישון-לילה?…

1002 ההוא שנכנס אצל סייס לקנות סוס בשביל לנסוע למקום פלוני. הוציא הסייס סוס מן האורווה ואמר לקונה:

אם לעצתי תשמע, תקנה סוס זה. עשרה מילים הוא הולך בלי הפסקה.

סירב הקונה ואמר:

סוס זה איני יכול לקנות. מכאן ועד למקום פלוני לא יותר משבעה מילים…

1003 אורח התהלך ברחובות וילנה והגיע לחנות מוכרת דלוסקמות. נטפל אליו בעל-החנות והתחיל משדלו, שיקנה דלוסקמה. אמר לו האורח:

מה צורך יש לי בה?

השיב לו בעל-החנות:

אין לך דבר שווה לכל נפש כדלוסקמה. מחר אתה נוסע למקום שהוא ונותן לתוכה חלוק, נעליים, מעיל…

הפסיקו האורח:

ומה אעשה אחר-כך? אצא לשוק ערום ויחף?…

1004 שתי שנים עשה קרתני בכרך, ולסוף חזר לביתו אמרה לו אשתו:

מה ממון הבאת מן הכרך?

ליגלג עליה:

טיפשה! ממון של הכרך למה לך? כשם שרובל שלנו יש בו מאה קופיקה, כך גם רובל של הכרך מאה קופיקה יש בו. לא פחות ולא יותר…

1005 ההוא שאמר לחברו:

כל ימי מתקשה אני בדבר אחד: שוורים נשחטים ונאכלים, סוסים אינם נשחטים ואינם נאכלים. הרי שורת-ההיגיון נותנת, שהסוסים צריכים להיות מרובים מן השוורים, ואילו למעשה שוורים מרובים מן הסוסים.

קיפחו חברו:

שוטה שבעולם, מה תימה יש בדבר? סוסים נגנבים, שוורים אינם נגנבים.

חזר ושאל הראשון:

אם-כן מפני מה מעטים הסוסים מן השוורים אפילו במקום שלשם הם נגנבים?

החזיר לו הראשון:

בהמה! גם משם חוזרים וגונבים אותם…

1006 אב הביא את בנו לגימנסיה. אמר לו המנהל:

מחר בחינה. אם יעמוד בנך בה – יכּנס לגימנסיה ואם לאו – לאו. שכר-בחינה – עשרה רובלים.

יצא האב וחזר:

אדוני המנהל, שמא יספיקו חמישה רובלים?

השיב המנהל: לא פחות מעשרה.

יצא האב ושוב חזר:

אדוני המנהל, איני מקפיד, אם גם הבחינה תהיה למחצה.

1007 יהודי יושב בקרון של החשמלית, מעשן ורוקק על הרצפה. אמר לו הנהג:

אן עיניך? הרי טבלית לפניך: “לא לעשן ולא לירוק.”

החזיר לו היהודי:

והרי עוד טבלית: “שתו קקאו של ון-הוּטן”, – אף לזו אני חייב להשמע?

1008 קרתני בא לקרוב עשיר בכרך. קיבלו העשיר בסבר פנים חמוצות וציווה לפנות לו מקום-לינה בבית-הקיץ. למחר שאל לו העשיר:

כיצד ערבה לך שנתך בביתי?

החזיר לו הקרתני:

הקור ציערני במקצת… יפה עשית, שהקצית לי מקום בבית-הקיץ. אלמלי הקצית לי מקום בבית-החורף, ודאי הייתי נעשה נציב קרח.

1009 חייט שלח את השוליה ליטול שני דגים מלוחים מן החנות. הלך השוליה ונטל. אחד אכל בדרך, ואחד הביא לבעליו. אמר לו החייט:

והשני היכן הוא?

החזיר לו השוליה:

חייך, זה שלפניך הוא השני…

1010 אמר בריל לשמריל:

תמה אני, למה אומרים הבריות, שהפת נופלת תמיד לקרקע כשהחמאה למטה? הרי נפלה פתי לקרקע והחמאה למעלה.

החזיר שמריל לבריל:

לא קושיה! חזקה על בטלן כמותך, שמרחת את החמאה להיפך…

1011 רווק זקן היה בעיר, והיו הכל תמהים עליו, שהוא שרוי בלי אשה. פעם אחת אמר לו הרב:

לאו אורח ארעא הוא… “לא תוֹהו בראה, לשבת יצרה”…

התנצל הרווק:

רבי, אני איני מסוגל להוליד. ממשפחה של עקרים אני. גם אבא, עליו השלום, עקר היה…

צחק הרב:

היכי תמצי? הרי אתה בעולם.

השיב הרווק:

מכאן אין ראיה. אב חורג היה לי…

1012 בתולה נישאה, וחמישה חודשים אחרי החתונה ילדה. ליגלגו השכנות ואמרו לאמהּ:

דומה, שבתך זריזה קצת יותר מדי.

החזירה האם:

בתי תחיה ילדה היא עדיין ואינה בקיאה בדבר, שאשה יולדת לתשעה…

[נוסח אחר: החזירה האם:

בתי תחיה ילדה היא ואינה בקיאה עדיין במנהגי-לידה. מובטחה אני, שמכאן ואילך לא יארע לה כך…]

1013 בתולה נישאה, וחמישה חודשים אחרי החתונה ילדה בן. בכתה אמה ואמרה לשכנתה:

אנה אוליך חרפתי? מה אומר לרב, למוהל?

פייסה אותה שכנתה ואמרה לה:

צער של חינם את מצטערת. מי יודע, ש“הברית” היא לא בזמנה, שמא החתונה היתה שלא בזמנה?…

1014 בחור בטלן נשא בחורה עסקנית, וחמישה חודשים אחרי החתונה ילדה לו בן. תמה הבעל:

הא כיצד?

החזירה האשה.

אל תתמה. פעמים אשה יולדת לשבעה.

חזר ותמה הבעל:

לשבעה ולא לחמישה.

אמרה לו האשה:

בטלן אתה, ואין אתה בקי בחשבון. לך ושאל את פלוני: הוא בקי בחשבון…

נשמע לה הבעל והלך ושאל. אמר לו פלוני:

שוב לביתך ומול את הילד כדת משה וישראל, ואל תהרהר אחרי אשתך ולא כלום. מנהגו של עולם כך: ילד הנולד לשבעה, נולד תמיד שני חודשים קודם…

1015 בחור נשא בחורה, ושלושה חודשים אחרי החתונה ילדה לו בן. נצטער הרבה והלך אצל חברו ליטול עצה הימנו:

שמא יגרשנה?

גער בו חברו:

וכי בשביל שאין אתה יודע חשבון הפסידה אשתך?

שלושה חודשים היא נשואה לך, שלושה חודשים אתה נשוי לה, ושלושה חודשים שניכם נשואים זו לזה. הרי תשעה, ומה טענה יש לך עליה?…

1016 בימי מלחמת-העולם בא חשוב אחד לרב שבעירו והסיח צערו לפניו:

שלשום, כשנכנסו גייסותיהם של הגרמנים לעיר, קרה אסון לבתו הבתולה…

נשתתף הרב בצערו ורשם בפנקס הקהילה לזיכרון:

“פלונית בת פלוני אנוסה היא.”

עברו כשלושה חודשים ו“האנוסה” ילדה בן. שלח הרב אחרי אותו חשוב ואמר לו:

כלום נשתנו על בתך סדרי-בראשית, שילדה לשלושה חדשים?

לבשו פניו של החשוב תמימות גדולה, והוא שאל:

רבי, על הטכניקה של הגרמנים אתה מקשה?…

1017 בחורה עמדה לפני הרב ובכתה:

אסון קרה אותה – נאנסה…

בתי, – שאל הרב, – היכן היה מעשה?

במקום פלוני.

תמה הרב:

טבור העיר הוא זה, ולמה לא צעקת?

החזירה הבחורה:

רבי, כסבורה הייתי שהוא צריך לצעוק…

1018 אשה הסיחה צערה לחברתה:

זה שישה חדשים לא קיבלה שום ידיעה מאביה.

ניחמה חברתה:

מה בכך? אבא שלי מת לפני שש שנים, ועדיין לא קיבלתי שום ידיעה ממנו.

1019 אבא שלי, – סח אחד לחברו, – זקן מופלג הוא ברוך-השם… למעלה משמונים.

ליגלג עליו חברו:

ולזה אתה קורא זקן מופלג? אילו אבא שלי, עליו השלום, חי, היה עכשיו למעלה ממאה…

1020 שתי רכבות-צבא באו בבת-אחת, זו ממזרח וזו ממערב. עמדו יהודים הולכי-בטל ולא גרעו עין מן החיילים: הללו שבאו ממערב מכנסיהם פשוטים וצרים, והללו שממזרח באו מכנסיהם רחבים ורצועות אדומות להם לכל אורכם של המכנסיים.

אמר יהודי אחד לחבירו:

בוא ואלמדך. הללו בעלי המכנסיים הפשוטים והצרים, מחיל-הרגלים הם ומווארשה למוסקבה הם נוסעים; והללו בעלי המכנסיים הרחבים עם הרצועות האדומות, קוזקים הם וממוסקבה לוארשה הם נוסעים.

היקשה חברו:

תמה אני: מה ראתה המלכות להרבות בהוצאות חינם ולהסיע את אלו לכאן ואת אלו לכאן? מוטב, שהיתה מניחה גם את אלו וגם את אלו במקומם ושולחת את המכנסיים בלבד – את הפשוטים והצרים מווארשה למוסקבה, ואת הרחבים עם הרצועות האדומות – ממוסקבה לווארשה.

החזיר לו הלה:

במה דברים אמורים? אילו היו לה למלכות שני זוגות מכנסיים לכל אחד ואחד…

1021 עשיר מופלג בא לעיירה קטנה ונכנס לביתו של מלמד להסתכל בחינוכם של ילדי-ישראל. ראה את דלותו של המלמד, הוציא ארנק מכיסו, ואמר לו:

אם תדע להחזיר תשובה לשאלה שאשאל אותך – לך תהיה מחצית הממון שבארנק.

הסכים המלמד. שאלו לו העשיר:

שמא אתה יודע, מה היה שם אמו של אברהם אבינו?

צהבו פניו של המלמד והשיב מיד:

אמתלאי בת כרנבו היה שמה. גמרא מפורשת היא⁷.

פתח העשיר את הארנק, הניח חמישים רובל על השולחן ואמר למלמד:

הרי שלך לפניך.

וכשעמד לצאת, אמר לו המלמד:

אף אני אשאל אותך שאלה; אם תדע להחזיר תשובה – לך יהיו החמישים שזכיתי, ואם לאו – לי יהיו גם החמישים שבארנק.

הסכים העשיר, שאל לו המלמד:

שמא אתה יודע, מה היה שם אמי שלי?…

בראשית לט, יב. ↩
כתובות יט, ב. ↩
“היידמקים” – חבורות של חיילים–שודדים באוקריינה. ↩
קופיקה יש בה שני “גדולים”; “גדול” יש בו שתי פרוטות. ↩
בחודש אלול, או בעשרת ימי תשובה, “מודדות” הנשים את “השדה” (פירוש: בית–הקברות) בחוט ארוך כמידת “השדה”. את החוט טווים מלכתחילה לשם זה, ובשעת “מדידה” אומרות “המודדות” תחינות ובקשות. אחרי “המדידה” עושים את החוט פתיל לנרות, שלומדים ומתפללים לאורם. עיין “רשומות” א‘ עמ’ 352, סעיף ט"ז. ↩
משמע, שהאשה לא למדה שולחן–ערוך ולא ידעה שהמדקדקים נזהרים שלא לאכול אגוזים בראש–השנה, משום שאגוז בגימטריה חטא (רמ"א, ארח–חיים, תקפג). ↩
בבא בתרא צא, א. ↩

ספר הבדיחה והחידוד: כרך שני

מאת

אלתר דרויאנוב

ספר הבדיחה והחידוד: טפשים שוטים ומשוגעים

מאת

אלתר דרויאנוב

א

1022 מעשה וישבו החלמאים ארבעים יום וארבעים לילה ודנו:

היכן יבנו עירם?

לסוף נתנו עינם בהר, נימנוּ וגמרוּ:

כאן, ברגלי-ההר, יבנו עירם.

היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להם:

חלמאים, שמא תבנו עירכם בראש ההר?

כעסו החלמאים וגערו בו:

טיפש שבטיפשים! שמא אתה יודע נהר ל“תשליך” בראש ההר?

1023 ¹ למחר טיפסו החלמאים ועלו ליער שבראש-ההר, כרתו עצים הרבה ועשו אותם קורות לבניין. וכשנתמלא כל השטח קורות, העמיסו אותן על שכמיהם, טיפסו וירדו עמהן והניחון לרגלי ההר. עבר עליהם ליטאי אחד וראה כמה הם מזיעים, ואמר להם:

חלמאים בני חלמאים, למה אתם מזיעים זיעה של חינם?

אמר – ודחף קורה ברגליו, והיא התחילה מתגלגלת ומתגלגלת למטה והגיעה מאליה לרגלי-ההר.

תמהו החלמאים:

מהיכן זכה ליטאי לחכמה גדולה כזו?

ומיד חזרו והעלו כל הקורות לראש ההר ודחפוּן ברגליהם וגילגלו אותן למטה…

1024 ² קודם כל החליטו החלמאים לבנות להם בית-מדרש גדול. אדם בונה לו בית, – אמרו החלמאים, – יש לו מקום לאכילה ולשתייה ביום וללינה בלילה, ואין לו מקום לתפילה לא ביום ולא בלילה. בית מדרש יפה לאכילה ולשתייה ביום, יפה ללינה בלילה, ויפה לתפילה בין ביום ובין בלילה.

וכהתחילו חופרים בקרקע, כדי להניח אבני-היסוד, עיכב אחד מבני העיר:

אנה תיכנס כל האדמה הזאת, שיוציאו החופרים מן החפירה?

אמר לו ראש-הפרנסים:

תנוח דעתך. נכרה בור ונכניס לשם כל האדמה, שיוציאו החופרים מן החפירה.

חזר ושאל אותו מקשן:

ואנה תיכנס כל האדמה, שיוציאו החופרים מן הבור?

החזיר לו ראש הפרנסים:

תנוח דעתך. נכרה בור שני, גדול מן הראשון, ונכניס לתוכו גם האדמה שלו וגם האדמה של הבור הראשון.

ומיד נחה דעתו של המקשן.

[נוסח אחר:

לא נחה דעתו של המקשן וחזר ושאל:

היכן נכרה בור? אם תמצי לומר ברחוב-העיר, חיישינן, שמא

בינתיים יפול הנופל לתוכו, והרי אנו עוברים על "לפני עור לא

תתן מכשול"; ואם תמצי לומר לרגלי-ההר, חיישינן, שמא מחמת

כרייה יפול ההר ויהיו בתינו קברינו?

אמר לו ראש הפרנסים:

תנוח דעתך. לא נכרה בור לא ברחוב-העיר ולא לרגלי-ההר,

אלא נכרה בור בראש ההר.

ומיד נחה דעתו של המקשן.]

1025 לאחר שנגמר בניין בית-המדרש עשו לו החלמאים ארון-קודש יפה. וכשהגיעה השעה להתקין פרוכת לארון-הקודש, עצם הצעיר שבפרנסים עין אחת מחמת עמקות ושאל:

שמא יגדל ארון-הקודש בהמשך הימים ותקצר לו הפרוכת?

הבריקו עיניו של הזקן שבפרנסים והחזיר:

שאלה גדולה שאלת, אלא שאני יודע עצה טובה: נעשה את הפרוכת קפולה מלמטה…

1026 לא היו ימים מרובים והתחילו החלמאים פרים ורבים ואוכלוסיהם מתרבים והולכים. ראו שכך, נמלכו ואספו אסיפה רבתי לטכס עצה:

מה יעשו ותישא העיר את כולם?

שקלו וטרו, נימנו וגמרו:

להרחיב שטחה של העיר.

יצאו להרחיב ומצאו: ההר מעכב. ראו שכּך, חזרו ואספו אסיפה רבתי לטכס עצה:

מה יעשו ולא יעכב ההר?

שקלו וטרו, נימנו וגמרו:

להרחיק את ההר.

בו ביום יצא השמש והכריז:

יהודים, אל ההר!

מיד סגרו החלמאים בתיהם וחנויותיהם והלכו לשם. פשטו קאפוטותיהם, היניחוּן לרגלי-ההר והתחילו דוחפים את ההר. עבר עליהם אדם שאינו מהוגן וראה אותם טרודים בדחיפה ופניהם אל ההר – נטל קאפוטותיהם והלך לו.

וּכשעייפוּ הדוחפים ועמדו לפוּש והפכו את פניהם אל העיר, נסתכלו וראו: הקאפוטות נתעלמו מן העין. שמחו שמחה גדולה ואמרו:

ברוך השם! לא חינם טרחנו. הואיל והקאפוטות נתעלמו מן העין, שמע-מינה מרחק רב הרחקנו את ההר…

1027 ³ משרבוּ אוכלוסיהּ של חלם דקוּ הפרנסים ומצאו, שבית-הקברות שטחו צר ואינו מספיק. יצאו להרחיב – ולא ידעו כמה להרחיב. נמלכו והלכו ליטול עצה מאת הרב, שחכם גדול היה. עיין הרב בדבר ואמר לפרנסים:

הרי זו ביעתא בכותח…נצא כוּלנוּ לשם, כל בני-העיר מקטן ועד גדול, ונשתטח על הקרקע זה בצד זה – ויימצא השטח מכוּון מאליו.

1028 ⁴ הרבה רחובות ומבואות היו לה לחלם, ובתי כנסיות ובתי-מדרשות בכוּלם, חוץ ממבוי אחד, שלא היה לו לא בית-כנסת ולא בית-מדרש. רגנו תושבי המבוי וטענו לפני פרנסי העיר:

למה נפלינו?

נענו להם הפרנסים והחליטו למלא חסרונם. עלו ליער שבראש-ההר, כרתו עצים ועשו אותם קורות לבניין. וכשעמדו להכניס את הקורות לאותו מבוי, לא עלה בידם: הקורות נמצאו ארוכות מכפי מידת רוחבו של המבוי. שקלו וטרו הפרנסים, יגעו ומצאו עצה טובה:

להרוס את המבוי ולהכניס את הקורות…

1029 ראו החלמאים, שימות החורף ממשמשים ובאים, נמלכו והלכו אל החקרן הגדול, פארהּ של חלם, ליטול עצה מפיו:

מה יעשו ולא ימותו מקור?

נמלך החקרן הגדול בדעתו ואמר להם:

צאו וּבנוּ לכם תנורים!

בירכו החלמאים בשם ומלכות “שנתן מחכמתו לבשר-ודם”, ומיד יצאו לבנות להם תנורים. פישפשו ולא מצאו לא טיט ללבנים ולא סיד לטיח. חזרו והלכו אל החקרן הגדול ושאלו:

מורנו ופארנו, מה נעשה וטיט אין וסיד אין?

נמלך החקרן הגדול בדעתו ואמר להם:

צאו ובנוּ תנוריכם חמאה!

שוב בירכו החלמאים בשם ומלכות “שנתן מחכמתו לבשר-ודם”, ומיד יצאו לצבור חמאה לשם בניין תנורים. היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להם:

חלמאים, שמא תימס החמאה?

נבהלו החלמאים ושוב הלכו אל החקרן הגדול ושאלו:

מורנו ופארנו, שמא תימס החמאה?

הירהר והירהר החקרן הגדול והחזיר:

לא שמא, אלא ברי, שהחמאה תימס. טיבעה כך. אף-על-פי-כן, הואיל וטיט אין וסיד אין, והקור הולך וחזק, אין עצה ואין תבונה אלא שתבנו תנוריכם – חמאה…

1030 ⁵ היה שם, בחלם, עוד חקרן גדול ונתקנא בכבודו של חברו, יצא ואמר לבני-עירו:

מה-לכם תנורים של לבנים ומה-לכם תנורים של חמאה? אלו ואלו אין חוּמם אלא לשעה. מוטב, שתקיפו כל העיר גדר של חוטי-ברזל, ולא ייכּנס הקור אליכם.

הודו החלמאים, ענו ואמרו:

ברוך אלהינו, שהקים לנו גואל ומושיע!

בו-ביום הקיפו את העיר כּוּלהּ גדר של חוטי-ברזל ושבו לבתיהם ששים ושמחים, כי נושעו תשועת עולמים. ולמחר השכים ראש-הפרנסים, יצא מביתו ופשט ידו אל מחוץ לגדר, ומיד נרתע לאחוריו:

אוי כמה קר שם, בחוץ…

1031 ⁶ תחילה לא היו להם לחלמאים אלא בתים לדירה ולתורה ולתפילה, ולהבדיל דירים לבהמה גסה ולבהמה דקה. לאחר-זמן דקוּ ומצאו, שאין העולם מתקיים בלי מקח-וממכר, עמדו ותיקנו להם גם חנוּיות. ומפחד גניבה בלילות העמידו שומר לשמור על החנוּיות. ואדם מהימן היה השומר ועשה שליחותו באמונה:

כל הלילה היה מהלך מחנות לחנות ומסתכל, שמא באו גנבים. פעם אחת נסתכל וראה: באו שלושה גנבים, פתחו דלתהּ של חנות והתחילו טומנים את הסחורה בשקים. צחק השומר בקירבו – ולא השמיע קול. ולאחר שכּילוּ הגנבים מלאכתם אשר עשו והעמיסו את השקים על שכמיהם והלכו להם, פרץ צחוק גדול מפיו:

טיפשים שכמותם! דקדקו לבוא דווקא בלילה, שלא יראה אותם אדם, – ואילו אני ראיתי אותם וכל אשר עשוּ…

1032 ⁷ משהגיעו לילי-חורף הקרים, בא שומר-החנויות של חלם וקבל:

צינה אוחזתו בלילה. נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

ילבש השומר פּרווה בלילה וייחם לו.

קיים השומר וקיבל: לבש פרווה בלילה וחם לו. ולמחר בא השוטר, שרהּ של חלם, וקבל:

פרווה סימן-שררה היא, וסתם-אדם אינו רשאי ללבוש מה שהשררה לובשת.