– נס גדול נעשה לי בחנוכה.
– לי, אתה אומר, שמואל, ואותי אתה מוציא מן הכלל? כלום לא הייתי אף אני באותו הנס?
– כך הוא, איגנאץ רחימאי, לי ולא לך.
– זה דרככם תמיד, אתם יהודים מבית־מדרש הישן, להתנשא עלינו, בעלי המהלך החדש, ביהדותכם, כאילו היהדות שלכם היא ומונופוליה היא בידיכם.
– דבר זה שאמרת, אגנאץ, אינו מענין ספורי זה, שפתחתי בו, ואינו דבר בעתו. עכשיו אורח יקר אתה לי, מזומן אצלי לשחוק קרטיסים ולסעודה של חנוכה עם שאר חברינו הנכבדים, אף־על־פי־כן, כיון שבאת עמי בטרוניא והשעה פנויה לנו, שעדיין לא באו חברינו, לא אכבוש את תשובתי לך. אמת הדבר, כל מיני ישראל, בין אדוקים ובין משכילים חדשים גם ישנים, כלם יהודים, אני, למשל, שמנעורי גדלתי באהלי שם – בחדרי המלמדים ובישיבות, אני יהודי; ואף אתה, שמילדותך נתגדלת באסכוליותיהם, יהודי אתה. אבל ביני ובינך חילוק גדול מאד. אני וכל מי שכמותי, שתורתנו בתוך מעינו והיהדות נבלעה ברמ"ח אברינו, אנו טועמים טעם מיוחד בדברים שביהדות ומנהגיה מדעת ושלא מדעת, ואפילו אלמלי החמצנו והיינו כופרים בעיקר, חס ושלום, וטעם זה אין יכול לטעום לא אתה ולא שבי פשע ביעקב, שעול תורה ומצוות לא היה עליכם ולא קריתם ולא שניתם מימיכם, אפילו לאחר שתתחרטו על מעשיכם ותקיימו את המנהגים בחסידות ובכוונה גדולה.
– שמואל, כאחד הבטלנים חובשי בית־מדרש תדבר, דברי פלפול וסברא הפורחים באויר. כל זמן שלא תביא ראיות לדבריך הדין עמי לחלוק ולומר, שאין ממש בהם.
ראיות אתה מבקש, חביבי! ראיות יש בידי חבילות חבילות…
– ערבא טבא, ערבא טבא! – אמרו אורחים קרואים בכניסתם לבית – מה לכם, אהובים, שכך אתם צועקים ורותחים, כתלמידי־חכמים מנצחים זה את זה בהלכות הקרטיסים, עד שאינכם משגיחים בנו, אומרים אנו לכם ערבא טבא שתי פעמים ואין מכם עונה!
– א – א, ברוכים הבאים, רבותי! ברוך הבא, כמו טודרוס, מר זרח, מר גימפל, מר… מר…
– בחנוכה אין אומרים מר אלא רבי, כמו שאין אומרים מגדיל אלא מגדול בשבת ויום טוב… כמה יהודים מסיחים? שמא הפסקנוך, שמואל, באמצע דבורך, רשאי אתה לחזור לענינך ואנו נצא מזה אל החדר השני ונפקוד לשלום את שרה אשתך.
– בבקשה מכם, רבותי, שבו לכם פה! אין לי כאן עסק בנסתרות, אדרבה, שבו ושמעו נא גם אתם, אם יש ברצונכם. אני התחלתי לספר כאן לחברנו את הנס הגדול, שנעשה לי בחנוכה.
– ספר נא, שמואל, ונשמע גם אנו, אבל אל תאחר אותנו ברוב דברים, שלא לצורך. לא נברא. הלילה, ליל “זאת חנוכה” אלא לגירסא בקרטיסים עד עלות עמוד־השחר.
– מעשה זה, שהיה בי, לא רב הוא, וכל חשיבותו אצלי אינה אלא מפני תולדתו הנכבדה, שהגיעה לי ממנו, ושבשבילה עשיתי אותו קבע ומזכירו תמיד בלילה הזה.
בימים ההם, ואולי גם בזמן הזה, לא היו ימים־טובים לנערי בני ישראלי, היושבים צפופים בחדר צר לפני רבם מן הבוקר עד השעה התשיעית בלילה, כשמונת ימי חנוכה, שיש בהם יציאה משעבוד לגאולה, חירות מתלמוד־תורה, קבלת דמי־חנוכה מהורים ומקרובים, מדודים ודודות, משא־ומתן ושחוק בחזרזרים, ופעמים גם החצאת בולבוסין וחקיקת בית־קבול בהם למלאותם שמן ולהדליק נרות של חנוכה, זכורני, בליל שמיני, של חנוכה היתה שמחה במעונו של אבא, ואני נער קטן עדיין. שמונת הנרות דולקים בחלון סמוך לפתח הבית ואורם הכהה כזוהר הכוכבים בעיני. אמי עוסקת בטיגון שומן של אוזים וריח דלדולי־שומן מטוגנים עולה באפי. אבא עם קרואיו, אנשי שלומו, יושבים אל השלחן וממיחים ומפלפלים בדברי תורה בנדנוד איבריהם, בפישוט ידיהם, בזקיפת אגודליהם ובקולי־קולות משונים, והדברים שמחים, ומתוך אותה הערבוביא של קולות – הדיבור “מאי חנוכה?” נשנה כמה פעמים ועולה על גביהם בסלסול ובניגון של שואל שאלה קשה וחמורה. מעקימת פניהם וקריצת עיניהם של המסובין נראה, שמבקשים פתרון לפליאה זו – מאי חנוכה? ואחד מהחבורה שעיני חבריו נשואות לו, מרים קולו ומרצה לפניהם הברייתא דתנו רבנן, ממשיך כל מלה בדחיקה ובדיוק גדול, צולל ומעמיק בה בקמיטת מצח ומעלה מתוכה חידושים ודרשות חריפות. ואני לא הייתי שומע ומבין מכל אותו הענין אלא הדברים הללו: עובדי כוכבים טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום לא מצאו אלא – פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן־גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים". ומאהבתי שאהבתי את חנוכה, ככל הנערים, תינוקות של בית רבן, ומשמחתי הגדולה ששמחתי בערב זה, נסתלק ממני מוראו של אבא, נתבטל דרך־ארץ בפני גדולים בעלי־זקן, ונועזתי ואמרתי בתמימות:
פך שמן להדליק ממנו ח' ימים אינו נס גדול כל כך, נס גדול היה אלמלי הדליקו ממנו כל ימות־השנה והיתה השנה כולה חנוכה, שנת גאולה מלמוד קשה… ומיד קשה… ועד שאני מדבר ויד אבי נשתלחה עלי וסטר אותי על פני.
– פרא אדם, חירות מתלמוד־תורה ומיד רבך אתה מבקש, להיות עייר פרא, בור ועם־הארץ?! – גער בי אבי בנזיפה, מלא חימה, ועוד ידו נטויה ומזומנת להכות אותי לחי י' מכות, נעשה לי נס ונפל כובעי מעל ראשי לאחר המכה הראשונה. ועד שהייתי טרוד לכסות את ראשי בשולי קפוטתי וכופף עצמי לחפש כובעי, חמת אבי שככה. – למה אתה שוחק, איגנאץ, מלגלג אתה עלי?
– נעניתי לך, שמואל, חביבי! עתה ידעתי, שהייתי נמהר מאד ובחנם התרעמתי עליך, וימלא שחוק פי.
– האמן לי, רחימאי, כשם שלא צדקת זאת הפעם כך לא תצדק תמיד בתרעומותיך עלי. מדת קנאים היא בך ובכל בעלי־תשובה לבקש מומים באחרים ולתלות בהם בוקי סריקי. גם באבותיהם ימצאו תנואות ונהנים הנאה משונה כשהם פוסלים את הראשונים. אין בעולם רתחנים ובעלי־דין קשים כמו בעלי־תשובה. ובשביל רוח־קנאה יתרה זו שבהם, הם נבאשים ברבים ואין צדיקים גמורים יכולים לעמוד אצלם במחיצתם, במחילת כבודם.
– אבל – הוסיף שמואל על דבריו – מכת־לחי זו כשהיא לעצמה לא היתה כדאית לזוכרה, אלמלא המהפכה שנתגלגלה ובאה על ידה בהשתלמות דעתי ורוחי.
– הדברים הללו שביניכם הניחו לשעה אחרת – אמרו הקרואים – ועכשיו לספורך, שמואל! קצרהו וגמור אותו מהרה.
– בקיצור, רבותי – אמר שמואל – מכת־לחי שקבלתי מיד אבי, לא היתה מכה לבטלה, היא נקבעה בזכרוני עם כל המאורע ודברי שיחה באותו הלילה על “מאי חנוכה?” והם העירוני עדיין בנעורי לעמוד על השאלה הזו, להגות בה לחקור ולדעת באמת “מאי חנוכה” מתחלה הרי לא ידעתי אלא זו בלבד, שבחנוכה מזמרים “על הנסים” ושם נאמר:
בימי מתתיהו חשמנאי ובניו הכהנים עמדה מלכות יון הרשעה על ישראל להשכיחם תורת אלהים, והקב“ה עשה להם נס ומסר גבורים ביד חלשים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתו. ואחרי כן טהרו את המקדש והדליקו נרות וקבעו שמונת ימי חנוכה”. והייתי מדמה לי, לפי זה, במחשבתי כך: הגבורים אלו היונים הרשעים, והחלשים אלו מתתיהו ובניו, ועמהם הצדיקים ועוסקים בתורה, כחובשי בית־המדרש והרבנים והמלמדים אצלנו היום. משלהם יצאו למלחמה אלה ברכב ואלה בסוסים, ומשלנו – בתשובה ותפלה וצעקה. וכי היה יהודה המכבי בעולם ואחיו גבורי מלחמה כולם, לא ידעתי ולא שמעתי וגם רבי לא אמר לי עליהם כלום, ופתאם הגיעה לאזני באותו הלילה השאלה אצל הקרואים בבית־אבא “מאי חנוכה?” משמע, שהדברים שב“ועל הנסים” או שאינם מתקבלים, או שאינם מספיקים והיה קשה לי למה? וישוב של הברייתא בפך השמן, שלא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים, הוקשה עלי עוד יותר. לפי זה לא היה הנס אלא לז' ימים, וליום האחד הרי היה שמן בפך כדי להדליק בו, ואם־כן למה קבעו ח' ימים חנוכה. כך נתאבכתי בסבך החקירות ונגרתי משאלה לשאלה עד שנתפתיתי מיצרי לעיין בספרים חיצונים הם דברי ימי עמנו בני ישראל וקורותם, ונפקחו עיני לראות מעשים רבים ואנשי מופת, גבורי כח, שהם תפארת לעמנו.
עכשיו, רבותי, ידעתי מאי חנוכה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.