פרוש קצר / יהודה שטיינברג
הרבה תביעות יש לו לשלמה חסיד על הרבש"ע בעולם הזה; אלא שברובן הוא מעביר על מידותיו בוותרנות של נדיבים ומתפייס עם קונו.
במה שנוגע לפרנסה מצומצמת ולקויה לפרקים, הוא נתרצה מכבר; מפני שבעיקרו של דבר הרי יש גם להקב"ה נגיעה קרובה באותו ענין. כשהפרנסה מצויה בריווח, הרי כבוד שבת אחרת ושמחת יום-טוב אחרת לגמרי. הרי אתרוג הגון, אורחים הגונים, נדבה הגונה, הנאה לו יתברך, הנאה לבריות והנאה לעצמו. אלא מאי? נוח לו לרבונו-של-עולם ששלמה חסיד יכבד את שבתו בכסא דהרסנא (דגים קטנים כבושים בחומץ), יברך על אתרוג, שזכה בו במתנה על מנת להחזיר, ובלבד שיהא עני מחוסר פרנסה? אם נוח לו יתברך, הרי נוח גם לו.
לשלוש בתולות שהיו גדלות, כנראה, בלילות, והגיעו כולן פתאום ובבת אחת לפרקן, הוא אינו דואג כלל; מפני שיודע הוא ברור, שאין העיכוב כדעת, ה“פלג” שלו, בשל חוסר נדוניה, אלא פשוט, כל אותם החתנים שדפקו על דלתיו ומשכו את ידיהם מפני חוסר נדוניה לא היו מאלו שהוכרז עליהם בשביל בנותיו ארבעים יום קודם היצירה.
חבל שזוגתו פרידה היא בעלת מוח מטומטם, אינה מבינה בעניינים אלו. היא אינה יודעת, שנישואי בנות הם עניין, ששייך יותר לתיקון עולמו של הקב"ה. דיו לאדם מישראל, שהוא מטפח ומגדל בנים. על השאר ידאג לו מי שהדבר נוגע אליו ביותר.
היא הדיוטית, אין נשמתה מסוגלת לעניינים דקים, יש בה מגסותם של אחיה. ברם גדולים דברי חז"ל: “הנושא אשה צריך לבדוק באחיה.”
ולפיכך היא מצערתו ומטרידתו בטענות ובקטטות, מכרזת עליו “בטלן, בר מזל-ביש.” הכול תלוי, לפי דעתה, במזל. אינה יודעת אשה זו, שאין מזל לישראל.
קשה עליו צערו, שאשה זו מצערתו. היא מעמידה אותו בנסיון.
ולכשתרצה, אדרבה, היא מרבה את שכרו לעתיד לבוא. ויסורים כשהם לעצמם הם ממרקין עוונותיו של אדם, על אחת כמה וכמה יסורים, שיש בהם מעין נסיון.
ולפעמים, בשעה שהשלום שרוי בבית, הוא מהרהר בדבר וחושד אותה, שהיא מתכוונת בקטטותיה לטובתו, לבצר לו חלק הגון בגן-עדן, כדרך שאתה מוצא אצל שטן ופנינה. ואז מתחבבים עליו היסורים, שהיא גורמת לו, וכבר גמר בדעתו לחלק עמה בעולם-הבא חלק כחלק.
במה שנוגע לבריאות הגוף, האי מאי? כלום מבני בניו של עשיו וישמעאל הוא? בעיקרו של דבר, תחתוניות וקדחת שהוא לוקה בהן לפעמים, אינן בכלל מחלות. כאב שיניים והדקירה שהוא חש לפרקים בחזה, בוודאי אינו אלא מיחוש בעלמא. מיחוש הוא מיחוש. אף-על-פי-כן לא קרה עוד, שיהא צריך להפסיק חס-ושלום בשבילם אחת מתעניותיו. ה“פלג” שלו היתה אמנם מטרידה אותו בשכבר הימים במיחושיה-שלה. ואז היה אנוס ל היזקק לרפואתה, מפני שאז עדיין לא היה להם זרע של קיימא. ולפי דעת רופאים היתה למיחושיה שלה איזו זיקה למניעת ההריון. אבל עכשיו כשיש לו, ברוך השם, בנים ובנות, כבר אין לה עליו פתחון פה.
על הכול הוא מוותר לפני קונו, אך על חילול כבודה של כנסת-ישראל אינו יכול לוותר. ולפעמים שהוא בא על זה לידי התרסה במחשבה כלפי מעלה.
ויודע הוא, שסופו יורש גיהנום, ושהרבה צדיקים ואפילו נביאים נענשו על עוון זה. ואף-על-פי-כן כשהוא מגיע להרהורים ממין זה, אינו יכול לכבוש את יצרו. הוא מטיח דברים ומתריס במסירות נפש.
מתרעם הוא לפעמים על מידותיו של הקב"ה, שהצריך את ישראל בפרנסתם לאומות –העולם. ובזה נתן פתחון פה לרשעים שבהם להיות מונים אותנו במה שמונים, אחר שהם אינם מבינים את עמקותו של אותו ענין ותמציתו של סוד הגלות, שהיא יותר לטובתם ולתיקונם, משהיא לרעתנו ולענשנו.
וכאילו בכוונה מאת ההשגחה, כדי להעמידו בנסיון קשה, נגזר עליו להיות חנווני קטן בין שני שכנים נוצרים. אחד מימינו, בעל חנות גדולה, ואחד משמאלו והוא סנדלר פחות ושיכור.
תינח, כשהחנווני הנוצרי מתכוון תמיד לצערו ולגרום לו נזק, הרי ענין פרנסה נוגע בדבר. לכשתרצה הרי יש לו במקצת צדקה על זה. יודע שלמה בעצמו, שהוא בחנותו הקטנה גורם היזק לחנווני מגוהץ זה. הלז צריך להכין סחורה הרבה למלאות את הריקניות שבחנותו הגדולה ולשלם עליה עיסקא. צריך הוא לשפר את חנותו במאורות הרבה, במשרתים רבים ובעצמו צריך הוא ליהנות מן העולם הזה כאדם, שאין לו חלק בעולם-הבא, הרי שאנוס הוא להגביה את המקח על סחורתו כדי שירוויח כל צרכיו. מה-שאין-כן לאדם מישראל כשלמה חסיד. כלום מה צריך לו? קצת סחורה הוא מביא בעצמו על שכמו בכל לילה מן החנויות הגדולות שבעיר. צרכי ביתו אינם רבים. דיו בפת קיבר לימות החול, חלות סולת לשבת ויום-טוב, שכר לימוד בשביל בניו, קצת בגדים נקיים כדי שיעור כבוד הבריות, צריך שלמה למכור בזול, מפני שאם לא כן, מי פתי יעזוב חנות גדולה ומשופרת כזו של שכנו, ויסור אל חנותו? והרי הוא מזיק לאותו השכן וגורם שנאה לעצמו.
כל זה ניחא. אבל כשמגוהץ זה מתנפל עליו בקטטות ובזיונות, מפני מה הוא כולל עמו ביחד את כל היהודים בקללה אחת? כאילו על דעת כל היהודים הוא עושה מה שהוא עושה?
בינו לבין עצמו הוא מתוודה, שלפעמים מתעקשים הטרחנים שבקונים כל-כך על המקח, עד שהוא אנוס להוריד מכפי מה שעולה לו בעצמו על חשבון בירורי המידות ו“איפה ואיפה.” צער הרבה גורמת לו הכרה זו. יודע הוא שבעולם האמת אין טענת אונס נשמעת. חייב אדם לקיים את התורה במסירות נפש. בודאי כבר מציתים לו מקום בגיהנום על עבירה זו.
וסוד זה מתגלה לפרקים בחוץ. ושוב, “יהודים רמאים.”
כאילו לא כתבה התורה אצל אבן ואבן, “אני ה'.”
וכאילו אין חבריו מתקוטטים בו בקלויז על עוון זה.
גרוע הרבה מן החנווני הוא סנדלר שיכור זה, בין שהוא יוצא מחנותו בכעס על שאין זוגתו חפצה לתת לו בהקפה, בין שהוא נתפס שם על דג מלוח גנוב, בין שהוא מכה את אשתו מתוך שיכרות – הוא מקלל את היהודים ואת היהדות, כאילו הם שחייבים בכל זאת.
וילדים יש לו הרבה לאותו סנדלר. והם מרוויחים אצלו חתיכות חלה בשבתות השנה, בשכר שמסירים את המנורות מעל השולחן, ואוכלים הם את החלה בחיפזון ולתיאבון, ואף על פי כן, כשהם מתקוטטים בילדיו, הם מכריזים, שהיהודים מרעילים את ילדי הנוצרים בחלת שבת.
בימי הפסח הם נמנעים מלקבל חתיכת מצה משום חשד דם, שהם חושדים באותה מצה. ואף-על-פי-כן כשעולה הדבר בידם לגנוב חתיכה מאותה המצה החשודה, הם גונבים ואוכלים.
וחלונות פתוחים מבית הסנדלר לחצר המשותפת נגד חלונותיו של שלמה. וילדי הסנדלר רוכבים על ספי חלונותיהם, מרימים אגרוף כלפי הילדים המביטים בעד חלונותיהם שלהם.
“את כולכם נשחט, את כל היהודים.”
ומעבירים הם באצבע צרדה על צואריהם שלהם להראות לילדים המבוהלים את אופן השחיטה.
ויודע הוא שלמה, ששקר הדבר. את כל היהודים לא ישחטו. אין זה בגדר אפשרות. מן השמים עיכבו. אבל אותו העלבון. הוא אינו יכול לנשוא עלבונה של האומה.
“שמא באמת הפקר אנחנו לכול?”
והילדים מסתכלים בו ברתת ובמבטים תבעניים. והוא מסתמק ומתבייש להביט בפניהם.
“רבונו של עולם,” הוא מתריס וטוען, “נוח היה לפניך להקל מעל הגויים עולה של תורה ולהתיר להם את הכול, את הכול. הרי זה רצונך. ומי יכול לעכב על ידך? אבל כלום מה חייבת בזה כנסת ישראל? עלבון זה מפני מה?”
ובחג השבועות, כשעמד בקלויז קודם קבלת התורה להתפלל שמונה עשרה בלחש, והגיע ל“אתה בחרתנו,” הגיעה התרסתו לאותה מדרגה, שהיא יכולה להגיע בלב חסיד אמיתי העובד את בוראו מאהבה.
“אתה בחרתנו ללעג ולקלס.”
“רוממתנו מכל הלשונות כדי שיסקלונו באבנים, ברוק שבפיהם.”
והשתקע שלמה חסיד בעצבות נוראה, ולא יכול לכבוש בעד דמעותיו, דמעות עלבון, דמעות צדיק עלוב.
ומתוך עצבות עמד לקרא “אקדמות” בצבור. והוא קורא מתוך אונס. אינו מגביה את קולו כשיעור. מתכוון הוא להכעיס את המלאכים באמירה זו. לאותו הניגון המזרז, המזכיר שיר נצחון של חיילים, הוא מערב בכוונה שבר-יבבה ויוצא לו שיר של פגעים.
וכשהגיע הקהל לפסוק: “יקרא ויאה את אין תערבין למרוותא,” (*“את היקרה והנאה! אם תתערבי [בנו לקבל] מרותנו”) שאגו הציבור בקול יוצא מתוך לב רחב, קול מכיר את ערכו. הקול חדר אל לבו של שלמה.
כעין ניצוץ של אור הנעלם נתלקח בתוך חשכת לבבו.
הוא מבין עכשיו את כל אותן הטענות, שהללו טוענים על ישראל. לכל אלו יש פירוש אחד קצר, שבעל האדמות הבינו במלואו. “יקרא ויאה את אין תערבין.”
ולא קשה עליו הדבר לסלוח לכל אלו הגסים, שאינם יודעים לבחור לעצמם מבטאים הולמים את מחשבותם.
ומתפלא הוא על עצמו, שלא הבין את העניין על בוריו עד עכשיו.
ב“אתה בחרתנו” של מוסף השיג עוד יותר.
ואחר התפילה התפייס עם קונו והלך לביתו לקיים מצוות “ושמחת בחגך.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.