ספר שני 🔗
פרק ראשון 🔗
על מישור גדול, כעשרה מילין מעיר ק…, כישוב קטן נראה לך מרחוק. בכניסתך לשם מיד אתה מריח, שעיר של ישראל היא בסימניה: בשוק עם חנויות שבה, במבוי של בית-הכנסת ובבית-המרחץ, – שלשה דברים הללו כמים לדגים הם לעדה של ישראל, אפילו כשהיא קטנה ואין בה אלא עשׂרה.
ט–ץ שם העיר. עיר קטנה ויהודים בה מעט.
וליהודיה, מתי מעט, נוספה עוד נפש אחת, בחור אחד שבא לכאן בתחילת הקיץ. כל היום הוא יושב בבית-המדרש ולומד.
וט–ץ לא מקום תורה היא. יהודיה צריכים פכנסה. מיד לאחר התפלה בית-המדרש מתרוקן. כלתה רגל מן המובי של בית-הכנסת וכל אחד הולך לעסקיו – מי למלאכתו בבית, ומי לשוק ולחנותו.
ואותו הבחור לא בשביל ללמוד תורה בא לכאן, אלא הוא בא בשביל האכילה. הוא מצפה לשלחן אחרים ואוכל בבית איש יומו.
ולא ברצונו הוא בא אלא אנוס היה לכך. אמו, אלמנה עניה, על-כרחה כבשה רחמיה מבנה חביבה זה, הגדול בילדיה הקטנים, ושלחתו לעיר קטנה זו, בטוחה במכיריה שם, שיקרבוהו.
שלמה’לי שם הבחור הזה, בן רבי חיים הוא. אוי, לידי מה הוא בא!
לאחר מיתו של רבי חיים רבים באו, כמנהג ישראל, לנחם את בני-ביתו בימי אבלם. לנחם אבלים הרי מצוה היא, שאין מוציאים עליה כלום, אפילו פרוטה אחת, ומי זה ימנע עצמו מלקיימה? פיו של כל מנחם נעשה נחל נובע, ואפילו מי שאינו דברני שפתותיו דובבות דברי תנחומין. לאלמנה ויתומים עניים אומרים, למשל: “בטחו ואל תדאגו דאגת מחר. הנה זה אלהינו רב להושיע. לו הכסף, לו הזהב, והוא חונן ונותן לכשירצה. אשרי כל חוסי בו!” הכל יודעים שאין ממש בדברי תנחומות, כמו בדברי חנופה, אף-על-פי-כן הם מתקבלים, פחות או יותר, ללב שומעם. כרטיה למכה היו דברי המנחמים לשרה שבורת-לב. כל מה שנצברו ימים רבים בתוך לבה, צרה ויגון וכעס ומכאובים, נדחקו ויצאו בזרם דמעות רותחות מעיניה, ונוגה האמונה ותקוה טובה נבקע ובא לתוכו.
דברי תנחומין לאבלים הם דמדומי-ערב, כשהיום נפטר והולך לעולמו. הם מתנוצצים לשעה ומיד אינם. אתא לילה, ויהי חושך אפלה! לא היו ימים מועטים והרגישה שרה כמה גדול שברה, שהיא אלמנה נשכחת וילדיה יתומים עזובים – וחשך נוגה התקוה בלבה.
מתוך פניו העגומים של שלמה’לי נכּר שיתום הוא. במיתתו של אביו גם עולמו מת עמו – קדרו השמים, שׂדות ויערים פנה הודם, פנה זיום. אין מהם משיב נפשו ומטעימו עונג כקדם, העולם אינו אלא גוף גס ונשמה אין בו.
ישב שלמה’לי בדד כל היום בבית-המדרש. הגמרא פתוחה לפניו על העמוד והוא מתנענע ולומד בנגינה עצובה וחשאית. כשהוא מתיגע וחלשה דעתו מתמר ויושב כמקל, כאלו עבור בו נקשה, מעמיד עיניו ומסתכל דומם ומחריש ואינו זע ממקומו. או הוא יוצא למבוי של בית-הכנסת שאין אדם עובר בו אותה שעה, עומד שם יחידי, גוהק ופוהק, ומציץ ואינו יודע מה. זבוב פורח, מזמזם ובא ויורד על ראש-חטמו – והוא אינו מרגיש בו. אוז מוליך את הפעוטות שלו ובכניסתו לתוך המבוי מיד הוא משרבב ומשפיל את צוארו, כורע ומקרקר בגרון קרקורי שבח והודיה לכבוד המקום – והוא אינו נותן דעתו עליו. פרות ועזים באות מן השדה ועומדי-אבק עולים לרגליהן, וזה פר בן-בקר גועה ורץ רצוא ושוב מפּרה לפרה ברעש ונהימה – והוא כחרש אינו שומע. וכך היה עומד עד שבא שמש של בית-המדרש, מושכו מאחוריו בבגדו ואומר: בוא, בחור, למה תעמוד בחוץ, הגיע זמן תפלת מנחה.
התפלה לשלמה’לי זוהי קרן-אור, שהיתה בוקעה דרך ערפלי-תוגה בנפשו השוממה להגיה חשכּה. אם אין תורה בט–ץ הרי תפלה יש שם – תפלת חסידים. שלמה’לי לא ראה חסידים מימיו. בעיר מולדתו אין מהם גם אחד. המתנגדים האדוקים שם היו מרבים בגנותם, ולפי השמועה היה מדמה אותם במחשבתו למיני בריות משונים, שדתיהם שונות מכל היהודים, מנהגיהם הבל ותפלתם משונה. וכשבא למקומם ראה, שאף הם יהודים, ולא עוד אלא שתפלתם בהתלהבות ובשמחה הלהיבה גם את רוחו ונמשך לבו אחריהם. וביחוד נתרגש מדברי שירה, שתוכה רצוף כליון-נפש, געגועים ואהבה רבה להקדוש-ברוך-הוא, זו שאומרים ברגש ובנעימה קודם התפלה:
ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך.
ירוץ עבדך כמו איל, ישתחוה אל מול הדרך.
יערב לו ידידותיך מנופת צוף וכל טעם.
הדור נאה זיו העולם, נפשי חולה אהבתך.
אנא אֵל רפא נא לה בהראות לה נועם זיוך.
אז תתחזק ותתרפא והיתה לה שמחת-עולם.
ותיק, יהמו רחמיך וחוסה נא על בן אהובך.
כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עזך.
אלה חמדה לבי וחוסה נא ואל תתעלם.
הגלה נא ופרוס חביבי עלי סכת שלומך.
תאיר ארץ מכבודך, נגילה ונשמחה בך.
מהר אהוב כי בא מועד וחננו כימי עולם.
התפלה, שעד עתה היתה לו עבודה שבפה, עכשו היתה לו עבודה שבלב. ואלהי ישראל, שבעיר מולדתו נראה לו קפדן ורתחני, מדקדק עם בריותיו עד כחוט השׂערה, ועל דבר קל שלא כדין הוא מתמלא חמה, כאילו נפגע כבודו, כביכול – כאן הרי הוא ידיד נפש חביב ודוד נעים. שם עוסקים בתורה ובמצוות ובתפלה מיראה, בשביל לקיים אותן בכל פרטיהן כמה שכתוב ולצאת ידי חובתם, וכאן עובדים מאהבה בהתלהבות ודבקות. שם יראי-שמים נשמתם חצובה מן הקרח הנורא שעל ראשי חיות-הקודש, וכאן אנשי לבב נשמתם אצולה משביבין דינור שמתחת כסא-הכבוד. שם בני-קרח הללו פניהם זועפים ועצובים בשעת עבודה וזורקים מרה-שחורה בנפש רואם, ואלה בני-רשף כאן, העצבות עבירה חמורה היא להם. “בשעת התפלה – אומרים רביהם – לא ישים האדם נגד עיניו שום עצבות כלל, אפילו דאגת עבירות שחטא. ישמח ישראל בעושיו. אדם מישראל צריך לשמוח ביוצרו ובגודל אלהותו שמחה רבה ועצומה, ולהתפאר בו תמיד, בכל עת ובכל רגע, שיש לו אל טוב, כבון העולמים ואב הרחמן כזה”.
מחסידי עיר ט–ץ למד שלמה’לי לעשות תפלתו רחמים ותחנונים, והשתפכות-נפש לפני המקום. וקרן-אור במחשכי-נפשו, שהיה מתפלל, מידם לו. אבל נפשו היתה כל-כך שוממה וכל-כך מחותלת בערפלי צער ויגון, עד שקרן-אור זו של תפלה לא היה בה כדי להאיר אפלתה אלא לשעה, ושאר שעות היום היה יושב דומם ומשומם כגולם.
אף-על-פי-כן עתים היה שלמה’לי מתרגש ולבו ער. צורה אדומה ושמנה ובעלת עין סמויה היה רואה מרחפת לפניו באותן השעות, והיה זרם חם עובר בכל גופו ופניו מתלהטים. צורה זו ועין סמויה זו של בתולה בריאת-בשר ועבה היו של בת בעל-הבית הזה, שהיה לן בביתו וסועד אצלו בשבתות. שלמה’לי לא היה נותן דעתו על אותה בתולה, מה לו ולה, אם סומית היא באחת מעיניה, ומה נפקא לו מינה כשהיתה אפילו אלמית וסומית בשתי עיניה? אלא באחד הימים שמע מאחורי הפרגוד, שבתולה זו אומרים להשיאה לו, ודבר זה היה מצערו מאד. ומאותה שעה עיקונין שלה טס לפניו פעמים. והוא מתרגז, כועס ואומר בלבו: מה לזו שקופצת ומתרפקת עלי, ומה לי ולצרה זאת, בשעה שרבות צרותי ומר לי מאד? ולהגדיל צערו, צורת פראדיל גם היא באה לפניו, צורה אהובה, יפה ונעימה. צורת הבת סמוית-העין ואיקונין של פראדיל מתגוששות וטסות לפניו, מרתיחות דמו ופניו מאדימין.
ועתים היו געגועים לשלמה’לי על בית-אביו ועל עיר-מולדתו ועל כל מה שהיה נעשה ושהיה רואה שם לשעבר בימיו. הוא יושב יחידי בבית-המדרש, מופרש מן הבריות ומן העולם כולו – ועולמו בתוך נפשו פנימה, מתגעגע וחולם מהרהורי לבו. העיר ק… כולה כמוֹת שהיא, בנעריה ובזקניה, בבתיה ובשווקיה, בפרגמטוטיה ותגריה וחנוניה, במגרשיה ובסביבותיה, כלם עולים כמתים מתוך קבריהם ובאים בזה אחר זה להראות לפניו בדמיונו. העיר שוקטה ובוטחה והיא בהר, ועמקים והרים ויערים סביב לה. אנשיה, אנשי מדות טובות, יושבים על התורה בבתי-מדרשות ועל העבודה בחנויות ובבתי מזיגת יין, ומשאם-ומתנם בנחת ובמתינות. אין להם דברי עסק עם כרכי ים ואיים רחוקים, לא ממוסקבה ולא מליפסיא יביאו לחמם, אלא מתפרנסים זה מזה מבקומם ומהאכרים בני הכפרים סביבותם, שמקצתם באים כדרכם ביום ראשון בשבת ליום השוק ומביאים מיני מכר – תבואות שדה וגנים, בולבסין וקשואים ושאר מיני ירקות, ופעמים גם תרנגולת זקנה ותרנגול קנאי ובעל מלחמות. בימות הגשמים הם מביאים אוזים ועורות כבשים וכיוצא בהם. אפשר אכר בא לעיר ויפטר בלא שתיה? הוא שותה יחידי או בחבורה כוס אחת ושתים או ארבע כוסות. ושתויי-יין הולכים לבין החנויות ולוקחים איש-איש את צרכי ביתו – מלח, עטרן, גפרורין ועלי-קטורת. זה קונה מטפחת רבת—צעצועים גדולים ואדומים לשגלתו, וזה – קישורים מאדמים לקווצת-שער של ברתא. קיצור הדברים, הם נושאים-ונותנים זה עם זה, לוקחים זה מזה ונותנים זה לזה, וכך כלם חיים מעולם ועד עולם – והעיר שוקטה!
והנה היריד! זה השוק, שבכל ימות השנה הוא שקט, נראה לו בחזון בדמותו ובצביונו המשונה בשעת הירידים בימות החמה. אותה שעה השוק הומה מאדם. פנים חדשות ומיני צורות ופרצופים באם מכּפרים ועיירות. נראים חטמים מכל המינים – שרועים ומשורבבים, כדים ומחודדים, עקומים וגבנוניים. נגלו קדקדי שׂער פרועים ובלוריות משונות; נראו גם עבדקנים, זלדקנים, חבושי צניפות, מגבעות וכובעים מבהילים; מלובשי חלוק של פשתן, חמילה ומכנסי-בד רחבים וסרבלים, נעולי לאפּטיות ונעולי סנדלים מסומרים, מזופתים וסרוחי טבולים בעטרן – אלו בני הכפרים, הם ונשיהם באים. הנשים “המכוערות”, חשופות שכם וגלויות חזה, וחרוזי זגוגיות ואלמוגים על צוארן ומלובשות כתנות בד מסורגות ומרוקמות – יושבות תחתיהן בעגלה גדושה בין מחרוזות של בצלים וסלים עם ביצים, ולרגליהם עגל רך בן שבועים נעקד בארבע רגליו מתעלף ומצא לחלב שדים, ואמו היולדת, פרה מנומרה, אסורה בקרניה לאחורי העגלה ועומדת למכירה היא ובנה – היא לחליבה ובנה לשחיטה – ואוי אוי לשניהם.
מן העמק, מתחת ההר, מחנה של סוסים מופשלי-זנב וזקופי-רעמה, ברעש ורוגז דוהרים ובאים, דחוקים זה בזה וצפופים, והמחמרים אחריהם מצליפים בשוט ובפרגל, מריצים אותם בקול המולה וצוחה לשוק הסוסים ומעמידים אותם שם בשורה! ומיד עוברים זה אחר זה לסוחרים, הבוחנים ובודקים כל סוס בשיניו, שׁמין את יפיו, נשׂכרים על מקחו, סוטרים על גבו ומעבירים ידם על חלקת אחוריו. וכלום אפשר ליריד בלא צועני? – גם הוא, גרישקא, הצועני הזה שם! פניו פני תליו וכלי-תשמישו – סכין, אונקיות ואנקליות של ברזל קבועים בפונדתו. מתנהג לו גרישקא והול, ועל ידו נהוג באפסר סוס גבה-קומה, עורו חלק, יפה-תואר ועיניו לפידים – ארי הוא ממש למראית-עין! ליזר-הירש, שואב-מים דמתא, ראה את הסוס ביפיו ונשתומם. נאנח ואומר בלבו: לא תחמוד, קבצן, מה שאינו לפי כיסך. אבל מיד נתגבר עליו יצרו ופתח את פיו ואמר: הוי, גרישקא! “מה יקר?” – שיחה ודברים, והצועני עולה על פי הדבור, רוכב על סוס קל ורץ אילץ ואילך. המוכר והלוקח נשׂכרים, עוד זוז, תרי זוזים, שניהם מדברים תחנונים, ממש בקול בוכים, נשבעים, תוקעים כף וכל אחד ואחד אוחז בכנף בגדו ומסיטה עד לחוטמו של חבירו די לקיים דבר, והכל שריר וקיים לבסוף. מזל טוב – והשתיה כדת! ליזר-הירש זכה במציאה, מחזיק בה ומוליכה לביתו שמח וטוב-לב!
המונים-המונים של בני-אדם, בחורים וגם בתולות, טף ונשים יחדיו מתלקטים ובאים. קול שחוק וקול דברים והעינים נשואות למרום. הנה אוהל-קרקסאי שם בשוק ושלטי תמונות מבהילות תלויות עליו מבחוץ, צורות לודאים אוכלי בני-אדם, צורות איומות של חיות ודרקונים מעופפים ושרפים משונים, צלמי מכשפים ומכשפות ודמות דיקנין של שדים ורוחות ערטילאין ופרועות ראש. ועל גביהן, על גגו של האוהל עומד ליצן, כאחד מליצני בוקין-מוקין שמעולם, ליצני השם, מסורבל בסרבלים רחבים משוני הגוונים ובבגדי צעונים עם זגוגית נבזקת, תוקע ומחצצר, משחק ומחוי קוידה לעיני אמהות ונערות מבנות הערלים, שממלאות פיהן שחוק, והוא מוסיף להשתגע ומושך את לבבן לבוא האוהלה ולראות שם בשחוק.
מכנף השוק זמירות נשמעות. אדם אחד, החושב עצמו למנצח בנגינות, מגלגל בידו גלגל הכּתרינה והיא מנגנת לפני העם מאליה. קוף קטינא לבוש שמלת אשה מרקד על רגליו האחרונות, וילדה קטנה, שעליה כלי-גבר ומכנסים, מכרכרת ובוקעת בכל גופה דרך חללו של עגיל מעגילי החבית, וכנגדה ילד אלם וחולני מתעמל ומתכופף בפישוט ופיקוק כל אבריו ומתהפך והולך על ראשו, ורגליו למעלה. ומכנף השוק מנגדה קול המון ברמה נשמע, מהומה ומבוסה וקטטה ובני-אדם נאספים. ליזר-הירש וגרישקא נצים בתוך האספסוף ומתקוטטים וסוס עומד לפני הצועני לשׂטנו. הסוס זקן ותשוש-כח, לא תואר לו ולא הדר. – הצועני רמני! – צועק ליזר-הירש ומוסר דינו להאספסוף. – הרמאי הזה, תפח רוחו, נשב בו, בסוסו, מתחת העור ברוחו ונעשה כדור נפוח, אף תקן את שיניו בפצירה-פים והשקהו סם סמרמריצא שוי ביין ונשׁתכר, ונתאזר עוז כנמר ורץ כצבי! – הרשיע האספסוף את הצועני הרשע והפּילו והכהו מכה רבה כדי רשעתו עד אין מספר.
עבר השוק, היריד חלף הלך לו מעיני שלמה’לי ובאו אחרים תחתם, וכלם עוברים לפניו כבני-מרון. בא ב-נפחא עם כל כלי-אומנותו שבו – במפוחו ובעמודי אש שבכור הברזל, הצבת, הסדן והפטיש ואבן-משחז. הוא רואה שם את אייזיק נפחא אהובו כשהוא חגור בסינר של עור על מתניו ועושה מלאכתו את הבריות בשיחות נאות ולצון, וכשהוא לבוש בגדי שבת ועומד ברחבה של בית-הכנסת, בין-השמשות, בתוך כנופיא של בעלי-בתים ודורש לפניהם מעניני חקירה ושמאלו נתונה באבנטו וימינו אוחזת בזקנו. אף הירציל הנגר, זקן זה שהוא כנער לכל דבר, בהילוכו, בדבורו ובשגעוניו, בא לפניו, ועמו הכנור, שמנגן עליו, והתמונה יצירת כפיו ודמיונו – צורת רבי יוסי, איש שׂיבה, זלדקן ודק-הבשר, מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין ומתפלל בחורבה אחת מחורבות ירושלים, ומעל ראשו צורת יונה מנהמת, עלובת נפש, עזובה ועצובת רוח. והנה בן-ציון חברו, בנו של הירציל, נראה מרחוק כשהוא הולך לפקח על עבודה רבה בגורן ובשדה. שרק לכלבו ובא מקפץ ומדלג עליו בשמחה ומתרפס ומתאבק בעפר רגליו. גם הוא, שלמה’לי, היה נלוה עמם ויחדיו היו מטיילים בערבה ובאגמים על מרעה עדרים. טראחים השכור ראה את אדונו וקם ממקומו, גם הסוס כבול-הרגלים צנף וחרד לקראתו פסוח ודלוג, כלומר: הריני מוכן לעבודה! שבלים של חטים ושל דגן משתחוות לו מרחוק בכפיפת ראש ומשׂימות קטורה באפו. והיער, זקן נכבד זה, חסון וגבה-קומה, מובל לו בשמחות וגיל, בקול שיר ובתרועת צפרים, ומביא מפריו, פרי אדמה, מנחה לו. גם השמש משמים נשקפת לו בחן והדר, מעוררת את האהבה בלבו ומושכתו למקומות שאננים בהרים ובקעות.
שעה זו של געגועים מתעורר שלמה’לי פתאם וממהר ויוצא מבית-המדרש ואץ לעיר-מולדתו. הוא בדרך ועוני של בית-אביו עולה על דעתו. אמו הרי היא עובדת יותר מכפי כחה ובנפשה תביא לחמה, והילדים נמקים ברעב ובעירום ובחוסר כל. הדעת מנצחת את דמיונו הכוזב ומחלישתו, ושלמה’לי עומד. עיניו זולגות דמעות, והוא חוזר והולך בלא חמדה ותלוי-ראש למקומו בבית-המדרש.
ופעם אחת, בימי “סליחות”, גבר כח דמיונו והעלה לפניו בלהטיו אותם הימים ואותם המועדים וכל המעשים שנעשו בהם לשעבר, כשהיה שרוי בשלוה בבית-אביו. היה מדמה לו את ביאת בני-הכפר ל“ימים נוראים” בעגלות וקרונות, בקול המולה והמון חוגג; את בנין הסוכה ואת הישיבה בה ואת לילי שמחת בית-השואבה בחג, שהיו אומרים דברי שירות ותשבחות בבתי-כנסיות ומדרשות, ולאחר כל אחת מחמש-עשרה מעלות שבתהילים היו משוררים ומרקדים בדיצה וחדוה זקנים עם נערים יחדיו; את ההקפות, שהיו מקיפים את הבימה בספרי-תורה ובדגלים; את הדובשנין בשמחת-תורה, – אלה זכר בגלותו נשתפכה עליו נפשו. ומרוב געגועיו קפץ ויצא מבוהל מבית-המדרש, כשהוא שמם וריק ודממה בו, ורגליו היו רצות מאליהן ונושאות אותו בדרך העולה לעיר-מולדתו. עכשיו דמיונו נצח את הדעת, ונשא אותו על כנפיו, כנפי נשים, והביאוֹ לבית אמו כשהוא עיף ויגיע ומזיע. אֵם ובנה נפגשו והורידו דמעות – אלה הן דמעות העלובים של אלמנה עניה ושוממה ושל בן מחמד נפשׂה, מפני עניותה גלה ממנה, ולאחר רוב צער ונדודים חזר ובא אצלה מדוכא ומדוכדך בלא כח, מצפה לחסדה, ושניהם בוכים; היא בוכה ואומרת: אוי לה לאֵם שהגלתה את בנה מעל שלחנה! והוא בוכה ואומר: אוי לבן שבא אצל אמו העניה ומבקש להוציא בלעה מפיה!
פרק שני 🔗
רוחו של שלמה’לי, שנשא אותו על כנפי הדמיון והביאו למקום מולדתו, שהיה מתגעגע עליו שם בעיר ט–ץ, הנה מיד כעשן כלה. החיים נגלו לו כהוויתם – חיי צער בכל תקפם; בטלו חזיונותיו וראה את עצמו גלמוד ובודד במקומו. לא עליכם צער הבדידות מעין זה שהרגיש שלמה’לי! בדידות בכלל כמו שהיא בעצמה הלא צערה גדול. אוי לגר, שלא היתה לו שעה אחת של קורת-רוח בחייו, שכל ימיו היה כערער בערבה, זר ובודד ולרא ראה טוב באולם; אף-על-פי-כן צרתו של זר אין עוד צרה – להיות מוזר אין לך צרה גדולה הימנה. חוץ מהמרירות שהזר טועם, זו של מוזר קשה וחריפה ביותר, וחריפותה מוספת והולכת על ידי שהוא מחשב צרת הבדידות בהוה כנגד חיי נחת ורוב טובה לשעבר.
בדידות כגון זו של אדם מוזר היתה אותה של שלמה’לי!
בית זה, שבחיי אביו היה הומה מאדם; ששם היו מתאספים ראשי העיר, נמלכים ועוסקים בצרכי צבור; שבשבתות ובימים טובים ובמועדים לשמחה היה מלא אורה וששון, וקרובים ומקורבים היו באים להקביל פניו ברגל, – עכשו שוֹרה בו דממה, דממת-תוגה כבבית-הקברות. חדלו קרוביו, ומשכימים לפתחו לפנים נעלמו ואינם. נתיתם חדרו של אבא, עצבות ובדידות בכל זוית. נאנחה אמו האלמנה, נענים ומסתגפים היתומים הקטנים, והבנים הגדולים יצאו ונתפזרו בעולם.
וזה הבית, כל הונו של אבא וקנינו, שרכש בחייו תקות יורשיו זו אחריו, משענתם וכל מבטחם עליו – היה משענת קנה רצוץ ומבטח לא נאמן, שהרי היה עומד להמכר בפומבי, מפני שאנוס היה אבא בשנת בצורת להפסיק בתשלומי מכס-הבשר, שקבל בחכירה. אלו עזי-פנים שבדור, שבחיי רבי חיים לא העיזו לפתוח פה, חרצו לשונם עליו לאחר מותו, כדרך הנבלים ובני אדם פחותים מדלת העם, שהם כורעים ומשתחוים לפני מי שתקיף מהם, מחניפים לו ומקלסים אותו בפניו ושלא בפניו, כל זמן שהוא בגדולתו ואימתו עליהם. ירד מגדולתו, או מת ואיננו – הם פוצים פה, יהמו, יצעקו ולשונם תהלך בעיר. אמת, יודעים טבע הנבחנים, שאין שום סכנה בנביחתם, אף על פי כן נראה חוטרא לכלבא, שהנביחה אינה יפה לאוזן ויש בה גם משום שעמום וגירוי העצבים, שמכעיסים ומצערים את האדם.
ויום-טוב של ראש-השנה, שכך התגעגע עליו שלמה’לי שם מרחוק, מדמה אותו בכבודו ושמחת-גילוי כפי היותו לפנים – יום-טוב זה נהפך לו עכשו בעירו ליגון. חנא, איש כפר-רחיים, הלא היה בא שנה בשנה הוא וביתו להתאכסן אצל רבי חיים, וכלם למקטנם ועד גדולם היו יושבים צפופים בעגלה גדולה, טעונה כרים וכסתות וכלים מכלים שונים, עם שקים מלאים כרוב ובולבסין וחבילות-חבילות נפוס ולפתות אדומות לתרגימא מצומקת בקנוח סעודה, ועם מחרוזות של דגים מן יאור בשבילו ובשביל ביתו של רבי חיים. סוסתו הזקנה, סמוית עין ימינה, היתה טורחת במשיכת עגלה מלאה וגדושה, הלוך וכרוע, הלוך ונוח לסירוגין בדרך ונכנסת לעיר קוממיות ברעש, בריצת רגלים ובכשכוש זנב, בחריקה ובשריקה ובקשקוש אופנים. היא מרימה פעמי רגליה, דוהרת כביכול בקפיצה ורקידה משונה, זקופת קומה ונטוית גרון, וצוציק הכלב מפשיל זנבו לאחוריו ורץ לפניה, רץ ומבשר: פנו מקום, חנא וביתו באים!… כך היה הדבר בימים נוראים בכל שנה ושנה לשעבר, ועכשו, בשנה זו, חנא לא בא. אחיו, אישר כפרי מנעוריו, נתישב בעיר, בביתו החדש, ובא חנא ונתאכסן אצלו.
עזוב ועצוב הבית מבלי באי מועד – חנא, איש כפר-ריחיים, ואשתו ובניו! עוד לא נשמע בו ערב יום-טוב קול המונם של בני הכפר הללו, קול תשואות האכסנאים הבאים, שטורחים ומכינים סעודת יום-טוב בבית-המבשלים, ורגל אדם ואפילו רגל כלב עוד לא נראו אותו היום שם. אלא על הכלב אין להתרעם, זה – דרכו בכך. כלבים של עיר חוש הריח שלהם יפה מאד, מרחוק יריחו כל שיש בו כדי לחיכה והנאת גופם ובטנם. ואם כן מה להם לבית שרה האלמנה העניה אם אין צולים ואין מטגנים שם כלום, וריח דגים מבושלים, תאות נפשם וכרשם, אינו נודף משם. כלב עירוני אינו זז בחנם ממקומו. כך הרי טבע ברייתו. הוא מנומס ויודע לכּל חפץ – עת להריח ולחפש ועת להתחפש ולנמנם על אשפתו; עת לנבוח ועת לחשות ולקבל בשׂכר ש“לא יחרץ” עצם של טרפה…
בקש שלמה’לי ומצא את המחזור הישן, שאביו, עליו השלום, היה מתפלל מתוכו כמה שנים בחייו ושופך שם בכמה מן התפלות והבקשות דמעות רותחות, שרשומן עדיין ניכר בכתמים ירוקים ככרתי עליהן. קול בכיו של אביו מקרב לב עמוק וצועק לו מן הכתמים הללו, וביותר מאותם שבתפלת אביו, כשהוא מוריד דמעות ופורש כפיו בתחנונים לאלהי מרום באמירת התיבות: “אל תשליכנו מלפניך”, בוכה ומתחנן כבן צעיר: אבינו שבשמים שמעה, רבון עולמים הקשיבה, חוס ורחם – "ורוח קדשך אל תקח ממנו:!… ואצל כתם של דמעות זה עוד כתם, כתם גדול ומטושטש מנצנץ לפניו, ועוד קול ברמה נשמע לו, בכי תמרורים, מבכה ואומר: "אל תשליכנו לעת זקנה!… הוי אבא, חי עולמים, רחמנו כרחם אב על בנים – "ככלות כחנו אל תעזבנו!… שלמה,לי לבו נמס כדונג, נפשו בוכה בקרבו וכל קרביו מורתחים. הוא מקפלונוטל את המחזור ומשימו תחת זרועו, נושא עיניו ומביט כלאחר-יד לצד אמו, כשהיא מסתרת בשתי כפות ידיה את פניה בשעת הדלקת הנרות ושפתיה מרחשות בבכיה עצורה, בהרכנת ראש ובנדנוד כתף – מביט ונאנח וממהר ויוצא והולך לבית-הכנסת.
שלמה’לי עולה בבית-הכנסת בראש מרומים ליד כותר מזרח. וכמעט שהספיק לישב שם על מקומו של אביו בא איש אחד מבירא ושמן כעגל ויגרשהו. – “גש הלאה, אמר לו, שא רגליך, בחור, ולך מזה! המקום שאתה יושב עליו שלי הוא, במיטב כספי לקחתיו מאמך”. כמוכה רעם נפגע שלמה’לי מדברים קשים הללו, חשכו עיניו ונתבלבלו מחשבותיו, ולאחר שנתישבה דעתו עליו ראה – והנה על מקום אביו יושב זר, הדיוט וגס הרוח, והבנים שלו, בנים שובבים, סובבים את העמוד שלפניו, הודפים בצד ובכתף עד אפס מקום לעמוד במחיצתם. הוא מתנודד בבושת-פנים אילך ואילך ובכל פינה שהוא פונה עינים מזרות חמה פוגעות בו בתמיה: מה למשלחת זו בינינו? והוא נד ותועה כשה אובד עד שנתגלגל לבסף והוּרד לאחורי הבימה, במקום שעניים עומדים, כמעט אצל הפתח.
אבל וחפוי-ראש בא שלמה’לי לביתו, אומר ברכת יום-טוב בשפה רפה ובניגון של קינות. לב אמא הרגיש מרת נפשו של בנה, ידע טעמו של עצבו ורגזו מהו, מה רע ומר היה לו לראות איש זר יושב על מקומו של אבא ולנוד כצפור מנחלת אבות ולידחק ולעמוד במקום אחרים שלא בטובתם, כמסיג גבולם. אמנם כן, חביב המקום לבנים בבית קדשנו ותפארתנו, שמשם נשאו אבותם ימים רבים לבם בתפילה לאל שמים; אבל מה יכלה לעשות אלמנה שוממה אם השעה דחקתה למכור את מקום מקדשם זה מחמלתה על ילדיה, שלא ירעבו ויצמאו ולא יתענו בעירום ובחוסר כל. ושלמה’לי אף הוא הרגיש בצערה של אמו, ידע שעשתה זאת על כרחה מפני דחקה. גדול הדחק שהוא שובר גם בריחי ברזל. אבל כל כמה שנתאמץ לנצח את עצבותוולהאיר פניו שלא לחלל קדושת היום לא עלתה לו, ויהי להפך, פנים משונים – פנים שוחקות וזועפות, כצפיחית בדבש וחומץ גם יחד, וכקרן אור שמש מתאמצת להבקיע דרך חשכת אדים ועבי שחקים בימות הגשמים.
גם ממנהגי חבריו ראה שלמה’לי שאינם מתנהגים עמו בתמים כקדם; אין כאן לא ריחוק ולא קרבת רעים אהובים, אלא חסד ורחמים משום מצוה לרחם על יתום, וחסדם זה היה קשה לו מנשוא. בעיר אחרת לא היה מקפיד על זה, אבל בעירו, בין מיודעיו ומכיריו, היה לו הדבר לחרפה. בטיבו הרי היה גא מאד, עמידתו המושפלת לא השפילה גאותו; אדרבה, לפי ירידת מעמדו עליית כבודו ועצמו אצלו, כדרך המתגאים מבני-העליה, כשיורדים מנכסיהם ומגדולתם הם מעלים בכבודם ומקפידים ביותר עליו.
קצה נפש שלמה’לי בעירו ויושבי-בה, והוא פורש ומבלה רוב שעות היום בדד בשדה ובכל המקומות, שהיה מטייל שם לפנים. העת – שחונה ולא גשומה, בהיר בשחקים כימי אור וחום שמזדמנים ובאים פעמים בחסד אלהים בסוף הקיץ. עוד באותם הימים הכוסמים מבשילות וממתינות להגורן; הפול והקטניות שתרמלו עוד מסתפחים ועולים על המקלות בגנים; עוד אבטיחים ודלועים גדולים מציצים שם מבין טרפי צמחים רחבים, שנעשים לענף ארוך וסורח על פני אדמה למרחוק; קשואים ירקרקים ומתולעים וכרוב עודם על ערוגות מטעם במקשה, ואשכלות אגוזים בעצי לוז סבוכים מצהירים מבין העפאים. עדרי ברק וצאן רועים בשדות קטופי-קמה, וסוסים כבולי-רגלים קדומות צוהלים וקופצים באגמים. מאחד העצים עוף השמים יוליך קול שירתו, וזה דודו וזה רעו, בודד על סבכו לעומתו, יעננו בקול – הנה גיל ורנן, ובאויר העולם כמין רוח-עצבים מרחפת, רוח ממרום זו אצולת מחשבת-יה והגיון סלה, שהגלידה בתבל ארצו, והיא הנותנת להבריאה לוית חן, טעם ויופי נשגב מאד נעלה – הנה זה רוח-העצבים מכלל יופי ומקסם שדי, המסתתר בתוך שכבת הצללים כצעיף דק על פני דשא וירק עשׂב בקיץ לעת מנחת הערב, כבוא השמש. זוהי עצבות-נחומים, שמנחמת ומפייסת את האומלל לאחר שישפוך נפשו; זו היא העצבות של רוח הקודש, השרויה במגילת ספר “רות”, המושכת לבו של הקורא את דברי נעמי, אלמנה ושכולה משני ילדיה ומאישה, ושיחתה הנאוה והתמימה עם שתי כלותיה, כשהיא הולכת בדרך משׂדי מואב לשוב לבית-לחם יהודה בימי קציר שׂעורים. הלא זו היא הנותנת למגילת רות טעם עדן, ריח השבלים והעמרים בשדה וריח הנצנים עם כל מגדים ורפחים בעמקים ועל הרי בשׂמים; אך בכחה ועל ידה עומד טעמה וריחה לא נמר ולא ימיר לעולם. הלא עצבות זו, היא הבאה מאת שוכן בערפל, מחביון שכינת עוזו ובכל הארץ יתמשך קוה בלא אומר ודברים, בלי נשמע קולה, ואך נשמת המשורר, הדולפת מגעגועים, המהרהרת ומהורהרת, היא מרגישה בה… אכן רוח זו, הנאצלת מנשמת אל מסתתר, היא היא הסוד שביופי, הנצח וההוד –חי עולמים!
“הבריאה” הזו, שהיתה נראית מתחילה לשלמה’לי בדמות יפהפיה כוחלת, גודלת ופוקסת ומשחקת לפניו, עכשו היא נגלתה לו כמטרוניתא יוצאת בהינומא, נהדרה בכבוד, בכובד-ראש ובתוגה חרישית כלבבו, ומראה כבודה זה הוסיף לה חן ונועם, הניח את דעתו ונתן בלבו דעה להשתדל בכל מאמצי כחו לבוא עד “תכלית” האדם ולהיות איש.
פרק שלישי 🔗
ותכלית כל המעשים, מעשי אנוש ותחבולותיו, שמעשרת את בעלה, שמגדלתו ומרוממתו והמתבקשת כל-כך לשלמה’לי, אינה נמצאת אלא על ידי התעמקות במצולות ים התלמוד ובחקר תחום כל מפרשיו. ולהיות איש הנברא בצלם, הרי הוא לדעתו איש יהודי, ולא יהודי הדיוט אלא יהודי תלמיד-חכם, כגון זה שבקי בהויות דאביי ורבא, רב ומורה-הוראה. גדול מרב הרי לא ידע וגם לא עלה על דעתו – והוא הרי היה מבקש לעצמו גדולה. בזמנו ובמקומו יפה היתה תורה מכל סחורה, עד שהדבר היה מרגלא בפי-כל וזמר בפי אמא, שהיתה מיישנת בו את התינוק בעריסתו בקול עגום וערב ממשיך את הלב. ותינוק בן ארבע או בן חמש, שעדיין מגמגם בלשונו, הרי היה לומד ויושב חבוש כל היום “בחדר” עם חבריו, תינוקות של בית-רבן, את הילד החלש ואת הסרבן נשא ריש-דוכנא בעל כרחם על שכחו, ופעמים נשא על גבו כמה תינוקות יחד כבני-צאן. בהשכמת הבוקר לעת צאת בהמות העיר לרעות בשדה, היה נשמע פעמים ברחובות בתוך געיית הפרות וקול העזים והצאן גם קול “צאן קדשים” מן הנשואים הללו, המוּצאים מתוך ערשותם בעוד חבלי שינה על עיניהם וזיעה חמה, טל ילדותם, על דמדומי פניהם. נכנס התינוק למקרא היה יהודי קטן זה דורש דרשה מלומדה בפני המזומנים לסעודת-מצוה, שהוריו המאושרים עשו לכבוד מאורע זה. וכשהגיע לשלש עשרה, הוריו שוב עושים סעודה לכבוד קדושת היום, והוא, יהודי בר-מצוה, שוב דורש ברבים.
זאת תורת החנוך לנער. בגר ונעשה בחור נכנס לגמרא בעיון ובפלפול ואינו נעשה חתן עד שתוהים על קנקנו ובוחנים אותו בתלמודו. ובחור שיננא, בחור כהלכה מבחורי ישיבה, אפילו מבני עניים, היה מתבקש מאד.
שלמה’לי ידע מפי השמועה הרבה מעשיות בבחורים עניים, שנתעלו בזכות תורתם. מוכסים, חוכרים וקרתנים עשירים היו לוקחים לבנותיהם היפות ובריאות-הבשר אנשים מבחורי הישיבות, לומדים מופלגים, דלים וכחושים ותשושי-כח. אלו החתנים, “אברכי-משי” בלשון העם, היו סמוכים על שלחן חותניהם, אוכלים ושותים ומולידים בנים. וכיון שנהפך הגלגל החוזר בעולם, נסתם מקור השפעתם וכלו להם המזונות, היו נשיהם נשי חייל: חנוניות, סרסוריות, והם היו יושבים על התורה ועל העבודה. הנשים היו מפרנסות את בעליהן על מנת לקבל מן “העולם-הבא” שלהם לעתיד לבוא חלק או מחצה כפי שהותנה ביניהם, ונמצא שניהם עמלים – האשה עובדת את הבעל ודואגת לעולם הזה, והבעל עובד אלהים ודואג לעולם-הבא, ומובטחים לנחול שני העולמות. ולהוסיף על הקרן הקיימת להם לעתיד לבוא שקד הבעל פעמים ועזב את אשתו ובניו וגלה למקום תורה והיה פרוש, עוסק בתורה! – מעשיות בפרושים ידועים ובבחורי-ישיבה מפורסמים, שזכו לכבוד ולגדוּלה, היה שלמה’לי שומע כמה וכמה פעמים ומוּסר-השֹכּל מכל אלה יצא בכל פעם תמיד: שבחור אין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, משנה וגמרא – וסוף העושר והכבוד לבוא!
הנה כן היו עובדים את הבורא ונוחלים כבוד וגדולה בימים ההם, בימי ילדותו של שלמה’לי ברבי חיים, במקומו ובשאר מקומות מושבותם של היהודים!
וכיון שבקש שלמה’לי את התכלית במעשיו לכבודו ולכבוד בית אבא, פחזר עליו יצרוֹ ונתן בלבו תשוקה לתלמוד תורה.
אמנם כן, תשוקתו לתורה מעשה יצר-הרע הוא! רוח יצר-הרע היה דובר בו, מעוררו כביכול לשם שמים ואומר: אין טוב אלא תורה. סלסלה ותרוממך!… ואותה שעה שגמר שלמה’לי בדעתו ללמוד בשביל מתן שכרו, היתה שעת קלקלתו! בקש להתעלה על ידי קבלת פרס על תלמודו והשפיל בזה את נפשו וערכה הנעלה. לא עוד הוא אותו שלמה’לי כשהיה, תמים ומבקש נוי ונועם ועושה טוב מאהבה. עכשיו הוא מבקש חשבונות רבים. לא הטוב תכלית המעשים ולא הֶעָרֵב תכלית תלמוד תורה, אלא הרבנות, הכבוד וחיי העולם הזה.
הבדידות והעוני, צרה ויגון וכעס, הם למדו את שלמה’לי דרך-ארץ להעריך דבר על פי תכליתו ותועלתו כדרך הרבה אנשי מעשה אצלנו, בין שהם סורחים וחנונים, בין שהם חכמים וסופרים ובין שהם רבנים, מורים ומלמדים וחובשי בית-המדרש– הכל מתחכמים ומעבידים את מורם במדה יתירה והכל בקשת המועיל עוברת אצלם פעמים את הגבול. אמנם יש ללמד עליהם זכות – הרי בני אדם הם, חפצים חיים ומתכוונים במעשיהם לעמוד על נפשם בפני כל צרה שלא תבוא, אמת, לרחמים הם ראויים, אבל העון – עון הוא ודורש תקון!
אותה שעה, שהנער שלמה’לי בעל נפש יפה ותמימה, נתגלגל פתאום והיה יהודי מחוכם “בעל תכלית” ומבקש שכר על מעשיו – היה ראוי לרחמים. כנציג קרח עמד מובדל בשדה, שהיה מטייל שם, מצחו מקומט ופניו מעוננים ממחשבות חדשות שעלו על דעתו, ונפשו – טסה בחללו של עולם. אין לפניו לא שדה ויער, אין חן ואין יופי, הכל נשכח הוא עומד ומהרהר ועל לבו עולה הישיבה; עומד כאן ורוחו שם, במקום תורה. ופתאום הוא עוקר את רגליו – חלף והלך.
היעמוד רוחך זה לימים רבים? ואם תשיג את מה שאתה רודך אחריו? – הדבר עדיין מוטל בספק. ולפי שעה אומלל אתה, אומלל מאוד. אלהים יחנך, שלמה’לי!
**
מסורת בידי הקפּוּלאים: בשבת פרשת יתרו העזים יולדות, ובשבת נחמו חתונות בעיר, וחתנים חדשים, טירונין לחובשי בית-המדרש, מקרוב ומרחוק באים. החתנים הללו ניכרים מתוך מעשיהם ומלבושם ומאכלם ומהלכם, שאפרוחי פרידות חדשות הם. שנוי המעמדות והיציאה מרשות אחרים לרשות עצמו, יציאה גמורה או שאינה גמורה, שנוי בגדים, ממנעלים בכף רגלו ועד הכובע בראשו, שינוי וסתּוֹ במזונות, ופעמים גם שנוי מקום דירתו – מערבבים דעתו של החתן בראשיתו והוא משועמם כאפרוח הזה, שמתבקע מביצתו ורואה לפניו עולם חדש, גדול ומשונה מזה, שנתקפל ודר סגור ומסוגר בתוכו. הכל נראה לו משונה וזר. לא זה המקום ולא אלה הבריות וכל מה שסביבותיו, ואף הוא בעצמו, זר ומשונה ושלא כדרכו. ממשמש בבגדיו, שלא היה משמש בהם בימי בחורותיו. מסתכל באורלוגין עם קטלא יפה של כסף או של זהב, מסתכל בהם, תוהא ונהנה, משחק ומשתעשע כאחד, ורואה את עצמו מין צפורת-כרמים, שנתגלגלה ויצאה מחתולת-השקץ יפה בגוונים שלה. ושלא לעבור ב“בל תשחית” הוא נוהג בהם כבוד, אינו יושב אלא אם כן קפל מתחילה לאחוריו שולי קפוטתו שלא תתקמט, חס ושלום. איך שיהיה וחתן בעל פנים חדשות מן בריה הוא, בריה בפני עצמו, לא לבחורים ולא לבעלי-בתים הוא. ואנה הוא בא? לבחורים קשה לו, שהוא נשוי, ולנשויים אינו יכול, שהם בעלי נשים ובנים ומגודלי זקן והוא אברך בן-שנתו, נשוי כביכול, ומתבייש מפני אשתו, ואפילו שיחה קלה אינו סח עמה! ובכן הוא מראה פנים של ענוה לכאן ושל יהירות לכאן, ועל פי רוב פוגע בו קרח מכאן וקרח מכאן. על שלחן חמיו הוא סמוך, אשה נאה ודירה נראה לו – והוא רעב ונפשו שוקקה ומצוי בבית-המדרש כל היום! כשבא בתרמילו מלא וגדוש בתשמישי קדושה לאכול פת שחרית, אשתו מגישה לו, ובשעת ליבונה מגישה לו חמותו, ספל סיקוריא על טס מפני הכבוד ושני עיגולי פתא, שאין בהם כדי שֹביעה. הפתא נאכלת ולא נודעה שבאה אל קרבו. פרוסה של בת קיבר בחמאה, ואפילו שלא בחמאה, מתאוה נפשו. בטנו ריקה ונפשו שוקקה ובעל כרחו הוא מעמיד פנים צהובים, מברך ומנשק את המזוזה והולך לבית-מדרשו רעב ויושב שם יחיד ודומם עד שיגיע זמן סעודה של צהרים.
אחד מאברכי שבת נחמו, שהעיר ק… זכתה לו, היה חתנו של בעל-בית אמיד מגדולי העיר ונכבדיה. והיה החתן הזה מחובשי בית-המדרש, עוסק כמנהג המקום בתלמוד-תורה, שוהה לאחר תפלת שחרית ויושב מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין והגמרא על העמוד פתוחה לפניו ולומד בעיון ובנעימה. וכחתן מכהן פאר היה נוהג בעצמו סלסול, מתפאר בכליו ומתהדר בבגדיו החמודות ונעליו המגוהצות. בחורי בית-המדרש היו מביטים לו בקנאה, ומבקשים קרבתו בלבם ואינם מרהיבים לגדת אצלו מפני הכבוד, אלא פעמים הם מתחכמים ובאים אצלו וגמרא בידם ושואלים אותו בדבר הקשה מהם שם, או ישאלוהו על השעה משעות היום איזו היא. ושאלתם זו היתה תמיד לרצון לו ומשיב עליה בשמחה מפני רוב הנאתו שיש לו בחליצת האורלוגין של זהב מתוך כיסו.
וכמה שהיה אברך זה יהיר לגבי הבחורים היה עניו לגבי שלמה’לי. משעה ראשונה שראה את פני שלמה’לי נמשך לבו אחריו, וכל כמה שהכירוֹ וידע את רוחו היה מתגבר רצונו להתקרב לו ולקרב אותו אצלו, עד שלא היו ימים מועטים ונעשו ידידים, כדרך בני הנעורים שהולכים אחרי לבבם ואחרי עיניהם ומבהלים ברוחם לעשות דבר. כקילורית לעינים היתה ידידות זו ללב שלמה’לי בעיניו, מרפא לנפשו וכבוד לו נגד חבריו, ולא עוד אלא שהיתה נותנת בלבו תקוה טובה לימים הבאים. האברך מושך לו חסדו, מאַמצו בפיו ומנבא לו חיים של חתּוּן, אהבה ורעוּת, של עושר וכבוד וארוחת תמיד על שלחן מלא דשן, והכל בגמגום מה שהפה אינו יכול לדבּר ודי לחכימא ברמיזה – ושלמה’לי חולם מהרהורי לבו ומדמה לו צורות נאות, כלה נאה, אחרית טובה, דברי עונג ונעימות השמורים לו לעתיד לבוא במהרה ובזמן קרוב – וחיתה רוחו. שמחת החג; הסוכה וריח הסכך הירוק שעל גביה, האתרוג, הלולב, ענף עץ עבות וריח מורביות של ערבה אף הם הועילו להשראת השירה בנפשו, ושמחת בית-השואבה בלילות החג, ואמירת פסוקי “שיר המעלות” במקהלת-עם בבית-הכנסת בקול תרועה, בשיר ובמחולות – כל אלה היו נשאים את רוחו עד למעלה והחזירוהו לימי ילדותו כבראשונה. ובאחד הלילות העליזים הללו נתחזקה ברית שלומם של האברך ושלמה’לי, שני הידידים הללו, ונמנו וגמרו ללמוד כחברים גם יחד. שלמה’לי לא יניח את מקומו, פה בעירו ישב והיה השם יתברך מבטחו!
פרק רביעי 🔗
בליל הושענא רבה התקדרו השמים בעבים ויהי רוח וגשם וצינת שלג! עם שינוי הרוח באויר העולם נשתנה גם רוח בני-אדם ופני רקיע החשכים החשיכו את ףפניהם ובא הקץ לשמחת החג– הֵקִיץ על כל איש עצבּוֹ ורגזוֹ ודאגתו! גם שלמה’לי רוח אחרת היתה עמו והתחיל מפקפק ביעודים טובים לעתיד, הנאמרים לו ברמיזה. אותו היום שהוא וחברו ישבו ללמוד בכנופיא, כמדובר, פתחו במסכת “חגיגה”, ומיד באו לדברי הברייתא שם: “סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה, שנאמר יראה יראה וכו'”. חברו האברך, שלא קרא מקרא ולא למד דקדוק מעולם, נאחז בתיבות יראה יראה שאינן מנוקדות, וכיון שנלכד כצפור בפח או כסומא בארובה נתבלבלה דעתו והתחיל מפרפר ומתנדנד בידיו ובכל אבריו, מפטפט ומתהפך אילך ואילך וצועק – ואין מושיע. מבקש עזר מרש“י, ורש”י פירש: “יראה כתיב, וקרינן יראה” – מתאמץ להוציא נפשו מן הפח ולהנצל לה“תוספות” – ונופל אל הפחת ומשתעמם ומסתבך יותר. שלמה’לי מתעורר עליו בשבט פיו, מולל ומורה באצבעותיו כמחמד אחר הבהמה להטותה הדרך, והאברך מתבייש, מקשה ערפו ומפטפט ואינו שומע – ותּוּפר האחוה באותו היום בין החברים. שלמה’לי שוב בודד ומתעצב ובא הקץ לחזיונותיו!
ובאחד הימים לאחר החג, בהשכמת הבוקר, כשהחמה נשקפה בסבר פנים לא-יפות מתוך עטיפת עננים, כמי שחושש בשיניו, לא עליכם, ומכסה שפמו, יצא שלמה’לי בחשאי מחוץ לעיר לעשות דרכו לס–ק, ואין בתרמילו אלא תפלין, פרוסה של לחם ושמלתו לעורו. והדרך מקולקל, עשוי גבים-גבים, רפש וטיט מהגשמים, ושלמה’לי אינו בקי בו. ומה יעשה? ימתין עד שתזדמן לו עגלה כאן בדרך ויטיל עצמו לתוכה בחנם, או יצטמצם וישב בדוחק, כפוף ותלוי מאחוריה כדרך נוסע עני שלא מן המנין – הרי היה עומד וממתין עד ביאת הגואל ולא עלתה בידו כלום. זו העיר ק., כידוע לכל, הלא היא רחוק מן הישוב, הולכי דרך-המלך בקרונות של בי-דוהר לא נראו בה, וקול הגיל מקשקש בזוג לא נשמע שם, אלא לפרקים יבוא לה האדון פקיד המחוז – קול זוג וצלצלי הענבול, סוס דוהר ומרכבה מרקדה, בהלה ובלהה – והעיר ק. נבוכה! מהרהר שלמה’לי ומהרהר, הוא עומד ולבו לס–ק, רוחו שואף למחוז-חצפו זה, להכין לו שם כל צרכיו בעוד מועד, שמא יקדמנו אחר – וחתחתים לפניו בדרך. לבסוף נמלך בדעתו ושׂם לדרך פעמיו. רגליו טובעות בבוץ, נעליו סופגות מים, נקרעה האַפּנתּא, נגלו סולים ונחמסו עקביהם, וקפוטתו נתרפשה כולה, משוליה ועד בית-צוארה. תש כחו והוא מתלבט והולך. עוד מעט והיה נופל בדרך – ובשעה זו קללה וקול שוט נשמע, והנה כמראה סוס מוכה ומדוכא לנגד עיניו, מטונף כלו ומלוכלך בטיט, וכדמות אדם מעוטף לפניו, כובעו החם שמוט לו עד גבות עינים, בית-צואר של אדרתו זקוף עד ראש חוטמו ומטפחת בלה ומתמרטטת כרוכה עליו. והנה קול עמום כקול היוצא מתוך חבית ריקנית קורא לו מתוך הסמרטוט: הוי, בחור! מה לך פה, בן רבי חיים? ביום סַגריר זה אפילו כלב שוטה לו נראה בחוץ, – אוי, רבי מיכל! – צעק שלמה’לי ופשט ידיו, והדבּור נסתלק ממנו ועמד כעצם בגרונו. וקול קורא לו שני היידי, בחור! טפס ועלה להעגלה!
אמנם כן, זה היה מיכל בר בר חנה-יענטיל הפטפטני. הוא בעצמו, בעגלתו וסוסו העלוב, תשוש רגלים, מדולדל וקצר הזנב. ואין הפגישה הזו, לדברי מיכל, וכל ענין נסיעתו אלא מעשה נסים!
– “אלה ברכב ואלה בסוסים” – פתח מיכל הפטפטני ואמר – ובני עירנו ברגלים. כשהימים ימות החמה והדרכים כתקונם, כל העיירות, אלה בקרונות ואלה בבעלי-עגלות עוברים ושבים לכאן ולכאן, ואנשי עירנו חובשי בית-המדרש, המסתפקים במועט, די להם בקב בולבסין ובתבשיל של גריסין כל ימות השבוע, ומה להם ולמסעות ולבעלי-העגלות? היה לפנים בעירנו בעל-עגלה אחד, משה-אלעזר, זכור לטוב, והיו לו מרכבה וארבעה סוסים ומתו כלם ברעב. ימים רבים היו יושבי העיר משתמשים במנדיל מלכיון לבדו. בשעת הצורך היה הולך בשליחותם כמה מילין ברגלים. החורב ביום והקרח בלילה, גם שלג וטיט חוצות לא היו מעכבים עליו. ביד מי שלחו מתנות להכלה? ביד מנדיל. ביד מי חזרו ושלחו סבלונות להחתן, טלית ושטרימל? ביד מנדיל. ומי היה שליח להולכת פרה פסקנית וכחושה להעמידה על פסולתן של שׂעורים בבית-בשול שכר? מנדיל! ומנדיל בעצמו הרי הוא בר-נש צנום, עור ועצמות, בעל שערות חיורותועינים מזהירות, גופו כלו חיוריין בלא שום גון – לווקן הוא ובריה משונה, ברוך משנה הבריות! עכשיו הוא זקן וחולה ולא יוכל עוד לצאת ולבוא, ובאתי אני מיכל המסויס במקומו ובני העיר משתמשים היום בי ובסוסי זה, תפח רוחו! אין נפשו אלא לאכילה ולרביצה, ובדרך הוא כורע ונופל, מכעיסני וממרר את רוחי.
וכאן הפסיק מיכל דיבורו, עמד ועורר שוט על הסוס העלוב, מכהו בעֶברה מכה רבה ומקללו קללה נמרצת ומכנה לו שם בחרפה: נבלה סרוחה. וכשוך חמת מיכל חזר לענינו ואמר: – החנונים התחילו שולחים אותי לפרקים ידועים לכרך גדול לקנות שם בשבילם מעט סחורה, איש איש כפי הרשימה שלו. השוחט דמתא, החזן והשמש משמשים בי ובעגלתי לחזור על המוכסים יושבי הכפרים בימי חנוכה בשביל לקבל מתנת ידם – זה נותן בולבסין, זה נותן תרנגול, חמאה וביצים וזה נפוס ושאר ירקות. וברוך השם לא חסרנו דבר, העגלה היתה מלאה כל טוב, גם סוסי, נבלה סרוחה זו, מלא כרסו תבן ומספוא רב. אף רבי חיים, עליו השלום, היה משתמש בי פ0עמים להכניס על ידי לטמיון מכס הטקסא של בשר ופעמים גם שטרות וניירות ואגרות, מפני שבי-דואר לא היה בעיר. אנשי מקומנו אינם שולחים ואינם מקבלים אגרות אלא לעתים רחוקות. מפי בן-כרך אחד שמעתי, שהוא בעצמו קבל פעם אחת אגרת מאמריקא! וכשרספרתי הדבר לחכמינו היה בעיניהם כמדרש פליאה והניחו אותו בצריך-עיוּן, איך הולכים בני אדם מעבר השני של כדור הארץ כנגדנו ואינם נופלים מהארץ לשמים! אבל מניח אני את החקירה בדבר זה לחקרנים, ואני מיכל הקטן, עסקי בעגלה ומתפרנס אם לא בריוח על-כל-פנים בצמצום. וחבל על סוסי, שלפני החג, שעת האסף סחורה חדשה מהכרך הגדול לחנוני עירנו, חלה מעשׂה-שׂטן את רגליו, ורגלים לדבר שעשה זאת בערמה כדי להבטל מעבודה, שהרי עצלן גדול הוא, שונא את המלאכה ואוהב אכילה ומנוחה – ורבץ ונח ואכל כל החג, תאכלהו רימה! ואחר החג, כשכּלו מזונותיו באבוּס, נמלך ועמד על רגליו! ועכשיו, בשעת קלקול הדרכים ועת הגשמים, שאפילו כלב שוטה אינו נראה בחוץ, אני מתלבט בדרך! וכי לא משמים הוא?
כך וכך היה מיכל מפטפט ובא לידי מסקנא, שאין הענין כלו אלא זכות-אבות. בזכותו או בזכות שלמה’לי, ואפשר בזכות שניהם, חלה אמש “הנגיד” דמתא, אפשר מפני שסמך שינה לאכילת-ערבית. הבהילו להביא את המומחה ובא בכל כליו – בכלי הקזה ובקרני-דאומנא, בתער ובמספרים, ולא הועיל. והנגיד באחת: שלחו לס-ק והביאו לי את הירש’לי הרופא, הוא מומחה ואפס זולתו! ועתה הנה הוא הולך ביום סגריר זה, בשליחותו של הנגיד החולה, והוא נשבע שבועי-שבועות, כך יעזרהו השם יתברך, מסבב כל הסבות ואדון כל התולדות, שלבו שמח מאד על שנתגלגל מאתו יתברך כאב הבטן להנגיד וזכות למיכל, להוליך בעגלתו להישיבה בס–ק את בנו של רבי חיים. הרבה ממון, הוא אומר, נשכר מיכל על ידו בחייו, הרבה יותר משׂערות ראשו המוקרח. מפיו היה שומע פעמים מה שנעשה בעניני העדה, וכל רז לא אנס לו. ואגב מוציא מיכל מחיקו אגרת ואומר: ראה, אגרת זו שלוחה על ידי מאת איש פלוני לשני אחים משלנו, לבלרים בבית-פקודות העיר שם ושתדלנים בעסקי הקהלות. הילך וקרא נא את זו, הלא דבר הוא וכדאי לידע מה הוא… האגרת היתה מקופלת ולא חתומה, ועל התורף היה כתוב “בחדר”ג“. והמלה בחדר”ג לפנים בישראל שקולה כמאה חתימות בטבעת המלכות. שלמה’לי היה מסרב לו בדבר הזה, והאגרת חזרה לתוך חיקו של מיכל.
וכפי שנראה להלן, עמדה זכות-אבות לשלמה’לי לא על ביאתו בשלום והישיבה בלבד, אלא גם על מציאת “ימים” ונשיאת-חן ועוד על דברים טובים שם. אמנם יש סברא לומר, שיד בעל-שם אחד היתה בכל זאת. מעשה באחד מבעלי-השם הנודים בארץ, שאיקלע לעיר ט–ץ בימי ישיבתו של שלמה’לי שם, והאיש כבן ארבעים, בעל צורה וכרס של רבנן ומנהגו כמנהג איש הרוח, התועה בפיזור-נפש בעולמות העליונים. היה לבוש בגדי-משי גם בחול, ידיו כל אחת נתונה בתוך כיס על צדי הבגד, אחד מזה ואחד מזה, עד שאחוריו היו מבליטים ביניהם, והלוכו הליכת בר-אוזא, זז ומתנדנד אילך ואילך וחן-חן לו! מגילות-מגילות של קלף היו אצלו עם גלגלים מצוירים ותמונות משונות ומבהילות ובהם היה מנחש ומגיד לכל איש כדרכיו. השמועה עברה בעם, שאין מטיל אימה על שדין רוחין ולילין כמותו. הקמיע שלו מועיל. גירוש ה“דבּוּק” מתוך גופה של נערה בעיר פלונית, כידוע לכל – הלא הוא פעל זאת. ובהיותו יושב רוב שעות בבית-המדרש, כאחד מאנשי קודש, היה מקרב לו לשלמה’לי לצורך מעשיו ומשתמש בו. וביציאתו מן העיר גמל לשלמה’לי חסד כמפעלו ונתן לו סגולה לנשיאת-חן ומצוהו לומר בכל עת פרשה כ' בתהלים, ומסתברא, שהסגולה הזו עמדה לו עכשיו בשעת דחקו, אולם הדעת נותנת לתלות הצלחתו בזכות-אבות, שהרי סוף-סוף העולם כמנהגו נוהג על פי דרך הטבע.
פרק חמישי 🔗
העיר ס–ק היא אחת מהעיירות שבליטא, שהיו לאכסנאות של תורה בבתי-הישיבות שם. הישיבה היא הנותנת לעיר זו שם בכל היהודים סביבותיה, ואלמלא היא, היתה עיר נשכחה ולא זֵכֶר לה בעולם. אפשר לְחָשְךָ אדם לומר, הישיבה היא מעין פרנסתה כישיבת אוניברסיטה “ביניהם”, השופעת שפע לאנשי המקום, שהיא מצויה שם – חס ושלום! אדרבה, לא דיה שאינה מביאה ריוח לבני העיר, אלא שהיא עוד מחסרת ממונם. הפרופיסורים שבה הם מלמדים, ראשי-ישיבות רשׁים, ותלמידיהם – בחורים עניים ואין בכיסם אפילו פרוטה אחת. הם באים לשם לא ברכב ולא בסוסים אלא בפעמי רגליהם, דלים וריקים, וכמעט שפורקים מעל שכמם את צרורם כתנות בלות ומטולאות שתים, וזוג פוזמקאות מלוכלכי עקבים מדושדשים, הם מטילים את צרכיהם על העיר, ובני העיר איך שהם בעצמם נצרכים וצרכי עניי עירם עליהם עוד נוטלים את צוארם צרכי אחרים, של הבחורים הללו, ומפרנסים אותם ברצון. העני שבעיר חולק את פתו עם תלמיד-חכם ונותן מלחמו לדל זה – הכל לכבוד התורה!
בני הישיבה שתי כתות הם, זו למעלה מזו, כתה כתה ומלמדה. זה של הכתה העליונה הוא ראש-הישיבה הגדול, ושל התחתונה סגנו וכפוף לו. הסגן הזה שונה בכל יום לאחר תפלת שחרית שיעורו בגמרא עם מפרשיו על פי הפשט, כשהוא יושב באמצע ותלמידיו מקיפים כעטרה את השלחן לפניו מסביב, ואגב הוא בוחן אותם בשאלותיו מאותו הענין, שהוא שונה, כדי לידע אם שקדו ללמדו אמש כהלכתו. וכשאין דעתו נוחה מתלמידו הוא מכלימו בדברים, ופעמים גם במכת לחי, כדי שידע, שהתורה צריכה לימוד. תלמידיו רובם הם הפּנים החדשות, שבאו מקרוב בתחלת הזמן. וראשי-הישיבה שונה שיעורו ביום לתלמידיו הגדולים ומחדדם בשאלות ובישוב דברי חכמים בפלפול וסברא. ובאותה שעה תלמידי-חכמים מתעוררים ומתרעשים ונושאים-ונותנים ומנצחים זה את זה בפה ובגרון, בפישוט ידים ובזקיפת אצבע ובחיכוך וקמיטת מצח להדגיש ולהטעים כוונתו העמוקה של “כלומר” ועד היכן מגיע סוף דעתו של “ויש לישב”. נגמר שיעור של יום, התלמידים הגדולים נפטרים ולומדים ומתקינים שיעורים למחר בכל מקום שירצו. והקטנים רובם ככלם חייבים בהכנת שיעורים בבית הישיבה תחת השגחתו של רבם, שרגיל שם. כשהוא בא פעמים בהיסח-הדעת, בשעה שהבחורים עייפים ויגעים מרוב תלמודם, מניחים הגמרא וקמים לצחק – הוא אומר לפניהם דברי כבושין ומוכיח להם מספרי מוסר, כמה גדולה עבירה של ביטול תורה וכמה קשה עונשה, שמאכילים את העוברים עליה גחלי רתמים. ומוסיף עליהם נופך משלו, שמסברא ומן השכל אסור לבני ישראל השחוק בעולם הזה, הלא באמת שמחת עולם זה על ראשם מה היא?… אבל אין חכמה ואין מסור ואין תוכחה לנגד בני הנעורים בְּשַׁגָּם הם בשר ודם, וכמה שאין חייהם אלא חיי צער, צרה ויגון, נפשם חשקה פעמים לצחק כמעט רגע, לשכּח את עמלם ואת כל ענים לשעה קלה. כך שמחים הבחורים – בכל ימות השנה בצנעה; וב“בין-הזמנים” עד שלא יתחילו הלמודים בישיבה ואימת רבם אין עוד עליהם – שעת רצון להבחורים לצחק בפרהסיא.
**
הימים ימי בין-הזמנים שלאחר חג הסוכות, זמן התחלת הלמוד לבני ישראל מקטנם ועד גדולם בכל תפוצותם. ישיבת ס–ק הומה מבחורים, הללו באים מחדש והללו חוזרים ושבים מביתם, שהלכו לשם ברגל, והללו תושבים או בני התושבים, שהישיבה ישיבת קבע להם ושם ביתם. השעה שעת היריד הגדול בהישיבה, וה“ימים” – כלומר, ימים קבועים לאכילה אצל בעלי-הבתים בית איש יומו, זוהי הסחורה המתבקשת לבני הישיבה. כל אחד ראשית חכמה אצלו האכילה. והנה חפוש וריצת רגלים, תחרות וקנאה, ריב וקטטה על קביעות הימים, ולאו כל אדם זוכה למלאות ימיו מימות השבוע. אשרי הבחור, שהשבוע אצלו מלא, שבעה ימים; אשרי גם מי שהשבוע אצלו חסר שני ימים; ואוי אוי למי שהשבוע כסדרו אצלו מחוסר כמעט כל ימים! איתן מעמדם של הבחורים התושבים בין חבריהם, כמעמד הסוחרים הגדולים בעלי הכיס בין התגרים הקטנים והרוכלים בשוק בשעת היריד. הרי יש להם רב! הם שׂבעי ימים, לחמם ניתן וימיהם אצל בעלי-הבתים נאמנים, והכנסות קלות, חלקם של בחורי ישיבה, גם אלה בידם ניתנו, ולפיכך דעתם פנויה להתעסק בצרכי אחרים, לעשות טובות לבחורים עניים הבאים מחדש, להדריכם ולנהוג נשׂיאותם עליהם ביד רמה – במכת-יד על הלחי ובצד ובכתף, כדי לחנכם בחיי הישיבה ודרכה של תורה בכל פרטיהם וענוייהם.
בחור מיד שבא לישיבה, כקטן שנולד נכנס לברית ולקריאת השם לא יקרא עוד שמו מלידה, כי אם שם חדש על שם עירו, כגון: ניסויזי, קליצקי, סלונימי, לכויצי וכיוצא בהם. ישכח הבחור את שמו וזכרוֹ, ועמו גם את ביתו ואת ימי ילדותו. וסגולה בדוקה ומנוסה לשכחה היא אצבע צרדה, שהמלאך מכה ובועט בה על ראש חוטמו של העוּבּר בשעת יציאתו לאויר העולם. ובעיטת אצבע זו של בחורי ישיבה התושבים קשה לעינים, שמאדימות מפני הכאב וזולגות דמעות. קריאת השם היא בחנם, ומצרפים לו עוד שם-לווי, כגון: קורקבן, פרה-אדומה, גרגרת, צורה עגומה, סמרטוט, דלפון, ויזתא, פרמשתקא וגם חרבונה ועוד כהנה וכהנה. כל אלה נעשים בחנם, אבל הימים, להמציא ימים, שיש בהם אכילה ושתיה, אלו דברים שבעסק מעסקי העולם. הלחם הרי עושים בו סחורה בשווקים ובמקוה הסוחרים ונשׂכּרים. – שׁמעֵנוּ, בחור – אומרים לו – כריסך רחבה ולאכול תוכל, וגר בעיר נכריה אתה, אם-כן המטבע הבה, ונמציא לך ימי משתה ואכילה בשמחה רבה וגילה. או העסק נעשה על-פי הדיבור בדרך זה: שמענו, ויזתא, הקורקבן הסלונימי מבקש להניח מקומו כאן ולילך לישיבת עיר “מיר” וחסרות לו כמה פרוטות להוצאות הדרך. הלוך ילך, ממילא מובן, ברגלים, הוא אינו חולה ורגלו לא בצקה. תן לו אתה, ויזתא, כשמך עתה, תן לו משלך להוצאות הדרך, ולנו – שכר הסרסרות, וימסור לך הוא את ימיו. ובפירוש נאמר, שיום השבת הרי זה מכר! – וגם בחליפין מקח וממכר נעשים. בחורים מחליפים ביניהם את בעלי-הבתים ושׂמין את שווים לפי האכילה על שלחנם, ובמחיר בעל-הבית אחד נותנים פעמים שנים שלשה בעלי-בתים ומכרם יאמר “ברוך שפטרני”.
ובשעת היריד הזה לבחורי-הישיבה גם עסקי הספסלים והשלחניים נעשים שם. חזקת הספסלים למשכבי הלילה נקנית ונמכרת מיד ליד. כל מה שהספסל קרוב לתנור מקחו עולה ביותר, והסמוך לתנור הרי זה משובח ואשרי מי שזכה בו וינוח עליו על משכבו בלילות. יתר עליו התנור בעצמו, שהמשכב עליו הוא מעין טעם גן-עדן; אבל בני-עלייה, הראויים לכך, מועטין.
ושני דברים בלבד יש בהכנסות קלות, שאין עושים בהם סחורה, והם: המנין והארנקי. המנין כיצד? אלו בחורי ישיבה, שנמנים להתפלל בעשרה ערב ובוקר בבית האבל בשבעה ימי האבלות, או בכל השנה כולה שם, ומקבלים שׂכר על תפלתם. והארנקי כיצד? זהו ארנקי של צדקה מנדבות בעלי-בתים להחזקת הישיבה, שסגן ראש-הישיבה, עם אחד מהבחורים שנטפל לו, גובה בכל יום חמישי ויום ששי בשבת. ומלבד הכבוד הגדול שיש לו לבחור לחזור עם רבו על הפתחים, הוא מקבל גם שכר ח"י פרוטות. שתי מתנות טובות הללו גנוזות לזקני הישיבה, הנושנים שם, או להמצטיינים בתלמוד וזכות אבותם מסייעתם, ופרחי ישיבה, הם פנים חדשות שבאו מקרוב, שאינם זוכים בהן.
בחור בן-יומא, זה שבא מקרוב להישיבה, הוא כבא לעולם חדש, מעין העולם-הבא עם כל סגופיו ועינוייו שבו. כיון שבא מיד הוא מרגיש צער ש חיבוט הקבר – חביטה מאחוריו ומלפניו, מריטה והכאה בכל צדדיו. חבריו – מזיקים ומלאכי חבלה – מקבלים פניו בתרועה, בברוך-הבא ובבדיחות, מתחילה בדברים טובים כביכול, ותוך כדי דיבור הם משתנים ובאים לידי דברי שחוק והתול, ומתוך שחוק לידי דחיפה ומתוך מכה לידי נגיחה ובעיטה ולחיצת עצמות, והכל כלאחר יד מאחור ובשגגה עד שמגיע לבסוף לידי שׂימת פונפא, זו קטורה באפו, ומשלחת סמרטוטים לחים על ראשו. קשים יסורי הישיבה לבחור בימים הראשונים לביאתו כיסורים של גיהנם. פת במשקל יאכל, על ספסל קשה יישן שמשבר עצמותיו, תחתיו קפוטתו יציע וידיו ישם מראשותיו, מתחכך ומתגלגל גלגולים הרבה עד שמתרטט ומתמרטט ונעשה מין בריה חדשה ומין “נפש” משונה קשורה בנפשות בני החבריא, ידועים ומסומנים בשם “פטרונים”; ומשפט בחורים בגיהנם זה אינו שוה בכלם. הגאותנים וגסי-הרוח ימי יסוריהם נמשכים יותר מימי ענים של שפלי-רוח ועלובים, השומעים חרפתם ואינם משיבים. המתיהרים הם שנואי נפש החברים. כיון שבאת לכאן, אומרים להם, הוה מקיים דרכה של תורה ככל חבריך, ואל תאמר גברא רבּא אני!
היריד הזה, שחל להיות בישיבה תדיר בין-הזמנים, הולך ומתגבר כדרכו שם לעת ערב, בשעה שהבחורים, חדשים גם נושנים, חוזרים ובאים משוט בעיר ומהתהלך בה כל היום טרודים כל אחד ואחד בעבודתו. אז בנשף בערב יום אחד נדברו שם בכנופיא בחורי ישיבה איש אל רעהו מעניני “דיומא” הדרושים לאכילה ולכל צרכיהם. זה יש לו תקוה, שמספר “ימיו” ימלא בעזרת השם ולבו שמח; זה מתיאש ודואג ומתאונן על מזלו הרע, שמזמין לו מזונותיו אצל עניים, שאין עולה על שלחנם אלא פת קיבר ונזיד גריסין, וחברו כנגדו מתפאר במתנת חלקו, שהזמין לו הקדוש-ברוך-הוא אצל בעל-בית אמיד יום ששי ושבת קודש, שאין כמוהם לאכילה ושתיה לבני ישיבה בכל העולם. הוא מתעסק שם ערב שבת בבישול דגים וגירוד חזרת בבית-המבשלות, והאמה, אשה טובה ויהודיה כשרה, נותנת לו חלת לחם וחררה חמה בעת הלקחן מהתנור והיו לא לאכילה ביום א', שיחסר לו. עוד כנופיא אחת של בחורים היו מנצחים זה את זה בנהימה ובנעימה, בקול ובסלסול בעלי תריסין במשנה וגמרא, וקול מנהיגי הכנופיא עולה על כלם, צועקים ומדיינים ועושים מה שלבם חפץ. ושם בירכתי הבית באפלה משתטח לו ושוכב כמלך בגדוד אחד הבחורים על ספסל, שמאלו תחת לראשו ומתכוין להתנמנם.
– קורקבן! – ינהום עליו בחור אחד בקולו וירעישהו ממקומו – לך רד מזה, קורקבן! לי הספסל, לי יש על זה הספסל חזקה!
– מה תצעק, גרגרת, ומה תגרגר עלי בגרון! הספסל הרי ספסלו של המאזירי הוא.
– אני “ביומי” לקחתיו מידו. יום רביעי בשבת, רביעי שלי, נתתי לו במחירו.
– היכן המאזירי, המאזירי היכן הוא? – זה לזה שואלים.
– המאזירי לן הלילה “ביומו” – בת-קול מתפוצצת – במקום שהוא אורח לשבת הוא לן שם הלילה.
– קורקבן!
– גרגרת!
והנה עֶבְרָה וזעם ואגרוף, משלחת ידים ומכות, מכות-לחי מצד זה ומכות-לחי מצד שכנגדו! ראשי הכנופיא מכניסים ראשם במחלוקת, מפשרים ומכריעים בין המתקוטטים – מכה לזה ומכה לזה, לא של זה הספסל ולא של זה. לעסקי חליפין שלך, גרגרת, אין אנו משגיחים – אומרים ראשי החבריא – הוי, הקבצו בני יעקב, ותנו לו איש כמתנת ידו!…
– אולת היא וכלימה! – אמר אחד הבחורים, מעקם שפתיו ורוקק בחרפה.
– ראו נא את הנפש היפה, את הקפולאי הזה! – הרעים “הפינסקי”, הארי שבחבורה, בחור ננס, רחב-פה ושיניו גסות למזוהמות – תכשיט זה אין רוחו נוחה ממנו! תמול בא וישפוט שפוט!… אפרוח בן-יומו הוא וקורא כגבר! אבק דרכים עדיין על רגליו והוא במתפללים נמנה ונדחק ובא “במנין”. הגם לכבוש את המלכה, את “הארנקי”, הוא אומר? המתן נא, תכשיט, ונודיעה אותך דבר… שׂאו ידיכם, חבריא, זרע קודש, וברכו את התכשיט הזה!
– ודי לחכימא, להחכם שלמה, ברמיזה קפולאית – התלוצץ בחור “קליצקי”, זעירא דמן חבריא, נער שובב ומחוכם וטוב לב בטיבו, המכונה “זרזיר מתנים” על שם שהוא כחוש, ארוך ודק-הבשר. ותוך כדי דיבור הוא פותח את ידו ומשלח סמרטוט לח שרוי במים לראשו של התכשיט הקפולאי. החכם שלמה, שהוא שלמה’לי ברבי חיים, תכשיט קפולאי עכשיו בחניכתו – נרתע לאחוריו מפני הסמרטוט, פתח את הדלת ויצא בגאון, שלא להשיבם דבר.
פרק ששי 🔗
שלמה’לי הובא לכרך ס– ק לאותו הפונדק, שבני עירו ומיכל בר בר חנה-יענטיל מתאכסנים בו כדרכם תמיד, ושם נתודע הדבר, שזכות אבותיו מסייעתו בתחלה ועד סוף. הפונדקי ואשתו הפונדקית, שניהם אנשים טובים וכשרים, שהיו מכבדים את רבי חיים, הסכימו להאכיל את בנו על שלחנם לחם תמיד בערבי שבתות ובשבתות, וגם שני האחים, השתדלנים האמורים, זכרו לו חסדי אביו והמציאו לו ימים לאכילה ושתיה, ומקום לינה קבעו לו בבית איש נכבד, אחד מאנשי-שלומם. ובכן היה לו ספוק כל צרכו – לחם יומם ותנור חם למשכבו בלילה, שלאו כל בחורי ישיבה זוכין לכך. וזה האיש, שהיה שלמה’לי לן אצלו, ביתו סמוך לבית מחותנתו האלמנה, שכל השנה היו יחידים מבחורי הישיבה מתפללים שם בתוך בני השכונה, וקבלו שכר, ונתגלגלה זכות להשלמה’לי על ידי אותו האיש להמנות אף הוא בבחורים מן המנין. עליה גדולה כגון זו לפנים-חדשות הכעיסה את בני-הישיבה, הנושנים בה, והבחור הפינסקי, הארי שבחבורה, מצא מקום לשפוך עליו חמתו. וכיון שניתנה רשות למשחית, נזדרז זרזיר-מתנים זה, המומחה להטלת סמרטוטים לחים ולשימת קטורה סרוחה באפם של הישנים, ועמד והטיל סמרטוט שרוי במים לראשו.
אבל ברצות השם דרכי איש לא פרעושים וכלבים בלבד, אלא גם בני אדם אויביו ישלים אתו. וזה שלמה’לי האיש מיכון שהשעה שחקה לו מצא בהמשך הזמן חן בעיני כל בני הישיבה, ואפילו הנושנים שבהם השלמו לו והכניסוהו בחבורתם. זרזיר-מתנים דבק בו בכל לבבו והיה חבר לו בתלמודו. וימים הודיעו, שזרזיר-מתנים זה היה טוב לב בטבע ברייתו, ורגשי אהבה וחמלה היו מבצבצים ועולים פעמים ממעמקי נפשו בדמות דמעה כמרגלית מתנצנצת על עפעפיו ובאנחה חשאית על שפתיו. מתוך רוב טובה נתרשל שלמה’לי בתלמודו ונטה מדרכו שעלתה במחשבתו תחילה.
מכל ימי ישיבתו של שלמה’לי בעיר ס–ק, שנמשכו כדי שתי שנים עם הפסקה ביניהם, אינם ראויים לעמוד עליהם אלא מקצתם, ורובם ימים, שאין בהם אלא צמיחה וגידול, איכלה ועכול המזון במעיים, חיים בעלמא, של מה-בכך.
רושם קיים השאירו בלב שלמה’לי אותם הערבים של ימות-הגשמים, שהיה מבלה בכנופיא שלש הבחורים בישיבה. כיון שגמרה החמה מהלכה ביום קרה כפוית ראש כעוטיה, שקעה בערפלי טוהר מרובי גוונים, המעפילים לעלות ולהשתטח לפניה בשפולי רקיע. קרני אור האחרונות היו בוקעות דרך חלונות, המגלידים מכפור ומתנצנצים בדמותם כצלמם עם מקלעות צעצועיהם על פני הכותל כנגדם. בחוץ מתגבר הקרח ובבית אפלה. לאחד-אחד חוזרים ובאים הבחורים ממקומות סעודתם, מרעידים מקור ומשפשפים ידיהם. התנור בוערה – מדורת אש ועצים הרבה. שני בחורים, אחד מחוסר יום ואחד המביא מבית איש יומו מעט בולבסין לסעודת ערבית, יושבים על ברכיהם אצל פי התנור ומשגיחים איש לקדירתו שם. הקדירות רותחות והגריסין רודפים בתוכן, עולים ויורדים ומתדפקים ועושים תיק-תיק! ושאר הבחורים יושבים כחצי גורן ומתחממים כנגד האוּר, מהגים ומלהגים, מלגלגים ומתבדחים, ופניהם פני להבים. וגזר עץ אחד מתלהב ומשתמט מבין עצי המערכה מאריך לשנות-אש בפומבי, מפצע לכאן ולכאן ויורה ניצוצות וזיקוקין דינור, מפעפע פיף-פיף ומסיים ותוקע תקיעה גדולה! בשלו הבולבסין, נתבשלו הגריסין, הקדירות מוּצאות ובת-קול יוצאת מבּין המסובין כאן ומכרזת ואומרת: קומו חברים, זמן קריאת-שמע הגיע, הכהנים, בעלי הקדירות, נכנסין לאכול בתרומתם – בבולבסם ובגריסתם! והכהנים, הבחורים הללו, זריזים באכילה, גומעים מלוא לוגמם ומלוים כל גמיעה וגמיעה מן הקדירה לפה בשיר, בבצבווץ ונפיחת שפתים. והבחורים העומדים מרחוק, כשהיו שומעים קול הגמיעה יוצא מפיהם, היו מתחככים ומתלחכים מפני בולמוס האכילה שאחזם. ברביעי בשבעת היה גם שלמה’לי יושב שם בתוך המתחממים בכנופיא ואוכל פת-לחם זו, שדבורה-גולדה קרובתו, אשה עניה מוכרת בשוק מאפה תנור, היתה נותנת לו ליום זה. ואכילת פתו היה מקיים בכוונה ותאבון גדול, ונזהר בה שלא יפול ממנה גם אחד הפרורים, חס-ושלום. גדולה פת לחם עניה זו, שניתנה לו באהבה לכבוד תורתו ורצויה לו כמנחה של ביצים טרופות בחמאה על מחבת.
אבל לגירסא לא היה תאבון הבחורים גדול כל כך כמו לאכילה. המאור שבתורה לא היה מחממם כל כך כתנור בוערה. לא גחלים לוחשות ולא עצים יבשים בוערים בלהבות-אש היו להם דברי הגמרא, אלא אודים לחים מקלחין מים של פלפול, אודים עשנים מתיזי ניצוצין של חריפות משעממים ומסמאי עינים. דרך הלמוד בישיבה לא היה מסודר כהלכתו בסדר יפה ובהדרגה מקל אל הכבד וממסד על הטפחות. התלמידים אינם מתוקנים ומתאימים לא לתלמודם ולא איש לחבירו. למודם משונה, והם בעצמם זה מזה משונים ומעורבבים – משונים במעמדם, באפים וטיבם, במדותיהם ובהכרתם טוב ורע – ערבוביא של תלמידים מכל מיני חדרים וישיבות, ואין גם אחד יודע מקרא, לא לבד כתבי-הקודש בכלל, אלא אפילו חמשה חומשי תורה לא קרא, וכל-שכן שלא שנה ואינו לא במשנה ולא בגמרא; אם אין תורה שבכתב, הדיוטא התחתונה, תורה שבעל-פה, הדיוטא העליונה, מניין? ומזה תוצאות לכמה וכמה דברים רעים – סברות דחוקות, פלפולי תוהו, פירושי פלסתר בהולים ומבולבלים, שמביאים לבסוף לידי פרישה. מדברי תורה ולידי בזמיון וחילול השם “תלמוד”, במה שחושבים עליו תועה שדבריו תמוהים מבולעים, מטמטם את הלב ומעקם מוחו של אדם. אצל עם ישרלא, שדתו, תורה שבכתב ושבעל-פה, מחוטבות תבנית בית ועליה, בנין אחד – אי-אפשר להעלות על הדעת, אלא מי שהוא שוטה או איש משתגע, שדרך הלמוד אצלו כבימינו טוב ויפה וזה ה“חדר” כמות שהוא עכשיו וכשהיה בימי שלמה’לי, הוא הוא בית-אולפנא העממי, המשובח והמפואר. השם “חדר”, היינו לשכה, תא, חלק מוגבל מחלקי הבית, מעיד עליו, שאינו כטפוס בית-אולפנא, או בית-רבן של העם בדורות הראשונים. הבתים בימיהם היו משני מינים: בתי-ספר לדרדקי, על שם שהיו מלמדים שם תורה שבכתב מתוך ספרים, והמלמדים נקראו סופרים; ובתי-מדרשות וישיבות לתלמידי-חכמים, שם היו שונים הלכות, משנה ותלמוד בעל-פה מפי חכמים, בלשון רבם ובשם אומרם. מדברי חכמים “מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר” משמע, שעירכת בתי-ספר כתקונם ומנוי מלמדים היתה חובת הצבור בשביל תינוקות כל איש מהצבור, בין עני בין עשיר. המלמדים שהיו מושיבין היו נוטלים שכר מן הצבור. סדר הלמודים ותכנם בבתי-האולפנא כך הוא: בן חמש עד עשר שנים למקרא ֹ –ללמוד ולדייק, כדעת הפוסקים; בן עשר עד חמש-עשרה שנה למשנה; בן חמש-עשרה עד עשרים שנה לגמרא. נמצא, כל זמנו של הלמוד בבתי-האולפנא מתחילתו ועד סופו בשלש מחלקותיהם זו למעלה מזו חמש-עשרה שנה – חמש שנים לכל מחלקה.
אמנם כן, לפנים בישראל, שכּולם שוים לפני המקום, תורה אחת וחוקים אחדים להם ואינם נבדלים למעמדות זה למטה מזה, אלא הכל, עשיר ואביון יחד, אחים הם לכל דבר – עשו להם בתים: בתי-כנסיות, בתי-מדרשות ובתי-ספר, הכל מן הצבור ובשביל הצבור. אבל ברוב הימים, כשגלה כבוד מישראל ותנערבו בגוים, גבה לבם להלך בגדולות ונתפרדו כביכול למעמדות משונים זה מזה, לא לגבי דברים מדיניים, אלא לגבי עניני דתם ועצמם בבית ישראל גופא – בדברים שבין יהודים למקום ובין איש ליהודי אחיהו, ממש להפך ממעשי הגוים. הללו, אף-על-פי שחלוקים במעמדם, במעלות החברה והמדינה, רשאין הם בבתי-תפלה להכנס ולהתפלל שם בכל מקום כחפצם, ובבתי-אולפנא מהנמוכים עד הגבוהים – להתלמד שם, ובבתי-חולים – להתרפא בהם בלא הבדל, בין עני ובין עשיר. והיהודים השוים והמשוים אותם קטן וגדול לדברי-מדינה, חלוקים בינם לבין אחיהם, עצמם ובשרם, בכל מיני הבתים הללו האמורים! כל ישראל יש להם חלק, מקום מהמקומות המיוחדים לבאי בית-הכנסת, ועל מקומם לא ישב זר ולא יבוא לשם. ואת העליות לקריאת התורה חלקו לעילויות ולגרועות – העילויות לבני-עליה, והגרועות להדיוטות. והוא הדין לגבי הלמוד מבדילים בין בני עשירים ובני עניים. והבדל זה הוא אחד מאבות נזיקין ולו תולדות, שנוח היה להן מכמה טעמים שלא נבראו. ואלו הן: הסניפין לתפלה, “תלמודי-תורה” והחדר. פלוני מתעשר ומבקש גדולה לעצמו – להיות מבני-עליה בכותל מזרחי ולזכות בעליה לתורה מן המשובחות, ואינה נמצאת לו בבית-הכנסת שמתפלל שם, הוא פורש מן הצבור ועושה במה לעצמו, מנין יהודים מסונפים לתפלה, ולוֹ המשׂרה ושֵׁם גבאי בעשׂרה. העשירים, הנבדלים מאחיהם האביונים, התקינו בתי-אולפנא מיוחדים לתלמוד-תורה – הם בתי-מקלט לבני עניים מדלת העם לבדם, ואת בניהם, בני שחץ, עשו עדרים-עדרים לבדם ויתנום ביד מלמדים שׂכורים מכיסם. והמלמדים כיון שיצאו ועושים סחורה בתלמידים, כתגרים הללו, שיש ביניהם קנאה, איבה ותחרות, וכל אחד ואחד מתאמץ ורוכש לו עדר של תלמידים מכל הבא לידו, קובע להם חדר בבית דירתו ויושב ומלמד, איש כפי שאפשר לו וכפי דעתו. החובה ללמד הבנים אצל היהודים נעשית פרנסה, הבנים סחורה, החדר חנות והמלמדים חנונים.
פרק שביעי 🔗
כיון שבא שלמה’לי להישיבה וראה שםש את האספסוף הזה של בחורים עלובים ועזובים, הבאים מקרוב ומרחוק, ואת הערבוביא הגדולה בתלמודם, במנהגיהם ודעותיהם, מיד נתרפרפו כנפי דמיונו ובוש מתוחלתו, שבמחשבה תחלה. הוא חשב להתקין עצמו כאן ולעלות למעלה גבוהה בתלמודו: למצוא כאן חברים חדשים, תלמידי-חכמים עוסקים בתורה. הם ישמחו בו ובידיעתו הרבה במקרא, וגם הוא ישמח בהם, ולא יהיה עוד בודד כאן, זר ומוזר כמו בעירו – ובא וראה את כל הערבוביא הזו לפניו! אף-על-פי-כן לא התיאש עוד מהישיבה והיה מוכן להתקרב להבחורים חבריו ולחבבם בכל לבבו. נשמתו של שלמה’לי הרי כל עיקרה תערובת אהבה, געגועי-נצח, חבה וידידות, והיא כאש לפתילה מתמשכת להתדבק במי שיהיה ולחיות עמו באחוה וריעות כנפשו. אבל הבחורים נשמרו מפניו כמפני האש. ולמה? מפני שעצים לחים קשים וסולדים מן האור, ממש כשנאה קשה על עם-הארץ לתלמידי-חכמים. מעלותיו הטובות של שלמה’לי היו שוקלים לו הבחורים כרעות, חשדוהו במה שאין בו, שהוא מתנהג ברבנות, שהוא מגיס דעתו ומבזה אותם בלבו. ולא זו בלבד אלא שהיו גם מתקנאים בו, שהצליח למצוא כל צרכיו במהרה, ולגבי איש מצליח לעולם כל אחד כוזב – חונפים לו בגלוי ובוזים לו בסתר, דוברים שלום עמו בפה ורעה בלבבם. וביותר היה שונא אותו הבחור הפינסקי, ראש החבורה ומנהיגה. לא טוב היה שלמה’לי בעיניו, לא טוב ולא נאה לעסקיו. בפני שלמה’לי היה מרגיש עצמו כמסמר נטוע בכותל, שמשתמט ויוצא בעל-כרחו משם מעט-מעט מכח אבן-שואבת כנגדו, שמושכתו ממקומו.
כך היו הדברים בין שלמה’לי ובין חבריו בתחלה, אבל הזמן עושה את שלו ומשנה את הכל בעולם. התשוקה לאחוה וריעות מצד שלמה’לי והשנאה מצד הבחורים, שהיתה הולכת ומתמעטת, קרבו רחוקים ברוב הימים.
כבצה עמוקה זו מכוסה בירוקה של מים על פניה, בלעה הישיבה מעט-מעט לתוכה את שלמה’לי עד בלבול דעתו ובטול תשוקתו לתלמוד-תורה. מכשנכנס לברית שלום עם בני החבורה נמשך לבו אחריהם והיה מבטל רצונו מפני רצונם ומבלה עמהם זמנו בשיחה בטלה ובמעשי תעתועים. אדם דר במעי אמו – מין בריה הוא בפני עצמו. כיון שבא לעולם ונצרך לבריות נעשה פלגאה – אחד הוא לעצמו ואחד לגבי הבחרה. לעצמו הריהו כטבע ברייתו, ובחברה הוא כמטבע שנפסלה צורתו, ואי אתה יודע מה טיבו. החברה שוללת ממנו את עצמותו, מעבירתו על דעתו וישרת לבבו, נוטלת ממנו הבחירה במעשיו, משעבדת פיו ולשונו לומר דבר כרצון מפלגתו, מגדלתו לבציעות ולחנופה, לשקר ותרמית, לרכילות ושנאת חנם, עד שמאבד עצמו, לבו ונפשו, לדעת, ונעשה בהמה יודעת קונה, וחמור נשבע לבעליו, בעלי החבורה, בשעלי שעורים, שמדמה למצוא באבוסם. כאן יארוב יצר-הרע לבני אדם למשכם ברשתו, יפתה וגם יוכל וימצא שלל רב! גם חכמים ילכוד בערמתו, מכניס בהם רוח שטות ומרגיזם על יצר-הטוב, המזמין להם סמי חיים ושיקוי ממעיני הישועה – מספרי רפואה של רופאי נפשות עתיקים, לצנן את דמם ולהחלימם.
אמת, רק רע יצר לב האדם מנעוריו, מלידה ומבטן, וחכמת המסכן – זה יצרו הטוב – בזויה בעיניו, אבל הוא יבּנה משניהם כאחד. שניהם דוחקים את האדם לפעלו וגורמים לכל מעשיו. באין יצר-הרע, אבי תאוות עולם והחמדה, האדם ספינה שאבד קברניטה, מקהה את חושיו וחי בלא חמדה, ונבלה טובה הימנו. יצרו הרע של אדם סוכן בו, מעורר חשקו ומדליקו, ויצרו הטוב ממזגו ומעמיד חמימותו על שיעור מדתו הראויה.
לא מלאך ולא בהמה האדם, אלא מעלת האדם וגדלו הוא ביצרו ובכבישת יצרו, בתאוות נפשו ובקברות התאוה!
אבל במה דברים אמורים באדם מגודל, שמלחמת-החיים למדתו טכסיס, לעמוד כגבור מלומד מלחמה בפני הרפתקאות ומשלחת מאורעות ופגעים קשים. ודבר זה לשלמה’לי מנין? מנין לו, לנער מתרגש ומרתיח בטיבו, שהוא ככל הנערים כגילו עדיין עומד בפרוזדור מבחוץ לטרקלין החיים – להיות גבור כובש את יצרו לחיי שעה והבלי העולם, המושכים את לבו, ולא יפנה דעתו אלא לתלמוד-תורה וחיי עולם? חבה יתירה הרי נודעת לשלמה’לי מחבריו בהמשך הזמן, שהכניסוהו לתוך חברתם בכבוד והיו מקלסים אותו בפניו ושלא בפניו ואומרים עליו היינו דאמרי אינשי: “מי מנוחות הוא במאד מאד ומעמיק וחותר עד היסוד!” ואהבת-רעים הרי היא אחד מקניני נפשו של שלמה’לי ועל כל פשעים תכסה אהבה!
שלמה’לי נתגדל כל כך עד שגדלותו עלתה למעלה – לארנקי שבצדקה, היינו להחזרה על הפתחים עם רבו בחמישי ובששי בשבת בשביל גיבוי הנדבות לארנקי להחזקת הישיבה. ולא בחנם, חס-ושלום, אלא בשכר פרוטות – סכום רב אצל בני הישיבה! גם מינוהו לראש המדברים במתיבתא של תנור בוערה בערבי ימות-הגשמים, להתחמם כנגד אורה וכנגד נזיג גריסין ובולבסין מבושלים וצלויים שם באפרה. וחבריו מבני-החבורה היו יושבים סביביו ודורשים בדברי אכילה – במעשה קדירה, בלפתן ובקוגיל, שלהוטים אחריהם; ובבעלות-הבית, בטבחות ושפחות; ברבותיהם, במשגיחים ומשולחים – קיצור הדברים, שלמה’לי נבלע בתוך החבריא ונעשה פטרון – היינו, פטור מדברי דרך-ארץ ומצוות הרבה, מתרשל בתלמודו, במשנה וגמרא וגם במקרא, שהיה בקי בו בילדותו, ופטור גם מתפלה, שיש בה כמה הוד, כמה רוממות-אל, כמה געגועי-קודש וצמאון-נפש לרבות העולמים – כל רגשי נועם הללו, שהיה מרגיש בתפלתו לששעבר בשעת ישיבתו בעיר ט-ץ, בתוך קהל חסידים. עכשיו נעשית אצלו התפלה קטעים-קטעים, חטופה ורדופה – משמוש בזו של יד, נשיקת אצבע ואמירת “פותח את ידיך” בהעלם אחד; כפיפת ראש, השתחויה – ו“ברכו”; הנחת חמש אצבעות על העינים וקריאה “א-ח-ח-ד”; שלש קפיצות – ו“קדוש, קדוש, קדוש”; הכאה באגרוף על החזה – ואשמנו; רקיקה משולשת בסיום התפלה, ותיכף לרקיקה – חסיא-גיטה, הבי פול מבושל בפרוטה! חסיא-גיטה היא אשה יהודית גבוהת-קומה וטובת-לב, בבוקר-בבוקר היא באה ועומדת בפתח בית הישיבה, קדירה מעוטפה בסמרטוט על ידיה ופול מתבשל יפה-יפה בתוכה, שהבחורים משתוקקים לו כדבורים לדבש.
כסוס בדרך ישאף לפונדק, היה שלמה’לי שואף לבית-מלונות, להחם נפשו על תנור חם, השמור שם למשכבו בלילות, ולשמוע שיחות בני בית, שנפנים מעסקיהם כל היום בעיר ובאים בערב ומספרים חדשות, ספורי מעשיות ונפלאות, שהיה מתאוה להם. ולא נברא לילה לשלמה’לי אלא לסעודת ערבית בבית איש יומו ולשינה בבית-מלונו.
כשהבחורים היו יושבים בערב סביב לשלחנות ארוכים ומתחדדים בדברי הלכה, הקבועה להם למחר, ונרות של חלב בפתילת-פשתן מהבהבים ודולקים לפניהם באש מדומדמת – היה שלמה’לי וזרזרי-מתנים, חברו במעשה נערוּת ותלמידו בתלמוד, יושבים ביחד ומתנדנדים על מסכתא קדושין שלפניהם, מסיחים זה עם זה בנגון ובקמיטת מצח ובתנועת האגודל, כאלו הם לומדים כביכול. שלמה’לי פותח ומנגן: “אין ארוסה בת ישראל אוכלת”… וזרזיר-מתנים עונה אחריו בנגון: “ארוסה בת ישראל אוכלת”… מה אתה סח! – גוער בו שלמה’לי ודוחפו באגודלו – “אין” כתיב! – כך, כך, כדבירך! – מתעורר זרזיר-מתנים כמי שנעור משנתו, מתחיל מחפש באצבעו ואומר: “בת ישראל אוכלת אין”… גוי! – אומר שלמה’לי בהגבהת ידו כנגדו – לא “אין” בת ישראל אוכלת, אלא בתרומה אינה אוכלת… עכשיו אני מבין, מבין ויודע – אומר זרזיר-מתנים, מוליך ומביא אגודלו בכח – התיבה “אין” רחוקה קצת ונראה לי בת ישראל אוכלת. והשתא אתי שפיר, אינה אוכלת… – מה דעתך, זרזירי, קרובה השעה לסעודת ערבית? – אומר שלמה’לי – קול רגליו של רבינו בפתח, חטוף ואמור, חטוף ולמד: “עד שתכנס לחופה” כאן, כאן… אוכלת בתרומה, כלומר אינה אוכלת… הנה הוא עומד שם, מדבר ואינו שומע ואינו רואה. אוי, כמה מתאוה אני לקיים במהרה אכילת הערב ולבוא לבית-מלוני!
כך היו החברים הללו קצת לומדים וקצת מדברים, ופתאם – דום! הותכו הנרות, תמו, חושך-אפלה, ובחורי הישיבה יוצאים ונכנסים לאוכל בסעודת-ערבית!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.