¹

משיחת משוררת אנגלית: פּאן, אלהי-היערים, כּשבּא להתקין חליל לעצמו, מה עשה? קטף קנה מקני-היאור, הוציא תוכו הרך והניחו קליפּה ריקה, חתּך בּו נקבים-נקבים, אָז שמהו למו פיו ונשב בּו בּחזקה. נשמעו צלילים פּולחים בּיפים, מסנוורים בּמתיקותם. צחק האל: “כּכה! מאָז התחילו האלים לעשות מוסיקה ערבה, רק כּכה יצליחו!” פּאן צחק, כּי חציו חיה. אַך אלהי החסד והאמת מתאַנחים על המחיר הרב ואומרים: “וי לקנה שלא יצמח עוד עם הקנים שבּיאור! וי לאָדם שנהפך משורר!”

תּמיד היה השיר “מכתּב קטן לי כתבה” תּמוה בעיני.

מהי האמרה:

זכה את מהיות חברת,

קדושה את משבת עמי;

אַת היי לי אל ומלאך,

לך אתפּלל ואעבדך, וגו'.

האם תּירוץ מחוכּם כּאן, או עשיית בּת-ישראל לעבודה זרה? – עד שעמדתּי על סודו של דבר. לא בנערה בּשר-ודם מדובּר כּאן, כּי אם בּנערה דמיונית, אידיאַלית, והשיר הוא התייאשות מאהבה, החלטה להניחה בעולם-האצילות בּלבד ולא לבקשנה בחיים.

בּכמה משירי בּיאליק, מראשונים ועד אַחרונים, וגם בּ“ספיח” תּמצאוה, שטה ועוברת דמות אחת פּלאית, הרי היא “עב יחידה, לבנה וקטנה”, אשר פּעם

ושתי עיני הילד השמימה נמשכו,

ויראנה, היחידה, הזכה, הברורה,

ונפשו יצאָה בראותו, כצאת יונה משובכה,

אל העב הנחמדה.

ילד – עגם עליה. בּחור – נתגלמה לפניו בּצורת “עלמה אַחת זכּת-בּשר ונוגת-עיניים” נצבת בּמרומי כף תּחת אַילת השחר, “תּמה ונקיה כּמלאך הצניעות והאהבה”. אַדיר ושבע-עמל – עדיין בּקלותה היא מושכתּו – ענן-סער זועף – והיא המעוררתּו להשקות ולהפרות האדמה מתּחתּיו.

זכה להיות בּכור-אָדם, זכה להיות קרבּן. אם כּולנו קרבּנות נתונים למדווה ונגע בּיד המקרה, הנה עקדת בּיאליק רוטטות בּמקום אַפלולי שם תּפּגשנה בּחירת-הנפש עם גזרת-האלהים.

בּשחר בּשחר ראָה פעם את העב הקטנה שלו “מרחפת ותלויה, והעב צחורה ובעלת-כּנפים, וכתבנית יד יוצאת מתּחת לכנפה, שלוחה מול **אַילת השחר”** – היא דמות ילדותו הקדושה – “אשר רמז אחד לעפעפּה: טהר, טהר, טהר!… ואהבת-אלהים עזה ממות שטפה לבּו בּים-געגועים, וישתּ את תּכלת השמים בּעיניו, וישכּר. ויזקף העלם קומתו וירם יד ויקרא: – אלהים! גם את האש אשר בּלבבי הנני נותן קודש לשמים!”

בּאחד מימי העמידה, כּאילו לנסותו, בּאָה לפניו חדווה אַחת ארצית, והיא שטה מעליה, בּאָמרו: “מי אני ומה אני כּי תקדמני קרן זהב, ורוח רכּת-כּנף כּי תחונן לחיי?… ** אחרה ברכּת אלהים, בּושש חסדו לבוא”**. וכבקשו לנפשו, מרוב עיפות, אבן-חורבה לחבוק אותה, להצמד אליה, ולהיות דומם, קופא ובודד כּמותה, רחוק מעץ ועשב ושביל-אָדם, – עוד ירדפהו סמל האהבה הנאצלת:

רק עב קטנה במרום תרפרף עלי רגע,

תתבונן – וצפה לדרכה דומם.

האהבה היא ילדותית מוגבּרת, התפּנקות עליונה, התחטאות בּחיק “אם ואָחות” בּזמן שהלב והחושים הם בּעצם פּריחתם. בּיאליק, שהוא הילד הגדול, אשר כּל הפּילוסופיה שלו בנויה על תּהייה אלמת מלפני מתּן-דבּור (העמק בּ“גלוי וכסוי בּלשון”), אשר נהמת-חייו השרידה היא: “ובוקר חיי יעברני בּמלוא מתקן הראשון”, – ודאי שהוא גם האוהב הגדול, וגזילת-אהבתו היא מכּתו האַחת והאנושה. האם לא על זאת יבכּה בחדר-עליתו:

את לא-בקש לו ניתן, והאַחת שבקש –

אותה לא מצא.

הפכּו שלהאוהב, המבקש נוחם ופינוק, הוא האָב, הנוטה שכמו לעול, הנותן ואינו מקבּל, תּומך ואינו נתמך, הנוטר בּאמונה את אוצרות המשפּחה ומוסיף עליהם בּיגיעו. אַבהותו הכּבּירה של בּיאליק ניזונה ממפּולת אהבתו השרופה; ובמובן זה כּל שיריו, כּל כּתביו ומעשיו, הם שירי אהבה.