(לונדון)

אם אמת היא, כי נתן אלהים את השפה לאדם, למען אשר יסתיר את מחשבותיו, אז נתאמת דבר זה אצלי, ביחוד בנוגע אל דבורי האנגלי. הטבע מנע ממני כל מה שדרוש לאיש, הבא לנאם בפומבי באנגלית, כלומר את המבטא הנכון. ואין אני נמנה בין המאושרים, שאינם יודעים מה רע הוא מבטאם. חבל, שאני יודע זאת.

והנה לא חפצתי בשום אפן להסתיר את מחשבותי בדברי אליכם, אף אם יש גם מקרים, שאי-אפשר, לטובת הענין, לאמר הכל. יש קצב לדברים, ועלי לשמור את הקצב היום ובמקום הזה ביתר שאת, מפני שמקום ניטראַלי הוא. יש פה גם חברים גם מתנגדים לדעותי, ואני מרגיש כחובתי הראשונה, שלא להרגיז שום איש, המסב עמי בידיות על שלחן אחד. הן רק בגלל זה נעתרתי לקריאתכם בתודה עמוקה, מפני שידעתי, כי יש באגודת המכבים מתנגדים לדעותי, וכי ההתנגדות ערוכה רק נגד הדעות ולא נגד האישיות. בשעה שכבדתם אותי לפני חמש שנים למנות אותי לחבר-נכבד עוד לא עשיתי אי-אל דברים, שאולי לא הייתם מסכימים להם אחרי-כן. אין אמנם את נפשי לגלות סוד, כי רואה אני בהזמנתכם של היום הסכמה מאוחרה לכל נאומי ומעשי; אבל אולי לא אפריז על המדה בחשבי, כי עודכם מחזיקים אותי לראוי והגון להיות חבר-נכבד לכם.

אין דבר בעולם שאוכל להתגאות בו יותר מאשר אם אתבונן אל אפיה ותעודתה של אגודתכם: הרמת מצב המוסר וההשכלה בקרב היהודים.

בשנים האחרונות דאב לבי פעמים הרבה על אשר נחרו בי יהודים, לכאורה רק בשביל זה, שעסקתי בענינים הנוגעים אל היהודים.

אלמלי הייתי עוסק בעניני חינה, כי אז היו החינאים מתנפלים עלי. על כל פנים מורשה אני לעניני היהודים. אבל, כידוע, לא ישימו לב לזה, ולפיכך, אם גם מבין אני את ההתנפליות, יש לי בכל זאת סבה להתפלא על העׂז והעול שבהן, ורואה אני חובה לעצמי להתאונן עליהן בפני חברי-לדעה. אולם בזה באתי עד קץ הערותי, מפני שאינני רוצה להפריע את שלום הסבתנו אף בזכרון המריבות שהיו בשנים האחרונו.

להפך, בכל תומת-לבי חפץ אני, כי תחדלנה המריבות בין יהודים ליהודים מהיום והלאה. כדי שאוכל להגיד זאת, היתה לי ההזדמנות לנאם באגודת-המכבים רצויה מאד. התנועה, שלה אני מקדיש את כחותי הדלים, לא רק זקוקה היא לרכוש לה את חבתן של כל החברות היהודיות, אלא גם מסוגלת היא לזאת יותר מכל תנועה אחרת.

בעולם של אינם-יהודים התפלאו הרבה על הדבר, שבכלל אפשר היה למצא מתנגדים בין היהודים; כל כך טבעית ומובנה מאליה נראתה הצעתנו לפתרון שאלת היהודים.

רוצה אני אמנם להודות, כי עשינו אי-אלו שגיאות גדולות בהנהלת מפעלנו, כי לא היו דברינו ברורים ומעשינו נמרצים כל צרכם, כי לא הכרנו את ערך פעולותיהם של האנשים, אשר פעלו לפנינו או יחד עמנו לטובת היהדות, בתודה הראויה להם.

אבל כל אלה השגגות והמריבות צריכות, כמובן, לחדׂל בו ברגע, שאנו עומדים אולי לפני תקופה חדשה בתולדות העם היהודי.

חברי ומתנגדי הנכבדים! על נקלה תבינו, מה קשה עלי לדבר דוקא על הפרט הזה, שאתם מחכים, כי יתברר על ידי עתה. מסוכן הוא, אם אדבר יותר, ומסוכן גם כן, אם אדבר פחות מהראוי. היו לי כמה נסיונות לא טובים בבאורים שנִתְּו לדברי. אינני חש בנפשי שום אשמה, כאילו עוררתי תקות-שוא בלבות ההמונים המחזיקים ברעיוננו, ובכל זאת טפלו עלי גם את האשמה הזאת. מעולם לא הבטחתי לעשות נפלאות, אלא בררתי, כי בדרך העזרה העצמית בלבד תבׂא הגאולה.

אמרתי: “אל תבטחו בעזרת זרים, אל תבטחו גם בנדיבים או בזה שתתרככנה האנבים, – כי הנדיבים נותנים לכל היותר נדבות, המשפילות את האדם, והאבנים אינן מתרככות לעולם. עם, הרוצה להתקומם, מחויב לזקוף הכל על חשבון עצמו”.

באׂפן זה התחלנו ללכת, כידוע, בדרכנו המלאה מכשולים. היו רגעים רעים גם טובים, – רגעים, שבהם מתיאשים, ורגעים שבהם חוזרים לקוות. ברגע טוב שכזה, בסתו שנת 1898 היה הדבר, אמרתי פה בלונדון לאחי שבאיסטנד, כי חושב אני, שתקוותינו קרובות לצאת לפעולה. זאת לא היה לי להגיד. התנפלו עלי כעל איש תככים. אבל ימים יבאו יחרצו את המשפט, כשיהיה כל חׂמר התעודות נגלה בקהל. אז יראו. מה צדקתי גם אז, ומה שאירע בינתים.

אבל משפטים, אשר יחרצו עלינו אחרי שלשים או חמשים שנה, אינם מנחמים אותנו בשלמות על תלאות הרגע, וחסרון גדול אחד יש לו לעתיד, שאין אנו יכולים להנות ממנו, אף כשהוא נעים לנו.

ועל כן שמתי לי לחׂק שלא יעבור, לבלתי עורר עוד שום תקוה, אף בהיות לי נמוקים היותר מוכיחים.

אגב מודה אני, כי במדה ידועה צדקו המתנגדים להודעות הבאות קׂדם זמנן. טוב שיחכו העניים עוד איזה זמן, משיקדימו לשום לדרך פעמיהם. הן בכל זה מונחה אחריות גדולה, ובמדה שמרבים חברי ואני לעסוק בדבר בכׂבד-ראש, בה במדה עלינו להזהר יותר. ואני מוסיף ואומר: אם אחרי הנסיונות שהיו לי לא אׂמר חצי שעה לפני הגמר המקווה: “השגנו”, אז אפשר שתהיינה סבות מועילות, כי גם חצי שעה אחרי גמר הענין לא נפרסם דבר.

רואים אתם, אדוני, כי בררתי לעצמי את הסכנות הכרוכות באמירה יותר מדי, אולם יש גם סכנה באמירה פחות מהראוי. זוהי הסכנה, שמא יחשבו, שאין בכלל מה להגיד. ביחוד בהזדמנות כזו, כשמחכים לאדם שיפתח פיו לא רק לאכילה בלבד, יפה הוא כמעט להגיד דבר מה. ולא רק למסובים אתנו אני מתכון, אלא גם לאחינו הרחוקים שבארצות-היבשה, ובכל יתר חלקי התבל, אשר יקראו על שיחתנו היום בעתונים, בעתונים שבכל הלשונות – הנני חושב, כי ישאלו כלם את השאלה האחת: “מה נשמע חדשות?”

מסעי האחרון לקונסטנטינופול וקבלת-הפנים בכבוד ובחבה, שבה נתכבדתי שם, מצדיקים בכל אׂפן את השאלה הזאת.

רוצה אני להשיב עליה. לא לפלא גדול יהיה בעיניכם, אם כמנהג היהודים, אשיב על השאלה – בשאלה. אולם אם אתם המסובים פה תשמעו את תשובתי השואלת, אם הרחוקים יקראוה, אז תעמוד אולי לנגד עיניכם כל השאלה היהודית בעניה ובהדרה.

שאלתי, שאלתי היהודית, השאלה היהודית היא: “האם נכונים אתם להכיר תודה בעד עזרה היסטורית, שמביאים לכם? האם נכונים אתם לתמוך בידי הבא לעזרתכם? כמה גדולה וכמה מהירה היא התכוננותכם?” פחות מכל צריכים דוקא אנשי-המעשה, בעלי-החשבון, בעלי-המספר והמשקל להשתומם על נוסחת השאלה: Do ut des (נותן אני, כדי שתתן אתה)! אין יד מרוחצה אלא ביד שניה, – אם רוצה אתה לקחת, אז תן!

מדבר אני, כפי שאתם רואים, על עסקי ממון, אף על פי שמעודי לא הייתי ולא אהיה לעולם בעל-עסקים. מדבר אני על כסף הרבה. כי בפרוטות אחדות לא יוכל הדבר להעשות. וזה הוא, כנראה, הצד הקשה שבדבר, כי ערוכה נגדנו האירוניה השְׂבֵעה של בני-אדם, שאין להם בעולמם אלא עניני רבית ורבית-דרבית. אגב הנני זוכר את הערתו החדודית של אחד הבנקירים, שאמר לי פעם אחת: “כשתציע לבעלי-עסקים איזה עסק, שיש בו קצת ריח מוסרי או אידיאלי, אז תפגוש תמיד באי-בטחון היותר גדול!”

אפשר שהצדק אתו. אפשר שהמוסריות איננה תעודה טובה בעיני בני אדם, שאינם יודעים אותה. אבל אם לא ימצא הכסף אצל השדרות הגבוהות, אז תתננה אותו הנמוכות. ועל כן אני שולח את דברי אלה מעל השלחן הערוך הזה החוצה.

דרושים לנו בימים הקרובים כשני מיליונים לִירָא אנגלית. כפי שתזכרו, זה הוא הסכום, שדרשנו חברי ואני בעת שנוצר המוסד הכספי של תנועתנו, “אוצר התישבות היהודים” בלונדון. התוצאה לא היתה כפי מה שקוינו, אף על פי שהכסף הנאסף הספיק במדה, שאפשר היה לפתוח את אוצר התישבות היהודים“. אם ישמע העם היהודי את כרוזי מהיום ויוסיף על הכסף, הנמצא כבר בקופת אוצר ההתישבות, עוד רק מיליון וחצי ל”ש, אז נוכל ללכת הלאה.

עצם הענין גורם לכך, שהנני מוכרח לדבר על הכסף כעל דבר הכי חשוב ברגע הזה. אבל בחוג הזה של פילוסופים ואמנים, משוררים וחכמים, תהיה לי הרשות להראות במלה אחת על יסודותיה הנסתרים והיותר עמוקים של תנועת היהודים החדשה.

גם להוציא את הברזל מחיק האדמה דרוש היה זהב. האם לא נדמה, כאילו היה זה עסק של חלופין בתיאוריה? ברזל שאינו שוה כלום, בודאי שאין זו מתכית יקרה! אבל האדם הקדיש לזה את עבודתו ואת מחשבותיו, והמתכית הגרועה מקבלת צורה חדשה: נהיה לשביל ומשתרעת כעין מוסֵרָה מארץ אל ארץ, נהיה לכלי-אומנות ולמכונה, לעמוּד ולקורה, מתנשאה בתור גשר ממעל לנהר ומחליקה, למרות כבד-משאה, בתור אניה על פני הים המלא ריח צח, לחופים חדשים וישנים.

בימינו אלה אין לנו עוד לקומם מכבים מלומדי מלחמה, – לא, מכבים של עבודה, של עבודת הרוח והגוף.

ועל כן אני מרהיב עׂז בנפשי להאמין, כי גם אלה מכם, אדוני, שלא השתתפו עמנו בתחלה, עוד יספחו אלינו. כי המטרה, שאליה אנו שואפים, היא מלוא היעודים היותר גבוהים של עמנו.