א.    🔗

נער בן שתים-עשרה שנה הייתי אז ובפנת-חדר אפלה התפללתי לאלהים, התפללתי בחם-נפש רב, באמונה עזה. אמי היתה גוססת, והרופאים כבר נואשו מחייה; אך נפש הנער התמימה האמינה בכח התפלה, כי מסגלה היא לחולל נפלאות…

פלא לא נעשה, תפלתי לא הועילה, ולמחרת היום ההוא בבקר כבר לויתי את אמי למעון-עולמה; אולם גם בקרב הנפש המדכאה, בתוך קדרות-היגון, כנגה הקשת בין העבים השחורים, הזהיר רעיון-נחומים: רק הבשר הנפסד יורד לשחת, אך הנשמה הנצחית עולה למרום. – ובקריאת קדיש-היתום כונתי להמציא לנשמה היקרה הזאת מנוחה נכונה בצל כנפי השכינה!

**

עשר שנים עברו ואני ישבתי עוד הפעם על יד מטת גוע יקר. אבי היה גוסס והרופאים כבר נואשו מחייו; אך אני לא האמנתי עוד גם בחכמת-הרפואה באמונה שלמה: מי יודע, התנחמתי בלבי, אולי שגתה הפעם במשפטה החרוץ?…

חסר-אמונתי גם הוא לא הועיל לי, ולמחרת היום ההוא בבקר כבר בכיתי על מתי; אך בקרב הנפש המדכאה, בתוך יגון-האבל המר לא היה עוד כל רעיון-נחומים. פעולת-החיים פסקה, מן הרגע ההוא תחל התפרדות החמר ליסודותיו" –

וקריאת הקדיש היתה בעיני מנהג חסר-טעם!

 

ב.    🔗

עלם בין שמונה-עשרה שנה הייתי אז, ובהם-נפשׁי לא הרגשתי, כי צנחתי מעל מוֹשבי ואכרע על ברכי לפניה…

דממת ליל-אביב ועצי-פרי בנצתם היו מסביב לנו. שמים טהורים, ירח-כסף וכוכבי-ספיר – ממעל לראשינו, ובקרבי – נפש זכה בלי כל כתם תאוה, אהבה טהורה בלי כל הרהור רע ומחשבה זרה –

אז שחקה היא על חלומותי!

**

בן שלשים שנה הייתי ואחרי חשׁבונות רבים החלטתי, כי עת היא לכרוע ברך לפניה ו“לבקש את ידה”…

מסביב לנו היתה גם הפעם דממת ליל, ממעל לראשינו השתטחו שמים טהורים, התהלך ירח-כסף וכוכבי-ספיר ניצצו; אך בקרבי היתה נפש מלאה כתמים שחורים, דמיון מסבל בזכרונות לא טהורים ולב מלא הרהורים רעים ופניות רבות –

אני שחקתי על כחש עצמי והיא הקשיבה לדברי בכל לבה!

 

ג.    🔗

מי אָשם?…

האשם אנכי, כי רגש היופי לא מת בי בנבול הפרח, אשר קטפו ידי?… האָשם אנכי, כי בעת אשר טרפי הפרח נבלו וקסם צבעיו הנפלאים חלף – בעת ההיא לא שנה טעמי, לא שונו תביעותי?…

האָשם הפרח, כי ממגע ידי הגסה קמט ויבול?… האשם הוא, כי יבש מנשימתי הבוערה וטרפיו הכמושים לא יענגו עוד את העין בצבעים נחמדים?…

 

ד.    🔗

…והמים מכּסים את-כל מסביב, מציפים כל הרחובות, ממלאים את כל המרתפּים, שוטפים וחודרים אל כל המעונות שבשפל – מתי פרצו המים ועד מתי ישטפו עוד – אין איש יודע: אולי מעולם הם, אולי עד עולם לא יחדלו?… רבים אומרים כי היו המים עוד לפני שנים רבות, היו עוד גם אז כאשר היתה כל העיר רק מערות-עפר ומחלות-אדמה… רבים משערים, כי בימים הקדמונים ההם היה עוד שטף-המים הזה יותר חזק ורחב מאשר בימים האלה; ולעומתם מחליטים רבים את ההפך, ומוכיחים כי המים הולכים ומתגברים עוד…

…ואמנם עוד מכסים המים את כל מסביב: יש אשר נראה כאלו הם הולכים ומתגברים, ויש אשר נדמה כאלו הם עומדים וקופאים – ואולם אם כה ואם כה אינם הולכים הלך וחסר!…

הם מציפים כל הרחובות, ממלאים את כל המרתפים, את כל הדיוטות התחתונות –

והיושבים בשפל טובעים למאות ולאלפים, טובעים ואובדים בנעריהם ובזקניהם… רבים צוללים ואובדים דומם, רבים נאבקים ומתאמצים להמלט; ואולם רק מעטים נמלטים, נמלטים והם שבורים ורעוצים כלם…

המונים המונים טובעים ואובדים –

ומראה הטובעים והאובדים, מראה הנאבקים ביאוש מר, מראה הנמלטים שבורים ורעוצים – כל המראה קורע-הלב הזה מעורר את רחמי המאושרים השוכנים בדיוטות העליונות, ורבים מהם מתעוררים לבוא לעזרת הטובעים: אלה מורידים סלמות ומשליכים חבלים ממרום שבתם אל האמללים, הרוחשים ונאבקים בשפל, ואלה מכינים המון דליים ושואבים בהם את המים…

בחבלים וסלמות נעזרים מעטים, יחידים – ואלפים עודם טובעים ואובדים!

בדליים שואבים רק את המים אשר באחד המרתפים, בפנה קטנה אשר באחת הדיוטות – וכל חמר המים הרב ברחובות לא יצער כלל!

…המים מכסים את כל מסביב ואלפי נפשות טובעות; טובעות ואובדות בלי חשך, בלי קץ –

ורבים מן העומדים במדרגות העליונות נוכחים, כי שוא עזרת החבלים והסלמות; שוא עמל השואבים – רק עצה אחת ישנה: להרוס את כל טורי הבתים הגבוהים, להסיר פעם אחת את כל הדיוטות העליונות, אז יהיה די מרחב למים להתפשט…

…בניני-ענק נהרסים וחמר-הבניה נופל בכל כבד משאו על הרוחשים והנאבקים בשפל: הם נחנקים ונרעצים למאות ולאלפים –

ונאקות-המות אינן פוסקות!

 

ה.    🔗

טפה אחרי טפה נופלת מכוס-החיים המרה על לב המשורר החם; בתוך החם מתנדפת טפה אחרי טפה ועולה בדמות אד למעלה ורסיסי האד הדקים חוזרים ומשתפכים, חוזרים ומתלכדים לטפות טפות של דמע על עפעפי המשורר!…

וטפה אחרי טפה נופלת מעיני המשורר, משתפכת אל כוס-החיים המרה, וכל דמעה ודמעה ממתיקה הרבה מן המרירות אשר בכוס-החיים: זאת היא הסגולה הנפלאה אשר לדמעות המשורר המרות!…

**

ענן כבד עולה ומריק את שפעת מימיו על פני האדמה –

רבים מאגלי הגשם יורדים על אדמה מלחה, רבים נופלים על גרעיני רקבון ונפסדים; אולם לא מעטים מהם יורדים אל חיק אדמה שמנה ופוריה, פוגעים בגרעיני-זרע מלאי-כח חיים: אגל הלחלוחית היורד מלמעלה מעורר לתחיה את הכחות הספונים למטה – ומעפר-יציץ פרח נחמד לעין, יגדל פרי נעים לחך!…

ושירות המשורר כגשמי-ברכה מרעיפים –

אם אלפי רסיסי-רגש יורדים על לבות-אבן ואובדים, אם עוד אלפים נפזרים לריק – אך לא מעטים בהם פוגעים בנפשות מסוגלות ומעוררים לתחיה את הרגשות הזכים אשר היו ספונים שם במעמקים…

אכן לא לשוא יורדים גשמי-הברכה –

לא לשוא חי ופועל המשורר!!

 

ו.    🔗

מחלה זעומה היא השחפת –

אלפי רבבות יצורים קטנים מתמידים בעבודת-ההרס הזאת, הראה הנפסדה הולכת ונמקה בלי-חשך וחכמת-הרפואה חסרת-כח היא לעצור בעד הרעה: הראה תמק ועמה יחד יתמו החיים!…

ולפני לא אדם חי, רק שחיף-עץ יבש, שלד עצמות נחרות, והשׁלד הזה מזדעזע ומתעות כלו בפלצות-שעול נוראה; אך כמעט יונח לו עד ארגיעה, והוא שופך לפני את שיחו ומרציא לפני את מערכי-לבו, את מחשבותיו, אשר הוא חושב לימים הבאים –

הוא מאמין בחייו, ברפואתו השלמה!…

…היועיל בטחון-הרוח העז, אם בחמר אין די-כח?!…

והכרת-האמת המרה מרה שבעתים למראה הבטחון העור!

 

ז.    🔗

אביב נעים היה אז… כמה נצנים פרחו, כמה רוחות-עדן נשבו, כמה ימי-אורה נראו לפנינו –

והוא היה גוסס, רגעיו היו ספורים ונשימתו האחרונה קרוֹבה!…

– אלון צעיר נגדע!… עוד לא הספיק לחיות, וכבר נגזר עליו למות!

ואנחנו הבטנו אליו ברחמים רבים, ברגשות-צער עצומים:

מה נורא הדבר, למות בנוער, להאסף בעצם ראשית האביב!…

…ועל גל קברו כבר עלו עשבים… רוחות-האביב הזכים התחלפו בסערות-צרה קשות, אשר הכחידו את הנצנים הרכים בראשית-פריחתם, ותחת ימי-האורה, אשר חזינו לנו, באו ימים מעוננים, קודרים וקרים –

נלאים וזועפים, נואשים ונחשלים הננו מביטים לאחרינו, וזוכרים בימי-הבציר הקודרים את ימי-האורה החולפים:

מה נעים, מה רב האושר להאסף בעצם ראשית האביב!…

 

ח.    🔗

הלילה אָפל בלי נגה, היער סגור בלי מוצא – ואני הולך ותועה… ממעל נשמעה רק יבבת הרוח בצמרות העצים, מעברים עולה יללת הזאבים הרעבים, המשחרים לטרף…רגלי הבצקות והכבדות נגפות בשרשים בולטים, נאחזות בסככים סרוחים; בגדי נפרמים ופני נשרטים בעפאים כסוחים, בקוצים דוקרים; אני נופל במהמורות, נכשל בתללים וכחי הולך ואָפס – אך אני מאסף שארית כחותי והנני נופל וקם, קם והולךְ…

אני הולך לקראת הנוגה, הנראה לי מרחוק. אני הולך, אף כי נגהות רבים כבר רמוני, אף כי פעמים רבות כבר ראיתי ונוכחתי, מה הוא הנגה הזה, אשר אליו אנכי שואף –

ואני הולך והולך, הולךְ ומקוה, הולךְ ונוֹכח כי משאת-נפשי – נוגה עץ-רקבון!…

 

ט.    🔗

את החרף אינני אוהב –

גם בזהר השמש הקר על פני מכסה השלג הצח, המשתרע ברחב אין-קץ, גם בנוגה הירח וכוכבי-הספיר בחוג שמים טהורים ממעל על בדולח-הקרח – בכל ההוד הנפלא הזה נפשי מרגשת קפאון-מות נורא.

את הקיץ אינני חומד –

בחום הרב, באויר העב והקופא, בשדות המלאים בר, בעצים המסובלים פרי, בנהר השוטף לאטו – בכל שקט-הבטחה הזה, בשפע-הברכה מסביב נפשי מרגשת פנוק-לאות ועיפות-תרדמה!

וחליפות תכופות: קדרות עבים אחרי זיו שמש, חום צח אחרי מטר סוחף, רעמים וברקים מתחלפים בבקרים בהירים, בערבים שוקטים – את כל אלה אני אוהב, חומד בכליון נפש:

זה הקסם הנפלא אשר לאביב, המלא חיים רעננים!

 

י.    🔗

הנפילים היו בארץ –

ומלמדנו ספר לנו, כי אלה היו מלאכי-מרום, אשר השלכו ארצה ולבשו להם גו ובשר: אכן הרבו לחטוא מכל בני האדם!…

גם רבי, גם חברי הטעימו בשמחה מיוחדה את המוסר היוצא מזה, כי מלאכי-המרום אינם טובים באמת ממנו קרוצי-החומר; אך אנכי לא יכלתי לשמוח בשמחה הזאת: נפש-הילד התמימה בי השׁתתפה נגד רצוני בצער המלאכים-הנפולים והגיון-הילדות הרחוק מהתחכמות לחש לי בלי-חשך:

– במה אשמים הם, כי בהיותם נבראים לשכון במרום, נתנו אחרי כן בשפל?!…

**

מאז עברו שנים רבות –

ויום יום אני רואה לפני מלאכים-נפילים, שחטאם בא מאסונם, כי נתנו בשפל; אך נפש-הילד התמימה כבר נהפכה לאחרת…

…בלי חמלה וחגיגה הנני רומס ודש את הנופלים האמללים!

 

יא.    🔗

נער הייתי אז, והרבה היה בי מה שאין עוד עתה: בטחון בכחות-עצמי, אמונה בסגולות-החיים ואהבה רבה אל בני-האדם –

בבטחוני הייתי חוזה לעצמי עתידות נכבדים, הייתי מדמה בנפשי כח לחולל גדולות, לתקן עולמות…

באמונתי הייתי רואה את החיים מלאים אושר ונחת, ואת בני-האדם – טהורים ומרוממים, נעלים וטובים מאד…

ובמדה שאהבתי את הטובים-הרבים, במדה זאת שנאתי, תעבתי את הרעים-היחידים: הם היו בעיני עוכרי-החיים, המקלקלים בתאות-זדון, ברצון-רע את סדר-החיים הטוב והמתוקן!…

נפשי היתה מתגעשת, כל חושי בי היו מתעוררים, מתמרמרים מאד –

– מי יתנני נואם כביר-כח – הייתי שואל בנפשי – והייתי לקטיגור קשה!…

**

מאז שוניתי הרבה, הרבה מאד –

הנה זקנתי וכבר חדלתי מבטוח בכחות-עצמי, חדלתי מהאמין באושר החיים, ואל בני-האדם… לא, טוב לי כי אחריש ולא אכנה בשם את הרגש אשר אני מרגיש בנפשׁי לאלה!…

ואני רואה יום יום לא רעים-יחידים, לא עושי-עול מעטים ויוֹצאים מן הכלל; אולם נפשי איננה מתגעשת עוד בקצף על הנעשה, חושׁי אינם מתמרמרים על העושים –

– מי יתנני נואם – הנני חושב בתוגת-יאוש – מי יתנני כביר-כח-לשון והייתי לסניגור!…

 

יב.    🔗

…ולי נדמה, כאלו הנני רואה עוד עתה את העינים ההן –

ההיו כחולות, אם אמוצות או בעלות-צבע אחר? – את זאת אינני זוכר עוד, ומי יודע, אולי גם אז לא התכוננתי לזאת; אך העינים ההן היו גדולות, בהירות ושוקטות, הן היו עיני-ילד, אשר נשקפה מהן נפשׁ רכה ותמימה…

אלה העינים, התלויות בי, לבבוני והרגיזוני גם יחד, ואני לא הנחתי לנפשי חשבון, על מה ולמה כל זאת; אך במדה אשר נפקחו העינים, במדה אשר הביעו יותר תחנונים ופחד-תמהון – במדה זאת גברה בקרבי התשוקה לדבר עוד, להריק בשטף-דברים את כל הרעש, אשׁר נאצר בנפשי פנימה מהמון מסות-חיים מרות במשך שנות-צרה רבות!…

…ולי נדמה, כאלו הנני רואה עוד עתה את פחד-היאוש הנורא, אשר הפיקו העינים הפקוחות – יאוש ילד בוטה, אשר הבין פתאם את אשר לא שער לפני רגע…

ואני הייתי האכזר, אשר חבל את התמה הבוטחה הזאת!

 

יג.    🔗

היא היתה ילדה עליזה ושיחתה – פטפוט-ילד עלז וריק. דבריה נגעו לענינים פחותי-ערך: למגבעת רעותה האחת, לשמלתה רעותּה השניתּ, לסכסוכי-האהבה אשר למודע האחד ולזרות המנהג אשר למודע השני… וכל המשפטים האלה היו על פי רושם-הרגע, בלי כל פלס-הגיון, בלי כל מחשבה עמוקה; אולם גם חפץ לא היה לי באלה: צלצלי הקול עצמם היו ערבים לאזני, עליצות השיחה שעשעה את נפשי ותרועת-השחוק המלאה חדות-עולמים היללה גם בי קלות-דעת ושכחת-דאגה –

אני אהבתי את הילדה העליזה הזאת!

**

היא היתה אשר חושבת מחשבות המשפט ושיחתה נסבה על ענינים חשובים ורבי-ערך… דבריה נאמרו בדעה מתונה ומשפטיה היו מפלסים היטב בהגיון מדויק; ואולם כל היתרונות האלה לא מלטו את נפשי מרגש שממון כבד, והשממון הזה התחלף מעט מעט בקוצר-רוח, בהתרגזות הולכת וגדולה –

רגש אהבתי כבר היה אז נחלת העבר!

 

יד.    🔗

שעת-בין-ערבים נפלאה אחרי יום-אביב צח ונעים היתה אז –

אנחנו היינו עולים זמן רב במשעול-חול צר ונפתל, ופתאם עמדו רגלינו בקצה שפת-נהר תלולה, על כיף-סלע לא-רחב, הבולט מצלע השפה!…

מתחת לרגלינו עלה שאון מים זורמים ומקלחים על פני צורים ושברי-סלעים, אך לנגד עינינו היתה שפעת-מים נחה ושוקטה, המזהבה כלה מנגד החמה השוקעת; ומעבר לנהר, מקצה האופק נראו בדמדומי-הנשף בבואות לא-ברורות כעין מגדלי-ענק גבוהים, אשר ממעל להם מתאבכים לאטם עמודי-עשן בדמות ערפל כחול וכבד המעורב בנוגה חכליל…

… בכל מסביב היה שקט ומנוחה, רק מתחת לרגלינו נשאו ויקלחו המים הזורמים על פני צורים וכיפים!

 

טו.    🔗

רק חלק מצער, מצער מאד מהרף-עין של הנצח! – וכמה מאות, אלפי ימים ארוכים, כמה רבבות שעות עמל במדת חיי-אדם! –

אך רק מעוף אחד קצר, טיסה אחת קטנה ברחבי אין-סוף – וכמה אלפי רבבות מילין, כמה מרחק נורא במדת העולם השפל!

ועוד מצלצלות זכוכיות נפצות… עוד שריקת הוללים פרוצה מחרישה אזנים, מדכאה נאקת חללים נמוכה.

ונשמה קלה, משוחררה מבית-המרה, עולה, מתנשאה אל על…

– – הרבה, הרבה פרכס הגוף, פרכס בכל עז ולא נתן לנשמה הקלה לצאת.

אולם כח האגרוף חזק, די אונים בו לנתק אסורי הגוף הכבד, המקשרים את הנשמה הקלה!

… והיא משוחררה, מגביהה עוף, מתנשאה.

עד כס אל-הנקמות…

"נקמה, בתי, נקמה למעניך?…

נוראה היא נקמתי… מוסר קשה משאול…

הם יבינו את אשר עוללו".

… עוד רק מעט, כהרף-עין!

והרף-עין של הנצח – כמה מאות בשנים, כמה דורות ארוכים במדת חיי האדם – –

––––––––

ומכם אל-נקמות עד רום כסא אלהי-סליחות רק טיסה אחת קטנה במרחב אין-סוף – מרחק נורא בלי שעור במדת העולם השפל…

 

טז    🔗

“הסנה בוער באש”.

כלו כסוח ויבש… האש הגדולה להטתו, החריבה לשדו, הפכה אותו לאוד עשן… ומסביב לו המון סנאים רעננים, מלאים לח, לשד חיים – צומחים ועולים, גדלים ושוגאים…

“והסנה איננו אכּל”.

מאות, אלפי שנים חולפות… דורות סנאים לעשרות, למאות מתחלפים… צצים מעפר, צומחים וגדלים, חיים ונובלים.

רק זה האחד עומד…

גם צמח לא יצמח, כי זה אלפי שנים אשר להטה האש את לחו.

וגם נבול לא יבול: הוא איננו אכּל…

 

יז.    🔗

הנפש מתעלפת מהחם הגדול, קשה מנשוא את האויר העב והכבד, המלא ריח גפרית…

והשמים מתקדרים ומתקדרים, העננים הכהים והכבדים נראו כזוחלים על הארץ.

זועה קרובה!

וצפה מצפים לה, כי תבוא מהרה…

כי יבריק הברק והרעים הרעם – ורעש האויר יטהר…

ובדמיון מצטירים: אויר זך ומצונן, ריח צמחים רעננים, אֵד אדמה רטובה וקרירות קלה, משובבת-נפש.

עד מתי עוד לא תבוא הזועה? – – – – –

– והיא התרגשה, באה…

לא מעט ההרס, רבות השמות מסביב.

אלוני-חסן מגודעי-ענף מוטלים לארץ..

גזעי-נער עקורי-רעש מוצעים מסביב…

קמת-ברכה מוכת-ברד שחה לעפר…

והחם הולך וגדול, הולך ורב השרב: האויר העב והכבד קשה מנשוא…

…על מה נגדעו אלוני-החסן, נטשו לארץ גזעי-הנער הרעננים?

ושדות-תבואה ברוכים למה חבלו בזועה?!…

 

יח.    🔗

– – – הם התהלכו יחדו, שניהם עמדו על ראש גבעה תלולה לחוף נהר רחב, הברוך בשפע מימיו הכבירים – –

ולזה גם לזה נפש רכה, נשמה סגולה, הנוחה להתפעל ולתפוס כל רשם דק –

אולם עיני האחד נטויות אל על, משוטטות במרחבים רחוקים –

– – – לפניו מחזה שקיעת-חמה נפלא… ירכתי-אופק מופזות, שכבות-שכבות של עבים קלים, מרובי-גונים, ושפע מי-פז כמראה גלים רחוקים מתגלגלים בהמיה דקה, נעימה כלחש-סוד-אהבה –

ונסוך-קסם משירת-הטבע הרוממה עמד כחולם בהקיץ, חולם ומלא-חדוה –

– – – ברגעי חרדת-קודש אלה –

ובעמקי הנפש הרכה והעדינה הלכה והתרקמה, הלכה והתגלמה שירת-שבח עליזה לכבוד ההרמוניה הנפלאה, הרמונית-הטבע הנאדרה, אשר אין ערוך ליפיה, להודה – – – – – –

**

ועיני השני נטויות למטה.

מתחת לרגליו השתרעה בשפל עיר רבת-המון, רבת-מרכולת –

ושם בשפל רחשו המונים-המונים, עבדו, עמלו –

– – – טבולות במים עד ברך, כפופות על עבודתן עמדו כובסות שוטפות לבנים… בשרן האדים, הפך כחל – וממקומן לא תמושנה… שכמן כבד, גבן כאב, שדרתן כמו התפקקה – וקומתן לא נזקפה –

ועמוסי-סבל, אשר לא נראו כמעט מתחת לסבלן, הלכו כפופים, נשאו משאם בכתף –

ומושכי-עול, מעונבים בחבליהם משכמם עד מתנים, צעדו בכבדות ורגליהם היחפות נקפות, מחוצות מחלוקי-אבנים חדים.

והמונים-המונים כחושי-גו, דלי-פנים, עטופי-סמרטוטים מביטים עוד בקנאה אל עמוסי-הסבל, אל מושכי-העול –

כמשק נחיל-דבורים עולה ההמולה; בה מתערבות, משתפכות גערות נמרצות של מפקחים, אנקות עמלים עצורות, אנחות כבושות, אנחות רעבים, המצפים לעבודה ואין – – –

ועד עמקי הנפש הנרעשה נחת צער עצום, צער רחב, עמוק כים –

– – – וברגעי הסתכלות אלה – הלכה והתרקמה, הלכה והתגלמה שירת-יגון נמרצה, שירה מרה במרירות-החיים, אשר חוללתה.

 

יט.    🔗

ארבעים יום וארבעים לילה ישב המחוקק – איש-האלהים על ההר; לחם לא אכל ומים לא שתה, כי היו כל מעיניו בשני לוחות-העדות –

הנה הם לפניו, ערוכים בכל להיות נתונים לעם-סגולה –

והשב בן-השמונים מחליף כח; דמיונו כבן-נעורים עליז חיים… בעיני-רוח צופה הוא למרחוק, רואה בחזון עם-סגולה, מלא רוח דעת טהורה –

עם חכם, אשר לא יתעה בהבלי אלילים –

עם צדיק, אשר לא יחמוד איש ממנו את אשר לא לו –

אשר לא יגנוב, אף לא יתאוה מכל אשר לרעו –

לגר בשעריו לא יציק, כי יזכר את הימים, אשר היה עבד בארץ מצרים –

ואת יום השבת יזכר ושמר לקדשו, למען אשר כמוהו ינוחו גם עבדו ואמתו, שורו וחמורו – – –

הקומה הגבוהה נזקפת, ראש-השיבה מורם, ומבריקות, מבריקות מאד העינים הגדולות –

“חמלה לכל נברא, חמלה לכל יצור, אם קטן ואם גדול הוא!” – –

וקול אדיר קורא ככה, מרעים נוראות:

“לך רד… שחת עמך!” –

ורגע אחד מתפוצצים כל מגדלי-הדמיון הנשגבים, נגוזים כל מחוזות-הקסם הנפלאים –

מפסגת ההר יורד זקן כפוף-גב, נטוי-ראש לארץ… ושני לוחות-האבן מעיקים עליו בכל כבד משאם –

האם לכתף איש אחד נטל כבד כזה?

רק עם כלו, עם עצום ורב יעצר כח לשאתו, להעבירו בשלום בין עמים רבים, אשר דעת לא יחפצו –

אולם איש-האלהים כביר-הרוח איננו נואש עוד מתקותו. הוא יורד ויורד, ועומס משאו היקר והכבד – – – – – – – – – – – –

והוא בתוך המחנה.

לפניו עגל מסכה, מסביב מחולות –

ופרוע העם, פרוע כלו; אין אחד בהם פונה אל מחוקקם, אל הרם והנשגב, אשר הביא בידיו – – –

מה כח איש אחד, כי יעמיס על כתפיו נטל כבד כזה? – – –

– – – ולוחות-האבן השלכו בחמת-רוח ארצה.

 

כ.    🔗

פרחים – רק פרחים!…

ואני מבין היטב ויודע ברור, שאם לא יבולו הפרחים ולא ייבשו ולא יכמשו טרפיהם הענוגים, אז לא יצמח ולא יגמל כל פרי עד עולם; – אולם מראה הפרחים הנובלים מאדיב את נפשי ומעורר בקרבי רגשות עצב רבים, ואני מביט במנוד-ראש אל טרפי הפרח המקומטים והנושרים אחד אחד.

פרי בשול יהיה –

ואני אוהב פרחים, רק פרחים!…

 

כא.    🔗

וזה הפרח, מה נחמד, מה נאוה מראהו! חן צבעיו הענוגים מלבב אותי, ריחו הנפלא עולה באפי – נפשי עורגת אליו ושואפת לקטוף אותו.

עוד רגע, וידי שלוחה אליו, עוד מעט והיא נוגעת בו.

ולבי נע פתאום, מתפלץ כלו. הנני יודע, כי ממגע ידי יועם טוהר הפרח בן-רגע, והוא יבול מנשמת אפי הלוהטת.

עיני מביטה בתאוה אל הפרח הענוג –

ולבי לא יתנני לגעת בו בידי הגסות!

 

כב.    🔗

עוד לא רחוקים הימים, רק זה מעט היה הדבר –

ולא דרור אחת נגלתה אלינו: הן דרור אחת, לא תביא, כידוע, את האביב!… בוא באו דרורים רבות, כלן עליזות, מלאות חדוה, ששות לפרוש כנף ולמריא במרום…

רבים האמינו, כי הנה זה בא האביב!…

ופתאם – התקדרו השמים, חשכו הימים וסופות-שלג התחוללו…

אנחנו הן הרגלנו לחורף, הסכנו לסבול קרה, לשאת צנת שלג; אך הדרורים לא נסו באלה… הן הסכינו לחום צח, לאור בהיר… הן לא יכלו נשוא; קפאו יחדו מקרה…

הדרורים האמללות קפאו, – האמנם עוד לא בא האביב?

 

כג.    🔗

… ושם חורשה קטנה בקצה גבול יער עתיק-ימים, העצים רכים בה וצעירים, רק זה מעט עלו מעפר מטעם… גם זמיר מפליא-שיר לא שת עוד קן לו, לא אוה מושב בחורשה; רק צפצוף אפרוחים, אשר זה לא כביר נבקעו מביצתם, עולה מבין הסבכים נשמע בין העפאים.

וקול המזמרים הרכים דק מאד, שירתם אינה שלמה עוד.

אך עתידות מי ינחש? מי יגיד הבאות מראש?

ועורב זקן, עורב שחור כפחם נגלה על ראש אמיר. צוחתו המבשרת-אד ממלאה את כל החורשה.

מות! מות! צורח העורב הזקן.

וגרון העורב רחב, קולו חזק, מרגיז-לב ומפיל-אימה…

מפניו נחתים המזמרים הרכים, נבהלים ונדמים.

…האין מי שילבין את העורב הזקן, השחור כפחם?

האין מי שיהסה את צוחתו המבשרת אד?

 

כד.    🔗

נרות רבים כבר כבו, מאורות גדולים נאספו; רק נר אחד, קטן וזעיר, דולק עוד, – פתילה אחת, דקה מן הדקה מהבהבת.

“וכשיכבה הנר הזה, כשתכלה הפתילה – ותם הכל!…”

מתי שמעתי, ומי השמיע את זאת – לא אדע; אך יודע אני, כי אמת נכון הדבר.

ורוחות חזקים נושבים על הנר האחרון, סוערים לכבות את הפתילה המהבהבת… האור נע, רועד, דועך…

…האמנם יאָסף עוד מעט גם זה? האמנם הכל תם, בא קץ לכל?!

 

כה.    🔗

על מצחו החור כבר חרת המות:

“לי אתה – – – –!”

…והוא קרוב גם ללבי, קרוב – אולי הרבה יותר, מאשר לאחרים; אפס כי הם אינם רואים את אשר אני רואה, הם אינם מעלים גם על לבם את אשר אני יודע ברור.

הם מאמינים ברפואה קרובה – ואמונתם מאמצת ידיהם לעשות, לעבוד ולעמול! הם מקוים – ותקותם מעודדת את רוחם, מעלימה מעיניהם את אשר לא יסכון להם לראות!

ואני… לבי מתכוץ מכאב אנוש – ובלתי הבין לא אוכל!

נפשי נקרעה לגזרים – ולקוות לא ימלאני לבי!… לבי לא יתנני גם לעשות עוד דבר, לבקש עוד עצה – – – – – –

**

והם אינם מבינים כלל, מה נוראים יסורי היאוש הקר, מה נוראה אפיסות התקוה המכהה רוחי ומרפה ידי!

 

כו.    🔗

“…וזה החלם לעשות – ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו!”

האמנם יבצר דבר מהאנשים, אשר נוסדו בדעה אחת, במחשבה אחת!?…

והמחשבה, אשר בלבם, מה גדולה, מה נורא גדלה! עד מרום-הקץ הם אומרים להגיע, הם אומרים לבנות מגדל וראשו בשמים!

ומה מהם יהלוך, כי ילעגו להם שוכני-השפל, האוהבים את עמק-מושבם ואינם חפצים לשאת עין אל אשר ממעל לראשׁם!? המעפילים לעלות השמימה יודעים, כי רוח אחת מחיה את כל אלפיהם; ורצון אלפים, המתאחדים יחדו ועובדים שכם אחד, כל יוכל!

כי ימות כל הדור הזה – וקם תחתיו דור חדש להשלים את אשר החלו אבותיו…

גם זה כי יאָסף – והנחיל לדורותיו אחריו את המחשבה הגדולה.

אולם זה החלם לעשות – וכבר גם נפוצו…

המלעיגים השאננים בשׂפה אחת ידברו, דברים אחדים לכלם, והבונים המעפילים, לא ישמעו איש את שפת רעהו, לא יאבו גם שמוע.

רצון אחד, רק אחד לכלם, אפס כי שפתם נבללה!

 

כז.    🔗

וענק-הרוח – כן מעידה אגדת-קדומים – היה ענק גדול ורם גם במדת גוו. הוא נפלה מכל העם בהוד קומתו, ביפי פניו, אשר קרן עורו… חסן רוח ובשר בו התלכדו.

ומסביב לו רחש עם שפל וקטן, רחשו אנשׁים-חגבים, גמדים נכאים, אשר היו כחגבים גם בעיניהם הם.

הענק היה יחידי ברבבות הגמדים, ורוחו הגדולה נשאה אותו להרים את כל הרבבות האלה למעלה, אל הגבה, אשר עינו תשור שם, אולם האנשים-החגבים הלא הסכינו עם השפל, ולא יוכלו להתרומם לימים רבים! כמעט נסתלק מעליהם מדריכם, והם שבו לעשות מסכת-זהב, שבו לעבוד לעגל…

וכל ארך-אפים הלא יקצר, יכשל כל כח-הסבל.

הרף ממני ואשמידם! – נאם אל-זועם.

הרף ממני והשמדתי את האנשים-החגבים… מאדם-ענק יקום דור ענקים… ואעשה אותך לגוי גדול!

וענק-הרוח והבשר זכר, כמה המרוהו האנשים-החגבים, כמה עצבו את רוחו הגדולה בתאוות-נפשם הקטנות!

– לוּ…

והמלה הנחרצה טרם תעלה על דל שפתיו, והוא זכר כל ענות האנשים-החגבים בארץ עבודתם… כל עבודתם הקשה בחמר ובלבנים… כל מאות השנים, אשר הכו, נלחצו בלי חמלה, והחיו נפשם בבצלים ושומים.

– לא, העבדות לא תגדל ענקים… גודל וחסן יצמחו רק באויר-הרוח!

ויחל משה את פני ה'.

גם האל הזועם זכר – ויסלח!

 

כח.    🔗

היוצר כלה זה מעט את מעשהו.

אלפי רבבות שנים היה בורא עולמות ומחריבם. בורא – לפי הציור של תכלית השלמות, שהיה מרחף לפניו בדמיון, ומחריב בגלל אי-השלמות, שהיתה יוצאה בפעל.

לא שלם נראה בעיני היוצר גם העולם, אשר נברא זה מעט!

וגדודי מלאכים אומרים שירה, מקלסים עולם זה: מה נאה הוא… כלו אך טוב, שלם עד תכלית!

– כלו טוב, שלם!

ועל פני היוצר נחו צללים כדמות עבים קלים, החולפים בשחקים בהירים על פני שמש זורח. שירת השׁבח הרעימה אותו; אפו חרה במקלסים: הכי טחו עיניהם מראות, אם הכנעת-משרתים שמה בפיהם שבחי-שוא?

– מי יתן לי שופט צדק, שופט נאמן, אשר עיניו פקוחות ורוחו חפשי!

ועל פני היוצר הופיעה נהרה כדמות שמש, הזורח פתאם מבין עבי שחקים. צו נתּן ולפני כסא-הכבוד הובאה חיש נשמת המשׁורר שלעתיד…

נשמה זו היתה עוד רכה וצעירה. הכל בה היה רק עתיד, עתיד רחוק מאד. כל הכחות הטמירים בה היו נרדמים עוד, וכלוטים בערפל נראו לה מרחוק עולמות גדולים, – רפרפו ברוח, הצטירו בדמיון מחזות נאדרים, מלאי קסם נפלא, הוד נעלה.

ובפקודת היוצר התחילה מסתכלת בעולם ההוה והקים… התחילה סוקרת במבט-אמן בהיר, צופה הכל וחודר-כל…

ראשונה נשמעה אז תלונת נפש מרגישׁה על כל מה שלא היה שלם בעולם, על כל מה שהיה מעות ומקלקל בבריאה.

שמע היוצר – ופניו נהרו.

שמע עוד – ופניו הועבו.

עוד, עוד – ופניו רעמו.

מעבר מזה מלאכים מקלסים הכל, ומעבר מזה – נשמה מתלוננת על הכל. ומה נשמה עלובה זו מבקשת? כמה עולמות נבראו והחרבו, – הגם עולם זה…?!

ורוח היוצר נחה: עינו הביטה אל הנשמה הרכה ברחמים רבים ועל שפתיו רחף לגלוג קל.

– התגשמי, נשמה חביבה!

והמשורר נולד, גדל, התחיל יוצר.

איה הם העולמות הגדולים כלילי-היופי, אשר רחפו לפניו בדמיון? איה היא שלמות-היצירה, אשר נראתה לו בחזון רוחו?!

נשמתו, נשמת יוצר-אמן שואפת להגשׁים את חזון-הרוח הנשגב, אך ידו, יד יוצרת בפעל איננה משיגה חפצו.

והוא בורא עולמות, בורא ומחריב עד לבלי סוף!

 

כט.    🔗

רק מעטים ידעו אותו, עוד מעטים מאלה שמו לב אליו – וחייו היו קשים ומרים, מלאים עוני ומחסור. יומם עבד עבודת פרך על פת הלחם, ובלילות – בלילות נדודי-שנה, חשב, הרגיש נסער הרבה… ומעט מאשר הרגיש, מאשר סער בנפשׁו העלה על הגליון, כתב למען המעטים, אשר הבינו לרוחו.

וכל אשר העלה על הגליון היה מלא רגש כביר, כח אדיר. בשחקו היו דמעות, בבכיו – תקוה, בטחון, ובמוסרו – אהבה רבה לכל בני האדם.

וכל אשר הרגיש בנפשו, שׁבו הרגישו גם המעטים, אשר ידעוהו, אשר קראו את דבריו…

מה מלאים היו אז חיי המשורר!…

ואלפים כבר ידעו אותו, הקשיבו בשים לב לכל הגה היוצא מפיו, גם חייו היו טובים ומאשרים, מלאים עושר ורוחה. הוא כתב מתוך הרחבת-דעת, בכל עת ובכל שעה, אשר אותה נפשו.

אך כל אשר העלה על הגליון היה על פי ההרגל, הכל לפי הנוסח השגור בעטו… רוחו לא התרגש בקרבו פנימה, נפשו לא סוערה עוד בלילות נדודי-שנה.

ומה ריקים היו חיי המשורר!…

 

ל    🔗

“… וככל אשר תתנשא מעלה ומעלה, כן תתקפך הקרה, כן תהדר לכל גופך וכן תקפיא את נשמתך!…”

הוא הזהירני, העיד בי ככה –

אך הוא היה זקן מנוסה בחיים, גבר מלומד בצרות, רעוץ כלו ומדכא מהן, ואני – צעיר, אשר לא נסה עוד לחיות, אשר לא טעם עוד מרירות התוחלת הנכזבה…

אני האמנתי בכח עלומי…

ומה סמר בשרי כלו, מה קפאה נשמתי בי!

 

לא    🔗

מראש גבעה גבוהה הבטתי אל שפעת הנמלים הרוחשות בשׁפל… מה רב וגדול עמלן ומה קטנה ומצערה פעולתן!

ובהיותי נד בלבי להעמלים האמללים, הייתי רועד כולי מקרה עזה…

ואך השפלתי לרדת ואתערב באלפי העובדים, המעבירים ומסיעים שביבי-עץ דקים, גבעולי תבן זעירים –

אז חמותי…

אז לא התבוננתי עוד, מה רב העמל ומה קטנה הפעולה!

 

לב.    🔗

אך חלי הוא בלי ספק… חוש-ראיתי איננו ממלא, כנראה, את תעודתו, – הוא משונה בטבעו מהרגיל…

בשורי מרחוק, יש שאני רואה ענקים, ענקים גדלי-קומה, שׁגיאי-כח; אולם כמעט אגש אל הענקים, אתבונן בהם מקרוב, והם מתקטנים, נעשים זעירים.

ואל כל אשר אפנה, אני רואה רק ענקים מרחוק וגמדים מקרוב – האמנם לא חלי הוא!…

**

… גם זה חלי: זכירת הכל, אי-יכולת לשכוח דבר!

אני מתאוה לשכוח – ולשכוח איני יכול!

כמה אנשים, אשר רעיהם מרמים אותם, בוגדים בהם יום יום – אינם זוכרים עוד כל דבר למחר!

כמה אנשים, אשר נשבעו אתמול שׁבועי-שבועות, הבטיחו אמונת-עולם, ידידות נצח – שוכחים למחר את הכל!…

וכמה אנשים, אינם זוכרים אחרי שעה את כל המעשים, אשׁר ראו עיניהם לפני אותה השעה! כמה מהם שבים ורואים דבר אחר אלפי פעמים – והם מדמים בכל פעם, כי חדש הדבר אשר עינם רואה, חדש שלא היה עוד לעולמים…

רק אני זוכר וזוכר…

ומה אותה נפשי לשכוח הרבה ממה שאני זוכר!

 

לג.    🔗

וזה היה בלי ספק אך מקרה!…

מקרה היה, כי בעדר, אשר עבר לפני, היו העתודים ההולכים בראש כלם בריאי-בשר, טובי-מראה, וכל המון הרחלים, הנוהרים אחרי העתודים – דקות-בשר, רעות-מראה, סחופות, מדולדלות ומרוטות-צמר…

ואך מקרה היה גם זה, כי כלבי-העדר, המתנפלים בעזות-נפש רבה והמת-נקם עזה על כל כבשה נדחת – נסוגו אחורה ברעדה. נסו בבהלה מפני כל זאב, אשר הגיח ממארבו…

הלא אך מקרה היה כל זה!

 

לד.    🔗

יש אשר אראה את אחי הגדול עובר עלי במרכבתו הנהדרה, ורסיסי טיט-חוצות נתזים מחשוקי אופניו על אדרתי – אז גם יתחמץ לבי בקרבי;

– במה נעלה הוא עלי?

ואז אביט לעבר אחי הקטן, אשר גם נעלים אין לרגליו, והוא בוסס יחף בטיט-חוצות…

– במה נופל זה ממני?

 

לה.    🔗

“בתולדה אין רחמים או אכזריות, ענש או גמול, כונה ונטיה; רק חקים, חקים נצחיים וקבועים שולטים בכל, בוראים כל מחזה על פי צרופי סבות-עליות”…

“גם רצון האדם ובחירתו אינם אלא סכום תוצאות של סבות-קודמות, אשר הצטרפו גם הן על פי חקים קבועים לעובדה קימת, עובדה מכרחת, שאין כל אדם שליט בה לשנותה”…

וזאת היא המלה האחרונה של המדע?

אך נפשי אינה יכולה נשוא את הרעיון, כי כל אשר מסביב לי, כל אשר בקרבי – כל זה מוגבל בחקים קבועים, חקים תמידים, שאינם יכולים להשתנות!

והנפש הנהלאה מבקשת מפלט לה בחיק האמונה… דמדומי נשף נעימים עוטפים אותה, תנומת עדן שאננה נסכה עליה, ואגדת-פלאים משתפכת בהמית פלג זך – – – – – – – – – – – – – – – –

מסביב השלך הס!

 

לו.    🔗

ואנחנו היינו מתהלכים בשדה. מבקשים חלקת-דשא רעננה למושׁב לנו –

במקום מצב רגלינו לא היתה האדמה עטופה דשא למדי, כי נראו לנו על פניה מהמרות קטנות ורכסי-חול; אולם מרחוק נראתה חלקת-דשא ירוקה כלה בלי מהמורות ורכסים…

וכאשר קרבנו, כאשר בושנו משׁברנו בזה – אז נראתה לנו החלקה הנכספה מזה והלאה במרחק לא רב מאתנו…

ככה הלכנו הלאה, הלאה; פתאם הבטנו לאחרינו…

והמקומות, אשר כבר עברנו, נראו לנו עתה ירוקים כלם, נחמדים למראה מאד…

רגע עמדנו משתאים…

עוד רגע ולבנו הבין הכל…

ובנו לא היה עוד כל חפץ ללכת הלאה!